עדויות חותכות למהימנותו ואמינותו ההיסטורית של התנ"ך

מאמר זה עומד על מהימנותו ההיסטורית של התנ״ך, יש לפחות שלושה גורמים שתומכים במהימנותו של הטקסט המקראי: (1) העברה טקסטואלית (הדיוק שנשמר בתהליך ההעתקה של התנ״ך לאורך הדורות); (2) האישור שמספקות עדויות מהותיות שנחשפו בחפירות ארכאולוגיות; (3) תעודות שנחשפו בחפירות ומעידות על הנכונות של מה שמסופר בתנ״ך.

העברה טקסטואלית: עד כמה מדויק היה תהליך ההעתקה?

חלק מהמהימנות ההיסטורית של התנ״ך קשור להעברה הטקסטואלית (הדרך שהטקסט עבר מרגע שהועלה על הכתב לראשונה ועד לעותק המודפס שנמצא היום בידינו). כמו כל ספרות קדומה אחרת, העותקים המקוריים לא נמצאים בידינו. אבל מידת הדיוק של הסופרים שהעתיקו את התנ״ך היא מדהימה, כפי שמתברר מהשוואה של הכתובים לכל ספרות אחרת מהעת העתיקה. גליסון ארצ׳ר אומר כי: "חשוב להבהיר שבנקודה זו [מסירת הטקסט לאורך הדורות] התנ״ך שונה מכל יצירה ספרותית קדומה שמוכרת לנו. אין בידינו כתבי יד כה רבים ומגוונים של יצירה פגאנית כלשהי, שנכתבו במקור במקומות שונים ומרוחקים זה מזה, כמו שיש במקרה של התנ״ך. והיכן שכן קיימים כתבי יד כאלה, לדוגמה כתבי היד של ספר המתים המצרי, ההבדלים בין העותקים השונים הם רבים ומהותיים.

למשל, יש פער עצום בין מה שנאמר בפרק 15 בפפירוס של אָני (שנכתב בתקופת השושלת ה-18במצרים) לבין אותו פרק כפי שהוא מופיע בפפירוס טורין (מתקופת השושלת ה-26 או מאוחר יותר). בפפירוס המאוחר יותר נוספו סעיפים שלמים, אחרים הושמטו, ולגבי הטורים שנמצאים בשני הנוסחים, לפעמים התחושה היא שהטקסט שמופיע בהם הוא שונה לחלוטין. אלמלא קיומה של השגחה עליונה, שפיקחה על העברת הטקסט המקראי מדור לדור, אין כל סיבה לכך שהבדלים כאלה לא יופיעו גם בכתבי יד שונים של נוסח המסורה, שהועלו על הכתב בהפרש של מאות שנים זה מזה.

לדוגמה, למרות ששני העותקים של ספר ישעיהו שנמצאו בקומראן בשנת 1947 הועלו על הכתב מאות שנים לפני כתב היד העתיק ביותר שהיה מוכר לנו עד אז (שנת 980 לס'), הבדיקה העלתה שבלמעלה מ-95% מהמקומות, מה שכתוב במגילות תואם מילה במילה את נוסח המסורה. ורוב 5% הנותרים כוללים בעיקר שגיאות העתקה ברורות או שינויי כתיב. הבדלים אלה לא משפיעים כלל על המסר של ההתגלות האלוהית שקיים בפסוקים אלה.".

רוברט דיק ווילסון מציין שבקרב העמים שסבבו את ישראל בימי קדם ניתן למצוא אישור לאמינות ולמהימנות של התנ"ך: "התנ"ך מציין שמות של כ-26 מלכים זרים, ששמותיהם נמצאו גם על גבי תעודות מאותה תקופה. ברוב המקרים, שמותיהם של המלכים האלה מאויתים בתנ״ך בדיוק כפי שהם מופיעים על גבי מצבות שהם הקימו בעצמם, או על גבי תעודות שונות מהתקופה שבה הם מלכו. במקרים שיש הבדלים באיות, ההבדלים נובעים לרוב משינויים פונטיים. בשניים או שלושה שמות בלבד האיות שונה מזה שבתנ"ך, אבל גם אותו אי אפשר להסביר בוודאות; וגם במקרים ספורים אלה אי אפשר להוכיח שדווקא האיות בטקסט העברי הוא שגוי.

לעומת זאת, שמותיהם של רבים ממלכי יהודה וישראל מופיעים בתעודות אשוריות שהופקו באותה תקופה, והאיות שמופיע בהן זהה לזה שמצוי בנוסח המסורה. ב-143 מקרים שבהם נמצא תעתיק של מילים מצריות, אשוריות, בבליות ומואביות לשפה העברית, וגם ב-40 מקרים הפוכים (183 מקרים בסך הכל), העדויות מלמדות שבמשך 2,900-2,300 שנה הועברו השמות שמופיעים בתנ"ך בדיוק מירבי. העובדה שהמחברים המקראיים כתבו את השמות בהתאם לחוקים הפילולוגיים שרווחו בימיהם מהווה עדות נפלאה להקפדה וללמדנות הזהירה שלהם; נוסף על כך, עצם העובדה שהטקסט המקראי הועבר מדור לדור, במשך מאות בשנים, על ידי מעתיקים, היא תופעה שאין לה אח ורע בתולדות הספרות".

פרופסור ווילסון מוסיף: "גם לאלה שתוקפים את מהימנותו של התנ"ך וגם לאלה שיוצאים להגנתו אסור ולו לרגע לצאת מנקודת הנחה שתרגום או העברה מדויקים של שמות אנשים הם דבר של מה בכך. אני יודע שלרוב קוראיי אין כל ניסיון בתחום הזה, ולכן אביא כדוגמה את שמותיהם של מלכי מצרים, כפי שהם מופיעים בדבריו של מאנֶטו ועל גבי מצבות מצריות. מאנטו היה כהן גדול במקדש במצרים, בימיו של תלמי-פילדלפוס, כלומר בסביבות שנת 280 לפנה"ס. הוא כתב חיבור על השושלות של מלכי מצרים. חלקים מחיבורו נשתמרו בכתביהם של יוספוס, אוסביוס ואחרים. מתוך 31 שושלות הוא מפרט את שמותיהם של 140 מלכים מ-22 שושלות. מתוכם, 49 שמות מופיעים על גבי מצבות, כך שניתן לזהות כמעט כל עיצור שמאנטו איית ברשימות שלו. כמו כן יש 28 שמות שניתן לזהות באופן חלקי. ב-63 השמות הנותרים אי אפשר לזהות אפילו עיצור אחד.

אם הטענה שמאנטו עצמו העתיק את שמות המלכים מהרשומות המקוריות היא נכונה, ואם העובדה שהשמות שהוא מספק נכונים ב-49 מהמקרים מחזקת את הטענה הזו – הרי שמאות הגירסאות והשגיאות שמופיעות ביותר מ-50 שמות שאי אפשר לזהות, חייבות להיות תוצאה של טעויות ההעתקה של מאנטו מהטקסט המקורי או של טעויות שעשו מי שהעבירו את הטקסט של מאנטו בשלבים מאוחרים יותר".

ווילסון מוסיף שהרשימה מונה כ־40 מלכים שחיו בין השנים 400-2000 לפנה״ס. כל אחד מהם מופיע בסדר כרונולוגי. "אוסף זה של שמות המלכים מספק עדות מוצקה למידת הדיוק של הרישומים בתנ"ך". בהערת שוליים ווילסון מחשב את ההסתברות שדיוק כזה יכול להיות תוצר של יד המקרה. "מבחינה מתמטית, הסבירות שדיוק זה הוא מקרי היא 1 ל־ 750,000,000,000,000,000,000,000".

לאור עדות זו הגיע ווילסון למסקנה כי- "אי אפשר להתכחש לעדויות המעידות על כך שהרשומות המקוריות עברו מדור לדור במשך 2,000 שנה תוך שמירה על דיוק מהותי. העובדה שעותקים שנכתבו לפני 2,000 שנה דומים למקור היא לא רק דבר אפשרי. כפי שהוכחנו, זה בהחלט דבר מתקבל על הדעת, כמו במקרה של התעודות הבבליות שמצויות היום בידינו, שיש לנו גישה למקור שלהן וגם להעתקים מאוחרים יותר, שמאות שנים מפרידות ביניהם, וכמו במקרה של המוני פפירוסים [של ספרות קלאסית], שכאשר משווים בינם לבין המהדורות המודרניות מוצאים הבדלים מזעריים בלבד שנפלו בטקסט במשך 2,000 שנה, במיוחד לאור הדיוק המדעי והמוכח שבו נשמרו לאורך הדורות האיות המהימן של שמות המלכים ומונחים זרים רבים מספור שמופיעים בטקסט העברי".

פ׳ פ׳ ברוס אומר ש-"הטקסט העיצורי של התנ"ך, שאותו ערכו בעלי המסורה, נמסר לידיהם כשהוא שומר על נאמנות מדהימה למקור במשך 1,000 שנה כמעט". וויליאם גרין הגיע למסקנה ש-"אין עוד חיבור אחר שנכתב בעת העתיקה ושהועבר לאורך הדורות תוך [שמירה על] דיוק שכזה". אטקינסון, שהיה ספרן בספריית האוניברסיטה בקיימברידג' אמר על מידת הדיוק של הטקסט העברי שהועבר מדור לדור שזהו ״כמעט נס״.

כמות כתבי היד

במשך מאות בשנים שמרו החכמים היהודיים על נוסח המסורה, תוך הקפדה על אמצעי זהירות מדוקדקים. למרות שמספר כתבי היד של הברית החדשה שמצויים היום בידינו עולה בהרבה על זה של התנ״ך, עדיין מדובר בכמות יוצאת דופן. למספר המצומצם של כתבי היד בעברית יש כמה סיבות. הסיבה העיקרית: שילוב של עתיקות וכושר עמידה; 3,000-2,000 שנה הן פרק זמן ארוך למדי, וקשה לצפות שתעודות ישתמרו במשך תקופה כה ארוכה. למרות זאת קיימות מספיק עדויות שתומכות במסקנה שאיכותם של כתבי היד שנשתמרו היא טובה מאוד.

