האמנם ישוע נביא שקר?
בנוסף לאגדה אותה סיקרנו בסרטון, ישנה אחת נוספת הנמצאת במסכת גיטין שבתלמוד הבבלי, היא נכתבה בין המאה החמישית למאה השביעית לספירה. זאת אומרת שהאגדה על ישוע נכתבה לפחות חמש מאות שנה לאחר ישוע. באגדה זו (מסכת גיטין נז,א) מסופר על אונקלוס שהעלה את ישוע באוב, ושישוע אמר לו שהוא שוהה בצואה רותחת בגיהינום.
אתם מבינים, זה ממש כמו שאכתוב היום ספר, ובו אספר על האויב השנוא ביותר עלי, לאונרדו דה וינצ'י, שלפני חמש מאות שנה היו לו חילוקי דעות עם איזה סבא-רבה שלי, ואכתוב כי העלאתי באוב את דה וינצ'י והוא הודה בפני שהוא טעה ושהמשפחה שלי תמיד צדקה וכי עכשיו הוא שוחה בשתן רותח בגיהינום בתור עונש. איך אנשים מסוגלים לקחת ברצינות את האגדה המגוכחת הזאת?
אז האם ישוע הוא משיח שקר?
האם קראת פעם את מה שלימדו ישוע ותלמידיו? "ואהבת את ה' אלוהיך בכלל לבבך ובכל נפשך ובכל שכלך ובכל מאודך" (מרקוס י"ב 30). לך בעקבותיו. ציית לו. ישוע הפנה את כולם אל אביו שבשמים – באמצעות הניסים שהוא חולל, הדברים שאמר ואורח חייו. הוא חי, מת וקם לתחייה כדי לפאר את אביו. אם כך, ישוע היה נביא נאמן ואמיתי.
כבר דנו באריכות על נושא אלוהותו של המשיח כתשובה לשאלה אחרת פה ("המשיח הוא התגלמות אלוהים בבשר ודם"). הראנו שמדובר באמונה באל אחד, אמונה שתואמת כליל את התנ"ך, בתנאי שמבינים אותה כראוי. כמובן שבמשך השנים נפערו תהומות עמוקים של חוסר הבנה בין הנוצרים והיהודים. הספרות הרבנית המוקדמת ציירה תמונה שלפיה, תלמידיו של ישוע עבדו שלושה אלים,72 בעוד שהפסלים של ישוע, מרים והקדושים שיצרה הכנסייה הקתולית התרחקו יותר ויותר מהאמונה הטהורה של הברית החדשה. אבל אלה הן חריגות ואי הבנות, וכל קורא כן של הברית החדשה יגיע למסקנה שישוע ותלמידיו כיוונו את כל חסידיהם אל האלוהים האחד, וציוו עליהם לעבוד אך ורק אותו.
היות שכבר הקדשנו זמן ניכר לנושאים האלה, נביא כאן רשימת פסוקים מייצגים מהברית החדשה. כך תוכל להיווכח בעצמך שישוע לא היה נביא שקר בשום פנים, צורה ואופן, ושהוא לא התעה את העם או גרם להם לעבוד אלילים זרים. אדרבה, הוא הפנה לאלוהים את כל אלה שהלכו אחריו.
הניסים שהוא חולל פיארו אך ורק את אלוהים:
"באו אליו המון עם רב ואיתם פסחים, נכים, עיוורים, אילמים ורבים אחרים שהונחו לרגליו, והוא ריפא אותם. כראות העם אילמים מדברים, נכים בריאים, פסחים מהלכים ועיוורים רואים, נתמלאו פליאה ושיבחו את אלוהי ישראל.
מתי ט"ו 31-30
"תדהמה אחזה את כולם, ובלב מלא יראה היללו את אלוהים ואמרו, "נפלאות ראינו היום!"
לוקס ה' 26
"הוא התקרב אל מורד הר הזיתים וכל קהל התלמידים החל לשבח את אלוהים בשמחה ובקול גדול על כל נפלאות אשר ראו.
