פרשת השבוע כִּי שְּׁמִינִי: ויקרא ט׳ – י״א

מי קובע את הכללים לעבודת ה'?

בעידן שלנו, אנו מגנים על חופש הבחירה שלנו. התרבות שלנו אומרת ש"הדרך שלנו" היא הטובה והנכונה ביותר עבורנו, ואף אחד לא צריך לשפוט או לבקר את ההחלטות האישיות שלנו, כל עוד הן לא פוגעות בחופש הבחירה של אחרים. למעשה, הדבר היחיד שלא מתקבל בחברה של היום הוא מה שמכונה "חוסר סובלנות" – כלומר, הכרה בכך שהבחירות והסגנונות חיים של אחרים הם "נכונים וטובים" עבורם, גם אם אני בוחר לחיות אחרת.
כמאמינים במשיח, לעיתים קרובות אנו טוענים שהחופש שלנו לבטא את עצמנו ולבחור הוא ערך עליון – אפילו במערכת היחסים שלנו עם אלוהים. המאמינים הקורינתיים היו אומרים "הַכֹל מֻתָּר לִי" (א' קורינטים ו 12), ובכך ביססו את ה"חופש" לעשות את מה שבא להם, כולל להשתתף בחגיגות פגאניות ולעסוק בזנות. ההבנה השגויה שלהם לגבי מהו "חופש במשיח", שהתבססה על מה שהם ראו כ"ידע עליון", הובילה אותם לבגוד באלוהים ובתורת האהבה שלו – לחפש את הטוב עבור האחים והאחיות שלהם בישוע ועבור בני האדם האחרים.
לאחר סיום בניית המשכן וירידת כבוד אלוהים בקודש הקודשים בשמות מ', ספר ויקרא מתחיל בתיאור מפורט על עבודת הקורבנות, ולאחר מכן טקס הכנת אהרון ובניו לכהונה. בויקרא פרק ט', אהרון ובניו מתחילים לפעול ככהנים, ומביאים את הקורבנות היומיים הנדרשים על המזבח.
אבל בפרק י', מתרחש אסון! שני בניו הבכורים של אהרון, נדב ואביהוא, "…יַּקְרִבוּ לִפְנֵי יהוה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם." (ויקרא י 1). מלאים בעצמם ובסמכות ותחושת הזכות שקיבלו – ואולי גם מאלכוהול, כפי שהפסוקים הבאים רומזים – בני אהרון השתמשו ב"חופש" לעבוד את ה' כרצונם, אך "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יהוה וַתֹּאכַל אֹותָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יהוה׃" (ויקרא י 2)
כפי שקרה עם עבודת עגל הזהב, שע"פי אהרון היה "חַג לַיהוה" (שמות לב 5), סגנון העבודה שבחרו נדב ואביהוא היה מנוגד לרצון ולדרכי אלוהים. בשני המקרים, פסק הדין של אלוהים נפל על אלו שבחרו לעבוד אותו כרצונם.
כתבי הברית החדשה מציעים מגוון רחב של מודלים והנחיות מקובלים לעבוד את ה', עם לא מעט חופש אישי. אך לפי ישוע, כאשר דיבר עם האישה השומרונית, אלוהים נהנה מהעובדים אותו ״ברוח ובאמת" (יוחנן ד 24). עלינו לעבוד אותו ברוח, מהלב ולא רק בטקסים חיצוניים; אך עלינו גם לעבוד אותו באמת, בהתאם לרצונו ודרכיו, כך שהוא יתואר כראוי וישתבח באמת בעבודתנו. שום עבודה של "עגל זהב" שנעשה בעצמנו לא תהיה מקובלת עליו!
בעצם, כל חיינו צריכים להיות מעשים של עבודה הנובעים מלבבות מלאים בהערצה לאלוהים ומשקפים את אופיו, כדי שנוכל באמת להאדיר אותו בזה, במשכן שלו. בואו נאתגר את עצמנו עם מה ששאול אתגר את הרומים:
"וּבְכֵן, אַחַי, בִּגְלַל רַחֲמֵי אֱלֹהִים אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם שֶׁתִּמְסְרוּ אֶת גּוּפְכֶם קָרְבָּן חַי, קָדוֹשׁ וְרָצוּי לֶאֱלֹהִים; כָּךְ תַּעַבְדוּהוּ עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב. וְאַל תִּדַּמּוּ לָעוֹלָם הַזֶּה, כִּי אִם הִשְׁתַּנּוּ עַל־יְדֵי הִתְחַדְּשׁוּת הַדַּעַת כְּדֵי שֶׁתַּבְחִינוּ מַהוּ רְצוֹן אֱלֹהִים, מַהוּ הַטּוֹב וְהָרָצוּי וְהַמֻּשְׁלָם בְּעֵינָיו." (אל הרומים יב)