האם לפי הברית החדשה אלוהים זרק או החליף את עם ישראל?

המילים "יִשְׂרָאֵל" ו-"יְּהוּדִים" מופיעות בכתבי הקודש (התנ"ך והברית החדשה) מעל 2700 פעמים.  החזרה הרבה והעיסוק הרב של כתבי הקודש בנושא עם ישראל וארץ ישראל מהווה עדות לכך שהבנת המקום של עַם ישראל בתכנית אלוהים הינו נושא חשוב ומרכזי בתוכנית של אלוהים. כפי שיוסבר בהמשך, מתוקף ברית-עולם אלוהית, בלתי מותנית, ונצחית עם אברהם וצאצאיו הנבחרים, עַם ישראל הינו עמו הנבחר של אלוהים, אשר קריאתו הנצחית הינה להביא את ברכת האלוהים האחד לכל העמים.

הבעיה היא שכיום, ההגדרה "נבחר" השתנתה על ידי הרבנים ואיבדה את המשמעות המקורית שקיבלה בתנ"ך. מי הוא עַם ישראל? עַם ישראל מורכב מן הצאצאים של אברהם, דרך בנו יצחק, ובנו יעקב (למשל, שמות ג׳, ו׳-ח׳: "אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב …").  בעקבות מאבקו של יעקב עם התגלות אלוהים במעבר היבוק, אלוהים משנה את שמו של יַעֲקֹב ל-"יִשְׂרָאֵל" – בראשית לב׳, כט׳: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל".  משמעות השם יִשְׂרָאֵל הוא "זה שנאבק עם האל".  שניים-עשר בני יעקב נקראים "בני ישראל" (למשל – בראשית מב׳, ה׳), והם נהיו לראשי 12 שבטים אשר יחד מרכיבים את עם ישראל.  כתבי הקודש משתמשים באופן מתחלף בביטויים " עַם ישראל", "בני  ישראל", "ישראל" ו"יְּהוּדִים", כדי לתאר את אותה קבוצת אנשים, צאצאי אברהם, דרך יצחק, ודרך יעקב.

בסביבות שנת 930 לפני הספירה, נחלק עַם ישראל לשתי ממלכות – 10 שבטים בהנהגת שבט אפריים (שנקראה "ממלכת ישראל") ו-2 שבטים בהנהגת שבט יהודה (שנקראה "ממלכת יהודה"). בשנת 722 לפני הספירה ממלכת ישראל הוגלתה לאשור, ועקבות רוב בני 10 השבטים אבדו. שני השבטים הנותרים – יהודה ובנימין (יחד עם כהנים ולוויים משבט לוי שחיו בקרבם וכן מיעוט מבני 10 השבטים) נודעים מאז בשם "יְּהוּדִים" – כלומר – בני שבט יהודה (למשל – ירמיה מ׳, יא׳, מע"ש ב׳, ה׳). לאורך ההיסטוריה, שמרו היהודים בקנאות על זהותם, אמונתם ודרך חייהם, מה שאיפשר לשמור בבירור על זהותם הלאומית והמשפחתית כבני ישראל.  אם כן, היהודים הינם היחידים אשר ניתן לזהותם היום בבירור כשייכים לעַם ישראל, לצאצאי אברהם, יצחק ויעקב – כבני ישראל, עַם ישראל.

מדוע אלוהים יצר לעצמו עַם נבחר? מעת כניסת החטא למציאות הטבע האנושי (בראשית ג׳), המצב האנושי התדרדר, עד שבבראשית יא׳ המציאות האנושית מגיעה לשפל חסר תקדים של כל הזמנים: פירוד מאלוהים בשל החטא (בראשית ג׳) ופירוד בין בני האדם – יצירת עמים שונים הפזורים בכל הארץ (בראשית יא׳).  במציאות אנושית חדשה זו, בה קיימים עמים שונים, אלוהים בוחר להקים לו עַם נבחר אשר תפקידו להביא את ידיעת האלוהים האחד לעולם כולו (בראשית יב׳) – זוהי בעצם הקריאה הלאומית של עם ישראל. לשם כך על העם נבחר, להיות שליחים.

