תהילים כ"ב – הנבואה על הסבל, הדחייה, הבוז והצליבה של המשיח

למעשה, מזמור כ"ב הוא תפילה של צדיק מעונה וסובל עבור היהודים, על מוות, הצלה ותקומה על ידי אלוהים כמענה לתפילה – עדות מדהימה שניתן לחזור עליה במשך כול הדורות. במובן זה, הפרק מתאים בדיוק לישוע המשיח, שהוא התגלמות הצדיק המעונה, מוקף על ידי המון עוין, מוכה, נלעג, הוצא להורג על העץ, ולכאורה נעזב לאנחות על ידי אלוהים – אך בסופו של דבר למוות לא היה כוח עליו ואלוהים הקימו מהמתים בעוצמת רוח קודשו. זהו סיפור הידוע כיום ברחבי העולם.

זו הסיבה שישוע ציטט פסוקים ממזמור זה ביחס לעצמו כאשר התנוסס צלוב על העץ. פסוקים אלה מתייחסים אליו בצורה מדהימה! מעניין שכמה מהפרשנים הגדולים ביהדות, כולל רש"י, מפרשים שמזמור כב הוא נבואה על סבלותיו של העם היהודי ויציאתו לגלות, לא על הסבל שעבר על דוד המלך. בנוסף לכך, מדרש רבני ידוע שחובר בערך לפני אלף ומאתים שנה מפרש שדוד דיבר במזמור כב על סבלותיו של המשיח. לכן, ניתן לאמר בוודאות שההתייחסות במזמור כב למותו ותקומתו מהמתים של המשיח תואמת את המובן הברור של הטקסט במזמור.

"א לַמְנַצֵּחַ עַל-אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד׃ ב אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי׃ ג אֱלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא-דֻמִיָּה לִי׃  ד וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל׃  ה בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ בָּטְחוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ׃ ו אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא-בוֹשׁוּ׃  ז וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא-אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם׃  ח כָּל-רֹאַי יַלְעִגוּ לִי יַפְטִירוּ בְשָׂפָה יָנִיעוּ רֹאשׁ׃  ט גֹּל אֶל-יְהוָה יְפַלְּטֵהוּ יַצִּילֵהוּ כִּי חָפֵץ בּוֹ׃  י כִּי-אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן מַבְטִיחִי עַל-שְׁדֵי אִמִּי׃ יא עָלֶיךָ הָשְׁלַכְתִּי מֵרָחֶם מִבֶּטֶן אִמִּי אֵלִי אָתָּה׃  יב אַל-תִּרְחַק מִמֶּנִּי כִּי-צָרָה קְרוֹבָה כִּי-אֵין עוֹזֵר׃  יג סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי׃  יד פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם אַרְיֵה טֹרֵף וְשֹׁאֵג׃  טו כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל-עַצְמוֹתָי הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי׃  טז יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי וְלַעֲפַר-מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי׃  יז כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי׃  יח אֲסַפֵּר כָּל-עַצְמוֹתָי הֵמָּה יַבִּיטוּ יִרְאוּ-בִי׃  יט יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל-לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל׃  כ וְאַתָּה יְהוָה אַל-תִּרְחָק אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה׃  כא הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד-כֶּלֶב יְחִידָתִי׃   כב הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי׃  כג אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ׃ כד יִרְאֵי יְהוָה הַלְלוּהוּ כָּל-זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ כָּל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל׃ כה כִּי לֹא-בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי וְלֹא-הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ׃  כו מֵאִתְּךָ תְּהִלָּתִי בְּקָהָל רָב נְדָרַי אֲשַׁלֵּם נֶגֶד יְרֵאָיו׃  כז יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ יְהַלְלוּ יְהוָה דֹּרְשָׁיו יְחִי לְבַבְכֶם לָעַד׃ כח יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל-יְהוָה כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל-מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם׃  כט כִּי לַיהוָה הַמְּלוּכָה וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם׃  ל אָכְלוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ כָּל-דִּשְׁנֵי-אֶרֶץ לְפָנָיו יִכְרְעוּ כָּל-יוֹרְדֵי עָפָר וְנַפְשׁוֹ לֹא חִיָּה׃  לא זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ יְסֻפַּר לַאדֹנָי לַדּוֹר׃
לב יָבֹאוּ וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ לְעַם נוֹלָד כִּי עָשָׂה" (תהילים כ"ב)

מזמור כ"ב הוא מזמור תהילים המשיחי המפורסם ביותר. המזמור כולו מוקדש לאירועים שכרוכים בביאת המשיח הראשונה ולמספר היבטים הכרוכים בחזרתו. הוא מתחלק לשני חלקים עיקריים: הראשון עוסק בסבלו של המשיח והשני ברוממותו. ניתן לראות במזמור כולו גרסה שירית של ישעיהו נ"ג, אף על פי שהוא נכתב לפני נבואת ישעיהו.

