מה זה 'השילוש הקדוש' ובכמה אלוהים אנחנו באמת מאמינים?

אנחנו בשום אופן לא מאמינים בשלושה אלוהים. האלוהים שלנו הוא אחד, ושמו הוא יהוה (או "השם", כפי שקוראים לו הדתיים). הוא התגלה לנו דרך בּנוֹ, המשיח, שהוא עצם דמותו של אלוהים, והוא נוגע בנו ומדבר אלינו באמצעות רוחו. אלה הן אמיתות רוחניות עמוקות. תיאולוגים מתקופות מאוחרות יותר כינו את המערכת הזאת "שילוש" – אלוהים אחד בשלוש הוויות. אבל המילה "שילוש" אינה מופיעה בשום מקום בברית החדשה, והיא זאת שמבלבלת אותך.

היהודים המשיחיים מאמינים אך ורק באלוהים אחד, ותאמין או לא, גם הנוצרים. האמונה הזאת מנוסחת היטב בהצהרת האמונה שעליה חתומים אנשי הכנסייה האנגליקנית, "יש רק אלוהי אמת אחד, והוא נצחי, ללא גוף, איברים או תאוות; כוחו, חוכמתו וטובו הם אין סופיים; הוא הבורא והמכונן של כל הדברים – הנראים והבלתי נראים גם יחד".[1] לדברי כמה תיאולוגים משיחיים בימינו, "יש עיקרון אחד שהמשיחיים אינם מוכנים לוותר עליו, והוא הרעיון שאלוהים הוא אחד. העניין הזה אינו נתון למשא ומתן. זוהי עובדה שמבוססת היטב על הכתובים".[2] וגם, "האחדות של אלוהים היא אחד מעמודי היסוד שעליהם בנויה האמונה המשיחית כולה. איננו יכולים להתכחש לעובדה שאלוהים הוא אחד".[3] האם ההצהרה הזאת על אחדותו של אלוהים מהווה בעיה עבור יהודי דתי כלשהו?

האלוהים שאנחנו עובדים ומעריצים הוא נשגב מהבנתנו. בספרות הסוד היהודית הוא נקרא "אין סוף", והחשיבה היהודית המסורתית מודה בכך שלאלוהים יש היבטים שונים. אפשר לומר שהוא אחד, ושהוא יותר מאחד. לאלוהים יש הרבה ממדים! אנחנו לא יכולים להכניס אותו לקופסה קטנה ולעשות לו ניתוח מתמטי.[4] טבעו הנצחי של אלוהים אינו ברור עד סופו, ובכך יודה כל מי שמאמין באלוהים אחד. אנחנו – עם ההבנה המוגבלת שלנו – יכולים לתאר אך בקושי את האין סוף של אלוהים. על כך כבר אמר לי אינטלקטואל יהודי, "הידע שלנו על אלוהים שווה בערך לידע שיש לזבוב על פיזיקה גרעינית".[5]

וכמו תמיד, השאלה היא מה אומר על כך התנ"ך. לדיעות של נוצרים ויהודים יש משמעות רק אם הן עולות בקנה אחד עם דבר אלוהים. לכן עלינו להתחיל מההתחלה ולבנות את התפיסה שלנו על היסודות הנכונים. זכרו, עניין השילוש נולד כאשר מאמינים בישוע בחנו את כל חלקי הפאזל וניסו ליישב זו לצד זו את הראיות שעולות מן הכתובים. עלינו לבדוק את הראיות האלה לפני שנגיע למסקנות כלשהן – שליליות או חיוביות.

הצהרת האמונה היהודית הבסיסית – "קריאת השמע" – נמצאת בדברים ו' 4. הקריאה המסורתית של הטקסט היא "שמע, ישראל: ה' אלוהינו, ה' אחד" (בהמשך נבדוק פירושים אחרים). היהודים המשיחיים טוענים שהמילה "אחד" מעידה על אחדות מורכבת – אחדות של כמה פריטים נפרדים, ואילו היהודים המסורתיים טוענים שהמילה מעידה על אחדות מוחלטת.

אבל האמת היא שפירוש המילה "אחד" הוא פשוטו כמשמעו – אחד. אומנם יתכן שהיא מרמזת על אחדות מורכבת (כמו שיש בקבוצה אחת, בזוג אחד, אשכול אחד וכן הלאה), אבל היא אינה מדברת על כך ישירות. יחד עם זאת המילה "אחד" בהחלט אינה מדברת על אחדות מוחלטת, ורעיון זה בא לידי ביטוי בצורה מפורשת במאה השתים עשרה, על ידי הרמב"ם, שקבע שהעם היהודי חייב להאמין שאלוהים הוא "יחיד".[6] אין ספק שתגובתו של הרמב"ם התעוררה נוכח דיעות "נוצריות" מוגזמות שסותרות את הכתובים, ושעוררו ביהודים את הרושם שהנוצרים עובדים שלושה אלים. למרבה הצער, הרמב"ם אמר את מה שאמר כתגובה למצב מסוים שנוצר, אבל התגובה שלו מרחיקה לכת מעבר למה שנאמר מפורשות בכתובים. בעצם, אין אפילו פסוק אחד בכתובים שמצהיר מפורשות וישירות שאלוהים הוא אחדות אחת מוחלטת.

אם כך, מה כוונתה של קריאת שמע? הדיעה הרווחת והמסורתית – זו שמוכרת לרוב היהודים – היא שהטקסט מבהיר שאלוהים הוא "אחד". אם כך, עלינו לבחון לעומק את השימוש שהכתובים עושים במילה הזאת. לפי בראשית ב' 4, כשאדם מתאחד עם אשתו, השניים הופכים ל"בשר אחד" – כלומר לאחדות מורכבת (של שני פריטים בודדים). כך גם בשמות ל"ו 13, שם אלוהים מצווה על משה לחבר את היריעות זו לזו כדי ליצור משכן "אחד" (ראה גם שמות כ"ו 6,11; ל"ו 18). למשכן האחד יש מרכיבים רבים.

התנ"ך מדבר גם על כך שעם ישראל הוא "גוי אחד" (ראה שמואל ב' ז' 23; יחזקאל ל"ז 22). עם ישראל היה עם אחד שמנה כמה מאות אלפי אנשים. גם האנשים שחברו יחד כדי לבנות את מגדל בבל היו "עם אחד" (בראשית י"א 6), וכך גם האיחוד של תושבי שכם עם בני ישראל (ל"ד 16, 22). יכולים להיות היבטים רבים לאחדות שכזאת!

יש עוד דוגמאות רבות בתנ"ך,[7] אבל חשוב להבהיר את הנקודה העיקרית: האמירה שיהוה, אלוהי ישראל, הוא אחד, אינה מלמדת דבר על טבעו – האם הוא אחד ויחיד או עשרה שהם אחד. בעצם, זה בכלל לא חשוב, משום שמאז ומתמיד היה כל אל "אחד". הבעיה היתה שהיו כל כך הרבה אלים שהתחרו על הסגידה של בני עמנו. זה היה הקרב האמיתי של בני ישראל, כפי שהזהיר אותם אלוהים בעשרת הדיברות וכפי שמשה ויהושע התריעו פעמים כה רבות:

"אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצריים, מבית עבדים. לא יהיה לך אלוהים אחרים על פנַי.

שמות כ' 2

"לא תשתחווה לאלוהיהם ולא תעבדֵם, ולא תעשה כמעשיהם, כי הרוֹס תהרסֵם ושבוֹר תשבור מצבותיהם.

שמות כ"ג 24

"לבלתי בוא בגויים האלה – הנשארים האלה איתכם; ובשם אלוהיהם לא תזכירו ולא תשביעו ולא תעבדום ולא תשתחוו להם.

יהושע כ"ג 7

קריאת השמע לא עוסקת בנושאים פילוסופיים כמו האחדות המורכבת או המוחלטת של אלוהים (האם מישהו בכלל העלה על דעתו רעיון כזה?[8]). אדרבה, היא אומרת לבני עמנו שאלוהים לבדו צריך להיות האלוהים שלנו – ולא אף אל אחר.

