משיח מעלמה בתולה; נבואה תנ"כית (ישעיהו ז' יד)

"לָכֵן יִתֵּן אֲדֹנָי הוּא לָכֶם אוֹת  הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל" (ישעיהו ז יד)

אלוהים אוהב ניסים! אלוהים אוהב תינוקות! אל לנו להתפלא שאת הגדול מהאבות, הגדול מהמלכים והגדול מהמלאכים – המשיח, אלוהים החליט להביא בהתעברות על-טבעית.

– שרה אימנו (אשת אברהם אבינו) שהיתה מבוגרת וללא ילדים קיבלה הבטחה (בראשית יח׳ י׳) ואלוהים אכן עשה נס בחייה ונולד לה בן, יצחק. (בראשית כג׳ ב׳-ג׳). כזכור, כשהמלאכים הודיעו לאברהם ושרה שהיא תלד, שרה צחקה בחוסר אמונה. בדיוק כפי שצוחקים על כך שהמשיח נולד בלידה ניסית על טבעית לבתולה.

– רבקה אימנו (אשת יצחק) שהיתה עקרה קיבלה הבטחה שתרה, ואכן אלוהים ברך אותה והיא הרתה על אף שהיתה עקרה.
– רחל אימנו (אשת יעקב) היתה עקרה ואלוהים עשה נס ופתח את רחמה. היא ילדה את יוסף. (בראשית ל׳ כג׳-כב׳).
– אמו של שמשון גם היתה עקרה ואלוהים עשה נס ונולד שמשון. (שופטים יג׳, כד׳)
– חנה אשת אלקנה, רחמה היה סגור עד שאלוהים עשה נס וברך אותה עם ילד (שמואל הנביא!)

וניתן למצוא עוד דוגמאות נוספות בתנ"ך. אבל כבר הבנתם את הרעיון, אפשר אף לומר שאלוהים זרע עבורנו בתנ"ך רמז דרך "האמהות". אם אלוהים עשה נס לאמהות וברך אותן בצורה על-טבעית עם ילדים, עלינו לצפות שגם את המשיח אלוהים בדרך נס על-טבעית יביא לעולם.

 

סותר את היהדות?

לפני שניכנס לתוך הקטע יש להבין, בעוד רבנים מודרנים רואים בלידת המשיח מעלמה בתולה באופן על טבעי כקונספט פאגאני, פרשני חז"ל הגדולים דווקא כן ראו רעיון זה בתוך התנ"ך. להלן מספר דוגמאות:

מתוך הספר "קול דממה דקה", ראו כיצד מבין הרב נח נחום לווין המפרש את הפסוקים ממשלי פרק ל' כנבואה על כך שאלוהים יברא בריאה חדשה דרך העלמה, והוא יהיה המשיח!

 

 

 

רקע

אכן, אחת מיסודותיה של האמונה בישוע ("ישו") כמשיח היא הנבואה בישעיהו ז:י"ד בתנ"ך על אופן לידת המשיח, בה מתוארת 'עלמה' היולדת בן כאות על טבעי מאלוהים. הויכוח על פסוק זה מחולק לשניים, האחד – פירוש הקטע – על מי מדובר? והשני – מהי משמעות המילה "עלמה" בשפה העברית התנ"כית?

על מנת לענות על שאלות אלו עלינו לנסות ולהבין את כוונתו המקורית של כותב הקטע ביחס לשאר הכתוב ובהקשר הספרותי, ההיסטורי והתרבותי, כך נוכל לשפוך אור על נבואתו של ישעיהו והקשרה או חוסר הקשרה למשיח.

שפיכת האור תתבצע על ידי ניסיון להבנת הרקע לנבואה (הקטע כולו), סמנטיקה (חקר המילה) ובלשנות של המילה "עלמה" בתנ"ך. כמו כן ננסה להביא את שני צדדי המטבע, הצד הטוען שנבואה זו היא על המשיח, והצד שטוען שנבואה זו היא איננה. בעזרת מחקר זה ננסה לפתח הבנה מהימנה שאינה מבוססת על מסורת אלא על עובדות, וכמו כן להוות צעד דומיננטי בחיפושו של הקורא אחר אמת אלוהים בחייו.

 

ישעיהו פרק ז בקווים כלליים

פרקים ז'-י"ב בישעיהו הם יחידה בפני עצמה שיש המכנים אותה "ספר עימנואל" מפני שהשם "עימנואל" מופיע בה שלוש פעמים (ז' 14 ; ח' 8, 10). הנבואה הראשונה שנבדוק ביחידה זו עוסקת בלידתו של עימנואל. כאשר כתבי הקודש מציינים שם שנתנו הורים לילדם, משמעות השם מצביעה על כוונת ההורים. כשאלוהים נותן לילד שם, כפי שקרה במקרה זה, השם מצביע על טבעו של הילד. פירוש השם "עימנואל" הוא "עימנו אל / אלוהים איתנו". מה שיאפיין את הילד יהיה שכינת אלוהים עימנו.

ישעיהו ז' 17-13 מכיל שתי נבואות נפרדות, שלכל אחת מטרה שונה וכל אחת מהן מתגשמת בצורה אחרת ובתקופה אחרת.

 

המילה "עלמה"

עיקר הוויכוח מתמקד כמובן במשמעות המדויקת של המילה "עלמה", שהפירוש המיוחס לה בברית החדשה, למשל, הוא "בתולה". כדי לתאר אישה צעירה, ישעיהו יכול היה להשתמש באחת משלוש המילים הבאות הקיימות בעברית המקראית:

נערה
המילה "נערה" משמשת הן במשמעות עלמה צעירה בתולה (כמו במלכים א' א' 2) והן במשמעות צעירה שאיננה בתולה (רות ב' 66).

בתולה
יש הטוענים שאילו ישעיהו היה באמת מתכוון בנבואתו לבתולה הרי שהיה משתמש במילה זו. אמנם נכון שהוראת המילה היא לעיתים קרובות "בתולה / אישה שטרם הייתה לאיש", אבל לא תמיד.
לדוגמה: ביואל א' 8 היא משמשת ביחס לאלמנה. בבראשית כ"ד 16 , מכיוון שמשמעות המילה איננה מצטמצמת אך ורק לאישה שטרם ידעה גבר, המחבר מוסיף את המילים "איש לא ידעה" כדי להבהיר את כוונתו. גם בשופטים כ"א 12 היה צורך להוסיף את הביטוי "אשר לא ידעה איש" כדי להבהיר את המשמעות המדויקת.
על פי רוב, המילה "בתולה" משמשת אישה שלא קיימה יחסי מין, אך לא בהכרח רווקה (לדוגמא – אישה נשואה שעדיין לא קיימה יחסי מין)

עלמה
כמו עלם (גבר צעיר שאיננו נשוי, ועל כן ע"פ דיני התורה גם בתול), גם משמעות המילה "עלמה" היא "בתולה", "בתולה צעירה", "בתולה צעירה בגיל הנישואין" או במילים אחרות – בתולה בתנ"ך היא אישה גם בתולה, וגם לא נשואה. גם מבחינה אקדמית, על פי חוקרי העברית-המקראית, משמעות המילה "עלמה" במקרא היא אישה בתולה שאינה נשואה.¹

מילה זו מופיעה שבע פעמים בתנ"ך והיא לא מתייחסת אף פעם לאישה נשואה; לגבי עובדה זו אין ויכוח:

1. בראשית כ"ד 43 . בניגוד לכ"ד 16 המוזכר לעיל, אין כל צורך בהבהרות נוספות בפס' 43 מכיוון שדי במילה "עלמה" כדי להבין שמדובר בבתולה. יתרה מכך, המילה מתייחסת לרבקה, שאין ספק שהייתה בתולה בזמן שנישאה ליצחק.

2. שמות ב' 8. המילה משמשת ביחס למרים אחות משה, שהייתה בתולה.

3. שיר השירים א' 3. ההקשר עוסק בטוהר בנישואין – בהימנעות מפעילות מינית לפני הנישואין, ולכן לא ייתכן שהפסוק מתייחס לאישה שקיימה יחסי מין מחוץ לנישואין.

4. שיר השירים ו' 8. המילה מוצבת כאן בניגוד לנשים (הרעיות) ולפילגשים, שכמובן שלא היו בתולות.

5. משלי ל' 19-18 . המילה מופיעה בפס' 19 כניגוד לעומת האישה המנאפת בפס' 20.

6. ישעיהו ז' 14 . מאחר שבכל ששת הפסוקים הקודמים המילה "עלמה" משמעותה "בתולה", איזו סיבה יש להציג את ישעיהו ז' 14 כיוצא מן הכלל היחיד?

מוסכם על הכל ש"עלמה" היא אישה לא נשואה. לכן, אם האישה שמוזכרת בישעיהו ז' 14 איננה בתולה, הרי שאלוהים מבטיח כאן אות שכרוך בזנות ובלידה מחוץ לנישואין. לא יעלה על הדעת שאלוהים יצווה לחטוא, ובכל מקרה, מה יכול להיות כל כך יוצא דופן בתינוק שנולד מחוץ לנישואין, עד שהוא יהווה אות? עבור מחבריהם של כתבים יהודיים עתיקים לא היה כל ויכוח שישעיהו ז' 14 הוא נבואה על לידה מבתולה. תרגום השבעים, תרגום יווני קדום לתנ"ך בערך משנת 200 לפנה"ס, נערך כמאתיים שנה לפני שהתעורר הפולמוס בנוגע למשיחיותו של ישוע. היהודים שכתבו את התרגום ושחיו בתקופה קרובה הרבה יותר משלנו לימיו של ישעיהו הנביא, השתמשו בתרגומם לפסוק זה במילה היוונית ,parthenos שמשמעותה הברורה והבלעדית היא בתולה. לכן, אין כל מקום לפקפק בכך שהאירוע המיוחד שאלוהים הבטיח כאות הוא לידת בן בעקבות ההתעברות הפלאית של נערה שהיא עדיין בתולה.

האיום על בית דוד – ז' 2-1

בשלב זה בהיסטוריה עלה כוחה של האימפריה האשורית והיא היוותה איום על הממלכות הקטנות במזרח התיכון. עם הממלכות הקטנות האלה נמנו ארם (סוריה), ממלכת ישראל (או אפרים, הממלכה הצפונית) וממלכת יהודה – הממלכה הדרומית. מלכי ישראל וארם חברו יחד נגד האויב המשותף (פס' 2-1) אבל גם בכוחות משותפים לא היו מסוגלים להדוף את המתקפה האשורית הצפויה. הם הזמינו את יהודה להצטרף אליהם בברית צבאית, אבל אחז מלך יהודה סירב.
בעקבות זאת תכננו ישראל ואשור להדיח את אחז מכס המלוכה, ויתרה מכך – למגר מהשלטון לא רק את אחז אלא את כל בית דוד. זהו הדגש בפס' 2. הם תכננו להמליך שושלת אחרת ביהודה שתראה בעין יפה יותר ברית נגד אשור. זוהי, אם כן, התקפה ישירה נגד הברית הנצחית שאלוהים כרת עם דוד, ומכיוון שכך היא נידונה לכישלון.

המסר לאחז – ז' 9-3

אחז לא עבד את האלוהים האמיתי היחיד, אלא חטא בעבודת אלילים ופחד מאוד מההתקפה הממשמשת ובאה (פס' 2). פס' 9-3 הם מסר מאלוהים לאחז. בפס' 3 אלוהים פוקד על ישעיהו להיפגש עם אחז בזמן שזה בודק את מאגרי המים לקראת המצור. ישעיהו גם מצווה לקחת איתו את בנו. בנו נקרא "שאר ישוב", כלומר "שארית תשוב". רק בפס' 16-15 הוסבר מדוע היה עליו לקחת את בנו. המסר לאחז מופיע בפס' 6-4 , והוא מתאר את המזימה שנרקמת ומצווה על אחז לא לפחוד. התוכנית של מלכי ישראל וארם הייתה לסלק את אחז מהמלוכה ולהמליך במקומו את בן טבאל. ישעיהו שלט היטב בשפה העברית ואהב משחקי מילים, כפי שאפשר לראות בפס' 6. משמעות השם "טבאל" היא "אלוהים הוא טוב". אבל ישעיהו שינה מעט את הגיית השם ל"טבאַל", "טוב" עם מילת שלילה, כלומר – לא יצלח.
האיש שפירוש שמו הוא "אלוהים הוא טוב", לא יועיל ולא יצליח בסופו של דבר. מאחר שאלוהים כרת ברית עם דוד, אף קשר נגד בית דוד לא יצלח לעולם. אלוהים מבהיר זאת היטב בפס' 7, ובפס' 9-8 הוא מודיע
שהוא עומד לשפוט את שני המלכים המעורבים במזימה.

אותות לישועה – ז' 17-10

ההצעה לתת אות – ז' 11-10
אחז היה עובד אלילים שאינו בוטח באלוהים ולכן כבר היה עסוק בהכנות משלו. הוא שלח מכתבים ומתנות למלך אשור וביקש את עזרתו כנגד שני המלכים האלה. הוא האמין יותר באימפריה האשורית מאשר באלוהיי ישראל. לכן, בפס' 10 , אלוהים דיבר בשנית. הוא הציע לאחז אות – כל אות שיבקש – כדי לשכנע את אחז לא לפחוד ולא לבטוח באשורים אלא באלוהים. אלוהים היה מוכן לתת לו כל אות שיבקש. משמעות המילה "אות" איננה בהכרח נס; היא יכולה להיות סימן טבעי או פלאי. אבל בהקשרנו ברור שנדרש נס כדי לשכנע את אחז. אלוהים הציע לו נס בכל תחום שירצה: בשמים, בארץ, מתחת לארץ – כל מה שיידרש על מנת לשכנע אותו.

דחיית ההצעה – ז' 12
בתגובה להצעה, אחז עובד האלילים הפך פתאום לרוחני מאוד. בפס' 12 הוא מסרב לנסות את ה': "לֹא־אֶשְׁאַל וְלֹא־אֲנַסֶּה אֶת־יְהוָה". הוא מתייחס כאן ל-48 הנבואות המשיחיות בתנ"ך למצווה מדברים ו' 16 , אבל מיישם אותה באופן שגוי. למרות זאת, ניכר שאחז לא היה בור לגמרי לגבי האלוהים האמיתי, אף שהוא עצמו היה שקוע בעבודת אלילים! דברים ו' 16 מזהיר שלא לנסות את ה', כלומר מזהיר מפני בקשת אות, אבל במקרה זה אלוהים הוא זה שמציע לתת אות ואחז מוזמן להיענות להצעה זו. אחז לא רצה אות, מחשש שהאות יתגשם והוא ייאלץ לזנוח את הברית שלו עם אשור. על רקע זה מופיעים הדברים החשובים שבפס' 14-13.

האות לבית דוד – ז' 14-13
בפס' 13 ישעיהו אינו פונה לאחז כפרט, בלשון יחיד, אלא ברבים, לבית דוד בכלל. לעומת הפנייה בגוף יחיד בפס' 5-4 , 11 , 17-16 בולטת הפנייה ברבים בפס' 14-13 . האות, אם כן, לא ניתן רק לאחז, אלא לכל בית דוד.
המילה "הנה" בפס' 14 היא מילה שמיועדת להסב את תשומת הלב לאירוע כלשהו שעשוי להיות דבר מה שקרה בעבר, שמתרחש בהווה או שיקרה בעתיד. מבחינה דקדוקית, בכל פעם שהמילה "הנה" מופיעה בעבריתת המקראית בצירוף פועל בהטיה בזמן הווה, היא תמיד מתייחסת לאירוע שיתרחש בעתיד. כך גם במקרה שלנו. לא רק הלידה, אלא גם ההתעברות תתרחש בעתיד. הנבואה לא מתייחסת לאישה הרה שעמדה ללדת באותה תקופה.
המילה "עלמה" מופיעה ביידוע, "העלמה", עם הא הידיעה. לפי כללי הדקדוק העברי, כשיש שימוש בהא הידיעה, הקורא אמור לחפש התייחסות בהקשר המיידי הקודם. מפרק ז' פס' 1 ואילך אין אזכור של אף לא אישה אחת. מאחר שההקשר המיידי אינו מספק את התשובה, הכלל הקובע הבא הוא "עיקרון ההתייחסות הקודמת", משהו שכבר נדון הרבה לפני כן והפך לידע כללי. היכן בתנ"ך או במסורת היהודית קיים רעיון כלשהו שמתייחס ל"עלמה יולדת בן"? ההתייחסות האפשרית היחידה היא בראשית ג' 15 . בניגוד לנוהג הרווח בתנ"ך, ייחוסו של המשיח נקבע לפי זרע האישה. מדוע? מכיוון שלא יהיה לו אב אנושי; הוא אמור להיוולד לבתולה. אם כן היידוע של המילה "העלמה" כאן מצביע על כך שהדובר – אלוהים בפי ישעיהו – מתייחס לדמות ידועה זו של האישה מבראשית ג' 15 , שזרעה יגבר על זרע הנחש. אסור להחמיץ את הנקודה המרכזית כאן. אלוהים מבטיח כאן בעצם, כפי שראינו גם קודם, שבית דוד לא יֵרד מכס השלטון או יאבד את זהותו השבטית לפני לידת הבן מהבתולה. שוב, דבר זה דורש שהמשיח ייוולד לפני חורבן בית המקדש ותעודות היוחסין שנשמרו בו יאבדו.

