רוחניות ללא דת ("משל הבן האובד")

רבים דוחים את אלוהים כי הם חושבים (ובצדק!) שדתות מאורגנות נוטות להיות מושחתות. נכון שיש בדתות מאורגנות לעתים קרובות שחיתות, גאווה, ושאיפות אישיות, אך האם אנו נוהגים בחכמה כשאנו דוחים את אלוהים רק מפני שאיננו מרוצים מנשיאת שם אלוהים לשווא על ידי בני האדם ששואפים לכאורה לייצג אותו? האם זה חכם להשליך את התינוק יחד עם מי האמבטיה המלוכלכים?

אם אתה חושד שמוסד או ארגון דתי מסוים מושחת, מנע רגליך מלדרוך שם. אבל אל תיתן למעשים של אנשים שמידת הכנות שלהם פגומה, או לגישה הלא נכונה שלהם, לגרום לך לדחות את המסר האמתי על האהבה והסליחה שאלוהים מציע לך במשיח.

"אם נשדדתי בזמן ששיחקתי גולף במגרש גולף מסוים, אני אולי לא אסכים לשחק יותר גולף באותו מגרש, אבל לא אוותר לחלוטין על משחקי גולף אלא אמצא מגרש אחר." (רייס ברוקס, "אלוהים לא מת")

אפשר להשתמש בחבל כדי להציל מישהו שנפל לבור, או כדי לעשות ממנו לולאה ולתלות מישהו על עץ. אותו החבל יכול להציל חיים או להמית. כך גם הפסוקים בכתבי הקודש. אותם פסוקים מצילי חיים, עלולים להיות מעוותים על ידי אנשים המשתמשים בהם לרעה. זה לא אומר שהפסוקים עצמם מרושעים או מסוכנים.

כל הדתות מושחתות

אנא אל תוותר על אלוהים רק בגלל ניסיון מר שהיה לך בבית הכנסת. פנה אל אלוהים, התמקד בו, ותן לו להיות המקור לשמחה בלבך. לחלופין, המנהיגים במוסד מסוים יכולים להיות אנשים בעלי ערכים ומוסר גבוה, אפילו מהווים מודל לחיקוי, אבל לא בהם אתה צריך להאמין ולתת את האמון האולטימטיבי שלך.

יש הדוחים את כתבי הקודש כי לדעתם הדת היא הגורם למלחמות ופירוד. נכון שאחוז מסוים של דתיים בכל דת משתמשים בה לרעה כדי לרומם את עצמם מעל אחרים ולהבדיל את עצמם מהם כטובים יותר. אך האם די בכך כדי להשליך הצידה את אהבתו של אלוהים? הפרעות אכילה עלולות לגרום למחלות ואף למוות, אבל זו בהחלט לא סיבה מספקת להפסיק לאכול! התמקד באלוהים, הבט אליו ולא אל שליחים בני אנוש שאינם מושלמים, ולא תתאכזב!

כל אחד מאתנו מכיר את הרצון לעשות משהו, לא משנה מה. אנחנו מחליטים לעשות את זה, נעשים שמחים באופן זמני, ובסופו של דבר אותה שמחה מפנה את מקומה להכרה המאכזבת שהשמחה הייתה זמנית בלבד. לכולנו יש נטייה לנסות ולמלא את החור שבלב עם דברים שלא נועדו למלא אותו, ולבסס את הזהות שלנו והערך העצמי שלנו בדברים חיצוניים – המראה החיצוני שלנו, כמות הכסף שיש לנו בבנק, בני הזוג שלנו, תחביב מסויים, ואפילו שמירה אדוקה של הלכות ומנהגים דתיים…

אבל לאמיתו של דבר, אף אחד מהדברים הללו לא מסוגל לספק את הצורך העמוק שלנו למערכת יחסים עם מי שברא אותנו. ובסופו של דבר התענוגות הזמניים והחולפים הללו מותירים בנו תחושה של ריקנות וחוסר סיפוק. לא משנה לאן הלב שלנו מוביל אותנו, התענוגות הפוטנציאליים שאנחנו יוצרים מתפוגגים כמו אד. הדבר הזה, שכל כך חשקנו בו, הוא לא באמת מה שרצינו.