סבלו של המשיח – מזמור תהילים כ"ב 22-2

המשיח זועק לעזרה – כ"ב 3-2

פסוקים אלה מתארים את המשיח זועק מתהומות הכאב. אין זה מקרה שישוע זעק את המילים האלה כשהיה תלוי על הצלב. הוא ציטט אותן לאחר שלוש שעות של עלטה כבדה. במשך שלוש השעות האלה נשפך עליו מלוא חרונו של אלוהים על חטאי עם ישראל והעולם כולו. זהו המקום היחיד בבשורות שבו ישוע פונה אל אלוהים במילה "אלי". בכל יתר פניותיו לאלוהים הנזכרות בבשורות, למעלה מ 170- במספר, הוא תמיד אומר "אבא" או "אבי". ברור מאוד שישוע נהנה ממערכת יחסים מיוחדת במינה עם אלוהים. אבל כשגסס על הצלב הוא נשא עליו את חטאי העולם כולו והיחסים בינו לבין אלוהים היו בשלב זה של נשפט ושופט, ולא של בן ואב. לכן ישוע פנה אליו במילים "אלי, אלי" ולא "אבי, אבי".

הצלה בעזרת אלוהים בעבר – כ"ב 6-4

פסוקים אלה מזכירים את מעשי הישועה של אלוהים בעבר. אלוהים בהחלט מסוגל להציל ולהושיע, אולם הוא בוחר שלא לעשות זאת.

בוז ולעג למשיח – כ"ב 9-7

פסוקים אלה מתארים במונחים דומים לאלה שבישעיהו נ"ג את לעגם ושחוקם לאיד של הרשעים נוכח ענותו של המשיח. המילים המשמשות בפרק זה אכן דומות מאוד לדברי הלעג שהיו בפי הקהל שצפה בצליבתו של ישוע. חירפו אותו, בזו לו, לעגו וקנטרו.

המשיח שם מבטחו באלוהים – כ"ב 12-10

לפי פסוקים אלה, המשיח בטח באלוהים מלידה. יש כאן התייחסויות לאמו של המשיח, אבל כמו בכל יתר הנבואות המשיחיות, אין כל התייחסות לאב אנושי. המשיח עמד להיוולד לבתולה, כפי שחזה ישעיהו (ז' 144).

תיאור הייסורים – כ"ב 19-13

פסוקים אלה מתארים את ייסוריו של המשיח, וחלקם מופיעים בברית החדשה בציטוט כמעט ישיר.

א. אויביו של המשיח יכתרו אותו ויתבוננו בו – כ"ב 14-13 .

ב. ייסורים גופניים – 18-15 :

1. "כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי".
הזעה מוגברת.

2. "הִתְפָּרְדוּ כָּל־עַצְמוֹתָי".
אחרי שהשכיבו את הנצלב על קורות הצלב ונעצו בו את המסמרים, הרימו את הצלב למצב מאונך והטילו אותו אל תוך בור עמוק באדמה. הטלטלה שכרוכה בפעולה זו גרמה לפריקתן של העצמות.

3. "הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג".
ביטוי שמשמעותו "לב שבור", לא רק נפשית אלא גם פיזית, כשדם ומים הניגרים מהגוף הם ראיה לכך.

4. "יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי".
כוחו אזל לחלוטין.

5. "לְשׁוֹניִ מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי".
לשונו נדבקת לחיכו, סימן לצימאון קשה. אחרי שש שעות על הצלב, ששלוש מהן היו בעלטה גמורה, ישוע אמר: "אני צמא". הכוונה הייתה ליותר מצמא גופני. משך שלוש שעות חשוכות אלה סבל ישוע מחרון האלוהים שניתךך עליו, מייסורי תופת של ממש. ישוע סיפר פעם על איש עשיר שלאחר רגעים ספורים בלבד בגיהינום אמר שהוא צמא )לוקס ט"ז(. אמירת אותן המילים משקפת את הסבל הקיצוני מייסורי התופת שהוא חווה בזמן שהיה תלוי על הצלב.

