וּסְטֵפָנוֹס נִסְקַל כְּשֶׁהוּא זוֹעֵק וְאוֹמֵר: אֲדוֹנִי יֵשׁוּעַ, קַבֵּל אֶת רוּחִי! כְּמוֹ כֵן כָּרַע עַל בִּרְכָּיו וְצָעַק בְּקוֹל גָּדוֹל: אֲדֹנָי, אַל תִּפְקֹד עֲלֵיהֶם אֶת הַחֵטְא הַזֶּה! אָמַר זֹאת וָמֵת (מעשי השליחים ז' 60-59).
שני דברים בולטים במיוחד בתפילתו האחרונה של סטפנוס: ראשית, הוא מתפלל ישירות לישוע. עבור יהודי במאה הראשונה, לפנות באופן ישיר לישוע בתפילה ולכנותו "אֲדֹנָי", משמע כי סטפנוס הבין לאשורה את טבעו השמימי של המושיע. שנית, התיאולוגיה שלו, שהתייחסה לישוע כאלוהים (כפי שאכן עולה מכתבי הקודש), אפשרה לו לעשות משהו באמת על-טבעי: הוא נפטר ללא מרירות! בהתחשב בכל הדרכים בהן אנשים פוגעים בנו, (לפעמים באופן ממשי ולפעמים בתפיסתנו בלבד), רק בכוחה של תיאולוגיה מקראית בריאה לתת לנו לנוח על משכבנו בשלום, בלי לשאת אבנים בידינו!
אבינו היקר שבשמים, אנא תן לנו לחיות (ולמות) בלי לנטור טינה. עזור לנו לשאת את עינינו לישוע ולדבר עימו, בעיקר באותם רגעים בהם נפגענו על-ידי אנשים שאנו באמת אוהבים.
"אָמַר יֵשׁוּעַ: אָבִי, סְלַח לָהֶם, כִּי אֵינָם יוֹדְעִים מַה שֶּׁהֵם עוֹשִׂים" (לוקס כ"ג 34).
