האם מוסר "חברתי-אבולוציוני" מעניק הסבר מספק?
האם האנושות יכולה להיות טובה בלי אלוהים? התשובה המקוצרת לשאלה הזו היא כן, אבל לא מכיוון שהאנושות איננה זקוקה לאלוהים כדי להיות טובה. אלוהים ברא אותנו ונטע בקרבנו את חוקי המוסר. עצם העובדה שחוקי המוסר האלה מצביעים על קיומו של אלוהים היא טענה מרכזית בכתביו של ק. ס. לואיס. עם זאת, קיימת גם המציאות שלמרות שאנשים יודעים להבדיל בין נכון לשגוי, פעמים רבות הם אינם עושים את מה שעליהם לעשות. זה נכון בין אם הם טוענים להיות דתיים או לא. לואיס הבהיר עמדה זו בחיבורו הקלאסי משיחיות גרידא.
אלו הן איפוא שתי הנקודות שרציתי לציין. ראשית, שלבני אדם מכל חלקי תבל יש רעיון מוזר. עליהם להתנהג בדרך מסוימת והם אינם יכולים להיפטר מרעיון זה. שנית, שהם למעשה אינם מתנהגים כך. הם יודעים את חוק הטבע; הם מפירים אותו. שתי עובדות אלה הן יסוד כל חשיבה צלולה אודות עצמנו ואודות העולם שבו אנו חיים.
חוקי המוסר כתובים על לבו של כל אדם ואדם. אם יש דברים שגויים, ללא קשר לארץ המוצא, לתרבות או להקשר שבו הם נעשים, הרי שיש חוק אולטימטיבי וכפועל יוצא מכך מחוקק אולטימטיבי. לואיס דיבר על הקיום של חוק מוסרי עליון שהוטבע על לבותיהם של כל בני האדם באשר הם. האריס, מאידך, מנסה לכונן "נוף מוסרי" בלי אלוהים: "המדע יכול, בעיקרון, לעזור לנו להבין מה אנחנו צריכים לעשות וצריכים לרצות… כדי לחיות את חיינו על הצד הטוב ביותר". אבל למדע יש מגבלות משלו. אפילו הכופר הבריטי דיוויד היוּם שהתפרסם בזכות חיבוריו נגד האמונה בנסים, טען שאין הסבר מדעי על העולם שיכול להסביר לנו איך עלינו לנהל את חיינו מבחינה מוסרית.
אבל האריס מבקש להגשים את הבלתי אפשרי בנסותו לעשות בדיוק כך. הוא מבטא את הגרסה שלו לאמת מוסרית אוניברסלית באופן מאוד תמציתי: "אני טוען שבממד המוסרי, אפשר בהחלט לצאת מנקודת הנחה שטוב להימנע מלהתנהג בצורה כלשהי שעלולה לגרום לסבל ולייסורים נוראיים ביותר לכולם". ביסודו של דבר, לפי האריס, מוסריות היא: שפוט את מעשיך בהתאם לשאלה האם הם פוגעים בכולם, אם לאו. זאת אומרת שאם המעשים שלי פוגעים רק במעטים, זה בסדר? הדבר דומה למישהו שרצח אדם ועומד לפני שופט ואומר, "אני יודע שהרגתי את האיש הזה, אבל תחשוב על כל האנשים בעיר הזאת שלא רצחתי".
הציווי המוחלט
בניגוד מוחלט לעמדתו של האריס ניצב עמנואל קאנט, פילוסוף בן המאה השמונה-עשרה שדיבר על העדות לקיומו של אלוהים כפי שמעידים "הכוכבים שבשמים מעליי והחוק המוסרי שבתוכי". במילים אחרות, הסדר הטבעי של העולם מעיד על קיומו של אלוהים, והסדר המוסרי בקרבנו עושה זאת גם כן. קאנט הסביר את המוסריות במונחים של האקסיומה הזו כרמז אולי לסוג הלשון שהאריס מנסה לעשות בה שימוש: "עשה מעשיך על פי הכלל המעשי אשר בקבלך אותו תרצה גם שיהיה בחוק כללי". זה מה שקאנט כינה הציווי המוחלט.