שם, י"ט 37
גם הדברים שישוע לימד פיארו את אלוהים. הנה רק כמה דוגמאות מיני רבות:
"כך יָאֵר נא אורכם לפני בני אדם, למען יראו את מעשיכם הטובים ויכבדו את אביכם שבשמים… אֶהבו את אויביכם והתפללו בעד רודפיכם, למען תהיו בנים לאביכם שבשמים, כי הוא מזריח שִמשוֹ על רעים ועל טובים וממטיר גשם על צדיקים ועל רשעים… לכן הֱיו שלמים, כמו שאביכם שבשמים שלם הוא."
מתי ה' 16, 45-44, 48
"הישמרו מלעשות את "צדקתכם" לפני בני אדם מתוך כוונה שיראו אתכם; אם תעשו כן, אין לכם שכר אצל אביכם שבשמים." שם, ו' 1
"לכן כך התפללו אתם, "אבינו שבשמים, יתקדש שמך, תבוא מלכותך, יעשה רצונך כבשמים כן בארץ". פס' 10-9
מלכות אביו ורצונו עמדו במוקד חייו של ישוע ופעילותו. הוא זה שסלל את הדרך אל האב – לא לאיזה אל חדש ונוכרי, אלא לבורא העולם ולאדון כל הארץ. ישוע אמר, "אני הדרך והאמת והחיים. אין איש בא אל האב אלא דרכי" (יוחנן י"ד 6). הוא הפנה אל אביו את כל האנשים שבאו אליו:
"אתם [השומרונים] משתחווים למה שאינכם מכירים, אנחנו משתחווים למה שאנו מכירים, שהרי הישועה מאת היהודים היא. אולם תבוא שעה, ועתה היא, שעובדי האל האמיתיים ישתחוו לאב ברוח ובאמת, כי עובדי אל כאלה מחפש לו האב." יוחנן ד' 23-22
"אני באתי בשם אבי ולא קיבלתם אותי; אם יבוא אחר בשם עצמו – אותו תקבלו… אילו אלוהים היה אביכם, הייתם אוהבים אותי, שכן אני מאת האלוהים יצאתי ובאתי. שם, ה' 43; ח' 42
לאור זאת היה זה אך טבעי שכאשר נולד יוחנן המטביל, זה שסלל את הדרך למשיח, אמר אביו הקשיש זכריה את המילים הבאות בהשראת רוח הקודש:
"ברוך אדוני אלוהי ישראל, אשר פקד את עמו ופדות שלח לו. והצמיח לנו קרן ישועה בבית דוד עבדו (כדבר אדוני מעולם ביד נביאיו הקדושים), להושיענו מיד אויב ומיד כל שונא -לעשות חסד עם אבותינו ולזכור לעולם בריתו, אשר נשבע לאברהם אבינו: להצילנו מיד אויב, לתיתנו לעובדו באין מורא, בקדושה וצדק לפניו כל ימינו. לוקס א' 75-68
אלוהים עמד לשלוח את הגואל והפודה כדי שעמו, העם היהודי – וגם הגויים – יוכלו "לעובדו באין מורא, בקדושה וצדק לפניו כל ימינו". קשה לקרוא לזה עבודת אלילים או דת חדשה! הרי זוהי ההתגשמות של תורת משה.
הדברים שאמרו תלמידיו היהודים של ישוע, כפי שהם מתועדים בברית החדשה, נוגעים באותם נושאים בדיוק, ועם אותם דגשים: דרך ישוע המשיח אנחנו יכולים לקשור מערכת יחסים קרובה עם אלוהי האמת האחד והיחיד, ואלה שהולכים בעקבות המשיח צריכים לספר עליו לעולם כולו.
·בחג השבועות, כשהתלמידים התמלאו ברוח הקודש, האנשים שנאספו בעיר מכמה מדינות שמעו אותם "מספרים בלשונותינו את גדולות האלוהים!" (מעשי השליחים ב' 11). כמה דקות אחר כך נעמד כיפא והחל לדבר אל הנוכחים. הוא הבהיר ש"ישוע מנצרת [הוא] איש שנתאשר לכם מטעם אלוהים בגבורות ובניסים ובאותות אשר האלוהים עשה על ידיו בתוככם, כפי שאתם עצמכם יודעים" (פס' 22).
