Generated by All in One SEO Pro v5.0.0.1, this is an llms-full.txt file, used by LLMs to index the site.

# ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים

igod.co.il

## פוסטים

### [למה יהודי משיחי ולא פשוט נוצרי?](https://igod.co.il/answer-rabbi/why-messianic-jew-not-simply-christian/)

**Published:** יוני 20, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> למה יהדות משיחית ולא נצרות?

הדבר הראשון שיש להבין על אלוהי ישראל זה שהוא אלוהים שכורת בריתות, לא אלוהים שיוצר דתות. בשום מקום בתנ"ך אין איזכור לדת היהדות בדיוק כמו שבברית החדשה אין כל איזכור לדת הנצרות. שני אלה, וכל דת אחרת שיש בעולם כיום, הן פרי המצאתם של בני אדם ועיקרן בחוקים שאינם כתובים בדבר ה' אלא בחוקים ומצוות של בני אדם.

יהדות זה עניין של שושלת, כלומר מאיזה משפחה באת. בדיוק כמו שאינך יכול לשנות את המשפחה לתוכה נולדת אינך יכול לשנות את יהדותך. אי אפשר לחדול מלהיות יהודי או להפוך להיות יהודי אם לא נולדת כזה (הדם של גוי לא נהפך פתאום לדם יהודי כי איזה רב החליט להעביר אותו גיור).
האמונה המשיחית שישוע הוא המשיח של עם ישראל הוא דבר יהודי ביסודו ובמהותו. ישוע היה יהודי, תלמידיו היו יהודים, מחברי הברית החדשה היו יהודים.
לכן, אין דבר כזה "יהודי שהתנצר" אלא יהודי שבא להכרה ואמונה במשיח היהודי של עם ישראל, הוא ישוע, וזה הדבר הכי "יהודי" שיהודי יכול להאמין בו.

ישוע נצלב כ"מלך היהודים", וזה בדיוק מי שהוא – המשיח והמלך של עם ישראל. תחילה היו כל מאמינים יהודים, אך לאט לאט החלו גויים רבים לבוא לאמונה באלוהי ישראל ובמשיח ישראל, ישוע. היהודים המשיחיים נרדפו מצד אחד ע"י הרומאים ומצד שני ע"י מנהיגי הדת היהודיים. במרוץ הזמן החלו יותר ויותר גויים לקבל את האמונה בישוע ולאט לאט החלו להיכנס עיוותים ושקרים לאמונה המשיחית מצד ההלניסטים, זאת עד שה"דת" הזו שנוצרה קיבלה הכרזה רשמית תחת הכנסיה **הקתולית** – והיא למעשה עירבוב של האמונה המשיחית עם עבודת אלילים הלניסטית, וישוע נותק מכל קשר עברי-יהודי בו חי, לימד ופעל. מכאן הקרע בין הנוצרים ליהודים החל לגדול עוד ועוד בעיקר עם הרדיפות של הכנסייה הקתולית כנגד היהודים שעד אז כבר היו מפוזרים ברחבי אירופה ומדינות הים התיכון.
אנו כיהודים משיחיים חוגגים את מועדי ה' כפי שמופיעים בתנ"ך. זה כולל את פסח, שבועות, יום התרועה (מה שנקרא בימינו ראש השנה), יום כיפור וסוכות וכמובן כמובן את יום השבת.
כמו כן אנו חוגגים יחד עם עמנו את החגים המסורתיים יותר שכוללים את פורים וחנוכה, את חגי ישראל כגון יום העצמאות, ט"ו בשבט, וגם זוכרים יחד עם כל עמנו את חללינו ביום הזיכרון לחללי צה"ל, יום השואה וכו'.

החגים שמופיעים בברית החדשה הם אותם חגים אשר היו תמיד לעם ישראל ואלה באו מן התורה והם למעשה נקראים מועדי ה'. בברית החדשה גם חג החנוכה מוזכר פעם אחת.

מקווה ששאלתך נענתה 🙂

תוכלי להרחיב: [האם ניתן להיות יהודי ולהאמין בישוע? תגובה לרבנים.](https://igod.co.il/messiah/776-howcanajewyeshua)

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** אודות יהודים משיחיים, מה היא האמונה המשיחית?, מיתוסים על האמונה המשיחית, תשובה לרב

---

### [למה השם בנבואה הוא "עמנואל" אבל בברית החדשה קוראים למשיח "ישוע"?](https://igod.co.il/answer-rabbi/name-messiah-jesus-not-emmanuel/)

**Published:** יוני 20, 2016
**Author:** מייקל בראון

**Content:**

> כיצד בנבואה התנכית יש שם אחד "עמנואל" ובברית החדשה מצויין השם ישוע זו לא סתירה?

מדוע לעצור ב"עמנואל"? למשיח עוד שמות ותארים רבים ברחבי התנ"ך:

**להלן שמות, תארים ותיאורים של המשיח בתנ"ך** (רשימה חלקית)

– זרע האישה – בראשית ג 15

– מַלְאַךְ יהוה – בראשית טז 13-7

– אֵל רֳאִי – בראשית טז 13

– אֵל שַׁדַּי – בראשית יז 1, לה 11; שמות ו 3

– שִׁילֹה (שִׁילוֹ) – בראשית מט 10

– כּוֹכָב – במדבר כד 17, [ישעיהו סג 6-1]

– שַׂר צְבָא יהוה – יהושע ה 14

– שָׁלוֹם – שופטים ו 24

– צוּר יִשְׂרָאֵל – שמואל־ב כג 3; ישעיהו ל 29; תהילים יח 32

– צֶמַח יהוה – ישעיהו ד 2

– עִמָּנוּ אֵל – ישעיהו ז 14

– פֶּלֶא, יוֹעֵץ או פֶּלֶא־יוֹעֵץ – ישעיהו ט 5

– אֵל גִּבּוֹר – ישעיהו ט 5

– אֲבִיעַד – ישעיהו ט 5

– שַׂר שָׁלוֹם – ישעיהו ט 5

– חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי – ישעיהו יא 1

– שֹׁרֶשׁ יִשַׁי – ישעיהו יא 10

– נֵס עַמִּים – ישעיהו יא 10

– צוּר עוֹלָמִים – ישעיהו כו 4

– אֶבֶן בֹּחַן, פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד – ישעיהו כח 16

– רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן – ישעיהו מח 16-12

– גוֹאֵל – ישעיהו מח 17, סג 9

– מְלַמֶד לְהוֹעִיל וּמַדְרִיךְ בַּדֶרֶךְ – ישעיהו מח 17

– עַבְדִּי (עבד יהוה) – ישעיהו נב 13

– אִישׁ מַכְאֹבוֹת – ישעיהו נג 3

– צַדִּיק – ישעיהו נג 11

– עֵד לְאוּמִּים – ישעיהו נה 4

– נָגִיד – ישעיהו נה 4

– מְצַוֵּה לְאֻמִּים – ישעיהו נה 4

– קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל – ישעיהו נד 5

– אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ – ישעיהו נד 5

– יִשְׁעֵךְ (ישע ישראל) – ישעיהו סב 11

– מוֹשִׁיעַ – ישעיהו סג 8

– מַלְאַךְ פָּנָיו של אלוהים – ישעיהו סג 9

– צֶמַח צַדִּיק – ירמיהו כג 5

– יהוה צִדְקֵנוּ – ירמיהו כג 6

– צֶמַח צְדָקָה – ירמיהו לג 15

– צֶמַח – זכריה ו 12

– מַלְאַךְ הַבְּרִית – מלאכי ג 1

– מָשִׁיחַ – תהילים ב 2

– בֶּן־אֱלֹהִים – תהילים ב 7, 12; משלי ל 4

– מֶלֶךְ תֵּבֵל – תהילים ב 8

– יהוה רֹעִי – תהילים כג

– צור ישועה – תהילים פט 27, צה 1

– אָדוֹן – תהילים קי 1; מלאכי ג 1

– רֹאשׁ פִּנָּה, אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים – תהילים קיח 22

– קרן ישועה – תהילים קלב 17, יח 3; שמואל־א ב 10; שמואל־ב כב 3

– אֶחָד כְּבֶן־אָדָם – דניאל ז 13

**שמות, תארים ותיאורים של ישוע המשיח בברית החדשה** (רשימה חלקית)

– בן אברהם – בשורת מתי א 1

– בן דוד – בשורת מתי א 1

– עמנואל – בשורת מתי א 23

– מושל – בשורת מתי ב 6

– החתן – בשורת מתי ט 15

– אדון הקציר – בשורת מתי ט 38

– בחירי – בשורת מתי יב 18; בשורת לוקס כג 35

– בן האדם – בשורת מתי יב 40

– המשיח – בשורת מתי טז 16

– מלכך (מלכה של ירושלים) – בשורת מתי כא 5

– אבן מאסו הבונים – בשורת מתי כא 42

– מלך היהודים – בשורת מתי כז 11

– בן מרים – בשורת מרקוס ו 3

– רבי, רבי הטוב – בשורת מרקוס י 17; בשורת יוחנן ג 2, כ 16

– קרן ישועה – בשורת לוקס א 69

– כוכב משמים – בשורת לוקס א 78

– המשיח האדון – בשורת לוקס ב 11

– ישועתך – בשורת לוקס ב 30

– רופא – בשורת לוקס ד 23

– קדוש אלוהים – בשורת לוקס ד 34

– הדבר – בשורת יוחנן א 1

– אור לבני אדם – בשורת יוחנן א 4

– האור האמיתי – בשורת יוחנן א 9

– בן יחיד מלפני אביו – בשורת יוחנן א 14

– ישוע המשיח – בשורת יוחנן א 17

– שה האלוהים – בשורת יוחנן א 29

– בן־אלוהים, בן אלוהים חיים – בשורת יוחנן א 49; בשורת מתי טז 16

– מושיע העולם – בשורת יוחנן ד 42

– לחם החיים – בשורת יוחנן ו 35

– בן יוסף – בשורת יוחנן ו 42

– הנביא – בשורת יוחנן ז 40

– אור העולם – בשורת יוחנן ח 12

– שער הצאן – בשורת יוחנן י 7

– הרועה הטוב – בשורת יוחנן י 11

– התקומה והחיים – בשורת יוחנן יא 25

– הדרך, האמת והחיים – בשורת יוחנן יד 6

– הגפן – בשורת יוחנן טו 1, 5

– ישוע המשיח מנצרת – בשורת יוחנן יט 19; מעשי השליחים ד 10

– אדוני אלוהי – בשורת יוחנן כ 28

– שר החיים – מעשי השליחים ג 15

– המשוח – מעשי השליחים ד 27

– שר ומושיע – מעשי השליחים ה 31

– גואל – האיגרת אל הרומים יא 26

– אדון גם למתים וגם לחיים – האיגרת אל הרומים יד 9

– שורש ישי – האיגרת אל הרומים טו 12

– שה הפסח שלנו – הראשונה לקורינתים ה 7

– הצור הרוחני – הראשונה לקורינתים י 4

– צלם האלוהים – השנייה לקורינתים ד 4; האיגרת אל הקולוסים א 15

– מתנת אלוהים – השנייה לקורינתים ט 15

– שלומנו – האיגרת אל האפסים ב 14

– אבן הפינה – האיגרת אל האפסים ב 20

– מנחה וקורבן לאלוהים – האיגרת אל האפסים ה 2

– משיח ישוע אדוני – האיגרת אל הפיליפים ג 8

– הראשית של בריאת אלוהים – האיגרת אל הקולוסים א 15; התגלות ג 14

– בכור מבין המתים – האיגרת אל הקולוסים א 18

– ראש כל רשות ושלטון – האיגרת אל הקולוסים ב 10

– חיינו – האיגרת אל הקולוסים ג 4

– ראש הקהילה – האיגרת אל הקולוסים ה 23

– אדון השלום – השנייה לתסלוניקים ג 16

– תקוותנו – הראשונה לטימותיאוס א 1

– מתווך – הראשונה לטימותיאוס ב 5

– מלך המלכים – (הראשונה לטימותיאוס ו 15

– אדון האדונים – הראשונה לטימותיאוס ו 15

– השופט הצדיק – השנייה לטימותיאוס ד 8

– ישוע המשיח מושיענו – איגרת טיטוס ג 6

– יורש כל – האיגרת אל העברים א 2

– זוהר כבוד האלוהים – האיגרת אל העברים א 3

– השליח והכוהן הגדול של הכרזת אמונתנו – האיגרת אל העברים ג 1

– כוהן גדול – האיגרת אל העברים ד 14-15

– מכונן האמונה ומשלימה – האיגרת אל העברים יב 2

– רועה הצאן הגדול – האיגרת אל העברים יג 20

– המחוקק והשופט – איגרת יעקב ד 12

– הרועה השומר את נפשותיכם – איגרת פטרוס הראשונה ב 25

– שר הרועים – איגרת פטרוס הראשונה ה 4

– כוכב הנוגה – איגרת פטרוס השנייה א 19

– אדון ומושיע ישוע המשיח – איגרת פטרוס השנייה ב 20, ג 2

– דבר החיים – איגרת יוחנן הראשונה א 1

– כפרה על חטאינו – איגרת יוחנן הראשונה ב 2

– מליץ (פרקליט) – (איגרת יוחנן הראשונה ב 1

– בנו יחידו – איגרת יוחנן הראשונה ד 9

– חיי העולמים – איגרת יוחנן הראשונה ה 20

– רבונינו ואדוננו היחיד ישוע המשיח – איגרת יהודה 4

– האלף והתו – התגלות א 8, כא 6

– האמן – התגלות ג 14

– העד הנאמן והאמיתי – התגלות ג 14, יט 11

– שורש דוד – התגלות ה 5

– השה שנשחט – התגלות ה 12

–דבר אלוהים – התגלות יט 13

– הראשית והתכלית – התגלות כא 6

– כוכב נוגה השחר – התגלות כב 16

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/a3e7b0157d07da506958b75a77964ace52f1dc33fe6f45f5505271713fcb9788?s=300&d=mm&r=g) 

 מייקל בראון 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/michael-brown/) [    ](https://igod.co.il/author/michael-brown/)

**קטגוריות:** ישוע - פועלו ודמותו, יֵשׁוּעַ והברית החדשה, תשובה לרב

---

### [מה עוזר לנו המשיח?](https://igod.co.il/answer-rabbi/how-messiah-helps/)

**Published:** יוני 20, 2016
**Author:** מייקל בראון

**Content:**

> מספר דברים שלא כל כך הבנתי עם השתלשלות העניינים מאז ביאת ישוע. 1. מה זה בכלל אומר ומביא לאנושות – המשיח? מה צריך לקרות כשהמשיח מגיע? (מכיוון שגם למה שצריך לקרות אחרי שהמשיח מגיע ישנם המון דעות). 2. למה ישו לא נשאר יהודי כפי שהוא והתנצר? 3. אם המשיח כבר היה, מה העתיד לאנושות? מה מכאן והלאה?

ראשית, ישוע נולד, נצלב, קם לתחייה ועלה לשמים – הכל כיהודי. לא היה דבר כזה נצרות באותה תקופה (הנצרות קמה באופן רשמי במאה ה4 לספירה).

ראי: [בשורת ישוע והברית החדשה.](https://www.youtube.com/watch?v=yFiK89by6Eo)

### 1. עקרון ראשון – אלוהים אוהב אותך ויש לו תוכנית עבורך:

אלוהי אברהם, יצחק ויעקב אוהב אותך. הוא ברא אותך לתכלית מסוימת, על מנת שתוכל להכיר אותו באופן קרוב ואישי וליהנות משלומו לנצח.

"כי אתה אדוני טוב וסלח ורב חסד לכל קוראיך:…כי חסדך גדול עלי… ואתה אדוני אל רחום וחנון וארך אפים ורב-חסד ואמת" (תהילים פ"ו: ה,י"ג,ט"ו)

"כי אנוכי ידעתי את המחשבות אשר אנוכי חושב עליכם נאום ה' מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה" (ירמיה כ"ט: י"א)

### 2. עקרון שני – האדם הוא חוטא ולכן מופרד מאלוהים:

כולנו חוטאים ולכן כולנו מנותקים מאלוהים. משום כך איננו יכולים ליהנות מאהבת האלוהים וממערכת יחסים אישית עמו.

"כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז': כ')

האדם נברא כדי להיות בקשר הדוק וקרוב עם אלוהים, אך בעקשנותו בחר ללכת בדרך משלו. על כן נותקה התחברות זו עם בוראו. עקשנות זו, שביטוייה הם מרד פעיל או אדישות, מעידה על התופעה המכונה במקרא "חטא".

"הן לא קצרה יד-ה' מהושיע ולא כבדה אזנו משמוע: כי אם עוונותיכם היו מבדילים בינכם לבין אלוהיכם וחטאתיכם הסתירו פנים מכם משמוע" (ישעיה נ"ט: א-ב)

האלוהים קדוש ואילו האדם – חוטא. האדם מנסה "לקנות" את אלוהים בכוחות עצמו על ידי התנהגות מסוימת: בקיום מצוות, במעשים טובים, בחיי אדיקות, בפילוסופיה או בדת כלשהי. אולם אין בכך כדי לגשר על הפער המפריד בינינו לבין אלוהים.

"ונהי כטמא כולנו וכבגד עדים כל צדקותינו ונבל כעלה כולנו ועווננו כרוח חשאונו" (ישעיה ס"ד: ה)

### 3. עקרון שלישי – עלינו למצוא כפרה עבור חטאינו:

כפרה בדם היא הדרך היחידה והאמצעי היחידי שאלוהים סיפק לשם פתרון בעיית החטא, רק בזכות קורבן דם הבא עם חרטה כנה ואמיתית מהלב ניתן לכפר על חטאים על פי התורה.

"כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על-המזבח לכפר על-נפשותיכם כי-הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא י"ז: י"א)

דם הכפרה עבור חטאינו הותז על המזבח בבית המקדש. מזה 2000 שנה בית המקדש, המזבח והכהונה אינם קיימים. אך אלוהים לא שינה את עקרון הכפרה בדם, ומאז החורבן הוא מספק את דם הכפרה עבור חטאינו ממקור אחר, שנובא וסומל בקורבנות המקדש (זכריה י"ג: א).

"והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעוונותינו מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו, כולנו כצאן תעינו איש לדרכו פנינו ויהוה הפגיע בו את עוון כולנו" (ישעיה נ"ג: ה-ו)

ישעיהו הנביא מנבא על אחד העתיד לקחת עליו את חטאינו בחבורתו (סבלו), מאוחר יותר כונה אותו אחד על ידי חכמי ישראל כ"המשיח".

אלוהים גישר על הפער המפריד בינינו ובינו בשלחו את המשיח, שה האלוהים, למות במקומנו ולשלם את חוב חטאנו. המשיח קיבל על עצמו את העונש המגיע לנו. באמצעות מותו עשה לנו המשיח שלום עם אלוהים.
הכפרה באמצעות המשיח נובאה מקדם, כמו כן נובאו מאפייניו על מנת שנוכל לזהותו בבואו:

- על המשיח להיות מצאצאי דוד (ירמיה כ"ג: ה-ו)
    · הוא יוולד בבית לחם יהודה (מיכה ה': א')
    · הוא בעל טבע על-אנושי (ישעיה ט':ה-ו)
    · הוא ימות על לא עוול בכפו (ישעיה נ"ג: ט-י)
    · הוא יקום מן המתים (ישעיה נ"ג: י"ב. תהילים ט"ז: י')
    · הוא יבוא לפני חורבן בית המקדש השני – שהתרחש בשנת 70 לספירה (דניאל ט': כ"ו).
    · העם שלו, עם ישראל, ידחה אותו (ישעיהו נ"ג ה-ו)

ישנו רק איש אחד בהיסטוריה אשר בו נתגשמו כל הנבואות הללו… ישוע בן-דוד (לו הרבנים עיוותו את השם ל:"ישו הנוצרי") הוא המשיח!

בחייו של ישוע מנצרת ובאישיותו נתגשמו כל נבואות התנ"ך על המשיח. עובדה זו אינה יכולה להיות מקריות גרידא או תוצאה של ניסיונות אנושיים למלא את הנבואות הללו.

ישוע טען להיות המשיח והצהיר: "אל תחשבו שבאתי לבטל את התורה או את הנביאים, לא באתי לבטל כי אם לקיים. (מתי ה': י"ז – ציטוט מהברית החדשה)

\* תקומתו של ישוע מן המתים מעידה כי הכפרה בדמו תקפה ורצויה לאלוהים. ([****הוכחה לקימתו של ישוע מן המתים****](http://www.messiah.co.il/index.php/messiah-deeper/57-resurrection27))

### 4. עקרון רביעי – עלינו להזמין ולקבל באופן אישי את המשיח כמושיע מכפר וכאדון על חיינו:

כפי שבני ישראל סמכו ידיהם על הקורבן, על שעיר הכפרות (ויקרא ט"ז: כ"א), כך עלינו לסמוך באופן אישי על הכפרה שישוע המשיח סיפק, על מנת שנוכל לחוות בזכותה את אהבתו של אלוהים ולכונן מערכת יחסים אישית עמו.

אנו מביעים את ביטחוננו בכפרת המשיח על ידי קבלת ישוע המשיח באופן אישי.
"לאלה אשר קיבלו אותו, המאמינים בשמו, נתן תוקף להיות בנים לאלוהים." (יוחנן א': י"ב)

אנו מקבלים את ישוע המשיח באמונה – "הן בחסד נושעתם על ידי האמונה, וזאת לא מידכם, כי אם מתנת אלוהים היא. אין זה נובע ממעשים, כדי שלא יתגאה איש" (אל האפסיים ב': ח-ט)

כיצד מקבלים את ישוע כמשיח? הוא קורא לנו לפנות אליו אישית. ישוע המשיח אמר: "הנני עומד ליד הדלת ודופק. איש כי ישמע את קולי ויפתח את הדלת, אכנס אליו ואסעד איתו והוא איתי" (חזון יוחנן ג': כ')

קבלת המשיח, ישוע, כרוכה בפנייה מדרכנו-אנו אל האלוהים, ובביטחון כי ישוע המשיח אכן ייכנס לחיינו, יסלח לחטאינו ויחדש את הקשר המנותק בינינו ובין האלוהים. אזי ישנה אותנו אלוהים ויהפוך אותנו לאנשים כלבבו. אנו מקבלים אפוא את ישוע המשיח באמונה, בצעד רצוני שבחרנו בו.

יש אנשים החושבים שיהודי אשר קיבל את המשיח חדל להיות יהודי. דעה זו אינה נכונה. מי שמאמין בישוע אינו פחות יהודי משהיה, להיפך, הוא אדם המתמסר למשיח היהודי!

האמונה היא המאפשרת לך לקבל את ישוע המשיח לחייך כאן ועכשיו, באמצעות תפילה.

אלוהים יודע את אשר בליבך. יותר משהוא מעונין במילים שאתה מבטא בפיך, הוא מעוניין בכוונת ליבך. להלן מוצעת דוגמה לתפילה:

"אלוהי אברהם יצחק ויעקב, חטאתי לפניך ואני זקוק לסליחתך. אני מודה לך על שבאמצעות ישוע סיפקת את דם הכפרה המסיר את כל חטאיי. אני פותח לפניך את ‘דלת ליבי הנעולה‘ ומקבל את ישוע המשיח כאדוני ומושיעי. תודה לך שסלחת לי על חטאיי ועל שנתת לי חיי עולם. היכנס נא לחיי והנהג אותם. עשני נא איש כלבבך****."****

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/a3e7b0157d07da506958b75a77964ace52f1dc33fe6f45f5505271713fcb9788?s=300&d=mm&r=g) 

 מייקל בראון 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/michael-brown/) [    ](https://igod.co.il/author/michael-brown/)

**קטגוריות:** תשובה לרב

---

### ["ככל אשר יורוך"?](https://igod.co.il/true-judaism/verse-about-rabbis/)

**Published:** יוני 20, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> "ושמרת לעשות ככל אשר יורוך" – האם פסוק זה מדבר על הרבנים?

לאורך כל התנ"ך כולו, לא מוזכר אף לא פעם אחת המושג "תורה שבעל פה" וגם לא המושג "רבנים". ולכן, נאלצים הרבנים להוציא מילים אחדות מהקשרן על מנת לנסות ולבסס כי לכאורה נתן אלוהים למשה "תורה שבעל פה" במעמד הר סיני, וכי להם הרבנים הסמכות על תורה זאת ולכן גם בידיהם הסמכות הרוחנית על עם ישראל. הם מבססים זאת בראש ובראשונה על שלוש מילים אותם הם מוציאים מהקשרם.
שלוש מילים אלו נמצאים ב"פרשת שופטים" בספר דברים: "כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ".

לטענת הרבנים, זו היא מצווה אותה ציווה משה ללכת אחריהם ולעשות ככל אשר הם מורים. (ישנה בעיה פילוסופית עם ההצהרה הזאת, שהרי ישנם אלפי זרמים שונים הסותרים אחד את השני – אבל זה כבר נושא לזמן אחר).
כבר נגענו בעניין "[התורה שבעל פה](http://www.messiah.co.il/oral)" ועל כך שקורא התנ"ך היה מצפה להיתקל במושג זה אלפי פעמים לאורך התנ"ך כולו, אבל, המושג לא מופיע אף לא פעם אחת. אף מלך, מנהיג או נביא מעולם לא הזכיר "תורה שבעל פה", לא עזרא הסופר וגם לא יהושוע, ממשיכו של משה. משמע שאם נניח לרגע היתה תורה שבעל פה, היא ממש לא ענייניה אף אחד בתנ"ך.

כעת נוכיח את אשר הרבנים הוציאו מהקשרם, בכוונה. כאמור, שלוש מילים שאין להם שום קשר לכך שלרבנים יש, לכאורה, סמכות רוחנית כלשהי על עם ישראל.

**אז על מה באמת מדבר משה בפרשת שופטים בספר דברים? (ובייחוד "ושמרת לעשות ככל אשר יורוך"?)**

עם ישראל הולך וגדל, יש לו מנהיגים רוחניים (לווים וכהנים), אבל כמו בכל מדינה, יש גם צורך באנשי חוק (שוטרים, שופטים ואנשי צבא) על מנת להשליט חוק וסדר, להגן על האזרחים, לעצור את הפושעים ולהעמיד למשפט את הנאשמים. מה שעדיין לא היה בקרב עם ישראל. ולכן, בפרשה זו ממנה משה שוטרים, שופטים ואנשי משמר בקרב העם:

"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם מִשְׁפַּט-צֶדֶק"…"וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל-הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם"

משה שזה עתה מינה שופטים, שוטרים ואנשי משמר (שרי צבאות) על העם (בנוסף לכהנים וללווים), מבקש מעם ישראל להכיר בסמכותם:

כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר **לַמִּשְׁפָּט** בֵּין-דָּם לְדָם בֵּין-דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי **רִיבֹת** (מריבה) בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ׃ וּבָאתָ אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל-**הַשֹּׁפֵט** אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט׃ וְעָשִׂיתָ עַל-פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה **וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ**

משה מסביר לעם ישראל שאם יש צורך במשפט ודין על מריבה בין אנשים, עליהם ללכת לשופטים (או לכהנים במידה ומדובר בעניין הקשור לכהונה, לקורבנות ולמזבחות).

עלינו להכיר בסמכותם של השופטים, השוטרים ושרי הצבא. מאחר שהם שומרים על החוק ועל חיינו.
אין שום קשר לרבנים. כאמור, המושג "רבנים" בכלל לא מוזכר בקטע.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, פרשנות הכתובים, תשובה לרב

---

### [איך ישוע נקרא משיח בן יוסף אם על פי הבשורות הוא משושלת דוד?](https://igod.co.il/answer-rabbi/different-ancestry-question/)

**Published:** יוני 20, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> איך פתאום ישו נהיה משיח בן יוסף אם עלפי מתי ולוקס הוא משושלת דוד

"משיח בן יוסף" זה ****מושג****. מושג בו הכירו חז"ל כמשיח שהוא ****בדמותו**** של יוסף, ללא שום קשר לשושלת שלו.

ממדרשו של ראש הגולה זלמן ברוך מלמד:

"יוסף הוא פורץ הדרך, אחר כך בעתיד זה מתבטא בכך שיש משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. לא מכירים את מעשיו של משיח בן יוסף, הוא מופיע במציאות חיצונית, לא מובנת, כאילו שאין בו קדושה. "וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ" (בראשית מב, ח), בספר קול התור מובא שהאחים לא מבינים ולא מכירים את המדרגה של משיח בן יוסף, הם לא מזהים את הקדושה שיש בתוך המהלכים הללו, הם חושבים שאלו מהלכים שליליים, חיצוניים וחילוניים ללא תוכן פנימי של קדושה, אבל זו דרכו של משיח בן יוסף ושל יוסף – הפנימיות שלו חזקה מאוד מאוד והחיצוניות נראית שונה. מצד שני, הכח של משיח בן יוסף הוא: "וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (שם לט, ג). עליו להתקדם ולהצליח מתוך הצרות ואי ההבנות. התפקיד שלו הוא תמיד להיות הראשון, הדוחף קדימה – אבל לא המסיים, המסיים זה משיח בן דוד. גם כאן בתחילת הדרך, מעשה אבות סימן לבנים, יוסף הוא הראשון והמוביל, הוא המושל שמוביל את כל האחים…יוסף היה צריך לעבור את כל התהליך הקשה שהוא עבר, כדי להגיע למיצוי וגילוי האישיות המיוחדת הזאת, ה'יוספיות' המיוחדת."

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** יֵשׁוּעַ והברית החדשה, ישוע ושושלת דוד, תשובה לרב

**תגיות:** ישוע ושושלת דוד

---

### [ומה עם תורת משה? האם היא התבטלה עכשיו כשהמשיח בא?](https://igod.co.il/answer-rabbi/is-torat-moshe-canceled/)

**Published:** יוני 20, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> האם תורת משה התבטלה? או שמא צריך עדיין להחזיק בתורת משה

זו שאלה טעונה וחשובה עד מאוד. תשובה מקוצרת: תורת משה לא התבטלה; ברית סיני התבטלה!

תשובה מורחבת: ישוע המשיח אמר כי אפילו אם השמים והארץ יעברו, דבר אלהים, לרבות תורת משה כמובן, לא יעברו לעולם (מתי כ"ד 35). שאול השליח ויתר תלמידי המשיח התייחסו לתורה ולתנ"ך כולו בקדושה מרבית (למשל, מעשי השליחים י"ז 11, י"ח 24-25, כ"ד 14; רומיים ז' 12, 14, 16; השנייה לטימותיאוס ג' 16; השנייה לפטרוס א' 20-21).

****החטא ועונשו****

הבעיה היא שהתורה הקדושה ניתנה על ידי כריתת ברית (בסיני) ואי-קיום התורה או חלקה, גורר את הפרת הברית. התורה דורשת אפוא ציות מוחלט ואף טומנת בחובה הבטחה הרת גורל למי שיפר את מצוותיה; כל אשר יפר את הברית, נידון לקללה ולמוות (דברים כ"ז 26, ל' 19). כתבי הברית החדשה חוזרים על כך ומדגישים כי "כָּל חֹטֵא פֹּשֵׁעַ בַּתּוֹרָה, וְהַחֵטְא הוּא פְּשִׁיעָה בַתּוֹרָה" (הראשונה ליוחנן ג' 4). ברית סיני כוללת פוטנציאל לאסון, לא מפני שמשהו לא בסדר בה, חלילה; אדרבא היא קדושה, ישרה ומושלמת! הבעיה אינה בתורה אלא בנו – אנחנו הבעיה. התורה מדגישה זאת ולא מותירה מקום לספק – אנו חוטאים גמורים אשר נועדנו לכישלון, ורק לאלהים הפתרונים. למעשה, אם אנו הבעיה, הוא הפִתרון (רומיים ו' 23).

****הדילמה****

עד כמה שזה יישמע מפתיע, הנבואה על כך שבני ישראל יפרו את ברית חורב ויפשעו במצוותיה, נמצאת כבר בתורת משה עצמה (דברים ל"ב 5-18). והנה הדילמה: מצד אחד, הפרת ברית סיני מחייבת מוות וכיליון (ויקרא כ"ו 27-41; דברים כ"ח 15-68); מצד שני, אלהים אוהב את עם ישראל (ישעיהו ס' 21; מלאכי א' 2)! אך אף אל פי שעברנו על התורה והפרנו את הברית, אלהים – באהבתו ובחסדו אלינו – החליט ביוזמתו לכרות עִמנו ברית חדשה, ברית עולם בלתי תלויה במעמד חד צדדי (ירמיהו ל"א 31). בדומה לכל הבריתות במקרא, גם הברית החדשה נדרשה בקורבן, אולם הפעם העלה ה' את עצמו, בדמות בנו (דבר אלהים שלבש בשר), כקורבן כפרה לסליחת חטאים, פעם אחת ולתמיד (אל העברים ט' 28), ללא פערי תיווך וללא תנאים מוקדמים. תודה לאל על כך שברית סיני, אשר בצדק דנה אותנו למוות, איננה בתוקף עוד; וכעת אנו תחת מרותה של ברית חדשה, ברית חסד.

****לא חיסול, ביטול****

השימוש במושג "התבטלה" אינו משקף נכונה את היחס הרצוי לעבר ברית סיני. מדוע? משום שבטעות ניתן להסיק מכך כי עכשיו אפשר למחוק את תורת משה מכתבי הקודש, חלילה! נכון יותר לומר כי כעת, מאז נכרתה הברית החדשה, התוקף המחייב שהיה לברית סיני לפני כן השתנה לחלוטין, ככתוב: "הִנֵּה כְּשֶׁאָמַר בְּרִית חֲדָשָׁה, יִשֵּׁן אֶת־הָרִאשׁוֹנָה וּמַה־שֶּׁהוּא נוֹשָׁן וּמַזְקִין קָרַב קִצּוֹ" (אל העברים ח' 13).

****תורת משה כעדות****

במובן מסוים וחשוב מאין כמוהו, החומש לא התבטל ותודה לאל על כך; הברית החדשה מדגישה כי תורת משה היא זו המכוונת אותנו אלי המשיח, היא ניבאה עליו והיא המצביעה עליו באופן מובהק (לוקס כ"ד 27, 44; יוחנן א' 46). למעשה, ישוע המשיח ביטא זאת ביתר-שאת כאשר הכריז כי בלתי אפשרי להאמין לדבריו, אם מלכתחילה לא מאמינים לכתבי משה (יוחנן ה' 46-47). במילים אחרות, אם נחדל מלהגות ומלדרוש בתורת משה, לא נוכל לתפוס ולהכיל את מלוא זהותו של המשיח ישוע; רק מי ששוקד ולומד את החומש יכול לרדת לסוף דעתו של המשיח. זו מידת חשיבותה של התורה; עד כדי כך היא רלוונטית ומהותית!

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** תשובה לרב

---

### [המזימה הנוצרית הגדולה של הרב שלמה אבינר](https://igod.co.il/answer-rabbi/christian-plot-shlomo-avinar/)

**Published:** יוני 20, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

הרב שלמה אבינר בשיתוף עם הרב מרדכי ציון פרסמו אתמול במגזין החרדי "כיפה", מאמר תחת הכותרת "המזימה הנוצרית הגדולה" בניסיון ליצור רגשות הפחדה ושנאה כלפי נוצרים, בקרב הציבור הישראלי-יהודי, זאת על ידי תקיפת אמונתם של נוצרים ויהודים משיחיים כאחד. בסיס התקפתם מבוסס על הטענה הבאה:

*"על פי האמונה הנוצרית, כל עוד לא יקבלו היהודים את יש"ו כמשיח,הוא לא יוכל לקום לתחיה"* (הרב שלמה אבינר, אתר 'כיפה', 09.06.2015).

האמת, קצת מביך לראות עד כמה הידע הכללי של הרב שלמה אבינר מוטעה. היינו מצפים לפחות לידע בסיסי בנושא הנ"ל, בייחוד בתור רב המנסה לתקוף ולהשפיל אמונתם של מיליוני בני-אדם בצורה כלכך בוטה.

אז האם הנוצרים מחכים שישוע יקום בעתיד לתחייה מן המתים? הברית החדשה מתארת את הדברים הבאים:

"אַחֲרֵי הַשַּׁבָּת, עִם עֲלוֹת הַשַּׁחַר שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן, בָּאוּ מִרְיָם הַמַּגְדָּלִית וּמִרְיָם הָאַחֶרֶת לִרְאוֹת אֶת הַקֶּבֶר. לְפֶתַע הָיְתָה רְעִידַת אֲדָמָה חֲזָקָה, כִּי מַלְאַךְ יהוה יָרַד מִן הַשָּׁמַיִם, נִגַּשׁ וְגָלַל אֶת הָאֶבֶן מִן הַפֶּתַח וְיָשַׁב עָלֶיהָ. מַרְאֵהוּ הָיָה כְּבָרָק וּלְבוּשׁוֹ לָבָן כַּשֶּׁלֶג, וּמִפַּחְדּוֹ נִבְהֲלוּ הַשּׁוֹמְרִים וְהָיוּ כְּמֵתִים. אָמַר הַמַּלְאָךְ אֶל הַנָּשִׁים: "אַל תִּפְחַדְנָה אַתֶּן. אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי אֶת יֵשׁוּעַ שֶׁנִּצְלַב אַתֶּן מְחַפְּשׂוֹת. הוּא אֵינֶנּוּ כָּאן, שֶׁהֲרֵי קָם לִתְחִיָּה כְּפִי שֶׁאָמַר" (הבשורה על-פי מתי, פרק כח)

אתם מבינים, הנוצרים לא מאמינים שישוע צריך לקום לתחייה, אלא שהוא קם לתחייה לפני אלפיים שנה!!

הברית החדשה ממשיכה ומתארת את התגלותו של ישוע למאות ואלפי בני אדם ברחבי ישראל במשך ארבעים יום. למען האמת, התלמוד בכבודו ובעצמו לא מנסה להכחיש את הכוחות העל טבעיים של ישוע ושל התלמידים שלו, אלא שהתלמוד מנסה לייחס אותן לשטן, זאת בעזרת אגדה מאוחרת המלאה בסתירות.

או שתחייתו של ישוע היא אחד התעלולים המרושעים, האכזריים והנתעבים ביותר שאוזן אדם שמעה מעודה, או שזוהי העובדה ההיסטורית המדהימה ביותר. שלושה דברים בסיסיים קשורים בישוע:

1\) ההשפעה שלו על מהלך ההיסטוריה, בזכות הניסים שחולל והדברים שלימד.

2\) הנבואות התנ״כיות שהתגשמו בו.

3\) תחייתו מן המתים. תחייתו של ישוע מן המתים והאמונה המשיחית קשורות זו בזו. לאחת אין קיום בלי האחרת.

ישוע עצמו אמר שיהיה לו גוף בשר ודם לאחר שיקום לתחייה, כהוכחה לכך שאכן קם מן המתים. פירוש הדבר שלאחר התחייה, גופו יהווה הוכחה ניצחת לכך שהוא אלוהים שלבש בשר. אם כך, מי שטוען שישוע לא קם לתחייה בגוף בשר ודם, בעצם מערער על אלוהותו. הקבר הריק כשלעצמו, לא מוכיח את תחייתו של ישוע מן המתים יותר משגופה שנעלמה מחדר המתים מהווה הוכחה לכך שמישהו קם לתחייה. האמונה המשיחית מבוססת על העובדה שישוע קם לתחייה בגוף אנושי, ולא על כך שהיא 'נעלמה' מהקבר.

ניתן להרחיב בנושא תקומתו של ישוע בסרטון והמאמר: **האם ישוע באמת קם לתחייה?**

אז במה כן מאמינים הנוצרים (וגם אנחנו היהודים המשיחיים)?

כן, ללא ספק היינו שמחים שכל העם שלנו (וכל העולם כולו) יפנה לישוע המשיח ויכיר בו!

אנחנו לא מתביישים בזה או מכחישים זאת, אבל אנחנו ממש לא חושבים שמישהו מפסיק להיות יהודי רק בגלל שהוא לא הולך בעיוורון אחר עצת הרבנים.

הנה לכם במה אנו מאמינים שיקרה בעתיד בנוגע לעם ישראל ולישוע:"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֲבַקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל-יְרוּשָׁלִָם׃ וְשָׁפַכְתִּי עַל-בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר-דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל-הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל-הַבְּכוֹר׃ בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן׃ וְסָפְדָה הָאָרֶץ".

הדובר בקטע הוא אלוהים, שמבטיח להשמיד את הגויים שיום אחד יחליטו לצור על ירושלים. לאחר מכן הוא ישפוך על עמנו את רוחו כך שנביט אליו, אותו שדקרנו, נכיר בו ונספוד עליו באבל כלל ארצי. זה בכלל לא בכוחנו, אלא תלוי באלוהים בלבד.

רגע, חשבתם שזה פסוק מהברית החדשה? לא ולא, זו היא נבואתו של זכריה הנביא בפרק י"ב, בתנ"ך, כחמש מאות שנה לפני זמנו של ישוע.

חשוב לזכור, ישוע עצמו היה יהודי. תלמידיו של ישוע היו יהודים. הקהילה המשיחית הראשונה היתה בירושלים והורכבה מיהודים. הברית החדשה אחריו הולכים הנוצרים – הוא בכלל ספר יהודי, שנכתב על ידי יהודים, אודות היהודי-ישראלי המפורסם ביותר בעולם והמשפיע ביותר בכל הזמנים. ומאז ועד היום, תמיד היו יהודים שכמונו, קיבלו את משיחיותו של ישוע.

ספרי ההיסטוריה מתארים יהודים בכל דור ודור שהאמינו בישוע. אפילו התלמוד בעצמו מתעד את תלמידי ישוע היהודים ואת הכוחות העל טבעיים שלהם. לכן, הטענה כי המשיח לא יוכל לבצע משימה כלשהי עד שיהודים יאמינו בו היא שגויה מיסודה, שהרי כן היו וישנם יהודים שמאמינים בישוע.

לסיום, תגובה קצרה למר שלמה אבינר:

ידידינו המבורך, הנוצרים לא מעוניינים לנצר אותך. נוצרים לא יכולים להפוך יהודי ללא יהודי בדיוק כפי שיהודי אתאיסט לא מפסיק להיות יהודי. גם אם יהודי ילבש כותונת חומה, יגלח את ראשו ויצטרף למנזר קתולי – הדם שלו עדיין ישאר יהודי.

נסיים עם ציטוט של אחד היהודים המפורסמים ביותר בהיסטוריה (עליו נקראו רחובות רבים ברחבי ישראל) – בנימין ד'יזראלי, אשר כיהן כראש ממשלת בריטניה. כמונו, הוא היה יהודי שהאמין שישוע הוא המשיח, ואמר: "ישנו דף אחד בין התנ"ך לברית החדשה, אני הדף הזה".

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** מיתוסים על האמונה המשיחית, תשובה לרב

---

### [וכתבתם על מזזות ביתך?](https://igod.co.il/answer-rabbi/question-mezzuzah/)

**Published:** יוני 20, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> מה זה 'וכתבתם על מזזות ביתך'?

פעם שאל אחד את הגאון מווילנה: מדוע אמר שלמה המלך "כתבם על לוח לבך" ולא "זכרם בלבך"? ענה הגאון ואמר לו: אתה בוודאי אומר שנים רבות את מזמור "אשרי יושבי ביתך", וזוכר אותו בעל-פה. אמור לי בבקשה, מהי המילה שכתובה לפני המילים "קרוב ה' לכל קוראיו"? משלא ידע לענות במהירות, ענה הגאון ואמר: זהו ההבדל בין זכירה לכתיבה. כשזה כתוב, אפשר לקרוא גם מהסוף להתחלה… כך צריך לזכור את התורה!" (הרב רונן חזיזה, שם).

כפי שאתה רואה, אפילו חז"ל יודעים לזהות ולהבדיל בין סוגיה כתיבה.

בכל מקרה, שים לב לכתוב: וּכְתַבְתָּם **עַל** מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.

אם מילולי, אז אתה ורבניך לא כותב על מזוזת ביתכם (אגב, המילה "מזוזה" בעברית מקראית היא "דופן או עמוד הדלת", לדוגמא משלי ח' ל"ד: "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ-לִי לִשְׁקֹד עַל-דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר **מְזוּזֹת פְּתָחָי**"), ז"א שאתם לא כותבים על משקופי ביתכם, אלא אתם מדביקים חתיכת פלסטיק – זה ממש לא מה שהפסוק אומר.

אם אתה מאמין שאת הכל יש לקחת בצורה מילולית בלבד, אם ככה שאל את עצמך:

1. מדוע אתה לא שם ולא כותב **על הלב** (או לפחות על החזה) את דבר-אלוהים ככתוב?

2. מדוע אתה לא קושר על הגרגרת שלך ככתוב?

3. מדוע אתה לא כותב על דופן על הדלת ככתוב, אלא מדביק לדופן הדלת קופסא?

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** תשובה לרב

---

### [איפה כתוב שהמשיח יקרא נצרי?](https://igod.co.il/answer-rabbi/where-written-messiah-called-christian/)

**Published:** יוני 20, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> מתי ב:23, מצטט פסוק מאיזשהו נביא האומר "נצרי יקרא לו", לא מצאתי באף מקום ציטוט כזה בכל התנ"ך?!

מתי ב:23:

"הוּא בָּא וְיָשַׁב בְּעִיר הַנִקְרֵאת נָצְרַת, לְמַעַן יִתְקַיֵּם הַנֶּאֱמָר עַל-פִּי הַנְּבִיאִים כִּי נָצְרִי יִקָּרֵא לוֹ"…"מדוע לא אמר מתי איזה נביא אמר זאת…האם יש פסוק כזה בנביאים?…התשובה היא שאין פסוק בכל התנ"ך, ואין נביא כזה בעם ישראל לדורותיו."

********התשובה****:****

אין פה סתירה, מתי לא מצטט, מתי גם לא טוען כי הוא מצטט שהרי אין שימוש ב"מרכאות". כשמתי כן בוחר לצטט מתוך ספר ספציפי מסויים בתנ"ך, הוא גם מציין זאת. לדוגמא:

זֶה אֵרַע לְמַעַן יִתְקַיֵּם מַה שֶּׁדִּבֵּר אֲדֹנָי בְּפִי הַנָּבִיא…" או, "לְמַעַן יִתְקַיֵּם הַנֶּאֱמָר בְּפִי יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא…" או, "לְמַעַן יִתְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּפִי הַנָּבִיא…"

כפי שבוודאי שמתם לב, מתי אומר "עַל-פִּי הַנְּבִיאִים", ברבים, ולא בפי "הנביא" ביחיד. זאת מאחר שמתי לא מצטט פסוק אלא מדבר על מוטיב מרכזי, שרץ בפי הנביאים. במקרה הזה, כשמתי אומר "למען יתקים הנאמר על פי הנביאים כי נצרי יקרא לו" הוא מסתמך על כמה קטעים שונים בתנ"ך:

ישעיהו י"א:א: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי **וְנֵצֶר** מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה"

ירמיהו ל"ב:ה: "כִּי יֶשׁ-יוֹם קָרְאוּ **נֹצְרִים** בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ"

ישעיהו מ"ט:ו: "וַיֹּאמֶר נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי עֶבֶד לְהָקִים אֶת-שִׁבְטֵי יַעֲקֹב **וּנְצוּרֵי** יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד-קְצֵה הָאָרֶץ"

ואם נרצה לרדת לעומק יותר, אז המילה "נצר" פירושה בתנ"ך "שורש" או "צמח", גם התלמוד מכנה את המשיח באותו האופן, הכינויים האלה הם חלק מאותו מוטיב מרכזי שמדבר עליו מתי, לדוגמא;

זכריה ג':ח: "שְׁמַע-נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי-אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה כִּי-הִנְנִי מֵבִיא אֶת-**עַבְדִּי צֶמַח**"

ירמיהו ל"ג:ט"ו: "בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד **צֶמַח צְדָקָה** וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ".

לסיכומו של עניין, מתי לא ממציא פסוקים בתנ"ך, אלא מדבר על מוטיב מרכזי שהיה שגור בפיהם של הנביאים.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** תשובה לרב

---

### [התורה שבעל-פה של התורה שבעל-פה](https://igod.co.il/answer-rabbi/oral-torah-of-oral-torah/)

**Published:** יוני 20, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> העובדה ש[התורה שבעל-פה](https://www.oral.law), כפי שהיא באה לידי ביטוי במשנה ובתלמוד, הומצאה על ידי הרבנים (הפרושים) לקראת סוף תקופת בית שני \[1\], כבר הוכחה מעל כל צל של ספק. עדיין, כאשר מעמתים אדם דתי עם תובנה זו, התגובה השכיחה נשמעת כמו משהו כזה: "קחו לדוגמא את מצוות הקמת הסוכה וארבעת המינים (ויקרא כ"ג 33-43,); לולא התושב"ע לא היינו יכולים לדעת כיצד לבנות את הסוכה ולאילו מינים בדיוק התכוון אלוהים".

זו הטענה הנפוצה אשר בעזרתה מבקשים אחינו הדתיים להוכיח את נחיצותה המכרעת של ה[תושב"ע](https://oral.law/?s=%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94+%D7%A9%D7%91%D7%A2%D7%9C+%D7%A4%D7%94). לכאורה, הטיעון נשמע סביר והגיוני, אולם בדיעבד הוא טומן בחובו שתי בעיות רציניות ביותר:

פעמיים בספר דברים (ד' 2, י"ג 1) מזהיר אותנו הקב"ה שלא נוסיף ושלא נגרע ממצוותיו. לכן, גם אם מצוות הסוכה אינה ברורה לגמרי ודרך הקמת הסוכה אינה מפורטת עד הפרט האחרון, עדיין אין בידינו הרשות להוסיף למצוות אלו הלכות, חוקים ותקנות אשר מלכתחילה אינן מצויות בתורה. יתר על כן, עלינו לשאול עצמנו מדוע אפוא לא נתן אלוהים הנחיות מדויקות לאופן הקמת הסוכה ולסוג המדויק של פרי עץ ההדר; תשובה אפשרית, יכולה להיות כי ייתכן ואלוהים רצה כי נשמור על יצירתיות בשמירת המצוות הספציפיות האלה ולא נהיה מקובעים לדגם אחד בלבד. בכל מקרה, אין ולא גם פסוק אחד במקרא אשר אפילו רומז לכך שהרבנים (או כל אדם אחר) יפרשו לנו כיצד להקים את הסוכות.

קל מאוד להיטפל למצוות הסוכה ולומר כי רק התושב"ע (ההלכה הרבנית) מספקת לנו את ההנחייות הברורות כיצד להקימה ולכן לולא התושב"ע היינו אבודים. נכון שקיים פירוט רב בנוגע להלכות סוכה בתושב"ע \[2\], אך גם לאחר שקוראים את ההנחיות שם, נשאלת השאלה מדוע לא קבעו הרבנים את צבע דפנות הסוכה, למשל; ומדוע לא קבעו כיצד ובאילו קישוטים יש לעטר את הסוכה? מדוע הותירו חז"ל מקום ליצירתיות בנושאים האלה?

### צריך עוד הנחיות

כאמור, אין בעיה להיטפל למצוות סוכה, אך מה נאמר בנוגע למצוות מורכבות יותר, כמו למשל שחיטת עופות ובהמות, או הלכות הכשרות? אני מאתגר אתכם לקרוא למשל את סדר "טהרות" במשנה או את הלכות השחיטה ב"קיצור שולחן ערוך" (סימן ל"ו וסימן קע"ז) ולבחון את עצמכם: האם לאחר קריאה ועיון מדוקדק אתם חשים כשירים להתחיל לעסוק בשחיטה כהלכתה? כמובן שלא! התושב"ע, במקרה הזה, אינה מכשירה אף אחד לשחוט בפועל. \[3\]

דבר דומה ניתן לומר גם לגבי משגיחי כשרות; האם מישהו סבור כי עיון בדיני הכשרות אשר בתושב"ע יהפכוהו למשגיח כשרות הלכה למעשה? ברור שלא. לראייה, אני מזמין אתכם לסקור את אתר האינטרנט של המכון הדתי "מורשת אבות". \[4\] האתר מציע תוכניות לימוד להסמכה מוכרת במגוון מקצועות תורניים, כגון: קורס שחיטה, קורס משגיחי כשרות, קורס מוהלים ואפילו קורס לשיפוץ בתים. לצד הלימוד העיוני הנעזר בהלכה הרבנית, מתווסף לימוד תיאורטי נוסף ולימוד מעשי אשר משלימים את המידע החסר או הלקוי אשר בתושב"ע.

ההכשרות המקצועיות אשר מציע מכון "מורשת אבות", למעשה חושפות את ערוותה ואת אוזלת ידה של התושב"ע; היא אולי מספיקה בתחומים פשוטים, כמו הקמת סוכה וכדומה, אך בעניינים מורכבים יותר, כפי שראינו לעיל, יש להפעיל "תורה שבעל-פה" נוספת על התושב"ע הקיימת.

במילים פשוטות, התושב"ע של חז"ל אינה מספקת לנו לא את ההוראות הנחוצות ולא את ההסמכה הנחוצה על-מנת לעסוק בתחומים מורכבים כמו שחיטה, השגחת כשרות ומצוות אחרות (שלא לדבר על בניית בניינים, סלילת דרכים או הקמת גשרים – דברים אשר עבורם מתגלה ההלכה הרבנית כעקרה לגמרי). על-מנת לעסוק בדברים האלה בפועל, יש לקבל הכשרה מקצועית נוספת ותעודה רשמית המוכרת על-ידי המדינה.

לסיכום, כדי לקיים את מוסדות ושירותי הדת השונים בכל מדינה, נמצא כי אין מנוס מלהוסיף "תושב"ע" אחרת –

מקצועית, מוסמכת, מעשית ומפורטת הרבה יותר – על גבי התושב"ע הרבנית הקיימת!

\[1\] גם שיטת תלמוד התורה אשר אימצו הרבנים, דרך פלפול וויכוח, זרה לחלוטין לרוח התלמידות המקראית, אך זה נושא למאמר נפרד.

\[2\] ראו למשל במשנה, מסכת סוכה; או ב"קיצור שלוחן ערוך", סימן קל"ד-קל"ז.

\[3\]אפילו הפירוט הרב אשר נמצא ב"משנה תורה" לרמב"ם (הלכות שחיטה), איננו מהווה אלא מידע תיאורטי ולוקה בחסר, אשר אין די בו על-מנת להכשיר איש למשרת שוחט מוסמך בפועל. מעניין כי בפרק ד' של הלכות השחיטה, אפילו רומז הרמב"ם בחצי פה כי אין די בהוראותיו לשם שחיטה כשרה…

\[4\]http://moreshetavot.org.il

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** תשובה לרב

**תגיות:** התורה שבעל-פה, תורה בעל פה, תושבע

---

### [הרב דניאל עשור - תשובות ל-'סתירות' בברית-החדשה](https://igod.co.il/answer-rabbi/reply-rabbi-daniel-contradictions-new-testament/)

**Published:** יוני 20, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> בספרו של הרב דניאל עשור, מפרט דניאל את הסתירות שלטענתו, מצא בספר הברית החדשה.

### סתירה 1

ישוע דרש המון, הן בקרב תלמידיו והן בקרב העם. אולי הדרשה המפורסמת ביותר שלו בברית החדשה היא הדרשה המכונה "הדרשה על ההר".

דווקא שם, הרב דניאל עשור בטוח שהוא מצא סתירה מהותית בין הבשורות, מאחר שלטענתו:

> *"כל האוונגליונים מתייחסים לאירוע שנחשב כבעל חשיבות, הדרשה על ההר. טענתו של מתי היא שהדרשה של ישו התרחשה בהר. לוקס טוען לעומתו שהדרשה של ישו התרחשה במישור. מרכוס כותב כי הדרשה אירעה על אונייה בים".*

מתי אכן טוען כי הדרשה הייתה על ההר. לוקס לא טוען שהדרשה לא הייתה על ההר, אלא, מציין ש- "הוּא יָרַד אִתָּם וְעָמַד בְּמִישׁוֹר". שני הדברים הנ"ל לא חייבים לסתור אחד את השני. למשל, זאת אפשרות קיימת שישוע כינס את ההמון שהיה על ההר, לאזור שהיה מישורי, זאת כדי שכולם יוכלו לשמוע ולראות אותו. הרב עשור טוען שהמישור עליו מדבר לוקס **בהכרח** אומר שהם לא היו על ההר, אך דבר זה לא חייב להיות הכרחי. המילה "מישור" מגיעה מהמילה "ישר", משמעותה אזור מסוים שהוא משוטח, שהוא ישר. זה יכול להיות גם הר שהוא שטוח, כמו לדוגמה, הר ארנה בדרך לירושלים, שעליו המישור והמצפה.

אוקיי, אבל זה עדיין לא מסביר איך זה שמרקוס בפרק ד' כתב שישוע היה על אוניה בים והמון העם היו על שפת הים. התשובה פשוטה, ומגיעה ממרקוס עצמו, שאומר "הוּא לִמֵּד אוֹתָם דְּבָרִים רַבִּים בִּמְשָׁלִים". הדרשה על ההר לא סבבה משלים. זאת אומרת שמרקוס דיבר על מקרה אחר בו ישוע דרש, ולא על הדרשה על ההר, ומי שישווה את הדרשה על ההר ללימוד שלפי מרקוס ישוע דרש מהים, לא יופתע לגלות שישוע בכלל מדבר על נושאים שונים לחלוטין. ממליצים לכם ללכת ולבדוק בעצמכם!

### סתירה 2

הרב דניאל עשור מצטט מתוך סעודת הפסח של ישוע ותלמידיו במתי פרק כ"ו פסוק 26, שם כתוב: "כַּאֲשֶׁר אָכְלוּ לָקַח יֵשׁוּעַ לֶחֶם, בֵּרֵךְ וּבָצַע וְנָתַן לַתַּלְמִידִים", הרב תוהה איך יכול להיות שישוע אכל לחם, בפסח?
כאן צריך לזכור ששפת המקור בה נכתבה הברית החדשה היא יוונית עתיקה. ביוונית עתיקה, המילה שהברית החדשה משתמשת בה, שאותה תרגמו ללחם, היא "ארטוס" (αρτος), זו היא מילה בעלת משמעות רחבה; קטגוריאלית, כללית, כזאת שיכולה להיות בשימוש כדי לתאר הרבה סוגים שונים של לחם, כאלה שהם חמץ וגם כאלה שהם ללא שאור. במילים אחרות, לטעון שישוע אכל לחם על סמך מילה זו, זה כמו לטעון שיהודי אכל "חזיר" כי כתוב שהוא אכל "בשר". חוץ מזה, בכל בית יהודי מברכים את ברכת המוציא בפסח על הכוללת את המילה "לחם".

לסיכום, אנחנו רוצים להראות שבספרו, דניאל עשור מצטט פסוקים שאינם באמת קיימים. הרב דניאל עשור בעמוד 267 שבספרו, מצטט את ישוע מתוך הבשורה על פי מתי פרק ט"ו פסוק 11:

*"התורה אומרת שלא תאכלו חזיר ואני אומר לא כל הבא אל הפה מטמא"*

והנה הפסוק המקורי בברית החדשה:

"לֹא הַנִּכְנָס אֶל הַפֶּה מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם, אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַפֶּה- זֶה מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם" (מתי ט"ו 11)

מעניין למה הרב דניאל עשור כותב דבר כזה בספרו…

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** תשובה לרב

---

### [מקור האנטישמיות הנו סילוף נוצרי לפסוק בתנ''ך?](https://igod.co.il/answer-rabbi/antisemitism-bible-verse/)

**Published:** יוני 20, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> באתר המופעל על ידי פעילי הארגון החרדי-קיצוני 'יד לאחים', טוען אמיתי שיף כי בילה 10 שנים בחברתם של יהודים משיחיים , בהן הגיע למסקנה כי מצא סתירות מהותיות בברית החדשה, כאשר במרכזן הסתירה בירמיהו ל"א, שהיא, לטענתו של אמיתי שיף, מקור האנטישמיות בעולם כיום.

אמיתי שיף טוען על הציטוט בברית החדשה של ירמיהו פרק ל"א:

"במקור הנביא אומר "בעלתי בם" – היינו שהוא ימשול על העם היהודי, ולא "בחלתי בם" – היינו שהוא מאס בו. ניתן לראות בברור כיצד מחבר אגרת אל העברים מצטטת, משנה ומסלף מילה אחת קטנה וכך יוצר חיץ בין הברית החדשה לכאורה שהכהן הגדול החדש שלה הוא ישוע, לבין התנ"ך ("הברית הישנה"), ועל הדרך הוא גם תופס טרמפ וממציא יש מאין פרשנות משלה לכל הנבואה הזו של ירמיהו. כיצד לא קופץ מול עיני המשיחיים הסילוף המחריד המוציאה את כוונת הנביא מהקשרה במטרה מכוונת ומבהילה? לא ברור אם כן מהיכן 'הקריצה' הנצרות וכותב האגרת על העברים את הסילוף הנוראי הזה של "בחלתי בם". "

הפסוק המדובר בתנ"ך: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-ה'; וְכָרַתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה–בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי, וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם–נְאֻם-ה'." (ירמיהו ל"א ל-ל"ב)

ואכן, באגרת אל העברים פרק ח', מצוטט פסוק ל"ב בצורה הבאה "וְאָנֹכִי בָּחַלְתִּי בָם" (בָּחַלְתִּי לעומת בָּעַלְתִּי). אמיתי שיף טוען במאמרו כי השינוי הזה הוא סילוף ועיוות נוצרי ולכן גם מקור האנטישמיות בעולם. מאחר שמשמעות המילה "בחלתי" (מלשון בחילה) היא 'מאסתי', זאת לעומת "בעלתי" (מלשון 'לבעול' = לקיים יחסי מין ו\\או מלשון בעלי = הבעלים של..).

האמנם סילוף של הנוצרים?

כנראה שאמיתי שיף לא ממש מכיר את הפירושים של חז"ל על הנושא.

מה לרש"י יש להגיד:

"בעלתי בם, פירוש בעלתי ממש רוצה לומר אף שאני בעלתי בם והייתי להם לאלוהים המה הפרו את בריתי וכן תרגם יונתן את ריעיתי. והריק"ם פירש כי כל לשון בעילה שהוא דבר עם בית הוא לשון גנאי ורוצה לומר רצתי ופירוש בעלתי כמו בחלתי שענינו קצתי כמו וגם נפשם בחלה בי" (ספר מנחה חדשה, ספר ירמיהו, על סמך פירושי רש"י. 1829, ע"מ קלח)

הרב דוד סבתו מישיבת ההסדר ברכת משה:

"כך נאמר בפסוק ל"א: "לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה'". הביטוי 'בעלתי בם' דורש ביאור. הרד"ק מפרש שהכוונה היא שהקב"ה 'בעל בם' בעבר, ואף על פי כן הם 'הפרו את בריתי'. הבעיה הפירושו של הרד"ק היא שסדר הפסוקים לא מובן. הפירוש השני הוא ש'בעלתי' הוא לשון גנאי כמו 'בחלתי', בגלל שהפרו את בריתי, מגיעה הבחילה בעם ישראל. " (אתר ישיבת ההסדר)

קסוטו (ע"י פרופסור הרטום):

"בעלתי בם/ אף על פי שהם הפרו את בריתי, אני המשכתי להיות להם לאדון, כלומר לאלהים. לפי פירוש אחר, כאן ב.ע.ל=ב.ח.ל (זכ' יא, ח): מאסתי בהם, מפני שהפרו את בריתי" (פירוש קסוטו על ירמיהו ל"א).

מסכת פסחים:

"פירש הרד״ק ז״ל ע״פ ואני בעלתי בם בירמי׳ סי׳ ל״א שכתב בעלתי כמו בחלתי עגייט קצתי כמו וגם נפשם בתלה בי ע״ש." (פסחים פרק ה' יהוידע כט).

חשוב גם לזכור, בתקופת בית שני גרסא הנפוצה ביותר של התנ"ך היתה 'תרגום השבעים'. אמיתי שיף לעומת זאת קורא מתוך תרגום המסורה (אשר לא היה קיים בתקופת הברית החדשה, אלא נכתב כ1000 שנה לאחר כתיבת הברית החדשה). תרגום השבעים נכתב על ידי כשבעים סופרים יהודים משכילים הרבה לפני שהנצרות היתה קיימת והרבה לפני שישוע בכלל נכנס לתמונה. יהודים אלו בחור להשתמש במילה ἠμέλησα (עבור "בָּעַלְתִּי") שפירושה – לדחות \\ לזנוח \\ למאוס.

אם כך, לשאלתו המזלזלת של אמיתי שיף -מהיכן "הקריצה" הברית החדשה את המילה, על אמיתי להפנות אותה בראש ובראשונה לשבעים החכמים.

"הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָו‍ֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת-יְהוָה נִאֲצוּ אֶת-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל"

"כִּי כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם, וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם בֶּעָו‍ֹן; שִׂפְתוֹתֵיכֶם, דִּבְּרוּ-שֶׁקֶר לְשׁוֹנְכֶם, עַוְלָה תֶהְגֶּה."

"מַעֲשֵׂיהֶם, מַעֲשֵׂי-אָוֶן, וּפֹעַל חָמָס, בְּכַפֵּיהֶם. רַגְלֵיהֶם, לָרַע יָרֻצוּ, וִימַהֲרוּ, לִשְׁפֹּךְ דָּם נָקִי; מַחְשְׁבֹתֵיהֶם, מַחְשְׁבוֹת אָוֶן–שֹׁוד וָשֶׁבֶר, בִּמְסִלּוֹתָם."

"דֶּרֶךְ שָׁלוֹם לֹא יָדָעוּ, וְאֵין מִשְׁפָּט בְּמַעְגְּלוֹתָם; נְתִיבוֹתֵיהֶם, עִקְּשׁוּ לָהֶם כֹּל דֹּרֵךְ בָּהּ, לֹא יָדַע שָׁלוֹם".

"חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי".

"כָל-עֲצַבֶּיהָ אָשִׂים שְׁמָמָה כִּי מֵאֶתְנַן זוֹנָה קִבָּצָה וְעַד-אֶתְנַן זוֹנָה יָשׁוּבוּ".

"קָצַף יְהוָה עַל-אֲבוֹתֵיכֶם קָצֶף׃ אַל-תִּהְיוּ כַאֲבֹתֵיכֶם".

"כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב".

מילים קשות אלו בהחלט הולכות להישמע לאמיתי שיף כ"ביטוי נוצרי אנטישמי". אבל רגע! חשבתם שמדובר בפסוקים מתוך הברית החדשה? אז זהו שלא, מדובר בנביאים ישעיהו, ירמיהו, מיכה, אליהו ואחרים בתנ"ך…

אתם מבינים, כל מי שלא מסכים עם הרבנים – הם ישר מתייגים אותו בתור "אנטישמי". הגיע הזמן לקבל את העובדה שלא ניתן לבטל את הביקורת של ישוע שביקר נחרצות את הרבנים בזמנו, ע"י התירוץ כי "היה אנטישמי", אחרת עלינו להגדיר גם את נביאי התנ"ך ככאלה.

לסיכום, או שאמיתי שיף לא מכיר את את ההיסטוריה ואת דברי חז"ל כדי לדעת שהם בעצמם פרשו כך את המילה בפסוק. או, שהוא מכיר אך בונה על כך שהישראלי הממוצע לא יבדוק בעצמו ופשוט יקנה את שקריו. כך או כך, נחשף בפנינו עוד ניסיון נואש להסתיר את ישוע, המשיח היהודי – מעמו ישראל.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** מיתוסים על האמונה המשיחית, תשובה לרב

**תגיות:** אנטישמיות בברית החדשה?

---

### [מעמד אוניברסלי ומעמד של מיליונים - תשובה לטענה הפופולרית של הרב אמנון יצחק](https://igod.co.il/answer-rabbi/reply-rabbi-amnon-itzhak/)

**Published:** יוני 20, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> לאור צמיחתה והתעצמותה של תנועת היהודים המשיחיים בישראל ובעולם (כיום בעולם כ300,000 יהודים המקבלים את משיחיותו של ישוע \["ישו"\] מהברית החדשה ושומרים על זהותם היהודית), מנסים רבנים רבים, בעיקר המחזירים בתשובה, לתקוף את משיחיותו של ישוע בדרכים שונות.

מאחר שאגדות התלמוד על ישוע מנצרת (על כך שלכאורה היה בן-ישיבה סורר שהסית והדיח) הופרכו לאחרונה שהרי הוכחו היסטורית כבדויות ולא מהימנות (ראו מאמר: אגדות ישוע בתלמוד מופרכות), כעת יוצאים רבנים מודרנים עם טענה חדשה לסיבה לפיה, לכאורה, נדחתה משיחיותו של ישוע מנצרת. טענה בה מחזיקה בגאווה ועליה בונה כל היהדות הרבנית המודרנית, וניתן למצוא 'מחזירים בתשובה' ידועים המשתמשים בה באופן קבוע בהרצאותיהם. רבנים כגון הרב יוסי מזרחי, הרב אמנון יצחק, הרב דניאל עשור, הרב יחזקאל סופר, הרב אהרון מוס ורבים אחרים. הטענה מכונה, טענת "המעמד האוניברסלי".

טענת הרבנים בפשטותה היא כי אלוהים העניק למשה את התורה (לוחות הברית) לעיניהם של מיליונים, ואם אלוהים באמת היה מחליט שהוא מחליף את עם ישראל בעם אחר, הוא צריך לעשות את זה גם כן במעמד של מיליונים רבים לעדות. ומאחר שהוא לא הכריז ולא הודיע על ברית חדשה דרך ישוע שתחליף את ברית סיני בצורה פומבית, רעשנית וברורה, יש לדחות את ישוע והברית החדשה.
הרב יחזקאל סופר טוען כי: "בשונה מכל סיפורי ההתגלות האישיים שבכל הדתות… שהמשותף לכולן הוא שאירעו בסתר". טוען הרב סופר כי "כמה מיליוני בני אדם" היוו חלק בברית משה. כמו כן הוא כותב: "כל מי שבא לטעון: אלוקים שלחני לשנות את המסר ולהביא 'ברית חדשה', אמור לו: אם אמנם כדבריך, יואיל נא לאלוקים להופיע שנית בפני מיליוני המאמינים ונשמע כולנו באוזנינו את קולו הנשגב המודיע על 'הברית החדשה'."

הרב אמנון יצחק טוען כי: "אם הקדוש ברוך הוא החליט 'מאסתי בכם, לא רוצה אתכם (עם ישראל) יותר אני בוחר עכשיו את ישו', למה בפעם הראשונה עשית את זה במעמד אוניברסלי כזה גדול ועכשיו אתה מביא את זה בגנבה אתה לוחש לו בסתר מאחורי ההר? זה צריך להיות בפרהסיה לפחות כמו שהיה פעם כדי להפקיע את הפעם הראשונה".

היהודים המשיחיים מוכיחים עד כמה חסרת בסיס היא טענת הרבנים החדשה ("מעמד אוניברסלי") ועד כמה, מבלי לשים לב, הם יורים לעצמם ברגל:

1\. ברית אברהם לפח? הבעיה עם הטיעון הראשון של הרב אמנון יצחק, היא שעל פי הרבנים, מי שאלוהים התגלה אליו במעמד יחיד, ללא מיליוני עדים, ההתגלות שלו פסולה. אם ככה, אז הרבנים גם לא יכולים לקבל את ההתגלות של אלוהים לנוח, לאברהם, ליעקב, לדוד המלך, לנביאים ישעיהו וירמיהו, ובעצם; כמעט לכל גיבורי התנ"ך, אליהם התגלה אלוהים במעמד יחיד, ללא מיליונים כעדות (לדוגמא: הברית שכרת אלוהים עם אברהם היתה בחלומו).

2\. מעמד יחיד? משה קיבל את התורה בעוד שמיליונים מסתכלים עליו. אבל למען האמת, אם נקרא בספר שמות על מעמד הר סיני, נגלה שמשה לא קיבל את לוחות הברית מאלוהים מול מיליונים. שמות פרק יט׳: "וַיֹּאמֶר יהוה אֶל־מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן־יֶהֶרְסוּ אֶל־יהוה לִרְאֹות וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב׃ וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל־יהוה יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן־יִפְרֹץ בָּהֶם יהוה׃ וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יהוה לֹא־יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל־הַר סִינָי כִּי־אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת־הָהָר וְקִדַּשְׁתֹּו׃ וַיֹּאמֶר אֵלָיו יהוה לֶךְ־רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל־י͏ֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל־יהוה פֶּן־יִפְרָץ־בָּם׃ וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל־הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם׃" (שמות יט׳: כא׳-כה׳). אלוהים אומר למשה להזהיר את כל מי שיפרוץ את הגבול שהוא, אלוהים קבע כדי לראותו.

עם ישראל פחד מאלוהים ולכן נשאר מאחור, מרחוק, העם שלח את משה, לבד: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל-הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה". כשמשה היה מול אלוהים, הוא היה איתו לבד, במעמד יחיד: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה כְּתָב-לְךָ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת-יִשְׂרָאֵל׃ וַיְהִי-שָׁם עִם-יְהוָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה" (שמות ל"ד:כ"ז-כ"ח)

מה בינתיים עשה עם ישראל? עגל מזהב: "וַיַּרְא הָעָם כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ" (שמות ל"ב:א).

3\. לא עוד ברקים ורעמים. בגלל הפחד והיראה שהיה בקרב העם, ה' הבטיח שהוא לא יבוא ככה שוב, אלא בהתגלות נבואית: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: אֵלָיו, תִּשְׁמָעוּן. כְּכֹל אֲשֶׁר-שָׁאַלְתָּ מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּחֹרֵב, בְּיוֹם הַקָּהָל, לֵאמֹר: לֹא אֹסֵף, לִשְׁמֹעַ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהָי, וְאֶת-הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא-אֶרְאֶה עוֹד, וְלֹא אָמוּת. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֵלָי: הֵיטִיבוּ, אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם, כָּמוֹךָ; וְנָתַתִּי דְבָרַי, בְּפִיו, וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ." (דברים יח, טו-יח)

4\. בסתר? בשושו מאחורי ההר? אבל הבעיה העיקרית עם הטיעון היא שישוע לא הופיע בהפתעה. אלא בהתאם למאות נבואות התנ"ך על המשיח. לדוגמא, הנביא דניאל שניבא כי על המשיח לבוא ולמות לפני חורבן בית המקדש השני (ראו: מתי יבוא המשיח?) או הנביא ישעיהו שניבא שעל המשיח לסבול ולמות בעבור חטאיי האנושות (ראו: נבואת על סבלו ודחייתו של המשיח).

זאת אומרת שאלוהים לא הודיע על הברית הזאת "בגניבה בסתר בשקט מאחורי ההר". אלא שהוא הכריז והודיע עליה מראש בפרסיה, מאות שנים לפני ישוע, הנביא ירמיהו בפרק ל"א מנבא על ברית חדשה: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהוָה וְכָרַתִּי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה׃ לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם-יְהוָה" אלוהים מבטיח שהוא יכרות ברית חדשה, ושהברית הזאת לא תהיה כמו הקודמת (לאומית), אלא שונה ממנה. הברית החדשה תהיה אישית בין אדם לאלוהים דרך המשיח, לעומת הראשונה שהיתה ברית לאומית.

אגב, ישוע נצלב למוות בעבור חטאיי האנושות בחג הפסח, לעיניו של כל עם ישראל שעלה לירושלים לרגל החג. כמו כן, לאחר קימתו מן המתים, נגלה לרבבות רבות של אנשים בכל רחבי הארץ במשך ארבעים יום.

5\. מוסר כפול? הרבנים אמנם טוענים שהם שומרים את "התורה", אבל האמת היא, שהם מעולם לא שמרו את התורה שכתב משה והם גם לא מנסים לשמור אותה, מה שהם מכנים "תורה" זה בעצם המצוות והמסורת שהמציאו חז"ל אלפי שנים אחרי משה. ראו לדוגמא את דברי הפתיחה של הסופר היהודי (ועורך דין חרדי מפורסם), חיים שימל, בספרו "התורה שבעל פה" שכותב: "יהודים מעולם לא הלכו אחרי המילים המילוליות שבתורה, אלא אחרי המסורות של הרבנים, מאמינים, כי אלוהים נתן עוד תורה למשה על הר סיני, תורה שבעל פה". מאחר שהתורה שהמציאו הרבנים, אותם הם מכנים "התורה שבעל פה", היא שינוי מוחלט של התורה אותה נתן משה. לא רק ש"תורה שבעל פה" לא ניתנה מול מיליונים עם ברקים ורעמים ברקע, אלא גם שבשום מקום בתנ"ך היא אף לא מוזכרת. המושג "תורה שבעל פה", בו הייתם מצפים להיתקל אלפי פעמים בתנ"ך, לא מוזכר אף לא פעם בודדת. לכן עלינו לשאול את אותה השאלה – מדוע אלוהים לא זעק מול מיליונים בקול גדול עם ברקים ורעמים והכריז על תורה שבעל פה? אם משה קיבל תורה שבעל פה על הר סיני, מדוע הוא לא מדבר עליה? מדוע יהושוע ממשיכו של משה לא מזכיר אותה? מדוע עזרא הסופר לא מזכיר אותה? מדוע אף מלך, נביא או מנהיג בעם ישראל מעולם לא הזכיר אותה? אם המושג "תורה שבעל פה" קיים באמת בתקופת המקרא, היינו מצפים להתקבל במושג הזה אלפי פעמים לאורך התנ"ך, אבל המושג "תורה שבעל פה" לא מופיע אף לא פעם אחת לאורך התנ"ך כולו.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** מיתוסים על האמונה המשיחית, תשובה לרב

---

### [מנהג 'הנחת תפילין' הרבני עתיק היומין איננו באמת מהתורה, אלא נשאב ממנהג אלילי מעמים פאגאנים.](https://igod.co.il/true-judaism/teffilin-not-from-torah/)

**Published:** יוני 20, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> מומחה למחשבת חז"ל, פרופסור נועם זהר (ראש המחלקה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר-אילן) מודה – הנהגת הנחת תפילן פותח ע"י חז"ל אך ורק בסוף תקופת בית שני. עד אז אף אחד ביהדות לא ייחס משמעות שהיא יותר מאשר אלגורית לפסוק "וקשרתם אותם על ידך והיו לטוטפות בין עיניך" (דברים י"א 18). רק בשלב מאוחר החליטו הרבנים להמציא ביצוי מעשי לפסוק.
> 
> "כל המצוות הינן תורה שבעל פה. ניקח לדוגמא את מצוות הנחת תפילין. בתורה כתוב: "וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך". לא נאמר בשום מקום בתורה שבכתב שצריך לשים שתי קופסאות שחורות מעור בהמה על היד ועל המצח." (הרב אורי שרקי)[\[1\]](/#_ftn1)

### **כיצד הגיעו מ- "טוֹטָפֹת" ל- "תפילין"?**

ראשית כל, המילה "תפילין" כלל לא מופיעה בתנ"ך. אלא שמאוחר יותר, חז"ל השתמשו במילה "טוֹטָפֹת" (שמות י"ג 16, דברים ו' 8, י"א 18) ועל ידי הוצאת הפסוק מהקשרו – טענו כי מדובר על התפילין. מקור המילה טוטפת הוא ככל הנראה מהארמית (טוֺטֶפְתָּא) ומשמעותו "תכשיט של נשים"[\[2\]](/#_ftn2) או "קישוט"[\[3\]](/#_ftn3).

את משמעות המילה טוֹטָפֹת בהקשרה המקראי אפשר להבין בקלות מהשוואה בין שני הציווים הכמעט זהים שבשמות פרק י"ג:

> וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ **וּלְזִכָּרוֹן** בֵּין עֵינֶיךָ… (שמות י"ג 9)
> 
> וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה **וּלְטוֹטָפֹת** בֵּין עֵינֶיךָ… (שמות י"ג 16)

פסוק 9 מפרש את פסוק 16 – 'טוטפת בין עיניך' מקביל ל'זכרון בין עיניך'. הרעיון הוא לא לענוד תכשיט בין העיניים, אלא שהתכשיט, משהו יקר ערך, מהווה סמל. כפי שאתה זוכר לענוד את התכשיט היקר שאתה מתפאר בו. ככה עליך לזכור את אלוהיך שהוציא אותך מארץ מצרים. הקב"ה זה עתה הוציא את עם ישראל ממצרים באותות ובמופתים, לאחר ייסורים וסבל בלתי יתואר ורב שנים ובפרק י"ג מושם דגש גדול על זכרון אותו מאורע לדורי דורות. המיקום חשוב לא פחות, בין העיניים מייצג את מרכז החשיבה שלנו, העיניים שלנו הן שמובילות אותנו. הפואנטה היא שהאמונה של עם ישראל באלוהים תבוא לידי ביטוי במעשים שלנו (עַל-יָדְךָ), במחשבות שלנו (בֵּין עֵינֶיךָ) ובלב שלנו (עַל-לְבָבֶךָ).

הטקסט אשר אליו יפנו אתכם במאמץ למצוא את האסמכתא למצוות הנחת התפילין, מצוי בספר שמות פרק י"ג, כמו גם בספר דברים פרק ו', בקטע המוכר של "שמע ישראל". בפסוק 8 כתוב: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל-יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת, בֵּין עֵינֶיךָ". כמה פרקים לאחר מכן, חוזר המשפט באופן דומה: "וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם" (י"א 18).

על סמך שני פסוקים אלו, הפיקו הרבנים תילי תילים של הלכות והנחיות מפורשות בנוגע לצורת התפילין הרצויה ולאופן ליפופם על הזרוע ועל הראש. כל זאת בהנחה שהמילה "טוטפות" משמעותה 'חפץ בעל רצועות עור צבועות בשחור'.

#### ברצוננו להפריך את הקשר שבין הפסוקים הללו לבין מנהג הנחת תפילין:

1. **הנחת תפילין לא נראית פרקטית בתנ"ך:** אם מצווה זו אכן מצווה יום יומית כה חשובה ומרכזית, היינו מצפים למצוא אותה, תיאורים שלה ותיאורים של בני עם ישראל מניחים תפילין – מאות אם לא אלפי פעמים לאורך התנ"ך. היינו מצפים לקרוא על מלכים כגון דוד, שאול ושלמה המניחים תפילין או לפחות מצביעים על מנהג שכזה. היינו מצפים מנביאי התנ"ך להניח תפילין ולקדם את המנהג בקרב עם ישראל. היינו מצפים לקרוא על מנהיג או דמות תנכית כלשהי ה"מניחה תפילין" או לכל הפחות מבקש מהעם לעשות זאת. אולם למרבה הפלא, אין ולו גם דמות מקראית אחת אשר מתוארת כמניחה תפילין ולו גם ברמז.

2. **האם הביטוי מילולי?:** היהדות הרבנית לוקחת באופן מילולי את הפסוקים הללו. אך באותו הקטע מצווה לא רק לשים בין העיניים ועל היד, אל גם "עַל-לְבָבֶךָ", אם כך, מדוע הרבנים לא קושרים רצועות עור צבועות גם על החזה? גם במשלי ג' 3 נכתב: "חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל-יַעַזְבֻךָ, קָשְׁרֵם עַל-גַּרְגְּרוֹתֶיךָ, כָּתְבֵם עַל-לוּחַ לִבֶּךָ", אם כך, מדוע הרבנים לא קושרים תפילין לא רק על החזה (לב) אלא גם על הגרגורת?