אלוהים בוחר באברהם להקים לעצמו ממנו את העם הנבחר. אלוהים מבטיח לאברהם שלוש הבטחות מרכזיות – זרע, ארץ וברכה. הבטחות אלוהים לאברהם נחתמות בברית בין הבתרים (בראשית טו׳), אשר הינה ברית בלתי מותנית – רק אלוהים עצמו חותם על הברית, לא אברהם. בכרתו ברית בלתי מותנית, אלוהים למעשה מניח על הכף את עצם כבודו ומהותו שלו – רק הוא לבדו אחראי שהבטחות הברית תתגשמנה, אין שום דבר שצריכים או יכולים אברהם וזרעו (ישראל, העם היהודי) לעשות כדי שהבטחות ברית זו תתגשמנה.

חשוב לציין: • אות ברית אברהם הינה המילה (ברית מילה). כל תינוק זכר יהודי נכנס בברית אברהם בהיותו בן 8 ימים עת ערלתו נימולה, כסימן לכך שהוא נכלל בברית אברהם (בראשית יז׳, יא׳-יב׳).  שייכות לברית זו מעניקה: א. השתייכות לעמו הנבחר של אלוהים – ישראל.    ב. השתייכות לקריאת אלוהים עבור עמו, והבטחות הברית. *** חשוב לציין – שייכות לברית אברהם לכשעצמה איננה מעניקה מערכת יחסים אישית עם אלוהים, ישועה, או חיי עולם!  כלומר – יהודי בן ברית אברהם זקוק ככל בן אנוש אחר לישועה מחטאיו במשיח כדי לזכות ביחס אישי עם אלוהים וחיי עולם.

ישוע עצמו אמר: "אֲנִי הַדֶּרֶך וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים. אֵין אִישׁ בָּא אֶל הָאָב אֶלָּא דַּרְכִּי." – משמע – גם היהודים זקוקים לבשורת המשיח כדי להיוושע. • על בסיס ברית אברהם, אך לא במקומה או כתחליף לה, אלוהים כורת מאוחר יותר ברית נוספת עם עַם ישראל, אשר ברכותיה הינן מותנות – זוהי ברית הר סיני (שמות כד׳, גלטים ג׳, טו׳-יח׳).  • משום שישראל הינו עם הבחירה של אלוהים, הברכות אשר תבואנה עליו הינן גדולות יותר מאשר לעמים האחרים, אך גם האחריות ומשמעת הציות ותוצאותיהן אשר באו ותבואנה עליו הינן חמורות יותר (דברים כח׳). • נצחיות קריאת אלוהים הבלתי מותנית לישראל בברית אברהם חוזרת לאורך כתבי הקודש.

דוגמא מעניינת מספק הנביא ירמיה. עם חורבן הבית הראשון, הועלו החשש והטענה שבגלות זו אלוהים ביטל את בחירתו וקריאתו לעם ישראל. בפרק לא׳, לד׳-לו׳ אלוהים מכריז שכל עוד הבריאה עומדת במצבה הנוכחי, בריתו וקריאתו לעם ישראל יישארו בתוקף: "כֹּה אָמַר יְהוָה נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ׃ אִם-יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי נְאֻם-יְהוָה גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל-הַיָּמִים׃ כֹּה אָמַר יְהוָה אִם-יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי-אֶרֶץ לְמָטָּה גַּם-אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַל-כָּל-אֲשֶׁר עָשׂוּ נְאֻם-יְהוָה׃"

בברית החדשה כתבי הברית החדשה מצטטים או משתמשים בשפה של התנ"ך אין ספור פעמים, וכמעט כל הצהרה על דבר אמונה או מעשה נתמכים על ידי מקור תנ"כי בדבריהם. חשוב להבין זאת משום שכאשר כתבי הברית החדשה מדברים על ישראל אזי תפקידו הייחודי והבלתי ניתן לביטול של עם ישראל בתוכנית הגאולה של אלוהים בתנ"ך הוא אבן יסוד במחשבותיהם של מחברי ודמויות הברית החדשה עד כדי כך שאינם רואים כל צורך לפרש או להגן על אמת זו (אלא אם קוראים תגר עליה, ראה רומים ט׳, יא׳).

