(ישוע) המשיח במדרשי חז"ל

זמן קצר לאחר שהגעתי לאמונה כי ישוע הוא בן האלוהים ומשיח ישראל עליו רמזו נביאנו, שאלתי את עצמי כיצד באה לידי ביטוי הכמיהה למשיח במדרשי חז"ל ובאוקיינוס התלמודי. אם תשאלו כיצד השפיעו התשובות שמצאתי על אמונתי בישוע, יהיה עלי להודות כי לאחר שקראתי מספר קטעים מהתלמוד ומהמדרשים על מהותו ועל מועד הופעתו של המשיח וכמו-כן על גורלה של התורה בימות המשיח, אני יכול לומר בבִטחה כי אמונתי רק התחזקה!

לפעמים שומע אני התרסות מצד ישראלים חילוניים ודתיים גם יחד, כי אנו היהודים המשיחיים רואים כל דבר הכתוב בתנ"ך כנבואה או רמיזה לימות המשיח. לכן ראיתי צורך לפתוח במקבילה מאלפת באופייה בין דברי חז"ל לכתוב בברית-החדשה: במאמר מפורסם מהתלמוד הבבלי נכתב מפורשות כי "כל הנביאים לא נתנבאו, אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא" (מסכתות: שבת, דף סג', א; וסנהדרין, דף צט', א). איזו אמירה נחרצת: כל הנבואות שבתנ"ך, כולן, לא התכוונו, אלא לתקופת ביאתו של המשיח!

ואמנם, לאור ספרי הברית החדשה – שנכתבו מאות שנים לפני חתימת התלמוד – אנו מוצאים חיזוק לאמירה זו, שהרי בבשורה על-פי יוחנן, מסופר כי באחד מאותם ויכוחים שהיו לישוע עם הפרושים, פנה אליהם המשיח ואמר: "דרשו בכתובים אשר תחשבו שיש לכם חיי עולמים בהם, והמה מעידים עלי" (פרק ה, 39), כי "לו האמנתם למשה, גם לי תאמינו, כי הוא כתב עלי" (שם, פסוק 46). וגם ב"לוקס" אנו מוצאים אסמכתא לכך כי התנ"ך רווי בנבואות על המשיח ולמעשה מהווה את התשתית לתפיסה המשיחית כולה.

שימו-לב מה אומר ישוע לתלמידיו לאחר קומו מן המתים: "הוי חסרי דעת וכבדי לב מהאמין בכל אשר דברו הנביאים. הלא על המשיח היה לסבול את כל זאת ולבוא אל כבודו. ויחל ממשה ומכל הנביאים ויבאר להם את כל הכתובים הנאמרים עליו" (כד, 27-25). ועוד הוסיף ישוע "ויאמֶר אליהם: אלה הדברים אשר דברתי אליכם בעוד היותי עִמכם, כי ימלא הכתוב עלי בתורת משה ובנביאים ובתהילים" (שם, פס' 44). אגב, תלמידיו של ישוע ידעו היטב כי התנ"ך מצביע על המשיח העתיד לבוא ועל כן כאשר גילו אותו לראשונה, אמרו: "מצאנו אותו אשר כתב משה בספר התורה והנביאים, את ישוע בן יוסף מנצרת" (יוחנן, א: 46).

ברם זו כאמור, רק ההתחלה. במסכת סנהדרין¹ למשל, מסופר על וויכוח נוקב בין רבי הילל לבין רבי יוסף, ואלה הדברים: "ר' הילל אומר: אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה. אמר רב יוסף: שרא ליה מריה לרבי הילל. חזקיה אימת הוה? בבית ראשון. ואילו זכריה, קא מתנבי בבית שני". במה דברים אמורים? רבי הילל הצר על-כך שאין עוד טעם לחכות למשיח הואיל ומועד הופעתו היה אמור להיות בתקופת חזקיה, והוא לא בא.

תגובתו של רבי יוסף לא איחרה לבוא (בתרגום חופשי): "יסלח השם לרבי הילל על טעותו, כי חזקיה, מתי היה? בית ראשון. ואילו זכריה מתנבא על בית שני"! מהפולמוס הזה עולה בבירור כי אפילו בין חכמי התלמוד – אשר היו הרבנים שעיצבו את תשתיתה של היהדות האורתודוקסית – רווחה הדעה כי על המשיח לבוא בתקופת בית שני. ואנחנו יודעים כי ישוע המשיח אמנם בא באותה תקופה.