3. **ההיבט הפילולוגי והמגדרי של הטקסט וחוסר עקביות**: ידוע כי כאשר בוחנים את מצוות התורה, ניתן לחלקן לסוגים שונים בכמה אופנים, כמו למשל: חלוקה למצוות עשה, מול מצוות אל תעשה; או חלוקה למצוות אשר הזמן גרמן, מול מצוות אשר אינן תלויות בזמן. חלוקה נוספת למצוות ניתן לעשות לפי סוג הנמען (או המושא) שלהן, כלומר: לפי קבוצות האוכלוסייה אשר אליהן פונות המצוות. לפי חלוקה זו, ניתן למיין את מצוות התורה לארבע קבוצות ברורות: *(1)* מצוות אשר פונות לגברים בלבד; *(2)* מצוות אשר פונות אל נשים בלבד; *(3)* מצוות אשר פונות אל קבוצה מסוימת ומוגדרת בעם; *(4)* מצוות אשר פונות לכלל ישראל. לדוגמא, בויקרא י"ח מפורטות מספר מצוות הפונות לגברים בלבד וכך גם בויקרא י"ט 27. בעוד, בויקרא י"ב ובמדבר ה' 31-12 מתוארות מצוות אשר רלוונטיות לנשים בלבד. בויקרא פרק ו' ופרק ט"ז 28-2 כתובות מצוות אשר פונות לכוהנים לבדם ובפרק י"ד פונות מצוות ספציפיות עבור מצורעים בלבד. למעשה, כל מצווה אשר אינה שייכת לשלוש הקבוצות הקודמות, מיועדת אוטומטית לכל עדת ישראל, נשים וגברים כאחד. חשוב לזכור כי למרות שמצווה מסויימת רשומה בלשון זכר, אין זאת אומרת כי היא פונה אוטומטית לגברים בלבד. כך למשל, ברור כי הציווי "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ' 8) והציווי "לֹא תִרְצַח" (שמות כ' 13) פונים הן לגברים והן לנשים ללא יוצא דופן.
    הציווי – "שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד. וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל-לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל-יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" – פונה אל כלל ישראל, גברים ונשים כאחד, אבל אז ניתקל בבעיה לא פשוטה בנוגע למצוות התפילין הנגזרת מפסוק 8. מדוע? מפני שידוע לכל שעל פי ההלכה הרבנית רק גברים מניחים תפילין.[\[4\]](/#_ftn4) שנאמר: "נשים פטורות מלהניח תפילין. ואם רוצות להחמיר על עצמן ולהניח תפילין, יש למחות בידן". אך אם הטוטפת (התפילין, כביכול) המוזכרות בפסוק 8 לגברים בלבד, מדוע מצופה מנשים לקיים את יתר המצוות באותו קטע (כמו למשל: המצווה לאהוב את אלוהים מכל הלב, כמצווה בפסוק 5)? ברור כי מתגלה כאן חוסר עקביות.[\[5\]](/#_ftn5)

4. **הפרשנות לפסוק סמלית**: פרופ’ יהודה אליצור מזכיר את פרשנותו של רשב”ם שצונזרה ע"י הרבנים[\[6\]](/#_ftn6) לפסוק "לְאוֹת עַל־יָדְךָ" אשר בשמות י”ג 9: “לפי עומק פשוטו: יהיה לך **לזכרון** תמיד, **כאילו** כתוב על ידך”. אליצור מוסיף כי למרות שמרבית הקוראים בתורה סבורים כי פשוטו של מקרא מכוון למצוות תפילין, “רשב”ם חולק על הדעה הרווחת… ומדגיש, כי מצוות תפילין היא אך מדרשו של הכתוב ואילו פשוטו אחר."[\[7\]](/#_ftn7) כלומר, אפילו בין הרבנים היו שראו את הציווי בתור ציווי סמלי בלבד, ולכן הרבנים צינזרו את פרשנותם. כאמור, רק בתקופה מאוחרת החליטו הרבנים לא להסתפק בממד האלגורי, ולשוות למצווה נופך מעשי.[\[8\]](/#_ftn8)
5. **מקור התפילין הוא בעבודת אלילים**: חוקרים מעידים כי מנהג קשירת התפילין רווח בעם ישראל לפני תקופתם של התנאים ולמעשה, מסתבר כי קמיעות הדומים בצורתם לתפילין היו בשימוש נפוץ בקרב תרבויות עתיקות של עובדי אלילים ובעיקר באגן הים התיכון[\[9\]](/#_ftn9). יתרה מכך, פרופ’ מנחם הרן מאיר כי “בִמקורם נתפסו ה’טוטפת’ וה’אות’ כסמלים מאגיים דימוניים, ושימוש בקמיעים מעין אלה, שהיו מוצמדים לראש או לזרוע, היה נוהג בעולם העתיק."[\[10\]](/#_ftn10)
    כמו הרבה קמעות אחרים, גם במקרה הזה, ראו רבני הפרושים את העמים מסביב לעם ישראל מבצעים טקס אלילי וחיקו אותו. על פי מנהג הנחת התפילין, חפץ דומם (רצועות עור שנצבעו בשחור) הופכות בעת השלמתן לקמע קדוש בעל סגולה על טבעית, מעין חיבור מיסטי עם אלוהים שברגע שמלפפים על הזרוע מעביר ברכות רוחניות מאלוהים לאדם המבצע טקס זה. דבר שני ולא פחות חשוב, כבר הוכח מעבר לכל ספק כי התפילין נחשבו ע"י חז"ל לקמיע מוערץ בעל כוח אפוטרופאי, דהיינו כזה שביכולתו להרחיק רוחות רעות ושדים.[\[11\]](/#_ftn11) בנוסף, המחקר מצא כי השימוש בקמיעות בעלי תוכן מאגי הנקשרים לגוף, היה נפוץ בקרב תרבויות פגאניות רבות באזור מסופוטמיה.[\[12א\]](/#_ftn12) עוד על פי חוקרים, למצרים היה מנהג מיסטי, לפיו המצרים היו כותבים מילים על פפירוס, מקפלים את נייר הפפירוס ותוחבים אותו לאריגי פשתן תפורים לקופסא. האמונה היתה כי לקמעות הללו יש כוח מיסטי לברך את בעל הקמע.\[12ב\]

![](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2025/10/phylactery.png-300x132.webp "phylactery.png - ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")

פרופ’ טור-סיני חידד את העובדה כי התפילין נחשבו בעיני חז”ל כקמיעות לשמירה על האדם בכוח האלוהות. הוא אף חושף כי ייתכן והתפילין, בצורתם כפי שקבעום חז”ל, שאולים ממצרים הקדומה, שם התייחסו לדמותו של נחש קדוש הנקשר על הראש כקמיע המזכיר את התפילין ברבנות.[\[13\]](/#_ftn13) פרופ’ יהושע בלאו הראה כי אפילו בכתבי הרמב”ם (שלכאורה סלד מהשימוש בקמיעות) מתגלים הקשר והזיקה בין הקמיע לתפילין.[\[14\]](/#_ftn14)

6. **הפרשנות לפסוקים אלה הייתה תחילה מטאפורית**: פרופ’ נעם זהר סבר כי מנהג הנחת התפילין החל ע”י חז”ל רק בשלהי תקופת בית שני; עד אז, הוא טען, הפסוק “וקשרתם אותם על ידך והיו לטוטפות בין עיניך” (דברים י”א 18) – התפרש באופן אלגורי בלבד, קרי שיהיו חקוקים וקשורים בלב ובשכל.[\[15\]](/#_ftn15)
    גם באנציקלופדיה המקראית נאמר כי לפי פשט הכתוב בספר דברים ו’ 8, “אין כוונתם \[של הטוטפות\] לחפצים ממשיים, אלא למטאפורות לזכירה." [\[16\]](/#_ftn16).
    פרופסור נועם זהר, ראש המחלקה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר-אילן, מודה כי הנהגת הנחת תפילין פותח ע”י חז”ל אך ורק בסוף תקופת בית שני. עד אז אף אחד ביהדות לא ייחס משמעות שהיא יותר מאשר אלגורית לפסוק “וקשרתם אותם על ידך והיו לטוטפות בין עיניך” (דברים י”א 18). רק בשלב מאוחר החליטו הרבנים להמציא ביצוע מעשי לפסוק.

> "ראה כיצד לאחר 2000 שנות גלות חזרו יהודים מכל קצוות תבל עם אותן תפילין" (הרב דניאל בלס)[\[17\]](/#_ftn17)

דמיינו לעצמכם יפנים שיצהירו כי העובדה שבכל רחבי העולם, כבר אלפיים שנה, כל יפני מגלגל סושי באותו האופן, משמעה שאלוהים העניק ליפנים הוראות בעל-פה לאופן הכנת הסושי. זאת פחות הלוגיקה בה משתמשים רבנים כמו הרב דניאל בלס. בשפה הפילוסופית, מדובר בכשל לוגי שנקרא "נון סקויטור" (בעברית: "אינו נובע מכך"). זה הוא כשל לוגי בו המסקנה בטיעון (קיומה של תורה שבעל-פה) אינה נובעת מן ההנחות (המנהג עתיק). כפי ההשוואה לסושי היפני, או לכל מסורת עתיקה אחרת שקיימת בעולם, עצם הוותק של המסורת לא מוכיח את "אלוהותה".

> "כשמצאו את התפילין של ראש במערות קומראן…2,200 שנה והתפילין לא השתנו. עם ישראל מדייק, כי כמו שקיבלנו בדיוק ככה אנחנו מעבירים לדור הבא.", "אותן פרשיות של היום הן אותן הפרשיות שנמצאו אז. לא יותר ולא פחות. הכל מדוייק. זה לא פלא. מה שמשה קיבל בסיני העביר לדור הבא והם לדור הבא וכך עד עצם היום הזה"(הרב זמיר כהן)[\[18\]](/#_ftn18)

ואכן, בשנת 2014 התפרסמה כתבה "התפילין העתיקות והקטנות ביותר",[\[19\]](/#_ftn19) ככל הנראה מלפני 2200 שנה בקירוב. ממצא זה, טוענים רבנים מסויימים, מוכיח כי התפילין קדמו לכתיבת התלמוד ולכן הן מהוות הוכחה לתורה מדוייקת שמועברת בעל-פה באופן רציף ממשה בסיני שנשמרה עד ימינו אנו באדיקות, בדיוק וללא סטיות. הלא ההלכה לגבי התפילין ברורה וכתובה הן במשנה, הן ב"משנה תורה" לרמב"ם, הן ב"שולחן ערוך" (הלכות תפילין). ב"קיצור שולחן ערוך" אף נאמר כי "מי שמניח תפילין פסולין, לא בלבד שאינו מקיים את המצווה, אלא שמברך כמה וכמה ברכות לבטלה, שהוא עוון גדול" (הלכות תפילין, סימן י'). מיד לאחר האמירה הזו, מציינת ההלכה לפרטי פרטים ובדיוק רב כיצד אמורים להיראות התפילין אשר לכאורה הועברו מדור לדור, החל במשה וכלה ברבנים.

אך זו טעות, שכן לדברי ד"ר יונתן אדלר (שחקר את אותן תפילין) ישנם הבדלים מהותיים בינן לבין התפילין כיום: גודלם של התפילין שונה, צורתם שונה, צבעם שונה ופסוקי התורה בתוכם אינו זהה לתפילין כיום.[\[20\]](/#_ftn20) לדוגמא, בניגוד לתפילין המקובלים בהלכה הרבנית כיום, התפילין שנמצאו בקומראן כללו בתוכם את עשרת הדיברות.[\[21\]](/#_ftn21) תפילין אלו, כלל אינם כשרים.

חשיפת התפילין העתיקות בסך-הכל מוכיחה כי קמיעות מסוג זה קיימים היו בקרב עם ישראל עוד לפני העלתה של התושב"ע על הכתב. נכון, ייתכן כי המאגיה, הכשפים והקמיעות למיניהם, הגיעו לשיאם בקרב חוגים רבניים רק בשלהי ימי הביניים, כפי שמראה פרופ' גדעון בוהק בהרצאתו[\[22\]](/#_ftn22) אך ידוע כי כבר בתקופת בית שני החלה תעשיית הקמעות לקבל הכרה וגושפנקא מאת חז"ל; ולראיה, המשנה (במסכת שבת) חושפת – בלי כוונה – כי התפילין היוו חלק בלתי מבוטל מתעשיית הקמיעות האלילית הזו שהגיעו מעמי הגויים.[\[23\]](/#_ftn23)

אם כך עולה השאלה, כיצד ייתכן כי התפילין אשר התגלו בקומראן מעידות על תוקפה של התושב"ע, אם הן כל-כך שונות מהתפילין הרבניות שההוראות להן כביכול הועברו ברצף מושלם מסיני? במילים אחרות, התפילין העתיקות כה שונות מהתפילין המסורתיות, שעצם ההתייחסות וההפנייה אליהן – מהווה גול עצמי לתיאורית התורה שבעל-פה.

### **מיתוס הילת התפילין**

בעקבות מחקר "מדעי" שהתפרסם לפני שנים בנושא השפעת הנחת התפילין על הראש,[\[24\]](/#_ftn24) אוהבים הרבנים לדבר על מה שנקרא "הילת התפילין". קרי, על-כך שרמתו הרוחנית של המניח תפילין עולה כאשר הוא עושה זאת. האם יש ממש בטענה זו ואם כן, מה משמעותה?

חסידי אותו מחקר, מדווחים כי הממצאים גילו שכמות האנרגיה הרוחנית לכאורה, עלתה כאשר משתתפי המחקר הניחו תפילין לראשם. ד"ר סטיבן שרם פרסם מחקר אחר אשר תוצאותיו הראו כי נקודת המגע של התפילין בראש וביד חופפות בדייקנות את נקודות הדיקור הסיני, שבאמצעותן ניתן לרומם את האנרגיה הרוחנית לכאורה. יתרה מכך, מחקרו הוכיח כי הדרך בה מניחים את התפילין, הולמת את דרך הטיפול של הרפואה הסינית.[\[25\]](/#_ftn25) אם תוצאות מחקר זה אכן נכונות, המשמעות היא שלא התפילין גורמות להעלאת האנרגיה, אלא מקום הנחתם. במילים אחרות, לתפילין עצמם אין כל השפעה רוחנית; מקום הנחתם הוא המכריע. משתמע מכך שאם נכרוך את התפילין על הרגל או סביב הבטן, לא תהא להם כל השפעה אנרגטית יוצאת דופן. בקיצור, זה לא התפילין אלא המיקום.

[\[1\]](/#_ftnref1) https://ravsherki.org/index.php?option=com\_content&view=article&id=1545:15451545-1545&catid=413&Itemid=100513

[\[2\]](/#_ftnref2) לפי מילון העברית המקראית (מ.צ. קדרי, 2007: 377).

[\[3\]](/#_ftnref3) ראו בן יהודה ד', ערך 'טוטפת', עמ' 1860.

[\[4\]](/#_ftnref4) לראייה, זכרו את הביקורת הדתית אשר סופגות "נשות הכותל" בגין מאבקן להניח תפילין ולהתעטף בטלית. תנו דעתכם לדבריו של ר' מרדכי צבי, אשר מצד אחד מציין תקדים להנחת תפילין בידי נשים ומצד שני פוסל את נשות הכותל על הסף:

"ונשאל למה למחות בפניהן/ הרי יש תקדימים למעשיהן/ וכי בנותיו של שאול המלך או רש"י לא הניחו תפילין/ וכי אשתו של יונה הנביא שונה מהן כשעלתה לרגל וחכמינו לא היו מוחין/ אלא יש להבין דבר בסיסי/ ואין כאן לא פיקנטריה ולא לשון הרע עסיסי/ פשוט מאד והמעמיק יראה נכוחה/ שיש וחכמים מצאו לנכון למחות או היתה דעתם נוחה/ אם הכוונה היא מעלין בקודש בנוסף לקיום המצות החיוביות/ יהיה קשה למנוע עשייה בידי הנשים הצדקניות/

אך דא עקא שלא קשה לראות בעליל/ שזאת התרסה וצורה של תרגיל/ לקעקע את הממסד הקיים מתוך ידיעה / ואפשר להביא הוכחות לזה ולהרחיב היריעה / וכבר הזכרנו בראשית המאמר ומעלה אני חשד /שמישהו בכל הסיפור הזה נשמע משוחד/ וכי נוכל להעיד עליהן אמת ובתמים/ שפיהן וליבן שווים וזה מעשה תמים/ הרי מטבע הדברים הדברים יעוררו סערה בקרב הציבור/ והאם צעקות ועתונות ושערוריות עדיפות על דיבור/ כל ההסברים וכל הטענות/ לא יכסו את המגמה והכוונות/ ויש מי שעוד יקרא לזה חוסר הבנות/ ולא יהיה למי למה ואיך לענות/ מדוע ,אני שואל, להרוס במקום לבנות/ וכי על ידי זה נוכל את בית המקדש לבנות". נלקח מאתר: 

באתר של "נשות הכותל" נאמר: "המאבק של נשות הכותל התחיל בדצמבר 1988 לאחר הכנס הבינלאומי הראשון של פמיניסטיות יהודיות… "כחלק מהכנס, תכננו הנשים המשתתפות לקיים תפילת הודיה לשלום המדינה ברחבת הכותל עם ספר תורה. כאשר הגיעו והחלו החלו לקרוא בתורה, התפרצה השתוללות אלימה מצד עזרת הגברים. הם ירקו עליהן, התעללו בהן התעללות מילולית וסחבו להן את ספרי הסידור מהיד… "כתגובה לאירועים אלו, רב הכותל דאז, מאיר גץ, עליו השלום, התבטא בערוץ הרדיו "קול ישראל" ואמר ש- "מה שעשו נשות הכותל זו פרובוקציה זולה וזה כמו להביא חזיר אל רחבת הכותל המערבי. נשים בכותל זה כמו חזיר בכותל". [http://womenofthewall.org.il/he](http://womenofthewall.org.il/he/)

[\[5\]](/#_ftnref5) אגב, אותו דבר נכון גם לגביי הקטעים המקבילים בשמות י"ג ובדברים י"א; גם שם ברור מעל כל ספק, כי ההקשר מכוון לכלל ישראל – גברים ונשים גם יחד.

[\[6\]](/#_ftnref6) רבי שמואל בן מאיר – פרשן מקרא בן המאה ה- 11 ונכדו של רש”י.

[\[7\]](/#_ftnref7) פרופ’ יהודה אליצור, “ישראל והמקרא: מחקרים גיאוגרפיים, היסטוריים והגותיים”, 2000: 16.

[\[8\]](/#_ftnref8) שרון שלום, בתוך: מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, 2012: עמוד 363 (בהערת שוליים מס’ 168).

[\[9\]](/#_ftnref9) פרופ’ בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, ח’, 1982: 886-888.

[\[10\]](/#_ftnref10) מנחם הרן, האסופה המקראית: תהליכי הגיבוש עד סוף ימי בית שני ושינויי הצורה עד מוצאי ימי הביניים – חלק ב, 2003: 180.

[\[11\]](/#_ftnref11) ראו בעניין זה, מאמרו של ד"ר יוסף חיות, רבי משה זכות מגרש הרוחות: קבלה מאגיה ורפואה בראשית העת החדשה, פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, קיץ תשס"ג, עמ' 121-142.

[\[12א\]](/#_ftnref12) פרופ' בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו – ח: שם – תתני, ירושלים, בהוצאת: מוסד ביאליק, 1982: 886.
\[12ב\] Kaiser, W. C., Jr. (2008). Exodus. In T. Longman III & D. E. Garland (Eds.), The Expositor’s Bible Commentary: Genesis–Leviticus (Revised Edition) (Vol. 1, p. 437). Grand Rapids, MI: Zondervan.

[\[13\]](/#_ftnref13) פרופ’ טור-סיני, הלשון והספר: בעיות יסוד במדע הלשון ובמקורותיה הספרותיים – כרך האמונות והדעות, 1955: עמוד 127.

[\[14\]](/#_ftnref14) יהושע בלאו (עורך), תשובות הרמב”ם, כרך ב’, 1989: עמוד 539. ראו גם במשנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק י’, ה’)

[\[15\]](/#_ftnref15) אליבא דיהושע השל, שורשיה של מצוות התפילין אינם בתורה שבכתב; אדרבא הוא סבר כי כוונת הביטוי ‘לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם’ אינו נאמר “אלא בדרך משל ומליצה, והמובן העיקרי בהם שלא ימושו מזכרונם תמיד…” (בספר: “יהושוע השיל שור: מאמרים”, 1972: עמוד 193).

[\[16\]](/#_ftnref16) פרופ’ בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, ח’, 1982: עמוד 893.

[\[17\]](/#_ftnref17) https://www.hidabroot.org/question/214938

[\[18\]](/#_ftnref18) https://www.youtube.com/watch?v=l4YPTLpM9pI & https://www.youtube.com/watch?v=DkJ4Qfe-aNs

[\[19\]](/#_ftnref19) http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/573/445.html

[\[20\]](/#_ftnref20) בראיון לאתר NRG בתאריך 18.04.2014, בלינק:

[\[21\]](/#_ftnref21) ד"ר דוד נחמן, בתוך: מנחם קיסטר (עורך), "מגילות קומראן מבואות ומחקרים" – כרך ראשון, ירושלים, בהוצאת: יד יצחק בן-צבי, 2009: 143.

[\[22\]](/#_ftnref22) 

[\[23\]](/#_ftnref23) בפרק ח' (משנה, מסכת שבת) מקשרים חז"ל בין 'עור', 'קמיע' ו'תפילין': "המוציא חבל, כדי לעשות אוזן לקופה… "נייר, כדי לכתוב עליו קשר מוכסין… "עור, כדי לעשות קמיע. קלף, כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין, שהיא "שמע ישראל" (דברים ו,ד)".

[\[24\]](/#_ftnref24) לפרטי המחקר, בלינק הבא: [https://www.facebook.com/permalink.php?story\_fbid=178162328989259&id=150497401755752&substory\_index=0](https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=178162328989259&id=150497401755752&substory_index=0)

[\[25\]](/#_ftnref25) Steven Schram, Tefillin: An Ancient Acupuncture Point Prescription For Mental Clarity, Journal Of Chinese Medicine, No. 70, October 2002

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, תשובה לרב

---

### [שבעים פנים (או שבעים תירוצים) לתורה?](https://igod.co.il/answer-rabbi/seventy-faces-torah/)

**Published:** יוני 20, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> מאז שהתחלנו לפרסם סתירות ברורות וגסות בין התנ"ך לדברי חז"ל, אנו נתקלים בתירוץ החוזר על עצמו שוב ושוב: "שבעים פנים לתורה".

קיומן של מאות סתירות תיאולוגיות, פילוסופיות ופילולוגיות בין ספרות חז"ל ("התורה שבעל-פה") לבין התנ"ך אינן דבר חדש. אם התורה אומרת 'לבן' והרבנים אומרים 'שחור', אין מדובר בשבעים פנים, אלא בסתירה ובמחלוקת תהומית. קחו למשל את הסתירה הבאה: בבראשית י"ח 8 נאמר במפורש כי שלושת אורחיו של אברהם אכלו מהכיבוד אשר נתן להם.

חז"ל מלמדים כי למעשה הם לא אכלו כלל (בראשית רבה, פרשת וירא). כאן מתגלות שתי ברירות בלבד: או שהם אכלו, או שלא אכלו! התורה אומרת "וַיֹּאכֵלוּ". הרבנים אומרים "לא אכלו!". אך זה לא מונע מהרבנים לטעון כי ייתכנו 70 פירושים שונים וסותרים אחד את השני בו זמנית, בניסיון לתרץ סתירות אלו. אך תירוץ זה לא משנה את העובדה כי הרבנים אינם אלא תועים ומטעים.

חשוב לציין, הביטוי "70 פנים לתורה" אינו מופיע כלל בתנ"ך; המונח נטבע לראשונה על ידי פרשן התורה אברהם אבן-עזרא (המאה ה- 11-12 לספירה), ובשום אופן אינו נותן צידוק או הכשר לסתור את התורה, אלא מתייחס אל דרכי פרשנות שונות לקטעים במקרא הדורשים עיון או הבהרה. למעשה, אבן-עזרא דווקא מעלה על נס את דרך הפשט, כפי שציין: "ובעבור הדרש דרך הפשט איננה סרה, כי שבעים פנים לתורה" (אבן עזרא בהקדמתו לפירוש התורה).

אגב, יש בחומש מספר דוגמאות לדרך בה התמודד משה כאשר לא ידע כיצד ליישם את תורת ה' במקרים תקדימיים שונים (ויקרא כ"ד 11-14, במדבר ט' 6-11, פרק ט"ו 32-36, פרק ט"ז 1-5, פרק כ"ז 1-5). למקרה שתהיתם, הוא לא ערך שימוש בעיקרון "70 פנים לתורה"; דבר אחד משותף לקטעים אלה: בכולם פנה משה בתפילה ישירה לאלהים וחיכה לשמוע ממנו כיצד ליישם לפעול.

אולם יש בעיה חמורה נוספת הנובעת מיישום נואל של "70 פנים לתורה" כהצדקה לריבוי הסתירות בדברי חז"ל. על המחלוקת והסתירות בין תלמידי הלל ושמאי, נאמר בתלמוד: "שלוש שנים נחלקו ב"ש וב"ה; הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים" (בבלי, עירובין י"ג ע"ב).

החזון האיש, ניסח זאת מעט אחרת באומרו כי "כל דברי ראשונים נאמנים עלינו כנתינתם מסיני… "ואין מקום לנטות מדבריהם" (אברהם ישעיהו קרליץ, 1997: 201). ההשלכות של קביעות אלו גובלות בחילול השם; אם רב אחד אומר 'לבן' ורב אחר אומר על אותו הדבר 'שחור' – ושניהם קולעים לכוונתו של האל, משמע כי יש סתירה פנימית, מחלוקת או ריבוי פנים (אולי שבעים?..) בתוך האלוהות, רחמנא ליצלן. תודה לאל, אנו יודעים כי אפשרות זו אינה תתכן, שהרי המקרא מדגיש כי אלהים הוא 'אחד'; ה' הוא 'אמת' וכל עולה לא תמצא בו (דברים ו', ירמיהו י' 10, מזמור נ"א 18).

בעיה אחרת של יישום ל"70 פנים לתורה" יכולה להוביל למצב משולל היגיון, אשר לפיו: 2 + 2 לאו דווקא = 4, כי-אם כשבעים תשובות שונות, כגון: 5, 6, 7, וכו'. במצב אבסורדי כזה, בו קיימות ריבוי אמיתות סותרות במקביל, בחשבון אחרון לא קיימת אמת כלל.

בנוסף, המושג "שבעים פנים לתורה" הוא מושג חסר משמעות ריאלית. הדת-הרבנית היא מערכת משפטית-הלכתית, ולכן אין אפשרות שיהיו שבעים פנים לחוק אחד.

לסיכום, הניסיון לתרץ את הסתירות של הרבנים בפירושם את התנ"ך תחת הטענה כי "70 פנים לתורה" היא סתירה לוגית פנימית. לעומת זאת, אנו מאמינים כי דבר אלהים משקף את רצונו של האל ואת האמת המוחלטת והבלתי מתפשרת המאפיינת אותו. הסתירות בין רבנים אחדים לרבנים אחרים וגרוע מכך – הסתירות בין התושב"ע למקרא, אינן ניתנות ליישוב ולפתרון מרושל על-ידי התירוץ האומלל של "70 פנים לתורה". אם כתבי הקודש משקפים אמת אחת מוחלטת אשר אינה משתמעת לשני פנים, חובה על כולנו להיכנע לרגליה במקום להידחק לאצטלה מיותרת ולפלפולי סרק.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** תשובה לרב

---

### [הנה שה האלוהים | שיר הלל](https://igod.co.il/songs/lamb-of-god-worship/)

**Published:** אוגוסט 7, 2026
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

״הנה שה האלוהים״ נולד מתוך כמיהה עמוקה לעולם שאינו מלא בכאב, עוול ושברון. זהו שיר המשקף את הצורך שלנו לשוב אל אהבתנו הראשונה, ולהיאחז בתקווה ובנחמה שנמצאות בידיעה שהאדון תמיד ממתין לנו בזרועות פתוחות, ומזמין אותנו לחזור אליו כמו בן השב אל אביו. בתקופה שבה עמנו ומדינתנו נושאים כאב רב כל כך, נפשנו ממשיכה לזעוק אליו. שה האלוהים, הנושא את חטאת העולם, נשאר נאמן – הוא כוחנו, תקוותנו ונחמתנו. לנצח. אנחנו מקווים שהשיר הזה יביא עידוד, נחמה ותזכורת לנוכחותו בחיינו.

מילים: יואל דייויס וליאל דייויס
לחן: יואל דייויס ויוני דייויס
הפקת סאונד, הקלטות וטכנאות: יוני דייויס
הקלטה: אולפן יובל אמנויות הפקה חזותית,
צילום ועריכה: וילה נוראהו
מיקס: אבי פרודין
מאסטרינג: רוברט זידלו
קול מוביל: יואל דייויס
קולות: ליאל דייויס ואביגיל זטולסקי פסנתר: ליאב דייוייס ועמנואל רורו חלילית: איתמר דייויס
כינור: נתן זבודניק
גיטרה בס: מארק דנוול
כלי הקשה וכלי מיתר: יוני דייויס וירון צרניאק
משתתפים נוספים בקליפ: מיטל בר דוד (כינור), יוחנן נראל (קלידים)

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** שירים

**תגיות:** ווידאו

---

### [ישוע אמר 2,000 מילים ששינו את ההיסטוריה האנושית | הדרשה על ההר פרק 1](https://igod.co.il/jesus-new-testament/sermon-mount-ep-1/)

**Published:** אוגוסט 5, 2026
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

הצטרפו אלינו להכיר את הדרשה המפורסמת ביותר של ישוע – הדרשה על ההר. בפרק הזה נבחן את המבנה המכוון שלה ואת ההקשר שלה בתוך הסיפור הרחב של כתבי הקודש.

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** הדרשה על ההר, ישוע - פועלו ודמותו, יֵשׁוּעַ והברית החדשה

**תגיות:** ווידאו

---

### [סוד יום הכיפורים שהרבנים מפחדים שעם ישראל יגלה](https://igod.co.il/answer-rabbi/yom-kippur-secret/)

**Published:** יוני 20, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> השנה, ביום הכיפורים, עקבנו בעניין רב אחר הקונפליקט המעניין שהתפתח בין היהדות האורתודוקסית (החסידים והחרדים) לבין היהדות המסורתית ("דתיים לייט" כהגדרתה של רחלי מלק בודה במוסף השבת של ידיעות אחרונות). בעוד היהדות האורתודוקסית טענה כי יש להקריב תרנגול כפרות כקורבן בעבור חטאים, היהדות המסורתית קידמה את הרעיון כי מספיק לתת תרומה כספית ולצום מאוכל ליממה על מנת לכפר על חטאים, בטענה כי טקסייה של היהדות האורתודוקסית מוגזמים ומיושנים. מעניין לראות כי ישנם זרמים ביהדות האורתודוקסית שעדיין מכירים בעובדה כי התורה דורשת קורבן דם בעבור חטאים. בעוד, היהדות המסורתית מבטלת צורך זה ומנפנפת בביטול את דרישתה של התורה.

ראשית חשוב להזכיר, בתקופת המקרא, יום הכיפורים היה תלוי בבית המקדש, במזבח ובכהונה, ללא אלו אין שום תוקף ליום הכיפורים. בכל מקרה, יום הכיפורים נועד לכפר על חטאים לאומיים בשגגה, ולא על חטאים אישיים.

בתקופת המקרא, שבוע לפני יום הכיפורים היה מסתלק הכהן הגדול מביתו למקום שקט בו יכל היה להכין עצמו רוחנית. בליל יום כיפור הכהן הגדול לא ישן, ובמהלך היום הקריב קורבנות, נכנס לקודש הקודשים בפעם האחת והיחידה בשנה והקריב; תחילה היה עליו להקריב קורבן עבור עצמו. ואז, שעיר שנועד לכפר על חטאי עם-ישראל. במקביל, עם ישראל היה מענה את נפשו (צם ומתפלל) על חטאיו לאלוהים. הצום היה עניין סמלי ושולי, ולא מה שכיסה את חטאיי העם לאותה השנה (צר לנו לאכזב, אך דילוג על ארוחת בוקר לא מניב סליחת חטאים. ע"פ מצוות התורה, על חטאים חייב דם להישפך…). דמו של הקורבן כיסה את החטאים של עם ישראל, בעוד הצום והתפילה היה הדרך של אנשי עם ישראל להביע חרטה עמוקה ואמיתית מליבם, במקביל לקורבן שהוקרב. אחרי כל התהליכים המדויקים, בסופו של החג, המתין העם ל"חותמת הרשמית", האישור הרשמי מאלוהים לכך שקיבל את הקורבן ושחטאיי העם אכן נמחלו, איך? החוט האדום שהיה תלוי בבית המקדש ("לשון של זהורית") הפך לעיני כולם מאדום ללבן. כך ידע הכהן הגדול ועם ישראל כולו כי אלוהים קיבל את קורבן יום הכיפורים. אנשי העם שמחו, שרו ורקדו, וליוו את הכהן הגדול לביתו בחגיגה גדולה – חטאיהם כוסו ונסלחו לשנה נוספת! עד עכשיו נתנו רקע, ועכשיו העניינים באמת עומדים להתחמם!

אז הנה הקטע המעניין באמת – בגמרא (מסכת יומא פרק ד דף לט עא-עב) הרבנים מתארים כי כארבעים שנה לפני חורבן בית המקדש (סביב שנת 30, שהרי המקדש נחרב סביב שנת 70) החוט של לשון הזהורית הפסיק להלבין ללבן מאדום ולכן גרם לדאגה רבה בקרב מנהיגי העם. מאז שנת שלושים לספירה הפסיק אלוהים לתת את האישור ביום הכיפורים, לשון הזהורית כבר לא הולבנה יותר! אלוהים לא מוכן לקבל עוד את קורבן יום הכיפורים. מדוע? ומדוע דווקא בתאריך זה?

מאותה העת, היה על הרבנים להמציא את היהדות מחדש, כזאת שתעבוד גם ללא אישורו של אלוהים. הם אמנם שמרו על השמות "יהדות" ו"תורה", אבל היהדות שהתפתחה היתה שונה, וגם התורה השתנתה, לא עוד תורת משה, מעכשיו; "התורה שבעל פה". עם התורה שבעל פה, אין עוד צורך בקורבן עבור חטאים, מספיק לומר תפילות ולדלג על כמה ארוחות כדי "לזכות" בסליחת חטאים. כך נוצרה לה תורה חדשה ויהדות חדשה – "היהדות הרבנית" שמאותה תקופה ועד היום, הלכה והתרחקה מהמקורות עד כדי כך שכיום, כל דימיון בין יהדות התנ"ך ליהדות הרבנית – מקרי בהחלט.

אז מדוע אלוהים הפסיק לקבל את קורבנות הכיפורים ודווקא בתאריך הזה? כארבעים שנה לפני חורבן בית המקדש, שנת שלושים, היתה השנה בה נצלב ישוע!

בברית החדשה, יוחנן אמר על ישוע: "הִנֵּה שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם". שאול השליח, בפרק ט' שבאגרתו אל העברים כתב: "הַמָּשִׁיחַ לֹא נִכְנַס אֶל מִקְדָּשׁ אֲשֶׁר נַעֲשָׂה בִּידֵי אָדָם וַאֲשֶׁר הוּא בָּבוּאָה שֶׁל הָאַמִתִּי, כִּי אִם בָּא אֶל עֶצֶם הַשָּׁמַיִם לְהֵרָאוֹת עַתָּה בַּעֲדֵנוּ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים אַף לֹא בָּא לְהַקְרִיב אֶת עַצְמוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת, כַּכֹּהֵן הַגָּדוֹל הַנִּכְנָס שָׁנָה בְּשָׁנָה אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּדָם אֲשֶׁר אֵינוֹ דָּמוֹ; שֶׁאִם כֵּן, הָיָה צָרִיךְ לִסְבֹּל פְּעָמִים רַבּוֹת מֵאָז הִוָּסֵד תֵּבֵל. אֲבָל כָּעֵת נִגְלָה פַּעַם אַחַת, בְּקֵץ הָעוֹלָמִים, לְהָסִיר אֶת הַחֵטְא בְּקָרְבַּן עַצְמוֹ."

סליחת חטאים יכולה להתקבל אך ורק דרך מותו המכפר על הצלב של ישוע המשיח – היהודי המפורסם ביותר והמוערץ ביותר בקרב הגויים.

### **הלכות יום הכיפורים – מצאו את ההבדלים**

מצוות יום כיפור נותנות אינדיקציה מדויקת לתהום שנפערה בין יהדות התנ"ך לבין ההלכה הרבנית. הרבנים מבטיחים כי התושב"ע ניתנה בסיני ובלעדיה בלתי-אפשרי להבין וליישם את התורה שבכתב. יום כיפור, אז והיום, טופח על פני תובנה זו ומוכיח מעבר לכל ספק כי מדובר בשתי תורות זרות ונבדלות זו מזו.

#### **בתורה שבכתב**

בויקרא ט"ז מתוארות מצוות יום הכיפורים לפרטי פרטים; מרביתו של הפרק מתמקד בעבודת הכוהן (פסוקים 1-28), אשר נושא את משקל יום זה על כתפיו כמעט באופן בלעדי. בפסוקים 29, 30 מתוארות שתי המצוות החלות על העם כולו ולא על הכוהן לבדו: "וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל־מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ… שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם". גם תיאור יום הכיפורים בויקרא כ"ג ובספר במדבר כ"ט מאשש את העובדה כי ביום זה מוטלות על עם ישראל שתי מצוות בלבד והכוהן הגדול נושא על עצמו את החלק הארי העוסק בהקרבת קורבן הכיפורים.

לפי התורה אם-כן, אלו שתי המצוות שעל העם לקיים:

- לענות את הנפש.
- לשבות מכל מלאכה.

#### **בתושב"ע**

כאמור, על-פי תורת משה, מרבית ממצוות יום הכיפורים נופלות על כתפיו של הכוהן הגדול. כעת, שימו לב כיצד נראות הלכות יום כיפור לפי היהדות הרבנית, כפי שסיכם אותן הרב ברוך אפרתי (בהתבסס על "קיצור שולחן ערוך")[\[1\]](/#_ftn1):

- מצוות עשה מן התורה לשוב אל השם, על ידי וידוי מעשינו הרעים וחרטה עליהם…
- 'כפרות'… אנו נוהגים לעשות כפרות על תרנגול או על כסף. מותר לעשות כפרות על כרטיס האשראי בתרומה באינטרנט דרכו. מסובבים את הכרטיס על הראש ככסף, ומתכוונים על כמות התרומה באמירת הכפרות.
- מצווה לטבול במעיין או במקווה, אין לברך על הטבילה.
- מתפללים מנחה מוקדם לפני סעודה מפסקת ובמנחה אומרים וידוי בתפילת הלחש אך לא בחזרת הש"ץ.
- מדליקים נרות חג בברכה, וכן שהחיינו, ככתוב במחזור. בנוסף יש להדליק נר נשמה, שכן הבדלה נעשה על נר שדלק כל היום.
- מתעטפים בטלית לפני השקיעה בברכה…
- יש להימנע מחמשה דברים – אכילה ושתיה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, יחסי אישות.
- אסור לעשות מלאכה ביום כיפור.
- בבוקר נוטלים ידיים עד קשרי האצבעות.
- מותר לדבר במהלך הצום; על אכילת מאכלים בצאתו.
- מעריב של מוצאי הצום אומרים 'אתה חוננתנו'.
- מקדשים את הלבנה אף על פי שטרם אכלנו, שכן אנו שמחים בכפרתנו.
- עושים הבדלה כבכל מוצאי שבת, לכתחילה על נר ששבת כל היום. אם אין נר כזה, מותר לעשות הבדלה בנר שהודלק במוצאי היום.

**מאי נפקא מינה**

חלק מהסעיפים ברשימה מתפתחים לכדי הלכות סבוכות ומפורטות אף יותר, אך דבר אחד בולט מייד לעין; מתוך כל ההלכות לעיל, שתיים בלבד מופיעות בתורה שבכתב: (א) עינוי הנפש ע"י הצום; (ב) והאיסור ממלאכה. לכל יתר ההלכות אין יד ורגל עם תורת משה. אדרבא, ניכר כי הן תוקנו בידי הרבנים שנים רבות לאחר חורבן בית המקדש השני.

דבר אחר שיש לתת עליו את הדין הוא סעיף 2 ברשימה, לפיו "נוהגים לעשות כפרות על תרנגול או על כסף. מותר לעשות כפרות על כרטיס האשראי בתרומה באינטרנט דרכו. מסובבים את הכרטיס על הראש ככסף, ומתכוונים על כמות התרומה באמירת הכפרות". לפי תורת משה, הקרבת הקורבנות ע"י הכוהן, היא לבדה הביאה לכפרה על חטאי העם (ויקרא ט"ז 16-34). במילים אחרות, על-פי התורה, היתה הכפרה תלויה באופן מוחלט בעבודת הכוהן. אולם לפי ההלכה הרבנית, החליף "סדר הכפרות" (הכולל סיבוב תרנגול או כסף מעל הראש) את עבודת הכוהן ודי בו לפדיון כפרות.[\[2\]](/#_ftn2)

הלכות התושב"ע מחדדות אפוא את הדבר הבא: אם מצוות יום כיפור מדאורייתא התבססו על עבודת הכוהן הגדול, הרי שההלכה דרבנן, התעלמה מסמכותו לחלוטין והעבירה את המושכות לידי הרבנים. ללא הרבנים והתושב"ע לא זו בלבד שאין בידינו כל ידיעה על-אודות ההלכות הללו, אלא שאין כל הסבר כיצד לקיימן ולפיכך אנו תלויים ברבנים עצמם, שיורו לנו את הדרך.

כך התחלף יום כיפור ממועד התלוי לחלוטין בעבודת הכוהן במשכן/בבית המקדש, ליום המבוסס על מסורת הלכות הרבנים ותלוי בסמכותם הבלעדית.

[\[1\]](/#_ftnref1) פורסם ב"ישראל היום", 14.09.18 וניתן לקריאה בלינק: 

[\[2\]](/#_ftnref2) אביגדור שנאן, סידור אבי חי – תפילות וברכות לבית ולמשפחה, בהוצאת: ידיעות אחרונות קרן אבי חי, 1999: 74-76.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** יום כיפור, מועדי ישראל, תשובה לרב

---

### [סוד המקראות הגדולות שהרבנים לא רוצים שתדעו](https://igod.co.il/true-judaism/secrets-rabbinic-texts/)

**Published:** יוני 20, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> יצירת המופת היהודית הגדולה חובקת בתוכה סוד כמוס, המהדיר שלה גילה אמת שכיום הרבנים ממש לא רוצים שתדעו עליה!

היצירה הקרויה 'מִקְרָאוֹת גְּדוֹלוֹת' היא יצירת מופת, מנכסי צאן ברזל של התרבות היהודית, אוניברסיטת בר-אילן הגדירה בתור "מעמודי התווך של ארון הספרים היהודי". הכוללת ארבעה רכיבים: (א) המקרא על ניקודו וטעמיו; (ב) ה'מסורה' על שני חלקיה: הגדולה והקטנה; (ג) התרגומים הארמיים; (ד) פרשני המקרא הקלסיים של ימי הביניים, יוצרי פרשנות הפשט היהודית. יש בתבנית הזו של המקרא ונושאי כליו משום ביטוי של צורה למעמדו המרכזי של המקרא בתולדות עם ישראל, ולפעילות הרוחנית הבלתי פוסקת שהתנהלה סביבו בכל הדורות, להבנת המסר שהוא נושא עמו לדורות ראשונים ואחרונים.

המהדורה החשובה ביותר נדפסה בשנים רפ"ד-רפ"ו (1524 – 1526). המהדיר היה יעקב בן חיים אבן אדוניהו, שעיצב את צורת המהדורה עם ארבעת המרכיבים שנזכרו למעלה. בן חיים עשה מאמצים גדולים לתת בידי קוראיו נוסח מתוקן של המקרא, הערות המסורה, התרגומים והפירושים, על פי כתבי היד שהיו בידו.

למה אנחנו מספרים לכם את זה? כי הנה סוד שהרבנים ניסו לשמור מכם בסוד ולקבור את עובדת קיומו מתחת לשטיח. מאחר שאותו מהדיר יהודי, יעקב בן חיים אבן אדוניהו, בעקבות מחקרו המעמיק בכתבי הקודש (התנ"ך) ובפרט בנבואות על המשיח, הגיע לידי מסקנה ואמונה כי ישוע מהברית החדשה, הוא משיח ישראל המובטח בנבואות התנ"ך! באותו הרגע שהצהיר על אמונתו בפומבי, הרבנים טענו כי השתגע ובגד במסורת היהודית ולפי כך הפסיקו לראות בו כיהודי וניסו לקבור את זכרונו מתחת לשטיח.

חושבים שעכשיו המצאנו זאת? ראו לדוגמא את דבריו של חתן פרס ישראל, הרב מרדכי ברויאר: "כבר הזכרנו לעיל את עבודתו הגדולה של יעקב בן חיים בהתקנת נוסח המקרא ובעריכת המסורה. על עבודה זו הוא זכה להערכת חכמי דורו; ור' אליהו בחור כתב לו שיר הלל, שהודפס בסוף כרך הכתובים של מקראות גדולות דפוס ויניציאה רפ"ד–רפ"ו. אולם סופו של האיש הזה לא היה טוב כתחילתו, וזקנתו ביישה את ילדותו: בערוב ימיו הוא המיר את דתו והתנצר, וכך הוציא את עצמו מכלל ישראל." (הרב מרדכי ברויאר במאמרו "מקראות שיש להם הכרע")

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, תשובה לרב

---

### [תשובה לטענתו של הרב דוד ארצי](https://igod.co.il/answer-rabbi/reply-claim-rabbi-david-arzi/)

**Published:** יוני 20, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> הרב דוד ארצי כותב לנו:
> 
> "אני יהודי שמאמין בביאת המשיח כמו כל היהודים בעולם. כרגע אינני יודע מיהו המשיח אבל כל מי שיטען לכתר זה אני חייב לבדוק מה ההוכחות שהוא מביא איתו. אתם טוענים שישו הוא משיח, אז אנו חייבים לראות האם הוא מיוחס לדוד המלך ע"ה שזהו התנאי ההכרחי כפי שאתם בעצמכם שלחתם בקישור כי המשיח חייב להיות ממוצא דוד. ובכן ההוכחה היחידה שלכם להיותו של יש"ו משיח, היא שושלות היוחסין המופיעות בברית החדשה והמתועדות אצל מתיו ולוקס. כשמעיינים בשושלות האלה אז ראשית רואים שמתיו ולוקס מכחישים זה את זה בשמות הקיימים שם, לוקס רושם שמות אחרים ומתי רושם שמות אחרים אבל הבעיה המרכזית בשושלות האלה שאם נבחן את השמות המופיעים שם שלכאורה היו צריכים להראות שיש"ו מיוחס לדוד המלך, בעצם מגלים שכל השמות בשושלות של מתיו ולוקס הם בעצם מומצאים ובדויים. לא רק שהם לא קיימים בתנ"ך אלא שמתיו ולוקס המציאו שמות חדשים וכל זאת כדי לשכנע אותנו שיש"ו הוא צאצא של דוד המלך.
> 
> הבה נבחן את הכתוב בשושלות היוחסין בתנ"ך. בתנ"ך דברי הימים א' פרק ג' פסוקים יט-כד כתוב: זרובבל הוליד את חנניה וחנניה הוליד את ישעיה וישעיה הוליד את רפיה ורפיה הוליד את ארנן וארנן הוליד את עבדיה ועבדיה הוליד את שכניה ושכניה הוליד את שמעיה ושמעיה הוליד את נעריה ונעריה הוליד את אליועיני ואליועיני הוליד שבעה את הודויהו ואת אלישיב ואת פליה ואת עקוב ואת יוחנן ואת דליה ואת ענני.
> 
> שימו לב לזיוף המתוחכם: בתנ"ך זרובבל הוליד את חנניה כתב מתי: זרובבל הוליד את אביהוד ב. וכך במקום חנניה הוליד את ישעיה כתב מתי: אביהוד הוליד את אליקים, ג. ובמקום ישעיה הוליד את רפיה כתב מתי: אליקים הוליד את עזור, ד. במקום רפיה הוליד את ארנן כתב מתי: יעזור הוליד את צדוק, ה. ובמקום ארנן הוליד את עבדיה כתב מתי: צדוק הוליד את יכין, ו. במקום עבדיה הוליד את שכניה כתב מתי: יכין הוליד את אליהוד, ז. ובמקום שכניה הוליד את שמעיה כתב מתי: אליהוד הוליד את אלעזר, ח. במקום שמעיה הוליד את נעריה כתב מתי: אלעזר הוליד את מתן, ט. ובמקום נעריה הוליד את אחיועיני כתב מתי: מתן הוליד את יעקב, י. במקום אליועיני הוליד את הודויוהי ואת אלישיב ואת פליה ואת יעקב ואת יוחנן ואת דליה ואת ענני כתב מתי יעקב הוליד את יוסף.
> 
> מובן כיצד לשיטתו של מתי יש"ו מיוחס לדוד המלך. אם משתילים שם בדוי ולא אחד בשושלת ארוכה כל שהיא, הרי שמשם זה והלאה אפשר יהיה להמשיך את רשימת השמות הלא ידועים והלא מוכרים עם שמות בדויים נוספים רבים ולהטות את שושלת היוחסין לכיוון הרצוי. כך בדיוק ארע במקרה הנ"ל. מתי בחר לשתול את השם "אביהוד" ולייחסו ל"זרובבל" כבנו, בכך בלבד הטה מתי את השושלת מהשם הראשון השתול והבדוי והלאה עד לשם המבוקש שהוא "יוסף" (אביו החורג של יש"ו).
> 
> עכשיו כשהוכחתי לכם כי ישו איננו צאצא של דוד המלך ע"ה, כפי שעולה מהתנ"ך ולהבדיל מתוך הברית החדשה, ללא שום פרשנות של חכמי ישראל, תבינו שיש"ו איננו יכול להיות המשיח המיועד לאנושות.
> 
> קחו תתחילו לעבור שם שם בברית החדשה וככה תבינו שעבדו עליכם כל החיים שוטים ארורים.
> 
> לפחות לנו היהודים יש שושלות יוחסין מסודרות מאב לבן. וכל צדיק בדורנו שהוא מזרע דוד יש לו שושלת יוחסין מסודרת עד דוד המלך. אבל לכם גם כשיש שושלת יוחסין מתברר כי היא מזוייפת, מומצאת בדויה ומסולפת. הרבה צרות היו לעם ישראל מכל מיני בני זונות. אנחנו לא צריכים אותכם שתשווקו לנו עוד בן זונה בתור משיח. חבל שמטיפשות אי אפשר לייצר כסף הייתם מיליונרים היום חחחחחחח"

לרב דוד ארצי ולקוראים שלום,

האם אתה ער לכך שעד לאחרונה טענה זו לא הופיעה אפילו מצד המתנגדים החריפים ביותר לברית החדשה ולישוע? האם אתה יכול לנחש מדוע טענה זו לא הועלתה בתלמוד, במדרשים או בימי הביניים? היא לא עלתה משום שאין לה כל בסיס. לצערנו, ככל שאנו מתרחקים מתקופת כתיבתם של המקרא ושל הבשורות, הולך ופוחת הדור ואנו מאבדים תובנות רבות שהיו ידועות לראשונים. כנראה שלא בכדי, לא עלתה הטענה הזו על-ידי חז"ל; הם, לא מצאו לנכון להציע את ה"סתירה" שאתה הצעת. מכל מקום, הבא נענה לטענות שלך אחת לאחת ונראה עם יש דברים בגו:

האם אינך מודע לכך כי כל מגילות היוחסין שמורות היו בבית המקדש עד שזה נחרב? האם אתה מתכחש לכך? אם כן, יש לך בעיה לא איתנו, אלא עם ההיסטוריה של עם ישראל. התנ"ך וכתבי הברית החדשה אינם בבעלותנו ואינם ניתנו רק לנו פה בשנת 2014 למשמרת. אנחנו פשוט נכנעים להם באמונה ומנסים לחקור אותם כמיטב יכולתנו. לעומתנו, מתי ולוקס חיו וכתבו את בשורותיהם לפני חורבן בית המקדש, עת שהיו השושלות נגישות לכל. האם אתה מתכוון להאשימם גם בכך?

לגופו של עניין, השושלת אינן "ההוכחה היחידה" שלנו; השושלת יכולה להיות עוד ראיה אחת מתוך שרשרת ארוכה של ראיות רבות אחרות המצביעות על ישוע כמשיח ישראל (ראו סרטונים ומאמרים פה באתר המוכיחים כי רק ישוע מתאים לנבואות התנ"ך על המשיח!). מתי ולוקס מתעדים את הגנאלוגיה של ישוע מנצרת. בתקופתו, ציפו למשיח נצר לבית דוד ומחברי הבשורות מעידים על ציפייה זו ביתר שאת.

או שישוע הוא המשיח של יהודה, ישראל וכל העולם, או שאינו המשיח של אף אחד! אתה מבין זאת? או שהוא המשיח שלך ושלי, או שהוא איננו המשיח של איש מאיתנו! לשאלתך, כן; לפי נבואות המקרא ולפי כתבי הברית החדשה, חייב המשיח לבוא משושלת בית דוד ומיהודה (מעניין כי עובדה זו לא מנעה מחלוץ היהדות הרבנית, רבי עקיבא, לקבוע כי בר-כוכבא הוא המשיח, למרות שבר-כוכבא לא השתייך לבית דוד… או לא מונעת ממך לשים בפייסבוק שלך תמונות של הרבי מלובביץ עם הכיתוב "משיח", על אף שאין דרך להוכיח כי הוא מבית-דוד…).

מפני שכותבי הברית החדשה ידעו כי המשיח חייב לבוא מבית דוד, הם לא היססו לאמת זאת עם שושלתו של ישוע ולכתוב זאת בבשורותיהם (אגב, גם שאול השליח, שלפי החוקרים כתב את אגרותיו לפני הבשורות, מציין כי ישוע נמנע על בית דוד). האם שאלת את עצמך פעם את השאלה הבאה: איזו סיבה היתה למתי או ללוקס להמציא שושלת ולשקר? הרי הם לא היו חייבים להאמין בישוע ולהיות לתלמידיו!

מה אפוא גרם להם ללכת בעקבותיו, לסבול רדיפות ולמות מוות אכזרי בשל אמונתם בו? יתרה מכך, אם הם היו משקרים חלילה, האם לא היה מישהו מתקופתם שהיה מצביע על הטעויות שעשו? מדוע אין לנו בנמצא ביקורת בעניין זה מתקופת בית שני ומחז"ל? התשובה חוזרת על עצמה – כי להם היתה גישה לבדוק את השושלות המתועדות בבית המקדש ולאמת את העובדות, לכן הן לא העזו לערער על האמת.

להבדלים בין מתי ללוקס יכולים להימצא מספר הסברים, אשר השכיח וההגיוני ביותר בהם הוא שאחד מדווח על שושלת מרים והשני על זו של יוסף. כמו כן הקדשנו לכך מאמרים וסרטונים בנושא פה באתר.

כתבת: "בתנ"ך דברי הימים א' פרק ג' פסוקים יט-כד כתוב: זרובבל הוליד את חנניה… "שימו לב לזיוף המתוחכם: בתנ"ך זרובבל הוליד את חנניה כתב מתי: זרובבל הוליד את אביהוד".

תשובה: ציטטת יפה מדברי הימים, אך חבל שלא עשית זאת באותו האופן גם מבשורת מתי… מתי כותב בפרק א' פסוק 1: "סֵפֶר תּוֹלְדֹת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בֶּן־דָּוִד בֶּן־אַבְרָהָם"; ובסוף הגנאלוגיה בפסוק 17: "וְהִנֵּה, כָּל־הַדֹּרוֹת מִן־אַבְרָהָם עַד־דָּוִד אַרְבָּעָה עָשָׂר דֹּרוֹת וּמִן־דָּוִד עַד־גָּלוּת בָּבֶל אַרְבָּעָה עָשָׂר דֹּרוֹת וּמִגָּלוּת בָּבֶל עַד־הַמָּשִׁיחַ אַרְבָּעָה עָשָׂר דֹּרוֹת".

כבר בפתיחה, רומז מתי על האופי היהודי-מקראי של כתיבתו, לאמור: מותר לדלג בין השמות כאשר מדווחים על שושלות (ראה בעזרא פרק ז', במלכים ב' פרק כ"ג, ובדברי הימים א' פרקים ו', כ"ב, כ"ד). גם כשחותם מתי את כתיבת השושלת הוא רומז על דילוג כאשר הוא חוזר על המספר 14 כמספר טיפולוגי (אתה מוזמן לבדוק ולמצוא כי אצל לוקס מופיעים למעלה מ- 40 שמות בין דוד למרים, בעוד שאצל מתי מופיעים רק 14. האם זה יצא כך במקרה או בכוונה?). חוקרים משערים כי מתי כיוון לקהל יהודי יותר מאשר קהלו של לוקס, ולכן ההבדלים המכוונים בין השניים.

כתבת: "בכך בלבד הטה מתי את השושלת מהשם הראשון השתול והבדוי והלאה עד לשם המבוקש".

תשובה: מפני שאתה לא מוצא את השמות שמציין מתי בספר דברי הימים, אתה קופץ למסקנה שהוא בדה אותם מליבו, שהוא זייף, שהוא שיקר! האם אינך מוציא דיבתו רעה על-לא עוול בכפו? האם לא חשבת שזה ייתכן כי מתי ובני תקופתו היו מודעים לשמות נוספים בשושלת זרובבל – שמות שאינם מצוינים במקרא בסדר עוקב ורציף וכי כן היו מתועדים בבית המקדש? להזכירך, התנ"ך מתעד אך ורק שמות ספורים בלבד משושלת דוד המלך, שקרוב לוודאי שמנתה אלפי, (אם לא עשרות אלפי) שמות; מזמן חייו ועד לתקופת בית שני, רובם מן הסתם לא מתועדים בתנ"ך, אך כן היו ידועים ומתועדים בבית המקדש, עד שזה נחרב:
– לפי יוסף בן מתתיהו: בספרו "נגד אפיון" מדווח יוסף בן מתתיהו כי בבית המקדש השני היה ארכיון מיוחד עבור מגילות היוחסין, בעיקר כדי לשמור על ייחוד הכוהנים לעבודת הקודש (פרקים א', ו'-ז').
– לפי חז"ל: בתלמוד הבבלי, מסכת גיטין נ"ו, ע"ב מתואר כי לפני שביקש אספסיאנוס להחריב את ירושלים ואת המקדש, התחנן אליו רבן יוחנן שייתן לו שלושה דברים, השני מבין השלושה היה את שושלת רבן גמליאל ששכנה בבית המקדש (לרבות מגילות היוחסין של השושלות האחרות)
– לפי המשנה (מסכת מידות, פרק ה') ולפי הרמב"ם (משנה תורה, הלכות ביאת המקדש, פרק ו', י"א), בלשכת הגזית שבבית המקדש נשמרו בקפדנות מגילות היוחסין של הכהנים.
– ישוע מבית צדוק הכהן ע"פ חז"ל: על כך שישוע נמנע על שושלת בית דוד אנו קוראים גם בתלמוד הבבלי, סנהדרין מ"ג, ע"א: שם נאמר כי ישוע היה "קרוב למלכות" ומפרשים: "שהיה קרוב למלכות החשמונאים". והנה, גם לפי התיעוד בברית החדשה, היה ישוע מקורב לא רק לבית דוד, כי אם גם לכהונה, שהרי היה קרוב משפחה של יוחנן המטביל – צאצא של כוהנים (לוקס א' 5, 36). אתם מבינים, כאן היתה הזדמנות נהדרת לחז"ל לנסות ו"להוכיח אחרת", אך לא רק שהם לא עשו זאת, הם אף ייחסו אותו לשושלת הכהנים.
לסיכום, מאחר שהדרכים לתקוף את משיחיותו של ישוע הולכות ואוזלות לרבנים בימנו, הם נאלצים להמציא טיעוני-סרק חדשים שאף היסטוריון ואף לא חז"ל עצמם העזו להציע. מדוע? מאחר שכיום (ומאז חורבן בית המקדש השני!) אין עוד דרך לאמת או לשלול טענתו של אדם כלשהו להיות המשיח (משושלת דוד).

עובדה זו חייבת להעלות בראשו של כל יהודי את השאלה – עם ישראל קיבל התנבאות על כך שהמשיח יהיה משושלת דוד המלך כך שיוכל לזהותו, אך לפני קרוב לאלפיים שנה הוחרב בית המקדש ואיתו התיעוד שדרכו יוכל עם ישראל לדעת מי משושלת דוד ומי לא. אם המשיח לא הגיע עד אז, אז אנחנו תקועים!

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** תשובה לרב

---

### [מדוע מאות אלפי יהודים נוטשים את ההלכה הרבנית לטובת ישוע?](https://igod.co.il/true-judaism/thousands-leave-rabbinic-judaism-jesus/)

**Published:** יוני 20, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> בשנים האחרונות, גובר ועולה מספרם של יהודים אשר התאכזבו מהצביעות והכפייה הדתית אליה נחשפו בחייהם האישיים, אך מאחר שלא היו מוכנים לוותר על החיפוש הרוחני אחר אלוהים – מצאו מרגוע לנפשותיהם בלא אחר מאשר היהודי-ישראלי הידוע ביותר בעולם – ישוע (המכונה בלגלוג בפי הרבנים – "ישו", ראשי תיבות של 'ימח שמו וזכרו'). אומדנים שונים מעריכים כי כיום ישנם בין רבע מיליון למיליון יהודים ברחבי העולם המאמינים כי ישוע – הוא המשיח המובטח בנבואות התנ"ך1

רבים מאותם יהודים-משיחיים הינם בעלי עמדות מפתח בקהילות ולעיתים בוחרים לשמור לעצמם את אמונתם בפרטיות יחסית, מתוך חשש לרדיפה ומתגובותיהם של בעלי הדעה הקדומה הסובבים אותם: "אנחנו מבינים את זה, גם לנו שטפו את המוח מילדות, נולדנו לזה – היינו בטוחים שמדובר באמונה אלילית-פגאנית, שאלו ההולכים אחרי 'ישו' מאמינים בשלושה אלוהים. היינו בטוחים כי ישוע הטיף לעבודת אלילים זרה וכי הברית החדשה מלמדת שאלוהים זרק לפח את עם ישראל. תמיד קישרנו בין האינקוויזיציה והפוגרומים לבין ישוע – ככה הרבנים למדנו אותנו לחשוב, ולא העזנו לבדוק ולחקור ברצינות בעצמנו".

### ומה השתנה?

"כאשר קראנו את הברית החדשה ראינו שישוע הטיף בעד אהבה, שלום, חסד וחמלה (ואפילו לגויים). הוא אף לימד שעלינו לאהוב את האויבים שלנו ואת מי ששונא אותנו – תארו לעצמכם עולם כזה – זה יפתור את כל הבעיות. אבל ישוע גם סלד מהכת-הפרושית (עליה מבוססת הרבנות של היום) מאחר שראה בהם מנהיגים דתיים צבועים שכל מה שמעניין את רובם היה כוח שליטה וכסף, ממש כמו רבים היום. ומאחר שישוע לא קיבל את סמכותם, הם החרימו אותו, הסיתו והדיחו נגדו את עם ישראל. אבל הדבר המדהים ביותר זה שבתנ"ך, הנביא ישעיהו בפרק נ"ג מאות רבות של שנים לפני כן ניבא שזה בדיוק מה שיקרה: "נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ׃ אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה׃ וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲו‍ֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא-לָנוּ׃ כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲו‍ֹן כֻּלָּנוּ.." (קטע מתוך ישעיהו פרק נ"ג). נדהמנו לגלות כיצד הנבואות הללו על המשיח – על דחייתו, סבלו ומותו המכפר כקורבן חזרו על עצמן שוב ושוב בפי נביאי התנ"ך. היינו בטוחים שמישהו נתן לנו ספר נוצרי – אבל זה היה בתנ"ך שלנו בבית".

### אז לא מדובר באמונה בשלושה אלוהים ועבודת אלילים זרה?

"כמובן שלא, מדהים שכמעט כל יהודי שאיננו משיחי בטוח שבכך מדובר. ללא ספק נעשתה עבודה מאוד יסודית באלפיים השנים האחרונות כדי לדאוג שכולנו בתוך היהדות נחשוב בדיוק כך. אבל ישוע ריפא ועשה ניסים בשם אלוהי אברהם יצחק ויעקב! כשהוא עשה ניסים בקרב הגויים – הוא תמיד הפנה אותם לאלוהי ישראל, ולא לאלילים נוכריים. כולנו כבר הספקנו לשכוח שלא מדובר באיזה ישו נוצרי בלונדיני עם עיניים כחולות. אלא בישוע, יהודי שחי בארץ-ישראל ולימד תנ"ך. עליו נבואות התנ"ך גם הצביעו!"

### אם הוא באמת המשיח, למה אין שלום עולמי אלא רק מלחמות?

"פעם היה בעיתון דבריו של הרב עובדיה יוסף שטען שכאשר המשיח יבוא; הוא יחסל את כל הערבים בעולם. הציפייה של הרבנים המודרנים בימנו למשיח שיבוא ויחסל את כולם היא למען האמת שונה מאוד מהציפייה שניתן למצוא אפילו בקרב רבני חז"ל, הם שפיתחנו את המושג "משיח בן יוסף" (משיח שכמו יוסף – סובל מידי אחיו, נדחה על ידם ונזרק לגויים כאשר משפחתו חשבה עליו כמת). התפקיד האמיתי של המשיח זה לעשות שלום פנימי בלב (הרי זה המקור של כל המלחמות). אם מחר יבוא משיח שיעלים את כל הנשק והטילים בעולם, בני אדם עדיין ירימו אבנים ויזרקו אחד על השני, הרי הבעיה היא בפנים – בלב שלנו ששונא אחרים. ישוע בא לתקן את הבעיה הזאת – החטא שבלב שלנו, את המערכת יחסים שלנו עם אלוהים. הוא בא לספק לנו כפרה על חטאינו – במותו. הוא בא לתת לנו דוגמא לחיים מושלמים ובכך להעניק לנו ראייה חדשה על העולם, ראיה של הקרבה עצמית בעד הזולת – אהבה צרופה."

### אז מאיפה האנטישמיות אם מקורה לא בישוע? הרי בשמו גויים רבים רדפו יהודים. איזו מין אהבה צרופה זאת?

"חלילה! לפני אלף שנה, לדוגמא, לא היה אינטרנט או בתי דפוס. רוב הנוצרים לא ידעו מה כתוב בברית החדשה או מה אמר ישוע. הם נשאו את שמו לשווא כדי לקדם את האג'נדה המעוותת שלהם כלפי העם שלנו, בעודם שוכחים שישוע ושליחיו בעצמם היו יהודים ישראלים!. בקיצור כפי שלא תאשים את משה או את דוד המלך על התנהגותם הבזוייה של רבנים כיום, כך לא ניתן להאשים את ישוע על התנהגותם הבזוייה של קתולים שבאו אלף שנה אחריו.

אבל אסור לנו גם לשכוח כי ישנם מיליוני נוצרים בעולם שדווקא בגלל ישוע, רואים בנו העם הנבחר ואוהבים אותנו מאוד! בזכותם, בזכות התמיכה שלהם בישראל ובזכות התרומות של הנוצרים אוהבי ישראל הללו (המוערכות במאות מיליארדי דולרים מאז קום המדינה) הצלחנו להקים מדינה חזקה ויפה לתפארת."

### אם ככה, מדוע הרבנים לא מקבלים את משיחיותו של ישוע?

"ישוע הזכיר לעמנו משהו שאנשי הדת גרמו לנו לשכוח, אלוהים רואה את הלב שלנו, הוא לא מתרשם מחתיכת בד על הראש, גם לא מליפוף של רצועות עור של חיות מתות שנצבעו בשחור על הזרוע ועל המצח. התנוחות שבהן אנחנו מתנועעים בזמן שאנחנו קוראים מספר תפילה אולי מצליחות להרשים את הסובבים אותנו, אבל לא את אלוהים. על-פי ההבחנה של ישוע, בעוד מבחוץ הרבנים היו לבושים בבגדים יפים, עמוק בפנים, הלב שלהם היה רקוב ורחוק מאלוהים. (ההיסטוריון יוסף בן-מתיתיהו מתאר בצורה חריפה את מנהיגי הדת היהודית בתקופת בית שני כצבועים, גאוותנים ומושחתים ביותר). לכן, ישוע סרב לקבל את סמכותם. הוא הוכיח אותם על חטאיהם ולא קיבל אותם כנציגי אלוהים, אלא ראה בהם כאלו שנושאים את שם אלוהים לשווא ולמען הקידום העצמי שלהם – ולכן, מאז ועד היום – הם דוחים אותו, שונאים אותו, מעללים עליו אגדות נבזיות ומסרבים לקבל את משיחיותו."
נסיים עם כתביו של הרב ליכטנשטיין, שהיה רב מחוזי מפורסם על יהדות הונגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה והגיע בבגרותו לאמונה בישוע המשיח, לקראת מותו כתב:

"בעבר סברתי שהברית החדשה הינו ספר טמא, מקור לגאווה, אנוכיות, שנאה, אנטישמיות ואלימות, אך כאשר פתחתי את הספר, הרגשתי כיצד הוא שובה את ליבי בצורה משונה ונפלאה. לפתע, תפארת ואור חדרו לנשמתי. חיפשתי קוצים אך מצאתי ורדים, פנינים במקום אבנים, במקום שנאה מצאתי אהבה. במקום נקמה מצאתי סליחה. במקום עבדות מצאתי חירות.

היהודי חולה מזה כמעט אלפיים שנה, ביקור רופאים או חיי-פאר לא ירפאו אותו, אלא באמונה בלבד, ובקשר אישי עם המשיח-ישוע, נוכל למצוא רפואה על ידי כוחו המרפא של המשיח. המחפש רפואה, הצעתי כי ירים את פניו בענווה ויביט על ישוע בהדר תפארתו האלוהית, כשהוא נישא ומורם לנצח נצחים כגואלה של האנושות, משיח ישראל ושר השלום.

לפני כאלפיים שנה, ישבו בירושלים אנשי הסנהדרין ובין עצמם תהו כיצד להכחיד את ישוע. אז, קם רבן גמליאל הנודע ואמר: "העצה או הפעולה הזאת תופר אם מאת בני אדם היא. אבל אם מאלוהים היא, בכל מקרה לא תוכלו להפר אותה, פן תימצאו נלחמים באלוהים!" (מעשי השליחים ה':כ"ז-ל"ח, הברית החדשה). אין ספק שפעולה זאת הייתה פעולת אלוהים משום שלא הופרה עד עצם היום הזה. אש הקודש לא דעכה ולא כבתה קרוב לאלפיים שנה, היא הרחיקה בהתפשטותה יותר מכל רודן כובש עולם אחר. היא תיעצר רק כשתגיע ללבבות ישראל."
1.נכון ליוני 2015 – לפי ויקיפדיה העברי מדובר על כחצי מיליון עד מיליון. לפי ויקיפדיה הלועזי מדובר על בין רבע מיליון לחצי מיליון (נכון לשנת 2012).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, ישוע היהודי הדגול, מיתוסים על האמונה המשיחית, תשובה לרב

---

### [תגובה לטענת הארגון החרדי 'יד לאחים' אודות הלידה הניסית של המשיח](https://igod.co.il/answer-rabbi/reply-miracle-birth-jesus/)

**Published:** יוני 20, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> יד לאחים: "האמונה אצל היהודים המשיחיים שישו באמת נולד מבתולה בלי מעורבות של אב אנושי. אם כך איך הוא יכול לטעון כי הוא צאצא של דוד המלך? – תנאי הכרחי אשר בלעדיו אי אפשר להיות משיח ואף לא מועמד לתפקיד זה! בתנ"ך נאמר במפורש כי המשיח חייב להיות צאצא ישיר של דוד המלך – בן אחר בן.
> 
> "וְעַתָּה ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹר לְעַבְדְּךָ דָוִד אָבִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לּוֹ לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מִלְּפָנַי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל…" (מלכים א פרק ח', כ"ה)
> 
> "כִּי כֹה אָמַר ה' לֹא יִכָּרֵת לְדָוִד אִישׁ ישֵׁב עַל כִּסֵּא בֵית יִשְׂרָאֵל." (ירמיה פרק ל"ג, י"ז)
> 
> "כֹּה אָמַר ה' אִם תָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי הַיּוֹם וְאֶת בְּרִיתִי הַלָּיְלָה וּלְבִלְתִּי הֱיוֹת יוֹמָם וָלַיְלָה בְּעִתָּם. גַּם בְּרִיתִי תֻפַר אֶת דָּוִד עַבְדִּי מִהְיוֹת לוֹ בֵן מֹלֵךְ עַל כִּסְאוֹ וְאֶת הַלְוִיִּם הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתָי." (ירמיה פרק ל"ג, כ'-כ"א)
> 
> אם אין לישו אב אנושי, אז אין הוא נצר לשלשלת אשר ממנה יבוא המשיח, כיון שלפי קני מידה תנ"כיים, המשיח חייב להיוולד דווקא מאישה שהיא לא בתולה, כלומר מאבא ואמה טבעיים. לאור זאת משונה מאוד כיצד מתעקשים המיסיונרים להוכיח כי ישו נולד מבתולה, הרי טענה זו פועלת נגדם!

אז כיצד ניתן לטעון כי ישוע המשיח נמנה על צאצאיו של דוד, בשעה שהבשורות מדווחות על כך שנולד מבתולה וללא זרע גברי. בחסד האל, נשתדל לענות על השאלה משלושה כיוונים: א- מנקודת מבטו של התנ"ך; ב- מזווית הראיה של כתבי הברית החדשה; ג- מתוך משנתם של חז"ל.

**א-** מנוקדת מבטו של המקרא: לגופו של עניין, צודקים חברי יד לאחים בטענתם כי המשיח חייב לבוא משושלתו של דוד בן ישי (הם אף הביאו כמה ציטוטים נכונים לעניין, למרות כי משום מה השמיטו את הבולט שבהם מישעיהו י"א 1-10). חבל שהם שכחו לציין בטיעונם המנומק כי על אף שהמשיח חייב להיות בן דוד, הכתובים מכריזים כי המשיח גדול מדוד המלך, אשר מכנהו אלהים ואדון (תהילים פרק מ"ה 3-8; ופרק ק"י 1). בנוסף, שכחו המקטרגים להזכיר כי המשיח – מוצאותיו מקדם והוא עתיק יומין (מיכה ה' 1; ודניאל ז' 13-14), כלומר: היה קיים לעולם.

אם לא די בכך, לידתו הניסית של המשיח מעלמה-בתולה, על-יד אות משמים (ישעיהו ז' 14) מוסיף ומגביר את התובנה כי מדובר במשיח על-טבעי. חיזוק אחר לכך מתקבל מישעיהו נ"ג, שם נאמר כי המשיח "יַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו, וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה" (פס' 2), כלומר: לידתו של המשיח תהיה דומה לשורש חי העולה יש מאין, מאדמת טרשים מדברית, ללא השקיה מלאכותית וללא טיפת מים טבעית.

כמובן כי המקרא מלא ברמזים נוספים השופכים אור על מוצאו העל-טבעי של המשיח; רמזים ופסוקים אשר אם נמנה אותם אחד לאחד, לא יהיה סוף לתשובתנו. לכן, מפני שאיננו חפצים להקדיש את הסאה, נסתפק בכך לעת עתה ונעודד אתכם לאתר קטעים אלו בעצמכם, ככתוב: "וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר" (דברים י"ג 15).

דבר נוסף אשר נטען בשאלה היה כי כיוון שלמשיח נולד ללא מעורבות אב ביולוגי, אינו יכול להיחשב כצאצא ראוי ובר סמכא. לא זו בלבד שטענה זו מייצגת בורות מקראית ממדרגה ראשונה, היא אף מניחה כי אין במקרא שושלות אשר נסמכו על מוצא מטריכאלי (מצד האם ולא רק מצד האב). תודה לאל, כתבי הקודש מספקים כמה וכמה דוגמאות למקרים בהם לא היה אב ביולוגי או גבר נוכח ועדיין קיבלה השושלת תוקף וקיבלו הנשים התייחסות (ראו למשל: מקרה בנות צלפחד בספר במדבר, פרקים כ"ו-כ"ז, ל"ו).

**ב-** מנקודת מבטם של כתבי הברית החדשה: מחברי ספרי הברית החדשה היו ספוגים בדעת המקרא לאחר שהמשיח בכבודו ובעצמו פתח את עיניהם ולימד אותם את הכתובים (לוקס כ"ד 27). העובדה כי ישוע נולד מבתולה לא מנעה מאיש לקרוא עליו תיגר ולומר כי אינו זכאי למשיחיותו. הכל הבינו היטב כי אין סתירה בין לידת הביתולין לבין היותו של המשיח צאצא לבית דוד דרך אימו (מתי, פרקים א', ט', ט"ו, כ"א, שם מזוהה ישוע כבן דוד ע"י רבים).

המשיח חייב היה לבוא לעולם ללא התערבות זרע אנושי-חוטא, על מנת שיוכל לכפר עבור חטאינו כשה תמים וללא רבב (ישעיהו נ"ג 4-11;יוחנן א' 29; פטרו"א א' 23). מחברי הברית החדשה הבינו אמת זו לאשורה ופשוט תיעדו בכתב את הנס שקרם עור וגידים לנגד עיניהם. נכון, ההבנה של אמת זו וקבלתה, תלויה אך ורק בפועל ובהתגלות רוח הקודש (יוחנן ג' 3-12) ולכן אנו תפילה כי ה' יפתח עיניכם אלי אורו הנפלא של המשיח.

**ג-** מנוקדת מבטם של חז"ל: פתחנו ואמרנו כי למרות מלאי התשובות אשר כבר שלחנו לחברי יד לאחים ושותפיהם בעניין זה ממש, טרם קיבלנו תגובה הולמת ועניינית. קל וחומר כאשר הצבנו אותם מול ציטוטים מחז"ל, אשר משקפים את אותה הדעה לפיה לגואל ישראל אין צורך באב ביולוגי. מכל מקום ועל אף ההתעלמות המוחלטת מצידם, הנה הדברים שוב:

האמונה לפיה אין המשיח צריך להיות בן לאב ביולוגי (כפי שהיא באה לידי ביטוי גם בברית החדשה) היתה גם נחלתם של חז"ל. וכך כתוב במדרש "בראשית רבה" ל"ה 8: "(אמר) רבי משה הדרשן: למדתיה, הגואל אשר אקים מכם אין לו אב, שנאמר: הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח (זכריה ו' 12), וכן הוא אומר: ויעל כיונק לפניו וכשרש מארץ ציה (ישעיה נג' 2)". והרעיון חוזר על עצמו בפרק ל"ז 22 של אותו מדרש: "אמר רבי ברכיה: אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם אמרתם לפַני יתומים היינו ואין אב. אף גואל שאני עתיד להעמיד מכם אין לו אב, שנאמר: הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח" (זכריה ו' 12). וכן אמר ישעיהו: ויעל כיונק לפניו (ישעיהו נג' 2)". נראה אפוא, כי הציפיות שהיו לחז"ל מהמשיח, מתיישבות יפה גם עם סיפור לידתו הניסית של רבי ישוע המשיח.

למעשה, גם כתבי הברית החדשה וגם כתבי חז"ל מספרים לנו כי אין המשיח זקוק לאב ביולוגי מפני שהוא לא אחר מאשר בנו של אלהים. השימוש בפסוק 7 ממזמור תהילים השני, כהוכחה לכך שהמשיח הוא בן האלהים, נמצא הן במעשי השליחים, יג: 33; הן באיגרת אל העברים: פרק א, פס' 5 ופרק ה, פס' 5; והן בתלמוד הבבלי, מסכת סוכה נב, ע"א.11 אגב, ישוע בעצמו הודה בפני הכהן הגדול כי הוא המשיח בן האלהים ואף הוסיף כי "מעתה תראו את-בן-האדם ישב לימין הגבורה ובא עם-ענני השמים",12 ממש כפי שאומרת הנבואה בספר דניאל (פרק ז, פס' 13).

בנוגע לתובנה כי לאלהים יש בן, ניתן לפנות לפסוקים הראשונים ממשלי פרק ל, ובמיוחד לסוף פסוק 4 המסתיים בשאלה: "מה שמו ומה שם בנו, כי תדע". בספר "מנחת אליהו", המצטט מילקוט משלי, מגיעה התשובה המיוחלת, ולפיה: "'מי עלה שמים וירד', זה הקב"ה – שעלה אלהים בתרועה וירד על הר סיני"; "ומשיב 'מה שמו ומה שם בנו כי תדע', כלומר כשתעיין ותבין מה שמו, שנקרא משה על שם מטטרו"ן שר הפנים".13 כמה מצער אפוא, כי במקום להשלים את התשובה הנכונה ולהודות כי שמו של בן האלהים הוא ישוע, נאלצים חז"ל להידחק במדרש זה לסיפורים על מטטרו"ן 'שר הפנים', אשר אינו מופיע במקרא ומי יודע אם אמנם היה ונברא.

והנה, בשני מקומות אחרים דווקא מודים חז"ל כי בנו של אלהים הוא אינו אחר מאשר מלך המשיח: (1) לפי התלמוד הבבלי, "תנו רבנן משיח בן דוד שעתיד להגלות במהרה בימינו, אומר לו הקב"ה: שאל ממני דבר ואתן לך, שנאמר (תהילים ב): אספרה אל חוק וגו', אני היום ילדתיך שאל ממני ואתנה גוים נחלתך" (סוכה נב, ע"א). לצורך עניין זה, חשוב לקרוא את פסוק 7 ממזמור ב במלואו: "אספרה אל חק ה', אמר אלי: בני אתה, אני היום ילדתיך"; (2)על-פי אחד המדרשים בספר "אוצר מדרשים" (בעריכת איזנשטיין, ניו-יורק, 1915), "היה מלביש הקב"ה למשיח עטרה וישים כובע ישועה בראשו, ויתן עליו זיו והדר ויעטרהו בגדי כבוד ויעמידהו על הר גבוה לבשר לישראל, וישמיע בקולו: קרבה ישועה! וישראל אומרים: מי אתה? והוא אומר: אני הוא אפרים. וישראל אומרים: אתה הוא שקראך הקב"ה: אפרים בכורי הוא, הבן יכיר לי אפרים? והוא אומר להן: הן" (מדרש "פרקי משיח", עמ' 393).

לסיכום, יד לאחים מעדיפים לשכפל את טיעוניו של הרב דניאל עשור ובכך לירות לעצמם ברגל בעודם דרוכים על חז"ל, מאשר להודות כי ישוע, הוא המשיח.

כמו כן, סיפקנו סרטון וידיאו ומאמר המעמיק דברים בנושא לידת הבתולין של המשיח.

11 מופיע באופן דומה גם במדרש "ילקוט שמעוני", תהילים ב, רמז תרכא: "ה' אמר אלי בני אתה. ר' הונא בשם ר' אידי: בשלשה חלקים נחלקו היסורין: אחד למלךהמשיח, וכד תיתי לו שעתיה. אומר הקב"ה עלי לבראותו בריה חדשה, וכה"א אני היום ילדתיך שעתיה אומר הקב"ה עלי לבראותו בריה חדשה".

12 במתי, כו: 64; ובמרקוס, יד: 62.

13 להלן הקטע כפי שהוא מופיע ב"ילקוט שמעוני", משלי ל, רמז תתקסב: "מי עלה שמים וירד? זה הקב"ה. עלה אלקים בתרועה וירד ה' על הר סיני. מי אסף רוח בחפניו? אשר בידו נפש כל חי. מי צרר מים בשמלה? צורר מים בעביו. מי הקים כל אפסי ארץ? ה' ממית ומחיה. מה שמו צור שמו? ה' צבאות שדי שמו. ומה שם בנו? בני בכורי ישראל".