הרי אם הוא באמת מה שאנחנו מחפשים, למה אנחנו כל כך מאוכזבים כאשר אנחנו מקבלים אותו? ניתן לראות זאת בבירור אצל קשישים על ערש-דווי. לפני מותם, הם מביטים לאחור, בדיכאון, ושוקלים את אשר השיגו בחייהם.

הלב האנושי הוא דבר מדהים, לא? אנחנו בדרך כלל חושבים על הלב כעל שריר חזק שמזרים את הדם לכל איברי הגוף, אבל כתבי הקודש משתמשים במילה בהקשר אחר חוץ מהמובן הגופני. הלב מסמל את האדם הפנימי ומתייחס אל מחשבותיו, מניעיו ורצונותיו. הלב הוא מרכז ההיגיון, הרגשות והרצון של האדם, אבל כתבי הקודש אומרים שגם הרוע מגיע מן הלב שלנו מפני שהוא חוטא (בראשית ח', כא׳)

 

ליהנות מאלוהים? מוזר…

פעם זה בכלל לא היה מוזר. כשאלוהים ברא את העולם ואת כל אשר בו, הוא ברא את האדם בדמותו ובצלמו (בראשית א', כה׳). אלוהים ברא אותנו עם מטרה מיוחדת כדי שנוכל לפאר אותו וליהנות ממערכת יחסים נצחית אתו. אנחנו מכבדים את אלוהים כשאנחנו אוהבים, מהללים, מוקירים ויראים אותו. זוהי מטרה נעלה בחיים! אלוהים יצר אותנו כדי להתענג עליו. כתוצאה מכך, הלב האנושי מוצא את סיפוקו רק כשהוא מגשים את המטרה שלשמה הוא נברא – לפאר את אלוהים וליהנות ממנו לנצח.

למרבה הצער, בני האדם נכשלו לא רק בהגשמת המטרה הזו, אלא גם בשאיפה להגשים אותה. הגישה המרדנית שלנו נגד אלוהים, בין שהיא באה לידי ביטוי פעיל או סביל, מסרבת לשתף פעולה עם המטרה שאלוהים הציב לנו. אנחנו מעדיפים לחפש לעצמנו תחליפים. אנחנו מחפשים כל דבר אחר שימלא את החלל שנותר בנו בגלל החטא שלנו. תחליפים אלה נקראים בכתבי הקודש "אלילים".

 

האם האלילים קיימים?

אנלוגיה זריזה: כפי שכולנו יודעים, מכסחות דשא נועדו לכסח דשא. אם למכסחת הדשא הייתה היכולת להחליט בעצמה לאן ללכת והיא היתה מחליטה לכסח אבנים או מים, היינו נתקלים בבעיה רצינית. הלהבים נועדו לכסח דשא. זה התפקיד של מכסחת הדשא, אבל כשהיא סוטה מהמטרה שלשמה היא נועדה, כלומר: דשא, ומתחילה לכסח אבנים ושלוליות, היא גורמת נזק לעצמה ולאחרים.

באותו אופן, ברמה אישית ומורכבת בהרבה יותר, בני האדם נועדו לפאר את אלוהים ולהתענג עליו. נועדנו לעבוד אותו, ואותו לבדו, אבל ויתרנו על אלוהינו ובוראנו לטובת אלילים.

אלוהים אמנם אמור להיות מושא העבודה והסגידה שלנו, אבל אנחנו פונים ממנו באופן מתמיד ומוותרים על היעוד שיעד לנו, מורדים ומתחילים לחפש מטרות חדשות בחיים. על אף כל זאת, אנחנו מוצאים את עצמנו עושים את מה שנועדנו לעשות – סוגדים – אבל עם הבדל קטן – מושא הסגידה שלנו השתנה. עברנו מדשא ירוק לשלוליות בוץ ואבנים, מאלוהים לאלילים.

באגרת אל הרומים א', כא׳-כה׳ (בברית החדשה) כתוב: "שהרי למרות שיודעים הם את אלוהים לא כיבדו אותו כראוי לאלוהים, אף לא הודו לו, אלא נתפסו למחשבת הבל ונטמטם לבם האווילי. הם התיימרו להיות חכמים, אך נהיו לכסילים והמירו את כבודו של אלוהים  בלתי חולף בדמות צלמו של אדם בן חלוף ובדמות צלמי עופות, חיות ורמשים. לכן מסרם אלוהים לטומאה בידי תאוות לבם, לחלל את גופם בינם לבין עצמם, אנשים שהמירו את אמת האלוהים בשקר ועבדו את הנברא במקום את הבורא…". השלוליות והאבנים שאנחנו בוחרים במקום אלוהים מסבים לנו נזק לאין שיעור. כל דבר שמתיימר לקחת את מקומו הראוי של אלוהים בחיינו הוא אליל. המרה זו של אלוהים באלילים הינה עבודת אלוהים והיא קטלנית ללב האדם.