ראשית, חשוב להבהיר מהי כמות כתבי היד שנשתמרו. קיימים היום מספר אוספים חשובים של כתבי היד בעברית. האסופה הראשונה בעברית נערכה בידי בנימין קניקוט (1780-1776), וראתה אור בהוצאת אוקספורד. אסופה זו מונה 615 כתבי יד של התנ"ך. מאוחר יותר פירסם ג׳ובני דה רוסי (1788-1784) רשימה של 731 כתבי יד. הגילויים החשובים ביותר של כתבי יד בעת המודרנית הם אלה שנמצאו בגניזת קהיר (בשנות ה-90 של המאה ה-19) ומגילות ים המלח (שנתגלו מ-1947 ואילך). בעליית הגג של בית הכנסת בקהיר נמצאה גניזה – חדר אחסון -של כתבי יד ומסמכים עתיקים. בגניזה היו כ-200,000 כתבי יד, מסמכים ודפים.  כ־10,000 מתוכם הם של התנ״ך.

בשלהי המאה ה-19 נמצאו בבית כנסת עתיק בקהיר, שעד שנת 882 לס׳ שימש כ-"כנסיית מיכאל הקדוש", דפים רבים מכתבי יד מהמאות ה-8-6 לס'. הדפים נמצאו בגניזה, שם הטמינו כתבי יד בלויים או פסולים עד שאפשר יהיה לטפל בהם כיאות. ככל הנראה נחסמה גניזה זו בקיר ונשתכחה מדעת עד שנחשפה. בחדר קטן זה נשתמרו 200,0000 דפים ומסמכים, בהם טקסטים מקראיים הכתובים בעברית ובארמית. הדפים המקראיים שנמצאו הם מן המאה ה-5 לס׳.

כמחצית מכתבי היד שנתגלו בגניזת קהיר נמצאים היום באוניברסיטת קיימברידג׳. השאר מפוזרים ברחבי העולם. פול קיילה, המפקח על הגניזה, קבע שלמעלה מ־120 כתבי יד נדירים הוכנו בידי בעלי המסורה מבבל. האוסף הגדול ביותר בעולם של כתבי יד של התנ״ך הוא האוסף השני של פירקוביץ׳, שנמצא בלנינגרד. אוסף זה מכיל 1,582 פריטים של התנ״ך והמסורה (מכלול הערות וציונים מוסכמים שצורפו לטקסט של המקרא כדי להבטיח שמירה על דיוקו. הם קובצו באופן שיטתי על ידי בעלי המסורה, שפעלו בין המאה ה־6 למאה ה־10 לס׳) כתובים על קלף (725 מתוכם על נייר), וכן 1,200 דפים מכתבי יד נוספים בעברית שנמנים עם אוסף אנטונין.

קיילה טוען שכתבי היד והדפים שמרכיבים את אוסף אנטונין מקורם בגניזת קהיר (7 ,Kahie, CG). אוסף פירקוביץ׳ מכיל 14 כתבי יד של התנ״ך שהועלו על הכתב בין השנים 1121-929 לס' ושנמצאו בגניזת קהיר. כאמור, כתבי היד של גניזת קהיר מפוזרים ברחבי העולם כולו. כמה מכתבי היד הטובים יותר שמורים באוסף אנֶלו, בסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק.

הקטלוג של המוזיאון הבריטי מונה 161 כתבי יד של התנ״ך בעברית. הקטלוג של ספריית בודליין באוניברסיטת אוקספורד מונה 146 כתבי יד של התנ״ך – כל אחד מהם מכיל מספר רב של דפים (5 ,Kahie, CG). גושן־גוטשטיין מעריך שבארצות הברית לבדה נמצאים עשרות אלפי דפים של כתבי יד שמיים, קרוב ל-5% מתוכם הם של המקרא – כלומר, למעלה מ־500 כתבי יד.

כתבי היד החשובים ביותר של התנ״ך בעברית מתוארכים בין המאה ה־3 לפנה״ס למאה ה־14 לס׳. המופלאים ביותר מתוכם הם אלה שנתגלו במגילות ים המלח, ושהועלו על הכתב בין המאה ה־3 לפנה״ס למאה ה־1 לס׳. המגילות כוללות ספר מקראי אחד בשלמותו (ישעיהו) ואלפי דפים, שיחד מייצגים את כל ספרי התנ״ך, חוץ ממגילת אסתר. (ראה פירוט נוסף בהמשך, תחת הכותרת ״מגילות ים המלח״).

לכתבי היד של מגילות ים המלח יש חשיבות רבה, כי הם מספקים אישור לכתבי יד אחרים שנכתבו בתקופה מאוחרת יותר. לדוגמה, כתב יד קהיר (895 לס׳) הוא העותק הקדום ביותר של נוסח המסורה, שהיה קיים לפני שנמצאו מגילות ים המלח. כתב היד שמור היום במוזיאון הבריטי. הוא נקרא גם קודקס (מִצחָף) קָהירֶנסיס. כתב יד זה הועתק בידי בני משפחתו של בעל המסורה משה בן אשר, ומכיל את נביאים ראשונים ואחרונים. שאר ספרי התנ״ך לא נשתמרו בכתב יד זה. כתב היד מכונה גם ״כתב יד הנביאים שנמצא בבית הכנסת הקראי ברובע עבאסיה שבקהיר״.

כתב יד הנביאים של לנינגרד (916 לס׳) מכיל את ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ותרי עשר.

כתב היד הקדום ביותר של התנ״ך שנשמר בשלמותו הוא קודקס (מִצחָף) בבילוניקוס פטרופליטנוס (1008 לס׳). כתב היד נמצא בלנינגרד, והוכן מטקסט מתוקן של רבי אהרון בן משה בן אשר, לפני שנת 1000 לס׳.

כתב יד חאלב (אחרי 900 לס׳) הוא בעל ערך רב. מוכר יותר בשם ״כתב יד ארם־צובה״ או ״הכתר״. בעבר חשבו שאבד, אבל הוא נמצא שוב בשנת 1958, אלא שבינתיים הוא ניזוק. במהלך הפרעות של הערבים נגד ישראל בשנת 1947 נהרס כתב היד באופן חלקי. כתב יד חאלב היה הנוסח העתיק ביותר של המסורה ששרד בשלמותו. קודקס המוזיאון הבריטי או ״כתב יד בריטיש מתיאום״ (950 לס׳). מכיל חלק מספרי בראשית עד דברים.

כתב יד רויכלין (1105 לס׳). נערך בידי בעל המסורה משה בן נפתלי. הוא מעלה את שאלת הנאמנות של העברת הטקסט המקראי. כתב היד מכיל מגוון רב של טעויות העתקה, שהמבקר הטקסטואלי עשוי למצוא בכתבי יד קדומים של התנ״ך (כתבי יד אלה ידונו בהמשך). האם שגיאות אלה משנות את המסר עצמו או גורמות לכך שאי אפשר להבין את המשמעות האמיתית של הדברים? אם התשובה היא כן, הרי שמטרתו של אלוהים סוכלה; במקרה כזה יוצא שהוא לא הצליח להעביר את המסר שלו לדורות מאוחרים יותר. אם אלוהים לא הצליח לרסן את הסופרים שהעלו על הכתב את הכתובים, יוצא שהם השחיתו וסילפו את המסר שהוא רצה להעביר. ואם המסר סולף, כל המטרה שלשמה הוא הועלה על הכתב לא הושגה כלל; כתובים מושחתים הם תערובת של אמת וטעות, והם נתונים לשיקול דעתו של הקורא ולשיפוטו (במקום שישמשו כשופטים של האדם ושל הטבע האנושי).

 

תולדות הטקסט המקראי

רבי עקיבא, שחי במאה ה־2 לס׳ ורצה להקפיד על שמירת הטקסט המדויק, נהג לומר, ״מסורת סייג לתורה״ (משנה, אבות ג יג), כלומר ־ המסורת, ההעברה המדויקת של הטקסט, משמשת כגדר המגנה על התורה (211 ,Harrison, IOT). העקרונות ששמרו על הטקסט המקראי נזקפים לזכותם של שורת חכמים שקבעו סייגים במטרה להגן על הטקסט מפני כל טעות אפשרית:

• סופרים. החכמים בני המאות ה־5־3 לפנה״ס, שהטקסט המקראי הופקד בידיהם.

• זוגות (זוגות של חכמים). מונו לתפקיד זה במאות ה־2 וה־1 לפנה״ס.

• תנאים (אלה ש-״חוזרים ושונים״ על הטקסט, או ה-״מלמדים״). פעלו עד שנת 200 לס׳. נוסף לשימור הטקסט המקראי יש להם גם חלק בכתיבת מדרש (הפרשנות לטקסט), התוספתא (נגזר מן המילה ״תוספת״) והתלמוד (קובץ ההנחיות), שמחולק למשנה (כלומר, ״חזרות חוזרות ונשנות״) וגמרא (הנושא שיש ללמוד). התלמוד חובר בהדרגה, בין השנים 500-100 לס׳. היה זה אך טבעי שהתנאים ישמרו את הטקסט המקראי, שכן עבודתם היתה קשורה באיסוף הוראותיהם של חכמים, שנמסרו במשך מאות בשנים והיו מבוססות על הטקסט המקראי.

• עורכי התלמוד (500-100 לס׳). גייזלר וניקס מסבירים את שלב המסירה השני, שנמשך משנת 400 לפנה״ס עד 1000 לס׳: בתום תקופת הסופרים (400 לפנה״ס עד 200 לס') החל פרק חדש במסורת השימור של הטקסט המקראי – תקופת התלמוד (500-100 לסי), ואחריה תקופתם של בעלי המסורה (500-950 לס'). עזרא הסופר נמנה עם הקבוצה הראשונה, שחבריה היו ממונים על שמירת דיוקו של המקרא עד ימיו של ישוע. בין השנים 500-100 לס׳ התפתח התלמוד כקובץ של חוקים והלכות המבוססות על התורה.

