עשר סיבות לפיהן ישוע חייב להיות המשיח

בתגובה לדברי "יד לאחים" ב"מחפשים 4" עמ' 6-7, החלטנו לתת מענה לטענותיהם ולהעמיד את הדברים על דיוקם. להלן 10 סיבות אשר בגללן ישוע חייב להיות קרבן הכפרה ומשיח צדקנו:

ישעיהו נ"ג

בעמוד 6 נאמר כי בשום מקום בתנ"ך לא מוזכר כי משיח או אדם כל שהוא ישמש כקרבן אשר יכפר על עוונות.

למעשה, איפכא מסתברא; פרק נ"ג בספר ישעיהו מהווה אולי את הביטוי המושלם ביותר לכך שעבד ה' (המשיח) ייתן את חייו כקורבן תמים עבור עוונות העם, שנאמר: "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ, נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא־לָנוּ. כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ וַה' הִפְגִּיעַ בּוֹ, אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ… "מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ יִרְאֶה יִשְׂבָּע בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים וַעֲוֹנֹתָם הוּא יִסְבֹּל… "וְהוּא חֵטְא־רַבִּים נָשָׂא וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ" (פס' 4-6, 11-12).

מעניין כי לא רק מחברי הברית החדשה האמינו כי פרק זה מנבא על משיח (למשל: מרקוס ט"ו 28; יוחנן י"ב 38; מעשי השליחים ח' 32-33; פטר"א ב' 22-25); גם חז"ל הודו כי הקטע הנפלא מישעיהו נ"ג מדבר על המשיח (למשל: בבלי, סנהדרין צ"ח ע"ב; מדרש רות רבה, פרשה ה').

זכריה י"ב

באותו עמוד, ממשיכים יד לאחים לטעון כי במקרא אין קשר בין דקירה לבין מותו המכפר של המשיח.

אך בזכריה י"ב מתגלה מציאות הפוכה לגמרי לזו שמנסים לצייר ביד לאחים; מפסוקים 9-10 נמצא כי לא זו בלבד שעם ישראל יבין כי המשיח נדקר למענם, אלא שהקטע אף מצביע על כך שהנדקר לא היה אלא אלהים בכבודו ובעצמו!

שוב, מעניין לגלות כי לא רק מחברי הברית החדשה תפסו זאת כנבואה משיחית (למשל: יוחנן י"ט 37; התגלות א' 7); גם חז"ל לא נמנעו מלפרש את זכריה י"ב 10 על המשיח (למשל: בבלי, סוכה נ"ב ע"א; ילקוט שמעוני, זכריה י"ב, רמז תקפ"א, המלבי"ם לזכריה י"ב).¹

קורבן תמים

בהמשך, כותבים חברי יד לאחים כי לא ייתכן שישוע יהיה הקרבן לחטאי העם כי הוא לא היה תמים וללא רבב לפני צליבתו. מדוע? כי החיילים הרומיים התעללו בו קודם הצליבה והותירו בו מום (עמ' 6 בכתב העת).

זה טיעון מגוחך דווקא בגלל השימוש המסולף והחלקי שעושים יד לאחים בברית החדשה. כתבי הברית החדשה מדגישים כי הפדיון שלנו נקנה "בְּדַם יָקָר שֶׁל־שֶׂה תָמִים שֶׁאֵין־בּוֹ מוּם, בְּדַם הַמָּשִׁיחַ" (פטר"א א' 19). יתרה מכך, בשורת יוחנן י"ט מעלה על נס את העובדה כי החיילים הרומיים לא שברו את עצמותיו של ישוע (פס' 36), בהתייחסות לכתוב בנוגע לשה התמים אשר התבקשו בני ישראל לשחוט ערב יציאת מצרים (שמות י"ב 5-6, 46).

כפי שאמרנו, בניגוד לדברי יד לאחים, כתבי הברית החדשה מבקשים להדגיש את היותו של ישוע המשיח תמים וללא חטא: "כִּי אֶת־אֲשֶׁר לֹא־יָדַע חֲטָאָה, אֹתוֹ עָשָׂה לַחֲטָאָה בַּעֲדֵנוּ, לְמַעַן נִהְיֶה־בּוֹ אֲנַחְנוּ לְצִדְקַת אֱלֹהִים" (קור"ב ה' 21).

