מהי אמת? מי מגדיר אותה? והאם קיימת אמת אובייקטיבית עליה ניתן להישען?

אנו חיים בעולם ששינה באופן דרמטי את השקפתו לגבי האמת, ולכן ירשנו מערכת אתית שמתכחשת לקיומה של האמת. השקפת העולם של המאה ה-21 הינה ״פוסט-מודרניזם״, והמערכת האתית הדומיננטית של 200 השנים האחרונות הינה ״תורת היחסות״. הפוסט-מודרניזם מבוסס על הדעה שהאמת היא יחסית וקיימת בהתאם לדעתו של הפרט, אין לה ערך מוחלט. פוסט-מודרניזם איננו מערכת של עקרונות או תורות, אלא התייחסות חדשה לחלוטין של התמודדות עם עולם של מושגים והיא בעלת השפעה עצומה על כמעט כל תחום אקדמי ואף מדעי. הפוסט-מודרניזם מבוסס על מערכת של הנחות המפריכות את עצמן. מהי הנחה המפריכה את עצמה? אם אני אומר שאחי הוא בן יחיד, אני יוצא באמירה המפריכה את עצמה. לבן יחיד אין אח. לכן, הפוסט-מודרניזם מפריך את עצמו.

כיצד? האנשים שדוגלים בפוסט-מודרניזם טוענים שכל השקפות העולם נכונות באותה מידה. במילים אחרות, הם מתכחשים לקיומה של אמת אבסולוטית, אבל הכחשת קיומה של אמת אבסולוטית מפריכה את עצמה. הטענה שהשקפות העולם הן בעלות יחסיות נכונה לגבי הכול, בכל מקום, בכל עת, הינה טענה אבסולוטית בפני עצמה. הדבר דומה לסטודנט שטוען שאין אמת אבסולוטית. כששואלים אותו אם האמירה שלו היא אמת אבסולוטית הוא אומר "בהחלט". במילים אחרות, הוא אומר שהוא מאמין בצורה חד-משמעית שאין אמת חד-משמעית!

 

פוסט-מודרניזם

הפוסט-מודרניזם סובלני למראית עין, אבל במובנים רבים הינו חסר סובלנות. לדוגמה, האנשים הדוגלים בו נוטים לגלות ספקנות לגבי בני אדם שטוענים שהם יודעים את האמת. משמעות הדבר איננה שהם עוינים דת או רוחניות, לאנשים שדוגלים בפוסט-מודרניזם אין שום בעיה עם דת או אמונה כלשהי כל עוד היא איננה יוצאת באמירות על עצמה. האנשים הדוגלים בפוסט-מודרניזם סובלים דת ואמונה כל עוד הן אינן טוענות לאמת אוניברסלית ואין להן כל סמכות, אבל הם ביקורתיים מאוד כלפי אנשים שמאמינים שיש אמת אחת או מוחלטת. גם האמונה בפלורליזם דתי קשורה למושג זה של יחסיות תרבותית. זוהי הדעה שכל דת היא נכונה. אמנם חשוב לרחוש כבוד לבני אדם בני אמונות דתיות שונות, אבל אין זה נכון להניח שכל דת הינה אמת.

ישנן דתות וקבוצות דתיות שיוצאות באמירות מתחרות לגבי האמת, ולכן לא ייתכן שהן נכונות. לדוגמה: או שאלוהים הוא אלוהים אישי, או שהוא איננו אישי. אם הוא אלוהים אישי, הרי ייתכן שהיהדות, הנצרות והאסלאם נכונות. לעומת זאת, דתות המזרח (הינדואיזם ובודהיזם) אינן נכונות. או שישוע הוא המשיח או שהוא לא. אם כן, הרי שהמשיחיות נכונה, והמסורת הרבנית, השוללת את משיחיותו, טועה.

הפלורליזם הדתי למעשה מפר את "עיקרון אי הניגודיות". העיקרון קובע שא' וההפך מא' שניהם נכונים (באותו זמן באותו אופן). אין מעגלים מרובעים, ולא ייתכן שטענות דתיות הן גם סותרות וגם נכונות בו זמנית. ישוע הבהיר זאת בספר יוחנן (מתוך הברית החדשה), פרק יד׳, פסוק ו׳, כשאמר: "אני הדרך האמת והחיים. אין איש בא אל האב אלא דרכי". ישוע לימד שהישועה היא דרכו ולא בדרך אחרת. הדבר נוגד דתות אחרות.