זוהי המשמעות המדויקת של "אחד", וכך זה גם בכל מקום אחר בכתובים. ראה, למשל, דברי הימים א' כ"ט 1, "ויאמר דויד המלך לכל הקהל: 'שלמה בני אחד בחר בו אלוהים, נער ורך, והמלאכה גדולה כי לא לאדם הבירה, כי לה' אלוהים' ". המילה "אחד" מבהירה כאן שאלוהים בחר אך ורק בשלמה לבדו, ולא באף אחד אחר.[9]

כך הבינו את קריאת שמע גם פרשנים יהודים בימי הביניים, כמו אברהם אבן עזרא ורשב"ם (רבי שמואל בן מאיר). אם כך, אין זה טיעון "נוצרי" מאוחר יותר, שלפיו דברים ו' 4 אינו מלמד שאלוהים הוא אחדות מוחלטת.[10] בעצם, משה וויינפלד, חוקר יהודי מוביל של הכתובים, שכתב לצורך דיון דקדוקי טכני את קריאת שמע כ"שמע, ישראל! יהוה אלוהינו הוא יהוה אחד",[11] ונתן לדיון שלו על דברים ו' 25-4 את הכותרת, "נאמנות בלעדית ליהוה". הכוונה של דברים ו' 4 היא שרק אלוהים הוא אלוהי ישראל.

הדברים האלה תואמים את המדרש המפורסם לקטע הזה (ראה בבלי, פסחים נו א; ספרי דברים לא; בראשית רבה צח ד), שמשתמש בשם "ישראל" ככינוי ליעקב. המדרש מספר שעל ערש דווי ביקש יעקב לגלות לבניו את הצפוי להם בקץ הימים, אבל אז גילה שנסתלקה ממנו השכינה. יעקב חשש שמא אחד מבניו ימצא פסול ולא ישמור אמונים לאלוהים, אבל על כך אמרו לו בניו, "שמע, ישראל (כלומר שמע יעקב, אבינו), ה' אלוהינו ה' אחד (לבדו)… כשם שאין בליבך אלא [אלוהים] אחד, כך אין בליבנו אלא [אלוהים] אחד". ועל כך ענה להם יעקב, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".[12] כאמור, אין לדברים כל קשר לטבעו של אלוהים ולמהותו. זוהי הצהרת אמונה בכך שאלוהים לבדו – אלוהי יעקב, אלוהי ישראל – יהיה האלוהים של צאצאי יעקב.

גם הנביאים אמרו את אותם דברים:

"אל תפחדו ואל תִירהוּ [תיראו]. הלא מאז השמעתיך והגדתי? ואתם עֵדַי. היש אלוה מבלעדַי? ואין צוּר, בַּל ידעתי.
ישעיהו מ"ד 8

"אני ה', ואין עוד; זולתי אין אלוהים.
ישעיהו, מ"ה 5

"כי כה אמר ה' -בורא השמים הוא האלוהים; יוצר הארץ ועושָׂה, הוא כוֹננָה; לא תוהו בראה, לָשֶבת יְצרה -"אני ה', ואין עוד". (פס' 18)

"פנו אלי והיוושעו, כל אפסֵי ארץ; כי אני אל, ואין עוד. (פס' 22)

כל תלמיד של ישוע יסכים עם המילים האלה. אלוהים לבדו הוא אלוהינו (הרחבה על עניין זה ראה בטיעון 3.4). עלינו לדעת מי הוא אלוהים. מה אומרים הכתובים על כך? הם מכנים את אלוהים בכינויים שונים ומתארים אותו בדרכים שונות. מה המשמעות של כל התיאורים והכינויים האלה? האם יש בתנ"ך רמז כלשהו לכך שאלוהים הוא "ישות מורכבת"? האם אלוהים הוא ישות מורכבת, כמו בעל ואשה שהם אחד, כמו המשכן שהוא אחד על כל חלקיו, וכמו עָם – שהוא אחד על כל מיליוני האנשים השייכים לו?[13]

עלינו לזכור שהנושא שעל הפרק הוא לא מספר האלוהים שאנחנו עובדים – שלושה או אחד. הרי אלוהי אמת יש רק אחד! אלוהי הברית החדשה הוא אותו אלוהים שעליו מדבר התנ"ך. אבל מי הוא בדיוק? איך הוא מתגלה לנו? באיזה מובן הוא אלוהים אחד? האם מדובר ב"מתמטיקה רוחנית", או שיש כאן איזו תעלומה? העולם הוא "אחד", האוקיינוס הוא "אחד", וגם אלוהים הוא "אחד", אבל מה זה אומר?

אולי הבעיה אינה קשורה כל כך בטבעו של אלוהים, אלא בתגובה השלילית, הטעונה כל כך, לכל מה שמדיף ריח "נוצרי". אולי הבעיה קשורה בדגש היתר על נושא השילוש, שלא הוסבר כהלכה ואינו מובן דיו. אולי כדאי שלרגע אחד נפסיק לחשוב על מה שהנוצרים והמשיחיים מאמינים בו, כי לא כל דבר שיש עליו תווית "נוצרית" או "משיחית" הוא באמת משיחי ומבוסס על הכתובים. אולי כדאי שנראה בעיני רוחנו רב יהודי ישיש, החושף את התעלומות של אלוהים. הקשיבו לדברים שהוא אומר בשעה שהוא סורק באצבעותיו את זקנו הארוך, האפור. "אני לא מדבר על כך עם כל אחד", אומר הישיש. "הנושא עצמו הוא מאוד עמוק. אבל אתה נראה לי בחור כן ואמיתי, ולכן אחשוף בפניך כמה סודות".

וכך הוא מתחיל לספר לך על עשר הספִירות – הנביעות השמיימיות שמשמשות כ"מתווכות או כחוליות מדורגות בין הבורא שהוא כולו רוחני ושאי אפשר להכירו, לבין עולם החומר". כשאתה שואל, "אבל האם זה לא סותר את האמונה שלנו באחדות של אלוהים?" הוא עונה, "אלוהים הוא שלמות אורגנית, אבל כוחו ועצמותו באים לידי ביטוי באופנים שונים – כפי שחיי הנפש הם אחד, אם כי לפעמים הם באים לידי ביטוי דרך העיניים, הידיים והגפיים האחרות. אלוהים והספירות שלו דומים לאדם ולגופו: יש לו כמה גפיים, אבל הוא עצמו אחד. אפשר לתאר את זה גם אחרת, כעץ שיש לו גזע אחד, אבל ענפים רבים. העץ הוא אחד, ובכל זאת מורכב מאיברים רבים. כך זה גם עם גוף האדם וכך זה עם אלוהים. האם אתה מבין?"[14]

ועכשיו הקשב לאותו רבי, כשהוא אומר לך, "הכתובים שלנו מתארים את אלוהים כיושב במרומים, ויחד עם זאת הוא שוכן בענן ובאש שכיסו את המשכן, וממלא את הנביאים ברוחו. במקביל התנ"ך מספר לנו שכבודו ממלא את היקום! האם אתה מבין כמה מורכבת היא האחדות של אלוהים?"

ומה היה קורה אילו התחיל אותו רב לדבר על מונחים מיסטיים אחרים שקשורים באלוהים, כמו הרז שבשלושה (בארמית: רָזָא דִיתלַתָא, רזי ד'שלושה), ומסביר שבזוהר יש חמישה ביטויים שונים המתארים היבטים שונים בטבעו של אלוהים בעל שלושת הממדים? מה היית מבין מההתייחסות שלו לשלושה ראשים, שלוש רוחות, שלוש צורות התגלות, שלושה שמות ושלושה גוונים של פרשנות שמתארים את הטבע האלוהי? הזוהר מדבר על האחדות של כל יום, אחדות שבאה לידי ביטוי בקריאה "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". הזוהר מסביר ששלושת השמות האלה הם אחד. הכיצד? ההסבר הוא: רק על ידי אמונה, בחזון של רוח הקודש. גם רז הקול (הדרך שבה הקול נשמע) פועל בדרך דומה, כי למרות שהקול הוא אחד, יש בו שלושה יסודות: אש, אוויר ומים.[15] הנושא הזה של "האלוהות" הוא מאוד עמוק!

