"וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר־בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ לְמָרְדֳּכָי מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ׃ וַיְהִי כְּאָמְרָם אֵלָיו יוֹם וָיוֹם וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם וַיַּגִּידוּ לְהָמָן לִרְאוֹת הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדֳּכַי, כִּי־הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר־הוּא יְהוּדִי" (אסתר ג' 4-3).
המפתח להבנת המסר התיאולוגי של מגילת אסתר טמון בתהפוכותיו הבלתי צפויות. באסתר ב' 23-21 מציל מרדכי את המלך בחושפו את מזימת ההתנקשות של שניים ממשרתיו. הפקידים שזממו נגד המלך נתלים על עץ, אך המעשה הטוב של מרדכי נשכח לחלוטין. קיים דמיון ברור, באוצר המילים וברצף האירועים, בין הסיפור לעיל לבין כליאתו של יוסף ותליית אחד ממשרתי המלך על עץ (ראו בראשית ל"ו 2, 8-6, 15-14, 23).
אך בספר בראשית המעשה הטוב שחולל יוסף בכלא אמנם נשכח, אך מייד לאחר מכן מסופר על עלייתו לכס השלטון במלכות פרעה (בראשית ל"א 40); פרעה מצווה על לכולם להשתחוות ליוסף (בראשית ל"א 43); ועונד את טבעתו על ידו (בראשית מ"א 42). לפיכך, ניתן בהחלט לצפות כי מרדכי יזכה בגורל דומה. אולם בניגוד גמור לציפיותינו, המן הוא המרומם ביד המלך; כל העם מצווה להשתחוות לו (אסתר ג' 2-1); וטבעת המלך עוברת לידיו של צורר היהודים (אסתר ג' 10). מה קורה פה? משהו בסיפור הזה שגוי לחלוטין!
בעיצומו של העלילה האירונית הזו, על קידומו הלא צודק של המן, ההקבלה לסיפור יוסף זוכה לתפנית כאשר מחבר המגילה רומז שהכל יסתדר בסופו של דבר. המחבר שואל ביטוי מסיפור סירובו של יוסף לשכב עם אשת פוטיפר (בראשית ל"ט 10), כדי לתאר את סירובו של מרדכי להשתחוות להמן (אסתר ג' 4). כאשר המן רואה את סירובו של מרדכי להשתחוות לו, הוא זומם להשמיד את היהודים (אסתר ג' 6-5). באופן דומה, כאשר מבינה אשת פוטיפר כי יוסף מסרב לשכב עמה, היא זוממת להשמידו (בראשית ל"ט 18-13); המן משמיץ את היהודים בפני המלך (אסתר ג', ח'). אשת פוטיפר מוציאה את דיבתו של יוסף רעה בפני בעלה (בראשית ל"ט 15-14); אחשוורוש מאמין לשקריו של המן וחותם על גזירה נגד היהודים (אסתר ג' 15-11). פוטיפר האמין לשקרי אשתו והשליך את יוסף לכלא (בראשית ל"ט 20-19). אך בסופו של דבר, יוסף ניצח והושיע את עמו (ראו בראשית נ' 20-19)! יש תקווה; אולי בכל זאת הסיפור עם מרדכי והעם היהודי יסתדר בסוף!
ההיפוכים הללו הם חלק מהדרך של המחבר להזכיר לנו שאלוהים ריבון, לא משנה כמה מפתיעות נראות נסיבות החיים. נקודה זו מודגשת ביתר שאת בסוף הספר, עם הקבלות נוספות לסיפור יוסף. בתפנית האירונית ביותר של הסיפור, המן מואשם בניסיון לנאוף עם המלכה, על-לא עווול בכפו (אסתר ז' 8). זו תזכורת להאשמות השווא שהופנו נגד יוסף (בראשית ל"ט 17). אך קוראי המגילה מודעים לכך שהמן אשם בפשע גדול בהרבה; הוא נתלה מיד (אסתר ז' 9), הטבעת נלקחת ממנו ונמסרת למרדכי (ח' 2). מרדכי מתגלה כ"יוסף שני", והעולם שב לתיקונו.
למרות שסיפור הגאולה של ישראל והעולם גדוש בפיתולים מעוררי פלצות, מגילת אסתר מפיחה בנו תקווה גדולה. ה"המנים" המרושעים של העולם הזה יכולים להמשיך לאיים ולקלס אותנו ככל העולה על רוחם. אך הואיל והתסריטאי השנון שחיבר את התסריט אוחז במושכות, הוא זה שיצחק אחרון ויעניק ניצחון לבחיריו.
"וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא־חֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר־הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם… כַּיָּמִים אֲשֶׁר־נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים" (אסתר ט' 1, 22).