6. "כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי".
בנוסח המסורה המילה "כארי" מופיעה, בעוד שבכתבים אחרים ועתיקים יותר המילה "כארו" מופיעה. בגלל שוני של אות אחת ישנם שתי משמעויות אפשריות. האחת, תבין את הפסוק "כאריה ידי ורגלי", בעוד שהשניה כארו (כלומר חפרו) חורים בידיי וברגליי אשר מתאים לנעיצת המסמרים בידיו וברגליו של ישוע על הצלב. המשמעות השניה היא הנכונה בגלל כמה סיבות:

• תרגום השבעים, תרגום הפשיטתא, תרגום עקילס, הוולגטה וגם כמה כתבים עבריים מסביבות קומראן [5/6Hev1bf89:12 | 4Q88f1_2:24-25] הבינו ותרגמו את המילה "כארו" ולא "כארי" כמו נוסח המסורה (שהוא נוסח עברי מאוחר יותר).
• בשורש זה משתמש דוד המלך כדי לציין כי אלוהים "פתח" את אוזניו הסגורות: אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי (תהילים מ 7)
• מעבר לכך, ההקשר הספרותי מעיד שהגיוני יותר שהמילה היא “כארו" ולא “כארי”. שים לב למבנה המזמור (שתואם למזמורי קינה רבים בתהילים):פס’ 19-2: תלונות
  [א] תלונה על ריחוק אלוהי, פס’ 12-2
  [ב] תלונה על הפרים והאריה, פס’ 16-13
  [ג] תלונה על הכלבים, פס’ 19-17פס’ 22-20: בקשות
  [א] בקשה לעזרה אלוהית, פס’ 20
  [ב] בקשה להצלה מיד הכלב, פס’ 21
  [ג] בקשה לישועה מהאריה והראם (כלומר פרים), פס’ 22שים לב למבנה הספרותי של המזמור שמעיד על כוונת המחבר. שים לב לתאימות בין התלונות והבקשות (במיוחד לסיכול בין התלנות והבקשות של סעיף ב’ ו-ג’). בנוסף לכך, ראה את המילה “חרב” בפס’ 21. היא תואמת במדוייק את הרעיון של כארו (חפרו) בתלונה בפס’ 17.

ולכן, בגלל הראיות של כתבים אחרים (כמו תרגום השבעים שקדם לנוסח המסורה מבחינה היסטורית), והראיות הספרותיות, המילה המקורית במזמורו של דוד היא “כארו” ולא “כארי”. מה שמעיד עוד על נבואה משיחית שצופה את סבלו ואף את צליבתו של המשיח – בדיוק מה שקרה עם ישוע!

7. "אֲסַפֵּר כָּל־עַצְמוֹתָי".
העצמות שלו בולטות.

ג. "יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם" – כ"ב 19:

מעניו של המשיח יפילו גורלות כדי לחלק ביניהם את בגדי המשיח. גם נבואה זו התגשמה כלשונה ממש בצליבתו של ישוע – מתי כ"ז 35 ; מרקוס ט"ו 24 ; לוקס כ"ג 34 ; יוחנן י"ט 24-23.

כל הדברים המתוארים לעיל חייבים להתייחס למשיח, מכיוון שידוע וברור שאף אחד מהם לא קרה לדוד המלך.

המשיח מתפלל לעזרה – כ"ב 22-20

פסוקים 22-20 הם זעקה נוספת של המשיח לעזרה בזמן שהיה תלוי על הצלב.

עלייתו לגדולה של המשיח – כ"ב 32-23

אחרי שסבלו של המשיח הושלם, חלה תפנית ופסוקים 32-23 מתארים את עלייתו של המשיח לגדולה. בפס' 23 המשיח יהלל את אלוהים בקהל רב. כיצד זה ייתכן, אם פס' 22-2 מתארים את מותו? ברור שהוא חייב לקום מן המתים. המשך המזמור ממשיך ומתאר את מה שקורה אחרי תקומתו, ועד השיא בעת שיבתו וכינון מלכותו.