לאורך הדורות הצביעו תלמידיו של ישוע על מקומות שונים בתנ"ך שמדברים על אלוהים בלשון רבים, כהוכחה לקיומו בשלוש ישויות. לדוגמה, בפסוק הראשון בבראשית הבורא נקרא "אלוהים", לשון רבים של המילה "אל". בבראשית א' 26 אלוהים אומר, "נעשה אדם בצלמנו, כדמותנו" – שוב לשון רבים. בבראשית ג' 22 הוא אומר, "והיה [האדם] כאחד מאיתנו". בבראשית י"א 7 אומר אלוהים לאחר שבני האדם החלו לבנות את מגדל בבל, "נרדה ונבלה את שפתם". כך זה גם בישעיהו ו' 8, שם אלוהים אומר, "את מי אשלח? ומי ילך לנו?"

האם כל הדברים האלה מוכיחים שאלוהים הוא אחדות מורכבת? עוד בתקופת התלמוד (בבלי, סנהדרין לח ב) ניסו הרבנים להבהיר שבכל פעם שיש שימוש בלשון רבים, מיד אחריה באה לשון יחיד. הכוונה היא שהכתובים מרבים לכנות את בורא העולם בשם שהוא בלשון רבים (כמו אלוהים) ואחריו בא פועל בלשון יחיד (כמו ברא, בראשית א' 1). אחרי שנאמר בבראשית א' 27-26, "נעשה אדם" (רבים), נאמר, "ויברא אלוהים" (יחיד).[16]

אם כך, מי צודק?

האמת היא שאין כל דבר יוצא דופן בכך שבורא העולם נקרא "אלוהים" (מילה שאפשר לייחס גם לבורא השמים והארץ, וגם לאלילים). במזרח הקרוב הקדום היה מקובל לפנות לאלוהות כלשהי בלשון רבים,[17] וכך גם כשדיברו על בעל בית או על אדון. הנה כמה דוגמאות. בבראשית כ"ד דיבר משרתו של אברהם על אדונו בלשון רבים ("אדונים"). בבראשית ל"ט יוסף דיבר על פוטיפר בלשון רבים, ובמלכים א' א' 11 מתואר דוד המלך בלשון רבים ("אדונינו"). בשמות כ"א התורה מדברת על עבד ועל "אדונים", אם כי הכוונה רק לאדון אחד. בישעיהו י"ט 4 הנביא מספר לעמו שאלוהים יסגיר אותם בידי נוגש אכזר, "אדונים קשה" (השם ברבים, התואר ביחיד). בישעיהו ט' 3 נאמר שהחמור יודע אבוס בעליו (לשון רבים, אם כי מדובר רק בבעלים אחד). לעומת זאת חלקו הראשון של הפסוק מדבר על בעליו של השור בלשון יחיד ("ידע שור קונהו").

הדוגמאות האלה, שהן שכיחות למדי, מבהירות ששמות מורכבים בלשון רבים שימשו לעיתים קרובות ביחס למנהיגים, בעלים, אדונים או מלכים. על אחת כמה וכמה השתמשו בצורת ביטוי זה כדי לדבר על אדוני האדונים, על מלך המלכים, על אלוהים. במלאכי א' 6 אלוהים שואל, "אם אדונים אני איה מוראי?" ובתהילים ח' 2, 10 קורא המשורר, "יהוה אדונינו". בדברים י' 17 יהוה מתואר כ"אלוהי האלוהים ואדוני האדונים".

אני מבקש שתחשוב על עובדה נוספת לפני שתקפוץ למסקנה שלשון הרבים, המשמשת לפעמים בשמות שניתנים לאלוהים, אינה הוכחה לאחדות שלו. העברית, לצד שפות שמיות אחרות, מבטאת לפעמים גדוּלה, עליונות, הדר ושלמות על ידי שמות מורכבים. כשמדברים בלשון רבים על ישות יחידה, מבטאים הדרת כבוד, בעלות או אלוהיות. כלומר, המושג של "אחדות מורכבת" או "רבים שמרכיבים את האחד" היה חלק משפת התנ"ך. מונחים אלה אינם זרים למי שמורגל בכתובים.[18] אומנם ההתייחסויות האלה לאלוהים או לאדונים בלשון רבים אינן מוכיחות את עניין השילוש, אבל הן תואמות כליל את מה שאני מבקש לומר כאן, שבמובן מסוים האחדות של אלוהים היא מורכבת.

ומה לגבי משפטים שאלוהים עצמו אמר, כמו "נעשה אדם בצלמנו… והיה לאחד מאיתנו… נרדה ונבלה… מי ילך לנו?" האם הפסוקים האלה מוכיחים את קיומו של השילוש? גם תלמידי ישוע וגם יהודים נתנו תשובות רבות לשאלה הזאת. למשל, אלוהים האב דיבר עם הבן והרוח (ואולי עם הבן או הרוח), אלוהים דיבר עם מלאכים, והוא נשא ונתן עם עצמו. בכל המקרים האלה העברית משתמשת בלשון רבים. רשימת התשובות שניתנו לשאלה הזאת היא אין סופית, והרשימה של טיעוני הנגד שהועלו כנגד אותן תשובות ארוכה לא פחות.[19] אם כך, במה האדם אמור להאמין?

ההצעה שלי מאוד פשוטה: הכר בכך שכל הפסוקים האלה מהתנ"ך מתארים את אלוהים בלשון רבים ומציינים את הגיוון שקיים בתוך האחדות שלו. יחד עם זאת, אפשר לפרש את זה גם אחרת. בכל אופן, הפסוקים האלה מתאימים עם האמונה בשילוש ותומכים בה. הם אינם מוכיחים אותה, אבל גם אינם מפריכים אותה.

בנקודה זו ודאי תחשוב שאני פותח פתח רחב מדי לגישות שונות בעניין אחדותו המורכבת של אלוהים. אולי תטען שאיך שהוא, חייב להימצא בתנ"ך פסוק שמפריך את כל מה שאמרתי ומבהיר מעל לכל ספק שאלוהים הוא אחד. אחרי הכל, האמונה באחדותו של אלוהים היא יסוד עיקרי ביהדות.[20] בהקשר זה מרבים לצטט את זכריה י"ד 9, כדי להוכיח שבאחרית הימים, "והיה ה' למלך על כל הארץ. ביום ההוא יהיה ה' אחד (כלומר, יכירו בכך שהוא אחדות מוחלטת) ושמו אחד (כדי להדגיש את העובדה שהוא אינו יותר מאחד)". כך שבסוף, כשהכל יתברר, ידעו כולם שאלוהים הוא אחדות מוחלטת ולא אחדות מורכבת או שלושה שהם אחד. נקודה.[21]

אבל האם זו היתה כוונתו המקורית של זכריה? הנביא לא היה בוחר להשתמש במילה "אחד" בפסוק זה אילו רצה לדבר על טבעו של אלוהים ועל אחדותו המוחלטת. נחזור לרגע לזכריה י"א 8, שם מדבר הנביא על "יֶרח אחד". מה זה אומר לגבי טבעו של הירח? האם זה אומר שאין בו שלושים יום משום שהוא אחד?

זו הסיבה שבאחד התרגומים של זכריה י"ד לאנגלית מופיעה הערת שוליים ליד פס' 9, המסבירה שכוונת הפסוק לכך ש"ביום ההוא יעבדו את ה' לבדו בשמו האחד". בדיוק כך. הנבואה הזאת מדברת על כך שכל העמים יִפנו ליהוה, יַפנו עורף לאלילים שלהם ולדתות השקר השונות ויעבדו אך ורק אותו.[22] הפסוק בזכריה אינו אומר דבר על כך שאלוהים הוא אחד ויחיד בטבעו. הוא רק אומר שכולם יעבדו אותו בתור אלוהי האמת האחד והיחיד. כך מלמדת הברית החדשה.

