האם משה באמת כתב את כל התורה?

ישנם פלגים דתיים, כגון זרמים ביהדות, המלמדים כי משה הוא שכתב כל מילה ומילה בתורה. אך זה לא ייתכן מאחר שהתורה מכילה את תיאור מותו של משה. יחד עם זאת, מהטקסט עצמו עולה כי אין ספק שמשה הוא שאמור להיות מחבר התורה, אז מדוע פסוקים מסויימים המתייחסים למשה כתובים בגוף שלישי במקום בגוף ראשון (כגון, כאמור, תיאור מותו)?

לפי שיטתם של חסידי 'תורת המקורות', מקרים כאלה של חוסר התאמה מעידים על כך שבמציאות, לא משה הוא שכתב את התורה. אך ישנן כמה אפשרויות המתקבלות על הדעת, אשר יכולות לענות על טיעונם של המבקרים והספקנים באשר לשימוש בגוף שלישי. לטעמנו, אין חובה לייחס את כתיבת התיאור אודות מותו של משה למשה עצמו:

 

תופעת השימוש בגוף שלישי

יתכן שמדובר בהכתבה

יתכן שמשה הכתיב את יצירתו לסופרים. האריסון מציע, "אין כל ודאות שמשה עצמו כתב את החומר שמיוחס לו. יכול להיות שהנוכחות של כינויי גוף בגוף שלישי בקטעים שונים של התורה… מצביעים על כך שקטעים אלה כותבו מפי משה. בהחלט יתכן שרבים מהקטעים המבודדים בטקסט המקראי הופקדו תחילה בידי הכוהנים למשמרת, ורק בתקופה מאוחרת יותר נאספו פיסות כתבי היד האלה לכדי פסיפס כלשהו, וחוברו יחדיו למגילה".

מעשה כזה תואם את המנהג שרווח במזרח הקדום. ר' ד' ווילסון טוען:"האם עלינו לשער שאי אפשר לקרוא לחמורבי מחבר החוקה שקוריה על שמו, אלא אם כן הוא עצמו כתב את הדברים בכתב ידו? ובכל זאת, המצבה מייחסת את עצמה במפורש לחמורבי, במילים שמופיעות באפילוג, 'בימים שעוד עתידים לבוא, לכל הזמנים העתידיים, מי ייתן והמלך השולט בארץ ישמור על מילות הצדקה שכתבתי על מצבתי'… האם משה לא היה יכול להעלות על הכתב את מחשבותיו ואת מעשיו באותה דרך שעשו זאת קודמיו, בני דורו, וגם הבאים אחריו?

יתכן שמשה כתב את הדברים בגוף שלישי

יתכן שמשה עצמו כתב בגוף שלישי. הצעה זו נראית הגיונית, במיוחד לאור העובדה שהמחברים הקדמונים הבאים כתבו על עצמם בגוף שלישי, בין שבאופן חלקי ובין שלכל אורך הדרך: יוספוס, מלחמת היהודים (המאה ה-1 לס'). כסנופון, אנבסיס (המאה ה-5 לפנה"ס). יוליוס קיסר, המלחמות הגליות (המאה ה-1 לפנה"ס).

עורך ראשי לתורה ולתנ"ך כולו

אולי הדעה המתקבלת ביותר על הדעת היא הדעה הנעשית יותר ויותר רווחת בקרב חוקרי מקרא מודרניים, גורסת כי לתנ"ך היה "עורך ראשי". סופר מקראי עם סיום כתיבת התנ"ך, עושים תפרים והערות משלימות במקומות שונים ברחבי התנ"ך על מנת לאחד את כל ספרי התנ"ך למקשה אחת רצופה. לא יודע מי הוא אותו "עורך ראשי", אך ניתן לשער כי מדובר באחר ממחברי התנ"ך עצמם, כגון עזרא הסופר או אחד הנביאים. בהתאם לגישה כי לתנ"ך היה עורך ראשי, תיאור מותו של משה הוא תוספת מאוחרת יותר. חוקר המקרא ארצ'ר כותב על ספר דברים: "פרק ל"ד הוא חיבור שנכתב במובהק אחרי ימי משה, מאחר שהוא כולל תיאור קצר של מותו." לכן, עובדה זו לא מסכנת אפילו במעט את מהימנותו של התנ"ך ככלל או של התורה כפרט.

