הברית החדשה – מהימנותה ההיסטוריוגרפית (אמינות האירועים)

מבקרי הברית החדשה רומזים או טוענים שהכתבים הכלולים בה אינם מהימנים, כי הם פרי עטם של תלמידי ישוע או של מאמינים מדורות מאוחרים יותר. לדבריהם, במקורות שלא נכתבו על ידי משיחיים אין כל אזכור לישוע או למאורעות אחרים שמתועדים בברית החדשה. זוהי טענת שווא, אם לומר את המעט. גייזלר מציין:

"הטענה שכתבי הברית החדשה הם חד צדדיים מבוססת על הנחה משמעותית אבל שקרית, שלפיה עדותם של עדים שהיו קרובים לאירוע שעליו הם מעידים אינה יכולה להיות מהימנה. אין ספק שזוהי טענת שווא. ניצולי שואה קרובים למאורעות שאותם הם תיארו. די בעובדה זו כדי להציב אותם בעמדה הטובה ביותר כדי לדווח על מה שהתרחש שם. הם היו שם, והם חוו את הזוועות על בשרם. עיקרון זה חל גם על עדות בבית משפט של מי שנפל קורבן להתקפה אכזרית. וכך גם לגבי מי שניצל מן הפלישה לנורמנדי במלחמת העולם השנייה או מהמתקפה בטאט במהלך מלחמת וייטנאם. אין לשלול את העדים שעדויותיהם נמצאות בברית החדשה רק משום שהיו קרובים למאורעות שאותם הם מתארים".

גייזלר מוסיף:

"נניח שיש ארבעה עדים לרצח. נוסף לכך יש עוד עד שהגיע למקום אחרי הרצח וראה את גופת הנרצח, ואדם נוסף ששמע על הרצח מאדם אחר, שגם שמע על כך ממישהו. במהלך המשפט הסניגור יטען שחוץ מארבעת עדי הראייה מדובר בטיעון שאין לו על מה להתבסס ושלכן יש לבטל את ההאשמות נגד הנאשם בשל חוסר ראיות. הנוכחים במקום ודאי יחשבו שהסניגור הסיט את תשומת הלב מהנושא העיקרי. הוא גרם לכך שדעתם של השופט והמושבעים הוסחה מהעדות החזקה ביותר לחלשה יותר, בנימוק שהוא לכל הדיעות לקוי. מאחר שהאנשים שכתבו את הברית החדשה היו עדי הראייה היחידים שסיפקו עדויות עדכניות, עוד בימיו של ישוע, תהיה זו טעות להסיט את תשומת הלב מהם אל מקורות חיצוניים. ויחד עם זאת יש לשים לב לעדויות ממקורות לא משיחיים, שאינם כלולים בברית החדשה, ושתומכים במה שנאמר בה על ישוע".

טקיטוס

טקיטוס, הרומי שחי במאה ה-1 לס' נחשב לאחד ההיסטוריונים הדייקנים ביותר בעולם העתיק. הוא מתאר את השריפה הגדולה שפרצה ברומא, שיש שראו בקיסר נירון את האשם בה:
"למען מחות שמועה זו טפל נירון אשמה על אנשים, שהיו שנואים בשל שיקוציהם וכונו בפי המון העם בשם 'משיחיים' (Χριστιανός), וייסרם בעינויים מחוכמים שבמחוכמים. אבי השם משיחיים (Χριστιανός) היה המשיח (Χριστός), אשר בימי שלטונו של טיבריוס הוציאו להורג הפרוקוראסור פונטיוס פילאטוס. אמונה תפלה משחיתה זו דוכאה לשעה וחזרה ופרצה לא רק ביהודה, זו מקור הרעה, אלא אף ברומא, אשר אליה נוהר מכל עבר ובה רווח כל דבר אימים ודבר בושת" (טקיסוס, ספרי השנים, מ״ה [עמ׳ 318]).

סביר להניח ש״האמונה הטפלה המזיקה״ שטקיטוס מדבר עליה היא תחייתו של ישוע מן המתים. נימה דומה אנו מוצאים בדבריו של סבטוניוס.