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** יֵשׁוּעַ והברית החדשה, סתירות בברית החדשה?, תשובה לרב

---

### ["לההרג וביום השלישי לקום" - כמה ימים ישוע לא היה בין החיים?](https://igod.co.il/answer-rabbi/three-days-jesus/)

**Published:** יוני 23, 2016
**Author:** ג׳וש מקדאוול

**Content:**

> הרב דניאל עשור כותב: "ארבעת האוונגליונים כאחד טוענים כי ביום שישי ישו נצלב והורד בין השמשות, אם כן היה עליו לשהות בקברו: שבת, ראשון, שני. שלושה ימים, ורק לאחר צאת הכוכבים בערב יום שלישי היה עליו לקום מן המתים כדי שיתמלאו דבריו" (עשור, 269-270)

- “כְּשֶׁהָיָה יֵשׁוּעַ קָרוֹב לַעֲלוֹת לִירוּשָׁלַיִם לָקַח אֶת הַשְּׁנֵים-עָשָׂר לְבַדָּם וּבַדֶּרֶךְ אָמַר לָהֶם: "הִנֵּה אֲנַחְנוּ עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם וּבֶן-הָאָדָם יִמָּסֵר לְרָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְלַסּוֹפְרִים. הֵם יֶחֶרְצוּ אֶת דִּינוֹ לְמָוֶת וְיִמְסְרוּ אוֹתוֹ לַגּוֹיִים לְהָתֵל בּוֹ וּלְהַלְקוֹתוֹ וְלִצְלֹב אוֹתוֹ, **וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יָקוּם**." (מתי כ' 19-17)
- “בֶּן-הָאָדָם צָרִיךְ לְהִמָּסֵר לִידֵי אֲנָשִׁים חוֹטְאִים וּלְהִצָּלֵב, **וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לָקוּם**” (לוקס כ"ד 7)
- “הֵחֵל יֵשׁוּעַ לְהַבְהִיר לְתַלְמִידָיו כִּי עָלָיו לָלֶכֶת לִירוּשָׁלַיִם וְלִסְבֹּל הַרְבֵּה מִידֵי הַזְּקֵנִים וְרָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְהַסּוֹפְרִים, וּלְהֵהָרֵג **וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לָקוּם**” (מתי ט"ז 21)

הרב דניאל עשור טוען כי מדובר בסתירה, שהרי ישוע שנצלב ככל הנראה ביום שישי, קם לתחייה ביום ראשון בבוקר. זאת אומרת יומיים וחצי.
מעניין כי לעומת טענתו של הרב דניאל, בתורה ובספרות חז"ל עניין זה אינו מהווה סתירה.

### בתורה

בספר שמות מצווה אלוהים על משה:
"הָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְהוָה לְעֵינֵי כָל-הָעָם עַל-הַר סִינָי" (שמות י"ט 11)
ואכן, כמה פסוקים מאוחר יותר…“וַיְהִי **בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר** וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה; וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן-הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (שמות י"ט 16)

זאת אומרת, ששלושת הימים שציווה אלוהים על משה הסתיימו לאחר יומיים וחצי.

### חז"ל

חז"ל מתחבטים עם השאלה "כיצד יומיים וחצי נחשבים לשלושה?"
רבי אברהם אבן עזרא על "שלושת ימים" (שמות י"ט 15) מפרש כי יומיים וחצי אכן נחשבים לשלושה ימים:

"**לשלשת ימים** – פירושו: 'ליום השלישי'. והנה אתן לך שני עדים נאמנים, ושניהם במספר הזה. כתוב "ויאסוף אותם אל משמר שלשת ימים" (בר' מב,יז), ושם כתוב "ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי" (שם, יח); וכתוב "בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך" (בר' מ,יט), ושם כתוב "ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה" (שם, כ)." (רבא"ע: שמות י"ט טו, הפירוש הארוך)

.

.

ומה לגבי ההקבלה לסיפורו של יונה הנביא כאשר ישוע אומר: "כְּמוֹ שֶׁהָיָה יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָה יָמִים וּשְׁלֹשָה לֵילוֹת" (מתי י"ב 40)?

ובכן, מילת המפתח היא "כמו". מדובר ב[תקבולת ספרותית](https://igod.co.il/%d7%a0%d7%91%d7%95%d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a9%d7%99%d7%97%d7%99%d7%95%d7%aa/%d7%9e%d7%a9%d7%99%d7%97-%d7%91%d7%9f-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3/). תקבולות ספרותיות מאוד פופולריות בעולם חקר המקרא, הללו נועדו לייצר קווי דמיון בין דמויות מפתח על מנת להציע זיקה בין האחת לשנייה. כמו שיונה הנביא נדחה, הושלך וסבל בבטן הדג שלושה ימים, גם על ישוע היה להיות מושלך ולסבול שלושה ימים של עינויים, צליבה ומוות.

---

"אַחַי, אֲנִי מַזְכִּיר לָכֶם אֶת הַבְּשׂוֹרָה שֶׁהִשְׁמַעְתִּי לָכֶם, בְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר גַּם קִבַּלְתֶּם אוֹתָהּ וְגַם עוֹמְדִים אַתֶּם בָּהּ; בְּאֶמְצָעוּתָהּ אַתֶּם גַּם נוֹשָׁעִים, אִם מַחֲזִיקִים אַתֶּם בַּדָּבָר שֶׁבִּשַּׂרְתִּי לָכֶם – שֶׁאִם לֹא כֵן, לַשָּׁוְא הָיְתָה אֱמוּנַתְכֶם. מָסַרְתִּי לָכֶם בָּרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה מַה שֶּׁגַּם קִבַּלְתִּי, שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵת בְּעַד חֲטָאֵינוּ, לְפִי הַכְּתוּבִים; נִקְבַּר וְקָם לִתְחִיָּה בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לְפִי הַכְּתוּבִים" (קור"א ט"ו 4-1)

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/308af4e1b76bb87f697c94a77664eeeec98d1c21389edb7058b6ec10e5d2f0c6?s=300&d=mm&r=g) 

 ג׳וש מקדאוול 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/josh-mcdowell/) [    ](https://igod.co.il/author/josh-mcdowell/)

**קטגוריות:** התקומה של ישוע, יֵשׁוּעַ והברית החדשה, סתירות בברית החדשה?, תשובה לרב

---

### [האם יהודים צריכים לחזור בתשובה?](https://igod.co.il/true-judaism/jews-need-repent/)

**Published:** יולי 4, 2016
**Author:** מייקל בראון

**Content:**

> חזרה בתשובה היא אחד היסודות של היהדות. זו הסיבה שארון הספרים שלנו – מהתלמוד ועד מחזור התפילה, הרמב"ם והוגי הדעות בני זמננו – גדוש בספרות שעוסקת בחזרה בתשובה ובתפילות מתאימות. היהודים חוטאים כמו כל אחד אחר, ולכן היהודים – כמו כל בני האדם – צריכים לחזור בתשובה. זו הסיבה שהספרות היהודית מייחסת חשיבות כה רבה לנושא.

אילולא העלה מישהו את הטיעון הזה בפני, לא היה עולה על דעתי שהוא בכלל קיים. מאז ומתמיד יחסה היהדות חשיבות רבה לחזרה בתשובה, לפעמים דגש יתר, כמו שעולה מטיעונים קודמים שדנו בהם. הנה רק כמה דוגמאות מהעיסוק היהודי הנרחב בחשיבותה של החזרה בתשובה.

בתלמוד נאמר, "גדולה תשובה שמביאה רפאות לעולם… גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד" (בבלי, יומא פו א); "תשובה …מקרבת את הגאולה… מארכת שנותיו של אדם" (יומא פו ב); "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה כחיי העולם הבא" (משנה, אבות ד יז); "ואף מן הקורבנות חביבה היא התשובה" (פסיקתא רבתי מד); "גדולה תשובה יותר מן התפילה" (תנא דבי אליהו זוטא ז).361

הרמב"ם הקדיש חלק שלם של המשנה תורה לנושא החזרה בתשובה, והבהיר שבלעדיה אין מחילה. הוא נותן הוראות שמלמדות מהי תשובה אמיתית, ומה איננה תשובה אמיתית.362 כוחה של החזרה בתשובה הוא כה רב, עד כדי כך שהרמב"ם כתב "אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה ב\[דקה ה\]אחרונה – אין מזכירין לו שום דבר מרשעו, שנאמר: 'רשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו' ".363

אחת התפילות בתפילת שמונה עשרה, שנקראת גם תפילת עמידה (שמפאת חשיבותה נאמרת בעמידה) ושנאמרת על ידי כל יהודי שומר מסורת, היא בעצם בקשת סיוע לתשובה, יהודי דתי אומר את התפילה הזאת אלפי פעמים במהלך חייו.

כמה מגדולי המוחות היהודיים במאה ה-20 (כמו הרב סולובוייצ'יק – מייסדה של הישיבה האוניברסיטאית, ואברהם יצחק קוק – הרב הראשי הראשון לישראל) הקדישו שנים ארוכות ללימוד ודרשה על חזרה בתשובה.

חיבורים כמו זה של שלמה שכטר, Aspects of Rabbinic Theology, הקדיש לנושא פרקים נרחבים.364 לכן אין כל פלא שהיה זה רב חסידי שאמר, "אילו היתה הברירה בידי, הייתי מעדיף שלא למות, כי בעולם הבא אין ימים נוראים \[הכוונה לעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים\]. ומה תעשה נשמת אדם בלי יום הכיפורים? ומה טעם לחיים בלי תשובה?"365 ושכטר יכול להצביע על מסורת רבנית ידועה בנוגע למנשה, המלך הרשע של ממלכת יהודה, שחזר בתשובה וזכה למחילה, "אם בא אדם לומר שאין האלוהים מקבל את השבים (החוזרים בתשובה), הרי מנשה בן חזקיה יבוא ויעיד שלא הרשיע בריה בעולם לפניי כמותו ו\[בכל זאת\] בשעת תשובה קיבלתיו" (במדבר רבה \[וילנא\] פרשה יד ד"ה א).367

יהודי חילוני שמתחיל לשמור מצוות נקרא בעל תשובה. ספר שכתב לאחרונה הרב עדין שטיינזלץ במטרה לעזור לחוזרים בתשובה נקרא פשוט כך, "תשובה".368 בעלי התשובה זוכים לכבוד רב, משום שבתלמוד נאמר שב"מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין" (בבלי, ברכות לד ב).

במחקר דתי מקיף שנערך לאחרונה על חזרה בתשובה, הודה החוקר ההינדי שהשתתף במחקר, שחזרה בתשובה אינה נתפסת בהינדואיזם כאחד היסודות (וגם לא בדתות אחרות של המזרח). לעומתו, החוקר היהודי כתב:

ביהדות, החזרה בתשובה – חרטה על חטא, החלטה לא לחזור עליו, בקשת מחילה – מגדירה את המפתח לחיי מוסר. אף רכיב אחר במצבו של האדם אינו זוכה לעדיפות גבוהה יותר בכינון מערכת היחסים הנכונה עם אלוהים, ולאף \[מרכיב\] אין השלכה כה עמוקה על המעשים והמחשבות בעולם הזה. כל מהלך חייו של האדם, המלא בנטייה טבעית לחטא, כלומר מרד באלוהים, אבל מורכב גם מהדרישה להתעמת עם התשובה של אלוהים (עונש על חטא) מוצא את כיוונו – מקבל תפנית קריטית – בצעד של חזרה בתשובה, הצעד הראשון בשינוי מצבו של האדם והשבתו למה שהוא היה אמור להיות מלכתחילה.369

אין ספק שדברים אלה מדגישים את החשיבות הרבה שהיהדות מייחסת לחזרה בתשובה.

אם בכל זאת אתה זקוק להוכחות נוספות לכך שגם היהודים צריכים לחזור בתשובה, ואם אתה רוצה להיווכח בעצמך כמה יהודים מודעים לצורך הזה, אני מציע שתיגש לחנות ספרים דתית שבועות ספורים לפני ראש השנה ויום הכיפורים, ותראה איך הספרים שעוסקים בנושא זה נמכרים כמו לחמניות חמות.

לקראת הימים הנוראים היהודים נעשים מודעים יותר מאי פעם לצורך שלהם בחזרה בתשובה, כשהם בודקים את מעשיהם לאור משפטו של אלוהים.370 הדגש שהם מייחסים לחשיבותה של חזרה בתשובה הוא המשך הגיוני של הדברים שמתועדים בתנ"ך, של הקריאה לחזור בתשובה מחטא וליישר את ההדורים עם אלוהים. את המסר של כל נביאי התנ"ך אפשר לסכם במילה אחת: תשובה!371

למרבה הצער, אנחנו – היהודים – שבחלקנו נפלה הזכות הגדולה לקבל את התורה, נכשלנו כשלא השכלנו לשמור על הייחוד שלנו ולציית לתורת ה'. אדרבה, עוד הרחקנו לכת וייחדנו את עצמנו כעם קשה עורף. לכן החזרה בתשובה נחוצה לנו יותר מאשר לכל עם אחר, ולכן היא גם כל כך יקרה ללבינו. הרב הראשי המנוח של בריטניה, ג' ה' הרץ, הגדיר זאת היטב כשאמר, "הרבנים מכריזים על חשיבותה הרבה ועל עוצמתה החזרה בתשובה בחיי הרוח של האדם".372

כיום, המושג "חזרה בתשובה" קיבל קונוטציה מאוד דתית של שינויים חיצוניים כגון קיום מצוות, חבישת כיפה וכד'. אך בתנ"ך המושג "לחזור בתשובה" שונה בתכליתו, מדובר באמונה שבלב, מדובר באדם שמחליט לחפש את אלוהים וללכת אחריו, לא אחרי מצוות ולא אחרי רבנים. איך ללכת אחרי אלוהים באמונה? בדיוק בנושא הזה עוסק האתר.

361\. את הפסוקים האלה ליקטו העורך והמתרגם ראובן אלקלעי יחד עם מרדכי נורוק, #דברי חכמים, אוצר לפתגמים ומימרות מהספרות העברית לכל רבדיה ותקופותיה, מסדה, ירושלים-רמת-גן, 1970.
362\. ספר מדע, הלכות תשובה.
363\. רמב"ם, הלכות תשובה פרק א הלכה ג.
364\. ראה אצל Pinhas H. Peli, Soloveitchik on Repenrance (New York: Paulist Press, 1984); הרב יצחק אברהם הכהן קוק, אורות הקודש, בעריכת הרב דוד כהן, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, 1990; Schechter, Aspects of Rabbinic Theology, chapter 18, "Repentance: Means of Reconciliation" (313-43). שכטר מסכם את דיונו ואומר, "נמשלה תשובה בים. מה הים הזה לעולם פתוח – כך שערי תשובה לעולם פתוחים" (עמ' 343, עם התייחסות לפסיקתא דרב כהנא קמה א ומדרש תהילים סה ד). ראה גם את החיבור שמצוטט בהערה 36 של טיעון 1.11 בכרך 1 (עדיין לא ראה אור בעברית), וכן אצל Urbach, The Sages, 462-71' "The Power of Repentance"; Byron L. Sherwin, "In Partnership with God## (Syracuse: Syracuse University, 1990), 119-29.
365\. רבי שמעלקי מניקולשבורג, מצוטט בספרו של רז, שמחה, פתגמי חכמים, הוצאת כתר, ירושלים, 1981, עמ' 191.
367\. במדבר רבה יד 1, מצוטט אצל שכטר, Aspects of Rabbinic Theology, 319 (ראה עמודים 318-19 בעניין מסורת חשובה אחרת הקשורה לחזרה בתשובה של מנשה). שכטר מזכיר גם את ירבעם, מלך ישראל הידוע לשמצה, שעליו נאמר, "תפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו ואמר לו: 'חזור בך (בתשובה), ואני ואתה ו(דוד) בן ישי נטייל בגן עדן' ". אבל בשל גאוותו – ירבעם לא רצה להיות משני אחרי דוד! – סירב ירבעם לחזור בתשובה. ראה בבלי, סנהדרין קב א.
368\. שטיינזלץ עדין, תשובה, הוצאת דומינו, ירושלים, .1982 ראה גם Chaim Nussbaum, The Essence of Teshuvah: A Path to Repentance (Northvale, N.K.: Aronson, 1994).
369\. Jacob Neusner, "Repentance in Judaism", 60-76 (עמודים 61-62 במקרה זה), בספר Repentance: A Comparative Perspective, ed. Amitai Etzioni & David E. Carney (Lanham, Md.: Rowman & Littlefield, 1997). לגבי הזווית ההינדית, ראה את מאמרו של Guy Beck, "Fire in the Atman: Repentance in Hinduism", 76-95. לגבי הזווית היהודית ראה את מאמרו של נויסנר.
370\. ראה למשל את האנתולוגיה של עגנון, שמואל יוסף, #ספר מנהגות ומדרשות ואגדות לימי הרחמים והסליחות, לראש השנה וליום הכיפורים ולימים שבינתים,## הוצאת שוקן, תרצ"ח (ירושלים).
371\. סיכום הוגן של הנושא ניתן למצוא במלכים ב' י"ז 13, "ויעד ה' בישראל וביהודה ביד כל נביאיו, כל חוזה, לאמור: 'שובו מדרכיכם הרעים ושמרו מצוותי, חוקותי, ככל התורה אשר ציוויתי את אבותיכם, ואשר שלחתי אליכם ביד עבדי הנביאים' ". עיין גם בזכריה א' 1-6. דיון מיושן אך חשוב בשורש של המילה "שוב" בתנ"ך ראה אצל William L. Holladay, The Root Such in the Old Testament (Leiden: E. J. Brill, 1958)

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/a3e7b0157d07da506958b75a77964ace52f1dc33fe6f45f5505271713fcb9788?s=300&d=mm&r=g) 

 מייקל בראון 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/michael-brown/) [    ](https://igod.co.il/author/michael-brown/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, עקרונות האמונה, תשובה לרב

---

### [הרבנים טוענים שישוע היה אלים ולכן לא ייתכן כי היה המשיח](https://igod.co.il/answer-rabbi/rabbis-claim-yeshua-was-violent/)

**Published:** יולי 4, 2016
**Author:** מייקל בראון

**Content:**

> הרבנים טוענים: "לא ייתכן שישעיהו נ"ג מתייחס לישוע כי כתוב שעבד ה' לא יעשה כול מעשה אלים, אך ישוע השתמש בשוט כדי לגרש את מוכרי הבקר והצאן ואת מחליפי הכספים מחצר בית המקדש."

ישוע, שהיה ידוע כעניו ועדין נפש – לאורך כול הדרך עד למותו – לא פעל "באלימות" באותו האירוע בחצר בית המקדש. אין כול תיעוד על אדם אחד שנפגע או נפצע על ידו. בניגוד למשה, ליהושע, או לשמואל הנביא, ישוע לא גרם למותו של איש בשם האמונה באלוהים. הוא אכן השתמש בשוט – לא בחרב – כי כוונתו הייתה לטהר את אזור בית המקדש, לא כדי לפגוע בבני אדם. מעשהו לא נחשב לאלימות על פי אמות המידה של התנ"ך. למעשה, הוא כנראה אפילו לא השתמש בשוט נגד בני אדם אלא כדי לגרש את בעלי החיים ולהפוך את השולחנות.

מעניין לציין שמהטמה גאנדי ודר. מרטין לוטר קינג הבן – שניים מהמנהיגים של המאה העשרים שהיו ידועים בהנהגה לשינוי והפגנות ללא אלימות, למדו את העקרונות הללו מישוע. הוא היה הדוגמה האולטימטיבית של אדם חסר אלימות לחלוטין שהנהיג למעשים רדיקלים ושינויים. העדות של הברית החדשה מבהירה זאת היטב, ואפילו מציינת שישוע מילא את הנבואה של ישעיהו מב 1-4:

הֵן עַבְדִּי אֶתְמָךְ-בּוֹ, בְּחִירִי רָצְתָה נַפְשִׁי; נָתַתִּי רוּחִי עָלָיו, מִשְׁפָּט לַגּוֹיִם יוֹצִיא. לֹא יִצְעַק, וְלֹא יִשָּׂא; וְלֹא-יַשְׁמִיעַ בַּחוּץ, קוֹלוֹ. קָנֶה רָצוּץ לֹא יִשְׁבּוֹר, וּפִשְׁתָּה כֵהָה לֹא יְכַבֶּנָּה; לֶאֱמֶת, יוֹצִיא מִשְׁפָּט. לֹא יִכְהֶה וְלֹא יָרוּץ, עַד-יָשִׂים בָּאָרֶץ מִשְׁפָּט; וּלְתוֹרָתוֹ, אִיִּים יְיַחֵלוּ. (מתי יב 18-21) בכלל לא דמות של מישהו אלים!

הטענה שלך פה אינה מופנית לחייו של ישוע ולאישיותו באופן כללי אלא למעשה אחד מסוים, דהיינו, גירוש מחליפי הכספים מבית המקדש. האם היה זה מעשה של אדם אלים?

הבה ונראה קודם כיצד מגדיר התנ"ך אדם אלים (איש חמס), היות וישעיהו נג משתמש במילה המסוימת הזאת בפסוק 9 – על לא חמס עשה. מה בדיוק הכוונה של המילה הזאת? ניתן למצוא את המילה חמס שישים פעמים בתנ"ך, יחד עם מילת הפועל שלה – מעשה חמס. אלו מעשים נחשבים למעשי אלימות? מעשים כמו רצח, שפיכת דמים ושוד הם מעשי אלימות ברורים, ועבד ה' המתואר בישעיהו נג, שלא עשה מעשה חמס, לא יכול היה לעשות מעשים כאלה. ונכון לדמותו של ישוע כאיש שלא עשה מעשה חמס, הוא אכן לא ביצע רצח או שפיכת דמים. הוא גם לא הרביץ, הכאיב פיזית, שדד, או פגע פיזית באף אחד, כמו כן לא הרשה לתלמידיו ולחסידיו לעשות את המעשים הללו.

למעשה, כאשר שומרי בית המקדש באו לאסור אותו בכוח באמצע הלילה (על לא עוול בכפו), תלמידו הקנאי, שמעון-כיפא פגע באחד השומרים כאשר חתך את אוזנו עם חרב כדי להגן על ישוע. ישוע גער בשמעון על מעשה האלימות שביצע וציווה עליו להשיב את החרב לנדנה – ולאחר מכן ריפא את אוזנו של השומר הפצוע (קרא על כך ביוחנן יח 10-11, ובמתי כו 52, שם מלמד ישוע ש"כול האוחזים בחרב, בחרב יאבדו.")

באשר למעשהו של ישוע השנוי במחלוקת בעת שגרש את החלפנים מבית המקדש, הטקסט ברור: הוא הכין שוט מחבלים וגרש את כולם מבית המקדש יחד עם הצאן והבקר, כן גם הפך את השולחנות, ולמוכרי היונים אמר: "קחו את אלה מכאן. אל תעשו את בית אבי לבית מסחר…הן כתוב, 'ביתי בית תפילה יקרא' אך אתם הופכים אותו למערת פריצים." (יוחנן ב 16, מתי כא 13) מעשים כאלה אינם נחשבים למעשי אלימות כפי שמתוארים למעלה מהתנ"ך.

אפשר להבין שיש כאלה שלא קראו בקפדנות על ישוע על פי ארבעת הגרסאות בארבעת הספרים הראשונים של כתבי הברית החדשה, ולכן לא חברו יחד את העובדות מיוחנן פרק ב (שם כתוב שישוע עשה שוט מחבלים כדי לגרש את הבקר והצאן), בעוד שבמתי כו, במרקוס יא, ובלוקס יט, כתוב רק שהוא גרש את המוכרים. לכן השוט היה רק עבור הבהמות, בעוד שהמילים הקשות של התוכחה היו עבור האנשים. מעניין שהמקרה הזה מתועד על ידי ארבעת הכותבים, עובדה המצביעה על חשיבות המעשה הנבואי הזה של המשיח בבית המקדש.

ישוע טיהר את בית אביו, והיה זה מעשה ראוי לשבח שהמניע שלו היה קנאתו לאלוהים ולעבודת השם (קרא ביוחנן ב 17). עלינו גם לציין שלא מתועד בארבעת הספרים הללו דבר על ביקורת מצד המנהיגים היהודים על המעשה הזה של ישוע, גם כאשר עדי שקר הובאו כדי להוציא עליו דיבה ולהתקיף אותו (מתי כו 59-61). אף לא מילה אחת נאמרה בגנותו על האירוע הזה מצד מאשימיו – כמובן כי לא היה על מה להאשימו באותו המעשה. (אין תזכור על האירוע הזה גם בכול כתבי הרבנים, למרות העובדה שנכתבו עליו דברי שטנה ומילים קשות שהתקיפו והאשימו את ישוע על דברים אחרים.)

הבה ונחזור לדון באופי של מעשי החמס, "האלימות" של התנ"ך. עלינו לזכור שדמויות נערצות כמו משה, יהושע, דוד, שמואל ומנהיגים גדולים אחרים הוציאו להורג אנשים על פי פקודות מאלוהים, ובכול זאת לא נחשבו לאנשים "אלימים" או אנשי חמס עקב מעשיהם אלה. כי חמס נחשב למעשה אלימות בלתי חוקי, בניגוד לעשיית מצווה ופקודה מאת אלוהים נגד אנשים חוטאים, אפילו מבין העם. לכן, כאשר משה ציווה על הלויים להרוג את אחיהם היהודים בגלל מעשי האלילות שלהם, לא היה זה מעשה אלימות או חמס (שמות לב 25-28). וכאשר יהושע הרג חמישה מלכים כנענים, הוא לא ביצע מעשה חמס או אלימות (יהושע י 16-27). כנ"ל לגבי שמואל הנביא כאשר הוא הרג את אגג מלך עמלק (שמואל א טו 32-33). כיצד אם כן ניתן להאשים את ישוע במעשה חמס (אלימות) כאשר הוא גרש בעלי חיים עם שוט והפך את שולחנות החלפנים? מעשה זה בהחלט אינו נחשב לאלימות!

אני מוצא אירוניה בדבריהם של מתנגדי המשיח ישוע שטוענים שישעיהו נג לא יכול לדבר על ישוע בגלל מעשה האלימות, לכאורה, כאשר טיהר את בית המקדש מהסוחרים והחלפנים שהפכו אותו למערת פריצים, אך אין להם כול בעיה לייחס את הפרק לעם ישראל (או אפילו למיעוט "הצדיק" מתוך העם.) נכון שיש עובדות ידועות שהיו מעשי גבורה בהיסטוריה של העם שהיו מלאים במעשי אלימות, מלחמות, הרג, התנגדות כוחנית לכובשים ואויבים – כמו מלחמות המכבים במאה השנייה לספירה, ההתנגדות של גבורות גטו וורשה והפרטיזנים בזמן השואה, ומלחמות צה"ל בכיבוש הגולן ב1973, ואנו מצדיעים בכבוד למעשי הגבורה הללו בזמן מלחמות! אך היו גם במהלך ההיסטוריה של העם היהודי מעשי אלימות, רצח, שוד וכו' שלא היו למען מטרה נעלה.

לכן, כיצד ניתן לייחס את עבד ה', המתואר בישעיהו נג שלא עשה חמס לעם אלים כאילו לא היה אלים – בעוד שפוסלים את ישוע, שהוא דוגמה עילאית למישהו שמעולם לא עשה מעשה חמס, דגל באי-אלימות ולימד ענווה וכניעה, לאהוב אפילו את האויב ולהתפלל בעדו? כמובן שלא ניתן לעשות זאת.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/a3e7b0157d07da506958b75a77964ace52f1dc33fe6f45f5505271713fcb9788?s=300&d=mm&r=g) 

 מייקל בראון 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/michael-brown/) [    ](https://igod.co.il/author/michael-brown/)

**קטגוריות:** ישוע - פועלו ודמותו, יֵשׁוּעַ והברית החדשה, למה הרבנים מתנגדים לישוע, תשובה לרב

---

### [האם הברית החדשה ממציאה פסוקים בתנ''ך? תגובה לרב עשור](https://igod.co.il/answer-rabbi/new-testament-invented-verses-tanach/)

**Published:** אוגוסט 21, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> הרב דניאל עשור בטוח כי מצא סתירה בברית החדשה בהתבסס על פסוק כ"ג במתי פרק ב': "הוּא בָּא וְיָשַׁב בְּעִיר הַנִקְרֵאת נָצְרַת, לְמַעַן יִתְקַיֵּם הַנֶּאֱמָר עַל-פִּי הַנְּבִיאִים כִּי נָצְרִי יִקָּרֵא לוֹ"
> הרב דניאל עשור (על פתחה של רומי, עמוד 356) על הפסוק הנ"ל אומר את הדברים הבאים:

1. "מדוע לא אמר מתי איזה נביא אמר זאת"
2. "האם יש פסוק כזה בנביאים?"
3. "התשובה היא שאין פסוק בכל התנ"ך, ואין נביא כזה בעם ישראל לדורותיו."

### תשובה

שימו לב שמתי לא מצטט, אין שימוש ב"מרכאות". מתי גם לא טוען שהוא מצטט במקרה זה (הרב דניאל עשור דוחף לו מילים לפה). מתי, כשהוא כן מצטט מתוך ספר ספציפי מסויים בתנ"ך, הוא לרוב מתחיל ואומר:

"זֶה אֵרַע לְמַעַן יִתְקַיֵּם מַה שֶּׁדִּבֵּר אֲדֹנָי בְּפִי הַנָּבִיא…" או "לְמַעַן יִתְקַיֵּם הַנֶּאֱמָר בְּפִי יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא…" או "לְמַעַן יִתְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּפִי הַנָּבִיא…" כפי שבוודאי שמתם לב, מתי אומר "עַל-פִּי הַנְּבִיאִים" (ברבים), ולא "הנביא". זאת מאחר שמתי לא מצטט פסוק אלא מדבר על מוטיב מרכזי, תמה, שרץ בפי הנביאים.

לדוגמא:

ישעיהו י"א:א: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה"
ירמיהו ל"ב:ה: "כִּי יֶשׁ-יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ"
ישעיהו מ"ט:ו: "וַיֹּאמֶר נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי עֶבֶד לְהָקִים אֶת-שִׁבְטֵי יַעֲקֹב וּנְצוּרֵי יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד-קְצֵה הָאָרֶץ".

אם נרצה לרדת לעומק יותר, אז המילה "נצר" במקרא פירושה "שורש" או "צמח" (ראה הציטוט שהבאתי מישעיהו י"א:א – גם התלמוד כינה את המשיח באותו האופן), הכינויים האלה הינם חלק מאותו מוטיב מרכזי שמדבר עליו מתי, לדוגמא:

זכריה ג':ח: "שְׁמַע-נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי-אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה כִּי-הִנְנִי מֵבִיא אֶת-עַבְדִּי צֶמַח"
ירמיהו ל"ג:ט"ו: "בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ"

עכשיו, הבה נבדוק מי באמת ממציא פסוקים שאינם באמת קיימים. ראו את ציטוטו של הרב דניאל עשור בעמוד 267 שבספרו "על פתחה של רומי", מהבשורה על פי מתי פרק ט"ו פסוק י"א:

הפסוק המקורי בברית החדשה: "לֹא הַנִּכְנָס אֶל הַפֶּה מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם, אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַפֶּה — זֶה מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם" (מתי ט"ו י"א) הציטוט ה"מדוייק" של הרב עשור בספרו: "התורה אומרת שלא תאכלו חזיר ואני אומר לא כל הבא אל הפה מטמא" (על פתחה של רומי, עמוד 267)

הרב עשור, בכוונה ובזדון, הוסיף לציטוט מילים שישוע לא אמר, ובהן את המילה "חזיר".

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** תשובה לרב

---

### [כשבתנ''ך מופיע המונח 'תורה' בלשון רבים, כלומר 'תורות'. האם מדובר בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ?](https://igod.co.il/true-judaism/tanach-term-tora-plural/)

**Published:** יולי 4, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> מבחינה מחקרית, מתוך עיון בתורה שבכתב ניתן להגיע למסקנה חד-משמעית שכל הפסוקים שבהם מוזכר המושג "תורה" מעידים על כך שלא קיימת תורה נוספת, "תורה שבעל פה" שניתן להתייחס אליה כתורה מחייבת ובעלת סמכות. ובאשר למושג "תורה" בצורת רבים, דהיינו, "תורות", הקשרו הברור בה מהתורה עצמה – תּוֹרַת הָעֹלָה, תּוֹרַת הַמִּנְחָה, תּוֹרַת הַחַטָּאת (ויקרא ו) תּוֹרַת הָאָשָׁם, תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים (ויקרא ז), תּוֹרַת הַמְּצֹרָע ועוד… אלו הן ה"תורות".

הדבר מתבהר מההקשרים שבהם מדובר על תורות רבות, ולאו דווקא על תורה אחת או שתיים – אחת כתובה והשנייה שבע"פ – אלא ביחד עם המושג "תורות" מוזכרים בהקשרים האלה גם מצוות רבות וחוקים רבים. יתרה מזו, בפרשנות הקדומה ביותר של חז"ל לעיתים רחוקות, אם בכלל, מופיע המושג של "שתי תורות".

שם העצם "תורה" שפירושו "הוראה, הנחיה, חוק", מוזכר בתנ"ך 220 פעמים לערך, כולל אחד-עשר פסוקים שבהם הוא מופיע ברבים – "תורות". באופן מפתיע, צורת הרבים שלו התפרשה כראיה לכך שהתנ"ך מדבר על "שתי תורות", אחת בכתב והשנייה – התורה שבע"פ. אבל האם טענה זו נכונה? התשובה היא "לא".

המשמעות הראשונה של המילה "תורה" הינה "החוק של אלוהים", "תורת אלוהים", כמו שכתוב בספר יהושע א 8, שבו המושג הזה מתייחס לאוסף חוקים שאלוהים נתן לבני ישראל – "לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ". עם זאת, במקרים רבים אחרים "תורה" פירושה "הוראה, הנחיה, חוק, טקס", בדומה לפסוק בויקרא ו 7 ("וְזֹאת תּוֹרַת, הַמִּנְחָה"), או בספר משלי ג 1 ("בְּנִי, תּוֹרָתִי אַל-תִּשְׁכָּח; וּמִצְו‍ֹתַי, יִצֹּר לִבֶּךָ.") ובכן, בקטעים אלה במקרא המושג "תורה" בלשון רבים פירושו, פשוטו כמשמעו, "תורות" במובן של "הוראות, חוקים" וכד'.

הבה נבדוק מספר פסוקים שאצל פרשנים מסוימים עוררו שאלה בנוגע לפירוש המילה "תורות". בפסוקים אלו ניתן להבחין בהקשר דומה: "תורה" בלשון רבים מופיעה כאן במובן של "הוראות, חוקים" בתוך הרשימה שכוללת מונחים משפטיים אחרים כגון "מצוות" ו"חוקים". אם כן, מן המושג "תורות" לא ניתן להסיק שקיימות "שתי תורות" בדיוק באותה מידה שאי אפשר להבין מהקשרם של הפסוקים האלה שקיימים רק שתי מצוות או שני חוקים.

- בראשית כו 5 – קֶב, אֲשֶׁר-שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי; וַיִּשְׁמֹר, מִשְׁמַרְתִּי, מִצְו‍ֹתַי, חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.
- שמות טז 28 – וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה: עַד-אָנָה, מֵאַנְתֶּם, לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתַי, וְתוֹרֹתָי.
- שמות יח 16 – כִּי-יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר, בָּא אֵלַי, וְשָׁפַטְתִּי, בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ; וְהוֹדַעְתִּי אֶת-חֻקֵּי הָאֱלֹהִים, וְאֶת-תּוֹרֹתָיו.
- ויקרא כו 46 – אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, וְהַתּוֹרֹת, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה, בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–בְּהַר סִינַי, בְּיַד-מֹשֶׁה.
- ישעיהו כד 5 – וְהָאָרֶץ חָנְפָה, תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ: כִּי-עָבְרוּ תוֹרֹת חָלְפוּ חֹק, הֵפֵרוּ בְּרִית עוֹלָם.
- תהילים קה 45 – בַּעֲבוּר, יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו– וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ; הַלְלוּ-יָהּ.
- נחמיה ט יג – וְעַל הַר-סִינַי יָרַדְתָּ, וְדַבֵּר עִמָּהֶם מִשָּׁמָיִם; וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים, וְתוֹרוֹת אֱמֶת–חֻקִּים וּמִצְו‍ֹת, טוֹבִים.
- ראה גם שמות יח 20, יחזקאל מג 11, מד 5, דניאל ט 10.

כל פעם שהמונח "תורות" מוזכר בתורה (ברא' כו 5, שמות טז 28, יח 16, 20, יוקרא כו 46), הוא מופיע ברשימה של מונחים משפטיים אחרים, כגון מצוות וחוקים. מובן מההקשר שבמקרים האלה פירוש המונח הינו "הוראות". הוא הדין גם בנוגע לפרשנות הפסוקים ביחזקאל מג 11, מד 5, תהילים קה 45, ונחמיה ט 13. באשר לישעיהו כד 5, הטקסט מתייחס להפרת חוקים ותורות אלוהים על ידי האנושות כולה, הדבר אשר יביא דין ומשפט על כל התבל. הרב טוביה זינגר, למשל, טוען שבכל פעם שהמונח "תורות" מוזכר בתנ"ך הוא מתייחס אך ורק לעם ישראל ואלוהי ישראל. אך כפי שראינו בישע' כד 5 המילה "תורות" במפורש מתייחסת לעולם כולו ופירושה "הוראות" ו"חוקים".

ובכן, על-פי ההקשר הרחב יותר של הפסוק בישעיהו (ראה פרק כד במלואו), כל התבל נמצא תחת דין ומשפט מכיוון שבני אדם הפרו את התורות, המושג שאינו יכול התפרש כאן כ"תורה סודית שבע"פ" אשר על-פי היהדות המסורתית הינה רשותה הבלעדית של עם ישראל. אף אבן עזרא מפרש כי הפסוק מתייחס לעולם כולו, לא רק לישראל. כמו כן, רד"ק מייחס אותו פסוק לגויים אשר הפרו "תורות" ה' בהענישם את ישראל לאין שיעור.

מעיינן שבתרגום לאנגלית של הפסוק בספר ברא' כו 5, המהדורה Orthodox Jewish Stone translation סוטה ממשמעותו המקורית של הטקסט ומתרגמת אותו בהתאם למסורת הרבנית המאוחרת יותר. הם כותבים torahs בפסוק הספציפי הזה, אף כי בעשרת הפסוקים האחרים בתנ"ך היכן שמופיע המונח "תורות" הם מתרגמים אותו כ"הוראות" (teachings). מדוע דווקא בפסוק היחיד הזה משתמשים במילה תורות בצורת רבים בתרגום? מכיוון שהרבנים המאוחרים פירשו את הטקסט בצורה כזו, בהבנתם שמדובר כאן על "שתי תורות" – התורה שבכתב והתורה שבע"פ. פירוש זה אומנם אינו מסתבר כי הוא מזכה את אברהם בציות ל"שתי התורות", על אף העובדה שכתבי הקודש מלמדים אותנו בפירוש שהתורה ניתנה למשה בהר סיני יותר מחמש מאות שנה אחרי תקופת אברהם.

ובכל זאת, על-פי הפירוש המרחיק-לכת הזה, אברהם לכאורה ציית לשתי תורות – הן לתורה שנתגלתה למשה והן לתורה שבע"פ! הערת השוליים לתרגום זה במהדורת סטואן מבהירה שישנו קונצנזוס הרבני המקובל על כך שאברהם הגיע לידיעת התורה כולה דרך ההתגלות האלוהית ולכן ציית לה מתוך רצונו החופשי, ללא מצווה ספציפית מאת אלוהים. זוהי דוגמה קיצונית של קריאת רעיונות חדשים של הרבנים בחזרה לתוך טקסט הכתובים.

הדבר המתבקש כאן הוא לשאול באיזו מידה באמת דיברו ראשוני הרבנים בספרות חז"ל הקדומה ביותר על "שתי תורות" אשר נתגלו למשה בהר סיני? האם הפרושים והרבנים הקדומים אף הם הגו את הרעיון הזה שהנביא משה קיבל "שתי תורות" ולא תורה אחת בלבד? התשובה היא "לא". מניין לנו לדעת? מתוך העובדה שאף קבוצה או זרם של יהודים בין האלה שהתנגדו לפרושים התייחסה אי פעם לדוקטרינה של הפרושים על "שתי תורות", אחת בכתב והשנייה בע"פ, המונח שככל הנראה התפתח בהדרגתיות, לאחר חורבן בית שני.

יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון היהודי החשוב ביותר של המאה ה-1, בתיאור את מנהגים ואמונות של הפרושים לא הזכיר תורה שבע"פ, או "שתי תורות", וגם חברי קבוצת היהודים אשר חיברו את מגילות ים המלח לא רמזו בשום פנים ואופן על הדוקטרינה של "שתי תורות". חלק ממגילות קומראן אכן מצביעות על אי הסכמות ברורות עם עמדות משפטיות של הפרושים, ובכל זאת נראה שהן כלל אינן מתייחסות לרעיון של התורה שבע"פ אצל הפרושים. לפי יוסף בן מתתיהו, לפרושים אכן היו מסורות רבות משלהם, אך אלו לא כללו תורה שבע"פ שלכאורה נמסרה להם על ידי משה.

לורנס שיפמן, הפרופסור היהודי האורתודוקסי, מסביר כך: "לפרושים היו מסורות חוץ מקראיות אשר נבעו ממסורות של אבותיהם או מן "החוקים הבלתי כתובים". עם זאת, אין אנו מוצאים בשום מקום עדות לכך שהפרושים טענו כי המסורות הללו הגיעו אליהם מהר סיני."

על פני השטח ההיסטוריה של התורה שבע"פ הנה מורכבת למדי. לפרושים היו מסורות עתיקות ימין שהם ירשו מן הדורות שקדמו להם. מסורות אלה המשיכו להתפתח ולהתרחב בתקופת בית שני. התנאים (חז"ל שפעלו בשתי מאות הראשונות לספירה) טענו כי מסורותיהם החוץ מקראיות אשר רבים מהן הועברו אליהם על ידי הפרושים, היו חלק מהתורה שבע"פ שניתנה למשה יחד עם התורה שבכתב. כפי הנראה בשלב מסוים בין המאה ה-1 לפנה"ס למאה ה-1 לספירה, הרעיון של התורה שבע"פ החל לקרום עור וגידים והמושג של התורה שבע"פ נהיה שגור בפיהם של הרבנים והחכמים, במקביל למושג תורת מושה.

פרופסור יהודי אורתודוקסי אחר, יעקוב ניוזנר, קובע כי המושג "תורה שבעל פה" במשנה, תוספתא וביצירות של התנאים פירושו בדרך כלל "מסורות בעל פה" אשר כללו מספר כללים וחוקים ולא הופצו בין העם באופן נרחב. לדברי ניוזנר, ניתן לדבר על מסורות שבע"פ ללא התייחסות ל"תורה שבע"פ במובן של התורה השנייה שניתנה למשה.

כמו כן, פרופסר יהודי, אלברט באומגרטן, מציין כי הטענה שמסורותיהם של הפרושים היו מימי קדם הייתה שנויה במחלוקת בקרב הצדוקים, חברי קהילת קומראן והנוצרים במאה ה-1. הוא מניח שהפרושים ככל הנראה המציאו את הרעיון שמסורותיהם היו עתיקות בכדי לעודד יהודים בני זמנם להצטרף ל"מפלגה שלהם". (נשמע מוכר? אין חדש תחת השמש).

אם כן, כיצד התהווה המיתוס הזה של התורה שבע"פ? ככל הראה, הפרושים שמקורותיהם ניתן לייחס לשליש השני של המאה ה-2 לפה"ס החלו לפתח מסורות של מנהגים ופרשנויות לתורה ומסורותיהם הועברו במשך כמה דורות. ייתכן שהם הנציחו מסורות מסוימות שתוארכו לתקופה קדומה יותר, אולי כמה מאות שנים לפני זמנם. בכל אופן, מאוחר יותר כל המסורות הללו כונו בשם "מסורות אבותינו". עם חלוף הזמן, כאשר הפרושים החלו לטעון שהם מהווים נציגים אמיתיים של היהדות הם אף החלו לטעון – אולי בתמימות – שמסורותיהם הלכו הרחק אחורה בזמן, עד לתקופת משה, כאשר לאמתו של דבר המסורות הללו נוצרו אך ורק כמה מאות שנים מוקדם יותר. חשוב לציין שיוסף בן מתתיהו כותב שהפרושים מסרו לבני עמם מסורות והוראות מסוימות אשר הועברו אליהם מהדורות שקדמו, אך אינו אומר שהמסורות הללו הגיעו אליהם ממשה עצמו.

בספרות חז"ל הקדומה ביותר מוזכרים מספר חוקים אשר מתוארכים לתקופת משה, על-פי הכתוב, ולאחר מכן, ניתן לראות שבהדרגה ספרות חז"ל מתחילה לדבר על תורה שבע"פ מקיפה שלכאורה הועברה מדור לדור במשך למעלה מ-1300 שנה, ומאוחר יותר, עם חלוף הזמן, חז"ל החלו אף לטעון שהדמויות התנ"כיות דבקו בתורה שבע"פ! בפרקי אבות מוזכרת שרשרת של מסורת רצופה אשר הגיעה לרבנים ממשה עצמו והועלתה הטענה שמשה קיבל תורה בסיני והעביר אותה ליהושע אשר העבירה לשופטים והנביאים, כל הדרך לחז"ל (פרקי אבות 1:1). אך גם בטקסט הזה אין אזכור של "שתי תורות".

במשנה כולה גם לא נמצא אזכור של "שתי תורות". ישנם שלושה אזכורים בתוספתא שנערכה אחרי משנה, אך הם לחלוטין אינם קשורים לדוקטרינה של התורה שבכתב והתורה שבע"פ. במקום זאת הם מתייחסים לשני ספרי תורה אשר היו אמורים להיכתב על ידי ולמען כל מלך ישראל, ובשני המקומות האחרים המושג "תורות" מתייחס לחילוקי הדעות בין תלמידי הלל ושמאי אשר יצרו שני דוקטרינות (תורות) שונות משום שככל שהטקסט עצמו מרמז, הם לא הצליחו ללמוד היטב את התורה היחידה שכולם קיבלו מהלל ושמאי.

ההנחה הרווחת הנה שהתורה שבע"פ הנה אמונת יסוד בתלמוד הבבלי, אך מונח זה מופיע בו רק שלוש פעמים: פעם אחת בהקשרו של הסיפור המפורסם, האנקדוטה שבה הלל ושמאי אמרו לגוי אחד שרצה להתגייר שעליו ללמוד שתי תורות, הכתובה והבלתי כתובה, ועוד פעמיים במסכות יומא וקידושין. אך העובדה היא שהאותנטיות ההיסטורית של האנקדוטה מוטלת בספק על ידי חוקרים רבים והחכמים שהיו מעורבים בשני פרשיות האחרות פעלו בתחילת המאה ה-4 לספירה. מן הדברים האלה ברור שדרוש דמיון רב בכדי להאמין שהמושג של שתי "תורות" הגיע אלינו מהתקופה הקדומה של נביא משה.

למעשה, מלבד פירוש הפסוק בבראשית כו 5 שמובא לעיל, ישנו עוד טקסט אחד אשר מדבר על שתי תורות בהתבסס על המונח "תורות" בלשון רבים כפי שהוא מופיע בספר ויקרא כו 46, אלא שיש כאן בעיה אחת: רבי עקיבא, החכם הגדול ביותר של התלמוד, אינו מסכים עם הפירוש הזה! רבי עקיבא שאל: "האם רק שתי תורות ניתנו לישראל? האם לא ניתנו לה תורות רבות?" בהתייחסו לתורת קורבן עולה, תורת קורבן מנחה, תורת קורבן אשם וכדומה. במדרש כתוב כי רבי עקיבא לא קיבל פרשנות שאומרת שיש שתי תורות על סמך ויקרא כו 46, אם כי זה אחד הטיעונים העיקריים של יד לאחים. רבי עקיבא אומנם פירש את הטקסט בדיוק כמו שאנו מפרשים אותו כיום – "אלוהים נתן תורות (במובן של הוראות) רבות לישראל".

מלבד הדוגמאות הללו, ההתייחסות היחידה המפורשת לשתי "תורות" מצויה במדרשי התנאים, המתוארכים למאות ה-2 וה-3 לספירה, בתוך ספרא לספר דברים לג 10. הפעם הבעיה היא שבנוסח המסורה – הטקסט המקראי הנכון והמקובל על ידי הרבנים- בדברים לג 10 כתוב: יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב, וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל; יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ, וְכָלִיל עַל-מִזְבְּחֶךָ." ואילו המדרש מצטט אותו פסוק עם שינוי קל – במקום לשון יחיד "תורתך" הם כותבים ברבים "תורותיך" . המדרש מצטט את הפסוק הזה בכדי להוכיח ש"שתי תורות" ניתנו לישראל, אחת בכתב והשנייה בעל פה. כאן מתבקשות שתי הערות חשובות: מחד גיסא היו הבדלים בטקסטים עבריים שהרבנים השתמשו בהם, כולל הבדלים בטקסטים של התורה, ומאידך גיסא בפסוק הנ"ל המילה "תורה" אכן מופיעה בצורת היחיד בטקסט שנמצא בכל תנ"ך שהרבנים קוראים בו כיום.

למרבה האירוניה, חברי ארגון יד לאחים תוקפים את הדיוק והתוקף של פסוקי התנ"ך המצוטטים בברית החדשה. אף כי ההבדלים בטקסטים הם המעטים אשר אין בהם מהות ניכרת, יד לאחים טוענים כי חסידיו של ישוע המציאו את הפסוקים האלה על דעת עצמם על מנת שיתאימו למטרות שלהם, והנה ראינו כאן שהמדרש בבירור מצטט את טקסט התורה בנוסח אחר ושונה מהמקובל אשר בכלל לא היה ידוע מחוץ למדרש זה, רק בכדי לחזק את טענתם של חז"ל באשר לקיום התורה שבע"פ.

ברור כי הרעיון של "שתי תורות" כה מעוגן בספרות המסורתית המאוחרת שישנה אף פרשנות רבנית מעניינת המפרשת האות הראשונה בפסוק הראשון של התנ"ך (האות "ב" במילה בראשית) בצורה מעוררת פליאה. האות הזאת פירושה כידוע גם "שתיים", לכן הטענה אומרת שהתורה החלה מהאות "ב" משום שניתנו שתי תורות – אחת בכתב והשנייה בעל פה. אך כפי שמסתבר מהפסוקים המוזכרים לעיל ועל-פי הקשרם המצומצם והרחב יותר, המילה "תורה" בצורת רבים פירושה בדרך כלל "הוראות", או "חוקים".

לסיכום ניתן לומר כי הטענה שהמונח המקראי "תורה" בצורת רבים "תורות" מתייחס ל"שתי תורות", התורה שבכתב והתורה שבע"פ, היא חסרת בסיס לחלוטין ואינה נתמכת על ידי שום שיטת פרשנות הגיונית. הטענה הזו אין לה אחיזה בפרשנויות מהמאה ה-1 לספירה, ואין לה יסוד מוצק הן במשנה והן בתוספתא, אולי רק תמיכה מינימאלית בפרשנויות של התלמוד ויסוד רעוע במדרשי התנאים.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, פרשנות הכתובים, תשובה לרב

**תגיות:** תורות

---

### [התשובה לשאלת "עד מתי?"](https://igod.co.il/devotionals/answer-question-how-long/)

**Published:** אוגוסט 10, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ־הָאֱלֹהִים…" (תהלים צ 1).

פסוק הפתיחה של מזמור צ הוא אולי הבולט ביותר בכל ספר תהילים. הספר הרביעי של תהילים (תהלים צ-קו) נפתח ב"תפילה למשה". מדוע?

כדי להעריך את תפילתו של משה, עלינו לקרוא את מזמור צ בהקשר הספר הרביעי כולו (צ – קו), כתגובה להתרסקות בית דוד ולגלות ישראל בסוף הספר השלישי (עג – פט). מזמור פט מקונן על האסון הלאומי הזה, שבא כתוצאה מחרון אפו הראוי של אלוהים על עמו (תהלים פט 39–52). אף על פי שמזמור פט אינו מפקפק בנאמנותו של אלוהים לקיים את בריתו הנצחית עם דוד (פס' 29–38), הוא נאבק בשאלת העיתוי: "עַד־מָה יהוה תִּסָּתֵר לָנֶצַח תִּבְעַר כְּמֹו־אֵשׁ חֲמָתֶךָ" (פס' 47; ראו פס' 50).

בהקשר הספרותי הזה אפשר לראות את ההיגיון בכך שהספר הרביעי בתהלים נתפח דווקא בתפילת משה. משה היה שותף לתוכחה של ישראל במדבר וניבא את גלות ישראל העתידית (ראו במיוחד דברים לא–לג). אין זה מפתיע אפוא שתהילים צ–צב מהדהדים את הנבואות בשירת האזינו (דברים לב) ואת ברכות משה (דברים לג). רבים מהמזמורים בספר הרביעי מלאים ברמיזות לנדודי ישראל במדבר ולחטא העגל (ראו תהילים צה, צט, קג, קה–קו). יתרה מכך, מתוך שמונה ההתייחסויות למשה בספר תהילים, שבע מופיעות בספר הרביעי (תהלים צ 1, צט 6, קג 7, קה 26, קו 16, 23, 32). הספר הרבעיעי מתחיל ומסתיים עם משה (צ 1, קו 32).

על רקע זה, תפילתו של משה מתמקדת בעיקר בעיתוי ובמשך זעמו של אלוהים. בתמצית, תפילתו של משה עונה על השאלה המופיעה במזמור פט, לא על ידי מתן תאריך אלא על ידי מתן זווית ראייה נכונה: "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיֹום אֶתְמֹול כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה" (תהלים צ 4; ראו פט"ב ג 8). לאלוהי הנצח יש תזמון מושלם.

מדוע אפוא לפתוח את הספר הרביעי בתפילת משה? אולי התשובה מצויה במזמור הסיום של הספר הרביעי. "וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירֹו עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתֹו מֵהַשְׁחִית" (תהלים קו 23). בכל פעם שמשה מפגיע בתורה, הוא עושה זאת כדי למנוע אסון נורא, אם-כי ראוי, מעם ישראל (במדבר יא 2, כא 7; דברים ט 20, 26).

עלינו להיות אסירי תודה על-כך שגם לנו יש מפגיע שאינו רק מזכיר את משה, הוא גדול ממנו לאין שיעור. משה עמד שוב ושוב בפרץ עבור ישראל. כמו-כן, משה הגדול יותר אינו חדל לעשות זאת עבורנו.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [יד-לאחים: "ישוע לא קיים את מצוות פרו ורבו"](https://igod.co.il/answer-rabbi/jesus-mitzvah-fruitful-multiply/)

**Published:** אוגוסט 15, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> יד לאחים: "היהודים המשיחיים טוענים שאין הכרח לקיים את המצוות המופיעות בתנ"ך, כי ישוע כבר קיים את כל המצוות בצורה מושלמת. ומכיוון שכך הוא פטר אותנו, ואין כל הכרח לקיים אותם. אבל, האם ישוע קיים את מצוות "פרו ורבו", האם היו לו ילדים? הרי ידוע שלא היו לו ילדים ואם כן הוא לא קיים את כל המצוות. אז חזרנו לתחילה, מדוע המשיחים לא מקיימים את המצוות המופיעות בתנ"ך?"

לטענה זו נשיב ב-7 רבדים:

1. שוב פעם חוסר התמצאותם של חברי יד-לאחים בכתבי המסורת שלהם עצמם הוא שמביא לידי כך שהם יורים לעצמם ברגל, זאת מאחר ורבני התלמוד בעצמם מודים שבן אדם המקדיש את עצמו ללימוד התורה, לא מחוייב כלל ל"פרו ורבו" (על אחת כמה וכמה המשיח):"(ישעיהו נ"ז) כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. תניא, רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, שנאמר: (בראשית ט') שופך דם האדם באדם דמו ישפך, וכתיב בתריה: ואתם פרו ורבו. רבי יעקב אומר: כאילו ממעט הדמות, שנאמר: (בראשית ט') כי בצלם אלהים עשה את האדם, וכתיב בתריה: ואתם פרו וגו'. בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט הדמות, שנאמר: ואתם פרו ורבו. אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים! אמר להן בן עזאי: ומה אעשה, שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים. תניא אידך, רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, שנאמר: שופך דם האדם, וסמיך ליה: ואתם פרו וגו'. רבי אלעזר בן עזריה אומר: כאילו ממעט הדמות. בן עזאי אומר וכו', אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש וכו'. ת"ר: (במדבר י') ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל."
    יבמות סג ע'ב
    
    "מי שחשקה נפשו בתורה תמיד ושגה בה כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו, אבל אם היה יצרו מתגבר עליו חייב לישא אשה ואפילו היו לו בנים שמא יבוא לידי הרהור." רמב"ם אישות ט"ו ג
    "ומי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי תמיד ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון והיא שלא יהא יצרו מתגבר עליו."**שולחן ערוך סימן א סעיף ד**
2. יד לאחים מצטיינים בטיעוני "איש קש", להכריז כי "היהודים המשיחיים אומרים ש…", אבל האמת היא שההפך הוא הנכון; דבר אלהים במלואו – **התנ"ך והברית החדשה** – מהווים נר לרגלנו ואנו שואפים בכל מאודנו להפנים, ללמוד ולקיים את הנאמר בו. נכון, לאחר שנכרתה הברית החדשה בדמו של המשיח, איננו עוד כפופים למצוות ברית סיני אלא למצוות המשיח ותורתו; אך אין זאת אומרת כי אנו רומסים ברגל גסה ובכוונה תחילה את מצוות ברית סיני רק על מנת "לעשות דווקא".
3. כתבי הברית החדשה מלמדים כי כל הכתוב בתנ"ך, נכתב ברוח הקודש ויש ללמוד ממנו. מצוות התנ"ך אינן מתחילות בברית סיני ואינן מסתיימות שם; קחו למשל את ספרות החכמה (ספרי אמ"ת: איוב, משלי תהילים ואף קהלת), המלאה בעצות ובהדרכות שמימיות לחיים נכונים. ישוע המשיח בעצמו עודד את חסידיו לדרוש בכתובים ולשמור אותם כמיטב יכולתם וזו שאיפתנו גם כיום.
4. לדברי יד לאחים, אנו המשיחיים טוענים "כי ישוע כבר קיים את כל המצוות בצורה מושלמת". גם אמירה זו אינה נכונה בעליל! כתבי הברית החדשה מלמדים כי המשיח ישוע לא חטא, ברם בשום מקום אין נאמר כי הוא מילא את כל תרי"ג המצוות. זה הבדל חשוב ביותר! לדוגמא: בספר **ויקרא ט"ו** מתוארת מצוות הנידה המתייחסת לנשים בלבד. האם מישהו יעז לטעון כי המשיח היה צריך לקיים את מצווה זו?.. דוגמא נוספת: ב**שמות כ"א** מפורטות מצוות הקשורות להחזקת עבד עברי. לפי כתבי הברית החדשה, לא היו בבעלות המשיח עבדים ולכן ברור כי לא היה לו צורך בקיום מצוות אלו. הברית החדשה מלמדת כי המשיח לא עשה חטא, אך אין זאת אומרת כי הוא קיים כל מצווה הכתובה בתורה, שהרי כפי שראינו, מצוות רבות אינן רלוונטיות עבורו. חשוב לציין כי גם חברי יד לאחים אינם יכולים לקיים את מצוות התורה במלואן, שהרי אחוז ניכר מהן עוסק בהקרבת קורבנות, בכהונה ובמשכן.
5. יד-לאחים שואלים: "האם ישוע קיים את מצוות "פרו ורבו", האם היו לו ילדים?". לפי כתבי הברית החדשה, המשיח ישוע לא נישא ולא היו לו ילדים. אבל "פרו ורבו" כלל לא כלולה במצוות ברית סיני; 'פרו ורבו' היא למעשה ברכה, ולא מצווה תחת ברית,שהרי בספר **בראשית**; בפרק א' מברך אלהים את העופות ואת חיות המים, "לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ" (פס' 22); האם החיות מחוייבות למצוות גם ע"פ יד-לאחים? אם ברכת "פרו ורבו" נועדה להיות "מצווה", אז מדוע היא נעדרת לחלוטין ממצוות ברית סיני?
6. **רש"י**, גדול הפרשנים המסורתיים, הודה כי לדידו היה על התורה להתחיל בספר **שמות** **י"ב** ולא בבראשית א'. דהיינו, גם רש"י זיהה כי מצוות משה מתחילות בספר שמות ומה שקדם לכך אינו כלול במצוות ברית סיני.
7. לפי **ההלכה הרבנית** חייב כל אדם להביא לעולם לפחות שני ילדים – זכר ונקבה (בבלי, יבמות ס"א ע"ב). במילים אחרות, **חז"ל** קבעו כי מי שאין לו לכל הפחות בן ובת, לא יצא ידי חובה ולא קִיים מצוות פרו ורבו. אך כפי שראינו, זו ראייה נוספת לכך שהרבנים הוסיפו מצווה שאינה מהתורה, שהרי המקרא מלא בדוגמאות לאישים אשר ילדו בנים בלבד: נוח הוליד שלושה בנים (**בראשית** ה' 32); לתרח נולדו שלושה בנים בלבד (י"א 25); יצחק הוליד שני בנים – יעקב ועשיו (כ"ה 25-26); ליוסף נולדו שני בנים – מנשה ואפרים (פרק מ"א 51-52); משה הוליד שני בנים – גרשם ואליעזר (**שמות** ב' 22, י"ח 4); לאהרון הכהן נולדו רק בנים (פרק ו' 23); עלי הכוהן הוליד שני בנים בלבד וכך גם שמואל הנביא (**שמ"א** ב' 34, ח' 2); לבועז ורות נולד ילד אחד – עובד (**רות** ד' 13-21). אין כל גושפנקא מקראית לכך שאחת מהדמויות לעיל נעשנה וננזפה על כך שלא הולידה בנות. כל זאת לומר כי ההלכה הרבנית במקרה זה מהווה דוגמא נכוחה להוספת מצווה אשר אינה מן התורה.[\[1\]](/#_ftn1)
    ---

[\[1\]](/#_ftnref1) חז"ל גם קבעו כי "אשרי מי שבניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות", קרי: אוי לאיש שנולדו לו רק בנות (בבלי, סנהדרין ק' ע"ב).

[\[2\]](/#_ftnref2) ראו בלינק:

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** תשובה לרב

---

### [האם אדם יכול לכפר על חטאים באמצעות מעשים טובים? (משלי ט"ז 6)](https://igod.co.il/true-judaism/can-person-atone-sin-alone/)

**Published:** יולי 4, 2016
**Author:** מייקל בראון

**Content:**

> בספר משלי, פרק טז׳, פסוק ו׳, נאמר: "בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָו‍ֹן", אז מי זקוק ליום הכיפורים? אם האדם יכול לכפר על חטאיו בפני אלוהים באמצעות מעשים טובים ("חסד ואמת") – אין עוד צורך בהקרבת קורבן, אין כל צורך בתפילה ובחזרה בתשובה, ואין גם צורך ביום הכיפורים. איך היו יהודים שמאמינים בתנ"ך מגיבים על השקפה כזאת? המשמעות האמיתית של הפסוק היא שחסד ואמת מסלקים עוונות.

במילים אחרות, במישור המעשי, בין אדם לאדם – נאמנות, אהבה ואמת יתגברו ויביסו כל השלכה קודמת של החטא. אבל הפסוק אינו מדבר על הכפרה שבין אדם לאלוהים, על טיהור או על מחילה מהזווית של אלוהים, וגם אין כל מקום למחשבה שאלוהים יסתור אין ספור פסוקים בתורה באמצעות פסוק אחד מספר משלי.

נכון שגם התנ"ך וגם היהדות הרבנית מדגישים את חשיבותם של מעשי חסד וצדקה, לצד הצורך להתרצות, אבל בשום מקום לא נאמר שאהבה או מעשי חסד באים במקום תפילה או חזרה בתשובה מחטאים. הכתובים גם אינם מלמדים שמעשי חסד ואמת לבדם מספקים כפרה.1

מעניין שהחכמים דנו באריכות בנושא של קבלת מחילה על עוונות שונים. מפולמוס שמתועד במשנה, בתלמוד ובמשנה תורה של הרמב"ם2, אם מישהו מפר מצוות "עשה" ואחר כך חוזר בתשובה, מיד מוחלים לו (על סמך ירמ' ג', כב׳), אבל אם הוא מפר מצוות "אל תעשה" וחוזר בתשובה, המחילה עומדת תלויה עד יום הכיפורים (הרבנים מבססים את טענתם זו על-ידי ויק' טז׳, ל׳).

אם האדם עובר על מצווה שעונשה כרת3 או מיתה שגוזר עליו בית דין ואחר כך הוא חוזר בתשובה, הן המחילה והן התשובה תלויות עד יום הכיפורים, ועד אז הכפרה שלו מושגת בייסורים (על סמך תהל' פט׳, לב׳). אבל אם האדם נמצא אשם בחילול השם, הן התשובה, הן יום הכיפורים והן הייסורים מספקים כפרה חלקית בלבד, ורק מותו של האדם ימרק אותו ויבטיח לו כפרה שלמה.4

המסורת היהודית ברת הסמכא מבהירה שכל המעשיים המעידים על חזרה בתשובה – כולל ביטויים של אהבה וטוב לב כלפי רעינו – אינם מבטיחים כפרה על עוונות. מעשים מוסריים אלה גם אינם מרוקנים ממשמעות אמצעים אחרים להשגת מחילה שאלוהים כונן, ובמיוחד לא את יום הכיפורים.

אם כך, מה הפירוש של משלי טז׳, ו׳? כפי שהסברתי קודם5, לא תמיד הפירוש של השורש כ.פ.ר (שמופיע בפסוק זה כ-"יכפר") הוא כפרה או פיוס וריצוי6. לפעמים הפירוש הוא "להרחיק, להסיר, לטהר", וברוב המקרים ההקשר או הדקדוק או שניהם מבהירים מהי המשמעות של הפועל. רש"י, בפירושו למילה "אכפרה" בבראשית לב׳, כא׳, מצהיר ש-"כל כפרה שאצל עוון וחטא ואצל פנים – כולן לשון קינוח והעברה הן".

כלומר, בכל פעם שהמילה כפרה מופיעה לצד המילים עוון, חטא או פנים – יש לפרשה כביטוי של העברת חטאים והסרתם7. בפסוק זה, השורש כ.פ.ר משמש כדי להסביר איך אפשר לשאת, להרחיק, להסיר, את ההשלכות של החטא – איך ההשלכות של הפגיעה שפגע אדם אחד באדם אחר יכולות להימחק. במקרה זה, הדרך היא אהבה ומעשים טובים.

יש לזכור שהפסוק שאנו דנים בו לקוח מספר משלי – הספר המעשי ביותר בתנ"ך. הפסוק אינו מופיע בספר שמות, בויקרא או בבמדבר – ספרי התורה שמקדישים זמן ניכר לשיטה ולדרך שבה עם ישראל צריך ליישב את ההדורים בינו לבין אלוהיו. הפסוק לקוח מספר המלא בעצות חכמות לגבי חיי היום יום, המלמדות אותנו איך לנהל אורח חיים שמלא ביראת שמים. קשה להניח שדווקא ספר זה יתווה את תורת הקורבנות, אלא אם כן הדברים נאמרו בהקשר של "כפרה" על חטאים שבין אדם לחברו. פריץ מאס, חוקר של התנ"ך ושל השפה העברית, התייחס לסוגיה זו במאמרו על השורש כ.פ.ר., הוא כתב:

" 'כפרה' היא תהליך בין אישי בשלושה מקרים בתנ"ך. יעקב רצה "לכפר" את פני עשיו באמצעות מנחות, כלומר לשכך את זעמו ולפייס אותו (ברא' לב׳, כא׳); ספר משלי מלמד שאדם יכול לכפר על עוונו באמצעות חסד ואמת (משלי טז׳, ו׳); ואיש חכם יכול לכפר את חמת המלך (ט׳ז, יד׳); \[יתכן ש\] טז׳, ו׳ קשור למערכת היחסים עם אלוהים.8"

בעוד מאס מכיר באפשרות שמשלי טז׳, ו׳ מדבר אולי על כפרת עוונות שבין אדם לאלוהיו, הוא מעדיף לקרוא את הפסוק בהקשר שלו ולראות בו "תהליך בין אישי", מה שבהחלט תואם את ההקשר שבספר משלי9. דברים אלה גם מדגישים את העובדה שטקס הכפרה, שמתמקד בכוהנים ששירתו במשכן ובמקדש והתבצע בעיקר ביום הכיפורים, היה קשור תמיד בדמם של קורבנות10. אבל בהקשרים אחרים, שאינם קשורים למקדש, לכהונה, לקורבנות או לטקסי הכפרה, השורש כ.פ.ר שימש בכל מיני מובנים. כזה הוא המקרה במשלי, ותהיה זו טעות לנסות להרחיב או לתקן את מה שהתורה מלמדת בנושא הכפרה והפיצוי רק על סמך שורה בודדת זו ממשלי, במיוחד לאור העובדה שניתנו לה כל מיני פירושים.

אני חוזר כאן על אמת חשובה שכבר נגענו בה קודם11. הנביאים, מחברי המזמורים בתהילים וגם מחבר ספר משלי לא סתרו את משה ולא שללו את דבריו. לא משנה מהו הפירוש הנכון של משלי טז׳, ו׳, דבר אחד ברור: הפסוק איננו אומר שהקורבנות של יום הכיפורים או העולות היומיות שהוקרבו במקדש היו מיותרים. כפי שאמרתי קודם, באותה מידה גם אפשר לטעון שיום הכיפורים עצמו – גם בצורה המסורתית שבו מציינים אותו בימינו – כשהדגש על תפילה, צום וחזרה בתשובה ללא קורבנות דם – הוא הופך למיותר, היות שלדעתם של אלה שתומכים בטיעון זה, די במעשי חסד ואמת כדי לכפר על חטאינו.

להיפך, מעשי חסד ואמת לבדם לא שילמו מעולם את מחיר חטאינו, לא בימי התנ"ך ובוודאי שלא היום. את מעשינו הטובים אפשר להשוות לאלה של גנב אומלל שנשפט לעבודות שירות על מנת לרצות את פשעו, אבל אי אפשר להשוות אותם למאסר עולם שנגזר על אנס אלים. במילים אחרות, אהבה ומעשים טובים אינם מספקים את דרישות הצדק, בין שמדובר בצדק אנושי ובין שמדובר בצדקה של אלוהים. אבל הם כן עוזרים לנקות אותנו מהבלגן שיצרו חטאינו במערכות היחסים שלנו עם אחרים. ועל כך בדיוק מדבר הפסוק ממשלי.

אז איך אפשר לחזור בתשובה?

1\. בעניין השימוש שהתלמוד עושה במשלי ט"ז 6 בהקשר של קבלת מחילה על עוונות באמצעות מעשי חסד ואמת, ראה בבלי, ברכות ה ב.
2\. ראה בבלי, יומא פה ב – פו א; יום הכיפורים ה (ד) ו-ט; משנה, יומא ח ח; משנה תורה, הלכות תשובה א 4; ראה גם טיעון 3.15.
3\. דיון עדכני בנושא ראה אצל B. A. Levine, Leviticus, JPS Torah Commentary (Philadelphia: Jewish Publication Society, 1989), Excursus 1, "That Person Shall be Cut Off", 241-42; J. Milgrom, Numbers, Jps Torah Commentary (Philadelphia: Jewish Publication Society, 1990), Excursus 36, "The Penalty of 'Karet' ", 405-8, עם התייחסות ל-D. J. Wold, The Biblical Penalty of Karet (Ann Arbor, Mich.: Univ. Microfilms, 1978).
4\. לדיון בישעיהו כ"ב 14, שמצוטט בידי הרבנים כהוכחה לכך שמותו של האדם מכפר על חטאיו, ראה הערה 209 למעלה. לדיון רחב יותר בגישתם של הרבנים וברקע שלה, ראה אצל ר' אברהם די בוטון, לחם משנה להלכות תשובה א ד.
5\. ראה מאמר קודם.
6\. לפי לוין, "המובן הראשוני של הפועל כפ"ר הוא 'להסיר, למחות, לנקות', ביסודו של דבר \[מדובר ב\]תהליך פיזי". Levine, Leviticus, 110. מילגרום אף מרחיק לכת ואומר ש" 'לכפר' או 'לפצות' הוא המשמעות הרווחת של לכפר, אבל ברוב המקרים זוהי \[משמעות\] שגויה" Milgrom, Leviticus 1-16, 1079.
7\. שים לב גם לפירוש רש"י ליחזקאל מ"ג 20, שמצוטט בהערה 166.
8\. Fritz Maass, "kpr pi. to atone" ב- Theological Lexicon of the Old Testament בעריכת Claus Westermann ו-Ernst Jenni ובתרגומו של Mark E. Biddle (Peabody, Mass.: Hendrickson, 1997), 2:632 (המאמר מופיע בעמודים 624-35).
9\. דיון בבראשית ל"ב 21 ראה בספרי "Kipper and Atonement", 193-94.
10\. ראה מאמר קודם. כאמור, מאוד חשוב לזכור שרק דם היה יכול לטהר את המזבח עצמו מהטומאה של חטאי העם.
11\. ראה שני מאמרים אחורה
12\. אם אתה מעוניין בפרשנות תיאולוגית טכנית על משלי ט"ז 6, ראה את פרשנותו של דליטש בספרם של Keil and Deliztsch, Proverbs, 338-39

כל הזכויות שמורות מעוז ישראל (תל-אביב) צור בע"מ".

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/a3e7b0157d07da506958b75a77964ace52f1dc33fe6f45f5505271713fcb9788?s=300&d=mm&r=g) 

 מייקל בראון 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/michael-brown/) [    ](https://igod.co.il/author/michael-brown/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, פרשנות הכתובים, תשובה לרב

---

### [האם עדיין יש צורך היום בקורבנות? או ש"אהבה ומעשים טובים" מספיק?](https://igod.co.il/true-judaism/necessary-sacrifices/)

**Published:** אוגוסט 21, 2016
**Author:** מייקל בראון

**Content:**

> הרבנים טוענים כי לפי משלי ט"ז 6, חסד ואמת – כלומר אהבה ומעשים טובים – יכולים לכפר. אם כך, מי צריך קורבנות?

אם ממשיכים עם ההיגיון של השאלה הזאת, אפשר לשאול גם: אם לפי משלי ט"ז 6, חסד ואמת מכפרים, מי זקוק ליום הכיפורים? אם האדם יכול לכפר על חטאיו בפני אלוהים באמצעות מעשי חסד ואמת – אין עוד צורך בסבל ועינויים, אין כל צורך בתפילה ובחזרה בתשובה, ואין גם צורך ביום הכיפורים. איך היו יהודים שמאמינים בתנ"ך מגיבים על השקפה כזאת? המשמעות האמיתית של הפסוק היא שחסד ואמת מסלקים עוונות. במילים אחרות, במישור המעשי, בין אדם לאדם – נאמנות, אהבה ואמת יתגברו ויביסו כל השלכה קודמת של החטא. אבל הפסוק אינו מדבר ישירות על נושא הכפרה, על טיהור או על מחילה מהזווית של אלוהים, וגם אין כל מקום למחשבה שאלוהים יסתור אין ספור פסוקים בתורה באמצעות פסוק אחד ממשלי.

נכון שגם התנ"ך וגם היהדות הרבנית מדגישים את חשיבותם של מעשי חסד וצדקה, לצד הצורך להתרצות, אבל בשום מקום לא נאמר שאהבה או מעשי חסד באים במקום תפילה או חזרה בתשובה מחטאים. הכתובים גם אינם מלמדים שמעשי חסד ואמת לבדם מספקים כפרה.212

מעניין שהחכמים דנו באריכות בנושא של קבלת מחילה על עוונות שונים. מפולמוס שמתועד במשנה, בתלמוד ובמשנה תורה של הרמב"ם,213 אם מישהו מפר מצוות "עשה" ואחר כך חוזר בתשובה, מיד מוחלים לו (על סמך ירמ' ג' 22), אבל אם הוא מפר מצוות "אל תעשה" וחוזר בתשובה, המחילה עומדת תלויה עד יום הכיפורים (הרבנים מבססים את דעתם בעניין זה על ויק' ט"ז 30). אם האדם עובר על מצווה שעונשה כרת214 או מיתה שגוזר עליו בית דין ואחר כך הוא חוזר בתשובה, הן המחילה והן התשובה תלויות עד יום הכיפורים, ועד אז הכפרה שלו מושגת בייסורים (על סמך תהל' פ"ט 32). אבל אם האדם נמצא אשם בחילול השם, הן התשובה, הן יום הכיפורים והן הייסורים מספקים כפרה חלקית בלבד, ורק מותו של האדם ימרק אותו ויבטיח לו כפרה שלמה.215

המסורת היהודית ברת הסמכא מבהירה שכל המעשים המעידים על חזרה בתשובה – כולל ביטויים של אהבה וטוב לב כלפי רעינו – אינם מבטיחים כפרה על עוונות. מעשים מוסריים אלה גם אינם מרוקנים ממשמעות אמצעים אחרים להשגת מחילה שאלוהים כונן, ובמיוחד לא את יום הכיפורים.

אם כך, מה הפירוש של משלי ט"ז 6? כפי שהסברתי קודם,216 לא תמיד הפירוש של השורש כפ"ר (שמופיע בפסוק זה כ"יכפר") הוא כפרה או פיוס וריצוי.217 לפעמים הפירוש הוא "להרחיק, להסיר, לטהר", וברוב המקרים ההקשר או הדקדוק או שניהם מבהירים מהי המשמעות של הפועל. רש"י, בפירושו למילה "אכפרה" בבראשית ל"ב 21, מצהיר ש"כל כפרה שאצל עוון וחטא ואצל פנים – כולן לשון קינוח והעברה הן". כלומר, בכל פעם שהמילה כפרה מופיעה לצד המילים עוון, חטא או פנים – יש לפרשה כביטוי של העברת חטאים והסרתם.218 בפסוק זה, השורש כפ"ר משמש כדי להסביר איך אפשר לשאת, להרחיק, להסיר, את ההשלכות של החטא – איך ההשלכות של הפגיעה שפגע אדם אחד באדם אחר יכולות להימחק. במקרה זה, הדרך היא אהבה ומעשים טובים.

יש לזכור שהפסוק שאנחנו דנים בו לקוח ממשלי – הספר המעשי ביותר בתנ"ך. הפסוק אינו מופיע בשמות, בוויקרא או בבמדבר – ספרי התורה שמקדישים זמן ניכר לשיטה ולדרך שבה עם ישראל צריך ליישב את ההדורים בינו לבין אלוהיו. הפסוק לקוח מספר המלא בעצות חכמות לגבי חיי היום יום, המלמדות אותנו איך לנהל אורח חיים שמלא ביראת שמים. קשה להניח שדווקא ספר זה יתווה את תורת הקורבנות, אלא אם כן הדברים נאמרו בהקשר של "כפרה" על חטאים שבין אדם לחברו. פריץ מאס, חוקר של התנ"ך ושל השפה העברית, התייחס לסוגיה זו במאמרו על השורש כפ"ר. מאס כתב:

"כפרה" היא תהליך בין אישי בשלושה מקרים בתנ"ך.יעקב רצה "לכפר" את פני עשיו באמצעות מנחות, כלומר לשכך את זעמו ולפייס אותו (ברא' ל"ב 21); ספר משלי מלמד שאדם יכול לכפר על עוונו באמצעות חסד ואמת (משלי ט"ז 6); ואיש חכם יכול לכפר את חמת המלך (ט"ז 14); \[יתכן ש\] ט"ז 6 קשור למערכת היחסים עם אלוהים.”219

בעוד מאס מכיר באפשרות שמשלי ט"ז 6 מדבר אולי על כפרת עוונות שבין אדם לאלוהיו, הוא מעדיף לקרוא את הפסוק בהקשר שלו ולראות בו "תהליך בין אישי", מה שבהחלט תואם את ההקשר במשלי.220 דברים אלה גם מדגישים את העובדה שטקס הכפרה, שמתמקד בכוהנים ששירתו במשכן ובמקדש והתבצע בעיקר ביום הכיפורים, היה קשור תמיד בדמם של קורבנות.221 אבל בהקשרים אחרים, שאינם קשורים למקדש, לכהונה, לקורבנות או לטקסי הכפרה, השורש כפ"ר שימש בכל מיני מובנים. כזה הוא המקרה במשלי, ותהיה זו טעות לנסות להרחיב או לתקן את מה שהתורה מלמדת בנושא הכפרה והפיצוי רק על סמך שורה בודדת זו ממשלי, במיוחד לאור העובדה שניתנו לה כל מיני פירושים.

אני חוזר כאן על אמת חשובה שכבר נגענו בה קודם.222 הנביאים, מחברי המזמורים בתהילים וגם מחבר ספר משלי לא סתרו את משה ולא שללו את דבריו. לא משנה מהו הפירוש הנכון של משלי ט"ז 6, דבר אחד ברור: הפסוק אינו אומר שהקורבנות של יום הכיפורים או העולות היומיות שהוקרבו במקדש היו מיותרים. כפי שאמרתי קודם, באותה מידה גם אפשר לטעון שיום הכיפורים עצמו – גם בצורה המסורתית שבו מציינים אותו בימינו – כשהדגש על תפילה, צום וחזרה בתשובה ללא קורבנות דם – הוא הופך למיותר, היות שלדעתם של אלה שתומכים בטיעון זה, די במעשי חסד ואמת כדי לכפר על חטאינו.