שים לב לפסוקים הבאים, הידועים לכל. כשאחד הסופרים שאל את ישוע, "איזוהי המצווה הראשונה מכל?" ענה לו ישוע, "הראשונה היא 'שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד, ואהבת את ה' אלוהיך בכלל לבבך ובכל נפשך ובכל שכלך ובכל מאודך' " (מרקוס י"ב 28-30). זמן קצר לפני צליבתו התפלל ישוע ואמר, "ואלה הם חיי עולם: שיכירו אותך, אלוהי האמת לבדו, ואת אשר שלחת – את ישוע המשיח" (יוחנן י"ז 3). כן, ישוע בכבודו ובעצמו לימד שאביו הוא האלוהים האחד והיחיד!

כיפא אמר את אותם דברים, וגם שאול לימד מפורשות שאלוהי האמת היחיד, אבינו ובוראנו, שלח את ישוע בנו כמשיח ואדון.

ראשית אצטט את דבריו של כיפא, "אנשי ישראל, שִמעו את הדברים האלה: ישוע מנצרת, איש שנתאשר לכם מטעם אלוהים בגבורות ובניסים ובאותות אשר האלוהים עשה על ידיו בתוככם, כפי שאתם עצמכם יודעים… את ישוע זה הקים אלוהים לתחייה ועל זאת אנחנו כולנו עדים… לכן ידע נא כל בית ישראל בבירור, שאלוהים שם לאדון ולמשיח את ישוע זה אשר אתם צלבתם" (מעשי השליחים ב' 22, 32, 36). והנה מה שאמר שאול, "אנחנו יודעים כי אין ממשות לאליל בעולם וכי אין אלוהים אלא אחד. וגם אם יש הקרויים 'אלים', אם בשמים ואם בארץ – כשם שיש אלים רבים ואדונים רבים – הרי לנו יש אלוהים אחד, האב אשר הכל ממנו ואנחנו למענו; ואדון אחד, ישוע המשיח, אשר הכל דרכו ודרכו אנחנו מתקיימים" (הראשונה לקורינתים ח' 6-4).[23] "הן אחד האלוהים, ואחד המתווך בין אלוהים לבני אדם – האדם המשיח ישוע. אשר נתן את עצמו כופר בעד הכל. זאת העדות בעיתותיה" (הראשונה לטימותיאוס ב' 6-5). שאול כתב לתסלוניקים על כך שכולם שמעו "כיצד פניתם מן האלילים לאלוהים כדי לעבוד אל חי ואמיתי, ולחכות לבנו מן השמים, אשר הוא הקימו מן המתים, לישוע המציל אותנו מן הזעם הבא" (הראשונה לתסלוניקים א' 10-9).

זוהי אחת הסיבות העיקריות לכך שאלוהים שלח את בנו לעולם: כדי שבאמצעות ישוע המשיח, אנשים מכל עם ומכל אומה יפנו עורף לאלילים ולמסורות מתות ויפנו לאל החי והאמיתי. הברית החדשה היא ללא ספק מונותאיסטית, והיא שופכת אור נוסף על המונותאיזם של התנ"ך. האל היחיד שהוא חי ואמיתי הוא אחד, אבל האחדות שלו מורכבת, מיוחדת ונשגבת מבינת אדם.

הנה כמה נקודות חשובות שראוי להביא בחשבון. ארחיב עליהן בטיעונים הבאים.

·התנ"ך מבהיר שאיש אינו יכול לראות את אלוהים, ויחד עם זאת במקרים מסוימים מסופר שאנשים ראו אותו. אם כך, את מי הם ראו?

·התנ"ך מלמד שאלוהים מתגלה לפעמים עלי אדמות, בדמות אדם. יחד עם זאת, בתוקף היותו אלוהים הוא יושב במרומים. איך אפשר ליישב את שני הדברים האלה?

·התנ"ך מתאר לפעמים את רוח הקודש כאישיות נפרדת ולא רק ככוח לא אישי. האם המילים "רוח הקודש" הן שם נרדף לאלוהים, או שהן מתארות חלק מטבעו, את רוחו?

·התנ"ך מדבר על דבר אלוהים כעל אישיות נפרדת, כעל משהו שראוי לשבח והלל, שנשלח לבצע משימות מסוימות ופועל בעולם. מהו הדבר הזה? (אם תקרא בעיון רב את הטיעון הבא, תבין מה יש לרבנים לומר על "דבר אלוהים", על מה שנקרא "מימרא" בארמית).

הרבנים הרבו לדבר על השכינה, על נוכחות אלוהים, שמתארת את ההיבט האימהי באישיותו של אלוהים.[24] הם לימדו שהשכינה יצאה לגלות עם העם היהודי, ושסבלה עם "ילדיה" בארץ נכר (מידע נוסף על כך ראה בטיעון הבא). לפי התפיסה הזאת, אלוהים לא יוכל לשוב ולהיות "שלם" לפני שבני עמו ישובו מהנדודים הפיזיים והרוחניים שלהם והמקדש ייבנה. הרבנים ביססו את הרעיון הזה על פסוקים האומרים שאלוהים נמצא עם עמו (באופן אישי או קיבוצי) בצרותיהם, במצוקותיהם ובגולה (ראה מכילתא דרבי ישמעאל, מסכת דפסחא יד).

רבי עקיבא אף הרחיק לכת ואמר שלפי הכתובים, כשאלוהים גאל את עמו הוא בעצם גאל את עצמו (שם). יש חסידים ששילבו את מושג השכינה עם הרעיון המיסטי של ספירות והרחיקו שלב אחד נוסף. הם מאמינים ש…

"המצוות נועדו לסייע לשכינה להתאחד עם תפארת [ספירת ההוד וההדר], היסוד הזכרי. חטאי ישראל מפריעים לאיחוד הזה ומונעים "איחוד מחדש של העולמות", שהוא תנאי מוקדם וחיוני לבואה של מלכות אלוהים.

"לאור אמונה זו אימצו החסידים את הנוסחה (למגינת ליבם של מתנגדיהם), "לשם יחוד קודשא בּריך הוא ושכינתיה [לשם אחדות הקדוש ברוך הוא ושכינתו]", שאותה הם משננים לפני כל עשיית מצווה.[25]

לפי התפיסה החסידית הזאת, אלוהים שרוי כרגע במעין מצב של "חוסר אחדות". משום מה נדמה לכולם שאחדותו של אלוהים היא עניין בסיסי ומובן מאליו! אבל בעצם, מדוע שננסה להקטין את התעלומה?

כפי שאמרתי, מדובר בתפיסות רוחניות נעלות. האחדות של אלוהים, או האחדות המשולשת שלו, אינה מובנת כראוי. בעצם, אם תשאל עשרה משיחיים אם הם מצפים לפגוש בבוא היום בשמים שלוש ישויות שונות של אלוהים – את אלוהים האב, את ישוע ואת רוח הקודש – תקבל תשובות שונות ומגוונות. מדוע? משום שהאחדות המשולשת של אלוהים איננה תורה מגובשת ומנוסחת היטב, או עניין שאפשר להסבירו בשלושים שניות ואפילו פחות מזה. הרי זה כאילו שאלת חסיד, "האם השכינה היא אלוהים?" או, "האם המימרא (דבר אלוהים) היא אלוהים?" או "האם הספירות הן אלוהים?"[26] (כששאלתי את השאלות האלה, קיבלתי תשובות שונות). מדובר בנושאים בעלי עומק פילוסופי ותיאולוגי.

