איך כתבו את התנ"ך ואת הברית החדשה?

אנשים רבים מתחבטים לגבי הרקע של התנ״ך והברית החדשה, החלוקה שלהם לספרים והחומרים ששימשו את הכותבים השונים. מאמר זה נכתב במטרה לאפשר לך להכיר את המבנה של הכתובים, ולעורר בך הערכה עמוקה יותר לדרך שבה הכתבים השונים קובצו יחדיו.

חומרי הכתיבה

פפירוס

רבים מכתבי היד הקדומים של התנ״ך והברית החדשה לא מצויים בידינו בעיקר בגלל טיבם המתכלה של החומרים שעליהם הם נכתבו במקור. כתבי היד אבדו לפני זמן רב. אין זה מפתיע שהרי הם נכתבו על פפירוס ולכן זה לא היה יכול לקרות אחרת, שכן… הפפירוס יכול להישמר לאורך זמן רק בתנאים מיוחדים במינם.

חומר הכתיבה הנפוץ והנגיש ביותר בתקופת המקרא היה נייר הפפירוס, שהופק מגומא. הקנים צמחו במים הרדודים של הנהרות והאגמים במצריים ובסוריה. משלוחים גדולים של פפירוס יצאו מהנמל הסורי של ביבלוס (שנקרא גם גבל). המילה היוונית שפירושה ספרים ־ bibios ־ מקורה בשמו של נמל זה, שהיה ספק חשוב של נייר הפפירוס. המילה האנגלית שפירושה נייר ־ paper ־ היא עיבוד של המילה היוונית פפירוס.

את הקנים קילפו וחתכו לרצועות אורך צרות ודקות. אחר כך חבטו בהן, והניחו אותן בשתי שכבות של שתי וערב. על השכבות האלה הפעילו לחץ, וכשהתייבשו, הבריקו את פני השטח והחליקו אותן באמצעות אבן או כלי אחר. סוגי פפירוס היו בעלי איכויות שונות ועובי שונה, בדרך כלל דקים ועכורים. קטע הפפירוס הקדום ביותר ששרד עד היום מתוארך לשנת 2400 לפנה״ס.

כתבי היד הקדומים ביותר נכתבו על גבי פפירוסים, מה שהקשה על שימורם והישרדותם, חוץ מהפפירוסים שנשמרו באזורים יבשים כמו חולות מצריים, או במערות דוגמת קומראן, היכן שנמצאו המגילות הגנוזות. השימוש בפפירוס היה נפוץ למדי עד למאה ה־ 3 לס׳.

יריעות קלף, גוויל

הקלף מיוצר מעורות כבשים, עיזים, דישון ובעלי חיים אחרים. את העורות גילחו ועיבדו במטרה להפיק מהם חומרי כתיבה עמידים לאורך זמן. המילה האנגלית שפירושה קלף או גוויל ־ parchment ־ נגזרה משמה של העיר פרגמון שבאסיה הקטנה, שכן בשלב מסוים קישרו בינה לבין חומר הכתיבה הזה."

מגילות מקלף משובח

הקלפים יוצרו מעורות עגלים. בדרך כלל הם נצבעו בסגול. חלק מכתבי היד של הברית החדשה שמצויים היום בידינו כתובים על קלף סגול. הכתיבה על קלף זה נעשתה לרוב באותיות של זהב או כסף. מגילות העור הקדומות ביותר ששרדו עד היום הועלו על הכתב בסביבות שנת 1500 לפנה״ס

חומרי כתיבה אחרים

אוסטרקונים: כלי חרס לא מצופים, ששימשו בעיקר את פשוטי העם. מדובר בעצם בשברי חרסים. שברים כאלה נמצאו בשפע בחפירות במצרים ובישראל (ראה איוב ב׳ 8).

אבנים: ארכאולוגים מצאו אבנים פשוטות שעליהן נחקקו כתובות באמצעות עט ברזל.

לוחות חומר (או לבנים): לוחות מחומר שעליהם חקקו בעזרת כלי חד, ואחר כך הניחו לייבוש כדי לשמר את הכתב (ראה ירמ׳ י״ז 13; יחז׳ ד׳ 1). לוחות אלה היו חומר הכתיבה הזול ביותר, ויחד עם זאת מהעמידים ביותר.

לוחות שעווה: לוחות עץ שכוסו בשעווה. עליהם נחרטו כתובות באמצעות חרט מתכת חד.

מפסלת (אזמל): כלי ברזל ששימש לחריטה על אבנים.

חרט מתכת: מכשיר תלת־צדדי בעל ראש שטוח, ששימש לחריטה על לוחות חומר ועל שעווה.

