"תורה שבעל-פה" – אבל איזה מהן!?

ההלכה הרבנית טוענת כי אלוהים העניק למשה בנוסף לתורה שבכתב, גם תורה שהיא בעל-פה, מבארת בצורה מושלמת ואלוהית את זאת שבכתב. הבעיה היא, שבתוך אותה "תורה שבעל-פה" (תלמוד וכו') אין הסכמות על נושאים מרכזיים! שהרי זאת כהוכחה לכך שמקורה לא באלוהים.

כבר בתחילת דרכה של הרבנות, החלו מכרסמים אותה מחלוקות ופילוגים אשר עתים נדמה כי תהום פעורה ביניהם. על ההשלכות של המחלוקות בין תלמידי הלל לתלמידי שמאי, כתוב בתלמוד: "תנא ר' יהושע אונייא: תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל. תני ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים".^[1] בסיפא של המאמר מובאות דוגמאות לחילוקי הדעות ההלכתיים בקרב חז"ל.

ההלכה הרבנית ולמעשה, ספרות חז"ל כולה, הושפעה רבות מהפילוסופיה האפלטונית והאריסטוטלית ולכן אין להתפלא על ריבוי הסתירות, המחלוקות והפלפולים בה.[2] המפגש העיקרי והמשפיע ביותר בין היהדות הרבנית לפילוסופיה היוונית התקיים באלכסנדריה שבמצרים ושם נתהוו התנאים שהכשירו את הקרקע לאופי פעולתם של חכמי בבל.[3] שיטת ה"שקלא וטריא" (משא ומתן של תן וקח) המאפיינת את התלמוד מכירה בכך שחיפוש האמת אינו מונולוג ואינו דומה לוויכוח המכוון להכרעה, במקום להשיג הסכמה, מטרת הפלפול איננה אלא להרחיב את הידע על ידי ריבוי האפשרויות.[4] שיטה זו דומה אפוא להפליא לפילוסופיה הסכולאסטית, העוזקת בפלפול ובשקלא וטריא מופשטים.[5] במאה הראשונה לסה"נ ייסד רבן גמליאל בית ספר בביתו ולפי עדותו של רבן שמעון בן גמליאל בנו, ביקרו בבית ספר זה לא פחות מאלף ילדים, "חמש מאות למדו תורה, חמש מאות למדו חכמה יונית" (בבלי סוטה מט, ב; בבא קמא פג, א).^[6]

אין תמה אפוא, מדוע לימוד הגמרא בישיבות מתאפיין בסגנון שאלות ותשובות ולפעמים גם בוויכוחים סוערים בין הלומדים.[7] בתלמוד נאמר כי "בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת" אלו אותם "תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין" (בבלי, חגיגה ג' ע"א). רמת הפלפול והתפלספות הגיעה לגובה כזה, שהתלמוד מעיד כי הרבנים לא היו "מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מהתורה".[8]

ידוע לכל כי הדת הרבנית נחלקת לזרמים שונים (אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים) ופלג הדתי נחלק לתת-זרמים רבים אחרים (חרדים, בני-עקיבא, חרד"לים, מקובלים, ש"ס וכו'). בתוך כך, הזרם החרדי נחלק אף הוא לעשרות, אם לא מאות, פלגים, חצרות וחסידויות שונים אשר חלוקים בינם לבין עצמם בנושאים הלכתיים, תרבותיים וחברתיים.

די לציין נושאים כגון: גיוס לצבא, אופן הלבוש, פאות או מטפחת, כשרות בחג הפסח, יחס למודרנה ועוד, על-מנת לעמוד על חילוקי הדעות התהומיים המפלגים את כת ההלכה הרבנית. דומה כי הציווי החז"לי "עשה לך רב וקנה לך חבר" (מסכת אבות א'), הגיע לנקודת שיא כזו בה מספר הרבנים מעיד על מספר הזרמים והפלגים בקרב כת ההלכה.

