יהוה – אלוהי זעם רגשי, קטנוני וקנאי בצורה מוגזמת?
זכור את דברי הלעג של דוקינס שטוען שאלוהים "חטף זעם ברמות בלתי נתפסות בכל פעם שילדיו פלירטטו עם אל אחר כלשהו".[i] אופרה ווינפרי אמרה שהאמונה המשיחית החלה לעורר בה דחייה כששמעה מטיף שהודה בכך שאלוהים הוא אל קנא. ביל מאהר, יוצר הסרט "בדיחדת" (Religulous) אמר דברים דומים – שקנאה מעצם כך שלאדם יש אלים אחרים על פני אלוהים היא פשוט לא דבר "מוסרי". האתאיסטים רואים את יהוה כחסר סבלנות, קנאי, ומי שזעמו מתעורר בקלות – אלוהות קטנונית וחסרת בטחון.
קנאה טובה וקנאה רעה
חשוב שנגדיר את המונחים שמנחים אותנו. קנאה יכולה להיות דבר שלילי או חיובי. הגנה על דברים קטנוניים היא דבר רע; הגנה על דברים יקרי ערך היא לא. אם קנאה מושרשת באנוכיות, מן הסתם מדובר בסוג השלילי של קנאה. קנאה שנובעת מדאגה לטובתו של הזולת, עם זאת, היא דבר ראוי. כן, קנאה יכולה להיות מידה מגונה (ראה גלטים ה' 20 – "שִׂנְאָה, מָדוֹן, צָרוּת עַיִן, כַּעַס". אך היא יכולה בה במידה להיות גם מעלה טובה. בעל אוהב "קנאי" לאשתו ומעוניין בנאמנות שלה אליו. כך גם "קנאת אלוהים", כפי שמכנה אותה שאול השליח: "מְקַנֵּא אֲנִי לָכֶם קִנְאַת אֱלֹהִים, כִּי הֶאֱרַשְׂתִּי אֶתְכֶם לְאִישׁ אֶחָד, לַמָּשִׁיחַ, כְּדֵי לְהַצִּיגְכֶם בְּתוּלָה טְהוֹרָה לְפָנָיו" (השניה לקורינתים י"א 2). שאול דאג לשלומם של הקורינתים. הקנאה שלו לא נבעה מגאווה פגועה או מאנוכיות.
לאורך כתבי הקודש, אנחנו רואים את אלוהים כמאהב שדואג לאהוביו ומביע עניין בהם. הוא מלא כאב ותדהמה כשעם הברית שלו רודף אחר אלים מעשה ידי אדם. בספר הושע, ליבו (מטאפורית) של אלוהים – הבעל האוהב – נחמץ כשאשתו, ישראל, שוב ושוב בוגדת בו: "נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי, יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי" (הושע י"א ח').
מתי קנאה יכולה להיות דבר טוב? כשמדובר באלוהים זה קורה כשאנחנו מחטטים בערמות הזבל של החיים בניסיון למצוא בהם סיפוק, בעודנו מדירים רגלינו מהמקור האולטימטיבי שיכול להביא לנו סיפוק אמיתי. זה מזכיר לי קריקטורה שראיתי פעם שמתארת כלב ששותה מיים מהאסלה. כשמים נוטפים מאפו, הוא נושא עיניים אל על ואומר, "אין טוב יותר מזה!"
במקום ליהנות ממי מעיין טהורים וטריים, אנחנו מחפשים אחר תחליפים מרופשים ומגעילים שבסופו של דבר רק מאכזבים אותנו. אלוהים נושא קינה על ישראל ואומר: "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי: אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת, בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם" (ירמיהו ב' 13).
כמו שאישה המכינה לבעלה ארוחה מושקעת, נעלבת מבעלה בעודו מפספס את הארוחה וחוזר הביתה לאחר שאסף בדרך מקדונלדס. כך מתאר ירמיהו כי אלוהים הכין לעם ישראל "מקור מים חיים", בעוד עם ישראל העדיף לנסות ולכרות לעצמו בארות שבקושי מכילים מים.
אנלוגיית הנישואין
חבר שעבד באירופה במשך שנים רבות סיפר לי על זוג נפלא שהוא הכיר. איכשהו הנושא של בגידה עלה איתם בשיחה. האישה השקטה למראית עין הצהירה נחרצות שאם בעלה אי פעם יבגוד בה, היא "תכסח לו את הצורה!" היה ברור שהיא רצינית!