האות לאחז – ז' 17-15
לאחר שהסקנו שהנבואה בישעיהו ז' 14-12 היא נבואה לטווח הרחוק, שמדברת על לידתו של המשיח, עדיין נותרה לנו בעיה. מה עם אחז? אירוע שעתיד להתרחש 700 שנה אחרי כן לא יכול להיות משמעותי בעיניו. אבלל מדובר על אות נוסף בפס' 17-15 , והפעם הוא מיועד במיוחד לאחז. המילה "אתה" בפס' 16 היא חזרה לגוף שני נוכח, כלומר, לאחז. לפני שבנו של ישעיהו יהיה בוגר דיו כדי להבחין מוסרית בין טוב לרע, מלכי ישראל וארם ירדו מכס השלטון והאיום מצדם יוסר.
נבואה זו התגשמה תוך שלוש שנים. גם במילה "הנער" השתמש ישעיהו בהא הידיעה. הפעם נזכר קודם נער אחר, והוא בנו של ישעיהו. ה"נער" בפס' 16 איננו יכול להיות ה"בן" מפס' 14 , אלא נקשר לבנו של ישעיהו מפס" 3. שאם לא כן, מדוע היה אלוהים מצווה על ישעיהו לקחת אותו איתו?

סיכום של ישעיהו – ז' 17-1
בישעיהו ז' נשקפת לאחז מלך יהודה סכנה. האיום כוון לא רק נגדו באופן אישי אלא לכל בית דוד. אלוהים אמר לאחז באמצעות ישעיהו הנביא להירגע ולא לפחוד. ניתנות לכך שתי סיבות, שני אותות שהם עירבון לכך שהביטחון שאלוהים מבטיח אכן בוא יבוא. האות הראשון, בפס' 14-13 , מראה שאף ניסיון למגר את בית דוד לא יצליח עד שייוולד הבן מהבתולה. הן העברית והן ההקשר מצביעים באופן חד משמעי על כך שמדובר בבתולה. האות השני, הנזכר בפס' 16-15 , נועד לאחז באופן אישי. אלוהים מבטיח שהמתקפה שישראל וארם מתכננים נגדו לא תצליח, וכי לפני ששאר ישוב, בנו של ישעיהו, יגיע לגיל בגרות מוסרית, שני המלכים האויבים כבר יחדלו מלהתקיים.

לסיכום, על פי נבואתו של ישעיהו ז' י"ד:

– המשיח ייוולד מנערה שהיא עדיין בתולה (זהו ההסבר לבראשית ג' 15.)
– המשיח יהיה אלוהים שלבש בשר ובא כאדם.
– המשיח יהיה מלך.
– המשיח חייב להיוולד לפני חורבן בית המקדש (700 לספירה).

 

ישעיהו ז' באריכות דברים:

 

ישעיהו ז' 2-1: 1 וַיְהִי בִּימֵי אָחָז בֶּן־יוֹתָם בֶּן־עֻזִּיָּהוּ, מֶלֶךְ יְהוּדָה, עָלָה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וּפֶקַח בֶּן־רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלָיִם לַמִּלְחָמָה עָלֶיהָ, וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ. 2 וַיֻּגַּד לְבֵית דָּוִד לֵאמֹר: "נָחָה אֲרָם עַל אֶפְרָיִם וַיָּנַע לְבָבוֹ וּלְבַב עַמּוֹ, כְּנוֹעַ עֲצֵי יַעַר מִפְּנֵי רוּחַ."

אחז בן־יותם בן־עוזיהו מלך ביהודה (734 לפנה"ס). בניגוד לאביו, אחז לא הלך בדרכי אלוהים באמונה אלא היה שליט רשע ועובד אלילים. הוא הקטיר לבעל והעלה את בניו קורבן לאלילים (דברי הימים־ב' כ"ח; מלכים־ב' ט"ז). שכניו של אחז לא היו טובים ממנו. בארם (סוריה) מלך רצין, ובשומרון שלט מלך ישראל, פקח בן־רמליהו. שני המלכים הללו רצו לצרף את ממלכת יהודה לברית הגנה אל מול מלך אשור, שבאותה עת החל במסע כיבושים. אחז סירב להצטרף אליהם, ובתגובה איימו מלך ארם ומלך ישראל לצאת למלחמה נגד יהודה. כוונתם הייתה להפיל את אחז ולהמליך תחתיו את בן־טבאל כ"מלך בובה" הנשלט על־ידם (מלכים־ב' ט"ו-ט"ז; ישעיהו ז' 6).

יושבי ירושלים פחדו מאוד. מכיוון שאחז לא בטח באלוהים, הוא ידע שלבד אין לו סיכוי מול שני יריביו. הוא פנה למלך אשור, תִּגְלַת פְּלֶסֶר השלישי, והתחנן לעזרה: "… עַבְדְּךָ וּבִנְךָ אָנִי. עֲלֵה וְהוֹשִׁעֵנִי מִכַּף מֶלֶךְ אֲרָם וּמִכַּף מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הַקּוֹמִים עָלָי!" יחד עם הבקשה הוא שלח למלך אשור כסף וזהב (מלכים־ב' ט"ז 9-7; דברי הימים־ב' כ"ח 21).

אחז, כמלך מבית דוד, היה מצוּוה לבקש עזרה קודם כל מאלוהי אבותיו, אך לא עשה כן. כמו במקרים דומים המתוארים בתנ"ך, ניתן לראות גם כאן כי מי שבוטח בבני אדם ולא באלוהים – סופו להתאכזב (ישעיהו ז' 17; ירמיהו ט"ז 7-5; תהילים ב' 12). "…וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ." – צבאות ארם וישראל אכן עלו על יהודה וצרו על ירושלים, אך התקשו בכיבוש העיר בגלל הביצורים שנבנו בימי עוזיהו, סבו של אחז (דברי הימים־ב' כ"ו 15-9). בזמן המצור שלח אלוהים את ישעיהו עם בנו שְׁאָר יָשׁוּב אל אחז מלך יהודה, ובפי הנביא דברי עידוד. מטרת הנבואה: להזכיר לאחז ולעמו כי חיי כל בני האדם נתונים בידיו של אלוהים, וכי על כולם – גויים כיהודים – להאמין בו ולבטוח בו (ראה גם דניאל ד' 34).

ישעיהו ז' 7-3: 3 וַיֹּאמֶר יהוה אֶל יְשַׁעְיָהוּ: "צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז, אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ, אֶל קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה, אֶל מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס. 4 וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: 'הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט, אַל תִּירָא, וּלְבָבְךָ אַל יֵרַךְ מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה, בָּחֳרִי אַף רְצִין וַאֲרָם וּבֶן־רְמַלְיָהוּ. 5 יַעַן, כִּי יָעַץ עָלֶיךָ אֲרָם רָעָה, אֶפְרַיִם וּבֶן־רְמַלְיָהוּ לֵאמֹר׃ 6 "נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה, וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ, וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ, אֵת בֶּן־טָבְאַל," 7 כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: "לֹא תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה!" "צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז, אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ, אֶל קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה, אֶל מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס." – ישעיהו נשלח לפגוש את המלך אחז בשעה שהלה עמד לבחון את מקורות אספקת המים והמחיה נוכח המצור, והשקיף לעבר האויבים הצרים עליו (המקום התאים ליצירת קשר עין עם האויב, כפי שמתברר מישעיהו ל"ו 2).

בעוד המלך בא לבחון את משאביו הארציים, בא אליו הנביא כדי להזכיר לו שמקור חייו, הגנתו וביטחונו הם בידי אלוהים בלבד. "אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ." – אלוהים ציווה על הנביא להביא את בנו שְׁאָר יָשׁוּב לפגישה עם המלך. "הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט!" – המסר בפי הנביא היה פשוט וברור: "הִשָּׁמֵר" – פעל נכונה ואל תעשה מעשים פזיזים! דאג להגנת העיר, ואל תעז לפנות לעזרת מלך אשור כאילו הוא יכול להצילך! "הַשְׁקֵט" – אל תפחד! אם תניח בידי אלוהים את המצב, לא יישאר זכר מאויביך. "שְׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה" – הנביא מתאר את רצין מלך ארם ואת פקח בן־רמליהו מלך ישראל כגורמים שכבר אבד עליהם הכלח. איומם מדומה ואין לחשוש מפניהם.

בעיני אלוהים הם קצה זנב שרוף המעלה עשן. כאשר אחז מלך יהודה מביט מעבר לחומה, הוא רואה צבא חזק המאיים להשמידו. לעומת זאת, כאשר הנביא מתאר את אותו הצבא הוא מכנה אותו "זנב אוד עשן". הוא חוזה מראש את תבוסת ארם וישראל, תבוסה שאכן התרחשה כעבור פחות משנתיים (בשנת 733-732 לפנה"ס), כאשר נוצח רצין על־ידי האשורים (מלכים־ב' ט"ו 29-32, ט"ז 9; דברי הימים־א' ה' 26). פקח בן־רמליהו מלך ישראל נרצח על־ידי הושע בן־אלה שתפס את השלטון והשתעבד למלך אשור.

הנבואה הראשונה: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: 'לֹא תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה'." (פסוק 7) – אלוהים מתייחס לתכניתם של מלך ארם ומלך ישראל להרוג את אחז ולהמליך את בן־טבאל במקומו, ונותן הבטחה גורפת: "זה לא יקרה!" אלוהים הוא שקובע מי יֵשב על כיסא מלכות זה או אחר, על כיסא דוד יֵשב רק מלך מזרע דוד, והחלפת מלכים תתבצע תמיד בעיתוי שקובע אלוהים.

ישעיהו ז' 8-9: 8 כִּי רֹאשׁ אֲרָם דַּמֶּשֶׂק, וְרֹאשׁ דַּמֶּשֶׂק רְצִין. וּבְעוֹד שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה, יֵחַת אֶפְרַיִם מֵעָם. 9 וְרֹאשׁ אֶפְרַיִם שֹׁמְרוֹן, וְרֹאשׁ שֹׁמְרוֹן בֶּן־רְמַלְיָהוּ. אִם לֹא תַאֲמִינוּ, כִּי לֹא תֵאָמֵנוּ."

הנבואה השנייה: להוכחת הבטחתו של אלוהים כי "לֹא תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה", ישעיהו מתנבא לפני אחז המלך: "…וּבְעוֹד שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יֵחַת אֶפְרַיִם מֵעָם" – כלומר, המלכות הצפונית, ממלכת ישראל, לא תיקרא יותר "עם". בפועל, האשורים כבשו את שומרון והגלו רבים מבני עשרת השבטים לאזור בבל בשנת 722 לפנה"ס (מלכים־ב' י"ז 24). בנוסף לכך, בשנת 669 לפנה"ס הובאו זרים רבים לשומרון כדי ליישב את האזור במקום הגולים, וכך נסתם הגולל על קיום עשרת השבטים כעם בשומרון (עזרא ד' 10), בדיוק 65 שנים לאחר מתן נבואה זו (669 = 65 – 734).

"אִם לֹא תַאֲמִינוּ, כִּי לֹא תֵאָמֵנוּ." – הנביא מסיים באזהרה: "אם לא תאמינו לנבואותיו ולאזהרותיו של אלוהים, לא יהיה לכם קיום אלא תיפלו" (ראה שמואל־ב' ז' 16: "וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם"; ישעיהו כ"ב 23). מי שלא מאמין באלוהים, לא יזכה לביטחון ויציבות. מי שיאמין להבטחות הבורא וייתן לכך ביטוי מוחשי בחייו, יזכה להגנה ולביטחון מאלוהים (דברי הימים־ב' כ' 20). אחז מלך יהודה רואה לנגד עיניו את צבאות ארם וישראל המתכוננים להשמידו. מול עובדות אלה, ישעיהו הנביא מבטיח לו שעצת האויבים לא תקום ומעודדו עם נבואה שתתגשם בעוד 65 שנים. מחשבתו הטבעית של המלך ודאי הייתה: "מה עוזר לי עוד 65 שנה? אני צריך פתרון עכשיו!" אלוהים שידע את מחשבות המלך, ועל מנת לעודדו הציע לו הצעה נדיבה מאין כמוה: "שְׁאַל לְךָ אוֹת מֵעִם יהוה."

ישעיהו ז' 13-10: 10 וַיּוֹסֶף יהוה דַּבֵּר אֶל אָחָז לֵאמֹר׃ 11 "שְׁאַל לְךָ אוֹת מֵעִם יהוה אֱלֹהֶיךָ; הַעְמֵק שְׁאָלָה, אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה." 12 וַיֹּאמֶר אָחָז: "לֹא אֶשְׁאַל וְלֹא אֲנַסֶּה אֶת יהוה." 13 וַיֹּאמֶר: "שִׁמְעוּ נָא בֵּית דָּוִד: הַמְעַט מִכֶּם הַלְאוֹת אֲנָשִׁים, כִּי תַלְאוּ גַּם אֶת אֱלֹהָי?" על פי מילון העברית המקראית, המילה "אות" משמעותה "מופת המאשר שאלוהים הוא המדבר" או "נס ומופת". (צבי קדרי, מ. 2006. ערך "אות") אחז קיבל זכות ייחודית: "שאל לך אות בסדר גודל שרק אלוהים יכול לעשות. אין הגבלה, בקש נס שעניינו בשאול, בארץ או בשמים… רק שאל!" אלוהים היה מוכן לתת למלך אות על מנת לגרום לו להאמין ולבטוח במסר שבפי הנביא ישעיהו – דהיינו, "צבאות ארם וישראל לא יפגעו בך." "לֹא אֲנַסֶּה אֶת יהוה." – המלך סירב לבקש אות שהרי התורה אוסרת לנסות את אלוהים (דברים ו' 16), אף־על־פי שאלוהים הוא זה שהציע לו את האות.

תגובת אחז הצבועה והצינית הוכיחה את עומק רשעותו וזלזולו באלוהים (ראה דברי הימים־ב' כ"ח). הוא ידע שאם האות יתקיים, הוא יצטרך לציית לכל דברי ישעיהו ולחזור בתשובה. זאת הוא לא רצה לעשות! תגובתו של אחז העלתה את חמתו של אלוהים. עתה פנה הנביא לכל בית דוד ואמר: "לָכֵן יִתֵּן אֲדוֹנָי הוּא לָכֶם אוֹת." –  אחז סירב לבקש אות ולכן אלוהים מיזמתו ייתן אות לבית דוד.

הנבואה השלישית ישעיהו ז' 15-14: 14 "לָכֵן יִתֵּן אֲדוֹנָי הוּא לָכֶם אוֹת: הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיוֹלֶדֶת בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ "עִמָּנוּ אֵל". 15 חֶמְאָה וּדְבַש יֹאכֵל, לְדַעְתּוֹ מָאוֹס בָּרָע וּבָחוֹר בַּטּוֹב". בפסוקים הנדונים המילה "אות" מורה על פעולה על־טבעית, נס בסדר גודל שרק אלוהים מסוגל לחולל. האות ניתן על־ידי אלוהים ונעשה בכוחו. לא נשכח כי מעבר לחומות חונים צבאות ארם וישראל המוכנים בכל רגע לכלות את המלך אחז.

"אות" בסדר גודל של קוסם המוציא ארנבת מהכובע, לא היה משכנע אותו שאלוהים לצדו. ישעיהו הנביא אמר שהעלמה תהיה הרה ותלד בן אשר ייקרא "עִמָּנוּ אֵל". המילה "עַלְמָה" (פסוק 14), כפי שנראה בהמשך, משמעותה אישה צעירה שלא נשואה, משמע שמבחינת אלוהים גם לא קיימה יחסים עם גבר, (כלומר – בתולה.) אילו היה מדובר באישה נשואה כלשהי, הרי שלא היה כל ערך ל"אות".

יש לציין, כי ישעיהו עצמו, בפרק ל"ח, נותן 'אות' למלך חזקיהו – האות: "הִנְנִי מֵשִׁיב אֶת-צֵל הַמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרְדָה בְמַעֲלוֹת אָחָז בַּשֶּׁמֶשׁ אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת וַתָּשָׁב הַשֶּׁמֶשׁ עֶשֶׂר מַעֲלוֹת בַּמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרָדָה" – ישעיהו נותן אות מאלוהים, השמש תחזור אחורה! ללא ספק אות על-טבעי! אם ככה, כשישעיהו משתמש במושג 'אות', אין ספר כי מדובר במשהו שפועל נגד חוקי הטבע.

שם הילד שייוולד לבתולה ייקרא "עִמָּנוּ אֵל". הוא אמנם ייוולד מאישה, אך בו־בזמן משמעות שמו היא "אלוהים עמנו" (ראה ח' 10-9). גודל האות הוא בשילוב הנתונים שהנבואה מספקת, ראשית "הָעַלְמָה הָרָה", לכאורה דבר בלתי אפשרי, לידת בתולין, עלמה שלא קיימה יחסי מין והיא הרה, ייתכן רק כנס על טבעי.  שנית, שמו יהיה "עִמָּנוּאֵל" משמעות השם עמנואל הינו אלוהים איתנו (עמנו-אל) ומרמז על הטבע האלוהי של אותו יילוד. "חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל." בפסוקים 25-21 אנו למדים שארץ יהודה תסבול מהאויבים הבאים עליה. יושביה יאבדו את שדותיהם ואת אדמתם, וכל שיצליחו להציל יהיה מעט צאן ובקר.

אף־על־פי שכיום אנו רגילים לשייך חמאה ודבש כמוצר טעים ובעלה רמה. חמאה הינה מוצר לוואי של החלב, ואת הדבש מצאו בתקופה ההיא ביער בכוורות דבורים. עלינו להבין את הרקע התרבותי של הפסוקים בתקופה בה נכתבו הפסוקים. מאכלים אלה מעידים על תקופת מצוקה ומחסור.