במקום אחר בתלמוד קראתי: "דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם –  שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח. בעונותינו שרבו, יצאו מהן מה שיצאו"². במילים אחרות, חכמי התלמוד האמינו כיאלפיים שנה לאחר מתן-תורה, תחל תקופה חדשה, גם היא בת אלפיים, של ימות המשיח.

חישוב מהיר מראה כי בהנחה שכעת אנו נמצאים בשנת 5765 (תשס"ה) לבריאת העולם, אזי זמן ההתחלה של תקופת המשיח (לפי אותו פִתגם תלמודי) היה צריך לבוא בערך בשנת 240 לספה"נ. על-כן, אם דברי חז"ל נכונים הם, הרי שעברנו מִזמן את המועד בו תמה תקופת התורה ואנו נמצאים כעת (שנת 2005 לספה"נ) כבר עמוק בתוך תקופת אלפיים השנים שלימות המשיח. בשל-כך, הטענה כי המשיח עוד לא הגיע ויש להתכונן לביאתו הממשמשת ובאה, עומדת על כרעי-תרנגולת ואיננה רלוונטית עוד! וזאת הסקנו לפי מקורות הספרות המקובלים על המִמסד הדתי, המצפה למשיח בכל רגע…

דרך אגב, חכמי התלמוד לא יכלו להתעלם מכך שהמשיח חייב היה לבוא בתקופת בית שני, ועל-כן הודו כי "כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים" (בבלי, סנהדרין צ"ז, ב). חז"ל אמנם צדקו בכך שבאותה תקופה כלו כל הקיצין, ברם חבל שהם לא העיזו להודות שהמשיח כן בא – רק שבעוונותינו הרבים, אנו – בני ישראל – פִספסנו אותו.

אולם חכמינו לא הסתפקו בנבואה הזאת, והוסיפו כי על הגאולה של עם-ישראל לבוא באותו החודש ממש שבו נגאלו מהעבדות תחת מצרים, ולכן טענו כי "בניסן נגאלו³, בניסן עתידים ליגאל" (בבְלי, ראש-השנה י"א, א). ואם לשפוט לפי המסופר בארבעת האוונגליונים של הברית-החדשה, אז חז"ל צדקו בהחלט גם כאן: ישוע המשיח אכן מסר את נפשו בעד כל העם בחודש ניסן, במועד חג הפסח (מתי כו: 17, "מרקוס" יד: 12, לוקס כב: 7, יוחנן יח: 39)! אגב, בכך שישוע נִצלב בניסן, הודו אפילו חז"ל, שכתבו כי "בערב הפסח תלאוהו לישו הנוצרי" (בבלי,סנהדרין מ"ג, א).

אך יכולים לבוא אלה שיאמרו: נכון, הגאולה צריכה הייתה לבוא בניסן, המשיח אמור היה לבוא בניסן. אבל ריבונו של עולם, כיצד יעלה על הדעת מנקודת מבט יהודית, כי מותו של ישוע – צדיק עד כמה שיהיה – יוכל לכפר על עם ישראל?! הם מסוגלים להבין כיצד כהן גדול או פרה אדומה יכולים לכפר, אך איזו תועלת תצמח ממשיח מת?!! והנה, גם בשאלה זו, באים חכמי התלמוד (כאילו בהזמנה) וקובעים נחרצות כי "מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת. אמר רבי אלעזר: למה נסמכה מיתת אהרן? לבגדי כהונה. מה בגדי כהונה מכפרין, אף מיתתן של צדיקים מכפרת" (תלמוד בבלי, מועד קטן כ"ח, א).

במילים אחרות, כפי שפרה אדומה מכפרת וכפי שבגדי הכהן הגדול מכפרים, גם מותם של צדיקים מכפרים על חטאינו. לאור זאת, נעלם הקושי בהבנת דבריו של קיפא הכהן הגדול שניבא "כי ישוע ימות בעד העם, ולא בעד העם לבד כי אם לקבץ את בני ה' המפוזרים והיו לאחדים" ("יוחנן" יא: 51-52). ואם ניבא הכהן הגדול כי המשיח ימות גם בעד בני ה' המפוזרים, דהיינו הגויים, אזי הגדילו לעשות חז"ל כאשר הוסיפו כי "אין ישראל צריכין לתלמודו של מלך המשיח, שנאמר (ישעיה יא, י): 'אליו גויים ידרשו', לא ישראל" (מדרש ויחי רבה, פרשה צו).⁴

על כל פנים, מתוך כתבי הברית החדשה אנו למדים כי "המשיח עֻנה (ומת) פעם אחת על חטאתינו, הצדיק בעד הרשעים לקרב אותנו אל ה', הומת לפי הבשר ויחי ברוח" ("הראשונה לפטרוס" ג: 18). אכן, מה נפלא, "המשיח מת בעד חטאתינו כפי הכתובים" ("הראשונה לקורינתיים" טו: 3), "והוקם ביום השלישי לפי הכתובים" (שם, פס' 4). ואנו "נִצדקנו בדמו" ("אל הרומיים" ה: 9), "נִצדקנו באמונה" וכעת "שלום לנו עם ה' באדונינו ישוע המשיח" (שם, פס' 1).

