ישעיה פוגש את מתי

"הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם־לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם יְהוָה בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ׃ נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה׃ וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ׃ וְקוֹיֵ יְהוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ" (ישעיה מ 28–31).

ישעיה מ פותח פרק חדש במבנה הספרותי של הספר, המכונה "יציאת מצרים החדשה" (ישעיהו מ–נה). הפרק הפותח חלק זה מלא בשאלות רטוריות (ראו פסוקים 12–14, 18, 21, 25, 27–28), שמטרתן לעודד את היגעים ואת חסרי האונים (פס' 29–31). ישעיה מזמין אותנו להגות בחוכמתו האינסופית (פס' 12–14) ובכוחו (פס' 25–26) של אלוהים (פס' 26, 28), שהבטיח לשוב לירושלים ולערי יהודה כדי להושיע את עמו (פס' 3, 5, 9, 10). כיוון שאין איש אשר יכול להשתוות אליו (ישעיה מ 18, 25), אנו נקראים להחליף את כוחנו המוגבל בכוחו הנצחי (פס' 29), על ידי מבטחנו בו (פס' 31).

אף על פי שישוע אינו מצטט במפורש את הקטע הזה, במתי יא 28–30, קשה שלא לראות בקריאה זו לתלמידות – שניתנה על ידי עמנו–אל (מתי א 23) – את התגשמות נבואת ישעיה בכך שאלוהים בא בבשר כדי לתת לנו כוח לחיות ומנוחה מדתיות מעיקה!

"בּוֹאוּ אֵלַי כָּל הָעֲמֵלִים וְהָעֲמוּסִים וַאֲנִי אַמְצִיא לָכֶם מְנוּחָה. קְחוּ עֲלֵיכֶם אֶת עֻלִּי וְלִמְדוּ מִמֶּנִּי, כִּי עָנָו אֲנִי וּנְמוּךְ רוּחַ; תִּמְצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם, כִּי עֻלִּי נָעִים וְקַל מַשָּׂאִי" (מתי יא 28–30).