הפוסט-מודרניזם גם שינה את הערך העליון בחברה. פעם חיינו בחברה שהאמינה ב"אמת". היום אנחנו חיים בחברה שמאמינה ב"סובלנות". אומרים לנו להתייחס בסובלנות לכל השקפה וערך. באופן בסיסי, אפשר להתייחס אל כל שאלה מוסרית בשאלה: "מי אתה שתחליט?".

 

יחסיות מוסרית

השקפת העולם של הפוסט-מודרניזם מספקת את היסוד ליחסיות מוסרית. ההתייחסות אל האתיקה כאל יחסית החלה כבר בעידן המודרניזם, אבל היא הגיעה לשיאה בעידן הפוסט-מודרניזם. אם אין אמת אובייקטיבית-אבסולוטית, גם אין קנה מידה מוחלט להתנהגות אתית, ואם האמת איננה אלא העדפה אישית, הרי שאתיקה הינה עניין אישי ונסיבתי בהחלט. יחסיות מוסרית היא הדעה שמוסריות היא עניין יחסי לפרט. במילים אחרות, אין מערכת של כללים אוניברסליים התקפים לגבי הכול. במובן מסוים, ניתן לסכם את היחסיות המוסרית בביטוי "תלוי". האם רצח הוא תמיד פסול? האנשים שדוגלים ביחסיות אומרים: "תלוי בנסיבות". האם יש פסול בניאוף? תשובתם היא: "תלוי אם תופסים אתכם או לא".

גם יחסיות מוסרית מפריכה את עצמה. אנשים שטוענים שהם מאמינים ביחסיות אינם יכולים להתאים את עצמם בעקביות למערכת האתית שלהם. אנשים אלה מבצעים הערכות מוסריות כל הזמן. הם משמיעים את קולם נגד גזענות, ניצול, טבח המוני ודברים רבים אחרים. למשיחיים יש יסוד עקבי המבוסס על התגלותו של אלוהים, והיסוד הזה מאפשר להם לצאת נגד הרעות החברתיות. לאנשים שדוגלים ביחסיות מוסרית אין בסיס.

ליחסיות המוסרית יש שתי בעיות אחרות. ראשית, איש איננו יכול למתוח ביקורת חיצונית על מוסריות. בספר Christian Ethics in Plain Language ("אתיקה נוצרית במונחים פשוטים") מצויין הקושי שביחסיות תרבותית. אם האתיקה יחסית לכל תרבות, כל מי שאיננו כלול בתרבות הזו מאבד את זכותו לבקר אותה. למעשה, זו הייתה טענתם של המפקדים הנאציים במשפטי נירנברג: "איזו זכות יש לכם לבקר את הדברים שעשינו בגרמניה הנאצית? הייתה לנו מערכת מוסרית משלנו". לשמחתנו, השופטים והחברה המערבית דחו את הטענות האלה.

שנית, איש איננו יכול לבקר מוסריות מבפנים. היחסיות התרבותית איננה מותירה מקום לרפורמיסטים חברתיים. התנועה לביטול העבדות, לחופש הבחירה ולזכויות האזרח הן עדיין דוגמאות לתנועות חברתיות שמתנגדות לנסיבות החברתיות של התרבות. רפורמיסטים כגון ויליאם וילברפורס או מרטין לותר קינג הצעיר נקטו עמדה, קבל עם ועדה, והצביעו על מנהגים לא מוסריים, וקראו לחברה לספק פתרון מוסרי. ביטול העבדות והמאבק לזכויות האזרח הם דברים חיוביים גם אם אנשים רבים בחברה התנגדו להם.

לא זו בלבד שהיחסיות המוסרית מפריכה את עצמה, אלא שהיא גם מסוכנת. יחסיות מוסרית מובילה לאנרכיה מוסרית. היא מבוססת על ההנחה שיש לאפשר לכל אדם לחיות בהתאם לאמות המידה המוסריות שלו.