חורבן בקנה מידה שכזה בא על הממלכה הצפונית מידי האשורים בשנת 722 לפנה"ס, ועל יהודה מידי הבבלים בשנת 586 לפנה"ס. יוצא מכך שהנביא אומר: "התקופה בה יופיע עִמָּנוּאֵל תהיה קשה במיוחד." מדובר על תקופה הדומה לימי אחז, קרי – לחץ של אויבים, גלות וכיבוש על־ידי צבאות זרים. (ישוע נולד בעת שעם ישראל נאנח תחת כיבוש רומי) "לְדַעְתּוֹ מָאוֹס בָּרָע וּבָחוֹר בַּטּוֹב." – ישעיהו ממשיך לתאר את הבן המובטח מהעלמה, את עִמָּנוּאֵל: הוא ימאס ברע ויבחר בטוב. הנביא אינו מציין מתי עִמָּנוּאֵל יתחיל למאוס ברע ולבחור בטוב. זוהי תכונה תמידית. עִמָּנוּאֵל יבוא לעולם כתינוק. בכל יום שיגדל הוא ישכיל בתחומי החיים השונים. למרות תהליך הלמידה הזה, הטבעי לכל אדם, הוא יעשה כל דבר בשלמות וללא טעות.

לאחר שהנבואות הקודמות לא השפיעו על דעתו של אחז (שהרי הן מנובאות לעתיד הרחוק מהצרה שעומדת לפניו כעת) הוסיף ישעיהו וחזר לגעת בנבואתו הראשונה: "…כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר מָאוֹס בָּרָע וּבָחוֹר בַּטּוֹב תֵּעָזֵב הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה קָץ מִפְּנֵי שְׁנֵי מְלָכֶיהָ."– עתה ישעיהו מוסיף הבטחה שעומדת להתגשם עוד במהלך חיי הנוכחים: "בְּטֶרֶם" יגיע הנער לגיל שבו פיתח הבחנה מוסרית – כלומר, עוד לפני שתהיה לו היכולת לבחור בין טוב לרע – יסורו מעל האדמה שני המלכים, מלך ארם ומלך ישראל, שאחז ותושבי יהודה מפחדים מהם. השאלה שנשאלת היא – מי הוא הנער? האם מדובר בבן של ישעיהו "שאר ישוב", אולי הנביא מתכוון לעִמָּנוּאֵל, ואולי לאחר…

פסוק 15 מתאר את עִמָּנוּאֵל כאחד הבוחר בטוב ומואס ברע תמיד, מיום לידתו, בעקביות מושלמת. "הנער" לעומת זאת, לומד לבחור בין טוב לרע, כך שככל הנראה לא מדובר בעמנואל. בשלב זה מפנה ישעיהו את תשומת לבם של שומעיו אל בנו הקטן, שְׁאָר יָשׁוּב, העומד על לידו. שְׁאָר יָשׁוּב הינו ילד רגיל אשר נולד באופן טבעי. כמו כל ילד הוא טועה, ולעתים הוא דווקא בוחר ברע ומואס בטוב. ישעיהו אומר: לפני ששְׁאָר יָשׁוּב יגיע לגיל שבו מצפים ממנו למאוס ברע ולבחור בטוב (להבדיל בין טוב ורע), יסור האיום מעל מלך יהודה ויושבי ירושלים. זו היא כמו כן הסיבה שאלוהים ביקש מישעיהו להביא את בנו איתו.

אלוהים השתמש בשְׁאָר יָשׁוּב כדי להגדיר את טווח הזמן בו עתידים מלכי ארם וישראל להסיר את האיום מעל יהודה. האמירה "בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר…" לא מגדירה גיל מדויק, אלא תקופה קצרה יחסית בהתפתחות הילד. יוצא מכך שעל המלך לצפות להתגשמות הבטחתו של אלוהים בקרוב. דברי הנביא ישעיהו בפרק ז' נאמרו בשנת 734 לפנה"ס ואכן ההיסטוריה מלמדת כי התגשמו במהרה. תוך פחות משנתיים, המלך זכה לראות את קיום הבטחתו של אלוהים. רצין מלך ארם הומת על־ידי מלך אשור ופקח בן־רמליהו מלך ישראל נרצח על־ידי הושע בן־אלה, אשר תפס את השלטון והשתעבד לאשור. לאחר עשר שנים נוספות, בשנת 722 לפנה"ס, האשורים השלימו את כיבוש הממלכה הצפונית והגלו את תושביה. ישעיהו צדק!

"עלמה" תנכ"ית

על מנת להכריע בשאלת משמעותה של מילה כלשהי, יש לבדוק את ההקשר שבו היא מופיעה. לדוגמה, במשפט "בדי העץ עפו ברוח" משמעות המילה בד היא ענף. אבל במשפט "קניתי בד כדי לתפור שמלה" משמעותה אריג. לכן עלינו לבדוק את ההקשר כדי להבין את משמעות המילה עלמה, כמו כן להשוות אותה למקומות אחרים בהם היא מופיעה. המילה מופיעה בתנ"ך שבע פעמים, והכוונה היא תמיד לעלמה צעירה (ברא' כ"ד 43, שמות ב' 8, תהל' ס"ח 26, משלי ל' 19, שה"ש א' 3, ו' 8; ישע, ז' 14). אדוארד הינדסון אומר, "אמנם המילה עלמה אינה משמשת בדרך כלל במשמעות של בתולה, אבל השימוש שנעשה בה מלמד שתמיד מדובר בנערה בתולה". נוסף על כך, "התנ"ך אף פעם לא משתמש במילה עלמה כשהוא מדבר על אשה נשואה, אלא תמיד כשהכוונה היא לאשה לא נשואה". נבדוק את מראי המקום שבהם מופיעה המילה.

בראשית כ"ד 43

בבראשית כ"ד אליעזר מגיע לנחור, ומתפלל שאלוהים יעזור לו למצוא את האשה הנכונה לבנו של אברהם. בפסוק 16 מתוארת רבקה כ"נערה טובת מראה מאוד, בתולה, ואיש לא ידעה". בהמשך אליעזר מתייחס אליה כאל "העלמה" (פס' 43).

שמות ב' 8

ריצ'ארד ניסן כותב על פסוק זה: בשמות ב' מסופר שבת פרעה משתה את משה מן המים. אחותו של משה, מרים, עמדה מנגד וצפתה במתרחש. ואז היא רצה אל בת פרעה והציעה לה למצוא עבורה אשה עברייה (את אמה), בכדי שתיניק את התינוק. "ותאמר לה בת פרעה: 'לכי', ותלך העלמה ותקרא את אם הילד". התיאור של מרים בפס' 4 מעיד שהיא לא היתה מבוגרת בהרבה ממשה. עצם העובדה שהיא עדיין חיה אז בבית הוריה מאשר את העובדה הזאת. פסוק זה מלמד שכל מרכיב ביולוגי של הבתולין שקיים במונח עלמה כלול במשמעות של קבוצת הגיל שהמונח מעיד עליה. מרים אחות משה היתה נערה בתולה.

תהילים ס"ח 26

בפסוק זה, "עלמות תופפות" הן חלק מהתהלוכה המלווה את המלך אל ה"קודש". ניסן אומר שאין ספק שהעלמות "אינן זונות או נשים מופקרות, אלא משרתות קדושות של אלוהים , ואם כך, הן בתולות. חוץ מזה, לפי המנהג השמי, נשים רווקות לקחו חלק בתהלוכת חתונה ובאירועים חגיגיים. אם כך, העלמות שלקחו חלק בתהלוכה היו בתולות" (138 ,V , Niessen).

משלי ל' 19

המחבר מפרט ארבעה דברים ש"נפלאו ממנו" – "דרך הנשר בשמים, דרך נחש עלי ציר, דרך אונייה בלב ים ודרך גבר בעלמה. בפס' 20 הוא יוצר הקבלה ניגודית בין העלמה לאשה המנאפת" (7 ,II ,Hindson). הינדסון מביא את פרשנותו למשלי ל' 19, ומציין ש"הסמיכות של הפסוקים הבאים בידי המהדיר יוצרת ניגוד בין הברכה הטבעית ששורה בחייה של הנערה המוסרית לבין הרוע של האשה הנואפת. אם כך, התמונה שלפנינו היא של נערה בתולה" (7 ,II ,Hindson). כפי שאוניה בים ונחש הזוחל על סלע לא משאירים סימן, כך גם גבר המחזר אחרי עלמה לא משאיר סימן בעלמה – שהרי אין הם יכולים לקיים יחסי מין (מאחר והיא עלמה – לא נשואה לו).

שיר השירים א' 3

בקטע זה מתוך שיר האהבה אשר לשלמה, הכלה אומרת על חתנה, "לריח שמניך טובים שמן תורק שמך , על כן עלמות אהבוך". ג'ק דיר מסביר, "שמו של האדם העיד על אופיו ועל המוניטין שלו (השווה עם שמ"ב ו' 9). כלומר, ההשוואה בין שמו של שלמה לשמן טוב (בושם) פירושה שאופיו היה נעים הליכות ומושך בעיני השולמית. מסיבה זו, היא אמרה, רבות נמשכו אליו" (1012 ,1011 ,55 ,Deere). הנשים האחרות שנמשכו לחתן בשל אופיו "לא היו נשים נשואות, אלא נערות שהשתוקקו לבעל אך לא הצליחו לזכות בו. המילה (עלמה) במקרה זה, מרמזת על בתולין" (140-41 ,V ,Niessen).

שיר השירים ו' 8

בפסוק זה מוזכרות שלוש קטגוריות של נשים שגרו בהרמון המלך: מלכות, פילגשים ועלמות. ניסן מציין כי: המלכות היו מן הסתם נשואות, ומעמדן של הפילגשים היה דומה לזה של נשים חוקיות בימינו. העלמות ככל הנראה מנוגדות לשתי הקבוצת האלה, ולפיכך הן לא נשואות, הן עמדו לשירותן של המלכות, ובסופו של דבר נועדו להיבחר כנשים למלך. לפיכך טבעי להניח שהן היו בתולות. יש לכך אישור בפרק ב' של מגילת אסתר. אחשוורוש אסף מספר רב של בתולות (מרחבי הממלכה), במטרה לבחור מביניהן מלכה חדשה (ב' 4-1). הטוהר של הנשים היה כה חיוני, עד שהן נאלצו לעבור תהליך של טוהרה ומירוק שנמשך שנה תמימה (ב' 13-12) לפני שהובאו אל חדר המלך. לא היה כל ספק בדבר היותן בתולות; זה היה דבר ברור מאליו.

ר' דיק ווילסון חקר את השימושים השונים של המילה עלמה בתנ"ך, והגיע לשתי מסקנות: "ראשית, ככל הידוע לנו, המילה עלמה לעולם אין כוונתה 'אשה צעירה נשואה' ; שנית, מאחר שהחוק והשימוש הרווח במילה יוצאים מתוך הנחה שכל 'עלמה' היא בתולה ומוסרית, אלא אם כן הוכח אחרת, יש מקום להניח שרבקה והעלמה שעליה מדובר בישעיהו ז' 14, וכן כל העלמות האחרות, היו בתולות, אלא אם כן מישהו יכול להוכיח שזה לא כך" (316 ,M'AI ,Wilson). לסיכומו של עניין, כל פעם שבה התנ"ך מזכיר את המושג "עלמה" אין מדובר באישה שהיא לא בתולה.

וויליס ג' ביצ'ר מביע את אותה דעה במאמרו הקלאסי the of Prophecy The Mother Virgin ("הנבואה אודות האם הבתולה"), "המילונים העבריים מלמדים שהמילה עלמה (שבישעיהו ז' 14 תורגמה בשפות השונות ל"בתולה") עשויה להצביע על כל אשה צעירה, בין שמדובר בבתולה ובין שלא. כך זה ללא ספק כשמדובר בנגזרות של המילה , אבל המקרא משתמש במילה במשמעות של בתולה, וכך זה בכל פעם שבה ניתן לקבוע בוודאות את משמעותה" (179-80 ,PVM ,Beecher).

 משמעות המילה "עַלְמָה" בתרגומי תנ"ך

ספטואגינטה

תרגום הספטואגינטה, או "תרגום השבעים" (בלטינית Septuaginta או LXX) הוא השם הניתן לתרגום התורה, שהיה למעשה התרגום הראשון לספר תנ"כי כלשהו. מאוחר יותר נתרחב השם והוכללו בו התרגומים היווניים לכלל ספרי המקרא, וכן לחיבורים נוספים שאינם נכללים בקאנון העברי.

התרגום אשר הושלם במאה השנייה לפני הספירה הוא במקורו תרגום שנעשה על ידי רבנים\מלומדים יהודים, עבור יהודי אלכסנדריה, ששפתם באותם ימים הייתה יוונית. סיפור מפורט על התהוות התרגום נמצא במקור החיצוני הידוע בשם "איגרת אריסטיאס". סיפור זה, שגרסות שונות שלו מופיעות גם במקורות התלמודיים, מספר על שבעים ושניים זקנים יהודים, שהוזמנו לאלכסנדריה על ידי אוליגרך מצרים תלמי השני (פילדלפוס, מלך בין השנים 285 לפנה"ס עד 247 לפנה"ס), בכדי לתרגם את התורה, לצורך צירופה לספרייה הגדולה באלכסנדריה. על פי הסיפור, לשבעים ושניים הזקנים ניתנו תנאים פיזיים נוחים למעשה התרגום. המלומדים הושבו בחדרים שונים במטרה לראות האם יתקבלו תרגומים שונים, אך המלומדים תרגמו את התורה באופן זהה למדיי. מלבד אגרת אריסטיאס והמקורות התלמודיים, מופיע הסיפור גם בחיבור של אפיפניוס מסלמיס (403-320 לספירה) – על מידות ומשקלות. בתרגום הספטואגינטה מתורגמת המילה "עַלְמָה" – הן בבראשית כ"ד 43 והן בישעיהו ז' 14 למילה "בתולה" (ביוונית: παρθένος), וזאת לפני זמנו של ישוע ועל ידי מלומדים יהודים.  מה שנותן לנו אפשרות לראות שרעיון "המשיח מבתולה" איננו רעיון נוצרי או פאגאני אלא רעיון יהודי תנ"כי לכל דבר.

הפשיטתא הסורית

הפשיטא (או הפשיתא) הוא תרגום התנ"ך בלשון הסורית, אשר מאוחר יותר נוסף בו גם תרגום הברית החדשה. השם פשיטא מפני שהוא תרגום מילולי ללא פירוש, וכדי להבדילו מן התרגומים בספר Hexapla של אוריגינס.

הפשיטתא שלפנינו נזכרה בפי אבות הכנסיה במאה הרביעית, וביחוד ע"י אפרים הסורי. יש מסורה כי אבנר מלך אודיסא שלח שליחים לארץ ישראל לתרגם לו את התנ"ך לסורית. אבנר היה בן מונבז ואמו הייתה הליני המלכה. לדעת החוקרים, אבנר הוא איזאטיס מלך אדיאביני (זוטס מלך חדייב) שמזכיר יוסיפוס (קדמוניות ס"כ פ"ג ד') כי שלח חמשת בניו לירושלים ללמוד לשון היהודים וחכמתם. איזאטיס קרא בתורת משה, ואפשר שקרא את התרגום הסורי הנודע עתה בשם פשיטתא (עי' גרץ געשיכטע ח"ג 405). לפי זה היה התרגום הסורי של התורה מצוי במאה הראשונה, ובמאות שאחריה הוסיפו לתרגם גם נ"ך, ואח"כ את הברית החדשה. התרגום כולו הושלם במאה הרביעית בזמן אפרים הסורי. הפשיטתא תורגמה מעברית בעזרת חכמי ישראל, לפי מסורות שנהגו אז בא"י. (אוצר ישראל לי"ד איינענשטיין)

הוולגטה הלטינית

הוולגטה נעשתה בחסות הירונימוס (420-325 בערך), שיצר מכל התרגומים הלטיניים תרגום הומוגני משופר. העבודה נעשתה בין השנים 405-390, והירונימוס הסתייע רבות ביהודים שהכיר. תרגום הספרים הראשונים שטיפל בהם (נביאים ראשונים, שמואל ומלכים) נעשה בצמוד לטקסט העברי.

הפשיטא, הוולגטה ותרגום השבעים כולם מתרגמים את המילה "עלמה" ל-parthenos ביוונית, או למקבילות שלה – בתולה ו-Virgo.

פירושה של הברית החדשה

"כָּךְ הָיְתָה הֻלֶּדֶת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ: מִרְיָם אִמּוֹ הָיְתָה מְאֹרֶסֶת לְיוֹסֵף וּבְטֶרֶם הִתְאַחֲדוּ נִמְצְאָה הָרָה לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. יוֹסֵף בַּעֲלָהּ, שֶׁהָיָה צַדִּיק וְלֹא רָצָה לְהַצִּיג אוֹתָהּ לְחֶרְפָּה, הֶחְלִיט לְשַׁלֵּחַ אוֹתָהּ בַּסֵּתֶר. בְּעוֹד שֶׁהָיָה מְהַרְהֵר בָּזֶה נִראָה אֵלָיו מַלְאַךְ יהוה בַּחֲלוֹם וְאָמַר: "יוֹסֵף בֶּן דָּוִד, אַל תַּחְשֹׁשׁ לָקַחַת אֵלֶיךָ אֶת מִרְיָם אִשְׁתְּךָ, כִּי אֲשֶׁר הוֹרָה בָּהּ מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הוּא. הִיא יוֹלֶדֶת בֵּן וְאַתָּה תִּקְרָא שְׁמוֹ יֵשׁוּעַ, כִּי הוּא יוֹשִׁיעַ אֶת עַמּוֹ מֵחַטֹּאתֵיהֶם." כָּל זֶה אֵרַע לְמַעַן יִתְקַיֵּם מַה שֶּׁדִּבֵּר אֲדֹנָי בְּפִי הַנָּבִיא: "הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל." לְאַחַר מִכֵּן הֵקִיץ יוֹסֵף מִשְּׁנָתוֹ וְעָשָׂה כְּפִי שֶׁצִּוָּהוּ מַלְאַךְ יהוה. הוּא לָקַח אֵלָיו אֶת אִשְׁתּוֹ מִבְּלִי שֶׁיָּדַע אוֹתָהּ עַד אֲשֶׁר יָלְדָה בֵּן, וְקָרָא אֶת שְׁמוֹ יֵשׁוּעַ." (מתי א' 18:25)

בבשורת מתי פרק א' פסוקים 23-18 מתוארים המאורעות שקדמו להולדת ישוע מהבתולה מרים, שהרתה דרך רוח הקודש. הכתוב מציין במפורש שלידה זו הייתה התגשמות דברי הנביא ישעיהו בפרק ז' פסוק 14.

