נבואת לידת המשיח בבית לחם אפרתה – מיכה ה' א'
"וְאַתָּה, בֵּית־לֶחֶם אֶפְרָתָה, צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה, מִמְּךָ לִי יֵצֵא לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל, וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם." (מיכה ה' 1)
פסוק זה מתווסף לישעיהו ז' 14 . הראנו שפסוקים רבים בתנ"ך מצביעים על טבעו האלוהי והאנושי גם יחד של המשיח. טבע זה עולה בבירור כבר מבראשית ג'-ד', ומובע גם בנבואתו של מיכה.
מיכה היה נביא בן זמנו של ישעיהו שניבא באותה תקופה, אבל באזור אחר ביהודה. בישעיהו ז' 14 כתוב שהמשיח ייוולד לעלמה (אישה שאיננה נשואה ולא קיימה יחסי מין); כאן, במיכה ה' 1, כתוב היכן תתרחש לידתו. המשיח לא ייוולד בירושלים, כפי שאפשר היה לצפות, אלא בבית לחם. דבר זה אולי מרומז בישעיהו י"א 1, אבל עכשיו זה נאמר בבירור. מדובר בבית לחם אפרתה, להבדיל מבית לחם הגלילית. בית לחם זו היא עירו של דוד ונמצאת ביהודה, דרומית לירושלים. על הדמות הזו שתיוולד שם נאמר "לִי יֵצֵא"; הוא נולד כדי להגשים משימה מסוימת, מטרה מוגדרת שאלוהים הועיד לו. על מוצאו האנושי נאמר שהוא ייוולד בבית לחם, ובנוגע למוצאו האלוהי נאמר עליו שהוא "מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם". מילים אלה, "מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם", הן המילים החזקות ביותר ששימשו לתיאור העבר הנצחי בתנ"ך. מונח דומה משמש ביחס לאלוהים האב בתהילים צ' 2 ("וּמֵעוֹלָם עַד־עוֹלָם אַתָּה אֵל"). מה שנכון לגבי אלוהים האב נכון גם לגבי מושל זה שהיה עתיד להיוולד בבית לחם. מילים דומות מופיעות גם במשלי ח' 23-22 (קולה של החוכמה האלוהית: "מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי, מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי־אָרֶץ").
זהו פסוק נוסף שמראה שהמשיח יהיה אנושי – הוא ייִוולד במועד מסוים ובמקום מסוים – אבל הוא גם היה קיים מקדם, מימי עולם, ולפיכך הוא אלוהי.
לסיכום, לפי מיכה ה' 1 המשיח יוולד בבית לחם, עיר דוד.
המשיח יהיה גם אלוהי וגם אנושי, וקיומו "מקדם, מימי עולם" – מנצח נצחים.
כל הפרשנים (הרבנים) מכירים בקשר שבין העיר בית לחם לבין המשיח. נשאלת השאלה, מהו קשר זה? מיכה הנביא מבהיר זאת בפרק ד', בו הוא מדבר על אחרית הימים (הנבואה הנ"ל מופיעה גם בספר ישעיהו פרק ב').
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים׃ וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה וְאֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו; כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה – מִירוּשָׁלִָם׃ וְשָׁפַט, בֵּין עַמִּים רַבִּים, וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד-רָחוֹק; וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא-יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל-גוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה׃" (מיכה ד':א-ג)
ישנה הסכמה בין כל הפרשנים על כך שנבואה זאת הינה נבואה משיחית. בתחילת פסוק י' במיכה ד', הנביא מתחיל לדבר על גלות בבל, ובסוף הפסוק מאשר שהקב"ה יגאל את יהודה מבבל. הפרשנים טוענים שהפסוקים הבאים (י"א-י"ג) בפרק הנ"ל מתארים את הגאולה הסופית – גויים רבים יבואו להלחם נגד ישראל במשך אותה תקופה. אז יחזק הקב"ה את עם ישראל אשר יביס את הגויים,
"ְעַתָּה נֶאֶסְפוּ עָלַיִךְ גּוֹיִם רַבִּים, הָאֹמְרִים: תֶּחֱנָף, וְתַחַז בְּצִיּוֹן עֵינֵינוּ! וְהֵמָּה לֹא יָדְעוּ מַחְשְׁבוֹת יְהוָה, וְלֹא הֵבִינוּ עֲצָתוֹ, כִּי קִבְּצָם כֶּעָמִיר גֹּרְנָה׃ קוּמִי וָדוֹשִׁי, בַת-צִיּוֹן, כִּי-קַרְנֵךְ אָשִׂים בַּרְזֶל וּפַרְסֹתַיִךְ אָשִׂים נְחוּשָׁה, וַהֲדִקּוֹת עַמִּים רַבִּים; וְהַחֲרַמְתִּי לַיהוָה בִּצְעָם, וְחֵילָם – לַאֲדוֹן כָּל-הָאָרֶץ׃" (מיכה ד'.י"א-י"ג)
בפרק ד' מדגיש מיכה את העובדה שגלות בבל לא תבטל כלל וכלל את הגאולה העתידה לבוא. למעשה, מיכה כתב את פרק ד' כדי לעודד את עם ישראל שהבטחתו של השם עדיין עומדת בעינה, למרות התקופה הקשה שתעבור עליו בגלות.