חשוב על הסכנה שנשקפת מכך בחברה שיש בה ערכים מוסריים שונים ומגוונים. יש אנשים שחושבים שגנבה היא מעשה מוסרי לחלוטין, לפחות בנסיבות מסוימות. אחרים חושבים שאפשר להצדיק רצח. החברה אינה יכולה לאפשר לכל אדם לעשות את הישר בעיניו. ברור שהחברה מאפשרת מידה מסוימת של אנרכיה כשלא נשקפת סכנה לחיים, לחופש או לרכוש. בכל שנה כשאני הולך ליריד הלאומי, אני רואה את האנרכיה הרבה שבאה לידי ביטוי על המדבקות שעל המכוניות. במקרה הזה, החברה מאפשרת לבני אדם לעשות את מה שנראה להם נכון. לעומת זאת, אם אותם אנשים יתחילו לפעול כראות עיניהם על הדרך המהירה, לא נוכל לאפשר להם את זה מכיוון שהם גורמים סכנה לחיים, לחופש ולרכוש.
יחסיות מוסרית נשמעת נחמדה וסובלנית ומשחררת, אבל אם היא תיושם ברמת החברה, היא עלולה להיות מסוכנת. איננו יכולים לאפשר את קיומה של אנרכיה מוסרית מוחלטת מבלי שנהפוך לברברים. זוהי ההשלכה של חיים בעולם ששינה את השקפתו לגבי האמת ויצר מערכת אתית שמתכחשת לקיומה של האמת.

 

השפעתו של ריקבון האמת

מהן ההשלכות של אבדן האמת בחברה? יש דרכים רבות לאמוד אותן וארגונים רבים עסקו בכך. בשנת 1994 ניהלה קבוצת המחקר של ברנה סקר עבור ג'וש מקדואל על נוער שחונך בכנסיות. מדובר בצעירים ובני נוער שהולכים לכנסיה באופן קבוע. הסקר גילה שמתוך בני נוער אלה, 57% אינם מסוגלים לאמר שקיימת אמת מידה אובייקטיבית לאמת. כמו כן גילה הסקר ש-85% מתוך אותם בני נוער טוענים ש"אולי זה לא בסדר בעיניך, אבל זה לא אומר שזה לא בסדר בעיניי".

ג'ורג' ברנה אומר שהדור הצעיר מורכב בעיקר מאנשים שחושבים באופן לא ליניארי. במילים אחרות, הם יוצרים את מערכת הערכים שלהם בשיטת "גזור והדבק" ממגוון של מקורות שונים, גם אם הם סותרים זה את זה. זאת ועוד: הם מאמינים במושגים סותרים אלה מכיוון שאין להם אמונה מוצקה באמת מוחלטת. אם האמת הינה אישית ולא אובייקטיבית, אין שום החלטה נכונה, וכל אדם צריך לעשות כטוב בעיניו.

 

השקפת העולם של כתבי הקודש

מהי ההשקפה של כתבי הקודש לגבי פוסט-מודרניזם? אחת הבעיות עם ההשקפה של הפוסט-מודרניזם היא שהיא משפיעה על האופן שבו אנחנו קוראים את כתבי הקודש. הפוסט-מודרניזם אהוד ונפוץ מאוד, ולכן בני אדם קוראים ספרות (וגם את כתבי הקודש) בצורה שונה מבעבר. הפרשנות הספרותית פועלת בשיטה המכונה "דקונסטרוקציה של הפוסט-מודרניזם". היא משמשת לא רק בשיעורי עברית בתיכון ובאוניברסיטאות אלא גם בפרשנות של כתבי הקודש. עלינו לפתח אבחנה, במיוחד כשאנחנו בוחנים את השקפות העולם המוצגות בתקשורת.

בפיליפים ד', ח׳ כתוב: ״סוף דבר, אחיי, כל אשר אמת, כל מה שנכבד, כל דבר ישר, טהור, מלא נועם, כל אשר שמעו טוב, כל מעשה נעלה, וכל דבר הראוי לשבח, באלה יהגה לבבכם". תלמיד ממוצע צופה ב-22,000 שעות טלוויזיה לפני שהוא מסיים תיכון. אותו תלמיד גם מקשיב ל-11,000 שעות של מוזיקה במהלך שנות ההתבגרות שלו. על אלה יש להוסיף את השעות שהוא מבלה על המחשב, באינטרנט ובספיגת התרבות באמצעות ספרים וירחונים. הפוסט-מודרניזם הינו בעל השפעה עצומה על החברה שלנו. שחיקה זו של האמת משפיעה על האופן שבו אנחנו רואים את העולם, ודחיית הערכים המוחלטים מובילה באופן טבעי לדחייתם של ערכים מוחלטים וקידום היחסיות המוסרית.