סבטוניוס

סבטוניוס היה מזכירו הראשי של הקיסר אדריאנוס (ששלט בין השנים 138-117 לס׳). הוא מאשר את הדיווח שמופיע במעשי השליחים י״ח 2, לפיו בשנת 49 לס׳ ציווה הקיסר קלאודיוס על כל יהודי רומא (וביניהם פריסקילה ועקילס) לעזוב את העיר. שתי מובאות מדבריו חשובות לענייננו:

״כשהיהודים חוללו מהומות חוזרות ונשנות בגלל כרסטוס [ישוע], הוא [קלאודיוס] גירש אותם מרומא״. בתיאור השריפה הגדולה שפרצה ברומא סבטוניוס מדווח ש״עונש הוטל על המשיחיים – קבוצה של אנשים המכורים לאמונה טפלה חדשה ומזיקה״. סבטוניוס כתב על המאורעות האלה כ-75 שנה בערך לאחר התרחשותם, ולכן לא היה בעמדה שאיפשרה לו לדעת אם המהומות והתסיסות שעליהן הוא מדבר אכן התרחשו בגלל מישהו שכונה 'משיח' (ביוונית: "כריסטוס") או בגלל מישהו שזהו שמו. סביר להניח שהוא מתכוון לוויכוח שהתעורר בקרב היהודים באשר לזהותו של ישוע.

יוספוס (יוסף בן-מתיתיהו)

יוספוס (בסביבות 100-37 לס׳) היה בן לכת הפרושים, נצר לשושלת כוהנים והיסטוריון יהודי, אף על פי שעבודתו נעשתה עבור הרומים ומתוך הקפדה שלא לפגוע בהם. נוסף לאוטוביוגרפיה שלו הוא כתב שני חיבורים רחבי היקף, ״מלחמות היהודים״ (78-77 לס׳) ו״קדמוניות היהודים״ (בסביבות 94 לס׳). הוא כתב גם חיבור שולי יותר – ״נגד אפיון״. יוספוס יוצא בהצהרות רבות שמאשרות, לפעמים באופן כללי ולפעמים בפרטי פרטים, את האופי ההיסטורי של התנ״ך ושל הברית החדשה גם יחד.

עדותו על הקאנון

יוספוס מונה את הספרים שכלולים בקאנון המקודש בדומה לנוסח המסורה, ולא כולל בהם את הספרות החיצונית. יוספוס מחלק את 39 הספרים ל-22 כרכים, בהתאם למספר האותיות בעברית. ״הן ברשותנו לא נמצאים רבבות ספרים חסרי התאמה החולקים זה על זה, כפי שיש ליוונים, אלא רק עשרים ושניים ספרים, שבהם נכתב על כל אירועי הזמן שחלף, והם נאמנים עלינו בצדק. מביניהם, חמישה ספרים של משה, ובהם כתובים החוקים… כתבו הנביאים שלאחר משה את קורות זמנם בשלושה עשר ספרים; ואילו ארבעת הספרים הנותרים כוללים מזמורים לאל ולקח חיים לבני האדם״ (יוספוס, נגד אפיון, א' ח', שורות 40-38).

גייזלר מציין שהתייחסותו של יוספוס לדניאל הנביא כאל מחבר שחי במאה ה-6 לפנה״ס (יוספוס, קדמוניות, י' יא'), מאשרת את האופי העל־טבעי של נבואותיו המדהימות של דניאל בנוגע להתפתחויות ההיסטוריות בעתיד. שלא כמו התלמוד, שנכתב מאוחר יותר, יוספוס כולל את דניאל בין הנביאים, שכן ספרו אינו נמנה עם תורת משה או עם החלק שנקרא ׳מזמורי אלוהים׳ וכולל את ספרי תהילים, משלי, קהלת ושיר השירים. דבריו של יוספוס מאשרים את תאריך כתיבתו המוקדם של ספר דניאל״.

עדות על הברית החדשה בדברי יוספוס (יוסף בן-מתיתיהו)

יעקב אחי ישוע

יוספוס מתייחס לישוע כאל אחיו של יעקב שהוצא להורג על קידוש אמונתו. בהתייחסו לכהן הגדול חנניה, הוא כותב: ״…הושיב סנהדרין של דיינים והביא לפניה את אחיו של ישוע הקרוי המשיח – שמו יעקוב – ואנשים אחרים וערך קטיגוריה עליהם, כאילו עברו חוק, והסגירם לסקילה״ (יוספוס, קדמוניות, כ' ט' א' [ספר ט', סעיף א', שורה 200]). פיסקה זו, שנכתבה בשנת 93 לס׳, מאשרת את הדיווח של הברית החדשה: ישוע היה אדם אמיתי, שחי במאה ה-1 לס׳ ושתלמידיו ראו בו משיח; היה לו אח בשם יעקב, שהוצא להורג בידי הכהן הגדול אלבינוס ובידי הסנהדרין בשל אמונתו.