לסיכום, על פי מזמור תהילים פרק כ"ב:

• המשיח יזעק לאלוהים ויבקש את עזרתו כשהוא סובל ייסורים עזים.
• המשיח יהיה אדם בזוי ודחוי.
• אויבי המשיח ינעצו בו את מבטיהם וילעגו לו בזמן שהוא יסבול ייסורי מוות.
• עצמותיו של המשיח יֵצאו ממקומן.
• ליבו של המשיח יישבר.
• המשיח יסבול מצמא עז.
• אויביו של המשיח ינקבו / יכרו חורים בידיו וברגליו.
• אויביו של המשיח יחלקו את בגדיו בהגרלה.
• המשיח יבטח באלוהים האב גם על סף מוות.
• המשיח יקום לתחייה.

תהילים כ"ב ביהדות המודרנית מול יהדות חז"ל

על פי דבריו של רבי טוביה סינגר, מתנגד נחרץ לאמונה המשיחית, מיסיונרים מתמודדים עם בעיה גדולה נוספת כאשר הם מנסים לייחס את המילים במזמור כב לסיפור צליבתו של ישוע במאה הראשונה לספירה. אך פשוט מאוד, הפסוקים במזמור הזה שהמאמינים המשיחיים ששים לצטט אינם נבואיים ואינם מדברים על מאורע עתידי. מזמור כב כולו, והמזמור הבא אחריו, מזמור כג המפורסם, מכילים מונולוגים דרמתים שהמלך דוד זועק לאלוהים מעמקי כאביו האישיים, ייאושו וכמיהתו בהיותו נמלט ומתחבא מאויביו. לכן המונולוג הנרגש במזמור כב נאמר בגוף ראשון.

מחבר המזמור עצמו זועק לאלוהים, ואין ספק מיהו אותו מחבר המזמור: כבר מהפסוק הראשון ניתן לזהות שהוא דוד המלך. למרבה הצער, פירושו הנ"ל של רבי סינגר עומד בניגוד לרבים מהפרשנים היהודים המסורתיים הטוענים במפורש שמזמור כב הוא מזמור נבואי. למשל רש"י אומר: "עתידה היא (הכוונה לישראל) ללכת בגילה (לגולה) ואמר דוד תפלה זו (למה עזבתני, תהילים כב 2) על העתיד." את המילה ואנכי תולעת, בפסוק 7 במזמור, רש"י מפרש "כל ישראל מכנה כאיש אחד," ואת פסוק 15 הוא מייחס לדמות היסטורית מאוחרת יותר כמו נבוכדנצר. לכן, כיצד יכול רבי סינגר לטעון שמזמור כב אינו מדבר על אירועי העתיד, כאשר יש במסורת היהודית פירושים שהמזמור כן מדבר על אירועים ודמויות בעתיד?

למעשה, רש"י מסביר את פסוק 27 בהתייחסות "לעת הגאולה לימות המשיח," ואת פסוקים 28-30 הוא מייחס לאומות ולאפסי הארץ "וישובו אל ה' כי יראו שחוזרת לו המלוכה והממשלה… וישתחוו לה' בהלל והודאה על הטובה" אך "אז כל מתי הרשעים מתוך גיהינום ולא ירחם עליהם לחיות את נפשם מגיהינום." הוא בוודאי מדבר על אירועים שיקרו בעתיד, ומדגיש את המסר של מזמור כב הרומז על הגאולה העולמית של אחרית הימים.

עם זאת אין צורך אפילו בוויכוח שמזמור כב מדבר על אירועי העתיד כי הוא אינו חייב להיות נבואי כדי שיתייחס למשיח, וזאת בגלל שתי סיבות עיקריות:

1. אירועים רבים בחייו של דוד חזרו על עצמם גם בחייו של המשיח, כי דוד המלך משמש כאב-טיפוס של המשיח;
2. כאשר חיברו את התנ"ך, מזמור כב נחשב למזמור שמדבר על הצדיק המעונה, שניצל בנס ממוות, וללא ספק רבים מהצדיקים המעונים ציטטו מילים מהמזמור בתפילותיהם לאלוהים בזמנים של מצוקה וסבל.

אך אף אחד מהם לא יכול היה לצטט את המילים מהמזמור הזה עם עומק הכוונה והמשמעות כפי שעשה זאת ישוע המשיח – הקדוש המעונה האידיאלי והאולטימטיבי, שהוקם מהמתים על ידי רוח הקודש של אלוהים, והתוצאה היא שרבים ברחבי העולם משתחווים ומהללים את ה'.