מגמה חדשה בפילוסופיה, בראשותו של הפילוסוף הצרפתי ז׳אק דרידה, נקראת דה־קונסטרוקציוניזם או פוסט מודרניזם. השקפה זו עוסקת ביחסיות של כל 'משמעות' ושל כל 'אמת', ומכחישה את קיומם של עקרונות בסיסיים ־ כלומר, של אמיתות שמקובלות בדרך כלל (לדוגמה, ״אני קיים״), ושמהוות נקודת התחלה של כל מחקר פילוסופי. אף על פי שהטענות שמשמיעים חסידי הגישה הזו עלולות לבלבל את מי שאין לו הכשרה פילוסופית, הפעולה המעשית שלה שולטת בחשיבה של רוב האנשים בימינו. התוצאה היא דרך חשיבה יחסי לחלוטין בכל מה שקשור לאמת: אין אמיתות מוחלטות, רק כאלה שמתאימות לכל אדם באשר הוא.

קרל הנרי אומר שזרעי הפוסט מודרניזם נזרעו בתקופה המודרנית. ״העידן המודרני ביקש לשחרר את האנושות מגורל או קיום ביקום שמנוהל על ידי אלוהים. המדע החילוני מבטיח חופש חדש לאנושות וקידמה לעולם. הסדר האינטלקטואלי של העולם עבר לתבונה האנושית". אם כך, התבונה האנושית מחליפה בעידן המודרני את האמונה באלוהים. בעידן הפוסט מודרני האנשים דוחים את הצורך להיות כבולים אפילו לתבונה ולאחריות שמשתמעת ממנה.

הפוסט מודרניזם דוחה את הרעיון שאמונות יכולות לשקף את המציאות כיאות. הנרי אומר ש״ההנחה האפיסטמית שמשותפת לכל הפוסט מודרניסטים היא דחייה של הפנדמנטליזם ־ של האמונה שמידע מורכב ממערכות של אמונות שנשענות בבטחה על מערכות אחרות של אמונות, ושהכל מבוסס על אמונות בסיסיות שאי אפשר לשנותן״. גרנץ מסכם, ״חסידי הפוסט מודרניזם הגיעו למסקנה שכל ניסיון לתאר מרכז עצמאי, בלתי תלוי ומאחד ־ עולם אמיתי אחד ויחיד ־ מאחורי החוויה, נועד להיכשל; בסופו של דבר הם מייצרים רק בדיות, פרי הדמיון האנושי. כשהמבקר הפוסט מודרניסטי של המודרניזם מפריד את ההסבר האנושי מהרעיון של עולם עצמאי ובלתי תלוי שנמצא ביסודם של הדברים, הוא מנתק אותנו מדברים ומשאיר לנו רק מילים״.

מקאלום מסכם את העמדה הפוסט מודרנית: "איך נוכל לדעת אם הדימויים שהחושים שלנו מביאים לתודעה אכן תואמים את המציאות שנמצאת מחוץ למוח שלנו? כדי להיות בטוחים בזה עלינו לעמוד מחוץ לעצמנו ולהשוות את הדימויים המנטלים שלנו לעולם האמיתי. אבל היות שאנחנו לא יכולים לעמוד מחוץ לעצמנו, אין כל דרך שתאפשר לנו לדעת אם הדמיון שלנו תואם במדויק את המציאות. נותרה לנו רק ספקנות".

אובייקטיביות אמפירית?

זוהי אחת הסיבות לכך שהפוסט מודרניסטים טוענים שלא קיימת אובייקטיביות אמפירית. הם מעלים את הבעיה של יצוג – איך אנחנו תופסים את המציאות, והאם התפיסות שלנו משקפות בצורה מדויקת את העולם החיצוני. הפוסט מודרניסטים אומרים שהתשובה היא שלילית. הם מצביעים על כך שאנשים שונים רואים את אותו דבר בצורה שונה. לדוגמה, הם יאמרו שאנחנו לא יכולים לדעת איזה מין אדם בדיוק היה ישוע, ושאנחנו יכולים רק לבנות את הדמות שלו על ידי שימוש בשפה שלנו. גרנץ מוסיף, ״הוגים פוסט מודרניסטים… טוענים שאנחנו לא באים במגע עם העולם שפשוט ׳קיים שם׳, אלא בונים לעצמנו עולם בעזרת ההבנה שאנחנו מביאים איתנו. הם טוענים שאין לנו נקודת יתרון קבועה מעבר לעולם שאנחנו בונים לעצמנו, נקודה שעליה נוכל לבסס דיעה אובייקטיבית טהורה לגבי המציאות שבחוץ״.