 

סוגים של אלילים והתמכרויות

עבודת אלילים איננה מנהג המוגבל לחברות קדומות, אלא גם נפוצה בתרבות שלנו, והיא באה לידי ביטוי באמצעות התמכרויות. בכל יום אפשר להבחין בהשפעותיה הקטלניות: תחושת העילאיות שבסמים מסבה לנו אושר עד שאנחנו צוללים אל תוך דיכאון וחרדה של התמכרות. אנחנו שותים משקאות אלכוהוליים כדי לשכוח את הצרות שלנו ולמצוא כוח, רוגע או יוקרה, אך בסופו של דבר אנחנו סובלים משתיינות ומכל מה שנלווה לכך. עבודה וקריירה הן מטרות נעלות שגם הן עלולות להפוך בסופו של דבר למצב שבו אנשים אוכלים, שותים ונושמים את העבודה. גם הישגים בלימודים יכולים להפוך לחשובים ביותר והסטודנט מקריב את הכול כדי ללמוד, בשעה שכל שאר הדברים בחייו נהרסים.

מערכות יחסים הן תחליף מאוד נפוץ לאלוהים. אנחנו מציבים חברים, מורים, הורים, בני זוג ואפילו ילדים במעמד שהם אינם אמורים להיות בו. לפעמים אפילו לא מדובר בבני אדם אלא בבע"ח, משחקי מחשב או כל אובססיה כזו או אחרת.

למרבה העצב, אנשים רבים מוותרים על האדם השלם ופונים למעשים של זנות, פורנוגרפיה, יחסים מזדמנים ורומנים בעודם נשואים.

בכל המצבים האלה האדם מחפש לעצמו מישהו או משהו והופך אותו לאליל. במצבים מסוימים נוצרת התמכרות. בכל מצב, הוא מחפש בתקווה למצוא שמחה לאורך זמן. עצמים ברואים אף פעם אינם תופסים כראוי את מקומו של הבורא. הם מעולם לא נועדו לתפוס את מקומו. בכל פעם שאנחנו הופכים דבר מה נברא, בין שטוב ובין שרע, למושא הסגידה שלנו בלבנו, אנחנו מתאכזבים ומאבדים סיפוק. אי אפשר להתאים קובייה מרובעת אל תוך חור עגול – זה פשוט לא מתאים.

המתמטיקאי פיזיקאי בלז פסקל אמר פעם: "בלבו של כל אדם קיים חור בצורת אלוהים". הוא צדק מאוד. מישהו אחר אמר: "הנפשות שלנו לא ימצאו מנוח עד שימצאו מנוח באלוהים". רק אלוהים יכול להשביע אותנו, לא שום דבר אחר.

 

”כיום אנחנו יודעים שאנחנו חשובים עוד פחות מכפי שאי פעם העלינו על דעתנו. אם תיפטר מכל מה שאנחנו מסוגלים לראות מסביבנו, היקום ביסודו של דבר יישאר אותו דבר. אנחנו מהווים רק אחוז אחד מהזיהום הכללי ביקום… אנחנו חסרי כל חשיבות". (לורנס קראוס)

"יוצא מזה איפוא שהכפירה באלוהים פשוטה מדי. אם העולם לא היה בעל משמעות, לא היינו מגלים זאת לעולם …כתוצאה מכך האתאיזם יתברר כתפיסה פשוטה מדי. אם ליקום אין כל משמעות, לא היינו מגלים כלל שאין לו משמעות". (ק. ס. לואיס)

לחיים יש משמעות ותכלית

האסטרונום קארל סייגן חיבר כמה רבי מכר ושימש כאחד הנאמנים של מכון סט"י (seti – קיצור של search for extraterrestrial intelligence) שנוסד בשנת 1984 במטרה לסרוק את היקום בחיפוש אחר אותות של חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ. ספרו רב המכר של סייגן, קוסמוס הפך גם לסדרת טלוויזיה נושאת פרסים שנועדה להסביר את פלאי היקום ולעודד את האמונה לא בקיומו של בורא תבוני אלא בקיומם של חייזרים תבוניים פוטנציאליים.

