מתי יבוא המשיח? נבואת דניאל פרק ט' על תאריך בואו של המשיח!

"לעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות… וכן לא יחשב הקיצין" (הרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות פרק י"ב, ה')

ממה כלכך חשש הרמב"ם? פרק ט' בספר דניאל הנביא מכיל את אחת הנבואות החשובות ביותר בתנ"ך אודות ביאתו של המשיח. היא צופה מראש את המועד המדויק בו יופיע המשיח בעולם.

נבואותיו של דניאל הנביא, יותר מכל ספר אחר בתנ"ך, מציגות לפנינו ראיות לפיהן ניתן לדעת את מועד ביאת המשיח – ראיות שרבים מעדיפים להתעלם מהן. אבל הן שם ואי אפשר להתעלם מהן. העובדה שדניאל היה נביא מבוססת היטב. הוא התנבא בדייקנות על עלייתן של האימפריות הפרסית־מדית, היוונית והרומית, למרות שהאימפריה הבבלית, שקדמה להן, הייתה בשיאה בזמן שהתנבא. הוא צפה בדייקנות את הנסיבות, המצבים השונים, העימותים, המלחמות והקשרים בין ממלכות סוריה (לשעבר ארם) ומצריים בזמן התפוררות האימפריה היוונית והכיבוש הרומי. הוא חזה את חלקם של המכבים במהלך תקופה זו. ריבוי הפרטים המדויקים בנבואותיו של דניאל גרמו לרבים ממבקרי ספרות המקרא לייחס לספרו מועד כתיבה מאוחר, למרות שלא התגלו ראיות שמפריכות את האפשרות שהספר נכתב בתקופה שבה הוא טוען כי נכתב. הספר הושלם לכל המאוחר בסביבות שנת 530 לפנה"ס.
נבואות המפתח שיש בהן משום עניין לענייננו כלולות בפס' 27-24 בפרק ט'. בכל אופן יהיה זה מן החוכמה לסקור את הפרק כולו על מנת לבדוק את הרקע לנבואה בנוגע למועד ביאת המשיח.

הרקע – ט' 2-1

תאריך הנבואה של דניאל הוא "שנת אחת לדריווש", כלומר, בשנת 539 לפנה"ס, כ 67-66- שנים לאחר ההגליה הראשונה לבבל.

דניאל ציין שבזמן זה הוא למד את "הספרים" (כתבי הקודש) ומספרים אלה הוא הבין שמניין שנות חורבן ירושלים עומד להסתיים, מכיוון שהגלות הייתה אמורה להימשך 70 שנה. דניאל למד את ה"ספרים", שאחד מהם היה כתבי ירמיהו; תקופות חייהם של דניאל וירמיהו היו חופפות בחלק מהזמן. בשתי הזדמנויות שונות (ירמיהו כ"ה 14-10 ; כ"ט 14-10) ירמיהו ניבא שגלות וחורבן ירושלים יארכו 70 שנה. איננו יודעים בוודאות איזה ספרים נוספים למד דניאל, אבל קיימת אפשרות סבירה בהחלט שהוא למד גם את ספר ישעיהו, מכיוון שישעיהו נקב בשמו של כורש כמי שיתיר ליהודים לשוב (ישעיהו מ"ד -28 מ"ה 1).
כמו כן קיימים קטעים אחרים במשה ובנביאים שפירטו כמה מהתנאים המוגדרים לכינון מלכות המשיח, וייתכן שדניאל עיין גם בהם – ויקרא כ"ו 43-40 ; מלכים א' ח' 53-46 ; ירמיהו ג' 18-12 ; הושע ה' -15 ו' 3.
קטעים אלה מדגישים שעם ישראל חייב לחזור בתשובה ולהתוודות על חטאיו לפני שתקום מלכות כלשהי של המשיח.

חישוב מניין 70 השנים מאז שנת 605 לפנה"ס, מועד ההגליה הראשונה מבין שלוש, יראה ש 70- השנים האלה מגיעות לקצן בשנת 536 לפנה"ס. דניאל הבין שלגלות נותרו עוד כשלוש שנים בלבד. העיר ובית המקדש נחרבו רק בשנת 586 , ואם מניין 70 השנים החל אז, הרי שמשמעות הדבר היא שהוא יסתיים רק בשנת 515 לפנה"ס. אבל חישובו של דניאל החל בשנת 605 לפנה"ס, בהגליה הראשונה – לא בשנת 597 לפנה"ס, שהיא שנת ההגליה השנייה, או ב 586- לפנה"ס, החורבן וההגליה הסופית.