רבי צדוק הכהן⁵ האמין כי לפני שהמשיח יקבל את המִשרה על שִכְמו, עליו להביע מידה מסוימת של התנגדות ואפילו לסרב (!) לקחת על עצמו את התפקיד, ממש כפי שמסופר על מעשיו של משה-רבנו בספר "שמות" (ג: 13-11, ד: 10-1). וראו איזה פלא: ב"בשורה על-פי יוחנן" מסופר כי כאשר הפצירה מרים בבְנה שיוכיח את עצמו על-ידי הפיכת המים ליין, השיב לה ישוע: "מה לי ולך אשה? עתי עדין לא באה" (פרק ב', 4). במילים אחרות, המשיח הביע התנגדות לקבל על עצמו את ייעודו, לפחות מלכתחילה.

גם מתי (כו: 39), מרקוס (יד: 36) ולוקס (כב: 42) מזכירים כי המשיח ביקש להעביר מעליו את רוע הגזירה כאשר התפלל לה' בגת-שמנים והתחנן: "אבי, אם יוכל להיות, תעבר-נא מעלי הכוס הזאת, אך אל לא כרצוני כי אם כרצונך". ושוב אנו נוכחים לדעת כי בזאת הגשים ישוע גם את ציפיותיהן של חז"ל ממלך המשיח. למרות שהדבר עשוי להישמע קטנוני, חז"ל אף קבעו "שבשעה שמלך המשיח נגלה לישראל, אין פותח אלא בשלום" (מסכת דרך ארץ זוטא, פרק יא). למרבה הפליאה, יוחנן תלמידו של ישוע הנצרי, מדווח כי לאחר שהמשיח קם מן המתים ונגלה לתלמידיו הוא נעמד ביניהם ופתח בצמד המילים: "שלום לכם" (לוקס כ"ד: 36; ויוחנן, כ: 19, 21).

וכאילו שאין די בכך, התלמוד אף נותן גושפנקא לכמה מהדברים הכתובים בברית-החדשה הקשורים ישירות למותו של ישוע. בשלוש הבשורות הסינופטיות⁶ מסופר על-כך שעם מותו של האדון על הצלב, נקרעה פרוכת ההיכל (בבית-המקדש) – תופעה בלתי שגרתית לכל הדעות – ושימו לב מה אומר לנו התלמוד על שהתרחש במקדש באותה העת: "ארבעים שנה קודם חורבן הבית, לא היה גורל עולה בימין ולא היה לשון של זהורית מלבין ולא היה נר מערבי דולק והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי, אמר לו: היכל היכל, מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב".⁷

אמנם אין התלמוד מזכיר לנו את גורלה של פרוכת ההיכל (אולי מחשש כי הדבר יהווה הוכחה גלויה מדי לאמינות הבשורות), אך בכל-זאת, האם היה זה רק מקרה כי באותו הזמן בו נצלב ישוע, נזדעזע ההיכל במידה כזו שרבי יחונן בן זכאי נאלץ לגעור בו?! תשפטו אתם.

על-כך שחז"ל הכירו בקיומו של ישוע כבר אין ספק,⁸ ברם הנה ההוכחה המִדרשית שהם גם היו מודעים לסגולות שלו ושל תלמידיו לרפא את הבריות: "מעשה בר' אליעזר בן דמא, בן אחותו של ר' ישמעאל, שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו. ר' ישמעאל א"ל אי אתה רשאי בן דמא.  א"ל אני אביא לך ראיה שירפאני, ולא הספיק להביא ראיה עד שמת.  אמר ר' ישמעאל: אשריך בן דמא שיצאת בשלום העולם ולא פרצת גדירן של חכמים".⁹ מדהים! אליעזר בן דמא העדיף למות ולא להיעזר בשירותיו של מאמין משיחי. ברם כפי שכותב סיד רות,¹⁰ המדרש הזה נותן לנו (המשיחיים) מחמאה מהדלת האחורית הואיל והוא מוכיח כי אותם רבנים הכירו בכך שלתלמידיו של ישוע הייתה היכולת לרפא חולים בשמו.