במילים אחרות, שפוט את צדקת מעשיך דרך שאלה: מה אם כולם היו נוהגים כך? אמת זאת עולה בקנה אחד עם מה שלימד ישוע ככלל הזהב: "מַה שֶּׁתִּרְצוּ שֶׁיַּעֲשׂוּ לָכֶם בְּנֵי אָדָם, כֵּן תַּעֲשׂוּ לָהֶם גַּם אַתֶּם" (לוקס ו 31).
זה כמעט משעשע לראות איך אתאיסטים מאשרים את החוק המוסרי הזה שלימד ישוע כשבמקביל הם מנסים להמעיט מחשיבותו של החוק ומתארים אותו כהיגיון בריא.. זאת מכיוון שהם משליכים את הרקע התרבותי של המאה העשרים ואחת על דורות קודמים. מבחינה היסטורית כלל הזהב הוא ההפך הגמור מקו המחשבה לפיו החזק שורד. אתה יכול לדמיין לעצמך את אלכסנדר מוקדון או את נפוליאון מסכימים לחיות בהתאם לכלל הזה?
פרידריך ניטשה, שהפך את ההכרזה "אלוהים מת" למאמר שגור, טען שעם מותו של אלוהים מתה גם המוסריות. באומרו שאלוהים מת הוא לא התכוון לומר שהוא האמין באלוהים שהתקיים ואז מת פשוטו כמשמעו. הוא ראה את זה כמותו של רעיון האל שבו מאמינים המשיחיים. הוא הבין את ההשלכות של ביטול האידיאל הזה במונחים של ההשפעה שיש לכך על המוסריות. "כשמישהו מוותר על האמונה המשיחית, שומט את הקרקע מתחת לזכות למוסריות משיחית. המשיחיות הזאת איננה ברורה מאליה בשום פנים ואופן. מי שמבטל את אחד המושגים שלה (המשיחיות), האמונה באלוהים, מבטל את השלם: לא נשאר לו דבר.כשהכוח המרסן של אלוהים וידיעתו מוּסרים מהדרך, הרשע חופשי לבטא את עצמו כרצונו.
אתיקה דארוויניסטית?
בוא נבחן לרגע את הסיפור המדעי העיקרי של קיומנו ואת האלטרנטיבה המובילה לאמונה בבורא שמים – האבולוציה של דרווין. לפי תורת האבולוציה של דרווין כל הזנים שקיימים היום נוצרו באמצעות תהליך של ברירה טבעית, או במילותיו של הרברט ספנסר, "הישרדות החזקים". אורגניזמים חלשים יותר מחוסלים כשברירה טבעית בוחרת להעביר את הגנים החזקים יותר לדור הבא. אלמנטים שונים של התיאוריה הזו הם בלתי ניתנים לערעור וזכו לאישור מבחינה מדעית, אך השאלה האמתית נותרת בעינה: האם זה כל הסיפור? אין חוק או השפעה אחרים שפועלים בנוסף לכך?
בוא נחזור לשאלה מדוע בני האדם מחזיקים בתחושה האוניברסלית הזו של נכון ושגוי. טוב ורע קיימים, ואנחנו יודעים את זה. איך יכול תהליך עיוור כמו ברירה טבעית, שנוצרה באורח מקרי, להפיק את התחושה האוניברסלית הזו שנכון ושגוי קיימים? אם החיים נוצרו באופן ספונטני מתהליכים כימיים אקראיים, הרי שאין לנו מחויבות מוסרית יותר מכפי שיש לקערת מרק. למרבה התדהמה, חסידי האבולוציה נוטים להרחיק את עצמם מההשלכות האתיות והפילוסופיות של תורת האבולוציה של דרווין.