·כאשר החל מספרם של תלמידי ישוע לגדול במהירות, הם התמידו להיות יום יום "לב אחד בבית המקדש, והיו בוצעים את הלחם בבתיהם, אוכלים את מזונם בשמחה ובתום לב ומשבחים את אלוהים. הם מצאו חן בעיני כל העם, והאדון הוסיף עליהם יום יום את הנושעים" (פס' 47-46).
·כאשר נרפא הפיסח ליד המקדש, הוא "קפץ …ועמד על רגליו. מיד הלך ונכנס איתם [עם כיפא ויוחנן] לבית המקדש, כשהוא מהלך ומקפץ ומהלל את אלוהים" (שם, ג' 8). הנה ההסבר שנתן לכך כיפא, "אלוהי אברהם ויצחק ויעקב, אלוהי אבותינו, פיאר בכבוד את עבדו ישוע אשר מסרתם אותו וכפרתם בו לפני פילטוס – כאשר החליט לשלחו לחופשי" (פס' 13). אלה הדברים שהתרחשו בקהילה הראשונה של המאמינים.
·שאול כתב למאמינים בתסלוניקי, שעבדו אלילים עד שנושעו זמן קצר לפני כן והחלו לעבוד את אלוהי האמת, "לבסוף, אחי, אנו מבקשים מכם באדון ישוע ומפצירים בכם: קיבלתם מאיתנו איך עליכם להתנהג ולמצוא חן בעיני אלוהים". ואז הוא מוסיף, "וזהו רצון האלוהים: שתתקדשו, שתתרחקו מן הזנות, שכל אחד מכם ידע לקחת אשה בקדושה ובכבוד, לא בתאוות זימה כדרך הגויים אשר אינם יודעים את אלוהים… הן אלוהים לא קרא אותנו לטומאה, כי אם לקדושה. על כן הדוחה זאת, לא אדם הוא דוחה, אלא את אלוהים הנותן לכם את רוח קודשו" (הראשונה לתסלוניקים ד' 1, 5-3, 8-7).
·כיפא עודד את קוראיו ברוח דומה, "היטיבו את דרכיכם בגויים, כדי שיתבוננו במעשיכם הטובים ויהללו את אלוהים ביום פקודה על אותם הדברים שבגללם השמיצו אתכם כעושי רעה… התנהגו כנאשים חופשיים, לא כאנשים המחזיקים בחופש ככסות לרשע, אלא כעבדי אלוהים… נהגו כבוד בכל אדם; אהבו את האחים; יראו את אלוהים; כבדו את המלך" (הראשונה לפטרוס ב' 12, 17-16).
אין סוף לדוגמאות שאפשר לתת בעניין זה. בברית החדשה יש יותר מאלף ומאתיים אזכורים של אלוהים – כשהכוונה היא לאלוהי אברהם, יצחק ויעקב. הנקודה ברורה: ישוע המשיח, הנביא האמיתי והנאמן, הפנה את כל בני האדם לעבודת אלוהי האמת. זוהי נקודה שראוי לתת עליה את הדעת, שכן בעניין זה הוא היה הנביא היעיל והמצליח ביותר שהתהלך אי פעם עלי אדמות. בזכותו – מאות מיליוני גויים אוהבים את אלוהים ועובדים אותו, משרתים אותו וסוגדים לו.
מאז ומתמיד הייתה קריאת ה-"שמע" הצהרת האמונה הבסיסית של עם ישראל. בפסוק אחד קצר הציג משה אמת גדולה אודות האחדוּת האלוהית. הפסוק כתוב בימינו על קלף, בכל מזוזה התלויה על משקוף הכניסה של כל בית בישראל, והוא בעצם קורא לעם ישראל לשרת ולעבוד אלוהים אחד. מאמר זה חוקר את קיומו של אלוהים אחד שיש בו ריבוי הוויות, וזאת על סמך התנ"ך בלבד.
"השילוש הקדוש" אגב, הינו מושג שאינו קיים בכלל, לא בתנ"ך ולא בברית החדשה. אין אנו מאמינים כי אכן קיימים שלושה אלוהים שונים.
דברים ו׳, ד׳: "שמע ישראל יהוה אלוהינו יהוה אחד".
המילים ״אלוהים״ ו״אלוהינו״ הינן צורת רבים של המילה ״אלוה״, שמשמעותה ״אל״. מדוע אלוהים מציג את עצמו בצורת רבים ומסיים את המשפט במילה "אחד"?