בפתיחת "בשורת יוחנן" אנו קוראים שני דברים חשובים בנוגע למוצאו ומהותו של ישוע המשיח: הראשון – מוצאו של המשיח הוא מִקדם, מימי עולם ("יוחנן" א: 2); השני –  המשיח היה האור האמיתי המאיר לכל אדם (שם, פס' 9 וגם בפרק ח', 12). כמובן שגם לכך יש הצדקה מלאה בספרות חז"ל! על-כך שהמשיח הוא קדמון וכבר עלה במחשבתו של הקדוש ברוך-הוא עוד לפני הבריאה, אנו קוראים בתלמוד הבבלי (מסכת פסחים נד' א): "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלה הם: תורה, תשובה, גן עדן, גיהנום, כסא הכבוד, בית המקדש ושמו של המשיח"; ובמדרש בראשית רבה פרשה א, אומרים בהתייחסות לפסוק: "ורוח ה' מרחפת על פני המים" ("בראשית" א: 2), שזוהי רוח המשיח.

לרעיון זה יש גיבוי מלא בנבואה המשיחית שבספר "מיכה", פרק ה, 1: "ואתה בית-לחם אפרתה, צעיר להיות באלפי יהודה, ממך לי יצא להיות מושל בישראל ומוצאתיו מקדם מימי עולם".

וכאמור, גם לכך שהמשיח הוא האור הבא לעולם יש אסמכתא במדרשי חז"ל, שהרי על הפסוק: "וירא ה' את האור כי טוב" ("בראשית" א: 4), כתוב ב"ילקוט שמעוני" נו': "האור הוא אור המשיח"! הקבלה דומה ניתן לראות גם בספר "מפתח העניינים" בעריכת הרב קופרמן, בו נִכתב הן על הפסוק: "ויאמר ה' יהי אור" ("בראשית" א: 3), והן על הפסוק: "ויבדל ה' בין האור ובין החושך" ("בראשית" א: 4), כי הם רומזים על ימות המשיח ("מפתח העניינים", עמ' 345).

ואם במהותו של המשיח עסקינן, ראוי להביא משהו גם על לידתו הניסית של ישוע. ישראלים רבים שעִמם דיברתי שאלו אותי לא פעם כיצד אנו המשיחיים יכולים להאמין באמת ובתמים כי המשיח נולד מבתולה וללא אב ביולוגי. בד"כ אני מייד משיב להם כי אם אין לי בעיה להאמין בכך שה' יצר את האדם מן העפר (בראשית ב: 7);הפליא במצרים את מכותיו ובקע את ים-סוף לשניים (שמות, פרקים ז-יד); או העמיד את "השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים" (יהושע י: 13); ועוד עשה ניסים רבים וגדולים, אזי אין לי שום בעיה להאמין בכוחו של ה' להכניס את מרים להריון מרוח הקודש ללא עזרת בעלה (מתי א: 18).

על-מנת להצדיק את הולדתו של ישוע המשיח מבתולה, מצטט השליח מתי את הנבואה מישעיהו פרק ז.¹¹אך אם קוראים את מה שכתב מתי ביוונית, מגלים בנקל כי במקום לצטט את המילה "עלמה", כתב תלמידו של ישוע את המילה "בתולה" ("Parthena" ביוונית).¹² ומפני שרוב התרגומים של ספרי הברית החדשה לאנגלית נעשו ישר מן המקור היווני, מופיעה גם בהם המילה "בתולה" ולא המילה "עלמה" או "נערה". מדוע אם-כן בחר מתי לתרגם את המילה "עלמה" המופיעה בישעיהו ז, במילה יוונית שפירושה בתולה? האם עשה זאת רק מכיוון שרצה להצדיק בכל מחיר (ואפילו על חשבון סילוף כתבי הקודש) את עמדתו בנוגע ללידתו הפלאית של המשיח??