תומאס האקסלי, המוכר בכינוי "הבולדוג של דרווין", ניסה לומר שיש להתנגד לאינסטינקט של הישרדות החזק. "הקידום האתי של החברה אינו תלוי בחיקוי התהליך הקוסמי, ואף פחות בבריחה ממנו, אלא במלחמה נגדו". מלחמה נגדו? זאת אומרת להתכחש לאינסטינקטים האבולוציוניים שתוכנתו כחלק מה-DNA שלנו. ריצ'ארד דוקינס מתעקש ואומר ש"ה-DNA אינו יודע וגם לא אכפת לו. DNA פשוט קיים, ואנחנו רוקדים לצלילי החליל שלו". אם DNA אינו יודע ולא אכפת לו, אז איך תסביר את העובדה שאנחנו כן יודעים וכן אכפת לנו? למה שיהיה לנו אכפת אם החיווט הגנטי שלנו הפוך לגמרי מכך?
למה אנחנו יודעים שעלינו להיאבק באינסטינקטים האלה? בעימות עם הארכיבישוף של סידני אמר דוקינס מפורשות שחיים בהתאם לעקרונות האתיים הדארוויניסטים לא יהיו דבר נעים. בכך הוא הפגין את חוסר העקביות והאופי הסותר של אלה שטוענים שאין אלוהים ושאנחנו תוצר של תהליכים עיוורים: "אני בהחלט מקווה שלא ניסוג לרעיון של הישרדות החזקים בתכנון העקרונות הפוליטיים והערכים שלנו ואורח החיים שלנו. פעמים רבות אמרתי שאני דארוויניסט מלא תשוקה כשעליי להסביר מדוע אנחנו קיימים. ללא ספק זו הסיבה לכך שאנחנו כאן ולכך שכל היצורים החיים קיימים. אבל אם נחיה את חיינו על פי דרכו ומשנתו של דרווין, ונהפוך לחברה דארוויניסטית, תהיה החברה שלנו מקום שמאוד לא נעים לחיות בו."
נדמה שהגישה הזו עומדת בניגוד מוחלט להכרזות האמפטיות הטוענות שתכלית חיינו היא פשוט להרבות את ה-DNA שלנו כשבעצם ל-DNA שלנו לא אכפת, וליקום גם לא. למה עדיין אכפת לנו? אלדוּס האקסלי, נכדו של תומאס, ראה בהשקפת העולם האבולוציונית שחרור מהמאבק הזה. הרחק מלראות בכך שיעור בנושא השאלה איך לא לחיות את חיינו, האבולוציה הדארוויניסטית היא החופש לחיות כפי שהאדם רוצה לחיות. הוא אמר, "לי, ללא כל ספק, וגם לרבים מבני זמני, הביאה הפילוסופיה של חוסר משמעות ביסודו של דבר את החירות ממערכת מסוימת של מוסריות. התנגדנו למוסריות כי היא התערבה בחירות המינית שלנו".
אם אין אלוהים, הכול מותר
במהלך המאה התשע עשרה, חוותה רוסיה את חבלי הלידה של המהפכה הממשמשת ובאה בקרבה. לאור גל הולך וגובר של אתאיזם וניהיליזם, כתב פיודור דוסטויבסקי ספרים כמו החטא ועונשו והאחים קרמזוב שהעידו על המצפון העצל והנרפה של האומה. מילות האזהרה שלו הדהדו לאורך כתביו: אם אין אלוהים הכול מותר". ז'אן פול סארטר, אתאיסט בעצמו, קישר את היעדרותו של אלוהים עם היעדרותם של יסודות מוסריים אמתיים.
"אקזיסטנטיאליסטים… מבינים שמאוד מלחיץ שאלוהים איננו קיים עוד, כי לצד היעלמותו נעלמה גם האפשרות למצוא ערכים בגן עדן בר הבנה… בשום מקום לא נכתב שטוּב קיים, שאנחנו חייבים להיות כנים או לא לשקר, מאחר שאנחנו נמצאים במישור שחולקים אותו רק בני אדם".