החיתוך של שאול

יד לאחים לא מרפים; באותו עמוד (6) הם מוסיפים חטא על פשע כאשר הם מסלפים את הברית החדשה וכותבים: "שאול מתייחס לברית המילה של ישוע (לוקס ב') כ"חיתוך" (אל הפיליפים ג' 2). המונח ביוונית שפאולוס משתמש בה… "פירושה הטלת מום".

זו עוד הוכחה, לדבריהם, שישוע לא היה תמים, אלא בעל חטא. הם לא בוחלים מלעשות שימוש נואל במונחים ביוונית למילה "חיתוך" (κατατομήν) ולביטוי "ברית מילה" (περιτομή).

הטיעון הזה מתפרק כמו מגדל קלפים ברגע בו פותחים את המקורות ובודקים מה באמת נכתב שם: ראשית, פסוק 2 מהאיגרת אל הפיליפיים אינו מתייחס כלל לישוע המשיח. קראו בעצמכם: "הִזָּהֲרוּ מִן־הַכְּלָבִים הִזָּהֲרוּ מִן־הַפֹּעֲלִים הָרָעִים הִזָּהֲרוּ מִן־הַחִתּוּךְ". יפה מאוד שיד לאחים פונים למקור ביוונית, אך חבל שהם הוציאו את הנאמר מהקשרו ופירשו את המונחים באופן מגמתי ומנוגד לכוונת המחבר.

שנית, בניגוד מוחלט למה שכתבו יד לאחים, שאול מעניק קונוטציה חיובית למונח היווני περιτομή כדי לתאר את "בני המילה" (פס' 3) ואפילו משתמש באותה מילה כדי לציין את העובדה שהוא בעצמו נימול (פס' 5); ואם לא די בכך, זה אותו הביטוי שמתאר את ברית המילה של ישוע בבשורת לוקס ב' 21.

כלומר, שאול מעניק משמעות שלילית ל"חיתוך" (κατατομήν) ומשמעות חיובית ל"ברית המילה" (περιτομή) – לה שותפים גם ישוע (לוקס ב' 21), גם בני המילה וגם שאול בעצמו (פיליפיים ג' 3, 5). לסיכום, שאול אינו מטיל מום בישוע המשיח, אלא עורך הנגדה בין שני מושגים שונים אשר לאחד קונוטציה שלילית ולשני חיובית (שאול שם עצמו בצד של ישוע כאשר הוא מתאר עצמו באותו ביטוי המתייחס אל מילתו של המשיח).

מיקום הברית

יד לאחים טוענים בסוף עמוד 6 כי ישוע אינו יכול להוות קרבן ראוי מפני שלא הוקרב בשטח בית המקדש – מקום הקרבת הקורבנות.

טיעון זה שלול כל היגיון מקראי ואינו מתייחס לכך שהברית שנכרתה בדמו של ישוע מהווה ברית חדשה ולא עוד עולה בבית המקדש, תחת הסדר של ברית סיני.

מאז בריאת העולם, כרת ה' מספר בריתות עם בחיריו, כל פעם במקום שונה: אלהים כורת ברית עם נוח ובניו בצאתם מן התיבה (בראשית ט'); ה' כורת ברית עם אברהם לאחר עלייתו מארץ מצרים (בראשית ט"ו); אלהים כורת ברית עם בני ישראל למרגלות הר סיני לאחר קבלת התורה (שמות כ"ד). שימו לב, אף לא אחת מהבריתות האלה נכרתה בבית המקדש!

הברית החדשה, כפי שניבא ירמיהו (פרק ל"א), שונה בתכלית מהברית האחרונה שכרת ה' עם ישראל בסיני. ירמיהו מדגיש כי הברית החדשה תהיה: "לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת־אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". מדוע שונה? משום ש"הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת־בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם־ה'" (פס' 32).

מחברי הברית החדשה זיהו את הברית החדשה אשר עליה ניבא ירמיהו, כברית שנכרתה בדמו של ישוע המשיח (ראו למשל: מתי כ"ו 28; אל העברים ח' 8-13, י' 16-18). לדאבון ליבנו, חברי יד לאחים טרם מאמינים בכך ולכן אינם משכילים להפנים את ההבדל בין ברית הקורבנות של בית המקדש לבין ברית החסד הנצחית שבישוע המשיח.