ישראל בבשורות ובהוראתו של ישוע המשיח תיאורי הולדתו של המשיח מדגישים שתוכנית הגאולה של אלוהים עבור ובאמצעות עם ישראל הינה יסודית ונמשכת גם (או במיוחד) בעידן המשיח. הבשורות מדגישות כי לידת ישוע מגשימה את הבטחת משיח בן-דוד אשר "יוֹשִׁיעַ אֶת עַמּוֹ מֵחַטֹּאתֵיהֶם" (מתי א׳, יז׳-יח׳, כא׳).  בנוסף, ישוע הוכר ע"י החכמים כ-"מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים" (שם ב׳, ב׳), תוך ציון ברור של תפקידו המשיחי העתידי כמושל המובטח, לא רק על העולם בכלל אלא על עם ישראל בפרט (שם ב׳, ד׳, ו׳).

בשורת לוקס מדגישה עוד יותר את השליחות היסודית של ישוע שהיא להגשים את הבטחות הבריתות לאברהם ולדוד למען עם ישראל, העם היהודי, בארצו. למשל – הבטחת המלאך גבריאל למרים (לוקס א׳, לא׳-לג׳) מתארת את לידת ישוע המשיח כהתגשמות נבואות התנ"ך באופן גשמי עלי אדמות: "הוּא גָּדוֹל יִהְיֶה וּבֶן-עֶלְיוֹן יִקָּרֵא, וַיהוה אֱלֹהִים יִתֵּן לוֹ אֶת כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו; וְיִמְלֹךְ עַל בֵּית יַעֲקֹב לְעוֹלָם וְאֵין קֵץ לְמַלְכוּתוֹ".

גם נבואתו של זכריה לאחר לידת בנו יוחנן מקשרת באופן ברור ביותר את לידתו הקרובה של המשיח -"פקודתו" של אלוהים את עמו – עם גאולת ישראל הנכספת. הגאולה היא, "כִּדְבַר אֲדֹנָי מֵעוֹלָם בְּיָד נְבִיאָיו הַקְּדוֹשִׁים לְהוֹשִׁיעֵנוּ מִיַּד אוֹיֵב וּמִיַּד כָּל שׂוֹנֵא לַעֲשׂוֹת חֶסֶד עִם אֲבוֹתֵינוּ וְלִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם אָבִינוּ" (הבשורה על-פי לוקס א׳, ע׳-עג׳) כפי שצויין לעיל, תיאור התוצאה של מעשה הגאולה עבור עם ישראל (א׳, עד׳-עה׳, עז׳-עט׳) על בסיס נבואות ידועות וברורות כמו ישעיה ט׳, א׳-ו׳ הינו גם ברכה לעולם כולו במשיח, וזאת ללא ניגוד. נבואה זו מקבלת אישרור על ידי שני נביאים נוספים, שמעון וחנה, שקיבלו את פניהם של מרים, יוסף וישוע בטקס פדיון הבן בבית המקדש (לוקס ב׳, כה׳-לח׳). שם ראו בישוע את המשיח שיביא את נחמת ירושלים ואת גאולתה.

לאור הכיבוש הרומי ואכזריותם של הורדוס ובניו כנציגיו, הכוונה הברורה הינה שעם גאולתו הרוחנית והגשמית של עם ישראל, "אוֹר לְהָאִיר לַגּוֹיִים" יצא, כדבר הנביאים (ב׳, לב׳; השווה ישע' מט׳, ו׳; ס׳, א׳-ג׳). כלומר, התגלות המשיח בבשורות, בין אם על ידי רוח הקודש באופן ישיר או באמצעות מלאך, מדגישה באופן יסודי שמשיחיותו של ישוע ממלאת ומגשימה את הבטחות הברית אשר ניתנו לאברהם ולדוד, כפי שאושרו ופורטו על ידי הנביאים.  באופן מיוחד הדגש הוא על גאולתו הרוחנית והגשמית של עם ישראל בארץ ישראל, עם ירושלים במרכז.