סבלו של דוסטויבסקי עצמו הוביל אותו להתעוררות דתית שסיפקה לו הקלה מהייאוש המשתולל של ימיו. בעת היותו במאסר הוא קרא את הברית החדשה וגילה את ההבדל בין דת מתה לבין מערכת יחסים עם ישוע המשיח. "האמונה שאין דבר טוב יותר מישוע, בסיסי יותר, מושך יותר, הגיוני יותר, אמיץ יותר ומושלם יותר. ולא רק שאין דבר שכזה, אני גם אומר לעצמי באהבה מלאת הערצה, שלעולם גם לא יהיה".
אנחנו עדיין חייבים לדון בהיגיון שלפיו אם תוציא את אלוהים מחוץ למשוואה, תסיר בכך גם את הבסיס למוסריות. בקפיצת אמונה כמעט עיוורת, בהכחשת אלוהים, האתאיסטים פשוט גורסים שהם מוסריים ושיש להם בסיס למוסריות בנפרד מאלוהים. הבעיה היא שהם לעולם לא מזהים את הבסיס הזה. זה פשוט דבר שנטען ומונח כנכון. דוקינס יצא בהצהרה הזו במסגרת עימות פומבי שלו עם ג'ון לנוקס שנערך באלבמה: "אינני יכול להעלות על דעתי דרך הגיונית שאומרת שמכיוון שאני אתאיסט הגיוני שאהרוג או ארצח או אנהג באכזריות". עובדה זאת בדיוק שנגזרת מהתנועה ההגיונית של האתאיזם בנוגע לאלימות ואכזריות היא שהפכה את המאה העשרים למאה המדממת יותר מכול מאה אחרת בהיסטוריה.
השלטון נטול האל של סטאלין, היטלר, מאו דזה-דונג, ופול פוט עלה על הזוועות של המאות שקדמו לו בעיקר משום שהריסון המוסרי הוסר מהרגע שבו אלוהים הוצא ממסגרת החשיבה שלהם. בלי אלוהים, מצוות מוסריות פוגשות בקריאה הילדותית ששואלת, "מי אמר?" למה שנציית למצוות מוסריות כלשהן אם הן לא יותר מאשר דעה של קבוצה מסוימת?
החוק המוסרי קיים כדי להגן עלינו
הספקנים טוענים שאם אלוהים הוא אב אוהב, אז הוא צריך לתת דין וחשבון על כך שהוא איננו עושה דבר בנוגע לרשע ולסבל. תרשה לי להציע אנלוגיה מהחיים שלי. כאב לחמישה ילדים, אני מכין את ילדיי להתמודד עם האתגרים שיפגשו בהם בעולם האכזר והמרושע שבו אנחנו חיים. השיעור החשוב ביותר שאני מנסה ללמד אותם הוא בראש ובראשונה למגר את הרוע מלבם. הם לומדים איך לנהוג בחכמה במסגרת מערכות היחסים השונות בחייהם. הם לומדים גם לטפל בבריאות הפיזית שלהם ולהגן על עצמם מחשיפה להשפעות הרסניות.
אני עושה הכול כדי להכין אותם להתמודד עם אותם אנשים שיפגעו בהם בכוונה תחילה או עם נסיבות שעלולות להיות מסוכנות. תוך שימוש בחכמה ובהיגיון, הם יכולים להימנע מכמות עצומה של כאב, לפחות מהכאב שהם עלולים להביא על עצמם. את הכאב האחר שמקורו במעשי הרשעה של אחרים, או שהם יכולים להימנע ממנו או שהם יכולים להבין אותו בצורה ברורה.