מזמור כב באמת מתייחס לישוע המשיח בדרכים רבות וייחודיות, וגם אם מחבר המזמור (שעל פי המסורת הוא דוד המלך) דיבר על מצבים בחיים שלו בשפה ספרותית מוגזמת במקצת, אין הגזמה כאשר מייחסים את המילים במזמור לישוע המשיח. שים לב כיצד מותו ותקומתו מתוארים בצורה כה נרחבת במזמור הזה. ראשית, התמונה של המוות הפומבי, מלא ייסורים, כלימה והשפלה – שמתאימה למותו של ישוע על העץ באופן יוצא מהכלל:

"סְבָבוּנִי, פָּרִים רַבִּים; אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי. פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם; אַרְיֵה, טֹרֵף וְשֹׁאֵג. כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי– וְהִתְפָּרְדוּ, כָּל-עַצְמוֹתָי: הָיָה לִבִּי, כַּדּוֹנָג; נָמֵס, בְּתוֹךְ מֵעָי. יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ, כֹּחִי, וּלְשׁוֹנִי, מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי;  וְלַעֲפַר-מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי. כִּי סְבָבוּנִי, כְּלָבִים: עֲדַת מְרֵעִים, הִקִּיפוּנִי; כָּאֲרִי, יָדַי וְרַגְלָי. אֲסַפֵּר כָּל-עַצְמוֹתָי; הֵמָּה יַבִּיטוּ, יִרְאוּ-בִי. יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם; וְעַל-לְבוּשִׁי, יַפִּילוּ גוֹרָל". (תהילים כב 13-19)

מוקף, מכותר, מושפל עד עפר המוות, וחייו הולכים וכלים, מחבר המזמור נושא את תפילתו לאלוהים שיצילו: וְאַתָּה יְהוָה, אַל-תִּרְחָק; אֱיָלוּתִי, לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה. הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי; הוֹשִׁיעֵנִי, מִפִּי אַרְיֵה; וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי. (תהילים כב 20-21) ואלוהים שמע לזעקתו, ענה לסובל האנוש בהצלה כול כך מופלאה שהביאה לכמה תוצאות:

1. הערצה והלל ברחבי העולם.
2. עדות נצחית לישועה של אלוהים שתחזור על עצמה במשך כול ההיסטוריה של עם ישראל.
3. הבאת העמים לאמונה באלוהי ישראל, כפי שגם רש"י תאר, ואפילו ייחס את האירוע הזה באחרית הימים לעידן המשיח (כפי שציינו למעלה).

ככתוב בקטע הבא: יִרְאֵי יְהוָה, הַלְלוּהוּ–כָּל-זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ; וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ, כָּל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל. כִּי לֹא-בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ, עֱנוּת עָנִי–וְלֹא-הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ; וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ. מֵאִתְּךָ, תְּהִלָּתִי: בְּקָהָל רָב–נְדָרַי אֲשַׁלֵּם, נֶגֶד יְרֵאָיו. יֹאכְלוּ עֲנָוִים, וְיִשְׂבָּעוּ–יְהַלְלוּ יְהוָה, דֹּרְשָׁיו; יְחִי לְבַבְכֶם לָעַד. יִזְכְּרוּ, וְיָשֻׁבוּ אֶל-יְהוָה–כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ; וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ, כָּל-מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם. כִּי לַיהוָה, הַמְּלוּכָה; וּמֹשֵׁל, בַּגּוֹיִם. אָכְלוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ, כָּל-דִּשְׁנֵי-אֶרֶץ– לְפָנָיו יִכְרְעוּ, כָּל-יוֹרְדֵי עָפָר; וְנַפְשׁוֹ, לֹא חִיָּה. זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ; יְסֻפַּר לַאדֹנָי לַדּוֹר. (תהילים כב 24-31) אין פלא שכותבי הברית החדשה התייחסו אל תהילים כב כאל נבואה משיחית.

מי היא הדמות היהודית, חוץ מישוע, שאלוהים הציל ממות כה מזעזע וייסורי תופת כאלה שהיה ראוי לשוב ולספר בקהילות ישראל? ויותר מכך, מי היא הדמות היהודית, חוץ מישוע שאלוהים הציל ממות כה מזעזע וייסורי תופת כאלה שמשך אליו את תשומת לבו של העולם כולו, עד כדי כך שכתוצאה מכך עמים רבים פנו לאלוהי ישראל והאמינו בו? רק מותו ותקומתו מהמתים של המשיח, הצדיק המושלם, קיים את המתואר בתהילים כב. כפי שכותב ג'יימס סמית, אין דמות בתנ"ך שתחשוב שהמוות ממנה ניצלה באופן אישי תגרום לאומות העולם להפוך למאמינים באלוהי ישראל. תקווה כזאת שמורה רק למושיע שיבוא בעתיד.