לא זו בלבד שדניאל ציפה שהגלות תסתיים לאחר 70 שנה, אלא שהוא גם ציפה שלא תהיה יותר כל אפשרות לחורבן נוסף של ירושלים; הוא מתנהג כאילו שימות המשיח עומדים בפתח. הוא הבין שעם ישראל צריך לחזור בתשובה, ושביאת המשיח תלויה בחזרה בתשובה של העם. ומשהבין שהתנאי להתקיימות הכתוב הוא התוודות על חטאי העם, הוא התפלל והתוודה על חטאי ישראל.

תפילתו של דניאל

את תפילתו המפורטת של דניאל ניתן לחלק לשני חלקים. הראשון (פס' 14-3) הוא ההתוודות על חטא. דניאל הודה בחטא ובאשמה שנגרמו משתי סיבות: ראשית, מפני שסרו ממצוותיו של ה' ולא צייתו לתורת משה,
ושנית – מאחר שהעם לא נשמע לנביאים שבאו אחרי משה. דניאל לא הכחיש את חטאי עמו וגם לא את חטאיו־הוא; הוא נקט לשון גוף ראשון רבים, והזדהה באופן מלא עם העם היהודי ועם חטאיו. הוא לא התייחס לחטא כאל הרגל רע ותו לא, אלא כאל נטייה טבועה בעם שהביאה עליו את משפט האלוהים. חוסר ציות זה לתורה ולדברי הנביאים גרם לעם "בּשׁתֶ הַפָּניִם". בגללו הם גם זקוקים לסליחה. דניאל הצהיר כאן: "לַאדֹניָ אֱלֹהֵינוּ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִחוֹת", והכיר בכך שהם זקוקים לסליחתו. דניאל סיים את החלק הראשון של תפילתו בתיאור העונש על החטא והאשמה. העונש – גלות בבל – עלה בקנה אחד עם דברי הנביאים שחזו אותו, ועם תורת משה שלפיה אי ציות יביא את משפט אלוהים.

חלקה השני של התפילה (פס' 19-15) הוא תחינה ובקשת רחמים. דניאל חילה את פני אלוהים על בסיס צדקתו של אלוהים, ולא על סמך צדקה כלשהי בעם ישראל. הוא גם הפציר באלוהים שברוב חסדו ירחם עליהם, שכן עם ישראל לא היה ראוי לרחמים. זאת ועוד, מידת הצדק מחייבת שאלוהים יקיים את הבטחותיו, ולכן הוא צריך להגשים אותן עם חלוף התקופה של 70 שנה. סופה של התפילה דרמטי מאוד: "אֲדֹניָ, שׁמְָעָה, אֲדֹניָ, סְלָחָה, אֲדֹניָ, הַקְשׁיִבָה וַעֲשׂהֵ אַל־תְּאַחַר, לְמַעֲנךְָ, אֱלֹהַי, כִּי־שׁמְִךָ נקְִרָא עַל־עִירְךָ וְעַל־עַמֶּךָ". כשדניאל ביקש מאלוהים "אל תאחר", הוא בעצם ביקש ממנו לספור 70 שנה מהשלב הראשון של היציאה לגלות (605 לפנה"ס, שבה גם דניאל היה בין גם הגולים) ולא מהשלב השני (בימי יחזקאל, שנת לפנה"ס 597) או השלישי (586 לפנה"ס).

הופעתו של המלאך גבריאל – ט' 23-20

תפילתו של דניאל נקטעה בעוד הוא מפיל את תחינתו לפני אלוהים; נראה שהוא התכוון להמשיך בדבריו בעת שגבריאל הגיע. זה קרה "כְּעֵת מִנְחַת־עָרֶב". הכוונה היא למנחת הערב שנהגו להעלות מדי יום בבית המקדש בזמן שעוד היה קיים. העובדה שדניאל מדבר במונחים אלה וזוכר את מנחת הערב למרות שהקורבנות חדלו מזה 70 שנה מעידה על כיסופיו לסיום הגלות ולבניין המקדש. גבריאל הודיע לדניאל את מטרת בואו: ראשית, כדי לתקן את הבנתו המוטעית של דניאל לגבי מועד כינונה של מלכות המשיח; ושנית, כדי לגלות לו את המועד שאלוהים קבע לביאת המשיח הראשונה.