מימרא

הרבנים לקחו את העניין הזה צעד אחד נוסף קדימה, היות שאלוהים נחשב מאז ומתמיד ל-"בלתי נגיש", היה צורך לספק חוליה מקשרת כלשהי בינו לבין יצירי כפיו. אחת החוליות החשובות בחשיבה הרבנית היתה "הדבר", שנקרא "מימרא" בארמית (מהשורש אמ"ר, שמשמש לכל אורך סיפור הבריאה בבראשית א', היכן שאלוהים אמר, ועולם החומר לבש צורה ונברא). עניין המימרא מופיע מאות פעמים בתרגומים לארמית – בתרגומים ובשכתובים של התנ"ך שהוקראו בבתי הכנסת לפני שישוע בא אל העולם, בתקופה שבה הוא התהלך עלי אדמות וגם אחרי שנצלב. התרגומים נוצרו משום שבמקומות מסוימים, רוב היהודים לא הבינו עברית. הם חיו וגדלו בסביבה דוברת ארמית, ונזקקו לתרגומים לארמית כדי שיוכלו להבין את קטעי התורה שהוקראו בציבור.

ניקח לדוגמה את בראשית ג׳, ח׳. רוב האנשים שהקשיבו לתורה שהוקראה בציבור לא היו מבינים את הנוסח העברי של הפסוק, שאומר, "וישמעו את קול ה' אלוהים מתהלך בגן". כמה משמעותי הוא ההבדל שיוצרת מילה אחת קצרה! במקרה זה המילה היא "קול". אילו הפסוק המתורגם לארמית היה אומר שה' מתהלך בגן, זה היה נשמע מוכר מדי, ברור מדי. לכן התרגום הכניס כאן שינוי קל: לא ה' הוא זה שהתהלך בגן, אלא המימרא שלו! המימרא לא היתה משהו דומם; זה משהו שמתהלך, משהו שיש לו אישיות. ועכשיו אני רוצה שתעיין בטבלה שלהלן. לצד המקור העברי מובא תרגום חופשי של הארמית. זכור שהתרגומים לארמית נחשבו לרשמיים, ושימשו בבתי הכנסת. היתה להם משמעות רבה בחיי הדת של העם. הנה כמה דוגמאות:

ואם לא די בדוגמאות האלה (שכן יש עוד רבות אחרות), עיין בבראשית כח׳, כ׳-כא׳ – הנדר שנדר יעקב. בעברית נאמר, "אם יהיה אלוהים עימדי, ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה ה' לי לאלוהים". בתרגום אונקלוס לארמית נאמר, "אם יהי מימרא דה'  עימדי… אז יהיה  מימרא דה' לי לאלוהא". לפי התרגום לארמית, נודר יעקב שדבר אלוהים הוא שיהיה אלוהיו! ואת הנוסח הזה הקריאו בבתי הכנסת במשך עשרות, אם לא במשך מאות בשנים. שבוע אחר שבוע שמע העם על המימרא הזאת, שמתהלכת, מדברת, בוראת, מושיעה וגואלת – המימרא, דבר אלוהים שהיה אלוהיו של יעקב. ריסטו סנטלה, המלומד המשיחי מפינלנד, שמתמצא היטב בשפה העברית ובכתבי חכמים, מסכם את הראיות שעולות מן התרגום: "המימרא יהיה 'לאלוהא', אברהם נצדק על ידי המימרא, התורה ניתנה על ידי מימרא, משה התפלל למימרא, ישראל יוושע על ידי המימרא, זרע ישראל יצדקו על ידי מימרא, ואפילו העולם נברא דרכו". לפי תרגום נאופיטי, שמייצג מסורות חשובות ומוקדמות, האדם נברא בצלם המימרא של ה'! עיין גם בתרגום יונתן בן עוזיאל – תרגום שהודפס בכל כתבי הקודש הרבניים (שנקראים "מקראות גדולות"). בדברים ד', ז׳ נאמר, "כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כה' אלוהינו בכל קוראנו אליו?" אבל בתרגום יונתן נאמר שהמימרא של ה' יושב על כורסה רמה (כס גבוה), ושומע את תפילותינו בכל פעם שאנחנו מביאים אותן בפניו. זוהי רק סקירה חלקית של המושג "דבר" או "מימרא" כפי שהוא עולה מן התרגומים לארמית.

נחזור עכשיו לאמיתות העמוקות שפותחות את בשורת יוחנן בברית החדשה, "בראשית היה הדבר, והדבר היה עם האלוהים, ואלוהים היה הדבר. הוא היה בראשית עם האלוהים. הכל נהיה על ידיו, ומבלעדיו לא נהיה כל אשר נהיה. בו היו חיים והחיים היו האור לבני האדם" (יוחנן א' , א׳-ד׳). זה נשמע כל כך יהודי! (נסה לקרוא את הפסוקים האלה שוב, והפעם החלף את המילה "הדבר" וכל התייחסות אליו, במילה "מימרא". המסר הולך ומתבהר.) יוחנן, שהיה יהודי גלילי, הכיר היטב את המושג הארמי מימרא. אבל היות שכתב את הבשורה שלו ביוונית, הוא השתמש במונח היווני לוגוס. מעניין שפילון האלכסנדרוני, הפילוסוף היהודי הדגול ביותר בימיו ובן דורו של ישוע, הרבה לדבר על הלוגוס. למרות שבמובן מסוים זהו היבט של האלוהות, הלוגוס מופיע לפעמים כישות נבדלת, כלומר פלג אישי למחצה של אלוהים. פילון השתמש במונח הזה כדי לגשר על הפער בין האלוהים הנשגב של היהדות והחוק השמיימי שבני האדם חוו. התפיסה הזאת של הלוגוס כגורם מתווך בין אלוהים לבין עולם החומר יכלה ליישר קו עם פסוקים המדברים על "דבר ה'" שבאמצעותו נבראו השמים (תהל' לג׳, ו׳) ועם המונח "מימרא" (בארמית: "דבר", "מילה") בספרות התרגומים (במיוחד כפי שהוא מופיע בתרגום אונקלוס).

פילון אומנם הזכיר את הלוגוס יותר מ-1,400 פעם בכתביו, אבל רק דוגמאות מעטות הן חשובות. הנה מה שאמר על כך חוקר הברית החדשה לארי הורטאדו: פילון קורא ללוגוס "האלוהים השני" (ton deuteron theon) ומצהיר שה"אלוהים" שבצלמו נברא אדם בבראשית א', כז׳, הוא בעצם הלוגוס, שמזכיר את המרכיב ההגיוני של הנפש. בלתי אפשרי (כך טוען פילון) לחשוב שיש משהו ארצי או חומרי שהוא צלם ישיר של אלוהים עצמו… פילון גם מכנה את הלוגוס בשם "מתווך" (mesites).פילון מדבר גם על הלוגוס כעל ה-"בכור" (protogonon), "שר המלאכים", "שם ה' " ו-"המושל והמכוון של הכל". הוא מצהיר ש-"דבר אלוהים" (theios logos) הוא כוחו ה-"עיקרי" של אלוהים. ההתגלות יוצאת הדופן של יוחנן היא שהדבר הזה (המימרא בארמית, לוגוס ביוונית) לבש בשר ובא לשכון בינינו."הדבר נהיה בשר ושכן בתוכנו; ואנחנו ראינו את כבודו, כבוד בן יחיד מלפני אביו, מלא חסד ואמת. "הדבר נהיה בשר ושכן בתוכנו; ואנחנו ראינו את כבודו, כבוד בן יחיד מלפני אביו, מלא חסד ואמת." (יוחנן א', יד׳). ישוע בא לעולם הזה כדי לקרב אלינו את אלוהים! הלוגוס הפך לבשר ודם.

