הכשל של הרב יוסי מזרחי

מצוות התורה מבוססות על הפרשנות הפשוטה והמובנת ביותר של הטקסט ואין צורך בפרשן מלומד שיסביר את כוונתן. הרבנים שבים ומתעקשים כי ללא פרשנותה של התושב"ע, לא נוכל להבין את פשר המצוות ואת אופן ביצוען. כמובן כי טענה זו אינה מחזיקה מים וחובת ההוכחה על קיומה של התושב"ע עדיין מונחת לפתחם של חז"ל. להלן מספר טיעונים המפריכים כל גושפנקא הגיונית לתוקפה השמיימי של התושב"ע:

על הרב מזרחי – והרבנים בכלל – להחליט פעם אחת ולתמיד מה יחסם אל התושב"ע; האם התושב"ע אינה מהווה אלא פירוש לתורה שבכתב, כפי שטוען מזרחי?; או האם התושב"ע מהווה תורה נפרדת, אחרת ומקבילה לתורה שבכתב? הגדרת התושב"ע חשובה ביותר כי רק כך נדע כיצד להתייחס אליה. הרי מזרחי טוען חדשים לבקרים כי ללא פרשנותה של התושב"ע, אין לדעת כיצד לקיים את מצוות התורה. טיעון זה עומד בסתירה גמורה לכתוב בספר "מנחת אליהו" (לרבי אליהו הכהן, פרק ב, עמ' 31-30); שם נאמר כי עם ישראל מעולם לא שמר בהצלחה את התורה שבכתב אלא רק את התושב"ע.

לפיכך, מדובר בשתי תורות נפרדות לגמרי, שהרי אם התושב"ע היתה פירושה של התורה שבכתב, לא ייתכן כי עם ישראל היה מפר את האחת ושומר את השנייה, כפי שנטען ב"מנחת אליהו". לדוגמא: אם התורה שבכתב מצווה על בניית סוכה והתושב"ע מפרשת כיצד לבנות סוכה, הרי שמי ששומר על הוראות התושב"ע, חזקה עליו כי קיים בהצלחה את התורה שבכתב. עד כאן הגישה של מזרחי. אך כאמור, ב"מנחת אליהו" נאמר כי עם ישראל תמיד הפר את התורה שבכתב והצליח לקיים רק את התושב"ע ועל-כן לא ייתכן שמדובר בפרשנות גרידא. לכן על הרבנים להחליט לאלתר מהי התושב"ע, תורה חדשה או פרשנות?..

אגב, אם התושב"ע אמנם ניתנה למשה בסיני בתור פרשנותה של התורה שבכתב, כיצד ייתכן אפוא שמשה בעצמו לא זיהה אותה, כפי שמעיד התלמוד (מנחות כ"ט ע"ב)?

הרבנים עושים שימוש תדיר בכשל לוגי מסוג 'אד-איגנורנטיאם' (טיעון מן הבורות) או "טיעון מהיעדר דמיון"; בו נטען כי מאחר ומשהו לא הוכח ככזב, הרי שהוא נכון. ובמהופך, טיעון כזה עשוי להניח כי מאחר שמשהו לא הוכח כנכון, הרי שהוא כוזב (זהו מקרה מיוחד של דילמה כוזבת מאחר שמונח כי כל הפרו-פוזיציות ידועות כנכונות או ידועות ככוזבות). טענה זו מתומצתת לעתים במימרה: "היעדר עדויות אינו עדות להיעדר".
ראשי כת ההלכה הרבנית קבעו כי משה קיבל בסיני גם את התורה שבעל-פה וכעת הם מצפים שאנו נוכיח כי לא היו דברים מעולם. כאמור, מדובר במניפולציה לוגית היוצאת מתוך הנחה כי אם התושב"ע לא הוכחה ככזב, הרי שהיא חייבת להיות נכונה ואמתית. למען האמת, התנ"ך מהווה את הראיה המובהקת ביותר לחסרונה של התורה שבעל-פה, שהרי ביטוי זה נעדר משם לחלוטין ולמעשה, צץ רק ע"י הפרושים בשלהי תקופת בית שני, דהיינו: למעלה מאלף חמש מאות שנה לאחר קבלת התורה בידי משה. אנו מדגישים שוב: מאז קבלת התורה מסיני ועד לתקופת המשנה אין בנמצא ולו זכר היסטורי כתוב אחד למושג "תורה שבעל-פה". אדרבא, ידועות מספר מסורות שונות שעל-פיהן קיימו עם ישראל מנהגים שונים ועם-זאת, התושב"ע ודרך הפלפול הפילוסופי המאפיין אותה נעדרים לחלוטין.
הרב מזרחי אינו מבין כיצד ניתן להבין את פשרן של מילים בתורה ללא עזרתם של הרבנים. בתגובה לכך, יש להזכיר למזרחי שתי נקודות חשובות:

כיום, אלפי שנים לאחר מתן התורה, ייתכן ולא נבין מילים מקראיות מסוימות או שנבין אותן באופן שונה ממשמעותן המקורי; אך עלינו לזכור כי העברית המקראית, בה השתמשו בני ישראל, אמנם דומה, אך איננה זהה לעברית המודרנית והעובדה כי איננו מבינים מושג, מונח, ביטוי או מצווה מקראית, אינו אומר כי העם שחי בתקופת התורה לא הבין זאת. לצורך הדוגמא, ביחזקאל פרק א' 4, 27 ופרק ח' 2 מופיע הביטוי "עֵין הַחַשְׁמַל". משמעות המילה "חשמל" בתקופתו של יחזקאל ובהקשרה בטקסט אינה זהה לפירושה כיום.

אגב, הביטוי "חשמל" מהווה דוגמא יפה לכך שהתושב"ע אינה מהווה את הפרשנות המוסמכת והיחידה של הכתובים מפני שהמסורת הרבנית בעצמה חלוקה לגבי הפרשנות הנכונה של הביטוי (ראו לדוגמא את פרשנותם של הזוהר, רש"י, מצודת דוד והרמב"ם ב"מורה נבוכים"). המלבי"ם המחיש זאת נכוחה כאשר התייחס לפרשנותו של אברבנאל ואמר: "כעין חשמל – חלילה לקבל דעת מהר"י אברבנאל…".

כאמור, מזרחי שב וטוען, השכם והערב, כי ללא עזרתה של התושב"ע, בלתי אפשרי להבין את משמעות המצוות. מעניין, אם-כן, לשמוע ממזרחי כיצד לדעתו הבינו אדם וחווה את משמעות הציווי "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל־חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל־הָאָרֶץ" (בראשית א' 28); או את הציווי שלא לא לאכול מפרי עץ הדעת, "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (ב' 17)? האם גם לרשותם של אדם וחווה עמדה התושב"ע? לא ייתכן, שהרי לדידם של חז"ל ניתנה התושב"ע בצוותא עם התורה בהר סיני אלפי שנים לאחר הגירוש מגן העדן!

התלמוד אף קובע כי "ששת אלפים שנה הוי העולם: שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח" (בבלי, עבודה זרה ט' ע"א). כלומר, חלפו אלפיים שנה מאז בריאת העולם ועד שניתנו התורה שבכתב והתושב"ע. לפיכך, כל הדמויות המקראיות שחיו באלפיים השנים הראשונות, נאלצו להבין את דבר ה' ללא עזרת התושב"ע.

מזרחי טוען כי לא נוכל להבין את משמעות המילה "עורלה" ללא התושב"ע. אך ייתכן והוא שכח כי מצוות ברית המילה ניתנה לאברהם, טרם כריתת ברית סיני. האם לדעתו גם אברהם הזדקק לפרשנות הרבנים על-מנת למול את בני ביתו?..