יוחנן המטביל

יוספוס מאשר גם את קיומו של יוחנן המטביל ואת הוצאתו להורג (קדמוניות, יח' ה' ב', 119-116). לאור האופי שבו כתובה פיסקה זו, אין כל בסיס לחשד שמדובר בזיוף שנוצרים הוסיפו מאוחר יותר. ״אולם לאחדים מן היהודים נדמה היה, שצבא הורדוס הושמד בידי אלוהים שנפרע ממנו… כמידת העונש שהוטל על יוחנן הקרוי המטביל. שכן הרג הורדוס את האיש הטוב הזה, שקרא ליהודים לעשות מעשים טובים ולנהוג בצדקות בין אדם לחברו ובחסידות כלפי אלוהים ולהתכנס יחד ולקבל את הטבילה״ (יוספוס, קדמוניות, יח' ה' ב', 117-116).

יש הבדל בין התיאור של יוספוס לגבי טבילתו של יוחנן לבין זה שבבשורות. יוספוס כתב שטבילת יוחנן לא נעשתה לשם סליחת חטאים, בעוד שהברית החדשה (מרק׳ א׳ 4) טוענת שזו היתה מטרתה; יוספוס גם אומר שיוחנן הוצא להורג מסיבות פוליטיות ולא כי גינה את נישואיו של הורדוס להרודיה. החוקר ברוס אומר כי סביר להניח שהורדוס האמין שאם יכלא את יוחנן, הוא יוכל להרוג שתי ציפורים במכה אחת. בנוגע לחוסר ההתאמה בעניין הטבילה, ברוס אומר שהדיווח בבשורות מתקבל יותר על הדעת מהזווית ה״היסטורית־דתית״, וגם שהבשורות עתיקות יותר מחיבוריו של יוספוס, ולפיכך מדויקות יותר. יחד עם זאת, הנקודה העיקרית פה היא שהמסגרת הכללית שיוספוס מספק מאשרת את זו שקיימת בספרי הבשורה.

ישוע

יוספוס מספק בטקסט שנוי במחלוקת תיאור קצר של ישוע ושל היעוד שלו:
"ובאותו זמן היה ישוע, איש חכם, אם מותר לקרוא לו 'איש'. שכן היה עושה מעשי פלא והיה רבם של הבריות, שקיבלו את האמת בהנאה, והוא משך אחריו יהודים רבים וגם רבים מן ההלנים. הוא היה המשיח. וכשהוציא פילטוס דינו לתלייה על פי מסירתם של האנשים הראשונים (במעלה) אצלנו, לא פסקו (מלאהוב אותו) אלה שאהבוהו תחילה. שכן נתגלה אליהם ביום השלישי והוא שוב חי, לאחר שנביאי אלוהים ניבאו עליו דבר זה, (וגם) רבבות נפלאות אחרות. ועד היום לא פס גזע המשיחיים, הנקרא כך על שמו" (יוספוס, קדמוניות, יח ג ג, 64-63).

פיסקה זו מצוטטת בספרו של אוסביוס (בסביבות 325 לס׳), ״תולדות הכנסייה״ א׳ 8-7,11, עמ׳ 28, והעדות שקיימת בכתבי היד תומכת בגירסה זו. הגירסה הנוכחית מופיעה בכל העותקים של טקסט זה שמצויים היום בידינו. ובכל זאת, נטייה רווחת היא לראות בפיסקה זו זיוף נוצרי, כי קשה לקבל שיוספוס היהודי יאשר שישוע היה המשיח ויציין שמשיחיותו קיבלה אישור מעצם העובדה שהוא הגשים נבואות, וכן בזכות הניסים שחולל ותחייתו מן המתים. אפילו ״אוריגינס אומר שיוספוס לא האמין שישוע הוא המשיח, וגם לא הכריז עליו כעל כזה״.

פ׳ פ׳ ברוס טוען שהביטוי ״אם אכן אפשר לקרוא לו אדם״ עשוי ללמד שהטקסט הוא אכן פרי עטו של יוספוס, אבל זוהי כתיבה צינית של יוספוס, שמתייחס בסרקזם לאמונה בכך שישוע הוא בן-אלוהים. חוקרים אחרים הציעו לשנות את הטקסט באופן שתישמר האותנטיות שלו אבל בלי שישתמע ממנו שיוספוס האמין שישוע היה המשיח.