• הריון של בתולה הינו אות שרק אלוהים לבדו מסוגל לחולל, ואלוהים השתמש במרים בת יוסף להיות אותה "עלמה" עליה התנבא ישעיהו בפסוק 14 של פרק ז'.
• התינוק ישוע, הוא "עִמָּנוּ אֵל" ("אלוהים איתנו"), שמו מלמד על היותו אלוהי.

דקדוק וסמנטיקה

בדיקה מדוקדקת של כמה מילות מפתח בפס' 14 מראה שהמילה "הרה" באותם הפסוקים איננה 'פועל', אלא שם תואר נקבי, המחובר למילה אחרת – 'יולדת' – בבינוני פועל, ושתיהן יחד מלמדות שהנביא רואה בעיני רוחו את האירוע" (8 ,II ,Hindson). המילה והבניין שהנביא משתמש בהם דומים למה שאמר מלאך אלוהים להגר, כשברחה למדבר מאות שנים קודם לכן, "הנך הרה ויולדת בן" (ברא' ט"ז 11).

ברור שיש לראות את הזמן המילולי של המילה הרה במשמעות של הווה… גורם הזמן חשוב מאוד להבנת הפסוק. אם משמעות המילה עלמה היא בתולה, ואם עלמה זו היא כבר הרה ועומדת ללדת בן, הרי שהנערה עודנה בתולה, למרות שהיא עומדת להיות אם. יש לחשוב על הסתירה שעלולה להיות בפסוק זה אם הוא לא מתייחס ללידה היחידה בהיסטוריה מבתולה, כלומר ללידתו של ישוע. הבתולה הרה.

איך זה שהיא בתולה והרה בו זמנית? הכוונה היא שהילד שלה יוולד בדרך נס, ללא התערבות של אב בשר ודם, ושלמרות ההיריון האם עדיין תיחשב לבתולה. המילה עלמה ("בתולה") מרמזת על מצב נוכחי של בתולין, ממש כשם שהמילה הרה מלמדת על מצב נוכחי של הריון. אם הפעולה המילולית היתה בזמן עתיד, לא היתה כל הבטחה לכך שהבתולה שתלד בן בעתיד, אכן תישאר בתולה ולא אשה. אבל אם הכוונה היא ש"בתולה ילדה בן" ונשארה גם בתולה וגם אם (אמא), אין מנוס מהמסקנה שמדובר בלידה מבתולה.

למי הנבואה?

'שמעו נא בית דוד'. נראה שהשימוש בלשון רבים בפס' 14 – 'לכם', קשור לאמירה הקודמת בלשון רבים (בפס' 13). מאחר שההקשר מלמד שהשושלת של בית דוד היא שעמדה בסכנה בשל הפלישה הצפויה, נדמה כי ראוי לראות בשימוש ב'לכם' בלשון רבים הוכחה לכך שהאות נועד ל'בית דוד' ".

כמה מחוקרי המקרא והברית החדשה מתנגדים למסקנה הזו בטענה שנבואתו של ישעיהו "נועדה להיות אות שאלוהים נתן למלך אחז, כהוכחה לכיבוש הממלכה הצפונית והממלכה הדרומית בידי מלך אשור. מאחר שלידת הילד נועדה לתת אות לאחז, הגיוני להסיק שהלידה התרחשה בימיו. ואם כך, ישעיהו ז' 14 היה צריך להתגשם לפחות באופן חלקי כבר אז". למרות שיש המוצאים היגיון בדיעה הזו, אני חושב שהיא לוקה בחסר בכמה נקודות.

ראשית, דעה זו חייבת למצוא פירוש למילה עלמה, שלא מחייב שתהיה לה משמעות של בתולין. בלי פירוש כזה, חסידי הדעה הזו חייבים למצוא את הבלתי אפשרי: שתי לידות מבתולה במהלך ההיסטוריה – אחת בימיו של אחז והשנייה במקרה של מרים אם ישוע. אבל כבר ראינו את שפע העדויות התומכות במסקנה ההפוכה. העובדות מלמדות שהעלמה שעליה מנבא ישעיהו היא בתולה צעירה בגיל הנישואין, לא רק אשה צעירה. העלמה של ישעיהו היא ללא ספק בתולה שהרתה.

שנית, אלה שדוגלים בהתגשמות מיידית של נבואות אינם מתייחסים ברצינות מספקת לזמנים שמופיעים בישעיהו ז' 14, ושתומכים במסקנה שהעלמה תהיה בתולה והרה בו זמנית.

שלישית, האות שישעיהו מנבא הוא על טבעי, לא אות טבעי. אם העלמה שהוא מדבר עליה תהרה בעקבות מגע מיני עם גבר, איזה אות יש כאן שיכול לאמת את דברו של אלוהים? יש צורך בנס, והנס בא לידי ביטוי בלידתו של בן מבתולה.

רביעית, ההקשר הרחב יותר של ישעיהו ו'-י"ב מלמד שהילד עמנואל, העתיד להיווצר ברחמה של בתולה, צריך להיות אדם שהוא גם אלוהי, לא סתם אדם (ראה ישע' ט' 6-5, י"א 16-1). אף אדם אחר בהיסטוריה לא יכול למלא את הדרישה הזו, חוץ מישוע.

וחמישית, הנבואה בישעיהו ז' 14 מתייחסת אל אחז כאל מי שעמד אז בראש בית דוד ושושלת המלכים שבאה בעקבותיו. באופן חלקי הנבואה נועדה להבהיר לאחז ולצאצאיו שבית דוד ימשיך ויתקיים גם אחריהם. מדובר בהתגשמות מאוחרת של הנבואות, ולא בהתגשמות מוקדמת שלהן.

אחז ואנשי החצר שלו חשש, מהכחדתו של בית דוד והחלפת המלך על ידי אחד ממלכי אשור. אבל ככל שהזמן שנדרש להתגשמות הנבואה שניתנה לבית דוד יהיה ממושך יותר, כך יארכו ימיה של השושלת שצאצאיה יחזו בהתגשמות הנבואה. אלכסנדר אמר את הדברים הבאים: "…ההבטחה שישוע יוולד ביהודה למשפחת המלכות היתה עשויה לשמש לאחז כאות לכך שהממלכה לא תגווע בימיו, והמועד שבו יתממש האות היה רחוק דיו מכדי שיהפוך למגוחך או לבלתי הולם. ככל שהתגשמותו רחוקה יותר, כך בטוחה יותר ההבטחה להמשכיות קיומה של יהודה, ההבטחה שהאות נועד להבטיח". (258 ,YBOTI ,Feinberg).

ההבטחה וחז"ל

למרות הנוהג המקראי, בבראשית ג' 15 מופיעה בבירור הקביעה שהגואל העתיד לבוא הוא מזרע האישה, לידתו תחושב על פי אימו. מסיבה שאיננה מפורטת כאן, האב אינו נחשב, דבר זה נוגד לחלוטין את ההשקפה המקראית. ברור מתרגום יונתן ומתרגום ירושלמי שקטע זה נחשב לקטע המדבר על המשיח. נראה גם כי הביטוי התלמודי "פעמי המשיח"  נשאב מפסוק זה.

ספר בראשית אינו מסביר כיצד או מדוע ניתן לכנות את הגואל "זרע האישה". לשם כך יהיה עלינו לפנות למקומות אחרים, מאות שנים אחר כך קם לישראל נביא בשם ישעיהו. בחלקו נפל התפקיד להסביר למה ומדוע מחושב אילן היוחסין של המשיח על פי אימו. ישעיהו כותב: 'לכן ייתן ה' הוא לכם אות, הנה העלמה הרה ויולדת בן, וקראת שמו עמנואל" (ז' 14) שהרי זה הפסוק שעליו אנו מנסים לשפוך אור.

לידת האדם שמדובר בו בקטע זה מתוארת באות. מכאן ברור שיש דבר מה יוצא דופן בלידה זו. במילים אחרות, היא לא לידה רגילה כי לידה כזו לא יכולה לשמש אות, היא חייבת להיות לידה ייצאת דופן באופן כלשהו.

עצם קיומו של עם ישראל החל באות הקשור בלידה. הכתובים מספרים שיצחק נולד אחרי שאברהם ושרה עברו את הגיל בו יכלו לצפות לילדים. אברהם היה בן 99 ושרה בת 89 כאשר הבטיח להם אלוהים ששרה תלד בן (בראשית י"ח). לידה זו נועדה להיות האות שאלוהים אכן יקיים את בריתו עם אברהם ויעשה אותו לגוי גדול. כעבור שנה התגשם האות בלידתו של יצחק. האות שימש כדי לחזק את הברית. הלידה הייתה כרוכה בנס. לידת הבן המתואר בקטע נועדה גם היא להיות אות, משמע- לידה יוצאת דופן. לידה זו אינה יוצאת דופן מפאת גיל האם, אלא כי ייחודו של האות יהיה בכך שהבן ייוולד לבתולה.

כאמור, בנקודה זו מתעורר הויכוח האחר, שהרי הרבנים טוענים שהמילה העברית "עלמה" אין פירושה "בתולה", כי אם "אישה צעירה". (בן-דוד, מ. 2008, על פתחה של רומי) אלא שאין הם משכילים להסביר כיצד ייתכן שלידה של אישה צעירה (מאורע המתרחש בכל רגע נתון) יכול לשמש אות.

הרבנים מצטטים את רש"י כמי שמפרש את המילה עלמה כ"אישה צעירה". רש"י אכן מייחס את ישעיה ז' 14 לאישה צעירה, (הוא כנראה נהג כך מאותה סיבה שייחס את ישעיה נ"ג לישראל ולא למשיח). אולם לא תמיד פירש רש"י את המילה עלמה במובן של "אישה צעירה". מלה זו מופיעה גם בשיר השירים א' 3, ו' 8, ובפסוקים אלה פירש רש"י את עלמה כאילו שהכוונה לבתולה.

יתר על כן, רש"י עצמו מציין שפרשנים יהודיים רבים בתקופתו הבינו את העלמה בישעיהו ז' 14 כבתולה. קל להבין מדוע ירצה לנקוט עמדה שונה במקרה זה: הוא היה עסוק בפולמוס נגד המשיחיות, לכן נקט עמדה מנוגדת לדעה המקובלת בזמנו, ולזו שבעצמו נקט במקרה אחר (פרוכטנבאום, א. 2002 עמ' 37).

לסיכום, ביסוס ההנחה שנבואת ישעיהו מדברת על בתולה, איננה על האם המילה עלמה פירושה בתולה בלבד, עצם העניין שהאות הוא שאישה תוליד צריכה לעורר בנו עניין, שהרי איזה מין אות זה אם אישה נכנסת להריון, בכל מקום בעולם ובכל רגע נשים יולדות בנים ולכן עצם המילה 'אות' מזמינה לידה שאיננה טבעית או רגילה. אף פירוש אחר לא עושה צדק עם המילה או עם הקשרה הספרותי, החברתי או ההיסטורי. אם כך, רעיון לידתו של ישוע מבתולה, כפי שהוא מוצג בברית החדשה, עומד בקו אחד עם המסר והנבואות על המשיח שבתנ"ך. הסיבה הטובה ביותר מדוע לא לקבל פרשנות זו היא על מנת לדחות את משיחיותו התנ"כית והיהודית של ישוע בן יוסף מנצרת.

אבל לרבנים יש כיום פרשנות אחרת

הרבנים טוענים שהנבואה בישעיהו ז' 14 אינה מנבאת על לידה מבתולה ואינה קשורה כלל לישוע, אלא מדברת על משבר שאירע 700 שנה לפני הולדתו של ישוע. למרות שהוויכוח ממשיך בין המלומדים מהדתות השונות בקשר למשמעות המדויקת של הנבואה בישעיהו ז' 14 (בין המלומדים היהודים עצמם אין הסכמה, כמו גם בין המלומדים המשיחיים), המשמעות הכללית ברורה: הנביא מדבר על מאורע על-טבעי בעל חשיבות גדולה לבית דוד – על לידתו של בן מלוכה.

כאשר קוראים את הנבואה בהקשר הרחב יותר של ישעיהו ז' 11, לא קשה לראות מדוע הנבואה בישעיהו ז' 14 מתקבלת כנבואה משיחית. לכן הייתה למתי (ראשון בכתבי הברית החדשה) סיבה טובה לצטט את הפסוק הזה כמתייחס ללידתו של ישוע המשיח. בכל זאת זו היא שאלה הוגנת, וכדי לענות עליה נכנס יותר לעומק.

המתנגדים לאמונה המשיחית בישוע מתקיפים לעיתים קרובות את הפסוק בישעיהו ז' 14 בטענה שמשיחיים מתייחסים אליו כפסוק "מרכזי" בנבואות המשיחיות שהתגשמו בברית החדשה, כפסוק שמצוטט יותר מתריסר פעמים על ידי מחברי כתבי הברית החדשה, המפרשים אותו שם בצורה שגויה. אולם למעשה, הפסוק מצוטט רק פעם אחד בכל כתבי הברית החדשה, וכשמבינים אותו נכון – במושגים של הנבואה המקורית של ישעיהו והציטוט של מתי – ניתן לראות שהפירוש המשיחי הגיוני ביותר.

נתחיל עם ההקשר המקורי בתנ"ך, שנכתב יותר משבע מאות שנה לפני לידתו של ישוע. אכן היה זה בזמן שאנשי מלכות יהודה נמצאו במשבר. אחיהם ממלכות ישראל בצפון עמדו להתקיף אותם, אליהם חברו הארמים. צבאות האויב הללו התקדמו לכיוון ירושלים, במטרה לכבוש את העיר, להוריד את המלך מכיסאו (עלינו לזכור שכל מלך שמלך ביהודה היה יורש עצר מבית דוד), ולהמליך במקומו מלך משלהם. האיום להשמדת המלוכה של בית דוד היה כה גדול שהמילים "בית דוד" מופיעות פעמיים בפרק ז' (פסוקים 2 ו13) להדגשה.

הדבר מקבל משמעות רבה עוד יותר לנוכח העובדה שמלבד הפרק הזה בישעיהו, המילים הללו מופיעות רק שלוש פעמים נוספות בכול שאר 165 הפרקים של הנביאים הראשיים (פעמיים נוספות בישעיהו ט"ז 5, כ"ב 22, פעם אחת בירמיהו פרק כ"א 12, ואף לא פעם אחת ביחזקאל). ההתקפה שהאויב תכנן הייתה לא פחות מאשר התקפה חזיתית על השושלת שאלוהים ייסד, השושלת ממנה היה עתיד לבוא המשיח.

למרבה הצער, המלך משושלת דוד באותו הזמן, אחז, היה איש חסר אמונה שהיה מוכן לשכור אנשי צבא זרים כדי לעזור לו במלחמה במקום להסתמך על אלוהים. ולכן שלח אלוהים את הנביא ישעיהו כדי לדבר עם המלך החלש מבית דוד, להפציר בו לשים את יהבו אך ורק באלוהי ישראל, והבטיח לו שאויבי יהודה יובסו. "כֹּה אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה:  לֹא תָקוּם, וְלֹא תִהְיֶה. כִּי רֹאשׁ אֲרָם דַּמֶּשֶׂק, וְרֹאשׁ דַּמֶּשֶׂק רְצִין; וּבְעוֹד, שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה, יֵחַת אֶפְרַיִם, מֵעָם. וְרֹאשׁ אֶפְרַיִם שֹׁמְרוֹן, וְרֹאשׁ שֹׁמְרוֹן בֶּן-רְמַלְיָהוּ; אִם לֹא תַאֲמִינוּ, כִּי לֹא תֵאָמֵנוּ" (ישעיהו ז' 7-9). עם זאת סרב אחז לעמוד איתן באמונה, גם כאשר אלוהים הציע לתת לו אות בקנה מידה על-טבעי: "שְׁאַל-לְךָ אוֹת, מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; הַעְמֵק שְׁאָלָה, אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה" (ישעיהו ז' 11).

אחז חסר האמונה לא חפץ בזאת, ולכן גער בו אלוהים במילים הללו: "וַיֹּאמֶר, שִׁמְעוּ-נָא בֵּית דָּוִד [שימו לב שהמלך אחז מייצג פה את בית דוד, לכן הוא מפנה את טענתו בגוף רבים ולא רק כלפי אחז לבד]: הַמְעַט מִכֶּם הַלְאוֹת אֲנָשִׁים, כִּי תַלְאוּ גַּם אֶת-אֱלֹהָי. לָכֵן יִתֵּן אֲדֹנָי הוּא, לָכֶם–אוֹת: הִנֵּה הָעַלְמָה, הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ, עִמָּנוּ אֵל" (ישעיהו ז' 13-14)זוהי אחת מהנבואות הידועות ביותר!

הפסוקים הבאים, המכילים בבירור אלמנטים של משפט אלוהים כמו גם ישועתו, אינם ידועים או מצוטטים באותה מידה של תכיפות, אך הם בהחלט רלוונטיים: "חֶמְאָה וּדְבַשׁ, יֹאכֵל [אותו עמנואל] לְדַעְתּוֹ מָאוֹס בָּרָע, וּבָחוֹר בַּטּוֹב. כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר, מָאֹס בָּרָע–וּבָחֹר בַּטּוֹב: תֵּעָזֵב הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה קָץ, מִפְּנֵי שְׁנֵי מְלָכֶיהָ. יָבִיא יְהוָה עָלֶיךָ, וְעַל-עַמְּךָ וְעַל-בֵּית אָבִיךָ, יָמִים אֲשֶׁר לֹא-בָאוּ, לְמִיּוֹם סוּר-אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה: אֵת, מֶלֶךְ אַשּׁוּר". [זכור שאחז הביט אל האשורים במקום אל אלוהים, כדי שיושיעו אותו מהאיום הצבאי שהיה עליו, כמה אירוני!] (ישעיהו ז' 15-17).