הרבנים טוענים כי משה קיבל את התושב"ע^[9] בהר סיני, יחד עם התורה שבכתב;^[10] ולא זו בלבד, אלא אפילו מה שעתיד לומר תלמיד חכם לומר, לחדש, להורות ולשאול (כן, גם לשאול!!!) לפני רבו, כבר נאמר למשה בסיני.^[11] אלה אמירות יומרניות במיוחד לאור המחלוקות האין-סופיות המאפיינות את ההלכה הרבנית כבר מרגע יווסדה.^[12] מהתלמוד עולה כי עוד מראשיתה של ההלכה, רבו המחלוקות בין חז"ל עד כי נעשתה "תורה כשתי תורות".^[13] הנה, כפי שהבטחנו ברישא, מספר דוגמאות לכך:

• א. מחלוקת בין ר' גמליאל לר' יהושע: האם ייתכן שייראה הירח החדש לילה אחד, ולמחרת לא ייראה (משנה, ראש השנה ב')? ר' גמליאל סבר כי הדבר אפשרי; ר' יהושע טען ההפך.
• ב. חוסר הסכמה בשאלת הכללתו של תלמיד חכם בסוגיית דין בכור אסור בהנאה עד שייפול בו מום. ר' יהושע סבר כי אין הגזירה חלה על תלמיד חכם. ר' גמליאל טען ההפך (בבלי, בכורות ל"ו ע"א).
• ג. מחלוקת בשאלה האם תפילת ערבית בחזקת רשות היא או בחזקת חובה? ר' גמליאל טען: חובה! ר' יהושע סבר: רשות (בבלי, ברכות כ"ז ע"ב).
• ד. בתלמוד הבבלי (שבת קכ"ב ע"ב) נאמר: "נוטל אדם קורנס לפצע בו את האגוזין". החכמים נחלקו האם ה"קורנס" מהווה כלי שמלאכתו לאיסור או להיתר ולא הגיעו להסכמה, אלא עמדה המחלוקת בסימן תיקו.^[14]
• ה. האמוראים נחלקו בשאלה האם השליח יכול להיות עד על מעשה שליחותו. רב טען: שליח נעשה עד; ר' שילא קבע: אין שליח נעשה עד (בבלי, קידושין מ"ג ע"א).
• ו. במסכת סנהדרין כ"ז ע"א נחלקו החכמים בשאלה האם יש לפסול עדות רק כאשר קיים חשש שמהימנותה פגומה; או שמא פסול-עדות מהווה סטטוס חברתי ולכן אפילו רשע, שאין לו מניע שקר, ייפסל לעדות.
• ז. מחלוקת ביחס לתפילת ערבית: "רַבָּנָן אָמְרֵי… תְּפִלַּת הָעֶרֶב, אֵין לָהּ קֶבַע. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא: אֲפִלּוּ תְּפִלַּת הָעֶרֶב יֵשׁ לָהּ קֶבַע" (בראשית רבה ס"ח).
• ח. מחלוקת העוסקת בהלכות קריאת שמע: "קרא ולא דיקדק באותותיה, רבי יוסי אומר: יצא; רבי יהודה אומר: לא יצא" (משנה, ברכות ב'). דהיינו, ר' יהודה פסל קריאה שלא נעשתה בדקדוק ולעומת זאת, ר' יוסי הכשירה.^[15]
• ט. בקיצור שולחן-ערוך כתוב: "בעניין הנחת תפילין בחול המועד, יש מחלוקת הפוסקים וחילוקי מנהגים. יש מקומות שאוחזין כדעת הפוסקים שלא להניחן, ויש מקומות נוהגין כדעת הפוסקים להניחן" (סימן י', סעיף כ"ה).