יתכן שטקסט ערבי שנכתב במאה ה-4 לס׳ (ומצוי בכתב יד ערבי מהמאה ה־10) משקף את הכוונה המקורית של הכתוב:

באותם ימים היה איש חכם ושמו ישוע. התנהגותו היתה טובה והוא נודע כאיש מוסרי. רבים מבין היהודים, כמו גם בני עמים אחרים, הפכו לתלמידיו. פילטוס גזר את עונשו למוות בצליבה. ואלה שהיו תלמידיו לא נטשו את לימודו. הם דיווחו שהוא ניגלה אליהם שלושה ימים לאחר צליבתו וכי הוא חי; אם כך, יתכן שהוא היה המשיח שעל נפלאותיו דיברו הנביאים (פיסקה זו מצויה בכתב יד ערבי הנקרא -Kj'tab AJ – Unwan Al-Mukallal Bi-Fadail Al-Hik ma AJ-Mutawwaj Bi-Anwa Al-Falsafa Al-Manduh Bi-Haqaq Al-Marifa.)

פליניוס הצעיר

לפקידי הממשל בעת העתיקה היתה גישה למידע רשמי שלא היה זמין לציבור. פליניוס היה סופר ואדמיניסטרטור רומי. במכתב ששלח לקיסר טריאנוס בסביבות שנת 112 לס׳ הוא תיאר את מנהגי עבודת האלוהים של המשיחיים: "ביום קבוע היו רגילים להתקהל לפני עלות השחר ולשיר שיר לנוצרי כמו לאל ולהתחייב בשבועה לא לפשע כלשהו, אלא שלא לבצע גניבות, מעשי שוד וניאוף, שלא להפר הבטחה ולא להכחיש שהם חייבים חוב, כאשר ידרשו לפרוע אותו. אחר זאת התפזרו והתאספו שוב, כדי לאכול, אומנם מזון פשוט ושאינו מזיק (פליניוס, המכתבים, י׳ 96). מובאה זו מספקת עדות מוצקה לכך שכבר בשלב קדום המשיחיים עבדו את המשיח כאלוהים ובצעו יחד את הלחם כמתואר בברית החדשה (מעשי השליחים ב׳ 46,42.)

הקיסר טריאנוס

״אין לבלוש אחריהם. אם יואשמו ויורשעו, יש להעניש אותם, אולם באופן כזה, שמי שיכחיש שהוא משיחי ויוכיח זאת למעשה, כלומר על ידי תפילה לאלים שלנו, יזכה למחילה בשל החרטה, אפילו קיים חשד לגבי עברו״ (פליניוס, המכתבים, י׳ 97).
התלמוד

הכתבים התלמודיים בעלי הערך הרב ביותר בנוגע לדמותו ההיסטורית של ישוע הם אלה שחוברו בין השנים 200-70 לס׳, בתקופת התנאים. הקטע המהותי ביותר בעניין זה נמצא בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין מג' עא': ״בערב הפסח תלאוהו (תלו את) לישו הנוצרי. והכרוז יוצא לפניו (לפני כן) [במשך] ארבעים יום: ׳ישו הנוצרי יוצא פה ויסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל. כל מי שיודע לו זכות ־ יבוא וילמד עליו׳. ולא מצאו לו זכות, [ולכן] תלאוהו בערב הפסח״. המידע שמובא בברית החדשה ומקבל אישור בקטע זה כולל את זמן הצליבה ואת עצם התרחשותה, וכן את כוונתם של הסנהדרין להרוג את ישוע.

לוקיאנוס

לוקיאנוס מסאמוסטה היה סופר יווני, שחי במאה ה־2 לס׳. חיבוריו מכילים ביקורת צינית על האמונה בישוע:

"המשיחיים, אתה יודע, סוגדים עד היום לאיש אחד – האיש הנכבד שהציג את הפולחן החדש שלהם ונצלב בשל כך… אתה מבין, היצורים הללו שהולכו שולל, פועלים מתוך אמונה שהם בני אלמוות, מה שמסביר את הבוז שלהם למוות ואת ההקרבה העצמית שכה נפוצה בקרבם; נוסף לכך, זה שנתן להם את תורתם קובע בהם גם את המחשבה שהם כולם אחים מרגע שהם מאמינים [במשיח], מתכחשים לאלי יוון, סוגדים לחכם הצלוב וחיים על פי מצוותיו. הם עושים את כל הדברים האלה מתוך אמונה, ובזים לכל טוב העולם, שבו הם רואים לא יותר מאשר רכוש משותף".