התלמוד מייצג בעיקר את דיעותיהם והחלטותיהם של מורים יהודים, שגובשו בין השנים 300 לפנה״ס עד 500 לס', ומכיל שני חלקים עיקריים: משנה וגמרא. במהלך התקופה הזו הוקדש זמן רב לחלוקת הדינים וההלכות לנושאים. עורכי התלמוד פיתחו שיטה מורכבת למדי של שעתוק המגילות שהיו קיימות בבתי הכנסת.

סמואל דיוידסון מפרט כמה ממאפייני המשמעת החמורה שהנהיגו עורכי התלמוד במטרה לשמור על דיוקו של הטקסט. מאפיינים אלה מפורטים בתלמוד ובמשנה, חלקם בארמית. כאן מובאת תמצית שלהם:

(1) מגילה שמשמשת בבית הכנסת חייבת להיכתב על קלף מעור של חיה כשרה, (2) שהוכן במיוחד בידי יהודי לשימוש בבית הכנסת. (3) קלפי העור חייבים להיות מהודקים זה לזה על ידי גידים של בעל חיים כשר. (4) כל קלף חייב להכיל מספר מסוים של טורים, כך שכל הקלפים במגילה כולה יכילו את אותו מספר של טורים. (5) כל טור צריך להכיל לפחות 48 שורות, אבל לא יותר מ-60; רוחב כל שורה 30 אותיות. (6) יש לסמן מראש את השורות לאורך הקלף כולו; אם השורות המסומנות לא מכילות את כל המילים ושלוש מילים נותרות ללא שורה, העותק כולו חסר ערך. (7) הדיו חייבת להיות שחורה; לא אדומה, ירוקה או בצבע אחר, ויש להכינה על פי מתכון מיוחד. (8) יש להשתמש בעותק אמיתי כדוגמה שממנה אסור למעתיק לסטות כהוא זה. (9) אין לכתוב מילה או אות, אפילו לא תג, מן הזיכרון, בלי להביט קודם לכן בטקסט הכתוב…(10) בין אות לאות חייב להיות מרווח כגודל חוט או שערה; (11) בין כל פרשה או פיסקה חדשה יבוא מרווח של תשע אותיות; (12) בין ספר לספר יבוא מרווח של שלוש שורות. (13) הספר האחרון בחומש חייב להסתיים בשורה אחת בדיוק; חובה זו לא חלה על ספרים אחרים.(14) מעבר לכך, על הסופר (המעתיק) לשבת בלבוש יהודי מלא, (15) לרחוץ את כל גופו,(16) לא להתחיל לכתוב את שם אלוהים בעט שזה עתה נטבל בדיו, (17) ואם יפנה אליו אפילו מלך בשעה שהוא כותב את שם אלוהים המפורש, עליו להתעלם ממנו.

דיוידסון מוסיף ש-״המגילות שלא הועתקו בהתאם לכללים האלה, נגזר דינן להיגנז באדמה או להישרף באש; או שהיו מוסרים אותן לבתי מדרש כדי שישמשו כספרי קריאה״. כלומר, בבתי הכנסת לא עשו שימוש במגילות ה-״עממיות״ שנפלו בהן טעויות.

כשעורכי התלמוד סיימו להעתיק כתב יד כלשהו, לא היה להם כל ספק שיש בידם עותק מדויק של המקור, עד כדי כך שהם יחסו לו סמכות זהה לזו שהיתה למקור שממנו הם העתיקו. בספרו Our Bible and the Ancient Manuscripts (״ספר הבריתות שלנו וכתבי היד העתיקים״) מרחיב פרדריק קניון את הדיבור על השמדתם של עותקים ישנים: "הטיפול הקפדני שניתן להעתקתם של כתבי היד הוא שאחראי להיעלמם של עותקים קדומים יותר. כתב יד שהועתק בדייקנות, בהתאם לכללים שמפורטים בתלמוד, ואושר, התקבל כעותק אותנטי ונתפס כשווה ערך למקור. והיות שכל כתבי היד נתפסו כמדויקים באותה מידה, הרי שלגילו של כתב היד לא היה כל יתרון על פני כתבי יד אחרים; להיפך, גיל נחשב לחיסרון ברור, מאחר שהזמן היה עלול לפגוע בכתב היד או לטששט את הכתוב בו. עותק פגום או לקוי – נגזר דינו והוא נחשב בלתי ראוי לשימוש.

ליד כל בית כנסת היתה ״גניזה״, או ארון עץ, שבו הונחו העותקים הפגומים; שם נמצאו כמה כתבי היד הקדומים ביותר ששרדו עד היום. במקום לייחס לעותקים הקדומים של התנ״ך ערך רב יותר, היהודים נטו לטובת עותקים חדשים יותר, וראו בהם מוצר מושלם ונקי מפגמים. מרגע שעותק ישן נגנז, החל תהליך טבעי של הכחדתו, לפעמים בשל הזנחה ולפעמים משום שנשלח לשריפה, מה שקרה בכל פעם שה-״גניזה״ היתה עמוסה יתר על המידה.

לפיכך אין כל פלא שלא שרדו עותקים קדומים מאוד של התנ״ך, וגם אין כל מקום לדאגה בעניין זה. אם נוסיף לגורמים שכבר פירטנו את הרדיפות החוזרות ונשנות של העם היהודי (רדיפות שהיו כרוכות בין השאר בהרס רב של רכוש), הרי שיש בידינו הסבר להיעלמם של כתבי היד העתיקים. את כתבי היד ששרדו ניתן לראות ככאלה שמשמרים רק את מה שהם מתיימרים לשמר – כלומר את נוסח המסורה. ״יראת הכבוד כלפי כתבי התנ״ך וההקפדה על טהרת הטקסט המקודש החלו להתפתח רק אחרי חורבן ירושלים״.

בעלי המסורה היו חכמים יהודיים, שגיבשו את צורתו הסופית של התנ״ך בין השנים 950-500 לס׳. חורבן הבית בשנת 70 לס׳ והיציאה לגלות זירזו שני תהליכים: (1) קביעת הטקסט העיצורי, (2) קביעת פיסוק הטקסט והכנסת השימוש בניקוד, במטרה לשמר את ההגייה הנכונה של הכתוב. חכמים אלה נקראו בעלי המסורה כי הם שימרו בכתב את המסורת שהועברה בעל פה בכל מה שנוגע לניקוד ולצורת הביטוי הנכונים של הכתוב, וכן את מספר הפעמים שבהן הופיעו מילים בעלות איות יוצא דופן.

הם קיבלו את הטקסט הלא מנוקד של הסופרים, והוסיפו לו את הניקוד שקובע את ההגייה ואת הצורה הדקדוקית של כל מילה ומילה. הם גם נתנו את ידם למעט ביקורת טקסטואלית. כשחשדו שנפלה טעות בטקסט העיצורי, הם תיקנו את הטעות בצורה מאוד מתוחכמת, בעזרת שיטת הקרי והכתיב. הם הותירו את הכיתוב העיצורי המקורי כמו שהוא, כפי שקיבלו אותו מידי הסופרים (כתיב), והכניסו לטקסט את סימני הניקוד של המילה החדשה שמחליפה את הישנה (קרי), ואז כתבו את עיצורי המילה החדשה באותיות קטנות בשולי הטקסט.

מפעלם של בעלי המסורה התחלק לשתי אסכולות או לשני מרכזים, שכל אחד מהם פעל באופן עצמאי ־ האסכולה הבבלית והאסכולה הארץ־ישראלית. בעלי המסורה הידועים ביותר היו החכמים שהתגוררו בטבריה: משה בן אשר (שפעל יחד עם בנו אהרון), ומשה בן נפתלי. שני אלה חיו בשלהי המאה ה־9 ובמאה ה־10 לס׳. הטקסט של משפחת בן אשר הוא זה שמקובל היום כנוסח המסורה, והייצוג הטוב ביותר שלו נמצא בכתב יד לנינגרד (B19 A (L ובכתב יד חאלב.

בעלי המסורה נרתמו לעבודה המפרכת של עריכת הטקסט וקביעת צורתו הסופית. המטה שלהם הוקם בטבריה. הטקסט שהם שימרו נקרא ״נוסח המסורה״. טקסט סופי זה כולל את סימני הניקוד, שנוספו כדי להבטיח הגייה נכונה של הכתוב. זהו הנוסח הסטנדרטי של התנ״ך בימינו. בעלי המסורה הקפידו על משמעת חמורה. הם נהגו בטקסט ביראת כבוד עצומה, והמציאו מערכת מפורסת של סייגים כדי להגן על עצמם מפני שגיאות העתקה. למשל, הם ספרו את הפעמים שבהן מופיעה כל אות באל״ף־בי״ת בכל אחד מספרי התנ׳׳ך; הם ספרו את אותיות התורה וציינו איזו היא האות האמצעית, ואיזו אות היא האמצעית בתנ׳׳ך כולו. וזה לא הכל. הם ערכו חישובים מדויקים עוד יותר. ״הם ספרו כל דבר שניתן לספור״, אומר ווילר רובינסון. הם פיתחו אמצעי זיכרון שאיפשרו להם לזכור את המספרים השונים.

בעלי המסורה יכלו לבדוק אם חסרה אות אחת למשל בספר ישעיהו או בתנ״ך כולו. הם קבעו אין ספור סייגים, שאיפשרו להם לוודא שהעותק שבידיהם הוא מדויק.

סר פרדריק קניון אומר: "חוץ מהתיעוד של צורות קריאה שונות של מסורות או של השערות שונות, בעלי המסורה ערכו חישובים שלא נכללים בביקורת המקרא הרגילה. הם ספרו את הפסוקים, את המילים ואת האותיות של כל ספר בתנ׳׳ך. הם חישבו ומצאו מה היא המילה האמצעית והאות האמצעית של כל ספר. הם מנו את הפסוקים שהכילו את כל אותיות האל״ף־בי״ת העברי, וגם כאלה שהכילו מספר מסוים שלהן. הסייגים האלה, שאנו עשויים, ובצדק, לראותם כחסרי חשיבות, נועדו להבטיח את ההעתקה המדויקת של הטקסט; הם אינם אלא ביטוי מקיף לכבוד ולהערכה שבעלי המסורה רחשו לכתבי הקודש, ולכן הם ראויים לשבח כשלעצמם. אין ספק שבעלי המסורה ביקשו לוודא שאף תג או תו, אף אות קטנה ואפילו חלק של אות שמופיעה בתנ״ך, לא יעלמו ולא יאבדו".