הוא האמין שבאופן כלשהו, אם נדע מי הם החוצנים האלה, נוכל לגלות ולהבין באמת מי אנחנו בני האדם. "עצם המחשבה על קיומם של יצורים אחרים פרט לנו יכולה לסייע לליכוד הגזע האנושי". מהו ההיגיון מאחורי טענותיו של סייגן? אילו חייזרים היו יוצרים אתנו קשר בידיעה שהאפשרות שאנחנו נגיע אליהם בכוחות עצמנו איננה סבירה, הרי משתמע מכך שהם הרבה יותר מתקדמים מאתנו כגזע. לפיכך, בידיהם יהיו התשובות שאנחנו מחפשים כמענה לשאלות הבסיסיות שלנו. תהליך חשיבה זה מעיד על הצורך הנואש שיש לנו כבני אדם לקבל מענה לשאלות התהומיות אודות קיומנו.

האם לחיים יש משמעות ותכלית בסיסיות ומוחלטות? האם לנו כבני אדם יש ערך גבוה יותר מאשר לבעלי חיים אחרים? האם יש תכלית כלשהי ליקום, או ליתר דיוק, לחיים האישיים שלנו? אלה השאלות שממלאות את מחשבותינו ובכוחן אף לערער את שלוות נפשנו.

סדר הבריאה עליו דיברנו בפרקים הקודמים זועק שהכול תוכנן מראש בידי מתכנן תבוני. זה נכון לא רק לגבי כוכבים, גלקסיות, ואורגניזמים מיניאטוריים, אלא במיוחד בנוגע לבני האדם. הואיל ואלוהים קיים אנחנו יכולים לדעת שנבראנו במטרה למלא תכלית קבועה מראש. עם זאת, כשהמציאות הזאת מטושטשת ומעורפלת, ההשלכות שיש לכך הן הרות גורל.

וויליאם ליין קרייג, פילוסוף ותיאולוג אמריקני בעל השפעה גדולה על מיליוני אנשים תודות למגננה הפומבית שלו על האמונה בישוע, סיכם את מצבו של האדם בנפרד מאלוהים: "הטענה שלי היא שאם אין אלוהים אז משמעות, ערך, ותכלית הם ביסודו של דבר רק אשליה אנושית. הם רק דברים שמצויים בראש שלנו. אם האתאיזם הוא אכן האמת לאמיתה, אזי מבחינה אובייקטיבית החיים הם באמת חסרי כל משמעות, ערך ומטרה, למרות הדעות הסובייקטיביות שלנו שטוענות ההפך".

ויקטור פרנקל היה שבוי במחנה ריכוז נאצי במהלך מלחמת העולם השנייה. שם הוא חווה את זוועות מחנות המוות ואת הייאוש הרגשי שנלווה לצפייה בהוצאתם להורג של חבריו, בני משפחתו ואנשים חפים מפשע בגלל מוצאם האתני. הוא היה עד למה שמתרחש בחייו של אדם כאשר מפשיטים ממנו הכבוד והחירות והוא נתון לעינויים ולייסורים שהפוגה מהם אינה נראית לעין בעתיד הקרוב. בתוך כל הרשע הבלתי יתואר הזה, החל פרנקל להבין את הצורך הבסיסי של האדם במשמעות לחייו. "עד כמה שזה היה נורא, החוויות שחווה באושוויץ חיזקו את מה שכבר היה אחד מרעיונות המפתח שלו: החיים בראש ובראשונה אינם חיפוש אחר תענוגות, כפי שהאמין פרויד, או אחר כוח, כפי שלימד אלפרד אדלר, אלא חיפוש אחר משמעות. המשימה החשובה ביותר שמוטלת על כתפיו של כל אדם היא למצוא משמעות לחייו".

בספרו האדם מחפש משמעות, תיאר פרנקל איך השבויים שדבקו בתחושת משמעות כלשהי בתוך השיגעון הסובב אותם הצליחו לשרוד. אלה שאיבדו את המשמעות הזו שלא מן הנמנע מתו. הוא ציטט את דבריו של ניטשה שאמר: "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, הוא יוכל לשאת כמעט כל 'איך'. העולם המערבי סובל את תוצאות חוסר המשמעות של האתאיזם וחוסר האמונה.

