ישעיהו נ"ג; הנבואה על דחייתו, סבלו ומותו של המשיח בעבור חטאינו

ישעיהו פרק נ"ג, המוכר גם כ-"הפרק האסור", הינו פרק המנבא על דחייתו של המשיח על ידי עמו ישראל… ההפטרה היא קטע מספרי הנביאים שנהוג לקרוא בציבור בבית הכנסת בשבתות, במועדי ישראל, ולעיתים גם בתעניות ציבור במנחה, לאחר סיום הקריאה בתורה. "הפרק האסור" (כאמור, ישעיהו נ"ג) הוא פרק שאותו הפסיקו לקרוא בבתי הכנסת לאחר זמנו של ישוע. מדוע מפחדים הרבנים מפרק זה?

הקטע החשוב ביותר בספר ישעיהו הוא נ"ב 13 – נ"ג 12 . קטע ארוך זה מתאר את המשיח הסובל בבהירות כל כך רבה, עד שהוא עורר קשיים עצומים למורי יהדות ההלכה הרבנית. בימינו נפוצה הפרשנות הרבנית המודרנית לפיה קטע זה אינו עוסק במשיח אלא בעם ישראל שסובל בעולם של גויים. ישנם רבנים שאף שמרחיקים לכת וטוענים שדעה זו הייתה השקפת היהדות מאז ומתמיד, אבל אז הם מנצלים את בורותם של השומעים להם.
כל הכתבים היהודיים העתיקים – המשנה, הגמרא (התלמוד), המדרשים וכתבים יהודים רבים אחרים – רואים בישעיהו נ"ג התייחסות לדמות המשיח. מבין הרבנים הראשונים שהעלו אפשרות אחרת היה רש"י, בסביבות שנת 1050 לספירה. כל החכמים לפניו, ללא יוצא מהכלל, ראו בקטע זה תיאור של המשיח.
כשרש"י הציע לראשונה שמדובר כאן על עם ישראל, התעוררה מחלוקת קשה בינו לבין הרבנים בני זמנו. המפורסם שבהם היה הרמב"ם, שקבע חד משמעית שרש"י טועה לחלוטין כשהוא יוצא נגד ההשקפה היהודית המסורתית (ראה דיון על המקורות הרבניים למטה).
כשהמבשרים המשיחיים התחילו לעשות שימוש נרחב יותר בקטע זה, (במיוחד מראשית המאה ה 19- ואילך) כאסמכתא לטענה כי ישוע הוא המשיח, התרבה מספר הרבנים שקיבלו את השקפתו של רש"י כפתרון נוח לשימוש בפולמוס עם הדעה המשיחית ולהפרכתה. אולם קריאה מעמיקה של הקטע תראה שנאמרים בו דברים שאי אפשר בשום פנים ואופן לייחס לעם ישראל. קטע זה אינו נקרא בין ההפטרות בבתי הכנסת; כשקוראים את ישעיהו בציבור, מדלגים מישעיהו נ"ב לישעיהו נ"ד.

בישעיהו מ"ט נאמר שעם ישראל ידחה תחילה את המשיח, אבל יקבל אותו בסופו של דבר בשלב מאוחר יותר. ישעיהו נ"ב-נ"ג עוסק בשלב סופי זה שבו עם ישראל מקבל אותו – מה שעדיין עתיד להתגשם. מנהיגי ישראל יכירו אז בטעות שעשו בביאת המשיח הראשונה ויתוודו יחד עם כל העם תוך שימוש במילים אלה ממש מספר ישעיהו. לכן, הניסוח בא בלשון עבר – ישעיהו מנבא את התוודותו של העם המביט לאחור בשלב כלשהו בעתיד, ממש לפני ביאת המשיח השנייה.

קטע זה נחלק לחמישה חלקים בני שלושה פסוקים כל אחד. השורה הראשונה בכל חלק היא גם כותרתו.

הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי – נ"ב 15-13

בכך שישעיהו מכנה את המשיח בתואר "עבד", הוא קושר בינו ובין הקטעים הקודמים שבהם מדובר על עבד ה'. במ"ב 6-1 הוא תיאר את שליחותו של העבד; במ"ט 13-1 תוארו קשיים שמתלווים לשליחותו של העבד; בפרק נ' 4-9 הוא מתאר את העבד כסובל סבל גופני, אבל עדיין לא מזכיר מוות ולא מציין מדוע הוא סובל. כעת, בנ"ב 13 – נ"ג 12 , נגלה שסבלו הגופני של העבד יסתיים במותו, ותוסבר כאן הסיבה לסבלו ולמותו. פסוקים 15-13 בפרק נ"ב מסכמים את הנאמר בפרק נ"ג כולו; פסוקים 12-1 בפרק נ"ג מרחיבים את הדיבור על שלושה פסוקים אלה.
פס' 13 מדגיש את רוממותו של המשיח, והוא מדבר למעשה על עליית המשיח למרום וישיבתו לימין אלוהים האב. המילה "ירום" מתייחסת לתקומתו של ישוע מהמתים, המילה "נישא" מתארת את עלייתו השמיימה, והמילים "וגבה מאוד" מרמזות שהוא יושב לימין אלוהים האב.

סיכום: עבד ה' ישכיל, כלומר – יפעל בחוכמה, ומעשיו יזכו אותו במעמד רם ונישא. פס' 14 מסביר שלפני שהמשיח ירום, הוא יסבול ויושפל. גופו יושחת עד כדי כך שהוא לא יֵראה עוד כאדם. ישוע הגיע למצב זה כשהולקה. ארבעים המלקות ניתנו בשוט בעל רצועות רבות, כשלקצה של כל רצועה היו מחוברים מסמר או חתיכת זכוכית. אלה קרעו את הבשר מהעצמות, לא רק מהגב אלא בכל איברי הגוף, מכיוון שהרצועות נכרכו סביב הגוף כולו. אנשים רבים שנידונו למוות בצליבה לא נצלבו בפועל מכיוון שהם לא שרדו את ההלקאה שקדמה לה. אחרי ההלקאה, כשפילטוס אמר: "הנה האיש!", גופו של ישוע נשחת עד כדי כך שבקושי היה לו מראה של אדם "מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ וְתֹאֲרוֹ מִבְּנֵי אָדָם" (ישעיהו נ"ב:14). עבד ה' יסבול וגופו יושחת קשות. למרות הסבל המזוויע המתואר בפס' 14 , פס' 15 מציין שבסופו של דבר נועדו למשיח הצלחה וניצחון. הוא ישתיק את אלה שפעם לעגו לו. יבוא יום שבו הם יקפצו את פיהם ביראת כבוד כלפיו.

לסיכום: סבלו של עבד ה' יזכה אותו בסופו של דבר בתשומת ליבם של מנהיגי העולם. הם יתחילו להבין את מטרת סבלו ולא יהיו מילים בפיהם. על רקע סקירה מקדימה זו, מתחיל פרק נ"ג להרחיב עליה את הדיבור.

מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ? – נ"ג 3-1

פס' 1 מתמקד בחוסר האמונה של עם ישראל. הם לא האמינו למה ששמעו: שישוע הוא המשיח. מלבד הכינוי "עבד יהוה'", ישעיהו מכנה את המשיח גם "זרוע יהוה", כפי שהוא עושה גם כאן. מוקדם יותר, במ' 10 , ישעיהו הכריז שזרוע יהוה תמשול עבורו; בנ"א 5, הגויים יקוו וייחלו לזרועו; בנ"א 9 זרוע ה' תגאל; בנ"ב 10, הזרוע מושיעה. עכשיו, בנ"ג 1, ישעיהו מגלה שזרוע יהוה היא עבד יהוה, המשיח.
זאת אומרת, עם ישראל מגיב בהפתעה לדברים שנאמרו זה עתה בישעיהו נ"ב 15-133 .

חלק מהסיבות לחוסר האמונה מצוינות בפס' 2. ביאת המשיח הראשונה לא התאפיינה באירועים שנראו יוצאי דופן. הוא נולד למשפחה במצב כלכלי רגיל, ולמעשה ענייה למדי. הדברים מחזקים שוב את הנאמר בישעיהו י"א 1. מעבר לכך, לא היה דבר מושך בהופעתו החיצונית. דברים אלה עומדים בניגוד לאופן שבו מתואר ישוע בדרך כלל באמנות. ניתן לשער כי ישוע היה איש יהודי עם זקן יהודי, עיניים כהות, וכנראה שלא היה בעל קומהה גבוהה במיוחד. בהתאם לפסוק זה, הוא כנראה לא היה יפה תואר בצורה יוצאת דופן.
עם ישראל מודה שכאשר עבד ה' היה איתם, הם לא הבחינו בשום דבר יוצא דופן ומושך בהופעתו החיצונית; ילדותו והתפתחותו לא היו שונים מאלה של בני גילו.
בפס' 3 נאמר לנו שכל חייו התאפיינו בדחייה ובסבל. אנשים פנו לו עורף והוא אף פעם לא זכה לכבוד המגיע למלך. הוא היה בזוי ודחוי.

אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם – נ"ג 6-4

פס' 4 מדבר על כך שהמשיח סבל במקומנו. עם ישראל לא הבין את הדברים בעת התרחשותם וחשב שהסבל שלו הוא עונש מאלוהים (חלקו השני של פס' 4). הם ראו בו אדם שסובל בשל החטאים שהוא עצמו עשה ולא בגלל חטאיהם של אנשים אחרים. העם שפעם בז לעבד ה' מכיר עכשיו שהוא סבל במקום אחרים. הם חשבו שהוא סבל בגלל חטאיו־הוא, אבל הם מבינים כעת שהוא סבל בגלל חטאיהם.
בפס' 5 הם מכירים בכך ש"וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵינוּ, מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ", שמותו אכן היה מות תמורה, כקורבן חלופי שנענש במקומם, כך ש"בַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא־לָנוּ". עם ישראל מבין ומודה שהמשיח, שסבל במקומו, הביא לריצוי ולריפוי רוחני מפני שמוסר שלומו של העם היה עליו.
המשיח לא סבל בגלל חטאיו, אלא, לפי פס' 6: "יהוה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ". המשיח סבל עבור עוונות עם ישראל. עם ישראל מתוודה שהוא זה שחטא ותעה, ושאלוהים הפגיע בעבדו את עוון ישראל, ומכאן סבלו.
תשומת הלב לכינויי השם שמופיעים לכל אורך הקטע הזה בגוף ראשון רבים:
"אנחנו… שלנו… לנו… כולנו…" ישעיהו לא היה גוי, אלא יהודי, ודיבר אל העם היהודי. כינויי השם מלמדים שהנבואות מתייחסות בהכרח לישעיהו וליהודים; הן אינן מתייחסות לגויים. מעבר לכך, אי אפשר לטעון שמשהו מהדברים שקורים לדמות זו ניתן לייחוס לגבי עם ישראל. ברור שישעיהו מדבר על אדם אחד – המשיח. העם כלול רק בכינויי השם.

נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח-פִּיו – נ"ג 9-7

בהתאם לפס' 7, המשיח סבל את עינוייו בדממה. דברים אלה נכונים לגבי ישוע גם כשעמד למשפט לפני הרשויות היהודיות וגם במשפט הרומי (מתי כ"ו 63 ; כ"ז 14-12 ; לוקס כ"ג 9). הוא לא ענה להאשמות הרבות שהוטחו בפניו. אי אפשר לומר את אותו הדבר על עם ישראל. עם ישראל מעולם לא סבל בשתיקה; העם כתב ספרים רבים שמתארים את סבלו ושמאשימים את האחראים לו. מדינת ישראל לא שותקת נוכח המתקפות מצד מדינות ערב; היא הפציצה את מתקני הגרעין העיראקים ומתקני צבא שונים. בשום פנים ואופן אי אפשר לייחס פסוק זה המדבר על סבל בדממה לעם ישראל, לא בעבר ולא בהווה. אבל הוא כן מתאים לאישיות המשיחית. העבד נכנע בענווה לסבל ולעוול שנעשה לו ולא אמר דבר בתלונה או להגנתו.

בפס' 8 הוא עומד למשפט ונידון למוות. אחר כך הוא "נִגְזרַ" – הוצא להורג – אבל למעשה "מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ", כלומר, הוא סבל בגלל פשע העם שהיה צריך לקבל את העונש. הוא הוצא להורג על חטאי העם. "פשע" הוא מילה נרדפת לחטא המשמשת בעיקר בהקשר של הפרת חוק. הוא – העבד, המשיח – הוא בבירור דמות שונה מ"עמי", ישראל. גם בתנ"ך וגם בברית החדשה, המילה "עמי" מתייחסת תמיד לעם ישראל. המשיח ימות בגלל חטאי עם ישראל. זוהי הפעם הראשונה בתנ"ך שכתוב בבירור שהמשיח ימות. קיימות התייחסויות קודמות רבות לסבלו, אבל עד כה לא נאמר שהוא ימות. חשוב לזכור שהנבואות בנוגע למשיח התגלו בשלבים, בהדרגה. אחרי שהעבד עמד למשפט, הוא הוצא להורג ועם ישראל לא הבין שהוא מת עבור חטאי העם.

פס' 9 מדבר על קבורתו של המשיח. הוא הוצא להורג כפושע ולכן היה צפוי שהוא ייקבר כפושע. אבל אלוהים התערב ולמרות העוול והקלון שהוא סבל בהוצאתו להורג, הוא נטמן במקום מכובד היאה לו: בקברו של איש עשיר. ישוע באמת הורד מהצלב ונקבר בקברו של עשיר, יוסף איש רמתיים (מתי כ"ז 60-57). אלוהים קבע שכך יהיה מכיוון ש"לֹא מִרְמָה בְּפִיו"; מותו היה מות תמורה, הוא תפס את מקומם של אחרים ונשא על עצמו אתת עונשם. עבד ה' היה אמור להיקבר בקבר של פושעים, אבל אלוהים עשה איתו צדק והוא נקבר בקברו של איש עשיר.

וַיהוָה חָפֵץ דַּכְּאוֹ – נ"ג 12-10

שים לב מי באמת עומד מאחורי מותו של המשיח (פס' 10). לא היהודים ולא הרומים, אלא יהוה בכבודו ובעצמו. אלוהים עצמו חפץ לדכא אותו ואלוהים עצמו שם את נפשו לאשם (כלומר, לקורבן אשם). היחיד שראוי ומסוגל להביא ישועה לעולם הוא אלוהים. מותו של המשיח לא היה מקרי ולא נבע מכורח הנסיבות, אלא היה חלק מתוכניתו של אלוהים. אחד העקרונות המותווים בתנ"ך הוא שאין סליחת חטאים ללא שפיכת דם. אלוהים קבע מערכת של קורבנות בעלי חיים כאמצעי זמני, אבל קורבנות אלה רק כיפרו (כיסו) על החטא. הם לא מחו או סילקו אותו. גם אז, הכפרה הייתה תקפה שנה אחת בלבד, עד יום הכיפורים הבא. המשיח, לעומת זאת, נועד להיות הקורבן הסופי לחטא, הקורבן שסוף סוף יסלק את החטא. היחיד שיכול לספק את הקורבן הזה הוא אלוהים עצמו. אלוהים הוא שאחראי, בסופו של דבר, למותו של המשיח. אחר כך יש אמירה מעניינת "יִרְאֶה זרֶַע, יַאֲרִיךְ יָמִים…" אם הוא נהרג, איך הוא יכול לראות את ההמשך הרוחני שלו? אם הוא מת, איך הוא יכול להאריך ימים? הדרך היחידה שיכולה לאפשר לדברים אלה להתרחש היא התחייה מן המתים, המתוארת בהמשך. מייד אחרי הפעם הראשונה שבה נאמר שהמשיח ימות, התנ"ך מציין בבירור שהוא יקום מן המתים. אחרי התחייה מן המתים המשיח יחזה בהצלחת שליחותו ולכן "חֵפֶץ יהוה בְּיָדוֹ יִצְלָח".

סיכום: היה זה רצונו של אלוהים להרשות שהעבד שלו יסבול וימות, מכיוון שזהו האמצעי שאלוהים בחר בו כדי לכפר על העם; העבד אמנם מת, אבל הוא בכל זאת יראה זרע ויאריך ימים. כמו כן, בפס' 11 , המשיח שמת יוכל לראות את תוצאות מעשיו. "בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים". הרבים שיֵדעו אותו, שיכירו בו בתור המשיח שמת בגלל חטאיהם, יוצדקו. המשיח אמנם מת עבור הכל, אבל הישועה בזכות מותו תקפה רק לגבי מי שמאמין בו. לגבי אלה, הוא "חֵטְא־רַבִּים נָשָׂא".
לסיכום, אלוהים ישבע רצון ממעשיו של עבדו, מכיוון שעבדו מת כקורבן חלופי עבור עמו ומצדיק במותו רבים שכן הוא נושא את חטאיהם. בפס' 12 הוא יגיע סוף סוף אל מלכותו: "תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ". הוא נמנה עם פושעים – נחשב לחוטא – אף על פי שלא היה חוטא. אבל הוא נשא את חטאיהם של רבים ובמותו ובתחייתו הפגיע עבור פשעיהם של אחרים. העבד יזכה בסופו של דבר לברכה עצומה ונעלה מכיוון שהוא מת למען בני האדם ונשא את חטאיהם, וכעת הוא מפגיע בעדם.