קורבן אחרון

את החלק הארי והאחרון במאמרם מקדישים יד לאחים לטענה הבאה (עמ' 7): כיצד ייתכן שישוע היווה את הקורבן האחרון, אם נביאי המקרא מציינים כי כאשר ישוב המשיח, ייבנה בית המקדש ותחודש עבודת הקורבנות?

שוב, הטענה לעיל מדגימה נכוחה עד כמה רחוקים חברי יד לאחים מהבנת המסר העולה מכתבי הברית החדשה לאור התנ"ך. הברית החדשה אינה מתעלמת מהקמתו של בית המקדש החדש כאשר ישוב המשיח; אדרבא, ספר התגלות כ"א-כ"ב מתייחס לכך באופן ברור!

משום מה, סבורים ביד לאחים כי מי שמאמין בברית החדשה, באופן טבעי דוחה את התנ"ך. אם הם רק היו דורשים בכתבי הברית החדשה מתוך כוונה טהורה וברה, הם היו נוכחים לדעת כי ההפך הוא הנכון; לא זו בלבד שכתבי הברית החדשה מתייחסים לתנ"ך ביראת קודש ומצטטים ממנו מאות פעמים, הם אף מעודדים את המאמינים להגות ולדרוש בו יומם ולילה (למשל: לוקס כ"ד 25-27; יוחנן א' 46, ה' 39, 45-47, ז' 19; רומיים א' 2, ז' 12-16; ט"ז 26; טימ"ב ג' 15-17; אל העברים א' 1; פטר"ב א' 20-21).

מרביתו של עמוד 7 במאמר מוקדש לציטוטים מיחזקאל, אשר אליהם נתייחס בעוד רגע. לפני כן, חשוב להעיר כי על-מנת לחזק את עמדתם, הוסיפו יד לאחים רשימה של מראי מקום נוספים אשר לכאורה מדברים על הקרבת עולות וזבחים בבית המקדש לעתיד לבוא. ובכן, בדקנו את מראי המקום האלה (ואנו מזמינים גם אתכם לעשות כן) ומצאנו כי יד לאחים השתמשו בהם כמסך עשן, קרי: חלקם הוצאו לגמרי מהקשרם ומרביתם פשוט אינם מתייחסים לנושא אשר בו עסקינן.

הבעיה עם השימוש ביחזקאל כהשוואה לברית הקורבנות של סיני, אינה קשורה דווקא לברית החדשה; חוקרי המקרא מסכימים כי תיאור המקדש ביחזקאל, לרבות סדר הקרבת הזבחים, שונים מהתיאור בתורת משה (ויש שיאמרו, אף סותרים אותם). דהיינו, נהיר כי יחזקאל מתכוון למשהו אחר וחדש שלא היה קודם לכן; משהו שייתכן וספר התגלות הצליח לשים עליו את ידו בפרקיו האחרונים.

בנוגע להקרבת העולות והשלמים, כמתואר ביחזקאל פרקים מ"א-מ"ה, חשוב להזכיר כי הביטוי "ברית" מופיע שם פעם אחת בלבד (פרק מ"ד 7) ובקונוטציה שלילית ביותר הקורצת לירמיהו ל"א 32. רוצה לומר, בכל תיאור בית המקדש והקרבת העולות, לא מתייחס יחזקאל אף לא פעם אחת, לחידוש ברית סיני אשר אותה הפרנו חדשות לבקרים. לכן, אין שום סיבה להניח מהטקסט כי הוא טומן בחובו ערעור על תוקפה של הברית החדשה אשר נכרתה בדמו של ישוע המשיח.

יתרה מכך, ידוע מהמקרא כי הקרבת הקורבנות התקיימה זמן רב לפני ברית סיני (למשל, בספר בראשית, פרקים: ד', ח', י"ב, כ"ב)² ואין שום סיבה להניח כי אינה יכולה להתחדש בעתיד, מבלי לפגוע או להוריד מערכה של הברית החדשה. אדרבא, מאל הרומיים ג' 25, פטר"א א' 10-12 ומאל העברים י"א, נמצא כי קרבנו של ישוע המשיח היווה תקווה ומזור לא רק לדורות שאחריו, כי אם גם לדורות אשר קדמו לו. חברי יד לאחים אינם מבינים כי העובדה שהנביאים מדברים על הקמת בית המקדש וחידוש עבודת הקורבנות, אינה בהכרח קשורה לברית סיני או לברית החדשה (הרי מצאנו כי יחזקאל אינו מתייחס לאותה ברית בפרקים האלה). במילים אחרות, בחידוש הקורבנות במקדש אין כדי לבטל את הברית החדשה בישוע המשיח, ראש האמונה ומשלימה.