בסוף הפרק הנ"ל מופיע פסוק מוזר שקשה להבינו:
"עַתָּה תִּתְגֹּדְדִי, בַת-גְּדוּד, מָצוֹר שָׂם עָלֵינוּ; בַּשֵּׁבֶט יַכּוּ עַל-הַלְּחִי אֵת שֹׁפֵט יִשְׂרָאֵל׃" (מיכה ד':י"ד)
הפסוק פותח במילה "עתה" – על איזו תקופה מדבר הפסוק? רוב הפרשנים חושבים שהנביא מדבר על התקופה המיידית לפני חורבן בית המקדש השני על ידי הרומאים, לכן יש קשר בין הפסוק הנ"ל לבין הגלות הרומית – שהיא הגלות הסופית אשר תסתיים בביאת המשיח. המילה השנייה בפסוק הנ"ל היא: "התגודדי". מה משמעות המילה הזאת? מצודת ציון אומר: "ענין שריטת הבשר", כפשוטו, "לחתוך" או לכרות". מילה זו מופיעה בספר דברים:
"בָּנִים אַתֶּם, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם; לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא-תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת׃" (דברים י"ד:א)
להלן כמה דוגמאות נוספות:
"וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם, בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים; עַד-שְׁפָךְ-דָּם עֲלֵיהֶם׃" (מלכים א י"ח:כ"ח)
"וּמֵתוּ גְדֹלִים וּקְטַנִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת לֹא יִקָּבֵרוּ; וְלֹא-יִסְפְּדוּ לָהֶם, וְלֹא יִתְגֹּדַד, וְלֹא יִקָּרֵחַ לָהֶם׃" (ירמיהו ט"ז:ו)
הפסוקים הללו מלמדים אותנו שהייתה מסורת אלילית לחתוך את הגוף כדי להביע אבל וצער. הפסוק במיכה מדבר על המצור על ירושלים בזמן שטיטוס החריב אותה. מיכה השתמש במילה הזאת כדי ליידע על המצב הרוחני בו היה שרוי עם ישראל, שהיה דומה לזמן בו חי אליהו הנביא, ככתוב:
"וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל: בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה, כִּי אַתֶּם הָרַבִּים; וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם, וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ! וַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם, וַיַּעֲשׂוּ, וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר: הַבַּעַל, עֲנֵנוּ! וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה; וַיְפַסְּחוּ, עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה׃ וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם – וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר: קִרְאוּ בְקוֹל-ָּגדוֹל! כִּי-אֱלֹהִים הוּא, כִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ; אוּלַי יָשֵׁן הוּא – וְיִקָץ! וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד-שְׁפָךְ-דָּם עֲלֵיהֶם׃" (מלכים א י"ח:כ"ה-כ"ח)
מיכה מסיים את פסוק י"ד בפרק ד' במילים: "בַּשֵּׁבֶט יַכּוּ עַל-הַלְּחִי אֵת שֹׁפֵט יִשְׂרָאֵל". למדנו קודם שפסוק זה עוסק בתקופת שלטון הרומים, לכן השאלה המתבקשת היא – מי היה אז השופט של ישראל? והשאלה הנוספת היא – מה קרה לו?
מצודת דוד אומר:
"ובימי הגולה היינו נבזים בעיניהם, ואפילו את שופט ישראל היכו בשבט על הלחי והוא מכת בזיון, וכן נאמר 'יתן למכהו לחי ישבע בחרפה' (איכה ג':ל)."
התשובה לשאלה השנייה היא ששופט ישראל קיבל מכת ביזיון וחרפה, אך עדין לא ידוע מיהו אותו השופט של ישראל. כדי לעזור לנו לקבל תשובה לשאלה זו, עלינו לעבור לפרק הבא בספר מיכה, פרק ה'.
אין ספק שפרק ה' עוסק בנושאים משיחיים. בפסוק ב', משווה מיכה, דרך משל, את הגלות הסופית לאישה יולדת. למרות הכאבים החזקים, התוצאה נפלאה. כך תסתיים גם הגלות – יהיו כאבים חזקים מאוד, אך בסופו של דבר יבואו הגאולה הנכספת וימות המשיח.