סיכום של ישעיהו נ"ב-נ"ג

עכשיו לאחר שקראנו בעיון את הקטע, צריך להיות ברור ביותר שאי אפשר בשום פנים ואופן לייחס את הנבואה לעם ישראל. עם ישראל אינו שותק. עם ישראל לא תמים (ישעיהו הנביא בעצמו הטיח פעמים רבות בעם ישראל אודות חטאיו), הוא מעולם לא עמד למשפט והורשע על פי דין; עם ישראל מעולם לא מת בהוצאה להורג לאחר משפט.
כפי שנאמר לעיל, כל הרבנים הקדומים טענו ללא יוצא מן הכלל שזהו קטע משיחי. כמובן שקיים ניגוד לכאורה בין קטע זה שמתאר את המשיח כסובל, לבין קטעים אחרים בתנ"ך שמתארים את המשיח ככובש, מושל ומולךך בירושלים. למי שמאמינים במשיחיותו של ישוע קל ליישב זאת מכיוון שהם מבינים שעל המשיח לבוא פעמיים: פעם אחת כדי למות ופעם שנייה כדי לכונן את מלכותו ולמלוך בשלום בירושלים. הרבנים הקדומים פתרו את הבעיה בצורה אחרת: הם המציאו את רעיון שני המשיחים. הם לימדו שהמשיח הראשון, שלו הם קראו "משיח בן יוסף", כדוגמת יוסף שסבל במצריים, יבוא על מנת לסבול ולמות כהתגשמות הנאמר בקטעים על עבד ה', שביניהם הם מנו גם את ישעיהו נ"ג. המשיח השני, "משיח בן דוד", יבוא לאחר מכן ויקים את המשיח הראשון מן המתים. אחר כך הוא יכונן את מלכותו כדי למלוך ולמשול. הם קיבלו את ההשקפה של הנבואות המשיחיות, שלפיהן המשיח צריך למות ולקום לתחייה. אבל הם לא הבינו שהמשיח צריך לבוא קודם כדי למות על חטאינו ואחר כך לבוא שוב ולמלוך בירושלים. להלן סיכום הסיבות מדוע לא ייתכן שקטע זה עוסק בעם ישראל אלא
הוא מכוון למשיח:
1. זו הייתה השקפתם של כל הרבנים הקדומים (ראה למטה).
2. כינויי השם "אנחנו, לנו" וכו' (גוף ראשון רבים) מתייחסים לישעיהו ולקהל שומעיו היהודי, ו"לו, הוא, למו" (גוף שלישי יחיד) מתייחסים למשיח.
3. לכל אורך הקטע, העבד מתואר כאישיות יחידה, לא כעם; אין כאן שימוש באלגוריה או האנשה של העבד כעם ישראל.
4. פס' 9 מתאר את סבלו של העבד כסבל מרצון, בכניעה ובדממה, דבר שאי אפשר לומר בשום פנים ואופן על עם ישראל.
5. בפס' 8 העבד מת עבור "עמי"; עמו של ישעיהו היה היהודים; יש כאן הבחנה ברורה בין העבד לבין ישראל.
6. העבד סבל על לא עוול בכפו (פס' 6-4 , 9-8 ), אבל עם ישראל תמיד סובל בגלל החטאים שלו עצמו, כפי שישעיהו ציין בא' 8-4 .
7. העבד מת כתחליף (פסוקים 6-4 , 8, 10 , 12 ). לעומת זאת, עם ישראל איננו סובל למען הגויים אלא בגללם.
8. סבלו של העבד מוביל להצדקה ולרפואה רוחנית למי שמוכן לקבל אותם (פס' 5, 11), אבל עם ישראל לא הביא לגויים ריפוי והצדקה.
9. העבד מת (פס' 8, 12), אבל עם ישראל תמיד שורד.
10. העבד קם מן המתים (פס' 11-100), אבל עם ישראל מעולם לא נכחד, ולכן אין צורך שיקום לתחייה.

לפי פסוקים אלה:
המשיח ייוולד בנסיבות טבעיות, ללא מאפיינים יוצאי דופן.
ביאתו הראשונה של המשיח תתאפיין בסבל.
המשיח ייתקל בדחייה כאשר יבוא בפעם הראשונה.
המשיח יעמוד למשפט ודינו ייגזר למוות.
המשיח יוצא להורג.
המשיח ייקבר בקברו של עשיר.
המשיח יקום לתחייה.
כל סבלותיו ומותו של המשיח יהיו תחליף במקום העונש המגיע לנו. הוא מת כדי שאנחנו נקבל חיים. הוא מת כדי למחות את חטאינו. הוא מת כדי שנוכל להתחיל מערכת יחסים חדשה עם אלוהים.
המשיח יצדיק את כל מי שמאמין בו.

---

מאמר המשך: הקשר של ישעיהו פרקים נ"ב ונ"ד לפרק נ"ג

---

פירושים רבניים לגבי המשיח וישעיהו נ"ג

מי שמתחיל לחקור מה מלמד התנ"ך על ביאת המשיח מוצא את עצמו עד מהרה לפני סתירה לכאורה. לפעמים אפילו נראה שקיימת סתירה מוחלטת בין הדברים, מכיוון שהנביאים ציירו תמונה כפולה של המשיח העתיד לבוא. מצד אחד, החוקר ימצא נבואות משיחיות רבות שמתארות את המשיח כמי שיסבול, יושפל, יפגעו בגופו ובסופו של דבר יומת באלימות. הנביאים מתארים מוות זה כמוות חלופי עבור חטאי העם היהודי. מצד שני יגלה החוקר שהנביאים גם דיברו על משיח שיבוא כמלך כובש שישמיד את אויבי ישראל ויכונן מלכות של שלום ושגשוג (המלך המשיח וימות משיח).
זו התמונה הכפולה שציירו הנביאים בנבואות אודות המשיח. במאות שבהן התגבש התלמוד התעמקו חכמינו בנבואות המשיחיות והגיעו למסקנה הבאה: הנביאים דיברו על שני משיחים שונים. המשיח העתיד לבוא, לסבול ולמות כונה בפיהם משיח בן יוסף. השני, האמור לבוא אחריו, כונה בפיהם משיח בן דוד. המשיח השני יקים את הראשון לתחייה ויכונן מלכות משיחית של שלום עלי אדמות. כל הרבנים הקדומים הכירו בעובדה שהתנ"ך מציג שתי תמונות אלה של נבואות משיחיות. אלא שהתנ"ך אף פעם אינו אומר בבירור שיהיו שני משיחים. למעשה, רבים מהתיאורים הסותרים לכאורה נמצאים זה לצד זה, ונראה שהכוונה היא לדמות אחת בלבד. בכל אופן, בעיני חכמי אותה תקופה, תיאוריית שני המשיחים נראתה כתשובה ההולמת ביותר ליישוב הסתירה.

במשך מאות בשנים דבקה היהדות בתפיסה זו. אולם מתקופת האמוראים ואילך גדלה דמותו של משיח בן דוד במחשבת עמנו, והדמות המשיחית השנייה, משיח בן יוסף הסובל, נדחקה לקרן זווית. מדי פעם נזכרו בה, כשהיה צורך להשתמש בה בפולמוסים ולהסביר את הנאמר בתנ"ך על המשיח הסובל. היא סיפקה מוצא כשהועלו שאלות מביכות וקשות. פרט לכך נהגו להתעלם מדמות משיחית זו. רק מעטים בימינו שמעו על משיח בן יוסף או יודעים על קיומו במחשבת היהדות הקדומה. המשיח שהיהודים יודעים עליו בימינו הוא דמות המשיח המלכותי, המנצח את האומות שמסביב לישראל: משיח בן דוד.

מקור הסתירה
אחד המקורות העיקריים לפיתוח התפיסה הרבנית אודות המשיח הסובל, משיח בן יוסף, הוא ישעיהו נ"ג. סלע המחלוקת היום בנוגע להשקפת התנ"ך על המשיח מתמקד בפרק זה. הפרק מדבר על עבד ה' שסובל ייסורים קשים שמובילים למותו. ייסוריו מתוארים כייסורי תמורה – כסבלו של קורבן שסובל ומת בגלל חטאיהם של אחרים ובמקומם. עוד נאמר בקטע זה שעבד ה' קם לתחייה. המחלוקת אינה מתמקדת בשאלה מה אומר הקטע אלא בעיקר בשאלה למי פרק זה מתייחס.
למי התכוון ישעיהו? האם ניבא כאן אודות המשיח? הרבנים בימינו קובעים שמדובר בפרשנות נוצרית, ולא בפרשנות יהודית. לטענתם, הפרשנות היהודית היא שישעיהו מדבר על עם ישראל הסובל מיידי הגויים. זוהי הפרשנות היהודית – טוענים הרבנים – והפרק אינו עוסק במשיח כלל ועיקר.
אבל נראה שכדי לפרש פרק זה כאילו הוא מדבר על עם ישראל באופן קולקטיבי, יש צורך "לכפות" פרשנות זו על הכתוב באופן דחוק ביותר.  הפרק עצמו מדבר על יחיד.

פירושים רבניים לישעיהו נ"ג
האם הקונפליקט הזה קיים אך ורק בין הפרשנות היהודית לנוצרית? מסתבר שהפרשנות שלפיה ישעיהו נ"ג מדבר על העם היהודי היא למעשה פרשנות מאוחרת. הפירוש הרבני המקורי של ישעיהו נ"ג קבע שמדובר ביחיד — המשיח עצמו. למעשה, עצם המושג משיח בן יוסף מקורו בקטע זה. על מנת לקבל מושג ברור יותר לגבי ההשקפה היהודית הקדומה על ישעיהו נ"ג, מוטב לפנות ולסקור את תולדותיה של פרשנות זו. אחד התרגומים הקדומים ביותר של נביאים לארמית הוא תרגום יונתן בן עוזיאל מהמאה הראשונה לספירה. תרגומו לקטע זה בישעיהו פותח במילים: "הא יצלח (ישכיל) עבדי משיחא". תרגומי יונתן בן עוזיאל צוטטו רבות על ידי החכמים הקדמונים והוא בהחלט נחשב לבר סמכא. הוא קבע בבירור שקטע זה מישעיהו עוסק במשיח, וכמובן שאי אפשר להאשים את יונתן בן עוזיאל באימוץ "הפרשנות הנוצרית". יונתן בן עוזיאל לא היה היחיד שפירש כך את ישעיהו נ"ג, כפי שמתברר מציטטה מרבי דון יצחק אברבנאל משנת 1,500 לערך. אברבנאל אמנם לא קיבל את העמדה הגורסת שהפרק מתייחס למשיח, אבל הוא מודה מפורשות: "השאלה הראשונה היא לדעת על מי נאמרה הנבואה הזאת. כי הנה חכמי הנוצרים פירשוה על אותו האיש שתלו בירושלים בסוף בית שני שהיה לדעתם בן האלוהים שנתגשם בבטן העלמה כמו שמפורסם בדבריהם. ואמנם יונתן בן עוזיאל תרגמה על משיח העתיד לבוא וזהו גם כן דעת חכמים ז"ל בהרבה ממדרשותיהם" (מפירושו של דון יצחק אברבנאל לנביא ישעיהו).
למרות מה שחשב אברבנאל עצמו על משמעות הפרק, הוא מודה בפה מלא שחכמים רבים הבינו שהקטע מדבר על המשיח. ממובאה זו ברור שיונתן בן עוזיאל לא היה יחיד בדעתו. כך חשבו רבנים רבים בתקופת
חיבור התרגומים והמדרשים.
ספר הזוהר, שלפי הסברה נכתב על ידי רבי שמעון בר יוחאי במאה השנייה או על ידי רב ספרדי במאה ה 13- , קובע בפרשת הקהל מספר דברים המתייחסים בבירור לפרק נ"ג בישעיהו: "בגן עדן יש היכל אחד הנקרא היכל של בני חולים. אז משיח נכנס באותו היכל וקורא כל חולים וכל כאבים, וכל ייסוריהם של ישראל 'יבואו'. וכולם באים עליו. ואלמלא שהוא מיקל מעל ישראל ונוטל עליו, לא היה אדם שיכול לסבול ייסורים של ישראל בעבור עונש התורה.

ה'ה'ד'. אכן חוליינו הוא נשא וגו'" (הזוהר כרך ב' ריב א).
הזוהר מצטט כאן מישעיהו נ"ג 4 ומסב את הקטע על המשיח. הזוהר מבדיל בין עם ישראל ובין הדמות שעליה מדובר בישעיהו. יתרה מכך: הזוהר מכיר ביסוד התמורה – שסבלות המשיח באים במקום סבלם של אחרים,, שחטאו. הזוהר קובע שהמשיח עמד במקום שבו היו צריכים חוטאים לעמוד וכי נטל על עצמו את הסבל והעונש שנועדו להיות מנת חלקם של בני ישראל בשל חטאיהם. ראיות נוספות מאותה תקופה נמצאות בתלמוד הבבלי: "למשיח מה שמו… ורבנן אמרי חיוורא דבי רבי [אמרי חוליא] שמו שנאמר: אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם, ואנחנו חשבנוהו מוכה אלוהים ומעונה" (סנהדרין צח ב).

בדומה לזוהר, גם התלמוד הבבלי מייחס את הקטע מישעיהו למשיח.  במיוחד פס' 4 נקשר למשיח עצמו. במדרש תנחומא לבמדבר א' 2 אנו קוראים: "…ר' נחמן אומר: אין איש הנאמר כאן אלא משיח בן דוד שנ': הנה איש צמח שמו, תרגום יונתן הא גברא משיחא, וכן נאמר: איש מכאובות וידוע חולי".

ספר הגילגלים מייחס את ישעיהו נ"ב 13 ל"מלך המשיח" ואומר עליו: "הנה ישכיל עבדי, ירום ונשא וגו', ואמרו חז"ל: ירום מאברהם מאוד מאד'ה'ר (מאדם הראשון)" פירושי "הנה ישכיל עבדי" ע"פ חכמי ישראל ז"ל.

מדרש כהן, בדיון על ישעיהו נ"ג 5, שם את הדברים הבאים בפי אליהו הנביא, שאומר למשיח: "סבול יסורין ודין מרן שמיסרך על חטאת ישראל, וכן כתיב והוא מחולל מפשעינו, מדוכא מעוונותינו, עד זמן שיבוא הקץ" )ילינק, בית המדרש (ע' 29).

מדרש אחר אומר על אותו קטע: "לשלושה חלקים נתחלקו הייסורין, אחד לדורות ולאבות ואחד לדורו של שמד, ואחד למלך המשיח" (מדרש שמואל יט א; מדרש תהלים ב פס' ז).

גם מחזור התפילה ליום הכיפורים מייחס קטע זה למשיח. בתפילת מוסף ליום כיפור, שחוברה על ידי רבי אלעזר הקליר בסביבות המאה השביעית לספירה, נאמר כדלהלן:
" נִּפה מֶנּוּ משיח צדקנו. פולצנו ואין מי לצדקנו; עוונותינו ועול פשעינו עומס והוא מחולל מפשעינו; סובל על שכם חטאתינו. סליחה מצוא לעוונותינו; נרפא לנו בחבורתו. נצח בריה חדשה עת לברֹאתו. מחוג העלהו. משעירר הדלהו; להשמיענו בהר הלבנון. שנית ביד ינון".
כלומר: גלה מאתנו משיח צדקנו. אחזתנו אימה ואין מצדיק אותנו. הוא נשא בעול עוונותינו ופשעינו ומחולל מפשעינו. הוא נושא את חטאינו על כתפו, למען ייסלח לעוונותינו. בחבורתו ירפא לנו בעת יבראו נצח ישראל בריאה חדשה. העלהו מחוג הארץ. הקימו מארץ שעיר לקבצנו על הר הלבנון בשנית בגבורת ינו. ככל שנעמיק לעיין בתפילה זו ליום כיפור יגדל העניין. התפילה מביעה חשש שהמשיח זנח את עמו ("פִּנה מנו משיח צדקנו"), כלומר
שהמשיח כבר בא אליהם והסתלק. בנוסף, המשיח שהלך סבל במקום העם, וחטאי העם נעמסו עליו. כעת, לאחר שסבל, המשיח עזב אותם; זוהי הסיבה לדאגתם. אי לכך העם מתפלל לשובו. חלק ניכר מתפילה זו נלקח ישירות מישעיהו נ"ג. מכאן שעד למאה השביעית (כשחוברה תפילה חשובה זו), ההשקפה היהודית עדיין הייתה שקטע זה מישעיהו מתייחס למשיח.

פירושו של החכם יפת בן עלי הלוי מראה שדעה זו הייתה הדעה השלטת ביהדות במאה העשירית: "אני נוטה להסכים עם בנימין מנהבנד (בדבריו על ישעיהו נ"ג) ולראותו כמתייחס למשיח… הוא הנביא נותן לנו כך להבין שני דברים: ראשית, שהמשיח ישיג את כבודו הנעלה ביותר רק בעקבות ניסיונות קשים וממושכים, ושנית שיישלחו אליו ייסורים אלה כאות, כדי שאם הוא נמצא בעול הפורענות כשהוא נשאר טהור במעשיו, יידע כי הוא הנחפץ… 'עבדי' מתייחס למשיח כפי שהוא מתייחס לאביו בפסוק 'נשבעתי לדור עבדי'.
גם חכם זה הכיר בכך שישעיהו נ"ג מתייחס למשיח. בהתאם לכך הוא קובע שהמשיח יגיע למעמד רם ומכובד באמצעות סבל וייסורים.

גם במאה ה 11- חשבו יהודים שהפרק מדבר על המשיח. בבראשית רבה של רבי משה הדרשן נאמר שהקדוש ברוך הוא מתיר למשיח להושיע נפשות, אך יחד עם זאת להתייסר קשות. ואז אנו מוצאים שם את המילים הבאות:

"הן מייד קיבל משיח כל יסורין מאהבה שנ' נגש והוא נענה… וכשישראל חוטאים הוא מבקש עליהם רחמים, שנ' ובחבורתנו נרפא לנו, ואומ' והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע וגו'" (בראשית רבה, 2).
בעל הדברים בבראשית רבה מצטט את ישעיהו נ"ג 7, 5 ו 12- ומסיק מהם מספר מסקנות: המשיח יושיע רבים, אבל ישועה זו תושג בזכות סבלו. מסקנה נוספת היא שהמשיח סובל סבל חלופי, בעד חטאי ישראל.
חכם אחר מהמאה ה 11- , רבי טוביה בן אליעזר אומר במדרש "לקח טוב" (פסיקתא זוטרא) על ישעיהו נ"ב 133 : "ותנשא מלכותו לימות המשיח, שנאמר: הנה ישכיל עבדי, ירום ונשא וגבה מאוד".

