"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם־אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר־הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא־שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ׃ וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם־הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי־אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה׃ וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל־הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל־אֱלֹהִים אֲחֵרִים׃ וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה־לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃ כִּי־אֲבִיאֶנּוּ אֶל־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל־אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת־בְּרִיתִי׃ וְהָיָה כִּי־תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת־יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי" (דברים לא 16, 21-20).
על-פי שאול השליח, התורה (כלומר, מצוות ברית סיני) דומה לאומנת זמנית שתפקידה להובילנו אל ישוע (גלטים ג 25-19) מאחר שאין בכוחה לשחרר אותנו מחטאינו (רומים ו 14, ז 11-514). לפי האגרת אל העברים ז 19-18, התורה, "בִּגְלַל חֻלְשָׁתָהּ וְאִי יְכָלְתָּהּ לְהוֹעִיל", אינה יכולה להפוך אותנו למושלמים לפני אלוהים. היא מתפקדת כצל מקדים לברית גדולה יותר (עברים ח) עם הבטחות גדולות יותר (עברים ט).
כדי להבין את תיאולוגיית התורה של הברית החדשה, עלינו להשקיע זמן רב יותר בקריאה חוזרת ונשנית בסיפא של התורה, דהיינו בספר דברים ל-לד. להלן כמה אמיתות מדברים לא 21-16, שבעזרתן אפשר להעריך טוב יותר את השקפתה של הברית החדשה: ראשית, פרק לא מנבא כי ישראל יעבדו אלילים (פס' 16) ויפרו את ברית סיני (פס' 16, 20), לאחר שאלוהים יביא אותם לארץ המובטחת (פס' 20; ראו ד' 28-25, ל 1, לב 21-15).
שנית, פרק לא מבליט את הבעיה הכרונית ב"יצר" שלנו (פס' 21). מהשורש "יצר" נגזר הפועל "ליצור". בתורה, הפועל "יצר" מופיע רק בהקדמה לתורה (בראשית ב 8-7, 19). למרבה הפלא, גם שם-העצם "יִצְרוֹ" (דברים לא 21) מופיע רק פעמיים נוספות בתורה, ושתיהן בהקדמה של התורה: "וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל־יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל־הַיּוֹם" (בראשית ו 5); "וַיָּרַח יְהוָה אֶת־רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־לִבּוֹ לֹא־אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת־הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא־אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת־כָּל־חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (בראשית ח 21).
למרות שהיהדות הרבנית מדברת על שני יצרים: היצר הטוב והיצר הרע, התורה מתייחסת רק ל"יצר אחד". היצר הרע הוא הנטייה הפנימית שלנו לבחור ברע על-פני הטוב. על ידי התמקדות בבעיה הרוחנית של היצר (בדברים לא 21-16), מבהיר משה כי התורה החקוקה על אבן אינה יכולה לתקן את הבעיה.
לפיכך, דברים לא 21-16 (יחד עם כל הסיפא של התורה) מספק את הטיעון התיאולוגי לטובת ברית חדשה לגמרי. כיוון שייצרנו הוא הבעיה (ראו מזמור קג 14), התקווה היחידה שלנו אינה מצויה בשמירה אדוקה יותר של המצוות, אלא בכך שאלוהים מעניק לנו לב חדש לגמרי. וזה בדיוק מה שבאה הברית החדשה לחולל בנו!
"וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת־לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר׃ וְאֶת־רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם" (יחזקאל לו 27-26; ראו דברים ל 6; ירמיהו לא 34-31).