יוספוס פלאביוס, ההיסטוריון היהודי שחי במאה ה־1 לס׳, כתב: "הדבר מוכיח בעליל עד כמה מקבלים אנחנו באמון את [עשרים ושניים] הספרים עצמם. הן במשך כל הדורות הרבים שחלפו לא נמצא מי שהעז להוסיף ולגרוע או לשנות בהם דבר, כי טבעי הוא ליהודים כולם מיום היוולדם להתייחס [אל הספרים] כמו אל מצוות האל, לשמור להם אמונים, ואף למות למענם ברצון, אם יש צורך בכך. אכן, רבים כבר חזו בעיניהם פעמים רבות בשבויים [יהודיים] שהתנסו בעינויים ובמיתות משונות בתיאטראות, מבלי שהוציאו מפיהם אפילו מילה אחת נגד התורה ונגד הכתובים הנספחים אליה." (יוספוס, נגד אפיון, א ח, שורות 43-42).

יוספוס ממשיך ומשווה בין הכבוד שהיהודים רוחשים לכתובים לבין ההערכה של היוונים לספרות היוונית: "וכי מישהו מהיוונים מסוגל היה לעמוד בכך? הן גם למען הצלת כל כתביהם מאובדן לא היה סובל איש מהם אפילו את הפגיעה הקלה ביותר. כי להערכתם, כתבים אלה הם דברי ספרות בלבד, אשר נתחברו לפי רצון כותביהם; ובצדק הם חושבים כך גם על כותביהם הקדמונים, שכתבו על אירועים שבהם לא נכחו, מה עוד שהם לא טרחו לבקש עליהם מידע מעדי ראיה." (יוספוס, נגד אפיון, א ח, שורות 45-44).

ולמרות זאת, מהימנותם של כתבי היד הקדומים ביותר של נוסח המסורה ששרדו עד היום ושהועלו על הכתב מאז שנת 1000 לס׳ ואילך היתה זקוקה לאישור. האישור המיוחל הגיע בדמותו של ממצא מדהים שנתגלה ליד חופי ים המלח.

מגילות ים המלח

אילו שוחחת עם חוקר כלשהו של המקרא לפני שנמצאו מגילות ים המלח, ושאלת אותו מהו הממצא שהוא חולם לחשוף, ושיאשר מעל לכל ספק את מהימנותו של התנ״ך, התשובה שהיית מקבל היתה משהו בנוסח, ״עדויות קדומות יותר לכתבי היד המקוריים של התנ״ך״. השאלה החשובה הזאת נשאלה לראשונה על ידי סר פרדריק קניון, ״האם הטקסט העברי שאנו מכנים בשם נוסח המסורה, ושהראינו שהועתק מדור לדור מטקסט שנערך בסביבות שנת 100 לס׳, מייצג נאמנה את הטקסט העברי שנכתב במקור בידי מחברי התנ״ך?״.

לפני שנתגלו מגילות ים המלח השאלה היתה, ״כמה מדויקים הם העותקים שנמצאים היום בידינו בהשוואה לעותקים שהיו קיימים במאה ה־1 לס׳ וקודם לכן?׳׳ העותק השלם הקדום ביותר של התנ״ך שהיה בידינו הוא מן המאה ה־10 לס׳. זו הסיבה לשאלה שהטרידה רבים, ״האם אפשר לבטוח בטקסט שהועתק פעמים כה רבות?" אבל אז נמצאו מגילות ים המלח, והתשובה שהן סיפקו לשאלה הזו היא מדהימה.

מה הן מגילות ים המלח?

המגילות מכילות קרוב ל־40,000 דפים. יותר מ־500 ספרים שוחזרו מתוך הדפים האלה. חלק ניכר מתוכם שופך אור על חייה של הקהילה שהתגוררה בקומראן, על חופי ים המלח, בין המאה ה־2 לפנה״ס למאה ה־1 לס׳. כתבים כמו ״מגילת ברית דמשק״, ״סֶרֶך היַחַד״ ו-״מלחמת בני אור בבני חושך״ עוזרים לנו להבין את חיי היומיום של חברי כת קומראן. במערות השונות נמצאו מגילות שמכילות פרשנויות רבות שתורמות להבנת כתבי התנ״ך. אבל התעודות החשובות ביותר הן אלה שמכילות עותקים של ספרי התנ״ך, ושהועלו על הכתב למעלה מ־100 שנה לפני הולדת ישוע.

כיצד נתגלו מגילות ים המלח?

רלף ארל מספק תשובה תמציתית לשאלה. התיאור שהוא מביא מדגיש את יד ההשגחה העליונה: "סיפור מציאתן של מגילות ים המלח הוא אחד המרתקים ביותר בתקופה המודרנית. רועה בדואי צעיר בשם מוחמד חיפש בפברואר-מארס 1947 עז שהלכה לאיבוד. [במהלך חיפושיו] הוא השליך אבן אל פתח שנפער באחד הצוקים בגדה המערבית של ים המלח, כ-13 ק״מ דרומית ליריחו. להפתעתו שמע צליל של חרס נשבר. כשביקש לבדוק את פשר הצליל נתגלה לעיניו מחזה מדהים. על רצפת המערה עמדו כמה כדי חרס גדולים, ובתוכם גווילי עור עטופים במטפחת פשתן. הכדים היו חתומים היטב, ולכן המגילות שבתוכם נשמרו במצב מעולה קרוב ל-1,900 שנה (אין ספק שהן הונחו שם בשנת 68 לס').

ארכיבישוף המנזר האשורי־אורתודוקסי בירושלים רכש חמש מהמגילות שנמצאו במערה שנקראת היום מערה מס׳ 1. פרופ' סוקניק מהאוניברסיטה העברית בירושלים רכש שלוש מגילות נוספות. בתחילה לא פורסם דבר גילוין של המגילות. בנובמבר 1947, יומיים לאחר שפרופ' סוקניק רכש שלוש מגילות ושני כדים, הוא כתב ביומנו, ״זהו אולי אחד הממצאים החשובים ביותר שנתגלו בישראל מעולם, ממצא שמעולם לא קיווינו לו״. אבל מילים אלה לא זכו לראות אור בזמנו.

למרבה השמחה, הארכיבישוף, שלא ידע לקרוא עברית, יצר בפברואר 1948 קשר עם בית הספר האמריקני לחקר המזרח בירושלים וסיפר להם על המגילות שברשותו. תודה לאל שבאותם ימים ניהל את בית הספר חוקר צעיר בשם ג׳ון טרוור, שהיה גם צלם חובב מעולה. הוא עשה עבודה קשה ומפרכת, וצילם כל טור וכל שורה במגילת ישעיהו השלמה, שאורכה 7.345 מטר וגובהה המרבי 27 ס״מ. הוא פיתח את הפילם בעצמו, ושלח כמה תמונות בדואר אוויר לד״ר ו' פ' אולברייט באוניברסיטת ג׳ונס הופקינס בבולטימור, ששמו יצא למרחוק כבכיר הארכאולוגים המקראיים בארצות הברית, כדי לקבל את חוות דעתו. במכתב התשובה כתב אולברייט, ״ברכותי הלבביות לרגל התגלית הגדולה ביותר בין כתבי היד של העת החדשה… אכן, תגלית נפלאה! ולשמחתנו אין אף צל של ספק באמיתות כתבי היד״. הוא קבע שהידיעות שנשלחו אליו נכתבו בסביבות שנת 100 לפנה״ס. (המגילות הגנוזות ממדבר יהודה, 32).

ערכן של המגילות:

לפני שנתגלו המגילות, כתב היד השלם והקדום ביותר של התנ״ך ששרד היה משנת 900 לס׳. איך יכלו החוקרים להיות בטוחים שהטקסט הועבר במדויק, כפי שנכתב במקור, עוד לפני ימיו של ישוע במאה ה־1 לס׳? תודות לארכאולוגיה ולמגילות ים המלח, עכשיו מצויה בידינו התשובה. בין המגילות שנמצאו במערות של קומראן יש עותק שלם של מגילת ישעיהו. בדיקות פלאוגרפיות קבעו שהיא נכתבה בסביבות שנת 125 לפנה״ס. כתב יד זה עתיק בכ־1,000 שנה מכל כתב יד אחר של התנ״ך שהיה מצוי בידינו קודם לכן. חשיבותה של התגלית נובעת מהדמיון הרב של המגילה (שכאמור נכתבה בשנת 125 לפנה״ס) לספר ישעיהו, כפי שהוא מופיע בנוסח המסורה (916 לס׳) 1,000 שנה מאוחר יותר.

הדמיון הרב מלמד על מידת הדיוק שהמעתיקים הקפידו עליה, ועל כך שהם שמרו על הנוסח במשך למעלה מ־1,000 שנה. מתוך 166 המילים שמרכיבות את פרק נ״ג בספר ישעיהו, רק 17 אותיות מוטלות בספק. לגבי 10 מתוכן, ההבדל הוא רק באיות, והוא לא משפיע כלל על משמעות המילה. בארבע אותיות נוספות מדובר בשינויי סגנון מזעריים, למשל באות חיבור. שלוש האותיות הנוספות מרכיבות את המילה ״אור״ שנוספה בפסוק 11, אבל אין בה כדי לשנות באופן מהותי את משמעות הפסוק. נוסף על כך, מילה זו זוכה לחיזוק בתרגום השבעים וכן ב-IQIs (אחת המגילות שמכילות את ספר ישעיהו ושנמצאו במערות ים המלח). אם כך, בפרק אחד, שמורכב מ-166 מילים, נמצאה רק מילה בעייתית אחת (בת שלוש אותיות) אחרי 1,000 שנות העתקה – וגם מילה זו אין בה כדי לשנות  את  משמעות הכתוב.