בין הרבנים המפורסמים ביותר בימי הביניים נמנה רבי משה בן מימון, הרמב"ם. גם הוא מייחס במאמריו (באיגרת תימן) את ישעיהו נ"ג למשיח:
איכות (איך) עמידת המשיח…יעמד איש שלא נודע קודם הראותו, והאותות והמופתים שיראו על ידו הן הן הראיות על אמתת יחוסו… ואמר ישעיהו: כמו כן כשיראה מבלי שיודע לו אב ואם ומשפחה ויעל כיונק לפניו וכשורשש וגו'… אבל חמדה המיוחדת לו היא בשעה שייגלה ייבהלו כל מלכי ארץ משמעו ויפחדו ותיבהל מלכותם… כלומר שלא יוכלו לטעון ולערר עליו ולא יוכלו להכחישו אלא יבהלו מן המופתים שיראו על ידו וישימו ידם לפיהם שכן אמר ישעיהו בעת ספר שישמעו המלכים לו אמר עליו יקפצו מלכים פיהם כי אשר לא סופר להם ראו ואשר לא שמעו התבוננו.

במקור יהודי קדום מהמאה ה-11 , שיוחס לשמעון בר יוחאי, נאמר אודות המשיח:
"וימות שם משיח בן אפרים וישראל סופדים אותו ואחר כך יגלה להם הקב"ה משיח בן דוד וישראל ירצו לסוקלו ואומר לו שקר דברת שכבר נהרג משיח ואין משיח אחר עתיד לעמוד ויבזוהו שנאמר נבזה וחדל אישים והוא חוזר לו ונכסה מן שנאמר וכמסתר פנים ממנו…" (נסתרות ד'רבי שמעון בר יוחאי, ילניק, בית המדרש ג' ע' פ').

משתקפת כאן התפיסה בדבר קיומם של שני משיחים, שהייתה ההשקפה היהודית שנפוצה בימיו. משיח אחד, בן אפרים או בן יוסף, ימות. אחרי מותו יבוא משיח בן דוד, שעם ישראל יבזוהו והוא יידחה, כנאמר כאן. כאסמכתא לדבריו הוא מצטט מישעיהו נ"ג 3.

במהלך תקופה זו בתולדות התיאולוגיה היהודית מופיע לראשונה הרעיון שהקטע אינו מתייחס למשיח אלא לעם ישראל. הראשון שהעלה אותו היה רש"י – רבי שלמה יצחקי. אולם, היות ודעתו עמדה בסתירה להשקפה המסורתית, מפרשים יהודים אחרים בני זמנו הגיבו בחריפות לדבריו.

אחד הרבנים שהתנגדו להשקפה החדשה של רש"י היה רבי משה כהן אבן קריספין מקורדובה וטולדו שבספרד (שנת 1350 לערך):
"ואני רוצה לפרש הפרשה הזאת על דעת רז"ל שפירשוה על המלך המשיח ואזהר בכל יכולתי לשמר דרך הפשט ולא אדחוק להוציא הפסוק מפשטו ואולי לא יעבור עלי כל כך דחקים וריחוקים מהפכו כמו שעבר עליהם…. הנבואה הזאת התנבא בה ישעיה ע"ה על פי יי להודיע לנו עניין המשיח העתיד לבוא ולגאול את ישראל כיצד יהיה ענינו מיום שיעמוד על דעתו עד שיבוא ויגאל אותנו כדי שאם יעמוד שום עומד ויאמר על עצמו שהוא משיח, שנתבונן בדעתנו ונראה בעינינו אם נראה שענינו כמו שאמ' הנביא בנבואה הזאת אז נאמין שהוא משיח צדקנו ואם לאו לא נאמין בו" (מפירוש ר' אבן כריספין).
ה"דחקים וריחוקים" שאליהם מתייחס רבי קריספין הם רמז לפירושו של רש"י, שטען שהקטע לא מתייחס למשיח אלא לעם ישראל. רבי משה כהן אבן קריספין קם נגד פירוש זה ועמד על כך שקטע זה מישעיהו מתייחסס למשיח; ושהוא נכתב במטרה לעזור בזיהוי המשיח כך שאפשר יהיה להכירו בבואו.

מן המאה ה 16- נביא את דבריו של רבי סעדיה אבן דנן מגרנדה (שנת 1500 לערך):
"ור' יוסף בן כספי מלאו לבו לומר כי הדורשים זאת הפרשה על המלך המשיח שיב"ב גרמו לתועים לפתור אותה על ישו. והשם יכפר בעדו כי לא דבר נכונה כי רבותי' חכמי התלמוד ז"ל מכוח הנבואה ידברו דבריהם
וקבלה יש בידם בעיקרי הפירושים… מדבר ורומז למלך המשיח" (פירוש רבי סעדיה אבן דנן מגרנדה, לפי כתב יד אוקספורד).

גם רב זה מתקומם נגד הדעה שישעיהו נ"ג מתייחס לעם ישראל. הוא דורש מפרשני ישראל לשוב לפרשנות התלמודית, שמייחסת את הכתוב למשיח. הוא גם מספק הסבר לכך שרבים החלו לקבל את הדעה החדשה.
בתקופה זו התנהלו עימותים פומביים רבים בין רבנים לבין נוצרים, והאחרונים נעזרו בפולמוס זה בישעיהו נ"ג כדי להוכיח שישוע הוא המשיח. מאחר שטענותיהם היו משכנעות, הרבנים התגוננו על ידי כך שהחלו להסב אתת הקטע לישראל.
מאמצע המאה ה 16- יש לנו את כתביו של רבי משה אל שייך, תלמידו של יוסף קארו, מחבר שולחן ערוך. גם הוא תבע מהפרשנים היהודיים לשוב לפירוש המסורתי בכתבו: "הנה ר'ז'ל פה אחד קיימו וקיבלו כי על מלךך המשיח ידבר ואחריהם ז"ל נמשוך…" ) מראות הצובאות, פירוש על ספרי הנביאים, דר' משה בן ר' וחיים אלשייך.

כתביו של רבי אליה דה וידאס נשתמרו מאותה תקופה בערך. הוא כתב סביבות שנת 1575 על ישעיהו נ"ג 5 כדלהלן:
"והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעוונותינו. והכוונה שכמו שהמשיח סובל העונות שלנו עושים לו שיהא מדוכא אם כן מי שירצה שהמשיח לא יהיה מדוכא מעונותיו יסבול וידכה הוא בעצמו" (ראשית חכמה מר' אליהו דה וידאסס לפי דפוס ונציה).
גם רב זה מייחס את הקטע למשיח ואומר שהמשיח יסבול עקב עוונות העם. הוא מוסיף ואומר שגורל המסרבים לראות בייסורים שסבל המשיח ייסורי תמורה בגלל חטאיהם נחרץ, ויהיה עליהם לסבול בעצמם בעד חטאיהם.

גם במאה ה 17- עדיין ניכרה תגובה שלילית לפירושו של רש"י לישעיהו נ"ג, כפי שמתברר מכתבי רבי נפתלי בן אשר אלטשולר (1650 לערך): "ועתה אפרש פסוקים אלו על משיחנו שיבוא במהרה בימינו א'כ'י'ר; ותמיה למה לא פי' רש"י ור'ד'ק על משיח ה' כמו שפירש התרגום" (איילה שלוחה, פירוש נביאים וכתובים לר' נפתלי (הירש) בן ר' אשר אלטשולר).

ההשקפה שנוסחה על ידי רש"י, והרב קמחי (הרד"ק) חזר עליה, תפסה עד המאה ה 19- את מקום הפרשנות הקדומה של חז"ל. אולם הניצחון לא היה מוחלט. עדיין היו שקמו נגדה. הרץ הומברג כתב בה"כורם"
בשנת 1818:
"והעיקר ש[ישעיהו נ"ג] על מלך המשיח נאמר שיבוא באחרית הימים לעת רצות ה' לפדות את עמו מקרב גויי הארצות" (הכורם, ביאור על תנ"ך לרבי הרץ הומברג).

סיכום

מכאן שמי שמפרש כי ישעיהו נ"ג עוסק במשיח, אינו נוקט עמדה הזרה ליהדות. הפרשנות היהודית המסורתית מייחסת את הקטע הנ"ל למשיח. הראשון שהסב את ישעיהו נ"ג על ישראל היה רש"י (1105-1040)
ואחריו דוד קמחי, הרד"ק (1235-1160). בכך פעלו בניגוד למסורת ישראל בימיהם ובאלף השנים שקדמו להם. כיום הפכה השקפתו של רש"י לשליטה אך היא אינה ההשקפה היהודית המסורתית. אלה שחיו בסמוך
יותר לימי ישעיהו, ואשר לא נאלצו להתמודד עם מטיפים נוצריים, ייחסו את הקטע למשיח.

 

"הסתירה" בישעיהו נ"ג

כל מי שמציב לעצמו את האתגר ללמוד מהתנ"ך אודות הופעת המשיח נתקל כעבור זמן קצר בסתירה, לעתים סתירה גלויה. זאת משום שהנביאים ציירו תמונה כפולה של המשיח העתיד לבוא. מצד אחד, החוקר יגלה נבואות רבות אודות המשיח, המתארות אותו כמי שעתיד לסבול, להיות מושפל, להיפגע גופנית ולבסוף אף למות מוות אלים, מוות זה, מנבאים הנביאים, אמור לבוא בגלל חטאי ישראל. מצד שני יגלה החוקר שהנביאים דיברו על המשיח גם כמי שיבוא כמלך כובש שישמיד את אויבי ישראל ויכונן מלכות של שלום ורווחה. זו התמונה הכפולה שציירו הנביאים בנבואותיהם במשך מאות שנים. כשנכתב התלמוד, שקדו רבנינו על הנבואות המשיחיות. הם הגיעו למסקנה שהנביאים דיברו על שני משיחים שונים. המשיח שיבוא, יסבול וימות כונה בפיהם  משיח בן יוסף. המשיח השני, שנועד לבוא אחר כך כונה בפיהם  משיח בן דוד.  

המשיח השני יקים את הראשון מהמתים ויכונן מלכות של שלום עלי אדמות. כל הרבנים הקדומים הכירו בעובדה שהתנ"ך מציג שתי תמונות אלה של נבואה משיחית. אלא שהתנ"ך אף פעם אינו אומר שיהיו שני משיחים. למעשה, רבים מהתיאורים הסותרים-לכאורה נמצאים זה לצד זה, ונראה שהכוונה היא למשיח אחד בלבד. אלא שבעיני הרבנים הקדומים נחשב הרעיון של שני משיחים כפתרון טוב יותר של התעלומה. מאות שנים דבקה היהדות בתפיסה מוטעית זו של שני משיחים. מאז חיבור התלמוד גדלה דמותו של משיח בן דוד במחשבת עמנו, והדמות המשיחית השנייה, משיח בן יוסף הסובל, נדחקה לקרן הזווית של מחשבת ישראל. מדי פעם נזכרו בה, כמוצא משאלות קשות. למשל, כשהתעורר צורך להסביר תיאורים מהתנ"ך בהם מצטייר משיח סובל. פרט לכך נהגו להתעלם מדמות משיחית זו. כיום שומעים עליו מעטים בלבד. מעטים יודעים על קיומו במחשבת היהדות הקדומה. המשיח היחיד שמוכר היום בישראל הוא משיח בן דוד.

מקור הסתירה אחד המקורות העיקריים לתפיסה הרבנית אודות משיח בן יוסף הסובל הוא ישעיהו נ"ג. סלע המחלוקת היום לגבי האמור בתנ"ך אודות המשיח נעוץ בפרק זה. הקטע מדבר על עבד ה' הסובל רבות, וסבלו מסתיים במוות. הפרק מתאר ייסורים אלה כייסורים בגלל חטא. מותו של העבד הוא מוות בגלל חטאי העם. הדמות בפרק זה סובלת ומתה בגלל חטאיהם של אחרים. עוד נאמר בקטע שעבד ה' קם לתחייה. סלע המחלוקת אינו בשאלה  מה אומר הקטע, אלא בשאלה אל מי נאמרים הדברים. למי התכוון ישעיהו? האם ניבא אודות המשיח? הרבנים בימינו קובעים שזהו פירוש נוצרי, לא פירוש יהודי. הפירוש היהודי הוא שישעיהו מדבר על עם ישראל הסובל מידי הגויים. אולם הניסיון להסב את הקטע אל עם ישראל נראה מאולץ. הפרק עצמו מדבר על יחיד.

פירושים רבניים לישעיהו נ"ג הפירוש הגורס כי ישעיהו נ"ג מתייחס לעם ישראל הוא בעצם פירוש חדש. הפירוש הרבני המקורי של ישעיהו נ"ג קבע שהקטע מדבר על יחיד, על אדם אחד – המשיח עצמו. עצם המושג משיח בן יוסף מקורו בקטע זה. כדי לקבל מושג ברור של ההשקפה היהודית הקדומה על ישעיהו נ"ג, מוטב לפנות להיסטוריה. התרגומים לארמית של יונתן בן עוזיאל, מהמאה הראשונה לספירה, הם מהתרגומים הקדומים ביותר. תרגומו לקטע זה של ישעיהו פותח במילים:  "הנה ישכיל עבדי המשית…" ("הא  יצלח  עבדי משיחא…"). תרגומיו של יונתן בן עוזיאל צוטטו לעיתים קרובות על ידי רבנים קדומים והוא בהחלט נחשב על ידם לבר סמכא. תרגומו קובע בבירור שקטע זה מישעיהו מדבר על המשיח, ותרגום זה נקבע לפני שמשיחיותו של ישוע מנצרת הפכה נושא לפולמוס. לכן, אי אפשר להאשים את בן עוזיאל באימוץ "הפירוש הנוצרי".

יונתן בן עוזיאל לא היה לבדו בפירוש זה כפי שמתברר מציטטה מרבי דון יצחק אברבנאל משנת 1500 לערך. אברבנאל אמנם לא קיבל את הדעה שישעיהו נ"ג מתייחס למשיח, אך הוא מורה מפורשות:  "השאלה הראשונה היא, על מי נאמרה נבואה זאת? כי הנה חכמי הנוצרים פירשוה על אותו  האיש שתלו בירושלים בסוף בית שני, שהיה לדעתם בן האלוה ית' שנתגשם בבטן העלמה כפי שמפורסם בדבריהם. ואמנם יונתן בן עוזיאל תרגמה על משיח העתיד לבוא וזהו גם דעת חכמים ז"ל בהרבה ממדרשותיהם…" (מפירושו  של דון יצחק אברבנאל לנביא ישעיהו). למרות מה שחשב אברבנאל עצמו על משמעות הפרק, הוא מודה בפה מלא שרבנים רבים קבעו שהקטע מדבר על המשיח. יונתן בן עוזיאל לא היה יחיד בדעתו. כך חשבו רבנים רבים בתקופה שחוברו התרגומים היהודיים לארמית.

הזוהר חובר בשנת 110 לערך, ונחשב לפרי עטו של רבי שמעון בר יוחאי. יש בו, בפרשת ויקהל, דברים המתייחסים בבירור לקטע מישעיהו: "בגן עדן יש היכל אחד הנקרא היכל של בני חולים. אז משיח נכנס באותו היכל וקורא כל חולים וכל כאבים, כל ייסוריהם של ישראל יבואו. וכולם באים עליו. ואלמלא שהוא מיקל מעל ישראל ונוטל עליו, לא היה אדם שיכול לסבול ייסורים של ישראל בעבור עונש בתורה. ה'ה'ד אכן חוליינו נשא וגו' " (תרגום עברי משנת 1602 שבספריית בודליאן שבאוקספורד, אנגליה).

"הזוהר" מצטט מובאה זו מישעיהו נ"ג, פס' 4, ומסב את הקטע על המשיח. הזוהר מבדיל מפורשות בין ישראל לבין מי שהקטע מתייחס אליו. בנוסף מדבר הזוהר על כך שסבלות המשיח המתוארים בישעיהו באים במקום סבלם של אחרים, שחטאו. הזוהר קובע שהמשיח עמד במקום שבו היו צריכים חוטאים לעמוד וכי נטל על עצמו את הסבל שנועד להיות מנת חלקם של בני ישראל בגלל חטאיהם. ראיה נוספת מאותה תקופה מופיעה בתלמוד: "למשיח מה שמו?… ורבנן אמרי חיוורא דבי רבי שמו שנאמר אכן חוליינו הוא נשא" (סנהדרין צ"ח ב). כמו הזוהר גם התלמוד הבבלי הסב את הקטע בישעיהו על המשיח. במיוחד פסוק 4 מוסבר בלשון זו.

מדרש תנחומא

במדרש תנחומא לבמדבר א' 2 אנו קוראים: "…רבי נחמן אומר, אין איש הנאמר כאן אלא משיח בן דוד, שנ' הנה איש צמח שמו. תרגום יונתן הוא גברא משיחא. וכן נאמר, איש מכאובות וידוע חולי. 1 המדרש בילקוט שמעוני תקע"א מסב את ישעיהו נ"ב 13 על המשיח ואומר בקשר לקטע זה: "ירום ונשא וגבה מאד ירום מאברהם… ונשא מן משה… וגבה ממלאכי השרת."