מזרחי מוסיף ומקשה: כיצד ידע אברהם לבצע ברית מילה מלכתחילה?! ובכן, התורה אינה מגלה לנו פרטים על השכלתו של אברהם בנוגע להלכות המילה, אך מקורות היסטוריים מוכיחים כי תופעת מילת הזכרים לא היתה ייחודית לעם ישראל, אלא היוותה מנהג מקובל על חלק גדול של האנושות. ולמעשה, ממצרים, מסוריה ומקרב עמי אסיה הקטנה קיימות עדויות עוד מהאלף השלישי לפנה"ס של גברים נימולים, כפי שמראים פרופ' ניסן רובין (בספרו "ראשית החיים", 2005: 77-78) ופרופ' בנימין מזר (אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו – ד, 1962: 896-898).

מזרחי אינו מבין כיצד ניתן לפרש נכונה את כוונת "ארבעת המינים" בחג סוכות, ללא פרשנות התושב"ע. התשובה לטענתו נפרשת על פני הנקודות הבאות:

פעמיים בספר דברים (ד' 2, י"ג 1) מזהיר הקב"ה שלא להוסיף ושלא לגרוע מהמצוות הכתובות בתורה. לפיכך, גם אם מצוות חג הסוכות אינן ברורות לנו דיין ודרך הקמת הסוכה אינה מפורטת לאשורה, עדיין אין בידינו הרשות להוסיף למצוות האלו הלכות, חוקים ותקנות אשר מלכתחילה אינן מצויות בתורה. אך זה בדיוק מה שעשו חז"ל; וכאילו לא די בכך, הם עשו זאת בשם ה' ממש.
לשאלה מדוע אפוא לא נתן אלהים הנחיות מדויקות לאופן הקמת הסוכה ולסוג המדויק של פרי עץ ההדר, ניתן לענות כי ייתכן והאל רצה שנשמור על יצירתיות בקיום המצוות הספציפיות האלה ולא נהייה מקובעים לסט אחד מסוים של מינים או לדגם אחד בלבד של סוכה. ואולי עיקר החג אינו בקביעת צורת הסוכה, אלא כפי שכתוב בתורה, "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כ"ג 43). בכל מקרה, אין ולו גם פסוק אחד במקרא אשר אפילו רומז על-כך שהרבנים (או כל אדם אחר) יפרשו ויקבעו כיצד להקים את הסוכה ומהם ארבעת המינים מעבר לתיאורם בתנ"ך.
זה נכון שקיים פירוט רב בנוגע להלכות סוכה בתושב"ע,^[1] אך גם לאחר שקוראים את ההנחיות שם, נשאלת השאלה מדוע לא קבעו הרבנים את צבע דפנות הסוכה, למשל; ומדוע לא קבעו כיצד ובאילו קישוטים יש לעטר את הסוכה?.. מדוע הותירו חז"ל מקום ליצירתיות בנושאים האלה?.. האם דברים כדלהלן לא הוכתבו להם משמים?..
תיאור ארבעת המינים בספר ויקרא (כ"ג 40) שב ומופיע כאלף שנה לאחר מכן, בספר נחמיה ח' 15: "וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל-עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי־זַיִת וַעֲלֵי־עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב". גם שם לא חש מחבר המקרא אילוץ לציין ביתר פירוט למה התכוון, אך הדבר המעניין הוא שאפילו ללא כל רמז לתושב"ע או לרבנים, הבינו בני ישראל את כוונתם של הכוהנים והלוויים, שהרי מייד לאחר מכן נאמר: "וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל־גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם…" (פס' 16).
לסיכום עניין זה חשוב להזכיר כי יש דבר נוסף שבולט בדחף של הרבנים לשלוט במצוות חג הסוכות, ולצורך העניין בכל יתר אורחות החיים; בפשטות, קוראים לזה כוח וכסף. מחד גיסא, מבקשים הרבנים לשמור לעצמם את הזכות לקבוע לעם ישראל מהי סוכה כשרה ומהם ארבעת סוגי המינים; מאידך, מה יעשו סוחרי האתרוגים ללא קהל הלקוחות השבוי בכבלי ההלכה? הדת, כך מסתבר, היא עסק משתלם ביותר, אם מנהלים אותו ביד רמה… התלות בתושב"ע משמרת ומעודדת את המסחרה סביב תשמישי הדת השונים, המקבלים את הכשרם ממקור אחד הפועל כמונופול במקרה הטוב וכקרטל במקרה הפחות טוב.

