האם לאדם יש נפש?

לפני שנים אחדות התפרסמה במגזין "טיים" אמירה מדהימה. במאמר מקיף על הדעת והתודעה נאמר: "אי אפשר לומר על התודעה שהיא ישות עמוקה בתוך המוח שקשורה ל'עצמי', מעין גרעין של מודעות שמנהל את העניינים" – זאת למרות שכל האינסטינקטים שלנו מצביעים על ההפך.

בהתאם ל"טיים", אפשר להסביר כל דבר – כל היבט של התודעה האנושית: מחשבות, תשוקות, יגון, עונג, מניעים, רגשות – במונחים גופניים טהורים. אהבת אם לילדה איננה אלא פעילות של סיבי C במוחה. תכונה של טוב לב איננה אלא מבנה גנטי. תקוות לגבי העתיד אינן אלא תהליך כימי. המוח והגוף פועלים יחד כמכונה ביולוגית מתוחכמת ללא שום סיוע מצד ישות רוחנית או "נפשית".

איך הם יודעים את זה? “אחרי למעלה ממאה שנים של מחקרים וחיפושים, חוקרי המוח הסיקו מזמן שאין שום מקום במוח הפיזי שבו אפשר לאתר את ה'עצמי' הזה, ולכן הוא פשוט איננו קיים". במילים אחרות, המדענים משוכנעים שאין שום אפשרות לקיומה של נפש לא חומרית, פשוט מכיוון שהם אינם מוצאים אותה בעזרת הכלים והמכשירים שלהם במוח. באותו אופן אתה יכול לומר שאינך מאמין באדם הבלתי נראה מכיוון שמעולם לא ראית אותו. אי אפשר למדוד נפש לא חומרית בעזרת כלים ומכשירים חומריים. צריך לחפש אותה בדרך אחרת.

 

איך אפשר להוכיח את קיומה של נפש בלתי נראית?

תאר לעצמך שאני בא אליך כדי להתייעץ איתך לגבי סכסוך עם השכן שלי. לדעתי הוא גנב לי משהו, אבל הוא מכחיש זאת ואני מבקש שתכריע בעניין. המצב הוא כזה: לשנינו יש בחצר רצפת עץ שבנויה בהתאם לאותה תכנית בדיוק. ההבדל היחיד ביניהם הוא שאת הרצפה שלי בניתי מעץ פולימר חדש ויפה שאיננו נרקב, מתנפח, נסדק או מוציא כפיסים, ואילו הרצפה של השכן שלי עשויה קורות ארזים בלויים שפגעי מזג האוויר ניכרים בהן. הרצפה שלי נראית נפלא ושלו נראית רע. לפחות כך זה היה נראה פעם. יום אחד שמתי לב שחלק מהקורות היפות שלי נעלמו והוחלפו בקורות בלויות. הסתכלתי אל מעבר לגדר וראיתי שברצפת השכן שלי יש קורות יפות ומבריקות בדיוק כמו אלה שהוחלפו אצלי…

לאחר כמה ימים הבחנתי באותה תופעה עם קורות אחרות… לאחר היעדרות של שבוע מהבית כל רצפת העץ שלי נראתה אחרת. היא נראתה מיושנת ובלויה, בדיוק אותה רצפה שהייתה לשכן שלי. הרצפה שלו, לעומת זאת, נראתה חדשה לחלוטין, והקורות שלו היו עשויות אותו עץ פולימר שהשתמשתי בו כדי שהוא לא יתנפח, יירקב או ייסדק. יצאתי לשוחח איתו, והוא הודה שהוא החליף בין הקורות, אבל הוא גם טען שהרצפה בחצר שלי היא אותה רצפה שאני בניתי. "יש לה אותה צורה, והיא באותו מקום. נכון שהיא נראית אחרת, אבל היא השתנתה לאט לאט, בהדרגה. לכן, נראה לי שזו אותה רצפה שהייתה לך קודם, גם אם עכשיו היא נראית ישנה יותר".

"תקשיב לי", עניתי, "יש לי בגינה כיסא נוח שעשוי מהחלקים של כיסא הנוח שאתמול היה בגינה שלך. אמנם פירקתי אותו בגינה שלך אבל הרכבתי אותו מחדש בגינה שלי. הוא עדיין כיסא הנוח שלך, נכון? "אז הרכבת מחדש את רצפת העץ בחצר האחורית שלי, אבל לא ייתכן שזוהי אותה רצפה, היא עשויה מחומר שונה לגמרי – מהעץ הזול שלך. אתה רוצה שאאמין שזוהי אותה רצפה רק מפני שהרצפה היפה שיש לך עכשיו היא באותו מקום שהייתה הרצפה הישנה והבלויה שלי. אתה רוצה שאאמין שהרצפה שלי היא אותה רצפה רק משום שהעברת אותה אליך, חלק אחרי חלק במהלך תקופה וזאת למרות שהיא נראית לגמרי אחרת? ולמרות כל הטענות שלי אתה חושב שהיא שייכת לך?"