מיהו אותו עמנואל?

יש הטוענים שלנביא ישעיהו נולד בן; יש הטוענים שמדובר בבן שנולד למלך אחז; יש הטוענים שבן ייוולד לאישה מסוימת מיהודה בזמן המסוים בו נכתב הפסוק, אף כי היא אינה מוזכרת בשם. הפסוק אינו מפרט בדיוק למי הכוונה (למרות שבישעיהו ח' 8 ו-10 מופיעה המילה עמנואל). בכל זאת הגיוני שהולדתו של הילד קשורה לעתיד בית דוד, מהסיבות הבאות:

1. האיום העיקרי ממלכת ישראל ואשור, אויבי יהודה בפרק הנ"ל, היה שיורידו מכיסא המלכות את המלך מבית דוד וימליכו במקומו מלך משלהם.
2. אלוהים עצמו אמר באופן חד משמעי שהוא ייתן אות לבית דוד חסר האמונה, והאות יהיה הולדת בן.
3. בפרקים הבאים בישעיהו, במיוחד פרקים ט' ו-י"א, מופיעות כמה מהנבואות המשיחיות המשמעותיות ביותר בכול התנ"ך, שבמרכזן לידה על-טבעית של מלך חדש מבית דוד.

נחזור לדון בפסוק 14 מישעיהו ז' בהרחבה לאחר שנדון בעוד כמה שאלות.

מהו האות העל-טבעי אותו ייתן אלוהים?

יש הטוענים שהאות נמצא במילה עמנואל, שאלוהים אשר עמנו יציל אותנו; יש הטוענים שהאות הוא שאימו של הילד תתנבא בפעם הראשונה בחייה (על ידי נתינת השם עמנואל לבנה היא תיתן השראה לעם, אך אין בכך דבר על טבעי כי היא כבר תדע מהנבואה מה יהיה שמו); יש הטוענים שניתן לדעת על טיב האות מהפסוקים 14-17 באותו הפרק. במילים אחרות, ייוולד בן בשם המשמעותי עמנואל, ולפני שיגיע לגיל מסוים, אלוהים יביס את אויבי יהודה; יש הטוענים שהאות הוא בדיוק ההיפך, זאת אומרת שלפני שהבן המובטח יגיע לגיל מסוים, יהודה תיהרס; יש הטוענים שהאות עצמו הוא הלידה העל-טבעית של הבן, כי האישה שתישא בבטנה את עמנואל תהיה בתולה.

דבר אחד ברור כשמש מהפסוק: האות חייב להיות מפעולה והתערבות אלוהית, היות ואחז ציער את אלוהים על ידי סירובו לקבל אות ממנו כשביקש "הַעְמֵק שְׁאָלָה, אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה," וכתוצאה מכך אלוהים אמר שהוא עצמו ייתן לאחז אות. וצריך שיהיה זה אות אדיר!

האם פירוש המילה עלמה הוא "בתולה"?

אנו מגיעים לשאלה בה דנו באין סוף דיונים במשך מאות שנים. כמאמין מסור בישוע המשיח – תשובתי כנראה תפתיע אותך. למרות שניתן לייחס את המילה עלמה לבתולה, פירושה אינו בדיוק בתולה. בעיקר משתמשים במילה עלמה כדי לתאר צעירה לפני בגרות ולא בקשר לצניעות מינית. העובדות די ברורות:

1) המילה 'עלם', שהיא מין זכר למילת הנקבה 'עלמה', מופיעה בתנ"ך פעמיים (שמואל א י"ז 56, כ' 22) ופירושה נער צעיר, בלי קשר להיותו בתול. אם נמיר את המילה עלם ב"בתול" באחד משני הפסוקים הללו, נראה מיד כמה הדבר מגוחך. לדוגמא, בשמואל א' י"ז 56, שאול המלך רוצה לדעת פרטים נוספים על דוד לאחר שזה הרג את גלית. האם שאול אמר, בן מי זה הבתול? כמובן שלא! הוא פשוט שאל, "…בן מי זה העלם?" כי פירוש המילה עלם הוא "נער צעיר," לא "נער בתול".

2) מקור המילים עלם לזכר ועלמה לנקבה אמור לנבוע משורש שמי שפירושו כביכול מתייחס לבתולים.

3) בשפות שמיות אחרות פירוש המילה עלמה אינו בבירור "בתולה." בתנ"ך פירוש המילה עלמה אינו במפורש בתולה. חוץ מהפסוק בישעיהו ז' 14, המילה מופיעה בתנ"ך שש פעמים, בארבעה פעמים מתוכן התרגומים המשיחיים הקונסרבטיבים אינם מתרגמים אותן במילה "בתולה." מדוע? כי אין זה הפירוש המילולי של המילה.

5) המילה הקרובה 'עלומים' מופיעה בישעיהו נ"ד 4 ובתהילים פ"ט 46 ומתורגמת בגרסאות המשיחיות כ"צעירוּת" (לא "בתוליות") אך אותם תרגומים מתרגמים את המילה "עלמה" בישעיהו ז' 14 ל"בתולה." הפירוש המדויק של המילה עלמה קשור לצעירוּת ולא צניעות מינית.

6) בארמית, המילה עלימה (עלמה) מתייחסת לאישה פעילה מינית. אם נאמר זאת בפשטות, ישנן נשים בנות חמישים שמעולם לא קיימו יחסי מין עם גבר, לכן הן בתולות בנות חמישים, כי להיות בתולה קשור לצניעות מינית ולא לגיל. אך לא ניתן לכנות בתולה בת 50 כעלמה, היות והשורש העברי של המילה עלמ קשור יותר לגיל והתפתחות מינית (למשל של גיל לפני בגרות) מאשר לצניעות מינית או בתוליות.

"בדיוק כך," אתה אומר. "אם ישעיהו היה רוצה לדבר על לידה מבתולה, היה משתמש במילה בתולה, המבטאת בדיוק וללא ספק את מצבה הבתולי." לאו דווקא! אין מילה יחידה בתנ"ך שבכול מקום ובכול מקרה ומקרה פירושה אך ורק "בתולה" (בלטינית "וירגו").

בעוד שלעיתים קרובות בתנ"ך (בעברית) פירוש המילה בתולה הוא אכן בתולה שלא ידעה איש, לעיתים קרובות יותר אינה מדברת על בתוליות אלא פירושה שם "אישה צעירה – עלמה". למעשה, מתוך חמישים פעמים שהמילה בתולה מופיעה בתנ"ך, התרגומים באנגלית מפרשים זאת שלושים ואחת פעמים ל"עלמה" ולא "בתולה"! פירוש הדבר שיותר משלוש מתוך חמש פעמים בהן מופיעה המילה עלמה בתנ"ך שלנו, היא מתורגמת על ידי התרגומים של ימינו לתנ"ך העברי ל"עלמה" ולא "בתולה".

הוצאת Stone של התנ"ך, המשקפת את הלימודים של היהדות הרבנית מסורתית דתית, אף היא מתרגמת לעיתים קרובות את המילה "בתולה" ל"עלמה". גם כאשר התרגום הנכון הוא "בתולה" הוא מלווה בדרך כלל במשפט מפרש, כמו במקרה של בראשית כ"ד 16: "וְהַנַּעֲרָ, טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד–בְּתוּלָה, וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ." המילה בתולה כתובה במפורש ואין צורך לתת פירוש נוסף המסביר שמדובר בנערה שלא קיימה מעולם יחסי מין עם גבר. בשימוש השפה האנגלית הרגילה לא אומרים: "האישה הצעירה הייתה בתולה, והיא מעולם לא קיימה יחסי מין בחייה." כמה מיותר לחזור שוב על פירוש המילה בתולה! איזו בתולה אחרת יש? חשוב על האבסורד שבתרגום המילה בתולה לבתולה כאשר מובן שהיא כזאת מעצם המילה, לכן משתמשים במילה עלמה, שבימי התנ"ך הייתה בתולה.

לכן בתרגומים יהודים (לא נוצרים) לאנגלית כמו NJPSV והוצאת Stone משתמשים במילים כמו "עלמה" ומילים נרדפות – במקום במילה "בתולה" להלן כמה דוגמאות:

• "בּוֹשִׁי צִידוֹן–כִּי-אָמַר יָם, מָעוֹז הַיָּם לֵאמֹר:  לֹא-חַלְתִּי וְלֹא-יָלַדְתִּי, וְלֹא גִדַּלְתִּי בַּחוּרִים–רוֹמַמְתִּי בְתוּלוֹת." (ישעיהו כ"ג 4) תרגום NRSV היהודי לאנגלית מתרגם את המילה "בתולות" עלמות צעירות. תאר לעצמך שתרגום המילים "רוממתי בתולות" הוא בדיוק כך באנגלית והורים אומרים "גידלתי (או רוממתי) בחורים ובתולות."

• "זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית, וְעַל-כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-עָלָיו הַתָּו אַל-תִּגַּשׁוּ, וּמִמִּקְדָּשִׁי, תָּחֵלּוּ; וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת. (יחזקאל ט 6 כמו כן ראה דברי הימים ב' ל"ו 17,) בדרך כלל בתנ"ך נהוג להשתמש במילה בתולה כהקבלה למילה בחור, ולא נער בתול צעיר, כפי שהמילים מופיעות בפסוק הנ"ל ביחזקאל. כוונת המילה בתולה בפסוק הנ"ל אינה להראות שהנערה הצעירה, או העלמה היא בתולה. במילים אחרות, במטרה להוציאן להורג, הבתולות אינן מופרדות מהעלמות הצעירות כקטגוריה בפני עצמה. אלא שהפקודה היא כוללת: להרוג זקנים, בחורים צעירים ועלמות צעירות (בדרך כלל בתנ"ך הן בתולות,) אימהות וילדיהן. (העובדה אם העלמות הן בתולות לא משנה.)

• "בְּרִית, כָּרַתִּי לְעֵינָי; וּמָה אֶתְבּוֹנֵן, עַל-בְּתוּלָה" (איוב ל"א 1) איוב נדר נדר אישי לאדיקות כדי שלא יחטא. ברור שהנדר אינו להבטיח שהוא לא יביט אף פעם בתאווה על בתולה, שכן איך ידע איזו עלמה צעירה נאה ומושכת היא בתולה ואיזו אינה בתולה? לכן ברור שהכוונה היא שאיוב נדר לא להתבונן בתאווה על עלמה צעירה.

• "אֱלִי, כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת-שַׂק עַל-בַּעַל נְעוּרֶיהָ." (יואל א' 8) בפסוק הזה הבתולה היא אלמנה שמתאבלת על בעל נעוריה כמו עלמה צעירה. ברור שהאלמנה אינה בתולה.

• הפסוק הבא בישעיהו מ"ז 1 מבהיר עוד יותר את הנקודה של תרגום המילה "בתולה": "רְדִי וּשְׁבִי עַל-עָפָר, בְּתוּלַת בַּת-בָּבֶל–שְׁבִי-לָאָרֶץ אֵין-כִּסֵּא, בַּת-כַּשְׂדִּים:  כִּי לֹא תוֹסִיפִי יִקְרְאוּ-לָךְ, רַכָּה וַעֲנֻגָּה." כי בכמה מהפסוקים הבאים בפרק כתוב שהבתולה הזאת מתאלמנת ונעשית שכולה באותו היום: "וְעַתָּה שִׁמְעִי-זֹאת עֲדִינָה, הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח, הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ, אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד; לֹא אֵשֵׁב אַלְמָנָה, וְלֹא אֵדַע שְׁכוֹל. וְתָבֹאנָה לָּךְ שְׁתֵּי-אֵלֶּה רֶגַע בְּיוֹם אֶחָד, שְׁכוֹל וְאַלְמֹן; כְּתֻמָּם, בָּאוּ עָלַיִךְ, בְּרֹב כְּשָׁפַיִךְ, בְּעָצְמַת חֲבָרַיִךְ מְאֹד." (ישעיהו מ"ז 8-9) כמובן שניתן לייחס לישראל, לציון ולמדינות השכנות בתנ"ך את המילה בתולות, כאשר בתרגום היהודי באנגלית הן נקראות "עלמות" באותו ההקשר.

על כל פנים, הנקודה ברורה: המילה בתולה בתנ"ך לא מעלה מידית דמות של "בתולה שלא קיימה יחסי מין מעולם." אם כך היה הדבר, הפסוקים בנקודות הנ"ל אינם מדברים על בתולה כזאת. כי בפסוקים הנ"ל ראינו בתולות שהן נשואות עם ילדים. ושוב, המושג "בתולה" אינו הנושא עליו מדברים הפסוקים. למעשה, טקסט ארמי עתיק מייחס את המילה "בתולה" אפילו לאישה הרה אבל שאינה יכולה ללדת! לכול הנאמר פה יש חשיבות רבה כאשר אנו חושבים על כך שמתנגדי האמונה המשיחית תמיד אומרים לנו שאם ישעיהו התכוון לנבא על לידה מבתולה, בוודאי היה משתמש במילה "בתולה" ולא "עלמה". לאו דווקא! כי נוכחנו שהתנ"ך לא משתמש בשתי המילים הללו כשלעצמן אך ורק במובן של "בתולה שלא קיימה יחסי מין מעולם."

"ובכן," אתה אומר, "סתרתo את עצמכם בטענה שלכם שהעלמה בישעיהו ז' 14 היא בתולה שלא קיימה מעולם יחסי מין. גם אם אתם צודקים בכך שהמילה "בתולה" בתנ"ך לא תמיד בתולה שלא קיימה מעולם יחסי מין, וש"עלמה" היא לא תמיד "בתולה". מה קרה לטענה שלכם לגבי הנבואה המשיחית העיקרית? מה קרה לנבואה על הולדתו של ישוע מבתולה? זו שאלה מצוינת, המובילה אותנו להסביר את המובן האמיתי של הנבואה מישעיהו ז' 14, במיוחד על פי ההיבט של מתי בכתבי הברית החדשה ההולך 700 שנה אחורה.

הדבר עמוק יותר ובעל חשיבות גדולה יותר מאשר אתה מעלה על דעתך! עצם העובדה שהנבואה המקורית מעורפלת וקשה להבנה נותנת את המפתח להבנתה לעומק בהיבטו של מתי.

מנקודת הראות הנוכחית שלנו, בלתי אפשרי לקבוע במדויק מה היה המובן של הנבואה לאלה ששמעו אותה בזמן שישעיהו ניבא, מלבד העובדה שהובטח אות על-טבעי, לידה בלתי רגילה בעלת חשיבות רבה לבית דוד, אות וסימן להתערבות אלוהית וגאולה, וגערה לכופר והלא מאמין. פירושים רבים מדגישים את שימוש המילים בישעיהו ז' 14 בהכרזה על הלידה, שיש בהן דוגמה החוזרת על עצמה בכמה מהכרזות לידה עיקריות בתנ"ך, והקו המדגיש את החשיבות של ההכרזות הללו:

• ההכרזה להגר, פילגש אברהם: "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה, הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל, כִּי-שָׁמַע יְהוָה אֶל-עָנְיֵךְ." (בראשית ט"ז 11)

• ההכרזה על הולדת שמשון: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ-יְהוָה, אֶל-הָאִשָּׁה; וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, הִנֵּה-נָא אַתְּ-עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ, וְהָרִית, וְיָלַדְתְּ בֵּן…כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ–כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר, מִן-הַבָּטֶן; וְהוּא, יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל–מִיַּד פְּלִשְׁתִּים… וַיֹּאמֶר לִי, הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן; וְעַתָּה אַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר, וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טֻמְאָה–כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר, מִן-הַבֶּטֶן עַד-יוֹם מוֹתוֹ." (שופטים י"ג 3, 5, 7.)

לידתו של משיח
כל ההכרזות הללו על לידות – של ישמעאל, של שמשון, ושל עמנואל – הן בעלות משמעות רבה בתנ"ך, ושלושתן מתחילות במילים וביטויים דומים. הטקסט הפגאני מהעיר אוגרית (צפונה לישראל, היום סוריה), שניכתב לפני בערך חמש מאות שנה לפני ההכרזה של ישעיהו, גם כן רלוונטי כי הוא מכריז על לידה של אל או אלה במילים דומות מאוד למילים בהן משתמש ישעיהו בפרק ז' פסוק, גם שם כתוב שעלמה תלד בן (על פי הדת האוגרית, העלמה ענת הייתה בתולה). כל הנאמר עד כה מצביע על העובדה שהייתה לנביא הכרזה על לידה בעלת חשיבות רבה, במיוחד לבית דוד. הייתה זו תשובתו של אלוהים להתקפה העתידה לבוא על שושלת בית דוד, והייתה אמורה להדגים את הכוח והממשות של אלוהים.

מתי, בברית החדשה, מסתכל אחורה בהקשר לנבואה הזאת ורואה כי לידתו של עמנואל על פי הנבואה בישעיהו ז'-ח' היא בעלת חשיבות רבה מאוד. ישנן שתי נבואות עיקריות בישעיהו ט' ו-י"א. לידתו של ישוע הייתה באמת אות על-טבעי, חלק מהאות הוא שהעלמה הייתה אכן בתולה ובכל זאת ילדה בן (מרוח הקודש); וישוע היה עמנו-אל – שם המופיע אך ורק בנבואה הזאת ולא בכול מקום אחר בתנ"ך או בכתבים אחרים של המזרח הקרוב דאז. האופן המילולי של השם מגיע להתגשמותו בלידתו של ישוע המשיח כי:

1. פירוש הטקסט בהקשר ההיסטורי המקורי קצת נסתר מעינינו, ולא נאמר מספיק כדי לפרש את הפסוקים בצורה מוחלטת ודוגמטית.
2. אנו רואים שבהתמלאותה של הנבואה בשושלת בית דוד, והמלך העתיד למלוך לעד משושלת דוד (שהיא חלק משרשרת פסוקים מהתנ"ך בנושא), הנבואה הגיעה להתמלאותה בלידתו של המשיח.