שבֻעים שבעים – ט' 24 (חלקו הראשון של הפסוק)

נבואתו של גבריאל לדניאל פותחת במילים: "שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל־עַמְּךָ וְעַל־עִיר קָדְשֶׁךָ…" רבים מבינים את המילה "שבֻעים" כשבועות, כלומר שמדובר פה על 70 שבועות. אבל פירוש זה איננו מדויק וגרם לבלבול בהבנת הקטע. בהקשר זה, "שבוע" הוא יחידה אחת של "שבֻעים", לא של "שבועות". "שבֻעים" היא צורת ריבוי של "שבע", לא של "שבוע". ברור שדניאל חשב כאן במונחים של שנים – במיוחד בכל הקשור ל-70 שנות הגלות. הוא הניח שהגלות תסתיים לאחר 70 שנה ושמלכות המשיח תיכון לאחר 70 שנים אלה. אבל גבריאל השתמש כאן במשחק מילים וציין שבכל הנוגע למלכות המשיח, לא מדובר ב-70 שנים אלא ב-70 "שבֻעים" של שנים, כלומר 490 שנה (70×7).
תקופה זו של 490 שנה "נחתכה" (נגזרה, הוקצתה) על העם היהודי ועל ירושלים, עיר הקודש. בפרקים ב', ז' וח' אלוהים גילה לדניאל את שעתיד להתרחש בתולדות העולם, ושהגויים ישלטו על העם היהודי. תקופה ארוכה זו החלה עם האימפריה הבבלית ותימשך עד שהמשיח יכונן את מלכותו. מסיבה זו נהוג להתייחס לתקופה זו כאל "עתות הגויים". כעת נאמר לדניאל שתקופה בת 490 שנה "תיגזר" מעתות הגויים. תקופה זו של 490 שנה "נחתכה" או "נגזרה" (הוקצתה) כדי להביא לתקומתו הסופית של עם ישראל ולכינון מלכות המשיח.

במרכז 70 השנה המתוכננות עומדים "עַמְּךָ וְ… עִיר קָדְשֶׁךָ". העם הוא עמו של דניאל, העם היהודי; ו"עִיר קָדְשֶׁךָ" היא ירושלים, עירו של דניאל. אמנם דניאל חי את מרבית שנות חייו בעיר בבל, בכל זאת ירושלים עדיין הייתה עירו. לגבי היהודים, בין שהם בארצם ובין שהם מחוצה לה, ירושלים היא תמיד עיר הקודש שלהם, היא ולא אחרת. חשוב לשים לב שתוכנית שבעים השבֻעים לא נוגעת לגויים או לקהילה המשיחית; היא נוגעת לעם היהודי ולעיר ירושלים. תוכנית ה"שבֻעים שבעים" קשורה גם לביאת המשיח הראשונה וגם לשובו, בכל אופן נתמקד כאן בביאתו הראשונה.

מטרת ה"שבֻעים שבעים" – ט' 24 (חלקו השני של הפסוק)

לאחר דברים אלה, גבריאל אמר לדניאל שהשבֻעים שבעים "נחתכו" כדי להשיג שש מטרות. בשלוש הראשונות מדובר בגורמים שליליים ולא רצויים שיסולקו. שלוש המטרות האחרונות הנמנות כאן מדברות על השגת גורמים חיוביים ורצויים. המטרה הראשונה היא "לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע". "לכלא" פירושו לעצור, להפסיק, או להשלים. "פשע" היא מילה חריפה מאוד לחטא ומרי. היא מופיעה בצירוף הא הידיעה, מה שמרמז שמעשה מרי מסוים ידוכא כליל
ויגיע סוף סוף אל סיומו. תהיה עליו שליטה והוא לא יצלח עוד. הכפירה של ישראל תיכלא (תיעצר), מה שעולה בקנה אחד עם ישעיהו נ"ט 20. ובאופן ממוקד יותר: מדובר על דחייתו של המשיח, כמתואר בישעיהו נ"ב 13 – נ"ג 12 .