גליסון ארצ׳ר מציין שהעותקים שנמצאו בקומראן ומכילים את מגילת ישעיהו תואמים ״מילה במילה את נוסח המסורה, בלמעלה מ־95% מהמקומות. ורוב 5% הנותרים כוללים בעיקר שגיאות העתקה ברורות או שינויי כתיב". מילר בורוז מסכם, ״מפתיע שבמשך תקופה של כ־1,000 שנה הוכנסו בטקסט שינויים כה מעטים. כפי שאמרתי במאמרי הראשון בנושא המגילה: ׳כאן טמונה חשיבותה העיקרית ־ העובדה שהיא תומכת במהימנותו של נוסח המסורה׳".

תוכן המגילות

לא נוכל להביא כאן סקירה מקיפה של יותר מ־800 כתבי היד שנמצאו במגילות ים המלח. נביא כאן רק כמה דוגמאות מהכתבים שנחקרו ב־40 השנה האחרונות, כולל רוב החיבורים הקדומים שעליהם התבססו המגילות וכן של הכתבים שנמצאו במערה מספר 4 וזכו לפרסום רק לאחרונה. ניתן לחלק טקסטים אלה לכמה קטגוריות: טקסטים מקראיים, פרשנות מקראית, כתבים כיתתיים וכתבים פסאודו־אפיגרפיים, אפוקליפטיים, מיסטיים או פולחניים.

מערה מס׳ 1:

נתגלתה על ידי הרועה הבדואי. הוא הוציא ממנה שבע מגילות, פחות או יותר שלמות, וכמה דפים:

-מגילת ישעיהו א׳ (IQIs a). העותק של מגילת ישעיהו שנרכש על ידי המנזר על שם מארקוס הקדוש בירושלים הוא עותק עממי, שמכיל תיקונים רבים מספור מעל השורות או בשולי כתב היד. זהו העותק השלם הקדום ביותר שמצוי בידינו מספר מקראי כלשהו.

-מגילת ישעיהו ב׳ (IQIs b). העותק של מגילת ישעיהו שרכשה האוניברסיטה העברית הוא עותק חלקי, אבל הטקסט שלו תואם את נוסח המסורה יותר מזה של מגילת ישעיהו א׳. קטעי כתובים אחרים שנמצאו במערה מספר 1. במערה זו נמצאו גם קטעים מבראשית, ויקרא, דברים, שופטים, שמואל, ישעיהו, יחזקאל, תהילים, ושל כמה ספרים חיצוניים, ביניהם ספר חנוך, מגילת דברי משה (חיבור שלא היה מוכר קודם לכן), ספר היובלים, ספר נוח, צוואת לוי, טוביה וחוכמת שלמה. גם קטע מעניין של ספר דניאל, שמכיל את דניאל ב׳ 4 (היכן שיש מעבר מעברית לארמית) נמצא במערה זו. במערה מספר 1 נמצאו גם קטעי פרשנויות של תהילים, מיכה וצפניה.

מערה מספר 2:

המגילות במערה מספר 2 נתגלו על ידי בדואים, שגנבו אותן. המערה נחפרה בשנת 1952. נמצאו בה קטעים מכ־100 כתבי יד, ביניהם שניים של שמות, אחד של ויקרא, ארבעה של ספר במדבר, שניים או שלושה של דברים, עותק אחד של ירמיהו, איוב ותהילים, ושניים של מגילת רות.

מערה מספר 4:

מערת פרטרידג׳ או מערה מספר 4 נחפרה בשנת 1952, אחרי שבדואים בזזו אותה, ונתגלתה כפורייה מכולן. נמצאו בה אלפי קטעים. חלקם נרכשו מן הבדואים שהחזיקו בהם, ואחרים נמצאו על ידי הארכאולוגים שניפו את האבק מרצפת המערה. אלפי חפיסות האלה הן חלקים של מאות כתבי יד, וקרוב ל־400 מתוכן כבר זוהו.

כתבי היד שמיוצגים על ידי הקטעים האלה מכילים 100 עותקים של ספרים מקראיים ־ ויש בהם יצוג של כל ספרי התנ״ך, חוץ ממגילת אסתר.

הקטע מספר שמואל, שנמצא במערה 4, הוא ככל הנראה המסמך הקדום ביותר בעברית מקראית שנמצא בידינו היום. קטע זה מתוארך למאה ה־3 לפנה״ס. במערה נמצאו גם כמה פירושים לתהילים, ישעיהו ונחום. ההנחה היא שהקטעים שנמצאו במערה מספר 4 מייצגים את היקף הספרים שהרכיבו את הספרייה בקומראן. אם לשפוט על פי מסרם היחסי של הספרים שנמצאו, נדמה שהאהובים ביותר על אנשי הכת היו לפי הסדר שלהלן: ספר דברים, ישעיהו, תהילים, תרי עשר וירמיהו. בקטע אחד שמכיל חלקים מדניאל ז׳ 28 וח׳ 1 יש מעבר מעברית לארמית.

מערות 10-7:

במערות אלה, שנבדקו בשנת 1955, לא נמצאו כתבי יד משמעותיים של התנ״ך. יחד עם זאת, במערה מספר 7 נמצאו קטעים של כתב יד שנוי במחלוקת, שחוזה אוקַלאהַאן מזהה ככתב יד המכיל חלקים מהברית החדשה. אם הוא צודק, הרי שמדובר בכתבי היד הקדומים ביותר שלהברית החדשה שהועלו על הכתב בשנת 50 או 60 לס׳.

מערה מספר 11:

נחפרה בתחילת שנת 1956. נמצא בה עותק שמור היטב של 36 מזמורי תהילים, וכן של מזמור חיצוני נוסף, מזמור קנ״א, שקודם לכן היה מוכר רק מטקסטים יווניים. במערה נמצאו גם מגילה באיכות טובה למדי של חלק מספר ויקרא, חלקים של חיבור אפוקליפטי (חזון אחרית הימים) אודות ירושלים החדשה, ופרפראזה בארמית של ספר איוב. בכמה מחקרים שנעשו לאחרונה בנוגע למגילות ים המלח מופיעים תיאורים מפורטים ורשימת מלאי של המגילות השונות שנמצאו. גליסון ל׳ ארצ׳ר הבן הוסיף לספרו -A Survey of Old Testament Intro duction נספח שעוסק בנושא.

תגליות מורבעאת – כשהבדאוים הבינו שיש רווח בצידם של הממצאים ממערות ים המלח, הם יצאו לחיפושים מעמיקים יותר, ומצאו במערות שמדרום־מזרח לבית לחם כתבי יד ותעודות מימי מרד בר־כוכבא (135-132 לס׳). בינואר 1952 החלו הארכאולוגים לערוך חפירות שיטתיות במערות אלה. כתבי היד שנמצאו מאוחר יותר עזרו לבסס את עתיקותן של המגילות שנמצאו בים המלח. במערות אלה נמצאה מגילה נוספת של נביאי תרי עשר. מגילה זו מכילה את המחצית השנייה ־ יואל עד חגי, והנוסח שלה דומה להפליא לנוסח המסורה. גם הפפירוס השמי הקדום ביותר שמצוי בידינו נמצא במערות אלה. פפירוס זה הוא פַאלימפסֵסט (כתב יד שבו הכתב המקורי נמחק ועליו נכתב משהו אחר). הכתיבה השנייה נעשתה בכתב העברי העתיק, והיא מתוארכת לתקופה שבין המאה ה־8־7 לפנה״ס.

על חשיבותן של התעודות שנמצאו בקומראן בכל מה שנוגע לביקורת הטקסט אפשר ללמוד מדבריהם של חוקרי מקרא שונים:

בראש ובראשונה, מגילות ים המלח מספקות לחוקר הטקסט עדות הקודמת ב־1,000 שנה לכתבי היד העבריים שהיו בידינו קודם לכן. לפני שנתגלו מערות קומראן, העותקים השלמים הקדומים ביותר של ספרי התנ״ך שהיו בידינו הועלו על הכתב בתחילת המאה ה־10 לס׳. העותק השלם הקדום ביותר של התנ״ך כולו הועלה על הכתב בתחילת המאה ה־11 לס׳. אם כך, כתבי היד שנמצאו בים המלח מספקים עדות קדומה יותר מכל עדות שהיתה מוכרת קודם לכן, ושתומכת באמינותו של הטקסט המקראי.

לפני שנתגלו המגילות בקומראן, כתבי היד הקדומים ביותר ששרדו נכתבו בסביבות שנת 900 לס׳. כמה מכתבי היד שנמצאו בים המלח, וביניהם עותקים מישעיהו, חבקוק ואחרים, הועלו על הכתב כבר בשנת 125 לפנה״ס בערך, ולכן מדובר בכתבי יד שנכתבו כ־1,000 שנה לפני אלה שהיו בידינו עד אז. המסקנה העיקרית שהחוקרים של המגילות הגיעו אליה היא שאין הבדל מהותי בין מגילת ישעיהו, שנמצאה בקומראן, לבין נוסח המסורה של ספר ישעיהו, שהועלה על הכתב 1,000 שנה מאוחר יותר. כך אושרה המהימנות של נוסח המסורה, כפי שהוא מצוי בידינו היום. נוסף לחומר שכבר היה מצוי בידינו, המגילות יכולות להרחיב את הידע שלנו בתחומי ההיסטוריה, הדת והספרות המקודשת.

אין כל ספק שהמגילות סימנו את תחילתו של עידן חדש בחקר המקרא, שכן חלק ניכר ממה שהיה ידוע קודם לכן זכה לאישור, והבהיר שיש צורך לתקן חלק ניכר ממה שעד עכשיו התקבל כעובדה. אחד היתרונות החשובים ביותר של המגילות הוא השחזור האולטימטיבי של הטקסט המקראי, כפי שהוא היה לפני ימי האמונה בישוע, וכך הופך דבר אלוהים הקדום לברור ונהיר יותר לקורא המודרני.

לסיכום, עלינו לשבח את בעלי המסורה על טיפולם המסור והקפדני, שנועד לשמר את הטקסט העיצורי שהסופרים מסרו לידיהם. הם, והסופרים עצמם, הבטיחו את שימורם המדויק של כתבי הקודש, בדרך שאין לה תקדים בטקסט קדום כלשהו, חילוני או דתי, לכל אורך תולדות האנושות. הם היו חדורי מודעות בנוגע לעבודה שהוטלה על כתפיהם ולצורך בשימור הטקסט המקודש, ולכן לא העזו לתת ידם לתיקון טעויות בולטות בעיצורים שמרכיבים את הטקסט, אלא השאירו את הטקסט המקורי בדיוק כפי שנמסר לידיהם.