אשה שקנאתה וכעסה לא מתעוררים כשאשה אחרת מפלרטטת עם בעלה לא באמת מסורה במלואה למערכת הנישואין שלהם. חיי נישואין בלי הפוטנציאל להתעוררותה של קנאה כשמישהו זר פולש לתוכם הם לא חיי נישואין באמת. זעם, כאב, סבל – אלו הן התגובות הראויות לפגיעה עמוקה שכזו. אלוהים מעורב, קרוב, וכזה שקושר עצמו לבני האדם. הוא רוצה להיות אביהם האוהב והשליט החכם שחולש על חייהם. במקרה של ישראל, אהבת אלוהים היא אהבתו של בעל נלהב ומלא תשוקה. מן הראוי שנעמוד נדהמים מעצם העובדה שבורא העולם מחבר עצמו בצורה כה עמוקה לבני האדם עד שהוא מוכן לפתוח את עצמו לכאב וייסורים בפני הדחייה והבגידה של בני האדם בו.
אלוהים פתח עצמו לדחייה חוזרת ונשנית מבני עמו. שוב ושוב בני עם ישראל פגעו בו והכעיסו אותו: "… אֲשֶׁר נִשְׁבַּרְתִּי אֶת לִבָּם הַזּוֹנֶה אֲשֶׁר סָר מֵעָלַי, וְאֵת עֵינֵיהֶם הַזֹּנוֹת אַחֲרֵי גִּלּוּלֵיהֶם" (יחזקאל ו' ט'). אלוהים סבל חוסר ציות רב, למרות דאגתו ואהבתו לבני עמו: "פֵּרַשְׂתִּי יָדַי כָּל הַיּוֹם, אֶל עַם סוֹרֵר, הַהֹלְכִים הַדֶּרֶךְ לֹא טוֹב אַחַר מַחְשְׁבֹתֵיהֶם. הָעָם הַמַּכְעִסִים אֹתִי עַל פָּנַי תָּמִיד" (ישעיהו ס"ה ב'-ג').
ניאוף רוחני הוא לא עניין של מה בכך, כמו שדוקינס חושב. שים לב לתפיסתו של אלוהים בכל הקשור לחוסר נאמנותם של ישראל כמתואר ביחזקאל ט"ז וכ"ג. התרחישים המתוארים בפרקים אלה בוטים למדי ולא בדיוק מתאימים לקהל הצעיר! בפרק ט"ז נעשה שימוש בשפה אינטימית, שנהוגה במסגרת נישואין, כדי לתאר את "נישואיו" של אלוהים לעמו בהר סיני – "עֵת דֹּדִים". אלוהים בא "בִבְרִית אֹתָךְ… וַתִּהְיִי לִי". אלוהים הרעיף אהבה על ישראל, אך הם בזו לזכות הזו. במקום לבטוח באלוהים, הם קשרו קשר עם עמים אחרים, כשהם בוטחים בכוחם הצבאי ובאלילי נכר במקום באלוהים. "וַתִּבְטְחִי בְיָפְיֵךְ, וַתִּזְנִי עַל שְׁמֵךְ"; "וַתְּפַשְּׂקִי אֶת רַגְלַיִךְ לְכָל עוֹבֵר; וַתַּרְבִּי אֶת תַּזְנוּתָיִךְ" (פס' ט"ו, כ"ה). הלשון הכל כך גרפית הזו נותנת ביטוי לבגידה הרוחנית העמוקה שבגדו ישראל.