 

עדויות לאותנטיות התורה

כדי להגיע לאובייקטיביות מרבית בתארוך תעודה כתובה כלשהי, יש לבחון את העדויות הפנימיות. רמזים אפשר למצוא בהתייחסות למאורעות עדכניים, למצבים גיאוגרפיים או אקלימיים, לתיאורי צמחייה ובעלי חיים נפוצים, ולמעורבות של עדי ראייה. בעזרת רמזים אלה ניתן לבסס הערכה מדויקת, לפחות במידה שמניחה את הדעת, על המקום והזמן שבו נכתבה התעודה. יש שפע של עדויות לכך שהתורה, בתוכנה ובצורתה כאחד, קדמה בהרבה למאה ה־9־5 לפנה״ס, התאריך שקובעים לה המבקרים.

"למרות שרבים הטילו ספק בדיוקם של כתבי הקודש, הזמן והמחקר המתמשך הוכיחו בעקביות שהידיעות של דבר אלוהים מבוססות יותר מאלה של מבקריו."- נורמן גייזלר

דוגמאות לפרטים פנימיים שמצביעים על עתיקותה של התורה:

הרקע המדברי של ספרי שמות, ויקרא ובמדבר

ספרי שמות, ויקרא ובמדבר פונים בבירור אל קהל יעד של עם נודד, לא אל אומה של חקלאים היושבים זה שנים במקום אחד ומבססים את עצמם בארצם המובטחת.

אם זה לא כך, הרי שהתיאור המפורט של אוהל מועד, תיאור שחוזר ונשנה בספרים אלה, הוא מגוחך. ההוראות הקפדניות בנוגע לסידור המחנה(במד׳ ב׳ 21-1) ולאופן הצעידה(במד׳ י׳ 20-14) אינן מתאימות לעם שיושב בארצו, אבל במדבר הן מעשיות לגמרי. יש אין ספור התייחסויות למדבר, כולל הוראות שמירה על היגיינה (דבר׳ כ״ג 13-12) ושליחת השעיר לעזאזל למדבר(ויק׳ ט״ז 10).

השפעה מצרית על חלקים מהתורה

לחלק ניכר מן החומר שמתועד בבראשית ובשמות יש רקע מצרי בולט, כפי שצריך להיות אם אכן משה כתב את הדברים (שהרי הוא גדל בארמונו של מלך מצריים) זמן קצר אחרי יציאת מצריים. יהיה קשה להסביר את התופעה אם הדברים נכתבו, כפי שטוענים חסידי תורת המקורות, יותר מ-400 שנה אחרי שבני ישראל יצאו ממצריים. [ראה ספרו של אברהם יהודה, The-Language of the Pentateuch in Its Relation(1933) ship to Egyptian (״שפת התורה והקשר שלה לשפה המצרית״). זהו חיבור מקיף שדן ברקע המצרי של תולדות משה ויוסף במצריים.]

השפעה מצרית זו באה לידי ביטוי בתחומים הבאים:

גיאוגרפיה

הגיאוגרפיה של מצריים ושל מדבר סיני היתה מוכרת למחבר הסיפורים (ברא׳ ל״ז־במד׳ י׳). הוא מזכיר בסיפורו הרבה מקומות, שהארכאולוגיה המודרנית אישרה את נכונותם. יחד עם זאת, המחבר ידע מעט מאוד פרטים על הגיאוגרפיה של ארץ ישראל, למעט זו שהיתה חלק ממסורת האבות. לדוגמה, בבראשית י״ג המחבר מבקש לתאר תמונה של כנען, ומשווה אותה למצריים (פס׳ 10). ובפסוק שלקוח ממקור P (המקור הכוחני). המחבר מכנה את חברון בשם שהיה לה לפני שבני ישראל ירדו למצריים – קריית ארבע (ברא׳ כ״ג 2).

בבמדבר י״ג 22 מסופר על יסוד העיר חברון, לצד אזכור בנייתה של העיר צוען במצריים. קשה להניח שסופר שישב בקרב עמו בארץ כנען במשך מאות בשנים, יטרח להזכיר את שלם, ״עיר שכם, אשר בארץ כנען״. מחבר התורה ראה בכנען ארץ חדשה, שבני ישראל עמדו להיכנס אליה.