הדבר נכון לא רק לגבי ישעיהו ז' 14 אלא גם לגבי נבואות משיחיות אחרות שנאמרו במקור על לידה או מלוכה של מלכים מבית דוד שחיו באותה תקופה. זאת אומרת, נביאים אחרים מאותה תקופה העבירו את המסר. אך רק לאחר עשרות או מאות שנים מאוחר יותר, כאשר התנ"ך נחתם והוכר כספר קדוש, נוכחו שהנבואות המשיחיות הללו עדיין לא הגיעו להתגשמות. במילים אחרות, כאשר קוראים את הנבואה בישעיהו ז' 14 בהקשר לישעיהו ז' 11, שהיא אחת מנקודות המפתח בנבואות המשיחיות בספרי הנביאים – הפסוק מצביע על ישוע, המשיח והמלך (מבית דוד) שלנו.

בישעיהו ז' הוא עומד להיוולד; בישעיהו ט' הוא כבר נולד ומכריזים עליו שהוא מלך אלוהי; בישעיהו י"א הוא מולך ושולט (וזאת בכוח העל-טבעי של רוח אלוהים.) מתי המסתכל אחורה לנבואות הללו מאות שנים לאחר שנכתבו, מבין שבאופן ברור כי יש קשר בין הפרקים הללו, ושההבטחות לשלטון מפואר בינלאומי של המלך המובטח מבית דוד שבנבואות הללו עדיין לא התגשמו. יכול להיות שמשהו אכן התרחש בימיו של ישעיהו הקשור ללידה של דמות כמו עמנואל, אך ההבטחה הגדולה יותר – עליה מדבר הנביא ביתר פרוט בפרקים ט' ו-י"א – לא הגיעה לכדי התגשמות במלוא מובן המילה.

כיצד אנו יודעים שמתי חשב על הפסוקים בפרקים השונים הללו מספר ישעיהו? הוא מצטט אותם או מתייחס אליהם בכמה מקומות בארבעה הפרקים הראשונים בספרו! לכן, במתי א' 23 הוא מצטט את ישעיהו ז' 14; בפרק ד' 15-16 הוא מצטט את ישעיהו ט' 1-2 [ח' 23-ט' 1]; בפרק ב' 23 הוא רומז לישעיהו י"א 1. זאת אומרת שמתי לא חשב על ישעיהו ז' 14 כנבואה נפרדת, אלא על ההקשר הרחב יותר של נבואות משיחיות בישעיהו פרקים ז' עד י"א (יש המכלילים גם את ישעיהו י"ב בפרקי הנבואות המשיחיות הללו).

ושוב נשאלת השאלה, מי הוא עמנואל? הוא המלך שהובטח מבית דוד – בעל שם סמלי חשוב – שלידתו תשמש כאות מאלוהים. ואם עמנואל הינו אותו המלך עליו ניבא ישעיהו בפרק ט' ו-י"א, הרי הוא המשיח המיוחל, הנראה באופן נבואי מופיע באופק הקרוב של ההיסטוריה. יחד עם זאת, מעניין לציין שהנביא מדבר על בן נוסף בעל הבטחה בפרק ח', מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז, אשר נראה שתופס את מקומו של עמנואל בנבואה בפרק ז' במובן של ההיסטוריה המיידית המצוינת שם. במילים אחרות, הנביא ישעיהו מכריז בפרק ז' שלפני שעמנואל יגיע לגיל מסוים, האויבים של יהודה יחוסלו, ולאחר מכן אלוהים ישפוט ויעניש גם את יהודה. אך למרות שבפרק ח' נראה שהנביא חוזר על אותה ההבטחה, יש הבדל אחד חשוב. כתוב שהבן מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז אכן נולד אז, אך לא כתוב שגם עמנואל נולד בימיו של ישעיהו.

מלומד קתולי של התנ"ך בשם ג'וסף בלנקינסוף, טוען שמהמבנה של ההקבלה הקרובה כול כך בין ישעיהו ז' 10-17 לבין ישעיהו ח' 1-8 ניתן לשער שהם נותנים מידע חלופי על אותה הפעולה; הראשון פונה אל שושלת המלוכה, והשני אל קהל תושבי יהודה. ההקבלה יכולה להתקבל כדלקמן: בסיכומו של דבר, בשני המקרים באה ההכרזה על פירוש מעשה האות לפני אזהרה מאלוהים שהוא משתמש באשור ככלי כדי להעניש את יהודה (ישעיהו ז' 18-25, ח' 5-10).

בעקבות כך אני מגיע למסקנה שמנקודת ראיה נבואית, עמנואל ומַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז מייצגים צורות שונות של התערבות אלוהית בענייני בני אדם במצב הקריטי הזה. כלומר, הם שני הצדדים של אותו המטבע. מעניין מאוד! שתי נבואות על שתי לידות של שני בנים, בעלות עניין דומה ובמסגרת זמן דומה, אחת אחרי השנייה, אך עם שני שמות שונים (עמנואל ומַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז) כאשר הנבואה מתארת את לידתו של מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז אך לא את לידתו של עמנואל. נראה שלאלה שהיו בתקופות אחרי ישעיהו, לידתו של מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז באה במקום לידתו של עמנואל, ולכן, במשך יותר משבע מאות שנה נשארה הנבואה החשובה הזאת על לידתו ללא מידע על התגשמותה.

אני מודע לטענה הסטנדרטית של היהדות, שנראית די הגיונית, שהנבואה על לידתו של עמנואל לא התגשמה במשך מאות השנים מאז ימי ישעיהו הנביא. כפי שמופיעה באנציקלופדיה ג'ודאיקה, שם מביאים את פירושו של המפרש היהודי של ימי הביניים, דוד קמחי על ישעיהו ז' 14 שהנבואה נאמרה לאחז בימי מלכותו, והאות היה כדי לחזק את אמונתו של אחז באמיתות המסר של הנביא. מכך ניתן להסיק שהאות התגשם בתקופה של אחז ושאינו סמל להתרחשות בעתיד. ולכן אותו עמנואל אינו יכול להיוולד בעתיד הרחוק אחרי תקופתו של ישעיהו כפי שטוענים המאמינים המשיחיים בישוע.

למרות זאת, הטענה לא מביאה בחשבון כמה נקודות:

1. הנבואה ניתנה לכלל בית דוד (נכתב בגוף רבים בפסוקים 13-14), ולעיתים קרובות ההבטחה למלך משושלת דוד ניתנה לדורות הבאים.
2. הנבואה על הילד מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז מתקיימת בתקופתו של ישעיהו, ומשמשת כאמת-מידה לקביעת סדר הזמנים הכרונולוגי.
3. הנבואה עטופה במעין ערפול, ונותנת למתי אפשרות לראות אותה במבט חדש ובמשמעותה העמוקה יותר.

צריך לציין ששיטת האינטרפרטציה של מתי, לאורך כול כתביו, טיפוסית לאינטרפרטציות של היהדות העתיקה, המשקפות צורת אינטרפרטציות מילוליות, אלגוריות, משחקי מילים, ושיטת הרמז של התלמוד. כך שכבר בשני הפרקים הראשונים של ספרו, מתי מצטט את חלק ממיכה ה' 1-3(מתי ב' 6), ומפרש את הפסוקים הללו כנבואה ישירה על הלידה של המשיח בבית לחם; את הושע י"א 1 (מתי ב' 15) מתי מפרש כנבואה מקבילה (במילים אחרות, כפי שקרה לעם ישראל כשהיה בחיתוליו, כך קרה גם לישוע בחיתוליו; את ירמיהו ל"א 15 (מתי ב' 18), הפסוק בו כתוב על קולה של רחל המבכה על בניה, באופן אלגורי ופואטי; ואת ישעיהו י"א 1 ופסוקים נבואיים אחרים (מתי ב' 23) כמשחק מילים המתייחס לתיאורו של המשיח בתנ"ך.

עבור מתי, ונכון שכך, התנ"ך היה ספר משיחי, ולכן, היות ו-1) ישוע היה עמנואל באופן מילולי – אלוהים איתנו, 2) הנבואה על עמנואל מכוונת ישירות אל בית דוד, 3) מרים, אמו של ישוע הייתה עלמה שלא ידעה גבר מעודה, ו- 4) ההקשר בפסוקים בישעיהו סביב הפסוק בו אנו דנים בישעיהו ז' 14 מכילים נבואות משמעותיות מאוד, ולכן אין פלא שמתי מייחס את הפסוק הזה לנבואה שהתמלאה בלידתו של ישוע המשיח. במילים אחרות, היות ומתי ידע ללא שמץ של ספק שישוע היה המשיח, והיות וידע שישוע נולד מבתולה, האם הייתה זו טעות מצידו לצטט את הפסוק בישעיהו ז' 14 כמתייחס ללידתו העל טבעית של ישוע? האין זו עוד חוליה חשובה בשרשרת ההבטחות והנבואות שניתנו לדוד ולשושלת שלו?

מעניין מאוד (ומאוד ידוע) שתרגום השבעים ליוונית מתרגם את המילה העברית "עלמה" למילה היוונית "פרטנוס" (המילה היוונית שמשתמשים בה באופן רגיל במובן של "בתולה") מאתיים שנה לפני הזמן שישוע חי עלי אדמות. התרגום הזה צוטט במשך אלפיים השנים האחרונות כהוכחה נוספת שפירוש המילה עלמה הוא אכן בתולה. אם לא כן, מדוע שיתרגמו שבעים זקנים יהודים, עוד לפני שישוע נולד, בצורה שבה יבינו שבמקור בעברית מדובר בבתולה שלא ידעה גבר מעודה?

מתנגדי האמונה המשיחית טענו לא מזמן, כתגובת נגד, שגם מובן המילה היוונית "פרטנוס" אינו תמיד בתולה שלא ידעה גבר מעולם, והביאו כהוכחה לטענתם את המקרה בבראשית ל"ד 3, שתרגום השבעים משתמש במילה פרטנוס כדי לכנות את דינה, גם לאחר שנאנסה (זאת אומרת שלא הייתה כבר בתולה.) למעשה, אנו מסכימים חלקית עם טענתם של מתנגדי המשיח. גם אם הדבר אינו החלטי (בגלל סיבות שונות), כפי שאמרנו קודם לא תמיד ובאופן מוחלט ניתן לפרש את המילה עלמה כבתולה, לאלה ששמעו את נבואות ישעיהו, ולאחר מכן לקוראים את נבואותיו בדורות הבאים. אבל שימו לב דווקא לפרשנותם של חז"ל! רבי מאיר אמר על דינה: דינה כבתולה וזכויותיה כבתולה משום שבתוליה לא נקרעו עקב יחסי מין.

עם זאת יש משהו בעל חשיבות בתרגום השבעים, וזה מוביל אותנו להערה מעניינת על הפסוק הזה שכתב לא אחר מאשר רש"י בכבודו ובעצמו. ההערה המסכמת של רש"י לפסוק 14 בישעיהו פרק ז', בו המפרש היהודי המפורסם אמר משהו שמאוד מעניין למשיחיים. כפי שהגיש המתרגם לאנגלית ה"רשמי" של רש"י, רבי א. ג'יי רוזנברג לסיום הפסוק בפירוש רש"י: "ויש פותרין שזה האות, שעלמה הייתה ואינה ראויה לולד." (במילים פשוטות, ויש שמפרשים את האות, שהנערה הצעירה היא עלמה, ושאינה מסוגלת ללדת.) כך שהלידה עצמה הייתה בלתי רגילה ואפילו אולי על טבעית!

האם רש"י אומר פה ש"עלמה" היא "בתולה"? בהחלט לא. האם הוא אומר שישעיהו מנבא על לידה מבתולה? כלל וכלל לא. האם הוא מייחס את הפסוק לישוע? בוודאי שלא. בכול זאת ולמרות שיש לו סלידה עמוקה לפירושיהם של המאמינים המשיחיים לנבואות המשיחיות בתנ"ך, רש"י מודה שכמה מהפרושים של היהדות לפסוק הזה נותנים אינדיקציה לכך שהאות שאלוהים נתן לאחז קשור ללידה בלתי רגילה ביותר: היא תהיה רק עלמה – נערה צעירה! ולנערה כזאת צעירה לידה לא תהיה דבר נורמטיבי. לא רק זה, הוא פרש את המילה "עלמות" (עלמה בגוף רבים) המופיעה בשיר השירים א 3 "בתולות".

וכאן נחזור לתרגום השבעים לישעיהו ז' 14, שהוא מקור סמכותי לא פחות מזה של המילון התיאולוגי של הברית החדשה, שם כתוב שמבחינה לקסיקונית טהורה, בלתי אפשרי לקבוע אם המתרגם נותן פרוש של בתוליות אמיתית במילה היוונית "פרטנוס" בישעיהו ז' 14. בתמונה הכוללת של השימוש בתרגום השבעים אין צורך ביותר מאשר תחושה של "אישה שלא נגע בה גבר עד לרגע ההתעברות (של עמנואל)"… אך על בסיס השימוש בתרגום השבעים אפשרי גם שהמתרגם של ישעיהו ז' 14 ראה בעיני רוחו מקור של בתוליות ללא יחסי מין באימו של הבן (עמנואל).

במילים אחרות, בעוד שההוכחה אינה ברורה לגמרי, ייתכן שתרגום השבעים מראה על ציפייה שהלידה בישעיהו ז' 14 תהייה של בתולה (זאת אומרת על-טבעית), באותה מידה שהמילה במקור העברי מצביעה על לידה בלתי רגילה. אם נשתמש במושג בברית החדשה, "כאשר מלאה העת" (ראה אל הגלטים ד' 4) – נעשה ברור שה"עלמה" עליה מדבר הנביא, שאין לה שם, הייתה למעשה פרטנוס – בתולה – הרה עם בן האלוהים. אם הנביא היה משתמש במילה אחרת (כגון אישה/אשת איש מסוימת שנבחרה לתפקיד, במקום עלמה), בלתי אפשרי שהיא תלד לידה של בתולה. בסופו של דבר נעשה ברור שהנס שבאות שאלוהים נותן הוא בהתגשמותו, ותהיה ההבנה הכוללת של הפירוש המקורי אשר תהייה.

נשוב ונחזור על אשר נאמר קודם: למשפט המסכם של רש"י יש חשיבות, היות וכמה מפרשים של היהדות חשבו שזה פוגע לקרוא על "עלמה" בהריון שעומדת ללדת בקרוב בן. מאות שנים אחרי זמנו של ישעיהו, הייחוד שבדבר עלה לפני השטח, אולי בגלל שהשתקף בתרגום השבעים של "פרטנוס", ובהחלט כשהשתקף בפסוקים במתי (שנכתבו ביוונית). ובכן, המובן העמוק ביותר של הנבואה הזאת נעשה ברור יותר ככול שהזמן להתגשמותה הלך והתקרב (כאשר מלאה העת). זהו מסוג הדברים שאתה מסתכל אחורה אל דבר ה' בתנ"ך ואומר, "מדהים, זה היה חבוי בתוך הפסוקים כל הזמן הזה." ישנם כאלה שעדיין טוענים שישוע לא מילא את הנבואה הנ"ל היות ושמו לא היה מעולם עמנואל (במיוחד שאימו לא קראה לו בשם הזה, כפי שכתוב בישעיהו ז' 14). אך את הטענה הזאת ניתן להפריך בקלות:

1. על פי שמואל ב' י"ב 24-25, שלמה נקרא ידידיה, אך לא כינו אותו בשם הזה אפילו פעם אחת בתנ"ך.
2. התלמוד ומספר פירושים של הרבנים טוענים שהלידה של חזקיהו היא התמלאות הנבואה בישעיהו ט' 5, ומשייכים את כל השמות המופיעים בפסוק אליו . אך היכן ומתי כינו את חזקיהו באחד מהשמות הללו? עם זאת המשיכו המקורות של היהדות המסורתית לטעון שהפסוק מתייחס אליו. כיצד, אם כן, ניתן לטעון שהנבואה בישעיהו ז 14 אינה יכולה להתייחס לישוע כי לא קראו לו עמנואל בברית החדשה?
3. העובדה היא שמיליונים מחסידיו ברחבי העולם מהללים ומעריצים את ישוע האדון כ"עמנואל". המנונים ושירי הלל רבים בקהילות המאמינים המשיחיים מתמקדים בשם המפתח הזה לאישיותו, כולל השיר הקלאסי של ימי הביניים המתחיל במילים הבאות: "הו בוא, הו בוא, עמנואל, וגאל את ישראל השבויה."

לסיכום, אין משקל לטענה שהפירוש של מתי שגוי כאשר הוא טוען שהנבואה בישעיהו ז' 14 התמלאה בלידה של ישוע מבתולה. ההיפך הוא הנכון, הפירוש שלו משקף תובנה אמיתית של פסוק קשה להבנה, תובנה שנושאת את החותם של השראת רוח הקודש.

 

ישעיהו פרק ח'

ישעיהו ח' 1-10

פרק ח קשור בטבורו של פרק ז. אם פרק ז כלל נתונים קשים להבנה, הרי שפרק ח מאיר ומבהיר יותר.

להזכירנו – הנושא הכללי של הפרקים הללו הוא: ישועת נאמני אלוהים מאויביהם:

אלוהים מבטיח לאנשי יהודה שמלך אשור יפיל את מלכי ארם וישראל הנלחמים נגד יהודה, יהודה לא תיכחד מכיוון ששארית תישאר ותשוב לאלוהים.

