התורה שבעל-פה סותרת את הציווי: לֹא־תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ
לֹא־תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ
חדשות לבקרים צצה ועולה השאלה האם ישוע המשיח ותלמידיו, מחברי הברית החדשה, גרעו והוסיפו למצוות תורת סיני, חרף האזהרה לא לעשות כך. מאמר זה יבקש להתייחס לכך ולהוכיח כי אין דברים בגו.
ברית חדשה – מצוות חדשות
כחלק ממצוות ברית סיני, נאמר פעמיים כי אסור לגרוע או להוסיף על מצוות התורה (דברים ד' 2, י"ג 1). כתבי הברית החדשה אינם טוענים כי אין צורך לקיים את המצוות ואינם טוענים כי המצוות בטלות. ירמיהו (פרק ל"א 31-33) ניבא כי הואיל ועברנו על מצוות התורה ובכך הפרנו את ברית סיני, יכרות עמנו ה' ברית חדשה שונה בתכלית מברית סיני. כשם שברית סיני טמנה בחובה מצוות, כך גם הברית החדשה ולכן כעת, אנו כפופים למצוות הברית החדשה ולתורת המשיח. חז"ל בעצמם האמינו כי "הקדוש ברוך הוא יושב ודורש תורה חדשה שעתיד ליתן על ידי המשיח".[1]
כאמור, פעמיים בתורת משה מצוי האיסור להוסיף על מצוות ברית סיני או לגרוע מהן. הכוונה ברורה: בשום פנים ואופן אין להוסיף או לגרוע מהמצוות הכלולות בברית סיני. כאמור, התנ"ך וכתבי הברית החדשה מלמדים כי כיוון שהפרנו את מצוות הברית, הקב"ה כרת עמנו ברית חדשה, אשר מן הסתם כוללת מצוות חדשות. לכן, אין מדובר בגרעון או בתוספת, כי-אם במקבץ מצוות חדש לגמרי. במילים אחרות, מצוות הברית החדשה אינן תוספת למצוות ברית סיני אלא סט חדש ושונה במהותו ובתכליתו. הפרת ברית סיני אמורה היתה להביא עלינו קללה ומוות (ראו: ויקרא כ"ו 27-41; דברים כ"ז 15-26, כ"ח 15-68); תודה לאל, זיכתה אותנו הברית החדשה בסליחת חטאים, על-ידי אמונה בקורבנו המכפר של המשיח ישוע. כשם שברית משה כללה מצוות, כך גם הברית החדשה.[2]
האם יהדות ההלכה גרעה והוסיפה מצוות
אם כבר עוסקים בגריעה והוספה למצוות ברית סיני, יש להפנות את אותה טענה לאותם יהודים שומרי ההלכה הרבנית. הלא לשיטתם, הם מצויים תחת מרותה וסמכותה של ברית סיני ומצוותיה. ברם למרות זאת, דווקא הם אלו אשר החליפו את מצוות התורה באלפי הלכות התושב"ע. פתחו את ספר "קיצור שולחן ערוך" למשל, ובדקו מי באמת החליף את מצוות תורת משה במצוות אחרות. הלא הדת הרבנית מעידה על עצמה ככזאת השומרת ומקיימת את תורת משה ואם-זאת, די בהצצה חטופה במשנה או בקודקס הלכות הרבנים על-מנת להיווכח באינספור המצוות החדשות שהוסיפה ההלכה על חשבון המצוות הכתובות בחומש.
להלן עשר דוגמאות הממחישות זאת:
- בדברים כ"ה 3 מתואר באופן מדויק מִנְיָן המכות אשר בהן מחויב אדם אשר נמצא אשם בדין: "אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן־יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל־אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ". למרות שהתורה מדגישה כי אין לגרוע ממצוות משה (דברים ד' 2, י"ג 1), קבעו חז"ל על דעת עצמם: "כמה מלקין אותו? ארבעים חסר אחת" (משנה, מסכת מכות ג'). דהיינו, התורה מצווה: 40 מכות; התושב"ע קובעת: 39.