המטרה השנייה של השבֻעים שבעים היא "לְהָתֵם חַטָּאת". "להתם" (שורש תמם, בניין הפעיל) פירושו לכלות, להשמיד, או להשלים, לשים קץ ל-"חטאת" נגזרת מהפועל "להחטיא [את המטרה]". היא מצביעה על חטאים בחיי היומיום, ולאו דווקא חטא מוגדר. גם לחטאים האלה יושם קץ. גם נבואה זו עולה בקנה אחד עם נבואותיהם של הנביאים המכריזים שעם ישראל לא יחטא עוד בימות המשיח (ישעיהו כ"ז 9; יחזקאל ל"ו 27-25 ; ירמיהו ל"א 34-31).

המטרה השלישית היא "וּלְכַפֵּר עָוֹן", כלומר להביא באופן כלשהו כפרה לעוון. למעשה, כפרה זו היא שתאפשר את השגת שתי המטרות הראשונות, "לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע" ו"לְהָתֵם חַטָּאת". המילה "עוון" מתייחסת לחטא פנימי, בנפשו של האדם. יש המפרשים אותה כטבע החטא, המכונה ביהדות "יצר הרע".
חז"ל אף הם זיהו את הקשר של הפסוק עם כפרת החטאים של המשיח:

"לכלא הפשע – בחורבן בית השני ובקושי הגולה יכלה הפשע ויתמו החטאות כי ימורק הכל ויכופר העון ויהיה זה סיבה להביא צדק עולמים והוא משיח צדקנו אשר ימלוך לעולמים." (מצודת דוד, על דניאל ט' כד)

המטרה הרביעית של ה"שבֻעים שבעים" היא "לְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים". אפשר לפרש את המילים כ"להביא עידן של צדק". עידן הצדקה הזה הוא ימות המשיח שהנביאים דיברו עליהם (ישעיהו א' 26 ; י"א 5-2 ; ל"ב 17 ; ירמיהו כ"ג 6-5 ; ל"ג 18-15). זו התקופה שדניאל ציפה שתחול לאחר 7 שנות הגלות, אבל עכשיו נאמר לו שעידן זה יבוא רק לאחר 490 השנה ("שבֻעים שבעים").

המטרה החמישית היא "לַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא". דניאל השתמש במילה "לחתום" שמשמעותה לסגור, לסיים, להשלים. אם כך, החזונות והנבואות יתגשמו במלואן. המילה "חזון" מתייחסת לנבואות שנמסרות בעל פה, "נביא" מתייחסת לנבואות כתובות. גם הנבואות שבעל פה וגם אלה שבכתב יחדלו עם הגשמתן הסופית של כל ההתגלויות. המטרה הסופית שתושג בתקופת השבֻעים שבעים היא "וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים" – הכוונה לבית המקדש שייבנה מחדש בשיבת המשיח. זהו אותו בית מקדש שיחזקאל, בן זמנו של דניאל, תיאר בפרטי פרטים בנבואתו (יחזקאל מ'-מ"ח).

תחילת ה"שבֻעים שבעים" – ט' 25 (חלקו הראשון של הפסוק)

גבריאל אמר לדניאל בבירור מתי יתחיל מניין תקופת שבעים ה"שבֻעים": "וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל מִן־מֹצָא דָבָר [מזמן הוצאת הצו] לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם…" מכאן שפרק זמן זה יתחיל עם פרסומו של צו שקשור לבניית ושיקום ירושלים. לא הכל בכרונולוגיה של תולדות האימפריה הפרסית ברור כפי שהיינו רוצים שיהיה, ועדיין איננו יודעים הכל על ההיסטוריה. אבל על סמך התיעוד המקראי וכתבים היסטוריים אחרים שכן מצויים בידינו, ניתן להציע ארבע תשובות אפשריות לשאלה על איזה צו מדובר בפסוק זה.