מדרש כונן

מדרש הכונן, בהתייחסו לישעיהו נ"ג 5, שם את המילים הבאות בפי אליהו הנביא למשיח: "סבול יסורין ודין מרד שמיסדך על חטאת ישראל. וכן כתיב והוא, מחולל מפשענו מדוכא מעוונותינו, עד זמן שיבוא הקץ"  (ילינק, בית המדרש, ע' 29). מדרש אחר אומר על אותו קטע: "שלושה חלקים נתחלקו היסורין: 'אחד לדור ולאבות ואחד לדורנו, ואחד למלך המשיח' " (יילקוט  שמעוני  תר"ב).

יום כיפור

מקור יהודי מובהק נוסף שמייחס את הקטע בישעיהו אל המשיח הוא מחזור התפילה ליום כיפור. אחת התפילות במחזור נקראת המוסף, והיא חוברה על ידי רבי אליעזר הקליר. להלן חלק מתפילה זו: "גלה ממנו משיח צדקנו. אחזתנו אימה ואין מצדיק אותנו. הוא נשא בעול עוונותינו ופשעינו ומחולל מפשעינו. הוא נושא את חטאינו על כתפו, למען יסלח לעוונותינו. בחבורתו ירפא לנו בעת יבראו נצח ישראל בריאה חדשה. העלהו מחוג הארץ. הקימונו מארץ שעיר לקבצנו על הר הלבנון בשנית בגבורת ינון."

ככל שנעיין בתפילה זו יגדל העניין. התפילה מביעה חשש שהמשיח זנח את העם, וזאת מכוח ההנחה שהמשיח בא ותסתלק. בנוסף, המשיח שהלך סבל עבור העם: חטאי העם חוסכו עליו וכעת, בעקבות סבלו, המשיח עזב את העם. זו סיבת דאגתם. אי לכך, העם מתפלל לשובו של המשיח. חלק ניכר מתפילה זו נלקח ישירות מהקטע בישעיהו. מכאן שעד למאה השביעית, כשחוברה תפילה חשובה זו, ההשקפה היהודית קבעה שהקטע בישעיהו מתייחס למשיח.

פירושו של יפת בן עלי מראה שדעה זו הייתה מוכרת ביהדות אפילו במאה העשירית: "אני נוטה להסכים עם בנימין מנהבנד (בדבריו על ישעיהו נ"ג) ולראותו כמתייחס למשיח… הוא הנביא נותן לנו כך להבין שני דברים: ראשית, שהמשיח ישיג את כבודו הנעלה ביותר רק בעקבות ניסיונות קשים וממושכים, ושנית שישלחו אליו ייסורים אלא כאות, כדי שאם הוא נמצא בעול הפורענות כשהוא נשאר טהור במעשיו, ידע כי הוא הנחפץ… הביטוי 'עבדי' מתייחס למשיח כפי שהוא מתייחס לאביו בפסוק 'נשבעתי לדוד עבדי' ". רב זה הכיר בכך שהקטע מישעיהו מתייחס למשיח. בהתאם לכך הוא קובע שהמשיח יכובד ויתעלה באמצעות הסבל שיסבול.

רבנים נוספים

גם במאה האחת עשרה חשבו יהודים שהקטע מישעיהו מדבר על המשיח. בבראשית רבה של רבי משה הדרשן מנרבון נאמר בבירור כי הקדוש ברוך הוא מתיר למשיח להושיע נפשות, אך יחד עם זאת לסבול ייסורים קשים: "מיד קיבל משיח כל יסורין מאהבה, שנ' נגש והוא נענה… וכשישראל חוטאים הוא מבקש עליהם רחמים, שנ' ובחבורתו נרפא לנו, ואומ' והוא חטא רבים נשא ולפשעים יפגיע וגו' " (בראשית רבה, 2).

בעל הדברים בבראשית רבה מסיק מסקנות ברורות מישעיהו נ"ג פסוקים 12,7,5. מסקנה אחת היא שהמשיח יושיע רבים, וישועה זו של הרבים תבוא בזכות סבלו, מסקנה שנייה היא שהמשיח סובל בעד חטאי ישראל. רב אחר מהמאה האחת עשרה, רבי טוביה בן אליעזר, אומר ב-"לקח טוב" על ישעיהו נ"ב 13: "ותנשא מלכותו לימות המשיח, שנאמר הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאוד".

בין הרבנים המפורסמים ביותר בתקופה זו נמנה רבי משה בן מימון, הרמב"ם. במאמריו, מסב הרמב"ם גם הוא את הקטע מישעיהו אל המשיח:  "איכות (איך) עמידת המשיח… דע שלא תדע עמידתו קודם היותה עד שיאמר עליו שהוא בן פלוני וממשפחה פלונית. אבל יעמוד איש שלא נודע קודם הראותו והאותות והמופתים שיראו על ידו הן הן הראיות על אמתת יחוסו… ואמר ישעיהו… ויעל כיונק לפניו כשורש וגו'… אבל עמדה המיוחדת לו היא בשעה שיגלה יבהלו כל מלכי ארץ… וישימו ידם לפיהם, שכן אמר ישעיהו בעת שספר שישמעו המלכים לו אמר עליו יקפצו מלכים פיהם כי אשר לא ספר להם ראו ואשר לא שמעו התבוננו" (מאגרת תימן של הרמב"ם כפי שהודפס בקובץ). הרמב"ם מצטט מישעיהו נ"ג 2 ונ"ב 15, ומסב קטעים אלה על אישיות המשיח, כפי שהוא עושה לכל הפרק.

שמעון בר יוחאי

גם מהמאה האחת עשרה יש, ככל הנראה, מאמרים שיוחסו בזמנו לשמעון בר יוחאי. במקום אחד נאמר שם אודות המשיח: "וימות שם משיח בן אפרים וישראל סופדים אותו ואחר כך יגלה להם הקב"ה משיח בן דוד וישראל ירצו לסוקלו ואומר לו שקר דברת שכבר נהרג משיח… ויבזוהו שנאמר גבוה וחדל אישים…"  (ילניק, בית המדרש, ג' ע' 80). ר' שמעון בר יוחאי המציג את שני המשיחים, השקפה יהודית שנפוצה בימיו. משיח אחד, בן אפרים או בן יוסף, ימות, ואחרי מותו יבוא משיח בן דוד. בן דוד יידחה על ידי ישראל, אומר הרב, בצטטו מישעיהו נ"ג 3.

הטענה שישעיהו נ"ג אינו מתייחס למשיח אלא לעם ישראל הועלתה לראשונה על ידי רבי שלמה יצחקי (רש"י). אולם, היות וסתר את ההשקפה המסורתית, מפרשים יהודים אחרים בני זמנו הגיבו בחריפות לדבריו. רב אחד כזה היה רבי משה כהן אבן כריספין מקורדובה וטולדו (שנת 1350 לערך), שאמר: "ואני רוצה לפרש הפרשה הזאת (כלומר, את הקטע מישעיהו) על דעת ר'ז'ל שפירשוה על המלך המשיח ואזהר בכל יכולתי לשמר דרך הפשט…  ואולי לא יעבור כל כך דחקים וריחוקים מהפכו כמו שעבר עליהם… הנבואה הזאת התנבא בה ישעיהו ע"ה על פי להודיע לנו ענין המשיח העתיד לבוא ולגאול את ישראל כיצד יהיה ענינו מיום שיעמוד על דעתו עד שיבוא ויגאל אותנו כדי שאם יעמוד שום עומד ויאמר על עצמו שהוא משיח, שנתבונן בדעתנו ונראה בינינו אם נראה שענינו כמו שאמ' הנביא בנבואה הזאת אז נאמין שהוא משיח צדקנו ואם לאו לא נאמין בו"  (מפירוש ר' אבן כריספין).

"הדחקים וריחוקים" שאליהם מתייחס רבי כריספין הם פירושיו של רש"י, שטען שהקטע בישעיהו לא מתייחס למשיח אלא לעם ישראל. רבי משה כהן אבן כריספין קם נגד פירוש זה ועמד על כך שהקטע אכן מתייחס למשיח, ושנכתב כדי לעזור בזיהוי המשיח כך שאפשר יהיה להכירו בבואו.

רבי סעדיה

מהמאה השש עשרה נביא את דבריו של רבי סעדיה אבן רנן מגרנדה (1500 לערך): "ורבי יוסף בן כספי מלאו לבו כי הדורשים זאת הפרשה על המלך המשיח שיב"ב גרמו לתועים לפתור אותו על ישו. והשם יכפר בעדו כי לא דבר נכונה כי רבותי חכמי התלמוד ז"ל מכח הנבואה ידברו דבריהם וקבלה יש בידם בעיקרי הפירושים… מדבר ורומז למלך המשיח…" (פירוש רבי סעדיה אבן דנן מגרנדה, לפי בחב יד באוקספורד). גם הרב אבן דנן התקומם נגד הדעה שהקטע מישעיהו מתייחס לישראל. הוא דרש מפרשני ישראל לשוב לפירוש התלמודי, המייחס את הקטע למשיח, בתקופה זו התנהלו עימותים פומביים רבים בין רבנים לבין נוצרים, והאחרונים השתמשו בישעיהו נ"ג בדי להוכיח שישוע הוא המשיח. לכן הסבו אחדים מהם (הרבנים) את הקטע לישראל.

מאמצע המאה השש עשרה יש לנו את כתביו של רבי משה אלשייך שהיה תלמידו של ר' יוסף קארו, מחבר שולחן ערוך, אלשייך דרש מהפרשנים היהודיים לשוב לפירוש המסורתי יותר בכתבו: "ואומרה כי הנה ר'ז'ל פה אחד קיימו וקיבלו כי על מלך המשיח ידבר ואחריהם ז"ל נמשוך" (מראות הצובאות, פירוש על ספרי הנביאים, דר' משה בן ר' וחיים אלשייך).

כתביו של רבי אליהו וידאס נכתבו בערך באותו זמן. הוא כתב כלהלן לגבי ישעיהו נ"ג 5 (1575 לערך): "…והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעוונותינו. והכוונה שכמו שהמשיח סובל העוונות שלנו עושים לו שיהא מדוכא אם כן מי שירצה שהמשיח לא יהיה מדוכא מעוונותיו יסבל וידכא הוא בעצמו" (ראשית חכמה מר' אליהו דה וידאס לפי דפוס ונציה), גם רב זה מייחס את הקטע למשיח ואומר שהמשיח יסבול עקב חטאי העם. הוא מוסיף ואומר שגורל המסרבים לראות בייסורים שסבל המשיח בגלל חטאיהם נחרץ ויהיה עליהם לסבול בעצמם בעד חטאיהם.

אפילו במאה השבע עשרה ניכרה עדיין התנגדות לפירושו של רש"י לקטע בישעיהו, כפי שמתברר מכתבי רבי שתלי בן אשר אלטשולר (1650, לערך): "ועתה אפרש פסוקים אלו על משיחנו שיבוא במהרה בימינו א' כ' י' ר': ותמיה למה לא פי' רש"י וריר'ק על משיח ה' כמו שפי' התרגום… (איילה שלוחה, פירוש נביאים וכתובים לר' נפתלי (הירש) בן ר' אשר אלטשולר). במאה התשע עשרה גברה ההשקפה שנוסחה על ידי רש"י. הרד"ק חזר עליה. אולם הניצחון לא היה מוחלט. עדיין היו שקמו נגדה. הר' הרץ הומברג כתב ב-"הכורם" בשנת 1818: "והעיקר שעל מלך המשיח נאמר שיבוא באחרית הימים לעת רצות ה' לפדות את עמו מקרב גויי הארצות" (הכורם, ביאור על תנ"ך לרבי הרץ הומברג).

מכאן שמי שמפרש את ישעיהו נ"ג כמדבר על המשיח אינו נוקט בעמדה הזרה ליהדות. אם נדבר על הפירוש היהודי המסורתי, הרי שזה קובע שהקטע הנ"ל מדבר אודות המשיח. הראשון שהסב את ישעיהו נ"ג על ישראל היה רש"י (1105-1040 לערך) ואחריו רד"ק (1160-1235). בכך פעלו בניגוד למסורת ישראל בימיהם ובאלף השנים שקדמו להם. כיום הפכה השקפתו של רש"י לשליטה אך היא אינה ההשקפה היהודית המסורתית. אלה שחיו קרוב יותר לימי ישעיהו, ואשר לא נאלצו להתמודד עם מטיפים נוצריים, ייחסו את הקטע למשיח.

ישעיהו נ"ב 13 – נ"ג 12:  הקטע עצמו נוסח הדברים עצמם יעזור לנו לקבוע מיהו העבד הסובל. האם הוא המשיח או עם ישראל? לפני שנתייחס לקטע בפרוטרוט, טוב יהיה להביא כאן את הקטע עצמו ואחר כך את תמציתו.

"הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד, כאשר שממו עליך רבים, כן-משחת מאיש מראהו ותארו מבני אדם, כן יזה גוים רבים, עליו יקפצו מלכים פיהם, כי אשר לא-ספר להם ראו, ואשר לא-שמעו התבוננו.

מי האמין לשמעתנו וזרוע יהוה על-מי נגלתה. ויעל כיונק לפניו וכשרש מארץ ציה, לא-תאר לו ולא הדר ונראהו, ולא-מראה ונחמדהו. נבזה וחדל אישים איש מכאבות וידוע חלי, וכמסתר פנים ממנו, נבזה ולא חשבנהו. אכן חלינו הוא נשא ומכאבינו סבלם, ואנחנו חשבנהו, נגוע מכה אלהים ומענה. והוא מחלל מפשענו, מדכא מעונתינו, מוסר שלומנו עליו, ובחברתו נרפא-לנו.

כולנו כצאן תעינו, איש לדרכו פנינו, ויהוה הפגיע בו, את עון כולנו.

ניגש והוא נענה ולא יפתח-פיו. כשה לטבח יובל וכרחל לפני גוזזיה נאלמה. ולא יפתח פיו. מעצר וממשפט לוקח, ואת-דורו מי ישוחח כי נגזר מארץ חיים, מפשע עמי נגע למו.

וייתן את-רשעים קברו ואת-עשיר במתיו. על לא-חמס עשה ולא מרמה בפיו ויהוה חפץ דכאו החלי.

אם-תשים אשם נפשו, יראה זרע יאריך ימים, וחפץ יהוה בידו יצלח. מעמל נפשו יראה, ישבע, בדעתו,יצדיק צדיק עבדי לרבים ועונתם הוא יסבל.

לכן אחלק-לו ברבים ואת-עצומים יחלק שלל תחת, אשר הערה למות נפשו ואת-פשעים נמנה, והוא חטא-רבים נשא ולפשעים יפגיע" (ישעיהו נ"ב 13 – נג" 12)

תמצית הקטע

אלוהים הוא הדובר בפרק זה. אלוהים מסב את תשומת לב הקוראים אל עבדו הסובל ומצהיר שעבד זה ינהג בתבונה ובטוב שכל, מעשיו יקנו לו מעמד נכבד. עוד מוסיף אלוהים ואומר שעבדו יסבול, שסבל זה ימשוך בסופו של דבר את תשומת לבם של שליטי העולם. הם יבינו את תכלית סבלו: אמנם הושחת מראהו עד לבלי הכר, אך בסופו של דבר ישמש סבלו כדי להושיע רבים.

לאחר שכך מסב אלוהים את תשומת לב הקורא אל העבד עצמו. העם מגיב בפסוקים 9-1. בפסוקים 3-1 הם מודים שלא הבינו מיהו אותו עבד, מהי אישיותו ומה היה תפקידו, בפסוק 1 הם מביעים את הפתעתם לאור מה שלמדו משלושת הפסוקים הקודמים. בפסוק 2 הם מספרים שבזמן שהעבד היה אתם, הם לא ראו בו כל ייחוד: בילדותו ובהתבגרותו לא היה דבר שהבדילו מאחרים בני גילו. הוא לא משך את תשומת לבם של בני האדם. גם מראהו החיצוני לא היה מיוחד. בפסוק 3 נאמר שההפך הוא הנכון: במקום למשוך אליו את העם, הוא נחשב על ידם לבזוי ועל כן נדחה.

הוא היה איש מיודע לכאבים, שידע מהו יגון. הוא נדחה באופן פעיל ביותר: העם עשה כמיטב יכולתו להתעלם ממנו. בפסוקים 6-4 מודים בני העם כי חשבו שסבלו הוא עונש על חטאים שעשה, אולם כעת הם מודים שייסוריו באו במקום ייסוריהם. משמע, הוא סבל במקום העם ובגלל חטאיהם, לא בגלל חטאים משלו. בני ישראל מודים כי הם הטועים: הם שפנו איש-איש לדרכו האנוכית, וכי העונש המגיע להם בגלל חטאיהם הושם על עבד ה'.

קטע זה, אפוא, מתאר שינוי ביחסו של העם אל העבד, שינוי שבא מכוח הכרתם את טבעו האמיתי ואת משמעות סבלו ומותו. המשפט החמור שנפל על ראשו גרם לעם לחשוב עליו בדרך מסוימת. כפי שאמרנו, הם חשבו תחילה שסבלו מוכיח שהוא חוטא. אבל התחולל שינוי בדעתם, שינוי המציין את תחילת תשובת העם מחטא לאלוהים. אלה שבעבר לא הבינו את המתרחש (פסוק 4) ובזו לעבד בגלל מצבו האומלל, עומדים עתה על טעותם. הם מכירים בכך שעבד ה' סבל במקומם, ושנטל על עצמו את עונשם הראוי, הם מודים שלא הבינו את סיבת סבלו. כעת הם מעידים נגד עצמם, מקוננים על עיוורונם למשמעות הייסורים של העבד ולעובדה שכל אלו באו עליו למען העם ובמקומו.

בפסוק 5 מודה העם בכך שהייסורים שעבד ה' נשא במקומם הביאו להם ריצוי ומרפא רוחני. פסוק זה חודר לעומק משמעותם של ייסורי העבד ומציין את הקשר שבין סבלו לבין חטאי העם. הקשר הוא כפול: 1) ייסורים עקב חטאים – הסבל היה גמול צודק על פשעי העם. 2) ייסורים כאמצעי לריצוי – סבלו של המשיח הוא התרופה למחלתו הרוחנית של העם, העבד סבל בגלל חטאי העם, לא בגלל חטאים שלו.