כדי להבין טוב יותר את המשפט עלינו לעמוד את משמעות המילה "אחד" בתנ"ך.
משמעות המילה "אחד" בתנ"ך
הנה מספר דוגמאות:
א. בראשית ב׳, כד׳: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו, ודבַק באשתו והיו לבָשָׂר אחד".
איש ואישה – שני בני-אדם נפרדים ושונים, שהחיבור ביניהם יוצר ״בשר אחד״.
ב. עזרא ב׳, סד׳ ונחמיה ז׳, סו׳: "כל הקהל כאחד, ארבע ריבוא אלפיים שלוש מאות שישים".
42,360 איש נאספו ביחד כקהל אחד. ה-"אחד" כלל את כל הפרטים שהיוו את הקהל.
הדוגמאות הללו מלמדות שהמילה "אחד" אינה מתייחסת בהכרח לפריט יחיד, אלא גם להרכב של פרטים שיוצרים שלמות אחת (ראו גם יחזקאל לז׳, יז׳, בראשית יא׳, ו׳, לד׳, טז׳). בעברית ישנה מילה אחרת שמתארת אחדות שאין לחלקה – והיא המילה "יחיד".
הריבוי שקיים במילה אלוהים
הנה מספר דוגמאות:
א. בראשית א׳, כו׳: "ויאמר אלוהים, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, ויֵרדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ"".
עם מי דיבר אלוהים בפסוק הזה? (משום שאמר ״נעשה״, ״בצלמנו״, ״כדמותנו״)
אלוהים לא דיבר עם בני-אדם, משום שהם עדיין לא נבראו. הוא גם לא התייעץ עם המלאכים, כי המלאכים לא היו שותפים פעילים במלאכת הבריאה.
התנ"ך מבהיר שאלוהים לבדו הוא זה שברא את העולם.
– נחמיה ט׳, ו׳: "אתה הוא יהוה, לבדך אתה עשית את השמים, שמי השמים וכל צבאם, הארץ וכל אשר עלֶיהָ, הימים וכל אשר בהם. ואתה מְחיה את כולם וצבא השמים לך משתחווים". הביטוי 'צבא השמים' מתייחס לכוכבים ולמלאכים, לכל הבריאה השמימית שמעל הארץ.
– איוב לח׳, ז׳: "בְּרוֹן יחד כוכבי בוקר, ויריעו כל בני אלוהים". (כמו כן ראו ישעיהו מ׳, יג׳-יד׳).
אלוהים אומר לאיוב שכאשר הוא ברא את היקום, המלאכים הריעו לו. ז"א שהם ראו לפחות חלק ממלאכת הבריאה אך לא היו שותפים במלאכה זו. אם כך, אלוהים דיבר עם הוויה או עם הוויות נוספות השוות לו בצלם, בַּדמות ובכוח לברוא.
ולראיה:
– בראשית ג׳, כב׳: "ויאמר יהוה אלוהים הן האדם היה כאחד מִמֶּנּוּ (מאיתנו)…".
– ישעיהו נד׳, ה׳: "כי בועלייך עושייך יהוה צבאות שמו, וגואלך קדוש ישראל אלוהי כל הארץ יקרא."
– תהילים קמט׳, ב׳: "ישמח ישראל בעושיו…".
מסקנה: המילה "אחד" מתארת שלמות שבנויה ממספר מרכיבים או פרטים.
לפיכך, בספר דברים ו׳, ד׳, נאמר שבאלוהים קיימת שלמות אחת המורכבת ממספר הוויות, ושאת השלמות הזאת עַם ישראל צריך לעבוד.
מדוע הרבנים מתכחשים לכך?
הרמב"ם (רבי משה בן מיימון, 1205-1135) החליף בשלושה עשר העיקרים שלו את המילה "אחד" במילה "יחיד", כדי לתאר את טבעו של אלוהים. רעיון זה הינו מנוגד לרעיון בתנ"ך, ובכל זאת אימצה אותו היהדות-הרבנית, וגורסת שאלוהים הוא אחדות שאין לחלקה. אבל כתבי הקודש מספקים דוגמאות רבות המבהירות שקיים ריבוי באלוהות האחת. אלוהים הוא אחד, אך לא יחיד. אלוהות אחת, אלוהים אחד שאין שני לו ואין שווה, אך אלוהים אחד הקיים בצורת ריבוי.