הראשון הוא הכרזת כורש שיצאה במועד כלשהו בין השנים 538-536 לפנה"ס, בה הורה כורש לבנות מחדש את בית המקדש (דברי ה ימים ב' ל"ו 23-22 ; עזרא א' 4-1 ; ו' 5-1) ואת ירושלים (ישעיהו מ "ד 28 ; מ"ה 13). אפשרות אחרת היא הצו של דרייווש הראשון (היסטספס) (עזרא ו' 12-6), שיצא בשנה 521 לפנה"ס, ואישרר את הצו של כורש. האפשרות השלישית היא הצו שנתן ארתחשסתא לעזרא (עזרא ז' 26-11) בשנת 458 לפנה"ס, ובו היתר לקיים את פולחן המקדש. האפשרות האחרונה היא הצו של ארתחשסתא לנחמיה (נחמיה ב' 8-1) שיצא ב-444 לפנה"ס. צו זה התייחס רק לבניין חומות ירושלים. מתוך ארבע האפשרויות, רק הראשונה והאחרונה מתאימות כהגשמת הדברים שאמר גבריאל לדניאל. אין זה מעניינו של ספר זה להרחיב כעת את הדיבור על הטענות השונות לכאן ולכאן לגבי כל אחת מהאפשרויות, אבל דבר אחד ודאי: בשנת 444 לפנה"ס מניין ה"שבֻעים שבעים" כבר היה בעיצומו.

ששים ותשעה ה"שבֻעים" הראשונים – ט' 25 (חלקו השני של הפסוק)

שבעים ה"שבֻעים" מתחלקים לשלוש יחידות נפרדות: שבעה שבֻעים, ששים ושניים שבֻעים, ושבוע אחד. במשך התקופה הראשונה של שבֻעים שבעה, שהם 49 שנה, ירושלים "תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ (תעלה) וּבְצוֹק
הָעִתִּים (בימי מצוקה)". תקופת הזמן השנייה, שבֻעים ששים ושניים, שהם 434 שנים, מתחילה מייד לאחר התקופה הראשונה של שבֻעים שבעה, ושתיהן יוצרות יחד שבֻעים ששים ותשעה, שהם 483 שנים. אין כל רמז
לפער בזמן בין התקופה הראשונה (שבֻעים שבעה) לבין השנייה (שבֻעים ששים ושניים).

בשלב זה נאמר לנו שהשבֻעים ששים ותשעה יימשכו "עַד־מָשִׁיחַ נָגִיד". (יש מי שמפרש ש"משיח נגיד" יבוא אחרי שבֻעים שבעה, אבל מבחינה היסטורית לא קרה דבר אחרי שבֻעים שבעה. לעומת זאת, ישוע נולד אחרי שבֻעים ששים ותשעה.)
בצורה הברורה ביותר שיכול היה לומר את הדברים, דניאל אמר שהמשיח יגיע 483 שנה אחרי הוצאת הצו לבנות את ירושלים. המסקנה שמשתמעת מדבריו היא זו: אם המשיח לא הגיע 483 שנה לאחר הכרזת צו לבנות מחדש את ירושלים, הרי שדניאל היה נביא שקר ואין מקום לכלול את ספרו בכתבי הקודש; אבל אם דניאל צדק ונבואתו התגשמה, מי היה המשיח שעליו דיבר?

האירועים בין ה"שבֻעים" הששים ותשעה והשבעים – ט' 26

החלק השני של שבעים השבֻעים החל מייד לאחר החלק הראשון (שבֻעים שבעה ושבֻעים ששים ושניים – סה"כ ששים ותשעה שבֻעים), אבל החלק השלישי לא עקב מייד אחריהם. דניאל ציין בפס' 26 ששלושה דברים אמורים להתרחש לאחר סופו של החלק השני ולפני תחילת החלק השלישי.

אם נחזור אחורנית בזמן ונביט קדימה מזווית הראייה של דניאל בפס' 26 , נראה ראשית כי כתוב ש"יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ". הפועל "כרת" משמש הרבה בתורת משה ופירושו השמדה, הרג, וכאן "יִכָּרֵת" למעשה מורה שיוציאו אותו להורג כעונש. למילים "וְאֵין לוֹ" יש שתי משמעויות אפשריות. אפשר לפרשן כחידלון, או חוסר כל, דבר שמרמז על מצבו של המשיח בזמן שמת. אפשר גם לפרש אותו "ולא למען עצמו", כלומר, שהוא מת למען אחרים ולא בגללו־הוא. המשמעות האחרונה מתאימה יותר לדברים שאמרו הנביאים לגבי סיבת מותו של המשיח (ראה למשל ישעיהו נ"ג 12-1). שלוש המטרות הראשונות לשבֻעים שבעים – לכלא הפשע; להתם חטאת; ולכפר עוון – על כולן להתגשם בדרך מכפרת כלשהי. תורת משה קבעה שהאמצעי היחיד לכפרה הוא בדם (ויקרא י"ז 11). מסתבר שמותו של המשיח, "ואין לו" – לא בגללו הוא, אלא למען אחרים – הוא האמצעי שיכפר על הפשע, על החטא ועל העוון של עם ישראל. מילים אלה מראות שבין סוף התקופה השנייה – שבֻעים ששים ותשעה – ולפני ראשית פרק הזמן השבעים במניין (בן שבע השנים) המשיח ייהרג וימות מות תמורה, ייענש במקום אחרים.