להיפך, מעשי חסד ואמת לבדם לא שילמו מעולם את מחיר חטאינו, לא בימי התנ"ך ובוודאי שלא היום. את מעשינו הטובים אפשר להשוות לאלה של גנב אומלל שנשפט לעבודות שירות על מנת לרצות את פשעו, אבל אי אפשר להשוות אותם למאסר עולם שנגזר על אנס אלים. במילים אחרות, אהבה ומעשים טובים אינם מספקים את דרישות הצדק, בין שמדובר בצדק אנושי ובין שמדובר בצדקה של אלוהים. אבל הם כן עוזרים לנקות אותנו מהבלגן שיצרו חטאינו במערכות היחסים שלנו עם אחרים. ועל כך בדיוק מדבר הפסוק ממשלי.223

בעניין השימוש שהתלמוד עושה במשלי ט"ז 6 בהקשר של קבלת מחילה על עוונות באמצעות מעשי חסד ואמת, ראה בבלי, ברכות ה ב.
213\. ראה בבלי, יומא פה ב – פו א; יום הכיפורים ה (ד) ו-ט; משנה, יומא ח ח; משנה תורה, הלכות תשובה א 4; ראה גם טיעון 3.15.
214\. דיון עדכני בנושא ראה אצל B. A. Levine, Leviticus, JPS Torah Commentary (Philadelphia: Jewish Publication Society, 1989), Excursus 1, "That Person Shall be Cut Off", 241-42; J. Milgrom, Numbers, Jps Torah Commentary (Philadelphia: Jewish Publication Society, 1990), Excursus 36, "The Penalty of 'Karet' ", 405-8, עם התייחסות ל-D. J. Wold, The Biblical Penalty of Karet (Ann Arbor, Mich.: Univ. Microfilms, 1978).
215\. לדיון בישעיהו כ"ב 14, שמצוטט בידי הרבנים כהוכחה לכך שמותו של האדם מכפר על חטאיו, ראה הערה 209 למעלה. לדיון רחב יותר בגישתם של הרבנים וברקע שלה, ראה אצל ר' אברהם די בוטון, לחם משנה להלכות תשובה א ד.
216\. ראה מאמר קודם.
217\. לפי לוין, "המובן הראשוני של הפועל כפ"ר הוא 'להסיר, למחות, לנקות', ביסודו של דבר \[מדובר ב\]תהליך פיזי". Levine, Leviticus, 110. מילגרום אף מרחיק לכת ואומר ש" 'לכפר' או 'לפצות' הוא המשמעות הרווחת של לכפר, אבל ברוב המקרים זוהי \[משמעות\] שגויה" Milgrom, Leviticus 1-16, 1079.
218\. שים לב גם לפירוש רש"י ליחזקאל מ"ג 20, שמצוטט בהערה 166.
219\. Fritz Maass, "kpr pi. to atone" ב- Theological Lexicon of the Old Testament בעריכת Claus Westermann ו-Ernst Jenni ובתרגומו של Mark E. Biddle (Peabody, Mass.: Hendrickson, 1997), 2:632 (המאמר מופיע בעמודים 624-35).
220\. דיון בבראשית ל"ב 21 ראה בספרי "Kipper and Atonement", 193-94.
221\. ראה מאמר קודם. כאמור, מאוד חשוב לזכור שרק דם היה יכול לטהר את המזבח עצמו מהטומאה של חטאי העם.
222\. ראה שני מאמרים אחורה
223\. אם אתה מעוניין בפרשנות תיאולוגית טכנית על משלי ט"ז 6, ראה את פרשנותו של דליטש בספרם של Keil and Deliztsch, Proverbs, 338-39

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/a3e7b0157d07da506958b75a77964ace52f1dc33fe6f45f5505271713fcb9788?s=300&d=mm&r=g) 

 מייקל בראון 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/michael-brown/) [    ](https://igod.co.il/author/michael-brown/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, יום כיפור, מועדי ישראל, פרשנות הכתובים, תשובה לרב

---

### [אם ישוע הוא באמת המשיח, מדוע ישנן כל כך הרבה התנגדויות?](https://igod.co.il/answer-rabbi/jesus-messiah-objections/)

**Published:** אוגוסט 21, 2016
**Author:** מייקל בראון

**Content:**

> אין חשיבות למספר ההתנגדויות לישוע כי לכל התנגדות יש תשובה מבוססת היטב. למעשה, ישנם יותר טיעונים המעידים שישוע הוא כן המשיח מאשר טיעונים המתנגדים לכך. כדי לתעד את כל ההוכחות שמעידות שישוע הוא אכן המשיח המיוחל יהיה צורך לכתוב ספרים רבים. וגם לו היו יותר טיעונים מצד היהודים נגד ישוע מאשר בעדו (והמצב אינו כזה) אין לכך משמעות רבה, כי רבים מבני עמנו אינם לוקחים אפילו את עשרת הדברות ברצינות, אינם יודעים אותן או שומרים אותן.

הרי בטענותיהם והתנגדותם הם למעשה מתנגדים לכתוב בתנ"ך. קל יהיה להוכיח מנבואות משיחיות, מההיסטוריה, ממעשי הניסים שאירעו, מעדויותיהם של מאמינים משיחיים, שישוע הוא המשיח. אך האמת היא שרבים מהיהודים; רבנים רפורמים וקונסרבטיבים, פרופסורים ואנשי השכלה ומלומדים אינם מאמינים שהכתוב בתנ"ך הוא אכן דבר אדוני, שהתורה ממש נכתבה באצבע אלוהים ושעשרת הדברות הן חוקיו שאין לעבור עליהן. לכן הבעיה של רוב היהודים אינה האמונה בישוע המשיח והיהדות המשיחית, אלא האמונה באלוהים של התנ"ך וציות לדברו.

הדבר היחיד שההתנגדויות מוכיחות – דרך התורה, הנביאים וישוע, הוא שיש לעם שלנו (כולל המנהיגים הדתיים) נטייה לסטות מדרך האמת של אלוהים והציות לדברו. התמרדנו (אני מכליל את עצמי עם העם שלנו, עם ישראל) נגד משה ואהרון במדבר, ולגלגנו לדברי הנביאים ותוכחותיהם כשישבנו בארץ. למעשה, רק ימים ספורים לאחר שדיבר אלינו בקולות רעמים וברקים במעמד הר סיני ומתן תורה, כבר התנגדנו לאלוהים ולא שמענו בקולו.

מדוע אם כן מפליא שנדחה את המשיח ששלח בבואו לארץ? לאורך ההיסטוריה שלנו כעם, יש לנו דפוס התנהגות עם אלוהים שדוחה את דברו; מאז התורה שנתן לנו על ידי משה, דרך הנביאים ששלח ועד היום. ימים ספורים לאחר שקיבלנו את עשרת הדברות על הר סיני, שאלוהים עצמו כתב על שני לוחות הברית, כבר עברנו על הדברה הראשונה, עשינו פסל ומסיכה של זהב והשתחווינו לו במקום לאלוהים.

במשך השנים הבאות במדבר, התמרדנו נגד משה ואהרון שאלוהים בחר להנהיגנו לארץ המובטחת, ובכעס דרשנו להחליפם במנהיגים שאנחנו בחרנו, כדי שיחזירו אותנו למצרים ולסיר הבשר של העבדות. עשינו את הרע בעיני אלוהים וחטאנו בפניו בחטאים שונים, ועשינו כמעשי הגויים עובדי האלילים, באופן מתמיד המרינו את פיו ולא צייתנו לדברו. למעשה כל הדור שיצא ממצרים ועבר את המדבר, חוץ משניים שהגיעו לארץ המובטחת, מת במדבר. זו אמת כאובה ועצובה.

לאחר מאות שנים של אי ציות ומרד נגד אלוהים, התנ"ך מסכם: "ויעד יהוה בישראל וביהודה ביד כל נביאיו כל חוזה לאמור שובו מדרכיכם הרעים ושמרו מצותי חקותי ככול התורה אשר צויתי את אבתיכם ואשר שלחתי אליכם ביד עבדי הנביאים. ולא שמעו ויקשו את ערפם כערף אבותם אשר לא האמינו ביהוה אלוהיהם. וימאסו את חקיו ואת בריתו אשר כרת את אבותם ואת עדותיו אשר העיד בם וילכו אחרי ההבל ויהבלו ואחרי הגוים אשר סביבתם אשר צוה יהוה אתם לבלתי עשות כהם. ויעזבו את כל מצות יהוה אלוהיהם ויעשו להם מסכה שנים עגלים ויעשו אשירה וישתחוו לכל צבא השמים ויעבדו את הבעל. ויעבירו את בניהם ואת בנותיהם באש ויקסמו קסמים וינחשו ויתמכרו לעשות הרע בעיני יהוה להכעיסו. ויתאנף יהוה מאד בישראל ויסרם מעל פניו לא נשאר רק שבט יהודה לבדו. גם יהודה לא שמר את מצות יהוה אלוהיהם וילכו בחקות ישראל אשר עשו. וימאס יהוה בכל זרע ישראל ויענם ויתנם ביד שוסים עד אשר השליכם מפניו." (מלכים ב' י"ז 13-20)

לאור היסטוריה כזו שלנו, לא פלא שלא זיהינו את המשיח ולא קיבלנו אותו כאשר בא לארץ, ושעדיין דוחים אותו עד היום. אם היהודים ברחבי העולם כיום אינם עושים את אשר לימד משה (או שאינם מבינים את כוונת התורה), אין פלא שרוב היהודים אינם מקבלים את ישוע (או שאינם יודעים מי הוא)? מה מוזר שדווקא הגויים שלא יודעים את אלוהי ישראל מוכנים ביתר קלות להאמין לדברו ולקבל את האמונה בישוע המשיח, למרות שהדבר כרוך לעיתים קרובות בכך שעוזבים את דת משפחתם כמו; הינדואיזם, בודהיזם, איסלם, וכו' – ולעיתים קרובות סובלים רדיפות מבני דתם ואפילו מוות.

קרא בעיון את דבר ה' ליחזקאל הנביא: "ויאמר אלי, בן אדם לך בא אל בית ישראל ודברת בדברי אליהם. כי לא אל עם עמקי שפה וכבדי לשון אתה שלוח אל בית ישראל. לא אל עמים רבים עמקי שפה וכבדי לשון אשר לא תשמע דבריהם אם לא אליהם שלחתיך המה ישמעו אליך. ובית ישראל לא יאבו לשמע אליך כי אינם אובים לשמוע אלי כי כל בית ישראל חזקי מצח וקשי לב המה." (יחזקאל ג' 4-7)

אלוהים אמר בפסוקים הנ"ל דברים מדהימים. אולי העובדה שלאורך ההיסטוריה היו אלה הגויים, אפילו יותר מהיהודים, שהאמינו בישוע היהודי, מעידה על כך שהוא המשיח של ישראל. אולי לו יותר מאיתנו היהודים היינו לוקחים את דבר ה' יותר ברצינות ומתעמקים בכתבי הקודש כדי לדעת מיהו באמת המשיח, היינו לוקחים גם את דברי ישוע יותר ברצינות, כפי שאלוהים אמר לנביאו בפסוק הנ"ל ביחזקאל: "ובית ישראל לא יאבו לשמע אליך כי אינם אובים לשמוע אלי. כי כל בית ישראל חזקי מצח וקשי לב המה." האם זה שורש הבעיה?

אני פונה עכשיו לקורא הדתי ומבקש ממך להקדיש מחשבה יתרה למסורות והלימודים של התורה שבעל פה שמלמדים הרבנים, גם שרבים מהם יפים ומלאי חוכמה, בחן אותם מנקודת ראות של התנ"ך – האם תמצא ששינו והוסיפו או גרעו מדבר אלוהים? למי תהיה קשוב יותר, לדבר אלוהים הכתוב בתנ"ך (הספר היחיד בו אלוהים מדבר בגוף ראשון), או לדברי התלמוד והמשנה שהם פרושים של רבנים, ויהיו חכמים ככול שיהיו, הם עדיין בני אדם? התהיה בטוח שאתה מקשיב לאלוהים?

בנוגע לשאלה האם ישוע הוא המשיח, הייתכן שהטיעונים הרבים נגדו עליהם שמעת מאז ילדותך מקשים עליך כעת לבחון את העובדות בכנות וללא דעות קדומות? כדאי להעמיק בשאלות הללו.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/a3e7b0157d07da506958b75a77964ace52f1dc33fe6f45f5505271713fcb9788?s=300&d=mm&r=g) 

 מייקל בראון 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/michael-brown/) [    ](https://igod.co.il/author/michael-brown/)

**קטגוריות:** יֵשׁוּעַ והברית החדשה, למה הרבנים מתנגדים לישוע, תשובה לרב

---

### [אני נולדתי יהודי ואמות יהודי!](https://igod.co.il/true-judaism/born-jew-die-as-jew-statement/)

**Published:** אוגוסט 21, 2016
**Author:** מייקל בראון

**Content:**

> אתה צודק לחלוטין! נולדת יהודי, וגם אם אתה מאמין בתורת משה, בישוע, במוחמד, בזיגמונד פרוייד, בחתול של השכנה או בכומר מוּן, תישאר יהודי. אך השאלה הנשאלת היא, האם בעיני אלוהים אתה יהודי נאמן? זה מה שחשוב.

לעולם אל תשכח שכיהודי יש לך קריאה ואחריות מיוחדת במינה, האם תמלא את היעוד שלמענו ברא אותך אלוהים? להיות יהודי אינו דבר של מה בכך. האם תחיה ותמות כשהיחסים בינך לבין אלוהים הם במצב תקין? זאת אומרת, האם אתה אוהב אותו בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודך? ואם מה שאנו אומרים לך זה נכון, שישוע הוא המשיח היהודי (אנו בטוחים בכך), האם תהיה יהודי נאמן ותאמין בו, או שתהיה יהודי לא נאמן ותדחה אותו?

אשאל אותך שאלה פשוטה. מיהו יהודי? אם תשובתך היא התשובה המסורתית שאתה יהודי כי אמך יהודיה, לא ממש ענית לשאלה.

מה הדבר שעושה את אמך ליהודיה? האם להיות יהודי זה פשוט עניין של דת? אם כך, האם יהודים אתיאיסטים הם עדיין יהודים? האם יהודים המאמינים בהומניזם עדיין יהודים? ומה בנוגע ליהודים רפורמיים שלא מאמינים שהתורה מסיני היא באמת דבר אלוהים, לא מאמינים במשיח ממשי ובתקומה פיזית מהמתים, האם הם עדיין יהודים? האם להיות יהודי זה עניין של מוסר? אם כך, מה בנוגע לרבי חרדי, בלתי מוסרי ומושחת, האם הוא עדיין נשאר יהודי? האם להיות יהודי זה עניין של אחדות ואהדה לעם ישראל? אם כך, מה בנוגע לישראלים שהם נגד מדינת ישראל? האם הם עדיין יהודים? האם להיות יהודי זה עניין אתני? אם כך, דתו ובמה שהוא מאמין אינם יכולים לשנות את מהותו האתני- יהודי.

השאלה נשארת בעינה. מיהו יהודי? חשוב שלא יהיה לך מוסר כפול בנושא. לדוגמא, אם אתה יהודי חילוני ואינך חי על פי התורה והמסורת הרבנית, איך אתה יכול להגיד לי שאיני יהודי יותר כי אני מאמין בישוע? אך אתה אומר לי, "הצטרפת לדת אחרת!" ואני אומר לך, לא, אני מאמין ב"דת" של כתבי הקודש, שכוללת את התנ"ך. ועל פי התורה, לא מדובר ב"דת אחרת" אלא בצורת חיים ואמונה. לאלוהים לא חשוב כל כך מה ה"דת" שלנו, למעשה המילה דת בהקשר הזה אינה מופיעה אפילו פעם אחת בתנ"ך, (המילה דת מופיעה רק בספר אסתר שהיא למעשה החוק שמלך פרס הוציא.) מדובר במה שאנו מאמינים ואיך אנו חיים.

למעשה, מנקודת מבט של התנ"ך, להיות אתיאיסט, רודף בצע, או רודף תאוות נחשב לחטא גדול וסטייה מהאמונה, יותר מאשר להיות מעורב במחלוקת על זהותו של המשיח. אני מאמין וחי על פי דבר ה' ואוהב את אלוהים בכל לבי ונפשי. האם כך גם אתה? ואם לא, האם יש לך זכות להגיד לי שאיני יהודי יותר? הקדשתי את חיי ליידע את העולם על אלוהי ישראל.

האם גם אתה עשית זאת? ואם לא, האם יש לך זכות להגיד לי שאיני יהודי יותר? אני משתחווה וסוגד לאלוהי אברהם, יצחק ויעקב מדי יום ביומו, מתפלל אליו, קורא בכתובים ולומד תנ"ך באופן תמידי. האם זה גם סגנון חייך? ואם לא, איך תאמר לי שאיני יהודי יותר? אני הפניתי עורף לחיי הקודמים שהיו מוקדשים לסיפוק עצמי ותענוגות החטא, וכעת אני שואף לחיים טהורים וקדושים, כי האלוהים שלי הוא אל קדוש. ואתה? עליך להיות כן עם עצמך ולשאול את עצמך אם אתה באמת חי את חייך כיהודי נאמן, מנקודת מבטו של אלוהים?

אם אתה דתי חרדי, לא תהיה לך בעיה לזהות אותי כיהודי, למעשה יכול להיות שתשים אותי בקטגוריה מיוחדת אך לא מחמיאה של "יהודי כופר". אפילו הארגון יד לאחים (אנטי-משיחי) מזהה את המאמינים היהודים בישוע כיהודים, ולכן רואה בנו מטרה חשובה לפעילותם (להשיב אותנו לחיק ה"יהדות"). הם בוודאי לא היו משקיעים מאמצים כה רבים עם נוצרים. השאלה היותר חשובה היא האם ישוע הוא המשיח עליו מנבאים התורה והנביאים.

אם זה אכן הוא, חובה עליך כיהודי לנבור במעמקי לבבך ולענות לכמה שאלות קשות ומאתגרות: איך אתה יכול לקרוא לעצמך יהודי ולדחות או להתעלם מהמשיח היהודי שנשלח מאת אלוהינו? להאמין וללכת בעקבות המשיח טבוע בנפש היהודית, ונוגע לכל הקשור לסיבה העיקרית לקיומנו כעם. עליך להבין שאחת מהסיבות העיקריות שאלוהי ישראל בחר בעם היהודי להתקיים על כדור הארץ הזה היא להיות עם של כוהנים המפיץ את אור האלוהים לשאר אומות העולם. במילים אחרות, במקום לשמור את האמת לעצמנו, אלוהים בחר בנו כדי לספר בעמים על עלילותיו וכבודו, וללמד אותם את האמת הזאת.

התנ"ך מדבר על כך בבירור: "אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי–וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ: (שמות י"ט 4-6)

שִׁירוּ לַיהוָה, שִׁיר חָדָשׁ; שִׁירוּ לַיהוָה, כָּל-הָאָרֶץ.

שִׁירוּ לַיהוָה, בָּרְכוּ שְׁמוֹ; בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם-לְיוֹם, יְשׁוּעָתוֹ.

סַפְּרוּ בַגּוֹיִם כְּבוֹדוֹ; בְּכָל-הָעַמִּים, נִפְלְאוֹתָיו.

כִּי גָדוֹל יְהוָה וּמְהֻלָּל מְאֹד; נוֹרָא הוּא, עַל-כָּל-אֱלֹהִים. (תהילים צ"ו 1-4)

כן, עם ישראל היה אמור להיות אור לגויים. זח חלק חשוב של הקריאה והייעוד של היהודים, ואת התפקיד הזה שאלוהים ייעד לו, העם היהודי יכול למלא רק דרך המשיח. עליך לשקול ברצינות את הנושא הזה, דבר שיעזור לך להבין מדוע תהית לעיתים מה זהותך ומטרתך בחיים הללו. מה משמעות העובדה להיוולד כיהודי? מדוע אנחנו כאן עלי אדמות? מדוע עברנו כל כך הרבה תלאות וצרות כעם? מה המשימה שלנו בסופו של דבר? האם אנו מפספסים משהו – או פספסנו מישהו?

אני יודע שקשה לעכל כל זאת, אך חשוב מאוד שתתן לנושאים הללו מחשבה רצינית. האם ייתכן שישוע, אותו דחית בתקיפות, הוא זה שמביא ליושבי תבל את הידע מיהו האל האמיתי היחיד, שעל פי התנ"ך הוא אלוהי ישראל? האם ייתכן שהיהדות האמיתית קשורה באופן ישיר לאמונה בישוע? חשוב על כך. כדאי לך, זה יעשה לך, ולרבים אחרים רק טוב.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/a3e7b0157d07da506958b75a77964ace52f1dc33fe6f45f5505271713fcb9788?s=300&d=mm&r=g) 

 מייקל בראון 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/michael-brown/) [    ](https://igod.co.il/author/michael-brown/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, ישוע היהודי הדגול, מיתוסים על האמונה המשיחית, תשובה לרב

---

### [תגובה לטענה: "היהדות היא הדת המקורית והראשונה"](https://igod.co.il/true-judaism/reply-judaism-is-original-religion/)

**Published:** אוגוסט 22, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> האם היהדות היא הדת המקורית והאמיתית ואין בלתה? התשובה היא חד משמעית כן!!! אך לצערי, שאלה זו אינה מספקת תשובה מספיק ברורה. שאלה מעניינת יותר צריכה להיות: מהי היהדות המקורית, הראשונה והאמיתית? האם זו יהדות התנ"ך והברית החדשה או דווקא יהדות ההלכה הרבנית?

במילים אחרות, ברור כי היהדות היא הדת והאמונה המקורית; אך הנה השאלה החשובה יותר: מהי אותה יהדות מקורית ומה המהות שלה?

לאחר חורבן בית המקדש השני, נותר עם ישראל עם שתי ברירות עיקריות אשר מהן ניתן היה לבחור רק באחת: יהדות הברית החדשה המעוגנת במשיח ישוע; או יהדות ברית התורה שבעל-פה, המבוססת על כת הסופרים והפרושים – הרבנים. מבחינה כרונולוגית, קדמה יהדות הברית החדשה לזו של התורה שבעל-פה, שהרי כתבי האחת הושלמו כבר במאה הראשונה לספירה; בעוד שכתביה המוקדמים ביותר של היהדות הרבנית עלו על הכתב רק כמאה שנה לאחר מכן. בחינת תוכן כתביהן הראשונים של שתי הקבוצות חושפת את האמת באופן ברור עוד יותר:

ספר דברי הימים ב' מהווה את הספר האחרון במקרא, אך מבחינה כרונולוגית ידוע כי ספר מלאכי הוא אשר נכתב אחרון. לאחר חתימת הספר מתחיל "ואקום" רוחני של ספרות קודש המגיע לסיומו רק לאחר כשלוש מאות שנה, במאה הראשונה לספירה, על ידי חיבורם של כתבי הברית החדשה ושל כתבי התנאים (המשנה). כעת עולה השאלה, מי מבין שני הזרמים האלה מהווה המשך טבעי אשר משלים וממלא את התקווה אשר הותיר סיום המקרא בספר מלאכי.

ספר מלאכי מורכב אפוא משלושה פרקים כאשר האחרון שבהם, מהווה למעשה את הפרק האחרון בתנ"ך. מעניין למצוא כי פרק ג' במלאכי מתחיל בתקווה משיחית ומסתיים בתקווה משיחית: "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה־דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל־הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר־אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר־אַתֶּם חֲפֵצִים. הִנֵּה־בָא, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת… "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב־אָבוֹת עַל־בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל־אֲבוֹתָם, פֶּן־אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת־הָאָרֶץ חֵרֶם" (ג' 1, 23-24).

כאמור, לאחר סיום הספר, מתחילה תקופה של ואקום ספרותי-רוחני המסתיימת בספרות הקודש של שני זרמים יהודיים מן המאה ה- 1 לספירה: היהדות המשיחית (כתבי הברית החדשה) והיהדות הרבנית (המשנה). הבה אם כן, נבחן כיצד נפתח כל אחד מכתבי קודש אלו וכך נשכיל לשפוט בעצמנו מה מהווה המשך טבעי יותר לסיום ספר מלאכי והתנ"ך כולו.

חשוב להזכיר, שני הזרמים מאמינים כי המשיח מהווה את תכליתו של המקרא; בברית החדשה נאמר: "דרשו בכתובים, אשר תחשבו שיש לכם חיי עולמים בהם, והמה המעידים עלי" (יוחנן ה' 39);1 חז"ל לימדו: "כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא".2 לאור זאת, הבה נבחן כיצד מוצאת אמונה זו את ביטוייה בפועל.

מתוך כתבי הברית החדשה, ידוע כי בשורת מרקוס נכתבה ראשונה ועל כן נפנה לשם ונראה כיצד היא נפתחת: "תְּחִלַּת בְּשׂוֹרַת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בֶּן־הָאֱלֹהִים, כַּכָּתוּב בַּנְּבִיאִים: הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וּפִנָּה דַּרְכֶּךָ. קוֹל קוֹרֵא בַמִּדְבָּר, פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָֹה יַשְּׁרוּ מְסִלּוֹתָיו. יוֹחָנָן הָיָה טֹבֵל בַּמִּדְבָּר וְקוֹרֵא טְבִילַת הַתְּשׁוּבָה לִסְלִיחַת חֲטָאִים. וַתֵּצֵא אֵלָיו כָּל־אֶרֶץ יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלָיִם וַיִּטָּבְלוּ כֻלָּם עַל־יָדוֹ בִּנְהַר הַיַּרְדֵּן מִתְוַדִּים אֶת־חַטֹּאתָם" (א' 1-5). כך, מבחינה כרונולוגית, נפתחת הברית החדשה.

כעת, הבה נראה כיצד נפתחת ספרות הקודש של חז"ל; המשנה נפתחת במסכת ברכות, שם כתוב: "מאימתיי קורין את שמע בערבין? משעה שהכוהנים נכנסין לאכול בתרומתן, עד סוף האשמורת הראשונה, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרין: עד חצות. רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר. מעשה שבאו בניו מבית המשתה ואמרו לו: לא קרינו את שמע. אמר להם: אם לא עלה עמוד השחר, מותרין אתם לקרות" (פרק א', א'-ב'). כך אפוא, נפתחת ספרות הקודש של התנאים.

שפטו נא בעצמכם, מי מבין שני הקטעים האלה מהווה לדעתכם המשך הגיוני וטבעי יותר לסיומת המקרא בספר מלאכי? מי מבין שניהם נותן מענה הולם יותר לתקווה המשיחית המסיימת את ספר מלאכי?

אגב, אילו היה המקרא מגיע לסיומו בספר דברים ו' פס' 4-5, 3 ייתכן והקטע ממסכת ברכות עשוי היה להוות המשך סביר יותר. ברם התנ"ך אינו מהווה ספר חוקים גרידא; הוא אינו מתחיל ואינו מסתיים בתורה ובמצוות, כי-אם בציפייה ובתקווה למושיע וגואל. ובחלל בו מסתיים המקרא, שם בדיוק מתחילה בשורת מרקוס, כאשר היא מדווחת לנו על בואו של אליהו הנביא בדמות יוחנן המטביל4 ומכינה את הקרקע לבשורת ישוע המשיח – התשובה המלאה לתקווה המשיחית שהותיר מלאכי!

לאור זאת, עולות מספר שאלות שהתשובה להן עשוייה לחשוף אחת ולתמיד, קבל-עם-ועדה, מה המקור ומה הזיוף:

1\. מהי היהדות המקורית, זו המוצגת בברית החדשה והמהווה המשך ישיר ו(על-)טבעי למקום בו מסתיים התנ"ך; או זו של חז"ל, המתמקדת בתילי תילים של הלכות וסייגים לתורה?

2\. מהי היהדות המקורית, זו של הברית החדשה, הנשענת על רוח הקודש, תלויה בו ופועלת לפי הנחייתו;5 או זו של חז"ל, המבטלת את פועל רוח הקודש ואת ההסתמכות עליו?6

3\. מהי היהדות המקורית, זו המתוארת בברית החדשה, הנסמכת על עדותה של הבת-קול7; או זו של חז"ל, המבטלת את הבת-קול ומצווה כי אין לשמוע לה יותר?8

4\. מהי היהדות המקורית, זו הדוגלת בהליכה אחר רב אחד שמיימי – המשיח9; או זו ההומניסטית, המכתיבה הישענות על פסיקותיהם של אין-ספור רבנים?10

5\. מהי היהדות המקורית, זו של הברית החדשה – בה נאמר לנו לדרוש בתורה כי בה ניבא משה על המשיח;11 או זו של התושב"ע – שאפילו משה לא הצליח להבינה?12

6\. מהי היהדות המקורית, זו של הברית החדשה, הנסמכת על המקרא ומתייחסת אליו בקדושה;13 או זו של חז"ל, המזלזלת במקרא ומעדיפה את לימוד הגמרא על פניו?14

7\. מהי היהדות המקורית, זו של הברית החדשה, לפיה התורה והנביאים כיוונו והצביעו על המשיח15 ועל כן הוא המהווה את "ראש האמונה ומשלימה"16; או זו של הרבנים, אשר טוענת כי "כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח",17 אך הלכה למעשה מתעלמת לגמרי מקיומו?

בפרק י"ז מציג ירמיהו בשם אלהים, שתי צורות של יהדות: (1) זו הנשענת על הבשר – על זרועותיהם של בני אדם (פס' 5); (2) זו הנשענת רק על זרועו של ה' (פס' 7); שתי הצורות האלו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת; הן הפוכות ומנוגדות זו לזו; אחת מקורה בארץ, השנייה באה מן השמים,; אחת גשמית ואנושית, השנייה רוחנית לחלוטין; אם בוחרים לאמץ את האחת, דוחים באופן גורף את השנייה. בישעיהו נ"ג נאמר כי זרוע ה' נגלתה על עבד ה' – המשיח – ועל זרוע זו בלבד עלינו לסמוך ולבטוח (פס' 1, 10-12). בישעיהו כ"ט מוכיח ה' את ישראל, "יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (פס' 13). לכן, מבטיח ה', "הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת-הָעָם-הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא, וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (פס' 14).

לסיכום, היהדות המקורית, הראשונה והאמיתית אינה זו הנשענת על מצוות אנשים ועל הלכות חכמים; היהדות היחידה היא זו המשתוקקת להישען על זרועו של האל בלבד; זו הנסמכת על דבר אלהים;18 זו השואפת לעבוד את האלהים בכל מאודה, ברוח ובאמת.

\[1\] ראו פסוקים נוספים המגבים עמדה זו: לוקס כ"ד 27; יוחנן א' 45-46, ה' 46-47; מעשי השליחים ג' 22-24, י"ז 2-3, י"ח 24-28, כ"ו 20-27, כ"ח 23, רומיים י' 4; קולוסים ב' 16-17; טימ"ב ג' 15-16.
\[2\] סנהדרין צ"ט ע"א.
\[3\] "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ".
\[4\] ראו מרקוס ט' 11-13; מתי י"ז 11-13; לוקס א' 13-17.
\[5\] מרקוס י"ג 11; לוקס י"ב 12; יוחנן ג' 5-6; י"ד 26.
\[6\] "משמתו נביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש מישראל" (בבלי, יומא ט' ע"ב).
\[7\] מתי, ג: 17; מרקוס, א: 11; לוקס, ג: 22; השנייה לפטרוס א' 17-18.
\[8\] בבלי, בבא מציעא נ"ט ע"ב.
\[9\] מתי כ"ג 7-8.
\[10\] משנה, אבות א' ו', ט"ו.
\[11\] יוחנן ה' 46.
\[12\] בבלי, מנחות כ"ט ע"ב.
\[13\] מעשי השליחים ג' 21-25; ח' 28-35; י"ח 28; כ"ד 14; השנייה טימותיוס ג' 15-16; השנייה לפטרוס א' 20-21.
\[14\] בבלי, בבא מציעא ל"ג ע"א.
\[15\] לוקס כ"ד 27; יוחנן א' 46; ה' 39.
\[16\] אל העברים י"ב 2.
\[17\] בבלי, ברכות ל"ד ע"ב.
\[18\] כפי שהוא נגלה ונחתם סופית בתנ"ך ובברית החדשה.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, ישוע היהודי הדגול, תשובה לרב

---

### [תגובה למאמר ''ויכוח בין יהודי ליהודי משיחי" מאת יוסף עצמון](https://igod.co.il/answer-rabbi/reply-blog-debate-jew-messianic-jew/)

**Published:** אוגוסט 21, 2016
**Author:** אלי חייטוב

**Content:**

> במאמר "ויכוח בין יהודי ליהודי משיחי" מהאתר של יד לאחים שנכתב על ידי יוסף עצמון, מתנהל לכאורה ויכוח בין יהודי משיחי בשם ג'ים, ליהודי מסורתי בשם דור (שמות בדויים). לאורך הוויכוח נוצר רושם כי דור (יהודי מסורתי) מתעלה על ג'ים (יהודי משיחי) שלא מצליח להגיב בהצלחה ולהשיב לטענותיו של דור. ברור כי זהו וויכוח פרופגנדי שמטרתו ליצור אשליה כי ליהודים משיחיים המאמינים בישוע כמשיח ישראל אין באמת תשובות לטענות של יד לאחים.

הדבר שמפתיע אותנו זה שכאשר אנו מזמינים נציגים של הארגון "יד לאחים" לוויכוח אמיתי הם מחליטים לסרב לנו ובמקום זאת הם ממציאים בינם לבין עצמם וויכוחים כפי שהם רוצים. בגלל אי יכולתנו לנהל וויכוח אמיתי עם הארגון "יד לאחים" מאחר והם דוחים את הצעותינו שוב ושוב, נשתדל במאמר זה לנהל וויכוח "עקיף" עם הארגון ולשחק את תפקידו של ג'ים. האם אכן דור מצליח לערער את האמונה המשיחית? או שטענותיו הן אותן הטענות הנדושות של "יד לאחים" שהופרכו עשרות אלפי פעמים?

#### טענה 1

**"אין הבדל בינך לבין הנוצרים. כולכם מאמינים ב"ברית החדשה" ובישו הנוצרי."**

כמובן שיש הבדל. ההבדל הוא שאנחנו יהודים. המשיח, על פי נבואות התנ"ך, אמור להיות ברכה לכל האומות, לכל הגויים, ולכן כצפוי גם רבים מהגויים מאמינים במשיח היהודי ו"הצטרפו למשפוחה". "וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם, לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד-קְצֵה הָאָרֶץ" (ישעיהו מ"ט).

#### טענה 2

**"הכינוי "נוצרי" נמצא ב"ברית החדשה" (מתי ב' 23) ואשר לשם "ישו", בנוסח הארמי של "הברית החדשה", בן כ-1600 שנים לפחות, אין ניקוד לאות ע ולא ביטאו אותה בתנועת פתח. יש אסמכתא לכך שכבר בימי הבית השני נחלשה בגליל הגיית האותיות הגרוניות."**

הכינוי “נוצרי” מתייחס למקום המגורים של הוריו של ישוע – נצרת. אין הכוונה להשתייכותו הדתית של ישוע (“נצרות”), שהרי הדת הנוצרית לא הייתה קיימת בכלל דאז. (גם אנו כיום משתמשים בכינויים דומים: “ירושלמי”, “תל אביבי”, “באר שבעי” וכו’). לגבי “החלשות האותיות הגרוניות”, נכון, אבל זה לא מסביר את השינוי בכתיבת שמו, ובכל מקרה – זה לא מעלים את האות. אלא בסך הכל אומר שבמקום “ישוע” השם בוטא “ישוה” (צליל ה”ע” הפך ל”ה” מאחר שכבר לא הגיע מהגרון). עובדה שאפילו הרמב”ם כתב את שמו “ישוע”, ולא “ישו”.

#### טענה 3

**"השליח פאולוס, באיגרתו הראשונה אל התסלוניקים (ב' 14-15), כותב על "היהודים אשר אף הרגו את האדון ישוע ואת נביאיהם, ואותנו רדפו ואינם טובים בעיני אלוהים ומתקוממים לכל אדם". מה תגובתך בתור "יהודי משיחי" על דברים אלה?"**

ראשית, אנו מצטטים את מה שכתוב בברית החדשה בראשונה אל התסלוניקים פרק ב' באופן מדויק, היות ולא רשום "היהודים" כפי שרשמת אלא "תושבי יהודה", שזה הרבה יותר כללי ולא ספציפי לאוכלוסייה מסוימת:

"הֲלֹא אַתֶּם, אַחַי, הֲלַכְתֶּם בְּעִקְּבוֹת קְהִלּוֹת אֱלֹהִים שֶׁבִּיהוּדָה הַשַּׁיָּכוֹת לַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ; כִּי גַּם אַתֶּם סְבַלְתֶּם מִידֵי בְּנֵי עַמְּכֶם כְּמוֹ שֶׁגַּם הֵם סָבְלוּ מִידֵי תּוֹשְׁבֵי יְהוּדָה, אֵלֶה אֲשֶׁר הֵמִיתוּ גַּם אֶת הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים, וְאוֹתָנוּ רָדְפוּ. אֵין הֵם מַשְׂבִּיעִים אֶת רְצוֹן אֱלֹהִים וּמִתְנַגְּדִים לְכָל בְּנֵי אָדָם, בְּנַסּוֹתָם לִמְנֹעַ אוֹתָנוּ מֵהַגִּיד לַגּוֹיִים אֶת הַדֶּרֶך לִישׁוּעָה."

כאשר הפסוק נקרא בהקשר שלו ובניסוח האמיתי שלו ולא המסולף, רואים כי אין זה פסוק אנטי יהודי כלל, אלה קטע באיגרת בו שאול מראה שאותה קהילה בתסלוניקה סבלה מרדיפות מבני עמם כפי שקהילות ביהודה סבלו מתושבי יהודה. ולמה זה – כי לא רצו שיספרו על ישוע. אז בעצם נראה שהדגש הוא אלו שסבלו רדיפות, ולא על מי שעשה אותם, בטח שלא השמצה כנגד אוכלוסייה מסוימת. על פניו אכן נראה כי בברית החדשה ישנם התבטאויות אנטי יהודיות, אך זה רק על פניו. הנה כמה נקודות שכדאי לכם לחשוב עליהן:

1\. ספרי הברית החדשה נכתבו על ידי יהודים בדיוק כמו ספרי התנ"ך (אפילו בתנ"ך ישנם כותבים שהם מלכים נוכרים כגון נבוכדנאצר, כורש ועוד). אם תשובו ותקראו את התנ"ך, ספר הספרים, ספר העם היהודי, אתם תראו שם לא מעט מקרים בהם נביאי ישראל אומרים דברים לא פחות "איומים" ממה שעצמון ציטט הנה דוגמא (וכמוה יש עוד רבים בתנ"ך): ישעיה נ"ז: "וְאַתֶּם קִרְבוּ-הֵנָּה בְּנֵי עֹנְנָה זֶרַע מְנָאֵף וַתִּזְנֶה׃ עַל-מִי תִּתְעַנָּגוּ עַל-מִי תַּרְחִיבוּ פֶה תַּאֲרִיכוּ לָשׁוֹן הֲלוֹא-אַתֶּם יִלְדֵי-פֶשַׁע זֶרַע שָׁקֶר׃" הנביא קורא לעם ישראל בני שקר, בני עוננה (מכשפת) וזונה, ילדי פשע. וזה חריף בהרבה ממה שישוע אמר..

2\. שאול היה יהודי בן יהודי והיה גאה ביהדותו. שאול היה חפץ שעם ישראל יבואו להכרה במשיח ואת זה הכריז שוב ושוב. הנה כמה ציטוטים של שאול על העם שהוא עצמו חלק ממנו: "אִם כֵּן, אֲנִי שׁוֹאֵל, הַאִם נָטַשׁ אֱלֹהִים אֶת עַמּוֹ? בְּשׁוּם פָּנִים לֹא! הֲרֵי גַּם אֲנִי בֶּן עַם יִשְׂרָאֵל, מִזֶּרַע אַבְרָהָם וּמִשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין. אֱלֹהִים לֹא נָטַשׁ אֶת עַמּוֹ, הָעָם שֶׁהוּא יָדַע מִקֶּדֶם. וְכִי אֵינְכֶם יוֹדְעִים מָה אוֹמֵר הַכָּתוּב עַל אֵלִיָּהוּ, כֵּיצַד הִתְלוֹנֵן עַל יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֱלֹהִים? אֲדֹנָי, אֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ וְאֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ."

שימו לב שאליהו התלונן על ישראל ואמר דברים מאוד זהים למה ששאול אמר. האם זה הופך את אליהו גם לאדם שאומר התבטאויות אנטי-יהודיות? "אִישׁ יְהוּדִי אֲנִי, יְלִיד טַרְסוֹס אֲשֶׁר בְּקִילִיקְיָה, אֲבָל גֻּדַּלְתִּי בָּעִיר הַזֹּאת לְרַגְלֵי גַּמְלִיאֵל. חֻנַּכְתִּי עַל-פִּי דִּקְדּוּקֵי תּוֹרַת אֲבוֹתֵינוּ וְהָיִיתִי קַנַּאי לֵאלֹהִים כְּמוֹ כֻּלְּכֶם הַיּוֹם". שוב שאול מוכיח את יהדותו, את השכלתו כפרוש שהיה תלמידו של הרב הנחשב ביותר בזמנו, רבן גמלאיל הנודע. אם הוא כזה "אנטי-יהודי" למה שישים כזה דגש על חלק בחייו שהוא כל כך שונא?

#### טענה 4

**"הברית החדשה" הוכרזה כספר קודש בסוף המאה הרביעית לספה"נ על-ידי הכמורה הרומית- לא על –ידי "יהודים משיחיים"! כיצד יכול אתה לכפוף את עצמך להחלטה של אבות כנסיה אנטישמיים בקבלך את סמכותם הרוחנית?**

טענה זו אינה מדויקת מבחינה היסטורית. ראשית, כתבי הברית החדשה הוקראו בקהילות המשיחיות די מוקדם, כבר בימי השליחים (קולוסים ד:16). אך לא נקראו "כתבי הקודש" עד סוף המאה השנייה (למרות ששומשו בדרך זו מוקדם יותר). כתבים עתיקים תמיד הוקראו ככתבים קדושים בעלי סמכות רוחנית טרם ניתן להם השם "כתבי הקודש". אבות הכנסייה לא היו אלה שקבעו על פי בחירתם האישית אילו ספרים יכללו בקאנון. הכתבים הוכרו כסמכותיים דורות רבים לפני כך. הסיבות לאיסוף הספרים כאוסף רשמי היו:

1. הם היו נבואיים – ״הסיבה הראשונית לאיסופם ושימורם של הספרים בעלי ההשראה היתה האופי הנבואי שלהם. מאחר שהם נכתבו בידי אחד השליחים או בידי נביא אלוהים, ערכם חייב להיות רב, ולכן יש לשומרם. עדות לצורת החשיבה הזו שרווחה בתקופת השליחים ניתן למצוא באיסוף ובתפוצה של איגרות שאול (השווה פטר״ב ג׳ 16-15; קול׳ 1' 16).״ (277 ,Geisier, GIB).
2. צורכי הקהילה הקדומה: הקהילות השונות בימי קדם ביקשו לדעת אילו ספרים יש לקרוא ולכבד, ומה עליהם ליישם בנסיבות השונות, לעיתים גם מסוכנות, שבהן הם חיו בתוך סביבה חברתית ודתית עוינת. הקהילות נדרשו לטפל בבעיות שונות שצצו, וביקשו לדעת בוודאות אילו ספרים יכולים לשמש להן כמקור של סמכות.
3. עלייתם של כופרים ("מינים"): כבר בשנת 140 לס׳ פיתח המתנגד 'מרקיון' קאנון חלקי משלו, והחל להפיץ אותו ברבים. בתגובה נאלצו תלמידיו הנאמנים של ישוע לכנס את ספרי הברית החדשה בקובץ מקודש ומחייב.
4. תפוצתם של כתבים מזויפים: קהילות רבות במזרח השתמשו באספות שלהן בספרים שללא ספק היו מזויפים. הדבר חייב החלטה קאנונית.
5. הפצת הבשורה בשפות נוספות: ״האמונה בישוע כמשיח התפשטה במהירות לארצות אחרות, והתעורר הצורך לתרגם את כתבי הקודש לשפות שמדוברות באותן ארצות… כבר במחצית הראשונה של המאה ה־2 תורגמו הכתובים לסורית וללטינית עתיקה. אבל היות שהמאמינים שנשלחו לאותן ארצות לא יכלו לתרגם ספר בריתות שלא היה בנמצא, התעוררה השאלה אילו ספרים אכן שייכים לקאנון״ .(Geisier, GIB, 278).
6. רדיפות: הגזירות שגזר הקיסר דיוקלטיאנוס (בשנת 303 לס׳) ציוו להשמיד את כל הספרים שהיו מקודשים בעיני תלמידיו של ישוע. מי ייתן את חייו עבור ספר שהוא אולי דתי, אבל לא מקודש? המאמינים בישוע ביקשו לדעת אילו ספרים הם אכן מקודשים באמת ובתמים.

אבות הכנסייה אינם הסמכות העליונה. אנו כיהודים משיחיים מייחסים סמכות עליונה לאלוהים בלבד. למעשה, לאבות הכנסייה אין כל חשיבות בעינינו, ורוב דבריהם נוגדים את דבר אלוהים. כל אדם עומד מול אלוהים כיחיד, לא מתחת או דרך אדם אחר כלשהו. יחד עם זאת הם כן חתמו את הקאנון, אך אם אתם בודק מה הייתה אותה חתימה של הקאנון, מדובר על בדיקה של מהימנות הספרים ולא על החלטה של "זה נראה לי וזה לא נראה לי". כבר אז היו הרבה ניסיונות לזייף ולסלף את דבריו של ישוע, אך היו כתבים אותנטיים ומקוריים שלא היו לגביהם ספק. ספרים אלו נחתמו בקאנון, ממש כמו שבתנ"ך למשל לא נכללו ספרים כמו ספר חנוך, מכבים א' וב' ואחרים.

מלבד זאת, אלוהים לא מוגבל למי או במה הוא משתמש כדי שרצונו ייעשה. הוא ריבון על הכל ושולט בכל ואין דבר שקורה מחוץ לרצונו. בדיוק כפי שהשתמש בחמור של בלעם כדי לדבר הוא יכול להשתמש באבות כנסייה כדי לחתום את ספר הברית החדשה ובאנשי הכנסת הגדולה לחתום את התנ"ך.

#### טענה 5

**יהודים רצו למנוע את אחיהם מהצטרף לדת חדשה. פעילותך המיסיונרית חותרת לקעקע את הזהות היהודית. הבשורה "המשיחית" החדירה למוחם של נוצרים את האמונה שהם עם ישראל האמיתי – לא היהודים חתומי המילה בבשרם (איג' אל הפיליפיים ג' 3: רומיים ט' 6).**

זוהי הטעות הבסיסית של הרבנות. ישוע לא בא ליצור דת חדשה (נצרות) במקום הקודמת (יהדות). לא מדובר פה על דת מאורגנת ומסורות של בני אדם. ישוע בא כדי להיות הדרך החדשה לאלוהים, שהוא אותו האלוהים אשר בחר בעם ישראל – אלוהי אברהם, יצחק ויעקב. הדרך החדשה היא דרך יחסים אישיים.

לגבי "תורת ההחלפה", עַם ישראל מוזכר ברבות מן האגרות ובהוראת שאול השליח. האיגרת בה פורש השליח את הוראתו בנוגע לישועה, לחיים המשיחיים, וללימוד הבריא באופן המוסדר והמפורט ביותר הינה ללא ספק האיגרת אל הרומיים. בלב איגרת זו, שאול השליח מקדיש שלושה פרקים שלמים ללימוד המעמיק ביותר בברית החדשה בנוגע למקומו של עם ישראל בתוכנית אלוהים.

עובדה זו לכשעצמה מלמדת על החשיבות והמרכזיות של נושא זה באיגרות הברית החדשה. הצהרת הפתיחה בפרקים אלה "אֱמֶת אֲנִי מְדַבֵּר, בַּמָּשִׁיחַ, … עַד כִּי הָיִיתִי מוּכָן לִהְיוֹת מְנֻדֶּה מִן הַמָּשִׁיחַ לְמַעַן אַחַי, שֶׁהֵם בְּנֵי עַמִּי, עַצְמִי וּבְשָׂרִי, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; אֲשֶׁר לָהֶם מַעֲמַד הַבָּנִים, הַכָּבוֹד, הַבְּרִיתוֹת, מַתַּן הַתּוֹרָה, עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ, וְהַהַבְטָחוֹת; לָהֶם הָאָבוֹת, וּמֵהֶם, מִצַּד יִחוּסוֹ הָאֱנוֹשִׁי, הַמָּשִׁיחַ …" הינה חשובה, שכן היא מדגימה באופן מדויק למי מתכוון השליח כאשר הוא אומר "יִשְׂרָאֵל" – חד משמעית לצאצאי יעקב – ישראל האתנית, היהודים, ולא באופן אלגורי לקהילה. כפי שנראה, אבחנה זו חשובה מאד כאשר באים לבחון את "תיאולוגיית ההחלפה".

בפרקים אלה שאול השליח מתמודד עם שתי שאלות עקרוניות: א) האם אלוהים דחה את העם היהודי וביטל את קריאתו? ב) מה העתיד של עם ישראל בתכנית אלוהים? שאול מקדיש את שלושת הפרקים הללו כדי להבהיר את התשובות לשאלות אלה.

ראשית, שאול מונה את הברכות והזכויות של עם ישראל כעם הבחירה בפסוקים ד׳-ה׳, וחשוב להבחין שהשליח מדבר בלשון הווה ("אֲשֶׁר לָהֶם") ולא לשון עבר! לאורך כל הפרקים הללו שאול מלמד בבירור שתפקידו וקריאתו של עם ישראל נמשכים לאורך ההיסטוריה האנושית ולא מבוטלים על ידי יצירת הקהילה. שאול אז פונה להזכיר לקוראיו את ריבונות אלוהים, אופיו הבלתי משתנה, ובחירתו הנצחית – "לֹא כְּאִלּוּ דְּבַר אֱלֹהִים שָׁב רֵיקָם … כְּדֵי שֶׁתִּכּוֹן תָּכְנִית אֱלֹהִים… שֶׁהֲרֵי אֵין הָאֱלֹהִים מִתְחָרֵט עַל מַתְּנוֹתָיו וְעַל בְּחִירָתוֹ." (ט׳, ו׳, יב׳, יא׳ כט׳). למעשה השליח מבסס את טיעונו באופן עיקרי על אופיו של אלוהים – הוא נצחי ובלתי משתנה, כאשר הוא מבטיח, כפי שהבטיח לאברהם ללא תנאי בברית בין הבתרים – הוא מקיים! כדי להסיר כל ספק אצל קוראיו, השליח שאול שואל מפורשות: "אִם כֵּן, אֲנִי שׁוֹאֵל, הַאִם נָטַשׁ אֱלֹהִים אֶת עַמּוֹ?" והוא עונה מפורשות: "בְּשׁוּם פָּנִים לֹא!". (רומ' יא׳, א׳).

הטענה של עצמון מעוותת את דברי הברית החדשה ואינה משקפת אותם כהלכה. אין בברית החדשה כלל עידוד לאנטישמיות. זוהי טענה מגוחכת חסרת כל שחר. הברית החדשה הינה ספר יהודי שנכתב על ידי יהודים.

#### טענה 6:

**ראה באיגרת אל טיטוס א' 10,11: "כי יש הרבה מורדים דוברי הבל ומתעי נפש ורובם מן המולים (הנימולים), אשר סור ייסכר פיהם, ההפכים בתים כולם בהורותם דברים אשר לא כן – עקב בצע". עדיין לא ברורה לך טענתי? לפי "הברית החדשה" (בשורת יוחנן ח' 31-47) אמר ישוע בהמשך דבריו אל יהודים המאמינים בו: "אתם מאת אביכם השטן, ולעשות את תאוות אביכם חפצתם: הוא רוצח… ואבי השקר" (פסוק 44). האם אתה מאמין שהוא אמר זאת?**

זוהי הוצאה ברורה מההקשר מצדו של עצמון. שאול בפסוקים הללו מדבר על מורי שקר בקרב המאמינים היהודים שלימדו כי הישועה מותנית במילת העורלה. אין הוא מדבר כאן על היהודים ככלל.

מה בנוגע לדברי ישוע? חייבים לקרוא את הפסוקים הללו בהקשרם. הרי לא הגיוני שבמקום אחד ישוע אומר משפט כמו "לא באתי אלא לצאן האבוד של בית ישראל" ומנגד הוא כאילו מקלל אותם וקורא להם "בני השטן". זכרו, ישוע היה יהודי ושאול היה יהודי. הקהל של ישוע היו תמיד יהודים. תלמידיו היו יהודים. כאשר אמר את שאמר לאותם פרושים, תלמידיו היהודים ואף כל שאר השומעים לא ראו בזה דבר רע כלל, או אנטי יהודי. הסיבה היא שישוע לא דיבר על "היהודים" ככלל, אלא שבבשורה על פי יוחנן, כאשר רשום "היהודים" הכוונה היא לראשי הדת, הרי שכל מי שישוע דיבר ונפגש עימו, כולל הוא עצמו היו יהודים. האם הוא קורא אף לעצמו "בן השטן"?! ברור שלא.

ישוע יוצא כנגד אותם פרושים, כפי שרואים לאורך כל הבשורות, משום שהם היו צבועים, מושחתים, שקרנים, גנבים וכמעט כל מה שעשו היה מנוגד לדבר ה'. לנו כיום יש את הלוקסוס להביט אחורה בהיסטוריה, ואכן כשאר הקוראים את כתביו של יוסף מתתיהו למשל, ההיסטוריון היהודי מתקופת בית שני ובזמן החורבן, אנו למדים על תקופה אפלה, של שחיתות פוליטית ורשע, המינויים של הכהונה היו לא לפי הכתובים אלא ע"פ שיקולי כוח ומניפולציה, המקדש הפך לבית מסחר, היו זרמים ביהדות שהיו במלחמת עולם אחד עם השני (הצדוקים והפרושים לצורך העניין, והמאבק היה על כוח ושליטה בעם) והנעשה בעם לא היה מבייש את העמים הנוכריים ביותר.

הארץ הייתה טמאה, ועל זה ישוע הצביע, כנגד זה הוא התבטא כך, משום שאותם מנהיגים פוליטיים אליהם אמר "אתם מאת אביכם השטן.." (הרי הוא דיבר למנהיגים באופן ספציפי במשפט הזה ולא באופן כללי לכל העם) ליבו את הטומאה ואף עשו זאת בעצמם. הקטעים ה-"חמורים" שבברית החדשה, כמו שעצמון טוען שאחד מהם הוא בבשורת יוחנן ח' 31-47, דומים יותר להטפות המוסר של הנביאים מאשר להטפה חסרת הסובלנות והגזענית של ימי הביניים. קחו למשל את הקטע הבא, שמתייחס לעם ישראל: "הוי, גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים, בנים משחיתים. עזבו את ה', נאצו את קדוש ישראל, נזורו אחור".

האם נראה לכם שהקטע לקוח מהברית החדשה? ובכן טעיתם, זוהי מובאה מספר הנביא ישעיהו בתנ"ך (פרק א' 4). פניות מסוג זה, שנועדו לקרוא לעמנו לחזור מחטאיו, היו תמיד חלק ממסורת הנבואה. הברית החדשה ממשיכה מסורת זו, לצד פירוט של הצד החיובי של מערכת היחסים בין ישראל לאלוהים. כשנעמיד את הברית החדשה ואת התנ"ך במבחנים זהים של מהימנות היסטורית ותוקף מוסרי, נראה בשניהם אמת באותה מידה. בכל מקרה, אם תראו בעיתון מעריב או ידיעות אחרונות כתבה שיוצאת נגד כפייה ושחיתות דתית, לא תאמר "אנטישמים!". כך גם לגבי ישוע, ישוע היה יהודי שהטיף נגד השחיתות הדתית של יהודים אחרים, ה-"רבנים" דאז.

#### טענה 7:

**בתיאור הפיכתו של פאולוס לשליח- נאמר במעשי השליחים ט' 7: "והאנשים אשר הלכו איתו עמדו נאלמים, כי שמעו את הקול ואיש לא הביטו". לעומת זאת, במעשי השליחים כ"ב 9 כתוב: "והאנשים אשר איתי ראו את האור וייראו, ואת קול המדבר אלי לא שמעו". האם אפשר לקבל את סמכות- השליחות של פאולוס על בסיס סתירה כזאת? יש עוד סתירות ב"ברית החדשה".**

קושי זה ניתן לפתור בקלות כאשר בודקים את הכתוב ביוונית. שני הפסוקים סותרים לכאורה זה את זה. האחד טוען שקול נשמע והשני שלא נשמע כל קול. כשבודקים לעומק את המשמעות בשפה היוונית, השפה שבה נכתב המקור שנמצא בידינו, מבינים את הכול.

ו' פ' ארדֶנט, מומחה ליוונית, מסביר: "משמעות הפועל המתורגם בשני הקטעים אינה זהה, משום שהמבנה הדקדוקי אינו זהה. בפרק ט' הפוֹעָל עומד בסמיכות ('ישמעו את…') ופירושו שמיעה שאין בה הבנה, קולות שנשמעים אבל לא מצטרפים למלים ולמשפטים בעלי משמעות. הם שמעו אך לא הבינו. במעשי השליחים כ"ב 9 נאמר שהנוכחים, מלבד שאול, 'לא שמעו', והפועל מתייחס למצב שהשומע מבין את מה שהוא שומע. מכאן שאין כל סתירה בין שני הקטעים. הראשון קובע שהקול נשמע אך לא הובן, והשני קובע שלא הובן. בשפה מודרנית אין אפשרות לבטא במלה אחת את הדקויות האלה, אך בשפת המקור זה אפשרי".

#### טענה 8:

**לפעמים זה יצלח, אך תיווכח ש"הברית החדשה" איננה נקייה מסתירות. הנה עוד סתירה אופיינית ב"ברית החדשה". לפי מתי כ"ז 3-8 השליך יהודה "המוסר" את הכסף אל ההיכל והלך וחנק את עצמו, וראשי הכוהנים קנו בכסף את שדה היוצר. אבל לפי מעשי השליחים א' 18 הוא לא מת בחנק אלא נפל, בטנו נבקעה ומעיו נשפכו! ויש עוד סתירות בנוגע ליהודה.**

על מנת להבין את המתרחש עלינו לחזור לדיני היהדות שהיו נהוגים באותם ימים. יהודה התאבד בסוף הלילה הראשון של חג הפסח, לפני יומו הראשון של הפסח, שבו הקריבו בבוקר את קורבן הפסח, שרק הכוהנים אכלו ממנו. בהתאם לדיני היהדות, ירושלים כולה הייתה נחשבת לטמאה אם הייתה בה גופת מת, ואי אפשר היה להקריב בה את קורבן הבוקר.

אבל נקבע שאם לוקחים את גופת המת ומשליכים אותה לגיא בן הינום, מקום השריפה, העיר מטוהרת ואפשר להקריב את קורבן הפסח, מאוחר יותר אפשר לשוב ולקבור את הגופה. על רקע זה ניתן לשלב את הסיפורים במתי ובמעשי השליחים. כאשר יהודה תלה את עצמו בין חומות העיר הוא הביא טומאה על העיר ולכן אי אפשר היה להקריב את קורבן הבוקר של הפסח. סביר שבהתאם לנהוג אז לקחו את גופתו והשליכו אותה מעבר לחומות אל גיא בן הינום, ובכך טיהרו את העיר מטומאת המת.

מעשי השליחים א' 18 מתאר את נפילת הגופה של יהודה. הקברנים חזרו מאוחר יותר, אספו את שייריו וקברו אותו. מה הכוהנים היו אמורים לעשות בשלושים שקלי הכסף? כאן יש דוגמה נוספת להיגיון הרבני. במתי כ"ז 6 המנהיגים מבינים שהכסף היה שכר לא טהור. זהו "מחיר דמים" ולכן אסור היה על פי דיני היהדות לקבל אותו אל אוצר המקדש. מכסף מסוג זה היה עליהם להיפטר באחת משתי דרכים. או שהחזירו אותו לבעליו או שהשתמשו בו לטובת הציבור. במצב זה, האפשרות הראשונה ירדה כמובן מהפרק מכיוון שיהודה מת, ולכן לא נותרה לכוהנים ברירה אלא להקדיש את הכסף לטובת הציבור. הם קנו שדה בגיא בן הינום- אותו מקום שבו יהודה נפל ו"נבקעה בטנו", כדי להפוך אותו לשדה קבורה לנוכרים. הראשון שנקבר בו היה יהודה עצמו.

בבשורת מתי מסופר ששדה היוצר נקנה על ידי ראשי הכוהנים, אבל במעשי השליחים כתוב "הוא"- יהודה איש קריות- "קנה לו שדה בשכר הרשע". אין כאן סתירה בדברים. לפי התורה צריך היה לקנות את השדה בשמו של המת- יהודה איש קריות. במובן זה יהודה אכן "קנה שדה". לפי ההלכה דאז הכוהנים נתפסו במצב שכזה כבאי כוח שרכשו את הנחלה בשמו. מתי מספר את הסיפור עצמו בעוד שבמעשי השליחים מפורטות ההשלכות החוקיות, לפיכך שני הסיפורים, גם במתי וגם במעשי השליחים נכונים.

#### טענה 9:

**איך תסביר שעל-פי מתי כ"ג 35 נרצח זכריה בן ברכיה – הוא זכריה הנביא?! והרי אין אף זכריה בן ברכיה בכל התנ"ך כולו! אז אחרי יותר מ-1600 שנים, יתקנו לזכריה בן יהוידע! מה יעשו כעת? היתקנו את ספרי "הברית החדשה" בכל השפות ויודיעו זאת למאות מיליוני הנוצרים?**

זכריה בן ברכיה בן עדו היה הנביא שחזונותיו מתוארים בספר זכריה. זכריה א 1: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְבַר-יְהוָה אֶל-זְכַרְיָה בֶּן-בֶּרֶכְיָה בֶּן-עִדּוֹ הַנָּבִיא לֵאמֹר". בדברי הימים ב כד 20-21 מתואר לנו מותו של זכריה בן יהוידע אשר נסקל בחצר בית המקדש: "וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת-זְכַרְיָה בֶּן-יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-מִצְו‍ֹת יְהוָה וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי-עֲזַבְתֶּם אֶת-יְהוָה וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם׃ וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית יְהוָה׃"

יש הטוענים כי יהוידע הוא עדו, סבו של זכריה בן ברכיה הנביא. לפי הסבר זה, דברי הימים ב' מתאר את סקילתו של זכריה הנביא. המצדדים בטיעון זה מסתמכים על שמו של זכריה הנביא כפי שמופיע בספר עזרא: עזרא ו 14 (מארמית): "וְזִקְנֵי הַיְּהוּדִים בּוֹנִים וּמַצְלִיחִים, בִּנְבוּאַת חַגַּי הַנָּבִיא וּזְכַרְיָה בֶּן עִדּוֹא, וּבָנוּ וְתִקְּנוּ, בְּמִצְוַת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וּבְמִצְוַת כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרַס." בדיוק כמו שיהושוע וישוע הן הטיות של אותו השם, ניתן לטעון כי עדו, עדוא ויהוידע הם בסופו של דבר הטיות של אותו שם של אותו אדם. לכן, יהוידע היה סבו של זכריה הנביא, אשר נסקל בחצר המקדש. יחד עם זאת, מאחר והתנ"ך לא מספק לנו את תיעוד מותו של זכריה הנביא, לא מן הנמנע כי מדובר בשני אנשים שונים אשר מתו מוות דומה- סקילה באבנים בחצר המקדש.

#### טענה 10:

**ושים לב: מרשימת שושלת האבות המיוחסת לישוע, במתי פרק א', הושמטו המלכים יואש ובנו אמציה! ברור שהשמות הושמטו בכוונה ואין זו טעות סופר. "הברית החדשה" איננה דבר אלוהים, ואני מכיר את פסוקי התנ"ך אשר עליהם מתבססת אמונתך.**

ביהדות מכונה גם נכד או כל צאצא לצורך העניין "בן". לפיכך נקרא ישוע "בן דוד, בן אברהם" (מתי א' 1). באותו האופן בדיוק משמש התיאור 'אלמוני הוליד את פלוני' גם לתיאור פערי דורות, ולא בהכרח לתיאור אבהות ישירה. מה שחשוב הוא שקיים קשר ביולוגי בין הדורות. מתי מארגן את הדורות לקבוצות של ארבע עשר שמות, תוך החסרת דורות מסוימים, כעדות לנוהג שהיה בתקופתו. השוואה עם שושלות תנ"כיות מראה בבירור כי השמיט דורות (מלכים ב' ח' 24, דברי הימים א' ג' 11, דברי הימים ב' כ"ב 1, 11, כ"ד 27, מלכים ב' כ"ג 34, כ"ד 6).

מתי לא היה הראשון להשמיט דורות, היה זה מנהג נפוץ בקרב היהודים. מטרת אילן היוחסין מעולם לא הייתה לציין מדעית את כל אחד ואחד מהדורות, אלא להסיר ספק בנוגע לירושה, בייחוד כאשר הדבר נוגע לאבות העם החשובים.

#### טענה 11:

**הוא לא פעל כמשה (כתגובה לנבואה מדברים י"ח 15) :ועל פי "הברית החדשה" כשרצה ההמון להמליכו, הוא התחמק (בשורת יוחנן ו' 14-15). ועוד, על פי מתי א' 20, אמו הרתה מרוח הקודש, אך אמו של משה הרתה מגבר! יתר על כן, ה' אישר את סמכות מנהיגותו של משה לעיני כל ישראל (שמות י"ד 30-31, י"ט 9) – דבר שלא היה כן בישוע הנוצרי. הוא לא הופיע לעיני כל עם ישראל, שכן רבים מבני עשרת השבטים היו בגלות, ורבים משבט יהודה היו מפוזרים באימפריה הרומית.**

רבים ניסו לערוך רשימות של תכונות משותפות למשה ולישוע, ומנגד רבים ניסו למצוא הבדלים בין משה לישוע וכך לכאורה להפריך את מועמדותו של ישוע כ"נביא כמשה". אך הרבה מהמקבילות וההשוואות הללו הן דמיוניות ושגויות. אם כי קיימות ארבע נקודות דמיון ברורות בפועלם של משה ושל ישוע המשיח:

**א. נביא (במדבר י"ב 6-8)**

בדברים י"ח 18 מופיעה הבטחה שאלוהים נותן למשה. אלוהים הבטיח למשה שהוא יקים נביא "כמוך". למה אלוהים מדבר על נביא כמשה? מה ייחד את משה לעומת נביאים אחרים? מעמדו הייחודי של משה לעומת יתר הנביאים מוסבר בבמדבר י"ב 5-8:

ה וַיֵּרֶד יְהוָה בְּעַמּוּד עָנָן, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם, וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם. ו וַיֹּאמֶר, שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי; אִם-יִהְיֶה, נְבִיאֲכֶם–יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ. ז לֹא-כֵן, עַבְדִּי מֹשֶׁה: בְּכָל-בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא. ח פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת יְהוָה, יַבִּיט; וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם, לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה.

בקטע זה מסופר על פרשת התמרמרותם של אהרון ומרים נגד אחיהם משה, מכיוון שהאישה שהוא לקח לא מצאה חן בעיניהם. אלוהים עצמו מתערב לטובת משה ומכריז כי למשה מעמד מיוחד בעיניו. אפילו לאנשים דגולים כמו אליהו או ישעיהו אלוהים לא התגלה ישירות אלא בחלומות, בחזיונות ובצורות אחרות. משה הוא האדם היחיד שאלוהים התגלה אליו ישירות פנים אל פנים. על סמך עובדה זו פיתחה היהדות את ההשקפה בדבר שלושת הרבדים של השראת כתבי הקודש. מוקדם נאמר לנו בתורה שהמשיח יהיה מלך. כעת נאמר שהוא יהיה גם נביא, ולא נביא רגיל, אלא נביא נעלה שידבר עם אלוהים "פֶּה אֶל-פֶּה" "וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת יְהוָה, יַבִּיט".

**ב. גואל (שמות ג' 10)**

בשמות ג' 1-10 אלוהים רואה את סבלו ועוניו של עמו ישראל ומודיע למשה, מהסנה הבוער, על כוונותיו לגאול אותו מארץ מצריים. משה הוא האיש שאלוהים בחר כדי להוציא את עמו מעבדות לחירות. בדומה לכך על המשיח להיות הגואל שיגאל את עם ישראל והעולם מהשעבוד לחטא (ישעיהו נ"ג).

**ג. מתווך (שמות כ' 18-21)**

בהתחלה אלוהים דיבר ישירות אל עם ישראל (שמות י"ט 16-25). קולו של אלוהים היה כל כך מעורר יראה עד שהם לא יכלו לשאת את גדולת המעמד וביקשו ממשה לתווך ביניהם כדי שלא יצטרכו לשמוע ישירות את קולו של אלוהים אלא רק את דבריו מפי משה .

**ד. מתפלל בעד העם (שמות ל"ב 7-35)**

לא פעם במהלך היציאה ממצריים והנדודים במדבר קרה שעם ישראל ניצל ממשפט אלוהים ושרד אך ורק בזכות משה, שכילה את פני ה' בעדם והתפלל עבורם. זה עולה בבירור במיוחד משמות ל"ב 30-32. המשיח יהיה דומה למשה בכל אחד מארבעת התחומים האלה: הוא יהיה נביא, גואל, מתווך ומפגיע המשתדל בעד בני האדם לפני ה'.

#### טענה 12:

**שוב, אתה רוצה שהיהודים יקבלו את "הברית החדשה" בתור דבר אלוהים. אזי, לפי "הברית החדשה", אין אצלכם יווני ויהודים ואין מילה וערלה (הקולסים ג' 11)! כך מתירה "הברית החדשה" ל"יהודים משיחיים" להתחתן בנוצרים ולהתבולל בהם. ו"יהודים משיחיים" עשו כן בעבר וכן בהווה.**

לעומת מה שנהוג בקרב הרבנים- האיסור להתחתן עם כל מי שאיננו יהודי, אין כל ביסוס לטענה כזו בתנ"ך, ודווקא בתנ"ך ניתן לראות עשרות דוגמאות לאנשי ישראל שכן לקחו בני זוג שלא היו יהודיות, או יותר נכון, בנות ישראל. אפילו משה רבינו נישא לציפורה שלא הייתה בת ישראל אלא מבנות מדין, כמו גם יוסף שלקח את אסנת אשת פוטיפר ואף בועז שלקח לאישה את רות המואבייה – סבתא רבה של דוד המלך.

בתנ"ך ישנם איסורים ברורים מנישואין עם שבעה עמים שחיו אז בארץ כנען (דברים ז' 3-4) אבל תמיד הסיבה למניעת החתונה או להתבוללות איננה עקב החתונה עצמה, אלא משום שנישואים עם בני זוג מעמים אליליים אחרים היו מביאים לעבודת אלילים והתרחקות מאלוהי אברהם יצחק ויעקוב, כפי שגם כתוב מיד אחר כך בפס' 5: "כִּֽי־יָסִ֤יר אֶת־בִּנְךָ֙ מֵֽאַחֲרַ֔י וְעָבְד֖וּ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְחָרָ֤ה אַף־יְהוָה֙ בָּכֶ֔ם וְהִשְׁמִידְךָ֖ מַהֵֽר".

דווקא במקרים בהם יהודים משיחיים מתחתנים עם לא יהודי/ה שמאמין באלוהי ישראל ובמשיח ישוע, החיים שלהם יחד משקפים בצורה חזקה ביותר את אלוהי ישראל וההליכה שלהם יחד היא לאור דברו ורצונו של אלוהים. משום כך איננו רואים בעיה בנישואין עם בני/בנות זוג לא יהודיים, כי העיקר זה לא יהודי או לא, אלא הליכה אחרי אלוהים בכל ליבנו, בכל נפשנו ובכל מעודנו וחיים על פי דברו.

#### טענה 13:

**אומנם, על-פי "הברית החדשה", הוא אמר כי לא בא להפר את התורה אלא למלאות (מתי ה17): אבל פאולוס, אשר לפי "הברית החדשה" נקרא לשליחות מן השמים, מציג התגלות חדשה ועל פיה נתבטלה התורה. אפילו האיגרת אל העברים מאשרת זאת (ז' 12, ז' 19). ידוע לך שהצו האחרון קובע. הגויים לא היו כפופים לתורה ואינם צריכה לפטור ממנה. הדבר מתאשר גם באיגרת הגלטיים ג' 23-25: "… ובכן התורה הייתה אומנת אותנו למשיח למען נצדק באמונה, אבל עתה, אחר אשר באה האמונה, איננו עוד תחת יד האומן".**

**כלומר: אין אנו עוד תחת התורה! המלה עוד היא מלת מפתח המבהירה מי הם "אנו"- "אנו" מכוונת ליהודים שהצטרפו לקהילה "המשיחית" בגלטיה ול"יהודים המשיחיים" בכלל. אדגיש שוב, אין הכוונה ל"משיחיים"- מן הגויים, שהרי הם לא היו כפופים קודם לכן לתורה, אלא ל"יהודים משיחיים".**

גם אם עצמון היה רוצה לנסות ולקיים את כל המצוות בתורה, הוא פשוט לא יכול. עשו רשימה של כל המצוות בתורה (או מצאו בגוגל) ועברו עליהן. שליש מהתורה מתעסק בדינים הקשורים לקורבנות, למזבחות, וכל הקשור לכהונה ובית המקדש, מה שלא קיים היום, וגם אם היו בונים עכשיו בית מקדש, אלוהים לא היה שוכן בו ובכל מקרה אין כל דרך לדעת בוודאות מי משושלת כוהנים ולווים ומי לא, בייחוד שהכל כבר התערבב כל כך מאז (שזו עבירה על מצווה בפני עצמה). אז כבר שליש ממצוות התורה, שהן המצוות החשובות ביותר בתורה – בלתי ניתנות לקיום.

מתוך שני השליש הנותרים ממצוות התורה תוכלו לראות שהרבה מצוות פשוט אינן רלוונטיות או הגיוניות לחיי היום יום שלנו.

- המתעסק בכישופים, עתידות (ועוד הרבה אחרים) צריך מיד לסקול אותו באבנים.
- לגבר אסור אפילו לגעת באשתו במשך שבועיים בחודש (לפני, אחרי ובזמן המחזור שלה היא טמאה.
- אסור ללבוש בגדים המערבבים פשתן וצמר.
- לא לאכול בשר שיש בו דם.
- המצווה לייבום אשת אחיך אם הוא מת.

כמו כן אתם תמצאו המון מצוות שקשורות לדברים שפשוט לא קיימים היום, כגון דיני מצורעים, דיני מלכים, דיני שבטים, דיני עבדים, ועוד…

אך עדיין יש כאלה שְיַקשו ויאמרו כי הואיל והקב"ה יודע שבלתי אפשרי למלא אחר כל המצוות כולן, על כל אחד ואחד מוטלת החובה לשמור באדיקות את אותן מצוות שעדיין ניתן לקיים. אלא שגם גישה זו נתקלת בבעיה: במסכת "דרך ארץ זוטא" נאמר בפשטות ש"כל המבטל דבר אחד מן התורה – חייב כרת".1 חיזוק לכך נמצא בספר תומר דבורה לרבי קורדואירו, בו נאמר כי "אפילו צדיק גמור ועשה עבירה אחת, דומה לפניו כאילו שרף את התורה".2 ועל אף כל ההזהרות, אנו זוכרים היטב כי בדומה להיום, גם בתקופת המקרא עם-ישראל מעולם לא שמר בהצלחה על דברי הברית שמסר לו משה בשם ה`. אדרבא, התנ"ך מספר לנו כי בני ישראל לא פסקו מלעשות הרע בעיני ה`.3 ובדיוק בשל כך, ניבא ירמיהו על ברית חדשה, ברית שתחליף את זו שעם ישראל לא חדל מלהפר חדשים לבקרים.4

כפי שראינו, חלק ניכר מתרי"ג המצוות מתרכז בהקרבת קורבנות ובחוקים אחרים הקשורים לעבודת הכוהנים. לכן, עד שנחרב הבית, בשנת 70 לספירה, עוד היה ניתן להמשיך בעבודת הקורבנות ובהעמדת הפנים שהקב"ה קונה את זה.5 ברם בשעה שנחרב הבית ועבודת הכוהנים חדלה מלהתקיים, היה ברור כי יש למצוא שיטה אלטרנטיבית לכפרה על החטאים (שמִן הסתם לא נעלמו להם). מאותה נקודת זמן ניתן לומר כי חדלה להתקיים יהדות מסוג אחד והחלה להתפתח יהדות מסוג אחר. או אז, החלו לצאת הרבנים עם רעיון מסעיר על ברית חדשה מאת הקב"ה, הלא היא ברית התורה שבעל-פה – ברית ההלכה.6 רצתה ההיסטוריה, ובדיוק באותה תקופה החלו מסתובבים ביהודה ובישראל תלמידיו של רב צעיר מנצרת (ישוע הנצרי), וללמד גם הם על התגשמותה של ברית חדשה אחרת, אותה ברית עליה ניבא ירמיהו הנביא.7

#### טענה 14:

**אתה משחק במלים. העיקרון של שוויון לאלוהים ואלוהים שלבש בשר ודם- סותר לחלוטין את התורה. אין אנו מחכים למשיח אשר, לפי התיאולוגיה "המשיחית", יסגיר לגיהינום נצחי את היהודים שאינם מאמינים בו. אנו בטוחים כי משיחנו יגאל את עם ישראל כולו- "חיל גדול מאד מאד" אשר "כל בית ישראל המה" (יחזקאל ל"ז 10-11). כאשר יבוא המשיח ייתן ה' אותנו "לשם ולתהילה בכל עמי הארץ" (צפניה ג' 20) ולא ישפיל אותנו לעיני הנוצרים והמתקראים "משיחיים"- החושבים שהם בלבד ייגאלו מכלל בני האדם.**

ראשית, היכן ההוכחה של עצמון שהעיקרון של אלוהים שלובש בשר או במילים אחרות שלוקח על טבעו האלוהי טבע נוסף – טבע אנושי, הוא עיקרון שסותר את התורה? כמובן, הוכחה כזו לא קיימת. מדוע אין אלוהים יכול לקחת על עצמו טבע נוסף? האם עצמון מגביל את אלוהים? אכן, יהודים משיחיים מאמינים כי המשיח הינו בעל טבע אלוהי ולכן הוא שווה לאלוהים האב. על פי עצמון זה סותר את התורה. אך בוא נראה מה יש לדניאל הנביא להגיד על כך:

"רוֹאֶה הָיִיתִי, עַד אֲשֶׁר כִּסְאוֹת הָעָמְדוּ, וְעַתִּיק הַיָּמִים יָשַׁב. לְבוּשׁוֹ כְּשֶׁלֶג לָבָן, וּשְׂעַר רֹאשׁוֹ כְּצֶמֶר נָקִי. כִּסְאוֹ שְׁבִיבֵי אֵשׁ, גַּלְגִּלָּיו אֵשׁ דּוֹלֶקֶת. נְהַר אֵשׁ נוֹהֵר וְיוֹצֵא מִלְּפָנָיו, אֶלֶף אֲלָפִים שֵׁרְתוּהוּ, וְרִבּוֹא רְבָבוֹת עוֹמְדִים לְפָנָיו. בֵּית־הַדִּין יָשַׁב וּסְפָרִים נִפְתָּחוּ. רוֹאֶה הָיִיתִי אָז בִּגְלַל קּוֹל הַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים אֲשֶׁר דִּבְּרָה הַקֶּרֶן, רוֹאֶה הָיִיתִי עַד שֶׁנֶּהֶרְגָה הַחַיָּה וְהוּשְׁמַד גּוּפָהּ וְנִתְּנָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ. וּשְׁאָר הַחַיּוֹת הָעֳבַר שִׁלְטוֹנָן, וְאַרְכָּה בַּחַיִּים נִתְּנָה לָהֶן עַד זְמַן וְעִדָּן. רוֹאֶה הָיִיתִי בְּחֶזְיוֹנוֹת לַיְלָה, וְהִנֵּה עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם בָּא אֶחָד כְּבֶן אָדָם, וְעַד עַתִּיק הַיָּמִים הִגִּיעַ וַיְקָרְבוּהוּ לְפָנָיו. וְלוֹ נִיתַּן שִׁלְטוֹן וְכָבוֹד וּמַלְכוּת; וְכָל הָעַמִּים, הָאֻמּוֹת וְהַלְּשׁוֹנוֹת יַעַבְדוּ לוֹ. שִׁלְטוֹנוֹ שִׁלְטוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא יַעֲבוֹר, וּמַלְכוּתוֹ לֹא תִּשָׁחֵת." (דניאל ז' 14-9 תרגום לעברית)

בדניאל ז 9 אנו פוגשים את "עתיק הימים" היושב על כיסא המשפט, והוא אלוהים האב (חבקוק א 12). "…וְהִנֵּה עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם בָּא אֶחָד כְּבֶן אָדָם." (פסוק 13) – עתה מפנה דניאל את תשומת לבם של קוראיו לדמות נוספת שבאה "עם ענני השמים", נראית "כבן אדם" ומובאת אל לפני "עתיק הימים". עתיק הימים נותן לבן האדם הזה שלטון עולם, כבוד ומלכות נצחיים. כמו כן, כל האומות והלשונות משתחוות לו.

היות שמותר להשתחוות לאלוהים בלבד, יוצא שאותו אחד הדומה לבן אדם הוא ישות אלוהית בכל המובנים. בעצם, יש בתלמוד דיווח מרתק שעוסק בפרשנות לדניאל ז' 10-9, הפסוקים שמובילים עד לקטע שמצוטט למעלה. פסוקים אלה מספרים על החזון שראה דניאל (באותיות נטויות מופיע הביטוי שמשך את תשומת ליבם של הרבנים בתלמוד):

"רואה הייתי, והנה הועמדו כיסאות ועתיק יומין ישב. לבושו היה לבן כשלג, ושער ראשו כצמר נקי. כיסאו היה כלשונות אש וגלגיליו כאש דולקת. נהר אש נמשך ויצא מלפניו. אלף אלפים שירתו אותו וריבוא רבבות עומדים לפניו. בית הדין ישב וספרים נפתחו." (דניאל ז' 10-9).

בתלמוד מסופר שהתעורר ויכוח בין כמה חכמים בנוגע למשמעות של המילה "כיסאות" בלשון רבים:

"כתוב אחד אומר, "וכיסאו שביבי אש" \[דניאל ז' 9) וכתוב אחד אומר, "עד אשר הובאו הכיסאות ועתיק ימים ישב" (שם), משמע ששני כיסאות הם! ומשיבים: אינו קשה (אין כל סתירה). כיסא אחד לו (לאלוהים עתיק היומין) וכיסא אחד לדוד (למשיח). כמו ששנויה ברייתא בנושא זה, "אחד לו ואחד לדוד", דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' יוסי הגלילי, "עקיבא, עד מתי אתה עושה שכינה חול (עד מתי תחלל את נוכחות שמים), שאדם יושב לידה? אלא שני כיסאות אלה הם אחד לדין ואחד לצדקה. ושואלים: האם קיבל ר' עקיבא את הדיעה הזו ממנו או לא קיבלה ממנו? ומביאים ראיה: בוא ושמע. ששָנינו בברייתא אחרת, "שני כיסאות אלה אחד לדין ואחד לצדקה", דברי ר' עקיבא (בבלי, חגיגה יד א. שים לב שבשיחה שמתנהלת אחר כך ר' אלעזר בן עזריה דוחה את שני הפירושים, וטוען שכיסא אחד נועד לישיבה והשני נועד לשמש כשרפרף, כהדום לרגליים!).

האם יתכן שהפירוש הראשון של רבי עקיבא היה נכון ושיש כיסא המיועד לעתיק היומין וכיסא למשיח? אין ספק שפירוש זה נשמע הגיוני יותר בהקשר שבו הוא מובא, ושהוא מרמז שוב על כך שהמשיח הוא יותר מאשר אדם.

בשום מקום כתבי הקודש מלמדים שהדרך בה אנו מוצדקים היא דרך המוצא היהודי שלנו. כולנו זקוקים לקורבן שאלוהים הציע לנו דרך ישוע המשיח: "כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ, וַיהוה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ." (ישעיהו נ"ג 6). על המשיח קודם כל לבוא ולמות בעד חטאי האנושות ולקחת על עצמו "אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ" ואז בביאתו השנייה תתגשמנה הפסוקים אותם עצמון ציטט "חיל גדול מאד מאד" אשר "כל בית ישראל המה" (יחזקאל ל"ז 10-11).

#### טענה 15:

**שואל אני, היש היום "משיחיים" המקיימים את מצוותיו על פי 'הדרשה על ההר'? האם מטה אתה לחי ימנית למכה אותך על הלחי האחרת? ומי שירצה לריב איתך ולקחת את כותנתך, התיתן לו גם את המעיל (מתי ה-39-40)? קרא את הדרשה בפרק ה' ואילך.**

קודם כל על עצמון להבין את ההקשר לדברי ישוע, מה שהוא עשה זה שליפת פסוק מחוץ להקשרו והדבקתו לאג'נדה אחרת. קודם כל, ישוע ציטט מויקרא פרק י"ט, שם אלוהים מדבר על נקמה. עכשיו, צריך להבין את ההקשר התרבותי של מה שהלך שם (מתי פרק ה'), העם היהודי אליו ישוע דיבר היה תחת כיבוש רומי, חיילים רבים היו פוגעים ומשפילים את התושבים. ההשפלה יכלה להיות על בסיס דתי ולאומי. סטירה על הלחי הימנית הייתה ביטוי להשפלה גדולה. בהנחה שרוב בני האדם ימניים, הרי סטירה ביד ימין מן הסתם תפגע בלחי שמאל. על מנת לסטור ביד ימין על לחי ימין הסטירה חייבת להיעשות על ידי גב כף היד! סטירה שכזו היא סטירה משפילה הרבה יותר משהיא כואבת. סטירה משפילה שכזו גוררת רגשות זעם ומעשי נקמה.