אנחנו לא צריכים להיות מופתעים מכך שאלוהים רצה למחות את ישראל מעל פני האדמה אחרי שבגדו בו בהקימם את עגל הזהב: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ [משה] לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות ל"ב י'). מעשה עגל הזהב התרחש זמן קצר לאחר שישראל "נשבעו" אמונים ליהוה בסיני: "וַיֹּאמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כ"ד ז'; השווה פס' ג'). ניאופם של ישראל כמוהו כמו בעל שמוצא את אשתו במיטה עם גבר אחר – בליל הכלולות שלהם! אלוהים מקנא מכיוון שהוא קושר את עצמו לעמו במעין אינטימיות ששמורה לזוגות נשואים. לפיכך סגידה לאלילים ואלים אחרים היא דחייה של מי שהוא, בדיוק כמו שניאוף הוא דחייה של אדם את בן או בת זוגו במסגרת הנישואין.[ii]
כשהמילה קנא מתארת את אלוהים בכתובים, זה נעשה במסגרת ההקשר של שבירת הברית, עבודת אלילים וסגידה לאלילי נכר.[iii] כשאנחנו בוחרים לרדוף אחרי דברי העולם הזה במקום אחר מערכת היחסים שלנו עם אלוהים, אנחנו למעשה אשמים בניאוף רוחני (יעקב ד' 4; השווה השניה לקורינתים י"א 2), מה שמעורר את קנאתו הצודקת של אלוהים. למרבה הצער, הרבה מבקרי-יהוה שסולדים מהרעיון של קנאת אלוהים – בייחוד האתאיסטים– פשוט לא מבינים מדוע עבודת אלילים מהווה בעיה תהומית שכזו. אחרי הכל, מה לא בסדר בהבאת חתיכת בשר לפסל, נכון? בורות היא אולי אושר, אבל היא בהחלט לא מידה נעלה!
עבודת אלוהים היא – ותמיד תהיה – עסק מאוד מפתה שיכול להפיל את כולנו בפח. עבודת אלילים במזרח הקרוב הקדום היתה כרוכה בתמרון המציאות ("האלים") באמצעות טקסים וקרבנות מסוימים שנועדו להוביל לכך שלאדם יהיו עוד ילדים, יבול, ובקר. שירה ופיזום לאליל גרמו לאנשים ליצור קשר מיידי עם עצם מהותו של אל זה או אחר. ומי רוצה לצאת לדרך למסע ארוך ומפורך לירושלים שלוש פעמים בשנה כשאתה יכול בקלות לפנות פשוט למקדש או לאליל משפחתי (כמו דגון או הבעל) בחורשה או גבעה קרובה (דברים י"ב ב'; מלכים א' י"ד כ"ב-כ"ד)? עבודת אלילים במזרח הקרוב נשמעה טוב גם מבחינת הנאת החושים והסיפוק שאדם יכל לזכות בהם. במקום הריסון העצמי שדרשה הסגידה ליהוה, אדם יכל להשתכר בחגיגות האלילים כמו גם לקחת חלק במעשי מין טקסיים, זלילה, וניאוף – והכל בשם ה"דת". מעבר לכך, עבודת אלילים במזרח הקדום לא הובילה לכך שאדם בחר לשנות את התנהגותו המוסרית לטובה. כל עוד "האכלת" את האליל שלך, לא היה שום צורך בכך שתשנה את אורח חייך. תעמיד בניגוד לכך את ההתנהגות המוסרית שנדרשה מהאמינים ביהוה: "[את] כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה, נַעֲשֶׂה!" (שמות כ"ד ג').[iv]
אז הטענה שישראל סתם "מפלרטטים" קמעא, ותו לא, משקפת את הבורות המוחלטת של דוקינס בכל הקשור לעת העתיקה. אנחנו צריכים אולי לשאול את דוקינס, "עד כמה צריך אדם להיות מחויב לחיי הנישואין שלו? באיזו חומרה יש לנהוג לגבי ניאוף במסגרת הנישואין?" תהא תשובתו אשר תהא, היא ללא ספק תחשוף דברים מעניינים.
פגיעות שמימית
לאורך התנ"ך, אלוהים לא רק מלא דאגה ואהבה לישראל אלא גם לעיתים קרובות סובל כאב בשל הטבע המרדני שלה והתשוקה שלו לריצוי עימה. אלוהים הוא בעל נפלא שמנסה ללא הרף לחזר אחר ילדיו ולהביא אותם חזרה לכדי הרמוניה עימו. בישעיהו ה' אלוהים מתואר ככורם שהיה עסוק ב"נטיעת" עמו ישראל – הפרי המובחר – על קרקע פוריה, עידר, חפר, סיקל ועזק אבנים. למרות הציפיה הלגיטימית שישראל יניבו פרי "טוב" של ענבים אחרי כל מה שהוא עשה, אלוהים מתוסכל מה"באושים" שהשדה מניב: " מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי, וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ?" (פס' ד'). ירמיהו כותב גם הוא על כך שאלוהים נטע את אלוהים כ"שורק" (כרם מובחר) ו"זרע אמת", אבל ישראל דחו את אלוהים (ירמיהו ב' 21). אותו רעיון של הציפייה הלגיטימית של אלוהים לחזרה בתשובה והפגנת צדק בישראל מופיע גם בצפניה ג' ז': "אָמַרְתִּי 'אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי, תִּקְחִי מוּסָר', וְלֹא יִכָּרֵת מְעוֹנָהּ, כֹּל אֲשֶׁר פָּקַדְתִּי עָלֶיהָ; אָכֵן הִשְׁכִּימוּ הִשְׁחִיתוּ כֹּל עֲלִילוֹתָם".