 

פסוקים 1-10:

1 וַיּאמֶר יהוה אֵלַי: קַח־לְךָ גִּלָּיוֹן גָּדוֹל וּכְתוב עָלָיו בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ, "לְמַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז"׃

2 וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים: אֵת אוּרִיָּה הַכּהֵן וְאֶת־זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ׃

3 וָאֶקְרַב אֶל־הַנְּבִיאָה, וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן. וַיּאמֶר יהוה אֵלַי: קְרָא שְׁמוֹ "מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז";

4 כִּי, בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר קְרא "אָבִי וְאִמִּי", יִשָּׂא אֶת־חֵיל דַּמֶּשֶׂק וְאֵת שְׁלַל שׁומְרוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃

5 וַיּוסֶף יהוה דַּבֵּר אֵלַי עוֹד לֵאמור׃

6 יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלוחַ הַהולְכִים לְאַט, וּמְשׂוֹשׂ אֶת־רְצִין וּבֶן־רְמַלְיָהוּ,

7 וְלָכֵן הִנֵּה אֲדונָי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת־מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים, אֶת־מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת־כָּל־כְּבוֹדוֹ; וְעָלָה עַל־כָּל־אֲפִיקָיו, וְהָלַךְ עַל־כָּל־גְּדוֹתָיו;

8 וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף וְעָבַר; עַד־צַוָּאר יַגִּיעַ; וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו, מְלא רוחַב־אַרְצְךָ, עִמָּנוּ אֵל׃

9 רועוּ עַמִּים וָחותּוּ, וְהַאֲזִינוּ, כּל מֶרְחַקֵּי־אָרֶץ; הִתְאַזְּרוּ וָחותּוּ, הִתְאַזְּרוּ וָחותּוּ׃

10 עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר; דַּבְּרוּ דָבָר וְלא יָקוּם, כִּי עִמָּנוּ אֵל.

 

א. מה מתרחש בפסוקים אלו באופן כללי?

אלוהים מכין נבואה חזותית לאנשי יהודה. הם עומדים לראות דבר ממשי, כך שיאמינו לדברי הנביא.

הנביא ישעיהו נצטווה להוליד ילד ולקרא את שמו "מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז". שם הילד מתאר את ניצחון האשורים שעומד להתרחש בקרוב.

 

אלוהים אמר: "לפני שהילד ידע לקרא 'אבא ואמא' – כלומר, לפני שיהיה בן שנה, אשור תנצח את ארם וישראל ותבזוז אותם." אלוהים מעניש את ישראל ויהודה מכיוון שזנחו את אמונתם בו.

 

ב. מה עושה הנביא לעיני העם ביהודה?

בפסוק 1 הנביא מציין שקיבל הוראה מאלוהים: הוא נצטווה לקחת גיליון גדול ולכתוב עליו שם, שהוא למעשה מסר: "מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז". משמעות השם היא: "בואו מהר לקחת שלל, חושו והזדרזו כדי לבזוז!"

המילה "גִּלָּיוֹן" באה מהשורש "גלוי" – המסר גלוי לעיני כל.

הנביא נצטווה לכתוב "בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ" – בכתב בולט וברור לכל עין.

 

המסר הכתוב נועד לנבא מראש את ניצחון אשור על ארם, ישראל ויהודה.

בפסוק 2 אנו למדים שהנביא בחר שני עדים ידועים למעשיו: את אוּרִיָּה הַכּהֵן וְאֶת־זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ, וזאת כדי שהעם לא יתכחש לנבואה ושעדותו תקבל תוקף משפטי; הרי התורה אומרת שעל פי שני עדים יקום דבר (במדבר לה 30; דברים יז 6, יט 5). על ידי מעשה נבואי זה והתגשמותו תוך זמן קצר קיבלו בני יהודה הוכחה נוספת שישעיהו הנו נביא אמת (דברים יח 21).

בפסוקים 3-4 הנביא ישעיהו מתאר את התהליך שהעם רואה ושותף לו. הנביא ואשתו מולידים בן, ועל פי הוראת אלוהים קוראים את שמו – "מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז". בשלב זה, כל אחד בעם יכול להביט אל התינוק ולבדוק בעצמו: – לפני שהתינוק יידע לקרא "אבא", "אמא", יעלה מלך אשור וינצח את ארם וישראל.

 

סיכום חלק א:

אלוהים מעניק לבני יהודה נבואה שתתגשם תוך שנתיים לכל היותר (זמן הריון בתוספת שנה)!

הנבואה חזותית ונמסרה בפני שני עדים, כך שאף אחד לא יוכל להתכחש לה.

מכיוון שניצחון אשור התרחש בשנת 732 לפנה"ס, יש להניח שהנבואה נתנה שנתיים לפני כן, בשנת 734 לפנה"ס.

 

מדוע אלוהים מעניש את ישראל ויהודה?

התשובה בפסוק 6:

"יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלוֹחַ הַהוֹלְכִים לְאַט, וּמְשׂוֹשׂ אֶת-רְצִין וּבֶן-רְמַלְיָהוּ."

מי השילוח הם המים הבאים ממעיין הגיחון. מים אלו, הנמצאים בתוך העיר ירושלים, היוו מקור חיים לתושביה.

ישעיהו הנביא משתמש בתיאור אלגורי כדי לומר: "העם מאס את אלוהים השוכן בירושלים המעניק להם חיים, והעדיף ללכת בשמחה אחר דרכם של מלך ארם ומלך ישראל הרשעים. גם הם זנחו את אלוהים, הסתמכו על כוחם שלהם והשתחוו לאלילים."

מה קורה לאלו הזונחים את אלוהים? איך אלוהים עתיד להעניש את ישראל ויהודה (כולל ארם)?

בפסוקים 7־8 הנביא ממשיך בתיאור ציורי – כזה ששומעיו מבינים היטב:

7. "וְלָכֵן הִנֵּה אֲדוֹנָי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת-מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים – אֶת-מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת-כָּל-כְּבוֹדוֹ; וְעָלָה עַל-כָּל-אֲפִיקָיו, וְהָלַךְ עַל-כָּל-גְּדוֹתָיו,
8. וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף וְעָבַר, עַד-צַוָּאר יַגִּיעַ. וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו, מְלא רוֹחַב-אַרְצְךָ, עִמָּנוּ אֵל."

האם מישהו אי-פעם ניסה לשתות מים מצינור כיבוי אש המתיז זרם מים בעוצמה? למרות שהצינור מוציא מים, הרי שהזרם האדיר עלול לגרום נזק ואף מוות לכל המנסה לשתות ממנו. גשם יכול להיות דבר מבורך, אך גשם עז וללא הפסקה מביא שיטפון, רעב, מחלות ומוות.

עם ישראל זנח את מי החיים, את אלוהים, ושם את ביטחונו בידי אשור. הנביא מתאר את אשור כזרם מי נהר עצומים, על מנת להבהיר שמשהו מבורך לא יבוא מהברית הזו, אלא נזק ומוות; ממש כמו מי נהר העולים על גדותיו!

מי השילוח השקטים הנם דוגמה ציורית נפלאה לישועתו של ה'. הנביא ישעיהו (בפרק ל 15) מתאר את ישועת אלוהים כפעולה שתתבצע לבטח אך בנחת, בשקט ובבטחה.

 

לנביא חבקוק, שביקש לזרז את משפט אלוהים על מנת לראות את הצדק יוצא לפועל עוד בימיו, אמר אלוהים (חבקוק ב 3):

"… אִם־יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה־לוֹ, כִּי־בא יָבא לא יְאַחֵר."

ביטויים של חוסר סבלנות וחוסר יכולת להשלים עם תכניתו ולוח הזמנים של אלוהים בהבאת ישועתו, הנו סימן לחוסר אמונה וחוסר ביטחון באלוהים.

הנביא ישעיהו מציין במילים ברורות שאשור יכסה את כל הארץ. לא יהיה מקום בארץ שינצל מהכיבוש.

בסוף פסוק 8 אומר ישעיהו משפט המבהיר לנו את זהותו של עמנו־אל:

"…מְלֹא רוֹחַב-אַרְצְךָ, עִמָּנוּ אֵל."

מכיוון שארץ ישראל הנה נחלתו של אלוהים, הרי שהשם עמנו־אל במשפט זה הנו שם נרדף לאלוהים בכבודו ובעצמו. נתון זה חשוב מכיוון שזו הוכחה נוספת לקביעה שעמנו־אל, הנולד לעלמה, כאות מאלוהים (ז 14), הוא ה' בכבודו ובעצמו (בשורת מתי פרק א פסוק 23).

ישעיהו הנביא פועל על פי עקרון אותו אנו מוצאים במקומות רבים אחרים בתנ"ך: לאחר שהוא מציין את החטא ועונשו, הוא ממשיך ומלמד את העם גם מה עליהם לעשות כדי לחזור בתשובה וליהנות מהגנתו וישועתו של אלוהים.

 

פסוקים 9־10:

"רוֹעוּ עַמִּים וָחוֹתּוּ, וְהַאֲזִינוּ, כל מֶרְחַקֵּי-אָרֶץ; הִתְאַזְּרוּ וָחוֹתּוּ, הִתְאַזְּרוּ וָחוֹתּוּ. עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר; דַּבְּרוּ דָבָר וְלא יָקוּם – כִּי עִמָּנוּ אֵל."

משמעות המילים: רוֹעוּ  = השברו; חוֹתּוּ = התנפצו; הִתְאַזְּרוּ  = חגרו עצמכם והתכוננו; … ומשמעות המשפט:

"השברו, עמים, והתנפצו! שמעו, כל העמים! התכוננו והכינו עצמכם, כי אתם עומדים להישבר לרסיסים. העלו מחשבות, הכינו תכניות, אך דעו לכם שהכל יופר ולא יתקיים!"

מדוע? – "כִּי עִמָּנוּ אֵל!"

הנביא ישעיהו מציין שאשור תבוא ותכה גם את יהודה, אך לא כך יסתיים הסיפור! אשור החזקה תוכה שוק על ירך, ותכניות האשורים לא תצאנה לפועל. אלוהים עתיד להענישם מכיוון שגם הם חטאו ופשעו נגדו (ראה פרק י 5־13). כך מנבא ישעיהו את עתיד צבא אשור לאחר שיעלה על ישראל ויהודה.

בהענשת אשור וסילוקם מארץ ההבטחה אלוהים יוכיח את ריבונותו אך גם ימלא את הבטחתו לשארית הנאמנה לו בישראל.

 

לסיכום:

1. הנבואה בפרק ח נועדה לחדד את שאמר הנביא בפרק ז ולהוסיף מוחשיות לדברו: "ראו את בני התינוק! לפני שידע לומר 'אבא' ו'אמא' – יעלו עלינו האשורים ויכבשו אותנו."

מכיוון שדברי הנביא התגשמו בדיוק מוחלט, יכלו בני זמנו להאמין ולבטוח שבעתיד יבוא עמנו־אל ויברך את שארית נאמניו (הכיבוש נעשה בשנת 732 לפנה"ס, והנבואה ניתנה בשנת 734 לפנה"ס).

2. בני ישראל, בין אם ביהודה או בשומרון, מאסו באלוהים וחשבו שיזכו ליחס או ברכה גדולה יותר ממקור אחר. הם טעו! אין טוב ובטוח יותר מאלוהים. מי שעוזב אותו – נפגע.
3. אלוהים מפעיל את העולם לפי תכניתו המושלמת. הבטחותיו מתגשמות בדיוק בזמן שאלוהים קבע.

 

האמונה שלנו מתבטאת בסבלנות למימוש הבטחות אלוהים בזמנו.

מתי אוכל להיות בטוח שהבטחת אלוהים תתגשם דרכי? – רק כאשר עמנו־אל עמי.

מתי אוכל לבטוח שהתקפת השטן לא תמחה את שמי וזרעי? – אם עמנו־אל עמי.

הבה נהיה צמודים לעמנו־אל, לישוע המשיח הגואל.

 

---

תשובות לטענות רבנים (על ישעיהו ז יד)

 

"המלך אחז חשש לצאת למלחמה, בא אליו הנביא ישעיהו ואומר לו 'אל תדאג’ אלוהים אמר לי שננצח, אתה רוצה סימן?' המלך אחז שהיה צדיק אמר 'לא! אני מאמין לך, אני לא צריך שום סימן' ". (הרב יוסי מזרחי)

את הטענה הזאת אפשר לסתור בקלות, שהרי התנ"ך בעצמו מעיד שהמלך אחז לא היה מלך טוב וצדיק, אלא עובד אלילים מרושע: "בֶּן-עֶשְׂרִים שָׁנָה אָחָז בְּמָלְכוֹ וְשֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְלֹא-עָשָׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה… וְגַם מַסֵּכוֹת עָשָׂה לַבְּעָלִים; וְהוּא הִקְטִיר בְּגֵיא בֶן-הִנֹּם וַיַּבְעֵר אֶת-בָּנָיו בָּאֵשׁ כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם" (דברי הימים ב' כ"ח:א-ב). אם רק היו טורחים ללמד תנ"ך בישיבות…

 

"מעולם ואף פעם בהיסטוריה, אף אחד לא פרש את המילה 'עלמה' כבתולה." (הרב יוסי מזרחי)

בראשית פרק כ"ד, מביא את סיפורה של רבקה: "וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן-מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם וְכַדָּהּ עַל-שִׁכְמָהּ׃ וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ" (בראשית כ"ד:ט"ז). רבקה המתוארת כבתולה, באותו הפרק ממש מתואר גם כעלמה: "הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל-עֵין הַמָּיִם וְהָיָה הָעַלְמָה הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי-נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ." (בראשית כ"ד:מ"ג) אם כך, משה, מחבר ספר בראשית, בעצמו מזהה 'עלמה' בתור 'בתולה'.

דוגמא נוספת, שיר השירים פרק א:

"לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים, שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ; עַל-כֵּן, עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ." (שיר השירים א:ג)

רוצים לדעת איך רש״י בכבודו ובעצמו הגדיר את אותן עלמות? רש"י כותב כך:

“עלמות. בתולות לפי שהדבור דימהו לבחור שאהובתו מחבבתו ולפי הדוגמא העלמות הן האומות” (פירוש רש"י על שיר השירים א:ג)

אמא של ישוע לא קראה לו עמנואל אלא ישוע כך שקיום של חצי נבואה איננו מראה שזה הנבואה. (הרב בנג'מין קלוגר)

ראשית, על פי שמואל ב’ יב 24-25, שלמה נקרא "ידידיה", אך לא כינו אותו בשם הזה אפילו פעם אחת בתנ”ך.

שנית, התלמוד ומספר פירושים של הרבנים טוענים שהלידה של חזקיהו היא התמלאות הנבואה בישעיהו ט’ 5, ומשייכים את כל השמות המופיעים בפסוק אליו אבל איפה ומתי כינו את חזקיהו באחד מהשמות הללו? חוץ מזה, אם הנבואה התגשמה בישעיהו ח (כפי שטוענים הרבנים), מדוע מהר שלל חש בז לא נקרא "עמנואל"?
אף אחד מהילדים של ישעיהו לא נקרא עמנואל וגם חזקיהו לא נקרא לעולם בשמות המתוארים בישעיהו ט בשום מקום.

שלישית, 'שם' זה 'משמעות', "עמנו-אל" זה "אלוהים עמנו". אם ישעיהו היה אומר "השם הפרטי של המשיח יהיה עמנואל" אז כל אמא בעם ישראל היתה קוראת לבן שלה "עמנואל" וזה אז היה השם של כל יהודי בעולם.

רביעית, עמנואל הוא רק אחד משמותיו של המשיח, בתנ"ך יש לו שמות נוספים, לדוגמא: ינון, צדקנו, צמח, מנחם, בן דוד, שילה ועוד (אגב, גם חז"ל הכירו בכך – הרחבה במאמר). וכמובן ישוע (ישועה…)

 

אתם טוענים שהנבואה הזאת מדברת על ישוע. אבל איך יכול להיות שאחז ובית המלוכה שלו יקבלו אות וסימן מפי ישעיהו, על כך ששני המלכים יעזבו ולא יצליחו לכבוש את ממלכת יהודה, על משהו שיקרה 700 שנה אחר כך(ישוע)? במיוחד שרואים שהנבואה מתקיימת בפרק ח'. הילד נולד אמו קראה לו עמנואל כמו בנבואה ואביו קרא לו מהר של חש בז, ואכן מוזכר עמנואל גם כתיאור שהבורא אתנו "עמנו אל" . צרפתי את הפסוקים של ישעיהו בסוף להבנה מהירה של העניינים הנוגעים לשיח. (הרב בנג'מין קלוגר)

הנבואה על הולדת "עמנואל" לא ניתנה לאחז, אלא היא ניתנה לכלל בית דוד (נכתב בגוף רבים בפסוקים 13-14), ולעיתים קרובות ההבטחה למלך משושלת דוד ניתנה לדורות הבאים. בישעיהו ז’ הוא עומד להיוולד; בישעיהו ט’ הוא כבר נולד ומכריזים עליו שהוא מלך אלוהי; בישעיהו י”א הוא מולך ושולט. מתי מסתכל אחורה לנבואות הללו מאות שנים לאחר שנכתבו, ומבין שבאופן ברור יש קשר בין הפרקים הללו, ושההבטחות לשלטון מפואר בינלאומי של המלך המובטח מבית דוד שבנבואות הללו עדיין לא התגשמו. יכול להיות שמשהו אכן התרחש בימיו של ישעיהו הקשור ללידה של דמות כמו עמנואל, אך ההבטחה הגדולה יותר – עליה מדבר הנביא ביתר פרוט בפרקים ט’ ו-י”א – לא הגיעה לכדי התגשמות במלוא מובן המילה.