התמצאות עמוקה זו בגיאוגרפיה המצרית בולטת במיוחד בספר שמות

מחבר הספר ניחן בידע מקיף בתחום. הוא הכיר את קני הגומא שצמחו במצריים (ב׳ 3), את גדת היאור ואת חולות המדבר (ב׳ 12). הוא הכיר מקומות כמו רעמסס וסוכות (י״ב 37), איתם (י״ג 20) ופי החירות (י״ד 2). הדברים שנאמרים בשמות י״ד 3, על כך ש״סגר עליהם המדבר״, מלמדים על הכרות אישית עם הגיאוגרפיה של מצריים. למעשה, אי אפשר להבין את פרק י״ד בלי ללמוד את הנושא. (Raven, OTI, 109)

הגייה

ארצ׳ר אומר: "הוא [המחבר של בראשית ושמות] משתמש במספר הרב ביותר של מילים מצריות בהשוואה לכל מקום אחר בתנ״ך. לדוגמה:

• המילה ״אברך(ברא׳ מ״א 43 – שפירושה אכרע ברך) היא ככל הנראה תרגום של המילה המצרית ״ברכ״(שפירושה השתחווה!), למרות שכבר הוצעו לה הסברים אחרים.
• מידות ומשקלים כמו ״זרת״, שנגזרו מהמילה ״דרת״; ״יד״; ״איפה״ (עשירית העומר) מהמילה ״פת״; ״היד (נפח של כ-5 ליסר), ששאובה מהמילה ״הנו״.
• המילה ״גומא״ מבוססת על המילה ״כמית״.
• המילה ״קמח״ נגזרה מהמילה ״קמחו״(סוג של לחם).
• ״שש״ (פשתן משובח) נגזר מהמילה ״שנשר (פשתן).
• ״יאור״ מהמילה ״תרו״ שפירושה נהר (ושהפכה ל-eioor בקופוית)".

המחבר משתמש גם בשמות מצריים מובהקים רבים. ביניהם:

• פוטי פרע(ברא׳ מ״א 45; מ״ו 20) ובצורתו המקוצרת.
• פוטיפר (ברא׳ ל״ז 36; ל״ט 1) שמשמעו ״מי שניתן על ידי רע(אל השמש)״.
• צפנת פענח(ברא׳ מ״א 45) ־ השם שהעניק פרעה ליוסף. תרגום השבעים מפרש את השם כ״מושיע העולם״ ־ תואר שבהחלט תואם את מי שהציל את מצריים מרעב.
• אסנת(ברא׳ מ״א 50,45) ־ אשת יוסף.
• און(ברא׳ מ״א 50,45; מ״ו 20) ־ שמה המצרי העתיק של הליופוליס.
• רעמסס(ברא׳ מ״ז 11 ; שמות א׳ 11 ; י״ב 37; במד׳ ל״ג 5,3).
• פיתום (שמות א׳ 11). סביר להניח שזוהי העיר המצרית פיתום, שנזכרת לראשונה בתעודות של השושלת ה־19, בדיוק כפי שמצוין בספר שמות (,Raven, 0T1 107-8)

שמות המלכים המצריים

כמה מומחים לחקר מצריים, הנאמנים לעמדה של ביקורת המקרא, טענו שמחבר מוקדם היה מזכיר את שמותיהם של מלכי מצריים שמלכו בתקופתו. למעשה, היעדרם של שמות אלה בספרות העברית עד ימיו של שלמה בעצם מהווה תמיכה בחיבור מוקדם של הדברים. פקידי הממלכה המצרית החדשה נהגו לכנות את המלך בתואר ״פרעה״, בלי לצרף את שמו לתוארו. בתקופה שבה בני ישראל היו במצריים, הם סיגלו לעצמם את המנהג.

בנקודה זו ראוי לציין שהטענה שהתנ״ך נכתב בתקופה קדומה זוכה לתמיכה גם מהאזכור שבני המלוכה ענדו טבעת חותם וענק זהב, כאות לסמכות שהוענקה להם (ברא׳ מ״א 42; אסתר ג׳ 12,10; ח׳ 10,8,2; דני׳ ה׳ 29). המנהג הזה לא היה מוכר בישראל, אבל היה קיים במצריים, בפרס ובבבל.

שימוש במילים ארכאיות

מילים וביטויים מסוימים שמופיעים בתורה יצאו משימוש לאחר ימיו של משה. אולברייט כותב על בראשית ט״ו: "סיפור הברית בין יהוה ואברהם… גדוש מילים ארכאיות; א׳ א׳ שפ״זר הוכיח את קדמותו. לפנינו דוגמה למקום המרכזי שהדת העברית הקדומה יחסה לאל שכרת ברית חמורת סבר עם האדם, ושלפי תנאיה הוא יגן עליו ועל משפחתו אם ישבע לו אמונים. זהו דפוס פרימיסיבי של ברית ריבונית… בתקופת הברונזה המאוחרת, המילה beritu, בעברית ברית, מופיעה בסוריה ובמצריים(שם היא היתה מילה שמית שאולה) בהקשר של עבודות שנעשו על פי חוזה ושל אנשים ששמותיהם מצוינים בתעודה נתונה ושנשכרו כדי לבצע את העבודה".

