מעשי דוד סימן למשיח

"וְהָיָה בִּקְרָב־אִישׁ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ וְשָׁלַח אֶת־יָדוֹ וְהֶחֱזִיק לוֹ וְנָשַׁק לוֹ׃ וַיַּעַשׂ אַבְשָׁלוֹם כַּדָּבָר הַזֶּה לְכָל־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־יָבֹאוּ לַמִּשְׁפָּט אֶל־הַמֶּלֶךְ וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת־לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל… וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם אֶת־אֲחִיתֹפֶל הַגִּילֹנִי יוֹעֵץ דָּוִד מֵעִירוֹ מִגִּלֹה בְּזָבְחוֹ אֶת־הַזְּבָחִים וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּץ וְהָעָם הוֹלֵךְ וָרָב אֶת־אַבְשָׁלוֹם" (שמ"ב טו 5–6, 12).

בגידתו של דוד בנשיקות בנו (אבשלום) ומזימתו הסודית של חבר קרוב (אחיתופל) בשמ"ב, מתחלפות לנבואה בספר תהילים. כידוע, ספר תהילים מחולק לחמישה ספרים (תהלים ג–מא, מב-עב, עג–פט, צ–קו, קז–קמה) עם פרולוג (תהלים א–ב) ואפילוג (תהלים קמו–קנ). המפתח לסידור התיאולוגי של הספר טמון בהבטחת אלוהים להקים מלך מבית דוד. בדרמה מוזיקלית-תיאולוגית זו, מעשי דוד במזמורי הקינה (למשל, תהילים כב) ובמזמורי הניצחון המלכותיים (למשל, תהילים עב) מתפקדים כאותות נבואיים למשיח.

למרבה הפלא, הספר הראשון בתהילים (פרקים ג-מא) ממוסגר על-ידי אזכורים למרד של אבשלום ולבגידת אחיתופל. "מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ׃ יְהוָה מָה־רַבּוּ צָרָי רַבִּים קָמִים עָלָי" (תהלים ג 1–2). "גַּם־אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר־בָּטַחְתִּי בוֹ אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב" (תהלים מא 10). מיקומם של מזמורי הבגידה הללו בצמתים אסטרטגיים ספרותיים במבנה תהילים, מצביע לא רק על השפעתם העמוקה על חייו האישיים של דוד עצמו, אלא גם על חשיבותם יוצאת הדופן בתוכנית ההבטחה המשיחית של אלוהים. הבגידות שחווה דוד הן בחזקת מסר לעתיד. בהתאם לכוונה הנבואית, חייו של ישוע מקבילים לדוד המלך כאשר גם הוא נבגד בנשיקה על-ידי חבר קרוב שסעד על שולחנו (מתי כו 24-23, 48–49). "לֹא עַל כֻּלְּכֶם דִּבַּרְתִּי – אֲנִי יוֹדֵעַ מִי אֵלֶּה שֶׁבָּחַרְתִּי אוֹתָם – אַךְ לְמַעַן יִמָּלֵא הַכָּתוּב, אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב" (יוחנן יג 18).

אם גם אנו חשים בכאב הצורב של סכין בגב, ביכולתנו לסמוך את ידינו על עידוד הכתובים. כיוון שאלוהים השתמש בבגידה בחיי דוד וישוע למטרות נעלות יותר, כך בכוחו להשתמש בבגידות שאנו חווים בחיינו האישיים למטרות נעלות יותר.

"אָכֵן לָזֹאת נִקְרֵאתֶם, כִּי גַּם הַמָּשִׁיחַ סָבַל בַּעַדְכֶם וְהִשְׁאִיר לָכֶם מוֹפֵת כְּדֵי שֶׁתֵּלְכוּ בְּעִקְּבוֹתָיו – הוּא אֲשֶׁר חֵטְא לֹא עָשָׂה וְלֹא נִמְצְאָה מִרְמָה בְּפִיו; אֲשֶׁר חֵרְפוּהוּ וְלֹא הֵשִׁיב חֵרוּף, סָבַל וְלֹא אִיֵּם, כִּי אִם מָסַר דִּינוֹ לְשׁוֹפֵט הַצֶּדֶק" (פט"א ב 21–23).