מחבר מזמור התהילים כותב גם הוא דברים דומים: "אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ. וְלֹא שָׁמַע עַמִּי לְקוֹלִי; וְיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה לִי" (תהילים פ"א י"א-י"ב). חוסר האמונים המתמשך של ישראל מכעיס את אלוהים. בעמוס ד' ו'-י"א, אלוהים מנסה למשוך את תשומת לב העם כשהוא שולח מגפות, רעב, בצורת, וכיוצא באלה. אבל למרות כל נסיונותיו של אלוהים, אותה שורה חוזרת על עצמה, "וְלֹא שַׁבְתֶּם עָדַי, נְאֻם יְהוָה".
בדומה לכך בישעיהו ס"ו ד', אלוהים אומר, "קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה, דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ; וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי, וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ". שוב, ביחזקאל י"ח כ"ג, ל"א-ל"ב אלוהים שואל, "הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע?… כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת… וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ". התימה הזו של הפגיעות והרגישות של אלוהים[v] שזורה לכל אורך התנ"ך, בו אלוהים מתואר כמאהב פצוע שמהסס להביא את משפטו על אהובתו.
קנאה מרמזת על פגיעות ועל היכולת לחוות כאב – לא על קטנוניות של אלוהות צמאת-כוח שבאופן אובססיבי מעוניינת לשלוט בחיי אנשים. למרבה ההפתעה, הדבר היחידי שהבעל המאוכזב של ישראל דורש ממנה כדי לשקם את מערכת היחסים ביניהם הוא את החזרה בתשובה שלה אליו.[vi]
כעס אכפתי
רב האמריקאים מכירים את ציורו של וורנר סלמן ראש המשיח. אפשר למצוא רפרודוקציות של הציור הזה בדרך כלל בבתי אבות או על כרטיסי זכרון שמחולקים בבתי לויות. סלמן תיאר את ישוע כמעין קריקטורה של "משיח עניו ורך". למרות שסביר שסלמן ביקש לתאר בציורו את הנגישות וטוב הלב של ישוע כלפי ילדים, הרי שתמונות כאלה יכולות לעיתים קרובות להותיר אותנו עם תפיסה מעוותת וסנטימנטלית של ישוע. לא, ישוע האמיתי לא רק שהיה חבר לחוטאים ומי שקידם את פניהם של ילדים בברכה; הוא היה גם קיצוני, אדם שנוי במחלוקת, דמות מוכיחה ואפילו מפחידה. הוא האריה משבט יהודה (התגלות ה' 5). הציור ראש המשיח רחוק כרחוק מזרח ממערב מישוע שהסתער על המקדש כדי לנקות אותו מחלפני הכספים, מישוע שהרגיע את רוחות הסערה, ישוע שמעורר תגובות רגשות, הנלחם בכפייה הדתית הרבנית ולעיתים אף מלאות יראה: "מי אם כן הוא זה שאפילו הרוח והים מצייתים לו?" (מרקוס ד' 41).[vii]
ואם בטיהור המקדש עסקינן, אנחנו רואים כעס אמיתי, ומוצדק כשישוע מגרש את חלפני הכספים מהמקדש (מרקוס י"א; יוחנן ב'). הם הפכו מקום שנועד להבאת הלל ושבח לאלוהים מקרב גויים יראי שמים למקום רועש, שכל מטרתו רווח מסחרי וגאווה לאומית. בעידן שלנו שמוצף באמיתות-מזוייפות-שנכונות-עבורך-אבל-לא-עבורי, אנחנו בהחלט יכולים להצדיק המצאות של זעם מוצדק וקדוש – זעם על חוסר הצדק בעולם, על תאוות הבצע, על עריצות, שקרים, טיוח האמת … ועל הגאווה שלנו עצמנו, על הלבבות שלנו שמוצאים הצדקה והסבר לכל דבר. ועל השרלטנים הדתיים בימינו שמנצלים אנשים ובהחלט צריך וכדאי לסלק אותם מהבמה הפומבית.
