תפקידיו של המשיח

"וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן־יְהוָה שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא׃ וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל־עֹז לִפְנֵי יְהוָה וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד׃ וְדָוִד וְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת־אֲרוֹן יְהוָה בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר… וַיָּבִאוּ אֶת־אֲרוֹן יְהוָה וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה־לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי יְהוָה וּשְׁלָמִים" (שמ"ב ו 13–15, 17).

קשה שלא לחשוב על שני הפרקים האחרונים של ספר ההתגלות (כא–כב) כאשר קוראים את הפסוקים לעיל, אודות "משיח" ישראל (דוד) המלווה את נוכחותו הקדושה של אלוהים לתוככי ירושלים, בכרכור וברינה. אך בתיאור התנהגותו של דוד, שמתי-לב למשהו מוזר; לפי פס' 14, דוד חגור באפוד בד, בגדים שאינם הולמים מלך, אלא את לבוש הכוהנים (ראו שמ"א ב 18, כב 18; דה"א טו 27). דוד המלך לבוש ככוהן, ובפס' 17, כאשר הוא מקריב עולות ושלמים, הוא אף נוהג ככוהן.

לרגע, מחבר שמואל נותן לנו הצצה לכך שגבולות ברית סיני "קורסים", כאשר דוד ממלא את השליחות הלאומית של ישראל, להיות ממלכת כוהנים (ראו שמות יט 9). אם מוסיפים לכך את האסוציאציות הנבואיות המתלוות למוזיקה בתנ"ך (ראו שמ"א י 5), התיאור של דוד פותח צוהר נבואי לפרופיל של המשיח. משיח ישראל יתפקד כמלך, נביא וכוהן. כמו כל נביאי ישראל, קודם עליו לחוות דחייה מצד עמו. בדומה ליתר כוהני ישראל, המשיח יספק לישראל כפרה ויעניק להם גישה לאל. וכמו כל מלכי ישראל, המשיח ימלוך על כס דוד.

סביר אפוא להניח שתיאור זה של דוד, מקבל רוח גבית מנבואת זכריה ותהלים על הכהן-המשיח (זכריה ו ומזמור קי). יתר על כן, התמונה לעיל מספקת הערכה עמוקה יותר לתיאורו של ישוע כנביא, כוהן ומלך, ככתוב באגרת אל העברים (ראו פרקים א 1, ז 13–16). המלך–נביא–כוהן, המלווה את נוכחות אלוהים לירושלים בריקוד ובגיל, אינו אלא צל עמום של משיח ישראל. למרות שדוד ה"משיח" לא הצליח להכניס את עמו לקודש הקדשים, ישוע הכוהן הגדול שלנו עשה זאת בגדול!

"אֲבָל הַמָּשִׁיחַ, בְּבוֹאוֹ לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל לַטּוֹבוֹת הָעֲתִידוֹת, עָבַר בְּמִשְׁכָּן גָּדוֹל וּמֻשְׁלָם יוֹתֵר שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֵׂה יָדַיִם – כְּלוֹמַר, שֶׁאֵינוֹ שַׁיָּךְ לַבְּרִיאָה הַזֹּאת וּבְדָמוֹ הוּא, וְלֹא בְּדַם שְׂעִירִים וַעֲגָלִים, נִכְנַס אַחַת וּלְתָמִיד אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִשִּׂיג פְּדוּת עוֹלָמִים" (עברים ט 11–12).