אנחנו רואים עלייה בקצב ההתאבדויות. שימוש בסמים, בייחוד הגרסה המכובדת יותר של שימוש קלוקל בתרופות, גוזל את החיים מדור שמנסה למצוא מרפא ומזור בתרופות בתקווה שלא יטבע בים של כאב רגשי. אין זה מפתיע. כשאתה אומר לאנשים שאין אלוהים, שהם לא יותר מאשר חיות שהתפתחו מאיזה צורת חיים נמוכה יותר ותוצר של מקרה ואקראיות, אתה מספק להם מעט מאוד תקווה לשאוב איזושהי משמעות בסיסית מהפילוסופיה הזו. האתאיסט ממהר להכחיש שהאתאיזם מוביל לחוסר משמעות, אבל אין ביכולתו להוביל למקום אחר.

ניטשה מסכים עם הדברים: "אז לחיות כאשר לחיים אין עוד משמעות כלשהי: זוהי עכשיו 'משמעות' החיים…" הייאוש הזה לפת את העולם הקומוניסטי במשך עשרות שנים. הניסיון לגרש את אלוהים מדעתם ונפשם של עמים ואומות רק הפיק רִיק גדול יותר ורעב עמוק יותר לאמת רוחנית.

בשנות החמישים של המאה העשרים גורשו שליחי בשורה מערביים מסין הקומוניסטית, ומאו דזה-דונג החליף את כתבי הקודש בספרון האדום. במקום שהאמונה המשיחית תיעלם כפי שהוא ציפה, היא התפרצה וצמחה. מיליוני אנשים עבדו את אלוהים במחתרת והפיצו את דבר אלוהים לאחרים, תוך כדי הסתכנות במאסר ואפילו במוות. היום, גוף המשיח בסין חזק מאי פעם. מכיוון שאמונה בישוע והליכה בדרכיו היא עדיין אתגר לא קטן בסביבה הזו, המאמינים בסין גמלו בלבם להיות נאמנים לאדון. עבדתי בסין וראיתי את האושר והשלום שממלאים את המאמינים האלה.

תחשוב על זה: אם אושר בא מדברים חומריים, האמריקנים ובני ארצות מערביות אחרות היו צריכים להיות האנשים המאושרים עלי אדמות. במקום זאת, הנפשות שלנו משתוקקות לדבר שנישא מעבר לקיום חומרי בלבד. אנחנו מחפשים נואשות אחר מערכות יחסים, אחר משמעות, ואחר סיבה אמתית לחיות.

בחוברת מבחן אלוהים, חוברת שאלות שנועדו לקדם דיאלוג בין מאמינים ללא מאמינים, מתבקשים אתאיסטים לענות על השאלה "האם לחיים יש משמעות או תכלית בסיסיות ומוחלטות ?" התשובות לשאלה הזו חושפות דברים מעניינים. אנשים ממוצעים שטוענים להיות אתאיסטים ימהרו לענות על השאלה בחיוב. הם מביאים כדוגמה לכך את דאגתם לחינוך לזכויות אדם כמו גם את החיפוש אחר ידע על העולם שבו אנחנו חיים. אבל תשובות כאלה אינן באמת המשמעות והתכלית הבסיסיות והמוחלטות. הם מביאים כדוגמה את המטרות האישיות שלהם בלי להוכיח שהמטרות שלהם הן אובייקטיביות ובעלות משמעות נעלה יותר.

קל להתעלם מהשאלות הבסיסיות אם פשוט נישאר עסוקים ונסיח את דעתנו, אבל במוקדם או במאוחר אדם חושב לא יוכל להמשיך ולהתעלם מהן. האם יש לעולם תכנית או תכנון מוחלטים, או שאנחנו איננו יותר מאשר "עפר בר מזל"? אם יש תכנית, אז איפה התכלית?

 

הייאוש של האתאיזם

כפי שציינו בפרק ג', דרווין עצמו טען שתרגום תורת האבולוציה שלו לפילוסופיית חיים יהיה דבר מסוכן. אך לעומת זאת, ריצ'ארד דוקינס הוא הראשון לומר שעלינו לקבל את האמת על מצבנו טוב או קשה ככל שיהיה: "הטבע איננו אכזרי, רק אדיש ללא רחם. זהו אחד השיעורים הקשים ביותר שצריכים בני האדם ללמוד. איננו יכולים להודות בכך שדברים עשויים להיות לא טובים ולא רעים, לא אכזריים ולא אדיבים, אלא פשוט אדישים – אדישים לכל סבל, נטולי כל תכלית". בדומה לכך, ברטראנד ראסל אמר שאין לנו בררה אלא לבנות את חיינו "על הבסיס האיתן של ייאוש שאינו מרפה". הם מאמינים שאנחנו אמורים לחיות בעולם של עובדות קרות וקשות ושל אמת אכזרית, שכן ליקום לא אכפת.