אם סבלות העולם הרבים לא נוגעים בנו ישירות, או הצער, או הדיכוי, יכול להיות שהתגובה שלנו עשויה להיות שונה ואנמית והתפרצויות זעם של אדם זה או אחר עשויות לגרום לנו להרגיש חוסר נוחות עצומה. אבל כעס הוא לעיתים קרובות הסימן הראשון לכך שאכפת לנו. הטרגדיה היא שאנחנו לא כועסים, לא חוטפים שוק, במידה מספקת.
כעס הוא לא בהכרח דבר שגוי (אפסים ד' 26) – לפעמים כעס יכול להיות מוצדק וראוי. אדם שכעסו אף פעם לא מתעורר סובל מחסכים מוסריים. אדם שאיטי לכעוס הוא בעל המעלות. הוא מסוגל להרגיע וויכוחים או להטות אוזן בצורה טובה יותר (משלי ט"ו 18; ט"ז 32; י"ט 11; השווה יעקב א' 19), אבל הוא מתנגד גם לחוסר צדק ועריצות. בדומה לכך, אלוהים מתואר לעיתים קרובות כ"איטי לכעוס" (לדוגמה שמות ל"ד 6) ורב חסד. כמו במקרה של קנאה, כך גם לגבי כעס: האם הכעס מרוכז בעצמו או באדם אחר? האם הוא מפגין אנוכיות תהומית או דאגה לשלומם של הזולת? בבדיקה מקרוב, כעסו של אלוהים אינו מרוכז בו.
הקנאה והכעס של אלוהים נובעים מאהבה ודאגה, לא מגאווה פגועה או חוסר בגרות. האתאיסטים מתנגדים לתפיסה לפיה לאלוהים יש זכות על בני האדם. הרעיון של משפט, כעס או קנאה משמים מבחינה מסוימת גורם להם להרגיש חוסר נוחות. אבל בדיוק כמו אסלאן מנרניה, אי אפשר לשחק משחקים עם יהוה, למרות שהוא חנון ורחום. אלוהים מתמלא קנאה או כעס בדיוק מכיוון שאכפת לו.
אתאיסטים מעוניינים באלוהים שהוא אך ורק אוהב ובעל חס וחמלה, הם לא מעוניינים בצד השני שלו – שופט צודק ולוחם. אבל צד חסד ללא משפט, הוא חסד זול המוביל לאנרכיה.
קנאת אלוהים שנועדה להגן על בני האדם ולהועיל להם
אלה שטוענים שקנאת אלוהים היא קטנונית ומגבילה מדמים אולי את אלוהים לבעל שלא מניח אפילו לאשתו לדבר עם גבר אחר. אבל אנלוגיה מוצלחת יותר היא של בעל שחושש שאשתו מפתחת מערכת יחסים רגשית עם גבר אחר. הוא רוצה להגן על הערך היקר של האינטימיות במערכת הנישואין שלהם, דבר שהוא לטובת האינטרסים של אשתו ושל חיי הנישואין שלהם.
האתאיסטים נוטים ליצור הפרדה מזויפת בין מצוות אלוהים מלאות החסד לבין טובתו של האדם, כאילו מדובר בשני דברים מנוגדים זה לזה.[viii] הקטכיזם המקוצר של ווסטמינסטר (1647) פותח בשאלה הבאה: "מהי תכליתו של האדם?" והתשובה המפורסמת היא: "לפאר את אלוהים ולגרום לו עונג לנצח". עבור רבים במערב (כולל רבים שטוענים שהם מאמינים באלוהים), התכלית העיקרית לחייהם היא "לקדם את ענייני שלי ולדאוג להנאתי הנצחית". אתאיסטים מאמינים שאם אלוהים באמת קיים, אז "התכלית העיקרית של אלוהים היא לדאוג לכך שיהיו לי חיים קלים ונוחים, נטולי כאב ככל האפשר".
