מי מדבר בשם אלוהים… ונשלח על ידי יהוה ורוחו?

"קִרְבוּ אֵלַי שִׁמְעוּ־זֹאת לֹא מֵרֹאשׁ בַּסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי מֵעֵת הֱיוֹתָהּ שָׁם אָנִי וְעַתָּה אֲדֹנָי יְהוִה שְׁלָחַנִי וְרוּחוֹ… צְאוּ מִבָּבֶל בִּרְחוּ מִכַּשְׂדִּים בְּקוֹל רִנָּה הַגִּידוּ הַשְׁמִיעוּ זֹאת הוֹצִיאוּהָ עַד־קְצֵה הָאָרֶץ אִמְרוּ גָּאַל יְהוָה עַבְדּוֹ יַעֲקֹב׃ וְלֹא צָמְאוּ בָּחֳרָבוֹת הוֹלִיכָם מַיִם מִצּוּר הִזִּיל לָמוֹ וַיִּבְקַע־צוּר וַיָּזֻבוּ מָיִם" (ישעיה מח 16, 20–21).

לאורך פרק מח כולו, אלוהים מדבר בגוף ראשון (ראו פסו' 11, 12, 17). אך בפס' 16, דמות מסתורית לוקחת באופן בלתי צפוי את המיקרופון, נוטלת את קולה בגוף ראשון כאלוהים ומכריזה כי יהוה אלוהים שלח אותה ורוחו. מי יעז לדבר בשמו ובקולו של אלוהים ובו בזמן לשמור על זהותו הייחודית?

ניתן להבחין בזהות של הדובר רק על–ידי תשומת לב, הן להקשר הספרותי המיידי והן להקשר הרחב יותר. דימויים מיציאת מצרים החדשה מבהירים למי הכוונה בפסוקים הבאים מיד לאחר מכן. הציווי "צאו מבבל" (פס' 20) רומז באופן ברור לציווי "צאו ממצרים" (שמות יב 31; ישעיה מט 9, נב 11); "קול הרינה" (ישעיה מח 20) מהדהד את שירת הים (שמות טו); סיפוק צמאונם של ישראל על ידי בקיעת הצור (ישעיהו מח 21) מקביל לשמות יז 6.

רק בהקשר יציאת מצרים החדשה, הביטוי "יהוה אלוהים שלחני" מתחיל להיות הגיוני. זהו הביטוי המדויק החוזר על עצמו שלוש פעמים בבחירתו ושליחתו של משה על ידי אלוהים (שמות ג 13–15) – גואל עליו האציל אלוהים את רוחו (במדבר יא 17, 25).

בהתבוננות בהקשר הרחב יותר של ישעיה, המשיח המלא ברוח – דמוי משה – אינו רק מוטיב המאחד כל חלק ספרותי מרכזי בספר (ראו ישעיהו יא, מב, סא), אלא גם האמצעי דרכו אלוהים גואל את עמו ומביא בריאה חדשה.

התבוננו שוב בזהות הדובר בישעיהו מח 16: על ידי לקיחת הקול האלוהי והפנייתו לרוח הקודש, גואל ישראל מגלה כי הוא גדול בהרבה ממשה. רק על–ידי תשומת לב קפדנית לישעיהו מח 16 בהקשרו הספרותי, ניתן להתחיל לצפות לדבריו המפורסמים של ישוע על האל האמיתי והאחד המתגלה בשלוש אישיויות – אותו אנו נקראים לייצג בשליחות הגדולה:

"נִגַּשׁ יֵשׁוּעַ לְדַבֵּר אִתָּם וְאָמַר: נִתְּנָה לִי כָּל סַמְכוּת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. עַל כֵּן לְכוּ וַעֲשׂוּ אֶת כָּל הַגּוֹיִים לְתַלְמִידִים, הַטְבִּילוּ אוֹתָם לְשֵׁם הָאָב וְהַבֵּן וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְלַמְּדוּ אוֹתָם לִשְׁמֹר אֶת כָּל מַה שֶּׁצִּוִּיתִי אֶתְכֶם. הִנֵּה אִתְּכֶם אֲנִי כָּל הַיָּמִים עַד קֵץ הָעוֹלָם" (מתי כח 18–20).