רורטי טוען כי ״בעיניו של הפוסט מודרניסט הפרגמטיסט (של אדם שחושב שהאמת שעומדת מאחורי הנחה מסוימת נקבעת רק על סמך התוצאות המעשיות שלה), משפטים אמיתיים אינם בגדר אמת רק משום שהם תואמים את המציאות, ולכן אין כל מקום לשאלה לאיזה סוג של מציאות, אם בכלל, מתאים משפט נתון כלשהו. אין כל טעם לדאוג בנוגע למה ש׳הופך׳ אותו לאמת״.

 

אמת היא הקבלה למציאות

פיטר קריפט ורונלד ק׳ טאצלי ממכללת בוסטון מסבירים ש״אמת היא ההקבלה בין מה שאתה יודע או אומר לבין המציאות. אמת פירושה ׳לומר את הדברים כפי שהם למעשה׳״. הם ממשיכים ואומרים, ״ברגע שכל התיאוריות שעוסקות באמת מנוסחות באופן ברור ובפשטות, הן יוצאות מנקודת הנחה שקיים מושג הגיוני של אמת, ששמור בחוכמה של השפה ובמסורת של השימוש, כלומר תיאוריית ההקבלה (או הזהות). שכן כל תיאוריה טוענת שיש בה אמת, כלומר, שהיא מקבילה למציאות, ושהתיאוריות האחרות הן שקריות, כלומר, שהן לא מקבילות למציאות״.

מקאלום אומר, ״הפוסט מודרניסטים טוענים שאין כל דרך לדעת אם חוקי השפה זהים לחוקים ששולטים במציאות. הפוסט מודרניזם מותיר אותנו עם ספקנות שמחלחלת לכל, כלואים במה שהם מכנים בית הסוהר של השפה. המציאות מוגדרת או נבנית בידי תרבות ושפה, ולא נחשפת באמצעות תבונה וצפייה״. הנרי מסכם, ״טקסטים לא יכולים להעביר אמת אודות מציאות אובייקטיבית. המשמעות שנותן להם פרשן אחד טובה בדיוק כמו פרשנותו של אחר, בלי כל קשר לפער האפשרי בין שתי הפרשנויות. לטקסט אין כל משמעות מקורית או סופית, ואין רק דרך אחת שבה יש לפרש את כתבי הקודש או כל טקסט אחר״.

רורטי מסכם, ״הפרגמטיסטים אומרים שהנאמנות שלנו לבני אדם אחרים שנלחמים יחדיו בחושך היא זאת שמשנה בסופו של דבר, ולא התקווה שלנו להבין נכונה את הדברים״. גרנץ מסכם, ״השקפת העולם הפוסט מודרנית פועלת מתוך הבנה של האמת שמבוססת על הקהילה. היא מאשרת שהדרך שבה אנחנו מקבלים דבר מסוים כאמת, ואפילו הדרך שבה אנחנו רואים את האמת, תלויות בקהילה שבה אנחנו חיים. מעבר לכך, באופן קיצוני יותר, השקפת העולם הפוסט מודרנית מאשרת שהבנת האמת שלנו משתרעת מעבר להבנות שלנו לגבי מהות האמת: אין אמת מוחלטת; האמת היא יחסית ותלויה בקהילה שבה אנחנו חיים או חברים״.

 

כן = לא, אור = חושך, טוב = רע, מה?

זוהי השקפת עולם מפחידה, בעיקר כשמביאים בחשבון את ההגדרה שהנאצים נתנו למושג ״אמת״! נורמן גייזלר מדבר על ההשלכה המעשית של הלוגיקה הפוסט מודרנית. ״המשמעות היא שאברהם אבינו אומר את האמת כשהוא מכריז ש׳יש אלוהים׳, אבל האמת היא גם לצידה של מדלין מוריי אוהרה שאומרת ש׳אין אלוהים׳. אבל הרי לא יתכן ששתי האמירות האלה נכונות. אם אחת מהן היא אמת, יוצא שהשנייה היא שקר. ומאחר שהן ממצות את האפשרויות היחידות שקיימות, אחת מהן חייבת להיות אמת״.