בזכות נאמנותם אנחנו מחזיקים בידינו את נוסח המסורה, שבכל הפרטים המהותיים הוא מהווה העתק מושלם של המקור שנתפס כסמכותי בימיהם של ישוע ותלמידיו, ואפילו 100 שנה קודם לכן. אם נשפוט את העותק הזה לאור הממצאים שנתגלו בקומראן, נראה שהוא זהה לעותק הסמכותי של הטקסט המקראי שנערך על בסיס כתבי היד המהימנים ביותר שניתן להשוות ביניהם, ושנכתבו במאות שקדמו לכך. עותקים אלה מקרבים אותנו למחברים המקוריים, ומספקים לנו תיעוד מקורי של ההתגלות האלוהית. ו׳ פ׳ אולברייט אמר, ״אנחנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שהטקסט העיצורי של נוסח המסורה נשתמר בדיוק שאין לו אח ורע בכל חיבור אחר בספירות של המזרח הקרוב, וזאת למרות שהוא לא נקי לגמרי משגיאות״.

העדות שעולה מכתבי יד שלא נכתבו בעברית

התרגומים העתיקים (המכונים גם נוסחים) של התנ״ך מהווים עדויות בעלות ערך רב בעיניו של חוקר הטקסט. תרגום השבעים (הספטואגינטה), לדוגמה, משמר מסורת טקסטואלית מהמאה ה־3 לפנה״ס. את מסורת התורה השומרונית ניתן לתארך לסביבות המאה ה־5 לפנה״ס. נוסחים אלה, לצד נוסח המסורה, מספקים שלוש מסורות מקראיות טקסטואליות. כאשר בוחנים אותן באופן ביקורתי, מוצאים שהן תומכות במידה מעוררת השתאות באמינותו של הטקסט המקראי. העדויות של התורה השומרונית, ובמיוחד של תרגום השבעים, על כל השינויים והתיקונים שהוכנסו בו, מהוות אישור רב ערך למהימנות הטקסט המקראי.

תרגום השבעים, הספטואגינטה:

בדיוק כמו שהיהודים שחיו במזרח הקרוב זנחו את השפה העברית לטובת הארמית, במרכזים ההלניסטיים, דוגמת אלכסנדריה שבמצרים, הם נטשו את הארמית לטובת היוונית. במהלך כיבושיו של אלכסנדר מוקדון זכו היהודים לחסד ניכר. אלכסנדר הפגין אהדה כלפי היהודים בזכות המדיניות שהם נקטו כלפיו במהלך המצור שהוא ערך על העיר צור (בשנת 332 לפנה״ס). מספרים שהוא אפילו ביקר בירושלים לאות כבוד והערכה לאלוהי היהודים. אלכסנדר כבש ארצות חדשות ובנה בהן ערים חדשות, שרבים מתושביהן היו יהודים. לעיתים קרובות הוא נתן לערים אלה את השם אלכסנדריה.

מאחר שהיהודים נפוצו ברחבי העולם הקדום, ניעור הצורך בתרגומו של התנ״ך לשפה שהם דיברו באותם ימים. השם ״ספטואגינטה״ (״שבעים״ ביוונית; הסימן הנפוץ לתרגום השבעים הוא שימוש בספרות הרומיות LXX) ניתן לתרגום היווני של התנ״ך, שנעשה בימיו של תלמי פילדלפוס מלך מצריים (246-285 לפנה״ס). התרגום נכתב זמן קצר לפני שנת 100 לפנה״ס.

הנוסח של תרגום השבעים שונה מנוסח המסורה באיכות התרגום וכן בתוכן ובסדר הספרים. נוסף ל־22 ספרי התנ״ך, תרגום השבעים מכיל כמה ספרים שאף פעם לא נכללו בקאנון המקראי. כנראה שאלה הם ספרים שנפוצו ברחבי העולם דובר היוונית, אבל מעולם לא היו חלק מהקאנון המקראי. איכותו של תרגום השבעים משקפת את המצב הזה ומאפשרת לערוך מספר הבחנות:

(א) איכות התרגום של הספרים שונה מספר לספר, החל בתרגום מילולי מדויק של התורה וכלה בתרגום חופשי של הכתובים. אדאמס מציין שהטקסט של ספר איוב בתרגום השבעים המקורי קצר בשישית מנוסח המסורה. כמו כן יש שינויים גדולים בטקסטים של יהושע, שמואל א' מלכים א׳, ירמיהו, משלי ומגילת אסתר. נוסף על כך יש שינויים קטנים יותר בספרים אחרים. ההבדלים האלה נובעים מאחד הקשיים העיקריים של תרגום השבעים.

(ב) תרגום השבעים נועד לשמש חכמים שלמדו את התנ״ך ואת הסופרים, ולא לשימוש ציבורי בבית הכנסת בדומה לנוסח המסורה.

(ג) תרגום השבעים היה תוצר של ניסיון חלוצי להעביר את הטקסט של התנ״ך מעברית לשפה אחרת, והוא מהווה דוגמה נפלאה לניסיון כזה.

(ד) תרגום השבעים נאמן באופן עקרוני למקור העברי, למרות שיש הטוענים שהמתרגמים לא היו בהכרח מלומדים שהצטיינו בעברית. פול אֵנס אומר שתרגום השבעים ״אומנם לא שווה ברמתו לכל אורך הדרך, אבל יש בו תועלת כי הוא מבוסס על טקסט עברי שהיה קיים 1,000 שנה לפני כתבי היד העבריים שמצויים היום בידינו. נוסף על כך, מחברי הברית החדשה ציטטו לעיתים מתרגום השבעים, מה ששופך אור נוסף על הטקסט של התנ״ך".

״כל דף ודף בלקסיקון זה (הכוונה ל Greek-English Lexicon of the New Testament and Other Early Christian Literature  ([Bauer, Arndt and Gingich] מעיד על כך שהשפעתו של תרגום השבעים על הספרות שיש בידינו (מהמאה ה־1 לס׳) היא מכרעת".  המפעל של תרגום השבעים החל בסביבות שנת 250 לפנה״ס, והוא שני בחשיבותו אחרי נוסח המסורה. רוב הציטוטים מן התנ״ך שכלולים בברית החדשה לקוחים מתרגום השבעים, מה שמעיד על כך שבאותם ימים נעשה בו שימוש נרחב. במקומות שבהם תרגום השבעים סוטה מנוסח המסורה, החוקרים יצאו מתוך הנחה שהמתרגמים התירו לעצמם יד חופשית בתרגום הטקסט. היום, בעקבות הממצאים שנתגלו בקומראן, ברור לנו שרבים מההבדלים נובעים מכך שהמתרגמים עקבו אחר טקסט עברי שונה במקצת, שנמנה עם המשפחה הפרוטו־ספטואגינטית (הטקסט שתורגם לספטואגינטה).

תרגום השבעים מסייע לבסס את המהימנות של העברת הטקסט במשך 1,300 שנה מעצם היותו קרוב בניסוחו לנוסח המסורה שמצוי היום בידינו (משנת 916 לס׳). תרגום השבעים והציטטות המקראיות שמובאות בספרים החיצוניים כמו ספר בן סירא, ספר היובלים ואחרים, מלמדים שהטקסט העברי שמצוי היום בידינו זהה באופן מהותי לטקסט שהיה קיים בשנת 300 לפנה״ס.

 

גייזלר וניקס מפרטים ארבע תרומות חשובות של תרגום השבעים:

1. הוא גישר על הפער הדתי שהיה קיים אז בין דוברי העברית לדוברי היוונית, שכן סיפק את צורכיהם הדתיים של יהודי אלכסנדריה.
2. הוא גישר על הפער ההיסטורי בין המקרא העברי, ששימש את היהודים, לבין המשיחיים דוברי היוונית, שעשו בו שימוש מאוחר יותר בכתיבת הברית החדשה.
3. הוא היווה תקדים שאיפשר למפיצי הבשורה לתרגם את הכתובים לשפות נוספות ולדיאלקטים שונים;
4. הוא מגשר על פער הביקורת הטקסטואלית בזכות ההתאמה בין מה שנאמר בו לבין נוסח המסורה.

פ׳ פ׳ ברוס מציין שתי סיבות לכך שהיהודים איבדו בשלב מסוים כל עניין בתרגום השבעים:

1. מהמאה ה־1 לס׳ ואילך המשיחיים אימצו את תרגום השבעים כנוסח של התנ״ך. זה היה הנוסח המועדף עליהם, והם עשו בו שימוש נרחב כשהפיצו את בשורתם והגנו על אמונתם בישוע.
2. בסביבות שנת 100 לס׳ ערכו חכמים יהודיים טקסט של התנ״ך שהתקבל על כולם". מה שהחל את דרכו כתרגום יהודי פופולרי של התנ״ך, איבד בסופו של דבר את קסמו בעיני היהדות.

ההֶקסַאפֵלָה:

תרגום ההקסאפלה (המשושה) נעשה בידי אוריגנס במאה ה־2 לס' והוא קשור בקשר הדוק לתרגום השבעים.

ההקסאפלה, לצד כתביהם של יוספוס, פילון האלכסנדרוני ומגילת ברית דמשק (ספרות שנכתבה על ידי כת קומראן), מלמדת שבין השנים 100-40 לס׳ היה קיים טקסט דומה למדי לזה של נוסח המסורה.