דוד המלך, שכתב את מזמור כב תחת השראת רוח הקודש של אלוהים, ראה שאחד מצאצאיו היהודים יסבול כמוהו ואף הרבה יותר. ויתר על כך, להצלה של אותו הצאצא תהיה משמעות לאנושות כולה. לאור הדברים הללו, מעניין מאוד לבחון את פירוש המדרש המפורסם מהמאה השמינית, פסיקתא רבתי ששם כמה מילים ממזמור זה על שפתיו של המשיח הסובל (הנקרא אפרים, אך מזוהה עם בן דוד) בצטטו את תהילים כב 8, 13-14, 16 בהקשר של המשיח הסובל.

למעשה, המדרש אומר במפורש כי "היה זה בגלל החוויה הקשה של בן דוד, שדוד בכה ואמר " יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ, כֹּחִי, וּלְשׁוֹנִי, מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי;  וְלַעֲפַר-מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי." (תהילים כב 16) קלטת? על פי הדרשה הרבנית הזו, דוד תיאר את הסבל של המשיח בתהילים כב!

הבא ונבחן את טקסטי המפתח ביתר פירוט: שבוע שבן דוד בא בה מביאים קורות של ברזל ונותנים לו על צוארו עד שנכפפה קומתו (והיה) [והוא] צועק ובוכה ועולה קולו למרום. אמר לפניו רבונו של עולם כמה יהא כוחי וכמה יהא רוחי וכמה יהא נשמתי וכמה יהיו איבריי. לא בשר ודם אני. על אותה השעה היה דוד בוכה ואומר יבש כרס כחי [וגו'] (תהילים כב:טז). באותה השעה אמר לו הקדוש ברוך הוא אפרים משיח צדקי כבר קיבלת עליך מששת ימי בראשית. עכשיו יהא צער שלך כצער שלי. באותה השעה אמר לפניו רבונו של עולם עכשיו נתיישבה דעתי דיו לעבד שיהא כרבו." פסיקתא רבתי לו 2) הוא אף לימד שבחודש ניסן יקומו אבותינו ויאמרו אל המשיח: "אפרים משיח צדקנו, אף על פי שאנו אבותיך, אתה גדול ממנו. מפני שסבלת עוונות בנינו. ועברו עליך מדות קשות שלא עברו על הראשונים ועל האחרונים. והיית שחוק ולעג באומות העולם בשביל ישראל. וישבת בחושך ואפילה ועיניך לא ראו אור. וצפד עורך על עצמך וגופך יבש היה כעץ. ועיניך חשכו מצום וכחך יבש כחרם [תהילים כב:טז] כל אילו מפני עונות בנינו." (פסיקתא רבתי לז 1) "שנאמר הבן יקיר לי אפרים…המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה' (ירמיה לא:כ) למה רחם ארחמנו שני פעמים רחמים. אלא רחם בשעה שהיה חבוש בבית האסורים. שבכל יום ויום היו אומות העולם מחרקין שיניהם ומרמזים בעיניהם ומנענעים בראשיהם ומפטירים שנאמר כל רואי ילעיגו לי בשפה יניעו ראש (תהילים כב:ח) יבש כחרס כחי ולשוני מודבק מלקוחי ולעפר מות תשפתני (תהילים כב:טז).

ושואגים עליו כאריות שנאמר פצו עלי פיהם אריה טורף ושואג כמים נשפכתי התפרדו כל עצמותי היה ליבי כדונג נמס בתוך מעי (תהילים כב:יד-טו)." פסיקתא רבתי לז 1) כמה מדהימים הדברים הללו במיוחד לאור הטענה בכותרת של הפרק הזה, דהיינו, שמזמור כב אינו קשור למשיח. נהפוך הוא, כאשר מבינים את מזמור כב נכונה, ומזהים את המשיח המושיע האמיתי שלנו, שסבל ייסוריי תופת, מת על העץ וקם לתחייה, ההתייחסות של מזמור כב אליו נאותה לחלוטין, בלשון המעטה.