בפסוק 6 מודה העם שסיבת הייסורים המתוארים בפסוקים הקודמים היא שהעם היה מנוכר מאלוהים, עד כדי כך שהיה צורך במחליף שירצה ביניהם. העם תעה והתמקד במה שרצוי לו, ה' שם את חטאיו על עבדו הנאמן. כעת מתחרט העם ומודה שטעה ביחסו אל העבד. אלוהים שלח אותו לטובתם, על אף שתעו מדרך הישר עד כדי הסתכנות באובדן מוחלט.

בפסוקים 9-7 מדבר הנביא. הוא מפרט את ייסורי העבד, שהביאו לבסוף למותו.

בפסוק 7 מתואר העבד כמי שמקבל בענווה את היחס הלא צודק של העם אליו. הוא לא מגיב ולא קם להגן על עצמו, אף לא במילה, הוא סובל בשקט, אינו כועס בגלל העוול שנגרם לו, בפסוק 8 מוצג מותו של העבד. נאמר שם שהעבד הובל להריגה אחרי משפט ופסיקת דינו. הוא מוצא להורג בגלל חטאי עמו, כי העם היה ראוי להיות מוצא להורג. נראו שאיש לא הבין מהי מטרתו הקדושה של אלוהים באירוע המתואר בפרק זה. פסוק 8 משמש מפתח להבנת הקטע כולו וממנו אנו למדים כי מדובר בגזר דין מוות שנפסק בבית המשפט והוצא אל הפועל בהתאם. פסוק זה קובע בבירור שהעבד לא היה ראוי למוות, אלא שמת בעד העם.

בפסוק 9 מתוארת קבורת העבד. מי שהוציאו אותו להורג הועידו לו קבר של פושע כי חשבוהו לכזה. אולם הוא ייקבר בקברו של אדם עשיר, זהו צדק של ממש, כי העבד לא עשה שום עוול ולא היה באופיו כל פגם.

בפסוקים 17-10 מתוארות תוצאות ייסוריו ומותו של עבד ה', בפסוק 10 נאמר שה' רצה שעבדו הנאמן יסבול וימות. כך יכפר אלוהים על חטאי העם. במלים אחרות, מות העבד הוא קורבן עבור חטאי ישראל. הטועים והחוטאים ייסלחו מעתה בזכות מותו של העבד, שכן במותו כיפר על חטאיהם, אלוהים הניח על כתפי העבד את העונש שהגיע לעם, ובזכות חטאיהם לכפרה. עוד אומר פסוק זה שהעבד יראה את צאצאיו וגם יחיה חיים ארוכים. איך יתכן הדבר – הרי הוא מת!? הדרך היחידה היא אם יקום מהמתים: "חפץ ה' בידו יצלח" – העבד ישוב ויחיה.

פסוק 11 קובע שאלוהים יהיה מרוצה ממעשי העבד. עבד ה' מת במקום העם ובגלל חטאיהם. השאלה עתה היא, האם יקבל אלוהים קרבן שכזה? התשובה לשאלה זו חיובית, אלוהים יראה בייסורי העבד ומותו את הדרך לספק את דרישות צדקתו. על כן יוכל אלוהים להוסיף ולומר כשבזכות ייסורים אלו יצדיק העבד הצדיק רבים אחרים. "להצדיק" פירושו לזכות מאשמה. העבד, שסבל, מת וקם לתחייה יצדיק רבים. בני האדם חטאו ואינם יכולים לעזור לעצמם בעניין זה כי הורחקו עקב חטאם מאלוהים. אבל עתה יוכלו להזדכות מאשמתם בזכות קרבנו של העבד. הפסוק מסיים בהסבר כיצד התאפשר הדבר. חטאי העם יוחסו לעבד. החשבון בינם לבין אלוהים סולק על ידי מותו. אלוהים קובע, על כן, שעבדו הצדיק יצדיק רבים, אשר יכירו בו כמי שנשא את חטאיהם.

פסוק 12 קובע שאלוהים יברך לבסוף את העבד וירומם אותו עד מאוד. הסיבות לכך מובאות בפסוק עצמו. ראשית, העבד סבל ומת מרצונו החופשי. שנית, העבד התיר לאחרים לחשוב שהוא חוטא ולהתייחס אליו כמי שסובל ומת בגלל חטאיו. שלישית, הוא "נשא חטא רבים". הרבים הללו הוצדקו כי העבד זקף את חטאיהם לחובתו. רביעית, העבד התפלל לאלוהים בעד החוטאים.

זו תמצית הקטע. אם עם ישראל הוא העבד, אזי הגויים הם העם, אם המשיח הוא העבד, הרי שישראל הוא העם. עד לימי רש"י גרסו רוב הפרשנים היהודים שהכוונה שהעבד אינו אלא המשיח, והוא מכפר על חטאי עם ישראל. אם נבין את הקטע ככתבו וכלשונו, הרי שברור שהוא עוסק בסבלו של היחיד עבור הרבים, לא בסבלו של עם עבור עמים אחרים.

רמזים להבנת הקטע

יש בפרק עצמו מספר רמזים באשר לכוונתו האמיתית. הפרק עצמו מבהיר אם הכוונה היא למשיח או לישראל.

רמז חשוב ראשון הוא השימוש העקבי בגוף ראשון ושלישי בפרק, קיימת הבחנה ברורה בין 'אנחנו', 'אותנו' ו-'שלנו' (גוף ראשון ברבים), לבין 'הוא', 'אותו' ו-'שלו' (גוף שלישי ביחיד). השימוש בגוף ראשון מתייחס בהכרח לישעיהו ולעם שאליו פונה הנביא, השימוש בגוף שלישי מתייחס לעבד ה' הסובל. טוב יהיה אם נביא שוב חלק מהפרק כדי להדגים את הדבר.

כך נבין טוב יותר את הנאמר. הציטטה דלהלן היא מישעיהו נ"ג 9-4:

"אכן חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלוהים ומעונה. והוא מחולל מפשעינו מדכא מעונותיה מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו. כולנו כצאן תעינו איש לדרכו פנינו וה' הפגיע בו את עוון כולנו. ניגש והוא נענה ולא יפתח פיו כשה לטבח יובל וכרחל לפני גוזזיה נאלמה ולא יפתח פיו. מעוצר וממשפט לוקח ואת דורו מי ישוחח כי נגזר מארץ חיים מפשע עמי נגע למו. וייתן את רשעים קברו ואת עשיו במותיו על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו."

---

מאמר מומלץ בנושא: האם "במותיו" ו"למו" שבישעיהו נ"ג משמע לשון רבים?

---

השימוש בגוף ראשון רבים מצביע על עם ישראל, כולל הנביא. ישעיהו מדבר אל העם, ולעבד הוא מתייחס בגוף שלישי יחיד: הוא שמובל בעדנו. הוא שאלוהים הניח עליו את חטאינו. הוא שימות בעד החטאים שלנו כדי שתהיה לנו ישועה בזכותו. השימוש המתמיד והעקבי בגופים מבהירים שישראל אינו העבד הסובל. העבד הסובל הוא המשיח.

הרמז השני הוא החלק האחרון של פסוק 8, ששוב מבהיר שישראל אינו יכול להיות העבד הסובל: "מפשע עמי נגע למו" ישעיהו קובע כי מות העבד נגרם בגלל פשעי עמו. לאיזו עם משתייך ישעיהו? עם ישראל, כמובן. על כן, המלה עמי מתייחסת לישראל, ומכאן שישראל אינו עבד ה' הסובל. העבד המשיח, הסובל בעד חטאי ישראל.

הרמז השלישי הוא בכך שהקטע מציג בעקביות את העבד בלשון יחיד, כפרט ולא כציבור. אין רמז לכך שמדובר כאן בעצם בישראל. העבד מתפקד כפרט לכל דבר. לעומת זאת ישראל מוצגת כזהות נפרדת. המשיח הוא אשר הגשים אר נבואת ישעיהו. ישראל עמד מנגד והשקיף.

הרמז הרביעי הוא שהעבד הסובל מוצג בפרק נ"ג כחף מפשע (פסוקים 6-4, 8ב, 9ב). קל לראות כיצד יתכן הדבר כשמדובר במשיח. אבל, לאור דברי הנביאים, אי אפשר להציג את עם ישראל כמי ש-"על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו". משה והנביאים מעולם לא הזהירו את בני ישראל מפני סבל אם ילכו בדרכי אלוהים. הם אמרו שהעם יסבול אם יחטא, אלוהים העניש את ישראל פעמים רבות ובצורות שונות, תמיד בגלל חטאים. גלות בבל והגלות שבאה אחרי חרבן בית שני היו, על פי הנביאים, תוצאות של זניחת מצוות אלוהים. לעומת זאת, העבד מצטייר כמי שסובל בלא שפשע.

הרמז החמישי הוא בכך שעבד ה' מצטייר בפרק כמי שסובל מרצון ובלא טרוניה (פסוק 7). הוא מקבל על עצמו את הסבל ואינו מתלונן על עוול שנעשה. הוא סובל ומת בלא אומר ובלא תלונה, מתולדות ישראל אנו למדים שהם נעשקו, נרדפו והוגלו, אולם אף אחד האסונות אלה לא נתקבל על ידי ישראל מרצון. עם ישראל בדרך כלל התנגד, אם היה יכול. המשיח סבל ברצון, ישראל לא סבל בשקט. הוא תמיד התקומם נגר אכזריותם של מייסריו האכזריים, גם עובדה זו פוסלת את ישראל מלהיות עבד ה' הסובל ומצביעה שוב על כך שישעיה נ"ג מדבר על המשיח.

הרמז השישי הוא שהעבד מת במקום אחרים (פסוקים 6-4, 8, 10, 12). הוא סובל למען אחרים, כדי שהם לא יצטרכו לסבול עקב חטאיהם. בשום מקום בכתובים או בהיסטוריה היהודית לא סבל ישראל למען הגויים, אם כי סבל רבות מידם, ישראל סבל, אבל סבלו תמיד בא לו בגלל חטאיו.

הרמז השביעי הוא שסבלות עבד ה' מביאים לבוטחים בו הצדקה ומרפא רוחני (פסוקים 5ב, 11ב). סבלות ישראל לא הביאו מרפא לאיש. שלושת אלפים שנה של סבל לא הצדיקו אפילו גוי אחד. אולם סבלות המשיח נועדו להביא הצדקה ומרפא לישראל.

הרמז השמיני מכריע: העבד הסובל מת (פסוקים 8, 12). פה זה קובע מעבר לכל ספק שאי אפשר לייחס את הסבל המתואר בפרק זה לישראל: עם ישראל חי וקיים ומעולם לא הושמד, למרות ניסיונותיהם של אנטישמיים רבים לאורך השנים. שוב מתבקשת המסקנה שישראל אינו העבד הטוב, העבד הוא המשיח, והוא בלבד.

הרמז התשיעי והאחרון מבוסס על השמיני: העבד הסובל קם לתחייה וזכה לראות את תוצאות סבלו ומותו. ישראל מעולם לא מת ועל כן אין צורך בתחייתו. אולם אם ימות אדם כמו המשיח, אלוהים בוודאי יקימו לחיים.

ובכן, זו תמצית הוויכוח אודות הנאמר בפרק נ"ג של דבר הנביא ישעיהו. אם נקרא את הפרק, המסקנה היחידה שתתבקש היא שמדובר במשיח, הסובל בעד חטאי ישראל וכדי לכפר עליהם ולהביא לעם מרפא. במשך מאות שנים, בדיוק זו הייתה דעת פרשני ישראל. הם כינו את העבד הסובל "משיח בן יוסף" על אף שאין במקרא עדות למשיח שני, אבל ברור שהבינו שישעיהו מדבר בפרק נ"ג של נבואתו על המשיח. פרשנות רבנית מאוחרת יותר העדיפה לייחס את הדברים לעם ישראל, וזאת בניסיון כושל למצוא מענה לפרשנות המשיחית והנוצרית על חשבון נאמנותם לכתוב עצמו. עלינו לקרוא את הפרק בלי דעה קדומה ולהבין פשוטו כמשמעו. אין לפרש אותו במטרה להתגונן מדעותיהם של אחרים אלא על סמך תוכן הדברים עצמם. נקודת הראות היהודית המסורתית והקדומה מתאימה יותר לנאמר וזו רואה בפרק תיאור של המשיח, הסובל בעד חטאי ישראל והאנושות.

הרבנים טוענים שפרק נ"ג בספר ישעיהו הנביא הוא על עם ישראל, במאמר זה נוכיח כי על פי הטקסט של פרק נ"ג בישעיהו ועל פי ההיגיון הבריא, אין אפשרות שהפרק מדבר על עם ישראל. היות והטקסט מדבר באופן ברור על מישהו יחיד, וגם על פי פירושיהם של רבים מחכמינו ורבנינו במשך השנים, מדובר במשיח.

במשך אלף השנים האחרונות, הפירוש הרווח בין רבים מהיהודים הדתיים הוא שישעיהו נ"ג מדבר על עם ישראל, אך אין זה הפירוש היחיד עליו מסכימה היהדות, ואין זה הפירוש של רבני התלמוד. התרגומים הירושלמים מייחסים את הפרק למשיח, ומתארים אותו כמלך הלוחם והמנצח במידה כזאת שמשמעות של כמה מפסוקי המפתח מתעוותים לגמרי, בעוד שהתלמוד מפרש באופן כללי את הפרק כמתייחס למשיח, או לדמויות מפתח כמו משה ופנחס, או לצדיקים. שים לב שסעדיה גאון, מנהיג רבני בעל השפעה שחי במאה התשע עשרה, מפרש שישעיהו נ"ג מדבר על ירמיהו. כך שכמעט ללא יוצא מהכלל, המקורות המסורתיים היהודים הקדומים – ולכן המקורות הסמכותיים ביותר ביהדות, מייחסים בפירושיהם את הפסוקים בישעיהו נ"ב 13- נ"ג 12 למישהו יחיד, ובכמה מקרים מייחסים אותם למשיח.

מסקנה זו מאוד משמעותית. נכון שפרשנים גדולים כמו רש"י אבן עזרא והרד"ק פרשו שהפרק הנ"ל מדבר על עם ישראל, פרשנים אחרים, גדולים אף הם, כמו משה בן נחום (הרמב"ן), שנטה ללכת בעקבות המסורת העתיקה יותר ואימץ את הפירוש של רבני התלמוד שמדובר במשיח ( פירוש זה ניתן למצוא במדרש, למרות שהאמין שבפשט של הטקסט ניתן לפרש במובן הלאומי). רבי משה אלשיך (דרשן ופוסק שחי וכתב במאה השש עשרה) חזר מספר פעמים על הערתו שרבנינו פרשו את הפרק כמתייחס למשיח, ולכן טוב אם נעשה כמוהם ונסכים עם טענתם שכול הרבנים מסכימים עם ההתייחסות של הטקסט למשיח, למרות העובדה שרש"י, אבן עזרא והרד"ק התנגדו לפירוש זה. מעניינת העובדה שרק רבנים שחיו בתקופה שלאחר בואו של ישוע לעולם, החליטו לפרש מחדש את הפרק כלא על המשיח, לא כך? האם ייתכן שרבי אלשיך ופרשנים בני זמנו הגיעו למסקנתם כי הטקסט מצביע בבירור על כך? גם בזוהר ניתן למצוא את הפירוש המשיחי לישעיהו נ"ג כמו במדרשים מאוחרים יותר. לכן ברור שיש במסורת היהודית, לאורך תקופה של כאלפיים שנה שפע של פירושים השונים מהטענה של הרבנים המודרניים.

התנועה החסידית של חב"ד מייחסת את ישעיהו נ"ג לרבם הדגול מלובביץ, מנחם שניאורסון. ברור שלתלמידיו וחסידיו של הרבי מלובביץ אין כול בעיה לייחס את הנבואה בפרק הנ"ל למישהו יחיד (בניגוד לכלל עם ישראל), ובכך הם ממשיכים במסורת היהודית העתיקה שמייחסת את הנבואה בישעיהו נ"ג לאדם אחד יחיד . יש חשיבות רבה לכול הדברים הללו כאשר אתה נוכח שחלקים מישעיהו נ"ב 13-נ"ג 12 מצוטטים בכמה מקומות בכתבי הברית החדשה, וניתן לטעון שהקטע הנ"ל בכללו נחשב לנבואה הברורה ביותר בתנ"ך על ישוע.