ההקסאפלה של אוריגנס (בסביבות 250-240 לס'). מלאכת תרגום התנ״ך ליוונית יצרה עד המאה ה-3 לס׳ ארבע מסורות יווניות: תרגום השבעים, ותרגומיהם של עקילס, תאודוטיון וסימאכוס. אי הסדר הזה הכין את הזירה לניסיון יוצא דופן של ביקורת טקסטואלית. זוהי ההקסאפלה (״המשושה״) של אוריגנס מאלכסנדריה (254-185 לס'). לאור ההבדלים הרבים בין כתבי היד השונים של תרגום השבעים, הסתירות בין התנ״ך לתרגום השבעים והניסיונות השונים לתקן את התרגום היווני של התנ״ך, נדמה שאוריגנס סלל את הדרך שסיפקה לעולם הנוצרי טקסט יווני סביר של התנ״ך. אוריגנס בעצם ערך את החומר הקיים ולא יצר נוסח חדש. הוא תיקן טעויות שנפלו בטקסט וניסה ליצור אחידות בין הטקסט היווני לעברי. שתי מסורות עמדו לנגד עיניו. הוא ביקש להוכיח את עליונותם של השינויים שהוכנסו לתנ״ך בנוסח של תרגום השבעים, וכן לאפשר בדיקה השוואתית של הנוסח העברי המדויק עם הטעיות שחלו בתרגום השבעים.

הוא פעל בהתאם לתפיסה הגורסת שנוסח התנ״ך בעברית הוא ״נקי מטעויות״ ושהוא מכיל את האמת שאלוהים גילה לבני האדם… ההקסאפלה סודרה בשישה טורים מקבילים (ומכאן שמה). כל טור הכיל את הטקסט המקראי, כפי שהופיע במקור העברי, או נוסח אחר כלשהו, מה שהפך את כתב היד של הההקסאפלה למגושם מכדי לשווקו בחברה של אותם ימים. סדר הטורים היה כלהלן: טור מספר אחת הכיל את המקור בעברית; הטור השני הכיל את תעתיק המקור העברי באותיות יווניות; הטור השלישי הכיל את התרגום המילולי ליוונית של עקילס; הטור הרביעי הכיל את התרגום של סימאכוס; הטור החמישי הכיל עיבוד מחודש של תרגום השבעים, שנעשה בידי אוריגנס עצמו; והטור השישי את העיבוד היווני של תיאודוסיון.

אומנם עבודתו של אוריגינס מהווה הישג עצום ורב ערך, אבל חשוב שמבקר הטקסט המודרני ישכיל להבחין בהבדלים בין המטרות שלו עצמו לבין אלה שעמדו לנגד עיניו של אוריגנס. קניון מסביר את זה בתמציתיות: "מפעלו של אוריגנס הגשים את המטרה שהוא הציב לעצמו: ליצור נוסח יווני תואם ככל האפשר לנוסח העברי שהיה קיים אז; אבל זוהי לא המטרה שלנו. המטרה שלנו היא למצוא את הטקסט המקורי של תרגום השבעים… בתור מקור שיש בו כדי להעיד על טיבו של הטקסט העברי שהיה קיים לפני חתימת נוסח המסורה. למרבה הצער, הנטייה הטבעית היתה להעתיק את עבודתו של אוריגנס ללא הסימנים הביקורתיים, מה שגרם לכך שהתוספות שהוא הביא מתרגומו של תיאודוסיון נראות כאילו היו חלק מתרגום השבעים המקורי".

למרבה הצער, ״הטקסט המשועתק של תרגום השבעים, ללא סימנים המאפשרים להבחין בין החיבורים השונים, גרם להפצתו של טקסט משובש של התנ״ך ביוונית, במקום לסייע במציאת נוסח של תרגום השבעים שתואם את זה של המסורה, כפי שהוא מוכר לנו היום.״ פ׳ פ׳ ברוס כותב ש-״אילו שרדה ההקסאפלה של אוריגנס בשלמותה, היה זה אוצר בעל ערך רב".

התורה השומרונית:

השומרונים נפרדו מהיהודים ככל הנראה במהלך המאות ה-5 או ה-4 לפנה״ס, אחרי מאבק דתי ותרבותי מר וממושך. ככל הנראה לקחו איתם השומרונים את כתבי הקודש שהיו מקודשים באותו זמן, והכינו טקסט מתוקן משלהם לתורה. התורה השומרונית איננה נוסח שונה במובן הקיצוני של המילה, אלא חלק מהטקסט העברי עצמו. התורה השומרונית מכילה את חמשת חומשי תורה, וכתובה בכתב עברי עתיק. כמה מכתבי היד העתיקים יותר של הכתובים שנמצאו בקומראן נכתבו גם הם בכתב זה, שזכה לתחייה מחודשת במאה ה-2 לפנה״ס במהלך מרד המכבים ביוונים. מבקר הטקסט פרנק מ׳ קרוס הבן מאמין שמקורה של התורה השומרונית בתקופת המכבים.

סביר להניח שאוסביוס מקיסריה (בסביבות 339-265) והירונימוס (בסביבות 419-345) הכירו סוג כלשהו של התורה השומרונית. עד שנת 1616 לס׳ תורה זו לא היתה בידיהם של החוקרים המערביים, עד שכתב יד של התורה נתגלה בידי פייטרו דלה וַאלֵה בדמשק. התגלית עוררה התרגשות רבה בקרב חוקרי המקרא. הטקסט של התורה השומרונית נחשב לנעלה על נוסח המסורה, עד שב־1815 פסק וויליאם גסניוס שהוא חסר כל ערך ושאין בו כל תועלת לביקורת הטקסט. לאחרונה זכה ערכה של התורה השומרונית לאישור מחודש על ידי חוקרים כמו א׳ גייגר, קיילה וקניון.

כתב היד הקדום ביותר של התורה השומרונית ששרד עד היום הוא מהמאה ה־11 לס׳. הקהילה השומרונית טוענת שגליל אחד שנמצא בידיהם נכתב בשנה ה־13 לכיבוש כנען בידי אבישע, מצאצאיו של משה, אבל הסמכות שהם נתלים בה היא מאוד קלושה, וניתן להפריך טענה זו בקלות. לכתב היד הקדום ביותר של התורה השומרונית מצורף פתק, ובו מצוין שהעותק נמכר בין השנים 1150-1149, אם כי כתב היד עצמו קדום בהרבה. כתב יד אחד הועתק בשנת 1204. כתב יד נוסף, שמתוארך לשנים 1212-1211 נמצא בספריית ג׳ון ריילנדס שבמנצ׳סטר. כתב יד אחר, שמתוארך לשנת 1232, שמור בספרייה הציבורית בניו יורק. בתורה השומרונית יש כ-6,000 סטיות מנוסח המסורה, רובן שוליות ביותר. בכ-1,900 מקרים יש הסכמה בין התורה השומרונית לתרגום השבעים, בניגוד למה שנאמר בנוסח המסורה. כמה מהסטיות הוכנסו לטקסט במכוון על ידי השומרונים, במטרה לשמר את המסורות הדתיות ואת הדיאלקטיקה שלהם, לעומת נוסח המסורה שמנציח את המסורות והדיאלקטיקה היהודיים.

מעניין שהתורה השומרונית כתובה בכתב עברי קדום יותר מזה ששימש לכתיבת נוסח המסורה ולכתיבת ספרות עברית־יהודית בכלל. בשלב כלשהו, בסביבות שנת 200 לפנה״ס, היהודים החליפו את הכתב ה״פלאו־עברי״ הקדום עם הכתב הארמי או הכתב ״המרובע״. בכמה מכתבי היד המקראיים הקדומים יותר שנמצאו בקומראן עדיין נעשה שימוש בכתב זה. הכתב הפלאו־עברי כתוב בסגנון דומה לזה שנמצא על גבי מצבת מישע מלך מואב, בכתובת השילוח ובחרסי לכיש, אבל הכתב השומרוני מפותח ומקושט יותר מכתבים אלה.

פול אנס אומר כי- ״יש ערך רב לעדות שהתורה השומרונית מספקת למהימנותו של הטקסט המקראי". תורה זו מכילה את החומש, ולכן היא עוזרת להכריע בעניין הגירסה הטקסטואלית. ברוס אומר ש-״ההבדלים בין התורה השומרונית לנוסח המסורה של התורה, כפי שהוא מצוי בידינו (ושהועלה על הכתב בשנת 916 לס׳), בטלים בשישים בהשוואה לכל המקרים שבהם יש הסכמה בין שני הנוסחים". קניון מצהיר שבמקרים שבהם יש הסכמה בין תרגום השבעים לתורה השומרונית בניגוד לנוסח המסורה, ״הם מייצגים את הגירסה המקורית״. אבל במקרים שבהם נוסח המסורה ותרגום השבעים לא תואמים זה את זה, יתכן שלעיתים הצדק הוא עם האחד ולעיתים עם האחר; כך או כך, ההבדל הוא עניין של פרשנות, לא של טקסט.

 

עדי נוסח אחרים לטקסט המקראי

תרגומים לארמית:

עותקים של התרגומים קיימים משנת 500 לס׳ בערך. המשמעות הבסיסית של המילה תרגום היא ״פרשנות״. התרגומים הם בעצם פראפראזות של התנ״ך לארמית. גייזלר וניקס אומרים על המקורות של התרגומים הארמיים: "יש עדויות לכך שעוד בימיו של עזרא עסקו הסופרים בהכנת פרפראזות בעל-פה של המקרא לארמית שהיתה מדוברת אז (ראה נחמיה ח׳ 8-1). פרפראזות אלה לא היו תרגומים של ממש, אלא שימשו כלי עזר שאיפשר להבין את הלשון הארכאית של התורה… הצורך בכלי עזר כאלה נוצר משום שהעברית כבר לא היתה שגורה בפי כל.

התהליך ההדרגתי הזה נמשך, ולקראת סוף המאה ה-1 לפנה״ס כבר היה לכל אחד מספרי התנ״ך פרפראזה בעל פה או פרשנות (תרגום) משלו.

במהלך המאות הראשונות לס׳ הועלו תרגומים אלה על הכתב, והטקסט הרשמי הפך לנחלת הכל, מאחר שהקאנון העברי, הטקסט ופרשנותו כבר התגבשו עד תום עוד לפני תקופתם של חכמי יבנה (שנת 90 לס') ולפני יציאת היהודים לגלות בשנת 135 לס'. התרגומים הקדומים ביותר נכתבו ככל הנראה בסביבות המאה ה-2 לס', בארמית ארץ־ישראלית; יחד עם זאת, יש עדויות לקיומם של תרגומים לארמית מהתקופה הקדם־נוצרית.