הפרק פותח במילים הבאות:
"וְאַתָּה בֵּית-לֶחֶם אֶפְרָתָה – צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה; מִמְּךָ לִי יֵצֵא לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל; וּמוֹצָאֹתָיו = מִקֶּדֶם, מִימֵי עוֹלָם׃" (מיכה ה':א)
ישנה הסכמה בין כל הפרשנים שיש קשר בין הפסוק הנ"ל לבין המשיח, אך מהו אותו הקשר?
מצודת דוד אומר:
"שאין הכוונה לומר, שהמשיח בעצמו ייוולד בבית לחם, אלא מוצאותיו מבית לחם מימים קדמונים, ימי דוד המלך אבי המשפחה. אם כן מקור מחצבת המשיח הוא מבית לחם ולא הוא בעצמו."
ברור שמקור מחצבת המשיח הוא מבית לחם, אך האם סביר להניח שהוא גם מקום לידתו של המשיח? מדוע מדגישים הפרשנים את הנקודה הזאת בהדגש כה רב? היכן ההוכחה מהפסוק עצמו? מוקד הפסוק מגלה מסקנה שונה לגמרי.
הנושא העיקרי של הפסוק הוא "מושל בישראל." טענתו של רש"י נכונה באומרו:
"משיח בן דוד, וכן הוא אומר (תהילים קי"ח.כ"ב) 'אבן מאסו הבונים'."
העובדה היא שהפסוקים במיכה ד'.י"ד-ה'.א, מראים ששופט ישראל ומושל ישראל הם אותו האיש – מלך המשיח. לכן פרוש מצודת דוד מוטעה, בית לחם היא אכן עיר הולדתו של המשיח בכבודו ובעצמו.
העיר בית לחם נזכרת בספר בראשית פרק ל"ה,
"וַתָּמָת רָחֵל; וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה, הִוא בֵּית לָחֶם׃" (בראשית ל"ה:י"ט)
ושוב בפרק מ"ח,
"וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן – מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם׃" ( בראשית מ"ח:ז)
מה הקשר בין הפסוקים הללו לענייננו? הנביא ירמיהו נותן את התשובה בפסוקים הבאים:
"כֹּה אָמַר יְהוָה: קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ׃ כֹּה אָמַר יְהוָה: מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ – מִדִּמְעָה; כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם!" (ירמיהו ל"א:ט"ו-י"ז)
ירמיהו מבהיר שבמקום בו נפטרה רחל אימנו תהיה תקווה לעתיד לבוא – במילים אחרות – הגאולה! מי הוא שיביא את הגאולה? משיח צדקנו! לכן הגיוני לחשוב שהקשר לבית לחם אינו רק ייחוס בית דוד, אלא גם מקום לידתו של המשיח. זאת משמעותה של המילה, "מִמְּךָ".
בהמשך הפסוק כתוב, "מִמְּךָ לִי יֵצֵא, לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל", מה מגלה המילה "לי"? ניתנות שתי אפשרויות:
- לי, כלומר בשבילי, משמעותה שהמשיח עושה את עבודת השם (כשליח) כדי להשלים את רצון הקב"ה – הגאולה.
- של הקב"ה – כלומר, יש יחסים מיוחדים בין המשיח לבין הקב"ה.
אין ספק שהמשיח הוא שליח הקב"ה. המשך הפסוק תומך באפשרות ב'.
המילה הבאה, "יֵצֵא" מופיעה פעמיים בפסוק הנ"ל, "מִמְּךָ לִי יֵצֵא, לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם". בשימוש השני של המילה, ּמוֹצָאֹתָיו, מסכימים כל הפרשנים שמשמעותה – מקור תולדות בית דוד. מדוע אם כן, גם השימוש הראשון הוא אודות מקור ייחוסו של המשיח? המסכנה היא שמקורו של המשיח הוא מהקב"ה.
סיום הפסוק, "מוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם" תומך בפירוש הנ"ל. רש"י כתב על משפט זה: "לפני שמש ינון שמו" פירושו, "לפני השמש יתקיים שמו". רש"י הבין שיש דבר מה מיוחד מאוד במשיח, היינו מוצאו של המשיח התרחש לפני בריאת העולם. הגמרא גם היא מסכימה עם רעיון זה ואומרת:
"שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה ותשובה וגן עדן וגיהנם וכסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח" מסכת פסחים דף נ"ד עמוד א'.
הגמרא מצהירה על משיח שנברא, אך מיכה מדגיש שמוצאו מהקב"ה ("מִמְּךָ לִי יֵצֵא"), למרות שבאופן פיזי נולד בבית לחם. מה משמעותן של המילים הללו?