ארצ׳ר מספק דוגמאות נוספות לשימוש במילים ארכאיות. ״כינוי השם ׳היא׳ מאוית לעיתים קרובות כ׳הוא׳ במקום ׳היא׳. לפעמים גם יש שימוש במילה ׳נער׳ במקום ׳נערה׳. ולפעמים (פעמיים בספר בראשית) מופיעה המילה ׳הלזה׳ במשמעות של ׳זה׳ במקום המילה ׳הלז׳ ־ הצורה שמופיעה בספר שופטים, בשמואל ובספרים שאחריהם. הפועל צ.ח.ק. מאוית כש.ח.ק. (בבראשית ובשמות); המילה ׳כשב׳ מופיעה במקום ׳כבש' שהוא השם המאוחר יותר״.

"כששופטים את העדות הפנימית של הטקסט המקראי, חייבים להגיע למסקנה שהמחבר היה תושב מצריים במקור (ולא כנען), עד ראייה ליציאת מצריים ולנדודים במדבר. [נוסף על כך] הוא היה בעל מידה ניכרת של השכלה, [שכן הוא מפגין] בקיאות וכישורים ספרותיים." – גליסון ארצ׳ר

עדויות אלה כוללות גם את העובדה שיש בתנ״ך מקומות שבהם מוזכרים פרטים יומיומיים, שהסבירות שמחבר מאוחר יותר יכלול אותם בתיאוריו היא נמוכה. לדוגמה, כשיוסף והמצרים ישבו לאכול בנפרד מאחיו של יוסף, מופיע הסבר לכך, ״כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם, כי תועבה הוא למצ-ריים״ (ברא׳ מ״ג 32). האם מחבר מאוחר יותר היה כולל את הדברים בחיבורו?

ארצ׳ר מביע את ההערכה הבאה על בסיס העדות שלעיל. ״כששופטים את העדות הפנימית של הטקסט המקראי, חייבים להגיע למסקנה שהמחבר היה תושב מצריים במקור(ולא כנען), עד ראייה ליציאת מצריים ולנדודים במדבר. [נוסף על כך] הוא היה בעל מידה ניכרת של השכלה, [שכן הוא מפגין] בקיאות וכישורים ספרותיים״.

 

עדויות ארכאולוגיות אחרות המעידות על כך שהתורה נכתבה ביד משה

• ספרות עברית קדומה
• מקבילות קדומות במצוות התורה

אין ספור תגליות של חוקים מקבילים שהיו קיימים בתרבויות מסופוטמיות אחרות מעיד על כך שרבים מהמצוות וההליכים המשפטיים שמתועדים בתנ״ך קדומים בהרבה משנהגו להניח בעבר. הנה שלוש דוגמאות:

ספר הברית

מנדנהאל אומר: "קשה לחשוב על קובץ חוקים שונה יותר מזה של התובות הכנענית, מקובץ החוקים שבספר הברית (שמות כ״א-כ״ג. JE)… רוב הערים הכנעניות היו ערי מסחר, מרובדות בקפדנות [בשכבות] מבחינת המבנה החברתי… חוקי ספר הברית לא מעידים על קיומו של ריבוד חבותר, שכן העבדים שמוזכרים בו לא היו חלק מהחברה, חוץ מהבת שנמכוה כאמה או כשפחה־אשה (ושגם עליה החוק הגן מפורשות)… חוקי ספר הברית משקפים מנהגים ומחויבות מוסחת ודתית של החברה העברית (ואולי של חברה עברית מסוימת בצפון), עוד לפני תקופת המלכים… שכן הם מציגים תערובת של חוקים שמותנים בהתכחשות מסוימת (חוקים קזואיסטים) עם חוקים שקובעים נורמה ומנוסחים בפסקנות (חוקים אפודיקטיים. למשל ״לא תרצח״), שנמצאת בהסכמי ברית חיתיים ובקבצי החוקים המסופוטמיים; כל מחקר שמניח שמדובר בחיבור מאוחר ומלאכותי, המבוסס על מקורות ספרותיים עצמאיים, הוא תוצר של כושר המצאה ולא של עובדה היסטורית".