התיאור שפילון נותן ללוגוס הוא פילוסופי. הוא מדבר על תכונות אלוהיות במונחים מאוד אנושיים. יוחנן, לעומת זאת, השתמש במונחים אמיתיים. אלוהים התגלה לנו באמצעות ישוע, דבר אלוהים החי. המימרא/לוגוס, המשכו של אלוהים עצמו – במובן מסוים אלוהים ובמובן אחר משהו שנמצא איתו – ירד ובא לעולם הזה לשכון בתוכנו. אילו כתב יוחנן, "אלוהים הפך לאדם", היה נוצר בקורא רושם שגוי, וגורם לו לחשוב שה' לא ממלא עוד את היקום או יושב בשמים. שהוא עזב את כיסאו כדי לשכון בקרב בני האדם. אבל יוחנן אינו אומר את זה. הוא אומר שהיה זה דבר אלוהים שהפך לבשר ודם, ושדרכו אנחנו יכולים להכיר את אלוהים באופן אישי.

עיין בפסוקים מהספר האחרון בברית החדשה – ספר התגלות. בפרק ג' 21 ישוע אומר שהוא ניצח וישב עם אביו על כיסאו. אבל מה זה אומר? לפי התגלות ד' 2, יוחנן, שכתב את הספר, נלקח לשמים בהשראת הרוח, שם הוא רואה "כיסא… ועל הכיסא יושב". היה זה ה' צבאות, "אשר היה והווה ויבוא" (ד' 8). אחר כך רואה יוחנן שבין הכיסא והזקנים עומד "שה (סמל לישוע) כמו שחוט" (ה' 6). הדרמה השמיימית הלכה ונפרשה לעיני יוחנן, שהוסיף וכתב, "וכל ברייה אשר בשמים ובארץ ומתחת לארץ ועל הים וכל אשר בם, שמעתי אומרים: 'ליושב על הכיסא ולשה הברכה והיקר והכבוד והעוז לעולמי עולמים' " (ה' 13).

שמת לב למילים? "ליושב על הכיסא ולשה". שים לב: בהתגלות ז' 9 יוחנן רואה "המון רב… עומדים לפני הכיסא ולפני השה", וקוראים, "הישועה לאלוהינו היושב על הכיסא ולשה" (ז' 10). התמונה הכללית ברורה, אבל לא קל לפענח את הפרטים. אלוהים יושב על הכיסא והשה איתו. אבל השה עומד "באמצע הכיסא" (ז' 17). מה זה אומר? אין ספק שזוהי תעלומה.

נעבור לסוף הספר, ובמובן מסוים לסופו של הסיפור. בהתגלות כ"ב 1 מסופר על "נהר מים חיים, מבהיק כבדולח, [ש]יוצא מכיסא האלוהים והשה". שים לב למילים "כיסא האלוהים והשה". הכיסא של האלוהים והשה. ועכשיו קרא את הפסוקים המדהימים הבאים, "כיסא אלוהים והשה יהיה בה (בעיר ירושלים החדשה), ועבדיו ישרתוהו. הם יראו את פניו ושְמוֹ על מצחותם" (כ"ב 4-3).

איזה תיאור מדהים! לאלוהים ולשה יש כיסא אחד (לא שניים), ועבדיו (לא עבדיהם) ישרתו אותו (ולא אותם) ויראו את פניו (לא את פניה). כיסא אחד, אלוהים אחד ופנים אחד. זוהי אמת עמוקה, מדהימה, מונותאיסטית במיטבה. אלוהינו הוא מורכב וייחודי! כמה פסוקים אחר כך אומר המלאך ליוחנן, "לאלוהים תשתחווה!" (כ"ב 9). האלוהים האחד של אברהם ומשה הוא האלוהים האחד של כיפא ושאול.[27]

ההצהרה המפורטת ביותר בנושא זה ניתנת לנו מפרי עטו של שאול, המורה והמלומד היהודי המבריק. שאול הסביר איך אלוהים לבש בשר: "יהא בכם הלך רוח זה אשר היה במשיח ישוע. הוא, אשר היה קיים בדמות אלוהים, לא חשב לשלל היות שווה לאלוהים, אלא הריק את עצמו, נטל דמות עבד ונהיה כבני אדם. וכאשר היה בצורתו כאדם, השפיל עצמו וציית עד מוות, עד מוות בצלב. על כן הגביהו אלוהים מאוד ונתן לו את השם העלה על כל שם. למען תכרע בשם ישוע כל ברך, בשמים ובארץ ומתחת לארץ, וכל לשון תודה כי ישוע המשיח הוא האדון, לתפארת אלוהים האב." (פיל' ב', ה׳-יא׳)

אם כך, מאין בא המשיח? מאלוהים. האם הוא אלוהי? כן, משום שהוא בן אלוהים. האם הוא גם אדם? כן, כיוון שהוא לבש דמות אדם, וכאדם הוא תיווך בין אלוהים לבין האנושות, ונתן ביטוי לעומק ולרוחב המדהימים של האהבה שאלוהים רוחש לעולם החוטא. הוא הצטרף אלינו כדי להושיע ולגאול אותנו.

_{1. ההצהרה מצוטטת אצל A. Lukyn Williams, A Manual of Christian Evidences for Jewish People (New York: MacMillan, 1919), 1:95.}

_{2. Jack Cottrell, God the Redeemer (Joplin, Mo.: College Press, 1987), 135.}

_{3. Robert Crossley, מצוטט שם, עמ' 136.}

_{4. לדברי ס' ברסלאוור (Breslauer), "התפיסה המרכזית בתיאולוגיה היהודית היא מונותאיסטית". יחד עם זאת הוא מוסיף כי "האחדות של אלוהים היא לא במובן המתמטי. המונותאיזם מכריז שאלוהים הוא אחד ויחיד, שהשמיימי הוא מעבר לכל ריבוי מוכר". ראה "God: Jewish View", מצוטט אצל A Dictionary of the Jewish-Christian  Dialogue, ed. Leon Klenicki and Geoffrey Wigoder (New York): Paulist Press, 1984), 73. על הסבריו של ברסלאוור על הבעיות שיש ליהדות עם נושא השילוש, ראה הערה 14.}

_{5. דברים דומים אמר צ'ארלס ספרג'ן, אחד המורים הנמרצים ביותר במאה התשע עשרה, "באותה מידה גם יתוש יכול לרצות לשתות את כל המים באוקינוס, בדיוק כמו שיצור בן מוות יכול להבין את האלוהים הנצחי".}

_{6. Gerald Sigal, The Jew and the Christian Missionary: A Jewish Response to Missionary Christianity (Hoboken, N.J.: Ktav, 1981), 126-27 מצטט פסוקים כמו שמות ט' 7; שמ"ב י"ג 30; י"ז 12,22; קהלת ד' 8 – שכולם, לטענתו, משתמשים במילה "אחד" במובן של "אחד אבסולוטי, מוחלט". כך, לדוגמה, כשבשמואל ב' י"ג 30 נאמר, "היכה אבשלום את כל בני המלך ולא נותר מהם אחד", סיגל מספק סימוכין לטענתו, ואומר ש"המילה 'אחד' שמופיעה בפסוקים אלה פירושה אחד מוחלט, ושהיא נרדפת למילה 'יחיד' ". אבל כפי שכבר נאמר, "אחד" הוא אחד, ותו לא, ללא כל משמעות נוספת. זוהי המילה הפשוטה וההגיונית ביותר שהיה אפשר להשתמש בה בכל אחת מהדוגמאות שהביא סיגל. בעצם, קל מאוד להפריך את טענתו. אם משליכים את ההיגיון שלו על מקרים אחרים הרי שאפשר להבין ממשפט כמו, "כל הזוגות האחרים עזבו, ורק זוג אחד נשאר", שהזוג שנשאר היה אחדות מוחלטת! כמו כן אפשר לטעון שקהלת ד' 8 – "יש אחד ואין שני; גם בן ואח אין לו" – שסיגל טוען כי הוא "מעניין במיוחד", בעצם פועל נגד דעתו, שכן במקרה זה "אחד" מצריך פסוק נוסף שיבהיר שמדובר רק באדם אחד.}