גייזלר טוען ש״אם אמת היא יחסית, יוצא שאיש לא טועה לעולם ־ אפילו כשהוא כן טועה. כל עוד דבר מסוים הוא בגדר אמת עבורי, יוצא שאני צודק גם כשאני טועה. החיסרון הוא שאני לעולם לא אוכל ללמוד משהו, שכן למידה פירושה מעבר מאמונה שקרית לאמונה שהיא בגדר אמת ־ כלומר מאמונה שקרית באופן מוחלט לאמונה שהיא אמת באופן מוחלט״.

אני סובייקטי כי אני מגניב

קריפט וטאצלי אומרים, ״המקור הראשוני לסובייקטיביזם בימינו, לפחות באמריקה, הוא הרצון להיות מקובל, להיות ׳אין, להיות אופנתי, אוונגארד… ולא ׳מרובע׳, ׳חנון׳, או ׳מחוץ לעניינים׳. כולנו למדנו את זה כילדים ־ הפחד הגדול ביותר של נער מתבגר הוא למצוא את עצמו במצב מביך ־ אבל ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מלבישים את הפחד הזה בתחפושת מתוחכמת, למדנית יותר״. לדברי קריפט וטאצלי, מקור נוסף לסובייקטיביזם ״הוא הפחד שלנו משינוי קיצוני ־ הפחד משינוי אמונה, מהצורך ׳להיוולד מחדש׳, מהצורך להכניע את כל אורחות חיינו ואת הרצון שלנו לרצונו של אלוהים. הסובייקטיביזם הוא הרבה יותר נוח. הוא דומה לחלום, או פנטזיה נרקסיסטית״.

ואן אינוואגן מציין כמה מביך שאנשים מסוימים מכחישים את האובייקטיביות של האמת: "מה שמעניין יותר מכל ביחס לאמת האובייקטיבית הוא שיש אנשים שמכחישים את קיומה. יהיה מי שיתהה איך מישהו יכול להכחיש את קיומה של אמת אובייקטיבית. אבל אני בטוח שההסבר שיתנו לזה אנשים מסוימים הוא שהם מתמלאים עוינות עמוקה מעצם המחשבה שקיים דבר כלשהו שבאופן כזה או אחר שופט אותם. וכמובן, הרעיון שמעורר בהם את העוינות המירבית הוא שיש אלוהים. אבל הם גם חשים עוינות דומה לרעיון שקיים יקום אובייקסיבי שלא אכפת לו מה הם חושבים, ושיכול להפוך את האמונות היקרות ביותר שלהם לשקריות, בלי לשאול אפילו לדעתם".

האמונה המשיחית כנגד הפוסט מודרניזם

הטענות של האמונה המשיחית מנוגדות לחלוטין לעולם המטושטש של השפה הפוסט מודרנית. ישוע לא הותיר כל ספק בכך שהוא המרפא היחיד של המין האנושי, התקווה היחידה שיש לנו והדרך היחידה להתרצות ולהתפייס עם אלוהים. ישוע אמר, ״אני הדרך והאמת והחיים. אין איש בא אל האב אלא דרכי״ (יוח׳ יד׳, ו׳). ״גוף המשיח״ הבין היטב את ההשלכות של דבריו. כשראשי היהודים לחצו על כיפא להסביר את הנס שחולל כשריפא את הפיסח, הוא אמר באופן שאינו משתמע לשתי פנים, ״שיהא ידוע לכולכם ולכל עם ישראל, כי בשם ישוע המשיח מנצרת, אשר אתם צלבתם ואשר אלוהים הקימו מן המתים, בשם הזה הוא עומד בריא לפניכם. הוא האבן שמאסתם, אתם הבונים, אשר היתה לראש פינה. ואין רפואה (ישועה) באחר, כי אין שם אחר נתון לבני אדם תחת השמים, ובו עלינו להירפא (להיוושע)״. (מעשי השליחים, ד׳, י׳-יב׳).