באותו האופן, אלוהים מספק לנו הנחיות באשר לאופן שבו עלינו לחיות את חיינו כדי להימנע מכמה שיותר כאב בחיינו. המצוות שלו הן כמו תמרורים בדרך שמזהירים אותנו מפני סכנה ממשמשת ובאה. אם נשמע לתמרורים האלה, יש לנו סיכוי טוב יותר לחוות שמחה ושלום עצומים יותר לטווח הרחוק. אלוהים איננו רק אב. הוא גם הבורא שתכנן עולם שמורכב מאין ספור חלקים, מערכות ותהליכים שחוברים יחדיו. דמיין שאתה נכנס למפעל מורכב שבו הפעילות בו הכרחית לתפעול מוצלח של מערכות אך מסוכנת לבני אדם.
אם אלה באים במגע עם המרכיבים השונים בלי לנקוט בצעדי הזהירות ההכרחיים, הם יימצאו בסכנה. הבנת הסביבה שלך תהיה הכרחית להישרדותך. אלוהים ברא עולם שבו בני אדם חשופים לגורמים שהכרחיים לקיום המערכת האקולוגית ולתפקוד הראוי של כדור הארץ, אבל הם גם הרסניים לאנשים אם יבואו במגע עם הגורמים האלה בצורה לא מבוקרת. מדע, רפואה והיגיון מיידעים אותנו בנוגע לדרכים שבעזרתן נוכל להימנע מהדברים האלה ולמצוא מרפא כשהם פוגעים בנו. טכנולוגיה שבכוחה לסייע לאנושות יכולה להיות הרסנית באותה מידה אם משתמשים בה לרעה.
אלוהים נתן לנו חכמה כדי לשפר את חיינו ולפטור את עולמנו ממחלות, עוני והתעללות. לכעוס על אלוהים משום שהוא מניח לרשע להתקיים זה כמו לכעוס עליו משום שהניח לנו להיוולד ולחיות.
אלוהים איננו רק מדריך אותנו לרתום את העולם הגשמי שסובב אותנו ולהבין את הסכנות הקיימות, אלא גם מספק לנו תובנה בנוגע לעולם הרוחני הבלתי נראה. בעולם יש אנשים מרושעים וגם רוחות רעות. הרחק מהתפיסה הפרה-מודרנית שלפיה כל המחלות והצרות הן תוצאה של פעילות של רוחות שיש לרצות ולפייס אותן, יש כוחות רוחניים רעים בשמים שעלינו להיות מודעים לקיומם.
ישוע טיפל לראשונה ברוחות הטמאות האלה בראשית פעילותו עלי אדמות (מרקוס א 27-21). מאוחר יותר שמעון כיפא אמר לגויים, "יֵשׁוּעַ מִנָּצְרַת, אֲשֶׁר אלוהים מָשַׁח אוֹתוֹ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּבִגְבוּרָה, הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה חֶסֶד וּמְרַפֵּא אֶת כָּל הַנִּדְכָּאִים תַּחַת יַד הַשָֹטָן" (מעשי השליחים י 38). חסדו של אלוהים בא לידי ביטוי כאשר בא בלבוש בשר ודם בדמותו של ישוע המשיח וטיפל באויב האולטימטיבי שלנו שמתקיים בעולם הבלתי נראה. הדעת הספקנית לועגת בקול רם לכך, אבל יש הוכחות לקיומה של ישות מרושעת זו שמעוררת השראה ומפיחה רשע בקרבם של בני אדם.
התרבות המערבית והשקפת העולם הנטורליסטית שלה יכולה אולי להתעלם מהרשעה הזו, אבל העולם הלא-מערבי, שכולל למעשה כשני שליש מאוכלוסיית כדור הארץ, מבין היטב מהו רשע.
מקור הרשע
אז מאיפה הגיע הרשע? האם אלוהים ברא אותו? איך אלוהים אוהב, כל יכול לחשוף אותנו לעולם שכזה? התשובה היא מאוד ישירה: אלוהים ברא יצורים בעלי יכולת להיכשל. המשמעות של כישלון היא לבחור לא לעשות את מה שטוב ונכון. מהיצורים שאנחנו מכנים מלאכים ועד לבני האדם שנבראו בצלמו ובדמותו, לברואי אלוהים יש כוח אמתי להחליט החלטות אמתיות. אם אלוהים היה בורא אותנו בלי הזכות והיכולת הזו, לא היינו מנהלים את הדיון הזה עכשיו.
