הכוח האמיתי לאהוב

"בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְיוֹאָשׁ בֶּן־יוֹאָחָז מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ אֲמַצְיָהוּ בֶן־יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה… וַיְהִי כַּאֲשֶׁר חָזְקָה הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ וַיַּךְ אֶת־עֲבָדָיו הַמַּכִּים אֶת־הַמֶּלֶךְ אָבִיו׃ וְאֶת־בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת־מֹשֶׁה אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר לֹא־יוּמְתוּ אָבוֹת עַל־בָּנִים וּבָנִים לֹא־יוּמְתוּ עַל־אָבוֹת כִּי אִם־אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָת" (מל"ב י"ד 1, 5–6).

הקטע לעיל זורח כקרן אור בהיסטוריה האפלה של מלכי יהודה וישראל. בתחילת שנות העשרים לחייו, אמציהו היה עד לבגידה באביו ולהרג האכזרי שחווה בידי עבדיו (ראו מל"ב יב 21–22). כאשר אמציהו אזר כוח לנקום ברוצחי אביו ובמשפחותיהם, הוא בחר בצו המוסרי הגבוה יותר בכך שציית למצוות התורה, לא להמית בנים בחטאי אבותיהם (דברים כד 16).

יש להודות, תגובתו של אמציהו לאלה שנטלו את חיי אביו מאתגרת את הטבע הג'ינג'י שלי. אני תוהה מה הייתי עושה לו היה עומד לרשותי הכוח לנקום באויביי ובאלה המוסיפים להסב לי נזק. האם עדיין הייתי בוחר לציית למצוות ישוע, לאהוב ולהתפלל עבור אויביי (ראו מתי ה 44)? האם הייתי מציית להוראה של שאול, לגבור על הרוע בטוב (רומים יב 21)?

המלך אמציהו מהווה אם–כן דוגמה מצוינת למישהו שניתנה לו ההזדמנות לפרוק את זעמו, אך בחר להגיב בהתאם לרוח מצוות התורה. אך אנו צריכים הרבה יותר מדוגמה טובה כדי לנהוג על–פי הכתובים כאשר מישהו פוגע בנו. שהרי שום דבר בתוכנו לא רוצה ללכת בעקבות דוגמתו של אמציהו או לעשות את הדבר הנכון. אנו זקוקים לכוח על–טבעי כדי לציית למצוות האלוהים. וזה בדיוק מה שאלוהים מספק דרך בן–דוד, הגדול בהרבה מאמציהו, אשר מת עבורנו עוד בהיותנו אויבי האל. רק דרך הבשורה – ולא דרך גבורה ונחישות – נזכה לקבל את הכוח לאהוב, כי אלוהים אהב אותנו תחילה; ולסלוח, כי אלוהים סלח לנו תחילה.

"הָסִירוּ מִכֶּם כָּל מְרִירוּת וְחֵמָה וְכַעַס וּצְעָקָה וְגִדּוּף וְכָל רִשְׁעָה. הֱיוּ טוֹבִים אִישׁ לְרֵעֵהוּ; הֱיוּ מְלֵאֵי רַחֲמִים וְסִלְחוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ כְּשֵׁם שֶׁאֱלֹהִים סָלַח לָכֶם בַּמָּשִׁיחַ. וּבְכֵן לְכוּ בְּדַרְכֵי אֱלֹהִים כְּבָנִים אֲהוּבִים, וְהִתְהַלְּכוּ בְּאַהֲבָה כְּשֵׁם שֶׁגַּם הַמָּשִׁיחַ אָהַב אוֹתָנוּ וּמָסַר אֶת עַצְמוֹ בַּעֲדֵנוּ כְּמִנְחָה וְקָרְבָּן לֵאלֹהִים, לְרֵיחַ נִיחוֹחַ" (אפסים ד 31–ה' 2).