עט: קנה עם קצה מחודד. ״הוכן מצמח ביצה (Juncus maritimis) שאורכו נע בין 15 ל־41 ס״מ. את הקצה חתכו בצורת אזמל שטוח, כך שהיו לו שני צדדים ־ עבה ודק, מה שאיפשר לכותב לשרטט קווים דקים וגם עבים. עט הקנה היה בשימוש במסופוטמיה מאז תחילת האלף ה־1 לפנה״ס. השימוש בעט נוצה החל כנראה אצל היוונים במאה ה־3 לפנה״ס.״ (ראה ירמ׳ ח׳ 8). בעזרת העט כתבו על קלפים משובחים ופשוטים יותר, וכן על גבי פפירוס.

דיו: בעת העתיקה בדרך כלל הפיקו דיו מתרכובת של פחם, גומי ומים.

 

צורות קדומות של ספרים וכתבי יד

מגילות: בדרך כלל הן הוכנו מדפי פפירוס שהודבקו זה לזה לרצועות ארוכות, ואחר כך גולגלו סביב מקל. גודל המגילה היה מוגבל בגלל הקושי לקרוא ממנה. בדרך כלל כתבו רק על צד אחד של המגילה.

מגילה שכתובה משני צדדיה נקראת -opis tograph (אופיסטוגרף). בהתגלות ה׳:1 מתוארת מגילה כזאת, שכתובה ״מפנים ומאחור״, כלומר משני הצדדים. היו מגילות שאורכן הגיע לכ־44 מטר, אבל אורכן הממוצע של המגילות נע בין 6 ל־10 מטר.

עובדות אלה מסבירות את דבריו של קלימאכוס, שקיטלג את הספרים בספרייה העתיקה של אלכסנדריה. קלימאכוס אמר כי ״ספר גדול פירושו צרות גדולות".
קודֶקס, מצחָף או ספר: כדי להקל על הקריאה אספו את דפי הפפירוס כדפים בודדים, שנכתבו משני הצדדים. גרינלי מציין שהתפשטות האמונה בישוע כמשיח תרמה רבות להתפתחות צורה זו של ספרים.

 

סוגי כתיבה

כתבי יד אוינקיאלי, כתיבה באותיות גדולות

לדברי ברוס מצגר, חוקר של הברית החדשה, ״יצירות ספרותיות… נכתבו בכתב רשמי יותר, באותיות גדולות. ׳אותיות דפוס׳ אלה נכתבו בצורה מדויקת וזהירה יותר, כשכל אות מופרדת מהשאר, בדומה לאותיות הגדולות בשפות הלועזיות״.

גייזלר וניקס אומרים ש-״כתבי היד החשובים ביותר של הברית החדשה נחשבים לקודקסים הגדולים ביותר שנכתבו באותיות גדולות, מהמאה ה-4 ואילך. כתבי היד האלה הופיעו זמן קצר אחרי שקונסטנטינוס שינה את דתו, ואחרי שוועידת ניקאה (325) אישרה את הפקתם של עותקים רבים של הכתובים".

שני כתבי היד העתיקים והחשובים ביותר שנכתבו בכתב זה הם כתב יד ותיקן (Codex vaticanus) שנכתב בסביבות 325־ 350 לס׳, וכתב יד סינאיטיקוס (Codex Sinaiticus) בסביבות 340 לס'.

כתבי יד מימסקולים, כתיבה באותיות קטנות

כתיבה באותיות קטנות בכתב יד מחובר… שנוצר לצורך הפקת ספרים, בתחילת המאה ה־9 לס׳.

מרווחים, ניקוד ותנועות

כתבי היד היווניים נכתבו בלי רווחים בין המילים, והטקסט העברי נכתב בלי ניקוד. את הניקוד הוסיפו בעלי המסורה מאוחר יותר, בין המאות ה־5־10 לס׳. צורת הכתיבה הזאת נראית לקורא המודרני משונה ומבלבלת. אבל המנהגים האלה היו ברורים ונורמליים בעיניו של הקורא בימי קדם, שהיוונית או העברית היו שפת אמו. היהודים לא נזקקו לסימני ניקוד. כבר בשלבי רכישת השפה הם למדו איך לבטא כל מילה ואיזו משמעות לייחס לה.

גם דוברי היוונית לא התקשו לקרוא את שפתם בלי רווחים בין המילים. למעט כמה יוצאים מן הכלל, כללי הלשון היוונית מחייבים שמילים שמקורן ביוונית יסתיימו אך ורק בתנועה (או בתנועה כפולה ־ דיפטונג), או באחד משלושת העיצורים υ, ρ ו־ς (ם, ס, ע). סביר להניח שהמשכיות הכתיבה (scriptio continua) לא הערימה קשיים על הקורא, כי בעת העתיקה האדם קרא בקול רם, גם אם היה לגמרי לבדו.