בלי אלוהים משמעות אולטימטיבית היא אשליה. האקזיסטנציאליסט ז'אן פול סארטר סיכם את ההשלכות הפילוסופיות של מציאות נטולת אלוהים, באומרו שמציאות שכזו איננה יותר מאשר "חלום עלום על האפשרות… שמתנפץ כמו בועה". הוא האמין שאם לחיים אין משמעות אמתית כלשהי אז עלינו להתמודד עם העקרות הבוטה של קיומנו ולהבין שכל הדיבור הזה על משמעות ותכלית הוא מגוחך. הבדיחה הקוסמית האכזרית ביותר היא שעלינו להרגיש מחויבים להמשיך בהעמדת הפנים הזו כאילו מה שאנחנו עושים כבני אדם באמת משנה.

חיפוש האדם אחר משמעות עושה פניה שגויה באופן טראגי בלי אמונה באלוהים, מה שמותיר את האדם עם פילוסופיה אקזיסטנציאלית של ייאוש. במילים אחרות, איך ייתכן שתהליכים אקראיים, חסרי כל משמעות, יניבו יצורים בעלי תודעה והיגיון שמודעים למשמעות ולתכלית?

 

המטרה שמניעה את קיומך

לא מפתיע שרב המכר המוביל בימינו, מעבר לכתבי הקודש, הוא הספר המטרה שמניעה את חייך מאת ריק וורן. יותר מ-60 מיליון עותקים מהספר נמכרו ועדיין נמכרים בקצב, והספר תורגם ליותר מ-130 שפות שונות, מה שהופך אותו לאחד הספרים המתורגמים ביותר בעולם. ללא קשר לתרבות או לאומה ממנה יוצא אדם, בני האדם משתוקקים לתחושה מבוססת של תכלית ומשמעות לחייהם. יש משהו עמוק בנפש האדם, כמיהה למשמעות, רצון להאמין שיש לחיים משמעות עמוקה יותר מאשר סתם הישרדות פיזית.

אבל כל מה שהנטורליסטים מציעים הן החדשות העגומות של יקום חסר כל משמעות בלי תכלית מוחלטת אמתית כלשהי. לורנס קראוס מבטא את העמדה הזו בבירור: "היקום הוא באשר הוא, בין אם זה מוצא חן בעינינו, אם לאו. הקיום או חוסר הקיום של בורא אינו תלוי כלל ברצונות שלנו. עולם בלי אלוהים או תכלית נראה אולי קשה וחסר כל משמעות, אבל זה כשלעצמו איננו מחייב את עצם קיומו של אלוהים".

קראוס ועמיתיו יוצאים בחירוף נגד הטענה שאתאיסטים אינם מאמינים שיש משמעות ותכלית. הם מסברים את אוזני שומעיהם בסיפורים על תשוקה עמוקה לחיפוש אחר ידע ואמת שנובעת מחיים שמוקדשים למדע, בשעה שהם עומדים נחרצות על כך שאין להם צורך באלוהים כדי להאמין בתכלית או משמעות. אבל בכנות, הם יכולים רק לומר שהבררה הטבעית העניקה לנו את המאפיין הגנטי הזה כדי לסייע לנו לשרוד. אז דבר כל כך נפלא, כל כך חיוני לחיים, כל כך הכרחי לבריאות המנטלית והרגשית שלנו, איננו יותר מאשר תוצר של עבר חסר משמעות, סיבה או תכלית. אני מסופק אם מישהו מהחבר'ה האלה יוזמן אי פעם לשאת את נאום העידוד בפתיחת משחק האליפות בפוטבול אמריקני או בכדורגל.

אבל איך ייתכן שאותם כוחות עיוורים, בלתי אישיים יפיקו יצורים שהם כל כך סקרנים לגבי משמעות החיים? זכור, המדע עצמו צמח מתוך השקפת העולם המשיחית שלפיה אפשר להבין את העולם ולחקור אותו משום שאלוהים קיים.

