ברית חדשה – לא מה שחשבתם

בבשורת יוחנן ז 19 משמיע ישוע באזני הפרושים דברים נוקבים: "הֲלֹא מֹשֶׁה נָתַן לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה וְאֵין אִישׁ מִכֶּם מְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה. מַדּוּעַ אַתֶּם מְבַקְּשִׁים לַהֲרֹג אוֹתִי?".¹ מוטיב דומה מופיע גם בקטעים נוספים בכתבי הברית החדשה, כמו למשל: מעשי השליחים ז 53; טו 10; אל הרומים ב 23.

זמן רב הדהדו פסוקים אלו בראשי וגרמו לי לתהות בשאלה: אם עם ישראל לא קיים בהצלחה את מצוות התורה כאשר בית המקדש עמד על תלו, מה נאמר כעת – כאשר אין לנו בית מקדש ואיננו יכולים להקריב קרבנות? דהיינו, אם נכון הדבר שבני ישראל כשלו בשמירת המצוות ובקיומן בתקופת בית שני, על אחת כמה וכמה נכון הדבר ותקף בימינו!

"רגע אחד", ודאי תשאלו, "האם אין 'הדתיים' שומרי המצוות מקיימים את תורת משה ודבקים בה בכל מאודם?" לדאבוני, לפי הכתובים, התשובה לכך היא לא ולא!

למעשה, חז"ל עצמם הודו בכך שאינם דבקים בתורת המקרא, ולא רק בזאת אלא גם בכך שעם ישראל מעולם לא קיים בהצלחה את התורה שבכתב: "מאחר שעברנו על כל התורה מאל'ף ועד תי'ו היה ראוי שיחרב העולם כלו… והם [עם ישראל] עברו התורה מאל'ף ועד תי'ו כדברי חכמינו ז"ל… ובראות שאף על פי שעברנו כל התורה ולא חזר העולם לתהו ובהו, נראה שכוונת פסוק 'אם לא בריתי' אינו מדבר על התורה… ועכשיו לא עברו כי אם תורה שבכתב שהיא בבחינת זכר… ואם היו עוברים גם על תורה שבעל פה שהיא בבחינת נקבה, הייתי מחריב גם שאר העולם".²

במילים אחרות, חז"ל טוענים שמעולם לא קיימנו בהצלחה את התורה שבכתב וסבורים שלא עברנו על התורה שבעל פה, שכן אם היינו מפרים גם אותה היה הקב"ה מחריב את העולם.

אולם למה הכוונה באמירה ש"עברנו על כל התורה", כלומר – שמעולם לא שמרנו על התורה הכתובה? הרי היהודים הדתיים, שומרי המצוות כביכול, מתגאים בכך שהם מקיימים בקנאות את תרי"ג המצוות אשר נמסרו ביד משה רבנו. ובכן, ייתכן שרובם המכריע בטוח כי הוא שומר את כל מצוות החומש, ברם עיון ברשימת מצוות אלה – כפי שערך אותן הרמב"ם³ – מגלה כי למעשה גם הצדיק הגמור ביותר אינו מסוגל לקיים כיום את מצוות התורה כלשונן!

מדוע? משום שאם בוחנים את רשימת מצוות ה"לא-תעשה" וה"עשה" שערך הרמב"ם, מתגלה מציאות די עגומה: מתוך 613 המצוות שמנה הרמב"ם, בימינו אין אפשרות לקיים לפחות 20% (!) מהן. הכוונה, כמובן, למצוות הקשורות במשכן, בכהונה, בהקרבת עולות וזבחים, במלך ועוד. שימו לב: עיון ברשימת 248 מצוות ה"עשה" מגלה כי בלתי אפשרי לקיים לפחות כ- 106 מהן (קרי, 42%);כשבוחנים את רשימת 365 מצוות ה"לא-תעשה" המצב גרוע מעט פחות: "רק" 21 מצוות אינן ניתנות לקיום (כ- 5.7%).

אולי אתם שואלים: "האם בחנת את כל 613 המצוות אחת לאחת?!" כן, בהחלט! ואני מעודד גם אתכם לעיין ברשימת המצוות⁴ ולהיווכח כי אין אפשרות לקיים כחמישית מהמצוות הכתובות בתורת משה.

אז מה הבעיה? הלא מצוות שעבר זמנן הוחלפו במצוות ובהלכות חדשות, רלוונטיות יותר.⁵ עדיין יש בעיה! ראשית, כבר בתורה נמצאת הזהרה חד משמעית, ולפיה: "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם".⁶ שנית, הרמב"ם בעצמו מזהיר במצווה מספר שי"ד ברשימת ה"לא-תעשה": "שלא לגרוע מכל מצוות התורה, שנאמר 'ולא תגרע ממנו' (דברים יג, א)".⁷ הרמב"ם אף חוזר על כך באופן דומה בתשיעי מתוך י"ג עיקרי האמונה שלו ואומר כי הוא "מאמין באמונה שלמה שזאת התורה לא תהא מחלפת ולא תהי תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו".