ובכן, בחינה עמוקה של העניין מספקת תשובה אחת ברורה: למתי לא היתה כל כוונה לסלף את דברי הנביא ישעיהו. אדרבא, מסתבר כי דווקא נכונותו להציג את המשמעות האותנטית של הפסוק מישעיהו, היא שהביאה אותו לבחור באותה מילה יוונית שמשמעותה "בתולה". מבולבלים? להלן ההסבר: תלמידיו של ישוע חיברו את ספרי הברית החדשה בשפה היוונית משום שזו למעשה היתה שפת האימפריה הרומית והתלמידים קיוו להגיע לתפוצה מקסימלית.¹³

נוסף על-כך, הברית החדשה גדושה בציטוטים מן התנ"ך ועל-כן השאלה המתבקשת היא: האם ציטטו שליחיו של ישוע את עותקי התנ"ך מעברית ותירגמו אותם ליוונית בעצמם, או שציטטו פסוקים מתנ"ך שכבר תורגם ליוונית מאות שנים קודם לכן??

למעשה, כאשר בודקים את פסוקי התנ"ך המצוטטים בספרי הברית החדשה מגלים כי רובם ככולם לקוחים מתרגום השבעים – התנ"ך שתורגם ליוונית במאה ה- 3 לפנה"ס ע"י 70 מחכמי ישראל בהזמנתו של המלך תלמי השני. מחברי הברית החדשה לא המציאו אפוא פירוש יווני מקורי לתנ"ך העברי, אלא ציטטו ישירות מתרגום השבעים שהנוסח שלו היה מלכתחילה שונה במקצת מזה של המסורה.

כעת, כאשר חוזרים לפסוק מישעיהו ז, מגלים כי כאשר ציטט מתי את המילה "בתולה" (במקום "עלמה" הכתובה במסורה), הוא עשה זאת בהתאמה גמורה לתרגום השבעים, שכאמור נערך כשלוש מאות שנים מוקדם יותר. במילים אחרות, כאשר ציטט מתי את נבואת ישעיהו (פרק ז, פס' 14), הוא עשה כן הישר מתוך תרגום התנ"ך ליוונית שהיה ברשותו (תרגום השבעים). וראה זה פלא, בתרגום השבעים אכן מופיעה המילה היוונית "בתולה" "Parthena" במקום המילה "עלמה"¹⁴.

דרך אגב, מעניין לבחון גם את פסוק 43 מפרק כ"ד של ספר בראשית, המתאר את רבקה במילה "עלמה" (בנוסח המסורה), לפני נישואיה ליצחק. אולם שוב, כאשר בודקים את תרגום השבעים לאותה מילה ממש, מגלים כי בתרגום השבעים מופיעה גם במקרה זה המילה היוונית "בתולה" ("Parthena") במקום המילה "עלמה".[15]  וכך, בדומה למרים אמו של ישוע המשיח, גם רבקה אימנו מתוארת ע"י תרגום השבעים כבתולה לפני נישואיה.

נוסף על-כך, חשוב לזכור כי האמונה לפיה אין המשיח צריך להיות בן לאב ביולוגי (כפי שהיא באה לידי ביטוי גם בברית החדשה) היתה גם נחלתם של חז"ל. וכך כתוב במדרש "בראשית רבה" ל"ה 8: "(אמר) רבי משה הדרשן: למדתיה, הגואל אשר אקים מכם אין לו אב, שנאמר: הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח (זכריה ו' 12), וכן הוא אומר: ויעל כיונק לפניו וכשרש מארץ ציה (ישעיה נג' 2)". והרעיון חוזר על עצמו בפרק ל"ז 22 של אותו מדרש: "אמר רבי ברכיה: אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם אמרתם לפַני יתומים היינו ואין אב. אף גואל שאני עתיד להעמיד מכם אין לו אב, שנאמר: הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח" (זכריה ו' 12). וכן אמר ישעיהו: ויעל כיונק לפניו (ישעיהו נג' 2)". נראה אפוא, כי הציפיות שהיו לחז"ל מהמשיח, מתיישבות יפה גם עם סיפור לידתו הניסית של רבי ישוע המשיח.

למעשה, גם כתבי הברית החדשה וגם כתבי חז"ל מספרים לנו כי אין המשיח זקוק לאב ביולוגי מפני שהוא לא אחר מאשר בנו של אלהים. השימוש בפסוק 7 ממזמור תהילים השני, כהוכחה לכך שהמשיח הוא בן האלהים, נמצא הן במעשי השליחים, יג: 33; הן באיגרת אל העברים: פרק א, פס' 5 ופרק ה, פס' 5; והן בתלמוד הבבלי, מסכת סוכה נב, ע"א.¹⁶ אגב, ישוע בעצמו הודע בפני הכהן הגדול כי הוא המשיח בן האלהים ואף הוסיף כי "מעתה תראו את-בן-האדם ישב לימין הגבורה ובא עם-ענני השמים",¹⁷ ממש כפי שאומרת הנבואה בספר דניאל (פרק ז, פס' 13).