_{וזה עוד לא הגרוע מכל. בלי לציין כיצד הוא יודע זאת סיגל מצהיר, "במובן הזה [של 'יחיד'], ועם ליטוש נוסף, 'אחד' משמש בדברים ו' 4: 'שמע, ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד'. בפסוק זה המילה 'אחד' מדברת על אחד שהוא יחיד, מוחלט, ללא כל סייג". מי אומר? מניין לו לסיגל שזוהי המשמעות של "אחד" בפסוק זה – ועוד "עם ליטוש נוסף" – ושלא מדובר כאן באחדות מורכבת? זוהי דוגמה קלאסית להיגיון מעגלי: השלכה של תיאוריה מסוימת על טקסט קיים, ואחר כך שימוש באותו טקסט כדי להוכיח את התיאוריה!}

_{7. ראה את הדוגמאות הבאות: ברא' א' 5 (הערב והבוקר יוצרים יום אחד, וכאן הכוונה היא ליום הראשון); ברא' א' 9 (כל המים בארץ נקווים למקום אחד); ברא' מ"א 26-25 (שני חלומותיו של פרעה הם בעצם חלום אחד); שמות כ"ד 3 (העם עונה בקול אחד).}

_{8. השווה עם פרשנותו של המלומד היהודי בן זמננו, משה ווינפלד, לדברים ו' 25-4 (Deuteronomy 1-11, Anchor Bible [New York: Doubleday, 1991], 328-57). לגבי המשמעות של "אחד" בדברים ו' 4 הוא אומר, "המשמעות של 'אחד' כאן היא לא רק של אחדות אלא גם של יחידוּת" (337), עם התייחסות לדברי הימים א' כ"ט 1 (המילה 'אחד' מרמזת על בלעדיות"), וגם מעיר שבספרות של מזרח הקרוב הקדום ושל יוון, "אחדות בהקשר של אל כזה או אחר היתה כרוכה גם ביחידוּת" (338). באוגריתית (שפה אחות של העברית המקראית), המילה אחד משמשת ליחידוּת; השווה לדוגמה KTU 1.4:VII:49 עם "אחדי"; ראה גם את השימוש ב"אחד" בקוראן (סורה 6 פס' 19, עם הנוסח "אמור, הוא אלוהים אחד", שמשמש בקוראן לעיתים קרובות). עיין במיוחד בסורה 112 פס' 1 (השווה גם עם 39 פס' 4 ומקומות אחרים), "אומרים: הוא אלוהים האחד!" דיון רחב יותר על המונותאיזם של בני ישראל (והפולחן של אל אחד) בהקשר של המזרח הקרוב הקדום, ראה ספרו של מיכאל ל' בראון, Israel's Divine Healer, Studies in Old Testament Biblical Theology (Grand Rapids: Zondervan, 1995), 67-78.}

_{9. כסימוכין לשוני נוסף לעמדה הזאת ראה A.B. Ehrlich, Mikra KiPheshuto (New York: Ktav, 1969), 1:322, ביחס ליהושע כ"ב 20 (שמדבר על עכן), "הוא איש אחד לא גווע בעוונו". ארליך, שהיה מלומד מבריק של הלשון העברית, הסביר שהמילה "אחד" בדברים ו' 4 קשורה ל"אלוהים האחרים שלא היו אלוהי ישראל", וציין שהפסוק אינו מתכוון "לומר… שאלוהים הוא אחדות מוחלטת בפני עצמו, כי באותם ימים, כל אל היה אחדות מוחלטת ולא היתה כל חלוקה באחדות שלהם; ולאבות שלנו – שקיבלו את התורה – לא היה ספק… שהאלוהים שלהם היה אחדות מוחלטת". ראה גם את הערותיו של החוקר היהודי של הכתובים ג'פרי טיגיי לדברים ו' 4, "אין זו הצהרה מונותיאיסטית, על כך שיש רק אלוהים אחד. הנקודה הזאת כבר הובהרה ב[פרק] ד' 35 ו-39, שם נאמר ש'יהוה הוא האלוהים' ו'אין עוד מלבדו'… לתפיסה הזאת – שקריאת שמע מתארת מערכת יחסים עם אלוהים יותר מאשר את טבעו – יש תימוכין גם בזכריה י"ד 9". Jeffrey H. Tigay, Deueronomoy, The JPS Torah Commentary (Philadelphia: Jewish Publication Society, 1996), 76.}

_{10. מן הראוי לחזור כאן על כך שגם אם מישהו רצה לטעון שהדגש של קריאת שמע הוא שאלוהים הוא אחד (מבחינה מספרית, לא כיחיד), הבהרנו שגם זה אינו אומר לנו דבר על טבעו (אחדות מוחלטת לעומת אחדות מורכבת לעומת שלושה שהם אחד וכן הלאה). כשישוע ציטט את השמע (ראה להלן), הוא הוסיף: "שמע, ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד" (מרק' י"ב 29), והתכוון שאלוהים הוא האלוהים האחד והיחיד שלנו. אבל בהקשר שבו נאמרו הדברים ישוע לא התכוון להיכנס כלל לדיון על טבעו של אביו שבשמים!}

_{11. Weinfled, Deuteronomy 1-11, 330, 337-38. הצהרה זו יכולה להתפרש גם כאילו כוונתה היא שיש רק יהוה אחד, בניגוד לאלילי הבעל הרבים שהיו מאוד נפוצים במזרח הקדום (המילה "בעל" משמשת גם במשמעות של "אדון"), כמו בעל חדד, בעל ברית, בעל פעור, בעל זבוב. לעומתם היה רק יהוה אחד! ראה גם J.C. De Moor & M.J. Mulder, ba'al," ב-Theological Dictionary of Old Testament Theology and Exegesis, ed. Willem Van-Gemeren (Grand Rapids: Zondervan, 1997; שמכאן ואילך יופיע כ-NIDOTTE), 4:422-28.}

_{12. כך מסבירים הרבנים מדוע הפכו בני ישראל ראויים לאמירת השמע. תגובתו של יעקב, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", היא כמובן הביטוי שמופיע אחרי קריאת השמע בסידור המסורתי.}

_{13. כאמור למעלה, גם אם מייחסים לקריאת שמע את הפירוש הרוֹוח, המסורתי, שלפיו ה' אלוהינו הוא ה' אחד, השאלה עדיין נותרת בלתי פתורה, "מה פירוש המילה אחד?"}

_{14. הציטוטים האלה מובאים כמעט מילה במילה ממאמרו של שמעון הרמן, "Sefirot", שמופיע ב-Encyclopedia of Hasidism, ed. Tzvi M. Rabinowicz (Northvale, N.J.: Aronson, 1996), 436-37. אבל לדברי הרבי מברסלב, "הכפירה הגדולה שמפניה חוששים המיסטיקנים… היא 'עקירה של השורשים', שמפרידה את התכונות האלה מהמקור השמיימי החבוי והופכת אותן למשהו עצמאי, שעומד בפני עצמו. ההיבט השמיימי שלהן נובע מכך שהן מזוהות עם האחדות הסודית של אלוהים, ולא מהביטויים הייחודיים והנפרדים שלהן… היהודים מדגישים את הפרדוקס שטמון במונותאיזם, משום שהם מסרבים לייחס מעמד עצמאי לתכונותיו של אלוהים כבורא, גואל וכזה שמזין את העולם. בעיניהם, הטענות הנוצריות בנוגע לשילוש 'עוקרות את השורשים', ולכן היהדות מגדירה זאת ככפירה" ("God: Jewish View", 74, 76).}