שנית, במהלך מרווח הזמן הזה שבין שתי התקופות יקרה דבר נוסף: "וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף [שיטפון]…" העיר ובית המקדש שעתידים להיבנות בעקבות הצו שיצא בראשית מניין השבֻעים שבעים, יחרבו. במועד כלשהו לאחר שייכרת משיח – כלומר, ימות – יבוא חורבן נוסף על ירושלים ועל בית המקדש. את השלב הזה בהיסטוריה אנחנו מכירים היטב: העם שהיה אחראי למעשה היה הרומאים; ירושלים ובית המקדש נחרבו בשנת 70 לספירה. לפי פסוק זה, ברור שהמשיח היה צריך לבוא ולמות לפני שנה זו. אם זה לא קרה, הרי שדניאל היה נביא שקר. אם הוא אכן בא ומת, הרי שנשאלת השאלה: מי היה אותו משיח שנהרג לפני שנת 70 לספירה?

הדבר השלישי שראוי לציון הוא: "וְעַד קֵץ מִלְחָמָה נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת [השוממות נחרצו, נגזרו]". במהלך יתרת מרווח הזמן שבין השבֻעים הששים ותשעה וה"שבוע" השבעים, מלחמות רבות יותירו את הארץ שוממה. על רקע תנאים אלה תחל תקופת שבע השנים האחרונה, השבעים במניין.

ה"שבוע" השבעים – ט' 27

מבחינתנו, מנקודת הזמן שבה אנו נמצאים היום, שבע השנים האחרונות מנבואת דניאל עדיין נמצאות בעתיד, אבל רק עם סיומן יושגו כל שש המטרות שנמנו בפס' 24 . עיקרי פסוק 27 הם: ראשית, ה"שבוע" השבעים יחל רק עם כריתת ברית בת שבע שנים בין ישראל לבין מנהיג פוליטי לא־יהודי חשוב. הפועל "והגביר ברית" (הוא יגביר ברית, כלומר יכרות ברית) נמשך לדמות הנזכרת קודם בפס' 26 , לא למשיח אלא ל"נָגִיד הַבָּא". נגיד זה (שליט, מושל) היה הנושא בנבואותיו הקודמות של דניאל בפרקים ז'-ח'. מנהיג פוליטי זה מוכר למשיחיים כצורר המשיח. שנית, במחצית ה"שבוע" השבעים, כלומר, לאחר שלוש וחצי שנים, המנהיג הגוי הזה יפר את בריתו עם ישראל ויגרום להשבתת זבח ומנחה. מכאן משתמע שבזמנו בית המקדש יהיה בנוי שוב; מערכת הקורבנות והפולחן של תורת משה יחודשו, ואז יופסקו בכוח. שלישית, הפרת הברית תביא לחילול בית המקדש. "כְּנַף שִׁקּוּצִים" הוא צלם או פסל. בדיוק כפי שהיה בימיו של אנטיוכוס אפיפנס, כך יהיה שוב כששליט גוי יחלל את בית המקדש בעבודת אלילים. רביעית, ה"כְּנַף שִׁקּוּצִים" תמיט חרון ושממה, רדיפות ומלחמות עד סוף החצי השני של ה"שבוע" השבעים, כלומר שלוש וחצי השנים האחרונות. הדבר דומה לצרות ולמצוקות שהחכמים הזכירו כהכנה לימות המשיח. ימים קשים אלה נקראים "פעמי משיח" וגם "חבלי משיח". כאשר יגיעו אל סופם יתרחשו שלושת הדברים האחרונים שמוזכרים בפס' 24 . עידן הצדק ייכנס לתוקפו, קודש הקודשים יימשח וכל חזון ונבואה יתגשמו. בשלב זה יחלו ימות המשיח שדניאל הנביא נכסף להם.