הנביא אומר את המילה "הנה" ו-"ה"עלמה ב"ה" הידיעה, כלומר שהיא הייתה חייה עמהם וידוע לכל הקהל שדיבר איתם. גם המילה "הנה" מוכיחה שזה משהו קרוב ולא רחוק ב700 שנה. (הרב בנג'מין קלוגר)

לפי כללי הדקדוק העברי, כשיש שימוש בהא הידיעה, הקורא אמור לחפש התייחסות בהקשר המיידי הקודם. מפרק ז’ פס’ 1 ואילך אין אזכור של אף לא אישה אחת. מאחר שההקשר המיידי אינו מספק את התשובה, הכלל הקובע הבא הוא “עיקרון ההתייחסות הקודמת”, משהו שכבר נדון הרבה לפני כן והפך לידע כללי. איפה בתנ”ך או במסורת היהודית קיים רעיון כלשהו שמתייחס ל”עלמה יולדת בן”? ההתייחסות האפשרית היחידה היא בראשית ג’ 15 .

המשמעות של המילה עלמה היא אישה צעירה. יכול להיות שהיא בתולה ויכול להיות שלא. המילה עלמה לא מציינת את מצב הבתולין שלה. במשלי ל', י"ט רואים זאת: " יח שְׁלֹשָׁה הֵמָּה, נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי; וארבע (וְאַרְבָּעָה), לֹא יְדַעְתִּים. יט דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר, בַּשָּׁמַיִם– דֶּרֶךְ נָחָשׁ, עֲלֵי-צוּר; דֶּרֶךְ-אֳנִיָּה בְלֶב-יָם– וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה. כ כֵּן, דֶּרֶךְ אִשָּׁה– מְנָאָפֶת: אָכְלָה, וּמָחֲתָה פִיהָ; וְאָמְרָה, לֹא-פָעַלְתִּי אָוֶן."
כלומר עלמה היא כמו אישה מנאפת בגלל המילה "כן" ולכן איננה בתולה. (הרב בנג'מין קלוגר)

המילה "עלמה" היא נערה צעירה שאיננה נשואה (ולכן בעיני אלוהים עליה להיות בתולה). בקשר למשלי ל’ 19-18 . טעות, המילה מופיעה בפס’ 19 כניגוד לעומת האישה המנאפת בפס’ 20. – הרחבו על כך בפסוק הזה למעלה קודם לכן במאמר.

בתולה – אישה שלא קיימה יחסי מין (אך לא בהכרח שאיננה נשואה).
עלמה – אישה שהיא לא נשואה (ולכן בעיני אלוהים בהכרח גם בתולה, שהרי איננה נבעלה).

אתם גם טוענים שבתרגום ה-70 כתוב "וקראו שמו עמנואל" אבל בבדיקה שלי מצאתי שכתוב אחרת. בעיה נוספת היא ש'הברית החדשה' שוב "משחקת" בנוגע למילים אחרות באותו פסוק, ואינה הולכת לפי התרגום היווני של התנ"ך,: בתרגום היווני על ישעיהו ז', י"ד כתוב שהמלך אחז הוא זה שיקרא לילד בשם עמנואל. כך אומר לו ישעיהו: "ואתה תקרא (καλέσεις) שמו עמנואל". חוץ מהמשמעות המילולית, התרגום הזה מובן כיוון שאי אפשר לייחס את ה"עמנואל" שאחז יקרא לו בשמו – לישוע, כאשר אחז חי כ-700 שנה לפני לידת ישוע. (הרב בנג'מין קלוגר)

ראשית, שיטת הפרשנות של מתי, לאורך כול כתביו, טיפוסית לפרשנויות של היהדות העתיקה, המשקפות צורת מילוליות, אלגוריות, משחקי מילים, ושיטת הרמז (ממש כמו של התלמוד). מתי היה יכול לנהוג כמו שכולם נהגו באותה תקופה ולצטט באופן גמיש.

פרופ' דוד פלוסר, איש דתי בעצמו, כבר העיר כי השימוש במדרש היה נפוץ ביותר בספרות הברית החדשה ולכן רואה את התגשמות הנבואות שמזכיר מתי כשיטה דרשנית מקובלת ונפוצה (דוד פלוסר, המקורות היהודיים של הנצרות, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, 1980, עמ' 45-50). כלומר, מדובר בשיטה מדרשית מקובלת בה נקט מתי, ואף אחד לא פקפק בה. כולם הבינו אותה.

שנית, בתרגום השבעים, זאת אותה מילה: καλέσ-εις
רק שבמתי א 23, המלאך משתמש בדיוק באותה המילה, רק עם הטייה מיחיד לרבים בסופה: καλέσ-ουσιν
הסיבה – הגשמה על המצב הנוכחי. 'קראתם' זה יוסף ומרים – ההורים של ישוע. לכן רבים.

אם זה היה כל כך ברור לכולם שהנבואה של ישעיהו פרק ז י"ד הולך על בתולה בשם מרים אמא של ישוע למה מרקוס, פאולוס ויוחנן מתעלמים לגמרי מזה. ובמיוחד יוחנן שהוא מנסה להוכיח שישוע הוא אלוקים מדוע הוא לא מזכיר זאת בכלל? (הרב בנג'מין קלוגר)

ראשית, מרקוס דווקא כן רומז על לידת הבתולין בפרק ו 3 (בֶּן מִרְיָם). למה יוחנן לא מציין? משום שעניינו של יוחנן הוא לספק חומר ייחודי שלא קיים בבשורות האחרות. (אם כי יוחנן ח 41 כן רומז על לידת הבתולין.)
לעומת שאר כותבי הבשורות – הרקע היהודי לפועלו (ולידתו) של המשיח זה הפואנטה של מתי – שכתב את הבשורה עם יהודים בראש/ברקע.

שנית, מדובר בכשל לוגי מסוג "טיעון מתוך השתיקה", למברה האירוניה, אחת הדוגמאות בדף הויקיפידה בנושא הוא בדיוק אודות הדוגמא הזאת:

"טיעונים המתבססים על שתיקה כהוכחה על דרך ההיפוך למשהו נפוצים במחקר, במיוחד כזה שבסיסו טקסטים כתובים או מושמעים. לדוגמה, העובדה שהמילה "ירושלם" אינה מוזכרת בחומש בתנ"ך מתפרשת אצל חלק מהחוקרים כהוכחה לחשיבותה הזוטרה יחסית עבור הכותבים בעת כתיבת החומש. אצל כמה חוקרי נצרות, העובדה שפאולוס (שאול התרסי) אינו מאזכר את לידת הבתולין של ישו מהווה עדות לכך שטיעון זה לא היה מוכר בזמנו. בשני המקרים, שתיקת המקורות הכתובים עשויה להצביע על נכונות הטיעונים, אך היא אינה הופכת אותם לנכונים בוודאות. דרך יעילה לאשש הוכחה "מן השתיקה", תהיה להצביע על נימוקים מדוע יש לצפות במקרה זה ל"אמירה מפורשת"." (ויקיפדיה, ערך "אקס סילנטיו")

 

התרגום ה-70 קורא לדינה אחרי שנאנסה (נבעלה) לשכם בן חמור וכמובן איננה בתולה במילה היוונית שפרושה עלמה. דבר נוסף תרגום אונקלס לארמית קורא לדינה שאיננה בתולה כי נבעלה "עלמתא" מלשון עלמה. (הרב יואב רובינסון)

גם אם הדבר אינו החלטי (אונס זה יוצא מן הכלל – אך עדיין מבחינת התורה – אישה שאיננה נשואה עליה להישאר בתולה). אך שימו לב לגול העצמי שתקע הרב לעצמו – הוא כנראה לא יודע, אבל רבי מאיר אמר על דינה כי דינה כבתולה וזכויותיה כבתולה משום שבתוליה לא נקרעו עקב יחסי מין.
עם זאת יש משהו בעל חשיבות בתרגום השבעים, וזה מוביל אותנו להערה מעניינת על הפסוק הזה שכתב לא אחר מאשר רש”י בכבודו ובעצמו. ההערה המסכמת של רש”י לפסוק 14 בישעיהו פרק ז’, בו המפרש היהודי המפורסם אמר משהו שמאוד מעניין למשיחיים. כפי שהגיש המתרגם לאנגלית ה”רשמי” של רש”י, רבי א. ג’יי רוזנברג לסיום הפסוק בפירוש רש”י: “ויש פותרין שזה האות, שעלמה הייתה ואינה ראויה לולד.” (במילים פשוטות, ויש שמפרשים את האות, שהנערה הצעירה היא עלמה, ושאינה מסוגלת ללדת.) כך שהלידה עצמה הייתה בלתי רגילה ואפילו אולי על טבעית!
האם רש”י אומר פה ש”עלמה” היא “בתולה”? בהחלט לא. האם הוא אומר שישעיהו מנבא על לידה מבתולה? כלל וכלל לא. האם הוא מייחס את הפסוק לישוע? בוודאי שלא. בכול זאת ולמרות שיש לו סלידה עמוקה לפירושיהם של המאמינים המשיחיים לנבואות המשיחיות בתנ”ך, רש”י מודה שכמה מהפרושים של היהדות לפסוק הזה נותנים אינדיקציה לכך שהאות שאלוהים נתן לאחז קשור ללידה בלתי רגילה ביותר: היא תהיה רק עלמה – נערה צעירה! ולנערה כזאת צעירה לידה לא תהיה דבר נורמטיבי. לא רק זה, הוא פרש את המילה “עלמות” (עלמה בגוף רבים) המופיעה בשיר השירים א 3 “בתולות”.

אפילו הרב יצחק הלוי כותב: "על כך מובאים בספר הברית כפי שהוא לפנינו דבריו של החכם ר' יצחק הלוי ז"ל, המקבל את הפרשנות הנוצרית בחלקה ושולל את חלקה האחר. לדברי ר' יצחק הלוי אפשר לקרוא את הפסוק כאילו נאמר "הנה הבתולה [עכשיו] עתידה להרות וללדת בן", וכך מתאפשר הפירוש הנוצרי בחלקו…".
פרופ' חננאל מאק, בתוך: אפרים חזן ושמואל רפאל (עורכים), מחברות ליהודית: קובץ מחקרים מוגש לפרופ' יהודית דישון, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 2012, עמ' 235.

חוקרי חז"ל מבינים שחז"ל לא רק האמינו שהמשיח הוא בן האלוהים, אלא שהוא נולד מעיבור בתולין: לפי
מדרש זה, האל מעבר את בנות לוט – ולא אביהן, כנאמר בבראשית רבה (נא, ח): 'ונחיה מאבינו בן אין כתיב כאן, אלא 'ונחיה מאבינו זרע'. אותו זרע שהוא בא ממקום אחר. ואי זה? זה מלך המשיח'. מדרש נועז זה לא רק רומז שהמשיח היהודי הוא 'בן האל', אלא גם משקף את השפעת מיתוס עיבור הבתולין".
ד"ר רות קרא-איוונוב קניאל, קדשות וקדושות: אמהוֹת המשיח במיתוס היהודי, הקיבוץ המאוחד, 2014, עמ' 284 (מעניין שהיא מפנה בהערת שוליים לישעיהו ז 14)

אין שום דבר כזה שנבואה מתגשמת פעמיים. כל נבואה שנאמרה בתנ"ך קשורה לנקודה אחת בזמן ולא לשניים או שלוש או עשרית. זה המצאה של הנוצרים המשיחיים שכל פעם צריכים תירוץ אחר להסביר את התיואלוגיה שלהם, כי היא פשוט לא יציבה. (הרב יואב רובינסון)

אנחנו לא טוענים כי מדובר בהתגשמות כפולה, אלא אומרים שיש משיחיים שמפרשים את הנבואה כהתגשמות כפולה, ולכן במקרה שכזה, גם ההתגשמות המיידית וגם ההתגשמות על המשיח – שתיהן תקפות.
יואב טוען מנגד כי מדובר ב"המצאה נוצרית" שנועדה להוות תירוץ. אבל העובדה היא שהתלמוד בעצמו מלמד על התגשמויות כפולות, לדוגמא, בבראשית כ"ה 23 הבטיח ה' לרבקה: "שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". מייד לאחר מכן מתברר כי שני הגויים אינם אלא עשיו ויעקב, שנאמר: "וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ. וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן… וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו. וְאַחֲרֵי־כֵן יָצָא אָחִיו… וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" (פס' 24-26). חז"ל החליטו לסלף את הפשט וקבעו: "אל תקרי גוים אלא גיים… אלו אנטונינוס ורבי" (בבלי, ברכות נ"ז ע"ב). כאן טעה התלמוד פעמיים: א- כאשר סילף את פשט התורה והחליף את הביטוי "גֹיִים" (גויים, עם חולם מעל האות ג'), בביטוי "גיים" (ללא החולם); ב- כאשר החליט כי כוונת הפסוק אינה לעשיו ויעקב כי-אם לאנטונינוס ורבי. אבל מה? הם יטענו שמדובר בהתגשמות כפולה!
דרך אגב, הרבנים בעצמם דרשו בתלמוד כי כל הנביאים כולם באו להתנבאות בראש ובראשונה על המשיח: "כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח" (סנהדרין צט א)

 

"בתלמוד יש אלפי ציטוטים מהתנ"ך בשום מקום אין שינוי מהמקור" (הרב יואב רובינסון)

להלן מספר דוגמאות בהן התלמוד משנה ביד גסה את הכתוב:
בשמות ל"ב 1 כתוב: "וַיַּרְא הָעָם כִּי־בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן־הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל־אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה־הָיָה לוֹ". מהקשר הפסוק ברור כי כוונת הביטוי "בֹשֵׁשׁ" היא התעכב וכך מפורש גם במילון העברית המקראית. למרות זאת, לקחו לעצמם חז"ל את הרשות לסלף את הכתוב ואת משמעותו לגמרי: "אל תקרי בושש, אלא באו שש; בשעה שעלה משה למרום אמר להן לישראל: לסוף ארבעים יום בתחלת שש אני בא…" (בבלי, שבת פ"ט ע"א).

בויקרא י"א 43 נאמר: "אַל־תְּשַׁקְּצוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל־הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם". המילים "וְנִטְמֵתֶם בָּם" בסיום המשפט מהוות לשון כפולה, מעין תקבולת למילים "תִטַּמְּאוּ בָּהֶם". הפועל "ונטמתם" חסר את האות אל"ף, כמו רישון (=ראשון; איוב ח' 8), או מלתי (=מלאתי; איוב ל"ב 18). ולפיכך, משמעות הפסוק "וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם", היא: אם תטמאו בהם, תאכלו מהם, תקבלו טומאה. אך שימו לב כיצד שינו חז"ל מילה אחת ובכך סילפו לגמרי את משמעות הפסוק בהקשרו: "תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: עבירה מטמטמת (מטפשת) לבו של אדם העובר אותה, שנאמר: "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ויקרא יא, מג) אל תקרי [תקרא] "ונטמאתם" אלא קרא: "ונטמטם" — שלבכם נעשה מטומטם — סתום ואטום" (בבלי, יומא ל"ט ע"א. ביאור שטיינזלץ).

בירמיהו ט"ז 11 מפרט אלהים את חטאי עמו בפני ירמיהו: "וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם עַל אֲשֶׁר־עָזְבוּ אֲבוֹתֵיכֶם אוֹתִי נְאֻם־ה' וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיַּעַבְדוּם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וְאֹתִי עָזָבוּ וְאֶת־תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ". מדרש איכה רבה (פתיחתא ב) קבע: "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ? עַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי… כְּתִיב (ירמיה טז, יא): 'וְאֹתִי עָזָבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ', הַלְוַאי אוֹתִי עָזָבוּ וְתוֹרָתִי שָׁמָרוּ, מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ מִתְעַסְּקִין בָּהּ, הַמָּאוֹר שֶׁבָּהּ הָיָה מַחֲזִירָן לְמוּטָב". כאן חטאו חז"ל בסתירה כפולה: א- כאשר קבעו כי הארץ לא אבדה אלא מפני עזיבת ישראל את התורה. אולם הפרק מדגיש כי הסיבה המרכזית לכך נבעה בראש ובראשונה בגין עזיבתם את אלהים עצמו (פס' 11-13, 19-21) ; ב- כשתחבו מילים לפיו של אלהים, כאילו אמר: "הַלְוַאי אוֹתִי עָזָבוּ וְתוֹרָתִי שָׁמָרוּ". אך משמעות פסוק 11 הפוכה לגמרי מכך; הפסוק יוצר תקבולת בין עזיבת אלהים לבין חוסר שמירת התורה, כך שברור כי השניים הולכים יד ביד. לכן בלתי אפשרי לעזוב את אלהים מצד אחד ולשמור את התורה מצד שני. במילים אחרות, המדרש מניח בטעות כי נאמנות לתורה אינה בהכרח תלויה באל. דהיינו, כי ניתן לשמור את מצוות התורה גם בהעדר אמונה באל. וזאת על-אף שירמיהו מבהיר כי הא בהא תליא.

חבל שאתם מתעלמים מפרק ח'. הכל נהיה יותר ברור כאשר קוראים את התנ"ך עם ההקשר של הפסוקים, פסקאות ופרקים שסובבים את אותו פסוק, ולא כמו שיטת הנוצרים המשיחיים שקוראים פסוק אחד וישר קופצים להראות שזה הולך על ישוע. (הרב יואב רובינסון)

דווקא הקדשנו במעלה המאמר הזה חלק שלם לישעיהו פרק ח'

 

---

הערות שוליים:

1. _{המילים "עלמה" ו"עלם" במקרא, באות מלשון העלמה וחוסר ידיעה. כלומר, עלמה היא מישהי שלא ידעו אותה. להרחבה ראו פרופ' בן-ראובן, "עלם ועלמה במקרא", בית מקרא: כתב-עת לחקר המקרא ועולמו, כרך כח‎, חוברת ד (צ"ה‎), תשמ"ג, עמ' 320-321.}