הזהות של המאמינים היא הבסיס לציותם

"עַל כֵּן זִכְרוּ אַתֶּם מֶה הָיָה בֶּעָבָר, אַתֶּם, הַגּוֹיִים מִבְּחִינָה גּוּפָנִית, הַנִּקְרָאִים 'עֲרֵלִים' בְּפִי הַנִּקְרָאִים 'נִמּוֹלִים', אֲשֶׁר מִילָתָם בַּבָּשָׂר וּמַעֲשֵׂה יָדַיִם הִיא. בְּאוֹתָהּ עֵת הֱיִיתֶם בְּלִי מָשִׁיחַ, זָרִים לַעֲדַת יִשְׂרָאֵל וְנָכְרִים לִבְרִיתוֹת הַהַבְטָחָה, מְחֻסְּרֵי תִּקְוָה וּלְלֹא אֱלֹהִים בָּעוֹלָם" (אפסים ב' 12-11).

יש בסך הכל ארבעים ציוויים במחצית השנייה של אגרת שאול לאפסים (פרקים ד'-ו'), אך רק ציווי אחד במחציתה הראשונה של האגרת (פרקים א'-ג'): "זִכְרוּ" (ב' 11). ההשלכה של המבנה הספרותי הזה על חיינו הרוחניים היא עמוקה למדי. ברור כי שאול משתוקק שנקיים את הדברים הנכונים ונחדול מלעשות את הדברים הלא ראויים. זו הסיבה שבעטיה הוא מבלה את שלושת הפרקים הראשונים, לא בדיבור על מה שעלינו לעשות, אלא על מה שאלוהים כבר עשה עבורנו.

שינוי פוקוס

מאמינים רבים טועים בכך שהם רותמים את העגלה לפני הסוסים. אנו כל כך מרוכזים במה שעלינו לעשות למען אלוהים (או לא לעשות), שאנו שוכחים את מה שהוא עשה עבורנו (כלומר, שוכחים את הבשורה). אם נשכח את מה שאלוהים חולל עבורנו, חיינו הרוחניים יהפכו לניסיונות מתסכלים וחסרי תועלת לשפר את עצמנו. המבנה של אפסיים מעצים את ילדיו של אלוהים כך שיחיו נכון, על ידי הדגשת הדבר הבא: "אנחנו אוהבים (אפסים ד'-ו'), כי הוא אהב אותנו תחילה (אפסיים א'-ג')" (ראו יוח"א ד' 19).

"כִּי שִׂמַּחְתַּנִי יְהוָה בְּפָעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן׃ מַה־גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ" (תהלים צ"ב 6-5).