זכריה י"ב – הנבואה על ההכרה של עם ישראל במשיח שצלבו

"וְשָׁפַכְתִּי עַל־בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּניִם וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר־דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל־הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל־הַבְּכוֹר." (זכריה י"ב 10)

פרק י"ב בזכריה עוסק בביאת המשיח השנייה ובמיוחד במלחמת גוג ומגוג.
ראשי הדת היהודית דחו את המשיח כשבא בפעם הראשונה, ולכן תנאי הכרחי לביאתו השנייה הוא, שהם יחזרו בתשובה על שדחו אותו ויבקשו מאלוהים שישוב. זכריה י"ב 10 מתאר את המספד המר של המנהיגות היהודית על מותו של המשיח לכשבא בפעם הראשונה.

שלוש הנקודות הבאות הן בעלות משמעות להקשרנו:
1. יש כאן אישור נוסף לכך שהמנהיגות היהודית תדחה את המשיח.
2. הבנו כבר מדברי ישעיהו שהמשיח ימות, אבל כעת נאמר לנו כאן שמותו יהיה מוות אלים על ידי דקירה.
3. אלוהים הוא המדבר בפסוק זה, והוא אומר "וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר־דָּקָרוּ" – כלומר, יהוה הוא שנדקר. שוב נאמר לנו שהמשיח יהיה אלוהים עצמו. פירוש המילה "דקרו" הוא שיצרו בו חור, חלל, ניקבו אותו. הדבר התגשם במהלך צליבתו של ישוע, כאשר חייל רומאי דקר אותו בצדו בחניתו, כמתואר ביוחנן י"ט 37-31 .

ניתן לראות בבירור מהדיון התלמודי הבא, שהיו חכמים שייחסו לפסוק זה משמעות משיחית:

"הא הספידא מאי עבידתיה? פליגי בה רבי דוסא ורבנן. חד אמר על משיח בן יוסף שנהרג, וחד אמר על יצה"ר [יצר הרע] שנהרג. בשלמא למאן דאמר על משיח בן יוסף שנהרג היינו דכתיב (זכריה יב) והביטו אלי
את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד. אלא למאן דאמר על יצר הרע שנהרג, האי הספידא בעי למעבד שמחה בעי למעבד אמאי בכו" (מסכת סוכה נב א).

לסיכום, על פי זכריה י"ב 10, בביאתו הראשונה, יידחה המשיח על ידי מנהיגי הדת של עמו שלו, הוא ימות מוות אלים בדקירה. המשיח יהיה בן אלוהים.

למרות שישנם פסוקים רבים בתנ"ך שאינם כתובים באופן מפורש, הפסוק הנ"ל מדבר בבירור על זמן שעם ישראל יתאבל על אחד שייהרג, ושכתוצאה מכך יהיה טיהור של העם (זכריה יב:10-יג:1) אחד מהפירושים העתיקים בתלמוד של הקטע הזה מייחס את זכריה יב 10 למותו של משיח בן יוסף, שהוא על פי המסורת היהודית המשיח המיוסר. מדוע אם כן מתפלאים כאשר הברית החדשה מייחסת את הפסוק לישוע?

התלמוד הבבלי (מסכת סוכה פרק ה, דף נב א) מדבר על נושא הפסוק (זכריה יב 10) בגוף יחיד ולא רבים – והנושא הוא היצר הרע: "והביטו אלי את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד אלא למאן דאמר על יצר הרע שנהרג." בהמשך יש פירוש נוסף האומר שהעם בכה על משיח בן יוסף שנהרג כאשר נלחם במלחמה הגדולה האחרונה (בעתיד) למענו, ולאחר מכן משיח בן דוד ביקש מאלוהים להקים אותו מהמתים, ובקשתו נענתה. "וכיון שראה משיח בן יוסף שנהרג אומר לפניו רבונו של עולם איני מבקש ממך אלא חיים…"

משני הפירושים הללו אנו מסיקים שתי מסקנות חשובות: 1. מהפסוק המקורי בתנ"ך מובן שמדובר במישהו או משהו יחיד ולא רבים. (במילים אחרות, אחד שאותו דקרו והרגו, ולא רבים שנהרגו ונדקרו.) 2. מסורת יהודית עתיקה פירשה את הפסוק במובן שמדובר במשיח שנהרג ולאחר מכן הוקם לתחייה.