בנוגע לתובנה כי לאלהים יש בן, ניתן לפנות לפסוקים הראשונים ממשלי פרק ל, ובמיוחד לסוף פסוק 4 המסתיים בשאלה: "מה שמו ומה שם בנו, כי תדע". בספר "מנחת אליהו", המצטט מילקוט משלי, מגיעה התשובה המיוחלת, ולפיה: "'מי עלה שמים וירד', זה הקב"ה – שעלה אלהים בתרועה וירד על הר סיני" (פרק כה, עמ' 223);"ומשיב 'מה שמו ומה שם בנו כי תדע', כלומר כשתעיין ותבין מה שמו, שנקרא משה על שם מטטרו"ן שר הפנים" (פרק כה, עמ' 228).¹⁸ כמה מצער אפוא, כי במקום להשלים את התשובה הנכונה ולהודות כי שמו של בן האלהים הוא ישוע, נאלצים חז"ל להידחק במדרש זה לסיפורים על מטטרו"ן 'שר הפנים', אשר אינו מופיע במקרא ומי יודע אם אמנם היה ונברא.

והנה, בשני מקומות אחרים דווקא מודים חז"ל כי בנו של אלהים הוא אינו אחר מאשר מלך המשיח: (1) לפי התלמוד הבבלי, "תנו רבנן משיח בן דוד שעתיד להגלות במהרה בימינו, אומר לו הקב"ה: שאל ממני דבר ואתן לך, שנאמר (תהילים ב): אספרה אל חוק וגו', אני היום ילדתיך שאל ממני ואתנה גוים נחלתך" (סוכה נב, ע"א). לצורך עניין זה, חשוב לקרוא את פסוק 7 ממזמור ב במלואו: "אספרה אל חק ה', אמר אלי: בני אתה, אני היום ילדתיך"; (2)על-פי אחד המדרשים בספר "אוצר מדרשים" (בעריכת איזנשטיין, ניו-יורק, 1915), "היה מלביש הקב"ה למשיח עטרה וישים כובע ישועה בראשו, ויתן עליו זיו והדר ויעטרהו בגדי כבוד ויעמידהו על הר גבוה לבשר לישראל, וישמיע בקולו: קרבה ישועה! וישראל אומרים: מי אתה? והוא אומר: אני הוא אפרים. וישראל אומרים: אתה הוא שקראך הקב"ה: אפרים בכורי הוא, הבן יכיר לי אפרים? והוא אומר להן: הן" (מדרש "פרקי משיח", עמ' 393).

בזמן הולדתו של ישוע המשיח, מדווחת בשורת מתי על אירוע בעל אופי אסטרולוגי יוצא דופן: "ויהי כאשר נולד ישוע בבית לחם יהודה בימי הורדוס המלך, ויבואו מגושים מארץ מזרח ירושלימה לאמור: איה מלך היהודים הנולד, כי ראינו את כוכבו במזרח ונבוא להשתחוות לו. ויהי כשמע הורדוס המלך את דבריהם, ויבהל הוא וכל ירושלים עמו".¹⁹ שתי שאלות עולות מקטע זה: (1) מה הוא הקשר בין משיח בן דוד לבין הכוכבים בשמים?; (2)ומדוע אפוא נבהל הורדוס לשמע דברי המגושים?

מדוע אם-כן מצא מתי לנכון, לספר לנו על מה שארע בשמים בזמן הולדת ישוע? מה לנו היהודים ולכוכב העולה מן המזרח? ובכן, עצם העובדה כי הורדוס המלך (ועימו כל ירושלים) נבהל משמועה זו, מלמדת כי היתה לכך משמעות גדולה ליהודי התקופה. רמז לכך ניתן למצוא במדרש העונה לשם "אגדת משיח"²⁰ מתוך ספר אוצר מדרשים. שם אנו לומדים על שבעה סימנים המקדימים – או מתלווים – לביאתו של המשיח, כאשר ע"פ אחד מהם: "ויצמח כוכב ממזרח, והוא כוכבו של משיח, והוא עושה במזרח ט"ו יום, ואם האריך – הוא לטובתן של ישראל".²¹