לאור העובדה שפירושים וטיעונים של האמונה המשיחית בישוע נתנו לנבואה חשיבות כה רבה, עמדו כנראה רבני התלמוד ותלמידיהם בפני פיתוי רב לפרש את הקטע כמתייחס לעם ישראל ולא למשיח (או כול אדם יחיד אחר). עם זאת אין תיעוד במקורות היהודיים המסורתיים שפרשני התלמוד ייחסו את הנבואה לעם ישראל במשך כמעט אלף שנה, וגם לאחר מכן לא כול הפרשנים הסכימו שהנבואה מתייחסת לכלל עם ישראל. מנהיג משיחי מלומד מהמאה השנייה בשם אוריג'אן, כתב שכמה מהמנהיגים היהודים של זמנו פרשו את ישעיהו נ"ג כמתייחס לעם ישראל ולא למשיח. במילים אחרות, בכמה חוגים של היהדות (לא משיחית) התהלכו פירושים כאלה עוד לפני שהתלמוד הושלם. אך הם לא החזיקו מעמד. ידעו שיש פירוש כזה, אך הם לא הכו שורש באף אחד מכתבי המקורות הרבניים עד המאה האחת עשרה. יש חשיבות לעובדה הזאת. בכול זאת, השורה התחתונה היא הפסוקים עצמם, ובדיקה מדוקדקת וזהירה של ההוכחות מבהירה שהפסוקים בישעיהו נב 13-נג 12 לא יכולים להתייחס לכלל עם ישראל, ולהלן הסיבות לכך:

1. לאורך כל הפסוקים בישעיהו נ"ב 13-נ"ג 12, דמותו של עבד ה' היא של צדיק תמים, מושפל ומעונה, מבוזה ודחוי (לפני הסוף שבו הוא מפואר ומרומם). דמות כזו אינה יכולה להיות עם ישראל, או היהודים, אלא אם כן התורה אינה האמת. כי בתורה כתוב בפסוקים רבים שאם כעם נהיה קדושים וצדיקים בפני אלוהים, נהיה הראש ולא הזנב, נהיה מרוממים ולא מושפלים, נהיה מבורכים ולא מדוכאים, נהיה מקובלים ולא דחויים. הדברים הללו ברורים מעל לכול ספק, כפי שדבר אלוהים מסביר בויקרא כ"ו ובדברים כ"ח בפרטי פרטים. אין מצב שקורא בלתי משוחד יכול להתנגד למסקנה שמגיעים אליה לאחר קריאת הפסוקים הללו (שאינם עומדים בפני עצמם אלא מסכמים את הנלמד לאורך כול התורה): אם כל בני ישראל היו ועודם אנשים צדיקים וקדושים, על פי תיאור עבד ה' בפרק ישעיהו נ"ג, לא היה מצבם כפי שהוא כיום – עם סובל ודחוי – הנחשב למקולל. אשר רק בגלל חסדו של אלוהים שהבטיח שלעולם לא ייטוש את עמו, ולא בגלל צדקתו, עם ישראל עדיין קיים ומשגשג בארצו.
2. רק כאשר העם שלנו (או ליתר דיוק הרוב המכריע) חטא (ובכך הפך למתנגד לאלוהים ומשרתיו/עבדיו) יכול היה אדם צדיק כמו ירמיהו או אחד הנביאים התנכיים, (או שארית פליטה של צדיקים מעטים כמו במקרה של המאמינים בימי אליהו) לסבול בגלל צדיקותו, כי אנשים כאלה הלכו נגד הזרם של רוב העם שדחה את אלוהים ואת חוקיו ומצוותיו. אך המחשבה שהעם ככלל הוא עם צדיק תמים שסבל בגלל צדיקותו לא תעלה על הדעת מבחינת ההיבט של התורה.

הסבל, הכלימה והבושה, המוות הייסורים, גירוש ועינויים של עם ישראל קדוש – ההולך כשה לטבח על לא עוול בכפו – יהיו הפרת הברית שאלוהים כרת עם ישראל בצאתם ממצרים, כי כתוב בתורה באופן מפורש שהברכות והקללות שיבוא על עם ישראל כתוצאה מקיום הברית (או אי קיומה) יתרחשו בעולם הזה קודם ולא בעולם הבא. במונחים של האמונה המשיחית, הפרת הברית בצורה כזאת מצד אלוהים תהיה דומה לישוע שייקח מאמין אמיתי (שעל פי האמונה מקבל סליחת חטאים בדמו של ישוע וזוכה לחיי נצח בגן עדן) וידון אותו לגיהינום. אך על פי פירוש הרבנים (שלדעתם ישעיהו נב 14 מתייחס לעם ישראל ולא לאדם יחיד), אלוהים בכבודו ובעצמו (קרא בישעיהו נג פסוק 10,) יגרום לכך שעם ישראל הצדיק והצייתן יובל כשה לטבח על ידי הגויים מידה כזאת שלא יהיה לו תואר ומראה, כפי שהנביא מתאר בפרק הנ"ל. פשוט מאוד, זה דבר בלתי אפשרי.

2. על פי ישעיהו נ"ב 13-15, עבד ה' אמנם עובר סבל וייסורים נוראים ואין לו תואר או מראה נאה לעין, אך בסופו של דבר הוא ירומם ויתפאר, עד כדי כך שמלכים יעמדו בפניו בהדרת כבוד וישתחוו בפניו. תיאור זה של עבד ה' מתאים להפליא לישוע המשיח, המוערץ ומכובד על ידי מלכים ומנהיגים ברחבי העולם. לא כן עם ישראל, הוא לא קיבל יחס כזה של כבוד והערצה או מעמד כה רם ונישא – עמי העולם אינם משתחווים בפניו (האנטישמיות בעולם רק הולכת וגואה). כך שלא רק שהפסוקים הראשונים בהם מתואר עבד ה' סובל ומת עבור חטאי העם אינם מתאימים לכלל עם ישראל, גם הפסוקים הבאים, בהם מתואר שהוא מרומם ומוערץ, אינם מתאים לכלל עם ישראל. אך לא ניתן להבין מהפסוקים הבאים אחריהם שאלה דברים שמלכים אומרים. כיצד יכולים אותם המלכים להכריז על התפעלותם אם דבר כזה בכלל לא קרה?
   
3. הנביא ישעיהו מציג את עבד ה' כדמות צדיקה לגמרי וללא חטא. על פי מתנגדי האמונה המשיחית, דמות זו היא של עם ישראל. אך מתי היה כלל עם ישראל כזה? מתי והיכן מתעדים פסוקי התנ"ך ואפילו ספרי ההיסטוריה של עמנו תקופה בה עם ישראל היה צדיק תמים ללא מרמה בפיו וללא מעשי אלימות (כמתואר בישעיהו נג 9), מתי היינו שקטים כמו כבשים שמובלים לטבח (פסוק 7)? את איזה דור אפשר לכנות "עבד ה' הצדיק" (פסוק 11)? אך אם הפירוש המייחס את הפסוקים הללו לכלל עם ישראל נכון, על כל עם ישראל להיות עם צדיק.אין נקודה בהיסטוריה שכך היה. ייתכן שזו הסיבה שמוצאים בתלמוד את הפסוק הקרוב ביותר לפירוש זה ב"ברכות" דף ה׳ עמוד א׳: "כל שהקב״ה חפץ בו מדכאו ביסורין…הרי שהפסוקים שבהם מתברך ״עבד ה״ בישעיהו נג׳ מתפרשים על כל יחידי בישראל" … שמתייחס לצדיקים מבין יחידיי ישראל. שים לב שעבד ה' לא נהרג בגלל אשמתו אלא בגלל אשמתם של אחרים (ישעיהו נג 4, 8). העבד לא היה אשם! האנשים האחרים חטאו, פשעו וסטו מדרך הישר (פסוקים 5-6). לא כן עבד ה'! הוא קיבל על עצמו את חטאי הרבים, אך הוא עצמו היה ללא חטא (פסוק 12). התיאור הזה תואם להפליא את ישוע. אך בשום פנים ואופן אינו תואם ומתאר את עם ישראל (או באותה מידה כול עם אחר).
4. על פי ישעיהו נ"ג 4-6 ו-12, עבד ה' הסובל הביא מרפא לאנשים. אנו חטאנו, והוא סבל, ועל ידי סבלו הוא סיפק את הישועה וסליחת חטאים, חסד ומרפא. אין מצב שניתן לייחס את כול אלה לסבל והייסורים שעברו על עם ישראל, כי הסבל שעבר על עמנו לא הביא מרפא לאותם העמים שגרמו לנו את הסבל והייסורים הללו. נהפוך הוא, העמים הללו שהתקיפו אותנו כעם, הענישו אותנו ועינו אותנו, נענשו אף הם על ידי אלוהים על שהחמירו במעשיהם. בניגוד גמור לנאמר כאן על עם ישראל, כאשר המשיח גסס על העץ, הוא התפלל אל אביו שבשמים עבור אלה שצלבו אותו ואמר, "אבי, סלח להם, כי אינם יודעים מה שהם עושים" (לוקס כג 34), והסביר לתלמידיו לפני שהלך אל מותו שגופו נשבר ודמו נשפך כ"כופר בעד רבים" (מרקוס י 45). הוא מת בעד עולם חוטא. הוא מת כדי שאנו נחייה.כל אלה שבאמת ובתמים שמו את מבטחם בו קיבלו סליחת חטאים ומהפך בחייהם על ידי הכוח שבמותו ותקומתו מהמתים. ושוב נשאלת השאלה, מתי מילא עם ישראל את התנאים הנ"ל? כיצד ניתן באמת לייחס את ישעיהו נ"ג לכלל עם ישראל? התשובה לכך כבר נעשית ברורה: לא ניתן לייחס את ישעיהו נ"ג לכלל עם ישראל אלא ליחיד שהוא צדיק תמים ומייצג את העם – ישוע, המשיח והמלך שלנו.

ייתכן שתאמר בשלב זה שיש לך עדיין בעיה עם הטענה שלי, היות ולא הזכרתי את המזמור בתהילים מד, כי בפסוקים של המזמור הזה יש תיאור של עם ישראל הצדיק שלעתים סובל סבל רב מידיהם של אויביו. אתה חושב שעובדה זו סותרת את הנקודות העיקריות שהעליתי בטיעוניי, ותומכת בעמדה שלך שהנבואה בישעיהו נג מתייחסת לעם ישראל הצדיק שסבל השפלות וכאבים מידיהם של האויבים שדיכאו אותו. במבט ראשון, נראה שמזמור מד אכן תומך בתיאוריה שלך, כי הוא מתאר בפרוטרוט את הסבל הנורא שעבר על העם – נדחה על ידי אלוהים, נשדד על ידי אויביו, נהרס על ידי עמים רבים, נדכא, נלעג, ובויש, הושפל עד עפר – ואז כתוב במפורש: "כָּל-זֹאת בָּאַתְנוּ, וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ; וְלֹא-שִׁקַּרְנוּ, בִּבְרִיתֶךָ. לֹא-נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ; וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ, מִנִּי אָרְחֶךָ. כִּי דִכִּיתָנוּ, בִּמְקוֹם תַּנִּים; וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת. אִם-שָׁכַחְנוּ, שֵׁם אֱלֹהֵינוּ; וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ, לְאֵל זָר. הֲלֹא אֱלֹהִים, יַחֲקָר-זֹאת: כִּי-הוּא יֹדֵעַ, תַּעֲלֻמוֹת לֵב. כִּי-עָלֶיךָ, הֹרַגְנוּ כָל-הַיּוֹם; נֶחְשַׁבְנוּ, כְּצֹאן טִבְחָה." תהילים מ"ד 18-23.

אכן, כמה מהפסוקים מהמזמור הנ"ל מצוטטים  בלימוד מרגש על השואה, במיוחד פסוק 18, " כָּל-זֹאת בָּאַתְנוּ, וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ; וְלֹא-שִׁקַּרְנוּ, בִּבְרִיתֶךָ." האם אפשר להבין מכך שהעם היהודי היה עם צדיק והולך אחרי אלוהים, ובכול זאת נענש על ידי אלוהים בכך שהובס ונהרס על ידי אויביו? בהחלט שלא! כפי שהדגשתי קודם, אם יעשה זאת, יבטל אלוהים את הבטחתו בתורה ויהיה מנוגד לחלוטין לפסוקים הבסיסים של הברית שלו עם עמו ישראל (במיוחד בויקרא כ"ו ובדברים כ"ח) בהם הוא מציג את התנאים לברית: אם עם ישראל כעם יציית לכול התורה וילך בדרך של אלוהים, כול הברכות יבואו עליו. אך אם העם לא יעשה את כול הכתוב בתורה ולא ילך בדרך של אלוהים, כול הקללות יבואו עליו.

לכן, אם אתה חושב שאתה קורא את הפסוקים בתהילים מד בצורה נכונה, ומבין מתוכם שהציות של כלל העם הביא עליו את המשפט והעונש של אלוהים, הדבר אינו אפשרי. "אך מה בנוגע לפסוקים בישעיהו נב 3-5," אתה אומר, "האומרים במפורש שהעם היהודי נמכר לגלות על לא עוול בכפו. והפסוקים הללו הם שבאים בדיוק לפני הקטע של ישעיהו נג המדבר על עבד ה' הסובל!" בישעיהו נב 3-5 כתוב: כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה, חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם; וְלֹא בְכֶסֶף, תִּגָּאֵלוּ. כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, מִצְרַיִם יָרַד-עַמִּי בָרִאשֹׁנָה לָגוּר שָׁם; וְאַשּׁוּר, בְּאֶפֶס עֲשָׁקוֹ. וְעַתָּה מַה-לִּי-פֹה נְאֻם-יְהוָה, כִּי-לֻקַּח עַמִּי חִנָּם; מֹשְׁלָו יְהֵילִילוּ נְאֻם-יְהוָה, וְתָמִיד כָּל-הַיּוֹם שְׁמִי מִנֹּאָץ." האם הפסוקים הללו מציינים שעם ישראל סבל על לא עוול בכפו? ברור שלא. המילה "חינם" פירושה כאן ללא מחיר, וללא סיבה. המילה חינם היא לפעמים ללא סיבה (ראה איוב ט 17, תהילים לה 7), ולפעמים ללא תועלת (משלי א 17) או בלי לקבל פיצוי (בראשית כט 15). בנוגע למילה אפס, כלום, אין בפסוקים פה קשר מוסרי למובן של חינם (לדוגמה בישעיהו ה 8, אפס מקום, שום מקום).

ובכן כיצד אפשר להיות בטוחים שיודעים איך להבין את המילים הללו? הטקסט אומר זאת במפורש: כפי שציטטנו, המילים הן במובן של "חינם אין כסף" ללא תמורה," ככתוב בפסוק 3, "חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם; וְלֹא בְכֶסֶף, תִּגָּאֵלוּ," אותו הנושא גם מופיע גם בפסוקים 4-5, כפי שציטטנו למעלה. כמו כן מציין ישעיהו בפרק אחר שעם ישראל "נמכר בגלל חטאיו." כך מבאר הנביא את הסיבה שבגללה עם ישראל סובל; "הֵן בַּעֲו‍ֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם, וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם." (ישעיהו נ 1) אפילו התלמוד מפרש ש"בעונותינו שרבו יצאו מהם" )סנדהדרין בבלי צז/ב) ו"אמר לו רבי יהושע והלא כבר נאמר (ישעיהו נב) חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו. חנם נמכרתם <בעבודת כוכבים> {בעבודה זרה} ולא בכסף תגאלו לא בתשובה ומעשים טובים" (סנהדרין בבלי צז/ב).

לכן התלמוד אומר שבני ישראל הוגלו בגלל חטאיהם ולא סתם ללא כול סיבה. כמו כן שים לב שישעיהו נב 4 מפרט בפירוש את מעשיהם של האשורים כלפי היהודים. ובישעיהו י 6 אלוהים אומר שאותם האשורים הם "שֵׁבֶט אַפִּי; וּמַטֶּה-הוּא בְיָדָם, זַעְמִי. בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ, וְעַל-עַם עֶבְרָתִי אֲצַוֶּנּוּ…" (ישעיהו י 5,6) לכן, לא נכון שבני עמנו סבלו והוגלו מארצם ללא סיבה; אלא ללא פיצוי.

פסוקים רבים בתנ"ך מלמדים את אותו הדבר. ובכן, כיצד ניתן להבין את מזמור מד? פשוט מאוד, זו תפילה של שארית פליטה צדיקה בעד העם החוטא. אלה הצדיקים של אלוהים מבני העם ה"עומדים בפרץ" עבור החוטאים נגד אלוהים מבני העם. כאשר כלל העם המשיכו בחטאיהם, אלוהים שפט והעניש את כול העם, אלה מבין העם שכן עשו את הישר בעיני אלוהים סבלו יחד עם אחיהם ואחיותיהם החוטאים שסרו מדרך ה' (איכה ב 1-12). חטאי העם ברמה הלאומית אמללו את חייו של כול אחד מבני העם באותה מידה. לכן במזמור מד המיעוט הסובל של אנשי השם מפגיעים בעד הרוב הסובל שאינו הולך בדרכי אלוהים. כמו כן, עקב טבעו של העם היהודי שמאמין ש"כול ישראל ערבים זה לזה," – שהם גוף אחד, קהילה אחת, ושכול אחד קשור קשר הדוק לשני, לטוב או לרע – מיעוט הצדיקים מבין העם שראו כיצד רוב עמם החוטא נהרס, התפללו עבורם באותה מידה שהתפללו עבור עצמם.

בדרך כלל בתנ"ך הצדיקים המפגיעים הזדהו עם החוטאים מבין העם והכלילו את עצמם איתם בתפילותיהם. דוגמא לכך הוא דניאל, כפי שהוא מתפלל (דניאל ט פסוקים 5-8): "חָטָאנוּ וְעָוִינוּ, והרשענו (הִרְשַׁעְנוּ) וּמָרָדְנוּ; וְסוֹר מִמִּצְו‍ֹתֶךָ, וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ. וְלֹא שָׁמַעְנוּ, אֶל-עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים, אֲשֶׁר דִּבְּרוּ בְּשִׁמְךָ, אֶל-מְלָכֵינוּ שָׂרֵינוּ וַאֲבֹתֵינוּ–וְאֶל, כָּל-עַם הָאָרֶץ. לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה, וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים כַּיּוֹם הַזֶּה; לְאִישׁ יְהוּדָה, וּלְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם, וּלְכָל-יִשְׂרָאֵל הַקְּרֹבִים וְהָרְחֹקִים בְּכָל-הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתָּם שָׁם, בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ-בָךְ. יְהוָה, לָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים, לִמְלָכֵינוּ לְשָׂרֵינוּ, וְלַאֲבֹתֵינוּ: אֲשֶׁר חָטָאנוּ, לָךְ." דניאל עצמו היה צדיק, אך בכול זאת התוודה על כול החטאים שעמו חטא נגד אלוהים כאילו היו אלה חטאיו, הוא הכליל את עצמו כשאמר "אנו" ו"שלנו" במקום "הם" ו"שלהם" (כמו כן קרא בנחמיה א 4- 7, ועזרא ט 1-15).