בתקופה העכשווית התרגומים של Stone ושל NJPAV פירשו את זכריה יב 10 במובן של גוף רבים. זאת אומרת, שהם יביטו אלי בגלל אלה שנדקרו; הם ימרו (ימררו בבכי מרוב אבל) עליו Stone  ופירוש NJPAV אומר שהם ימררו בבכי אלי בגלל אלה שדקרו; הם יתאבלו עליו. אך הדקדוק של שפת המקור (עברית) בתרגומים הללו אינו נכון, שם למעשה כתוב בצורה ישירה וברורה: "וְהִבִּיטוּ אֵלַי, אֵת אֲשֶׁר-דָּקָרוּ; וְסָפְדוּ עָלָיו, כְּמִסְפֵּד עַל-הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו, כְּהָמֵר עַל-הַבְּכוֹר." לכן אין פלא שפירוש Stone היה צריך לשנות באמצע המשפט מרבים ליחיד (בגלל אלה שנדקרו; הם ימרו עליו.) ותרגום NJPAV מתעלם מכך שבמקור בעברית כתוב "עליו" ולא "עליהם."לכן ניתן לבטל את הפירושים הללו, דבר שמוביל אותנו לשאול שתי שאלות גדולות יותר:

1. האם הם "הביטו" אל אלוהים או אל זה שדקרו אותו, או האם הביטו אל אלוהים שאותו דקרו?

2. מה אומר הכתוב באופן כללי? האם הוא מצדיק פירוש משיחי? בתשובה לשאלות הנ"ל, ברור שהסופדים פונים לאלוהים, כי בפרק הזה הוא היחיד שמדבר על עצמו בגוף ראשון, החל מפסוק 2: "הִנֵּה אָנֹכִי (נְאֻם-יְהוָה, פסוק 1) שָׂם אֶת-יְרוּשָׁלִַם סַף-רַעַל, לְכָל-הָעַמִּים–סָבִיב; וְגַם עַל-יְהוּדָה יִהְיֶה בַמָּצוֹר, עַל-יְרוּשָׁלִָם."  בפסוקים הבאים (3, 4, 6) הוא ממשיך ואומר את אשר יעשה… " אָשִׂים"… "אַכֶּה"…ובפסוק 9 "אֲבַקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד".

ולכן כאשר הוא ממשיך ואומר בפסוק 10, "וְשָׁפַכְתִּי עַל-בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם, רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים, וְהִבִּיטוּ אֵלַי, אֵת אֲשֶׁר-דָּקָרוּ, ברור מאוד שהוא ממשיך ומדבר על עצמו כאשר הוא אומר שהם הביטו אֵלַי את אשר דקרו, כלומר, שהם דקרו את האדון בכבודו ובעצמו, כלומר את המשיח. המשיח הוא דמותו הממשית של אלוהים, המייצג את מלואו בגוף גשמי עלי אדמות. כך שכאשר דקרו את המשיח הם למעשה דקרו את אלוהים, כפי שדחיית הנביאים שאלוהים שלח היה שווה לדחיית אלוהים עצמו (דוגמה לכך בדברי הימים ב לו 15-16; התייחסות לכך בברית החדשה, קרא במתי י 14, 40).

אם כן, כיצד נסביר את החלק השני של הפסוק בזכריה יב 10: "וְסָפְדוּ עָלָיו, כְּמִסְפֵּד-הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו, כְּהָמֵר עַל-הַבְּכוֹר?" ישנן שתי אפשריות. או להבין שהכתוב עובר מגוף ראשון (אלי) לגוף שלישי (אליו), דבר שאינו בלתי רגיל בשפה התנ"כית או להשתמש בטקסט על פי כמה גרסאות מסורתיות, שיש בהן שינויים דקים בשפה העברית וכתוצאה מכך המובן בתרגום לאנגלית הנ"ל משתנה במידה ניכרת, זאת אומרת; "והביטו אליו את אשר דקרו." אם האפשרות השנייה נכונה, אזי כמה מההתנגדויות שיש ביהדות ייעלמו כי הטקסט לא אומר במפורש שמדובר באדון.

