למה כל אדם לא פשוט יכול להחליט מה מוסרי ומה מותר ואסור מבחינתו?

התנ"ך מציב סטנדרטים של מוסר וחוקים להתנהג לפיהם. אך, עד כמה שהדבר נשמע מוזר, חוקים אלה למעשה נותנים לאדם הרגשה של הקלה ושחרור כי הם מספקים לנו גבולות וסדר. תאר לעצמך לדוגמה מערכת כבישים בין-עירוניים בלי קו אמצעי שמפריד בין המסלולים המנוגדים. כל אחד ינהג במסלול שמתחשק לו. ייווצר בלגן גדול!

תאר לך מדינה כדוגמת ארה"ב בלי חוקה, בלי בסיס של חוקים, בלי הגבלות ותקנים. מייסדי האומה האמריקנית מעולם לא נתנו רשות לכל אזרח לבחור את ההתנהגות הנראית בעיניו כמתאימה ונוחה לו. הממשלה החדשה קבעה גבולות, שהם למעשה חוקים. כך גם אלוהים קבע גבולות של התנהגות על פי אמות המידה שלו, וכמו חוקי המדינה, גם הם חוקים תקפים.

הבחירה בידינו, אנו יכולים לבחור לסרב ללכת בדרכו, להתענג על "חופש" זמני. או לבחור להישאר בטווח שאלוהים קבע עבורנו. האדם הממוצע חיי על פי ראות עיניו ולפי החוקים שקבע לעצמו. בגיל מסוים יוצר לעצמו חוקים, וכאשר החוקים הללו כבר לא מתאימים לו, הוא פשוט משנה אותם. האם לא היה חכם יותר אילו היה מציית לחוקים הקבועים של בורא העולם? כבני אדם, אנו יכולים לנסות לפתור את האתגרים בחיינו תוך שימוש בידע המוגבל שלנו, או לבטוח באלוהים רב החכמה. המציאות האובייקטיבית של אלוהים היא הקובעת מה האמת ומה לא, ולא הניסיון והדעה הסובייקטיבית שלנו.

אילו לא היו חוקים מוחלטים, והאמת בחוקים הייתה יחסית ומשתנה על פי דעותינו ורצוננו, אזי היו בארץ אין ספור מצבים מנוגדים אחד לשני. היו קיימים מצבים מסוימים עבור כאלה שהיו מאמצים אותם ולא היו קיימים עבור אלה שלא היו מאמצים אותם. ברור שהמציאות אינה כזו הפכפכה. התנ"ך מבסס אמות מידה וחוקים בר-קיימא ועלינו לקבלם. אבל אין כאן כפייה, יש לנו בחירה חופשית ואנו יכולים לסרב לקבלם. אולם, אם נבחר להכחיש את קיומם, אנו שמים את עצמנו בסכנה של תוצאות הרות אסון, כמו למשל, אם נתכחש לחוק הכבידה, אנו עלולים לגרום לתוצאות קשות.

 

החוקים של אלוהים נועדו להגן על החברה האנושית

זאטוטים בדרך כלל אינם מודעים לסכנות האורבות להם כאשר הם משוטטים ללא השגחה בכבישים. לעומת זאת, כאשר ילד מציית להוראות הוריו, ניתן למנוע את האפשרות שהוא ייפגע ממכונית גדולה – קל וחומר כאשר מדובר בציות להוראותיו של אבינו שבשמים.

 

סיפורו של נתן והעצמאות שאליה השתוקק

סיפורו של נתן מדגים את היופי והברכה שיש בהצבת גבולות ובהדרכה:

היֹה היה ילד בשם נתן שחי בחווה מגודרת בגדר מעץ. אביו של נתן הזהיר אותו לעולם לא לעבור את הגדר לבדו, היות וסכנות רבות אורבות לו בצד השני. נתן ציית להוראותיו של אביו במשך שנות חייו הראשונות. אולם ביום סתווי אחד, כשנתן חשב שהוא כבר ילד גדול ועצמאי, החליט לשוטט בצד השני של הגדר. לאחר שחצה את הגבול הבטוח, דילג בשמחה על פני שדות ירוקים מרהיבים ביופיים, רדף אחר פרפרים, הפך אבנים על תילם ונהנה מכל רגע של חופש באזורים האסורים הללו. נתן היה מאושר לחלוטין והחל לתהות מדוע אסר עליו אביו להגיע לאזורים הללו במשך כל השנים שחלפו. במבט מעברה השני של הגדר, היא נראתה לו לפתע מיותרת. נתן התמרמר ואמר לעצמו שהגדר הוצבה כל כך קרוב לביתו, ובכל זאת נמנע ממנו הכיף הגדול שחיכה לו מעבר לגדר במשך שנים רבות.

לאחר שבילה את אחר הצהרים בחופשיות ובשמחה ונהנה מכל רגע במרחבים הגדולים תחת הגבולות החדשים שביסס לעצמו, הביט נתן לפתע למעלה ונוכח שהלך לאיבוד ולא ידע היכן נמצא ביתו. הלילה החל לרדת ונעשה קר וחשוך. הוא היה רעב וצמא, אך לא היה לו כל אוכל או שתייה. לא היה לו מקום מקלט וגג מעל ראשו, ולא היה על גופו לבוש מחמם. מצבו הלך והחמיר כי הוא פצע את ידיו ודם החל לנזול מהן. לא הייתה ברשותו תחבושת או משחה לשים על פצעיו והדם המשיך לזרום מגופו.

רגעי האושר והכיף חלפו, ונתן החל להשתוקק לחזור לביתו המוגן. הוא ערג לאביו ואמו ולנחמה ולטיפול בפצעיו שידע שיגישו לו. אך הוא לא ידע היכן הם וכיצד למצאם. לא היו כל סימני דרך להראות לו את דרכו הביתה. כך מצא נתן את עצמו ללא אוכל ושתייה, ללא תחבושת לפצעיו, ללא מעיל או שמיכה לשמור עליו מפני הקור. הוריו לא היו לצדו כדי להגיש לו עזרה ונחמה, וכל זאת מסיבה אחת בלבד – כי התעלם מהזהרותיהם של הוריו ולא ציית לחוקיהם, אלא הלך אחרי שרירות לבו וחוקיו שהציב לעצמו. כעת הוא אבוד ומפוחד. הו, עד כמה השתוקק לסימן דרך.

בדומה לנתן, גם לנו יש את החופש לשוטט במרחבים וליהנות מהרגע, להתעלם מהגבולות והחוקים שנועדו להגן עלינו. השאלה היא אם יהיה זה חכם לנהוג כך?

 

התנ"ך אינו מכיל חוקים אלא הוראות

למעשה התורה היא לא חוקים אלא הוראות. מכאן המילה תורה. לעתים קרובות הרבנים מפרשים את המילה תורה כחוק יבש. אבל זה לא נכון. בורא העולם נתן לילדיו האהובים הוראות או קווים מנחים איך לחיות חיים טובים ובטוחים.

"וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ" (ירמיהו ל"א 3).

"הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ, אִמְרַת-יְהוָה צְרוּפָה. מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ" (תהילים י"ח 31).