מזרחי טוען: "איך אתם יודעים איך לקיים את הציצית? זה לא כתוב באף מקום בתורה שבכתב"?

שוב עושה מזרחי את מה שאהוב עליו ביותר: טועה ומטעה! כמו יתר המצוות, גם מצוות הציצית מופיעה בתורה באופן תמציתי וללא אין-ספור הלכות המחייבות את אישורם של רבנים ואנשי דת. להלן שתי תשובות לקושיה של מזרחי:

עיון בערך "ציצית"[2] ובערך "ארבע כנפות"[3] ב"לקסיקון מן המסד ליהדות וציונות" מגלה על-נקלה כי אין צורך ולו גם בהתייחסות אחת לתושב"ע, על-מנת להבין כיצד לקיים את מצוות הציצית כהלכתה. כל הנדרש מופיע בתורה ובהמשך התנ"ך. הרב אברהם צ'יל מאשר זאת ומסביר כי כל שעשו חז"ל היה להרחיב את תחולתה של המצווה ולהוסיף לה פסיקות מדרבנן.[4]
ידוע מכתבי הברית החדשה כי ישוע המשיח התהלך לבוש בציצית (מתי ט' 20) וברור עוד יותר כי ישוע לא הלך לפי מסורת הפרושים (אבותיהם של חז"ל), שהרי לאורך כל הבשורות הוא מתעמת איתם על-כך (למשל: מתי כ"ג); מזהיר את תלמידיו מפני מסורת הרבנים (למשל: מתי ט"ז 12); ואף אומר, בהתאם לנבואת ישעיהו כ"ט, כי המסורת מנוגדת לדבר ה' ואף מפרה אותו (מרקוס ז'). לפיכך ברור כי ישוע קיים את מצוות הציצית לפי התורה, ללא סיוע התושב"ע וללא התערבות הרבנים.

מזרחי: "אין הסבר איזה בהמה היא כשרה איזה לא כשרה".

באמת? אמנם המונח "כשר" או "כשרות" אינו מופיע אפילו פעם אחת בתנ"ך בהקשר של מזון (מדובר בהמצאה רבנית המתפקדת כמסחטת כספים), אך מזרחי מתעלם מפרקים שלמים בתורה (ויקרא י"א; דברים י"ד) המפרטים בצורה הברורה ביותר איזו חיה מותרת לאכילה ואיזו חיה אסורה – החל מבהמות הארץ, דרך דגי המים וכלה בעופות.

מזרחי: "איזה אינטרסט יש לחכמים להמציא עשרות אלפי הלכות"?

אינטרס אחד? מלא אינטרסים: סמכות, ממון, שליטה, כבוד, יצירת תלות בלעדית בהם וכו'. ישוע המשיח ניסח זאת במדויק כאשר אמר כי הם "עֹשִׂים אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂיהֶם לְהֵרָאוֹת בָּהֶם לִבְנֵי אָדָם, כִּי מַרְחִיבִים אֶת־תְּפִלֵּיהֶם וּמַאֲרִיכִים אֶת־צִיצִיּוֹתֵיהֶם. וְאֹהֲבִים לְהָסֵב רִאשֹׁנִים בַּסְּעוּדוֹת וְלָשֶׁבֶת רִאשֹׁנִים בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת" (מתי כ"ג 5-6). בשורה התחתונה מדובר בשררה, כסף וכבוד.