_{אבל אפשר להבין טוב יותר את ההשקפות הנוצריות בנוגע לשילוש בעזרת תיאור של קשרים פנימיים שקיימים בתוך אחדות חיונית – עם הבחנה ברורה בין השלושה (בדומה לשורשים, גזע וענפים של עץ). התיאולוג המשיחי ג'ק קוטרל הגדיר זאת כך, "ההשקפה המסורתית בנוגע לשילוש רואה את אלוהים כאחד בטבעו, במהותו, בהווייתו". קוטרל מסביר, "כשאנחנו אומרים שלאלוהים יש שלוש ישויות במהות אחת, אנחנו אומרים שיש לו שלושה מוקדים של מודעות, השותפים למהות שמיימית אחת" (God the Redeemer, 154, 159). ללימוד יעיל של הנושא ראה Millard J. Erickson, God in Three Persons (Grand Rapids: Baker, 1995).}

_{15. במקור בארמית, "יחודא דא הא אמרן בכמה דוכתי, יחודא דכל יומא, איהו יחודא דקרא (דברים ו) שמע ישראל יי' אלהינו יי' הא כלהו חד. ועל דא אקרי אחד? הא תלת שמהן אינון, היך אינון חד, ואף על גב דקרינן אחד, היך אינון חד. אלא, בחזיונא דרוח קדשא אתיידע, ואינון בחיזו דעינא סתימא, למנדע דתלתא אלין אחד. ודא איהו רזא דקול דאשתמע, קול איהו חד, ואיהו תלתא גוונין, אשא ורוחא ומיא, וכלהו חד, ברזא דקול. (ולאו אינון אלא חד) אוף הכא: יי' אלהינו יי' אינון חד. תלתא גוונין, ואינון חד". הזוהר, כרך ב', רעיא מהימנא, מג ב.}

_{16. ובכל זאת התלמוד שואל, איזו משמעות יש ללשון רבים? התשובה החלקית שניתנת היא שהקדוש ברוך הוא "אינו עושה דבר אלא אם כן נמלך בפמליא של מעלה", לאור הנאמר בדניאל ד'.}

_{17. ראה למשל מלכים ב' א' 3, שם נקרא בעל זבוב "אלוהי עקרון". הממצאים שנתגלו בתל אל-עמרנה שבמצריים מלמדים שבאכדית, פרעה שנחשב לאלוהִי, נקרא "אלוהַי". ראה גם Assyrich-babylonische Zeichenliste, Ergaenzungsheft zur 1. Auflage (AOAT 33) (Kevelaer/Neukirchen-Vluyn: Butzon & Bercker/Neukirchener, 1981), 417, שמביא ראיות לכך שצורת הריבוי השומרית אכדית של dingir-mes (שפירושה "אלוהים") יכולה לשמש גם בצורת יחיד.}

_{18. יש עוד דוגמאות מעניינות לכך. למשל, המילה "פנים" היא בלשון רבים. המילה "רחמים" – גם היא בלשון רבים (והיא נגזרת מאותו שורש שממנו נגזרת המילה "רֶחֶם"). דיון נוסף על צורות הריבוי האלה ראה אצל Genesuis' Hebrew Grammar, ed. and enlarged by E. Kautzsch, trans. A.E. Cowley (Oxford: Clarendon, 1910), 463, sec. 145.3.}

_{19. סיכום של הדיונים האחרונים שנערכו בנושא זה בידי מלומדים ראה אצלWenham, Gordon, Genesis Commentaries, Victor P. Hamilton, Claus Westermann, and Hahum Sarna.}

_{20. Ephraim E. Urbcah, The Sages: Their Concepts and Beliefs, trans. Israel Abrahams (Cambridge: Harvard, 1987), 26, מתייחס להשקפה התלמודית, שלפיה "האמונה באל אחד היא עיקרון יסוד, ומי שכופר בו נקרא כופר בַּיקר". לדברי אריה קפלן, Aryeh Kaplan, The Real Messiah? A Jewish Response to Missionaries (New York: Orthodox Union/National Conference of Synagogue Youth, 1985), 21, "הנצרות פוסלת את יסודות האמונה היהודית, ומי שמקבל אותה דוחה את מהותה של היהדות. וגם אם הוא ממשיך לשמור את כל המצוות ומקפיד על כל המנהגים, הרי זה כאילו נטש את היהדות כליל. התלמוד מלמד שמי שעובד אלילים, כופר בתורה כולה".}

_{21. אריה קפלן כותב, "יהודי המשתחווה לאלוהים שיש לו שלושה חלקים בעצם עובד אלילים, לא פחות מזה… האלוהים הנוצרי שיש לו שלושה חלקים איננו אלוהי היהדות. לפיכך, לפי היהדות, הנצרות היא סוג מסוים של עבודת אלילים" (The Real Messiah?,, 15). הדיון שערכתי כאן חושף את הטעות בדבריו של קפלן, ובמיוחד את דבריו על "אלוהים שיש לו שלושה חלקים".}

_{22. נבואה דומה נמצאת בצפניה ג' 9, "כי אז איהפך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם יהוה, לעובדו שכם אחד".}

_{23. לדברי חוקר הברית החדשה מורי האריס, Murray Harris, Jesus as God (Grand Rapids: Baker, 1992), 294-95), אפשר לראות במה ששאול כתב לקורינתים ח' 6-5 את הניסוח שלו לקריאת שמע (שים לב במיוחד למילים איש קריות, אדון אחד, לאור הפרשנות של תרגום השבעים לדברים ו' 4). "נראה ששאול לא זנח מעולם את המונותאיזם היהודי, אלא ניסח אותו מחדש כך שהמשיח יהיה חלק מהאלוהות. לאור הצהרות מונותאיסטיות אחרות שמפוזרות לכל אורך הברית החדשה, ניתן לומר שאף אחד מכותבי הברית החדשה לא ויתר על מונותאיזם בגלל האמונה באלוהותו של המשיח" (295). ראה גם את דבריו של המלומד הישראלי פנחס לפיד בספר שכתב עם יורגן מולטמן, Pinchas Lapide and Jurgen Moltmann, Jewish Monotheism and Christian Trinitarian Doctrine, trans. Leonard Swidler (Philadelphia: Fortress, 1981), 39, שמצוטט אצל Harris, n. 77. הצהרות מונותאיסטיות נוספות של שאול בברית החדשה נמצאות ברומים ג' 30 ובאפסים ד' 6.}

_{24. לקט מועיל של מקורות רבניים העוסקים בעניין זה אפשר למצוא אצל Urbach, The Sages' 37-65, "The Shkinah – The Presence of God in the World"; ראה גם את מאמרו הקלאסי של G.F. Moore, "Intermediaries in Jewish Theology – Memra, Shekhinah, Metatron," Harvard Theological Review 15 (1922):41-85, אבל עם ביקורת עדכנית של מרגרט בייקר במחקרה החשוב והשנוי במחלוקת. Margaret Baker, The Great Angel: A Study of Israel's Second God (London: SPCK, 1992), 134-61; עיין גם ב-Michael E. Lodahl, Shekhinah/Spirit: Divine Presence in Jewish and Christian Religion (New York: Paulist Press, 1995).}

_{25. David Goldstein, "Shekhinah," Encyclopedia of Hasidism, 455.}

_{26. מוריי האריס מסביר את הקשיים שיוצר שימוש לשוני לא מדויק. לדוגמה, אם אשאל משיחי, "האם ישוע הוא אלוהים?" האם אני שואל, "האם ישוע הוא חלק מהשילוש?" או "האם הוא שווה לאב?" או "האם הוא יהוה?" או "האם הוא אישיות השנייה בשילוש?" אבל אם אשאל, "האם ישוע הוא אלוהִי?" האם השאלה תישמע שונה? הדבר דומה לשאלה "האם השכינה אלוהית?" במקום "האם השכינה היא אלוהים?" רבנים יוכלו לענות בחיוב על השאלה הראשונה, ובשלילה על השאלה השנייה. הנושא אינו כה פשוט כפי שרבים רוצים שנחשוב. בחוגים יהודים מיסטיים מדברים על ר' יצחק לוריא כעל "האלוהי רבי יצחק". הכוונה היא שהוא דומה לאלוהים, שכן יש הבדל סמנטי בין "אלוהים" ל"אלוהי".}

_{27.  התגלות כ"ב 4-1.}