אז כמה הוויות קיימות באלוהים?
כדי לענות על שאלה זו עלינו למצוא פסוקים מן התנ"ך המצביעים על כל אחת מההוויות, או פסוק המציין במפורש את מספרן.
א. רוח אלוהים – בראשית א׳, ב׳: "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים" .
רוח אלוהים הייתה קיימת מבראשית. היא הייתה שותפה במעשה הבריאה. הרוח לא נבראה מעודה, ומכאן שהיא חלק מאלוהים. רוח אלוהים הינה ישות עצמאית מלאת חיים, ולא תכונה או כוח דומם וחסר תבונה.
דוגמאות נוספות: ישעיהו סג׳, י׳-יד׳; נט׳, יט׳-כא׳, תהילים נא׳, יג׳; קלט׳, ז׳-יב׳; ישעיהו יא׳, ב׳; מ׳, יג׳; זכריה יב׳, י׳, איוב לג׳, ד׳, שמואל ב׳ כג׳, ב׳-ג׳.
ב. הוויה באלוהים שלא ניתן לראותה פנים אל פנים ולהישאר בחיים.
דמות המלך, הסמכות, הוויה זו משדרת יראה, כבוד, סמכות והוקרה, כמו אבא שמצפה שיתנו לו את הכבוד לו הוא ראוי במשפחה, ולפעמים עליו להשתמש בסמכותו כדי לחנך.
שמות לג׳, כ׳: "ויאמר, לא תוכל לראות את פנַי, כי לא יראני האדם וחי ".
אלוהים משוחח כאן עם משה, ומבטיח לברך וללוות אותו במהלך הנדודים במדבר. משה ביקש לראות את פני אלוהים הדובר אליו, אך נתקל בסירוב. לבסוף זכה משה לראות את אחוריה של ההוויה שאיתה הוא דיבר, אך לא את פניה. לוּ ראה את פניה, הוא היה מת מיד. אם כך, משה שוחח עם הוויה אלוהית שאת פניה נאסר עליו לראות.
ג. "אל שדי" הינה הוויה באלוהים שבני-האדם אכן יכולים לראותה פנים אל פנים.
השם "אל שדי" משמעותו האל שמספק את צרכי, בדיוק כמו אם שאוהבת ומניקה את התינוק שהיא אוהבת בעזרת שדייה, ציורי מאוד, אך מפגין אהבה, דאגה ואכפתיות.
שמות לג׳, יא׳: "וידבר יהוה אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו".
באותו פרק מתואר מפגש פנים אל פנים של אלוהים עם משה. על מנת להדגיש את הקרבה הפיזית ביניהם, הפסוק מציין שהמפגש נערך ״פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו״. כלומר, לא מדובר כאן בחזון, בחלום או בבת קול שנשמעה מן השמים, אלא בשיחה שנערכה ב-"ארבע עיניים".
בהנחה שהכתוב הוא נכון, מדויק ואמיתי, הרי שפסוקים יא׳ ו–יב׳ מצביעים על שתי הוויות נפרדות ושונות, ששתיהן נקראות יהוה.
דוגמא נוספת – שמות כד׳, ט׳-יא׳: "ויעל משה ואהרון, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. ויראו את אלוהי ישראל, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר. ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו".
חז"ל פירשו את הפסוקים האלה באופן שונה; לפי הדעה הרבנית, אלוהים שוחח עם משה דרך השתקפות של מראָה. זוהי פרשנות מוטעית, שאיננה נאמנה לתנ״ך. אילו דיבר אלוהים עם משה דרך השתקפות כלשהי, הוא היה מציין זאת בפסוק עצמו ולא אומר "פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו". מן הראוי לבדוק כל פרשנות על פי נאמנותה לכתוב.
כמו כן, בראשית יז׳, א׳: "ויֵרא יהוה אל אברם ויאמר אליו, אני אל שדי התהלך לפנַי והיה תמים".