הרבנים המציאו וממשיכים לפסוק הלכות ומצוות ללא לאות, על-אף שתורת משה אוסרת לעשות זאת מכל וכל (דברים ד' 3, י"ג 1). הנה כמה דוגמאות:

חז"ל קבעו כי מי שלומד דף גמרא אחד ביום "מקיים כמה מאות מצוות. ואם כן בודאי יותר טוב לקיים מאה מצוות (ע"י לימודו) ממצוה אחת (שבפועל)".[5] שמתם לב: לפי חז"ל, טוב יותר ללמוד דף גמרא מאשר לקיים מצוה אחת מהתורה בפועל!
הרבנים פסקו: "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (בבלי, נידה ע"ג ע"א). כאן מבטיחים חז"ל כי מי שילמד גמרא ינחל חיי עולם.
ההלכה הרבנית קבעה, יש מאין, כי התורה מצווה לעשות הבדלה במוצאי שבת (משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת פרק כ"ט). אולם כאמור, בתורת משה אין זכר לקיומה של מצוות ההבדלה.
בניגוד לכתוב במגילת אסתר, פסקו חז"ל כי חייב אדם להשתכר בפורים, עד שלא ידע להבחין בין מרדכי להמן (בבלי, מגילה ז' ע"ב).
הרבנים הוסיפו, ממש בשמו המפורש של הקב"ה, מצוות שלא מהתורה, כגון: להתעטף בטלית, נטילת ידיים, הדלקת נרות והפרשת חלה קיצור (קיצור שולחן ערוך, סימנים: ל"ה, ע"ב).
חז"ל קבעו כי חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות (רבנו בחיי, על פרשת עקב, פרקי').
הרבנים קבעו כי נשים פסולות לעדות (משנה תורה לרמב"ם, הלכות עדות ט'), על-אף שהתנ"ך מראה בדיוק ההפך (למשל: במדבר כ"ז 1-5; מלכ"ב ג' 16-27).
כאמור, התורה מזהירה כי כשם שאין להוסיף על מצוות התורה, כך אסור גם לגרוע מהן (דברים ד' 3, י"ג 1). בדברים כ"ה 3 נאמר כי יש להכות אדם שנמצא אדם 40 מכות בדיוק, אך בניגוד לכך, קבעו הרבנים 40 פחות אחת (משנה, מכות ג').
ללא כל אסמכתא מהתנ"ך, קבעו חז"ל כי אסור לאדם ללכת אחרי אשתו, אלא רק לפניה (בבלי, ברכות ס"א ע"א).
למרות שאין לכך כל צידוק מקראי, על-פי ההלכה הרבנית חייב כל גבר להביא לעולם לפחות שני ילדים – זכר ונקבה (בבלי, יבמות ס"א ע"ב).
חז"ל הוציאו מהקשרו את משלי כ"ג 31 וקבעו מצווה חדשה אשר אינה מן התורה, לפיה חובה על כל אדם (אפילו ילדים) לשתות 4 כוסות יין בערב פסח.
חז"ל התעלמו מהאיסור לגרוע ממצוות התורה ובניגוד מוחלט לכתוב בבראשית א' 28, קבעו כי אלהים הטיל רק על אדם את מצוות פרו ורבו ולא על האישה (משנה, יבמות ו').
פתחו את ספר ההלכה "קיצור שלוחן ערוך" ועברו על המצוות הכתובות בו; על כל 10 הלכות שם, רק אחת מקורה בתורה.

מזרחי אומר: "עשה כאשר הראיתך בהר, כאשר הראתיך בהר – בכלל אשר הראה לך איך לבנות המשכן. השם הראה למשה דברים שהם לא כתובים בתורה, זה ראייה שיש תורה שבעל פה. כתוב בלשון עבר, כאשר הראיתיך – כאשר הראיתי לך אז".

כאן מתייחס מזרחי לפסוק 30 מספר שמות כ"ו, בו אלהים מצווה על משה: "וַהֲקֵמֹתָ אֶת־הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר". מזרחי טוען כי השימוש בביטוי "הָרְאֵיתָ" מעיד על כך שמשה קיבל את הוראות המשכן בעל פה.