אתה זוכר את סיפורי האגדות שבהם מכשפה מבשלת בסיר רותח איזה שיקוי קסם שביכולתו להפיק כל תוצאה רצויה שאפשר להעלות על הדעת? אפילו בני אדם או מפלצות יכולים לצאת מאותו סיר מבעבע. הנטורליסטים מאמינים שאם נקדיש לכך מספיק זמן, כל הדברים החיים יכולים לצאת מסיר מבעבע דומה של כימיקלים, אבל זה מגוחך לחשוב שאהבה, יופי, מוסריות ומשמעות יכולים להתפתח באופן שכזה (אלא אם אתה בילי קריסטל בסרט הנסיכה הקסומה). אבל בכך בדיוק על האתאיסט להאמין. כפי שהצביע דיוויד רוברטסון במכתביו לריצ'ארד דוקינס אודות הספר יש אלוהים?:

"קודם כול הנחת המוצא והטענה שהכול הוא כימי או תוצאה של תגובה כימית, היא קביעה בלתי ניתנת להוכחה כשלעצמה. שנית, זוהי איננה טענה שעולה בקנה אחד עם העובדות הנראות בעולם הסובב אותנו. אכן נדרשת מידה ניכרת של תחינה מיוחדת לפני שמישהו יכול בכנות להגיע למסקנה שדת היא איננה יותר מאשר תגובה כימית, שיופי איננו יותר מאשר תגובה כימית, כך גם לגבי רשע והתפיסה שאלוהים בנמצא. מעבר לכך ההשלכות ההגיוניות של תפיסה שכזו הן הרסניות. אנחנו מוצאים את עצמנו עם התפיסה המגוחכת של האדם כאלוהים – התגובה הכימית המפותחת ביותר. האם האדם איננו יותר מאשר איזו תגובה כימית מאוד מפותחת? האם נכון הדבר גם לגבי רגשות של אהבה, נאמנות ומסירות? האתאיזם מצמצם את כל החיים לתהליך טבעי".

 

בית בן שתי קומות

כאנושות, זה מותיר אותנו במקום טראגי שכן אנחנו נואשים למצוא משמעות כשאין כזו בנמצא. פרנסיס שייפר הסביר את המצב המביך הזה באמצעות תיאור בית בין שתי קומות שבו מתגורר האדם המודרני. בקומה התחתונה הוא חי בעולם שמונע רק מהיגיון אנושי וכוחות טבעיים שבהם אלוהים לא קיים. אבל הוא איננו יכול לחיות שם כל הזמן אז הוא עושה צעד באמונה וקופץ אל הקומה השנייה שם נמצאים משמעות ותכלית, אבל אין כל בסיס הגיוני לקפיצה הזו. האקזיסטנציאליזם, לדבריו של שייפר, הוא כמו יתד ש"תקוע אי שם באוויר".

זה המשבר אליו מוביל אותך חוסר האמונה. החיים ללא משמעות הם מגוחכים, אז לאתאיסט לא נותרת בררה אלא לטעון שיש להם משמעות. אבל מה הבסיס? גרג גראפין, סולן הלהקה בד רליג'ן מבטא את העמדה השגויה הזו: "אנשים טועים טעות חמורה אם הם מסיקים מהאנרכיה של העולם הגשמי שלחיים אין כל משמעות. אני מסיק את המסקנה ההפוכה. התכלית של העולם הטבעי מדגישה את המשמעות העצומה שטמונה בעולם האנושי". אז לפי השקפת העולם האתאיסטית:

• החיים נוצרו מאין-חיים.
• משמעות באה מחוסר-משמעות.

קפיצת האמונה המוחלטת הזאת היא דוגמה מושלמת לתופעת כוח הרצון על פי משנתו של ניטשה. ניטשה לימד שעל אף שלחיים אין כל משמעות,  האדם העליון קובע את המשמעות שלו בעזרת הרצון שלו כנגד החשכה שעוטה עליו הייאוש. האדם העליון הזה ייצג את הדרגה הבאה של ההתפתחות האנושית. למרבה הצער, זוהי הפילוסופיה של הנאצים שהוציאו לפועל את הרעיון המוטעה הזה במלואו. לרעיונות בהחלט יש השלכות.