בתהילים מד מביאים המיעוט של אנשי השם את תחינותיהם בפני אלוהים על סמך צדיקותם. הם זועקים אליו לחסד עבור כול העם בגלל נאמנותם לאלוהים (או לפחות שישפוך את חסדו עליהם בגלל נאמנותם אליו). זה הפירוש ההגיוני היחיד לאור מה שהתנ"ך מלמד על הנושא של חטאי העם והעדות ההיסטורית לאורך כול התנ"ך על תוצאות החטא של העם; אם וכאשר עם ישראל יציית לאלוהים הוא יבורך, בעוד שאם וכאשר הוא לא יציית, אלוהים ישפוט ויעניש אותו. יתר על כך, עיקרון זה שופך אור על הכוח המפגיע של המשיח, כפי שמתואר בישעיהו נג, וכמו כן מסביר את כתבי הברית החדשה: דרך הצדיקות המושלמת שלו, המשיח יכול היה לכפר גם על חוטאים ועל הצדיקים (הלא מושלמים) (ישעיהו נג 11, אל הרומים ה 15-21).

לא ניתן לאמור זאת אפילו על המיעוט הצדיק כביכול מבין העם. נכון שכתוב בתנ"ך שיש בכול דור יחידים בקרב העם המכונים צדיקים שהולכים אחרי אלוהים – אך הם אף פעם לא הרוב של העם אלא המיעוט. והיחידים הללו הלכו לעתים קרובות נגד הזרם של החברה החוטאת והממסד הדתי המושחת. לי אין בעיה עם שארית המיעוט הצדיק. הבעיה עולה כאשר מנסים להציג את היחידים הללו של המיעוט הצדיק כגוף שלם של העם, כפי שנדרש מהכתוב בפרק נג בישעיהו.

במציאות, אין ל"מיעוט" הזה מקרב העם היסטוריה ולא ניתן לתאר אותו במילים כמו:"וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו, וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה" (ישעיהו נג 2), כי ה"מיעוט" הצדיק" אינו גוף שהתחיל לצמוח באיזו שהיא נקודה מסוימת. כמו כן כשמדברים על שתיקתו של עבד ה' כמו שה נכנע בסבלו כמתייחס למיעוט הצדיק, הרי שמיעוט זה לא היה שקט ולעיתים קרובות היה מתנגד פעיל נגד הרוב החוטא ואפילו הוביל תנועת מרד נגד שלטונות זרים שדיכאו את העם (כפי שעשו המכבים במאה השניה לפני הספירה). כך שהמיעוט הצדיק לא מילא את הנבואה. וגם את החלק האחרון שלה שבסופו של דבר עבד ה' הועלה לרמה גבוהה של הוד והדר שמלכים באו להשתחוות בפניו ביראת כבוד.

פשוט מאוד, הנביא ישעיהו מתאר בפרק נג אדם ממשי, לא איזו קבוצה אבסטרקטית שבקושי ניתן לזהות את האנשים שבה. כאשר קוראים כמה מפרושי רש"י לישעיהו 53 הם מתאימים יותר לישוע, המשיח שלנו מאשר למיעוט הצדיק. כאשר אתה קורא את הפסוקים הללו, שאל את עצמך, את מי הכתוב מתאר? (כניסוי מאיר עיניים, נסה להשתמש במילה "ישוע" במקום במילה "ישראל"). בישעיהו נג פסוק 4, אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, המילה אכן שמופיעה גם בפסוקים הבאים היא למעשה אך.

זאת אומרת, אך הוא סבל לא בגלל המצב הירוד הרוחני והמוסרי שלו, אלא הוכה וכאב כדי שכול העמים יקבלו כפרה יחד עם סבלו של עם ישראל, אך הוא מַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם (נשא על עצמו את החוליים שמגיעים לכולנו,) אך אֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ, נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה, למרות שלא היה כזה, אך הוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲו‍ֹנֹתֵינוּ; מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו…(פסוק 5) הוא סבל כול זאת כדי שאנו נהנה מחיי רווה, ושלכולנו בעולם יהיה שלום. (פסוק 11) …ַעֲו‍ֹנֹתָם, הוּא יִסְבֹּל. באותו דרך שכתוב בתורה (במדבר יח 1)… אַתָּה (אהרון הכוהן) וּבָנֶיךָ וּבֵית-אָבִיךָ אִתָּךְ, תִּשְׂאוּ אֶת-עֲו‍ֹן הַמִּקְדָּשׁ. בישעיהו נג פסוק 12…וְאֶת-פֹּשְׁעִים נִמְנָה; הוא עבר סבל וייסורים כאילו שבעצמו חטא, כול זאת בגלל חטאיהם של אחרים (כולל שלנו מעם ישראל,) הוּא חֵטְא-רַבִּים נָשָׂא. וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ – על ידי סבלותיו למענם, הטוב של אלוהים יכול לבוא על העולם. ושוב אני שואל, את מי מתארים הפסוקים והמעשים הללו?

ישנם רבנים מודרניים הטוענים כי יש לפרש את ישעיהו פרק נ"ג כמדבר על עם ישראל, ולא על המשיח. אבל הפירוש הקדום ביותר המייחס את ישעיהו נ"ג לעם ישראל מופיע במאה השנייה לספירה ממקור משיחי המשחזר שיחה בין מאמין משיחי לא יהודי לבין כמה מורים יהודיים שלא האמינו בישוע. אולם חוץ מקטע אחד במדרש רבה, (שם חלק מפסוק אחד מייחס את הפרק למיעוט הצדיק של העם) זיהוי מסוים של הפרק עם ישראל לא מופיע בכול כתבי הרבנים עד לכמעט אלף שנה לאחר תקופתו של ישוע עלי אדמות. (במילים אחרות, לא נמצא בתלמוד, בתרגומים, או בכול המדרשים.) לכן, הפירוש של ישעיהו פרק נ"ג המייחס אותו לעם ישראל לא יכול להיחשב לפירוש המקובל (או הקדום) של הרבנים, ולכן גם לא של היהודי המסורתי, וזה מה שבאמת חשוב.

אין פה כל דבר קשה להבנה, ההוכחות ידועות ופתוחות לכול, וניתן למצוא אותן לאורך כול מאות השנים. להלן מידע ממקורות הרבנים:

תרגום יונתן מייחס את ישעיהו נב 13-נג 12 (למען הפשטות נכנה את הקטע ישעיהו נג) למשיח, למרות העובדה שב"תרגום" הם משנים את הכתוב לחלוטין, במיוחד הפסוקים שמתארים בבירור את ייסוריו של עבד ה' היחיד כדי שיראה כאילו מדובר בייסורי עם שלם. כנראה שהסיבה לכך היא שהפירוש שמייחס את הקטע למשיח היה נפוץ בתקופה שכתבו את התרגום, אף על פי שהיה פשוט יותר לא להוסיף כלל את ההתייחסות הברורה למשיח (ישעיהו נב 13) מאשר לשנות לגמרי את הפסוקים שיכולים להיראות כסותרים את התפקיד הצפוי של המשיח.

התלמוד מייחס פסוקים שונים בקטע הנ"ל ליחידים "צדיקים" מתוך עם ישראל (כולל המשיח), אך אף לא פעם אחת מייחס אותו לכלל עם ישראל. התלמוד הירושלמי (שקלים ה א) מייחס את ישעיהו נג 12 לרבי עקיבא, בעוד שהתלמוד הבבלי מייחס את ישעיהו נג 4 למשיח בסנהדרין צח ב, את ישעיהו נג 10 לצדיקים באופן כללי בברכות ה א, ואת ישעיהו נג 12 למשה בסוטה יד א. מדרש רבה מייחס את ישעיהו נג 5 למשיח (רות רבה פרשה ה ו'), בעוד שהפירוש שמייחס את ישעיהו נג לעם ישראל בגלות מופיע במדרש רבה – חומש במדבר פרשה יג ב'. זהו הפירוש האחרון, המופיע שם בהקשר לשיר השירים ה 1, בפעם האחת ויחידה בתקופת אלף השנים הראשונות של כתבי הרבנים בה מייחסים איזה שהוא חלק מהפסוקים בישעיהו נג לעם ישראל. שם כתוב, "לפי שהערו ישראל נפשם למיתה בגלות, כמה דתימא (ישעיה נג, יב): תחת אשר הערה למות נפשו…")

ילקוט שמעוני שהוא לקט מדרשים קדומים על התנ"ך, שנחתם בערך במאה ה-14), מייחס את ישעיהו נב 13 למשיח, ואומר: "מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור – זה מלך המשיח. ולמה קרא אותו הר הגדול? שהוא גדול מן האבות, שנאמר: הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאוד. ירום – מן אברהם, שאמר: הרימותי ידי אל ה'. ונשא – מן משה, בו: שאהו בחיקך. וגבה – ממלאכי השרת, שכתוב בהם: וגביהן וגובה להם ויראה להם." שנאמר (פרוש ילקוט ילקוט שמעוני זכריה ד ז) ישעיהו נג 5 מתייחס ל"מלך המשיח" הסובל, בעוד ישעיהו נג 5 מתייחס למשה, כפי שרואים בקטעי התלמוד למעלה. אם נחזור על הכתוב למעלה מהתלמוד, נראה בבירור שכתבי הרבנים הקדומים, שהם מקורות הסמכות הדת היהודית, כמעט תמיד מייחסים את ישעיהו נג למישהו יחיד ולא לכלל עם ישראל או לקבוצה הדתית מתוך העם, ואותו אדם יחיד הוא בדרך כלל המשיח. שוב אני מדגיש עד כמה חשוב הדבר ליהודי המסורתי, ועד כמה חשוב שאדגיש שוב שמידע זה הוסתר על ידי מפרשים שבאו בשנים שלאחר מכן: הפירוש שמייחס את ישעיהו נג למשיח היה מקובל על רוב הרבנים הקדומים!

רבי סעדיה גאון, המנהיג היהודי הדגול מבבל במאה התשיעית, אף על פי שלא פרש את הפרק כמתייחס למשיח, עדיין פרש אותו כמתייחס לאדם יחיד כשהסביר שהוא מתייחס לירמיהו. לכן, אם היה מקובל אז לייחס את הפרק לעם ישראל, הרב סעדיה גאון היה מאשר זאת, במיוחד היות והדבר היה עוזר לו בוויכוחים נגד הנצרות של זמנו. הפעם הראשונה שרב בעל סמכות בדת היהודית פרש שהפרק מתייחס לעם ישראל הייתה על ידי רש"י (במאה ה-11), וגם זאת בהתייחסות למיעוט ה"צדיק" של העם.

לכן אין פלא שרבי אבן עזרא (מהמאה ה-12) שגם הוא פרש את ישעיהו נג כמתייחס לעם ישראל, מתחיל את פירושו של הקטע מישעיהו נב 12 עם הערה ש"הנה ישכיל עבדי, זאת הפרשה קשה מאד." אך כאשר קוראים את הקטע עם ההבנה שהוא מתייחס לישוע, היא לא פרשה קשה בכלל אלא ברורה להפליא ואף נותנת הרגשה לקורא שהיא נכתבה לאחר מותו ותקומתו של ישוע. למרות העובדה שרש"י, אבן עזרא, הרב"ק (רבנים דגולים מהמאה ה-11 עד המאה ה-13) ואחרים שטענו שהפרק מיוחס לעם ישראל ולא לנביא עצמו או למשיח, פרשנים יהודים אחרים, אפילו בימינו, עדיין טוענים שעבד ה' בישעיהו נג הוא המשיח.

ההתייחסות הקדומה ביותר של הפרק לעם ישראל מופיעה דווקא במקור לא יהודי, בתיעוד פולמוס (Contra Celsum) שנכתב על ידי מאמין משיחי מלומד מהמאה השנייה בשם אוריג'ן. במאמרו מתעד אוריג'ן את הויכוח שהיה לו פעם עם יהודי מלומד אחד, שטען שפרק נג בישעיהו מתייחס לסבלותיו של עם ישראל, המפוזר בגלות בארצות שונות, במושגים של אדם יחיד כדי שלא יתבולל בין הגויים. לכן הנביא אומר ש"לא תואר לו ולא הדר ונראהו" (ישעיהו נג 2) ו"כי אשר סופר להם ראו" (ישעיהו נב 15) והמושג "איש מכאובות." (ישעיהו נג 2) בתשובה לטענתו של היהודי המלומד שהפסוקים הללו מתייחסים לכלל עם ישראל, כתב אוריג'ן בתיעודו שהטענות הרבות באותו הויכוח כדי להוכיח שאותם הפסוקים בנבואתו של ישעיהו אומנם מדברים על אדם יחיד, אך שהם מתייחסים לעם שלם אינן נכונות.

בטענתו הנגדית של אוריג'ן הוא שואל את היהודי, מיהו אותו אדם (עבד ה') שנשא על עצמו את חטאינו, סבל כאבים נוראים בעדנו, וכול אלה כי הוא היה "מחולל מפשעינו ומדוכא מעוונותינו ובחבורתו נרפא לנו." (ישעיהו נג 3,4) הרי מסתבר שהם אלה שחטאו ושבחבורתו של המושיע נרפא להם (באם הם מהעם היהודי או מהגויים שהתגיירו). הוא מדגיש את המילים של הנביא שמנבא מהשראת רוח הקודש "כי נגזר מארץ החיים מפשע עמי נגע למו" (ה' אומר שבגלל פשעי עמו אותו עבד ה' נפגע ומת, ישעיהו נג 8). לכן אם עמו של אלוהים הוא נושא הנבואה, אותו אדם יחיד שנאמר עליו שהלך אל מותו בגלל חטאיו של עם אלוהים אינו יכול להיות העם עצמו אלא מישהו אחר מתוך העם של אלוהים. ואותו אדם אינו אלא המשיח ישוע, שבחבורתו נרפאים אלה מהעם שמאמינים בו, כאשר "בטל את שטר החוב אשר היה נגדנו עד תומו והסירו בתקעו אותו בצלב. ובהפשיטו את עצמת הרשויות והשררות (ששלטו בנו), הציגן לראווה בתהלוכת נצחונו, ניצחון שהשיג בו. (אל הקולוסים ב 14-15)

ההקשר של פרקים נ"ב ונ"ד

הנביא חזה בעתיד המזהיר של ישראל ובפועלו של המשיח על רקע סוף גלות בבל. אך ההקשר הרבה יותר רחב – ומתחיל בישעיהו מ. מדובר בהתחלה חדשה עבור ישראל, יצירה חדשה, ויציאה המונית חדשה מהגלות, כאשר כול אומות העולם יראו בסופו של דבר את הדר כבודו של אלוהים. האירועים שהנביא ישעיהו חוזה בפרק נג גדולים ורחבים יותר משובם של כארבעים וחמשה אלף יהודים מבבל במאה השישית לפני הספירה. בפרקים הללו בישעיהו, הגלות משמשת סמל לעבדות רוחנית של העם היהודי, בעוד ששובו מהגלות משמש כסמל לגאולתו. הנבואות הללו של הגאולה מגיעות לשיאן בנבואה המשיחית הנהדרת בישעיהו נב 13- נג 12

הנבואה בישעיהו נב 13- נג 12 היא אחת מהנבואות החשובות ביותר בכול התנ"ך, ולא תהיה זו הגזמה לאמור שיותר יהודים הגיעו לאמונה בישוע לאחר קריאה והבנת הפסוקים הללו מאשר לאחר קריאה והבנת כול פסוק אחר בתנ"ך. לקורא הבלתי משוחד, הפסוקים מדברים באופן ברור על מותו ותקומתו לחיים של עבד ה' שעשה זאת עבור בני עמו החוטאים. אותו עבד ה' הוא ישוע! לכן אין פלא שמתנגדי המשיח פיתחו טענות רבות לפירוש הזה של ישעיהו נג, כשהטענה הנפוצה ביותר שלהם היא שאותו עבד ה' הוא עם ישראל ולא המשיח (זאת אומרת שלטענתם הפירוש הוא שהפסוקים מדברים על עם שלם ולא על מישהו יחיד).

מעניין שבתלמוד עצמו, בתרגומים, או במדרשים לא ניתן למצוא אפילו במקום אחד את הפירוש שלהם שעבד ה' בישעיהו נג הוא עם ישראל (במילים אחרות, בכול כתבי התורה שבעל פה הקלאסיים, היה זה רש"י, שחי במאה האחת עשרה לספירה שבפעם הראשונה העלה את הרעיון הזה.) העובדה הזאת אומרת משהו. כי במשך כמעט אלף שנה לאחר מותו של ישוע, אף לא רב אחד, אף לא מורה תלמוד אחד, אף לא חכם תורה אחד, הציע את הפירוש שישעיהו נג מדבר על עם ישראל (לעומת הפירוש שמדובר במישהו צדיק מתוך עם ישראל), למרות העובדה שהפסוקים הללו מישעיהו מצוטטים בכתבי הברית החדשה, ומאמינים משיחיים השתמשו בהם בוויכוחים עם יהודים לא מאמינים כדי להוכיח שמדובר בישוע המשיח.  