"אתה לא נורמלי. ברור שאם החלפת את כל הקורות ברצפת העץ שלי, היא כבר לא אותה רצפה. זוהי רצפה אחרת, נקודה. אני לומד פילוסופיה. אני מבין בדברים האלה. אתה לא יכול לעבוד עליי".

 

האם השכן שלי גנב את רצפת העץ שלי?

יש לי שאלה: האם יש בסיס לטענה שלי? למי שייכת רצפת העץ בחצר שלי, לשכן שלי או לי? אילו היית צריך להכריע במחלוקת הזו, אני כמעט בטוח שהיית קובע שהשכן שלי גנב את רצפת העץ שלי. ההמחשה הזו מלמדת לקח חשוב על קיומה של הנפש. היא ממחישה שאם אתה משנה את הרכיבים החומריים של דבר כלשהו, הוא כבר איננו מה שהוא היה קודם. אם תשנה את כל הרכיבים החומריים, אין ספק שתקבל דבר חדש לגמרי. לכן, רצפת העץ בחצר שלי איננה הרצפה שלי. היא של השכן שלי והרצפה שלי נמצאת אצלו.

לפני מספר שנים התקבלה החלטה להרוס את "דיונס", בית המלון הידוע של לאס וגאס. צוות של מומחים הטמין מטעני חבלה במקומות חשובים במבנה, פינה את הבניין והפעיל את המטען. פיצוץ אדיר נשמע ואחריו היה ענן ענק של אבק. כשהאבק התפזר, בית המלון "דיונס" כבר לא נראה יותר. במקום המלון הפופולרי היו עיי חורבות. המלון נעלם למרות שכל הרכיבים החומריים של הבניין עדיין היו במקום. כשהפיצוץ החריב את המבנה, המלון חדל להתקיים. כל החלקים שלו היו שם, אבל "דיונס" כבר לא היה שם. זהותו של המלון, כמו כל דבר חומרי אחר, נקבעה על ידי מבנהו החומרי. אם מחליפים את החלקים (כמו עם רצפת העץ) או משנים אותם (כמו עם מלון "דיונס") מקבלים אובייקט אחר לגמרי.

 

מה יום ההולדת מלמד על הנפש?

אם זה ברור לך, חשוב על שאלה ששאלתי סטודנט נזעם כשהרציתי באחת המכללות בסביבה. הסטודנט התנגד נחרצות לרעיון שאפשר לבסס טענות דתיות כלשהן, כולל ראיות לקיומה של הנפש, מכיוון שהן אינן מדעיות. שאלתי אותו מתי הוא נולד.

-"1975"
-"באיזה יום?"
-"ב-1 במאי".
-"אז נולדת ב-1.5.1975"?
-"נכון".

אחר כך שאלתי אותו שאלה נוספת: "האם הגוף שיש לך היום הוא אותו גוף שהיה לך ב-1.5.1975?" בהתחלה היה נבוך, אבל אחר כך היה ברור לו שהגוף הפיזי שלו גדל במידה ניכרת משהיה כשנולד, שהוא נראה אחרת ושיש לו תכונות רבות אחרות ושונות. בעצם, הוא היה עשוי מחומר אחר. המולקולות בגוף שלנו מתחלפות כמעט לגמרי כל שבע שנים. הוא היה בן 21, ולכן סביר להניח שכבר היו לו שלושה "גופים" אחרים לגמרי. הגוף שלו כבר לא היה אותו גוף. אחר כך הצגתי את המסקנה אל מול כל הנוכחים באולם שהתחילו להבין והוא ביניהם:

"אם נולדת ב-1.5.1975, והגוף הפיזי שעומד לפניי כעת אפילו לא היה קיים כגוף פיזי לפני 1975, הרי שאינך גוף פיזי, נכון?"

 

השאלה החשובה

מה יש בנו, בני האדם, שמאפשר לנו לשמור על הזהות שלנו במהלך הזמן  – כלומר, שאנחנו עדיין יכולים לומר שאנחנו עצמנו – למרות שאנחנו עוברים שינויים גופניים קיצוניים עד כדי כך שחלקי הגוף שלנו מתחלפים כליל במהלך השנים? זה לא יכול להיות גופני. למה? כי הגוף שלנו משתנה כל הזמן. כל החלקים הגופניים שלנו מתחלפים, חלק חלק, במהלך השנים. אם הסטודנט הזה יכול להיות בעל גופים שונים לחלוטין (מבחינה פיזית) במהלך הזמן ובכל זאת להיות הוא עצמו, הרי שה"אני" האמתי שלו איננו גופו.

