מטרגדיה לגאולה

"אַךְ עַל־פִּי יְהוָה הָיְתָה בִּיהוּדָה לְהָסִיר מֵעַל פָּנָיו בְּחַטֹּאת מְנַשֶּׁה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה׃ וְגַם דַּם־הַנָּקִי אֲשֶׁר שָׁפָךְ וַיְמַלֵּא אֶת־יְרוּשָׁלִַם דָּם נָקִי וְלֹא־אָבָה יְהוָה לִסְלֹחַ" (מל"ב כד 3–4).

לעיתים קרובות נוטים להתעלם מכך שמחציתו הראשונה של התנ"ך – מבראשית עד מלכים ב – מהווה סיפור אחד רציף. המעבר הספרותי החלק מספר לספר רומז על–כך שמבנה זה אינו רק מכוון אלא גם חיוני לפרשנות נאותה. במילים אחרות, בראשית עד מלכים ב נועד להיקרא כספר שלם אחד.

בהתחשב בכך, אין זה צירוף מקרים ש"ספר" זה מתחיל ומסתיים בתיאור הגלות לבבל עקב חוסר–ציות. אדם וחוה גורשו מגן העדן משום שלא צייתו לצו האל (בראשית א–ג). במקביל, ישראל ויהודה גורשו מהארץ המובטחת מאותה סיבה ממש. צאצאיו של אדם, המתמידים במרד, מגורשים מגן העדן, לבבל (בראשית יא). באופן דומה, יהודה – צאצא אברהם – נשלח בסופו של דבר לגלות בבל (מל"ב כד–כה).

המסגרת הספרותית הרחבה הזו הופכת את ההתייחסות לשפיכת דם של חפים מפשע, במל"ב כד 3–4, לבולטת במיוחד. הדבר מזכיר את הפעם הראשונה בה התרחשה עבירה כזו – כאשר קין רצח את הבל בתחילת הסיפור. כתוצאה מכך, קולל קין וגורש מנוכחות אלוהים (בראשית ד 10–12). בשני הסיפורים, שפיכת דם נקי מובילה למשפט אלוהי ולגלות.

אך כאן הסיפור מקבל תפנית מדהימה. בניגוד לכל הציפיות – ומעבר לכל דמיון – אלוהים בוחר להשתמש באותו סוג של טרגדיה מוסרית כאמצעי לגאולתנו. בישעיהו נג, עבד ה' התמים מוצא להורג, כך שיסלח לחטאם של האשמים. הו חסד אל, מקור פלאים, אותי הדל גאל!

"וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא־לָנוּ" (ישעיה נג 5).

"יְהוּדָה שֶׁהִסְגִּירוֹ, כְּשֶׁרָאָה שֶׁהִרְשִׁיעוּ אוֹתוֹ, הִתְחָרֵט וְהֶחֱזִיר לְרָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְלַזְּקֵנִים אֶת שְׁלוֹשִׁים שִׁקְלֵי הַכֶּסֶף בְּאָמְרוֹ: חָטָאתִי, כִּי דָּם נָקִי הִסְגַּרְתִּי. אַךְ הֵם אָמְרוּ: מָה אִכְפַּת לָנוּ? זֶה עִנְיָנְךָ שֶׁלְּךָ!" (מתי כז 3–4).