בצורה דומה, שירותו של יוחנן המטביל מעמידה את גאולתו הצפויה של עם ישראל בהתגשמות התקווה המשיחית בתנ"ך על ידי ישוע המשיח במרכז הבמה. הוא עושה זאת על ידי הכרזת המלכות בדרך שמבוססת על ההקשר התנכ"י באופן מובהק, וזאת בכך שהוא חוזה משפט אשר יקדים את שפיכת רוח הקודש (השווה ישעיה ד׳, ב׳-ו׳, נט׳, יט׳ – ס׳, ג׳; יחזקאל לו׳, כא׳-כט׳; יואל ג׳, ד׳). קריאתו של יוחנן אל עם ישראל לחזרה בתשובה כתנאי מקדים לגאולה לאומית משקפת את הוראת התורה והנביאים באופן ברור (דברים ד׳, כה׳-ל׳, ל׳, א׳-ט׳; ישעיה י׳, כ׳-כג׳; זכריה יב׳, י׳ – יד׳, ט׳). הציפייה שיוחנן המטביל ביטא, ששירותו הארצי של ישוע יביא משפט וגאולה לישראל (מתי ג׳, י׳-יב׳), מדגימה שהגאולה המצופה תהיה לאומית, גשמית, וארצית כפי שכתבי התנ"ך הכריזו. העובדה כי שירותו הציבורי של ישוע המשיך את שירות ההטפה והטבילה של יוחנן מהווה אישרור ברור לתוקף ולמסר של שירותו של יוחנן (מתי ד׳, יז׳; יוחנן ג׳, כב׳-ל׳).

בנקודה זו ראוי להתייחס לקטעי הבשורה המתקראים בטעות "קטעי הדחייה" של ישראל. פרקים כגון מתי יב׳-יג׳ אשר מציינים בפירוש את הדחייה של המנהיגות היהודית את משיחיותו של ישוע בשירותו על הארץ אינם 'מבטלים' את דברי נביאי התנ"ך.  אלא, הם מתייחסים לדור הספציפי אשר מנהיגיו דחו את משיחיותו של ישוע, ואת בני ה-'עם' של אותה תקופה אשר באופן לאומי הלכו אחרי המנהיגים בדחיית ישוע כמשיח (מתי יב׳, לט׳ – "דּוֹר רַע וּמְנָאֵף", ראה הקבלה לדברים א׳, לה׳ "הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה"). קטעים אלו אינם מצביעים על דחייה גורפת וביטול הקריאה הלאומית וההבטחות הלאומיות של עם ישראל כיישות לאומית (השווה – דור המדבר ביציאת מצריים, במדבר יד׳, כב׳-כג׳; תהלים צה׳, י׳ – ראה ההקבלה בין "דור" ו-"עם" בתנ"ך – למשל ירמיה ב׳, לא׳, תהלים קב׳, יט׳). המשפט שישוע הכריז על ישראל אם כן, היה באופן ספציפי על הדור אשר דחה אותו בביאתו הראשונה, שכן הם חטאו את "החטא אשר אין עליו סליחה" בכך שראו את הניסים שחולל ישוע, שנעשו בכוח רוח הקודש, אך התעקשו לייחס אותם לשטן (מתי יב׳, כד׳-כח׳, לא׳-לב׳).

ישוע היה ה-'פקודה' אשר בה עצמה אלוהים פקד את עמו (לוקס א', סט׳) אך הדור ההוא סרב להכיר בכך. התוצאה איננה דחייה גורפת של עם ישראל לטובת עם אחר או קבוצה מסויימת אחרת (אפילו הקהילה!), אלא משפט אלוהי על הדור ההוא אשר סירב להכיר בפקודה האלוהית אשר בקרבם. פחות מארבעים שנה לאחר מכן המשפט הזה נפל על ירושלים והדור ההוא. הוכחה נוספת וחשובה לכך שדבריו של ישוע מתייחסים לדור ההוא של עם ישראל ולא לסיום וביטול מקומו ותפקידו של עם ישראל מצויים דווקא בלב הנבואה הקשה על הדור ההוא – לוקס כא׳, כ׳-כד׳.  ישוע מנבא את חורבן הבית השני וגלות העם היהודי, ומסיים במילים "וִירוּשָׁלַיִם תִּהְיֶה מִרְמָס לְגוֹיִים עַד אֲשֶׁר יִמָּלְאוּ עִתּוֹת הַגּוֹיִים". במשפט זה ישוע למעשה מכריז סיום למצב שהוא תיאר זה עתה: גלות עם ישראל בין העמים וירושלים כשממה תחת יד הגויים (ישוע מתייחס כאן לדניאל ב׳, מד׳, ט׳ כו׳-כז׳; ראה גם מתי כד׳, טו׳ ואילך).