אולי בלי לשים לב, בחר מזרחי להשתמש דווקא בפסוק המוכיח את ההפך המוחלט מטענתו; כי משה דווקא כן כתב ובאופן מפורט למדיי על גבי פרקים רבים (שמות כ"ה-ל') עד חטא העגל; וכשישה פרקים עד סוף הספר (שמות ל"ה-מ').

במילים אחרות, בניגוד גמור לתיזה של מזרחי, התורה מדגישה כי את כל מה שהראה אלהים למשה בהר, כתב משה בתורה עד אחרון הפרטים. למעשה, הסיבה אשר בזכותה אנו יכולים לקרוא על-כך נעוצה בעובדה שאלהים ציווה על משה והזקנים לכתוב את כל התורה עד תומם (דברים ל"א 24). תודה לאל, הם כתבו!

מזרחי: "יש פסוק על המנורה שהוא אמר לו איך לעשות את המנורה ואין באף מקום הסברים איך. והוא אמר לו כאשר הראיתיך. הוא אומר ראית את זה בעל פה".

לפי מזרחי, אין בתורה שום הסבר בנוגע לעשיית מנורת הזהב. מעניין כי התורה מקדישה כעשרה פסוקים על אופן הכנת המנורה (שמות כ"ה 31-39) ועוד כעשרה פרקים על תפקידה ומיקומה של המנורה במשכן (החל משמות כ"ה וכלה בבמדבר ח').

מזרחי נתפס לפסוק "וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר־אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר" (שמות כ"ה 40) כדי לטעון כי זו הוכחה לתושב"ע. אך הפסוק עליו הוא נשען מוכיח ממש את ההפך; משה כתב בדיוק את מה שהראה לו אלהים בהר. לולא כתב משה את מה שראה, לא היתה בידנו התורה כלל.

שימו לב כי המצוות לעשיית המנורה ולהקמת המשכן נאמרים מפי אלהים בגוף שני זכר, לשון יחיד; לדוגמא: "וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב" (שמות כ"ה 31); "וְאֶת־הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה" (כ"ו 1). דהיינו: הדברים נכתבו בתורה בדיוק כשם שמסר אותם אלהים למשה על ההר (גוף שני זכר, לשון יחיד). לפיכך ברור כי משה כתב את כל המצוות אשר הראה לו אלהים על ההר ולא החסיר דבר (ככתוב בדברים ל"א 24; ראו גם יהושע ח' 35, שם נאמר כי יהושע בן-נון קרא בפני העם את כל התורה שציווה משה; אם יהושע קרא הכל – סימן שהכל היה כתוב)!

מזרחי אומר: "כתוב "לֹא־תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת", אש בכל העולם, אסור לבער אש, כתוב או לא כתוב? למה איתן ומוטי הרשעים האלה מדליקים אש בשבת?"

כאן בא מזרחי בטענות כנגד איתן ומוטי על כך שאינם שומרים שבת בהתאם לברית סיני. טענתו מחייבת מענה המתחלק לשני היבטים:

איתן, מוטי, ועם ישראל כולו, עברו לא רק על מצוות הקשורות ליום השבת, אלא על התורה כולה ובכך הפרו את ברית סיני לאלתר, ממש כפי שנאמר בתורה עצמה ובנביאים (ראו דברים ל"א16-17, ירמיהו י"א 10). לאלהים היתה זכות מלאה להעניש את כולנו אך בשל חסדו ורחמיו הוא העניק לנו פתח לתשובה ע"י כריתת הברית החדשה בדמו של המשיח, כפי שהובטח בישעיהו נ"ג, בירמיהו ל"א ובקטעים רבים נוספים בתנ"ך.
מזרחי גורס כי ללא פרשנות התושב"ע לא היתה באפשרותנו היכולת לדעת מה משמעות הביטוי "לא תבערו אש בכל משבותיכם ביום השבת". אך מזרחי אינו מעלה דעתו אפשרות בה משה דיבר אל העם תוך שימוש בשפה המובנת וברורה להם. למעשה, מזרחי מתעלם מפתגם מפורסם של חז"ל, לפיו: "דִברה תורה כלשון בני אדם" (בבלי, נדרים ג' ע"א). דהיינו, התורה נכתבה בלשון ובמילים מוכרות, מובנות וידידותיות לעם ישראל ולא בצופן סתרים הניתן לפיצוח רק ע"י יודעי ח"ן (ח"ן = חוכמת הנסתר/רבנים).