חיילים רומים יכלו לצוות על תושב הארץ שאינו אזרח רומי, לשאת את כליהם ומשאותיהם למרחק של מיל (קצת יותר מקילומטר). אם התושב סרב, חייו היו בסכנה. ראו את הדוגמא של שמעון מקירניה כשנדרש לשאת את צלבו של ישוע (מתי כ"ז 32). איך לדעתכם הרגיש תושב יהודי לאחר שחייל רומי עובד אלילים ניצל אותו כאילו היה סמרטוט? בעוד הפרושים והסופרים הלהיבו את העם בגאווה לאומית, הלהיטו אותם לשנאת הפוגעים בהם ולימדו אותם שמיצוי הדין עם הפוגעים בהם כמוהו כמצווה, עומד ישוע ומלמד את ההפך! לא לנקום! אל תתקומם על עושי הרע! משמע, אל תחזיר לאנשים הללו באותו מטבע. אל תרדו לרמה שלהם. אל תפעלו בדרך שתגרום לשרשרת אירועים, אל תתנקמו או תחשבו על נקמה! עדיף לספוג מאשר להחזיר באלימות. אתם שגרירים לאלוהים אז ייצגו אותו בכבוד. (שניה לקורינתים ה' 18-21).

ישוע לא לימד לא להיעזר ברשויות החוק, או לא להתנגד למעשי הפשע, או לא להגן על עצמך ועל בני ביתך, אלא ביטל את הגישה שהפרושים לימדו – נקמה.

#### טענה 16:

**אז אתה רוצה להטביל אותנו, היהודים, עם הגויים לתוך דת אחת, בעוד שה' הבדילנו מכל העמים (ויקרא כ' 24,26)? אנחנו עם קדוש לה' ובנו בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים (דברים י"ד 2). עלינו נאמר: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כ"ג 9), "לא יתחשב" פירושו לא ייחשב במניינם. ובכל זאת אתה רוצה לטבול את היהודים והגויים ל"כור היתוך" רב לאומי כדי שנתבולל ונהיה איתם לגוף אחד (קורינתיים הראשונה י"ב 13)! היש לך עוד ספק בעניין זה? אפילו פטרוס לא פעל לפי צו השליחות שציינת, אלא ציווה לטבול לשם ישוע (מעשי השליחים ב' 38), בלי להזכיר את האב והבן ורוח הקודש! אז איך יכול אתה, ג'ים, להסתמך על צווי השליחות של "הברית החדשה"?**

מדבריו של עצמון נראה כאילו אלוהים הוא גזעני. הסיבה שאלוהים הפריד את עם ישראל מהגויים היא שהגויים היו עובדי אלילים וביצעו מעשי תועבה ולכן אלוהים רצה למנוע מישראל לחקות אותם. (ראה דברים ט', ויקרא יח׳). אך האם זה אומר שאלוהים לא רוצה שהגויים יבואו ויכירו אותו? את אלוהי האמת? ממש לא! "וייראו ממערב את־ שׁם יהוה וממזרח־שׁמשׁ את־כבודו כי־יבוא כנהר צר רוח יהוה" (ישעיהו נ"ט 19)….."וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם, לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד-קְצֵה הָאָרֶץ" (ישעיהו מ"ט).. "חָשַׂף יְהוָה אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ". (ישעיהו נ"ב 10)

ועוד בזכריה כֹּה אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת: עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים, וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת. כא וְהָלְכוּ יוֹשְׁבֵי אַחַת אֶל-אַחַת לֵאמֹר, נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה, וּלְבַקֵּשׁ, אֶת-יְהוָה צְבָאוֹת; אֵלְכָה, גַּם-אָנִי. כב וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים, לְבַקֵּשׁ אֶת-יְהוָה צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם, וּלְחַלּוֹת, אֶת-פְּנֵי יְהוָה (זכריה ח' 20).

הסיפור של יונה גם כן מלמד שאלוהים אוהב את הגויים גם כן ומעוניין בכך שיכירו אותו ויחזרו בתשובה. לכן, הגאווה הלאומית אותה עצמון מנסה לבסס מהפסוקים שהוא מצטט כלל איננה תנ"כית ואף נוגדת את דבר אלוהים.

לגבי טענתו השנייה, הביטוי "בשם ישוע" משמעו "בסמכותו של ישוע". במילים אחרות, פטרוס הכריז על כך שישוע ציווה על טבילה, לזה הכוונה בביטוי "בשם ישוע". זה ממש לא אומר שהוא לא פעל על פי צו השליחות או שלא הזכיר את האב הבן ורוח הקודש. כל מה שפטרוס אמר זה כי יש להיטבל בסמכותו של ישוע, בסמכות של צוו.

#### טענה 17:

**אתה מציע לנו שלום. ראה כמה דם נשפך בסכסוכים בין נוצרים- סכסוכים על שאלות תיאולוגיות שגרמו למלחמות כגון מלחמת 30 השנים באירופה, בשנים 1618-1648, ולרדיפת כתות נוצריות – כבר בימים קדומים- על שלא הלכו בתלם הנוצרי בשליט. בתקופת הרנסנס, בשנת 1553, שרפו חיים את הרופא והוגה הדעות הנוצרי, מיכאל סרבטוס, על שהצהיר כי בסוף כל בני האדם ייוושעו (על פי איג' אל הרומיים ה-18).**

בהחלט נכון שדם יהודי רב נשפך בשמו של ישוע על ידי אנשים אלימים ורשעים שלא הלכו אחרי אלוהי ישראל, שמעשיהם היו לכלימה ובושה לאמונה המשיחית האמיתית בישוע ואין לכך כול הצדקה. אולם ההצהרה הנ"ל קצת מוגזמת ומחטיאה נקודה חשובה ביותר. ראשית, דם רב יותר של יהודים נשפך על ידי כאלה שלא היו מאמינים בישוע כלל מאשר כאלה שהיו כביכול מאמינים משיחיים בישוע ושרדפו את בני עמנו בשמו. לדוגמא, הסטליניסטים האתיאיסטים שטבחו בבני עמנו עשו זאת בשם הקומוניזם ולא בשמו של ישוע. הטרוריסטים המוסלמים לא הורגים יהודים בשם ישוע או האמונה המשיחית אלא בשמו של מוחמד.

שנית, עלינו להכיר בעובדה חשובה מאוד, אף על פי שהנושא כאוב מאוד מכדי לחשוב עליו, מבחינת התנ"ך, הסיבה הנפוצה ביותר לסבל ולהרג של העם היהודי הייתה שהעם סטה מדרך אלוהים, הפר את הברית איתו, לא קיים את מצוותיו אשר הבטיח שיקיים כאשר קיבל את תנאי הברית, ולא שמע בקול הנביאים ששלח כדי להשיבו חזרה אליו. קרא שוב בתורה, בפרק על הברכות והקללות (דברים כ"ח) ותבין שהבחירה שהעם עשה לא לציית לאלוהים הניבה את התוצאות שאלוהים הבטיח שיקרו. לא היינו סובלים כל כך אילו העם שלנו היה חף מהפשעים הללו. בקשר לגויים הללו שהתיימרו להיות מאמינים בישוע ואשר בשמו שפכו דם יהודי רב – גם על כך כתוב בתנ"ך.

אך כעת אנו רוצים לשאול אותך שאלה. במלא הכנות, מה הסיבה האמיתית לרדיפות ולהרג הרב של העם היהודי במשך כל השנים? האם אתה מאמין שהגורל המר הזה היה רצונו של אלוהים עבור עמנו? האם כך מביע אלוהים את אהבתו הרבה לעם ישראל? האם כך הוא מביע את רצונו לברך אותנו? או שאתה חושב שמשהו השתבש ושהסבל הרב שהעם שלנו סבל לא היה הדבר שאלוהים ייעד לעמנו. האם אתה באמת ובתמים מאמין שישוע גרם לכל הסבל ולהרג של העם היהודי? ארחיק צעד ואשאל אותך שאלה קשה עוד יותר: נניח שישוע הוא אכן המשיח של העם שלנו, וניתנה בידנו הבחירה לקבל אותו או לדחותו, מה תהיינה התוצאות מסירובנו לקבל את המושיע שאלוהים שלח עבורנו?

לפני כאלפיים שנה, כאשר ישוע נכנס לירושלים בפעם האחרונה בחייו עלי אדמות לפני מותו, הוא בכה כשחזה את העתיד שמחכה לעיר ולסבל הרב שעומד לבוא על העם והכריז: "לו ידעת היום גם את מאין יבוא שלומך, אלה שעתה נסתר הוא מעיניך. הנה ימים באים עליך ואויביך יקימו סוללה סביביך, ויקיפוך ויצורו עליך מכל עבר. וימגרו אותך ואת בניך אשר בקרבך, ולא ישאירו בך אבן על אבן עקב אשר לא ידעת את מועד פקודתך (את יום הביקור שצפוי לבוא לך.)" (לוקס י"ט 41-44)

ישוע חפץ בכל לבו רק לעשות טוב לעמו היהודי, אך כעם לא חפצנו בו. ארבעים שנה אחרי הנבואה הנ"ל, ירושלים נחרבה על ידי הרומים. ישוע ידע שכך יקרה. האזן לקינתו: "ירושלים, ירושלים, ההורגת את הנביאים וסוקלת את השלוחים אליה, כמה פעמים חפצתי לקבץ את בניך כתרנגולת המקבצת את אפרוחיה תחת כנפיה, ולא אביתם. הנה בתיכם יהיו לשממה. כי אני אומר לכם, מעתה לא תראוני עד אשר תאמרו 'ברוך הבא בשם יהוה."' (מתי כ"ג 37-39)

עד לרגע הוצאתו להורג על הצלב, גם לאחר שהולקה קשות, ישוע דאג יותר לסבל שיגרם לעמו מאשר לסבל והיסורים הפיזיים והנפשיים שהוא עמד לעבור, על לא עוול בכפו: "וילכו אחריו המון עם רב והמון נשים והן סופדות ומקוננות עליו. וישוע פנה אליהן ואמר: 'בנות ירושלים, אל תבכינה עלי אלא על נפשותיכן בכינה ועל בניכן. כי הנה ימים באים ותאמרו אשרי העקרות ואשרי הרחם אשר לא ילדו ואשרי השדיים אשר לא היניקו. אז יאמרו אל ההרים שיפלו עלינו ואל הגבעות כסונו (ציטוט מהנביא הושע י' 8), כי אם ככה יעשו בעץ הלח מה ייעשה בעץ היבש?'" (לוקס כ"ג 27-31)

למרבה הצער, כך היה הדפוס של העם שלנו: באותה מידה שהפרנו את התורה ולא שמענו בקול הנביאים שנשלחו מאת אלוהים, כך דחינו את המשיח שאלוהים שלח כדי להושיענו.

שים לב כיצד מתאר אחד ממחברי ספרי התנ"ך את ההיסטוריה של עמנו בתקופת התנ"ך: "13  וַיָּעַד יהוה בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל־ (נביאו) נְבִיאֵי כָל־חֹזֶה לֵאמֹר שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקֹּותַי כְּכָל־הַתֹּורָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת־אֲבֹתֵיכֶם ו͏ַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים׃ 14  וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת־עָרְפָּם כְּעֹרֶף אֲבֹותָם אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ בַּיהוה אֱלֹהֵיהֶם׃ 15  וַיִּמְאֲסוּ אֶת־חֻקָּיו וְאֶת־בְּרִיתֹו אֲשֶׁר כָּרַת אֶת־אֲבֹותָם וְאֵת עֵדְוֹתָיו אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגֹּויִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יהוה אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשֹׂות כָּהֶם׃ 16  וַיַּעַזְבוּ אֶת־כָּל־מִצְוֹת יהוה אֱלֹהֵיהֶם וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה (שנים) שְׁנֵי עֲגָלִים וַיַּעֲשׂוּ אֲשֵׁירָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְכָל־צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעַבְדוּ אֶת־הַבָּעַל׃ 17  וַיַּעֲבִירוּ אֶת־בְּנֵיהֶם וְאֶת־בְּנֹותֵיהֶם בָּאֵשׁ וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשֹׂות הָרַע בְּעֵינֵי יהוה לְהַכְעִיסֹו׃ 18  וַיִּתְאַנַּף יהוה מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל וַיְסִרֵם מֵעַל פָּנָיו לֹא נִשְׁאַר רַק שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדֹּו׃ 19  גַּם־יְהוּדָה לֹא שָׁמַר אֶת־מִצְוֹת יהוה אֱלֹהֵיהֶם וַיֵּלְכוּ בְּחֻקֹּות יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ׃ 20  וַיִּמְאַס יהוה בְּכָל־זֶרַע יִשְׂרָאֵל וַיְעַנֵּם וַיִּתְּנֵם בְּיַד־שֹׁסִים עַד אֲשֶׁר הִשְׁלִיכָם מִפָּנָיו." (מלכים ב' פרק י"ז 13-20)

זכור שהסיכום ההיסטורי הנ"ל כתוב בתנ"ך שלנו. דבר ה' כן וצודק לפעמים עד כדי חוסר רחמים.

העובדה היא שאלוהים מזהיר אותנו. ניתן לראות זאת בבירור בכמה פרקים בתורה – או למעשה בתנ"ך כולו. לדוגמא בפרקים כ"ו בספר ויקרא וכ"ח בספר דברים, אלוהים מבטיח ברכות כתוצאה מציות לו, וקללות כתוצאה מאי-ציות. שם, אלוהים שב ומפרט לבני עמו בפרטי פרטים את חיי השפע, ההצלחה והברכה שיהיו מנת חלקם בעולם הזה אם רק ישמעו בקולו ויצייתו למצוותיו, באותה מידה מזהיר אותם על חיים מקוללים ונוראים שיבואו עליהם אם יסרבו לשמוע ולעשות את אשר ציווה עליהם. למרבה הצער, כפי שאלוהים ניבא למשה, ההיסטוריה של עמנו מראה שבאופן שיטתי העם בחר בדרך של אי ציות והקללות שרדפו אותו כתוצאה מכך, ולא בדרך הציות והברכות המובטחות בתורה: "וְחָרָה אַפִּי בֹו בַיֹּום־הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעֹות רַבֹּות וְצָרֹות וְאָמַר בַּיֹּום הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי־אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעֹות הָאֵלֶּה׃" (דברים ל"א 17).

#### טענה 18:

**אילו רצה ה' שהיהודים יקבלו את בשורתו, מדוע לא הגיעו אלינו דרשותיו באותה שפה שדיבר? מדוע עלינו לקרוא אמירות המיוחסות לו, שתורגמו מיוונית? האם בטוח אתה שלא דשו בדבריו ושלא הפכו אותם על פיהם? ה' נתן לנו את התורה והנביאים בלשון העברית- הם אינם תרגום!**

אם כך, מדוע על פי עצמון התלמוד נרשם בארמית, שפה שאף אחד כמעט אינו מכיר? מדוע דברים רבים ביהדות נכתבו ביידיש? הכל שאלה של איזה שפה דיברו באותה העת.

בתקופת בית שני רוב העם דיבר ארמית, לא עברית. עברית הייתה שפת הקודש ושמורה לתפילה. ישוע דיבר אל העם בשפתם, מן הסתם, אך אלו שכתבו את הדברים אחר כך כתבו בארמית ויוונית. יוונית הייתה השפה המדוברת ביותר אז, אף רואים את התרגום השבעים של התורה ליוונית בידי 72 סופרים וחכמים. יש מחקרים שמראים שהכתבים העתיקים ביותר של ארבעת הבשורות נכתבו בארמית ולא ביוונית, היות ויש שאריות של מילים ומשפטים בארמית בטקסטים (למשל "טליתא קומי" ו"אלוה אלוה למה שבתקני" – אלו משפטים בארמית). הבשורות תורגמו כמעט מייד ליוונית, כי זו הייתה השפה הכי מדוברת, גם של היהודים, והכתבים הארמיים אבדו, לכן המקוריים ביותר שעדיין קיימים הינם רק ביוונית.

הכתבים של שאול לעומת זאת נרשמו לקהילות שהיו פזורות בעולם. השפה המדוברת היותר בעולם אז הייתה יוונית, כמו שכיום השפה ה"עולמית" הינה אנגלית. שאול היה בקיא במספר שפות ולכן רשם לקהילות השונות בשפתם, ולא בשפה העברית שהייתה זרה לא רק לו אלא לרוב היהודים בחייו בארץ וסביב העולם.

כיום הברית החדשה, והתנ"ך בכלל, הינו הספר שתורגם להכי הרבה שפות, שהודפס הכי הרבה פעמים והגיע להכי הרבה ארצות, כך שאין סיבה לומר "אני לא ידעתי ולא הייתי יכול לשמוע".

#### טענה 19:

**ישעיהו (ז' 14) בדברו אל המלך אחז, מדבר על עלמה. עלמה היא אשה צעירה אשר יכולה להיות בתולה או לא בתולה. אין הנביא מדבר על הריון מרוח הקודש – שלא מגבר! מהמשך הפסוקים מתברר שהעלמה חיתה בעת ההיא, שכן הנביא אומר למלך אחד: "כי בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב, תיעזב האדמה אשר אתה קץ מפני שני מלכיה" (פס' 16 באותו פרק). הילד שילדה העלמה הוא הנער המדובר בו. ואכן בטרם ידע למאוס ברע ולבחור בטוב – פלש מלך אשור לממלכת ארם ולממלכת ישראל בצפון, ואחז מלך יהודה ניצל מן המלכים אשר קץ מפניהם, כי רצו לפלוש לארצו. בזה אושר האות: בלידת הילד ובמניעת הפלישה לארץ יהודה.**

**האות התקיים בימיו של אחז! האם לידת ישוע אחרי כ-700 שנה יכולה להיות אות לאחז ולבית דוד? ואיך תסביר סתירה בולטת בעניין הלידה? באיגרת אל טימותיוס השניה ב' 8 נכתב על ישוע "אשר מזרע דוד כבשורתי", בניגוד לגרסא האחרת הקובעת שאימו הרתה מרוח הקודש. והנה האיגרת הראשונה אל טימותיוס א' 4 – מזהירה מפני הגדות ולימודי תולדות, כנראה בגלל רשימת היוחסין הבלתי מדויקת ברצף הדורות במתי פרק א. קרא גם באיגרת אל טיטוס ג' 9 לעניין זה. ונשאלת השאלה למה, בכלל, ניתנת רשימת היוחסין בלוקס וגם מצד יוסף אם יוסף לא היה אביו של ישוע?**

לאחר שהנבואה הקודמת, הצפויה להתגשם תוך 65 שנה, לא השקיטה את לבו, מה כבר יכולה להועיל נבואה שניתנה ללא מועד התגשמות? לנוכח הצבאות המאיימים עליהם מחוץ לחומות, המלך ויושבי ירושלים זקוקים לפתרון מיָּדי! והנה אלוהים הנצחי נותן חיזוק לנבואה קצרת הטווח:

"…כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר מָאוֹס בָּרָע וּבָחוֹר בַּטּוֹב תֵּעָזֵב הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה קָץ מִפְּנֵי שְׁנֵי מְלָכֶיהָ." (פסוק 16) – עתה ישעיהו מוסיף הבטחה שעומדת להתגשם עוד במהלך חיי הנוכחים: "בְּטֶרֶם" יגיע הנער לגיל שבו פיתח הבחנה מוסרית – כלומר, עוד לפני שתהיה לו היכולת לבחור בין טוב לרע – יסורו מעל האדמה שני המלכים, מלך ארם ומלך ישראל, שאחז ותושבי יהודה מפחדים מהם. על איזה נער מדובר בפסוק 16? האם הנביא מתכוון לעִמָּנוּ אֵל או לאחר?

פסוק 15 מתאר את עִמָּנוּ אֵל כאחד הבוחר בטוב ומואס ברע תמיד, מיום לידתו, בעקביות מושלמת. אל נשכח שמדובר בעִמָּנוּ אֵל! בפסוק 16, לעומת זאת, מצביע הנביא על "נער" אשר לומד לבחור בין טוב לרע, להבדיל מעִמָּנוּ אֵל. בשלב זה מפנה ישעיהו את תשומת לבם של שומעיו אל בנו הקטן שְׁאָר יָשׁוּב שעומד לידו. שְׁאָר יָשׁוּב הנו ילד רגיל אשר נולד באופן טבעי. כמו כל ילד הוא טועה, ולעתים הוא דווקא בוחר ברע ומואס בטוב. עליו אומר הנביא: "לפני ששְׁאָר יָשׁוּב יגיע לגיל שבו מצפים ממנו למאוס ברע ולבחור בטוב, יסור האיום מעל מלך יהודה ויושבי ירושלים." אם פסוק 16 אינו מתייחס לשְׁאָר יָשׁוּב, אזי…

1. אלוהים ציווה על ישעיהו להביא את בנו לחינם לפגישה עם המלך;
2. אין כל "אות" בהולדת עִמָּנוּ אֵל.

אלוהים השתמש בשְׁאָר יָשׁוּב כדי להגדיר את טווח הזמן בו עתידים מלכי ארם וישראל להסיר את האיום מעל יהודה. האמירה "בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר…" לא מגדירה גיל מדויק, אלא תקופה קצרה יחסית בהתפתחות הילד. יוצא מכך שעל המלך לצפות להתגשמות הבטחתו של אלוהים בכל יום.

באשר לטענה כי באיגרת אל טימותיאוס השניה ב' 8 נכתב על ישוע "אשר מזרע דוד כבשורתי" וכי לכאורה זה סותר את העובדה כי נולד מבתולה, היכן הסתירה? ישוע הינו צאצאו של דוד דרך אמו מרים.

#### טענה 20

**אשר לשם "עמנואל", מרים לא קראה לילד- עמנואל!**

את הטענה הזאת ניתן להפריך בקלות: (1) על פי שמואל ב י"ב 24-25, שלמה נקרא ידידיה, אך לא כינו אותו בשם הזה אפילו פעם אחת בתנ"ך. (2) התלמוד ומספר פירושים של הרבנים טוענים שהלידה של חזקיהו היא התמלאות הנבואה בישעיהו ט 5, ומשייכים את כול השמות המופיעים בפסוק אליו. אך היכן ומתי כינו את חזקיהו באחד מהשמות הללו? עם זאת המשיכו המקורות של היהדות המסורתית לטעון שהפסוק מתייחס אליו. כיצד, אם כן, ניתן לטעון שהנבואה בישעיהו ז 14 אינה יכולה להתייחס לישוע כי לא קראו לו עמנואל בברית החדשה?

אך בכל זאת רבים שואלים: אם ישוע הוא אכן המשיח המובטח בתנ"ך, מדוע שמו אינו מוזכר במפורש? שמותיו של אֵל שַׁדַּי מצביעים על תכונותיו, אופיו ומעשיו. לאורך התנ"ך שמותיו של אֵל שַׁדַּי מצוינים בסמוך לפרשיות ולאירועים המתארים את מעשיו. לדוגמה:

1. השם "אֵל רֳאִי" ניתן לאֵל שַׁדַּי על־ידי הגר לאחר שהוכיח לה שהוא יודע ורואה הכול על אודותיה (בראשית טז);
2. השם "יהוה שָׁלוֹם" ניתן על־ידי גדעון לאחר שאֵל שַׁדַּי הבטיח לו ניצחון על המדיינים (שופטים ו).
3. התברר לנו בפרקים ב-ג כי אֵל שַׁדַּי הוא זה שהוביל את בני ישראל במדבר. והנה בהושע יג 4 ניתן לו השם "מוֹשִׁיעַ": "וְאָנֹכִי יהוה אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע, וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי."
4. ישנה נבואה משיחית בישעיהו סב 11 שמציגה את המשיח כ"ישע ישראל": "הִנֵּה יהוה הִשְׁמִיעַ אֶל קְצֵה הָאָרֶץ: אִמְרוּ לְבַת־צִיּוֹן: 'הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא, הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו'." זוהי נבואה שמצביעה קדימה אל ביאתו השנייה של ישוע המשיח, כשיגיע על מנת להושיע את שארית עם ישראל.

לפי העיקרון הנראה בדוגמאות אלה, וברבות אחרות בתנ"ך, השם "ישוע" ניתן לאֵל שַׁדַּי בסמוך להופעתו כמושיע מכפר חטאים (מתי א 21).

#### טענה 21:

**במשך ההיסטוריה יהודים הובלו כשה לטבח. אושוויץ היא דוגמא אחת מני רבות! הם לא התלוננו, אלא התפללו לה'. האם אתה חושב את זעקתו של ישוע, על פי סיפור "הברית החדשה" (מתי כ"ז 46) – "אלי, אלי, למה עזבתני" לתלונה או לתפילה במצוקה? ובהמשך הפרק נאמר: "ויתן את רשעים קברו". לפי המסופר ב"ברית החדשה" הוא לא נקבר בקבר רשעים, אך בשואה הושלכו רבבות גוויות של יהודים לבורות כרשעים, ואין ספור נספים נשרפו ולא נודע מקום אפרם. תחשבו גם על משוספי החרב בפוגרומים. רבים מן ההרוגים נקברו אז בקברי אח יש בפרק עצמו מספר רמזים באשר לכוונתו האמיתית. הפרק עצמו מבהיר אם הכוונה היא למשיח או לישראל.**

בדיקה מדוקדקת וזהירה מבהירה שהפסוקים בישעיהו נ"ג לא יכולים להתייחס לכלל עם ישראל, ולהלן הסיבות לכך:

1\. לאורך כל הפסוקים בישעיהו נב 13-נג 12, דמותו של עבד ה' היא של צדיק תמים, מושפל ומעונה, מבוזה ודחוי (לפני הסוף שבו הוא מפואר ומרומם). דמות כזו אינה יכולה להיות עם ישראל, או היהודים, אלא אם כן התורה אינה האמת. כי בתורה כתוב בפסוקים רבים שאם כעם נהיה קדושים וצדיקים בפני אלוהים, נהיה הראש ולא הזנב, נהיה מרוממים ולא מושפלים, נהיה מבורכים ולא מדוכאים, נהיה מקובלים ולא דחויים.

הדברים הללו ברורים מעל לכול ספק, כפי שדבר אלוהים מסביר בויקרא כו׳ ובדברים כח׳ בפרטי פרטים. אין מצב שקורא בלתי משוחד יכול להתנגד למסקנה שמגיעים אליה לאחר קריאת הפסוקים הללו (שאינם עומדים בפני עצמם אלא מסכמים את הנלמד לאורך כול התורה): אם כול בני ישראל היו ועודם אנשים צדיקים וקדושים, על פי תיאור עבד ה' בפרק ישעיהו נג, לא היה מצבם כפי שהוא כיום – עם סובל ודחוי – הנחשב למקולל. אשר רק בגלל חסדו של אלוהים שהבטיח שלעולם לא ייטוש את עמו, ולא בגלל צדקתו, עם ישראל עדיין קיים ומשגשג בארצו.

רק כאשר העם שלנו (או ליתר דיוק הרוב המכריע) חטא (ובכך הפך למתנגד לאלוהים ומשרתיו/עבדיו) יכול היה אדם צדיק כמו ירמיהו או אחד הנביאים התנכיים, (או שארית פליטה של צדיקים מעטים כמו במקרה של המאמינים בימי אליהו) לסבול בגלל צדיקותו, כי אנשים כאלה הלכו נגד הזרם של רוב העם שדחה את אלוהים, את חוקיו ומצוותיו. אך המחשבה שהעם ככלל הוא עם צדיק תמים שסבל בגלל צדיקותו לא תעלה על הדעת מבחינת ההיבט של התורה. הסבל, הכלימה והבושה, המוות הייסורים, גירוש ועינויים של עם ישראל קדוש – ההולך כשה לטבח על לא עוול בכפו – יהיו הפרת הברית שאלוהים כרת עם ישראל בצאתם ממצרים, כי כתוב בתורה באופן מפורש שהברכות והקללות שיבוא על עם ישראל כתוצאה מקיום הברית (או אי קיומה) יתרחשו בעולם הזה קודם ולא בעולם הבא.

במונחים של האמונה המשיחית, הפרת הברית בצורה כזאת מצד אלוהים תהיה דומה לישוע שייקח מאמין אמיתי (שעל פי האמונה מקבל סליחת חטאים בדמו של ישוע וזוכה לחיי נצח בגן עדן) וידון אותו לגיהינום.

אך על פי פירושו של עצמון (שלדעתו ישעיהו נב 14 מתייחס לעם ישראל ולא לאדם יחיד), אלוהים בכבודו ובעצמו (קראו בישעיהו נג פסוק 10,) יגרום לכך שעם ישראל הצדיק והצייתן יובל כשה לטבח על ידי הגויים מידה כזאת שלא יהיה לו תואר ומראה, כפי שהנביא מתאר בפרק הנ"ל. פשוט מאוד, זה דבר בלתי אפשרי.

2\. על פי ישעיהו נב 13-15, עבד ה' אמנם עובר סבל וייסורים נוראים ואין לו תואר או מראה נאה לעין, אך בסופו של דבר הוא ירומם ויתפאר, עד כדי כך שמלכים יעמדו בפניו בהדרת כבוד וישתחוו בפניו. תיאור זה של עבד ה' מתאים להפליא לישוע המשיח, המוערץ ומכובד על ידי מלכים ומנהיגים ברחבי העולם. לא כן עם ישראל, הוא לא קיבל יחס כזה של כבוד והערצה או מעמד כה רם ונישא – עמי העולם אינם משתחווים בפניו. כך שלא רק שהפסוקים הראשונים בהם מתואר עבד ה' סובל ומת עבור חטאי העם אינם מתאימים לכלל עם ישראל, גם הפסוקים הבאים, בהם מתואר שהוא מרומם ומוערץ, אינם מתאים לכלל עם ישראל. אך לא ניתן להבין מהפסוקים הבאים אחריהם שאלה דברים שמלכים אומרים. כיצד יכולים אותם המלכים להכריז על התפעלותם אם דבר כזה בכלל לא קרה?

3\. הנביא ישעיהו מציג את עבד ה' כדמות צדיקה לגמרי וללא חטא. על פי מתנגדי האמונה המשיחית, דמות זו היא של עם ישראל. אך מתי היה כלל עם ישראל כזה? מתי והיכן מתעדים פסוקי התנ"ך ואפילו ספרי ההיסטוריה של עמנו תקופה בה עם ישראל היה צדיק תמים ללא מרמה בפיו וללא מעשי אלימות (כמתואר בישעיהו נג 9), מתי היינו שקטים כמו כבשים שמובלים לטבח (שם פסוק 7)? את איזה דור אפשר לכנות "עבד ה' הצדיק" (שם פסוק 11)? אך אם הפירוש המייחס את הפסוקים הללו לכלל עם ישראל נכון, על כלל עם ישראל להיות עם צדיק.

אין נקודה בהיסטוריה שכך היה. ייתכן שזו הסיבה שמוצאים בתלמוד את הפסוק הקרוב ביותר לפירוש זה ב"ברכות" דף ה׳ עמוד א׳: "כל שהקב״ה חפץ בו מדכאו ביסורין…הרי שהפסוקים שבהם מתברך ״עבד ה״ בישעיהו נג׳ מתפרשים על כל יחידי בישראל" … שמתייחס לצדיקים מבין יחידיי ישראל. שים לב שעבד ה' לא נהרג בגלל אשמתו אלא בגלל אשמתם של אחרים (ישעיהו נג 4, 8). העבד לא היה אשם! האנשים האחרים חטאו, פשעו וסטו מדרך הישר (פסוקים 5-6). לא כן עבד ה'! הוא קיבל על עצמו את חטאי הרבים, אך הוא עצמו היה ללא חטא (פסוק 12). התיאור הזה תואם להפליא את ישוע. אך בשום פנים ואופן אינו תואם ומתאר את עם ישראל (או באותה מידה כול עם אחר).

4\. על פי ישעיהו נג 4-6 ו-12, עבד ה' הסובל הביא מרפא לאנשים. אנו חטאנו, והוא סבל, ועל ידי סבלו הוא סיפק את הישועה וסליחת חטאים, חסד ומרפא. אין מצב שניתן לייחס את כול אלה לסבל והייסורים שעברו על עם ישראל, כי הסבל שעבר על עמנו לא הביא מרפא לאותם העמים שגרמו לנו את הסבל והייסורים הללו. נהפוך הוא, העמים הללו שהתקיפו אותנו כעם, הענישו אותנו ועינו אותנו, נענשו אף הם על ידי אלוהים על שהחמירו במעשיהם. בניגוד גמור לנאמר כאן על עם ישראל, כאשר המשיח גסס על העץ, הוא התפלל אל אביו שבשמים עבור אלה שצלבו אותו ואמר, "אבי, סלח להם, כי אינם יודעים מה שהם עושים" (לוקס כג 34), והסביר לתלמידיו לפני שהלך אל מותו שגופו נשבר ודמו נשפך כ"כופר בעד רבים" (מרקוס י 45).

הוא מת בעד עולם חוטא. הוא מת כדי שאנו נחייה. כול אלה שבאמת ובתמים שמו את מבטחם בו קיבלו סליחת חטאים ומהפך בחייהם על ידי הכוח שבמותו ותקומתו מהמתים. ושוב נשאלת השאלה, מתי מילא עם ישראל את התנאים הנ"ל? כיצד ניתן באמת לייחס את ישעיהו נג לכלל עם ישראל? התשובה לכך כבר נעשית ברורה: לא ניתן לייחס את ישעיהו נג לכלל עם ישראל אלא ליחיד שהוא צדיק תמים ומייצג את העם – ישוע, המשיח והמלך שלנו.

ייתכן שיאמר עצמון בשלב זה שיש לנו עדיין בעיה עם הטענה שלנו, היות ולא הזכרנו את המזמור בתהילים מד, כי בפסוקים של המזמור הזה יש תיאור של עם ישראל הצדיק שלעתים סובל סבל רב מידיהם של אויביו. אתם חושבים שעובדה זו סותרת את הנקודות העיקריות שהעלינו בטיעונינו, ותומכת בעמדה של עצמון שהנבואה בישעיהו נג׳ מתייחסת לעם ישראל הצדיק שסבל השפלות וכאבים מידיהם של האויבים שדיכאו אותו?

במבט ראשון, נראה שמזמור מד אכן תומך בתיאוריה שלו, כי הוא מתאר בפרוטרוט את הסבל הנורא שעבר על העם – נדחה על ידי אלוהים, נשדד על ידי אויביו, נהרס על ידי עמים רבים, נדכא, נלעג, ובויש, הושפל עד עפר – ואז כתוב במפורש:

"כָּל-זֹאת בָּאַתְנוּ, וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ; וְלֹא-שִׁקַּרְנוּ, בִּבְרִיתֶךָ. לֹא-נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ; וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ, מִנִּי אָרְחֶךָ. כִּי דִכִּיתָנוּ, בִּמְקוֹם תַּנִּים; וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת. אִם-שָׁכַחְנוּ, שֵׁם אֱלֹהֵינוּ; וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ, לְאֵל זָר. הֲלֹא אֱלֹהִים, יַחֲקָר-זֹאת: כִּי-הוּא יֹדֵעַ, תַּעֲלֻמוֹת לֵב. כִּי-עָלֶיךָ, הֹרַגְנוּ כָל-הַיּוֹם; נֶחְשַׁבְנוּ, כְּצֹאן טִבְחָה." (תהילים מד 18-23). אכן, כמה מהפסוקים מהמזמור הנ"ל מצוטטים בלימוד מרגש על השואה, במיוחד פסוק 18, " כָּל-זֹאת בָּאַתְנוּ, וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ; וְלֹא-שִׁקַּרְנוּ, בִּבְרִיתֶךָ."

האם אפשר להבין מכך שהעם היהודי היה עם צדיק והולך אחרי אלוהים, ובכול זאת נענש על ידי אלוהים בכך שהובס ונהרס על ידי אויביו? בהחלט שלא! כפי שהדגשנו קודם, אם יעשה זאת, יבטל אלוהים את הבטחתו בתורה ויהיה מנוגד לחלוטין לפסוקים הבסיסים של הברית שלו עם עמו ישראל (במיוחד בויקרא כו ובדברים כח) בהם הוא מציג את התנאים לברית: אם עם ישראל כעם יציית לכול התורה וילך בדרך של אלוהים, כול הברכות יבואו עליו. אך אם העם לא יעשה את כול הכתוב בתורה ולא ילך בדרך של אלוהים, כול הקללות יבואו עליו. לכן, אם עצמון חושב שהוא קורא את הפסוקים בתהילים מד בצורה נכונה, ומבין מתוכם שהציות של כלל העם הביא עליו את המשפט והעונש של אלוהים, הדבר אינו אפשרי.

הטענה המרכזית של עצמון בוויכוח היא בתמצית “לא אבגוד באבותיי, ולא אנטוש את אמונת אבותיי!” זוהי החלטה אצילית, ואלוהים מעריך את העובדה שהוא מכבד את זכרם של אבותיו, אבל התורה ברורה מאוד: כשאנחנו צריכים לבחור בין נאמנות למשפחות שלנו לבין נאמנות לאלוהים, עלינו לבחור בנאמנות לאלוהים, ולא משנה מהן ההשלכות. אם אנחנו באמת אוהבים את המשפחה והמורשת שלנו, הדבר האצילי ביותר שאנחנו יכולים לעשות הוא להיות נאמנים לאלוהים ולמשיחו בכל מחיר. בסופו של דבר נהיה מאורות בהיסטוריה המשפחתית שלנו. וכשמישהו אומר: "לא אנטוש את אמונת אבותיי!”, הרשו לנו להזכיר לו שזה מה שאברהם עשה!

לפני כל דבר ובעיקר, על כול אחד מאיתנו לציית לאלוהים, עלינו לתת רק לו דין וחשבון. הנביאים בתנ"ך לא תמיד היו אהובים על העם ועל המנהיגים, לעיתים קרובות לא הבינו אותם כראוי, ואפילו חבריהם ובני משפחותיהם דחו אותם. דוגמא לכך אנו מוצאים בספר ירמיהו כאשר ה' אומר לנביא, "כי גם אחיך ובית אביך גם המה בגדו בך גם המה קראו אחריך מלא, אל תאמין בם כי ידברו אליך טובות." (ירמיהו י"ב 6). והיום, את מי מהנביאים אנו מעריכים ומחשיבים לנביאי אמת, האם את הנביאים שרצו למצוא חן בעיני ההמונים ולנבא באוזניהם את אשר רצו לשמוע, או את הנביאים שהוכיחו את העם ולא זזו מעמדתם גם נוכח ההתנגדות העזה כלפיהם? בספר שמות פרק ל"ב כתוב שבזמן שמשה היה על הר סיני וקיבל מאלוהים את התורה, העם עשה את פסל עגל הזהב והשתחווה לו כאילו היה האלוהים האמיתי.

כאשר משה ירד מההר וראה את מעשי העם, בערה בו אש הקנאה לאלוהים. הוא ידע שאלוהים ישפוט את כול אלה שחטאו, ולכן קרא, "מי לאדוני אלי!" כול בני שבט הלוי נענו לקריאתו ובאו למשה. ומשה אמר להם: "שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו. ויעשו בני לוי כדבר משה ויפול מן העם ביום ההוא כשלושת אלפי איש. ויאמר משה מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה." (שמות ל"ב 26-39) הלויים קבלו מעמד מיוחד של כבוד כי עמדו לצד אלוהים ונגד בני משפחותיהם. נאמנות כזו דורש אלוהים – כמובן שהכוונה אינה להילחם נגד יקירינו בכלי נשק, אלא לציית לאלוהים וללכת אחריו גם אם נצטרך לנקוט עמדה נגד בני משפחותינו וחברינו האהובים.

למעשה, לפני כניסתם לארץ המובטחת צווה עם ישראל בתורה: "כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמור נלכה ונעבדה אלוהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך, מאלוהי העמים אשר סביבותיכם הקרובים אליך או הרחוקים ממך מקצה הארץ ועד קצה הארץ: לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו. כי הרוג תהרגנו ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה. וסקלתו באבנים ומת כי בקש להדיחך מעל ה' אלוהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים." (דברים י"ג 7-11).

השורה התחתונה היא שלא אלוהים הוא זה שצריך להיות ראוי לנו, אלא אנו הזקוקים להיות ראויים לו. האם אנו נמצאים ראויים לו? בתנ"ך ישנם מקרים שמלכים הלכו בדרך אביהם ותועדו כמלכים שעשו את הרע בעיני ה', ומקרים של מלכים שהלכו בדרך אביהם ותועדו שעשו את הטוב בעיני ה'.

כתוב על אחזיה מלך ישראל, בנם של אחאב ואיזבל: "ויעש הרע בעיני ה' וילך בדרך אביו ובדרך אמו ובדרך ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל." (מלכים א' כ"ב 53) יאשיהו מלך יהודה היה שונה. אביו אמון לא נכנע לאלוהים והמשיך בעזות מצח לחטוא נגדו ולעשות את הרע בעיניו אפילו יותר ממנשה אביו. סופו היה שנרצח בביתו על ידי עבדיו. בנו יאשיהו היה רק בן שמונה שנים כאשר נמלך למלך יהודה, אך לא הלך בדרך הרעה של אביו אמון, אלא בהיותו נער בן שש עשרה החל לדרוש את אלוהים כמו דוד אביו, ולכן קיבל ציון לשבח בתנ"ך. כתוב עליו: "ויעש הישר בעיני ה' וילך בדרכי דוד אביו ולא סר ימין ושמאל." (דברי הימים ל"ד 2).

לפני בערך 300 שנה, הבעל-שם-טוב ייסד את התנועה החסידית של היהדות, שהייתה חדשנית ונדחתה על ידי הרבנות המסורתית של זמנו. הם החרימו את חסידיו ואף התקיפו אותם פיזית. כיום מונה התנועה החסידית מאות אלפי חסידים ונחשבת לאחת התנועות המסורתיות ביותר של היהדות. הבעל-שם-טוב נחשב היום לאחד מהמנהיגים הדגולים ביותר בהיסטוריה היהודית המודרנית. בתחילת דרכו היה מנודה! דברים כאלה קורים בהיסטוריה.

השאלה הבאה מופנית אל הקוראים , האם לא הגיע הזמן לעשות עוד פעם תפנית מהזרם המסורתי לכיוון חדש ביהדות – היהדות המשיחית והברית החדשה? לאלה ביניכם שיאזרו אומץ ללכת בדרך החדשה הזאת של ציות לאלוהים ויהי מה, איך אתם חושבים שתיראו בעיני הדורות הבאים? לפני כמאה שנה, כאשר תיאודור הרצל חזה את הקמת מדינת היהודים והתחיל את התנועה הציונית המודרנית, הרעיונות שלו נדחו על ידי הרבנים הגדולים של היהדות של זמנו ברחבי העולם. חמישים שנה לאחר מכן, נולדה מדינת ישראל הציונית. מי צדק ומי לא?

כאשר נער יהודי צעיר מפולין בשם אליעזר בן-יהודה הגיע למסקנה שעל השפה העברית להיות שגורה בפי כל יהודי, ואפילו התחיל לקרוא ספרות חילונית בביתו, המשפחה שלו סילקה אותו מהבית. הרבנים של זמנו התנגדו לעברית חילונית מדוברת. כיום יש מיליוני יהודים דוברי עברית מודרנית. מהדוגמאות הללו אנו למדים שדברים שנראים רדיקלים, מוזרים וזרים לדור אחד, מקובלים ונורמליים בדור הבא. אל תיתנו ללחץ מהמשפחה או מפחד מדעת קהל לעצור בעדך מללכת אחר האמת. יגיע היום והבחירה שלך הנכונה תהייה ברורה לכול.

\[1\] בפרק ח, פיסקה חמישית. ובמקום אחר נאמר "שכל העובר על מה שכתוב בתורה, עוקר את עצמו מן העולם הזה ומן העולם הבא" (מדרש "תנא דבי אליהו", פרק טו, עמ` קנ"ט).
\[2\] פרק ראשון, עמ` לט. ניראה כי דברים אלה נכתבו בהשראת המאמר התלמודי, לפיו: "כל העובר עבירה אפילו יום אחד בשנה, מעלה עליו הכתוב כאילו עבר כל השנה כולה" (בבלי, חגיגה ה, ב). באיגרת יעקב אנו קוראים כי "איש אשר יקיים את כל התורה ונכשל באחת ממצוותיה, נידון על כולן" (פרק ב, פס` 10).
\[3\] ספר שופטים רווי בדוגמאות לכך (למשל בפרקים: ב, ג, ד, ו, י, יג; ובסוף פרק כא, שם כתוב כי "איש הישר בעיניו יעשה").
\[4\] ככתוב בנחמיה (א: 7): "ולא שמרנו את המִצות ואת החקִים ואת המשפטים אשר צִוית את משה עבדך". רוצים דוגמא פיקנטית לכך? במצווה מספר מ"ו ברשימת מצוות ה"לא-תעשה", מזהיר הרמב"ם כל יהודי "שלא לשכון בארץ מצרים לעולם". ברם למרבה האירוניה, ידוע כי את שנותיו הטובות ביותר בילה הרמב"ם דווקא בארץ מצרים… אולי על כך נאמר: "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת, ז: 20).
\[5\] למרות שמאות שנים קודם לכן, כבר גילה ה` בפי ישעיהו מה דעתו על דת מזויפת של טקסים מהולים בחטאים (ישעיהו, א: 11-14, 22); מעניין כי חז"ל ידעו לספר שארבעים שנה קודם חורבן הבית, הפסיק הקב"ה לקבל את הקורבנות שהוצעו לו בבית המקדש (בבלי, מסכתות: ראש השנה לא, ב; יומא לט, ב).
\[6\] לפי "קיצור שולחן ערוך השלם" לרבי גאנצפריד, המושג `תורה שבעל-פה` אוגד בתוכו את ה"משנה, גמרא, הלכות, אגדות" (עמ` 3, בהקדמה); ואפילו את "מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו" (ירושלמי, פיאה יג, א, פרק ב, הלכה ד).
\[7\] ירמיהו פרק ל"א, פס` 30-33. באיגרת אל העברים מצטט שאול השליח את הנבואה הזו כמעט במלואה (פרק ח, פס` 8-12; ופרק י, פס` 16-17).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/de204a7ceab74ece83a809d41d6c4b145120ead854d2cc69087ef9bb76d8c29c?s=300&d=mm&r=g) 

 אלי חייטוב 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/haitov/) [    ](https://igod.co.il/author/haitov/)

**קטגוריות:** תשובה לרב

---

### [מותו של יהודה איש קריות- סתירה בברית החדשה?](https://igod.co.il/answer-rabbi/judas-iscariot-contradicts-new-testament/)

**Published:** אוגוסט 21, 2016
**Author:** ארנולד פרוכטנבאום

**Content:**

> רבנים טוענים כי יש סתירה בין התיאורים של מותו של איש קריות. האם מדובר בסתירה או בחוסר הבנה מצד הרבנים?

מותו של יהודה איש קריות מתואר בשני מקומות בברית החדשה:

"יְהוּדָה שֶׁהִסְגִּירוֹ, כְּשֶׁרָאָה שֶׁהִרְשִׁיעוּ אוֹתוֹ, הִתְחָרֵט וְהֶחֱזִיר לְרָאשֵׁי הַכּהֲנִים וְלַזְּקֵנִים אֶת שְׁלוֹשִׁים שִׁקְלֵי הַכֶּסֶף בְּאָמְרוֹ: "חָטָאתִי, כִּי דָּם נָקִי הִסְגַּרְתִּי." אַךְ הֵם אָמְרוּ: "מָה אִכְפַּת לָנוּ? זֶה עִנְיָנְךָ שֶׁלְּךָ!" הוּא הִשְׁלִיךְ אֶת הַכֶּסֶף לְתוֹךְ בֵּית אוֹצַר הַמִּקְדָּשׁ, הָלַךְ מִשָּׁם וְתָלָה אֶת עַצְמוֹ. לָקְחוּ רָאשֵׁי הַכּהֲנִים אֶת הַכֶּסֶף וְאָמְרוּ: "אָסוּר לְהַכְנִיס אֶת הַכֶּסֶף לְאוֹצַר הַמִּקְדָּשׁ, כִּי מְחִיר דָּמִים הוּא." הִתְיָעֲצוּ וְקָנוּ בּוֹ אֶת שְׂדֵה הַיּוֹצֵר לקְבוּרַת הַזָּרִים. עַל כֵּן נִקְרָא הַשָּׂדֶה הַהוּא "שְׂדֵה הַדָּם" עַד הַיּוֹם הַזֶּה. אָז נִתְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּיַד יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא: "וַיִּקְחוּ שְׁלוֹשִׁים הַכֶּסֶף, אֶדֶר הַיְקָר אֲשֶׁר יָקַר מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּתְּנוּ אוֹתָם בְּעַד שְׂדֵה הַיּוֹצֵר כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי יהוה." (מתי כ"ז 3-10:3)

"וְהִנֵּה קָנָה לוֹ שָׂדֶה א בִּשְׂכַר הָרֶשַׁע וּבְנָפְלוֹ נִבְקְעָה בִּטְנוֹ וְכָל מֵעָיו נִשְׁפְּכוּ הַחוּצָה – הַדָּבָר הַזֶּה נוֹדַע לְכָל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם וּלְפִיכָךְ נִקְרָא אוֹתוֹ שָׂדֶה בִּלְשׁוֹנָם 'חֲקַל דְּמָא', שֶׁפֵּרוּשׁוֹ שְׂדֵה הַדָּם". (מעשי השליחים א': 18-19)

### האם קיימת סתירה בין שני התיאורים?

על מנת להבין את המתרחש עלינו לחזור לדיני היהדות שהיו נהוגים באותם ימים. יהודה התאבד בסוף הלילה הראשון של חג הפסח, לפני יומו הראשון של הפסח, שבו הקריבו בבוקר את קורבן הפסח, שרק הכוהנים אכלו ממנו. בהתאם לדיני היהדות, ירושלים כולה הייתה נחשבת לטמאה אם הייתה בה גופת מת, ואי אפשר היה להקריב בה את קורבן הבוקר.

אבל נקבע שאם לוקחים את גופת המת ומשליכים אותה לגיא בן הינום, מקום השריפה, העיר מטוהרת ואפשר להקריב את קורבן הפסח, מאוחר יותר אפשר לשוב ולקבור את הגופה. על רקע זה ניתן לשלב את הסיפורים במתי ובמעשי השליחים. כאשר יהודה תלה את עצמו בין חומות העיר הוא הביא טומאה על העיר ולכן אי אפשר היה להקריב את קורבן הבוקר של הפסח. סביר שבהתאם לנהוג אז לקחו את גופתו והשליכו אותה מעבר לחומות אל גיא בן הינום, ובכך טיהרו את העיר מטומאת המת.

מעשי השליחים א' 18 מתאר את נפילת הגופה של יהודה. הקברנים חזרו מאוחר יותר, אספו את שייריו וקברו אותו.מה הכוהנים היו אמורים לעשות בשלושים שקלי הכסף? כאן יש דוגמה נוספת להיגיון הרבני. במתי כ"ז 6 המנהיגים מבינים שהכסף היה שכר לא טהור. זהו "מחיר דמים" ולכן אסור היה על פי דיני היהדות לקבל אותו אל אוצר המקדש. מכסף מסוג זה היה עליהם להיפטר באחת משתי דרכים. או שהחזירו אותו לבעליו או שהשתמשו בו לטובת הציבור.

במצב זה, האפשרות הראשונה ירדה כמובן מהפרק מכיוון שיהודה מת, ולכן לא נותרה לכוהנים ברירה אלא להקדיש את הכסף לטובת הציבור. הם קנו שדה בגיא בן הינום- אותו מקום שבו יהודה נפל ו"נבקעה בטנו", כדי להפוך אותו לשדה קבורה לנוכרים. הראשון שנקבר בו היה יהודה עצמו.

בבשורת מתי מסופר ששדה היוצר נקנה על ידי ראשי הכוהנים, אבל במעשי השליחים כתוב "הוא"- יהודה איש קריות- "קנה לו שדה בשכר הרשע". אין כאן סתירה בדברים. לפי התורה צריך היה לקנות את השדה בשמו של המת- יהודה איש קריות. במובן זה יהודה אכן "קנה שדה". לפי ההלכה דאז הכוהנים נתפסו במצב שכזה כבאי כוח שרכשו את הנחלה בשמו. מתי מספר את הסיפור עצמו בעוד שבמעשי השליחים מפורטות ההשלכות החוקיות, לפיכך שני הסיפורים, גם במתי וגם במעשי השליחים נכונים.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/d0b35527dd1e90ce6493fc2ffb22dc755cadff6fb574629d7013ef071bb6c951?s=300&d=mm&r=g) 

 ארנולד פרוכטנבאום 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/arnold-fruchtenbaum/) [    ](https://igod.co.il/author/arnold-fruchtenbaum/)

**קטגוריות:** יֵשׁוּעַ והברית החדשה, סתירות בברית החדשה?, תשובה לרב

**תגיות:** סתירות בברית החדשה?

---

### [ראש השנה](https://igod.co.il/true-judaism/tshuva-rabbi-rosh-hashanah/)

**Published:** אוגוסט 22, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> ידידינו ביד לאחים מוסיפים להתחכם והפעם הם מבקשים לתקוף את היהודים המשיחיים בנושא מועד ראש השנה ואופן ציון החג. הם כותבים: "לפי התורה שבכתב, חודש ניסן הוא החודש הראשון בלוח השנה העברי… "ומכיוון שהיהודים המשיחיים אינם מקבלים את התורה שבעל פה שמלמדת אותנו שראש חודש ניסן הוא רק ראש חודש לחודשי השנה הם בבעיה… "בכל הקהילות של היהודים המשיחיים חוגגים את ראש-השנה ביום א' ו-ב' בחודש תשרי? הרי זו מסורת שמגיעה מהתורה שבעל פה, בעוד לפי התורה שבכתב ראש חודש ניסן (שיחול בשבת) הוא ראש השנה האמיתי".1

נכון מאוד, לפי התורה הקדושה, חודש ניסן לבדו מהווה את החודש הראשון בשנה העברית (שמות י"ב 1; ויקרא כ"ג 4). זו עובדה! לצערנו, לבד מדבר זה, כל יתר ההתקפה איננה אלא עורבא-פרח! להלן מצעד השקרים:

שקר 1: הם כותבים: "חוגגים את ראש-השנה ביום א' ו-ב' בחודש תשרי? הרי זו מסורת שמגיעה מהתורה שבעל פה". התושב"ע מבולבלת ומבלבלת, תועה ומטעה: במשנה (מסכת ראש השנה א') נקבע כי יש לא פחות מארבעה מועדים שונים לראש השנה העברי ורק אחד מהם מתיישר עם דעת התורה; שלושת האחרים סותרים את הכתוב באופן גס.

שקר 2: ב"קיצור שולחן ערוך" (הלכות ראש השנה) נקבע כי ראש השנה חל בניסן, על אפה וחמתה של תורת משה. במקום להתנכל אלינו, מדוע שלא יסבירו ביד לאחים מאיפה עזות המצח לסתור את דבר אלהים ומהיכן החוצפה להמציא מועדים המתריסים כנגד הפשט בתורה.

שקר 3: הם כותבים, כאילו בידיעה מוחלטת: "בכל הקהילות של היהודים המשיחיים חוגגים את ראש-השנה ביום א' ו-ב' בחודש תשרי". מאין הם יודעים זאת? תודה לאל, יש בישראל מאות רבות של קהילות משיחיות; האם חברי יד לאחים בדקו את מנהגיהן של כל אחת ואחת מהן? בוודאי שלא! ניכר עליהם כי כתבו זאת במטרה ללבות את אש הביקורת כלפי המשיחיים.

שקר 4: "בכל הקהילות של היהודים המשיחיים חוגגים את ראש-השנה ביום א' ו-ב' בחודש תשרי? הרי זו מסורת שמגיעה מהתורה שבעל פה". כאן נחשף עיוות כפול: א) ייתכן ורוב היהודים המשיחיים חוגגים את החג המכונה "ראש השנה" בתאריך אחד בתשרי, אך אין זאת אומרת כי הם מתייחסים לתאריך זה כאל ראש השנה העברי; ב) הם כותבים כי החגיגה באחד בתשרי מהווה מסורת מהתורה שבעל-פה. זה פשוט לא נכון! החג באחד בחודש השביעי (תשרי) מוזכר בתורה כמה פעמים,2 כיום תרועה ושבתון ומעין הכנה לקראת יום הכיפורים. לכן, אין זה אלא שקר בוטה לטעון כי החג מהווה מסורת מהתושב"ע; ליתר דיוק, יש לומר כי חז"ל לקחו את החג התורני הזה וסלפו את משמעותו ע"י הפיכת תשרי לחודש הראשון בשנה (על-אף שהתורה מכנהו ה"חודש השביעי"3).

שקר 5: הם כותבים: "היהודים המשיחיים אינם מקבלים את התורה שבעל פה…". כאן מסתמנת טעות אלמנטרית רבת משקל; מרבית היהודים המשיחיים אמנם דוחים את הסמכות והתוקף הרוחניים של התושב"ע, לרבות הטענה להשראתה השמימית;4 אך חלקם הארי של המאמינים בישוע עודנו מכבד רכיבים במסורת ושומר את מנהגיה מתוך מניע לאומי-תרבותי. נוסף על כך, בתוך עמנו אנו חיים ואהבתנו לעם ישראל גדולה לאין שיעור מההסתייגות מההלכה הרבנית.

נוסף על כך, גם את ליל-הסדר ומועדים אחרים אנו חוגגים בהתאם או בהשראת המסורת הרבנית; כך גם נוהגים מרבית אזרחי ישראל החילוניים אשר כלל אינם מאמינים במקרא! האם ביד לאחים יבואו בטרוניה גם אליהם – בקובלנה על צביעות? חשוב לזכור כי במשך אלפיים שנה הוחזקו היהודים כבני ערובה ביד יהדות ההלכה וההשפעות לכך נותנות את אותותיהן בצביון החגים ובתחומים נוספים, כמו למשל באנטגוניזם לישוע המשיח; אפילו יהודים אתאיסטים אשר הקשר בינם לבין משהו יהודי זעום ביותר, יבטאו שאט-נפש בלתי-רציונלית כלפי הברית החדשה, משל קיבלו את כוס-התרעלה הזו בתורשה או ינקוה מחלב אמם.

יתרה מכך, זו טעות מרה לעשות הכללה ולהתייחס ליהודים המשיחיים כאל מיקשה אחת; אנו אמנם מאוחדים באמנותנו במשיחיותו של ישוע בן דוד, אך בה-בעת אנו באים מרקעי מסורת שונים, תרבויות שונות וקהילות בעלות אופי שונה. נכון, הרבה יותר קל לתעב ולגנות כאשר שמים אותנו תחת מטריה אחת, אך מדוע לשנוא? למה לתקוף? מדוע לא להתעניין בטוב טעם ומתוך רצון כנה ללמוד ולגשר? הלא אנו שלום נדבר, מדוע המה למלחמה?..5
\[1\] https://www.facebook.com/pages/%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99-%D7%90%D7%95-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99/475751809194307
\[2\] ויקרא כ"ג 24, במדבר כ"ט 1.
\[3\] שם.
\[4\] בעוד שאחרים דווקא שומרים את מסורת ההלכה למרות אמונתם בישוע כמשיח.
\[5\] פראפרזה למזמור ק"כ 7: "אֲנִי־שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר, הֵמָּה לַמִּלְחָמָה".

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, מועדי ישראל, ראש השנה, תשובה לרב

---

### [הָאֹכֵל אֶת־בְּשָׂרִי וְהַשֹּׁתֶה אֶת־דָּמִי יֶשׁ־לוֹ חַיֵּי עוֹלָם](https://igod.co.il/answer-rabbi/my-flesh-my-blood-eternal-life/)

**Published:** אוגוסט 22, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> רבנים מצטטים מדבריו של ישוע בבשורת יוחנן, שם הוא מלמד את תלמידיו: "הָאֹכֵל אֶת־בְּשָׂרִי וְהַשֹּׁתֶה אֶת־דָּמִי יֶשׁ־לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וַאֲנִי אֲקִימֶנּוּ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן" (ו' 54). בהתייחס לכך, הם מבקשים לתמוה בלגלוג , מדוע סתר ישוע את התורה, שהרי: "על פי התנ"ך יש איסור מוחלט לשתות דם".1

[סרטון בנושא: איך ישוע הוא שה הפסח](https://igod.co.il/m037)

### סוג הסוגה

כל תלמיד רציני של המקרא יודע לזהות כי התנ"ך מורכב ממספר סוגות (או ז'אנרים ספרותיים), כגון: שירה (לדוגמא, דברים לב"), משל (קהלת ד' 6), חוק ומשפט (שמות כ"א), נבואה (ישעיהו י"א), תוכחה (שמו"ב י"ב 7-12), היסטוריה (יהושע ב'). כמו התנ"ך, גם כתבי הברית החדשה מורכבים מפסיפס של אותן סוגות, כגון: שירה (לוקס א' 42-55), משל (מתי י"ג 18-52), חוק ומשפט (מתי י"ח 15-17), נבואה (לוקס כ"א 10-28), תוכחה (מתי כ"ג 13-35), היסטוריה (מעשי השליחים א' 1-14).

חשוב מאוד לאמוד את זהות הסוגה לפני שמתיימרים לפרש קטע מן הכתובים; בקהלת ד' 6, למשל, נאמר: "טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ". ברור כי יש להבין קטע זה על דרך המשל ולא באופן מילולי; שלמה המלך ביקש ללמד כאן כי אפילו מעט (כף) נחת, טובה יותר מהמון (מלא חופנים) עמל ורעות רוח. המילים 'כף' ו'מלא חופנים', אינן אלא ביטוי מטאפורי למידות כמותיות. זאת ועוד, כאשר תיאר ישעיהו הנביא את ישראל כצפעונים (נ"ט 5), האם באמת התכוון לומר שהם נחשים של ממש הזוחלים על גחונם?.. ודאי שלא!

כך הדין גם עם דברי רבי ישוע בפרק ו' של בשורת יוחנן. שימו לב, לפני שמלמד המשיח על בשרו ועל דמו (פס' 53-56), הוא מכנה עצמו "הַלֶּחֶם הַחַי הַיֹּרֵד מִן־הַשָּׁמַיִם" (פס' 51). האם בשל כך, האמינו תלמידיו כי ישוע עשוי מקמח ומים?.. למעשה, בשורת יוחנן גדושה בדימויים ומטאפורות ופעמים ניתן לראות כי שומעיו של ישוע אינם קולטים את הפן הרוחני הרם של דבריו, למשל: בפרק ג' 3, מסביר ישוע לנקדימון כי "אִם־לֹא יִוָּלֵד אִישׁ מִלְמַעְלָה לֹא־יוּכַל לִרְאוֹת אֶת־מַלְכוּת הָאֱלֹהִים". נקדימון טועה ומבין את הדברים באופן מילולי ולכן תמה: "אֵיךְ יִוָּלֵד אָדָם וְהוּא זָקֵן הֲיוּכַל לָשׁוּב אֶל־בֶּטֶן אִמּוֹ וְיִוָּלֵד" (פס' 4).

לא בכדי, הלין ישוע באוזני תלמידיו: "אִם הִגַּדְתִּי לָכֶם עִנְיְנֵי הָאָרֶץ וְאֵינְכֶם מַאֲמִינִים, אֵיךְ תַּאֲמִינוּ בְּהַגִּידִי לָכֶם עִנְיְנֵי הַשָּׁמָיִם" (פס' 12). עוד בבשורת יוחנן, מכנה עצמו ישוע כ'שער' (או 'פתח'. פרק י' 7, 9); כ'גפן' (ט"ו 1, 5); ומסביר כי למרות שבא בראש ובראשונה לצאן האובדות של עם ישראל, יש כבשים אחרות "אֲשֶׁר אֵינָן מִן־הַמִּכְלָה הַזֹּאת וְעָלַי לְנַהֵל גַּם־אֹתָן" (פרק י' 16). האם תלמידיו דימו את המשיח לדלת פיזית העשויה עץ עם ידית ומנעול?.. האם הם חשבו כי ניתן לסחוט ממנו מיץ ענבים?.. האם הם שערו בנפשם כי המשיח באמת סבור כי בני ישראל והגויים עטופים בצמר ופועים ככבשים?.. ודאי שלא! הם, בניגוד לחברי יד לאחים, השכילו להבין כי מדובר במטאפורות.

### ההקשר הרחב והנכון

נוסף על היותו של הקטע מיוחנן ו' מטאפורי, על-מנת להבין את פשרו יש לעשות כן בהקשר הרחב והכולל של ספרי הבשורות כולם. כאמור, אמר המשיח כי הוא "הַלֶּחֶם הַחַי הַיֹּרֵד מִן־הַשָּׁמַיִם; אִישׁ כִּי־יֹאכַל מִן־הַלֶּחֶם הַזֶּה, יִחְיֶה לְעוֹלָם וְהַלֶּחֶם אֲשֶׁר אֶתְּנֶנּוּ הוּא בְשָׂרִי אֲשֶׁר אֶתֵּן בְּעַד חַיֵּי הָעוֹלָם… "הָאֹכֵל אֶת־בְּשָׂרִי וְהַשֹּׁתֶה אֶת־דָּמִי יֶשׁ־לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וַאֲנִי אֲקִימֶנּוּ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן" (פס' 51, 54). אם פונים לשלוש הבשורות האחרות, מגלים כי בעת סעודת הפסח השתמש ישוע המשיח באותם דימויים ממש: "וַיְהִי בְּאָכְלָם וַיִּקַּח יֵשׁוּעַ אֶת־הַלֶּחֶם וַיְבָרֶךְ וַיִּפְרֹס וַיִּתֵּן לַתַּלְמִידִים וַיֹּאמַר קְחוּ וְאִכְלוּ זֶה הוּא גּוּפִי. וַיִּקַּח אֶת־הַכּוֹס וַיְבָרֶךְ וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאמַר: שְׁתוּ מִמֶּנָּה כֻּלְּכֶם כִּי זֶה הוּא דָּמִי, דַּם־הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים" (מתי כ"ו 26-27).2

כעת מתבהרת התמונה: המשל של אכילת בשרו/גופו של ישוע ושתיית דמו, אינו מסמל אלא את העובדה כי המשיח נתן עצמו בעדנו ושפך את דמו בעבור סליחה לחטאינו. בסעודת האדון (הנהוגה עד היום בקהילות משיחיות), המאמינים אוכלים חתיכת מצה ושותים מעט יין לזכר מותו המכפר של המשיח על הצלב. תלמידיו הראשונים של המשיח קיימו את המנהג כראיה לכך שהבינו את דבריו הרוחניים של ישוע, האמינו בפועלו וציפו לשיבתו (מעשי השלחים ב' 42; פרק כ' 7; קור"א י"א 23-26).

### רעיון יהודי אותנטי

מסתבר כי גם בקרב חוגים ביהדות הרבנית קיים מנהג דומה. שימו לב, למשל, לכותרת מעיתון הארץ: "הרב ברוד מחב"ד עשה שימוש בדימויים נוצריים, לפיהם היין משול לדם והלחם לבשר"!3 הכתבה מביאה ציטוט מדבריו: "נתחזק איפוא באמונה השלמה בבוא הגאולה ובציפייה לקראתה. נאכל בשביעי של פסח את 'סעודת משיח' שמטרתה להחדיר את האמונה בבוא המשיח לתוך דמנו ובשרנו, כסעודה שנהפכת לדם ובשר שלנו ממש. ויהי רצון שנחגוג את החג האחרון של פסח עם משיח צדקנו בבית המקדש השלישי".

שמעתם? 'סעודת משיח', דווקא בחג הפסח?.. הרב ברוד מסביר: "הרעיון שערכים רוחניים נכנסים אל תוך גופנו באמצעות המזון הגשמי הוא רעיון יהודי אותנטי, שבא לידי ביטוי באכילת בשר הקרבנות בזמן המקדש, באכילת סעודת שבת וחג ועוד. סעודת משיח תוקנה בידי הבעל שם טוב, ככזו שנועדה לבטא את הכיסופים והציפייה לביאת המשיח… "האדמו"ר החמישי של חב"ד, רבי שלום-דובער, תיקן לשתות בה גם ארבע כוסות יין. הרבי מלובביץ' הסביר פעמים רבות שעל ידי אכילת הסעודה הזאת, האמונה בביאת המשיח נעשית חלק מהווייתנו, כמו שהמצה והיין נעשים חלק מגופנו". מעניין ממי הם שאבו את הרעיון הזה?..

### חוסר הגיון טוטאלי

מכל מקום, קיים חוסר הגיון משווע בטיעון של יד לאחים: אם ישוע התכוון לדבריו (ביוחנן ו' 51-56) באופן מילולי ולא בצורה מטאפורית, יש לשאול מדוע אין ולו גם ציון אחד בספרי הברית החדשה של מישהו שאכן שתה או ביקש לשתות את דמו של המשיח ולאכול מבשרו?

יתרה מכך, אם ישוע המשיח אכן התכוון לכך שמאמיניו ישתו את דמו ויאכלו את בשרו באופן ממשי, הלכה למעשה, מה יהיה על אותם אנשים אשר קיבלו על עצמם את האמונה לאחר שישוע נישא למרום?\[4\] כיצד יוכלו הם ליישם את מצוותו, קרי לאכול את בשרו ולשתות מדמו כעת, כאשר הוא ישוב לימין הגבורה?5 כמובן שאין בכך כל היגיון…

דא עקא, מסתבר אפוא, כי כה רבה עוצמת האיבה בקרב מתנגדי הברית החדשה, עד כי מוציאה היא אותם מדעתם ומקשה עליהם לפעול לפי השכל הישר והתבונה המתבקשת.

\[1\] את תגובתם המלאה אפשר למצוא בדף הפייסבוק "משיחי או יהודי".
\[2\] מרקוס י"ד 22-24; לוקס כ"ב 19-20.
\[3\] עיתון "הארץ" (20/4/12 , יאיר אטינגר): http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1690152
\[4\] מעשי השליחים א' 9-11.
\[5\] מתי כ"ו 64; מרקוס י"ד 62; לוקס כ"ב 69; אל העברים א' 3, ח' 1, י' 12, י"ב 2, פטר"א ג' 22.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** יֵשׁוּעַ והברית החדשה, מיתוסים על האמונה המשיחית, תיאולוגיה, תשובה לרב

---

### [להיכן נעלמה התורה שבעל-פה?](https://igod.co.il/true-judaism/no-oral-torah/)

**Published:** אוגוסט 22, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> מעת לעת נשמעת את הטענה כי אין יהדות משיחית ללא המשיח ואמנם, יש הרבה מן האמת באמירה הזו, שכן ישוע המשיח מהווה לא רק את אבן הפינה בתוכנית הגאולה של אלהים, הוא אף נקרא "ראש האמונה ומשלימה" (אל-העברים י"ב 2). אך באותה מידה שאין יהדות משיחית ללא משיח, ניתן לומר כי אין יהדות רבנית ללא התורה שבעל-פה (מסורת ההלכה).

חז"ל היו מודעים לכך היטב ולכן בכתביהם ניתן לראות כיצד הדביקו את תלמוד [התושב"ע](https://www.oral.law), על כל נגזרותיה השונות,1 למרבית מגיבורי המקרא. רוצה לומר, מאחר שהבינו הרבנים כי אין זכות קיום ליהדות ההלכה ללא התושב"ע, הם עשו כל שביכולתם להעניק לה סמכות מקראית. אך מפני שרעיון התושב"ע אינו מופיע בתנ"ך ולו גם ברמז דק, שתלו אותו הרבנים במדרשיהם על המקרא.

כך אנו למדים, למשל, כי אדם וחוה למדו את התושב"ע; אברהם, יצחק ויעקב למדו אף בישיבה תלמודית; כמובן כי הדבר נכון לגבי משה, דוד המלך ואחרים;2 ואפילו – לא תאמינו – לגבי הקב"ה בכבודו ועצמו!3 כפי שאמרנו, רעיון התושב"ע אינו מופיע בכתבים קדומים אחרים זולת ספרות חז"ל; בשל כך חייבים היו הרבנים לשוב אל כור מחצבתנו (התנ"ך) ולשתול שם את זרעי התורה שבעל-פה וכך לקבע את סמכותה.

כעת ניווכח מדוע מתגלה בעיה גדולה מאוד בטענת הרבנים לכך שהתושב"ע עברה מדור לדור החל במשה וכלה באחרוני חז"ל.4 הביטוי "תורה שבעל-פה" מופיע לראשונה בתלמוד הבבלי, מסכת שבת,5 אשר נתחבר בין המאות ה- 3-5 לספירה. בהנחה כי משה רבנו כתב את התורה כ- 1500 שנה לפני הספירה, ניתן אפוא לחשב את הפער בין כתביו לבין כתבי חז"ל המוקדמים ביותר ולהגיע ל- 1700 שנה בקירוב (המשוואה פשוטה: תורת משה: 1500 לפנה"ס; המשנה של חז"ל: 200 לספירה; בסכ"ה: 1700 שנה). כעת לא נותר לנו אלא לבחון האם בטווח הזה, של כ- 1700 שנה, נמצא אזכור או רמז לתושב"ע בכתבים אשר מצויים בידינו לאחר תורת משה ולפני המשנה והתלמוד.

חשוב לומר, היעדרותה של אסמכתא כל שהיא לקיומה או אזכורה של התושב"ע בכתבים יהודים עתיקים, תסייע בידינו לקבוע האם אכן אין מדובר אלא בהמצאה רבנית מן המאה ה- 3 לספירה.

#### התנ"ך

עיון חוזר ונשנה במקרא חושף כי המושגים האלה (תושב"ע, רבנים, תפילין6) אינם בר-קיימא שם.

#### הספרים החיצוניים

אסופה זו (הכוללת ספרים כגון: ספר אדם וחוה, מקבים א'-ב', בן סירא, חכמת שלמה, ספר טוביה, צוואת השבטים וכו') נכתבה בשפה היוונית בין השנים 200-100 לפנה"ס. למרות שהחיבורים נכתבו בתקופת בית שני, גם שם אין זכר לתושב"ע, לרבנים ולתפילין. (ניתן למצוא זכרון למסורות – אך לא דבר או חצי דבר על כך כי הן לכאורה "תורה שבעל פה" שניתנה בהר סיני)

#### מגילות ים המלח

נכתבו ברובן בעברית בין השנים 200-100 לפנה"ס וכוללות כמעט את כל ספרי התנ"ך, לרבות מספר מגילות אחרות (קטעים מן הספרים החיצוניים, תיאורים של חיי הכת ורשימות אסכטולוגיות שונות). גם במגילות קומראן לא נמצאו אזכורים לביטויים כגון: תושב"ע, רבנים או תפילין.7

#### מגילות גולי בבל

אוסף מלפני 2500 שנה (500 לפנה"ס), המכיל עשרות לוחות טין כתובים בכתב יתדות ו"מהווים את העדות הכתובה הקדומה ביותר המתארת את חיי היהודים בבבל, ושופכות אור חדש על אורחות חייהם של יהודים בגלות, יחסיהם עם השלטון הבבלי והמבנה החברתי של יהדות בבל".8 מפליא לגלות כי אפילו שם, בקרב התעודות אשר הותירו יהודי בבל, אין בנמצא סממנים או ביטויים המרמזים לקיומם של מושגים כגון: התושב"ע, הרבנים או התפילין. אדרבא, "הזהות היהודית שלהם הייתה מעוצבת בראשם. לא היה להם פסל שהיה אפשר היה לראות או למשש, ואפילו לא מקדש. הזהות היהודית שלהם הייתה בתוכם. הדת הייתה בתוכם ללא שום סממן חיצוני או הוכחה".9

#### כתבי יוסף בן-מתתיהו

חיבור היסטורי ביוונית, משנות ה- 70-80 של המאה הראשונה לספירה. כתביו המרכזיים: מלחמות היהודים, קדמוניות היהודים ונגד אפיון. בשל תאריך כתביו, היינו מצפים למצוא כי ספוגים באזכורים לתושב"ע, לרבנים (בשמותיהם) ולתפילין; אך אפילו בנבכי הכתבים המאוחרים האלה, אין התייחסות מפורשת לכך. יוספוס מציין את כת הפרושים ביחס לכת הצדוקים ולכת האיסיים ב"מלחמות היהודים" (ספר ראשון ושני), אולם אינו מספק שם את המידע הרלוונטי לעניינו. שימו לב, המילה "רבנים" מופיעה לאורך כל כתביו של יוספוס כשלוש פעמים בלבד (מלחמות היהודים, ספר ראשון ושני) אך אם קוראים את ההקשר, אין בנמצא כל תיאור של שמותיהם או מנהיגיהם.

לסיכום, כפי שראינו, בארבעת הקבצים החשובים אשר סקרנו, מתקופת תורת משה ועד חורבן בית המקדש השני,10 לא נמצא כל רמז לביטויים כגון: התושב"ע, הרבנים או התפילין.11 לאור החשיבות הרבה אשר מעניקים הרבנים לעצמם ולמסורת התורה שבעל-פה, היינו מצפים לאתר ביטויים לכך בספרות היהודית הענפה אשר קדמה לספרות חז"ל; אך היעדרותה של התושב"ע מכל המקורות אשר קדמו לחז"ל, זועקת לשמים ואינה מותירה לנו ברירה, אלא לקבוע כי היא הומצאה על-ידי הרבנים במאות הראשונות לספירה.

מעט אירוני להיזכר בכך כי המקור הכתוב, הקדום ביותר והיחיד אשר בו מופיעים התושב"ע, הרבנים והתפילין (למעט כתבי חז"ל) איננו אחר מאשר כתבי הברית החדשה, ושם ההקשר אינו מחמיא!12 במילים אחרות, הכתבים היהודים העתיקים ביותר אשר בהם מוזכרים הרבנים ומנהגיהם, נכתבו דווקא על-ידי יהודים משיחיים בברית החדשה. ברישא דברינו אמרנו כי כשם שאין יהדות משיחית ללא משיח, כך אין יהדות רבנית ללא מסורת התושב"ע. מעניין כי לעומת היעדרותה של התושב"ע מן המקורות העתיקים, נמצא כי דווקא מושג "המשיח" (לרבות נבואות משיחיות וציפייה משיחית) רווח בהם באופן בולט. בכתבי הברית החדשה מגיע הדבר לשיאו ושם, סוף סוף, מתבררת זהותו של משיח ישראל אחת ולתמיד ובאופן שאינו משתמע לשני פנים.

\[1\] המושג "תורה שבעל-פה" אוגד בתוכו את המשנה, הגמרא, הלכות, אגדות, פוסקים וספרי מוסר (קיצור שולחן ערוך, סימן כ"ח); ואפילו את "מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו" (ירושלמי, פיאה יג, א, פרק ב, הלכה ד).
\[2\] ראו במדרש "תנא דבי אליהו", פרק ו, עמ' סה; במדרש ויקרא רבא נאמר כי יעקב, יהודה ויוסף קיימו "מה שכתוב בתורה" (פרשה ב, סימן י); בנוסף, סיפרו חז"ל, כי יעקב אבינו יושב היה בשני בתי מדרשות (בראשית רבה, תולדות, י'); למשה רבנו היה בית מדרש משלו (ירושלמי, עירובין לב, ב, פרק ה, הלכה א); יהושע בן-נון ננזף ע"י מלאך ה' על כך שהעז לצאת למלחמה ובכך ביטל תלמוד תורה (בבלי, מגילה, ג' ע"א); ודוד המלך, כשלמד בישיבה, "לא היה יושב על גבי כרים וכסתות אלא על גבי קרקע… ו"כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ" (בבלי, מועד קטן טז, ב). כאמור, חכמינו האמינו כי גם "אדם הראשון ידע התורה, והניחה בקבלה לשֵת בנו, ואחר כך באה לידי חנוך, עד שבאה לשֵם והיה מתעסק בה" (ספר "עבודת הקודש" לרבי מאיר בן גבאי, חלק ג, פרק כא).
\[3\] בבלי, עבודה זרה ג' ע"ב; מדרש "אליהו זוטא" פרק כ; ומדרש תנא דבי אליהו פרק ג, עמ' כה.
\[4\] כפי שנאמר במשנה, מסכת אבות א'.
\[5\] שם מסופר על נכרי שרצה להתגייר ושאל את שמאי כמה תורות יש לכם (היהודים), והלה "אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה" (מסכת שבת לא, ע"א).
\[6\] מצוות התפילין מהווה את עמוד התווך של היהדות הרבנית (כפי שנאמר בקיצור שולחן ערוך סימן י': "מצוות תפילין היא גם כן מצווה יקרה מאוד, שכל התורה הוקשה לתפילין"), ולכן חשוב למצוא רמז גם לה בכתבים יהודים עתיקים.
\[7\] קראו על "התפילין העתיקות בעולם" ועל "בלבולים עם התפילין" במאמרים הבא.
\[8\] דברי יהודה קפלן, מנהל מחלקת חינוך והדרכה במוזיאון ארצות המקרא בירושלים, שם הוצגו הלוחות http://www.nrg.co.il/online/55/ART2/673/972.html
\[9\] דבריו של ד"ר ארווינג פינקל, אוצר במוזיאון הלאומי הבריטי
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4622368,00.html
\[10\] כאמור, כתבי יוספוס פלביוס נכתבו רק לאחר החורבן (וגם בהם אין הרחבה בנושא).
\[11\] ב"אגרת אריסטיאס", המתוארכת למאה ה- 2 לפנה"ס, אמנם כתוב (בתרגום לאנגלית מיוונית):
Moreover, upon our garments he has given us a symbol of remembrance, and in like manner he has ordered us to put the divine oracles upon our gates and doors as a remembrance of God. And upon our hands, too, he expressly orders the symbol to be fastened
אך שימו לב כי האגרת אינה עוזרת לנו בעניין התפילין, משום שהביטוי אינו מופיע שם כלל ויתרה מכך, אין זכר למילה "ראש", אלא רק לשערים, לדלתות ולידיים. כמו-כן, אין רמז לרבנים או להלכות הרבות הנוגעות לצורת התפילין ולאופן הנחתם.
מקור נוסף המתייחס למנהג, נמצא ב"קדמוניות היהודים" של פלביוס (מהמאה ה- 1), ספר 4, פרק 8 (מיוונית לאנגלית):
They are also to inscribe the principal blessings they have received from God upon their doors, and show the same remembrance of them upon their arms; as also they are to bear on their forehead and their arm those wonders which declare the power of God, and his good-will towards them, that God's readiness to bless them may appear every where conspicuous about them
גם ציטוט זה אינו עוזר לעניינו מכמה טעמים: מפני שהביטוי "תפילין" אינו מופיע; משום שאין כאן זכר לרבנים ואין פירוט של הלכות כל שהן בנוגע למצווה זו; וגם משום שלפי קטע זה, נשאו היהודים את נפלאות השם על ראשם ועל ידם לכל מקום שהלכו, ולא פעם אחת בודדה בבוקר, כפי שנהוג כיום על פי דת הרבנים.
\[12\] למשל: מתי כ"ג 5-29; מרקוס ז' 3-13; לוקס כ' 46; מעשי השליחים ה' 34, כ"ב 3.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, תשובה לרב

**תגיות:** התורה שבעל-פה, תורה בעל פה, תושבע

---

### ["לֹא תֹסִפוּ וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ"](https://igod.co.il/true-judaism/neither-substract-substract/)

**Published:** אוגוסט 28, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

יד לאחים שבים ומוכיחים כי הם פספסו לגמרי את המסר של הברית החדשה; בפוסט שהעלו לאחרונה הם כותבים:

> "היהודים המשיחיים טוענים שאין כל צורך לקיים את המצוות מכיוון שקיבלנו ברית חדשה שמשלימה ומחליפה את הברית הישנה, ובמילא כל המצוות בטלות. אם כך מדוע כתוב "לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם." (דברים ג', ב'). הרי הכוונה ב"לא תגרעו" – היא שלא תחסירו מהמצוות שהבורא מצווה ואין כל לגיטימציה להפסיק את קיום המצוות! הבורא מצווה לקיים בתנ"ך, והאדם מציע להפסיק בברית החדשה, למי נקשיב?"

