תקווה המעוגנת על נאמנות אלוהים

"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא־עָבַדְתָּ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל׃ וְעָבַדְתָּ אֶת־אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְהוָה בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל־צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ" (דברים כח 48-47).

יש בתנ"ך עיקרון חשוב החוזר על עצמו כמעט בכל ספר; סיומו של ספר מסוים חוזר באופן אסטרטגי על מילות מפתח, ביטויים ונושאים מפתיחתו, במטרה לשפוך אור על משמעות הספר כולו. אין זה מפתיע אפוא שהקטע לעיל מספר דברים חוזר על ארבע מילות מפתח מהקדמת התורה: "עבד", "שלח" "עֵירֹם" (פס' 48), ו"ארור" (פס' 19-16).

המילה "וְעָבַדְתָּ" בדברים כח 48 נושאת שתי כתובות, האחת חיובית והשנייה שלילית: כיוון שישראל סרבו "לעבוד" את אלוהים בארץ המובטחת (פס' 47), הם "יעבדו" את אויביהם בגלות (פס' 48). באופן דומה, למילה זו קיימים שני פירושים גם בבראשית א-ג. מפני שאדם לא השכיל "לעבוד" את אלוהים במקדש גן-העדן (בראשית ב 15), בסופו של דבר הוא נאלץ "לעבוד" את האדמה מחוץ לגן, כלומר בגלות (בראשית ג 23).

המילה "עֵירֹם" (דברים כח 48) מתארת את הבושה שספגו ישראל מהכניעה לאויביהם. מילה זו מופיעה שלוש פעמים נוספות בתורה, ומשמשת לתיאור מצבם המביש של אדם וחוה לאחר שנכנעו לפיתויי הנחש (בראשית ג 7, 10, 11). כיוון שמילה אחרת משמשת לתיאור אדם וחוה לפני הנפילה בחטא ("עֲרוּמִּים"; בראשית ב 25), השינוי במילים "עֵירֻמִּם", "עֵירֹם" (פרק ג 7, 10, 11) מבליט את נפילתם מחסדו של האל.

המילה "יְשַׁלְּחֶנּוּ'" (דברים כח 48) מהווה חזרה על הביטוי המשמש לאופן בו אלוהים "שולח" את אדם מהגן לגלות ("וַיְשַׁלְּחֵהוּ"; בראשית ג 23). על-אף שהמילה "ארור" אינה מופיעה בדברים כח 48-47, היא חוזרת על עצמה שש פעמים בפרק (פס' 19-16), ומתארת את השלכות אי-ציותם של ישראל. המילה "ארור" היא כמובן מילת מפתח גם בסיפור הנפילה בחטא של אדם וחוה, המבטאת את השלכות אי-ציותם (בראשית ג 14, 17).

בחינת התורה מבעד לעדשת הזו, מראה כיצד חוסר-ציותו של אדם למצוות אלוהים ובעקבות זאת הגלות מהגן, משמשות הקדמה לחוסר-הציות של ישראל למצוות אלוהים ולגלותם מהארץ המובטחת: אדם כישראל – ישראל כאדם. הדבר מעיד אפוא על-כך שתוכניתו של אלוהים לברך את ישראל ואת העמים לא תוכל להתגשם באמצעות ציות למצוות ברית סיני. שכן כבר בהקדמה לתורה צופה משה את גלות ישראל מהארץ המובטחת בכך שהוא מתאר את קורות אדם וחוה (ראו דברים לא 29-28).

אם תוכנית הברכה של אלוהים לא תתגשם באמצעות ציות לתורה, כיצד אפוא עליה לצאת לפועל? לפי משה, אלוהים יברך את ישראל ואת כל העמים דרך "זרע" האישה (בראשית ג 15) שיבוא ב"אחרית הימים" (בראשית מט 1, 12-18, במדבר כד 14, 19-17). יתרה מכך, הברכה וההבטחה הללו נחתמו מפני שאלוהים ימול את לבבות עמו כך שיאהבו אותו (דברים ל 6).

אם נבחין בחזרות האסטרטגיות הללו, ברישא ובסיפא של התורה, נוכל לראות כי התיאולוגיה של החומש מבשרת על המשיח ועל ברית חדשה. שכן רק נאמנות אלוהים להבטחותיו, ולא ציות ישראל למצוות סיני, היא זו שבאמת מבטיחה סוף טוב לנרטיב התורה!

"הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם־עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (דברים לב 43).

"וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל־אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף־שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל׃ אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר־חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל־בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ" (לג 29-28).