מקומה של התפילה ביהדות הרבנית

את הקטע על התפילה נחלק לשלושה פרמטרים שונים: ראשית, אעמוד על חשיבותה של התפילה ביהדות הרבנית; שנית, אבחן את תפקיד התפילה בחיי היהודים, מאז חורבן בית המקדש השני ועד היום; ולבסוף, אתעכב על חשיבותה של התפילה בציבור (במניין).

על-מנת להבין את מקומה החשוב של התפילה ביהדות, די יהיה אם נלמד מהרב קוק, שאמר כי "התפלה היא האידיאל של כל עולמים", והוסיף כי "מרומם הוא האדם בתפילה את כל היצור; מאחד הוא עמו את כל היש; מעלה את הכל, מרמם את הכל למקור הברכה, מקור החיים".¹

ואמנם, מאז נחרב בית המקדש ופסקה עבודת הקורבנות, החל מעמדה של התפילה להשתנות ולקבל צביון חדש, כפי שמתאר הסיפור הבא: "פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים. שנאמר: 'כי חסד חפצתי ולא זבח'".² ו"מה הן גמילות חסדים שהיה מתעסק בהן? היה מתקן את הכלה ומשמחה, ומלווה את המת, ונותן פרוטה לעני, ומתפלל שלוש פעמים בכל יום – ותפִלתו מתקבלת ברצון".³

במילים אחרות, זמן קצר לאחר חורבן הבית הפכו חז"ל את התפילה, שכאמור כלולה במושג גמילות חסדים, לשוות ערך לקורבנות. למעשה, במרוצת השנים הרבנים לא הסתפקו בכך, ובתלמוד הם קבעו כי "גדולה תפילה יותר מן הקורבנות".⁴ כך הפכה התפילה ביהדות להיות לא עוד אחת מתרי"ג המצוות האחרות, אלא לעבודת המצוות שבלב, כדברי הרמב"ם: "אמרו חכמים: איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה".⁵ בצדק, סיכם הרב קוק ואמר כי "זאת היא מגמתה של עבודת התפילה: יסוד העבודה שבלב".⁶

חז"ל הניחו כי רק לעיתים נדירות יכול היחיד לכוון את לבו בשעת התפילה באופן מושלם, מבלי שמחשבות זרות או דברים חיצוניים נכנסים לו לראש, בין בשוגג ובין במזיד. על-כן תיקנו החכמים שיתפלל היחיד בציבור, כדי שכל אחד ישלים את הפגמים בתפילתו של האחר, ותצא מבין כולם תפילה זכה ושלמה. מסביר הרמב"ם: "תפילת הציבור, נשמעת תמיד; ואפילו היו בהן חטאים, אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפילתן של רבים.

לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל יחידי, כל זמן שיכול להתפלל בציבור".⁷ ב"ספר החינוך", המונה את המצוות בסדר התורה ומסביר את שורשיהן, נקבע אפוא "שחייב כל אדם לחזר על כל פנים להיות מתפלל עם הציבור, שתפילת הציבור נשמעת יותר מתפילת יחיד".⁸

יש לזכור כי באומרם "ציבור", התכוונו חז"ל לעשרה אנשים לפחות, המתפללים ביחד. בשו"ת "אגרות משה אורח חיים", נאמר כי עשרה המתפללים יחדיו – שכינה שורה עימהם, מפני "שזהו מעלת תפילת רבים, ועדה הם עשרה. לכן רבים לגבי תפילה הם עשרה".⁹ תפיסה זו נבעה ככל הנראה גם מן האמונה כי "בשעה שהקב"ה בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה, מיד הוא כועס".¹⁰

הגאון מוילנה התייחס לכך מאוד ברצינות ועל-כן קבע "כי בלא מניין, אין כלום".¹¹ ניתן לסכם ולומר כי חשיבותה של התפילה בציבור היתה לדידם של חז"ל כה רבה, עד כי הם לא נמנעו מלקבוע כי "אין תפילה של אדם נשמעת, אלא בבית הכנסת".¹²
_{[1] ספר "אורות התפילה", פרק התגלות התפילה, עמוד 37.
[2] אבות דרבי נתן, פרק רביעי, סימן ה.
[3] שם.
[4] בבלי, ברכות לב, ב; ואמנם, בתלמוד הירושלמי כתוב כי בזבח ומנחה כבר "אין מתכפר, אבל מתכפר בתפילה" (ראש השנה, דף ד,א פרק א הלכה ב גמרא).
[5] ספר "משנה תורה", הלכות תפילה וברכת כהנים א, א; כבר בתלמוד הירושלמי נאמר: "עבודה בלב, ואיזו זו? תפילה" (ברכות, דף כט, ב פרק ד, הלכה א גמרא); ובתלמוד הבבלי: "איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר: זו תפילה" (תענית ב, ע"א).
[6] ספר "אורות התפילה", פרק עבודת התפילה, עמוד 41.
[7] ספר "משנה תורה", הלכות תפילה וברכת כהנים ח, ע"א.
[8] מצווה תל"ג.
[9] חלק א, סימן ל.
[10] בבלי, ברכות ו, ב; מצד שני, "מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים? שנאמר: הן אל כביר ולא ימאס. וכתיב: פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו'. אמר הקב"ה: כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור, מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם" (שם, דף ח, ע"א).
[11] בפירושו למשלי יד, 28: "ברב עם, הדרת מלך".
[12] בבלי, ברכות ו, ע"א. בהמשך נכתב שם כי "אמר ר"ל: כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל, נקרא שכן רע" (ברכות ח, ע"א).}