כעת נפרק את טענתם לגורמים ונטפל בהם אחד לאחד:

**1- יד לאחים**: "היהודים המשיחיים טוענים שאין כל צורך לקיים את המצוות מכיוון שקיבלנו ברית חדשה שמשלימה ומחליפה את הברית הישנה, ובמילא כל המצוות בטלות".

**תגובה**: למען האמת, כתבי הברית החדשה אינם טוענים כי אין צורך לקיים את המצוות ואינם טוענים כי המצוות בטלות. ירמיהו (פרק ל"א 31-33) ניבא כי הואיל ועברנו על מצוות התורה ובכך הפרנו את ברית סיני, יכרות עמנו ה' ברית החדשה שתהיה שונה בתכלית מברית סיני. כשם שברית סיני טמנה בחובה מצוות, כך גם הברית החדשה ולכן כעת, אנו כפופים למצוות הברית החדשה ולתורת המשיח.[\[1\]](/#_ftn1)

**2-** **יד לאחים**: "אם כך מדוע כתוב "לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם." (דברים ג', ב'). הרי הכוונה ב"לא תגרעו" – היא שלא תחסירו מהמצוות שהבורא מצווה ואין כל לגיטימציה להפסיק את קיום המצוות!"

**תגובה**: פעמיים בתורת משה מצוי האיסור להוסיף על מצוות ברית סיני או לגרוע מהן (דברים ד' 2; י"ג 1).[\[2\]](/#_ftn2) הכוונה ברורה: בשום פנים ואופן אין להוסיף או לגרוע מהמצוות הכלולות בברית סיני. כאמור, התנ"ך וכתבי הברית החדשה מלמדים כי כיוון שהפרנו את מצוות הברית, הקב"ה כרת עמנו ברית חדשה הכוללת מצוות חדשות. לכן, אין מדובר בגרעון או בתוספת, כי-אם במקבץ מצוות חדש לגמרי. במילים אחרות, מצוות הברית החדשה אינן תוספת למצוות ברית סיני אלא סט חדש ושונה במהותו ובתכליתו. הפרת ברית סיני אמורה היתה להביא עלינו קללה ומוות (ראו: ויקרא כ"ו 27-41; דברים כ"ז 15-26, כ"ח 15-68); תודה לאל, קיבלנו סליחת חטאים – הזדמנות נוספת על ידי הברית החדשה אשר נכרתה בדמו של המשיח ישוע. כשם שברית משה כללה מצוות, כך גם הברית החדשה.

**3-** **יד לאחים**: "הבורא מצווה לקיים בתנ"ך, והאדם מציע להפסיק בברית החדשה, למי נקשיב?".

**תגובה**: יד לאחים באים אלינו בטענות כי גרענו והוספנו למצוות התורה. מוזר.. הרי חברי יד לאחים טוענים כי הם מצויים תחת מרותה וסמכותה של ברית סיני ומצוותיה ולמרות זאת, דווקא הם אלו אשר החליפו את מצוות התורה באלפי הלכות התושב"ע. פתחו ספר "קיצור שולחן ערוך" ובדקו מי באמת החליף את מצוות תורת משה במצוות אחרות.

**לסיכום**, בניגוד לדברי יד לאחים, אין כל בסיס לטענה לפיה היהודים המשיחיים מלמדים כי אין צורך בקיום המצוות; הברית החדשה איננה גורעת או מוסיפה למצוות ברית סיני, אלא מהווה פתיחת דף חדש (ביוזמתו של האל) ביחסים שבין הקב"ה לעמו; במקום לבוא אלינו בטענות על כך שגרענו והוספנו ממצוות התורה, טוב היה לו יד לאחים היו מפנים את הביקורת הזו לעצמם. במובן הזה, טיעונם של יד לאחים לא רק שאיננו עומד בקנה אחד עם המציאות, הוא אף קולע לביטוי החז"לי: כל הפוסל, במומו פוסל.[\[3\]](/#_ftn3)

[\[1\]](/#_ftnref1) חז"ל בעצמם קבעו כי "הקדוש ברוך הוא יושב ודורש תורה חדשה שעתיד ליתן על ידי המשיח" (ילקוט שמעוני, פרק כ"ו; ומדרש אליהו זוטא, פרק כ').

[\[2\]](/#_ftnref2) בטעות כתבו חברי יד לאחים פרק ג', אך מדובר בפרק ד' 2.

[\[3\]](/#_ftnref3) בבלי, קידושין ע' ע"א.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, פרשנות הכתובים, תשובה לרב

---

### [אם יוסף לא אביו הביולוגי של ישוע, איך השושלת עברה?](https://igod.co.il/answer-rabbi/joseph-not-biological-father-jesus/)

**Published:** אוגוסט 23, 2016
**Author:** מייקל בראון

**Content:**

#### "אם יוסף לא אביו הביולוגי של ישוע אלא המאמץ, איך השושלת עברה? הרי שושלות לא עוברות דרך האם או אבות מאמצים"

> "על פי הברית החדשה ישוע נולד מרוח הקודש ולכן הייחוס שלו מצד יוסף אביו לא רלוונטי… הבעיה היא שבכל התנ"ך לא מצאנו שהייחוסים עוברים דרך האמא אלא רק דרך האבא" **(הרב יואב זאב רובינסון)**
> 
> "מתי ידע, כי המשיח חייב להיות מ"זרעו של דוד המלך" (ישעיהו יא, ירמיהו לג), לכן הוא מתחיל את בשורתו בהכרזה שישוע הוא "בן דוד". אמנם, בשלב מאוחר יותר, סותר את עצמו בקביעה כי לישוע אין אב ביולוגי ואמו התעברה כביכול מ"רוח הקודש". שושלת היוחסין המובאת במתי, מקורה ביוסף, אִם יוסף אינו אביו של ישוע, כפי שטוען מתי, מהו הקשר המשפחתי בין דוד המלך לבין ישוע? ממילא ברור שישוע לא יכול להיות משיח!
> 
> יתירה מזו, הטענה כי "רוח הקודש" הוא בעצם "אביו" של ישוע, סותרת לחלוטין את כל דברי הנביאים, כי המשיח חייב להיות מזרעו של דוד! אם דבריהם של הנביאים (שהמשיח בא מזרעו של דוד) נכונים, אין מקום לטענה שישוע נולד מ"רוח הקודש"! לסתירה זו, אין ל"משיחיים" תשובה הגיונית. חלקם משתמשים לשם כך בתשובה "מקורית": לדבריהם, יוסף היה "האב המאמץ" של ישוע, בזה מביאים כביכול הוכחה שישוע נחשב בו לבן אמיתי.
> 
> תשובה זו מגוחכת, בגלל שהיא סותרת את חוקי התנ"ך, בו לא נמצא כל מקור לאפשרות העברת הייחוס על ידי אימוץ. להיפך, כהן (השייך לשבט לוי) יכול להיות רק מי שאביו כהן. דהיינו; אם כהן אימץ ילד השייך לשבט אחר, ילד זה אינו יכול בשום אופן להיות כהן (ולעבוד בבית המקדש וכו') אלא הוא ממשיך את השתייכותו המקורית לשבט של אביו האמיתי. בנוסף, אין כל מקור לדבר האימוץ מה"ברית החדשה". **(הרב דניאל עשור)**

הדרת הנשים בהלכה הרבנית לא חדשה, למען האמת הקדשנו סרטון ומאמר שלם לנושא בסרטון: [מעמד האשה בהלכה הרבנית](https://igod.co.il/%d7%9e%d7%93%d7%a2-%d7%90%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94/%d7%94%d7%93%d7%a8%d7%aa-%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%94-%d7%99%d7%97%d7%a1%d7%95-%d7%a9%d7%9c-%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a2-%d7%9c%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%96%d7%9e/).

אבל שימו לב לצביעות הרבנית, הרי כולם מודעים לכך שההלכה הרבנית מחשיבה כיהודי, זה שאמו יהודיה, ולא זה שאביו יהודי. למען האמת, לפי ההלכה הרבנית – אם אביך יהודי אך אמך לא יהודיה, אתה לא נחשב יהודי. אבל, כשזה מגיע לישוע, ראית מה קורה פתאום? צביעות? סטנדרטים כפולים? תחליטו בעצמכם.

### שושלות עוברות גם דרך האם

אנו למדים שהמשיח חייב להיות מזרעו של דוד המלך מהתנ"ך. אם כן, נעיין שם.

**ישעיהו פרק יא, פסוק א:** "וְיָצָ֥א חֹ֖טֶר **מִגֵּ֣זַע יִשָׁ֑י וְנֵ֖צֶר מִשָּׁרָשָׁ֥יו** יִפְרֶֽה"

**ירמיהו פרק לג, פסוק טו:** "בַּיָּמִ֤ים הָהֵם֙ וּבָעֵ֣ת הַהִ֔יא אַצְמִ֥יחַ לְדָוִ֖ד **צֶ֣מַח** צְדָקָ֑ה וְעָשָׂ֛ה מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָֽרֶץ:"

**ירמיהו פרק כג, פסוק ה:** "הִנֵּ֨ה יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה **וַהֲקִמֹתִ֥י לְדָוִ֖ד צֶ֣מַח צַדִּ֑יק** וּמָ֤לַךְ מֶ֙לֶךְ֙ וְהִשְׂכִּ֔יל וְעָשָׂ֛ה מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָֽרֶץ"

**בראשית פרק מט, פסוק י**: "לֹֽא־יָס֥וּר **שֵׁ֙בֶט֙** מִֽיהוּדָ֔ה וּמְחֹקֵ֖ק מִבֵּ֣ין רַגְלָ֑יו עַ֚ד כִּֽי־יָבֹ֣א שִׁיל֔וֹ וְל֖וֹ יִקְּהַ֥ת עַמִּֽים"

היכן הרב עשור רואה בדברי הנביאים הללו רמז כלשהו שמא המשיח חייב להיות "בן לבן" לדוד המלך?

מה אומר הכתוב בישעיהו? "גזע ישי", "נצר משרשיו", ומה הוא אומר בירמיהו? "אצמיח לדוד צמח".

אם הנביאים דברו ככוונת וכנאום הרבנים, אם הנביאים כתבו לנו כהוראת וכהנחית הרבנים, מדוע הם האריכו בלשונות יתר? הלא ישעיהו היה מעדיף לכתוב בקיצור: "**ויקום בן מגזע ישי**", ובזה יהיה אור לדברי הרבנים, וחותם ינתן על דבריהם… וכבר כתב השל"ה, כללי התלמוד (יט, כלל עיון): אחר שתדע כוונת דבריו ופירושו, **הוי מדקדק בו** וראה מה הפכו ומקבילו.

אבל לאחר שישעיהו האריך בלשונו ואף כפלם, ובפסוק י' שוב כתב לנו: "**שֹׁ֣רֶשׁ יִשַׁ֗י**", זה רק מראה לנו שהמשיח שיקום מזרעו של דוד, איננו חייב להיות "בן אחר בן", אלא נצר, שפירושו בעברית מקראית – "צאצא".

אפילו חז"ל (רבי משה הדרשן) הודה כי [למשיח לא יהיה אב ביולוגי (לחצו למאמר)](https://igod.co.il/%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/%d7%92%d7%9d-%d7%97%d7%96%d7%9c-%d7%a8%d7%91%d7%99-%d7%9e%d7%a9%d7%94-%d7%94%d7%93%d7%a8%d7%a9%d7%9f-%d7%9e%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%99%d7%97-%d7%9c%d7%9c%d7%90-%d7%90%d7%91/).

### האם בתנ"ך, צאצא יכול להיות מאם? או רק מאב?

אמנם היה נהוג בתקופת המקרא לחשב שושלת לפי האב (מאחר שגבר היה נשוי למספר נשים), אך יחד עם זאת, בשום מקום בתנ"ך לא נאמר ששושלת יוחסין לא יכולה לעבור דרך האם, זה הוא רעיון אבסורדי (במיוחד בהתחשב שכיום, ההלכה הרבנית מחשיבה יהודי את מי שאמו יהודיה, ולא אביו).
למען האמת, התנ"ך עצמו כן מחשיב נשים בתוך רשימות יוחסין, לדוגמא: "בְּנֵי-**דְלָיָה** בְנֵי-טוֹבִיָּה בְּנֵי נְקוֹדָא שֵׁשׁ מֵאוֹת חֲמִשִּׁים וּשְׁנָיִם" (עזרא ב:ס)' דוגמאות נוספו בנחמיה ז':ס"ג וכו'.

כאשר אנו מדברים על "צאצא", ברור לנו מהתנ"ך שצאצא הוא לא גבר בלבד, אלא מדבר אף על הנקבות: "קִרְב֤וּ גוֹיִם֙ לִשְׁמֹ֔עַ וּלְאֻמִּ֖ים הַקְשִׁ֑יבוּ תִּשְׁמַ֤ע הָאָ֙רֶץ֙ וּמְלֹאָ֔הּ תֵּבֵ֖ל **וְכָל־צֶאֱצָאֶֽיהָ**:" (ישעיהו פרק ל"ד:א)

הלא ברור שמדובר כאן על כל הזרע של אדם הראשון, שהרי כולנו יוצאי ירכו, ואף יונתן תירגם, "אִתְקַרְבוּ עַמְמַיָא לְמִשְׁמַע וּמַלְכְּוָתָא אֲצִיתוּ תִּשְׁמַע אַרְעָא וּמְלָהָא תֵּבֵל **וְכָל דְדָיְרִין בָּהּ**:"
שפירושו בארמית כל מי שגר על פני תבל, והרי אנו יודעים מהתנ"ך, שכל האנשות בתבל, הם בני בנים של אדם הראשון, ואף הנשים נקראות צאצאים שלל אדם הראשון!

הרי בודאי אתם מכירים את הפסוק בבראשית פרק מו, פסוק כו: "כָּל־הַ֠נֶּפֶשׁ הַבָּאָ֨ה לְיַעֲקֹ֤ב מִצְרַ֙יְמָה֙ **יֹצְאֵ֣י יְרֵכ֔וֹ** מִלְּבַ֖ד נְשֵׁ֣י בְנֵי־יַעֲקֹ֑ב כָּל־נֶ֖פֶשׁ שִׁשִּׁ֥ים וָשֵֽׁשׁ" הרי ללא ספק הכתוב מדבר גם על נשים, שהרי בפסוק טו "דינה", נמנת בתוך הנפשות שירדו למצרים, ובפסוק יז, אף "שׂרח אחותם", נמנה בתוך הנפשות שירדו למצרים, והרי הם היו נקבות ולא זכרים! ואפילו הכי, הפסוק קורא להם: "יוצאי ירכו".
אפילו רש"י על בראשית מ"ו:ז כתב "ובנות בניו – סרח בת אשר, ויוכבד בת לוי."

לסיכומו של עניין, התנ"ך לא נותן יד להפלייה ו[הדרת הנשים שבתלמוד](http://www.messiah.co.il/%d7%95%d7%99%d7%93%d7%99%d7%90%d7%95/%d7%94%d7%93%d7%a8%d7%aa-%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a7%d7%a8%d7%91-%d7%97%d7%96%d7%9c-%d7%9e%d7%95%d7%9c-%d7%99%d7%97%d7%a1%d7%95-%d7%94%d7%9e%d7%94%d7%a4%d7%9b%d7%a0%d7%99-%d7%a9%d7%9c/) ובהלכה הרבנית. צאצאי האדם כוללים גם נשים. אמו של ישוע משושלת דוד ולכן גם ישוע.

### האם אב מאמץ אינו נחשב?

אמנם מספיק להוכיח כי ישוע הוא בן מרים משולשת דוד על מנת לבסס את ייחוסו לשושלת דוד. אבל האם באמת אין שום חשיבות לאימוץ?

#### בתנ"ך

בתנ"ך ניתן למצוא "אימוץ ילדים", ואף הכתוב מייחס אותם כאילו הם בניו, וכאילו הם ילדיו מבטן ומלידה…

כמו באסתר פרק ב, פסוק ז: "וַיְהִ֨י אֹמֵ֜ן אֶת־הֲדַסָּ֗ה הִ֤יא אֶסְתֵּר֙ בַּת־דֹּד֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין לָ֖הּ אָ֣ב וָאֵ֑ם וְהַנַּעֲרָ֤ה יְפַת־תֹּ֙אַר֙ וְטוֹבַ֣ת מַרְאֶ֔ה וּבְמ֤וֹת אָבִ֙יהָ֙ וְאִמָּ֔הּ **לְקָחָ֧הּ מָרְדֳּכַ֛י ל֖וֹ לְבַֽת**:"

ובשמואל ב פרק כא, פסוק ח, נאמר: "חֲמֵ֗שֶׁת בְּנֵי֙ מִיכַ֣ל בַּת־שָׁא֔וּל אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֛ה לְעַדְרִיאֵ֥ל בֶּן־בַּרְזִלַּ֖י הַמְּחֹלָתִֽי:"

הלא למיכל, בוודאי לא היו לה ילדים מפרי בטנה, שהרי כבר כתוב בשמואל ב, פרק ו, פסוק כג: "וּלְמִיכַל֙ בַּת־שָׁא֔וּל **לֹֽא־הָ֥יָה לָ֖הּ יָ֑לֶד** עַ֖ד י֥וֹם מוֹתָֽהּ:" ומירב בת שאול, ילדה חמשה בנים, וכאשר מיכל רק גידלה אותם, הכתוב קורא להם: "בְּנֵי֙ מִיכַ֣ל בַּת־שָׁא֔וּל", הינך רואה שוב, שהכתוב מייחס אימוץ ילדים לאביהם או לאמותם המאמצים!

### בתלמוד

![חז"ל, על בראשית רבה ל"ז:כ"ב - מודים כי למשיח (גואל) לא יהיה אב, כמו כן מקשרים זאת לישעיהו פרק נ"ג](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2016/06/raba-37-22-1024x328.webp "raba-37-22 - ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")ציטוט פרופ' חננאל מאק את חז"ל (בראשית רבה), אשר מודים כי למשיח (גואל) לא יהיה אב, כמו כן מקשרים זאת לישעיהו פרק נ"ג.

כנראה שהרב עשור לא בקיא בתלמוד שלו עצמו, מאחר וגם בתלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף יג עמוד א, נאמר:

"כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב **כאילו ילדו**".

ובמסכת סנהדרין דף יט עמוד ב, נאמר:

**"**כל המגדל יתום בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב **כאילו ילדו."**

וכתב על זה המהרש"א בחידושי אגדות:

"לאו דוקא יתום, דכל הנהו דמייתי, לאו יתומים היו".

והגמרא בסנהדרין ממשיכה וכך כותבת:

**"**רבי חנינא אומר: מהכא ותקראנה לו השכנות שם לאמר יולד בן לנעמי. וכי נעמי ילדה? והלא רות ילדה, אלא: רות ילדה ונעמי גידלה, **לפיכך נקרא על שמה."**

"רבי אלעזר אמר מהכא גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה. וכי יוסף ילד? והלא יעקב ילד. אלא, יעקב ילד ויוסף כילכל, **לפיכך נקראו על שמו**. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל המלמד בן חבירו תורה – מעלה עליו הכתוב **כאילו ילדו**, שנאמר ואלה תולדת אהרן ומשה, וכתיב ואלה שמות בני אהרן, לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, **לפיכך נקראו על שמו**."

רש"י כותב: "וכי מיכל ילדה? והלא מירב ילדה לו! אלא מירב ילדה ומיכל גדלה. **לפיכך, נקרא על שמה**, "והמגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, **כאלו ילדו ונקרא על שמו**".

### לסיכום

ישוע נצר לשושלת דוד מצד אמו, וגם מצד אביו המאמץ.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/a3e7b0157d07da506958b75a77964ace52f1dc33fe6f45f5505271713fcb9788?s=300&d=mm&r=g) 

 מייקל בראון 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/michael-brown/) [    ](https://igod.co.il/author/michael-brown/)

**קטגוריות:** יֵשׁוּעַ והברית החדשה, ישוע ושושלת דוד, תשובה לרב

**תגיות:** ישוע ושושלת דוד

---

### [התבוללות או היטמעות? על אברהם, גויים והתבוללות](https://igod.co.il/true-judaism/intermarriage-assimilation/)

**Published:** נובמבר 28, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> יד לאחים כותבים:
> 
> "אברהם אבינו, היהודי הראשון, לא היה מחויב לקיים את המצוות הכתובות בתורה (כי התורה עוד לא ניתנה בזמנו), ולמרות זאת הוא לא היה יכול להעלות על דעתו שבנו יצחק יתחתן אם אישה מעם אחר, כלומר גויה. (גוי מלשון עם)…אם אברהם – אבי היהדות, כבר הבין שאסור ולא יתכן מצב של נישואין עם שאר העמים, מדוע ישנם עדיין "יהודיים משיחיים" שעומדים בתוקף על אפשרות הנישואין עם עמים שונים. ועוד מצדיקים זאת בשם התורה?"

להלן אפוא ארבעה סייגים לטענה לעיל:

### **1. יד לאחים סותרים את חז"ל**

הם כותבים כי אברהם לא היה מחויב בקיום המצוות משום שהתורה טרם ניתנה בזמנו. שימו לב, על-מנת להתנגח עם המאמינים במשיח ישוע, יד לאחים אינם בוחלים מלסתור את כור מחצבתם – את חז"ל. אמנם לפי התורה שבכתב אברהם אכן לא היה מחויב במצוות כי התורה ניתנה דורות אחריו, ביד משה; ברם לפי התושב"ע, תורת משה היתה קיימת כבר מבריאת העולם[\[1\]](/#_ftn1) ויתרה מכך, אברהם אבינו קיים הן את התורה שבכתב והן את זו שבעל-פה.[\[2\]](/#_ftn2) כמובן שאין לכך כל ביסוס מקראי, אך כך מלמדים חז"ל.

### **2. אברהם ובני יעקב נישאו לגויות**

יד לאחים מביאים את אברהם אבינו כדוגמא למלחמה בנישואי תערובת. נכון, לפי התורה היה חשוב לאברהם וליצחק כי בניהם לא יינשאו לנשים כנעניות (בראשית כ"ד 3-4, כ"ח 1). אולם טיעונם של יד לאחים הופך לאבסורד של ממש כאשר בוחנים את התמונה הכללית כפי שהיא מצטיירת מספר בראשית כולו; אברהם אמנם סירב להשיא את יצחק לאישה נוכרייה, אך לאחר מות שרה הוא בעצמו נשא גויה (בראשית כ"ד 1). יתרה מכך, בניו של יעקב נישאו לנשים נוכריות: יהודה נשא בת איש כנעני (בראשית ל"ח 2); יוסף נשא אישה מצרייה (מ"א 45); שמעון נשא אישה כנענית (מ"ו 10); ולפי מדרשי חז"ל, כל יתר האחים נישאו גם הם לכנעניות.[\[3\]](/#_ftn3) בכל המקרים דנן, אין בתורה רמז לכך שהדבר היה מגונה או נעשה בחטא.

נוסף על כך, חשוב לציין כי אברהם ובני יעקב אינם היחידים שנישאו לגויות; התנ"ך מתאר גיבורים אחרים אשר התחתנו עם נוכריות, כמו למשל: **משה** נישא לאישה מדיינית (שמות ב' 21); לפי חז"ל, התחתן **יהושע בן נון** עם רחב;[\[4\]](/#_ftn4) **יעל** נישאה לגבר נוכרי (שופטים ד' 17); נשותיו של **שמשון** היו פלישתיות (שופטים י"ד 1, ט"ז 1, 4); **בועז** נישא לאישה מואבייה (רות א' 4; ד' 10); **דוד** נשא נשים נוכריות (דהי"א ג' 1-5);[\[5\]](/#_ftn5) **שלמה** התחתן עם בת פרעה ועם נוכריות נוספות (מל"א ג' 1, י"א 1-2); **אסתר** נישאה למלך פרסי (אסתר ב' 17).

### **3. מנותקים מהמציאות המקראית**

היחס של יד לאחים לנישואי התערובת חושף עד כמה עמוקה התהום שנפערה בין מחשבת הרבנים לבין הלך הרוח המקראי. מכל הדוגמאות שהובאו לעיל, מעניין כי האדם היחיד שזכה לביקורת עקב בחירת בת זוגו, הוא דווקא **משה**.[\[6\]](/#_ftn6) ברם מעניין עוד יותר לגלות מי התקיפו, מי יצא להגנתו ומה היתה התגובה לאותה ביקורת. תנו דעתכם לרצף האירועים, כפי שהם מתוארים בספר במדבר י"ב:

- מרים ואהרן מטיחים במשה ביקורת על האישה הכושית אשר נשא (פס' 2-1).
- ה' שומע, משה שותק (פס' 3-2).
- ה' קורא לשלושתם לצאת אל אוהל מועד, אחר כך נעמד בעמוד ענן מחוץ לאוהל וקורא רק לאהרן ולמרים לצאת אליו (פס' 5-4).
- ה' גוער בהם ויוצא להגנתו של משה ואז מעניש את מרים בצרעת (פס' 10-6).
- אהרן מתחנן לרחמים ואז מתפלל משה לרפואת אחותם (פס' 13-11).

כמו מרים ואהרן אז, כך יד לאחים כיום; יוצאים בטרוניה נגד נישואין אשר בירך אלהים בלי לחשוב פעמיים ובלי להתייחס לתקדימים בתנ"ך. הם ממאנים להפנים את ההבדל המהותי בין התבוללות המביאה לעבודה זרה לבין היטמעות הנובעת מאהבת אלהים במשיח ישוע – אהבה אשר מבטלת את מחיצת האיבה בין ישראל לגויים הלכה למעשה.

### **4. "גויה" אינה מילה גסה**

לאמיתו של דבר, אנו מבינים היטב מהיכן נובעת הסלידה הברורה שמפגינים יד לאחים כלפי גויים. הם אינם נשענים אלא על מדרשי חז"ל ועל ההלכה הרבנית, המהווים כר פורה לשנאת הגוי ולהפיכתו למוקצה. להלן כמה ציטוטים אשר ממחישים יחס זה ביתר-שאת:

1. **הרמב"ם** (בפרשנותו למסכת בבא קמא ד'): "הגוי אינו אדם באמת ואין תכליתו אלא לאדם, קרי ליהודי"; הרמב"ם ("משנה תורה", הלכות עבודה זרה י'): "אין כופלין להם (לגויים) שלום לעולם".
2. **ההלכה הרבנית** קובעת כי "הגויים שאין בינינו וביניהם מלחמה… אסור להצילן; אם נטו למות, כגון שראה אחד מהן שנפל לים, אינו מעלהו, שנאמר: "לא תעמוד על דם ריעך" (ויקרא י"ט), ו\[הגוי\]אין זה ריעך" (הרמב"ם, משנה תורה, הלכות רוצח, ד'). כלומר, כאשר פוגשים גוי טובע, אפילו בעִתות שלום, אסור לנסות להצילו ואין לסייע לו. מדוע? מפני שהוא גוי!
3. **הרב קוק** (אורות ישראל ה'): "בין האדם והבהמה יש הבדל כמותי, אך בין היהודי לגוי שורר הבדל עצמי ואיכותי".
4. **המהר"ל** (בפירושו למסכת אבות קמ"ו ובחיבורו "נצח ישראל, י"ד): "אין אומות העולם קרויים אדם. אתם קרויים אדם ואין האומות קרויים אדם".
5. **הראב"ד** (להלכות שחיטה ד'): "כי גויים הם כבהמות. עם הדומה לחמור".
6. **ר' צדיק הכהן מלובלין** (פוקד עקרים דף י"ט טור ג'): "רק ישראל קרויים אדם. כלפי ישראל, כל הגויים בכלל הם כבהמה בדמות אדם".
7. **האר"י** (עץ החיים, היכל אבי"ע שער הקליפות ב'): אין בגויים רוח או נשמה ואינם שווים אפילו לבהמה הכשרה למאכל, אלא מטה ממנה.
8. **מכילתא דרבי ישמעאל** (מסכתא דויהי בשלח, פ"א) "טוב שבגויים הרוג";[\[7\]](/#_ftn7) **רש"י** (על שמות י"ד 7):[\[8\]](/#_ftn8) "כשר שבמצרִים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ מוחו".

### **יהודים משיחיים מצדיקים היטמעות, לא התבוללות**

לסיכום, לאור הנוהג בתקופת המקרא, היהודים המשיחיים כיום אינם פוסלים נישואין עם גויים, בתנאי ששני בני הזוג יאמינו באלוהי ישראל ובמשיח ישראל. את מה שעומד מאחורי גישה זו, היטיב לבטא זאת הרב אלחנן סמט, שאמר:

בניו של יעקב לא היו צריכים עוד להקפיד במה שהקפידו אבותיהם יצחק ויעקב – לשאת אישה מבנות המשפחה בחרן דווקא, ולא מבנות כנען. השוני הזה בין יצחק ויעקב לבין צאצאיהם נעוץ בשוני בנסיבות נישואיהם: יצחק ויעקב היו יחידים, ולו נשאו נשים מבנות הארץ, עלולים היו להיטמע במשפחותיהן; משפחתו של יעקב, לעומת זאת, כבר הייתה משפחה גדולה – עַם בראשית התהוותו – וכל אישה שישאו להם בני יעקב תיטמע במשפחה.[\[9\]](/#_ftn9)

הרב סמט עמד על הנקודה באופן מדויק ונכון; גם הוא הבין כי לפי המקרא נישואין המהווים התבוללות (סטייה לעבודת אלילים) אינם כשרים; אולם נישואין המהווים היטמעות (קרי, כאשר בן הזוג הנוכרי מצטרף לקהל ישראל, כמו במקרה של אסנת, ציפורה ורות,), אזי מדובר בקשר חיובי הזוכה לברכה מאת ה'. אם-כן, נישואי היטמעות כאלו לא רק שאינם מביאים להתבוללות אלא אדרבא, הם מעצימים את עם ישראל ומעבים אותו באופן דמוגרפי. אלהים מצדיק זאת, התנ"ך מצדיק זאת ובוודאי שגם היהודים המשיחיים מצדיקים זאת!

---

[\[1\]](/#_ftnref1) מדרש תנחומא, פרשת בראשית; ילקוט שמעוני, בראשית רמז ב'.[\[2\]](/#_ftnref2) בבלי, יומא כ"ח ע"ב; ירושלמי, עירובין ל"ב; תנא דבי אליהו, פרק ו'; בראשית רבה, תולדות, פרק י'; ויקרא רבה, פרשה ב'.

[\[3\]](/#_ftnref3) ילקוט שמעוני, פרשת וישב סימן קמ"ג.

[\[4\]](/#_ftnref4) תלמוד בבלי, מגילה י"ד ע"ב. מבשורת מתי פרק א ניתן ללמוד כי רחב התחתנה דווקא עם שלמון ולא עם יהושע (פס' 5).

[\[5\]](/#_ftnref5) על נישואי דוד המלך לנוכריות, ראו: ספרם של זקוביץ ושנאן, "לא כך כתוב בתנ"ך", 2004: 209. ומאמרה של עתליה ברנר, "נשים זרות במקרא", בתוך: כתב העת 'בית מקרא', ספטמבר-נובמבר 1984, גיליון א', נגיש בלינק: 

[\[6\]](/#_ftnref6) ראוי לציין כי **שמשון** זכה אף הוא לביקורת מצד משפחתו על כך שביקש לשאת אישה נוכרייה, אך מיד לאחר מכן נאמר: "וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא…" (שופטים י"ד 4). **שלמה** לא זכה לגינוי בשל נישואיו לבת פרעה אלא עקב נישואיו לנשים "מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת. מִן־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר־ה' אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא־תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא־יָבֹאוּ בָכֶם אָכֵן יַטּוּ אֶת־לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה" (מל"א י"א 1-2). המלך רחבעם, בנו של שלמה, נולד מאם נוכרייה (מל"א י"ד 21, דהי"ב י"ב 13).

[\[7\]](/#_ftnref7) ראו גם: פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות, פרשה בשלח.

[\[8\]](/#_ftnref8) בלינק: 

[\[9\]](/#_ftnref9) בתוך מאמרו של ד"ר אלכסנדר קליין, "בנות יעקב", 2008, אונ' בר-אילן, בלינק: [http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vayeshev/akl.html#\_ftnref8](http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vayeshev/akl.html#_ftnref8)

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, פרשנות הכתובים, תשובה לרב

---

### [האם אלוהים סלח לבני ישראל (על חטא העגל) ללא קורבן?](https://igod.co.il/answer-rabbi/god-forgave-israel-without-sacrifice/)

**Published:** נובמבר 8, 2016
**Author:** מייקל בראון

**Content:**

> "לאחר 'חטא העגל' – החטא החמור ביותר בהיסטוריה היהודית, משה התפלל לפני הקב"ה שיסלח לעם ישראל – ללא הקרבת קרבן וללא התזת דם. אחרי 80 יום של תפילות – בעשירי לחודש השביעי, הבורא סלח (שמות ל"ד, א'-י'). יום זה נקבע לדורות כיום הכיפורים, יום שמכפר מעצם מהותו, גם ללא קרבן וללא דם. בדיוק כמו שהיה לעם ישראל לאחר חטא העגל." (יד-לאחים)

- לפי יד לאחים, היהודים המשיחיים אומרים שאין כפרה ללא דם; אך לאמיתו של דבר, לא אנו המצאנו זאת, אלא התנ"ך (ויקרא י"ז 11), הברית החדשה (האיגרת אל העברים ט' 22) ואפילו התלמוד הבבלי, בהתייחסותו לויקרא י"ז (ראו: מסכת מנחות צ"ג ע"ב; יומא ה' ע"א; זבחים ו' ע"א).
- יד לאחים מבקשים לרמוז כי הצורך בקורבנות בוטל על-ידי התפילה, זאת למרות שאין בתורת משה ולו גם מצווה אחת המתייחסת לתפילה. אגב, משה התפלל עבור בני ישראל בהזדמנויות אחרות,[\[1\]](/#_ftn1) ובשום מקום אין התורה אומרת כי בשל התפילה פסק הצורך בקורבנות. אדרבא, בתנ"ך ישנם מקרים רבים בהם התפילה מלווה את עבודת הקורבנות (למשל, מל"א ח'; איוב מ"ב).
- מעניין כי יד לאחים מזכירים את יום כיפור, שהרי גולת הכותרת של יום זה היא דווקא הקורבנות שמכפרים בעד העם. עם-זאת, בביטול גמור לדברי התורה, כותבים יד לאחים כי יום כיפור "מכפר מעצם מהותו, גם ללא קרבן וללא דם". אך שימו לב, בויקרא ט"ז, המתאר את עבודת הכוהן הגדול ביום כיפור, נאמר בפירוש: "וְשָׁחַט אֶת־שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת־דָּמוֹ אֶל־מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת־דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל־הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת. וְכִפֶּר עַל־הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל־חַטֹּאתָם…" (פס' 15-16). למעשה, מתוך 34 הפסוקים שמרכיבים את הפרק, כ- 30 מתמקדים בעניין קורבן החטאת ודם הכפרה. להפריד את דם הקורבנות מיום כיפור, משמעו לסרס ולעקר לחלוטין את מהותו של יום זה.
- ברית סיני נכרתה על ידי הקרבת קורבן (שמות כ"ד) ולמעשה אי אפשר להפריד את תורת משה מן התלות בקורבנות. לפיכך, לא רק שהקורבנות מהווים את חלקה הארי של התורה, אלא שאין תורה ואין ברית ללא הקורבנות. הברית נחתמה על ידי שפיכת דם של קורבן תמים ולכן, אם בטלים הקורבנות – בטלה הברית. בנושא חשיבותם של הקורבנות בתורה, ניתן להביא מדבריו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק;[\[2\]](/#_ftn2) בספרו "אורות התפילה", התייחס הרב קוק לעבודת הקורבנות וכתב כי "סוד החיים האלוקיים הינו ספון בה".[\[3\]](/#_ftn3) מעניין עם חברי יד לאחים יעזו להאשים גם אותו בסילוף כוונת התורה…
- אגב, הצורך בקורבנות עובר כחוט השני לאורך הכתובים כולם, החל מקין והבל, דרך נוח ואברהם וכלה בברית סיני – שם מככבים הקורבנות ונוכחותם מגיעה לשיא חדש. בתורת משה תופס מוטיב הקורבן את מרכז הבמה עם הופעת המשכן, המזבח והכהונה – שכל תפקידם איננו אלא להוות תשתית לעבודת הקורבנות.
- ולסיום, סתירה גסה בדבריהם: חג שבועות מתקיים לפי חז"ל בתאריך ו' בסיון ובמועד זה קבעו הרבנים כי ניתנה התורה במעמד הר סיני.[\[4\]](/#_ftn4) יד לאחים טוענים כי 80 יום לאחר חטא העגל נקבע התאריך של יום כיפור, המתקיים לפי התורה בעשרה בתשרי (ויקרא כ"ג 27). בין ו' בסיון ל- י' בתשרי מפרידים לכל הפחות 122 יום. כעת נותר לתמוה כיצד ספרו יד לאחים 80 יום מחודש סיון עד חודש תשרי? שלושה חודשים מלאים מפרידים בין חודש סיון לחודש תשרי (תמוז, אב ואלול) ולכן בלתי אפשרי למנות רק 80 יום בין ו' בסיון ל- י' בתשרי. יתרה מכך, לאור העבודה כי לאחר חטא העגל שהה משה על ההר 40 יום נוספים (שמות ל"ד 28), העניין רק הולך ומסתבך, כי 80+40 שווים 120 יום – אך גם בכך לא די שהרי לפחות 122 יום מפרידים בין ו' בסיון ל- י' בתשרי… בקיצור, אין מנוס מלקבוע כי משהו בחשבון של יד לאחים פשוט מצוץ מהאצבע[\[5\]](/#_ftn5)!

אנו שבים ומפצירים בהם: במקום לעסוק בתפל, דרשו את העיקר; התורה מתייחסת אל הקורבנות כתחליף בעבור חטאינו. מי מכפר עבורכם כיום, כאשר אין בית מקדש ואין קורבנות? מי ייקח על עצמו את עוונותיכם? בלא דם כפרה, מי יטהר את חטאיכם?.. בדיוק לשם כך שלח אלהים את המשיח; על-מנת שיוקרב פעם אחת ולתמיד, כדי לשאת על עצמו את חטא הרבים (אל העברים ט' 25-28).

[\[1\]](/#_ftnref1) ראו למשל: במדבר י"ד 13-19, כ"א 7; דברים ט'.

[\[2\]](/#_ftnref2) נולד בלטביה, במאה ה- 19; מכונה גם הראי"ה. כיהן כרב הראשי האשכנזי הראשון בא"י.

[\[3\]](/#_ftnref3) זאת אמר למרות שנודע כצמחוני וכמי שסלד מקורבנות בשר.

[\[4\]](/#_ftnref4) ראו: בבלי, שבת פ"ו ע"ב; ומדרש "תנא דְבֵּי אליהו", פרקי הירידות, פרשה ג'.

[\[5\]](/#_ftnref5) לא בכדי, כותב על כך ד"ר יואל רפל: "הקביעה כי חג השבועות הוא חג מתן תורה היא בפירוש קביעה העומדת בסתירה לכוונת התורה…". במאמר בלינק:

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/a3e7b0157d07da506958b75a77964ace52f1dc33fe6f45f5505271713fcb9788?s=300&d=mm&r=g) 

 מייקל בראון 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/michael-brown/) [    ](https://igod.co.il/author/michael-brown/)

**קטגוריות:** תשובה לרב

---

### [אלוהים בדמות אנוש - גם ביהדות הרבנית](https://igod.co.il/true-judaism/god-human-form-rabbinic-judaism/)

**Published:** ספטמבר 28, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> לעיתים קרובות, לועגים הרבנים בזלזול רב על כך שהברית החדשה מציגה את המשיח בתור אלוהים בדמות אנוש. בעוד בפועל, במדרשי חז"ל הם מתארים את אלוהים לא פחות ולא יותר – כבן אדם עצום בגודלו.

החיבור החז"לי העתיק והחתרני הנקרא "**שיעור קומה**", מיוחס לרבי ישמעאל ולרבי עקיבא.

פרופ' יוסף דן, שחקר את ספר "שיעור קומה" לפני ולפנים, כותב כי מדובר בחיבור הראשון והיחיד בתרבות העברית שלפני ימי הביניים, העוסק באופן ישיר ונוקב באלוהות עצמה ואף מתארה בפרטי פרטים. כל עיסוקו של חיבור זה מתרכז בדמותו של האל, באנתרופומורפיה של הקב"ה ,כלומר: מתן צורת אדם לאלהים.[\[1\]](/#_ftn1)

"שיעור קומה" קיבל השראה מקטעים מקראיים, כגון: בראשית א' 26, איוב י"ט 26, שמות ל"ג 20, ישעיהו ו' 1, יחזקאל א' 26; קטעים אשר רומזים להתגלותו של הקב"ה בדמות אדם.[\[2\]](/#_ftn2) "שיעור קומה" הוא ספרון קטן היקף, כשישה עמודים, המצוי בנוסחאות רבות וגרעינו העיקרי של החיבור, מכיל **שלוש רשימות** המצורפות יחד בסדרת משפטים נחרצים:

**הרשימה הראשונה** מתארת את איבריו של האל: כף רגלו, קרסולו של ימין, קרסולו של שמאל, ירך של ימין, ירך של שמאל, צווארו, עיגול ראשו, זקנו, החוטם, לשונו, רוחב מצחו, שחור האישונים שבעיניו, לבן שבעיניו, שכמו, זרועותיו, אצבעות ידיו, כפות ידיו, כתר שבראשו, לחייו ועוד.

**הרשימה השנייה** כוללת את פירוט שמות אבריו של הקב"ה; למשל, השחור שבעין ימינו מכונה: אזדייה אטטיטוס; ושל עין שמאל: מטטגרופמצוא מטטרון גרופמציא. כף רגלו הימנית נקראת: פרסמיזה אטרקק; והשמאלית: אגטמץ. הספר ממשיך בתיאור רשימות ארוכות של שמות אבריו של האל, המורכבים מצירופי אותיות מוזרים וחסרי מובן.

**הרשימה השלישית** מתארת את מידות אבריו של אלהים, דהיינו את שיעור הקיפם של אברי גופו (צווארו, אצבעות ידיו וכו').

"שיעור קומה" מתאר אפוא את מניין חלקי גופו של האל, פירוט שמותיהם של איבריו ומידותיהם ביחידות ענק של רבבות פרסאות. מקור הסמכות המקנה אמינות לאותו חיבור, הוא עדותם של ר' עקיבא ור' ישמעאל, הדוברים העיקריים בספר.

"שיעור קומה" נפתח במילים: "אמר רבי ישמעאל אני ראיתי את מלך מלכי המלכים יושב על כסא רם ונישא וחיילותיו עומדים לפניו מימינו ומשמאלו … אמר רבי ישמעאל , כמה שיעור קומתו של הקב"ה שהוא מכוסה מכל הבריות". לקראת סיומו של החיבור, מופיעה הצהרה חגיגית של ר' ישמעאל: "אמר רבי ישמעאל, כשאמרתי דבר זה לפני רבי עקיבא אמר לי: 'כל מי שהוא ידוע שיעור זה של יוצרנו ושבחו של הקב"ה שהוא מכוסה מן הבריות מובטח לו שהוא בן עולם הבא, ייטב לו בעולם הזה מטוב העולם הבא ומאריך ימים הוא בעולם הזה'. אמר לו רבי ישמעאל לפני תלמידיו? אני ורבי עקיבא ערבים בדבר זה, שכל מי שהוא יודע שיעור זה של יוצרנו ושבחו של הקב"ה מובטח לו שהוא בן העולם הבא ובלבד שהוא שונה אותו במשנה \[כלומר, בחיבור "שיעור קומה\] בכל יום ויום".

פרופ' דן מצין כי "שעיר קומה" מהווה חיבור אנתרופומורפי קיצוני, לא רק משום שהוא מונה את איבריו של אלהים בפירוט שאין דומה לו בשום מקור אחר, אלא משום שאין הוא ניתן לדחייה ולשלילה כמו מקורות אחרים. אי אפשר לטעון כי מדובר בדימוי ובמטאפורה בלבד, שכן השיעורים המדויקים, פירוט האיברים ומבניהם, מעידים בבירור שאכן כוונת המחברים בדיוק לנאמר בהם.

מעניין כי תיאור כה גשמי-אנושי ואנטומי של האל, איננו נחלתם של כתבי הברית החדשה, אלא של חיבור רבני, החתום ע"י שניים מגדולי התנאים של המשנה – עמודי התווך של יהדות חז"ל: ר' ישמעאל ור' עקיבא.

[\[1\]](/#_ftnref1) ראו: יוסף דן, המיסטיקה העברית הקדומה (עורכת: מלכה טל), 1989: 19, 48-51. גם פרופ' משה אידל, שחקר את "שיעור קומה" לעומק, מציין את ייחודו בכך שהוא מתאר את האלוהות גופא (משה אידל, עולם המלאכים: בין התגלות להתעלות, 2008: 19-22").

[\[2\]](/#_ftnref2) פרופ' גרשום שלום ופרופ' שאול ליברמן הציעו כי "שיעור קומה" התפתח כחלק מפרשנות רבנית קדומה לשיר השירים (נחם אילן, קימי קפלן וכרמי הורוביץ \[עורכים\], דורש טוב לעמו: הדרשן, הדרשה וספרות הדרוש בתרבות היהודית, 2012: 35).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** אלוהים ביהדות, היהדות האמיתית, תשובה לרב

---

### [מה ההבדל בין 'חוקים', 'משפטים' ו'תורות'?](https://igod.co.il/true-judaism/difference-law-legal-rules-teachings/)

**Published:** דצמבר 5, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת

החוקים, המשפטים והתורות אינן אלא מילים נרדפות לתרי"ג המצוות אשר נתן ה' ביד משה; חוקים – הכוונה לחוקי ומשפטי התורה;[\[1\]](/#_ftn1) משפטים – פירושם מצוות התורה;[\[2\]](/#_ftn2) תורות – הכוונה לכלל המצוות[\[3\]](/#_ftn3) (**תהלים** קי"ט מהווה דוגמא מצוינת למגוון הרב שקיים ביחס לביטוי 'תורה').[\[4\]](/#_ftn4)

ב**ויקרא** כ"ו 46 כתוב: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד־מֹשֶׁה". הנה, שחור על גבי לבן, מזוהים החוקים, המשפטים והתורות כמצוות אשר נתנו בהר סיני. כמובן כי **חז"ל** עטו על הפסוק כמוצאי שלל רב ופירשוהו כמתייחס, הן לתורה שבכתב והן לתושב"ע.[\[5\]](/#_ftn5) ברם פירוש זה מתגלה כלוקה בחסר, לא רק מפני שהוא סותר את ההקשר המקראי, אלא בעיקר מפני שהוא סותר את דבריהם של חז"ל במקום אחר.

**ראשית**, ספרי **ויקרא** מפרט באופן ברור למה כוונתם באומרם "הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת": **החוקים**, משמע חוקי התורה אשר מצווים הכוהנים להורות את בני ישראל (ויקרא י' 11). **המשפטים**, הכוונה למשפט (מצוות) העלאת הקורבנות, ככתוב בויקרא ה' 10, ט' 16 ולמצוות המפורטות בויקרא י"ט 15-37. **התורות**, משמע תורת הקורבנות למיניה: תורת העולה, תורת המנחה, תורת החטאת (ויקרא ו' 2-18), תורת האשם, תורת זבח השלמים (ז' 1-11); תורת הבהמה והעוף (י"א 46); תורת היולדת (י"ב 7); תורת נגע הצרעת והמצורע (י"ג 59, י"ד 2-57); ותורת הזב (ט"ו 32).

**שנית**, כפי שצוין ברישא, קיימת סתירה פנימית בין פרשנותם של חז"ל את הפסוק מויקרא כ"ו 46 לבין מדרש רבני מפורסם מספר "**מנחת אליהו**", שם נאמר: "מאחר שעברנו על כל התורה מאל'ף ועד תי'ו, היה ראוי שיחרב העולם כלו… והם \[עם ישראל\] עברו התורה מאל'ף ועד תי'ו כדברי חכמינו ז"ל… ובראות שאף על פי שעברנו כל התורה ולא חזר העולם לתהו ובהו, נראה שכוונת פסוק 'אם לא בריתי' אינו מדבר על התורה… ועכשיו לא עברו כי אם תורה שבכתב שהיא בבחינת זכר… ואם היו עוברים גם על תורה שבעל פה שהיא בבחינת נקבה, הייתי מחריב גם שאר העולם".[\[6\]](/#_ftn6) במילים פשוטות, נאמר כאן כי בני ישראל הפרו רק את התורה שבכתב ולא את התורה שבעל-פה. אילולא היו עוברים גם על התושב"ע, היה העולם נחרב.

מה הבעיה כאן? ובכן, לאורך התנ"ך כולו שבים ומלינים הנביאים על כך שעם ישראל הפר את ברית סיני, לרבות המשפטים, החוקים והתורות הכלולות בה.[\[7\]](/#_ftn7) אולם אם ברית סיני שהופרה כוללת את התושב"ע, כפי שטוענים חז"ל, אזי עברנו לא רק על התורה שבכתב כי-אם גם על זו שבעל-פה. כאמור, המדרש לעיל קובע כי עם ישראל לא הפר את התושב"ע, שכן הדבר היה מכלה ומחריב את העולם.

אך בלתי אפשרי לאחוז את המקל משני קצותיו ולכן על הרבנים להחליט: או שהחוקים, המשפטים והתורות שהפר עם ישראל כוללים רק את התורה שבכתב (בניגוד לקביעתם של חז"ל ורש"י), ולכן התושב"ע לא הופרה, בדיוק כפי שנקבע במדרש; או שהחוקים, המשפטים והתורות שהפרנו כוללים את התורה שבכתב ואת התושב"ע גם יחד (בניגוד למדרש ב"מנחת אליהו", אשר קבע כי עם ישראל לא עבר על התושב"ע). בכל מקרה, ידם של הרבנים יוצאת על התחתונה.

**לסיכום**, הניסיונות לייחס את התושב"ע לויקרא כ"ו 46 עולים בתוהו, הן בהקשר המקראי והן לאור הסתירות שמתגלות במחשבת חז"ל. כמו בכל המקרים בהם פונים אל התנ"ך, גם במקרה דנן יש לתת לכתובים לדבר בפני עצמם; יתרה מכך, דווקא המאמץ הסיזיפי לנסות ולחלץ בכוח רמזים על קיומה של התושב"ע מן המקרא, מעידים כאלף עדים על היעדרותה הבולטת.

[\[1\]](/#_ftnref1) לפי מילון העברית המקראית (מ.צ. קדרי, 2007: 340).

[\[2\]](/#_ftnref2) שם, עמ' 680.

[\[3\]](/#_ftnref3) שם, עמ' 1163.

[\[4\]](/#_ftnref4) ראו הרחבה על כך, בתוך: פרופ' בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, כרך ה', 1968: 613-617.

[\[5\]](/#_ftnref5) ורש"י מסכם בתמציתיות: אחת בכתב, ואחת על פה, מגיד שכולן נתנו למשה מסיני.

[\[6\]](/#_ftnref6) ספר "מנחת אליהו" לרבי אליהו הכהן (פרק ב, עמ' 31-30).

[\[7\]](/#_ftnref7) ראו למשל: ישעיהו כ"ד 5, נ"א 7; ירמיהו ו' 19, ט' 12, ט"ז 11, מ"ד 23; יחזקאל ה' 6-7, י"א 12, כ' 16-24; הושע ו' 7, ח' 1, דניאל ט' 5-15, נחמיה א' 6.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, פרשנות הכתובים, תשובה לרב

---

### [הרבנים טוענים שלא יכול להיות שישוע הוא המשיח כי המשיח אמור להיות מלך מולך, וישוע היה בזוי, דחוי ונצלב.](https://igod.co.il/prophecies-messiah/rabbis-say-jesus-isnt-messiah/)

**Published:** דצמבר 4, 2016
**Author:** מייקל בראון

**Content:**

> הפסוקים בתנ"ך שמנבאים על המשיח מציינים שהמשיח יסבול קודם ואחר כך ימלוך. וכך בדיוק קרה: ישוע המשיח – שהוא אחד מאיתנו והזדהה איתנו לחלוטין – הצטרף אל סבלותינו, הדחייה שחווינו, והכאבים שכאבנו. סבלנו עינויים והרג; גם הוא עבר עינויים ונהרג. בזו ולעגו לנו, הושמצנו ולא הבינו אותנו; עד היום הזה גם הוא מושמץ ונלעג, ואף מקללים את שמו. אך ההבדל הוא שלרוב סבלנו כי היינו אשמים, הוא סבל על לא עוול בכפו – ועשה זאת עבורנו. לכן, ישוע היה ועדיין הוא המשיח המושלם עבורנו, המושיע האידיאלי לעם נלעג ודחוי.

דנו בטענה כאשר הראינו שהתנ"ך מנבא על משיח סובל, ולאחר מכן מולך, והראינו שרבים מהפרשנים היהודים המסורתיים מדברים אף הם על משיח סובל. לא מזמן היה פולמוס בין המלומדים הדגולים בנושא השמי, ישראל קנוהל מהאוניברסיטה העברית בירושלים ומיכאל וויס מהאוניברסיטה של שיקגו למדעי המזרח, על כך שעוד לפני שישוע הגיע לעולם האמינו ביהדות המסורתית במשיח סובל ומיוסר.331 ככול הנראה שהדעות שוויס וקנוהל הביעו יעוררו פולמוסים נוספים ושיחות בחוגי המלומדים למשך שנים רבות, וללא ספק יהיו כאלה שיחשבו שדעותיהם נכונות, ויהיו כאלה שלא יקבלו אותן.

לעומת זאת, העדות בפסוקי התנ"ך היא הרבה יותר חד-משמעית, כולל העדות בפסוקים הבאים:

- על פי ישעיהו נב 13-15, שהם פסוקים המזוהים לרוב כנבואה משיחית בחוגי היהדות המסורתית (ראה פרקים קודמים, 4.6-4.8), עבד ה' יסבול השפלה גדולה ואיומה לפני שיועלה לדרגה גבוהה ונערצת. כול הפרק הבא אחרי הפסוקים הללו, (ישעיהו נג 1-12) מדבר על כך בפרוטרוט.
- על פי זכריה ט 9-10, המלך שמלכותו תתפשט על פני כול העולם יהיה עניו ונמוך רוח, ויבוא רכוב על עיר בן אתונות (על פי רש"י וסנהדרין צח-א, הוא המשיח.)
- על פי זכריה יב 10, שפעם נחשב לנבואה משיחית בתלמוד, המשיח יידקר וייהרג. זכריה יג 7 מנבא אף הוא שהרועה – דמות מאוד משמעותית – ייהרג, וכתוצאה מכך יפוצו כול הכבשים (ראה בפרק קודם 4.31).
- על פי תהילים קיח 22 (במזמור זה יש השלכות משיחיות חזקות), האבן שמאסו הבונים תהיה לאבן פינה. פסוק זה תואם את הדפוס התנכי שבו אלוהים בכבודו ובעצמו יהיה אבן נגף לעמו. ראה ישעיהו ח 12-15, שם אלוהים "הָיָה, לְמִקְדָּשׁ; וּלְאֶבֶן נֶגֶף וּלְצוּר מִכְשׁוֹל לִשְׁנֵי בָתֵּי יִשְׂרָאֵל, לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ–לְיוֹשֵׁב, יְרוּשָׁלִָם. וְכָשְׁלוּ בָם, רַבִּים; וְנָפְלוּ וְנִשְׁבָּרוּ, וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ." (ישעיהו ח 14-15). כמו כן בישעיהו כח 16-19 אלוהים אומר: "לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן, אָבֶן; אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת, מוּסָד מוּסָּד–הַמַּאֲמִין, לֹא יָחִישׁ. (פסוק 16) אך ליושבי ירושלים החוטאים האבן הזאת תהפוך למשפט: " וְשַׂמְתִּי מִשְׁפָּט לְקָו, וּצְדָקָה לְמִשְׁקָלֶת; וְיָעָה בָרָד מַחְסֵה כָזָב, וְסֵתֶר מַיִם יִשְׁטֹפוּ…" (פסוק 17) כך שאנו רואים שאלוהים היה עבור עמו גם צור הישועה וגם אבן הנגף – אבן הפינה שמאסו בה רוב העם בתקופת התנ"ך וכן נכון הדבר לגבי המשיח.

כאשר דנו בנושא השואה, ציינתי שישוע הוא המשיח לו אנו זקוקים, הנציג האידיאלי שלנו. האם היינו רוצים רק דמות מלכותית של מלך רם ונישא שפועל בסמכות מלאה ואינו יכול בשום פנים ואופן להתייחס לבוז ודחייה ציבורית, מישהו שמעולם לא הושפל, ובגדיו לא נקרעו מגופו, שלא הכו והצליפו ולעגו לו חיילים. שמעולם לא קראו לו תגר, מעולם לא הוציאו עליו דיבה ודברי שקר וכזב, שמעולם לא שילמו לו רעה תחת טובה? האם הינו רוצים במשיח כזה? או האם היינו רוצים משיח שסבל ייסורים ואחר כך מלך, שמת ואז קם לתחייה, שמסר את חייו עבורנו זמן רב לפני שמסרנו לו את חיינו? הבחירה ברורה.

לאור הדברים הללו, האיגרת אל העברים בברית החדשה מסבירה את הדברים הבאים:

וְכֵיוָן שֶׁלַּיְלָדִים הָיְתָה שֻׁתָּפוּת שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, כְּמוֹ כֵן גַּם הוּא שִׁתֵּף עַצְמוֹ בְּבָשָׂר וָדָם כְּדֵי שֶׁיַּשְׁבִּית עַל-יְדֵי מוֹתוֹ אֶת זֶה שֶׁבְּיָדוֹ מֶמְשֶׁלֶת הַמָּוֶת — הוּא הַשָּׂטָן…הֵן לֹא בְּמַלְאָכִים הוּא תּוֹמֵךְ, אֶלָּא בְּזֶרַע אַבְרָהָם. לְפִיכָךְ הָיָה עָלָיו לְהִדָּמוֹת לְאֶחָיו בְּכָל דָּבָר, לְמַעַן יִהְיֶה כֹּהֵן גָּדוֹל רַחֲמָן וְנֶאֱמָן בְּעִנְיְנֵי אֱלֹהִים לְכַפֵּר עַל חֲטָאֵי הָעָם, כִּי מֵאַחַר שֶׁהוּא עַצְמוֹ סָבַל כַּאֲשֶׁר הִתְנַסָּה, הוּא יָכוֹל לַעֲזֹר לְאֵלֶּה אֲשֶׁר נְתוּנִים בְּנִסָּיוֹן. (אל העברים ב 14, 16-18)

וְכֵיוָן שֶׁיֵּשׁ לָנוּ כֹּהֵן גָּדוֹל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר עָבַר דֶּרֶךְ הַשָּׁמַיִם, הֲלֹא הוּא יֵשׁוּעַ בֶּן-הָאֱלֹהִים, נַחֲזִיקָה בְּהַכְרָזַת אֱמוּנָתֵנוּ. כִּי אֵין לָנוּ כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָחוּשׁ עִמָּנוּ אֶת חֻלְשׁוֹתֵינוּ, אֶלָּא אֶחָד שֶׁהִתְנַסָּה בַּכֹּל כָּמוֹנוּ מִבְּלִי חֵטְא. עַל כֵּן נִקְרְבָה בְּבִטָּחוֹן אֶל כֵּס הַחֶסֶד לְקַבֵּל רַחֲמִים וְלִמְצֹא חֶסֶד לְעֶזְרָה בְּעִתָּהּ. (אל העברים ד 14-16)

מלך המשיח שלנו הוא גם הכהן הגדול שלנו- בדיוק כפי שהתנ"ך מנבא. לא יכולה להיות דרך אחרת.

ניתן לראות זאת ברחבי העולם שמלך המשיח ישוע מולך על חייהם של אין ספור עשרות מיליוני אנשים מכול עם ולאום תחת השמש. הם נשבעו לו אמונים. מלכותו הרבה יותר גדולה ובעלת השפעה רבה יותר מאשר כול מלך אחר משושלת דוד – כולל המלך דוד עצמו – וזו רק ההתחלה.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/a3e7b0157d07da506958b75a77964ace52f1dc33fe6f45f5505271713fcb9788?s=300&d=mm&r=g) 

 מייקל בראון 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/michael-brown/) [    ](https://igod.co.il/author/michael-brown/)

**קטגוריות:** ישוע - פועלו ודמותו, יֵשׁוּעַ והברית החדשה, מה הרבנים אומרים על המשיח?, נבואות על המשיח, תשובה לרב

**תגיות:** נבואות בתנ"ך על מותו של המשיח ("משיח בן-יוסף"), סרטוני וידיאו מיהודים משיחיים אודות ישוע והברית החדשה

---

### [ברית חדשה בעת קיבוץ גלויות?](https://igod.co.il/answer-rabbi/new-testament-gathering-exiles/)

**Published:** נובמבר 30, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

יד לאחים טוענים:

> "הנה ימים באים" מתאר מצב עתידי של קיבוץ גלויות, שבו יהודים חוזרים לארץ ישראל. עכשיו, כל מה שנידרש לעשות זה לבדוק מתי היה קיבוץ גלויות? לפי ההיסטוריה האירוע הזה עוד לא קרה באופן מושלם.
> 
> המשיחיים טוענים שמדובר באירוע שקרא בחייו של ישוע, אבל דווקא אז היתה גלות רומי והתרחש פיזור גלויות.
> 
> אם כך מדוע היהודים המשיחיים טוענים שהברית החדשה נתקבלה בזמן של ישוע, בזמן שהנביא אומר במפורש שזה יקרה רק בזמן קיבוץ גלויות?

האמת, שטענה זו כבר נשאלה מפי תלמידיו של ישוע המשיח, לפני אלפיים שנה בקירוב. בספר מעשי השליחים א' מסופר כי לאחר שקם ישוע מהמתים ונגלה את תלמידיו, הם ציפו כי זו העת בה ישיב המשיח את המלוכה לישראל, יקבץ את נדחי עמו ויגשים את כל הנבואות המשיחיות מהתנ"ך (פס' 6). לכך השיב ישוע באופן נחרץ: "לֹא לָכֶם לָדַעַת הָעִתִּים וְהַזְּמַנִּים אֲשֶׁר קָבַע הָאָב בְּשִׁלְטָנוֹ שֶׁלּ. אֲבָל תִּשְׂאוּ גְבוּרָה בְּבוֹא עֲלֵיכֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וִהְיִיתֶם עֵדַי בִּירוּשָׁלַיִם וּבְכָל יְהוּדָה וּבְשׁוֹמְרוֹן וְעַד־קְצֵה הָאָרֶץ" (פס' 7-8). רוצה לומר, עוד חזון לַמועד;[\[1\]](/#_ftn1) או במילים אחרות – בְּעִתה אֲחישנה.[\[2\]](/#_ftn2)

כפי שנשמע מפי המתנגדים, מדוע בכל מקרה פרצה גלות בתקופת השלטון הרומי? ובכן, אנו מגלים כי ישוע המשיח בעצמו ניבא כי דחייתו על-ידי עמו תביא לתוצאות הרות-אסון של חורבן בית המקדש ופיזור גלויות (מתי כ"ד; מרקוס י"ג; לוקס כ"א). עם-זאת, תכניתו הגדולה של אלהים יצאה לפועל: סירובו של עם ישראל להאמין בישוע, הביא לכך שבשורת המשיח נפוצה בקרב הגויים, ממש בהתאם לנבואות המקרא.[\[3\]](/#_ftn3) כתבי הברית החדשה מלמדים כי כאשר "יִמְלְאוּ עִתּוֹת הַגּוֹיִם" (לוקס כ"א 24) – דהיינו: לאחר ש"תִקָּרֵא בְּשׂוֹרַת הַמַּלְכוּת הַזֹּאת בְּכָל־הָאָרֶץ לְעֵדוּת לְכָל־הַגּוֹיִם" (מתי כ"ד 14) – או אז ישוב המשיח בגבורה להושיע את כל ישראל ולהשכין את מלכותו (רומיים י"א 26).

יד לאחים טוענים כי "הִנֵּה יָמִים בָּאִים" מתאר מצב של קיבוץ גלויות, אולם ביטוי זה מופיע בספר ירמיהו בהקשרים שונים שלאו דווקא קשורים לסיום הגלות.[\[4\]](/#_ftn4) למעשה, ירמיהו ל"א מחולק באופן טבעי לקטעים קטעים, כאשר החלק בו מתוארת הברית החדשה תָחום בקטע נפרד המתחיל בפס' 26 ומסתיים בפס' 33. במקטע הנוכחי אין הנביא מזכיר את שיבת ציון באבחה אחת עם כריתת הברית החדשה. חשוב לציין כי כאשר ספרי הברית החדשה מצטטים את ירמיהו ל"א 30-33, הם עושים זאת רק בהתייחסות להתגשמות הברית החדשה אשר נכרתה בדמו של המשיח ישוע.[\[5\]](/#_ftn5) אם-כך, בניגוד לדברי יד לאחים, ירמיהו אינו אומר כי הברית החדשה תתגשם בד בבד עם קיבוץ הגלויות; למעשה, כריתת הברית החדשה התניעה אפוא מגמה נבואית אשר החלה בסוף תקופת בית שני ותתגשם במלוא הדרה בקיבוץ הגלויות ובתשועת ישראל במועד אשר קבע אלהים האב בשִלטונו ובסמכוּתוֹ שלו (מה"ש א' 7).

הנבואה על קיבוץ שארית ישראל מצויה במקטע נפרד שגבולותיו נמתחים בין פס' 6-13. הפרדה זו חושפת תובנה קריטית בנוגע לנבואות התנ"ך בכלל ולנבואות משיחיות בפרט; נבואות אלו עשויות להתגשם בכמה פעימות ולאורך זמן ממושך; דהיינו, לאו דווקא בהתאם לציפיותינו. חז"ל פתרו את קושי זה בעזרת השימוש בשני משיחים: משיח סובל – בן יוסף; ומשיח מולך – בן דוד.[\[6\]](/#_ftn6) לעומת זאת, נותרו כתבי הברית החדשה נאמנים למקור (לתנ"ך) ולכן, במקום להיאחז בשני משיחים בעלי תפקידים שונים אשר לכל אחד מהם נבואות שונות שעליו להגשים, האמינו תלמידיו של ישוע במשיח אחד ויחיד אשר בראשונה בא כדי לסבול עבור חטאת העם ולמות[\[7\]](/#_ftn7); ובפעם השנייה ישוב על מנת להגשים את נבואות המקרא המצביעות על משיח מולך, המקבץ גלויות ומנצח את מלחמתם של ישראל.[\[8\]](/#_ftn8)

לא נעים לומר זאת, אך בשל דחייתו את המשיח, עם ישראל עודנו מצוי בגלות רוחנית ובגלות פיזית. אף על פי כן, תודה לאל, נבואתו של ירמיהו[\[9\]](/#_ftn9) קורמת עור וגידים לנגד עינינו; לאחרונה מספר היהודים הנחשפים לאורו הגנוז של המשיח גדל כמעיין המתגבר, עם ישראל שב לארצו לאחר אלפיים שנות גלות וישועת השם כהרף עין. אמן!

---

[\[1\]](/#_ftnref1) חבקוק ב' 3.[\[2\]](/#_ftnref2) ישעיהו ס' 22.

[\[3\]](/#_ftnref3) ראו למשל: בראשית י"ב 2-3, מ"ט 8-10; דברים ל"ב 21, 43; ישעיהו מ"ט 6; דניאל ז' 13-14

[\[4\]](/#_ftnref4) ראו למשל: ירמיהו ט' 24, ל"א 27-31, נ"א 47.

[\[5\]](/#_ftnref5) ראו: אל העברים ח' 8-12, י' 16-18; מתי כ"ו 28.

[\[6\]](/#_ftnref6) ראו: בבלי, סוכה נ"ב ע"א; מדרש תנחומא, פרשת בראשית; אליהו רבה, פרשה י"ח ועוד. ראו דיון נוסף במאמרו של פרופ' יוסף ריבלין "עוד יוסף חי – תיקון ערב ראש חודש", בתוך: ר' פרופ' יוסף תבורי, "כנישתא – מחקרים על בית הכנסת ועולמו", כרך 2, 2003: 169-175.

[\[7\]](/#_ftnref7) לוקס י"ז 25, כ"ד 25-26; פטר"א ב' 21-23.

[\[8\]](/#_ftnref8) לוקס י"ז 24; רומיים י"א 26; פטר"ב ג' 9-13; התגלות י"ט 11-16.

[\[9\]](/#_ftnref9) בפרק ל"א. ראו ספרו של פרופ' דוד הרטמן, "מסיני לציון: התחדשותה של ברית", 1992: 235-236.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** יֵשׁוּעַ והברית החדשה, למה הרבנים מתנגדים לישוע, תשובה לרב

---

### [מה יותר חשוב לכם? מסורת או אלוהים?](https://igod.co.il/answer-rabbi/whats-important-tradition-god/)

**Published:** דצמבר 20, 2016
**Author:** מייקל בראון

**Content:**

> יפה מצדך לדבוק באמונת אבותינו, ואלוהים מעריך את העובדה שאתה מכבד את זכרם. אך דבר ה' ברור מאוד: כאשר עלינו לבחור בין נאמנות למשפחותינו או נאמנות לאלוהים, עלינו לבחור להיות נאמנים ראשית לאלוהים – ולא משנה מה התוצאות.

אם אנו באמת אוהבים את אבותינו, עלינו לכבד את המורשת שלנו בכך שנהייה נאמנים לאלוהים ולמשיח ויהי מה. בסוף נהיה זכורים בהיסטוריה של אבותינו כנקודת אור זוהר באפלה. וכאשר אתה אומר שלא תעזוב את האמונה של אבותיך, נזכירך שזה בדיוק מה שאברהם עשה – הוא עזב את ביתו ואמונתו של אביו.

לפני כול דבר ובעיקר, על כול אחד מאיתנו לציית לאלוהים, עלינו לתת רק לו דין וחשבון. הנביאים בתנ"ך לא תמיד היו אהובים על העם ועל המנהיגים, לעיתים קרובות לא הבינו אותם כראוי, ואפילו חבריהם ובני משפחותיהם דחו אותם. דוגמא לכך אנו מוצאים בספר ירמיהו כאשר ה' אומר לנביא, "כי גם אחיך ובית אביך גם המה בגדו בך גם המה קראו אחריך מלא, אל תאמין בם כי ידברו אליך טובות." (ירמיהו י"ב 6).

והיום, את מי מהנביאים אנו מעריכים ומחשיבים לנביאי אמת, האם את הנביאים שרצו למצוא חן בעיני ההמונים ולנבא באוזניהם את אשר רצו לשמוע, או את הנביאים שהוכיחו את העם ולא זזו מעמדתם גם נוכח ההתנגדות העזה כלפיהם? בספר שמות פרק ל"ב כתוב שבזמן שמשה היה על הר סיני וקיבל מאלוהים את התורה, העם עשה את פסל עגל הזהב והשתחווה לו כאילו היה האלוהים האמיתי.

כאשר משה ירד מההר וראה את מעשי העם, בערה בו אש הקנאה לאלוהים. הוא ידע שאלוהים ישפוט את כול אלה שחטאו, ולכן קרא, "מי לאדוני אלי!" כול בני שבט הלוי נענו לקריאתו ובאו למשה. ומשה אמר להם: "שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו. ויעשו בני לוי כדבר משה ויפול מן העם ביום ההוא כשלושת אלפי איש. ויאמר משה מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה."(שמות ל"ב 26-39) הלויים קבלו מעמד מיוחד של כבוד כי עמדו לצד אלוהים ונגד בני משפחותיהם.

נאמנות כזו דורש אלוהים – כמובן שהכוונה אינה להילחם נגד יקירינו בכלי נשק, אלא לציית לאלוהים וללכת אחריו גם אם נצטרך לנקוט עמדה נגד בני משפחותינו וחברינו האהובים. למעשה, לפני כניסתם לארץ המובטחת צווה עם ישראל בתורה: "כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמור נלכה ונעבדה אלוהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך, מאלוהי העמים אשר סביבותיכם הקרובים אליך או הרחוקים ממך מקצה הארץ ועד קצה הארץ: לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו. כי הרוג תהרגנו ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה. וסקלתו באבנים ומת כי בקש להדיחך מעל ה' אלוהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים." (דברים י"ג 7-11)

הצענו לך לקחת פה פסק זמן של כמה דקות ולקרוא את הקטע הנ"ל שוב כדי לקבל את מלא המשמעות. אלוהים דורש נאמנות קיצונית ואהבה ללא פשרות. הקטע מזכיר דברים שישוע אמר לתלמידיו, למעט הריגת אלה שלא הלכו אחריו.26 כמשיח של ישראל, גם ישוע דרש מחסידיו מסירות מוחלטת: "מי שאוהב את אביו ואימו יותר ממני אינו כדאי לי. והאוהב את בנו או את בתו יותר ממני אינו כדאי לי." (מתי י' 37,38)

השורה התחתונה היא שלא אלוהים הוא זה שצריך להיות ראוי לנו, אלא אנו הזקוקים להיות ראויים לו. האם אנו נמצאים ראויים לו? בתנ"ך ישנם מקרים שמלכים הלכו בדרך אביהם ותועדו כמלכים שעשו את הרע בעיני ה', ומקרים של מלכים שהלכו בדרך אביהם ותועדו שעשו את הטוב בעיני ה'. כתוב על אחזיה מלך ישראל, בנם של אחאב ואיזבל: "ויעש הרע בעיני ה' וילך בדרך אביו ובדרך אמו ובדרך ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל." (מלכים א' כ"ב 53) יאשיהו מלך יהודה היה שונה. אביו אמון לא נכנע לאלוהים והמשיך בעזות מצח לחטוא נגדו ולעשות את הרע בעיניו אפילו יותר ממנשה אביו. סופו היה שנרצח בביתו על ידי עבדיו.

בנו יאשיהו היה רק בן שמונה שנים כאשר נמלך למלך יהודה, אך לא הלך בדרך הרעה של אביו אמון, אלא בהיותו נער בן שש עשרה החל לדרוש את אלוהים כמו דוד אביו, ולכן קיבל ציון לשבח בתנ"ך. כתוב עליו: "ויעש הישר בעיני ה' וילך בדרכי דוד אביו ולא סר ימין ושמאל." (דברי הימים ל"ד 2)

שים לב לדברי יהושע בן נון בסוף ימיו לעם ישראל: ויאמר יהושע אל כול העם, כה אמר ה' אלוהי ישראל: בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלוהים אחרים…ועתה יראו את ה' ועבדו אותו בתמים ובאמת והסירו את אלוהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר ובמצרים ועבדו את ה'. ואם רע בעיניכם לעבוד את ה' בחרו לכם היום את מי תעבדון, אם את אלוהים אשר עבדו אבותיכם אשר בעבר הנהר ואם את אלוהי האמורי אשר אתם יושבים בארצם, ואנכי וביתי נעבוד את ה'." (יהושע כ"ד 2, 14-15)

אם אבותיך לא הלכו בדרך ה', אם הם היו אתיאיסטים או פורעי חוק או רכושניים גסים או חסידי איזו דת זרה, עליך לשנות כיוון ולא לעשות כדוגמתם, וטובה שעה אחת קודם. מה אם הוריך וסביך הם יהודים טובים ולא חוטאים רשעים, היו או עודם דתיים שומרי מצוות? כיצד תעז לשנות כיוון ולסטות מאמונתם היקרה? האם לך יש הארה גדולה יותר מאשר להם? ייתכן שחסר להם ידע על המשיח, ומעולם לא שמעו את הבשורה הטובה על ישוע. אולי הם שמעו רק סיפורים על מסורות "נוצריות" במקום את האמת הכתובה בכתבי הברית החדשה? מי יודע? אולי אם ידעו אז את אשר אתה יודע כיום, אולי היו הם הראשונים במשפחתך להאמין בישוע המשיח.

מה אם אבותיך טעו בכמה בעמדותיהם ומסורותיהם? מה אם בחסידותם ושאיפתם להיות נאמנים לאלוהים על ידי קיום מצוות ומסורות שלמדו מהרבנים, למעשה לא היו נאמנים לאלוהי ישראל בכך שדחו ולא האמינו במשיח שהוא שלח? והיה ונוכחו בטעותם על ערש מותם, וודאי שיותר מכול דבר בעולם, לא היו רוצים שתעשה את אותה הטעות. אם יכלו לצפות בך בחייך הנוכחים היו וודאי מתחננים בפניך לעשות את הדבר הנכון, בתקווה שלבסוף יהיה מישהו מצאצאיהם שמאמין בישוע והולך אחריו. הם יהיו הראשונים לאמור לך שמכובד מאוד להיות נאמן לאבותיך, אך חשוב הרבה יותר להיות נאמן לאלוהים חיים – שללא ספק אין תחליף לו.

האם תתכחש לאמת בכדי לשמור על קשרים סנטימנטאליים עמוקים? אם תעמוד בפני בחירה, האם תבגוד באלוהים במקום לבגוד בסבתא שלך? אולי אתה ממשפחה של ניצולי שואה ורבים מבני משפחתך היקרים נרצחו על ידי הנאצים, האם הטרגדיה הנוראה והקודרת הזאת צריכה למנוע בעדך לקבל את האור? מדוע שתתן לכאב ולסבל של האתמול למנוע בעדך מלקבל את הברכות שיש עבורך היום? העם שלנו היה ללא המשיח במשך דורות רבים. האם זו סיבה מספיק טובה להמשיך ולהיות בלעדיו גם בדור הזה?

נסביר זאת בדרך משל, אילו סביך וסבתותיך חיו במדבר ומתו שם מצמא כי היו בטוחים ומשוכנעים עד נשימתם האחרונה שאין בנמצא מים במדבר. האם גם אתה תצמא למים אפילו לאחר שמצאת במדבר מעיין נובע מים? אם בדקת וחקרת ולמדת ברצינות על האמונה המשיחית והגעת למסקנה שישוע הוא אכן המשיח הפודה והגואל עליו נבאו הנביאים בתנ"ך, ושעליך להאמין בו, האם תתכחש לאמונה אליה הגעת בגלל החברה בה אתה נמצא? האם תתחשב יותר בתחושות ורגשות מאשר בעובדות?

זכור שיהיה עליך לחיות עד סוף ימיך עם הבחירות שעשית, ולאחר מותך תעמוד לבד לפני אלוהים. לא אימך או אביך, אחותך או אחיך, בנך או בתך, אף אחד לא יהיה שם לאחוז את ידך. האם תוכל להסתכל בפניו של אלוהים ולאמור לו: "עמוק בלבי האמנתי שישוע הוא המשיח, אבל לא רציתי להיראות למשפחתי כבוגד, ולכן בחרתי לא להיות נאמן לאמת שלך."

לפני בערך 300 שנה, הבעל-שם-טוב ייסד את התנועה החסידית של היהדות, שהייתה חדשנית ונדחתה על ידי הרבנות המסורתית של זמנו. הם החרימו את חסידיו ואף התקיפו אותם פיזית.כיום מונה התנועה החסידית מאות אלפי חסידים ונחשבת לאחת התנועות המסורתיות ביותר של היהדות. הבעל-שם-טוב נחשב היום לאחד מהמנהיגים הדגולים ביותר בהיסטוריה היהודית המודרנית. בתחילת דרכו היה מנודה! דברים כאלה קורים בהיסטוריה.

השאלה הבאה מופנית לקהל החסידים שקוראים את השורות הללו, האם לא הגיע הזמן לעשות עוד פעם תפנית מהזרם המסורתי לכיוון חדש ביהדות – היהדות המשיחית והברית החדשה? לאלה ביניכם שיאזרו אומץ ללכת בדרך החדשה הזאת של ציות לאלוהים ויהי מה, איך אתם חושבים שתיראו בעיני הדורות הבאים? לפני כמאה שנה, כאשר תיאודור הרצל חזה את הקמת מדינת היהודים והתחיל את התנועה הציונית המודרנית, הרעיונות שלו נדחו על ידי הרבנים הגדולים של היהדות של זמנו ברחבי העולם. חמישים שנה לאחר מכן, נולדה מדינת ישראל הציונית. מי צדק ומי לא?

כאשר נער יהודי צעיר מפולין בשם אליעזר בן-יהודה הגיע למסקנה שעל השפה העברית להיות שגורה בפי כל יהודי, ואפילו התחיל לקרוא ספרות חילונית בביתו, המשפחה שלו סילקה אותו מהבית. הרבנים של זמנו התנגדו לעברית חילונית מדוברת. כיום יש מיליוני יהודים דוברי עברית מודרנית. מהדוגמאות הללו אנו למדים שדברים שנראים רדיקלים, מוזרים וזרים לדור אחד, מקובלים ונורמאלים בדור הבא. אל תיתן ללחץ מהמשפחה או מפחד מדעת קהל לעצור בעדך מללכת אחר האמת. יגיע היום והבחירה שלך הנכונה תהייה ברורה לכול.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/a3e7b0157d07da506958b75a77964ace52f1dc33fe6f45f5505271713fcb9788?s=300&d=mm&r=g) 

 מייקל בראון 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/michael-brown/) [    ](https://igod.co.il/author/michael-brown/)

**קטגוריות:** תשובה לרב

**תגיות:** סרטוני וידיאו מיהודים משיחיים אודות ישוע והברית החדשה

---

### [האם יהודים זקוקים למתווך אל אלוהים?](https://igod.co.il/answer-rabbi/jews-need-broker-god/)

**Published:** דצמבר 20, 2016
**Author:** מייקל בראון

**Content:**

> הכל תלוי בהגדרה שנותנים למילה "מתווך". אם הכוונה היא שאף יהודי אינו יכול להתפלל לאלוהים בלי מישהו שיתווך למענו, אני מסכים. בעניין זה איננו זקוקים לתיווך. אבל אם הכוונה היא שכל יהודי (או העם כולו) יכול לבוא לנוכחות אלוהים בכל עת, בלי שמישהו מטעמו שלאלוהים יתווך ביניהם, אנו לא נסכים.

כשאלוהים נתן לנו את התורה, הוא אמר לנו בצורה מפורשת שרק צאצאיו של אהרון (כלומר, הכוהנים) רשאים להיכנס אחת לשנה לקודש הקודשים ולערוך שם את טקס הכפרה. באותם ימים היינו תלויים בהם כליל, וכן בלוויים שסייעו להם בעבודתם. אם כך, באופן כללי, כל יהודי יכול לזעוק לאלוהים בכל עת ולהתחנן לחסדו. אבל בלי הכפרה שהקריב הכוהן הגדול ובלי מפגיע (מתווך), אף יהודי לא יכול לבוא ישירות אל נוכחות אלוהים.

אין טעם להרחיב יתר על המידה בטיעון זה, משום שהכל תלוי בהגדרה שנותנים למילה "מתווך". ובכל זאת אני מודע לתפישה שרווחת בקרב הנוצרים קתולים בנוגע לתפקידו של ישוע בתור מתווך בין אלוהים לאדם. הם רואים בו מעין מזכירה, שהשולחן שלה ממוקם מחוץ לחדרו של הבוס, ושצריך לעבור דרכה כדי להיכנס אליו.

אבל האמת היא שהתמונה שעולה מהברית החדשה אינה כזו. דלתו של הבוס מתוארת שם כנעולה וסגורה. ישוע פותח אותה ומאפשר לנו להיכנס. הוא מתווה את הדרך עבורנו. ואם נרחיק מעט לכת עם הדימוי הזה, הרי שישוע עצמו הוא הדלת. כך עלינו להבין את הפסוקים שבהם ישוע הכריז מפורשות, "אֲנִי הַדֶּרֶך וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים. אֵין אִישׁ בָּא אֶל הָאָב אֶלָּא דַּרְכִּי" (יוח' יד׳, ו׳). "אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, מִי שֶׁאֵינוֹ נִכְנָס אֶל מִכְלָא הַצֹּאן דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר, אֶלָּא מְטַפֵּס בְּדֶרֶך אַחֶרֶת, גַּנָּב הוּא וְשׁוֹדֵד… אֲנִי הוּא שַׁעַר הַצֹּאן" (יוח' י', א׳,ז׳).