ד״ר גארי האברמס כתב על מאורעות היסטוריים הקשורים בדמותו של ישוע, ומפרט כמה עובדות מבוססות שמוצאות אישור בטקסט הנ״ל, ״המשיחיים סגדו לישוע… ישוע לימד משנה חדשה בישראל… משנה שהובילה לצליבתו… משנה הטוענת שכל המאמינים בו הם אחים מרגע ישועתם והתכחשותם לאלילי השקר… המשנה הזו כללה סגידה לישוע וחיים שהתנהלו לאור חוקיו ותורתו״. האברמס מוסיף, ״נאמר לנו שהמשיחיים הם חסידיו של ישוע, שהאמינו שהם בני אלמוות… [הם] קיבלו על עצמם את משנתו של ישוע באמונה, ואמונתם באה לידי ביטוי באורח חייהם ובבוז שהפגינו כלפי נכסים חומריים״. מסקנתו של ד״ר גייזלר בנוגע ללוקיאנוס היא כי ״למרות היותו אחד המבקרים הקולניים ביותר שיצאו נגד הכנסייה, הוא מספק את אחד הדיווחים המפורטים ביותר מחוץ לברית החדשה אודות ישוע ותלמידיו הראשונים״.

מַארָה בר־סרפיון

מארה בר־סרפיון הסורי שלח לבנו סרפיון איגרת, מתישהו בין סוף המאה ה־1 לתחילת המאה ה־3 לס׳. באיגרת יש התייחסות לישוע כ"המלך החכם של היהודים": "איזה יתרון השיגו האתונאים כשהוציאו את סוקרטס להורג? כעונש על פשעם באו עליהם רעב ומגיפה. באיזה יתרון זכו אנשי סאמון מכך ששרפו את פיתגורס? בין רגע כוסתה ארצם בחול. איזה יתרון השיגו היהודים מכך שהוציאו להורג את מלכם החכם? הרי מיד לאחר מכן נתבטלה מלכותם. אלוהים נקם בצדק את מותם של שלושה חכמים אלה: האתונאים מתו ברעב; הים מחץ את הסמונאים; ארצם של היהודים הוחרבה והם גורשו מארצם, והיום הם חיים בפזורה. אבל סוקרסט לא נעלם עם מותו; הוא המשיך לחיות דרך דבריו של אפלטון; פיתגורס גם הוא לא נעלם עם מותו אלא המשיך לחיות בפסלה של הרה. גם המלך החכם לא נכחד לגמרי; הוא ממשיך לחיות דרך הדברים שלימד".
בשורת האמת

זמן קצר אחרי ישוע צמחו כמה קבוצות לא־משיחיות שהיו להן קשרים רופפים עם קהילת המשיח. אחת הקבוצות היותר מוצלחות היתה הגנוסטיקאים. סִפרם, ״בשורת האמת" שנכתב במאה ה־2 לס' נכתב ככל הנראה בידי ולנטינוס (160-135 לס׳). בכמה מקומות נאמר בחיבור שישוע היה דמות היסטורית אמיתית: "שכן כאשר ראו ושמעו אותו, הוא הניח להם לטעום ולהריח אותו ולגעת בבן האהוב. כשהוא נגלה, הוא הדריך בנוגע לאב… שכן הוא הופיע בדמות בשר ודם".

"ישוע עמד בסבלנות בייסוריו, שכן ידע שבמותו יהיו חיים לרבים… הוא חובר במסמרים לעץ; על הצלב הוא פירסם את מצוות האב… במהלך חייו הוא התקרב כל הזמן אל המוות. אחרי שפשט מעליו את בלויי הסחבות המתכלים, הוא עטה על עצמו אל־כיליון, שאיש אינו יכול לקחת ממנו".

