לְעֵת כָּזֹאת

וּבְכָל־מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר־הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים׃ וַתָּבוֹאינָה נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ וַיַּגִּידוּ לָהּ וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת־מָרְדֳּכַי וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו וְלֹא קִבֵּל׃ … וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל־מָרְדֳּכָי׃ לֵךְ כְּנוֹס אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל־תֹּאכְלוּ וְאַל־תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם־אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא־כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" (אסתר ד 3–4, 15–16).

פרק ד הוא "נקודת המפנה בפרס" בספר אסתר. הפרק מתחיל באבל וצום מחוץ לארמון, בעוד מלכה יהודיה יושבת בנחת על כסאה בפנים. משום מה אסתר הייתה עיוורת לסבל של עמה. אך כאשר דודה מרדכי גרם לה לראות את התמונה הגדולה, אסתר הבינה שמטרת חייה אינה להגשים את החלום הפרסי בנוחות אלא לחיות ואף למות למען מטרה נעלה יותר. לכן, בחודש הראשון בלוח השנה העברי, שהוא חודש הפסח (אסתר ג 7), נכנסה אסתר באומץ אל חצר המלך, ממש כמו שה פסח המוכנה למסור את חייה כדי להציל את עמה (אסתר ה 1).

בעת שאני כותב מילים אלו על אישה נפלאה זו, איני יכול שלא לחשוב על אדם אחר שחייו ומותו היו למען מטרה גדולה יותר. צ'ארלי קירק היה אדם שאמונתו הניעה אותו לחיות חיי משמעות, אמת ושירות. וכמו אסתר, גם הוא היה נכון לשלם את המחיר האולטימטיבי עבור האמת, אשר הבין אותה גם כעמידה לצד עם ישראל "לְעֵת כָּזֹאת" (אסתר ד 14).

הבוקר אני מתאבל על מות ידיד אמת לישראל. "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל־בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים" (שמ"ב א 19). אך אינני רק עצוב. אני גם באמת נרגש מהדוגמה שהשאיר. אני מתפלל שמותו יהפוך לנקודת מפנה עבור אנשים רבים, שיבינו כי החיים הטובים ביותר הם חיי מסירות נפש למען אלוהים, למען האמת ולמען טובת הזולת, כמו אסתר המלכה. יהי זכרו של צ’ארלי קירק לברכה.

"אֵין אַהֲבָה גְּדוֹלָה מֵאַהֲבָתוֹ שֶׁל הַנּוֹתֵן אֶת נַפְשׁוֹ בְּעַד יְדִידָיו" (יוח' טו 13).