- ההלכה הרבנית קבעה: "נשים פסולות לעדות מן התורה, שנאמר: 'על פי שניים עדים' (דברים י"ז, 6) – לשון זכר, לא לשון נקבה".[3] שימו לב, לא זו בלבד שהרבנים הוסיפו מצווה חדשה, אלא שההיגיון שעליו התבססו מעוות לחלוטין; שימו לב, לדברי הרמב"ם, כיוון שהפסוק מספר דברים י"ז מדבר בלשון זכר, אין הנשים נכללות בו. אך גם עשרת הדברות[4] נכתבו בלשון זכר; האם בשל כך פטורות הנשים גם מהן?.. יתרה מכך, המקרא עצמו מספק דוגמאות לכך שעדותן של נשים לא נפסלה: 1- בבמדבר כ"ז 1-5 נעמדות בנות צלפחד לפני משה ושוטחות את טענתן ללא כל הסתייגות משפטית מעצם עדותן; 2- בספר מלכים א' ג' 16-27 מקבל שלמה את עדותן של שתי הנשים אשר עמדו לפניו.[5]
- חז"ל התעלמו מהאיסור החמור להוסיף או לגרוע ממצוות התורה וגזרו על נשים מצוות אשר אינן מוזכרות בתנ"ך כמצוות לנשים בלבד: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנידה, ובחלה, ובהדלקת הנר" (משנה, שבת פרק ב').[6] שימו לב, לא זו בלבד שהרבנים גזרו על הנשים שתי מצוות חדשות לגמרי (חלה והדלקת נרות), הם אף איימו בעונש אשר אין לו זכר ושריד בתורה.
- חז"ל לימדו כי "גדול כבוד הבריות, שדוחה את [מצוות] לא תעשה שבתורה",[7] כלומר: "דברים רבים התירו לעקור דבר תורה מפני סייג ומפני כבוד הבריות" (רש"י). הרב אהרן ליכטנשטיין מסביר: "רש"י מזכיר את הגמרא ביבמות, המסיקה שחכמים יכולים לגזור גזירה שתעקור דבר מן התורה".[8] אך בתורה (דברים ד' 3, י"ג 1), נאמר כי אסור להוסיף או לגרוע ממצוות התורה; ובדברים כ"ז 26 כתוב כי ארור מי שלא מקיים את מצוות התורה.
- ההלכה הרבנית קבעה כי "כל הטמאים – בין אדם, בין כלים, בין שנטמאו בטומאה חמורה של תורה, בין שנטמאו בטמאות של דבריהם – אין להן טהרה, אלא בטבילה במים הנקווים בקרקע" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות מקוות פרק א'). אך בניגוד מוחלט להלכה, תורת משה מלאה בדוגמאות לטמאים המטוהרים שלא על-ידי טבילה במקווה; למשל: אישה מטוהרת מטומאת נידתה באמצעות הבאת עולה לכהן המכפר עליה (ויקרא י"ב 1-8, ט"ו 19-33); המצורע מטוהר מטומאתו על-ידי כפרת העולה בידי הכהן (ויקרא י"ד 19-20); ביום כיפור, מטהר הכהן את כל ישראל מטומאתם באמצעות דם הכפרה של קרבן החטאת (ויקרא ט"ז 16-30).
- ההלכה קבעה, יש מאין, כי התורה מצווה לעשות הבדלה: "מִצות עשה מן התורה, לקדש יום השבת בדברים… וצריך לזוכרהו בכניסתו, וביציאתו; בכניסתו בקידוש היום, וביציאתו בהבדלה" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת פרק כ"ט). אולם בתורת משה אין זכר לקיומה של מצוות ההבדלה. בחינת המקומות בחומש, בהם מופיעה מצוות שמירת השבת, חושפת כי אין כל אזכור למצוות הבדלה במוצאי השבת (ראו למשל: בראשית ב' 2-3; שמות כ' 8-11, ל"א 13-17, ל"ה 2-3; ויקרא י"ט 3, 30, כ"ג 3; במדבר כ"ח 9, ט"ו 32-36; דברים ה' 12-15). וכך, למרות האזהרה שלא להוסיף מצוות לתורה (דברים ד' 2, י"ג 1), הוסיפו הרבנים מצווה שלא היתה ולא נבראה.
- חז"ל החליטו להתערב ברגעים האינטימיים ביותר בחייו של אדם; בעזות מצח בלתי נתפסת, פסקו הרבנים הלכות חדשות, אשר אין להן רמז בתנ"ך, כמו למשל: כאשר נכנסים לבית הכיסא, "אין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום… אין נפרעין מעומד אלא מיושב… אין מקנחין בימין אלא בשמאל". וכאילו אין די בכך, נכנס רב כהנא לחדר המיטות של רבו, לעניינים שבינו לבינה – כדי ללמוד כיצד יש לקיים את מצוות תשמיש המיטה לפי ההלכה. בשני המקרים, נאמר בפירוש כי מדובר בחלק בלתי נפרד מהתורה (בבלי, ברכות ס"ב ע"א).
