האם התורה שבכתב חשובה כמו התלמוד בעיני הרבנים?

על-מנת לבחון מהו היחס אשר מקבלת התורה שבכתב בהשוואה לזו שבעל-פה, נבקש להביט בכמה קטעי מפתח מספרות החכמים.

ובכן, במסכת ברכות מעלים חז"ל את השאלה המטרידה: "תורה מה תהא עליה?"¹ או במילים אחרות, מה יהיה גורלה של התורה שבכתב? והתשובה לא מאחרת לבוא: "מה תהא עליה? הרי [היא] כרוכה ומונחת בקרן זווית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמד".² דחיקת החומש הצידה ולמעשה, הצבתו בפינה, הכינו אפוא את הבמה לכוכבה העולה של התורה שבעל-פה.לנוכח מגמה זו, אין להתפלא על-כך שיחסם של הרבנים לתורת משה הלך והחמיר.

דוגמא להקצנה זו מתועדת בהִתלבטותו הקשה של רבי חגי בתלמוד הירושלמי: "נאמרו דברים בפה ונאמרו דברים שבכתב, ואין אנו יודעין איזה מהן חביב".³ ברם לפי הכתוב בשמות לד, 27: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל", מגיע הרב למסקנה חפוזה כי "אותן שבפה חביבין", קרי: "חביבין הן הדברים הנדרשים מן הפה, מן הדברים הנדרשים מן הכתב"!⁴ שימו לב למניפולציה הלינגוויסטית במילים "על-פי"; הרב הנכבד פסח במהירות על הפירוש הפשוט של שתי המילים הללו ולמעשה אימץ את הדמיון הדחוק שבין "על פי" ו- "על פה". דהיינו, לדידו, התורה שבעל פה חביבה יותר מזו שבכתב משום שהכוונה האמיתית והנכונה של הפסוק מספר שמות היתה לומר: "כי בדברים שבעל פה כרתי אתך ברית ואת ישראל".⁵

כעת, היה זה רק עניין של זמן עד שהגיעו חז"ל לתובנה מרחיקת הלכת, לפיה: "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה"!⁶ קודם מסמנים את מעמדה הנחות של התורה שבכתב ואח"כ, בשלב השני, מבטלים את תוקפה לגמרי. כאן למעשה, מוצגת הברית החדשה של חז"ל בכל הדרה, כאשר באופן יוצא דופן היא באה על חשבון תוקפה של הברית אשר ניתנה בכתב. וכן, גם כאן המסקנה הרדיקלית נובעת מפרשנות תמוהה, שלא לומר מעוותת, של שמות ל"ד 27.

אין תימה אפוא, כי ההדף שהותיר אחריו יחס זה, לא איחר לבוא ועִמו באו קביעות כמו זו: "העוסקין במקרא – מידה ואינה מידה; במשנה – מידה ונוטלין עליה שכר; בגמרא [תלמוד] – אין לך מידה גדולה מזו."⁷ לקרוא ולא להאמין! שימו לב איזו אמירה נועזת: לפי קטע זה, העיסוק במשנה מזכה את האדם בשכר; העיסוק בגמרא מזכה את האדם בשכר רב יותר; אך העיסוק בתורה – בקודש הקודשים – למרבה הפליאה אינו מזכה את האדם במאומה. דהיינו, התלמוד ממש יוצא מגדרו על-מנת לעודד אותנו לזנוח את לימוד התורה לטובת דברים "חשובים יותר". אין מנוס ממסקנה מצערת זו. אמירות מסוג כזה לא מסתכנות לא רק בסירוסו של המקרא,⁸ אלא גובלות בהפיכתו לבלתי-רלוונטי, הלכה למעשה.⁹

 

_{[1] בבלי, ברכות לה, ע"ב; נזיר נ, ע"א; קידושין נב, ע"ב.
[2] בבלי, קידושין סו, ע"א.
[3] ירושלמי, פיאה יג, פרק ב, הלכה ד.
[4] שם.
[5] זוהי אפוא פרפרזה שלי, רק לשם אילוסטרציה.
[6] בבלי, גיטין ס, ע"ב (גם זאת על סמך פסוק 27 בשמות פרק לד).
[7] בבלי, בבא מציעא לג, ע"א. (במילים אחרות: בניגוד למשנה ולגמרא, לימוד המקרא אינו טומן בחובו כל ערך).
[8] בהתאם לפתגם התלמודי: "סרס המקרא ודרשהו" (בבלי, בבא בתרא קיט, ע"ב).
[9] כנראה שהרבנים לא התלוצצו כאשר ניבאו כי "עתידה תורה שתשתכח מישראל…" (בבלי, שבת קלח, ע"ב).}