כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ
"כִּי־יֶלֶד יֻלַּד־לָנוּ בֵּן נִתַּן־לָנוּ וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל־שִׁכְמוֹ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִיעַד שַׂר־שָׁלוֹם׃ לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין־קֵץ עַל־כִּסֵּא דָוִד וְעַל־מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם קִנְאַת יְהוָה צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה־זֹּאת" (ישעיה ט 5–6).
בערוץ יוטיוב פופולרי המוקדש להפרכת פרשנות הברית החדשה לתנ"ך, טוען הרב טוביה זינגר כי תרגומים "נוצריים" של התנ"ך סילפו במכוון את זמני הפעלים בישעיהו ט 5 כך שהקטע ייראה משיחי. לדברי זינגר, כל הפעלים בפס' 5 רשומים בזמן עבר. העברית המקורית, הוא טוען, אומרת "ילד נולד" לנו, ובן "ניתן" לנו. לפיכך, ישעיהו אינו מנבא לעבר העתיד, אלא מתייחס לאירוע שהתרחש בעבר. על בסיס זה, זינגר מסיק כי הבן הנולד הוא ככל הנראה חזקיהו.
אך ישנן לכל הפחות שלוש בעיות עיקריות בפרשנותו של זינגר:
ראשית, בניסיון להפריך את אמונת הברית החדשה, הוא למעשה נוגד את ההבנה היהודית העתיקה. התרגום הארמי המקובל של פס' 5 (תרגום יונתן) מזהה במפורש את הילד כמשיח. גם הרמב"ם, במאה ה—12, טען כי ישעיה ט 5 מתייחס למשיח שיבוא ("איגרת תימן" יג).
שנית, צורות פעלים בעברית המקראית מתפקדות באופן שונה ממערכת הזמנים הסטנדרטית של העברית המודרנית. הפועל שקובע את מסגרת הזמן של קטע זה מופיע בפס' 6, שם נאמר: "קִנְאַת יְהוָה צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה־זֹּאת". במילים אחרות, פס' 6 מבהיר כי ההבטחה לילד שימלוך על כס דוד לנצח צפויה להתגשם בעתיד — על—ידי אלוהים.
שלישית, כל קוראי העברית יזהו על—נקלה כי המילים בפס' 5—6 נלקחו ישירות מהבטחת אלוהים למלך דוד בשמ"ב ז 12–13, 16: "כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת־אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת־זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת־מַמְלַכְתּוֹ׃ הוּא יִבְנֶה־בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת־כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד־עוֹלָם… וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד־עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד־עוֹלָם" (שמואל ב' ז':12—13, 16).
יתרה מכך, נביאי התנ"ך שחיו זמן רב לאחר ישעיהו, המשיכו להתייחס לדברי אלוהים לדוד בשמ"ב ז כאל הבטחה שטרם התגשמה.
לאחר כריתת הברית החדשה, ביכולתנו לומר בביטחון כי הילד שנולד בבית לחם הוא הבן אשר הבטיח אלוהים. כמו—כן, ניתן לומר באותה מידה של ביטחון כי יום אחד נישא את עינינו לשמיים ולא נראה עוד את עשן הטילים מיתמר מעל ירושלים, אלא את בן—דוד — בן האלוהים — שב עם מלאכיו.