- על-פי התורה, בעונת הנידה האישה "טמאה שבעת ימים ומטמאה במגע, ומטמאה מושב ומשכב; והנטמא ממנה בטומאת מגע, מושב ומשכב טמא עד הערב וחייב בטבילה ובכיבוס בגדים".[9] חז"ל התעלמו מהאיסור להוסיף על מצוות התורה ופסקו הגבלות נוספות, חסרות כל ביסוס מקראי, כפי שמתאר הרמב"ן: "כמו שהזכירו רבותינו בברייתא של מסכת נידה; תלמיד אסור לשאול בשלומה של נידה, רבי נחמיה אומר אפילו הדיבור היוצא מפיה הוא טמא. אמר רבי יוחנן: אסור לאדם להלך אחר הנידה ולדרוס על עפרה, שהוא טמא כמת".[10]
- לפי תורת משה, "אישה נידה אינה צריכה להיטהר לאחר שבעת ימי נידתה, והיא מותרת לבעלה".[11] בניגוד לכך, החמירו חכמי ההלכה הרבנית את תקופת הפרישות והוסיפו עוד "שבעה נקיים".[12] לפיכך, פסק הרמב"ם: "כל אישה שהיא ספק נידה ספק זבה, צריכה לישב שבעת ימי נקיים מספק, וטובלת בליל שמיני, ואחר כך תהיה מותרת לבעלה".[13] בהחמרה זו, לא רק שסטו חז"ל מכוונת התורה, הם אף הביאו למחיקת "חלק ניכר מימי תשוקתה הטבעית לבן-זוגה בשל חומרת שבעת הימים הנקיים הנוספים לימי הנידה".[14] הפרישות מהבעל מתייחסת אם-כן, "לשבעת ימי הנידה מדין התורה, ולא לשבעת הימים הנקיים הבאים לאחר הווסת… מחקרים העלו שדווקא שִבְעַת הימים הנקיים, הימים הבאים לאחר שהסתיים דימום המחזור, הם ימי השיא במשיכה המינית של האישה לבן זוגה".[15] בקיצור, התורה תָחְמָה את תקופת נידת האישה לשבעה ימים אשר בסופם היא מטהרת; על-אף האיסור להוסיף על מצוות התורה,[16] קבעה ההלכה "שבעה נקיים" נוספים לאחר סיום הוסת ובכך סירסה את שיאו של תהליך הפריון הנשי.[17]
- הרבנים קבעו כי "נוהגין לילך בערב ראש השנה אחר תפילת שחרית לבית הקברות להשתטח על קברי הצדיקים" (קצור שלוחן ערוך, דיני חודש אלול). זאת למרות שהתורה אוסרת מכל וכל את המנהג הטמא הזה ואף מזהירה כי הנוגע בקבר ולא טוהר, נפשו תיכרת מקהל ישראל (במדבר י"ט 16-20).
אגב, חז"ל הוסיפו מצוות רבות אחרות, ממש בשמו המפורש של הקב"ה, כמו למשל: התעטפות בטלית, נטילת ידיים, הדלקת נרות,[18] הפרשת חלה[19] וכיסוי ראש.[20]
התושב"ע החליפה את התורה שבכתב
יהדות ההלכה אמנם מתיימרת לשמור את מצוות התורה במלואן, ברם יש לזכור כי בראש ובראשונה היא נוהגת על-פי מצוותם של הפרושים, דהיינו – הרבנים. הקִרבה בין תורת משה לבין שלל הסייגים ששמו לה הפרושים, כמוה הקרבה בין מזרח למערב. דוגמא מאלפת לכך ניתן למצוא דווקא במאמר מן התלמוד הבבלי (מנחות כ"ט ע"ב), המספר על-כך שיום אחד הוריד ה' את משה רבנו מגן-העדן ישירות לשורה האחרונה בבית מדרשו של רבי עקיבא כדי שייווכח בעצמו הלימוד התורה. משה צפה בעקיבא מְבאר את החוּמש ומתפלפל על כל אות ותו ולא הבין כלל את הפירוש החדש! ממש לא להאמין: משה רבנו בכבודו ובעצמו – שעליו כתבו חז"ל (מסכת אבות, א) כי העביר את התורה ליהושע ולזקנים, עד שזו הגיעה לחכמי המשנה והתלמוד – אותו משה, לא השכיל להבין את לימודה של אותה תורה ממש, כאשר זו יצאה מפיו של רבי עקיבא. על-כן, אין לכנות את היהודים שומרי המצוות בשם: "בני דת משה" (כפי שנהגו האירופאים לכנותם בשלהי ימי-הביניים), אלא "בני דת הפרושים". דוגמא זו, בכוחה גם לחדד את ההבדל שנוצר בין היהדות המשתקפת מהתנ"ך, לבין היהדות בת זמננו, הלא היא – יהדות ההלכה הרבנית.