בארצות שנתונות תחת שלטונם של עריצים לא ניתן למצוא חרויות בסיסיות כמו חופש הדיבור וחופש הביטוי. אנחנו חיים בעולם שבו אלוהים מאפשר לאתאיסטים, לספקנים ולמאמינים לבטא את עצמם. קריסטופר היטצ'נס נהג לומר שהוא סירב להאמין באלוהים כשליט עליון כי הוא דמיין עולם שנשלט בידי אלוהים כמעין "צפון קוריאה שמימית". האירוניה היא שהעולם שבו הוא חי נברא בידי אלוהים והיה הדבר הרחוק ביותר מהדיקטטורה האכזרית שהוא השווה אותו אליה בטעות.
בצפון קוריאה היטצ'נס לעולם לא היה יכול לבטא דעה מנוגדת שכזו כלפי המנהיג. לא היו שומעים ממנו בחיים. בעולם של אלוהים היטצ'נס יכול גם יכול להשמיע את קולו. אלוהים נתן לנו את הזכות הזו לבחור, בידיעה שנבחר באפשרות השגויה. זה התחיל במלאכים והתפשט לבני האדם. העובדה שאלוהים לא ברא זן של רובוטים שהיה עליהם לציית לו באופן עיוור מדגישה את הזכות המדהימה שניתנה לנו לבחור ואת האחריות שהוטלה עלינו להחליט החלטות.
אלוהים ברא עולם שמנוהל בעזרת חוקים ומאפשר לבני אדם ומלאכים להחליט החלטות אמתיות. היכולת להחליט החלטות טובות ולעשות מעשי גבורה מספקת גם את ההזדמנות לעשות את ההפך, שזהו הרשע. אלוהים העניק לנו את חוקי המוסר שלו כדי לחשוף את אופיו וטבעו, שהם טהורים וללא כתם ורבב. "הָאלוהים אוֹר הוּא וְכָל חֹשֶׁךְ אֵין בּוֹ" (יוחנן א' א 5).
הוא נתן לנו גם את חוקיו כדי שנתפקד כראוי כאנשים ונוכל לצמצם לכדי מינימום את הנזקים בחיינו שנגרמים בעקבות הפרת החוקים האלה. "במציאות, חוקים מוסריים הם הנחיות להפעלת המכונה האנושית. כל חוק מוסרי נמצא במקומו כדי למנוע תקלה, או לחץ, או חיכוך בתפעול של אותה מכונה. לכן נדמה תחילה שהחוקים האלה שוב ושוב מפריעים לנטיות הטבעיות שלנו".
העולם הכי טוב שיכול להיות?
כשאנחנו רואים רשע וסבל בעולם, אנחנו מרגישים צורך לשאול, יחד עם המתמטיקאי והפילוסוף גוטפריד לייבניץ, "זה העולם הכי טוב שיכול להיות?" הוא האמין שלאור כל הגורמים האפשריים, זה העולם הכי טוב שיכול להיות. אין בכך כדי לומר בשום פנים ואופן שזה עולם מושלם.
קריסטופר היטצ'נס חולק נחרצות על עמדה זו, בתארו עולם מלא במחלות וכוכבים נופלים כעדות לתכנון לוקה בחסר. הוא ואחרים מרגישים שחוסר השלמויות ביקום מצביעות על המחסור בקיומו של מתכנן תבוני. עם זאת, כל דבר נברא שחי על זמן קצוב עתיד בסופו של דבר למות ולהתדרדר. אלוהים ברא אותנו כבני אדם עם ממד רוחני נצחי. עמוק בפנים אנחנו יצורים רוחניים שחיים בגוף גשמי. למרות שהגוף הפיזי שלנו מתדרדר, החלקים הרוחניים שלנו יחיו לנצח.