אך עדיין יש כאלה שֶׁיַּקְשׁוּ ויאמרו כי הואיל והקב"ה יודע שבלתי אפשרי למלא אחר כל המצוות כולן, מוטלת עלינו החובה לשמור באדיקות את אותן מצוות שעדיין ניתן לקיים. אלא שגם גישה זו נתקלת בבעיה: במסכת "דרך ארץ זוטא" נאמר בפשטות ש"כל המבטל דבר אחד מן התורה – חייב כרת".⁸ חיזוק לכך נמצא בספר תומר דבורה לרבי קורדובירו, בו נאמר כי "אפילו צדיק גמור ועשה עבירה אחת, דומה לפניו כאילו שרף את התורה".⁹

כפי שראינו, חלק ניכר מתרי"ג המצוות מתרכז בהקרבת קרבנות ובחוקים אחרים הקשורים למשכן ולעבודת הכוהנים. עד שנחרב הבית בשנת 70 לספירה, עוד היה ניתן להמשיך בעבודת הקרבנות ובהעמדת הפנים שהקב"ה מקבל זאת.¹⁰ ברם בשעה שנחרב הבית ועבודת הכוהנים חדלה מלהתקיים, היה ברור למנהיגי הדת כי יש למצוא שיטה אלטרנטיבית לכפר על החטאים. מאותה נקודת זמן ניתן לומר כי חדלה להתקיים יהדות מסוג אחד והחלה להתגבש יהדות מסוג אחר. או אז, החל להסתובב בחוג הרבני רעיון מסעיר על "ברית אחרת" (לכאורה מאת הקב"ה);¹¹ הלא היא ברית התורה שבעל פה (התושב"ע), ברית ההלכה.¹²

אני מכנה את התושב"ע בשם "ברית חדשה" משום שרעיון זה, של תורה שבעל פה, לא רק שאינו נמצא בשום מקום בתנ"ך אלא שהוא הופיע לראשונה רק בתלמוד, מִפיהם של התנאים.¹³

חז"ל הגיעו למסקנה שכעת, כאשר נחרב בית המקדש, חייבת להימצא דרך אלטרנטיבית לכפרה על חטא, ואמנם "פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים, שנאמר: 'כי חסד חפצתי ולא זבח'".¹⁴ ו"מה הן גמילות חסדים שהיה מתעסק בהן? היה מתקן את הכלה ומשמחה, ומלווה את המת, ונותן פרוטה לעני, ומתפלל שלוש פעמים בכל יום – ותפִלתו מתקבלת ברצון".¹⁵

בנוסף לגמילות חסדים (שכאמור, כללה גם את נתינת הצדקה ואת קיום התפילות) הכילה "הברית החדשה" של הרבנים דרכים נוספות לכפרה על עוונות: "בזמן שאין בית המקדש קיים, תלמידי חכמים הם כפרה להם לישראל"¹⁶; או: "כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת ואשם"¹⁷; וגם: "מי שדעתו שְפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם"¹⁸; ועוד: "בזמן שאין בית המקדש קיים, מה תהא עליהם [על ישראל]? אמר לו: כבר תיקנתי להם סדר קרבנות [הפטרות], בזמן שקוראין בהן לְפָנַי, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם"¹⁹; ואפילו: "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, שנאמר (ירמיהו לג): קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה… ואם משמחו מה שכרו?… רבי אבהו אמר: כאילו הקריב [קרבן] תודה".²⁰

אם הברית הראשונה (התורה) התבססה על דם הקרבנות,²¹ הרי שהברית החדשה של חז"ל התבססה, כפי שראינו, על גמילות חסדים, תלמוד תורה, קריאת ההפטרות ועוד. מכאן ואילך החלה קרנה של התושב"ע לעלות, וזאת על חשבון מעמדה של הברית הכתובה. התלמוד הירושלמי, למשל, מתעד את הִתלבטותו הקשה של רבי חגי: "נאמרו דברים בפה ונאמרו דברים שבכתב, ואין אנו יודעין איזה מהן חביב".²²

ברם לפי הכתוב בשמות לד 27: "…כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל", מגיע הרב למסקנה כי "אותן שבפה חביבין", קרי: "חביבין הן הדברים הנדרשים מן הפה, מן הדברים הנדרשים מן הכתב"!²³

כעת, היה זה רק עניין של זמן עד שהגיעו חז"ל לתובנה מרחיקת הלכת, לפיה: "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה"![24] כאן, למעשה, מוצגת הברית החדשה של חז"ל במלוא הדרה, כאשר היא באה באופן מופגן על חשבון תוקפה של הברית שניתנה בכתב.

לסיכום, זה נכון שאנו ה"יהודים המשיחיים" מאמינים בברית חדשה. אך יש לזכור: אחינו ה"דתיים" מאמינים, לא פחות מאתנו, בברית חדשה משלהם – הברית החדשה של התורה שבעל פה; ואין להם בררה, שהרי כפי שראינו, הם אינם יכולים לקיים את כל מצוות ברית משה הכתובה, ממש כשם שאמר להם המשיח ישוע: "אין איש מכם מקיים את התורה"!