"תגליות חדשות מאשרות ומוסיפות את פרטיו [של החומש] בזה אחר זה, אם מצד הנאמנות ההיסטורית אם מצד הקדמות הספרותית״. -וויליאם פ׳ אולברייט

גם אולברייט מבסס את עמדתו בנוגע לתאריך הקדום של ספר הברית: "חוקי אשנונה, שקודמים בכ-200 שנה לחוקי חמורבי, מכילים את המקבילה המדויקת הראשונה למצווה מקראית קדומה (שמות כ״א 35 – שעוסקת בחלוקת שוורים לאחר מאבק אלים בין החיות). מאחר שלפי כל תיאוריה הגיונית, חוקי אשנונה קודמים לספר הברית לפחות ב-500 שנה, המקבילה הזו הופכת למעניינת במיוחד. כמובן, עובדה זו פירושה שהרקע התרבותי של ספר הברית הוא בתקופת הברונזה, לא הברזל; כלומר, יש לתארך את החיבור באופן מהותי לימי משה".

עיסקאות מכירת שטחים, המתועדות בבראשית כ״ג

ארצ׳ר מדבר על עתיקותו של הליך זה. בבראשית כ״ג מתוארת הסתייגותו של אברהם מרכישת שטח אדמה מידי עפרון החיתי. במקום זאת הוא מבקש לרכוש רק את מערת המכפלה ואת השטח הצמוד לה. גילוי קובץ החוקים החיתי(שמתוארך לשנת 1300 לפנה״ס) מספק מקבילות מדהימות, ומסביר שבעליו של מגרש שלם חייב לשאת באחריות פיאודלית, כולל שמירה על מנהגי דת פגאניים. אברהם סירב לרכוש יותר מחלקת אדמה, כי רצה להימנע ממעורבות עם אלים אחרים פרט ליהוה. סיפור זה משקף הבנה של הליכי החוק החיתי, ולכן הסבירות שהוא נכתב לפני נפילת הממלכה החיתית במאה ה־13 לפנה״ס, היא גבוהה.

שלושה מנהגים שמשערים בספר בראשית

ארצ׳ר אומר שהארכאולוגיה ביססה את עתיקותם של שלושה מנהגים שמוזכרים בספר בראשית (פרקים ט״ז, כ״ז, ל״א). הוכח שרבים מהמנהגים המוזכרים בבראשית רווחו באלף ה־2 לפנה״ס, אבל לא באלף ה־1. בנוזי נמצאו אין ספור תעודות משפטיות מן המאה ה־15 לפנה״ס, שמדברות על אבהות לילדים חוקיים שנולדו משפחות (כמו זה שילדה הגר לאברהם); צוואה מחייבת למרות שניתנה בעל פה על ערש דווי(כמו ברכת יצחק ליעקב); המשמעות של אחזקת התרפים המשפחתיים (כמו אלה שרחל לקחה מלבן) שכן הם העידו על כך שבעליהם זכאי לחלקו בירושה.

 

המסקנה המתבקשת

הארכאולוגיה לא רק עירערה את תורת המקורות, אלא גם סיפקה תמיכה לרעיון שהתורה נכתבה בידי משה. אולברייט כותב על החומש, ״תגליות חדשות מאשרות ומוסיפות את פרטיו בזה אחר זה, אם מצד הנאמנות ההיסטורית אם מצד הקדמות הספרותית״(אולברייט, ארכאולוגיה של א״י, 191). אולברייט אומר ש״לא נמצאה כל עדות שסותרת פרט כלשהו במסורת סיפורי האבות״. והוא מזהיר, ״אין זה אלא סתם ביקורת יתר לעמוד ולכפור בכך שמסורת החומש אופיה משאי בעיקרו״ (אולברייט, ארכאולוגיה של א״י, 191).

מרדית קליין מגיעה למסקנה הנאותה: ״סיפורה של הארכאולוגיה במאה ה־20 הוא סיפור של השתקת הקול הצורם של הוולהויזנים המערביים המודרניים, באמצעות העדות הדוממת שעולה מתילי החפירות הקדומים במזרח. עלילת הסיפור יכלה להיות בהירה יותר לולא היה כל כך קשה לחוקרים הביקורתיים להיפרד מהגישה המסורתית שלהם. אבל היום כולם נאלצים להודות שהסיפורים המקראיים של תקופת האבות ומשה רחוקים מלהיות זרים לאלף ה־2 לפנה״ס, שבו ממקמת אותם הכרונולוגיה המקראית, וכי הם יהיו כמו דג מחוץ למים באלף ה־1 לפנה״ס. וכך, הרצף המקראי של התורה והנביאים זוכה מכל אשמה״.