כשבודקים את הטענות של האמונה המשיחית, מבינים שיש להגיע להחלטה ולבחור בין שתי אפשרויות: או שישוע המשיח הוא התשובה לכל בני האדם בכל הזמנים ובכל המקומות, או שהוא לא התשובה לאף אחד, בשום זמן ובשום מקום. אם הוא לא יותר מאשר קביים פסיכולוגיים לאנשים מסוימים, הרי שהוא לא מושא האמונה של כל בני האדם. ולהיפך, אם ישוע הוא אדון ואלוהים, הרי שעובדה זו לא חדלה מלהיות אמת רק כי מישהו בוחר לא להאמין בה.

"אנחנו לא הופכים אמירות כלשהן לאמיתיות או שקריות רק משום שאנחנו מאשרים או מכחישים אותן. אמירות כאלה הן בגדר אמת או שקר ללא כל קשר למה שאנחנו חושבים, [ללא כל קשר] לדיעות שלנו או להערכה שלנו לגביהן." (מורסימר ג׳ אדלר)

אבל אנחנו לא פרימיטיביים מימי הביניים!

נוסף על כך, מורטימר ג׳ אדלר מסביר שאמירות כמו ״אולי זה היה נכון בימי הביניים אבל היום זה כבר לא כך״, או ״זה עשוי להתאים לאנשים פרימיטיביים אבל לא לנו״, מבוססות על שני סוגים של בלבול. לפעמים אנחנו מבלבלים בין האמת לבין מה שמרבית האנשים בזמן מסוים או במקום מסוים חושבים שהוא האמת, כפי שעולה מהדוגמה הבאה: ״עד לפני כמה מאות בשנים האמין חלק מהמין האנושי שהארץ היא שטוחה. אמונה שקרית זו הופרכה בינתיים. אבל אין זה אומר שהאמת האובייקטיבית השתנתה ־ שמה שבעבר היה נכון היום כבר לא נכון… לא האמת השתנתה, אלא התפוצה הרחבה של דיעה כלשהי, שהיום כבר אינה מקובלת על הרוב״.

בלבול מסוג אחר נוצר כשמתעלמים מההקשר של המקום או הזמן שבהם נאמר משפט כלשהו. ״גודל האוכלוסייה במדינה מסוימת משתנה מזמן לזמן, אבל דברים מסוימים שנאמרים לגבי גודל האוכלוסייה בארץ מסוימת בזמן נתון נותרים בגדר אמת, גם כשבשלב מאוחר יותר עולה מספר האוכלוסין. ההכללה של תאריך מסוים במשפט מסוים שמדבר על אוכלוסיית ארצות הברית בשנה מסוימת הופכת את אותו משפט לאמת נצחית, בתנאי שהמשפט עצמו היה מדויק מלכתחילה״.

אפילו ברטרנד ראסל האגנוסטי טוען שאמת היא לא דבר יחסי שתלוי בהבנה או בתפיסה שלנו, ושלא המוחות שלנו הם שיוצרים את האמת או את השקריות. הם יוצרים אמונות. אבל לאחר שהאמונות נוצרו, המוח לא יכול לתפוס אותן כאמיתיות או שקריות, ״פרט למקרה מיוחד בו נוגעות האמונות בדברים העתידים להתרחש והתלויים במאמין (דרך משל, האמונה שנגיע לתחנה לפני צאת הרכבת). מה שעושה את האמונה לאמיתית היא עובדה, ועובדה זו, פרט למקרים יוצאים מן הכלל, אין בינה ובין רוחו של המאמין ולא כלום״.