האני שלנו איננו גם הזיכרון שלנו. הרי איננו זוכרים שנוצרנו או שנולדנו. הזיכרון הראשון שלי הוא מיום ההולדת השני שלי. ביום הזה נפגעתי ממשאית ונשברה לי הרגל, אבל הקיום שלי לא התחיל ביום ההולדת השני שלי, כשהזיכרונות שלי התחילו. זאת ועוד – אם אאבד את הזיכרון שלי מחר, האם אפסיק להתקיים? אילו יכולנו להתחלף במחשבות והייתי מקבל את הזיכרונות שלך, האם הייתי הופך למי שאתה? אם כן, מי תהיה אתה?

הנפש שלנו היא ישות לא גופנית ששומרת על הזהות שלנו על פני הזמן, למרות שהגוף הפיזי שלנו מתבגר ומזדקן.

להלן העיקרון החשוב: אם אין נפש, הרי שאתה אינך אותו אדם שנולד ביום ההולדת שלך. קיים "אתה" אחר בכל רגע ורגע, עם כל שינוי שמתחולל בגופך הפיזי. אבל אתה יודע שאתה אותו "אתה" לכל אורך חייך. לכן, אתה חייב להיות נפש ולא גוף.

 

מדוע הנפש חשובה?

ראשית, אם מגזין "טיים" צודק, האמונה המשיחית מחוסלת. אם אתה סתם גוף פיזי, הרי שכשהגוף שלך מת, גם אתה מת. זהו זה. סוף סיפור. אין שמיים ואין גיהינום. אין משפט אחרון. אין גמול נעים וטוב. כלום. לכן חשוב מאוד שנוכל להוכיח – בעזרת דוגמאות של רצפת עץ וימי הולדת, למשל – שהעין המדעית לא רואה את הכול. אנחנו יכולים לגלות בחשיבה ובתבונה את הדברים שהמדע איננו מסוגל למצוא באמצעות ניתוח כימי.

שנית, אנחנו משקיעים זמן ומאמצים רבים בפיתוח הגוף שלנו, אבל כמה תשומת לב אנחנו נותנים לנפש שלנו? כשתמות, הגוף שלך יישאר מאחור, אבל אתה תמשיך. איזה גוף רוחני תיקח אתך? יש אנשים שאינם מחמיצים לעולם אימון בחדר הכושר, אבל כשמדובר בכושר הנפשי שלהם, הם אינם עושים דבר.

שאול השליח כתב לטימותיאוס (בברית החדשה): ״ההתאמנות הגופנית מועילה במידה מעטה, אבל האמונה מועילה בכול ובה הבטחה לחיים שבהווה ולחיים שלעתיד לבוא״ (הראשונה לטימותיאוס ד', ח׳). שאול אומר שהתפתחות הנפש מניבה פרי נצחי, וההתפתחות הזו מתרחשת בחיים האלה, לא בעולם הבא. לדעתי, גם מחבר האיגרת אל העברים מרמז על אותון רעיון כשהוא כותב: ״נשים קיבלו את מתיהן שקמו לתחייה. אחרים עונו עד מוות ולא הסכימו להינצל, למען ישיגו תחייה טובה יותר״ (עברים יא׳, לה׳). האם יש לבני האדם נפשות, או האם הם אינם אלא מחשבים מתוחכמים המורכבים ממוח ומערכת עצבים מרכזית? היכולת שלך לענות על השאלה הזו תשפיע על היכולת שלך להסביר את האמונה שלך, וגם את אורח החיים שלך.

לא רק שהנפש שלך קיימת, אלא שלהתפתחותה יש השלכות נצחיות.

האם אנחנו אך ורק גוש של חומר? או שיש לנו גם נפש? להלן ראיות פילוסופיות חדשות לקיומה של נפש האדם אשר מעידות כי עלינו לדחות את העמדות המטריאליסטיות והפיזיקאליסטיות לטובת העמדה הדואליסטית-אינטראקציוניסטית. כלומר, אנו מכילים גוף ונפש והם פועלים ביחד בסינרגיה מושלמת.

ראשית, פיזיקליזם לא-רדוקציוניסטי לא מסתדר עם זהות עצמית מתמשכת- דהיינו זהות עצמית שנשמרת לאורך זמן. חשבו על כך- אם המוח מתקיים מרגע אחד לאחר, המוח הוא זה שעובר בזמן, אך המודעות לא נשארת לאורך זמן. אין "אני" שנשמר לאורך זמן. על פי ההשקפה הזו, ה"אני" הוא כמו בהשקפה הבודהיסטית שטוענת כי ה"עצמי" הוא כמו להבה של נר. הנר או הפתיל נשארים מרגע אחד למשנהו, אך הלהבה לא נשארת. יש להבה שונה בכל רגע בבערת הנר, באותו האופן, אין המשכיות כלשהי לזהות שלנו לאורך זמן.