מנחה רצויה

חשוב להזכיר לחברי יד לאחים דבר נוסף; עוד לפני תקופת בית שני, טענו הנביאים כי אלהים מאס בזבחים ובעולות אשר הקריבו הכהנים (למשל: ישעיהו א'; מיכה ו'; מזמור מ', נ"א). למעשה, מודים חז"ל כי בדיוק בעת צליבתו של המשיח ישוע, חדל אלהים מלקבל את הקורבנות כמנחה רצויה: "ארבעים שנה קודם חורבן הבית, לא היה גורל עולה בימין ולא היה לשון של זהורית מלבין ולא היה נר מערבי דולק והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן…" (בבלי, מסכת יומא ל"ט ע"ב).

מעניין כי קיפא, הכוהן הגדול באותה עת, הבין לאן נושבת הרוח, "וַיִּנָּבֵא אֲשֶׁר יָמוּת יֵשׁוּעַ בְּעַד הָעָם. וְלֹא־בְעַד הָעָם לְבַדּוֹ, כִּי גַם־לְקַבֵּץ אֶת־בְּנֵי הַאֱלֹהִים הַמְפֻזָּרִים וְהָיוּ לַאֲחָדִים" (יוחנן י"א 51-52). חבל כי מה שהיה נהיר לכוהן הגדול בבית המקדש השני ולחז"ל בתלמוד, אינו ברור מספיק לחברי יד לאחים, אשר ממשיכים להיאחז בכל כוחם בקרנות המזבח במקום להרפות ולהיכנע לאלהים ברוח ובאמת – דרך ישוע בן-דוד, משיח צדקנו.

עיתים וזמנים

היבט נוסף אשר ממנו מתעלמים מחברי המגזין, קשור למועד הופעתו של המשיח. הן לפי התנ"ך (למשל, בדניאל ט') והן על-פי כתבי חז"ל (בבלי, עבודה זרה ט' ע"א; סנהדרין צ"ט ע"א), היה על המשיח לבוא לפני חורבן בית המקדש השני. ביד לאחים מסרבים להודות בכך – דבר המותיר בידינו שתי ברירות בלבד: 1) או שהמקרא וחז"ל טעו בחישובם; 2) או שיד לאחים טועים במסקנתם. האם ייתכן כי המשיח אכן בא בדיוק בזמן וחברי יד לאחים פשוט ממאנים להכיר בכך?

היכן הכפרה?

לאורך המגזין כולו, ממשיכים יד לאחים להתגאות בכך שהם שומרים את התורה אשר ניתנה בברית סיני. האמת היא שגם אם היו רוצים בכך, היה הדבר פשוט בלתי אפשרי מפני שהחלק הארי של מצוות התורה עוסק בהקרבת עולות וזבחים ובדיני הכוהנים והמשכן (למעשה, עיון בויקרא כ"ג ובבמדבר כ"ח-כ"ט מגלה כי מצוות כל החגים – לרבות שבת וראש חודש³ – כוללות בתוכן הקרבת זבחים לה'. כלומר: אפילו את החגים איננו מציינים כיום לפי תורת משה).

במילים אחרות, אם המשיח ישוע לא בא, אנו בבעיה חמורה בכל הקשור ליחסינו עם אלהים. כפי שאמר ישעיהו (נ"ט 2), עוונותינו וחטאינו מפרידים ביננו לבין ה' וכעת, כאשר אין לנו, לא בית מקדש ולא הקרבת קורבנות, מהי הדרך המקראית אשר בה נוכל להתרצות לפני האל?

יד לאחים נמצאים אפוא בצרה גדולה מפני שהם מסרבים להכיר בפתרון שהביא ה' בפי ירמיהו, דהיינו: בברית החדשה. ירמיהו ניבא באופן מפורש: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־ה' וְכָרַתִּי אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת־אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר־הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת־בְּרִיתִי" (ל"א 31-32).