חשוב להבין כי ישוע מלמד כאן בבירור, שלצד המשפט על הדור שדחה אותו כמשיח, הבטחות אלוהים לעם ישראל ולקריאה שלו קיימות ושרירות, ותכנית אלוהים לאנושות ולעם ישראל תמשיך להתקיים ותגיע שוב לשיאה לפני שובו של המשיח עצמו כאשר ישראל שוב ישכון בארצו עם ירושלים בריבונות יהודית. לימוד ברור זה של ישוע עצמו מזים את תיאולוגיית התחליף המוטעית, עליה נדון בהמשך.

ספר מעשי השליחים – מהווה ציר מרכזי בהצגת המקום של עם ישראל והבטחות אלוהים לעם ישראל בהמשך תוכנית אלוהים לגאולת העולם לאחר צליבתו של ישוע ועלייתו לשמיים. היות ותלמידי ישוע ידעו את תוכן הטפתו של יוחנן (ראה לעיל) ואת הקשר ההדוק בין שפיכת הרוח לבין קיום מלכות האלוהים עלי אדמות בדברי יוחנן ובנבואות התנ"ך, הם מגיבים לדברי ישוע בשאלה המתבקשת: ‏”אֲדוֹנֵנוּ, הַאִם בַּזְּמַן הַזֶּה תָּשִׁיב אֶת הַמַּלְכוּת לְיִשְׂרָאֵל?“ (א׳, ו׳).

אין כאן כל ספק לגבי התגשמות ההבטחה התנ"כית הזאת לישראל, השאלה היחידה היא שאלה של עיתוי: האם הבטחת ה-"טבילה" ברוח הקודש מעידה על השלמת כל תוכנית האלוהים עבור עם ישראל ודרכו מיידית?  תשובתו של ישוע גם היא לא משאירה כל ספק שאכן המלכות תבוא כפי שהובטחה, אבל העיתוי הוא סוד שנשמר אצל האב בשמיים (א׳, ז׳). חיוני לשים לב ולהדגיש במלוא התוקף: הייתה לישוע הזדמנות פז לתקן הבנה מוטעית ולהכריז על שינוי יסודי בתוכנית אלוהים בנוגע לעם ישראל לו היה שינוי כזה, אבל במקום זאת ישוע מאשר את הנחת היסוד של השליחים שהקמת המלכות "לישראל" היא רק עניין של זמן.  כאשר הנסיבות תתגבשנה ישוע אכן ישיב את המלכות לישראל.

מתן ארץ ישראל לעם ישראל לצמיתות הוא עוד סוגייה שתיאולוגיית התחליף מבטלת ללא היסוס. לעתים טוענים שאלוהים כלל לא התכוון למסור את הבעלות על ארץ ישראל לעם בהצהרותיו לאבות, אלא להוריש לכלל נאמניו מכל העמים את הארץ (דהיינו העולם כולו). היהודים, לטענת אותה גישה, לא פירשו נכון את התנ"ך מתוך מניעים אתנוצנטרים צרים והתעלמות מהשקפתו הרחבה יותר של המחבר. לעומת טענה זאת, ספר מעשי השליחים מביא שני קטעי פרשנות מפיהם של דוברים מלאי הרוח הקודש, סטפנוס ושאול השליח, שמאשרים את כוונת האלוהים במתן הארץ לעמו ישראל על פי התנ"ך. בדבר הגנתו לפני הסנהדרין סטפנוס הצהיר: "‏הוּא [אלוהים] הִבְטִיחַ לָתֵת אוֹתָהּ [הארץ] לַאֲחֻזָּה לוֹ [אברהם] וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּטֶרֶם הָיָה לוֹ בֵּן" (ז׳, ה׳).