אלוהים נראה לאברם והציג את עצמו בשם "אל שדי". הטקסט שמתאר את המפגש של יהוה עם אברם מאוד ברור ופשוט.
ישעיהו הנביא שפך אור על היחס בין ההוויות השונות שמרכיבות את האלוהות.
ישעיה מח׳, יב׳-טז׳: "שמע אלי יעקב וישראל מקוראי. אני הוא אני ראשון אף אני אחרון. אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמיים, קורא אני אליהם יעמדו יחדיו. הקבצו כולכם ושמעו מי בהם הגיד את אלה, יהוה אהבו יעשה חפצו בבבל וזרועו כשדים. אני אני דברתי אף קראתיו, הביאותיו והצליח דרכו. קרבו אלי שמעו-זאת לא מראש בסתר דברתי מעת היותה שם אני, ועתה אדוני יהוה שלחני ורוחו".
הנביא ישעיה מצטט את אלוהים בכבודו ובעצמו. אלוהים מתואר שם כראשון והאחרון (מד׳, ו׳), כאחד שיסד את הארץ וטיפח את השמים, ואשר הכל מוכנים למלא את חפצו. אלוהים ממשיך לדבר, ומציין שגם פעילותן של הממלכות שהיו קיימות באותם ימים נעשתה במסגרת ריבונותו. ולסיכום הוא אומר בפסוק טז׳: "קִרבו אלי, שִמעו זאת, לא מראש בסתר דיברתי, מעת היותה שם אני, ועתה אדונָי יהוה שלחני ורוחו" (שימו לב: "אדונָי יהוה שלחני". הפסוק משלב את שני השמות באישיות אחת: שלחני ולא שלחוני.)
למרות שהדובר הינו יהוה בכבודו ובעצמו (ראו מד׳, ו׳), הוא מציין שנשלח על ידי יהוה ורוחו. אם כך, ישעיהו מלמד שהשלמות האלוהית מורכבת משלוש הוויות. רוח אלוהים, ושתיים נוספות שנקראות יהוה.
דוגמא נוספת: ישעיה סא׳, א׳-ג׳: "רוח אדוני עלי, יען משח יהוה אותי לבשר ענווים שלחני לחבוש לנשברי לב לקרא לשבויים דרור ולאסורים פקח קוח. לקרא שנת רצון ליהוה ויום נקם לאלוהינו, לנחם כל אבלים. לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר שמן ששון תחת אבל מעטה תהילה תחת רוח כהה, וקורא להם אילי הצדק מטע יהוה להתפאר…"
הדובר חייב להיות אלוהים לאור המשימות המוטלות עליו (ראה ישעיה לה׳). למרות זאת הכתוב מציין ש״רוח יהוה״ עליו ויהוה משח אותו. הפסוק מציין שלוש הוויות אלוהיות.
שמות ו׳, ב׳-ג׳: "וידבר אלוהים אל משה ויאמר אליו, 'אני יהוה. וארָא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי יהוה לא נודעתי להם' ".
אלוהים מסביר למשה באופן ברור ביותר: כשנראיתי לאבותיך – לאברהם, ליצחק וליעקב – נראיתי להם דרך אל שדי, דרך ההוויה שהם יכולים לראות ועדיין להישאר בחיים. הפסוק שופך אור על הסיפור בשמות לג׳, שם נפגש משה עם אלוהים פנים אל פנים אך לא היה רשאי לראות את פניה של ההוויה האחרת.
כולנו מרבים להתמקד, עוד בימי בית הספר, בהוויה של אלוהים כאב מחנך, לפעמים יש אלו שאפילו ירגישו קונוטציה של שוטר, מלך או בוס גדול. על ההוויה של רוח אלוהים (או רוח הקודש) מדבר התנ"ך לעיתים פחות תכופות וגם על ההוויה הזאת הייתה התמקדות בעיקר בספר בראשית.
אך מדוע לא מתמקדים בהוויה "אל שדי", הצד הדואג והאוהב של אלוהים? מי הוא בעצם "אל שדי"?