למרות הדברים הברורים, מעדיפים חברי יד לאחים לנסות ולדבוק באותה ברית אשר הופרה, זאת במקום לקבל את דרכו של אלהים ולהיכנע לבריתו החדשה במשיח ישוע. האם אינם זוכרים כי "יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי־אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי־מָוֶת" (משלי י"ד 12)? לאמיתו של דבר, זו אינה הפעם הראשונה שבה בני עמנו מעדיפים לבטל את דרך ה' על פני דרכם שלהם. יחזקאל תיעד זאת באופן ברור: "וַאֲמַרְתֶּם לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי. שִׁמְעוּ־נָא בֵּית יִשְׂרָאֵל, הֲדַרְכִּי לֹא יִתָּכֵן? הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵנוּ" (י"ח 25). נכון, לא קל לבלוע את הגאווה ולהיכנע לאלהים חיים, אך עם-זאת, אין בידינו ברירה אחרת…

יקהת עמים

כאשר דורשים בנבואות מפתח משיחיות במקרא, מגלים על נקלה כי המשיח בא לא רק להשיב את עם ישראל לאלוהיו, כי-אם לקבץ אליו את כלל משפחות האדמה. אמת זו נאמרה כבר לאברהם אבינו בבראשית י"ב 3 והובנה כהלכה על ידי מחברי הברית החדשה (ראו למשל: יוחנן א' 29, ג' 16 י' 16, י"א 52; רומיים י"א; גלטיים ג'; יוח"א ב' 2). כאמור, נקודה זו עוברת כחוט השני לאורך התנ"ך כולו. כעת נבחן זאת לאור שלושה קטעי נבואה מפורסמים:

נפתח עם בראשית מ"ט 10, שם מברך יעקב אבינו את יהודה, ואומר לו: "לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים". דהיינו, השלטון והחקיקה לא יסורו/יילקחו מידיה של יהודה עד שיבוא שילה (=מלך המשיח, ע"פ חז"ל)  ולו – למלך המשיח – יקהת (כלומר: יישמעו/ייציתו/יכנעו/ידרשו)  עמים. על כך שהשם "שילה" מזוהה עם אחד משמותיו של המשיח, ניתן לקרוא במסכת סנהדרין צ"ח, ע"ב, שם נאמר מפורשות: "ורבי יוחנן אמר: למשיח, מה שמו? דבי רבי שילא אמרי: שילה שמו, שנאמר: 'עד כי יבא שילה'". לעניינו, שני הדברים החשובים אשר ניתן ללמוד מקטע זה הם: 1) כאשר יבוא "שילה", ידרשוהו דווקא הגויים; 2) שילה מזוהה ע"י חז"ל עם שמו של מלך המשיח.

הקטע הבא לקוח מפרק העוסק כמעט כולו בביאת המשיח – ישעיהו י"א 10: "וְהָיָה, בַּיּוֹם הַהוּא, שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים, אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד". ברור מהקטע הזה כי הגויים הם אלו אשר ידרשו לשורש ישי. אך הבה נברר מיהו אותו "שרש ישי אשר עמד לנס עמים". שימו לב לפרשנותו הבלתי מתפשרת של רש"י: 1) "לנס עמים – יהיה הוא לכל העמים כמו נושא הנס אשר הדרך הוא שכל אנשי החיל הולכים אחריו כן ידרשו כל העובדי כוכבים אל המשיח ואחריו ילכו לעשות מה שיצוום"; 2) "שורש ישי – משיח היוצא משורש ישי". שורש ישי אם-כן איננו מזוהה, אלא עם המשיח בכבודו ובעצמו. ומעניין ביותר שאותו משיח, לפי הקטע, ימשוך אחריו דווקא את הגויים, אשר מצידם ידרשוהו וילכו אחריו.

הקטע השלישי והאחרון לקוח מישעיהו מ"ט 3-6: "וַיֹּאמֶר לִי, עַבְדִּי-אָתָּה יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-בְּךָ אֶתְפָּאָר. וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי, לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי, אָכֵן מִשְׁפָּטִי אֶת-יְהוָה וּפְעֻלָּתִי אֶת-אֱלֹהָי. וְעַתָּה אָמַר יְהוָה, יוֹצְרִי מִבֶּטֶן לְעֶבֶד לוֹ, לְשׁוֹבֵב יַעֲקֹב אֵלָיו וְיִשְׂרָאֵל לא [לוֹ] יֵאָסֵף, וְאֶכָּבֵד בְּעֵינֵי יְהוָה וֵאלֹהַי הָיָה עֻזִּי. וַיֹּאמֶר, נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי עֶבֶד, לְהָקִים אֶת-שִׁבְטֵי יַעֲקֹב ונצירי [וּנְצוּרֵי] יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם, לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד-קְצֵה הָאָרֶץ".