כעת נתייחס לשתי טענות עיקריות שהרב מזרחי שב ומעלה: א- לדידו, אין בתורה שום מצווה עם הסבר כיצד לקיימה ולכן אנו תלויים בתושב"ע לשם קיום התורה; ב- טענתו השנייה של מזרחי היתה כי בסיום בניית המשכן נאמר כי יש לשבות מכל המלאכות המתקיימות בו.

הטענה של מזרחי, כי אין לאף אחת ממצוות התורה הסבר המתייחס לאופן קיומה, פשוט אינו נכון! התורה מלאה במצוות אשר טומנות בחובן הסבר מפורט ומלא של הדרך לקיימן. הנה מדגם מייצג בן חמש דוגמאות:

בויקרא י"א ובדברים י"ד ציווה אלהים את עם ישראל לאכול רק מהחיה הטהורה ולא מהטמאה. ובהמשך כל הפרק מתוארת רשימה מדוקדקת של החיות (בהמות, עופות, דגים) הטהורות והטמאות, לרבות אינדיקטורים ברורים להבחנה בין השניים.
בבמדבר ו' מתוארת מצוות הנזיר באופן מפורט ומלא, החל ברגע התחלת הנזירות וכלה בדרך הנכונה לסיום תקופת הנזירות.
בויקרא י"ג-י"ד מתוארת תורת המצורע בצורה מפורטת ושלמה הכוללת את אבחון נגע הצרעת, אם אופן הטיפול במצורע ואת תפקיד הכוהן לאורך כל התהליך.
בויקרא י"ח מצווה אלהים על ישראל לא לעשות כמעשה ארץ כנען ולא ללכת בחוקותיהם (פס' 3); ומיד לאחר מכן, מפורטים באופן מקיף וממצה כל המעשים המתועבים אשר מפניהם חייבים ישראל להישמר (פס' 6-24).
בשמות, פרקים כ"ה-כ"ט ופרקים ל"ו-מ', מתוארת הקמת המשכן עד הפרט הקטן ביותר; מנורת הזהב, הקרשים למשכן, המזבח, ארון הקודש, כיור הנחושת ובגדי הכוהן – כל אלה ועוד, מתוארים תוך הסבר ברור, מפורט דק דק ומלא.

אפרופו המשכן, בנקודה השנייה שמעלה מזרחי (וחוזר עליה שוב ושוב כמו מנטרה) נטען כי לאחר סיום עבודות המשכן כתוב כי יש ביום השבת אין לבצע את המלאכות המתוארות בהקמת המשכן ובתחזוקתו השוטפת. למרות התעקשותו של מזרחי ובניגוד גמור לדבריו, כאן המקום לציין כי אין שום פסוק בתורה (ובפרט לא מייד לאחר סיום תיאור מלאכת המשכן) אשר בו נאמר כי ביום השבת יש לשבות מכל המלאכות המתקיימות במשכן.

מדובר במסורת רבנית אשר מקורה במשנה (מסכת שבת ז') ולפיה קיימות ל"ט אבות-מלאכות הנגזרות מעבודת המשכן ואסורות בשבת (רמב"ם, משנה תורה, הלכות שבת י"ב). מבט מעמיק ברשימת ל"ט המלאכות שקבעו הרבנים חושפת כי חלק רב מהן אינו מאפיין את עבודת המשכן ומעולם לא התרחש שם (ראו למשל: "החרישה, והזריעה, והקצירה, והעימור, והדישה, והזרייה… והצידה…" – משנה תורה, הלכות שבת ז' א').

