סתירות ועיוותים בברית החדשה?! -תגובה לרב דניאל עשור
בספרו "על פתחה של רומי" דניאל עשור בעמ' 353 מציג לכאורה סתירות שמצא בברית החדשה והן: "לאן לקחו את הילד מיד אחרי הלידה למצרים או לירושלים? על פי מתי: (ב' 4) 'ויקם ויקח את הילד ואת אמו בלילה ויברח מצרימה' על פי לוקס: (2\22) 'וימלאו ימי טהרתה לפי תורת משה ויעלהו לירושלים להעמידו לפני ה".
בנוסף לכך הרב עשור טוען כי מתי עיוות את הכתוב כאשר ציטט את הושע י'א פס' א' וכביכול ניסה להלביש זאת על הילקחו של ישוע למצרים: "מתי אשר לכאורה מנסה להגשים נבואה, לא מפרט מהיכן הוא לקח את הפסוק בתנ״ך אותו הוא מגשים: 'ממצרים קראתי לבני' ציטט מתי בשם הנביא. איזה נביא? מתי לא גילה. לאחר עמל ויגיעה- הרי הפסוק 'כי נער ישראל אוהבהו ממצרים קרתי לבני'(הושע י'א פס' א') מתי מחק את הנושא המרכזי בפסוק- 'ישראל הנער' הוא חתך את הפסוק לשניים, העלים את הנושא האמיתי ולקח את חציו האחרון בלבד על מנת להלביש אותו על ישו ולא על עם ישראל. מתי הוציא את הפסוק מהקשרו האמיתי בפרק.
תגובה לרב דניאל עשור
הבה נתייחס ל"סתירה" הראשונה שמצא הרב עשור ונפתור אותה בקלות. ישוע נלקח קודם לירושלים, בשביל פדיון הבן( הקרבן קורבן טהרה הנדרש מכל אישה אחרי לידה), וזמן מה לאחר שיוסף ומרים התגוררו בבית-לחם, הוזהר יוסף על ידי מלאך אלוהים שהורדוס שמע על לידת ישוע וזומם להרגו. ולכן הזוג ברח לקהילה היהודית במצרים. מדוע הרב חושב שהפסוקים אותם הוא מצטט(מתי ב' 4, ולוקס ב 22) מתייחסים לאותו הזמן בשלב חייו של ישוע? ובכן, אין לו כל סיבה לטעון דבר שכזה.
עתה, מה בנוגע לטענה שמתי עיוות את דברי הושע כדי להלביש אותם על ישוע? הבה נקרא מה מתי כותב ונבדוק אם אכן ההאשמות של דניאל עשור הן נכונות:
הוּא קָם וְלָקַח אֶת הַיֶּלֶד וְאֶת אִמּוֹ בַּלַּיְלָה וְיָצָא לְמִצְרַיִם. 15שָׁם נִשְׁאַר עַד מוֹת הוֹרְדוֹס, א לְקַיֵּם אֶת אֲשֶׁר דְּבֵּר אֲדֹנָי בְּפִי הַנָּבִיא: ב "מִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי." (מתי ב' 14-15).
אם נחזור להקשר של הושע י"א א', שממנו לקוח הציטוט, נגלה שהוא אפילו איננו נבואה, בפסוק זה מדובר על אירוע היסטורי של ממש, והוא יציאת מצריים. הרקע להושע י"א א' הוא שמות ד' כ'ב-כ'ג. עם ישראל הוא בנו של אלוהים: "בני בכורי". הושע י"א א' מתאר את אלוהים מוציא את בני ישראל ממצריים במונחים של הוצאת בנו ממצריים. זוהי המשמעות המילולית של הפסוק. זהו פסוק היסטורי שעוסק באירוע היסטורי, ביציאת בני ישראל ממצריים. יחד עם זאת, האירוע התנכי היה לסמל נבואי לאירוע שעמד להתרחש בחיי ישוע.
בברית החדשה מדובר בבן אלוהים מושלם יותר, בבן האידיאלי, היחיד שהוא באמת בן האלוהים- המשיח עצמו. כאשר ישוע התינוק נלקח למצריים והובא לארץ ישראל, אלוהים שוב הוציא את בנו ממצריים. יש כאן מה שמכונה במחקר התיאולוגי "סמל נבואי" ולצדו "אנטי סמל", כלומר התגשמותו. עם ישראל, בתור בנו של אלוהים שיצא ממצריים, היה הסמל הנבואי. התגשמותו היא בן האלוהים המשיח אשר יצא גם הוא ממצריים.