כשהקורא ביטא בקול את מה שקרא, הברה אחרי הברה, הוא התרגל לקרוא בהתאם לכתיבה המתמשכת, למרות חסרונם של רווחים בין המילים.

 

החלוקה של כתבי הקודש

התנ"ך

החלוקות הראשונות של התנ״ך נעשו לפני גלות בבל בשנת 586 לפנה״ס. התורה חולקה אז ל־154 קטעים שנקראים ״סדרים״, והפכו לשיעורים שכיסו מחזור קריאה של שלוש שנים. במהלך גלות בבל, ועד שנת 536 לפנה״ס, התורה ״חולקה ל־54 חלקים שנקראים ׳פרשיות׳… ואלה חולקו מאוחר יותר ל־669 קטעים כדי להקל על ההפניה אליהם. קטעים אלה שימשו להכנת מחזור שבעזרתו אפשר לקרוא את התנ״ך בתוך שנה אחת.

בסביבות שנת 165 לפנה״ס חולקו ספרי הנביאים לקטעים. ולבסוף, ״אחרי הרפורמציה הפרוטסטנטית חולק התנ״ך בעברית פחות או יותר לפי החלוקה שמשמשת עד היום בתנ״ך של הפרוטסטנטים. בשנת 1330 הודפסו החלוקות האלה, לפרקים ופסוקים, לראשונה בשולי הטקסט.

הברית החדשה

היוונים חילקו את הברית החדשה לפיסקאות עוד לפני ועידת ניקאה ב-325 לס׳, ואף אולי כבר בשנת 250 לס׳.

החלוקה הקדומה ביותר לפרקים נעשתה בסביבות 350 לס׳, והיא מופיעה בשולי כתב היד של ״קודקס ותיקן״. אבל הקטעים האלה קטנים יותר מהחלוקה לפרקים שמשמשת אותנו היום. לדוגמה, בימינו יש בספר מתי 28 פרקים, בעוד שב-״קודקס ותיקן״ הספר מחולק ל־170 קטעים.

גייזלר וניקס מציינים ש-״רק במאה ה־13 חלו שינויים בחלוקה הזו, וגם הם היו הדרגתיים. סטפן לנגטון, שהיה פרופסור באוניברסיטת פריס ואחר כך הארכיבישוף של קנטרברי, הוא שאחראי לחלוקה לפרקים של ספר הבריתות, כפי שהיא מוכרת לנו היום (בסביבות שנת 1227). החלוקה הזו נעשתה לפני המצאת הדפוס והאותיות המטלטלות. והיות שתרגום וויקליף לכתבי הקודש (שנת 1382) עשה שימוש בחלוקה הזו, היא הפכה לבסיס של כל ספרי הבריתות שמודפסים היום״.

 

החלוקה לפסוקים

בתנ"ך

בהתחלה, ההפרדה בין הפסוקים בתנ״ך נעשתה על ידי ״ריווח בין המילים, שכן המילים בספרים השונים נכתבו ברצף, ללא כל הפרדה ביניהן… אחרי גלות בבל הוסיפו נקודות אחרי המילים, לצורך קריאה בציבור ופרשנות. בשלב מאוחר יותר נוספו עוד סימונים. סימון זה של ה׳פסוקים׳ לא היה קבוע, אלא השתנה ממקום למקום. רק בסביבות שנת 900 לס׳ נקבע תקן לסימנים האלה".

בברית החדשה

סימון הפסוקים בברית החדשה, בדומה לזה שקיים בימינו, החל רק באמצע המאה ה־16. למעשה, סימון הפסוקים החל רק אחרי החלוקה לפרקים, ״ככל הנראה בניסיון להקל על מציאת מראי מקום ועל קריאת הברית החדשה בציבור. הסימונים הופיעו לראשונה במהדורה הרביעית של הברית החדשה ביוונית, שהוצאה לאור בידי המדפיס הפריסאי רובר סטפנוס בשנת 1551.

חלוקה זו לפסוקים הוכנסה גם לתרגומים לאנגלית של הברית החדשה. הפעם הראשונה היתה בברית החדשה שהוציא לאור וויליאם וויטינגהאם מאוקספורד בשנת 1557. בשנת 1555 הכניס סטפנוס לראשונה את החלוקה שלו לפסוקים לתרגום של הוולגטה (התרגום של כתבי הקודש ללטינית), והחלוקה הזו משמשת מאז ועד היום".