התקווה שלא מאכזבת

"הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה, עַל־סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ; וַיִּבְטְחוּ עַל־רֶכֶב, כִּי רָב, וְעַל פָּרָשִׁים כִּי־עָצְמוּ מְאֹד; וְלֹא שָׁעוּ עַל־קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת־יְהוָה לֹא דָרָשׁוּ. וְגַם־הוּא חָכָם, וַיָּבֵא רָע, וְאֶת־דְּבָרָיו לֹא הֵסִיר; וְקָם עַל־בֵּית מְרֵעִים, וְעַל־עֶזְרַת פֹּעֲלֵי אָוֶן. וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא־אֵל, וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וְלֹא־רוּחַ; וַיהוָה יַטֶּה יָדוֹ, וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזוּר, וְיַחְדָּו כֻּלָּם יִכְלָיוּן." (ישעיה לא 3-1).

לאחרונה, בשהותי באנגליה, זכיתי בפגישה שמיימית עם אם חד-הורית שנמלטה מהמלחמה באוקראינה. היא שיתפה אותי כיצד איבדה הכל – את ביתה, את עבודתה ואת חייה הנוחים – כדי לחיות במקום חדש שלדבריה, היה מאוד לא מזמין. כאשר שיתפה אותי בסיפור חייה, הופתעתי לשמוע את עצמי מספר לה כמה היא מבורכת לגלות אמת חשובה מאין כמוה: אמונה באדם (כמו בריתות פוליטיות עם מצרים; ישעיהו לא 1) או בכל דבר מתכלה אחר (כגון סוסים ומרכבות; שם), תתברר כתקוות שווא. כפי שאמר ישעיה, "מִצְרַיִם אָדָם וְלֹא־אֵל וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וְלֹא־רוּחַ" (פס' 3). דברים אלו פתחו לי את הדלת לעודד אותה לתור אחר התקווה האחת שלעולם לא תאכזב או תכשיל אותה: קדוש ישראל (פס' 1).

בסיום שיחתנו חשבתי כי אותה אישה מבורכת יותר מכל הבריות סביבה, אשר למרות חייהם הנוחים בארץ מולדתם, מעולם לא זכו ללמוד כמה טיפשי להישען על בשר ודם. במציאות, זהו לקח שאף אחד מאיתנו לא באמת רוצה ללמוד. אך כמה נורא יהיה לחצות לצד השני של הנצח לאחר שבנינו את כל חיינו ותקוותינו על יסודות מחול, במקום לשים את מבטחנו באחד והיחיד שבכוחו לפדות את נפשנו "מִיַּד־שְׁאוֹל" (תהילים מט 16).