מתי ט"ו 7-9:
"צְבוּעִים! הֵיטֵב נִבָּא עֲלֵיכֶם יְשַׁעְיָהוּ בְּאָמְרוֹ: 8 'הָעָם הַזֶּה בִּשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי. 9וַתְּהִי יִרְאָתָם אתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה'."
מובא כאן ציטוט מישעיהו כ"ט י'ג. ההקשר של ישעיהו כ"ט י'ג עוסק באירוע היסטורי שבו העם דוחה את דברי הנבואה של ישעיהו הנביא. ישעיהו כ"ט י'ג מדבר על היחס שספג הנביא מיידי עם ישראל. אבל דחייה זו לובשת משמעות סמלית-נבואית המכוונת לדחיית דבריו הנבואיים של המשיח מצד עם ישראל, ולכן מובא הציטוט מהתנ"ך.
יוחנן י"ב 39-40:
לָכֵן לֹא יָכְלוּ לְהַאֲמִין, כִּי עוֹד אָמַר יְשַׁעְיָהוּ: 40 "הֵשַׁע עֵינֵיהֶם וְהִשְׁמִין לְבָבָם, פֶּן יִרְאוּ בְּעֵינֵיהֶם וּלְבָבָם יָבִין וְשָׁבוּ וְרָפָא לָהֶם."
יוחנן מצטט כאן מישעיהו ו' פסוק י', שבהקשרו קובע שהמסר הנבואי של ישעיהו הנביא יידחה על ידי בני עמו. זוהי המשמעות המילולית של פסוק זה. גם כאן, דחיית עם ישראל את דברי הנבואה של ישעיהו הופכת לבעלת סמליות-נבואית המצביעה על דחיית דבריו הנבואיים של המשיח. לפיכך מצוטט פסוק זה כאן בברית החדשה.
מתי כ"א 42:
אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: "הַאִם לֹא קְרָאתֶם בַּכְּתוּבִים, 'אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְראשׁ פִּנָּה; מֵאֵת יהוה הָיְתָה זּאת, הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ'?
מובא כאן ציטוט מתהילים קי"ח כ'ב-כ'ג. במזמור מדובר על אבן מסוימת שהבונים לא ידעו מה לעשות בה, מאסו בה והשליכו אותה. מאוחר יותר, כשסיימו את מלאכת הבניין, הם הבינו שהיא הייתה אבן חשובה, אבן הפינה. זוהי המשמעות המילולית של פסוק זה מתהילים. דחיית האבן וקבלתה מחדש הופכים לסמל-נבואי המצביע על האופן שבו עם ישראל דוחה את ישוע כמשיח ואחר כך מקבל אותו כמשיחם.
יוחנן י"ט 36:
הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֵרְעוּ כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיֵּם הַכָּתוּב: "וְעֶצֶם לֹא תִּשְׁבְּרוּ־בוֹ."
יוחנן מצטט כאן משמות י"ב מ'ו, שם מדובר באירוע היסטורי שקשור בשה הפסח שיציל את בני ישראל ממכת בכורות במצריים. נאסר על בני ישראל לשבור כל עצם בשה במהלך השחיטה, הצלייה והאכילה. זוהי המשמעות המילולית של מצווה זו. שה הפסח הוא גם סמל המנבא אודות המשיח, משיח פסחנו (הראשונה לקורינתים ה' 7). אף אחת מעצמותיו של ישוע לא נשברה כשנצלב, אף על פי שהחיילים שברו את עצמותיהם של שני האנשים שנצלבו לצדו. זוהי התגשמות במובן הסמלי-נבואי, ולא התגשמות מילולית של דברים שהיו בגדר נבואה של ממש.
לסיכום, הרב עשור מאשים את מתי לשווא. טענתו נובעת מחוסר היכרות עם הסוג של ציטוטי התנ"ך בברית החדשה, בעלי המשמעות כפשוטו של עניין ובנוסף לכך, גם בעלי משמעות סמלית-נבואית. המשמעות המילולית של המובאה התנכית מתייחסת לאירוע ההיסטורי שהתרחש ולא לאירוע נבואי. אבל האירוע ההיסטורי הופך לסמל נבואי לאירוע בברית החדשה, ולכן הפסוק שמתאר אותו מצוטט בברית החדשה. האיגרת לעברים עושה שימוש נרחב בצורת ציטוטים זו (החטא בקדש ברנע, המשכן, מערכת הקורבנות, כהונת בני אהרון, כהונת מלכיצדק, ועוד).