גייזלר וניקס מרחיבים את הדיבור על תרגומים חשובים לארמית: "במהלך המאה ה-3 לס׳ הופיע בבבל תרגום ארמי לתורה… המסורת מייחסת את התרגום הזה לאונקלוס… תרגום נוסף לארמית בבלית מלווה את ספרי נביאים (ראשונים ואחרונים), והוא מוכר כתרגום יונתן בן עוזיאל. תרגום זה מתוארך למאה ה-4 לס', ובהשוואה לתרגום אונקלוס הוא נוטה לפרפראזות ונוקט יד חופשית בתרגום הטקסט. שני התרגומים האלה שימשו בבתי הכנסת… מאחר שקובץ הכתובים לא נקרא בבית הכנסת, לא היה כל צורך להכין להם תרגום רשמי, אף על פי שתרגומים לא רשמיים היו בשימושם של אנשים פרטיים. באמצע המאה ה-7 לס׳ הופיע תרגום ארמי לתורה, המכונה תרגום פסאודו־יונתן… התרגום הירושלמי הופיע גם הוא בסביבות שנת 700 לס', אבל נותרו ממנו רק שרידים מקוטעים".

אחרי היציאה לגלות הפכה הכשדית ללשון המדוברת, והיהודים נזקקו לתרגום של המקרא לשפה המדוברת.

פ׳ פ׳ ברוס מספק פרטים מעניינים על הרקע שבו נוצרו התרגומים השונים: "המנהג ללוות את קריאת כתבי הקודש בבתי הכנסת בנוסח פרפראזי בארמית מדוברת הלך והתגבש במאות האחרונות לפנה״ס. אך טבעי היה זה שככל שהעברית תהיה פחות ופחות שגורה בפי העם, כך יהיה צורך לספק להם פירוש לטקסט בשפה שהם כן מבינים, אם רוצים שיבינו את מה שקוראים באזניהם. האדם שעליו הוטל התפקיד להכין פרפראזה זו נקרא מתורגמן, והפרפראזה עצמה נקראה תרגום. על המתורגמן… נאסר לקרוא את פרשנותו מתוך הכתב, שמא יחשוב הקהל בטעות שהוא קורא מן המקור. במטרה לשמור על דיוק נקבע בהמשך שאין לתרגם בבת אחת יותר מפסוק אחד מהתורה, ולא יותר משלושה פסוקים מספרי הנביאים. בהמשך הועלו תרגומים אלה על הכתב".

ג׳ אנדרסון כותב בספרו ("The Bible the word of God" ״התנ״ך, דבר אלוהים״)  ש-״התועלת העיקרית של התרגומים הקדומים היא האישור שהם מספקים למהימנות של הטקסט העברי, שכן הם מוכיחים שבשעת התרגום, הטקסט היה זהה לזה שנמצא היום בידינו".  גייזלר וניקס אומרים ש-״לתרגומים האלה אין כל ערך עבור המבקר הטקסטואלי, אבל יש להם חשיבות רבה לחקר ההרמנוטיקה (חיפוש אחר האמת המקורית של הכתובים, שכן הם מצביעים על האופן שבו החכמים פירשו את הכתובים".

המשנה:

״עריכת המשנה (המילה נגזרת מהשורש של הישנות, חזרה חוזרת ונשנית, הסבר, הוראה) הושלמה בסביבות שנת 200 לס׳. זהו לקט של כל החוקים שהועברו בעל פה מאז ימי משה. היא נחשבה לתורה השנייה ביהדות, והתורה עצמה היתה קובץ החוקים הראשון. המשנה נכתבה בעברית, ונוסף להסברים שהיא מספקת אודות התורה שבעל פה, היא גם דנה במסורות שונות". הציטוטים מהתנ״ך שמשולבים במשנה דומים למדי לנוסח המסורה, ומהווים עדות למהימנותו.

הגמרא:

הגמרא הירושלמית ־ 200 לס׳; הבבלית ־ 500 לס׳. ״הגמרא (מלשון לגמור, לסיים, ללמוד) נכתבה בארמית ולא בעברית, ולמעשה היוותה פרשנות מורחבת של המשנה. הגמרא הועברה בשתי מסורות,

משנה + גמרא ירושלמית = תלמוד ירושלמי.

משנה + גמרא בבלית = תלמוד בבלי.

הגמרא הירושלמית (בסביבות 200 לס׳), והגמרא הבבלית המקיפה והסמכותית יותר (בסביבות 500 לס׳). הפרשנויות האלה (בארמית) שצמחו סביב המשנה תורמות למהימנות הטקסטואלית של הטקסט המקראי, כפי שהוא מופיע בנוסח המסורה.

המדרש:

המדרש (בסביבות 100 לפנה״ס ־ 300 לס׳) מורכב ממחקרים דוקטרינליים של הטקסט המקראי. הציטוטים שמופיעים במדרש תואמים באופן מהותי את אלה של נוסח המסורה. המדרש (לימוד טקסטואלי, פרשנות טקסטואלית) בעצם מציג בצורה דוקטרינלית ודרשנית את המקרא. נכתב בעברית ובארמית. המדרשים נאספו לקובץ בין 100 לפנה״ס ל־300 לס׳. המדרש מחולק לשני חלקים עיקריים: הלכה – פירוש נרחב יותר של התורה בלבד, והגדה – פרשנות על התנ״ך כולו. יש הבדל בין המדרשים לתרגומים. המדרשים הם פרשנות של ממש, ואילו התרגומים הם פרפראזות של הכתוב. המדרשים כוללים כמה מהדרשות הקדומות ביותר שנאמרו בבתי הכנסת והתבססו על התנ״ך. נכללים בהן גם משלים למיניהם.

עוד תגליות חשובות:

פפירוס נָש. בין כתבי היד הקדומים ביותר של התנ״ך מצוי בידינו עותק פגום אחד ועליו כתובים קריאת ה-״שמע״ (דבר׳ ו׳ 9-4) ושני קטעים מעשרת הדיברות (שמות כ׳ 14-2 ; דבר׳ ה׳ 18-6). הפפירוס של נש מתוארך בין המאה ה־2 לפנה״ס למאה ה־1 לס׳.

קודקס קהיר (C). קודקס הוא כתב יד שנכרך בצורה של ספר עם דפים. לפי הקולופון של כתב היד (הכתובת שמופיעה בסוף הספר) קודקס זה נכתב ונוקד בטבריה בשנת 895 לס' בידי משה בן אשר. הקודקס מכיל את ספרי הנביאים הראשונים (יהושע, שופטים, שמואל א׳ וב׳, מלכים א׳ וב׳) ואת ספרי הנביאים האחרונים (ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ותרי עשר).

קודקס חַאלֵב. נכתב בידי שלמה בן בעיה, אבל לפי הקולופון שבסופו הוא נוקד בידי משה בן אשר (בסביבות 930 לס׳). זהו קודקס למופת, למרות שבמשך תקופה ארוכה נאסר ליצור ממנו עותקים נוספים, ובשלב מסוים אף טענו שהוא הושמד. הקובץ הוברח מסוריה לישראל. נכון להיום הקובץ צולם, ועליו מבוססת ״מהדורת הכתר״ של התנ״ך שהוציאה לאור האוניברסיטה העברית. קודקס זה מבסס את הסמכות של הטקסט שיצא תחת ידיו של בעל המסורה בן אשר.

קודקס לנינגרד (L). לפי הקולופון שמלווה כתב יד זה, הוא הועתק בשנת 1008 בקהיר העתיקה, בידי שמואל בן יעקב, מכתב יד שאבד בינתיים ונעשה בידי אהרון בן משה בן אשר בסביבות שנת 1000 לס׳. כתב יד זה הוא אחד הקדומים ביותר של התנ״ך בשלמותו.

כתב היד הבבלי של ספרי נביאים אחרונים. כתב היד הבבלי (v [ar] p) נקרא לעיתים כתב יד לניגרד לנביאים או קודקס סנט פטרסבורג. הוא מכיל את הספרים ישעיהו, ירמיהו ותרי עשר, ומתוארך לשנת 916 לס' אבל חשיבותו העיקרית נובעת מכך שבזכותו התגלה מחדש הפיסוק שהכניסו בעלי המסורה הבבלים לטקסט. כתב יד רויכלין, שמתוארך לשנת 1105, נמצא היום בקַרלסרואֶה. בדומה לכתב היד שנמצא במוזיאון הבריטי (ושנכתב בשנת 1150 לס׳), כתב יד זה מכיל מהדורה של בעל המסורה בן נפתלי מטבריה. כתבי היד האלה תרמו רבות לאישור תוקפו של הטקסט, מעשה ידיו של בן אשר.

כתבי יד ברלין (E1, E2, E3) או כתבי יד אֶרפורט. נמצאים היום בספרייה של אוניברסיטת טובינגֶן. הם מייצגים (במיוחד E3) את הטקסט והסימונים של המסורת לבית בן נפתלי. כתב יד E1 הוא מהמאה ה־14. E2 הוא ככל הנראה מן המאה ה־13. (E3 הקדום ביותר, נכתב ככל הנראה עוד לפני שנת 1100.)

מסקנה

אלפי כתבי היד שקיימים בעברית, והאישור שהם מקבלים מתרגום השבעים, מהתורה השומרונית ומאין ספור אישורים מקבילים מחוץ לטקסט ומתוכו מספקים תמיכה מדהימה למהימנותו של הטקסט המקראי. לפיכך ניתן רק להסכים עם דבריו של קניון, ״המאמין המשיחי יכול לקחת את ספר הבריתות כולו ולומר ללא חשש או היסוס שהוא אוחז בידו את דבר אלוהים האמיתי, שהועבר ונמסר לידינו בלי שהטקסט איבד ממשמעותו – דור אחר דור במשך מאות בשנים".

מאחר שהטקסט של התנ״ך קשור בדרכים משמעותיות לברית החדשה, הרי שמהימנותו תומכת גם באמונה בישוע. הדבר הזה נכון לא רק כשמדובר בתאריכים שבהם ניתנו נבואות על-טבעיות אודות המשיח, אלא גם כשמדובר בביסוסן של עובדות היסטוריות שישוע ומחברי הברית החדשה נתנו להן אישור.