מותו של המשיח ותחייתו הם שפתחו את הדלת לשמים עבור כולנו – יהודים וגויים כאחד. בזכותו חטאינו נסלחים, ואנחנו יכולים לבוא אל כס החסד של אלוהים מתוך ביטחון ועוז. יש לנו גישה ישירה לאלוהים עצמו. במובן הזה ישוע הוא המתווך בין אלוהים לאדם, שכן הוא "נָתַן אֶת עַצְמוֹ כֹּפֶר בְּעַד הַכֹּל" (ראה טימ"א ב', ה׳-ו׳). זאת הסיבה שבאיגרת לעברים נאמר:

"לָכֵן, אַחַי, מִכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בִּטָּחוֹן לְהִכָּנֵס אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּדַם יֵשׁוּעַ, בְּדֶרֶך חֲדָשָׁה וְחַיָּה אֲשֶׁר הוּא חָנַךְ לָנוּ דֶּרֶךְ הַפָּרֹכֶת, שֶׁהִיא בְּשָׂרוֹ, וּבִהְיוֹת לָנוּ כֹּהֵן גָּדוֹל עַל בֵּית אֱלֹהִים, נִתְקָרְבָה נָא בְּלֵבָב שָׁלֵם וּבִמְלוֹא וַדָּאוּת הָאֱמוּנָה, כְּשֶׁלִּבּוֹתֵינוּ מְטֹהָרִים מֵהַרְשָׁעַת מַצְפּוּן וְהַגּוּף רָחוּץ בְּמַיִם טְהוֹרִים" (עבר' י', יט׳-כב׳).

לפני אלפיים שנה היו אלה היהודים שיכלו להבין יותר מכל עם אחר שחי אז את הצורך שלהם במתווך – במישהו שיפגיע בעדם בפני אלוהים, מישהו שיעזור להם להתמודד עם חטאיהם, מישהו שישיג עבורם חן וחסד אצל אלוהים ויגרום לו לברך אותם. יהודים יראי שמים הכירו היטב את המגבלות הרוחניות שלהם: רק הכוהנים והלוויים יכלו לעבוד במקדש, ורק הכוהן הגדול היה רשאי להיכנס לקודש הקודשים – למקום שבו אלוהים התגלה (ראה ויק' טז׳, ב׳) – וגם זה פעם בשנה. וגם אז הכוהן הגדול היה יכול להיכנס רק לאחר שהעלה קורבן דם.

כשעוזיהו, המלך ירא השמים, נכנס למקדש והקטיר קטורת, הוא הוכה בצרעת. הוא פלש למקום הקדוש ועשה משהו שרק לכוהנים הותר לעשותו:

וכחזקתו (לאחר שעוזיהו התחזק), גבה ליבו עד להשחית, וימעל בה' אלוהיו, ויבוא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטורת. ויבא אחריו עזריהו הכוהן ועימו כוהנים להק, שמונים בני חיל. ויעמדו על עוזיהו המלך ויאמרו לו: "לא לך, עוזיהו, להקטיר לה', כי לכוהנים בני אהרון המקודשים להקטיר. צא מן המקדש, כי מעלת, ולא לך לכבוד מה' אלוהים!"

### דהי"ב כו׳, טז׳-יח׳

אפילו המלכים לא הורשו להיכנס למקדש. שים לב שהתנ"ך מבהיר שגאוותו של עוזיהו היא שהביאה לנפילתו. הוא חשב שהוא רשאי להיכנס למקדש ולבצע את מלאכתם של הכוהנים, אבל אלוהים לא חשב כך. אפילו עוזיהו נזקק למתווך. המצנפת שהכוהן הגדול חבש לראשו היא שאיפשרה לו לשאת "את עוון הקודשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנת קודשיהם, והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה' " (שמות כח׳, לח׳). אם כך, אפילו המתנות (המנחות) והקורבנות שבני ישראל הביאו לאלוהים לא היו רצויים בעיניו, אלא אם כן הם עברו דרך הכוהן הגדול. היום ישוע הוא הכוהן הגדול שלנו, והוא הופך את המתנות והקורבנות שלנו לרצויים בעיני אלוהים.

עליך לזכור גם שאלוהים נתן לעמו נביאים כדי שיבהירו לעם את רצונו. כשהוא דיבר ישירות לעם (על הר סיני), הם התמלאו פחד והתחננו שיפסיק. "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ויאמרו אל משה: "דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן-נָמוּת" (שמות כ', יד׳-טו׳). זו היתה הסיבה העיקרית שבגללה אלוהים הקים נביאים עבור עמו:

"נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן׃ כְּכֹל אֲשֶׁר-שָׁאַלְתָּ מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהָי וְאֶת-הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא-אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ׃ נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ". (דבר' יח׳, טו׳-יח׳)

העם היהודי נזקק לנביאים כדי שיבהירו לו את רצון אלוהים, ולכוהנים כדי שיכפרו בעדו. לעיתים קרובות נקראו הנביאים והכוהנים להפגיע בעד העם, כלומר לתווך בינו לבין אלוהים. בלי ההפגעה הזאת היה בא משפט אלוהים על ראשם.1 מתווך היה צורך חיוני.

מעניין שרוב היהודים הדתיים עדיין נשענים על מתווכים, אבל היום כבר לא קוראים להם כוהנים או נביאים, אלא רבנים. הרבי – ובמיוחד החכם הבולט בכל דור – הוא שאומר לעדה מה אלוהים דורש, ומפרש את התורה עבורה. במובנים רבים הוא נתפס כנציגו של אלוהים, והוא מדבר עם כל הסמכות שלימודיו הממושכים מקנים לו.

אילו הייתי מטיל ספק בתוקף שיהודי שומר מסורת מייחס לפרשנות של הרבי שלו או להלכה מסוימת שהוא פסק, הוא היה אומר לי, "מי אני שאחלוק על מה שהרבי שלי אומר?" יתרה מכך, כל רב בדרך כלל נשען על הפסיקות והפירושים של הרב שלו – והשרשרת הזאת נמתחת עד לפירושים ולהלכות שנפסקו בימי הביניים, ואפילו לפני כן, עד אלה של חכמי התלמוד. המסורת היהודית מלמדת שהרבנים הם שקיבלו את ההשראה שפעם היתה מנת חלקם של הנביאים.2

הרבי משמש כמתווך בדרך נוספת, והכוונה היא לתפילה. הרבה יהודים דתיים – בעיקר החסידים – מאמינים שלתפילתו של הרבי יש משקל מיוחד בעיני אלוהים. יהודים לא דתיים שחיים בגולה שולחים לפעמים בקשות תפילה ליהודים דתיים שמתגוררים בירושלים, ומבקשים מהם לטמון פתק עם הבקשה שלהם בכותל המערבי ולהתפלל למענם.

לסיכום, היהודים, בתור בני אנוש, זקוקים למישהו שיעזור להם ליישר הדורים עם אלוהים ולשמור על מערכת יחסים תקינה איתו. בתקופת התנ"ך, אלוהים מינה לצורך זה את הכוהן הגדול, וכאמור רק הוא היה רשאי להיכנס לקודש הקודשים במשכן ובמקדש שהוקמו עלי אדמות. כל בן לעם ישראל היה רשאי להביא קורבנות לאלוהים, אבל תפקידו של הכוהן הגדול היה חיוני, והוא זה שאיפשר לקורבנם של בני עמו להתקבל אצל אלוהים.

באמצעות המשיח, הכוהן הגדול שלנו, אנחנו זוכים למערכת יחסים לגמרי שונה עם אלוהים, שכן ישוע פתח למעננו את הדלת לקודש הקודשים שבשמים – אל כס הכבוד – ובאמצעות דמו איפשר לנו לגשת ישירות לנוכחותו הקדושה של אלוהים. זה המתווך שאנחנו זקוקים לו. בלעדיו, הדלת נעולה בפנינו. בזכותו היא פתוחה לרווחה.

האם אתה יודע לבטח שיש לך חיי נצח וכי תגיע לגן עדן לאחר מותך? אלוהים רוצה שתהיה בטוח! בכתובים נאמר לנו: "זאת כתבתי אליכם למען תדעון שיש לכם חיי עולם ולמען תאמינו בשם בן האלוהים" ( הראשונה ליוחנן 5:13). דמה לעצמך שאתה עומד כעת לפני אלוהים והוא שואל אותך, " מדוע אני צריך לתת לך להיכנס לגן העדן?" מה תהיה תשובתך? אולי לא תדע כיצד לענות. אתה צריך לדעת שאלוהים אוהב אותך והוא סיפק לך דרך לדעת בביטחון היכן תבלה את חיי הנצח. הכתובים מתארים עובדה זו: "כי ככה אהב האלוהים את העולם עד אשר נתן את בנו את יחידו למען לא יאבד כל המאמין בו, כי אם יחיה חיי עולמים" (בשורת יוחנן 3:16).

ראשית, עלינו להבין את הבעיה שמרחיקה אותנו מגן העדן. וזוהי הבעיה – האופי החוטא שלנו מרחיק אותנו מיחסים עם אלוהים. אנו חוטאים מטבענו ומתוך ברירה. "כי כולם חטאו וחסרי כבוד אלוהים המה" (אל הרומיים 3:23). אנחנו לא יכולים להושיע את עצמנו "כי בחסד נושעתם על ידי האמונה; ולא מידכם הייתה זאת, כי מתת אלוהים היא; לא מתוך המעשים שלא יתהלל איש" (אל האפסיים 9-8: 2). מגיע לנו מוות וגהנום, "כי שכר החטא הוא המוות …" (אל הרומיים 6:23).

אלוהים הוא קדוש וצודק הוא חייב להעניש אותנו עבור חטאינו, אולם הוא אוהב אותנו וסולח לנו על חטאינו. ישוע אמר: "אנוכי הנני הדרך האמת והחיים; לא יבוא איש אל האב כי אם על ידי" (בשורת יוחנן 14:6). ישוע מת על הצלב "כי גם המשיח עונה פעם אחת על חטאותינו, הצדיק בעד הרשעים לקרב אותנו אל האלוהים" (הראשונה לפטרוס 3:18). ישוע קם מן המתים "אשר נמסר בעבור פשעינו ונעור לבעבור צדקנו" (אל הרומיים 4:25).

נחזור לשאלה המקורית – "איך אוכל לדעת לבטח שאגיע לגן עדן לאחר מותי?" וזוהי התשובה – האמן באדון ישוע ותינצל (מעשי השליחים 16:31). "והמקבלים אותו, נתן עוז למו להיות בנים לאלוהים, המאמינים בשמו" (בשורת יוחנן 1:12). אתה יכול לקבל חיי עולם במתנה. "…ומתנת חסד אלוהים היא חיי העולם במשיח ישוע אדוננו" (אל הרומיים 6:23). אתה יכול לחיות חיים מלאי משמעות כעת. ישוע אמר: "…ואני באתי לבעבור הביא להם חיים ומלוא סיפקם" (בשורת יוחנן 10:10). אתה יכול לבלות את הנצח עם ישוע בגן העדן, כי הוא הבטיח: "והיה כי הלכתי והכינותי לכם מקום שוב אשוב ולקחתי אתכם אלי, למען באשר אהיה שם תהיו גם אתם" (בשורת יוחנן 14:3).

אם ברצונך לקבל את ישוע המשיח כמושיעך האישי ולקבל סליחת חטאים מאלוהים, הנה תפילה שתוכל להתפלל. זכור, רק לדקלם תפילה זו או כל תפילה אחרת לא יושיע אותך. רק האמונה כי ישוע הוא זה שיכול להושיע אותך מחטאיך תפעל. תפילה זו בפשטותה הינה הדרך להביע את אמונתך באלוהים ולהודות לו כי סיפק לך דרך לסליחה ולישועה. "אלוהים, אני יודע שחטאתי לפניך וכי מגיע לי עונש. אבל ישוע המשיח לקח את העונש שמגיע לי כך שעל ידי אמונתי בו יסלחו חטאי. אני פונה מכל חטאי ושם את מבטחי בישועתך. תודה לך עבור חסדך הנפלא וסליחתך – מתנת חיי הנצח! אמן!

\[1\] ראה מחקרו רב ההשראה של Yochanan Muffs, "Who Will Stand in the Breach?: A Study of Prophetic Intercession", Love and Joy: Law, Language and Religion in Ancient Israel (New York: Jewish Theological Seminary, 1992), 9-48. שים לב גם להשלכות של פסוקים כמו תהל' צ"ט 6; ירמ' ט"ו 1.
\[2\] ראה למשל בבלי, בבא בתרא יב א.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/a3e7b0157d07da506958b75a77964ace52f1dc33fe6f45f5505271713fcb9788?s=300&d=mm&r=g) 

 מייקל בראון 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/michael-brown/) [    ](https://igod.co.il/author/michael-brown/)

**קטגוריות:** תשובה לרב

**תגיות:** סרטוני וידיאו מיהודים משיחיים אודות ישוע והברית החדשה

---

### [האם בכוחה של תפילה להחליף קורבן בעבור חטאים? (וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ \ הושע יד ג)](https://igod.co.il/true-judaism/prayer-replaces-sacrifice-sin/)

**Published:** דצמבר 20, 2016
**Author:** מייקל בראון

**Content:**

> "אחרי חורבן הבית נקבעו התפילות במקום קרבנות, שנאמר 'ונשלמה פרים שפתינו' " (האנציקלופדיה היהודית 'דעת')[\[1\]](/#_ftn1)

> "משבטלה האפשרות להקריב קרבנות, עם חורבן הבית, הציעו חכמים את הפתרון של 'נְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ'…התפילה כולה היא תחליף לעבודת הקרבנות." (הרב יהודה ברנדס)[\[2\]](/#_ftn2)

### **רקע**

בספר שמות, ערב יציאתם של בני ישראל ממצריים היה זה דמו של שה הפסח, שנמרח על משקוף הבית ועל המזוזות, ששימש אות למלאך המוות. “וְהָיָה **הַדָּם** לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת-**הַדָּם** וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות יב יג). המצווה של אלוהים היתה מפורשת ומפורטת: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח; וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם **בַּדָּם** אֲשֶׁר-בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל-הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן-**הַדָּם** אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ עַד-בֹּקֶר; וְעָבַר יְהוָה לִנְגֹּף אֶת-מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת-**הַדָּם**." (שמות יב כא-כג).

בהמשך, כאשר אלוהים כרת את ברית סיני עם עם-ישראל, עם ישראל עבר "טיהור" בדם, והברית של אלוהים עם העם נכרתה בדם: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל-הַמִּזְבֵּחַ וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל-הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם-הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִמָּכֶם עַל כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה". (שמות כד ו-ח) תרגום אונקלוס, התרגום החשוב ביותר של התורה לארמית, ששימש בבתי הכנסת במאות הראשונות לספירה, כלל את המילה "כפרה" לשמות כד: "ונסיב משה ית דמא, וזרק על מדבחא **לכפרא** על עמא"[\[3\]](/#_ftn3) ("וייקח משה את **הדם**, ויזרוק על המזבח **לכפרה** על העם").

בפרק כט מתוארות מצוות המזבח, כאשר טיהור המזבח (פסוקים יב-כ) כמו גם טיהור הכהנים עצמם (פסוקים כ-כא) מתבצעים על ידי דם הקורבן.

עוד בספר שמות, מוזכר לראשונה בתורה יום הכיפורים בפרק ל פסוק י: "וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל-קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה **מִדַּם** חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ-קָדָשִׁים הוּא לַיהוָה" (השוו עם שמות כט לו) הקטע המדבר לראשונה בתורה על יום הכיפורים אינו מזכיר דבר בנוגע לתפילה או לצום אלא רק על קורבן הדם. גם חז"ל הכירו בכך, ילקוט שמעוני על שמות כט אומר: "הלא אין כפרה אלא בדם", ביומא ה א נאמר: "וסמך ונרצה וכי סמיכה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם" רש"י בעצמו אמר: "וכיפר- "דאין כפרה אלא בדם". ובכן, חז"ל בעצמם הכירו גם הם בעקרון זה (השוו גם זבחים ו; מנחות צג; סיפרא ד).

בספר ויקרא, בפרק טז, מסביר אלוהים למשה כיצד יסלחו חטאיי עם ישראל, על ידי לקיחתו של הדם שהוקרב על המזבח, והטזת דמו על הכפורת ככפרה על פשעי וחטאי עם ישראל:

"וְלָקַח **מִדַּם** הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע-פְּעָמִים מִן-**הַדָּם** בְּאֶצְבָּעוֹ, וְשָׁחַט אֶת-שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת-**דָּמוֹ** אֶל-מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת-**דָּמוֹ** כַּאֲשֶׁר עָשָׂה **לְדַם** הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל-הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת, וְכִפֶּר עַל-הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל-חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם". (ויקרא טז יד-טז)

בהמשך, בפרק יז, מוקדשים קטעים ארוכים לעבודת אלוהים דרך הקורבנות, כאשר בפסוק יא נאמר: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר **בַּדָּם** הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי-**הַדָּם** הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (ויקרא יז יא). זאת אומרת שללא קורבנות הדם, אין כפרה, זו היא גם ההבנה התלמודית לפסוק: "והלא אין כפרה אלא בדם שנאמר (ויקרא יז, יא) כי הדם הוא בנפש יכפר"[\[4\]](/#_ftn4).

פרופ' גזה ורמש, מומחה יהודי למקרא מאוניברסיטת אוקספורד, כתב: ”לפי התפיסה היהודית, לא יכולה להיות כפרה בלי שדם ישפך."[\[5\]](/#_ftn5)

גם המומחה למקרא היהודי, פרופ' ברוך לוין, בפרשנותו לספר ויקרא, כתב: “כפרה באמצעות פולחן דם מן החי היא הדרישה הבסיסית למי שמעוניין להבטיח את מחילתו של אלוהים. כדברי הרבנים: ‘אין כפרה אלא בדם’.“[\[6\]](/#_ftn6)

שבוע לפני יום הכיפורים היה פורש הכהן הגדול מביתו למקום שקט בו יוכל להכין עצמו רוחנית, בליל יום כיפור לא ישן בכלל, ובמהלך היום הקריב קורבנות, נכנס לקודש הקודשים בפעם האחת והיחידה בשנה והקריב; תחילה היה עליו להקריב עבור עצמו. ואז, שעיר שנועד לכפר על חטאי עם-ישראל. במקביל, וכאות הזדהות, היה עם ישראל מענה את נפשו על ידי צום ותפילה כנגד חטאיו. הצום והתפילה היו עניין סמלי של הזדהות העם עם המתרחש בבית המקדש. הצום והתפילה בפני עצמם לא היו מה שכיסו את חטאיי העם לאותה השנה. אך ורק דמו של הקורבן שעל המזבח עשה זאת (ויקרא יז יא).

שִׁילּוּחַ שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל היתה מצווה לפיה היו משלחים תיש למדבר. על פי ויקרא טז ח הכהן הגדול היה מטיל גורל על שני שעירי עזים. אחד השעירים היה נבחר להיות הקורבן בבית המקדש, בעוד השני היה נשלח על ידי שליח מיוחד הנקרא "איש עיתי" אל המדבר לאחר שהכהן הגדול סומך את ידיו על ראשו ומתוודה על כל חטאי ופשעי עם ישראל.

על פי המסורת התלמודית, בסופו של יום הכיפורים ולאחר כל התהליכים המדויקים, המתין העם לאישור מאלוהים לכך שאכן קיבל את הקורבן ושחטאיי העם אכן כוסו לשנה נוספת. על פי המתואר בתלמוד[\[7\]](/#_ftn7), החוט האדום, "לשון של זהורית", שהיה נתלה בבית המקדש הפך מאדום ללבן. כך ידע הכהן הגדול ועם ישראל כי אלוהים קיבל את קורבן יום הכיפורים. אנשי העם שמחו, שרו ורקדו, וליוו את הכהן הגדול לביתו בחגיגה גדולה.

בגמרא[\[8\]](/#_ftn8) מתואר כי כארבעים שנה לפני חורבן בית המקדש (אשר נחרב בשנת 70), לשון הזהורית הפסיקה להלבין, מה שגרם לדאגה רבה בקרב מנהיגי הדת. מאז סביבות שנת שלושים לספירה, הפסיק אלוהים לתת את האישור ביום הכיפורים, לשון הזהורית הפסיקה להלבין. לכן, היה על הרבנים להמציא את פתרון חדש לסליחת החטאים של עם ישראל.

### תפילה במקום קורבן – "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ"

> "את מערכת הקורבנות החליפה התפילה 'וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ', כלומר, תחת הקרבת פרים בבית המקדש בזמן שבית המקדש היה קיים, בחורבנו מתקרבים לה' דרך שפתינו". הוא הוסיף: "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ, כלומר תחת הקורבנות לחטאת ולאשם – תפילה, תשובה ולימוד". (הרב דניאל עשור) [**\[9\]**](/#_ftn9)

כיום, היהדות הרבנית מציעה כי תפילה שוות ערך ובאה במקום הקרבנות. לכן, בבתי הכנסת מתפללים תפילת שחרית במקום הקרבת קורבן.[\[10\]](/#_ftn10)

היהדות הרבנית מבססת את הטענה כי תפילה החליפה את הקרבנות על שלוש מילים מתוך ספר הושע:

"קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל-יְהוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל-תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח-טוֹב
**וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ**". (הושע יד ג, נוסח המסורה)

הכוונה היא כי לכאורה בפסוק זה מציע הושע דרך חדשה לכפר על חטאים; תפילה ('שפתינו') במקום קרבנות ('פרים').

אם זאת, ישנם זרמים ביהדות הרבנים שעדיין רואים הכרח בקורבנות הדם, ועל כן אנו עדיין עדים לפולחן "תרנגול הכפרות" ביום הכיפורים. גם הפרשנות היהודית המוכרת והמכובדת ביותר בקרב יהדות ארה"ב, מכירה בכך שפרשנות זו של הטקסט איננה מקובלת.[\[11\]](/#_ftn11)

בנוסף, פרשנותו של הרמב"ם[\[12\]](/#_ftn12) לפיה אלוהים הרשה לעם ישראל לזבוח רק בגלל שהגויים זבחו לאלילים אחרים – הינה גישה מנוגדת לחלוטין לאישיות אלוהים המצטיירת בתנ"ך; אלוהי אמת ששונא שקר ושונא עבודת אלילים, אלוהים שלא מתפשר על נושאי קדושה ובטח שלא על עבודה זרה לא היה מאפשר לבני ישראל להקריב קורבנות אם היה מדובר בעבודת אלילים ובטח שלא היה מבקש זאת בפירוש בתורה. אפילו הרמב"ן[\[13\]](/#_ftn13) בעצמו התנגד ויצא בחריפות נגד פרשנותו של הרמב"ם.

אך לרמב"ם לא היתה ברירה, שהרי לנגד עניו עמדה העובדה כי כבר למעלה מאלף שנה אין בית מקדש, אין מזבחות ואין כהונה, ולכן אין דרך להקריב קורבנות. על הרבנים היה לספק פתרון. במילים אחרות, הם היו מוכרחים להיפטר מהצורך בהקרבת קורבנות.

#### **מהיכן הגיע 'וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ' לנוסח המסורה?**

פסוק זה קיים כיום בנוסחי המקרא בשתי צורות שונות:

1: "ונשלמה פרים שפתינו" [\[14\]](/#_ftn14)
2: "ונשלמה פרי משפתיו" [\[15\]](/#_ftn15)

בתקופת בית ראשון, כת האיסיים היו ידועים בשינאתם לאנשי הכהונה שבבית המקדש.[\[16\]](/#_ftn16) מבחינת האיסיים, הכהנים היו מושחתים, נציגי השטן של ממש, בכתביהם הם כינו את הכהנים בתור "בני עוול" ו"בני החושך".[\[17\]](/#_ftn17)

על כן, מחברי מגילות קומראן ניסו למצוא דרך לעקוף את הצורך בכהונה – זאת אומרת, לעקוף את הצורך בהקרבת קורבנות. הם מצאו תחליף בדרך מעופשת על ידי עיוות קל של הטקסט בהושע יד פסוק ג. ייתכן והם הראשונים, וייתכן והעיוות כבר היה קיים לפניהם והם רק אימצו אותו. נכון להיום, אין דרך לדעת בוודאות אלא רק להעריך. אך בכל מקרה, שינוי קטן זה בטקסט מהווה שינוי עצום במשמעות. הסיתה של האות "מ" בצורה הבאה: "פרי משפתינו" > "פרים שפתינו" ובכך שינו את המשמעות מכך שהתפילות שלנו יהוו תודה, לכך שהפרים יהיו שפתינו (לכאורה – תפילה בתור קורבנות).

מאוחר יותר, בחרו הרבנים לאמץ לתוך נוסח המסורה גם הם את העיוות שעשו קודמיהם, מחברי מגילות קומראן, זאת מאחר והשינוי הנ"ל שרת גם את האג'נדה שלהם, שהרי גם היהדות הרבנית היתה זקוקה לעקוף את הצורך בהקרבת קורבנות ובבית מקדש.

בעלי המסורה בחרו ללכת עם השינוי שעשו האיסיים ועל כן בנוסח המסורה אשר קיים אצל רוב עם ישראל, מופיע הפסוק בצורה הבאה: "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ".
במילים אחרות: "ניתן קרבנות בעזרת המילים שלנו".

אך ישנן בעיות רבות עם השינוי של האיסיים ושל בעלי המסורה.

#### **הבעיה התיאולוגית**

נניח לרגע שהפסוק הנ"ל כן אומר שתפילות מחליפות קורבן, מה משתמע מכך?

ראשית, היהדות הרבנית טוענת בעצמה כי מצוות התורה הן לעד ולא ניתנות לשינוי, בהלכה נאמר כי אין לגרוע ממצוות בתורה.[\[18\]](/#_ftn18) זאת אומרת שנוצרת סתירה, מאחר והושע, לכאורה, מציע לבטל את הדרישה לקורבן דם עבור חטאים (ויקרא יז יא) ובכך סותר את התורה.

שנית, יש האומדים כי כשליש מהתורה עוסק בעבודת המקדש, הקרבנות והכהונה. אם הושע אכן החליף וייתר את הקרבנות בתפילה, היינו מצפים שכבר בתקופתו של הושע (המאה ה-8 לפני הספירה) יופסקו כליל כל פולחני הקרבות הקורבן שבבית המקדש, אך הקרבת הקרבנות כידוע המשיכה גם מאות רבות של שנים אחרי כן, עד אשר נחרב בית המקדש השני. זו היא הוכחה כי כהני עם ישראל, כמו גם נביאי ומלכי ישראל בתקופת בתנ"ך, לא הבינו מהפסוק הזה את מה שהרבנים בימנו מבקשים שנבין.

#### **הבעיה דקדוקית**

כדי שתרגום המסורה לפסוק זה יתקבל כעברית מקראית תקנית, המילה 'פרים' צריכה היתה להיות בסמיכות למילה שפתינו, זאת אומרת פָּרֶי שְׂפָתֵינוּ' ('הפרים הם שפתינו' = 'הקורבנות הם תפילתנו'). אך זה כמובן, לא מה שכתוב. דוגמא לכך ניתן למצוא בירמיהו נ כז: "חִרְבוּ כָּל-פָּרֶיהָ".

#### **בעיית ההקשר**

הנביא הושֵעַ בֶּן-בְּאֵרִי, חי בממלכת ישראל בתקופת בית המקדש הראשון. בזמן חייו של הושע כן הועלו בבית המקדש על המזבח קרבנות. בבית המקדש הראשון הוקרבו לפחות כ-150,000 קרבנות. שלמה המלך בעצמו הקריב לפחות 120,000 צאן כמו גם 22,000 בקר[\[19\]](/#_ftn19). המקדש פעל בעוד הושע מנבא וקורא לעם ישראל לשוב לאלוהים ולחזור בתשובה מעבודת האלילים שרבים בעם לקחו בה חלק. כל זאת בקריאה ובתחנונים לחסדו, שהרי קרבנות המזבח ללא חרטה האמיתית מהלב לא שווים בעיני אלוהים[\[20\]](/#_ftn20). בפסוק ג', ממליץ הושע לעם ישראל לומר לאלוהים (אִמְרוּ אֵלָיו) את המילים הבאות: "כָּל-תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח-טוֹב" ("תסלח לכל חטאינו, תקבל אותנו בטובך"), זאת על מנת ש"נְשַׁלְּמָה פְּרִי שְׂפָתֵינוּ" (שנוכל בתמורה להגיד לך תודה). בהתחשב בהקשר הזה, יהיה זה מופרך לטעון כי הושע ביקש לבטל את הקרבת הקורבנות.

יותר מכך, עיון זהיר בטקסט מבהיר – גם אם לא נוגעים במילה “פרים” – שלפסוק אין כל קשר להעלאת קורבנות, היות שהפועל “שילם” אינו משמש בשום מקום בתנ”ך בהקשר של העלאת קורבן מן החי.

#### **הבעיה הפילולגית** 

בעברית מודרנית, "פרי מעמלנו" משמעותו "התוצר של פועלנו". בהתאם, וממש כמו עברית מודרנית, "פרי משפתינו" הוא שימוש סטנדרטי גם בעברית המקראית, ניתן למצוא את התנ"ך משתמש במילה 'פְּרִי' שוב ושוב באופן פיגורטיבי כמילה נרדפת ל-"תוצר".
לא רק שהמילה "פרים" לא קיימת כלל בספר הושע, אלא שהושע חוזר ומשתמש במונח "פרי" כמה וכמה פעמים, אף פעם לא בתור בקר (פרים) אלא תמיד באותה הצורה:

- "חֲרַשְׁתֶּם-רֶשַׁע עַוְלָתָה קְצַרְתֶּם אֲכַלְתֶּם **פְּרִי**-כָחַשׁ" (הושע י יג)
- " הֻכָּה אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם יָבֵשׁ **פְּרִי**" (הושע ט ט"ז)
- "גֶּפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל **פְּרִי**" (הושע י א)
- " אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי **פֶּרְיְךָ** נִמְצָא" (הושע יד ט)

לא רק הושע, גם בשאר התנ"ך ניתן למצוא את אותו השימוש במילה, להלן מספר דוגמאות:

- "**פְּרִי** מַחְשְׁבוֹתָם" (ירמיהו ו יט)
- "וְיֹאכְלוּ **מִפְּרִי** דַרְכָּם" (משלי א לא)
- "**פְּרִי**-צַדִּיק עֵץ חַיִּים" (משלי יא ל)
- "**פְרִי** מַעַלְלֵיהֶם" (ישעיהו ג י)
- "שָׂכָר **פְּרִי** הַבָּטֶן" (תהילים קכז ג)
- "**מִפְּרִי** פִי-אִישׁ תִּשְׂבַּע בִּטְנוֹ" (משלי יח כ)

את המושג "פרים שפתינו" לעומת זאת, לא ניתן למצוא בשום מקום אחר בתנ"ך. למען האמת, גם ניתן למצוא רבנים שמודים בשינוי שנעשה בפסוק.[\[21\]](/#_ftn21)
בנוסף, גם בכתבים היסטוריים אחרים השימוש במונח "פְּרִי שְׂפָתֵינוּ" היה מוכר ובשימוש.[\[22\]](/#_ftn22)

יש גם לציין כי מדובר בתופעה מוכרת, בה ישנם מקומות נוספים בתנ"ך שם בעלי המסורה בחרו לשנות את הריווח והניקוד מסיבות שונות.[\[23\]](/#_ftn23)

### **גישת האקדמיה והמחקר העברי**

חוקר המקרא היהודי, פרופ' ראובן גורדיס טען גם הוא כי הקריאה הנכונה של הטקסט היא לא כפי שכתוב בנוסח המסורה, אלא שיש לקרוא את המילה "פרים" כ"פירות", כפי נוסחים השבעים והפשיטתא.[\[24\]](/#_ftn24)

פרופ' אלכסנדר רופא למדעי היהדות באוניברסיטה העברית, לאחר בחינת נוסחי המקרא השונים, קבע כי "את 'פרים שפתינו' הלא מובן יש לתקן חזרה כ'פרי שפתינו', זאת על פי תרגום השבעים ופרפראזה במגילת ההודיות מקומראן".[\[25\]](/#_ftn25)

החוקר למקרא באוניברסיטת ת"א, פרופ' יעקב שלום ליכט, חקר את מגילות מדבר יהודה לעומק וגם הוא מציין כי קריאת המסורה אינה מתיישבת עם מגילת ההודיות, עם תרגום השבעים ועם האיגרת אל העברים (בברית החדשה), אשר מהן ניתן להבין כי הקריאה האותנטית צריכה להיות 'ונשלמה פרי שפתינו'. פרופ' ליכט אף מזכיר את נוסח תפילות מוסף ראש השנה למנהג אשכנז, המחזק את הטקסט של תרגום השבעים.[\[26\]](/#_ftn26)

פרופ' אהרן הראל פיש מאוניברסיטת בר-אילן, מסביר כי בכל מקרה, שינוי הנוסח של הושע יד ג אינו משנה את משמעות הפסוק, שכן "במקדש היו מקריבים את פרי האדמה, מן החי או מן הצומח, כדי להודות לבורא או להפיל לפניו תחינה… בתהלים \[נו 13, סו 13\] הסימנים המילוליים המתייחסים ל'פירות' אלה הם הקרבנות".[\[27\]](/#_ftn27) זאת אומרת, שע"פ פיש, גם אם נקח את השינוי שביצעו האיסיים ובמסורה, עדיין יש לפרשו כקורבנות הפירות שמוחלפות ע"י תפילה, ולא קורבנות הדם – מה שסותר את הפרשנות הרבנית. בדומה, גם תנ"ך הזהב של קאסוטו מציע פרשנות הסותרת את זאת הרבנית: "נשלם את נדרינו, נביא את הקרבנות שנדרנו להביא."[\[28\]](/#_ftn28)

גם פרשנות אנציקלופדית עולם המקרא להושע יד ג מעלה על נס את נוסח תרגום השבעים, בו כאמור נאמר 'נשלם פרי משפתינו', המזכיר את הכתוב במזמור סט לא-לב. הם מתייחסים לכך שייתכן כי האות מ' במילה "פרים" היא אנקליטית ולכן יש סיבה טובה להניח כי מקורה במילה הבאה: "מ-שפתינו". לדבריהם, פרשנותו של רש"י יכולה אף לחזק טענה זו.[\[29\]](/#_ftn29)

לסיכום, אין כל צל של ספק, גם מבחינה תיאולוגית, גם מבחינה בלשנית וגם לאור המחקר האקדמי, כי הקריאה הנכונה לפסוק בהושע יד ג צריך להיות "ונשלמה פרי משפתינו". על כן, כל הפרשנות התלמודית העומדת על פסוק זה בטענה כי התפילה החליפה את הצורך בקורבנות, מתנפצת לחלוטין עד תום.

[\[1\]](/#_ftnref1) http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=2549[\[2\]](/#_ftnref2) https://www.bmj.org.il/show\_article/626

[\[3\]](/#_ftnref3) אונקלוס לשמות כ”ד ח

[\[4\]](/#_ftnref4) מסכת יומה ה א

[\[5\]](/#_ftnref5) Geza Vermes, “Redemption and Geneses xxii: The Binding of Isaac and the Sacrifice of Jesus” בתום ספרו #Scripture and Tradition in Judaism, Studia Post-Biblica 4 (Leiden: E. J. Brill, 1961), 193-227 (קטע זה מופיע בעמוד 205).

[\[6\]](/#_ftnref6) Brown, Answering Jewish Objections to Jesus, Volume 2, Theological Objections, p. 109

[\[7\]](/#_ftnref7) מסכת יומא ו ח

[\[8\]](/#_ftnref8) מסכת יומא ד

[\[9\]](/#_ftnref9) על פתחה של רומי, עמוד 483

[\[10\]](/#_ftnref10) לקוטי תורה במדבר עמ' עה' \\ מדרש פסיקתא דרב כהנא, כד, יט

[\[11\]](/#_ftnref11) Fishbane, M. A. (2002). Haftarot (p. 46). Philadelphia: The Jewish Publication Society.

[\[12\]](/#_ftnref12) מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק ל"ב \\ משנה תורה, הלכות מעילה, ח, ח.

[\[13\]](/#_ftnref13) בפרשנותו לויקרא א ט

[\[14\]](/#_ftnref14) לדוגמא: נוסח המסורה.

[\[15\]](/#_ftnref15) לדוגמא: תרגום השבעים (יוונית: ἀνταποδώσομεν καρπὸν χειλέων ἡμῶν) ותרגום הפשיטתא (סורית: ܘܢܦܪܘܥܟܘܢ ܦܐܪ̈ܐ ܕܣ̈ܦܘܬܟܘܢ "וישלם לכם את פֵּרוֹת שפתיכם").

[\[16\]](/#_ftnref16) רחל אליאור, "זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה", בהוצאת מכון ון ליר בירושלים, 2009, עמ' 37.

[\[17\]](/#_ftnref17) רחל אליאור, "זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה", בהוצאת מכון ון ליר בירושלים, 2009, עמ' 40.

[\[18\]](/#_ftnref18) משנה לתורה, הקדמה, מצוות לא תעשה, שי"ד

[\[19\]](/#_ftnref19) דברי הימים ב, ז ה

[\[20\]](/#_ftnref20) ישעיהו א י-יז

[\[21\]](/#_ftnref21) לדוגמא: "אמר ר' יצחק, תא חזי, הקיום של העולם, של העליונים ושל התחתונים הוא קרבן, שהוא נחת של הקב"ה, ומי ראוי להקריב לפניו נחת הזה, הוי אומר שהוא האדם בתפילתו **"ונשלמה פרים שפתינו" , נכתב במקור " ונשלמה פרי משפתינו"** במטרה לשנות את הכוונה כי התפילות באות במקום הקורבן" (הרב שלום בר-נתן "ספר הגאולה" פרק צט חלק מג על רבי יצחק)

[\[22\]](/#_ftnref22) לדוגמא, שאול השליח (המאה ה-1 לספירה) השתמש במושג "פרי שפתינו" כמילים האומרות תודה: "פְּרִי שְׂפָתֵינוּ הַנֹּתְנוֹת תּוֹדָה לִשְׁמוֹ" (האגרת אל העברים יג טו, הברית החדשה)

[\[23\]](/#_ftnref23) – לדוגמא: עמוס ו:י"ב:\[23\] הַיְרֻצוּן בַּסֶּלַע סוּסִים אִם-יַחֲרוֹשׁ בַּבְּקָרִים (במקור בבקר ים) – המחבר שואל שתי שאלות רטוריות, א: האם סוסים רצים על סלע (התשובה לא). ב: האם בקר חורש בתוך הים (התשובה לא). – דוגמא נוספת: ישעיהו ב:כ: " בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ אֲשֶׁר עָשׂוּ-לוֹ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַחְפֹּר פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים (במקור: "לחפרפרות" \[חפרפרת\]), ולא לחפור פירות. אין דבר כזה לחפור פירות וזה גם לא הגיוני לפי הקשר הקטע. לעומת זאת: "להשתחוות לחפרפרות ולעטלפים" (אלילי זהב).

[\[24\]](/#_ftnref24) בספרו, Robert Gordis, "The Text Meaning of Hosea XIV 3", Vetus Testamentum 5 (1955):88-90. נדפס מחדש אצל המחבר, The Word and the Book (New York: Ktav, 1976),347-49; ראה גם אצל Menahem Mansoor, Revue de Qumran (1961):391-92 (מנסור חיבר דקדוק עברי מקראי שמשמש בקנה מידה רחב; גורדיס היה רב וחוקר כתובים מכובד בסמינר היהודי-תיאולוגי – Jewish Theological Seminary).

[\[25\]](/#_ftnref25) אלכסנדר רופא, מבוא לספרות המקרא, ירושלים, בהוצאת: כרמל, 2006: 292 (והערת שוליים מס' 14).

[\[26\]](/#_ftnref26) יעקב ליכט, מגילת הסרכים: ממגילות מדבר יהודה, ירושלים, בהוצאת: מוסד ביאליק, 1996: 189.

[\[27\]](/#_ftnref27) אהרן הראל פיש, שירת מקרא: עדות ופואטיקה, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 1993: 128.

[\[28\]](/#_ftnref28) יהושע אורנשטין, "תורה נביאים כתובים, תרי עשר", הוצאת יבנה בע"מ (1992). עמ' 39

[\[29\]](/#_ftnref29) אנציקלופדיית עולם התנ"ך – תרי עשר א', 1993-1996: 81.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/a3e7b0157d07da506958b75a77964ace52f1dc33fe6f45f5505271713fcb9788?s=300&d=mm&r=g) 

 מייקל בראון 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/michael-brown/) [    ](https://igod.co.il/author/michael-brown/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, יום כיפור, פרשנות הכתובים, תיאולוגיה, תשובה לרב

**תגיות:** סרטוני וידיאו מיהודים משיחיים אודות ישוע והברית החדשה

---

### [האם יש תחליפים חדשים לקורבנות דם?](https://igod.co.il/true-judaism/replacment-blood-sacrifice/)

**Published:** דצמבר 20, 2016
**Author:** מייקל בראון

**Content:**

> האם יש תחליפים לדרישת אלוהים בתורה לקורבן דם בעבור חטאים? כך אכן לימדו רבנים בתקופות מאוחרות, אבל לא הנביאים. כל מה שהנביאים עשו נעשה מתוך נאמנות לתורה, ובמטרה להדגיש את הנאמר בה. הם בשום פנים ואופן לא דחו את מערכת הקורבנות התורנית שמקורה באלוהים – במיוחד בזמן שבית המקדש עוד עמד על תילו.

הנביאים לא אמרו דבר שסתר משהו מתורת משה, אבל הם כן התנגדו לצביעות דתית. הנביאים גינו את כל אותם אנשים שהעלו קורבנות וציינו את החגים והמועדים השונים, אבל לא שמרו על לב טהור. הנבואות שלהם מאוד ברורות בעניין זה. מעניין גם שכל יהודי מסורתי ברחבי העולם מתפלל כל יום לשיקום המקדש ולכינונה מחדש של מערכת הקורבנות. אם אכן אין כל צורך בקורבנות, אם הם אינם חשובים בכלל ואם הנביאים באמת דחו את השיטה כולה, מדוע היהודים מתפללים מדי יום לשיקומה?

ספרי הנביאים כוללים כמה הצהרות רבות משמעות, ומהן עולה שאלוהים אינו מעוניין בקורבנות ובזבחים של בני עמו. גם בתהילים ובמשלי יש פסוקים המבהירים שאלוהים מעוניין במצבו של הלב ובקדושה פנימית יותר מאשר בזבחים. אבל באותם ספרים יש גם הצהרות לא פחות משמעותיות, המבהירות שאלוהים דוחה את תפילותיהם של בני עמו ואת הדרך שבה הם שומרים את השבת. האם זה אומר שאלוהים מתנגד לתפילה? כמובן שלא. והאם יהודי מסורתי יעלה לרגע על דעתו שאלוהים מתנגד לשבת? לעולם לא.

כוונתם של הנביאים ושל מחברי המזמורים השונים בתהילים היתה שאלוהים אינו מעוניין בשמירה חסרת כל משמעות של מצוותיו – ולא משנה אם מדובר בדיני קורבנות, בשמירת מועדים, שבתות, חגים או תפילה. כל המנהגים החיצוניים הם חסרי כל משמעות, אם הם נעשים מתוך התנכרות לאלוהים. וכל הקורבנות שבעולם לא יוכלו לקחת את מקומה של התנהגות המלווה ביראת שמים.

הנביאים אמרו שקורבנות שאינם נעשים מתוך חסד וצדקה, הם קורבנות שווא, ושאלוהים אינו מעוניין בזבחיו של אדם שליבו מלא תועבה ושלא חזר בתשובה. בנקודה זו מסכימים כולנו – הנביאים, יהודים מסורתיים וגם היהודים המשיחיים. ישוע עצמו התייחס לנושא הזה. אחד הפסוקים שהוא ציטט היה מהושע ו' 6, "כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלוהים מעולות".

הנביאים ומחברי מזמורי תהילים גם לימדו שאלוהים מעוניין שנתפלל אליו ונעבוד אותו לא פחות משהוא מעוניין בקורבנות ומנחות, אבל לא במקומם. גם על כך מדברת הברית החדשה (ראה עברים י"ג 16-15). אבל זוהי טעות לחשוב שהנביאים או מחברי המזמורים השונים דחו על הסף את שיטת הקורבנות. להיפך, הקורבנות היו חלק רב עוצמה ומלא משמעות מחיי הדת של בני ישראל, וזו הסיבה שהנביאים מצאו לנכון להזכיר לעם שלקורבנות בפני עצמם אין כל יכולת לברך או לכפר, אלא אם כן הם מלווים בהלך רוח נכון, בחזרה בתשובה ובמסירות לאלוהים.

זו כוונת הדברים בהושע ה' 6, "בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את יהוה, ולא ימצאו, חָלַץ מהם".104 במילים אחרות, כשבני ישראל המרדנים הביאו את קורבנותיהם לאלוהים, הוא לא קיבל אותם (אם מחפשים לכך הקבלה מזווית הראייה של הברית החדשה, הרי שגם הקורבן הגדול מכולם – זה של המשיח, שנתן את חייו בעדנו – אינו יכול לשנות את חייו של האדם אלא אם כן הוא מלווה בחזרה בתשובה ובאמונה).105

נבדוק עכשיו את מקומה של שיטת הקורבנות בחיי העם, לפני שנראה מה נאמר על כך בספרי הנביאים ובתהילים. הנה כמה עובדות חשובות, לפי התנ"ך:

·התורה מתארת שוב ושוב את הקורבנות והזבחים כ"ריח ניחוח" לה' (ראה בראשית ח' 21; שמות כ"ט 18, 25, 41; ועוד עשרים ושמונה מקומות שבהם מופיע הביטוי הזה בוויקרא ובבמדבר). בוויקרא א' 9 יש תיאור אופייני של הקורבנות האלה, "עולה, אישה, ריח ניחוח ליהוה".106 אין ספק שאלוהים קיבל בברכה את הקורבנות שהועלו לו, ואף נהנה מהם, בתנאי שהם הובאו מתוך מניעים קדושים, מלב נכון. הכתובים מבהירים שאלוהים התענג על קורבנות כאלה.

·הקורבנות היו חלק מאוד חשוב מדת ישראל. לכן, כשאלוהים שלח את משה ואהרון אל פרעה, הוא נתן בפיהם את המסר הבא, "אלוהי העברים נקרא עלינו. נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר ונזבחה ליהוה אלוהינו, פן יפגענו בדבר או בחרב" (שמות ה' 3). הסיבה העיקרית שבגללה רצה אלוהים לשחרר את עמו ממצריים היתה כדי שיעלו לו זבחים.

·עיון מעמיק בחומש מלמד שיותר פרקים מוקדשים לנושא הזבחים והקורבנות מאשר לשמירת שבת, חגים, עבודת אלילים, רצח וגניבות גם יחד.

·יותר מכל דבר אחר בתורה, הקורבנות מתוארים כ"קורבן תמיד" או כמשהו שנועד לדורות הבאים, "לדורותיכם" (מונחים דומים משמשים כדי לתאר טקסים כוהניים אחרים, לצד ברית המילה, שמירת השבת, חגים ומועדים).

אם יש משהו שלא היה לו תחליף, היתה זו שיטת הקורבנות. חשוֹב על משמעותם המלאה של פסוקים כמו, "וכיפר אהרון על קרנותיו \[של המזבח\] אחת בשנה מדם חטאת הכיפורים, אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם, קודש קודשים הוא ליהוה" (שמות ל' 10. ראה שימוש במונחים דומים בקשר לברית המילה בבראשית י"ז 14-7, וחג הפסח בשמות י"ב 17-14, 42). זו הסיבה שיהודים משיחיים שמים דגש רב על העובדה שישוע המשיח מילא את כל הדרישות שמציבה שיטת הקורבנות כשנתן את חייו למעננו 107 על סמך הנאמר בתורה, לא יעלה על דעתנו שאלוהים זנח את הצורך בקורבנות והמיר אותם בתפילה.

·לאחר הנבואות של הושע, עמוס, ישעיהו וירמיהו – כל אותן נבואות שמתנגדינו משתמשים בהן כדי להוכיח שהנביאים התנגדו לקורבנות – באות נבואותיהם של חגי וזכריה, שעודדו את הגולים ששבו לירושלים לבנות את המקדש. "והתנבאו חגי הנביא וזכריה בן עידו על היהודים שביהודה ובירושלים בשם אלוהי ישראל עליהם. ואז קמו זרובבל בן שאלתיאל וישוע בן יוצדק ושריו לבנות את בית אלוהים שבירושלים. ונביאי האלוהים עימהם מסייעים להם" (עזרא ה' 2-1; ראה גם חגי א').108 גם הם רצו לראות את המקדש עומד על תילו, ואת הכוהנים שבים להעלות קורבנות לאלוהים.

·מלאכי, אחרון נביאי התנ"ך, שחי בימי בית שני, הדגיש את חשיבות הקורבנות במקדש והוכיח את הכוהנים על שהעלו לאלוהים קורבנות בעלי מום (ראה מלאכי א' 14-6). וזכריה, שניבא בימים שבהם שיקמו היהודים את המקדש אמר שיום יבוא "והיה כל סיר בירושלים וביהודה קודש ליהוה צבאות. ובאו כל הזובחים, ולקחו מהם ובישלו בהם" (י"ד 21 ). דברים אלה מקבילים לדבריו של מלאכי על כך שלאחר שאלוהים יצרוף ויטהר את הלוויים יהיו לו "מגישי מנחה בצדקה, וערבה ליהוה מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" (ג' 4-3). הנביאים כלל וכלל לא גינו את שיטת הקורבנות. להיפך!

אם כך, מה הם כן אמרו? מה בדיוק היתה הבעיה שעוררה את מחאתם בעניין זה? כדי לבסס את התשובה שלנו על הכתובים נביא כל פסוק בתנ"ך שעוסק בעניין, ובמקביל נבדוק את מידת הדיוק של הטענה שמשמיעים מתנגדינו, ולפיה "הנביאים מכריזים מפורשות שתפילה כנה שבאה מלב מלא חרטה לוקחת את מקומם של הקורבנות".109

נתחיל את המחקר שלנו עם הדברים שאמר הנביא מיכה:

"במה אֲקַדֵם יהוה אִיכַּף לאלוהי מרום? האקדמנו בעולות, בעגלים בני שנה? היִרצה יהוה באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן? האתן בכורי \[תמורת\] פִּשעִי, פרי בטני, חטאת נפשי? הִגִיד לך, אדם, מה טוב. ומה יהוה דורש ממך? כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והַצנֵעַ לכת עם אלוהיך. מיכה ו' 8-6

מיכה ניבא ביהודה, במאה השמינית לפני הספירה. כלומר, הוא חי ופעל לא רחוק מבית המקדש בירושלים. בימיו פעל המקדש במתכונת מלאה, והעם היהודי עדיין לא יצא לגולה. איש אינו יכול לטעון שמיכה ביקש להסביר לבני עמו איך הם יכולים לשקם את מערכת היחסים שלהם עם אלוהים לאחר שהמקדש חרב או בתקופה שבה לא היתה אליו גישה. לא זה היה הנושא שעליו הוא דיבר. מיכה פנה לאנשים שהיתה להם גישה מלאה למקדש. בתקופה שבה הוא ניבא והוכיח את העם הועלו במקדש עולות יומיות, וכן קורבנות מיוחדים בחגים ובמועדים. וכאמור, הקורבנות האלה הועלו לפי ההנחיות שנתן אלוהים ושמפורטות בתורה.

האם יעלה מישהו על דעתו שמיכה דחה את דיני הקורבנות האלה?110 האם מישהו חושב שמיכה אומר כאן לבני עמו, "כל מערכת הקורבנות שעליה מדובר בתורה היא חסרת כל משמעות בעיני ה'! לחמשת חומשי התורה אין כל משמעות. כל מה שכתוב שם הוא ריק מתוכן. תשכחו מהם, התעלמו מהם, אל תטרחו לעשות את מה שנאמר בהם"? האם אתם יכולים לתאר לעצמך שמיכה יאמר משהו כזה?

למרבה האירוניה, מתנגדי המשיחיות טוענים שישוע לא היה נביא אמת, משום שלדבריהם הוא התעלם מהתורה או הפר אותה, וגם גרם לאחרים לנהוג כך.111 אבל אם הקטע הזה ממיכה מלמד את מה שטוענים כמה ממתנגדינו, יוצא שגם מיכה היה נביא שקר. יותר מכך, יש לראות בו נביא שקר מן הסוג החמור ביותר, שהרי אם מפרשים כך את דבריו, מסתבר שהוא גינה את שיטת הקורבנות והזבחים. אבל כמובן שזה לא כך.

אם כך, למה התכוון מיכה? מיכה הוכיח את בני עמו החוטאים, ואמר להם (בהפרזה יתרה) שאינם יכולים לרצות את אלוהים רק בכוחם של אלפי קורבנות, שלא יעלה על דעתם שאלוהים רוצה שהם יקריבו את בניהם – את בכוריהם, את פרי בטנם – כדי שאלה ישלמו את מחיר חטאיהם. מיכה ביקש להבהיר שאלוהים מחפש עשיית צדק, חסד וצניעות הליכות – מידות שככל הנראה התעלמו מהן אנשים רבים בקרב העם והעדיפו להעלות זבחים וקורבנות. העם יִיחס חשיבות לדברים הלא נכונים – לטקסים חיצוניים, והתעלם מהשחיתות הפנימית. כזה הוא הטבע האנושי.

ישוע הוכיח את מנהיגי הדת הצבועים בימיו על התנהגות דומה. הוא אמר להם, "נותנים אתם מעשרות ממנתה ושבת וכמון, ומזניחים את הדברים החשובים יותר שבתורה – את המשפט, את החסד ואת האמונה. צריך היה לעשות את אלה האחרונים ואין לעזוב את הדברים האחרים" (מתי כ"ג 23). ישוע בעצם אמר, "אתם מקפידים לעשר מכל יבול, אבל מתעלמים כליל מדברים שחשובים לאלוהים הרבה יותר: משפט צדק, חסד ונאמנות. סדרי העדיפויות שלכם משובשים לגמרי".

גם שאול נאלץ להוכיח כמה משיחיים קנאים, שמאוד התרגשו מכל נושא המתנות הרוחניות (נבואה למשל), והזניחו את מידת האהבה. שאול הסביר להם, "אם בלשונות בני אדם ומלאכים אדבר ואין בי אהבה, הריני כנחושת הומה או כמצלתיים רועשים. אם תהיה לי מתת הנבואה ואדע כל הסודות ואשיג כל הדעת; ואם תהיה בי כל האמונה עד להעתיק הרים ממקומם, ואין בי אהבה, הריני כאין וכאפס" (הראשונה לקורינתים י"ג 2-1). במילים אחרות, אני יכול לחולל ניסים מדהימים, אבל אם אין בי אהבה, הרי שהכל מסתכם בהצגה אחת גדולה וריקנית. שאול אפילו הרחיק לכת ואמר, "אם אחלק את כל רכושי לצדקה וגם אתן את גופי לשריפה ואין בי אהבה – לא יועיל לי דבר" (פס' 3).

שלושתם – מיכה, ישוע ושאול – לימדו את אותו עיקרון: מה הטעם במעשרות שלנו, בתרומות ובמתנות הרוחניות, אפילו בקורבנות אישיים, אם אנחנו לא נוהגים בצדק, בחסד, באהבה ובצניעות? אלה הן המידות שאלוהים מחפש.

קל להבין איך ממרחק של דורות רבים אפשר לפרש לא נכון את מטבעות הלשון הנבואיים בעלי העוצמה של מיכה. גם השפה שישוע ושאול השתמשו בה לא תמיד מובנת כהלכה. אבל אין כל סיכוי שהיהודים בימיו של מיכה היו מבינים שכוונתו, "תשכחו ממשה! תשכחו מהתורה! אין טעם שתצומו ותענו את נפשכם ביום כיפור! תשכחו ממשה הפסח ומהעולות היומיות! שימו סוף למעמד הכהונה ולשיטת הקורבנות!" המשמעות של דבריו של מיכה היתה מאוד ברורה, "חוטא, אלוהים רוצה שתיישר את דרכיך. אין טעם שתעלה לו אין סוף קורבנות". וכדי להדגיש את דבריו השתמש מיכה בשפה מוגזמת, עוקצנית, כשדיבר על "אלפי אילים… רבבות נחלי שמן" ועל בכוריהם ופרי בטנם של שומעיו. מיכה הבהיר היטב את עמדתו.

חשוב גם לשים לב שהנביאים הרבו להתנסח במשפטים שהציבו שתי ברירות בפני שומעיהם, במטרה לחדד את המסר שבפיהם. זו הסיבה שהושע אמר בשם אלוהים, "כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלוהים מעולות" (הושע ו' 6), כשבעצם אלוהים חפץ בשני הדברים – גם בזבח וגם בעולות – ולא רק באחד מהם. אלוהים רוצה שגם נכיר בו וגם בקורבנו.112 זכור שהתורה מתארת את העולות כ"עולה, אישה, ריח ניחוח ליהוה" (למשל ויקרא א' 9), ושהיא מייצגת את המחויבות של המקריב לאלוהים, את ההתמסרות המלאה שלו לאלוהיו.

לקורבן כזה יש ערך רק אם הוא נעשה בלב נכון. זכור גם שאחרי שנוח העלה קורבנות נאמר בתורה, "וירח יהוה את ריח הניחוח, ויאמר יהוה אל ליבו: 'לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי' " (בראשית ח' 21. התנ"ך מכיל עוד שפע של דוגמאות דומות). אין כאן שום דבר שלילי.

אלוהים רצה שעמו יעלה לו קורבנות ועולות – כל עוד הם הובאו מתוך ציות ומתוך גישה של חרטה וחזרה בתשובה. אבל כל עוד המשיכו בני עמו לחיות בחטאם, הם בעצם רימו את עצמם כשחשבו שהקורבנות שלהם ישנו משהו לאלוהים. להיפך, קורבנות כאלה מתועבים בעיניו. הם נראים כשוחד יותר מאשר ביטוי של מסירות ועבודת קודש.

במונחים של ימינו היינו אומרים, "מה הטעם ללכת לבית הכנסת (או לקהילה), לצום, להתפלל ולתת תרומות נדיבות לבניין הקהילה, כל עוד אני צופה בסרטים פורנוגרפיים או מרמה בעבודה? אלוהים שונא את הביקורים האלה בבית הכנסת (או בקהילה) ואת הקורבנות השונים של מי שנוהג כך. הם אינם רצויים בעיניו! הוא רוצה שנציית לו".113

רעיון זה עולה גם מנבואותיו של ישעיהו, בן זמנו של מיכה, שחי לא רחוק מהמקדש. בהשראת רוח אלוהים ניבא ישעיהו:

"שִמעו דבר יהוה, קציני סדום; האזינו תורת אלוהינו, עם עמורה! "למה לי רוב זבחיכם?" יאמר יהוה, "שָׂבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. כי תבואו לֵרָאוֹת פנַי, מי ביקש זאת מידכם? רמוֹס חצרָי! לא תוסיפו הביא מנחת שווא – קטורת תועבה היא לי! חודש ושבת, קרוֹא מִקרא לא אוּכל, אוון ועצָרָה. חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח, נלאיתי נשוא. ובפוֹרישׂכֶם כפיכם אעלים עיני מכם. גם כי תרבו תפילה אינני שומע. ידיכם דמים מלאו. רחצו, היזכו, הסירו רוע מעלליכם מנגד עינָי, חדלו הרֵעָ. לִמדו היטב, דִרשו משפט, אֵשרוּ חָמוֹץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה".

### ישעיהו א' 17-10

כוונתו של ישעיהו ברורה: אלוהים מאס בצביעות של עמו. הוא אומר, "די! אני לא רוצה שתעלו לי עוד קורבנות. אני לא מעוניין בתפילות שלכם, בשבתות ובמועדים שאתם מקפידים עליהם. אני רוצה שתחזרו בתשובה ותנהלו אורח חיים טהור".

האם יעז מישהו להתווכח עם זה – ויהיה זה יהודי משיחי או מסורתי? האם יעז מישהו לקחת את הפסוקים האלה ולטעון כי משתמע מהם שאלוהים אינו מעוניין בקורבנות? שאין עוד טעם בתפילה, בשמירת השבת, המועדים, ראשי החודשים וכן הלאה? ודאי שלא.114 אדם שמעלה קורבן כשליבו מלא חטא מרוקן את הקורבן שלו מכל משמעות ומבאיש את ריחו בעיני ה'. כשידיים טמאות מונפות אל על בתפילה, אלוהים מסתיר את עיניו ואוטם את אוזניו. וכשבני עמו מגיעים למקדש כדי לעבור אותו בעוד ליבם מלא טומאה, אלוהים רואה בנוכחות שלהם מטרד. בעיניו הם רומסים את חצרותיו, וכל ניסיונותיהם להקפיד על טקסים שונים הופכים עליו לטורח.

לעומת זאת, כשהלבבות של בני עמו נכונים לפניו, קורבנותיהם הם כריח ניחוח באפו. כשידיהם נקיות, תפילותיהם ערבות לאוזניו (ראה משלי ט"ו 8. השווה עם כ"ח 9, "מסיר אוזנו משמוע תורה, גם תפילתו תועבה"). דברים דומים אמר אלוהים לירמיהו, "כי יצומו – אינני שומע אל רינתם, וכי יעלו עולה ומנחה – אינני רוצם. כי בחרב וברעב ובדבר אנוכי מכלה אותם" (י"ד 12). כן, לפעמים אלוהים ידחה את הצום שלנו – וכן את התפילות והמנחות שלנו – אם הלבבות שלנו רחוקים ממנו.

מזמור נ"א שופך אור רב על נקודה זו. המזמור, שעוסק כולו בחזרה בתשובה, מיוחס לדוד המלך, שככל הנראה כתב אותו אחרי שנאף עם בת שבע וציווה להרוג את בעלה אוריה. לאחר שדוד הכיר בחטאו והתחנן לרחמיו של אלוהים, הוא קרא, "כי לא תחפוץ זבח, ואתנה; עולה לא תרצה. זבחי אלוהים רוח נשברה. לב נשבר ונדכה, אלוהים, לא תבזה" (נ"א 19-18).

אבל האם המזמור מסתיים בפסוקים אלה? לא ולא. הפסוקים הבאים הם בעצם תפילה, שככל הנראה נוספה בשלב מאוחר יותר בידי מחבר אחר. המזמור מסתיים במילים, "היטיבה ברצונך את ציון, תבנה חומות ירושלים. אז תחפוץ זבחי צדק, עולה וכליל. אז יעלו על מזבחך פרים" (פס' 21-20).115 איזו הצהרה מדהימה!

קורבנות שמובאים לאלוהים בלב טהור וצדיק נחשבים בעיניו לריח ניחוח. קורבנות שמובאים בלב חוטא – או כתחליף לחזרה בתשובה – נחשבים בעיניו לתועבה. רק כך עלינו להבין את דבריו של מחבר מזמור מ', שאומר, "זֶבח ומנחה לא חפצתָ, אוזניים כָּריתָ (פתחת) לי,116 עולה וחטאה לא שאלתָ. אז אמרתי: 'הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי. לעשות רצונך, אלוהַי, חפצתי ותורתך בתוך מֵעַי' " (תהילים מ' 9-7).

נראה שמחבר המזמור זכה להתגלות, כנראה בשעה שהגה בחלקים מסוימים של החומש. כשחשב על מה שנאמר שם בנוגע לקורבנות, הבין שאלוהים בעם מעוניין בחייו, במסירות שלו, במחויבות מלאה מצידו – בניגוד לקורבנות גרידא. לכך התכוון כשאמר, "במגילת ספר כתוב עלי".117 במילים אחרות, "כשאתה מצווה עלי להעלות לך עולות, זבחים ומנחות, הקורבנות האלה מסמלים את חיי שהופקדו בידיך, את הנפש שלי שנשפכה על המזבח שלך. זה הדבר שאתה בעצם מעוניין בו!"118

בברית החדשה שאול משתמש במונחים דומים, "אחַי, בגלל רחמי אלוהים אני מבקש שתמסרו את גופכם קורבן חי, קדוש ורצוי לאלוהים; כך תעבדוהו עבודה שבלב" (רומים י"ב 1).119 לכך התכוון מחבר המזמור כשאמר, "הנה אני אלוהים, מקדיש לך את עצמי כליל!" הוא בהחלט לא התכוון לומר, "יום הכיפורים, על כל הקורבנות הייחודיים לו, כפי שציווה אותם אלוהים למשה, אינו רצוי ליהוה. הקורבנות המיוחדים של חג הסוכות – שאלוהים פירט אותם באריכות – מיותרים בעיניו. הוא אינו מעוניין בקורבנות הטוהרה, התודה, ההקדשה והכפרה שהתורה מרבה לדבר עליהם. לא, הוא מעוניין אך ורק במסירות של הלב". כמובן שלא על כך דיבר המחבר.

הרעיון הזה מופיע גם בירמיהו ו' 29-19, "שִמעִי הארץ, הנה אנוכי מביא רעה אל העם הזה, פרי מחשבותם. כי על דברי לא הקשיבו ותורתי וימאסו בה. למה זה לי לְבוֹנָה מִשבָא תבוא וקנה הטוב מארץ מרחק? עולותיכם לא לרצון, וזבחיכם לא ערבו לי". דוד טאלי, החוקר המשיחי של התנ"ך, כתב:

"במלאכי ג' 4, ירמיהו ו' 20 והושע ט' 4 – הקורבנות אינם נחשבים לרצויים או ללא רצויים בזכות עצמם, אלא בזכות אורח החיים ומידת הציות של אלה שמעלים אותם. לא משנה כמה יקר הוא מחירו של הקורבן (לבונה מיובאת משבא וקנה מארץ רחוקה, ולא משנה מה מספרם של הקורבנות), כל עוד החטא שוכן \[בליבו של המקריב\], הוא אינו ערב לאלוהים.120

כל הדברים האלה מזכירים לנו אמת רוחנית חשובה, שמופיעה פעמים רבות בדבר אלוהים: אפילו דברים רבי חשיבות כמו תפילה, קורבנות, עבודת אלוהים, צום ושמירת השבת והמועדים נחשבים למתועבים בעיני אלוהים אם הם נעשים בלב צבוע ומלא חטא. גם התורה מדברת על כך כשהיא מפרטת את דיני הקורבנות.

כאמור, אלוהים מבהיר שוב ושוב שהקורבנות הם ריח ניחוח באפו, ולא משנה באילו קורבנות מדובר – הקורבנות של החגים, העולות היומיות, המנחות והזבחים. אביא רק דוגמה אחת. בספר במדבר נאמר שאלוהים נתן לעמו את ההנחיות הבאות, "את הכבש אחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים. ועשירית האֵיפָה סולת למנחה בלולה בשמן כַּתִית רביעית ההִין. עולת תמיד העשויה בהר סיני, לריח ניחוח, אישה ליהוה" (במדבר כ"ח 6-4).

מדובר בטקס קדוש. הקורבנות והזבחים היו אמורים להיות חלק חיוני, קדוש ורב הוד בעבודת האלוהים של עם ישראל. כך מלמדת התורה, ואנחנו קוראים כאן שהמצוות האלה ניתנו בהר סיני. אבל אלוהים גם אומר בתורה שאם נחטא לו ונעבוד אלילים, "ונתתי את ערֵיכם חורבה והשִימוֹתִי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם" (ויקרא כ"ו 31). הכל נאמר מראש! הבעיה שהנביאים דיברו עליה הוגדרה היטב בתורה. הבעיה לא היתה הקורבנות והמנחות. החטא הוא הבעיה. הוא טימא את הכל, גם את הקורבנות של עם ישראל, והפך אותם ללא רצויים בעיני אלוהים. כך נאמר בתורת ה'. הדברים שאמרו הנביאים רק הגשימו את מה שכבר נאמר בתורה.

אם כך, אין כל מקום לטענה שאלוהים (או נביאיו) דחו את שיטת הקורבנות שבתורה. אלוהים אינו דוחה את הקורבנות יותר משהוא דוחה תפילה או שמירת שבת. אבל הוא אינו מקבל דבר ממי שליבו רחוק ממנו, ואת האמת הזאת גם ישוע הדגיש. "צבועים!" הוא קרא למנהיגים בימיו, "היטב ניבא עליכם ישעיהו באומרו: 'העם הזה בשפתיו כיבדוני וליבו ריחק ממני, ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה' " (מתי ט"ו 9-7. זהו ציטוט של ישעיהו כ"ט 13). גם המשיח שנא צביעות.121

אם כך, למרות שהתורה מצווה על בני ישראל לשמור את החגים, את ראשי החודשים ואת השבתות, ולהעלות סוגים שונים של קורבנות בשם העם כולו, ובמקרים מסוימים קורבנות של יחיד, אלוהים לא מעוניין בכל הטקסים האלה אם הם נעשים על ידי אדם חוטא וצבוע.

דברים דומים אמר הנביא עמוס, שפעל בממלכה הצפונית. אלוהים אמר דרכו:

"שנאתי, מאסתי חגֵיכֶם ולא אריח בעצרותיכם. כי אם תעלו לי עולות ומנחותיכם לא אֶרצה ושֶלֶם מְרִיאֵיכם לא ביט. הסֵר מעלַי המון שִירֶיך וזִמרת נבליך לא אשמע. ויִגַל כמים משפט, וצדקה כנחל אֵיתן!

### עמוס ה' 24-21

אם עד כה לא הצלחת לעקוב אחר קו המחשבה שלי, הדברים שאומר עכשיו אמורים ליישב את העניין, כי אלוהים מבהיר כאן שהוא דוחה את החגים והעצרות של בני עמו (הכוונה היא גם לשבתות, לראשי החודשים, לחג הפסח והסוכות, ולמועדים האחרים), את העולות והמנחות, את השירים והזמירות. מדוע הוא דחה את כל הביטויים האלה של מסירות ומלאכת קודש? משום שבני ישראל התבוססו בחטאיהם – עבודת אלילים, הפקרות וחוסר צדק – ולכן, כל הטקסים שבהם הם עבדו אותו נתפסו בעיניו כמאוסים.

הוא רצה שהם יקפידו על צדק ועל משפט, על טוהר כפיים, ולא על שירים, טקסים, שבתות וקורבנות. יש לזכור שעבודת האלוהים בממלכה הצפונית היתה מעורבת בעבודה של אלילים אחרים,122 וזה ההסבר לכך שאלוהים לא רצה כל חלק בפעילות הדתית הקנאית שלהם – אפילו כשהעם הביא לו את הקורבנות המובחרים ושר לו את השירים המופלאים ביותר.

"חוסר גילוי הדעת הכולל של שיטת הקורבנות בא לידי ביטוי אנתרופומורפי (האנשה של אלוהים) כשאלוהים אוטם כביכול כמה מחושיו: \[את חוש\] הריח (פס' 21…), הראייה (פס' 22…) והשמיעה (פס' 23…) המייצגים דחייה מקיפה ושלמה.

"טקסיות לשמה, על כל הדרה וכליה, פשוט אינה יכולה להחליף את המעשים המוסריים והאתיים של בני האדם. כשאלה לוקים בחסר, חיים דתיים… הופכים לאחיזת עיניים. יותר מכל דבר אחר \[אלוהים\] דורש משפט וצדקה.123

לכך התכוון עמוס בדבריו, שתואמים כליל את מה שאמרו שאר הנביאים. צ'ארלס לי פיינברג, חוקר יהודי משיחי של הכתובים, מציין:

"מאז ומתמיד היתה לקורבנות חשיבות משנית לציות ולקדושה. ירמיהו, וגם שאר הנביאים, לא תיארו את הקורבנות \[כדבר החשוב ביותר\]. הם לימדו שתורת המוסר חשובה יותר מטקסים. יש משמעות רבה לכך שכאשר מקריאים את ויקרא ו'-ח' בבתי הכנסת, מקריאים במקביל את ההפטרה מירמיהו.124

"רק רגע", אולי תאמר, "לא ציטטתם את כל הקטע מספר עמוס. אם תמשיכו לקרוא, תראו שהוא טען שעם ישראל כלל לא העלה לאלוהים קורבנות במהלך הנדודים במדבר. ובכל זאת אלוהים טיפל בהם לאורך כל הדרך, מה שמוכיח שהקורבנות הם לא דבר כזה גדול. ירמיהו אפילו הרחיק לכת ואמר שמלכתחילה לא היה אלוהים מעוניין בקורבנות שלנו, עוד ביום שבו נתן לנו את התורה".

הבה נקרא את הקטעים האלה:

""הזבחים ומִנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה, בית ישראל? ונשאתם את סִיכּוּת מַלככם, ואת כִּיווּן צלמיכם, כוכב אלוהיכם אשר עשיתם לכם. והגלֵיתי אתכם מֵהלאה לדמשק", אמר יהוה, אלוהי צבאות שמו.

### עמוס ה' 27-25

"כה אמר יהוה צבאות, אלוהי ישראל, "עולותיכם סְפוּ על זבחיכם ואִכלו בשר. כי לא דיברתי את אבותיכם, ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצריים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה ציוויתי אותם לאמור: שִמעו בקולי והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם, והלכתם בכל הדרך אשר אצווה אתכם למען ייטב לכם' ".

### ירמ' ז' 23-21

מה בעצם נאמר בפסוקים אלה? פרופסור אנסון פ' רייני מאוניברסיטת תל אביב, חוקר בעל שם בתחום המקרא והבלשנות השמית, מספק את התובנות הבאות:

"הנביאים בתקופת הבית הראשון גינו את טקסי הקורבנות לעיתים קרובות (עמוס ה' 27-21; הושע ו' 6; מיכה ו' 8-6; ישעיהו א' 17-11; ירמיהו ו' 20; ז' 22-21). הם השוו בין התנהגות צודקת והוגנת, לצד ציות לאלוהים, לבין טקסים דתיים שלא נעשו מתוך הלך רוח מוסרי ואתי ראוי (עמוס ה' 24; מיכה ו' 8; ישעיהו א' 17-16; ירמיהו ז' 23). זו הסיבה שחוקרים רבים הניחו שהנביאים גינו את כל טקסי הקורבנות. \[חוקר הכתובים הקתולי רולנד\] דה ווֹ הוכיח עד כמה מגוחכת מסקנה זו, שכן ישעיהו א' 15 מגנה גם תפילה. והרי איש לא יעלה על דעתו שהנביאים דחו את התפילה \[בצורה גורפת\[; הנביא הוקיע תפילה שנאמרה ללא מחויבות מוסרית נאותה; כך גם לגבי נבואות שהוקיעו טקסים רשמיים. רמיזות דומות במזמורי תהילים, שאפשר לראות בהן דחייה מוחלטת של הקורבנות (לדוגמה מ' 8-7; נ' 15-8) בעצם מייחסות את אותה חשיבות לגישת הלב, כמו שעשו הנביאים. ספרות החוכמה משקפת לפעמים את החשיבות הזאת שיוחסה לערכים מוסריים ואתיים בניגוד לטקסי כהונה ריקים (משלי ט"ו 8; כ"א 3, 27).

"הצהרות אחרות של עמוס (ה' 25) וירמיהו (ז' 22) נתפרשו כאילו שמשתמע מהן שהנביאים לא ידעו דבר על טקסים שבני ישראל ביצעו בתקופת המדבר. דה ווֹ ציין שירמיהו הכיר היטב את דברים י"ב 14-6, וראה בקטע זה את תורת משה. דברי הנביאים נגד קורבנות שהועלו בתקופת המדבר בעצם נועדו להבהיר ששיטת הקורבנות המקורית של בני ישראל לא היתה אמורה להפוך לטקסיות הריקה והצבועה שאפיינה את בני דורם \[של אותם נביאים\]. דרישתו של הושע ל"חסד ולא זבח… דעת ה' מעולות וזבחים" (הושע ו' 6; השווה עם מתי ט' 13; י"ב 7) צריכה ללא ספק להתפרש כהצהרה המבטאת סדרי עדיפויות (השווה עם שמואל א' ט"ו 22). גישת הלב היתה תנאי בסיסי לכל ביטוי טקסי בעל תוקף (ישעיהו כ"ט 13). יסודות זרים שחלחלו לשיטת הקורבנות הישראלית זכו כמובן לגינוי נמרץ מצד הנביאים. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד במקרה של ממלכת ישראל (עמוס ד' 5; הושע ב' 15-13; ד' 13-11; י"ג 2), אבל גם במקרה של ממלכת יהודה (ירמיהו ז' 18-17; יחזקאל ח' ועוד).125

רייני דוחה על הסף שתי השקפות אפשריות, ובצדק: הטענה הראשונה היא שהנביאים דחו כליל את שיטת הקורבנות. והשנייה: הנביאים לא ידעו דבר על הקורבנות שבני ישראל העלו במדבר.126 כמו כן מן הראוי לציין שספר ירמיהו אינו שולל העלאת קורבנות. הנה למשל ירמיהו י"ז 26-24:

""והיה אם שמוֹע תשמעון אלַי", נאום יהוה, "לבלתי הביא מַשָׂא בשערי העיר הזאת ביום השבת ולקדש את יום השבת, לבלתי עשות בה כל מלאכה, ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים יושבים על כיסא דוד. רוכבים ברכב ובסוסים – הֵמָה ושריהם, איש יהודה ויושבי ירושלים, וישבה העיר הזאת לעולם. ובאו מערי יהודה ומסביבות ירושלים ומארץ בנימין ומן השפלה ומן ההר ומן הנגב – מביאים עולה וזבח ומנחה ולבונה ומביאי תודה בית יהוה".

איזו הבטחה נפלאה! ואיזו תזכורת לכך שהנביא לא דחה על הסף את עניין הקורבנות. אדרבה, הנה הבטחה עוד יותר דרמטית שאלוהים נתן לעמו דרך ירמיהו:

"כה אמר יהוה, "עוד ישמע במקום הזה אשר אתם אומרים 'חרב הוא מאין אדם ומאין בהמה' בערי יהודה ובחוצות ירושלים הנשמות מאין אדם ומאין יושב ומאין בהמה – קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול אומרים: 'הודו את יהוה צבאות, כי טוב יהוה, כי לעולם חסדו', מביאים תודה בית יהוה, כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה", אמר יהוה.

### ירמיהו ל"ג 11-10

בעיני ירמיהו, שיקומה של ירושלים היה כרוך גם בשיקומה של עבודת הקורבנות במקדש.

והנה עוד הבטחה לשיקום עבודת הקורבנות, וגם זו יוצאת מתוך הנחה שאלוהים הוא שציווה עליהם, "כי כה אמר יהוה: 'לא יכָּרת לדוד איש יושב על כיסא בית ישראל, ולכוהנים הלוויים לא יכרת איש מלפנַי, מעלה עולה ומקטיר מנחה ועושה זבח כל הימים' " (ירמיהו ל"ג 18-17).

לאור כל הפסוקים האלה אין כל ספק שבפרקים מוקדמים יותר של ספרו ירמיהו לא דחה את הקורבנות.

"אם כך, מדוע הרבנים אינם מסכימים עם העמדה שלכם?"

האמת היא שרבים מהם דווקא כן מסכימים! לדברי ד"ר ג' ה' הרץ, הרב הראשי המנוח של בריטניה והמחבר של הפרשנות האנגלית לתורה ולנביאים שמשמשת בבתי הכנסת הקונסרבטיבים ברחבי העולם, "ירמיהו בשום פנים ואופן לא התנגד לקורבנות, בתנאי שהועלו ברוח נכונה. בתמונת השיקום \[שהוא צייר\] (ירמיהו ל"ג 18) הוא מקדיש את המקום הראוי לעבודת המקדש ולקורבנות שמעלים הכוהנים".127 ולגבי "אי ההבנה הרווחת בעניין גישתם של הנביאים לשיטת הקורבנות" אמר הרץ:

"הנביאים לא ביקשו לשנות או לבטל את ההיבטים החיצוניים של הדת. הם לא היו חסרי כל היגיון עד כדי כך שדרשו שבני אדם יעבדו את אלוהים בלי כל סמלים חיצוניים. אבל הם מחו נגד הנטייה הקטלנית להפוך את הסמלים החיצוניים האלה למהותה של הדת: על הדגש הרב והטפל שיוחס לקורבנות בהשוואה לצדק, רחמים וטוהרה, ובמיוחד על הרשעוּת המפלצתית שליוותה את העלאת הקורבנות.128

הנה דבריו של אברהם יהושע השל, אחד ההוגים היהודים הנכבדים ביותר במאה העשרים:

"קורבנות ואדיקות – על חוסנה ועל היקפה – נכנסים לפעולה היכן שאלוהים נפגש עם האדם. האם יש בזה משהו מסואב ודוחה?

"כמובן שהנביאים לא הוקיעו את הקורבנות עצמם. אילו זה היה המקרה, היה עלינו להסיק שישעיהו התכוון שהעם יחדול מתפילה (א' 15-14). אבל הם כן הכריזו שחוסר צדק מבזה את הקורבן והופך את התפילה למיותרת. בני אדם אינם יכולים להשתיק את זעקותיהם של המדוכאים באמצעות שירה, או לקנות את ליבו של אלוהים באמצעות קורבנות גדולים יותר. הנביאים הוקיעו את השיטה משום שהיא הפכה תחליף לצדקה. ההכרה שלהם בערכה של השיטה היא שגרמה להם להבהיר שיש משהו חשוב יותר מקורבנות…

"אני חוזר, הם \[למשל הנביאים\] גינו תחום מאוד נכבד, שהוא ללא כל ספק קדוש; רוחניות שיש בה גם צורה וגם תוכן, שהיא מוצקה וגם נותנת השראה, אווירה שהיממה את האדם המאמין – טקס מרשים, אפוף מיסתורין, מלוּוה בריח ניחוח, בשירה וברוממות אל. נוכח קדושה כה שובת לב, מי יערער על נוכחות אלוהים בתחומי המקדש?129

כתמיכה בטענותיו מצטט השל את מזמור קל"ב:

נָבואה למשכנותיו, נשתחווה להדום רגליו. קומה יהוה למנוחתך, אתה וארון עוזך. כוהניך ילבשו צדק וחסידיך רננו… כי בחר יהוה בציון, איווה למושב לו. זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי איוויתיה. תהילים קל"ב 9-7, 14-13

אלוהים עצמו בירך את הבאים אל מקדשו, ומחבר המזמור עלץ על הפלא וההוד של החגיגה הקדושה ומלאת השמחה הזאת. הנביאים לא התכחשו לכך. אדרבה, כפי שראינו, חשיבותם הרבה של הקורבנות באותם ימים היא שגרמה להם להוכיח את העם על הניצול לרעה של השיטה. הבה נקשיב שוב לדבריו של השל:

"בקורבן תודה, אלוהים לקח חלק. בקורבן הכפרה אלוהים הוא זה שקיבל את המנחה. טקס ההקרבה איחד את המקריב עם אלוהים. זו היתה הדרך להתחבר לאלוהים, ליצור קשר איתו. האדם שהעלה קורבן מן החי בעצם הציע את עצמו בצורה עקיפה. היה לזה כוח של כפרה…

"קשה לנו לדמיין איזו משמעות היתה לכניסה למקדש או להעלאת קורבן בעיני האדם הקדום. המקדש היה הקדושה הנצחית בהתגלמותה, נס שמתחולל ללא הרף; האלוהי השתקף באוויר והשפיע ברכוֹת, כשהוא מצמצם פערים בין הכאן והעכשיו לבין הנשגב והנעלה. האדם שהעלה קורבן התמזג במסתורי, הגיע לפיסגת ההגשמה: החטא אוּכַּל, האדם הפנה עורף לעצמו, ל"אני" שלו, קדושה הואצלה. האם האדם המודרני יכול לתפוס את החדווה העילאית של אלה שקורבנם עלה על המזבח?