ההשלכות של ההשקפה הפילוסופית הזו הובילו את אלכס רוזנברג הפילוסוף הנטורליסטי להצהיר כי אין דבר כזה "אני" בהשקפה המטריאליסטית או האתאיסטית. זו אשליה. זוהי אשליה שאתה הוא אותו הבן אדם שנכנס לכיתה או לעבודה הבוקר. למעשה, אתה לא אותו בן אדם משום שאין זהות עצמית הנשמרת לאורך זמן. לכן אם אתה כן מאמין שאתה הוא אותו הבן אדם שהיית לפני שקראת את המאמר הזה, אתה אמור לדחות את ההשקפה הפיזיקליסטית.

בנוסף לכך תכונת האינטנציונאליות (תכונת ההתכוונות) לא מסתדרת עם ההשקפה המטריאליסטית. תכונת האינטנציונאליות באה לידי ביטוי ביכולת להתמקד על משהו או לחשוב על משהו. לדוגמא אתם יכולים לחשוב על החופשה שלכם, או על המאכל האהוב עליכם. כלומר, מדובר בהתמקדות על אובייקט מסוים. לשום אובייקט פיזי אין את היכולת להתמקד על משהו חיצוני לו: לא לכיסאות, או אבנים, או אפילו מוחות. אך על פי ההשקפה הזו אין "אני"- אין נפש המתאפיינת ביכולת להתמקד, אלא יש לנו רק מוח, ואינטנציונאליות היא רק אשליה.

אז, שוב, רוזנברג טוען כי אנחנו לעולם לא באמת חושבים על משהו. תכונת האינטנציונליות היא אשליה בלבד. אך לא רק שזה מנוגד לניסיון שלנו- מדובר בטענה שסותרת את עצמה. הרי אנו חושבים על הטיעון של רוזנברג, הלא כן? בנוסף לך, סתירה נוספת נוצרת בתוך טענתו של רוזנברג: מה היא אשליה? אשליה זוהי אשליה של\לגבי משהו.כלומר, אשליה היא למעשה בעצמה אינטנציונאלית. האשליה אודות האינטנציונאליות היא אינטנציונאלית בעצמה- יש לך אשליה לגבי משהו. אז ההשקפה כי אינטנציונאליות היא רק אשליה, מפריכה את עצמה ואינה קוהרנטית. שוב, אם אתה חושב שיש לך מחשבות על משהו או מחשבות של משהו, אתה צריך להאמין במציאות של הנפש ולדחות את ההשקפות הפיזיקליסטית הללו.

שלישית, רצון חופשי נראה בלתי אפשרי עם ההשקפות הלא-רדוקציוניסטיות והרדוקציוניסטיות כאחד משום שעל פי ההשקפות הללו אין קשר סיבתי בין מצבי התודעה. הסיבתיות היחידה היא ברמה פיזיקאלית בלבד. לכן כל ההחלטות שלנו נגרמות או נקבעות על פי חוקי הטבע ועל פי התנאים הראשוניים של היקום. אין שום מקום על פי ההשקפה הזו לרצון חופשי. לכן על פי ההשקפה הזו, רצון חופשי הוא אשליה גרידא. אתה לעולם לא עושה משהו מתוך בחירה חופשית. וזה מנוגד לגמרי לניסיון שלנו. לכן, אם אתה מאמין שבחרת מתוך רצונך החופשי לקרוא את המאמר הזה, אתה אמור להאמין במציאות של הנפש ולדחות את ההשקפות המטריאליסטיות.

לבסוף התופעה הרביעית היא הסיבתיות המנטלית. שימו לב שעל פי ההשקפות הפיזיקאליסטיות הלא רדוקציוניסטיות הללו, הסיבתיות היחידה היא חד כיוונית, מכיוון המוח למנטליות. תהליכים מנטליים לא גורמים ולא משפיעים על שום דבר. הם תמיד מושפעים. אך האם זה מסתדר עם הניסיון שלנו? בוודאי שלא. אני בהחלט יכול להרים את ידי למעלה, אני יכול להרים אותה על ידי חשיבה על הפעולה הזו. אני יכול לעשות דברים אחרים דרך חשיבה ובכך להשפיע על החומר.

מכל האמור לעיל, עלינו לדחות את העמדות המטריאליסטיות והפיזיקאליסטיות לטובת העמדה הדואליסטית-אינטראקציוניסטית. כלומר, אנו מכילים גוף ונפש והם פועלים ביחד כדי לחשוב- הנפש משתמשת במוח ככלי לחשיבה.