לכן נשאלת שוב השאלה מס. 2 לגבי הטקסט במובן הכללי, האם הטקסט מצדיק פירוש משיחי? הפירוש מהתלמוד שצוטט למעלה אכן מדבר על האירועים בזכריה יב בצורה נכונה בקשר למלחמה באחרית הימים בירושלים המסתיימת בניצחון מוחץ של יהודה וירושלים. מדוע אם כן יש בכי ומספד כה גדול בירושלים? "בַּיּוֹם הַהוּא, יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם, כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן, בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן. וְסָפְדָה הָאָרֶץ, מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד:  מִשְׁפַּחַת בֵּית-דָּוִיד לְבָד, וּנְשֵׁיהֶם לְבָד–מִשְׁפַּחַת בֵּית-נָתָן לְבָד, וּנְשֵׁיהֶם לְבָד." (זכריה יב 11-12) התרגום לאנגלית של Stone מתרגם פסוק  10 "והביטו אלי בגלל אלה שהם דקרו", ופירוש רד"ק ממשיך באותו קו ואומר שהישועה תהייה כול כך מושלמת שהאנשים מאוד יתפלאו אם אפילו אדם אחד ייהרג על ידי האויב. אך ישנה בעיה אחת עם הפירוש הנ"ל, לא רק שהשימוש בגוף רבים בפירוש זה מוטל בספק (כלומר אלה…נדקרו), אלא שהפירוש בלתי אפשרי מבחינת ההקשר, היות ואלה שסופדים הם גם אלה שדקרו. במילים אחרות, הם אינם סופדים על מה שמישהו אחר עשה (האויב). הם עצמם הסופדים והנדקרים.

קראו שוב את הפסוק, "וְשָׁפַכְתִּי עַל-בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם, רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים, וְהִבִּיטוּ אֵלַי, אֵת אֲשֶׁר-דָּקָרוּ." (הביטו אלי, אל זה שהם דקרו) ו"וְסָפְדוּ עָלָיו, (וספדו עלי, על זה שהם דקרו) כְּמִסְפֵּד-הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו, כְּהָמֵר עַל-הַבְּכוֹר." הפסוק הזה בתנ"ך מופיע בגוף שלישי-רבים, והנושא אליו שייכים שמות הפועל הוא אותו הנושא, הווה אומר "בֵּית דָּוִיד וְיוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם.”  כך שהפסוק אומר שהעם היהודי יספוד על האחד אותו דקרו והרגו, לא על אחד משלהם שהאויבים הרגו. אני אומר שוב שפירוש זה הוא הטבעי והברור ביותר של הטקסט המקורי בעברית, ואין כול סיבה טובה לדחות אותו. לא רק זאת אלא שהוא הפירוש המשיחי ההגיוני ביותר מבחינת ההקשר.

הבה ונביט שוב בהקשר הרחב. אנו רואים שפרק יב בזכריה מתאר את הסכסוך הסופי בין ירושלים ועמי העולם, הסכסוך שאלוהים יושיע את עמו מאויביו. עם זאת, הפרק מסתיים עם מספד לאומי כבד, כמו מספד על בן בכור או בן יחיד, דבר שמוביל לפסוק הראשון בפרק יג, "בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה מָקוֹר נִפְתָּח, לְבֵית דָּוִיד, וּלְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם–לְחַטַּאת, וּלְנִדָּה." ביום ההוא – הוא יום הישועה של ירושלים ויום האבל הכבד – הכפרה הלאומית מגיעה לישראל. מדוע? כי ביום ההוא, בזמן של המשבר הגדול ביותר שלו, כאשר נראה שכול העולם נגדו, העם היהודי ישוב אל אלוהיו ויזעק אליו לישועה, כשהוא מכיר באותו הזמן שהאחד אותו חשבו למקור סבלתיו וצרותיו הרבים במשך דורות של רדיפות (ישו ה"נבזה") הוא בעצם המשיח שלו, ישוע, התקווה היחידה שלו, המושיע, הפודה והגואל שלו. איזה יום זה יהיה! העם שלנו ימרר בבכי מר ויתאבל, ובאיזו צורה נפלאה יגיב אלוהים, יטהר את עמו מכול חטאיו ואשם.

לפני מותו, בכה ישוע על ירושלים בצער, ורצה בכול לבו שמנהיגי העם יכירו בו כמשיחם ושיראו את התוצאות המרות שיהיו לעמנו אם ידחו את המשיח (לוקס יט 41-44) הקשיבו בתשומת לב רבה למילותיו: "כַּאֲשֶׁר הִתְקָרֵב וְרָאָה אֶת הָעִיר, בָּכָה עָלֶיהָ וְאָמַר: "יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם, הַהוֹרֶגֶת אֶת הַנְּבִיאִים וְסוֹקֶלֶת אֶת הַשְּׁלוּחִים אֵלֶיהָ, כַּמָה פְּעָמִים חָפַצְתִּי לְקַבֵּץ אֶת בָּנַיִךְ כְּתַרְנְגֹלֶת הַמְקַבֶּצֶת אֶת אֶפְרוֹחֶיהָ תַּחַת כְּנָפֶיהָ וְלֹא רְצִיתֶם. הִנֵּה בֵּיתְכֶם יִנָּטֵשׁ לָכֶם, וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: מֵעַתָּה לֹא תִּרְאוּנִי עַד אֲשֶׁר תֹּאמְרוּ 'בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יהוה!" במילים אחרות הוא אומר: לא תיראו אותי שוב עד שתקדמו את פני בברכה ותקבלו אותי כמלך המשיח שלכם.