כמו שאמר השליח שאול במאה הראשונה לספירה, "אַף עַל פִּי שֶׁהָאָדָם הַחִיצוֹנִי שֶׁלָּנוּ הוֹלֵךְ וּבָלֶה, הָאָדָם הַפְּנִימִי שֶׁלָּנוּ מִתְחַדֵּשׁ יוֹם יוֹם" (השנייה אל הקורינתים ד 16). אם החיים האלה זה כל מה שיש, אז פרק הזמן הקצר של החיים שאנחנו חיים עלי אדמות בקושי ישאיר רושם או חשיבות כלשהם. לאור עידני הזמן הנרחבים והרקע המאיים של הנצח, אנחנו פחות מטיפה בדלי. המשבר הקיומי הזה אחז אנשים מזה מאות בשנים.
ביסודו של דבר יש שלושה עולמות עיקריים שאלוהים יכול היה לברוא:
עולם של שליטה
אלוהים יכול היה לברוא אותנו בלי היכולת או האפשרות לעשות רע. בלי בחירות, רק טוב מתוכנן מראש. כפי שציינתי, אם זה היה המצב, לא היינו מנהלים את הדיון הזה עכשיו. אנחנו כבני אדם לא היינו יותר מאשר דמויות מצוירות בסרטים מצוירים. אנחנו נוטים לדרוש את החירות שלנו ואז מקללים את העובדה שיש לנו דבר כזה. למרות שאלוהים שולט בהיסטוריה, הוא אפשר לנו לקבל החלטות אמתיות שלהן יש השלכות אמתיות.
עולם של תוהו ובוהו
אלוהים יכול היה לברוא עולם בלי כל התערבות מצדו. הוא בורא הכול ומשאיר את הדברים להתפתח בדרך שלהם. אדם יכול לעשות ככל העולה על רוחו בלי כל השלכות למעשיו, בלי התערבות בזמן כלשהו. בהחלט מדובר פה בהישרדות החזקים. אינני חושב שמישהו באמת היה רוצה לחיות בעולם כזה שבו אין כל תקווה לעזרה כלשהי הגדולה ממאמץ אנושי.
עולם של שיתוף פעולה
אלוהים יכול היה לברוא עולם שבו הוא מאפשר לנו לקבל החלטות אמתיות. הוא עובד בקרבנו ופועל בהתאם לתכליתו והבטחותיו. על ידי כריתת ברית עם האנושות, הוא נכנס לחיינו כשאנחנו מזמינים אותו להיכנס. לכן אנחנו מתפללים ומבקשים את עזרתו כמו גם בוחרים לקיים את מצוותיו.
נראה שהאופציה השלישית היא העולם שאלוהים ברא. יש בחירות אמתיות והחלטות עם השלכות אמתיות למעשינו. בו בזמן, אלוהים יכול לפעול בקרב בריאתו. הוא לא רק התסריטאי שיושב וצופה, אלא הוא שחקן בסיפור שלו עצמו.
כפי שמצביע ק. ס. לואיס: "אלוהים ברא אנשים בעלי רצון חופשי, כלומר יצורים שיכולים ללכת בדרך ישרה או בדרך מעוותת. ישנם אנשים שחושבים שהם יכולים לדמיין יצור המתנהג לפי רצונו החופשי, ויחד עם זאת אינו סוטה מהדרך הישרה; אינני יכול לחשוב כך. אם משהו חופשי להיות טוב, הוא גם חופשי להיות רע. והרצון החופשי יצר את האפשרות להרע. מדוע אם כן נתן להם אלוהים חופש רצון? כי חופש רצון, אף על פי שהוא מאפשר את הרע, הוא גם הדבר היחיד, שמאפשר אהבה כלשהי או טוב לב או שמחה שכדאי להשיגם."
מאמר המשך: אם אלוהים קיים, למה יש רוע בעולם?