 

_{[1] ראו גם יוחנן ה 47-46.
[2] ספר "מנחת אליהו" לרבי אליהו הכהן (פרק ב, עמ' 31-30).
[3] בהקדמה לספרו "משנה תורה".
[4] להלן קישור לרשימת מצוות התורה, כפי שמנה אותן הרמב"ם:http://www.mechon-mamre.org/i/0001.htm
[5] בהתאם לביטוי התלמודי: "עבר יומו [זמנו], בטל קרבנו" (ברכות כו ע"א גמרא).
[6] דברים כז 26.
[7] ובספר דברים ד 2. חשוב לזכור כי כשם שאסור לגרוע, אסור גם להוסיף (ככתוב שם).
[8] פרק ח, פסקה חמישית. ובמקום אחר נאמר "שכל העובר על מה שכתוב בתורה, עוקר את עצמו מן העולם הזה ומן העולם הבא" (מדרש "תנא דבי אליהו", פרק טו, עמ' קנ"ט).
[9] פרק ראשון, עמ' ל"ט. במילים אחרות: "כל העובר עבירה אפילו יום אחד בשנה, מעלה עליו הכתוב כאילו עבר כל השנה כולה" (בבלי, חגיגה ה, ע"ב). אמת זו נאמרה במילים אחרות באגרת יעקב ב 10.
[10] אף על פי שמאות שנים קודם לכן כבר גילה ה' בפי נביאיו מה דעתו על דת מזויפת שעיקרה טקסים מהולים בחטאים (למשל, בישעיהו א 14-11, 22).
[11] שימו לב לדבריה של יוכי ברנדס בנוגע לתושב"ע וכיצד היא מדגישה שהחכמים הם שיצרו אותה: "ספרות חז"ל שנוצרה בשש מאות השנים הראשונות לספירה…", לדבריה, "כדי להבין מדוע התורה שבעל פה נוצרה… צריך לחזור לימי חורבן בית שני. אבדן המקדש הפך את התנ"ך ללא רלוונטי… אבל אז, בהגיע הרגע הקריטי הזה, קמו חכמינו ויצרו את התורה שבעל פה" (מוסף "ישראל היום", 14/06/2013). לפרספקטיבה משיחית על תוקפה של התושב"ע, קראו את הפרק המאלף של ד"ר מייקל בראון בספר "שמעו ועשו" מאת סיד רות (בהוצאת "מעוז", 2001).
[12] לפי "קיצור שולחן ערוך השלם" לרבי גאנצפריד, המושג 'תורה שבעל פה' אוגד בתוכו את ה"משנה, גמרא, הלכות, אגדות" (עמ' 3, בהקדמה); ואפילו את "מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו" (ירושלמי, פאה יג, א, פרק ב, הלכה ד).
[13] בתלמוד הבבלי מסופר על נכרי שרצה להתגייר ושאל את שמאי כמה תורות יש לכם (היהודים), והלה "אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה" (שבת לא, ע"א).  
[14] אבות דרבי נתן, פרק רביעי, סימן ה.
[15] שם. גם בתלמוד נאמר כי "כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים וקובר את בניו, מוחלין לו על כל עונותיו" (בבלי, ברכות ה', ע"א-ב); וגם: "גדולה תפילה יותר מן הקרבנות" (שם, ברכות לב, ע"ב).
[16] מדרש "אליהו זוטא", פרק ב.
[17] בבלי, מנחות קי, א; או כפי שאמר הקב"ה לדוד המלך: "טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח" (בבלי, שבת ל, ע"א), שהרי "גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין" (בבלי, מגילה ג, ע"ב).
[18] בבלי, סנהדרין מ"ג, ע"ב; סוטה ה, ב. או: "כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן" (בבלי, סוכה מ"ה, א); ובנוסף: "יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם" (בבלי, ברכות ה', ע"א).
[19] בבלי, תענית כז, ע"ב; חז"ל אף קבעו כי בכוחה של הגלות לכפר על חטאים, שהלא: "גלות מכפרת עון… "גלות מכפרת על הכל" (בבלי, סנהדרין לז, ע"ב); בספר "קדושת העיניים" נאמר כי "אם עוצם עיניו מראות ברע, אזי נתכפרו לו כל עונותיו" (פרק ה, עמ' תלה).
[20] בבלי, ברכות ו, ע"ב; בספר "מנחת אליהו" מבטיחים לנו חכמינו כי "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה" (מפתחות, תלמוד, עמ' 39).
[21] למשל, בהתאם לכתוב בספר שמות כד 8: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר, 'הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם" ואפילו חז"ל נאלצו להודות כי "אין כפרה אלא בדם, שנאמר (ויקרא יז): כי הדם הוא בנפש יכפר" (בבלי, יומא דף ה' ע"א).
[22] ירושלמי, פאה יג, פרק ב, הלכה ד.
[23] שם.
[24] בבלי, גיטין ס, ע"ב (על סמך שמות לד 27).}