ומה כתוב בזכריה יד 5? האדון בכבודו ובעצמו ירד וילחם בעד עמו, ו"וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם-הַהוּא עַל-הַר הַזֵּיתִים אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם," (זכריה יד 4א). כן, האדון בכבודו בעצמו יבוא מהשמים לארץ, לירושלים, ויושיע את עמו ישראל. מדוע? כי ביום ההוא הם יביטו אליו את אשר דקרו, ביום שהכפרה הלאומית תבוא לעם, ביום שהמשיח, בן האלוהים ישוב לארץ! ובכן, במקום לחשוב שאין לזכריה יב 10 כול קשר עם ישוע, אנו רואים שהכול בפרק זה דווקא כן קשור אליו.

ישוע נצלב בערב פסח, איתו נצלבו שני פושעים נוספים. הרבנים דאז ביקשו מפילטוס לשבור את רגליהם של הנצלבים כדי לזרז את מותם, הם לא רצו שהגופות יהיו תלויות במהלך השבת (החג).

כדי להבין את הבקשה שלהם, יש צורך בשיעור קצר בפיזיולוגיה ופתו פיזיולוגיה. ברוב המקרים, קרבנות צליבה מתים לאט. הסבל והכאב העצומים גורמים להם להיחלש עד שאין להם עוד כוח לשאת את גופם ולדחוף את עצמם כלפי מעלה ובכך לאפשר לראות להכניס מספיק חמצן לתוך הגוף. בהדרגה, הראות של הנצלבים התמלאו בדו-תחמוצת הפחמן, והנצלבים בדרך כלל מתו כתוצאה מחנק. שבירה של רגליהם החישה את מותם.

"מִכֵּיוָן שֶׁאוֹתוֹ יוֹם הָיָה עֶרֶב שַׁבָּת, בִּקְשׁוּ רָאשֵׁי הַיְּהוּדִים מִפִּילָטוֹס לְצַוּוֹת לִשְׁבֹּר אֶת שׁוֹקֵיהֶם שֶׁל הַנִּצְלָבִים וּלְהָסִיר אֶת הַגּוּפוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשָּׁאַרְנָה עַל הַצְּלָב בְּשַׁבָּת, כִּי גָּדוֹל הָיָה אוֹתוֹ יוֹם שַׁבָּת. לְפִיכָךְ בָּאוּ הַחַיָּלִים וְשָׁבְרוּ אֶת הַשּׁוֹקַיִם שֶׁל הָרִאשׁוֹן וְגַם שֶׁל הַשֵּׁנִי שֶׁנִּצְלַב אִתּוֹ. כְּשֶׁבָּאוּ אֶל יֵשׁוּעַ וְרָאוּ שֶׁהוּא כְּבָר מֵת, לֹא שָׁבְרוּ אֶת שׁוֹקָיו" (יוחנן י"ט 31-33).

באחד הימים מתועדים דבריו של ישוע בברית החדשה כאומר שאיש לא יוכל לקחת ממנו את חייו, אלא אם כן הוא ימסור אותם מרצונו החופשי. ישנן עדויות של אנשים שסבלו על הצלב במשך ימים שלמים לפני שנפחו את נשמתם. אבל לא כך היה במקרה של ישוע. הוא הפקיד את רוחו מרצונו, ולכן לא היה צורך לשבור את רגליו. כך התגשמה בו נבואה נוספת אודות המשיח.

אחד הרעיונות העיקריים ששזורים בברית החדשה הוא שישוע הוא שה הפסח, קורבן הפסח, ושסיפור חייו מקביל במובנים רבים לשה הפסח מספר שמות. לפני יציאת מצרים ציווה משה על העברים לשחוט שה תמים, ולמרוח בו את פתחי הבתים כדי שהדם של השה יפדה אותם ממכת הבכרות. זו הסיבה שיוחנן החליט לציין שמירת המצוות הקשורות לשה הפסח, שדרשו מהם "ועצם לא תשברו בו" (שמות י"ב 46).

יוחנן המשיך: "אוּלָם אַחַד הַחַיָּלִים דָּקַר אֶת צִדּוֹ בְּרֹמַח וּמִיָּד יָצְאוּ דָּם וּמַיִם. זֶה שֶׁרָאָה הֵעִיד — וְעֵדוּתוֹ נֶאֱמָנָה וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מְדַבֵּר אֱמֶת — לְמַעַן תַּאֲמִינוּ גַּם אַתֶּם. הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֵרְעוּ כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיֵּם הַכָּתוּב: "וְעֶצֶם לֹא-תִּשְׁבְּרוּ בוֹ." " (יוחנן י"ט 34-37).

