אלוהים אהבנו תחילה

"לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה׃ וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל־כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה׃ כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ׃ כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפָאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה׃ כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה׃ וְזָכַרְתָּ כִּי־עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל־כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים כד 22-17).

המצוות הנוגעות ליחסם של ישראל כלפי החלשים מבחינה סוציו-אקונומית, מתומצתות במשפט: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם…" (דברים כד 18, 22). במקום אחר בספר דברים, גאולת ישראל משעבוד אמורה להיות המוטיבציה העיקרית ליחסם לזולת (דברים ה 15, טו 15, טז 12).

באותה המידה בה נזכור מי היינו ומי אנו עכשיו בחסדי האל, כך נתייחס לאנשים סביבנו באהבה, חסד וחמלה. מצד שני, אנו עלולים להתייחס לאנשים בצורה גועלית אם נשכח שבעבר היינו "עבדים במצרים". חישבו על התרחיש הבא: אם חד-הורית העובדת כמלצרית במסעדה נאבקת לשלם את חשבונותיה. דאגות החיים אינן נותנות לה מרגוע, בזמן שהיא טרודה בשירות לקוחות בשעות האחרונות של משמרתה. לבסוף, היא באה לשרת קבוצה של מאמינים, לאחר שראתה אותם מודים לאלוהים על המזון. אולם המאמינים "אסירי התורה" הללו, שאינם מודעים לנסיבות חייה הקשות, מגיעים בסוף הארוחה להחלטה בנוגע לתשר (טיפ) ההוגן שיש לתת לה. הם מחליטים ללמד אותה שיעור על צדק בכך שהם נותנים לה בדיוק את המגיע לה. אך אילו אותם מאמינים היו חושבים על גאולתם ממצרים, ייתכן שהם היו להוטים הרבה יותר ללמד את המלצרית המסכנה שיעור על חסד (במקום על צדק).

לפי הכתובים, המניע הפנימי לאהבת אלוהים ולאהבת הזולת הוא כזה: אלוהים קדם לאהוב אותנו. אך כאשר אנו שוכחים כיצד אלוהים גאל אותנו בחסדו משעבוד לחטא, אנו נופלים קורבן ליחס שיפוטי, ליגליסטי ומשולל כל סליחה כלפי ה"חוטאים" סביבנו. אלוהים בסופו של דבר סובל את המוניטין הרע על התנהגותו, כעם ששכח לגמרי שגם הוא היה פעם עבד במצרים.

"נִכְמְרוּ רַחֲמֵי הָאָדוֹן עַל הָעֶבֶד הַהוּא, פָּטַר אוֹתוֹ וּוִתֵּר לוֹ עַל הַחוֹב. כְּשֶׁיָּצָא הָעֶבֶד הַהוּא מָצָא אֶת אֶחָד מֵחֲבֵרָיו הָעֲבָדִים שֶׁהָיָה חַיָּב לוֹ מֵאָה דִּינָרִים. תָּפַס אוֹתוֹ בִּגְרוֹנוֹ וְאָמַר, 'שַׁלֵּם מַה שֶׁאַתָּה חַיָּב!' נָפַל חֲבֵרוֹ לְרַגְלָיו וּבִקֵּשׁ מֵאִתּוֹ, 'אָנָּא, הֱיֵה סַבְלָן כְּלַפַּי וַאֲשַׁלֵּם לְךָ'. אֶלָּא שֶׁהוּא לֹא הִסְכִּים וְעוֹד הָלַךְ וְהִשְׁלִיךְ אוֹתוֹ לַכֶּלֶא עַד אֲשֶׁר יְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹב. כְּשֶׁרָאוּ חֲבֵרָיו הָעֲבָדִים אֶת הַנַּעֲשֶׂה הִתְעַצְּבוּ מְאֹד וּבָאוּ וְסִפְּרוּ לַאֲדוֹנָם אֶת כָּל אֲשֶׁר הָיָה" (מתי יח 31-27).