"אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּרַע אַבְרָהָם אַתֶּם. וְאוּלָם מְבַקְשִׁים אַתֶּם לַהֲרֹג אוֹתִי, כִּי אֵין לִדְבָרִי מָקוֹם בְּקִרְבְּכֶם… אַתֶּם מֵאֲבִיכֶם הַשָּׂטָן וְאֶת מַאֲוַיֵּי אֲבִיכֶם חֲפֵצִים אַתֶּם לַעֲשׂוֹת. הוּא רוֹצֵחַ הָיָה מֵרֵאשִׁית וּבָאֱמֶת לֹא עָמַד, כִּי אֵין אֱמֶת בּוֹ. מִדֵּי דַּבְּרוֹ שֶׁקֶר, מִתּוֹךְ יֵשׁוּתוֹ שֶׁלּוֹ יְדַבֵּר, כִּי שַׁקְרָן הוּא וַאֲבִי הַשֶּׁקֶר" (יוחנן ח' 37, 44).
דבריו של ישוע כנגד המבקשים להורגו נטועים עמוק במרקם הספרותי של התורה, בעיקר בספר בראשית. כדי להעריך כראוי את כוחן של מילים אלו, עלינו לשקול אותן בהקשרן המקראי.
בתגובה לנִכְלֵי הנחש, אלוהים הבטיח להביא זרע נבחר שימחץ את הנחש בעתיד (בראשית ג' 15). פסוק זה משרת כמנוף לספר כולו. תוכניתו של אלוהים להסיר את הקללה ולברך את העולם, תתגשם באמצעות הזרע הנבחר. מי שיברך את הזרע הנבחר יתברך, מי שיקלל אותו – יקולל (ראו בראשית י"ב 3; במדבר כ"ד 9).
אם קיים בלבול לגבי המשמעות של בראשית ג' 15, פרק ד' מבהיר את השלכותיו של פסוק זה. בבראשית ד' מסופר על שני אחים אשר בתחילה מזוהים כ"זרעה" של חוה (בראשית ד' 2-1). אולם עד מהרה האח הצעיר מתברר כ"זרע הנבחר". מתוך קנאה, אחיו הבכור קם עליו להורגו, ובכך חושף את זהותו האמיתית. אף על פי שקין קשור באופן פיזי לחוה, הוא מדגים במעשיו כי אינו אלא זרעו הרוחני של הנחש (השוו את בראשית ד' 11 עם ג' 14; ראו יוח"א ג' 12). תגובתו של אלוהים אינה מאחרת לבוא; קין מקולל (בראשית ד' 11), ואלוהים ממשיך בתוכניתו לברך את העולם באמצעות שת, הזרע הנבחר (בראשית ד' 25).
עד כמה שזה נשמע קשה, ברכת אלוהים שומרת רק על מי שמברך את זרעו הנבחר.
אם להתייחס לאמת המקראית הזו בהקשר המודרני שלנו, אנשים רבים פונים נגד ישראל והעם היהודי. כמו קין, הם מוכיחים את מורשתם הרוחנית בקריאה להשמדת ישראל. הם מתחקים אחר השושלת הרוחנית של הנחש בגן.
עם זאת, עלינו לקחת את העניין צעד אחד קדימה; כיוון שאילן היוחסין המבורך של חוה מוביל, החל מבראשית ג' 15, עד למשיח (בראשית מ"ט 1, 12-8; תהלים ע"ב 17), לא ניתן להשיג את ברכתו המובטחת של אלוהים ללא אמונה בישוע (מתי א' 1). בין אם אנו יהודים או גויים, המורשת הרוחנית שלנו נקבעת לא באמצעות בדיקה גנטית, אלא על ידי תגובתנו לישוע! באמונה במשיח אנו מוכיחים כי אלוהי ישראל הוא באמת אבינו הרוחני!
"הֵשִׁיב לָהֶם יֵשׁוּעַ: אִלּוּ אֱלֹהִים הָיָה אֲבִיכֶם, הֱיִיתֶם אוֹהֲבִים אוֹתִי, שֶׁכֵּן אֲנִי מֵאֵת הָאֱלֹהִים יָצָאתִי וּבָאתִי. הֵן לֹא מֵעַצְמִי בָּאתִי; הוּא שְׁלָחַנִי" (יוחנן ח' 42).