אל שדי – "בן" אלוהים
תהילים פרק ב' פותח בתיאור המרד של עמי העולם ביהוה ובמשיחו. מדוע כל העמים מתנגדים ליהוה ולמשיחו? כי הם מרגישים כלואים תחת שלטונו. הם אינם חופשיים לעשות את רצונם המושחת, ולכן הם מנסים לפרוק מעליהם את עול שלטונם של יהוה ומשיחו ואת סמכותם.
בפסוק ד׳ מתואר יהוה כמי ששוחק (צוחק) ולועג למעשי העמים. הרי אין לאדם כל סיכוי נגד אלוהים. האדם לעולם לא יוכל להביסוֹ. יהוה כועס על מתנגדיו, ומציג בפניהם את תוכניתו.
מהי בדיוק תוכניתו? "ואני נסכתי את מלכִּי על ציון הר קודשי" (פסוק ו׳). יהוה מתכנן להקים את משיחו כַּמלך שימלוך מציון. אם כך, שם התואר הנוסף של משיח יהוה הוא "מלך" בפסוקים ז׳-ט׳ המחבר משתף אותנו במה ששמע מפי יהוה המדבר אל משיחו: "אֲסַפּרה אל חוק יהוה. אמר אלי, 'בני אתה, אני היום ילידתיך. שְאַל ממני ואֶתנה גויים נחלתך, ואחוזתך אפסֵי ארץ. תְרוֹעֵם בְשבט ברזל, כִּכלי יוצר תנפּצֵם' ".
פסוקים אלה מלמדים שהקשר של יהוה למשיח, הוא הקשר של אב עם בנו. האם יתכן שהבן המוזכר הוא דוד המלך? או מלך ישראל אחר כלשהו? לא, זה בלתי אפשרי, לבן-יהוה מובטחת המלוכה על כל תבל, ולדוד או כל מלך אחר מעולם לא הובטחה או הייתה מלכות שכזו. אם כך, מדוע נאמר בפסוק ז׳: "בני אתה, אני היום ילידתיך"?
- בפסוק זה יהוה מציין את קרבתו למשיחו ומתאר את הקשר שלהם כשל אב ובנו. קשר זה מצדיק את העברת הירושה – השליטה בעולם – לידי המשיח. כידוע, ירושה עוברת באופן טבעי וחוקי מאב לבנו.
- יהוה מכנה את המשיח ואת מלך התבל כבנו גם כדי ללמדנו על הקרבה ששוררת בין ההוויות שמרכיבות את האלוהות האחת.
- נוסף על כך, יהוה מכנה את המשיח ואת מלך התבל כבן שהוא הוליד, כרמז לאופן בואו של המשיח לעולם. נבואות כמו בראשית ג׳, טו׳, מיכה ה׳, א׳, ישעיהו ז׳ יד׳, ט׳ ה׳-ו׳ מלמדות שהמשיח ייוולד באופן על-טבעי דרך עלמה (בתולה). הדברים שיהוה אומר במזמור ב' בעצם עוזרים לנו לזהות את המשיח האמיתי.
פסוקים יא׳-יב׳: יהוה מנחה את שליטי העמים ומבהיר להם מה עליהם לעשות כדי להינצל ממשפטו – "עִבדו את יהוה ביראה וגילו ברעדה. נַשקו בַּר (בּן) פן יֶאנף ותאבדו דרך, כי יבער כמעט אפו, אשרי כל חוֹסֵי בו".
אלוהים מצווה על בני-האדם לעבוד את יהוה ביראה, כלומר לציית לדברו, לחיות על פי רצונו ולתת לו את הכבוד הראוי כמלך המלכים וריבון העולם. ואיך צריכות לבוא לידי ביטוי היראה והאהבה שלנו ליהוה? ביחס שלנו לבן (לַבַּר): "אשרי כל חוסי בו". אנו מצוּוים לבטוח בבן האלוהים ולחסות תחת כנפיו.
מי הוא הבן?
הנביא ירמיהו אמר: "כה אמר יהוה, 'ארור הגבר אשר יבטח בָּאדם ושָׂם בשר זרועו, ומן יהוה יסור ליבו' " (יז׳, ה׳). בפסוק ז׳ הוא ממשיך לצטט את יהוה ואומר: "ברוך הגבר אשר יבטח ביהוה והיה יהוה מִבטחו".