מעשי פונטיוס פילטוס

מעבר למקורות הלא־משיחיים שנמצאים בידינו היום בנוגע לחייו של ישוע יש כמה מסמכים שקיומם נרמז במקורות אחרים, אם כי הם עצמם לא נמצאים בידינו. המסמך שנקרא The Acts of Pontius Pilate (״מעשי פונטיוס פילטוס״) אומנם היה מסמך רשמי, ובכל זאת הוא לא שרד; הוא מוזכר בדבריו של יוסטינוס מרטיר בסביבות שנת 150 לס׳, וכן בדבריו של טרטוליאנוס (בסביבות 200 לס׳). יוסטינוס כותב: ״והביטוי, ׳הם דקרו את ידי ורגלי׳ התייחס למסמרים על הצלב שנקבעו בידיו וברגליו. ולאחר שנצלב, הם הטילו גורלות על בגדיו, ואלה שצלבו אותו חילקו אותם ביניהם. אישור לכך שהדברים האמורים אכן התרחשו ניתן למצוא ב׳מעשים׳ של פונטיוס פילטוס״. יוסטינוס טוען שבחיבור זה ניתן למצוא גם אישור לניסים שישוע חולל.

ד״ר גייזלר מסכם:

המקור העיקרי לתיאור חייו של ישוע הוא ארבע הבשורות. יחד עם זאת קיימים דיווחים חשובים, ממקורות לא־משיחיים, המוסיפים מידע על הדיווחים של ספרי הבשורה ומאשרים את מה שנאמר בהם. מקורות אלה הם בעיקר יוונים, רומים, יהודים ושומרונים שחיו במאה ה-1 לס'. הם מלמדים ש…

1. ישוע בא מנצרת;
2. הוא חי חיים של חוכמה ויושר;
3. הוא נצלב בישראל במצוות פונסיוס פילטוס, בימי שלטונו של הקיסר טיבריוס, במהלך חג הפסח, ונחשב למלך היהודים;
4. תלמידיו האמינו ששלושה ימים אחר כך הוא קם מן המתים;
5. הסנהדרין היהודי הודה שהוא חולל מעשי גבורה יוצאים מן הרגיל וכינו אותם ״כשפים״;
6. קבוצת התלמידים הקטנה שלו גדלה בקצב מסחרר, והתפשטה עד רומא;
7. תלמידיו סירבו לעבוד אלים אחרים, ניהלו חיים מוסריים והתייחסו למשיח כאל אלוהי.
   תמונה זו מאשרת את דמותו של ישוע כפי שהיא מתוארת בספרי הבשורה בברית החדשה.

ד״ר הברמס מסיק ש״מקורות עתיקים, מחוץ לכתבי הקודש, מספקים באופן מפתיע כמות גדולה למדי של פרטים על חייו של ישוע ועל אופייה של המשיחיות בראשיתה״. הוא מוסיף עוד נקודה שרבים נוטים להתעלם ממנה. ״חשוב שנבין עד כמה יוצאת מן הכלל היא העובדה שבאפשרותנו לשרטט תרשים נרחב למדי של רוב ההיבטים העיקריים בחיי ישוע בעזרת מקורות היסטוריים ׳חילוניים׳. החשיבות שיש לכך היא רבה״.

פ׳ פ׳ ברוס אומר כי ״מפתיע עד כמה מעטים, באופן יחסי, הם החיבורים ששרדו מאותם ימים ושהיינו יכולים לצפות ששמו של ישוע יוזכר בהם (לעת עתה אני מוציא מכלל זה את איגרותיו של שאול וחיבורים אחרים מהברית החדשה)". מייקל ווילקינס וג׳ פ׳ מורלנד אומרים שאילולא היו בידינו כתבים משיחיים כלשהם, ״היינו יכולים להסיק מתוך חיבורים לא־משיחיים כמו אלה של יוספוס, התלמוד, כתבי טקיטוס ופליניוס הצעיר:

(1) שישוע היה מורה יהודי;
(2) שאנשים רבים האמינו שהוא חולל ניסי ריפוי וגירש שדים;
(3) שהמנהיגים היהודים דחו אותו;
(4) שהוא נצלב בהוראת פונטיוס פילטוס בימי שלטונו של הקיסר טיבריוס;
(5) שלמרות מותו המחפיר, חסידיו, שהאמינו שעודנו חי, התפשטו מעבר לגבולות ארץ ישראל, עד כדי כך שבשנת 64 לס׳ הם כבר היו ברומא בהמוניהם;
(6) שבתחילת המאה ה־2 לס׳, כל מיני אנשים, עירוניים וכפריים כאחד ־ גברים ונשים, עבדים ואנשים חופשיים ־ האמינו שהוא אלוהים שבא דמות בשר״.