דוגמא נוספת לכך שהתושב"ע לא ניתנה למשה בסיני נלקחת מספר במדבר ט"ו 32-36: "וַיִּהְיוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן, וְאֶל כָּל־הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה־יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל־הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל־הָעֵדָה אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת־מֹשֶׁה". הכתוב מספר על אדם שקושש עצים בשבת וכאשר הביאו אותו אל משה, הלה לא ידע כיצד לנהוג בו וחיכה למוצא פיו של ה' בעניין.

הבעיה צצה כאשר נזכרים כי ע"פ חז"ל, משה קיבל בסיני את התושב"ע המפרשת את כל תרי"ג מצוות התורה. התושב"ע כוללת, כמובן, גם את ל"ט המלאכות האסורות בשבת, אשר לפיהן אין לגזור, לחתוך, לנסר או לקושש עצים בשבת (משנה תורה, הלכות שבת ב'). המקרה עם האיש שנתפס מקושש עצים בשבת התרחש לאחר קבלת התורה מסיני ולכן, לשיטת הרבנים, היה צריך משה לדעת בדיוק כיצד לנהוג באותו מחלל שבת שהרי עבר על אחת מ- 39 המלאכות האסורות בשבת.

אך אז מבקשים חז"ל להתחכם וקובעים כי המשפט "כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה־יֵּעָשֶׂה לוֹ" (במדבר ט"ו 34) מתייחס אך רק לסוג המיתה שבה היה צריך להרוג את החוטא ולא לשאלה האם או כיצד להענישו (בבלי, סנהדרין ע"ח ע"ב) ורש"י מאשר זאת ואומר: "כי לא פורש מה יעשה לו – באיזו מיתה ימות, אבל יודעים היו שמחלל שבת במיתה". כלומר, לדידם של חז"ל, ידע משה כי האיש חילל שבת וחייב במיתה, אולם לא ידע באיזה סוג מיתה להענישו. טענה זו אינה מחזיקה מים וזאת משני טעמים פשוטים:

המענה שנתן אלהים בהמשך הקטע מוכיח כי משה לא ידע כי גזר דינו של איש הוא מוות, שהרי כתוב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ" (פס' 35). אם, כפי שטוענים חז"ל, היה ברור למשה שיש להמית את מחלל השבת, מדוע אפוא אמר אלהים "מות יומת האיש"? לפי הכתוב, אלהים קובע לא רק את אופן המיתה אלא גם את הכרעת הדין, כלומר: האם דינו של האיש מוות.
הבעיה השנייה עם פירושם של הרבנים מצוי בספרות חז"ל עצמה; התלמוד וכל הפרשנים בעקבותיו, קבעו כי משה לא ידע באיזה סוג מיתה יש להרוג את האיש, אך ע"פ התושב"ע אופן המיתה היה חייב להיות ברור למשה כבר מסיני שהרי לפי ההלכה, חילול שבת במזיד מחייב מוות בסקילה (משנה תורה, הלכות שבת א'). ואם הדבר מוכרע בתושב"ע, הרי שהוא נאמר כבר למשה בסיני (ירושלמי, מגילה דף כח,א פרק ד הלכה א גמרא)!

ושוב, חובת ההוכחה חוזרת לפתחם של הרבנים…

_{[1] ראו למשל במשנה, מסכת סוכה; או ב"קיצור שלוחן ערוך", סימן קל"ד-קל"ז.}

_{[2] "לקסיקון מן המסד ליהדות ולציונות", 1987: 210.}

_{[3] שם, 1987: 26.}

_{[4] הרב אברהם צ'יל, "המצוות וטעמיהן", 1988: 228.}

_{[5] דברי הרב משה צוריאל, "אוצרות המוסר" חלק ב', 2002, פרק השקידה וההתמדה.}