מעניין כי גם ספר הזוהר מתאר קשר דומה בין ביאתו של המשיח לכוכב מן המזרח: "בשישים ושש שנים [לאלף השישי], יתגלה מלך המשיח בארץ הגליל, וכאשר [יראה] כוכב בצד מזרח".²² דרך אגב, מעניין כי הזוהר מדווח על-כך שעל המשיח להתגלות לראשונה בארץ הגליל; ומדוע דווקא בארץ הגליל? ובכן, קובע הזוהר, "משום שזה המקום הראשון שנחרב בארץ הקודש, ומשום כך יתגלה [המשיח] שם בתחילה".²³

כמובן שאין קושי לראות את הדמיון הברור בין מסורות אלו לבין הדיווח שקראנו בבשורת מתי השליח על-אודות הולדתו של מלך המשיח, שכוכבו עלה ממזרח. והנה לנו פתרון שתי השאלות: (1) המדרשים מלמדים כי ביאתו של המשיח תלווה בעלייתו של כוכבו מן המזרח (ממש בהתאם לכתוב בברית החדשה); (2) ומכאן גם מובנת בהלתו של הורדוס, שבוודאי חש מאוים כאשר שמע על-אודות עלייתו של אותו כוכב המבשר את ביאתו של המשיח, מלך היהודים.

גם האמונה כי הגויים כולם יקבלו על עצמם את תורתו של עם ישראל בימות המשיח, "כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים" ("ישעיה" 2: 3), משותפת הן לבשורות והן לתלמוד. בבשורת מתי (28: 19,20) אומר ישוע לשליחים: "לכו ועשו לתלמידים את כל הגויים… "ולמדתם אותם לשמור את כל אשר צוויתי אתכם…", וב"יוחנן" פרק יא: 52, מנבא קיפא הכהן הגדול, כי ישוע ימות "ולא בעד העם לבד כי אם לקבץ גם את בני ה' המפוזרים".

והִנה, שימו לב לפרטי הפולמוס התלמודי הבא: "רבי הרואה מרקוליס אומר: ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו מקום שנעקרה ממנו עבודת כוכבים. ברוך שעקר עבודה זרה מארצנו ומכל מקומות ישראל, והשב לב עובדיהם לעבדך. ובחוץ לארץ אין צריך לומר: והשב לב עובדיהם לעבדך, מפני שרובה גוים". אך תראו מה עונה לו רבי בן אלעזר: "רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף בחוץ לארץ צריך לומר כן, מפני שעתידים [גוים] להתגייר" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות נז, ב). דהיינו, הגויים יקבלו על עצמם את האמונה היהודית שתוגש להם על-ידי יהודים. ולא סתם ע"י היהודים, אלא ע"י המשיח היהודי בכבודו ובעצמו: "אין ישראל צריכין לתלמודו של מלך המשיח לעתיד לבא שנא' (ישעיה יא): אליו גוים ידרושו, לא ישראל" (מדרש ויחי רבה, פרשה צו).

עוד דבר: נבואתו של ישוע בפני ראשי הכוהנים וזקני העם על-כך ש"תֻקַח מכם מלכות השמים ותִסב לגוי אשר יעשה את פריה" ("מתי", כא: 43), עשויה להישמע פרובוקטיבית ורדיקלית, ברם את האמת יש לומר ללא תנאי כי היא "חותמו של הקדוש ברוך" (בבלי, סנהדרין ס"ד, א). יתרה מכך, יש לזכור שאפילו לנבואה כזו יש מקבילה קיצונית לא פחות אצל חז"ל, שטענו כי לא רק ש"עתידה תורה שתשתכח מישראל" (שם, שבת, קל"ח, ב), אלא ש"מפני גאוותן של ישראל, שניטלה מהם [התורה] ונתנה לעובדי כוכבים {לאומות העולם}" (שם, חגיגה ה', ב).

לא פעם אני מוצא עצמי מבשר ליהודים לא-מאמינים כי משיח בן-דוד כבר בא לפני קרוב לאלפיים שנה. אחת התגובות השכיחות שאני שומע מהם היא כי אין זה אפשרי הואיל ולפי המסורת היהודית חייב משיח בן-יוסף להקדים את משיח בן-דוד ואף להרג (בבלי, סוכה נ"ב). על-כך אני משיב להם בהלצה כי מכיוון שלאביו ה"ביולוגי" של ישוע הנצרי קראו יוסף, ניתן לומר כי ישוע אמנם נחשב משיח בן-דוד, אולם במובן מסוים ניתן גם לכנותו "משיח בן-יוסף". וכך, במקום שני משיחים שונים – אחד בן-יוסף והשני בן-דוד – שיבואו זה אחר זה, מדובר במשיח אחד – גם בן-יוסף וגם בן-דוד – שיבוא פעמיים.