• י. בספר במדבר י"ח 16 נקבע כי אין לערוך את טקס פדיון הבן אלא לאחר שמלאו לבן 30 יום מעת לידתו. למרות זאת, מתעד התלמוד את מחלוקת האמוראים בעניין: "רב^[16] אמר: בנו פדוי; ושמואל אמר: אין בנו פדוי" (בבלי, בכורות י"ב ע"ב). וכך, "בימי רבא נראה שנתקבלה הדעה שהפודה לפני הזמן, בנו פדוי".^[17] דהיינו, חז"ל לא סתרו את התורה לבדה כי-אם גם את עצמם.
• יא. במשנה נטען: "אל תעש תפילתך קבע, אלא תחנונים לפני המקום ברוך הוא" (מסכת אבות ב'). בתלמוד הסבירו את המונח "תפילתך קבע" באופן הזה: "כל שאינו יכול לחדש בה דבר" (בבלי, ברכות כ"ט ע"ב). דהיינו, לפי האמוראים "ההתנגדות היא בעיקר לניסוח קבוע של התפילה, והדרישה מן המתפלל היא "לחדש בה דבר", או לפחות להיות מסוגל לחדש דבר כלשהו בכל תפילה".^[18] ברם ההלכה הרבנית טופחת על פניה של המשנה וסותרת אותה לגמרי, שהרי ע"פ ההלכה חובה להתפלל מנוסח קבוע (הסידור), בזמנים קבועים (שחרית, מנחה, ערבית), במקום קבוע (בית הכנסת) ובמניין שאינו פחות מעשרה איש.^[19]
• יב. בהקדמה לספרו "משנה תורה" עורך הרמב"ם רשימה מסודרת ומחושבת של תרי"ג מצוות התורה: 248 מצוות "עשה" ו- 365 מצוות "לא-תעשה". למרות הסדר והמחשבה הרבים שהשקיע הרמב"ם, חלק עליו הרמב"ן וטען כי רשימתו לוקה בחסר בגין השמטתן של מספר מצוות עשה. וכך מסביר הרב אהרן ליכטנשטיין: "לגבי ברכות התורה נחלקו ראשונים. בין הסוברים כי חובתן מדאורייתא, המפורסם הנו ללא ספק הרמב"ן, אשר בבואו להציג רשימת מצוות עשה אשר, לדעתו, שגה הרמב"ם בהשמטתן, קבע: "שנצטוינו להודות לשמו יתברך בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו…".^[20]
• יג. בתלמוד הבבלי (תענית ט' ע"ב) מתוארת מחלוקת בין ר' אליעזר לר' יהושע; ר' אליעזר טען כי מקור הגשמים הוא מן העננים אשר עולים ממי האוקיינוס: "כל העולם כולו ממימי אוקיינוס הוא שותה"; ר' יהושע התנגד וסבר כי העבים אמנם עולים מן הים, אלא "שהעננים מתגברים ועולים לרקיע ופותחין פיהן כנוד ומקבלין מי מטר". כלומר: לדידו, עולים העננים ריקים כחבית ומתמלאים בשמים מהמים העליונים.
• יד. בתלמוד הבבלי (ראש השנה י"א ע"א) נחלקו החכמים בעניין מועד בריאת העולם; ר' אליעזר טען כי בחודש "תשרי נברא העולם"; ר' יהושע טען "שבניסן נברא העולם". מעניין כי מסקנותיהם נמצאו הפוכות למרות ששניהם התבססו על תיאור בריאת הצמחייה מבראשית א' 11-12.
• טו. בבבלי (קידושין ל"ו ע"א)^[21] נחלקו התנאים בשאלה האם הזיקה של ישראל לאלהים תלויה בהתנהגותם;^[22] ר' יהודה טען: "בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם, קרויים בנים; [אם] אין אתם נוהגים מנהג בנים, אין אתם קרויים בנים", ר' מאיר סבר אחרת: "בין כך ובין כך אתם קרויים בנים".