אמת אובייקטיבית-אבסולוטית איננה תלויה בנו

״מידת האמת או השקר של אמירה כלשהי תלויה בקשר שלה לעובדות שניתן לוודא, לא בקשר שלה למשפט שבני האדם חורצים על אותן עובדות. אני עשוי לאשר שאמירה מסוימת היא נכונה, כשלמעשה היא שקרית. אתה עשוי לשלול אמירה ולומר שהיא שקרית, כשלמעשה היא אמת. האישור שלי או ההכחשה שלך לא משנים את מידת האמת או השקר של האמירות שאתה ואני שופטים בצורה שגויה. אנחנו לא הופכים אמירות כלשהן לאמיתיות או שקריות רק משום שאנחנו מאשרים או מכחישים אותן. אמירות כאלה הן בגדר אמת או שקר, ללא כל קשר למה שאנחנו חושבים, לדיעות שלנו או להערכה שלנו לגביהן״.
ד״ר וויליאם ליין קרייג אומר ש״הטענה (הפוסט מודרנית), שלפיה ׳האמת היא שאין כל אמת, סותרת את עצמה והיא גם לא הגיונית, כי אם יש אמת באמירה הזו, הרי שהיא איננה אמת, מאחר שאין כל אמת. לפיכך, אי אפשר למנוע מהדה־קונסטרוקציוניסט מלעשות דה־קונסטרוקציה לעצמו. גם אין כל סיבה לאמץ את נקודת ההשקפה הפוסט מודרנית במקום השקפות (כמו) הקפיטליזם המערבי, השוביניזם הגברי, הגזענות הלבנה וכיוצא באלה, מאחר שבפוסט מודרניזם אין יותר אמת משיש בכל אחת מהשקפות העולם האחרות".
קרייג בעצם עומד על הסכנה שטמונה בחשיבה הפוסט מודרנית. כשאין כל אמת אובייקטיבית, לא קיים שום דבר שהוא רע במהותו. מה שרוב האנשים רואים כמעשה נתעב (למשל רצח, גניבה, ובעבר גם שקר), צריך להיות מקובל עכשיו פשוט משום שהוא מקובל על אנשים מסוימים. ג׳יימס סייר חושף חוסר עקביות פוסט מודרני נוסף, ״למרות שהפוסט מודרניסטים צריכים לומר שהם מעולם לא פגשו נרטיב שלא מצא חן בעיניהם, ברור שהם כן נתקלו בנרטיב כזה. הם דוחים על הסף את הפנדמנטליזם המשיחי וסיפורי בישור שונים בגלל הבלעדיות שלהם״.

מדע מצדד באמת אובייקטיבית-אבסולוטית

מקאלום טוען: "הפוסט מודרניסטים אומרים שמאחר ואנחנו לא יכולים לצאת מעצמנו כדי להשוות את הדימויים המחשבתיים שלנו למציאות… אין לנו ברירה אלא לדחות את הרעיון שאנחנו יכולים לדעת את המציאות בצורה אובייקטיבית. עלינו לענות שבניגוד לכך, למרות שההערכות שלנו לגבי העולם הן לא תמיד מדויקות, הן פתוחות לתיקון באמצעות מחקר נוסף. העובדה שאין לנו ודאות מוחלטת בנוגע לעולם החיצוני אין פירושה שאנחנו לא יכולים לדעת דבר על מה שקיים מחוץ לנו. אנחנו לא חייבים להתפלש בספקנות הפוסט מודרנית.

ההצלחה של הטכנולוגיה המדעית מוכיחה שהתפיסה שלנו לגבי העולם היא מדויקת יחסית. שפע של השגים מעיד על האמינות של הידע האנושי.

לדוגמה, המתמטיקאים חישבו ומצאו אילו מסלולים, נתיבים ומידות האצה דרושים כדי להנחית אדם על הירח. החישובים האלה הוכיחו את עצמם כנכונים. ניל ארמסטרונג אכן נחת על הירח! אף אדם לא היה מצליח לתפקד או להאריך ימים אם היה נוהג כאילו שהאמת היא עניין של השקפה ולא דבר אובייקטיבי. השיקים שלו היו חוזרים אם חשבון הבנק שייך לו רק ״לדעתו״, הוא היה שותה רעל אם ״לדעתו״ זאת לימונדה, הוא היה נופל מבעד לשכבת קרח דקה ש״לדעתו״ היא עבה, או נפגע מאוטובוס ש״לדעתו״ עומד בתחנה ולא נוסע. אדם שמבקש לתפקד בעולם הזה חייב לייחס חשיבות כלשהי להקבלה האובייקטיבית של האמת למציאות. מסוכנים עוד יותר הם אלה שדוגלים בהשקפת עולם יחסית של האמת רק כשמדובר במוסר שלהם עצמם.

לסיום, אם הפוסט מודרניזם הוא אמת, הרי שנישואין הם דבר בלתי אפשרי. כלומר, הבעל לא באמת חייב להקשיב למה שאשתו אומרת ולהבין אותה. הוא יכול לייחס לדבריה את המשמעות שהוא רוצה לייחס להם. ומצב כזה, כפי שבעלים רבים יכולים להעיד מניסיונם האישי, רק יכניס אותם לצרות 😉