ברור שבזמן מלכות המשיח נחוץ שיהיה קיים גם משיח, שימלוך במלכות זו. פירוש הדבר הוא שהמשיח יבוא לאחר ה"שבוע" השבעים. אבל קודם לכן דניאל אמר שהמשיח יבוא וייהרג אחרי ה"שבוע" הששים ותשעה. זה יכול להיראות כסתירה, אלא אם כן דניאל דיבר על כך שהמשיח יבוא פעמיים. ביאת המשיח הראשונה הייתה אמורה להיות לאחר ה"שבוע" הששים ותשעה, ואז הוא ימות כעונש על חטאי ישראל, במקומם, ויגשים את שלוש המטרות הראשונות שנמנות בפס' 24. הפעם השנייה שהוא יבוא עתידה להתרחש אחרי פרק הזמן בן שבע השנים השבעים במספר, ואז הוא יכונן את מלכות המשיח ויגשים את שלוש המטרות הנותרות בפסוק 24 . לדברים אלה יש השלכה נוספת שאין להתעלם ממנה: המשיח ייהרג אחרי בואו לראשונה, אבל הוא יהיה חי בבואו בפעם השנייה. המשמעות היא שהמשיח יקום לתחייה אחרי שימות.

מסקנות

נבואה דרמטית זו מתארת את הדברים במונחים ברורים, שאינם משתמעים לשתי פנים. ראשית, על המשיח להיות עלי אדמות 483 שנה אחרי מועד פרסום הצו המתיר לבנות את ירושלים מחדש. שנית, אחרי שהוא יתגלה עלי אדמות הוא ייהרג – לא בגלל חטאיו אלא עבור חטאיהם של אחרים – ומותו יהיה עונש המגיע בהתאם לתורה. שלישית, מותו של המשיח יתרחש במועד כלשהו לפני שיבוא חורבן נוסף על ירושלים ועל בית המקדש; החורבן התרחש בשנת 70 לספירה. רביעית, במועד מסוים לאחר חורבן ירושלים והמקדש, ולאחר תקופה ממושכת של מלחמות, יתחיל מניין ה"שבוע" השבעים. לאחר שיסתיים יחלו ימות המשיח ועידן הצדק. כדי שכל זה יתרחש, משמעות הדבר היא שהמשיח שנהרג יחזור שוב.

אבל מיהו המשיח הזה? ישנו אחד בלבד שממלא אחר כל התנאים המוצבים בקטע זה: ישוע מנצרת. הוא נולד בעם ישראל והכריז שהוא המשיח 483 שנים לאחר מתן ההיתר לבנות את ירושלים ואת בית המקדש. בשנת 30 לספירה הוא הוצא להורג בצליבה. דניאל ציין שהוא ייכרת – לא למען עצמו אלא למען אחרים. בישעיהו נ"ג, שמספר על מותו של המשיח, כתוב גם שהוא ימות כקורבן למען עמו ישראל ובמקומו. הברית החדשה מלמדת שישוע נשא את העונש שנקבע בתורה ומת ונענש במקום עמו. בהתאם לדניאל ט' 24 , הוא מת במטרה לכפר על חטא. שלושה ימים לאחר מותו הוא הוקם לתחייה. לבסוף, הברית החדשה מודיעה שהוא ישוב כדי לכונן את מלכותו ואת עידן הצדק.

אם דניאל צדק, הרי שהמשיח מת לפני שנת 70 לספירה. אם דניאל צדק, אין כל אפשרות אחרת לגבי זהותו של המשיח, מלבד ישוע מנצרת. אם דניאל צדק, ישוע זה עוד ישוב ויכונן את מלכות המשיח.

לסיכום, על פי דניאל ט' 24-27

המשיח יתגלה 483 שנה לאחר פרסום הצו המתיר לבנות את חורבות ירושלים.
המשיח יוצא להורג על פי דין.
דחיית המשיח על ידי מנהיגי העם היהודי תביא לחורבנם של ירושלים ובית המקדש.
לידתו ומותו של המשיח היו חייבים להתרחש לפני שנת 70 לספירה.

מאמר מומלץ: דניאל ט' על רקע פרשנות יהודית וחז"ל