לא את העולם כולו ולא לכל נאמניו, אלא לזרע אברהם אלוהים ייתן את ארץ כנען, ארץ ישראל. כמו כן, שאול השליח מצהיר במה"ש יג׳, יז׳: "‏אֱלֹהֵי הָעָם הַזֶּה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בָּחַר בַּאֲבוֹתֵינוּ וְרוֹמֵם אֶת הָעָם בִּהְיוֹתָם גֵּרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם".  ובהמשך שאול מוסיף, "‏וּלְאַחַר שֶׁהִשְׁמִיד שִׁבְעָה גּוֹיִם בְּאֶרֶץ כְּנַעַן חִלֵּק לָהֶם אֶת אַרְצָם לְנַחֲלָה" (יג׳, יט׳).  אם מדובר בהבטחת אלוהים לאבותינו או בקיום ההבטחה לבניהם, עם ישראל, ברור כי השליחים וגיבורי האמונה המשיחית בספר מעשי השליחים הבינו את הבטחות מתן ארץ ישראל לעם ישראל "פשוטו כמשמעו."  בזאת רוח הקודש, שהשרה את כתבי התנ"ך מאשר בכתבי הברית החדשה את כוונתו הברורה, והיא שאלוהים נתן את ארץ ישראל לעם ישראל כנחלה (רכוש לאומי).

עַם ישראל מוזכר ברבות מן האגרות ובהוראת שאול השליח. האיגרת בה פורש השליח את הוראתו בנוגע לישועה, לחיים המשיחיים, וללימוד הבריא באופן המוסדר והמפורט ביותר הינה ללא ספק האיגרת אל הרומיים. בלב איגרת זו, שאול השליח מקדיש שלושה פרקים שלמים ללימוד המעמיק ביותר בברית החדשה בנוגע למקומו של עם ישראל בתוכנית אלוהים. עובדה זו לכשעצמה מלמדת על החשיבות והמרכזיות של נושא זה באיגרות הברית החדשה, ולפיכך אנו נתרכז בפרקים אלה – רומיים ט׳-יא׳ – לסכם את לימוד האיגרות אודות עם ישראל.

הצהרת הפתיחה בפרקים אלה "אֱמֶת אֲנִי מְדַבֵּר, בַּמָּשִׁיחַ, … עַד כִּי הָיִיתִי מוּכָן לִהְיוֹת מְנֻדֶּה מִן הַמָּשִׁיחַ לְמַעַן אַחַי, שֶׁהֵם בְּנֵי עַמִּי, עַצְמִי וּבְשָׂרִי, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; אֲשֶׁר לָהֶם מַעֲמַד הַבָּנִים, הַכָּבוֹד, הַבְּרִיתוֹת, מַתַּן הַתּוֹרָה, עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ, וְהַהַבְטָחוֹת; לָהֶם הָאָבוֹת, וּמֵהֶם, מִצַּד יִחוּסוֹ הָאֱנוֹשִׁי, הַמָּשִׁיחַ …" הינה חשובה שכן היא מדגימה באופן מדויק למי מתכוון השליח כאשר הוא אומר "יִשְׂרָאֵל" – חד משמעית לצאצאי יעקב – ישראל האתנית, היהודים, ולא באופן אלגורי לקהילה. כפי שנראה, אבחנה זו חשובה מאד כאשר באים לבחון את תיאולוגיית התחליף.  בפרקים אלה שאול השליח מתמודד עם שתי שאלות עקרוניות: א) האם אלוהים דחה את העם היהודי וביטל את קריאתו? ב) מה העתיד של עם ישראל בתכנית אלוהים? שאול מקדיש את שלושת הפרקים הללו כדי להבהיר את התשובות לשאלות אלה.