הנקודה המהותית פה היא שבני אדם אינם יכולים לחיות בלי משמעות ותכלית. למרות שאנחנו עשויים לטעון שאלוהים לא קיים, אנחנו לא יכולים לעשות כן כשזה מגיע לערכים, משמעות ותכלית. ביסודו של דבר, אלוהים הוא הבסיס והמשמעות ואילו התכלית והערכים הם לבני הבניין המונחים על הבסיס הזה. אף בית אינו יכול לעמוד ללא בסיס.
מכיוון שאלוהים קיים לחיים יש משמעות ותכלית. קו המחשבה ההגיוני נראה כך:

1. אם אלוהים לא קיים, לחיים אין משמעות או תכלית מוחלטות.
2. לחיים יש משמעות ותכלית.
3. לפיכך אלוהים קיים.

ההכרה הטבועה בקרבנו לכך שמשמעות ותכלית אכן קיימות היא אחת מבין דרכים רבות לראות שאלוהים אכן קיים. אבל אתה יכול לדעת שאלוהים קיים ועדיין להתעלם מכך שהוא ברא אותך לתכלית ומטרה ובסופו של דבר לחוש ייאוש ותסכול. לכן כל כך חשוב שתקיים מערכת יחסים עם בוראך ולא רק תכיר בכך שהוא אמתי.

לאחרונה ערכתי טקס הלוויה לאדם עשיר שהתאבד. הבית שלו היה אחד הבתים המרהיבים ביותר שראיתי מעודי. היה לו הכול – הכול פרט לשלום ותכלית אמתיים. בני משפחתו העידו על חיים מסחררים של נסיעות ברחבי העולם והתנסויות שאמורות היו לגרום לו אושר אבל לא הצליחו לעשות כן. למרות שהוא האמין בקיומו של אלוהים, אור התקווה שאלוהים מספק נעלם מעיניו, ובפחד שמילא אותו בחשכה שעטפה אותו הוא נטל את חייו.

כשאנחנו אלה שמעניקים לחיים שלנו את המשמעות והתכלית נחיה כך עד שהדברים שבהם אנחנו בוטחים ועליהם אנחנו נשענים יאבדו מחוסנם ויתמוטטו. נקראנו לא לעבוד אל אחר על פני אלוהי האמת משום שכל דבר אחר שנישנען עליו פרט לאלוהים, יאכזב אותנו. אלוהים רוצה בטובתנו, לא בחורבננו. כפי שאמר ג'ון לנוקס לריצ'ארד דוקינס, "אלים מעשה ידי אדם הם אשליה".

אלוהים ברא אותך לתכלית וסיבה. אלה טבועות עמוק בתוך המרקם הגנטי שלך כמו גם בכל מולקולה חיה. כפי שאמר אלוהים לנביא ירמיהו, "בְּטֶרֶם אצורך (אֶצָּרְךָ) בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ, וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ. נָבִיא לַגּוֹיִם, נְתַתִּיךָ" (ירמיהו א 5).

אלוהים האין סופי שקרא בשם לכוכבי השמים (תהילים קמז 4) מכיר אותך ומשתוקק לנהל מערכת יחסים אתך. ההרגשה הנוראה של חוסר חשיבות יכולה לסור מעליך אם תביט אל אלוהים בחיפוש אחר תשובות לשאלות שהמדע יכול רק לרמוז להן. כשאתה באמת ובתמים מאמין בקיומו של אלוהים, הדעה שלך על עצמך משתנה מן הקצה אל הקצה. לחיים יש תכלית ומשמעות – בייחוד לחיים שלך. מאחר שתכלית ומשמעות ממלאים את היקום כולו, האמונה שגם אתה נבראת כדי למלא תכלית ומטרה איננה קפיצת אמונה עיוורת.

אפשר לומר שהאתאיסט והתאיסט שניהם מזנקים זינוק בעל השפעה. אולם ההבנה שעליך לקחת את הצעד הזה לעבר אלוהים במקום לעבר חשכת הספקנות, היא מדהימה. אנחנו תוכננו כדי לקבל את האהבה המושלמת מבוראנו, לעבוד את יופיו ופלאו, לשרת לנצח כסוכניו ולטפל בבריאתו. רק אהבה מושלמת ותכלית נצחית יכולים למלא את הכמיהה שבלבותינו.

(נלקח מתוך הספר "אלוהים לא מת", רייס ברוקס)