ניסיון להשמדה מסתיים בחג

"וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי׃ וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא וַיִּתָּלוּ שְׁנֵיהֶם עַל־עֵץ וַיִּכָּתֵב בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ… אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת־הָמָן בֶּן־הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּשֶׂם אֶת־כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל־הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ" (אסתר ב' 22 – ג' 1).

מרדכי היהודי, צאצא של שאול המלך, הציל את חיי אחשוורוש. כאות הוקרה, קידם המלך את… המן העמלקי, שונא-יהודים החפץ בהשמדתם. ממש הוקרת תודה! אם התיאולוגיה שלנו אינה נותנת מקום לשגשוגם של הרשעים ולהתעלמות לכאורה ממעשיהם הטובים של הצדיקים (הזוכים לקללות ולהשפלות), סביר להניח שנפתח מרירות כלפי אלוהים (וכלפי הקהילה), כאשר הוא לא יענה על ציפיותינו לדרך בה ראוי העולם להתנהל.

באופן טרגי, בשורת השגשוג (prosperity gospel) עובדת רק עבור אלו המטיפים אותה, אך לכל היתר אין זו אלא דרך המובילה לאכזבה גמורה. אמונה מקראית אמיתית אמנם מוכנה לעיתות של בכי וזעקה מרה (אסתר ד' 1), אולם היא לוקחת בחשבון את העובדה שכל ניסיון לכלות את עמו של אלוהים, תמיד הסתיים בחג ליהודים.

"עַל־כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל־שֵׁם הַפּוּר עַל־כֵּן עַל־כָּל־דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת וּמָה־רָאוּ עַל־כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם׃ קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל־זַרְעָם וְעַל כָּל־הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל־שָׁנָה וְשָׁנָה׃ וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל־דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא־יָסוּף מִזַּרְעָם" (אסתר ט' 28-26).