חז"ל גם האמינו כי אין משיח בן-דוד יבוא, "אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב" (בבלי, סנהדרין צ"ח). לדידם, אם זכו ישראל – יבוא המשיח עם ענני השמים, אם לא זכו – הוא יבוא עני ורכוב על חמור (שַם). אך כמובן שהמשיח לא אמור להגשים או את נבואת זכריה או את נבואת דניאל, אלא את שתי הנבואות גם יחד: פעם אחת הוא בא "עני ורכב על חמור ועל עיר בן אתונות" (זכריה, ט: 9) על-מנת לכפר על חטאינו. פעם שנייה הוא יבוא "עם ענני השמים" לייסד את מלכותו על כל "העמים האומות והלשונות", ואז גם יינתן לו "שלטון עולם שלא יסור וממלכתו לא תכלה" (דניאל, ז: 14-13). אמן!

_{[1]  תלמוד בבלי, דף צט'.
[2]  בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ט'.
[3 לפי "ויקרא", פרק כג', 5, ו"דברים", פרק טז' 1.
[4] גם בספר "אוצרות אחרית הימים" נאמר "שידרשו העמים למלך המשיח ויכנעו תחת ידו, וכולם יביטו בו ולמדו ממעשיו וילכו באורחותיו" (זה התנאי השמיני מתוך עשרת התנאים שימצאו במלך המשיח. פרק ב, עמ' ר). ועוד: "עתידים כל אומות העולם לבוא אצל  משיח" (שם,  עמ' קצא).
[5] בספרו של הרב מיכאל פרץ "המשיח לאור ההלכה", תשס"ב, עמוד 77.
[6] מתי, פרק כז', 51, מרקוס פרק טו', 38 ולוקס פרק כג', 45.
[7] בבלי, מסכת יומא, דף לט'.
[8] שמו מופיע בתלמוד הבלי, במסכתות: סוטה, דף מז', סנהדרין, דף קג' ועבודה זרה, דף יז' ועוד.
[9] תוספתא, מסכת חולין, פרק ב, ו' (אגב, ההוכחה לכך שיעקב איש כפר סכניא נחשב ע"י חז"ל לאחד מתלמידיו של ישוע, נמצאת בתלמוד הבבלי, מסכת עבודה זרה יז': "ומצאתי אחד מתלמידי יש"ו הנוצרי ויעקב איש כפר סכניא שמו").
[10] סיד רות, 1996, עמוד 26.
[11] "לכן יתן אדני הוא לכם אות: הנה העלמה הרה וילדת בן, וקראת שמו עמנו אל" (פסוק 14).
[12] מתי, א: 23.
[13] הדבר דומה למעמדה של השפה האנגלית כיום ובשימוש בשפה זו על-מנת להגיע לקהל היעד המקסימאלי.
[14] אותה מילה בדיוק המופיעה בבשורת מתי, פרק א, פס' 23.
[15] בדיוק כמו בישעיהו, ז: 14.
[16] מופיע באופן דומה גם במדרש "ילקוט שמעוני", תהילים ב, רמז תרכא: "ה' אמר אלי בני אתה. ר' הונא בשם ר' אידי: בשלשה חלקים נחלקו היסורין: אחד למלך המשיח, וכד תיתי לו שעתיה. אומר הקב"ה עלי לבראותו בריה חדשה, וכה"א אני היום ילדתיך שעתיה אומר הקב"ה עלי לבראותו בריה חדשה".
[17] במתי, כו: 64; ובמרקוס, יד: 62.
[18] להלן הקטע כפי שהוא מופיע ב"ילקוט שמעוני", משלי ל, רמז תתקסב: "מי עלה שמים וירד? זה הקב"ה. עלה אלקים בתרועה וירד ה' על הר סיני. מי אסף רוח בחפניו? אשר בידו נפש כל חי. מי צרר מים בשמלה? צורר מים בעביו. מי הקים כל אפסי ארץ? ה' ממית ומחיה. מה שמו צור שמו? ה' צבאות שדי שמו. ומה שם בנו? בני בכורי ישראל".
[19] מתי ב', 1-3.
[20] תחת הכותרת "משיח", בעריכת י.ד. אייזנשטיין (1915), עמוד 389 [בית המדרש ח"ג 141].
[21] שם.
[22] זוהר, חלק א' דף קיט/א, מתורגם מארמית.
[23] שם, חלק ב', דף ז/ב. מופיע עוד בזוהר פרשת שמות, סימן ק'-ק"א.}