כמו בתהילים פרק כ"ב, גם בספר זכריה יש פסוק נוסף שמדבר על דקירה. אותו יוחנן ציטט: "וְשָׁפַכְתִּי עַל-בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר-דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל-הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל-הַבְּכוֹר" (זכריה פרק י"ב פסוק י'). ישוע נדקר בשני אופנים כשהוצא להורג.

מזמור כ"ב וזכריה י"ב מתארים את שני הסוגים. במזמור כ"ב מדובר על נעיצת המסמרים בכפות ידיו ורגליו. יוחנן כתב על הרומח שדקר את ישוע בצדו, על כך ניבא זכריה הנביא. יוחנן ציין שדם ומים יצאו מישוע כתוצאה מהדקירה, אם כי לא ברור מדוע הוא טרח לציין זאת. הפיזיולוגיה מלמדת שכאשר אדם מת, הדם שבגופו נפרד לסרוּם (נוזל שקוף) ולתאי דם אדומים. עובדה זו מוכיחה שאותו אדם מת מוות קליני. ליוחנן כמובן, לא היה כל מושג על כך, משום שהידע המדעי הזה לא היה קיים בימיו. הוא פשוט ראה את זה במו עיניו, והעיד על מה שראה.

נשוב לזכריה. בפרק י"ב זכריה חוזה את היום שבו מדינת ישראל תעמוד במרכז ההתעניינות הפוליטית ברחבי העולם, מה שיוביל בסופו של דבר לכך שכל העמים יצאו בהתקפה נגדה: "וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא אָשִׂים אֶת-יְרוּשָׁלִַם אֶבֶן מַעֲמָסָה לְכָל-הָעַמִּים כָּל-עֹמְסֶיהָ שָׂרוֹט יִשָּׂרֵטוּ וְנֶאֶסְפוּ עָלֶיהָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (זכריה י"ב:ג'). אך זכריה ממשיך ומנבא ש" בַּיּוֹם הַהוּא יָגֵן יְהוָה בְּעַד יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְהָיָה הַנִּכְשָׁל בָּהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּדָוִיד וּבֵית דָּוִיד כֵּאלֹהִים כְּמַלְאַךְ יְהוָה לִפְנֵיהֶם׃ וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֲבַקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל-יְרוּשָׁלִָם" (זכריה, י"ב:ח'-ט'). אבל אז, לפי פסוק 10, יכירו יושבי ירושלים את זה שאותו הם דקרו.

יש כאן הנחת יסוד לכך שעד אז, הם לא הכירו בזה שהם דקרו, אבל באותו מעמד הוא יזכה ליחס לו היה תמיד ראוי, בזכות היותו צדיק, ישר ונכבד, ובזכות העובדה שהוא ישוב לישראל כדי לחלצה מנסיבות בלתי אפשריות, קשות עוד יותר מאלה שבני ישראל נקלעו אליהן כשעמדו על שפת ים סוף. אם אותו אדם הוא אכן המשיח, סימן שלפני כן היה לו תפקיד שונה, תפקיד שבמהלכו הוא סבל ונדקר.

לאחר שיושבי ירושלים יכירו בו ובטעותם, הם יחזרו בתשובה ויספדו בבכי מר ובעצב רב, כמו שסופדים על מותו של בן בכור. ספר ההתגלות הוא יצירה אפוקליפטית שנכתבה על ידי יהודי שהאמין בישוע. הדברים שכתב מזכירים את נבואתו של זכריה: " הִנֵּה הוּא בָּא עִם הָעֲנָנִים. כָּל עַיִן תִּרְאֶה אוֹתוֹ, גַּם אֵלֶּה שֶׁדְּקָרוּהוּ, וְיִסְפְּדוּ עָלָיו כָּל מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ. כֵּן; אָמֵן." (התגלות א':7). עניין נוסף בהתנבאותו של אלוהים דרך זכריה היא זהותו של זה שנדקר: "וְשָׁפַכְתִּי עַל-בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר-דָּקָרוּ". אלוהים, זה אשר שופך את רוחו, הוא גם זה שנדקר, אלוהים בעצם ואמר ששפיכת הרוח שלו על עם ישראל תוביל לכך שאנחנו, עם ישראל, נכיר בעובדה שדקרנו אותו, המשיח הוא התגלמות אלוהים בדמות בשר.