כעת נדון במענה לשתי שאלות חשובות מאוד: (1) בפרקים הקודמים ל-נג, בישעיהו מ עד נא, כאשר עבד ה' מוזכר שם, האם תמיד מדובר בעם ישראל ולא במישהו יחיד המייצג את ישראל? (2) האם פסוקי ההקשר לפני ואחרי הפסוקים הללו מדברים רק על גלות העם היהודי לבבל? עבד ה' מוזכר בסך הכול שבע עשרה פעמים בפרקים מ-נא בישעיהו, לפעמים בהתייחסות לעם ישראל ככלל (פרק מ 8-8, פעמיים בפרק מב 19, מג 10, ופעמיים בפרקים מד 21, מה 4, מח 20) ולפעמים בהתייחסות למישהו צדיק מהעם (פרק מט 3, 5-7, פרק נ 10). בכמה פסוקים לא ממש ברור אם מדובר בעם או ביחיד או קבוצה קטנה של צדיקים מתוך העם), למרות שסביר להניח שמדובר ביחיד (ישעיהו מב 1, מד 1-2).106 חשוב לציין שמבין כול הפסוקים הללו, ניתן לראות את ההתבטאות היותר אישית, ספציפית אל היחיד דווקא בפרק נב 13 ופרק נג 11, שהם הפסוקים שבערך פותחים ומסיימים את הנבואה הנהדרת הזאת.

כאשר מסכמים את המידע שהצגנו כאן למעלה וקוראים את הפסוקים הכלולים בו, רואים משהו מאוד חשוב: הפסוקים שמייחסים את עבד ה' לעם ישראל מסתיימים בפרק מח 20, בעוד שהפסוקים שמייחסים את העבד למישהו יחיד נכנסים ללא ספק לפוקוס החל מישעיהו מט וממשיכים עד לסוף פרק נג. לכן, כאשר אנו מגיעים לפרק נב 13 הזרקור מאיר על מישהו יחיד ולא על עם שלם. התמונה נעשית ברורה יותר!  הבט בהוכחות קצת יותר לעומק. נכון שישנם פסוקים המייחסים את העבד לעם שלם בישעיהו פרקים מא עד מח. להלן כמה מהפסוקים שמייחסים את ה"עבד" לעם ישראל.

• "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי, יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ; זֶרַע, אַבְרָהָם אֹהֲבִי. אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ, וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ; וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי-אַתָּה, בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ." (ישעיהו מא 8-9) שים לב שהעבד פה מורכב מצאצאיו (רבים) של אברהם.
• "אַתֶּם עֵדַי נְאֻם-יְהוָה, וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי:  לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ, כִּי-אֲנִי הוּא–לְפָנַי לֹא-נוֹצַר אֵל, וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה." (ישעיהו מג 10) אלוהים מדבר פה על עבדו שמורכב מעדיו (רבים) לפעמים אותו העבד אינו נענה לקריאתו של אלוהים עבורו:
• "הַחֵרְשִׁים, שְׁמָעוּ; וְהַעִוְרִים, הַבִּיטוּ לִרְאוֹת. מִי עִוֵּר כִּי אִם-עַבְדִּי, וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח; מִי עִוֵּר כִּמְשֻׁלָּם, וְעִוֵּר כְּעֶבֶד יְהוָה. ראית (רָאוֹת) רַבּוֹת, וְלֹא תִשְׁמֹר; פָּקוֹחַ אָזְנַיִם, וְלֹא יִשְׁמָע." (ישעיהו מב 18-20) למעשה, העם היהודי יוצא לגלות בבל גם בהיותו עבד ה', וכעבד ה' הוא עדיין חרש ועיוור: " הוֹצִיא עַם-עִוֵּר, וְעֵינַיִם יֵשׁ; וְחֵרְשִׁים, וְאָזְנַיִם לָמוֹ." (ישעיהו מג 8). העבד הזה שונה מאוד מהעבד שעליו אמר אלוהים בפסוקים אחרים שהוא פוקח עיני עיוורים. הניגודים מאוד בולטים:
• "הֵן עַבְדִּי אֶתְמָךְ-בּוֹ, בְּחִירִי רָצְתָה נַפְשִׁי; נָתַתִּי רוּחִי עָלָיו, מִשְׁפָּט לַגּוֹיִם יוֹצִיא… אֲנִי יְהוָה קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק, וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ; וְאֶצָּרְךָ, וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם–לְאוֹר גּוֹיִם. לִפְקֹחַ, עֵינַיִם עִוְרוֹת; לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר, מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ." (ישעיהו מב 1, 6-7) העבד בפסוקים הנ"ל צייתן וצדיק, הוא משחרר אסירים, ועל פי התרגומים הירושלמיים העבד הזה אינו אלא המשיח. רבי דוד קמחי – אחד מ"שלושת הגדולים" של הפרשנים היהודים של ימי הביניים – מאשר זאת בפירושו לפסוק בישעיהו מב 1; "הֵן עַבְדִּי…בְּחִירִי" כשהוא מייחס את העבד ל"מלך המשיח".

הדמות הזאת של העבד מופיעה בצורה עוד יותר ברורה בישעיהו מט, ואף על פי שהוא מכונה שם ישראל, הוא נשלח לגאול את עם ישראל. אותו העבד הוא צדיק ומייצג את העם.109 וכמו העבד בישעיהו מב, הוא המשיח!110 • "שִׁמְעוּ אִיִּים אֵלַי, וְהַקְשִׁיבוּ לְאֻמִּים מֵרָחוֹק; יְהוָה מִבֶּטֶן קְרָאָנִי, מִמְּעֵי אִמִּי הִזְכִּיר שְׁמִי. וַיָּשֶׂם פִּי כְּחֶרֶב חַדָּה, בְּצֵל יָדוֹ הֶחְבִּיאָנִי; וַיְשִׂימֵנִי לְחֵץ בָּרוּר, בְּאַשְׁפָּתוֹ הִסְתִּירָנִי. וַיֹּאמֶר לִי, עַבְדִּי-אָתָּה–יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-בְּךָ אֶתְפָּאָר. וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי, לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי; אָכֵן מִשְׁפָּטִי אֶת-יְהוָה, וּפְעֻלָּתִי אֶת-אֱלֹהָי. וְעַתָּה אָמַר יְהוָה, יוֹצְרִי מִבֶּטֶן לְעֶבֶד לוֹ, לְשׁוֹבֵב יַעֲקֹב אֵלָיו, וְיִשְׂרָאֵל לא (לוֹ) יֵאָסֵף; וְאֶכָּבֵד בְּעֵינֵי יְהוָה, וֵאלֹהַי הָיָה עֻזִּי. וַיֹּאמֶר, נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי עֶבֶד, לְהָקִים אֶת-שִׁבְטֵי יַעֲקֹב, ונצירי (וּנְצוּרֵי) יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב; וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם, לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד-קְצֵה הָאָרֶץ. כֹּה אָמַר-יְהוָה גֹּאֵל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשׁוֹ, לִבְזֹה-נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי לְעֶבֶד מֹשְׁלִים, מְלָכִים יִרְאוּ וָקָמוּ, שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲווּ–לְמַעַן יְהוָה אֲשֶׁר נֶאֱמָן, קְדֹשׁ יִשְׂרָאֵל וַיִּבְחָרֶךָּ." (ישעיהו מט 1-7) על פי הפסוקים הבאים, העבד למעשה מוציא באופן על טבעי את העם משבי הגלות. כי גלות בבל מייצגת במימד הרוחני את שבי העם ויציאתו לגלות מאת אלוהים. שובם משבי הגלות הפיזית מסמלת את שובם מכול שבי אחר, לזמן של בריאת עם חדש.

והעבד הוא שמוביל את היציאה לחירות החדשה הזאת, שהיא בצורה מסוימת אף גדולה יותר מהקודמות, ובכך הוא מתפקד כמאין משה חדש.כיצד נסביר את העובדה שהעבד מכונה ישראל בישעיהו מט 3, כאשר בעצם הכתוב מדבר על מישהו ולא על עם שלם? זוהי לא רק בעיה של האמונה המשיחית, היות ועל פי פירושם של שלושת הפרשנים היהודים הגדולים של ימי הביניים, העבד בישעיהו מט הוא מישהו יחיד (המכונה הנביא) ולא עַם. כך שגם עליהם להסביר מדוע העבד (מישהו יחיד) מכונה ישראל. אך אין זה מכשול כלל, על פי הפירוש של מצודת דוד, שהוא פירוש יהודי נוסף חשוב של ימי הביניים, "עבדי אתה. מזומן אתה לשליחותי כעבד לאדון: ישראל. הרי אתה [הכוונה לנביא] לפני ככל המון ישראל אשר אתפאר בך כמו בכולם." אם כך מדובר בנביא בישראל (כפי שפרשו זאת רבנים גדולים של ימי הביניים), על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במשיח ישראל, שגם מייצג וגם ממלא את הייעוד של עם ישראל? המובן הוא פשוט.

עם ישראל נוכח מהו ייעודו ולאיזו מטרה נבחר דרך המלך הגדול והמנהיג הדגול ביותר שלו – המשיח; לכן, אין פלא שלפעמים מכנים את המשיח "ישראל." אין בכך כול בעיה. למעשה, כך מתחזק הקשר בין המשיח לעמו ישראל. ובכן, כיצד נחבר את כול הנ"ל עם ההקשר של הפסוקים בהם אנו דנים, ואשר מזכירים לעיתים תכופות את גלות בבל? אם הנביא מכריז על סוף הגלות ושחרור עם ישראל מהשבי שם, הגיוני לפרש שהעבד הוא העם כולו, כביכול לאמור, "הנה עבד ה', ישראל, יוצא משבי הגלות וחוזר לארץ המובטחת." אך אם הנביא מדבר רק על מישהו יחיד – על עצמו או על המשיח – ההתייחסות בכמה פסוקים לגלות אינו הגיוני. ובכול זאת, בכמה מהפסוקים בהם אנו דנים פה, הנביא משתמש בכך כרקע (כגון בישעיהו מח 20). נראה שזהו גם ההקשר בפסוקים המופעים לפני התחלת הפסוקים החשובים בישעיהו נב 13, זאת אומרת ישעיהו נב 11-12: " סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּׁם, טָמֵא אַל-תִּגָּעוּ; צְאוּ מִתּוֹכָהּ–הִבָּרוּ, נֹשְׂאֵי כְּלֵי יְהוָה. כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ, וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן:  כִּי-הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְהוָה, וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל."

האם אין זה מטבע הדברים שהפסוק הבא מיד אחרי הפסוקים הנ"ל ימשיך את אותו הנושא, זאת אומרת חזרת העם מגלות בבל חמש מאות שנה לפני זמנו של ישוע עלי אדמות? לאו דווקא! ראשית, עלינו לזכור שרבים מהמפרשים היהודים המסורתיים – מאז תקופת התרגומים הירושלמיים ועד היום – ייחסו את הפסוקים מישעיהו נב 13-נג 12 למשיח, ולכן ראו בקטע הזה מישעיהו חלק נפרד מהפסוקים הקודמים. במילים אחרות, הם תרגמו את הפסוקים הללו (נב 13-נג) במושגים אחרים ולא בהקשר לפסוקים הקודמים בפרק המדברים על גלות בבל. מדוע אם כן מייחסים חסידיו של הרבי מלובביץ, המאמינים שהוא המשיח, את הפסוקים הללו אל הרבי שלהם שחי ומת אלפיים חמש מאות שנה אחרי שיבת העם מגלות בבל? ומדוע מייחסים ה"תרגומים" את הקטע הנ"ל למלחמת בר כוכבא, שנערכה יותר משש מאות שנים לאחר שיבת העם מגלות בבל?

ומדוע מתחיל רש"י את פירושו לישעיהו נב 13 בכך שהפסוק מתייחס לשארית הפליטה הצדיקה מיעקב שישגשגו באחרית הימים?  שנית, הפרשנים היהודיים המסורתיים מאז ימי הביניים, כמו רש"י, אבן עזרא, רד"ק, ועד לרבנים החרדים של זמננו – המייחסים את הקטע לכלל עם ישראל (בניגוד למשיח המייצג הראשי של ישראל), עושים זאת באופן כללי ביחס לסבלותיו של העם היהודי במשך הדורות, עד של המאה העשרים. לכן ההקשר לגלות בבל הרחוקה כבר נשכח מזמן. שלישית, הדר הכבוד העולמי שהיה אמור ללוות את שובו של עם ישראל משבי גלות בבל, על פי נבואתו של ישעיהו, מעולם לא ארע.

להלן הנבואה: "קוֹל קוֹרֵא–בַּמִּדְבָּר, פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה; יַשְּׁרוּ, בָּעֲרָבָה, מְסִלָּה, לֵאלֹהֵינוּ. כָּל-גֶּיא, יִנָּשֵׂא, וְכָל-הַר וְגִבְעָה, יִשְׁפָּלוּ; וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר, וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה. וְנִגְלָה, כְּבוֹד יְהוָה; וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר יַחְדָּו, כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר. (ישעיהו מ 3-5) חָשַׂף יְהוָה אֶת-זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ, לְעֵינֵי כָּל-הַגּוֹיִם; וְרָאוּ, כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ, אֵת, יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ." (ישעיהו נב 10) ישנם עוד פסוקים דומים בישעיהו שאוכל לצטט (קרא בישעיהו מא 17-20, מג 16-21, נא 9-11), אך לא ניתן להימנע מהמסקנה הברורה: בקנה מידה עולמי, שובו של עם ישראל מגלות בבל עם קצת פחות מארבעים וחמישה אלף יהודים (קרא בנחמיה ז) לא היה אירוע כה גדול, מפוצץ, מבחינת נס קוסמי אדיר.

הוא לא הראה את הדר כבודו של אלוהים במידה כזאת שכול העולם חזה בישועתו. לכן, ביחס ממשי להקשר הרחב יותר ופרושם הזהיר של הפסוקים הללו, ניתן לראות את התמונה הבאה ביתר בהירות: המשיח הוא העבד של אלוהים שפותח את הדרך לעמו, המשיח כמו משה חדש מוציא אותו מעבדות לחירות, אך הפעם הזאת הוא לא מוציא אותו מעבדות במצרים או אפילו מבבל. אלא מוביל את עמו מתוך שבי רוחני, אותו מסמלת בפסוקים הללו גלות בבל, אל התמלאות ייעודו הרוחני של העם. כפי שציינתי קודם, גלות בבל הייתה הרקע לנבואות המשיחיות הללו, ובשיבת העם מהגלות כמילוי תפקידו של עבד ה' ישראלי, מופיע עבד ה' המשיח כנציג האידיאלי של העם, משחרר את השבויים ומביא ישועה לכול קצווי תבל.

לכן, יש סיבה טובה לכך שכתבי הברית החדשה מצטטים את ישעיהו מ ביחס ליוחנן המטביל, שהיה הקול במדבר המכין את הדרך למשיח (קרא במתי ג 1-39). פירושו של דבר הוא שהאדון עצמו, בישותו של ישוע המשיח יבוא לציון, כפי שישעיהו ניבא בפרק נב: ”קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל, יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ:  כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ, בְּשׁוּב יְהוָה צִיּוֹן.” (יעשיהו נב 8) – דבר זה יגרום לשמחה הגדולה ולניצחון. אדוני יבוא לגאול את עמו! אתה יכול לדמיין זאת כך: הנביא רואה מתוך גלות בבל את הגואל הגדול, כאשר יהוה סולל דרך במדבר, דרך רחבה ומהירה כדי שהפדויים ילכו בה (ישעיהו לה), יציאה המונית חדשה של העם מעבדות לחרות.

בחזון הנבואי רואים מרחוק עם שלם צועד ויוצא מהגלות, וכאשר הם מתקרבים התמונה מתבהרת ורואים שזה בעצם אישיות אחת, לא עם; ישראלי אידיאלי, לא העם ככלל; המשיח שהוא הפודה והגואל, לא קבוצת אנשים חוטאים, שמועדים ללא הרף ולא מגיעים לרף המטרה (ישעיהו נז 3-23, נט 1-8). מתוך צללי הגלות, זוהר אור גאולת ה' מפציע, וככול שהשמש הזאת הולכת וגדלה לקראת מלוא זוהרה, אנו רואים בבירור שישועת ישראל אינה ממוקדת בשחרור משבי חלקי של העם אלא בשחרור אמיתי ויציאה משבי תמידי של החטא. הפרוש המשיחי הגיוני ביותר! המשיח, העבד הצדיק של ה', ממלא את ייעוד בני עמו ושל העם עצמו. בניצחונו של העבד הצדיק של ה', עם ישראל מנצח; בצייתנותו לאלוהים, עם ישראל – יחד עם אומות העולם – נעשים צייתנים לאלוהים.

למעשה, זו הדרך היחידה ההוגנת, ההגיונית והתואמת את פרוש הקטע מישעיהו נב 13- נג 12 בהקשר הנכון שלו.115 אם נבואתו של ישעיהו אינה משיחית, היא נבואת שקר, כי הישועה והגאולה רבת ההוד עליה ניבא לא התקיימה. אך אם הנבואה היא משיחית, אנו רואים כיצד המשיח – יהודי ישראלי, אחד מבני עמו ישראל – מאפשר לעם ישראל למלא את ייעודו. שים לב כיצד הפסוקים הבאים התקיימו באופן מילולי (או שהם נמצאים בתהליך של התמלאות): על פי ישעיהו מב 4, "לֹא יִכְהֶה וְלֹא יָרוּץ, עַד-יָשִׂים בָּאָרֶץ מִשְׁפָּט; וּלְתוֹרָתוֹ, אִיִּים יְיַחֵלוּ." ניתן לראות את הנבואה המתמשכת הזאת מתמלאת לנגד עינינו, כאשר ישוע המשיח, דרך חסידיו ברחבי העולם ודרך רוח הקודש, ממשיך להביא את הצדק והשחרור ממלתעות החטא ואחדות ליותר ויותר בני אדם על כדור הארץ (ראה פרק קודם 2.1). ואפילו בשעה זו, במקומות הנידחים, שכוחי אל ביותר על פני כדור הארץ, באיים מפוזרים באמצע אוקיינוסים רחבים, המוני בני אדם מצפים בכיליון עיניים ומאמצים לליבם את לימודי ישוע, המגלים להם את אלוהי האמת, אלוהי ישראל. אדוני אלוהינו האחד.