גיבורות התנ״ך

"וַיָּבֹאוּ וַיָּצֻרוּ עָלָיו בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה וַיִּשְׁפְּכוּ סֹלְלָה אֶל־הָעִיר וַתַּעֲמֹד בַּחֵל וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר אֶת־יוֹאָב מַשְׁחִיתִם לְהַפִּיל הַחוֹמָה׃ וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן־הָעִיר שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ אִמְרוּ־נָא אֶל־יוֹאָב קְרַב עַד־הֵנָּה וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ׃ וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַאַתָּה יוֹאָב וַיֹּאמֶר אָנִי וַתֹּאמֶר לוֹ שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ וַיֹּאמֶר שֹׁמֵעַ אָנֹכִי" (שמ"ב כ 15–17).

שלוש פעמים בסיפורים אודות דוד, מתוארות נשים חכמות המצילות אותו ו/או את ממלכתו מסכנה איומה: אביגיל (שמ"א כה 2); האשה מהעיר תקוע (שמ"ב יד 2); והאישה המתוארת לעיל, מבֵּית מַעֲכָה (שמ"ב כ 15). חבל שהאישה היחידה שרובנו זוכרים בקשר לדוד היא בת שבע (שלא באשמתה עלי להוסיף!). אין ספק כי מחבר ספר שמואל רוצה שנזכור את הנשים החכמות והמדהימות בקורות חייו של דוד, נשים אמיצות שמנעו אסונות מוסריים ופיזיים, נשים שהצילו חיים של אנשים רבים מטפשותו של דוד. עם–זאת, עלי להודות בצער כי גברים כמוני נוטים להתעלם מהנשים הללו ומנשים חשובות אחרות בכתובים כאשר אנו מלמדים סיפורי מקרא לאנשים אחרים.

לפני מספר שנים, ידידה קרובה הזכירה לי באיזו קלות מורים וזקני קהילות נוטים להתמקד בגברים בתנ"ך, בעודם מזניחים נשים בדרשותיהם. ובאיזו תדירות הדוגמאות והיישומים שלהם מכוונים לגברים בלבד. מדוע זה קורה? אולי בגלל תחושת החשיבות העצמית המנופחת שלנו? או שמא בשל החשש להודות בכך שנשים מחלצות אותנו תדיר מטיפשותנו ומקושי ליבנו. או אולי זה קורה דווקא עקב הכישלון לשקול באהבה את הצרכים של כל מי שיושב מולנו בקהילה ובא לשמוע את דבר אלוהים.

מכל מקום, דבר אחד ברור; אי אפשר להאשים את מחברי המקרא בהדרת נשים. כתבי הקודש משבחים נשים מבראשית ועד התגלות ותמיד נותנים כבוד למי שמגיע לו. כיוון שהכתובים עושהים זאת, תלמידי ומורי המקרא צריכים לעשות זאת גם הם!

"תְּנוּ־לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ" (משלי לא 31).