א. האם אלוהים דחה את העם היהודי וביטל את קריאתו? ראשית, שאול מונה את הברכות והזכויות של עם ישראל כעם הבחירה בפסוקים ד׳-ה׳, וחשוב להבחין שהשליח מדבר בלשון הווה ("אֲשֶׁר לָהֶם") ולא לשון עבר! לאורך כל הפרקים הללו שאול מלמד בבירור שתפקידו וקריאתו של עם ישראל נמשכים לאורך ההיסטוריה האנושית ולא מבוטלים על ידי יצירת הקהילה. שאול אז פונה להזכיר לקוראיו את ריבונות אלוהים, אופיו הבלתי משתנה, ובחירתו הנצחית – "לֹא כְּאִלּוּ דְּבַר אֱלֹהִים שָׁב רֵיקָם … כְּדֵי שֶׁתִּכּוֹן תָּכְנִית אֱלֹהִים… שֶׁהֲרֵי אֵין הָאֱלֹהִים מִתְחָרֵט עַל מַתְּנוֹתָיו וְעַל בְּחִירָתוֹ." (ט׳, ו׳, יב׳, יא׳ כט׳).

למעשה השליח מבסס את טיעונו באופן עיקרי על אופיו של אלוהים – הוא נצחי ובלתי משתנה, כאשר הוא מבטיח, כפי שהבטיח לאברהם ללא תנאי בברית בין הבתרים – הוא מקיים! כדי להסיר כל ספק אצל קוראיו, השליח שאול שואל מפורשות: "אִם כֵּן, אֲנִי שׁוֹאֵל, הַאִם נָטַשׁ אֱלֹהִים אֶת עַמּוֹ?"  והוא עונה מפורשות: "בְּשׁוּם פָּנִים לֹא!". (רומ' יא׳, א׳). אם כן, הלימוד הברור של אגרות הברית החדשה הינו שהדחייה הלאומית של עם ישראל את המשיח בביאתו הראשונה ויצירת הקהילה אינם מבטלים את מקומו של עם ישראל בתכנית אלוהים לברך את כל משפחות האדמה, אלא – זהו למעשה חלק מתכנית אלוהים להביא את הברכה האלוהית לאנושות כולה (כולל הגויים).

ב. מה העתיד של עם ישראל בתכנית אלוהים? שאול עונה על שאלה זו בשתי תשובות. ראשית, לגבי עת הקהילה הוא אומר: "כֵּן גַּם בְּיָמֵינוּ נִשְׁאֲרָה שְׁאֵרִית עַל-פִּי בְּחִירָה שֶׁל חֶסֶד" (יא׳, ה׳). כלומר, גם בעת ההיא ובכל דור מאז יש שארית של יהודים-משיחיים מקרב עם ישראל הנאמנים למשיח. זו זכות עצומה עבורנו בישראל היום להימנות על שארית זו. שנית, לגבי כלל עם ישראל הוא מלמד בבירור: "כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע" – וזאת בעת ביאתו השנייה של ישוע המשיח. השליח מלמד שבעת הנוכחית, בהתאם לתכנית אלוהים לברך באמצעות ישראל את כל העמים "קֵהוּת לֵב אָחֲזָה בְּמִדַּת מָה אֶת יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר יִכָּנֵס מְלוֹא הַגּוֹיִים." (יא׳, כה׳).

באותו פסוק שאול מציין כי הוא מלמד זאת מפורשות כדי למנוע לימוד שקר בנושא זה: "הֵן, אַחַי, אֵינֶנִּי רוֹצֶה שֶׁיֵּעָלֵם מִכֶּם הָרָז הַזֶּה, פֶּן תִּהְיוּ חֲכָמִים בְּעֵינֵיכֶם"! אם כן, העיוורון של רוב עם ישראל, של ישראל כאומה כלפי המשיח בביאתו הראשונה ועד היום, מטרתו לאפשר לבשורה להתפשט בגויים, "עַד אֲשֶׁר יִכָּנֵס מְלוֹא הַגּוֹיִים" – עד שכל הבשורה תיקרא בכל העמים.

לסיכום, השליח שאול מלמד בבירור כי תכנית אלוהים לאנושות באמצעות עם ישראל הינה נצחית ובלתי משתנה, גם בתקופת הקהילה (אשר הינה זמנית בהגדרה).