מכיוון שלבני-אדם אסור לעבוד אדם בשר ודם, יוצא אם כן שה-"בן" במזמור ב' חייב להיות אלוהים בכבודו ובעצמו. בני-האדם מצוּוים לבטוח ביהוה ולא באדם. שוב, יהוה מכנה את המשיח בתואר "בן" על מנת לציין את הקרבה ביניהם, ולא את השוני במעמדם האלוהי.
מזמור ב' מספק נתון חשוב נוסף. אם אפשר לכנות את המשיח בתור "בן-אלוהים", הרי שההוויה שאותה אנחנו לא רשאים לראות יכולה להיקרא "אלוהים אבא".
בספר משלי ישנה התייחסות נפלאה לבן האלוהים. משלי ל׳, א׳-ד׳: "דברי אגור בן יקה המשא נאום הגבר לאיתיאל, לאיתיאל ואוכל. כי בער אנוכי מאיש ולא בינת אדם לי. ולא למדתי חכמה, ודעת קדושים אדע. מי עלה שמים וירד? מי אסף רוח בחופניו? מי צרר מים בשמלה? מי הקים כל אפסי ארץ? מה שמו? ומה שם בנו כי תדע?"
הפרק מביא את מסקנותיו של אָגוּר. אגור היה בנו של יֶקֶה ואב חכם. כל פרק ל' מוקדש לדברי התוכחה שהוא מעלה בפני שני בניו (או שני בחורים צעירים), אִיתִיאֵל ואוּכָּל. אגור אומר להם: "אתם חושבים שאינני מבין דבר בנוגע לחיים, שאינני חכם מספיק ואין לי כל מושג לגבי אלוהים ואופן פעולתו בקרב בני-האדם. ובכן, מאחר שאתם חושבים אותי לטיפש ואת עצמכם לחכמים ממני, הרשו לי לשאול אתכם מספר שאלות.
א. מי עלה לשמים וירד?
ב. מי אסף את הרוח בחופן ידיו?
ג. מי שם את כל המים שבעולם בכיסו?
ד. מי יסד את העולם וממשיך לשמר את כל חוקי הטבע?
ה. מה שמו?
ו. מה שם בנו?
שאלות א-ה נשאלו על ידי אגור כשאלות רטוריות שהתשובה על כולן הייתה ברורה – אלוהים.
אך מה לגבי השאלה השישית?
ספר הזוהר
היסוד למיסטיקה היהודית, מכיר בכך שרעיון הריבוי שבאיחוד אינו זר למחשבה היהודית, רעיון הריבוי בתוך האלוהים האחד ברור בהחלט. בקטע המפרש את קריאת שמע, נכתב בזוהר: "שמע ישראל יי אלוהינו יי, וכולם הם אחד. ועל כן נקרא אחד. הרי שלשה שמות הם, ואיך הם אחד? ואף על פי שאנו קוראים אחד דהיינו שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. אבל איך הם אחד? אלא במראה של רוח הקודש נודע, כשהם בסוד המראה של עין הסתום לדעת ששלשה (דהיינו ג' קוין המרומזים בה' אלהינו ה'), הם אחד, וזהו סוד הקול שנשמע, שקול הוא אחד, ובו ג' בחינות: אש, רוח ומים, וכולם אחד בסוד הקול. אף כאן, ה' אלוהינו ה', הם אחד, ג' בחינות, והן אחד" (זוהר, ג': שמות מ"ג ב').
אין אנו מאמינים בקדושתו של ספר הזוהר, ההיפך הוא הנכון. אך הבאנו אותו לדוגמא לכך שרעיון זה איננו זר אפילו במחשבת-ישראל.
לסיכום, בעזרת דוגמאות מועטות בלבד, ניתן היה לראות שהתנ"ך מדבר על אלוהים אחד, אך מורכב משלוש הוויות, דמות המלך הסמכותי, דמות הבן האוהב ודמות רוח אלוהים, שכולן מרכיבות אלוהים אחד.
בעצם, לא כלכך קשה להבין את זה, הרי בן-האדם שנברא בצלם אלוהים גם אחד אך לא יחיד, ישנה הרוח וישנו הבשר (ויש שיאמרו שישנה גם הנשמה), ביחד הם מרכיבים אדם אחד המורכב בתוכו ליותר מאחד.