דבר נוסף, חז"ל שמו דגש רב על לימוד התורה לשמה,[21] כאשר התורה שבכתב מדגישה באופן שאינו משתמע לשני פנים כי יש ללמוד את התורה על מנת לשמור ולעשות אותה (למשל בדברים ד: 6-5 וגם ה: 1, 29). חז"ל לא התכוונו בדבריהם לתורה שבכתב, אלא לתורה שבעל-פה. בפועל, מה שעשו היה לקחת את אותם המקומות בתורת משה המצווים על לימוד התורה שבכתב, ולכוון אותם לתורה שבעל-פה בלבד. הם גם השמיטו את העשייה שבאה אחרי הלימוד וכך נותרנו רק עם תלמוד התורה לשמה, דהיינו: ללמוד בשביל ללמוד, כי זו מהות המצוות. ישעיהו ליבוביץ ("שיחות על פרקי אבות ועל הרמב"ם", 1979) המחיש זאת היטב כאשר לקח את פסוקים 6-9 מ"שמע ישראל" (דברים ו') – פסוקים המכוונים לתורה שבכתב – והשליך אותם על התורה שבעל-פה ובכך למעשה נתן משנה-תוקף לקיומן של הישיבות-התורניות שבהן כידוע, מושם דגש בעיקר על לימוד הגמרא.
בסעיף התשיעי מתוך י"ג עיקרי האמונה שלו, פוסק הרמב"ם כי "זאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו", ואף על פי כן, מבחינה מעשית, זנחו הרבנים לגמרי את תורת משה והחליפו אותה בתורה שבעל-פה, היא ההלכה. בפירושו לפסוק מדברים יג: 1, מציין אמנם הרמב"ם כי "'לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו' (דברים יג): שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן, ולקבוע הדבר לעולם שהוא מן התורה…". אך באותה נשימה הוא לא שוכח להזכיר לנו כי הכוונה איננה רק לתורה הכתובה, אלא: "…בין בתורה שבכתב, בין בתורה שבעל פה" ("משנה תורה", הלכות ממרים ב). בכך למעשה, הוא יוצר השוואה מלאכותית בין התורה שבכתב לתורה שבעל-פה. יש לציין כי אם להסתמך על חז"ל, הרי שלמוד התורה שבעל-פה אף עולה בערכו על זה של התורה: "העוסקין במקרא – מידה ואינה מידה, במשנה – מידה ונוטלין עליה שכר, בגמרא (תלמוד) – אין לך מידה גדולה מזו…" (בבלי, בבא מציעא לג', א). זו היא אפוא הפגנה ברורה של עידוד תלמודה של התורה שבעל-פה על-פני תורת משה.
לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת
עד כמה שזה נשמע מפתיע, לימוד התורה לשמה עומד בסתירה גמורה לכתוב בתורת משה. בחומש אנו רואים בבירור כי בכל פעם שמופיע הציווי ללמוד את התורה, מיד אח"כ מופיעה המילה "לעשות" בהטיות שונות של אותו השורש. כך נאמר בפירוש בדברים ד: 6-5: "למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציווני ה' אלהי לעשות… "ושמרתם ועשיתם" וגו'. ובפרק ו פס' א: "ללמד אתכם לעשות". אגב, פרקים ד' עד ח' בספר דברים מלאים בפסוקים המצווים בצורה מפורשת לעשות את התורה ולא רק ללומדה. הדגש שם הוא לשמור ולעשות את התורה. והקדוש ברוך-הוא חזר ואישר בדיוק את אותו הדבר גם בפניו של יהושע בן-נון כאשר צִווה אותו לשמור "לעשות ככל הכתוב בו" (יהושע, א: 8) ולא להסתפק רק בלהגות "בו יומם ולילה" (שם).
לאמיתו של דבר, ספר שמות מראה כי מיד לאחר שבני ישראל קִבלו את התורה, הדבר הראשון שעשו היה להכריז כי "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות, כד: 7). וספר דברים חוזר על-כך ומוכיח חד-משמעית כי את החוקים והמשפטים אשר דבר ה' באזני העם יש ללמוד, לשמור ולעשות (פרק ה: 1). ממש באותו פרק משיבים בני ישראל לציווי זה ואומרים כי "את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך, ושמענו ועשינו" (שם, פס' 24). לסיכום, תורת משה אינה מותירה מקום לספק: יש ללמוד את התורה על-מנת לקיימה ולא להפוך את העשייה לְלִמוד בלבד.
