הכפייה הדתית (נגד ישוע)

באחד מהויכוחים (Debates) שקִיים ד"ר מייקל בראון עם ד"ר עמנואל שוחט בנוגע לשאלת משיחיותו של ישוע, פנה האחרון ואמר כי הסיבה העיקרית שבגללה הסכים להשתתף בויכוח היא פשוט כדי "להודיע למיסיונרים שיפסיקו להטריד את היהודים ולומר להם: 'עזבו את היהודים במנוחה. אין לכם דבר ללמד אותנו'".¹

למשמע דברים אלה עולה השאלה: מי הם אלה אשר באלפיים השנים האחרונות מחזיקים את היהודים באמונתם ביד רמה ולא עוזבים אותם במנוחה? מי כפה על עם ישראל אין ספור הלכות וסייגים על כל פרט ופרט מחייהם – מהרגע שבו הם קמים בבוקר ועד הרגע בו הם שוכבים לישון בלילה? מי אם לא הרבנים היו אלה שלימדו את העם "מצוות אנשים מלומדה" (ישעיהו 29: 13), ביטלו "את מצוות האלהים" כדי לשמור את קבלתם (מרקוס 7: 9) ואף היו "אוסרים משאת כבדים ועומסים על שכם האנשים…" (מתי 23: 4)

בשום פנים אין בכוונתי לרמוז כי הרבנים עשו זאת בזדון. חלילה, הרי הם אלו שקבעו כי "אין לך בן חורין, אלא מי שעוסק בתורה" (מדרש אליהו זוטא, פרק יז). ברצוני להאמין כי הם נהגו כך מתוך "אהבת מרדכי" ולא מתוך "שנאת המן" ובתמימותם טעו בפרשנות שנתנו לתורה – אותה פרשנות המכונה "תורה שבעל-פה". מצד שני, לבוא ולהאשים דווקא את תלמידיו היהודים של ישוע בכך שאינם עוזבים את עם ישראל במנוחה ומכבידים עליו באמונתם השקרית – גם דבר זה איננו אלא לחטוא לאמת.

הבא אם כן, ננסה להבין כיצד הגיעו חז"ל לאותה פרשנות של מצוות, אותה הם מכנים "תורה שבעל-פה". לפי המסורת הרבנית "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושוע, ויהושוע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" (מסכת אבות, פרק א). הם היו אומרים: "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד…" (שם, פרק ה). אנשי כנסת גדולה העבירו את התורה שבעל-פה לרבנים, ואלה לקחו על עצמם כמשימה לאומית להעבירה לדורות הבאים. אגב, על-כך שהקטע ממסכת אבות, פרק א', מכוון לתורה שבעל-פה, מעיד ישעיהו ליבוביץ (1979: 15).

כך קרה שעל-מנת להיות תלמיד חכם ולהכיר את ההלכה על כל חוקיה האזרחיים ודיניה הפליליים, לא רק שהיית חייב ללמוד תחת רב ידוע בישיבה מוכרת, היית חייב ללמוד זאת בשיטה ובכללי פרשנות מסוימים. ללא כללי פרשנות קבועים ומוסכמים מראש, עלולה הייתה פרשנותם של הרבנים להתגלות כשרירותית ומלאכותית – דבר שהיה מסכן את מעמדם בעם ואת קביעתם כי אפילו אברהם אבינו (!) קִיים את הלכות התורה שבעל-פה (גרובר, 1999: 135): "קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר: 'תורותי', אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל-פה" (בבלי, יומא כח).

בכל-זאת, ברצוני להאמין כי הרבנים פעלו כך בתום לב כשכל רצונם הוא לשמור על אחדות העם והישרדותו. ברם, גם אם הם עשו זאת "על ידי הכרה אחת משותפת לכולם: הכרת אחדותם במקורם ושאיפתם לתכלית אחת ואחדות שלמה לעתיד" – כפי שכותב אחד-העם ("בשר ורוח") – אי-אפשר להתעלם מכך שאפילו חז"ל עצמם לא ניסו להצפין את כוונתם ועל-כן ציוו: "היו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה" (מסכת אבות, א). ומהי עשיית הסייג אם לא קביעת הלכות ופרושי הלכות, אלה על גבי אלה או, במילים אחרות, הצבת גדרות והוספת איסורים עד אין קץ (ע"פ ההגדרה למילה 'סיג' במילון גור).

אמנם, גם המשיח מצווה אותנו – תלמידיו – לקבל עלינו את עולו וללמוד ממנו, אולם באותה נשימה הוא מוסיף: "כי עולי נעים הוא וקל משאי" (מתי, 11: 30). אחרי כִכלות-הכל, אם מחפשים אנו חירות וחופש אמיתיים, עלינו לשקול ברצינות את דבריו של ישוע שאמר: "אם תעמדו בדברי באמת תלמידי אתם. וידעתם את האמת והאמת תשימכם לבני חורין" (יוחנן 8: 32-31). בספרו "מלך הכוזרי", כותב רבי יהודה הלוי כי המלאך שהופיע בשנתו של המלך בישר לו כי אמנם "כוונתך רצויה בעיני האלוה, אבל מעשך אינו רצוי". תמהני, מתי ישכילו אחינו הרבנים להפנות שאלה זו גם לעצמם?

_{[1] (מאנגלית: ג. ב.). והוא ממשיך שם (מאתר האינטרנט:  http://www.realmessiah.com).}