הפילוסוף תומאס נייגל הודה שהוא לא רוצה שיהיה אלוהים. הוא הודה בכך שבחוגים אקדמאיים היום קיימת "בעית סמכות קוסמית".[ix] אם אנשים כמו נייגל לא רוצים שיהיה אלוהים (או שהם רוצים אל שיניח להם לעשות ככל העולה על דעתם), אז אנחנו שוב מוצאים את עצמנו נצבים בפני הבעיה של הכחשת המציאות במטרה לרדוף אחר תוכניותינו שלנו. אבל מן הסתם תפקידו האולטימטיבי של אלוהים הוא לא לקדם את האינטרסים והחרויות שלי (או של האנושות). קיומו של אלוהים הוא לא איזו הפשטה או נושא לשיח קליל. קיומו של האל החי ודרישתו שנעניק לו את חיינו משמעה שמשהו צריך להשתנות!
מצד שני, מערכת היחסים של אלוהים איתנו היא לא הסדר של מפקד-פקוד (כמו הרעיון של "השוטר שבשמים"). במערכת יחסים שכזו, אלוהים רק כופה ומבטל את בחירות סוכניו האנושיים. במציאות לעומת זאת, אלוהים מעוניין באינטימיות בין-אישית איתנו בהקשר של כריתת ברית. הספקנים בדרך כלל מציירים תמונה של שתי חלופות שקריות: אילוץ ריבוני או אוטונומיה אנושית מוחלטת. עם זאת, אם נראה את פעילותו של אלוהים ואת הטבע האנושי כדברים שפועלים יחדיו בהרמוניה במקום להאבק זה בזה, נזכה לקבל נקודת השקפה חדשה. כשכוונותיו של אלוהים לגבינו ממומשות, וכשאנחנו ערים לגבולות שניתנו משמים ומובנים בטבענו ובעולם הסובב אותנו, אנחנו בני האדם מתחילים לשגשג ולפרוח – כלומר, אנחנו נהנים ממערכת יחסים מלאת אהבה ואמון עם אלוהים ועם זולתנו כי אנחנו חיים בהתאם לתכנית לה נועדנו מקדם ימי עולם.
אלוהים מקנא לטובתנו
קנאת אלוהים היא לא גחמנית או קטנונית. אלוהים מקנא לטובתנו. מצוותיו ניתנו "לטוב לנו" (דברים י' י"ג; ח' ט"ז; ל' ט'). למעשה, כשאנחנו חיים עבור עצמנו ויוצרים תחליפי-אל ("אלילים") משלנו אנחנו רק פוגעים בעצמנו. אם כן, חסימת אלוהים את היכולת שלנו לדעת ולהכיר אותו משמעה שהוא למעשה ימנע מאיתנו את הטוּב האפשרי הטוב ביותר. הפילוסוף המשיחי טימותי קלר מדגים איך בדיוק זה עובד עבור הפוסט-מודרניסטים:
"במקום לומר להם שהם חוטאים בכך שהם שוכבים עם החברה או החבר שלהם, אני אומר להם שהם חוטאים כי הם מצפים ממערכות היחסים שלהם לספק משמעות לחייהם, להצדיק אותם ולהושיע אותם, להעניק להם את מה שהם צריכים למצוא באלוהים. עבודת האלילים הזו מובילה לחרדה, אובססיביות, קנאה ומרירות. התחוור לי שכאשר מגדירים את חייהם במונחים של עבודת אלילים, האנשים הפוסט-מודרניסטים לא מעלים התנגדות יתרה. אז אפשר להציג בפניהם את ישוע ואת הישועה שלו לא בדיוק כתקווה היחידה שלהם לסליחה, אלא כתקווה היחידה שלהם לחירות."[x]
כשאנחנו מכילים את זה על קנאת אלוהים, אנחנו יכולים לומר שהיא מתעוררת לא רק כדי לגונן על מערכת יחסים. אלוהים מבקש להגן על ברואיו מפגיעה עצמית אדירה. אנחנו יכולים לפגוע בעצמנו בצורה תהומית בהתרוצצות שלנו אחרי אלילי נכר שנבראו בדמותנו אנו. קנאת אלוהים מרוכזת בזולת. כפי שראינו בנוגע לענוותו של אלוהים, קנאת אלוהים היא תגובה להתכחשות האנושית לכך שאלוהים הוא אלוהים, לרעיון השקרי שמערכת יחסים איתו לא באמת נדרשת לטובתו האולטימטיבית של האדם (יוחנן י' י').