הבה נברר ונבאר 3 דברים חשובים מקטע מדהים זה: 1) מיהו אותו "עבדי" אשר מנהל שיחה כה גלויה עם ה'?; 2) על מה מלין אותו עבד ועל מה הוא כואב?; 3) מהי התשובה אשר נותן לו ה' בפסוק האחרון בקטע?

1) לדאבוני, בחרו הפרשנים המסורתיים (רש"י, מצודת דוד ומצודת ציון) להתחמק מן המובן מאליו ולכן לא הודו כי העבד אשר עימו משוחח ה' איננו אלא מלך המשיח. אך בירור מעמיק יותר מגלה כי אין מנוס ממסקנה זו. הביטוי "אור גוים" מופיע במקרא פעמיים בלבד, ושתיהן מתוך אותו ספר: א- ישעיהו מ"ב 6; ב- וישעיהו מ"ט 6. באופן מפתיע, ההקשר בשני המקרים האלו הינו משיחי באופן מובהק.

והנה, כאשר מחפשים את הפרשנות המסורתית לישעיהו מ"ב 6, מגלים כי אחד מן הפרשנים עזר אומץ והעיז לומר כי "קראתיך בצדק – על המשיח יאמר, מה שקראתי בשמך על ידי הנביאים הוא בצדק ודבר המתקיים" (מצודת דוד). אם-כן, לפי מצודת דוד, המשיח בעצמו, הוא מי שאמור להאיר את עיני הגויים. ואם ישעיהו מ"ב 6 עוסק במשיח, אין סיבה לא להניח שגם ישעיהו מ"ט 6 (כאמור, הקטע השני והאחרון עם הביטוי "אור גוים") ידבר על מלך המשיח.

2) לאחר שמצאנו כי עבד ה' אשר עימו מדבר ה' איננו אלא המשיח, הבה נברר על מה הוא מלין בפנייתו לה'. כאמור, בפסוק 4 מצר עבד ה' ואומר: "וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי, לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי, אָכֵן מִשְׁפָּטִי אֶת-יְהוָה וּפְעֻלָּתִי אֶת-אֱלֹהָי". רש"י אומר: "ואני אמרתי – לריק יגעתי כשראיתי שאני מוכיחם ואינם שומעים". רוצה לומר, העבד חושש כי עבודתו הקשה היתה לשווא משום שישראל אינם שומעים בקולו ואינם נאספים אחריו. כואב לו כי דווקא עמו אינו שומע אליו והוא מן הסתם חש מאוכזב ומתוסכל.

3) אך התקווה לא מאחרת לבוא כאשר עונה לו ה': "וַיֹּאמֶר, נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי עֶבֶד, לְהָקִים אֶת-שִׁבְטֵי יַעֲקֹב ונצירי [וּנְצוּרֵי] יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם, לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד-קְצֵה הָאָרֶץ". רש"י ומצודת דוד מסכימים ואומרים פחות או יותר את אותו הדבר: "נקל מהיותך וגו' – מתנה קטנה היא בעיני שתהא לך זאת לבדה שתהא לי עבד להקים את יעקב ולהשיב אלי נצורי ישראל והנני מוסיף לך עוד ונתתיך לאור גוים" (רש"י). במילים אחרות, ה' מבקש לעודד את המשיח וכביכול לומר לו: אל תתאכז מכך שישראל עדיין אינם הולכים אחריך; הלא קל מדיי עבורי שרק ישראל יפנו אליך; תוכניותיי גדולות יותר: קודם הגויים ידרשוך, אח"כ גם ישראל יצטרפו.

חשבו ברצינות, האם יש עוד רב יהודי, זולת המשיח ישוע, אשר אחריו נמשכים המוני הגויים ואשר בזכותו הם מכירים ומוקירים את התנ"ך?..

[1] חז"ל אמנם פירשו את הקטע על משיח בן יוסף שיבוא וימות, אך למגינת לבם ייתכן ושכחו כי ישוע נודע בארץ גם כמשיח בן יוסף (מתי א' 16; לוקס ג' 26, ד' 22).
[2] יש שיוסיפו גם את יונה (א' 16) ואיוב (פרק מ"ב 8).
[3] במדבר כ"ח 9-11.