 

 

_{[1] ירושלמי, שבת, דף ט,א פרק א הלכה ד גמרא.} 

_{[2] פרופ' אלכסנדר אבן-חן, עקדת יצחק: בפרשנות המיסטית והפילוסופית של המקרא, 2006: 55.}

_{[3] פרופ' אליעזר שביד, הפילוסופים הגדולים שלנו: הפילוסופיה היהודית בימי הביניים, 2009: 12.}

_{[4] הרב סטיבן גרינברג, עם אלוהים ועם אנשים: הומוסקסואליות במסורת היהודית, 2013: 205.}

_{[5] מאמר של פרופ' שלמה אבינרי, בתוך: ד"ר יהושע ויינשטיין (עורך), אי-ציות ודמוקרטיה, 1998: 167.}

_{[6] פרופ' משה אברבך, החינוך היהודי בתקופת המשנה והתלמוד, 2008: 28.}

_{[7] פרופ' משה אברבך, החינוך היהודי בתקופת המשנה והתלמוד, 2008: 130.}

_{[8] בבלי, סנהדרין י"ז ע"א (ראו גם: ד"ר חנן גפני, 'פשוטה של משנה': עיונים בחקר ספרות חז"ל בעת החדשה, 2011: 134)}

_{[9] לרבות המשנה, התלמוד והאגדה (ציטוט בדבריו של המבי"ט, בתוך: יעקב אלבוים, "להבין דברי חכמים: מבחר דברי מבוא לאגדה ולמדרש משל חכמי ימי הביניים", 2000: 28).}

_{[10] ככתוב ב בבלי, שבת ל"א ע"א.}

_{[11] תלמוד ירושלמי, פיאה דף יג,א פרק ב הלכה ד גמרא; ויקרא רבה כ"ב; קהלת רבה ה'; שמות רבה מ"ז.}

_{[12] פרופ' משה אברבך, החינוך היהודי בתקופת המשנה והתלמוד, 2008: 130.}

_{[13] בבלי, סוטה מ"ז ע"ב.}

_{[14] "תיקו" (או: "תקו") הוא מונח תלמודי המצביע על חוסר הכרעה בסוגיה הלכתית. ראו לעניין זה את ספרו של הרב רונן נויבירט, "לגעת בזמן: החגים כחוויה בעולם המדרש", 2016: 218; וכמו-כן, את מאמרו של הרב יהודה פרומן באתר "דעת", בלינק: http://www.daat.ac.il/daat/toshba/hatalmud/b4-2.htm}

_{[15] ראו פירוט לכך בספרו של ד"ר חנן גפני, 'פשוטה של משנה': עיונים בחקר ספרות חז"ל בעת החדשה, 2011: 98.}

_{[16] כינויו של ר' אבא אריכא שהיה מחשובי אמוראי בבל (במאה ה- 3 בקירוב).}

_{[17] פרופ' ניסן רובין, "ראשית החיים", 2005: 129.}

_{[18] פרופ' חננאל מאק, תפילה ותפילות, 2008: 12.}

_{[19] בבלי, ברכות ו' ע"א-ב; הרמב"ם, משנה תורה, הלכות תפילה א'; ראו עוד בספרו של פרופ' חננאל מאק, 2008: 14, 54, 112; ובספרם של מ. לורברבוים, מ. וולצר, נ. זהר וי. לורברבוים, "המסורת הפוליטית היהודית" – כרך א: סמכות, 2007: 258.}

_{[20] בתוך: פרופ' אמנון בזק (עורך), "על דרך האבות: שלושים שנה למכללת יעקב הרצוג – קובץ מאמרים בנושאי תורה וחינוך", 2001: 16.}

_{[21] ראו גם בבבלי, יומא נ"ז ע"ב.}

_{[22] הרב אהרן ליכטנשטיין, בתוך: פרופ' אמנון בזק, "על דרך האבות: שלושים שנה למכללת יעקב הרצוג – קובץ מאמרים בנושאי תורה וחינוך", 2001: 26.}