התבוסה של הרוע

"וַיִּקְחוּ פְלִשְׁתִּים אֶת־אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ אֵצֶל דָּגוֹן׃ וַיַּשְׁכִּמוּ אַשְׁדּוֹדִים מִמָּחֳרָת וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה וַיִּקְחוּ אֶת־דָּגוֹן וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ׃ וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר מִמָּחֳרָת וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה וְרֹאשׁ דָּגוֹן וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו כְּרֻתוֹת אֶל־הַמִּפְתָּן רַק דָּגוֹן נִשְׁאַר עָלָיו" (שמ"א ה 4-2).

סיפור תבוסתו של דגון בידי אלוהים משקיף לעבר, כמו-גם לעתיד. במובן מסוים, הסיפור משמש כתיקון לאופן המחפיר בו היללו הפלשתים את דגון בגין לכידתו של שמשון: "וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים נֶאֱסְפוּ לִזְבֹּחַ זֶבַח־גָּדוֹל לְדָגוֹן אֱלֹהֵיהֶם וּלְשִׂמְחָה וַיֹּאמְרוּ נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ אֵת שִׁמְשׁוֹן אוֹיְבֵינוּ" (שופט טז 23).

במובן אחר, התבוסה הסמלית של דגון מבשרת את נפילתו של פלשתי אחר, בפני מלך אחר שנמשח בידי אלוהים – דוד. כשם שדגון נפל ארצה על פניו כאשר ראשו מנותק מגופו, כך נפל גוליית על פניו ארצה (שמ' א' יז, 49) וראשו נכרת (פס' 51).

משני הסיפורים נהיר כי ניצחונם של ישראל אינו קשור ללאום, אלא לאמונה. במילים אחרות, הסיפורים הללו אינם עוסקים בשאלה איזו אומה טובה יותר, אלא בשאלה מי הוא העם ההולך בעקבות האל האמיתי. אין פלא שהפלשתים אינם קיימים יותר, בעוד עם ישראל חי וקיים! אין שד בגיהינום, אומה או אדם שאי פעם עמדו נגד אלוהי ישראל בקרב ויצאו כאשר ידם על העליונה.

סיפוריהם של דגון וגוליית כרותי-הראש משמשים כקדימון לאותו יום מפואר בו זרע האישה ימחץ סוף סוף את ראש הנחש תחת רגליו. ביום זה, לא יסתיים רק הקרב הבודד, אלא המלחמה כולה!

"אָז הֻשְׁלַךְ הַתַּנִּין הַגָּדוֹל, הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי הַנִּקְרָא מַלְשִׁין וְשָׂטָן, הַמַּתְעֶה אֶת תֵּבֵל כֻּלָּהּ; הוּא הֻשְׁלַךְ אַרְצָה וּמַלְאָכָיו הֻשְׁלְכוּ אִתּוֹ. וְשָׁמַעְתִּי קוֹל גָּדוֹל בַּשָּׁמַיִם אוֹמֵר: עַתָּה בָּאָה יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ, גְּבוּרָתוֹ וּמַלְכוּתוֹ וּמֶמְשֶׁלֶת מְשִׁיחוֹ, כִּי הֻשְׁלַךְ שׂוֹטֵן אַחֵינוּ הַמְקַטְרֵג עֲלֵיהֶם לִפְנֵי אֱלֹהֵינוּ יוֹמָם וָלַיְלָה" (התגלות יב 10-9).