כאמור, דבר זה הוכח כבלתי אפשרי ולכן כרת עמנו אלהים ברית חדשה, כזו הכוללת את מצוות המשיח הנעשות מאהבה. אהבה זו נובעת מתוך הכרה בסליחת החטאים אשר הושגה בדמו המכפר של עבד ה' (ראו ישעיהו נ"ג).
[1] ילקוט שמעוני, פרק כ"ו; ומדרש אליהו זוטא, פרק כ'.
[2] אנו מאתגרים אתכם לספור את מצוות הברית החדשה ולראות בעצמכם האם מניינן עולה על תרי"ג מצוות ברית סיני.
[3] משנה תורה לרמב"ם, הלכות עדות, ט'.
[4] וכן מרבית מצוות התורה האחרות.
[5] ד"ר אליעזר חדד מביא דוגמאות נוספות לעדויות של נשים במקרא (בספרו: "השווה הכתוב אישה לאיש": על מעמדן של נשים בבתי דין רבניים, 2013: 20).
[6] בתלמוד הבבלי, שבת דף ל"א-ל"ב, מפורטים לעומק – האיום, החטא ועונשו. יש לציין כי אין שום אינדיקציה מקראית לכך שמצוות התרומה מלחם הארץ (במדבר ט"ו 17-21) מיוחסת לנשים בלבד ולפיכך, אין פלא שהתנ"ך לא מזכיר את העונש הנורא שהמציאו הרבנים.
[7] בבלי, מסכתות: ברכות, מגילה, מנחות, עירובין, שבת. התלמוד גדוש בדוגמאות של סתירות בין הלכות החכמים למצוות התורה בגין תירוצים כגון: "כבוד הבריות", "סייג לתורה", מפני "שהשעה צריכה" ומפני "דרכי שלום".
[8] במאמרו "כבוד הבריות", www.etzion.org.il/vbm/archive/10-halak/15briot.rtf
הרמב"ם חוזר ומאשר את הכלל התלמודי הזה בספרו "משנה תורה", הלכות כלאיים, פרק י', כ"ה-כ"ו.
[9] פרופ' בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו – ה: ממוכן – סתרי, 1968: 785.
[10] הרב פרופ' דניאל שפרבר, דרכה של הלכה: קריאת נשים בתורה, פרקים במדיניות פסיקה, 2007: 186.
[11] ד"ר נילי בוכמן-סלונימסקי, מין אסור, מין מותר: מה אסרה התורה ומה השתבש בדרך אלינו, 2017: 70.
[12] בהשראת התלמוד הבבלי, נידה ס"ו ע"א, ס"ט ע"א.
[13] משנה תורה, הלכות איסורי ביאה ו'.
[14] ד"ר דניאל רוזנק, "להחזיר טהרה ליושנה: חומרת ’שבעת הנקיים’ והשלכותיה – היבטים רפואיים, הלכתיים, ערכיים ולאומיים", 2011: 106.
[15] שם.
[16] דברים ד' 2, י"ג 1.
[17] ראו דיון נרחב בנושא בספרו של ד"ר דניאל רוזנק, "להחזיר טהרה ליושנה: חומרת ’שבעת הנקיים’ והשלכותיה – היבטים רפואיים, הלכתיים, ערכיים ולאומיים, 2011: 98-110.
[18] סידור התפילה: שער הבוקר, שער שבת. לגבי הדלקת הנרות בשבת, היתה לחז"ל עזות המצח לקבוע כי מדובר במצווה מן התורה שבכתב (מדרש תנחומא, נח א'; ותנחומא, מצורע ט').
[19] קיצור שולחן ערוך, סימנים: ל"ה, ע"ב (מצוות הפרשת חלה מצויה גם בהוספות לסידור התפילה, ברכות המצוות). יש לציין כי מדאורייתא אין שום אינדיקציה לכך שמצוות הפרשת חלה מיועדת לנשים בלבד (ראו במדבר ט"ו 17-21).
[20] קיצור שולחן ערוך, סימן ג', סעיף ו'.
[21] עיין: א"א ריבלין, כנגד כולם: פדגוגיה של חז"ל, בהוצאת ספריית פועלים, 1985, עמ' 24.