אלוהים הוא בורא שכולו טוב ונותן החיים. הוא רוצה שברואיו יחיו את חייהם כפי שנועדו לחיותם. כשאדם פועל באופן שמתכחש לחיים (כלומר, לוקח חלק בניאוף, פורנוגרפיה, או הפרת הבטחות – או פשוט מדחיק את האמת אודות אלוהים), קנאתו של אלוהים עולה לפני השטח כדי שאותו אדם יטוש אולי את המטרות ההרסניות שמכוונות את חייו ויפנה אלי חיי השפע שמצויים בחיים שמוקדשים מכל וכל לאלוהים.
קנאת אלוהים צריכה להראות כרצונו של אלוהים את הטוב ביותר עבור ברואיו. התובנה של הפילוסוף ק' ס' לואיס מעמידה את קנאת אלוהים ופניית האדם לעבודת אלילים בפרספקטיבה הנכונה:
"אם ניקח בחשבון את ההבטחות חסרות הבושה לגמול ואת הטבע המדהים של התגמול שמבטיחות לנו הבשורות, נדמה שאלוהים מוצא את הרצונות שלנו לא תובעניים מדי, אלא חלשים מדי. אנחנו יצורים בעלי לב חצוי, שמתעסקים בדברים של מה בכך כמו אלכוהול ומין ושאפתנות בזמן ששמחה עד אין קץ מוצעת לנו, כמו ילד בור שרוצה ללכת לשחק וליצור עוגות בוץ במשכנות עוני כי הוא לא יכול לדמיין מה זאת אומרת לבלות חופשה לחוף הים. קל מידי לרצות אותנו."[xi]
לקריאה נוספת
Copan, Paul. Loving Wisdom: Christian Philosophy of Religion. St. Louis: Chalice Press, 2007. See esp. part 1, “God.”
Kirkpatrick, Frank G. A Moral Ontology for a Theistic Ethic: Gathering the Nations in Love and Justice. Burlington, VT: Ashgate, 2004.
Lane, Nathan C. The Compassionate but Punishing God. Eugene, OR: Wipf & Stock, 2010.
Lewis, C. S. “The Weight of Glory.” In The Weight of Glory and Other Ad-dresses. New York: HarperOne, 2001.
Phillips, J. B. Your God Is Too Small. New York: Touchstone, 1997.Stuart, Douglas K. Exodus. New American Commentary 2. Nashville: B & H Publishing, 2008.
[i] Richard Dawkins, The God Delusion (Boston: Houghton Miin, 2006), 243.
[ii] תודה לעמיתי נתן ליין על נקודה זו. (The Compassionate but Punishing God (Eugene, OR: Wipf and Stock, 2010.
[iii] לדוגמה ראה שמות כ' ה'; ל"ד י"ד; דברים ד' כ"ד; ו' ט"ו; כ"ט כ'; ל"ב ט"ז, כ"א; יהושע כ"ד י"ט; מלכים א' י"ד כ"ב; יחזקאל ח' ג' ("סמל הקנאה"), ט"ז ל"ח, מ"ב-מ"ג; ל"ט כ"ה; יואל ב' י"ח; נחום א' ב'; צפניה א' י"ח; ג' ח'; זכריה א' י"ד; ח' ב'; הראשונה לקורינתים י' 22).
[iv] ראה את הדיון הקצר בנושא עבודת אלילים. Douglas K. Stuart, Exodus, New American Com-mentary 2 (Nashville: B & H Publishing, 2008), 450–54.
[v] “Divine vulnerability” comes from James Crenshaw, Defending God (Oxford: Oxford University Press, 2005), 82.
[vi] Gordon McConville and Stephen N. Williams, Joshua (Grand Rapids: Eerdmans, 2010), 134.
[vii] J. B. Phillips’s classic, Your God Is Too Small (New York: Touchstone, 1997), especially chapter 4 (“Meek-and-(Mild”.
[viii] G. Kirkpatrick, A Moral Ontology for a Theistic Ethic: Gathering the Nations in Love and Justice (Burlington, VT: Ashgate, 2004), 61–76.
[ix] Thomas Nagel, The Last Word (New York: Oxford University Press, 1997), 130–31.
[x] Tim Keller, “The Gospel in All Its Forms,” Leadership Journal 29, no. 2 (2008): 15. www.christianitytoday.com/le/2008/002/9.74.html.
[xi] C. S. Lewis, “The Weight of Glory,” in The Weight of Glory and Other Addresses (New York: HarperOne, 2001), 26.