"ואבואה אל מזבח אלוהים, אל אל שמחת גילי. ואודך בכינור אלוהים, אלוהַי."

תהילים מ"ג 4 (השווה עם דברים י"ב 19-18; ל"א 11; שמות ל"ד 24-23; ישעיהו א' 12).130

איזו שמחה – לבוא למקדש ולהעלות קורבן על מזבח אלוהים! איזה תענוג, איזו זכות גדולה, איזה מעשה קדוש. אלה הן אמיתות שעולות מן הכתובים, ואנחנו צריכים לראותן לנגד עינינו בשעה שאנחנו מנתחים ומפרשים את דברי הנביאים לגבי השימוש לרעה שעשו בני דורם בשיטת הקורבנות.

נפנה לפרשנויות שניתנו לירמיהו ז' 23-21, שכן פסוקים אלה עוררו שאלות הן בקרב חוקרים יהודים והן בקרב חוקרים נוצרים/משיחיים. יש כמה גישות לגבי הפסוקים האלה:

1. בעשרת הדיברות אין כל אזכור לקורבנות וזבחים, משום שמוסר קודם לטקסי קורבן, וירמיהו מתייחס בדבריו לעשרת הדיברות (או יותר נכון לפרק אחד קודם – שמות י"ט 5).131
2. כשאלוהים הוציא את עמנו ממצריים, הוא לא דיבר רק על קורבנות וזבחים – בניגוד לרושם שיוצרים בני זמנו של ירמיהו בדגש הרב שהם מייחסים לנושא. הוא דיבר גם על מוסר ועל ציות.132
3. מדובר בהצהרה נבואית אופיינית מוגזמת, שמשמעותה האמיתית היא ש"שיטת הקורבנות המקורית של עם ישראל לא היתה אמורה להפוך למנהג ריק, צבוע ורשמי של בני דורם" (רייני, כמצוטט למעלה).133
4. זוהי תוכחה אמיצה לאלה מבני ישראל שהתורה לא חייבה אותם להעלות "עולה וזבח", אלא רק התירה להם לעשות את זה. התוכחה העוקצנית כלולה במילים של אלוהים, "אכלו בשר", שכן העולה והזבח היו אמורים לעלות כליל באש על המזבח. אלוהים אומר כאן שהעולות והזבחים שלהם אינם רצויים בעיניו בגלל חטאיהם, כך שמוטב כבר שיאכלו את הבשר בעצמם.134

איזו מהן נכונה? העניין נתון לוויכוח, אבל אף אחת מהגישות האלה אינה עוזרת לטיעוניהם של מתנגדי המשיחיות, שכן אף אחת מהן אינה טוענת שאלוהים או נביאיו דוחים על הסף את שיטת הקורבנות והזבחים. אם כך, אפשר לאמץ כל אחת מהגישות הנ"ל. אנחנו יכולים שלא להסכים בעניין זה, ויחד עם זאת להסכים שחשיבותם של הקורבנות לא פחתה מעולם. צ'ארלס פיינברג, שכותב מזווית ראייה נוצרית/משיחית, כתב פרשנות לירמיהו ונתן תוקף לגישה הראשונה שפירטתי למעלה, אף על פי שדגלו בה גדולי הרבנים בכל הדורות.135 אבל אנו מאמינים שחשוב להוסיף הסתייגות לגישה הזאת, כי הקורא הממוצע עלול לחשוב שאלוהים לא נתן לבני ישראל כל הנחיות בנוגע לקורבנות כשהוציא אותם ממצריים. לא כך נאמר בתורה.

בשמות י"ב, בזמן שבני ישראל עדיין היו במצריים – כלומר לפני שניתנו עשרת הדיברות – אלוהים ציווה עליהם לזבוח שה לכל בית, וכך נוסד טקס הפסח השנתי. טקס זה נקבע כחוקת עולם, "לדורותיכם" (ראה במיוחד שמות י"ב 14). בשמות כ' 20, מיד אחרי עשרת הדיברות, אלוהים אומר לעמו, "מזבח אדמה תעשה לי, וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, את צאנך ואת בקרך, בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך, ובירכתי".

מלכתחילה אלוהים דיבר על עולות ושלמים, על זבח ועל קורבנות. בשמות כ'-כ"ד, הפרקים שחוקרים רבים מכנים בשם "ספר הברית" (ראה כ"ד 7), יש עוד שלוש מצוות הקשורות בקורבנות ובזבחים (ראה כ"ב 20, 29; כ"ג 18. ראה גם כ"ד 8-1 וכן טיעון 3.10). אם כך, הקורבנות והזבחים היו בעצם חלק מהתורה שאלוהים נתן לישראל לפני שיצאו ממצריים, וגם אחר כך.

ראוי להביא כאן את הערותיו של הרב ד"ר ה' פרידמן, שמסכמות את עיקרי הפרשנות היהודית המסורתית לירמיהו. אני מביא כאן רק את אותם חלקים מפרשנותו לירמיהו ז' 23-21 שתקפים לגבי הדיון שלנו:

"21. ספו על זבחיכם וגו'. הזבחים נשרפו כליל על המזבח, לעומת הקורבנות האחרים, שחלקם נאכלו על ידי הכוהנים והמקריבים. המשמעות היא שאין כל קדושה בקורבנות אשם. "העולות שאתם מביאים, שהמה כולם כליל – הוסיפו אותם על זבחי שלמיכם ואכלו הבשר. רוצה לומר: הואיל ואין העולות לרצון לפני, למה תפסידו הבשר?' " (רש"י, מצודת דוד, ירמיהו ז כא).

"22. כי לא דיברתי וגו'. הקורבנות היו בעלי חשיבות משנית להתנהגות מוסרית. אבל גם ירמיהו וגם הנביאים האחרים לא התנגדו לקורבנות כמוסד דתי. הדברים האלה עולים בבהירות מהקטע כולו… כמה פרשנים לא יהודים הכירו בכך שהיהדות תמיד יִיחסה חשיבות עליונה למוסר ולא לשמירת מצוות \[וכאן מצוטט שמואל א' ט"ו 22. ראה טיעון 3.8\]. חלק זה של הנביאים נבחר לקריאה \[שבועית בבתי הכנסת\] לצד ויקרא ו'-ח', כהפטרה \[קטע מהנביאים שקשור לפרשת השבוע בתורה\], במטרה להבהיר שאלוהים מעדיף ציות על פני העלאת קורבנות שמכסים על החטא \[וכאן יש התייחסות לפרשנותו של לבוש. שים לב לדברים דומים שאמר פיינברג, ושמצוטטים למעלה\].

"ביום הוציא אותם מארץ מצריים… ההקשר מבהיר שמדובר כאן בהשוואה בין הקורבנות שמעלים על המזבח לבין דיני המוסר שבעשרת הדיברות (פס' 9); ונכון שאין בדיברות כל אזכור לקורבנות. דעת מקרא \[פרשנות רבנית קלאסית\] מציעה משמעות שונה לפסוק 'כי לא דיברתי את אבותיהם… על דברי עולה וזבח', ולפיו, לא הוצאתי אתכם ממצריים כדי שתעלו לי קורבנות, אף על פי שהם חלק בלתי נפרד מעבודת האלוהים.136

הפרשנות הזאת מדברת בעד עצמה, ומדגישה שאפילו לפי הפרשנויות המסורתיות הרגילות הפסוקים האלה אינם תומכים בטיעוניהם של מתנגדי המשיחיות, ואינם מאשרים בהנביאים דחו על הסף את שיטת הקורבנות.

ובנוגע לעמוס ה' 25, אין לי כל בעיה עם הפירוש שלפיו בני ישראל לא העלו קורבנות לאלוהים במהלך הנדודים במדבר, ושלמרות זאת הוא הדריך אותם ושמר עליהם בחסדו. ברור שבני זמנו של עמוס שמו דגש מיסטי כלשהו על הקורבנות, הזבחים, עבודת האלוהים ושמירת השבת והמועדים, כי הם הניחו שכך יוכלו למחות את חטאיהם ואת עוונותיהם ולהתרצות לאלוהים. עמוס הבהיר להם במילים ברורות ביותר שאין בזה כל טעם. הדברים שאמר תואמים כליל את כל מה שקראנו עד כה בספרי הנביאים.137

כפי שראינו, הנביאים ביקשו ליישב את התפיסה המשובשת ואת השימוש לרעה של כל נושא הקורבנות, אבל לא הוקיעו את השיטה עצמה. דברים דומים נאמרים במזמור נ', שם אומר אלוהים:

"שמעה עמי ואדברה,ישראל ואעידה בך: אלוהים, אלוהיך אנוכי לא על זבחיך אוכיחך ועולותיך לנגדי תמיד. לא אקח מביתך פר ממכלאותיך עתודים. כי לי כל חַיתוֹ יער, בהמות בהררי אלף. ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עימדי. אם ארעב לא אומר לך, כי לי תבל ומלואה. האוכַל בשר אבירים ודם עתודים אֶשתה? זְבח לאלוהים תודה ושלם לעליון נדריך. וקראני ביום צרה, אחלצך ותכבדני." תהילים נ' 15-7

אלוהים מציין כאן שעמו מגלה קנאות רבה כשמדובר בהעלאת קורבנות (טענה דומה השמיע ישוע באוזני מנהיגי היהודים בימיו בעניין המעשרות והטקסים שהם כל כך הקפידו עליהם). אבל לא זו היתה הבעיה. הבעיה היתה עם החטאים שלהם (ראה פס' 21-16 באותו מזמור) ועם המחשבה שאיך שהוא, אלוהים זקוק לקורבנות שלהם (כאילו יש בהם להשביע איזה "רעב" שלו). בשום פנים אי אפשר לראות במזמור מתקפה על השיטה כולה. קרא את פס' 14, 15 ו-23. "זבח לאלוהים תודה, ושלם לעליון נדריך. וקראני ביום צרה, אחלצך ותכבדני… זבח תודה יכבדני ושם דרך אראנו בישע אלוהים".

אלוהים מצווה כאן להעלות לו זבח תודה, ואינו מרשיע את מי שנוהג כך. המשמעות של פסוקים אלה ברורה. ברור גם שעד כה לא מצאנו כל תמיכה לטענתם של מתנגדי המשיחיות, שלפיה הנביאים הכריזו בראש חוצות שתפילותיו של החוטא תופסות את מקומם של הקורבנות. להיפך, כפי שראינו, הנביאים הבהירו שאלוהים דוחה גם את התפילה וגם את הקורבן – וכן את שמירת השבת וכל צורה אחרת של עבודת אלוהים – אם הם נעשים על ידי אדם חוטא, שלא חזר בתשובה ולא ביקש מחילה. או כדבריו של הרב הראשי הרץ, "הנביא לא קורא לעם לוותר על הקורבנות, אלא לוותר על המעשים הרעים".138

"אבל", ודאי תאמר, "יש פסוקים אחרים שאומרים מפורשות שהתפילה כן מחליפה קורבנות".

אם כך, לסיום הדיון שלנו נפנה לאותם פסוקים שמבינים אותם כאילו משתמע מהם שתפילה לוקחת את מקומם של הקורבנות. אביא הוכחות מתהילים, מהושע ומתפילתו של שלמה בדברי הימים ב' ז' ובמלכים א' ח'.

בתהילים קמ"א 2 דוד מתפלל, "תיכון תפילתי קטורת לפניך, מַשׁאַת כַּפַּי מנחת ערב". הבקשה ברורה, "אלוהים, קבל את תפילותי בדיוק כפי שקיבלת את הקטורת שהעלו הכוהנים. קבל את כפי הנשואות אליך בדיוק כפי שקיבלת את מנחת הערב של הכוהנים".

אם כך, איך אפשר להבין שהפסוק הזה מלמד שהתפילות "מחליפות את הקורבנות"? מן הפתיח של המזמור נראה שדוד כתב אותו. הרי זה האדם שרצה לבנות מקדש לה', האיש שהכין את כל התוכניות למקדש וצבר הון רב כדי לאפשר לבנו שלמה להתפנות למלאכה (ראה דברי הימים א' כ"ט). זהו אותו דוד שהביא את ארון הברית בחזרה לירושלים, ושהקדיש זמן רב ומאמצים ניכרים כדי להפוך את הטקסים במשכן לחלק מחיי האומה (ראה שם, ט"ו; כ"ח). זהו אותו דוד שהעלה קורבנות לאלוהים בניסיון לעצור את המגיפה (ראה שמואל ב' כ"ד 25; דברי הימים א' כ"א 28-26).

בעצם, היה זה אלוהים עצמו שהורה לדוד להעלות את אותם קורבנות, לפני שעצר את המגיפה:

"וישלח ידו המלאך ירושלים לשחֲתָה, ויינחם יהוה אל הרעה. ויאמר למלאך המשחית בעם, "רַב עתה, הֶרף ידך". ומלאך יהוה היה עם גורן האורנה היבוסי. ויאמר דוד אל יהוה, בראותו את המלאך המכה בעם, ויאמר, "הנה אנוכי חטאתי ואנוכי העוויתי, ואלה הצאן מה עשו? תהי נא ידך בי ובבית אבי". ויבוא גד אל דוד ביום ההוא, ויאמר לו, "עלה, הקֵם ליהוה מזבח בגורן ארניה היבוסי". ויעל דוד כדבר גד, כאשר ציווה יהוה… וייבן שם דוד מזבח ליהוה, ויעל עולות ושלמים. ויעתר יהוה לארץ, ותיעצר המגיפה מעל ישראל.

### שמואל ב' כ"ד 19-16, 25

כמה חשובים היו הקורבנות והעולות! אין ספק שאיש מצאצאיו של דוד – גם במשך מאות בשנים אחרי מותו – לא העלה על דעתו שדוד התכוון שתפילות יכולות להחליף את הקורבנות. היו אלה אותם צאצאים שהשתתפו בנאמנות בעבודת המקדש והעלו שם קורבנות. היה זה על רקע התפאורה של הקורבנות והקטורת שדוד אמר את שאמר במזמור קמ"א.

פסוק זה אינו מלמד שהתפילה מחליפה קורבנות (וגם לא רק את מנחת הערב, שהרי רק עליה מדבר הפסוק). כמו כן אי אפשר לראות בו מסר סודי ששולב בתנ"ך ופוענח רק דורות רבים מאוחר יותר, לאחר שחרב בית המקדש. אילו זה היה כך, יהיה זה רק הוגן לשאול מדוע היהודים ששבו לירושלים, דור אחד לאחר שהבבלים הרסו את הבית הראשון, היו כה נחושים לשקם את המקדש ולחדש את עבודת הקורבנות.

אם התפילה אכן יכלה לקחת את מקומם של הקורבנות, או אם היא נעלה יותר, מדוע היו אבות אבותינו כה להוטים לחדש את עבודת הקורבנות? יתרה מכך, עלינו לשאול מדוע עזרא ונחמיה, וכל מלוויהם, סיכנו את חייהם כדי לבנות את המקדש ולשקם את המזבח. מדוע היה עליהם לטרוח בעניין זה אם אלוהים ממילא הכין דרך טובה יותר (או לפחות דרך חלופית)?139

שמא מצאו מתנגדינו בסיס מוצק יותר בספר הושע? רבי טוביה זינגר, המייצג את עמדתם של מתנגדי המשיחיות, יענה על כך בהן מוחלט. הוא כותב:

"בעצם, בהושע ג' 5-4 הנביא חוזה בדיוק רב שעם ישראל לא יוכל להעלות קורבנות בחלקה האחרון של ההיסטוריה היהודית, עד שיחל העידן המשיחי. "כי ימים רבים ישבו בני ישראל, אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה ואין אפוד ותרפים. אחר ישובו בני ישראל וביקשו את יהוה אלוהיהם ואת דויד מלכם, ופחדו אל יהוה ואל טובו באחרית הימים".

"לפי התנ"ך, הזמן הזה ימשך ימים רבים. ובכל זאת, למרות ההכרזות החוזרות ונשנות של הכנסייה שהצלב של משיחם משמש גם היום כקורבן על חטא, דבריו של הושע התגשמו במדויק, והיום אין לנו כל מערכת של קורבנות מן החי.

"בהתחשב בעוצמה הרוחנית של הנבואה יוצאת הדופן הזו חש הושע צורך לגלות מה יקח את מקומו של המקדש. אם הנביא אומר שעם ישראל יהיה ללא קורבנות במהלך הגלות הארוכה שלהם, עד שיגיעו אחרית הימים, במה אנחנו אמורים להשתמש? איך יוכלו היהודים לכפר על חטאי השוגג בלי קורבן דם במהלך הגלות שלהם? ומה עם כל קורבנות החי שספר ויקרא מדבר עליהם? האם יכולים היהודים להמשיך בלי קורבנות מן החי? הנוצרים טוענים שהם אינם יכולים. התנ"ך אינו מסכים איתם.

"מסיבה זו יש חשיבות רבה למה שנאמר בהושע י"ד 3-2. בשני הפסוקים האלה הושע מגלה לבני עמו האהובים מה אמור להחליף את הקורבנות במהלך הגלות. הנביא מכריז שאלוהים רוצה ש"נשלמה פרים שפתינו". התפילה אמורה להחליף את הקורבנות. בהושע י"ד 3 נאמר, "קחו עימכם דברים ושובו אל יהוה. אמרו אליו: 'כל תישא עוון וקח טוב, ונשלמה פרים שפתינו'". 140

האם יש אמת בטענותיו של רבי זינגר? ודאי שלא. הבה נחזור על הפרשנות שלו ונבדוק את המשמעות של הושע י"ד וג'.

ראשית, די טבעי להבין את הושע י"ד 3-2 כדימוי, בדיוק כמו במקרה של מזמור קמ"א 2, שם דוד מבקש, כפי שראינו, שתפילתו תתקבל לפני אלוהים בדומה לקטורת ושמשא כפיו יתקבל כמנחת הערב של הכוהנים. אם כך, גם אם מאמצים את התרגום היהודי המסורתי, עמו של אלוהים היה יכול לומר, "נשלם את הנדרים שיצאו משפתינו כאילו הם היו פרים שעולים על המזבח". האיגרת שכלולה בברית החדשה ונועדה ליהודים משיחיים (שנקראת האיגרת לעברים) מתייחסת לדימויים שבפסוק זה, "לכן בכל עת נקריבה בתיווכו זבח תודה לאלוהים, כלומר, פרי שפתיים המודות לשמו" (עברים י"ג 15).

שנית, וחשוב יותר, יש קושי עם הפירושים השונים שניתנו להושע י"ד 3. הפירוש המילולי בעברית של ימינו יהיה, "שא את כל עוונותינו (מחל להם) וקח טוב, ואנחנו נשלם פרים עבור שפתינו". יש חוקרים יהודים (כמו רוברט גורדיס),141 המציעים להשתמש כאן בתרגום היהודי הקדום ביותר של הפסוק, כלומר בתרגום השבעים, ולקרוא את המילה "פרים" כ"פירות", וכך להפריך את הטיעון האנטי משיחי.142 יותר מכך, עיון זהיר בטקסט מבהיר – גם אם לא נוגעים במילה "פרים" – שלפסוק אין כל קשר להעלאת קורבנות, היות שהפועל "שילם" אינו משמש בשום מקום בתנ"ך בהקשר של העלאת קורבן מן החי.

השימוש הרווח שלו הוא בהקשר של נדרים. המשמעות שלו היא "להגשים, להשלים, לשלם, לפתות, לגמול". הפועל מופיע לדוגמה בקהלת ה' 3, "כאשר תידור נדר לאלוהים, אל תאחר לשלמו, כי אין חפץ בכסילים. את אשר תידור – שלם". אם כך, הכוונה המקורית של הפסוק בהושע היא, "נשלמה את הנדרים שביטאו שפתינו", בניגוד ל"נחליף את מה שביטאו שפתינו בקורבנות מן החי".143

כל הדברים האלה אמורים לספק לנו חומר למחשבה, כי קשה להאמין – אם להתבטא במתינות – שאלוהים יתלה בפסוק אחד בלבד התגלות עיקרית, מהותית, שמפריכה את התורה, במיוחד כשהדקדוק של הפסוק הזה אינו ברור דיו, ובכל מקרה כשהוא אינו אומר את מה שמתנגדי המשיחיות מייחסים לו.144

שלישית, יש טעות מרה בשימוש שעושה רבי זינגר בהושע ג'. הטעות עולה בבירור מכך שהוא לא כלל את פסוק המפתח מהושע. זכור שלדבריו, לפי הושע ג' 5-4, "עם ישראל לא יוכל להעלות קורבנות בחלקה האחרון של ההיסטוריה היהודית, עד שיתחיל העידן המשיחי". לפי הפירוש הזה, הושע ג' 5 מתאר את אחרית הימים האלה, כשעם ישראל ישוב להעלות קורבנות וישוב להמליך על עצמו מלך, "אחר ישובו בני ישראל וביקשו את יהוה אלוהיהם ואת דויד מלכם, ופחדו אל יהוה ואל טובו באחרית הימים".

רבי זינגר מסביר כי הנביא מכריז שבמהלך התקופה הזאת "אלוהי צבאות 'יחליף בקורבנות את פרי שפתינו'. התפילה אמורה להחליף את שיטת הקורבנות". הוא אומר את הדברים האלה על סמך הושע י"ד 3-2, אבל בעצם לא מצטט את פסוק 2, שם נאמר, "שובה ישראל עד יהוה אלוהיך, כי כשלת בעוונך!" וזה הפסוק שמוביל למילים "קחו עימכם דברים…"

אם כך, הושע י"ד מדבר על סוף התקופה שעליה מדובר בג' 5-4, התקופה שבה עם ישראל ישוב לאלוהים, התקופה שבה העולות והקורבנות ישובו להיות חלק מחיי העם. קרא שוב את פס' 5, "אחר ישובו בני ישראל וביקשו את יהוה אלוהיהם ואת דויד מלכם", והשווה עם י"ד 3-2, "שובה ישראל עד יהוה אלוהיך… קחו עימכם דברים ושובו אל יהוה". המשך לקרוא את מה הנאמר בפסוקים הבאים:

"אֶרפָּא משובתם, אוהבֵם נדבה, כי שב אפי ממנו. אהיה כטל לישראל, יפרח כשושנה, ויַךְ שורשיו כלבנון. ילכו יונקותיו ויהי כַּזַית הודו וריח לו כלבנון. ישובו יושבֵי בצילו, יחיו דגן ויפרחו כגפן, זִכרוֹ כיין לבנון. הושע י"ד 8-5

איזה תיאור מופלא! קשה לראות בו תיאור של עם ישראל בגלות, כשהוא רחוק מהמקדש ומשולל כל יכולת להעלות קורבנות. התמונה הזאת מציירת את עם ישראל לאחר שיקומו, לאחר שזכה לברכה מדהימה מאלוהים. הרבה יהודים מסורתיים רואים בפסוקים אלה תיאור של העידן המשיחי, העידן שבו יבנה בית מקדש שלישי, על מנחותיו וקורבנותיו.145 אם כך, מה שנאמר בנושא מנוגד למה שרבי זינגר מייחס לו. בניגוד לטענה, שלפיה "הנביאים מכריזים בראש חוצות באוזני העם שתפילה כנה של חוטא מלא חרטה מחליפה את הקורבנות", ראינו שלא רק שהנביאים לא אמרו זאת "בראש חוצות". הם לא הכריזו זאת כלל.146

אבל יש עוד פסוק נוסף שמשמש בידי רבי זינגר ומתנגדים אחרים של המשיחיות. קטע זה לקוח מתפילתו של שלמה, המתועדת בדברי הימים ב' ו' ומלכים א' ח'. מעניין שתשובתו של ישוע לתפילה הזאת שימשה בידי רבנים בתלמוד כדי להצדיק את עמדתם, שלפיה התפילה מחליפה קורבן. באנציקלופדיה יודאייקה נאמר, "אחרי חורבן המקדש והפסקת הקורבנות הכריזו הרבנים: 'תפילה, צדקה ותשובה… מבטלין את הגזירה' ",147 והם מבססים את עמדתם על פסוק אחד, מדברי הימים ב' ז' 14, שם אלוהים אומר לשלמה, "ו\[אם\] יכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם, ויתפללו ויבקשו פני, וישובו מדרכיהם הרעים – ואני אשמע מן השמים ואסלח לחטאתם וארפא את ארצם".

#### רבי זינגר כותב בנוגע לתפיסה התלמודית הזאת:

"הנביאים אף פעם לא הורו ליהודים לעבוד משיח צלוב כלשהו או איזה אל למחצה. גם הכתובים בשום מקום אינם אומרים לנו שאדם צדיק יכול למות ככפרה על חטאי הרשעים. מסר כזה אינו תואם כלל את כתבי הקודש היהודים \[האמת היא שהמסר הזה נמצא גם בתנ"ך וגם בתלמוד. ראה טיעון 3.15\]. אדרבה, שפתיו של החוטא הן שאמורות להפוך לפרים שמשלמים את מחיר החטא.

"המלך שלמה מעיד על כך. במלכים א' ח' 50-46 \[שהוא המקבילה של דברי הימים ב' ו' 40-36\] שלמה המלך מנבא לעמו נבואה מדהימה במהלך חנוכת המקדש הראשון, שבנייתו אך הושלמה. בדרשת החנוכה שנשא שלמה המלך הוא מזהיר שיום יבוא, והעם היהודי יוגלה מעל אדמת ישראל לארצות אויב, רחוקות או קרובות. במהלך הגלות הם יבקשו לחזור בתשובה מחטאיהם. שלמה המלך מכריז שאז הם יפנו לעבר ירושלים מהגולה, יתוודו על חטאיהם, ואלוהים ישמע את תפילתם "מן השמים" ויסלח לעמו.

"בנבואתו של שלמה המלך אין כל אזכור לצלב או למשיח מת.148 רק תפילה כנה וחזרה בתשובה של חוטא שמתחרט על מעשיו יכולה לספק כפרה שלמה. אף על פי שבמונחים נוצריים נחשב המסר של שלמה המלך לבלתי אפשרי מבחינה תיאולוגית, הוא עומד בלב ליבה של התפיסה היהודית בנוגע לכפרה לכל אורך הגלות הממושכת והמרה.149

"טוב", תאמר, "נראה שיש תימוכין לגישה שלי, שכן הפסוקים האלה מבהירים שבזמן שבני ישראל יהיו בגולה – כלומר בלי בית מקדש ובלי קורבנות – די בתפילות שהם יכוונו לעבר המקדש. אלוהים יסלח להם אם יחזרו בתשובה ויבקשו מחילה, גם בלי להעלות לו קורבנות כלשהם".

אתה בטוח? האם קראת את הפסוקים האלה בהקשרם? יותר מששלמה מדבר כאן על תקופה שבה לא יהיה בית מקדש ולא יהיו קורבנות, הוא יוצא מתוך הנחה שהמקדש יעמוד ושקורבנות יועלו. זאת הסיבה שהוא מייחס חשיבות כה רבה לתפילה שמכוונת לעבר המקדש. הרבנים ידעו היטב שחורבן המקדש הבהיר שמשהו השתבש, ולכן קראו לעם להתפלל לשיקומו. התפילות האלה נאמרות מדי יום על ידי יהודים שומרי מסורת ברחבי העולם. אחת מהן חשובה במיוחד, והיא מופיעה בסוף תפילת שמונה עשרה, תפילת עמידה, "רְצֵה ה' אלוהינו בעמך ישראל ולתפילתם שְעֵה, והשֵב העבודה לדביר ביתך, ואישֵי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון, ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך".150

#### גם התפילה הבאה נאמרת מדי יום במסגרת תפילת שחרית:

"יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו, שתרחם עלינו ותכפר עלינו על כל חטאינו ותסלח לנו על עוונותינו ותמחל לנו על כל פשעינו, ותבנה בית המקדש במהרה בימינו, ונקריב לפניך קורבן התמיד שיכפר בעדנו כמו שכתבת עלינו בתורתך על ידי משה עבדך מפי כבודך, כאמור… \[וכאן מצטט הסידור מבמדבר כ"ח 8-1\].

אם כך, הרבנים לא בדיוק לימדו שהתפילה מחליפה קורבנות. אדרבה, הם ערגו ליום שבו הם יוכלו לשוב ולהעלות אותם. באחת מהערות השוליים של סידור התפילה באנגלית נאמר, "אנחנו עומדים 'להעלות' את הקורבנות שלנו, כבעבר. אבל לפני כן אנחנו אומרים תפילה קצרה, שאלוהים ישים קץ לגלות ויאפשר לנו להעלות קורבנות אמיתיים, ולא רק את התפילות שלוקחות את מקומם".151 אפילו סידור התפילה מכיר בחשיבותם של הקורבנות במקדש.

נקרא עכשיו בדברי הימים ב' ז' את תשובתו של אלוהים לתפילת שלמה (התפילה שרבי זינגר רואה בה "נבואה מדהימה" ו"דרשת חנוכה"). הנקודות החשובות בטקסט הודגשו על ידי הטיה:

"ויכל שלמה את בית יהוה ואת בית המלך, ואת כל הבא על לב שלמה לעשות בבית יהוה ובביתו הצליח, ויֵרָא יהוה אל שלמה בלילה ויאמר לו, "שמעתי את תפילתך ובחרתי במקום הזה לי לבית זבח. הן אעצור השמים ולא יהיה מטר, והן אצווה על חגב לאכול הארץ, ואם אשלח דֶבר בעמי, וייכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם, ויתפללו ויבקשו פני וישובו מדרכיהם הרעים – ואני אשמע מן השמים ואסלח לחטאתם וארפא את ארצם. עתה עינַי יהיו פתוחות ואוזנַי קשובות לתפילת המקום הזה. ועתה בחרתי והקדשתי את הבית הזה להיות שמי שם עד עולם, והיו עינַי וליבי שם כל הימים. ואתה, אם תלך לפנַי כאשר הלך דויד אביך, ולעשות ככל אשר ציוויתיך וחוקַי ומשפטַי תשמור – והקימותי את כיסא מלכותך כאשר כרתי לדויד אביך לאמור: 'לא יכרת לך איש מושל בישראל'. ואם תשובון אתם, ועזבתם חוקותַי ומצוותַי אשר נתתי לפניכם, והלכתם ועבדתם אלוהים אחרים והשתחוויתם להם – ונתשתים מעל אדמתי אשר נתתי להם. ואת הבית הזה אשר הקדשתי לשמי אשליך מעל פנַי ואתננו למשל ולשנינה בכל העמים. והבית הזה אשר היה עליון לכל עובר – עליו יִשׁוֹם ואמר: 'במה עשה יהוה ככה לארץ הזאת ולבית הזה?' ואמרו: 'על אשר עזבו את יהוה אלוהי אבותיהם אשר הוציאם מארץ מצריים, ויחזיקו באלוהים אחרים וישתחוו להם ויעבדום. על כן הביא עליהם את כל הרעה הזאת' ".

### דברי הימים ב' ז' 22-11

נתקדם צעד אחר צעד. ראשית עלינו לזכור שתפילתו של שלמה נאמרה במהלך חנוכת המקדש. בתגובה לתפילה זו התגלה לו אלוהים ואמר, "שמעתי את תפילתך, ובחרתי במקום הזה לי לבית זבח". העובדה הזאת, שאלוהים בחר בבית המקדש כבית זבח, כמקום שבו יועלו לו קורבנות, היא שמובילה להבטחה המפורסמת בפס' 14, "וייכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם, ויתפללו ויבקשו פנַי וישובו מדרכיהם הרעים – ואני אשמע מן השמים ואסלח לחטאתם וארפא את ארצם". אבל זהו הפסוק שהתלמוד מצטט על מנת להוכיח שכאשר בית המקדש לא יעמוד על תילו, יחליפו תפילה, תשובה וצדקה את הזבח, את הקורבנות. מדהים, לא? פסוק שמבוסס על כך שאלוהים מדגיש את מרכזיותם של הקורבנות שמועלים במקדש משמש כדי להוכיח שיש תחליף לקורבנות האלה.152

ואין זה הכל. הפסוקים שזה עתה קראנו מבהירים שתפילתו של שלמה תיענה כל עוד המקדש עומד על תילו. אבל אם בני ישראל ירחיקו לכת בחטאיהם יעקור אותם אלוהים מעל אדמתם ויהרוס את המקדש שהוקדש לשמו.153 אם כך, במקום שהמקדש שחרב יהיה מושא להערצה וכבוד, הוא יהפוך למושא ללעג ולשנינה, אות לעמי הנכר שבני ישראל "עזבו את יהוה אלוהי אבותיהם אשר הוציאם מארץ מצריים, ויחזיקו באלוהים אחרים וישתחוו להם ויעבדום. על כן הביא עליהם את כל הרעה הזאת".

חורבנו של המקדש יהיה אות לכך שאלוהים שפט את עמו. הוא יעיד על כך שאלוהים דחה באופן זמני את ישראל כעם.154 סביר להניח שבתקופות כאלה היו מילותיו של המשורר על שפתי רבים, "עורה! למה תישן אדוני? הקיצה, אל תזנח לנצח. למה פניך תסתיר, תשכח עוניינו ולחצנו?" (תהילים מ"ד 25-24). אכן, הכאב, הצער והבושה היו כמעט בלתי נסבלים.

הנה התשובה שהתנ"ך עצמו מספק בספר איכה בעניין חורבן הבית הראשון:

"חטא חטאה ירושלים, על כן לנידה היתה. כל מְכַבּדיה הזילוה, כי ראו ערוותה. גם היא נאנחה ותשוב אחור…פרשה ציון בידיה, אין מנחם לה. ציווה ה' ליעקב סביביו צריו, היתה ירושלים לנידה ביניהם…

"היה אדוני כאויב, בילע ישראל. בילע כל ארמנותיה, שיחֵת מבצריו. וירב בבת יהודה תאניה ואניה. ויחמוס כגן שוכו, שיחֵת מועדו. שכח ה' בציון מועד ושבת, וינאץ בזעם אפו מלך וכוהן. זנח אדוני מזבחו, ניאר מקדשו, הסגיר ביד אויב חומת ארמנותיה, קול נתנו בבית ה' כיום מועד… עשה ה' אשר זמם בצע, אמרתו אשר ציווה מימי קדם. הרס ולא חמל. וישמח עלייך אויב, הרים קרן צרייך.

### איכה א' 8, 17; ב' 7-5, 17 155

לאור תיאורים כאלה יש לראות בשימוש שהתלמוד עושה בדברי הימים ב' ז' 14 הטעיה במקרה הטוב, וחוצפה במקרה הרע, שכן הרבנים והחכמים טענו שתפילה החליפה את הקורבנות מיד אחרי חורבן המקדש. דבר זה מזכיר את מה שאמרו בני ישראל מאות שנים קודם לכן, כשלא הבינו שמשפט אלוהים ניחת עליהם. הם אמרו אז, "לבֵנים נפלו וגזית נִבנה; שקמים גדעו וארזים נחליף" (ישעיהו ט' 9).

כלומר, אם נפלו הלבנים נבנה במקומן באבני גזית. ואם נגדעו השקמים, נחליף אותן בארזים. או במונחים של היום, "המקדש חרב, הבה נמצא לו תחליף!"156 אדרבה, לאחר שבית המקדש חרב לא היתה לעם כל דרך לכפר על חטאיו. אם כך, או שהמשיח כבר בא והגשים את המטרה שלשמה הועלו קורבנות, או שבתור עם אין לנו כל כפרה.157

בהקשר זה יש מסורת מעניינת בפרשנות של רש"י לבראשית ט"ו 6 ("ו\[אברהם\] האמין בה' ויחשבה לו צדקה"). רש"י מסביר:

והאמין בה' – לא שאל לו אות על זאת, אבל על ירושת הארץ שאל לו אות, ואמר \[אברהם\] לו (לאלוהים), "במה אדע?" ויחשבה לו צדקה – הקב"ה חשבה לאברם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו. דבר (הסבר) אחר: \[בשאלה\] "במה אדע?", לא שאל לו \[אברהם\] אות אלא אמר לפניו, "הודיעני באיזה זכות יתקיימו \[צאצאַי\] בה (בארץ)?". אמר לו הקב"ה, "בזכות הקורבנות".158

מדהים! צאצאיו של אברהם יוכלו להישאר בארץ המובטחת בזכות הקורבנות. הפרשנות הזאת רק מלמדת עד כמה חשובים היו הקורבנות בתפיסה היהודית מסורתית.

אין כל פלא שחלק מהרבנים בתלמוד היו מודעים היטב להשלכות המלאות של חורבן המקדש. זו הסיבה שהם הצהירו שמיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה והוקמה חומת ברזל בין ישראל לבין אביהם שבשמים (בבלי, ברכות לב ב, ביחס ליחזקאל ד' 3). הם לימדו שמאז שחרבו ירושלים והמקדש לא חלף יום שלא היתה בו קללה (ראה מדרש תהילים ט ז; מדרש תנחומא \[בובר\] פרשת תצווה י), ושלא תהיה כל שמחה בנוכחות אלוהים עד שירושלים תיבנה ועם ישראל יחזור "לתוכה" (ראה מדרש זוטא – איכה \[בובר\], פרשה א). ולמרות זאת, ההשקפה הרבנית שהפכה לנורמטיבית היא זו שגורסת שעם חורבן הבית החליפה התפילה את הקורבנות.

למרבה הצער היו בתולדות עמנו תקופות שבהן סירב אלוהים לסלוח לנו כעם. הנה הדברים שהוא שם בפי ירמיהו זמן קצר לפני חורבן הבית, "ואתה, אל תתפלל בעד העם הזה ואל תישא בעדם רינה ותפילה, ואל תפגע בי. כי אינני שומע אותך" (ירמיהו ז' 16). "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תישא בעדם רינה ותפילה, כי אינני שומע בעת קוראם אלי בעד רעתם" (שם, י"א 14). "ויאמר ה' אלי: 'אל תתפלל בעד העם הזה לטובה. כי יצומו, אינני שומע אל רינתם, וכי יעלו עולה ומנחה, אינני רוצם. כי בחרב וברעב ובדֶבר אנוכי מכלה אותם' " (שם, י"ד 2-1).

כמה נואש הוא הטיעון של מתנגדינו, לפיו אלוהים קבע שמאז חורבן הבית התפילה מחליפה את הקורבנות. בית המקדש חרב בגלל חטאי העם, חטאים שציערו את אלוהים עד כדי כך שאמר, "עד כאן! שום תפילה, שום קורבן ושום צום לא יוכלו לעצור אותי. אני אדחה את העיר ואת המקדש, אביא משפט על עמי ואגרש אותם מעל פני". כמה מגוחך לומר, "עכשיו, משהמקדש חרב ואיננו יכולים להעלות עוד קורבנות, אלוהים יקבל במקומם את תפילותינו". להיפך, אפילו בשנים האחרונות לקיומו של הבית הראשון, כשעדיין הועלו קורבנות על פי הדינים המפורטים בתורה סירב אלוהים לשמוע את תפילותינו ולחון אותנו בזכותן. על אחת כמה וכמה הוא ינהג כך לאחר שהמקדש חרב ברוב זעמו.

בתור יהודים עלינו להבין שהיו בתולדות עמנו תקופות שבהן לא הובטחה לנו כל כפרה כעם, וזאת בשל חטאינו. אפילו התלמוד מציין שלפני שחרב הבית השני, במשך ארבעים שנה אלוהים לא קיבל את הקורבנות שהועלו לו ביום הכיפורים (ראה בבלי, יומא לט ב).159 איך אמור יהודי דתי להרגיש לאור הדברים האלה? ואיך היה יהודי ירא שמים אמור להרגיש לאחר שחרב המקדש? כל עוד עמד המקדש על תילו לפחות היתה איזו תקווה שחטאי העם יכופרו, ולא משנה כמה נוראים הם היו. אבל לאחר החורבן היה זה כאילו אלוהים טרק את הדלת בפני החסד והרחמים הלאומיים.

כמה מפחיד וטראומתי היה חורבן המקדש עבור עמנו,160 וכמה קל להבין מדוע ניסו מנהיגי העם לחבר איך שהוא את החלקים, להיאחז בשברי תקווה רוחנית ולהכריז שהתפילה תחליף את הקורבנות. אבל ההכרזה הזאת לא יכלה לסלק את היאוש ואת העובדה שבני עמנו ידעו שאלוהים דחה אותם.

שים לב לתחינה שכלולה בתפילת שחרית בסידור. התחינה מכירה בכך שהמקדש חרב "בשל חטאינו", אבל אחר כך מופיעה בקשה שאלוהים יקבל את התפילה במקום הקורבנות. הסידור מצטט מהושע י"ד 2 – פסוק שאם מפרשים אותו נכונה (ראה למעלה) מבינים שהוא אינו מספק כל אסמכתא לאמונה שהתפילה מחליפה קורבנות. זוהי התחינה שיהודים מסורתיים ברחבי העולם כולו נושאים מדי בוקר לאלוהים זה למעלה מאלף וחמש מאות שנה:

ריבון העולמים, אלוהי האלוהים ואדוני האדונים: אתה ציוויתנו להקריב קורבן התמיד במועדו ולהיות כוהנים בעבודתם ולוויים בדוכנם וישראל במעמדם. ועתה, בעוונותינו חרב בית המקדש ובוּטל \[קורבן\] התמיד. ואין לנו לא כוהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו ולא ישראל במעמדו. ואתה אמרת, "וּנשלמה פָּרים שפתינו". לכן יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שיהא שיח שפתותינו זה חשוב ומקובל ומרוצה לפניך, כאילו הקרבנו קורבן התמיד במועדו ובמקומו וכהלכתו.161

האם אתה מודע להבלותה של התפילה הזאת, במיוחד כשמבינים שאחריה מצוטט פרק ה ממסכת זבחים במשנה, המפרט בדקדקנות את דיני הקורבנות שיש להעלות על המזבח? זוהי עוד הכרה בכך שחורבן המקדש מעיד שמשהו נורא קרה, שמשהו בסיסי השתבש, ושלכן אין כל ביטחון שאלוהים יהיה מוכן לקבל את תפילות עמו כתחליף לקורבנות. האם אתה מבין שאין שום ודאות שאלוהים ישמע תפילה כזו?162 למען האמת, תפילות רבות שכלולות בסידור מעבירות מסר דומה – לפעמים ברור ולפעמים מעורפל – שמשהו חסר במערכת היחסים של ישראל עם אלוהיו, למרות כל ההבטחות שכלולות בברית, שגם הן חלק בלתי נפרד מהסידור. תחינות מעומק הלב לחסד ורחמים מופיעות כמעט בכל עמוד. לדוגמה "ברכת שומע תפילה" – הברכה השש עשרה בתפילת שמונה עשרה, המתחננת שתפילותינו ישָמעו:

שמע קולנו, ה' אלוהינו, חוס ורחם עלינו. וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו, כי אל שומע תפילות ותחנונים אתה. ומלפניך, מלכנו, רֵיקָם אל תשיבנו, כי אתה שומע תפילת עמך ישראל ברחמים. ברוך אתה, ה', שומע תפילה.163

אם יצא לך לומר את התפילות האלה ולבקש מאלוהים שלא ישיב את פניך ריקם, גם אתה חשת במחסום, בחומה שחצצה בינך כיהודי לבין אלוהי אבותינו. אולי גם אתה הרגשת שמשהו מנותק במישור הרוחני אבל לא ידעת מהו. האם יתכן שחשת שאין לך כל דרך לכפר על חטאיך, ושכל התפילות שבעולם לא יקחו את מקומם של קורבנות הדם? האם יתכן שהרגשת שאתה מתפלל מדי יום בשל היותך חלק מהעם היהודי, עם שעדיין מפוזר בגולה, עם שיש לו כבר מדינה אבל אין לו מקדש, עם שעדיין ממתין לרמז כלשהו לבוא המשיח – אף על פי שהוא ציפה לו לפני מאות בשנים?

אני מציע שתקדיש לנושא הזה של קורבנות וכפרה מחשבה עמוקה. בטיעונים הבאים אדבר על מרכזיותם של הדם והכפרה בכתובים, ואראה איך מותו של ישוע מספק את הדרישות של כפרה זו. אחר כך אתייחס לשאלה: אם מותו של ישוע שילם את המחיר המלא על חטאינו, מדוע בכל זאת ניבאו חלק מהנביאים על הקמת בית שלישי שגם בו יוקרבו קורבנות? כמו כן נעיין בכמה נושאים הקשורים לזה, כולל השאלה איך זה שגויים זכו לסליחה עוד לפני שישוע שילם את המחיר בחייו.

בשלב זה דבר אחד ברור: אין אף פסוק אחד בתנ"ך שמכריז שהנביאים התכחשו לשיטת הקורבנות, או שהתפילה משמשת תחליף לקורבנות.
104\. חשיבותם של הקורבנות והזבחים במסגרת עבודת אלוהים מתוארת בעזרא ד' 2-1, "וישמעו צרי יהודה ובנימין כי בני הגולה בונים היכל ליהוה אלוהי ישראל. וייגשו אל זרובבל ואל ראשי האבות, ויאמרו להם: 'נבנה עימכם, כי ככם (כמוכם) נדרוש לאלוהיכם ולא (ולו) אנחנו זובחים מימי אסרחדן מלך אשור המעלה אותנו פה' ". כך היה מקובל בעולם הקדום. ראה גם שופטים ו' 24-17; י"ג 21-1. מיכאל א' סטון, פרופסור באוניברסיטה העברית, מאמין שגם אחרי חורבן המקדש בידי נבוכדנאצר "נותרה בירושלים כת כלשהי שהקפידה להעלות קורבנות" (ראה ירמיהו מ"א 6-5). הוא מזכיר גם את העובדה הידועה שכמה מהיהודים בגולה הקימו מקדשים והעלו קורבנות במקומות מגוריהם (העדות הטובה ביותר היא זו של היהודים באלפנטינה שבדרום מצריים). ראה את מאמרו"REACTIONS TO DESTRUCTION OF THE SECOND TEMPLE: THEOLOGY, PERCEPTIOM AND CONVERSION", JOURNAL FOR THE STUDY OF JUDAISM 12 (1981): 194-204 (כאן ציטטתי מעמודים 195-194). אני רוצה להודות בנקודה זו לידידי ד"ר פיל מילר, הספרן הראשי ב-HEBREW UNION COLLEGE AND JEWISH INSTITUTE OF RELIGION בניו יורק, שצילם ופיקסס אלי את המאמר בתוך יומיים מרגע שביקשתי זאת ממנו. הצוות שלו עזר לי לאתר מקורות מפתח נוספים, שנדרשו לי לצורך כתיבת הכרך הראשון.
105\. ראה כרך 1, טיעון 1.11 (הכרך עדיין לא ראה אור בעברית).
106\. לצורך השוואה, בתורה יש בסך הכל ארבעים ושבע התייחסויות לשבת. לעומת זאת יש בה שלושים ושתיים התייחסויות לקורבנות כאל ריח ניחוח. סך כל מספר האזכורים של קורבנות בחומש מגמד את מספר ההתייחסויות לשבת.
107\. ישוע עשה את זה גם בתוקף תפקידו ככוהן הגדול שלנו. ראה שוב טיעון 3.15, ומידע נוסף בכרך 3, טיעון 4.1 (הכרך עדיין לא ראה אור בעברית).
108\. תרגום חופשי של עזרא ה' 2-1 מארמית, "והתנבי חגי נביאה וזכריה בר עדוא נביאיא על יהודיא די ביהוד ובירושלים, בשם אלוה ישראל עליהון. באדין קמו זרובבל בר שאלתיאל וישוע בר יוצדק ושריו למבנא בית אלוהא די בירושלים, ועימהון נביאיא די אלהא, מסעדין להון".
109\. רבי טוביה זינגר. את הדברים מצאתי באתר שלו באינטרנט,WWW.OUTREACHJUDAISM.ORG/SIN.HTML.
110\. ראוי לציין שיש חוקרי מקרא ליברליים (יהודים ונוצרים גם יחד), הטוענים שהנביאים כן התנגדו לשיטת הקורבנות, ושהספרות הנבואית קדמה לתורה (שנתפסת כהנחיות מאוחרות יותר לכוהנים). כזאת היתה ההשקפה הקלאסית ורבת ההשפעה של יוליוס וולהאוזן, JULIUS WELLHAUSEN, PROLEGOMENA TO THE HISTORY OF ANCIENT ISRAEL (GLOUCESTER, MASS.: PETER SMITH, 1973), שאומצה על ידי רבים בשנים שאחר כך, אם כי בשנים האחרונות החלו לזנוח אותה. ראה למשל ROBERT P. GORDON, ED., THE PLACE IS TOO SMALL FOR US: THE ISRAELITE PROPHETS IN RECENT SCHOLARSHIP (WINONA LAKE, IND.: EISENBRAUNS, 1995), 9-12.
111\. ראה כרך 3, טיעון 5.28 (הכרך עדיין לא ראה אור בעברית).
112\. בעניין השימוש שהרבנים עושים בהושע ו' 6 כדי להוכיח שמעשי חסד וצדקה יכולים להחליף את מקומם של הקורבנות, ראה טיעון 3.10. כמובן, אם זו היתה כוונתו של הושע, מוזר שהוא אמר את הדברים האלה בשם אלוהים בזמן שהמקדש בירושלים עדיין עמד על תילו ושימש גם את שבטי ישראל שגרו בצפון הארץ. איזו משמעות יכלו לייחס לפסוק זה שומעיו היהודים, שחיו בארץ ישראל בימי בית שני?
113\. ראה פרטים נוספים בטיעון 3.8.
114\. וויליאם האלאדי מספר שהחוקר הקתולי רולנד דה ווֹ (ROLAND DE VAUX) "טען בחוכמה שהקטעים האלה מהכתובים אינם יוצאים נגד קורבנות יותר משישעיהו א' 15 יוצא נגד תפילה; הבעיה היא הפורמליות של הטקסים החיצוניים, כשאין להם כל תמיכה בפנימיות של הלב (השווה עם ישעיהו כ"ט 13)". WILLIAM L. HALLADAY, JEREMIAH 1, HERMENEIA (PHILADELPHIA: FORTRESS, 1986), 261, בהתייחס לחיבורו של דה וו, ANCIENT ISRAEL: ITS LIFE AND INSTITUTIONS (NEW YORK: MCGRAW HILL, 1961), 454-55.
115\. מידע אודות המחברים והעורכים של מזמור נ"א ראה אצל WILLEM VAN-GEMEREN, "PSALMS", EBC, 5:384.
116\. ניתוח של משמעות המילים בפסוק, במיוחד כפי שהוא מצוטט באיגרת לעברים י' 5, ראה בכרך 3, טיעון 5.5 (עדיין לא ראה אור בעברית).
117\. כמובן שיש כמה דרכים שבהן אפשר לפרש את הטקסט המקורי. יש הטוענים שמילת היחס "עלי" פירושה "לחובתי". דיון מיושן יותר, אם כי מלא תובנה, ראה אצל FRANZ DELITZSCH, COMMENTARY ON THE OLD TESTAMENT, PSALMS, C .F. KEIL & DELITZSC, TRANS. FRANCIS BOLTON (GRAND RAPIDS: EERDMANS, 1973), 2:39-40.
118\. בפרשנות הרבנית לקטע זה נדון בהמשך, בהקשר של ירמיהו ז' 23-21 ועמוס ה' 27-21. ראה גם מדרש החפץ לוויקרא א ב, שמצוטט בטיעון 3.10.
119\. המילה "עבודה" היא תרגום של המילה היוונית LATREIA, ופירושה – כמו בעברית – עבודת אלוהים, טקס מלא אמונה. מילה זו מופיעה גם בשמות י"ב 26-25; י"ג 5.
120\. "'RB III", NIDOTTE, 3:522.
121\. כל מי שמכיר את הברית החדשה יודע שתוכחות דומות שולבו בדבריהם של ישוע, שאול ושאר השליחים. גם הם לימדו שכל התפילות, הווידויים והקורבנות שבעולם הם משוללי כל ערך כל עוד ליבו של מי שמעלה אותם מלא צביעות.
122\. יש לכך אישור מהשמות שמכילים מרכיבים אלוהיים ונתגלו בכתובות בממלכה הצפונית. ג'והן ברייט טוען ש"יש משמעות לכך שמספרם של השמות בחרסי שומרון שמכילים את המילה 'בעל' אינו נמוך ממספר השמות שמכילים את המילה 'יהוה' ". JOHN BRIGHT, HISTORY OF ISRAEL, 3D ED. (PHILADELPHIA: WESTMINSTER, 1981), 260.
123\. SHALOM M. PAUL, AMOS, HERMENEIA (PHILADELPHIA: FORTRESS, 1991), 192.
124\. ראה CHARLES LEE FEINBERG, "JEREMIAH", EBC, 6:431, עם התייחסות לד"ר ה' פרידמן(H. FREEDMAN), שהערותיו מצוטטות בהמשך.
125\. AARON ROTHKOFF, "SACRIFICES," EJ (CD ROM), 14:599-615.
126\. כשקוראים בעיון רב את דבריו של אנסון פ' רייני מבינים שיש חוקרים ליברלים הגורסים שנביאים כמו ירמיהו ועמוס לא הכירו את התורה או את הקשר בין הקורבנות והזבחים ליציאת מצריים ולנדודים במדבר. זאת משום שאותם חוקרים מאמינים שחלקי התורה המתעדים את אותם אירועים נכתבו מאוחר יותר, אחרי מותם של אותם נביאים. כמובן שיהודים דתיים וגם המאמינים בישוע דוחים על הסף את ההשקפה הזאת, שכן הם מאמינים שהתורה ניתנה מיד שמים, ומסתמכים בין השאר על ראיות שהכתובים עצמם מספקים.
127\. DR. J. H. HERTZ, THE PENTATEUCH AND HAFTORAHS, 2D. ED. (LONDON: SONCINO, 1975), 439.
128\. שם (הדגשה במקור).
129\. ABRAHAM JOSHUA HESCHEL, THE PROPHETS (NEW YORK: HARPER & ROW, 1962), 1: 196-97. השל מוסיף, "עד כמה האמין האדם הקדום שהאלים רצו בקורבן יותר מכל אפשר ללמוד מהעובדה שאבות לא היססו להעלות את בניהם על המזבח. כשמישע מלך מואב חשש מפני מלחמה, הוא העלה את בנו כקורבן על החומה, \[את הבן\] שהיה אמור למלוך תחתיו (מלכים ב' ג' 27)" (שם, עמ' 196).
130\. שם, עמ' 197-196.
131\. זוהי גישתם של רש"י, רד"ק, אבן עזרא ומצודת דוד. עיין גם בפרשנותם לעמוס ה' 25.
132\. הגישה הזאת עולה מהפרשנות של תרגום NIV של התנ"ך לאנגלית. ראה הערה 122 למעלה.
133\. ראה למשל אצל HERTZ, PENTATEUCH AND HAFTORAHS, 439. ראה גם שם, עמ' 561, "הנביאים היו בעצם נואמים, והרבו להשתמש בהגזמות לשוניות כדי לייסר את המצפון של שומעיהם, ולהבהיר להם היבט חיוני של האמת שאותם שומעים התעלמו ממנה. נוכח האמונה המסוכנת שאלוהים אינו מעוניין בדבר מלבד קורבנות, והעובדה שאנשים מעלים קורבנות כדי לתרץ את עוונותיהם, את קשיות ליבם ואת טומאתם – \[הנביאים\] נתנו ביטוי ללהט שלהם בשפה נרגשת שנבעה מרגשות עזים" (הדברים אמורים במיוחד לגבי ירמיהו ז' 22).
134\. זוהי גישתו שעולה ממאמרו של יעקב מילגרום, בר סמכא יהודי מוביל בנושאי קורבן וכפרה.JACOB MILGROM, "CONCERNING JEREMIAH'S REPUDIATION SACRIFICE", ZAW 89 (1977): 273-75. פרשנים נוספים של ירמיהו הלכו בעקבותיו, ביניהם WILLIAM HOLLADAY (HERMENEIA) & PETER C. CRAIGIE (WITH PAGE H. KELLEY & JOEL F. DRINKARD JR., WORD BIBLICAL COMMENTARY).
135\. פיינברג אומר על ירמיהו ז' 26-23, "בעצם, אלוהים לא דיבר על קורבנות בהר סיני אלא רק על ציות (פס' 23) – וזה עוד לפני שהתורה ניתנה (שמות י"ט 6-3). דבריו של ירמיהו מלמדים שכאשר הוא אמר את פס' 23, עשרת הדיברות עמדו לנגד עיניו. אין בהם (בדיברות) כל הנחיות הקשורות בקורבנות; הם דיברו רק על עניינים רוחניים ומוסריים. הסדר בתנ"ך תמיד היה קודם כל ציות ועבודת אלוהים, ורק אחר כך מוסד הקורבנות (ראה לדוגמה תהילים נ"א 19-16). ב\[ממלכת\] יהודה, כפי שאומר ירמיהו, שיטת הקורבנות איבדה מתוקפה משום שהיא לא גובתה באמונה אמיתית (פס' 24). ציות היה מאז ומתמיד השיקול העיקרי". FEINBERG, "JEREMIAH", 431-32.
136\. HOLLADAY, JEREMIAH, 56. ההדגשות במקור.
137\. ראה את הערותיו של הרץ, "אלוהים לא היה אלוהי הקדושה אילולא 'שנא' את הקורבנות ובז לשירים ולזמירות ההלל שהשמיעו לו אנשים חסרי קדושה ויושר. אבל אין כל הוכחה לכך שהקורבנות, התפילות וההלל יהיו 'שנואים' עליו אם ילדיו יסירו את המסווה ויחדלו ממעשיהם".HERTZ, PENTATEUCH AND HAFTORAHS, עמ' 561. בהקשר זה הרץ מצטט את חוקר הכתובים הסקוטי ו' ל' באקסטר, שאמר כי "נעשה בקורבנות שימוש יעיל, אבל גם שימוש לרעה, שאינו מכבד את אלוהים. הנביאים הכריזו מלחמה על השני, אבל אין זה אומר שהם התנגדו לראשון". כמה תרגומים לאנגלית, ה-NIV למשל, משלבים את עמוס ה' 25 עם הפסוקים הבאים, כך שמשמעותו משתנה לגמרי. למשל, NLV מתרגם את עמוס ה' 27-25 כך, " 'האם אני הוא זה שהגשתם לו זבחים ומנחה במדבר ארבעים שנה, בית ישראל? לא, עיניכם היו נשואות אל סיכות מלככם ואל כיוון צלמיכם, כוכב אלוהיכם אשר עשיתם לכם. לכן אגלה אתכם מהלאה לדמשק', אמר ה' אלוהי צבאות שמו". תרגום זה משנה כליל את המשמעות. הפרשנות הזאת שניתנת לטקסט מיוחסת לג'והן קלווין, בן המאה השש עשרה. במאה השנה האחרונות קידמו אותה אנשים כמו ס' פ' קייל, חוקר לותרני של התנ"ך.
138\. פרשנותו של הרץ לישעיהו א' 4, 17-11. HERTZ, PENTATEUCH AND HAFTORAHS, עמ' 561. שים לב להתאמה בין פרשנותו של הרץ לבין הדברים שאמרנו עד כה בתשובה לטיעון הזה, "אם יש להבין את דבריו של ישעיהו כגינוי הקורבנות, הרי שיש לכלול בהאשמה הזאת גם את שמירת השבת והמועדים, העצרות (האסיפות הציבוריות שנועדו לעבודת אלוהים) והמצווה להיראות לפני ה' במקדש, כי את כל המצוות האלה יש לקיים בלוויית 'דם פרים' ו'חלב מריאים'. אבל כמובן שבעיניו של ישעיהו, תפילות ושמירת שבת, עצרות ועלייה למקדש היו מצוות אצילות וקדושות, חלק בלתי נפרד מחיי הדת של האומה. \[ישעיהו\] רק הוקיע את השימוש הבלתי נסבל לרעה במצוות אלה. עיקרון זה תקף גם לגבי הדברים שאמר על קורבנות".
139\. מידע נוסף על כך ראה בטיעון 3.17. יש בעיה נוספת עם הגישה הזאת, שכן היא אינה נאמנה לטקסט המקראי. במילים אחרות, אם הנביאים ומחברי המזמורים השונים באמת ביקשו לומר שתפילה יכולה או צריכה להחליף את הקורבנות, יוצא שרעיונותיהם האמיתיים מנוגדים לתורה. אבל אם הם לא התכוונו לומר שתפילה יכולה או צריכה להחליף את הקורבנות, איך אפשר לצטט מהם כדי לתמוך ברעיון הזה? איזו זכות יש לנו להשתמש בדימויים של אדם אחר (או בהפרזות הלשוניות שלו) כדי להוכיח את עמדתנו? הצהרה מציאותית של הגישה שפיתחו הרבנים בנושא ראה בהערות קצרות אלה במאמר על "כפרה", "לאחר חורבן המקדש והביטול האוטומטי של שיטת הקורבנות היוו פסוקים אלה ודומיהם \[מספרי הנביאים\] את הבסיס לתורה שאישרה את קיומן של חלופות לשיטת הקורבנות"."ATONEMENT", ODJR, 78.
140\. ראה באתר האינטרנט של רבי טוביה זינגר, RABBI TOVIA SINGER: WWW.OUTREACHJUDAISM.ORG/SIN.HTML.
141\. ראה ROBERT GORDIS, "THE TEXT MEANING OF HOSEA XIV 3", VETUS TESTAMENTUM 5 (1955):88-90. נדפס מחדש אצל המחבר, THE WORD AND THE BOOK (NEW YORK: KTAV, 1976),347-49; ראה גם אצל MENAHEM MANSOOR, REVUE DE QUMRAN (1961):391-92 (מנסור חיבר דקדוק עברי מקראי שמשמש בקנה מידה רחב; גורדיס היה חוקר כתובים מכובד בסמינר היהודי-תיאולוגי – JEWISH THEOLOGICAL SEMINARY).
142\. הקורא הזהיר ישים לב שכך יש לקרוא את עברים י"ג 15, "פרי שפתיים". האמת היא שהפירוש הזה הוא מאוד טבעי, עד כדי כך שחוקר השפה העברית דגלאס סטיוארט מפרש כך את הפסוק בפרשנותו להושע, "נשלם עד תום את פרי שפתינו", בלי להוסיף כל הערת הבהרה! ראה DOUGLAS STUART, HOSEA-JONAH, WORD BIBLICAL COMMENTARY (DALLAS: WORD, 1987), 210-13. זוהי דוגמה למה שמתכוונים הבלשנים השמיים במונח "המ"ם הדבוקה (או העודפת, המיותרת)". הכוונה היא לתופעה שבה האות מ"ם בסוף המילה היא מיותרת במובן הדקדוקי. בעניין זה עיין במחקרו הראשוני של HORACE D. HUMMEL, "ENCLITIC MEM IN EARLY NORTHWEST SEITIC", JOURNAL OF BIBLICAL LITERATURE 76 (1957):85-107. עיין גם במחקרים עדכניים יותר, שמצוטטים אצל BRUCE K. & M. O'CONNOR, AN INTRODUCTION TO BIBLICAL HEBREW SYNTAX (WINONA LAKE, IND.: EISENBRAUNS, 1990), 159, N. 45. לכן גורדיס, לצד רבים אחרים, יקרא את המילה "פרים" כ"פְּרִי-ם" ("פרי" בצירוף האות מ"ם; מנסור פשוט מעביר את האות מ"ם לתחילת המילה הבאה – גירסה שהיא בהחלט אפשרית – כך שיתקבל הצירוף "פרי משפתינו"). לדברי פרנסיס אנדרסון ודיויד נואל פרידמן, שני חוקרים מפורסמים בתחום העברית והמקרא, המ"ם שמופיעה כאן במקור "היא דוגמה נחרצת של אות היחס הדבוקה, העודפת". FRANCIS ANDERSON & DAVID NOEL FREEDMAN, HOSEA, ANCHOR BIBLE (NEW YORK: DOUBLEDAY, 1980), 645.
143\. ראה גורדיס, שם, עמ' 347, "הקושי שעולה מהפרשנות המסורתית של המסורה הוא גלוי לעין". גורדיס גם עושה הבחנה דקדוקית חשובה ומציין שהמושא הישיר של הפועל "שלם" בדרך כלל מתייחס "לחוב שנפרע או להתחייבות שעמדו בה (למשל בשמות כ"א 36; כ' 12; כ"ב 5; מלכים ב' ד' 7; שמואל א' י"ב 6; יואל ב' 25; משלי י"ט 17), ולא למושא התשלום (בהתייחס רק ל'מינוח החוקי של קוד הברית', ולאור מראי מקום כמו שמות כ"א 36; כ"ב 3 ואילך). בדרך כלל המושא הרווח הוא נד"ר (למשל דברים כ"ג 22; שמואל ב' ט"ו 7; ישעיהו י"ט 21; נחום א' 15; תהילים כ"ב 26; נ' 14; ס"א 9; ס"ה 2; קט"ז 14, 18; משלי ז' 14; איוב כ"ב 26; קהלת ה' 3)". זו הסיבה שהוא מפרש את הפסוק שלפנינו כך שישתמע ממנו ש"נשלם את פרי שפתינו", כלומר – "נקיים את הנדרים שנדרנו לאלוהים", שכן הוא רואה במ"ם הסופית של המילה "פרים" מ"ם דבוקה (ראה הערה 142 למעלה בעניין ה"מ"ם הדבוקה"). A.B. EHRLICH, MIKRA, 3:393, לאחר שהוא מסביר את השימוש הדקדוקי (ביחס לביטוי יוצא הדופן "גויים צריו" מדברים כ"ד 8), מצהיר ש"נשלמה פרים" מתייחס ל"מילים שיוצאות משפתינו, כלומר – אנחנו ננהג בהתאם למה שאנחנו אומרים לך". וכך, במקום שישתמע מהטקסט שהתפילה מחליפה קורבנות, ארליך בעצם אומר שהדימוי של קורבן מסביר את הניב שהושע משתמש בו.
144\. לפי הערת השוליים של ה-NEW JEWISH PUBLICATION SOCIETY VERSION, המשמעות של הפסוק אינה ברורה, למרות שכמעט כל הפרשנים היהודים הבולטים של ימי הביניים (כולל רש"י, אבן עזרא, רד"ק) מפרשים אותו כך שמשמעותו היא, "במקום פרים נשלמה ב\[קורבנות שיעלו\] שפתינו". העובדה שיש להוסיף את המילים שבסוגריים המרובעות – שאינן קיימות בטקסט המקראי המקורי – מדגישה את הקושי של הטקטס המקורי. המהדורה של STONE לתנ"ך (באנגלית) מפרשת את הושע י"ד 2 כ"קח איתך מילים וחזור לַשֵם. אמור לו: 'מחל על עוונות וקבל את \[הכוונות ה\]טובות, והחלף בשפתינו את הפרים' ". אבל באיזה עוד מקום המילה "שילם" פירושה "החלף"?
145\. ראה טיעון 3.17.
146\. מן הראוי לציין שפרשנותו של רבי זינגר להושע ג' 5-4 היא פגומה גם משום שהוא מכריז בהדגשה יתרה שהנבואה מתארת תקופה בתולדות ישראל שבה לא יהיה אפשר להעלות עוד קורבנות מן החי, ולכן לא תהיה אפשרות לכפר על עוונות באמצעות דם. זאת אף על פי שהנבואה המקורית אומרת הרבה יותר מכך – משהו לגמרי שונה. לדברי דגלאס סטיוארט, הושע מדבר על חיסולן של כל צורות פולחן הרצויות לאלוהים (למשל קורבנות), וגם של כאלה שאינן רצויות בעיניו (למשל מצבות, ראה דברים ט"ז 22 – חלק מהמתרגמים רואים ב"מצבה" אבן קדושה; וגם תרפים, שידועים גם כאלילי הבית). סטיוארט אומר, "הקורבנות והאפוד היו חלק מחיי הדת. המצבה והתרפים היו תועבה אלילית. עם ישראל מיזג את הקדוש עם האסור – והפך את דתו לנואפת. וכך \[עמד אלוהים\] להסיר יסודות שמרניים וכופרים גם יחד. בלי מנהיגות, בלי עבודת אלוהים, בלי כשפים והגדת עתידות – כל אלה לא יעמדו עוד לרשות האזרחים בישראל" (HOSEA-JONAH, 67). לאור דברים אלה ברור שהושע ג' אינו מלמד את בני ישראל "איך להחליף את שיטת הקורבנות במהלך הגלות הממושכת שלהם" (כפי שטען רבי זינגר).
147\. "כפרה", אנציקלופדיה יודאייקה. מצטט את ירושלמי, תענית ב א; ראה גם פסיקתא דרב כהנא קצא א, שמצוטט אצל מונטיפיורי ולאו, RABBINIC ANTHOLOGY, 868.
148\. לטובת אלה שאינם מכירים את הקטעים שציטט רבי זינגר ברצוני להדגיש כמה טעויות בולטות. הוא מדבר על "נבואה מדהימה" וקורא לה "דרשת החנוכה", כשבעצם בסך הכל מדובר בתפילה ששלמה נשא באותו מעמד (ההבדל כאן הוא משמעותי)! וגרוע מכך, הוא טוען ש"בנבואתו של שלמה המלך אין כל אזכור לצלב או למשיח מת", כשבעצם אין בתפילה כל אזכור למשיח כלשהו, חי או מת. ובאשר לכך שלא היה כל אזכור של צלב, מדוע שיוזכר הצלב בתפילתו של שלמה?
149.מעניין שהיתה עוד השקפה רבנית בנוגע לאמצעים שיספקו לעם כפרה בתקופות כמו אלה שמתאר הושע, תקופות שבהן לא יהיו מקדש וקורבנות. לפי השקפה זו, מותו של אדם צדיק יכול לכפר! לפי המדרש, "אמר משה לפני הקב"ה: 'והלא עתידים הם שלא יהיה להם לא משכן ולא מקדש, ומה תהא עליהם?' אמר הקב"ה: 'אני נוטל מהם צדיק אחד ומְמשַשכְּנוֹ בַּעדם, ומכפר אני עליהם על כל עוונותיהם' ". שמות רבה (וילנא) פרשה לה. בחיבור מימי הביניים, "יון מצולה", עמ' 42, נאמר, "ומיום שנחרב בית המקדש, צדיקים נתפסים בעוון הדור".
150\. מתוך תפילת שמונה עשרה בנוסח אשכנז. דיון נרחב יותר בתפילה זו ראה טיעון 3.13.
151\. SCHERMAN, ARTSCROLL SIDDUR, 32 (ההדגשות לא קיימות במקור).
152\. שים לב שהתפילה במקדש והקורבנות משולבים זה בזה בישעיהו נ"ו 7-6, "ובני הנכר הנלווים על יהוה לשרתו ולאהבה את שם יהוה להיות לו לעבדים, כל שומר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי – והביאותים אל הר קודשי, ושימחתים בבית תפילתי. עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".
153\. אם תקרא בעיון רב את הפסוקים שאליהם מתייחס רבי זינגר – מלכים א' ח' 50-46 (ודברי הימים ב' ג' 40-26), תראה שאין בהם כל רמז לחורבן המקדש. אדרבה, נאמר בהם שאלוהים יסלח לאלה שיהיו בגלות (ואין הכוונה לכל העם) אם הם יחזרו בתשובה ויתפללו לעבר אותו מקדש. הסיבה ברורה: הם ישלבו את תפילותיהם עם חזרה בתשובה ועם קורבנות שיועלו בשמם (תפילות, שלדעת הרבנים המאוחרים בתלמוד, יכלו לכפר חטאים). במקרה כזה אלוהים ישמע אותם ויסלח להם.
154\. רבי דן כהן-שרבוק מתייחס לחורבן הבית השני ואומר, "לאחר שהבית חרב והעם היהודי גורש מעל אדמתו, נקלע העם ליאוש. בני ישראל ערגו לדמות מלכותית שתגאל אותם מן הגלות ותקים מחדש את עיר הקודש". RABBI DAN COHN-SHERBOK, THE JEWISH MESSIAH (EDINBURGH: T&T CLARK, 1997), 43. אם כך, בעיניו של רבי כהן-שרבוק, חורבן הבית השני עזר לסלול את הדרך לתקווה משיחית עמוקה בקרב העם היהודי.
155\. חסד אלוהים אחרי שדחה את עמו באופן זמני בא לידי ביטוי בפסוקים כדוגמת ישעיהו נ"ד 10-70, " 'ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך. בשצף קצף הסתרתי פנַי רגע ממך, ובחסד עולם ריחמתיך', אמר גואלך ה'. 'כי מֵי נוח זאת לי, אשר נשבעתי מֵעבוֹר מֵי נוח עוד על הארץ, כן נשבעתי מקצוף עלייך ומגעור בך. כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, וחסדי מאיתך לא ימוש וברית שלומי לא תימוט', אמר מרחמך ה' ". לאישור יהודי-משיחי לגבי הברית הנצחית של אלוהים עם עמו ישראל ראה בספרו של המחבר, OUR HANDS ARE STAINED WITH BLOOD: THE TRAGIC STORY OF THE "CHRUCH" AND THE JEWISH PEOPLE (SHIPPENSBURG, PA.: DESTINY IMAGE, 1992), 177-53.
156\. הרי זה כאילו אמרו תושבי יהודה לישעיהו, "אלוהים אמר שהוא לא יקבל את תפילותינו משום שידינו מכוסות בדם. אם כך, ניתן מעשר במקום להתפלל ואלוהים יקבל את זה". אלוהים לא יקבל את המעשרות יותר משיקבל את התפילות או את הקורבנות, ההלל או הצומות – אלא אם כן הם נעשים מתוך רוח של חזרה בתשובה. והיות שהמקדש חרב בגלל משפטו של אלוהים על עמו, יהיה זה מגוחך לומר, "אנחנו לא יכולים להעלות קורבנות משום שהמקדש חרב בעקבות משפטו של אלוהים על חטאינו. אם כך, נתפלל במקום להעלות קורבנות!"
157\. כיצד כיפרו היהודים על חטאיהם במהלך גלות בבל? ראה טיעון 3.13, וכן הערה 251.
158\. פירוש גור אריה לרש"י על פסוק זה הוא מאיר עיניים.
159\. ראה גם כרך א, טיעון 2.1 (עדיין לא ראה אור בעברית).
160\. ג'ייקוב נויסנר אומר על חורבן הבית השני, "אף דור בתולדות היהדות לא הורשע בקנה מידה מקיף שכזה על ידי הדורות הבאים כדורו של יוחנן בן זכאי. הנצרות זוכרת… שישוע קונן על העיר \[ירושלים\] וחרץ את משפטה המר והמצער \[הוא מתייחס למתי כ"ג 39-37\]… וכך, במשך אלפיים שנה נתפסה ירושלים בעיניים נוצריות כעיר חסרת תקווה, ההורגת את נביאיה ולכן עומדת בשיממונה בשל זעמו הצודק של אלוהים. אבל גם היהודים לא עמדו מנגד בשתיקה. מאז החורבן הם התפללו: 'בשל החטאים שחטאנו גלינו מעל אדמתנו…' לא רב הוא המרחק בין 'חטאינו' ל'חטאי הדור שבו חרב המקדש'. המקדש חרב בגלל חטאי היהודים באותה תקופה, ובעיקר בגלל 'שנאת חינם'. אין זה משנה אם היו אלה החטאים שפירטו הנוצרים או הרבנים בתלמוד. היה זה דור חוטא". אבל נויסנר מחווה את דעתו ומציין ש"זה לא היה דור חוטא, אלא דור ששמר אמונים לברית ולכתובים שפירטו את תנאיה, אולי יותר מכל אלה שהאשימו אותם מאז". JACOB NEUSNER, FIRST-CENTURY JUDAISM IN CRISIS, AUGMENTED EDITION (NEW YORK: KTAV, 1982), 24-25. ראה גם STONE, "REACTIONS TO DESTRUCTIONS OF THE SECOND TEMPLE", 196, "אם בוחנים את המסמכים מתקופת בית שני, שמתעדים את החורבן וההרס, מתברר שהצדק האלוהי היה הנושא המרכזי. הסבל של ישראל נתפס כהשלכה של החטא; כעונש שאלוהים הביא על העם שאיתו הוא כרת ברית. גורלו של עם ישראל נתפס ככרוך בהתנהגות העם ובמשפטו של אלוהים". והוא מוסיף, "את ההשלכות העמוקות של חורבן כזה אפשר להעריך רק לאור התפקיד המרכזי שהיה לירושלים, למקדש ולכהונה הגדולה בחיי היהודים בתקופת הבית השני" (198). ראה גם פרקים מתאימים אצל DORON MENDELS, THE RISE AND FALL OF JEWISH NATIONALISM (GRAND RAPIDS: EERDMANS, 1992).
161\. תפילת השחר מתוך סידור "תפילת כל פה" נוסח ספרד, מהדורה מוגהת ומתוקנת, הוצאת אשכול ירושלים, עמ' 24-23.
162\. השווה עם הביטחון שיש לתלמידיו של ישוע בכפרה שמספק קורבנו, "לכן, אחַי, מכיוון שיש לנו ביטחון להיכנס אל הקודש בדם ישוע, בדרך חדשה וחיה אשר הוא חנך לנו דרך הפרוכת – שהיא בשרו, ובהיות לנו כוהן גדול על בית אלוהים, נתקרב נא בלבב שלם ובמלוא ודאות האמונה, כשליבותינו מטוהרים מהרשעת מצפון והגוף רחוץ במים טהורים. נחזיקה נא בתקווה שאנו מצהירים עליה ואל נימוט, שכן נאמן המבטיח" (עברים י' 23-19).
163\. ברכת שומע תפילה מתוך תפילת שמונה עשרה, שחרית ליום חול, נוסח אשכנז.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/a3e7b0157d07da506958b75a77964ace52f1dc33fe6f45f5505271713fcb9788?s=300&d=mm&r=g) 

 מייקל בראון 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/michael-brown/) [    ](https://igod.co.il/author/michael-brown/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, פרשנות הכתובים, תיאולוגיה, תשובה לרב

**תגיות:** סרטוני וידיאו מיהודים משיחיים אודות ישוע והברית החדשה

---

### [מה הכוונה ב'חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא-זָבַח' והאם באמת ניתן לקנות את אלוהים בכסף בתיווך הרבנים?](https://igod.co.il/true-judaism/desire-mercy-not-sacrifice/)

**Published:** דצמבר 20, 2016
**Author:** מייקל בראון

**Content:**

> לטענת הרבנים – התנ"ך מצביע על כך שאלוהים לא מעוניין בזבח-קורבן, אלא שהוא מעדיף צדקה (כסף), זאת הם מבססים על: "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַיהוָה מִזָּבַח" (משלי כ"א 3).

אמן! מי יעז להתווכח עם כתבי הקודש? במקום אחר בתנ"ך נאמר ששמיעה בקול אלוהים טובה מזבח (שמ"א ט"ו 22). אבל הפסוקים האלה אינם מבטלים את חשיבותם של הקורבנות (והדרישה שהציב אלוהים בתורה לקורבנות עבור חטאים), כפי שטוענים רבנים רבים. אדרבה, לאורך כל הכתובים אלוהים מבהיר שהוא מתנגד לצביעות רוחנית, לשמירה חיצונית ורשמית של מצוות התורה כאילו הוא לא רואה את הלב. אלוהים מעדיף שנציית לו מאשר שנפצח בתפילות ארוכות, או נעלה לו קורבנות יקרים כשהלב שלנו אינו נכון לפניו. הוא מעדיף שנעשה את מה שהוא אומר לנו משנחטא, נחזור בתשובה ונעלה לו קורבן מתאים. אבל למרבה הצער, כולנו חוטאים וכולנו זקוקים לכפרה על חטאינו. הנושא הזה עולה מפורשות מהכתובים.

אנו מסכימים לגמרי עם הטיעון שלמעלה. הבעיה שלנו היא שמבינים את הפסוק הזה לא נכון ומשתמשים בו לרעה, כאילו משתמע ממנו שאין חשיבות רבה לקורבנות. הפסוק בעצם אומר שהמוסר חשוב לאלוהים יותר משמירה על מצוות וטקסים דתיים. בדיוק כמו שאם תביא לאשתך פרחים כדי לצאת מידי חובה, אבל אתה לא באמת אוהב אותה בליבך, האם הפרחים שווים משהו? כך גם אלוהים לא מעריך זבחים אם הלב שלנו לא צדיק מולו.

אם כך, איך יתכן שמצטטים את הפסוק הזה כדי להפריך את האמונה של הברית החדשה? האמת היא שהרבנים שמתבססים על פסוק זה מבינים לא נכון את התפיסה היהודית משיחית בעניין מותו של ישוע. איך שהוא הם מפרשים את האמונה שלנו כאילו שהדבר היחיד שחשוב בעינינו הוא אמונה במותו של המשיח בעד חטאינו – שהוא נתן את עצמו כקורבן מושלם למעננו – ושהקפדה על מוסר אינה חשובה עוד בעינינו. בעיניהם, המאמין בישוע כביכול אומר לעצמו, "מדוע שאטרח לחיות כראוי ולעשות את מה שראוי לעשות, אם ממילא שולם המחיר המלא של חטאי?" אבל הרי לא בזה מאמינים מאמיניו של ישוע.

המשיחיות איננה דוגלת רק בעקרונות אמונה אלא גם במעשים. ובכל זאת יתכן שתטען שהדגש הקבוע שאנחנו שמים על קורבנו של ישוע מעיב על כל דגש שאנחנו שמים על מוסר וקדושה. שאל יהודי מסורתי מהו ההיבט החשוב ביותר באמונתו, והוא יאמר לך ששמירת מצוות התורה – מעשי צדקה. שאל יהודי משיחי מה הכי חשוב בעיניו, והוא יאמר לך שהאמונה בישוע המשיח – ובמיוחד מותו על הצלב. וכך נמשך הדיון.

הבעיה היא שלטיעון הזה אין כל בשר. הדברים שנאמרים במשלי כ"א 3 ובהרבה מקומות אחרים בכתובים מכוונים נגד צביעות דתית, שמבקשת מפלט בשמירת מצוות וניהול טקסים שונים, אבל מתעלמת מחמדנות ומתאווה, מאנוכיות, מעבודת אלילים, מחוסר צדק ומשקרים. הפסוק היה יכול באותה מידה גם לומר, "מעשי צדקה ומשפט טובים בעיני אלוהים מאמירת תפילות, מהליכה לבית הכנסת, ממתן צדקה או משינון קטעי תלמוד". הנביאים הוכיחו את הצבועים הדתיים, הוקיעו את התפילות שלהם, את הדרך שבה הם שמרו את השבת וציינו את החגים והמועדים, וכן את הדרך שבה הם העלו קורבנות וזבחים, שכן במוצא פיהם (בדברם) הם התקרבו לאלוהים, אבל בליבם הם התרחקו ממנו (ישע' כ"ט 13). אלוהים מתעב התנהגות כזו. זו היא למען האמת בדיוק הסיבה שמנהיגי הדת בתקופתו של ישוע דחו אותו, כי הוא הטיף נגד ההנהגה הדתית הצבועה והמושחתת.

תמונה דומה עולה מפסוקים אחרים במשלי. ראו לדוגמה את משלי ט"ו 8, "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת יְהוָה וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ". הפסוק הזה משווה בין הרשעים לישרים (הצדיקים), והזבח והתפילה עומדים בפני עצמם. במשלי כ"א 27 נאמר ש"זבח רשעים תועבה, אף כי בזימה יביאנו". הפסוקים האלה מלמדים שאפילו זבח חשוב אינו רצוי בעיני אלוהים, אם הוא מובא מתוך לב רשע ומלא זימה.

התפיסה הרבנית של חזרה בתשובה קשורה לעניין זה. בעיניהם, חזרה בתשובה היא בעלת ערך רק אם היא כנה, "האומר: 'אחטא ואשוב, אחטא ואשוב', אין מספיקין בידו לעשות תשובה". הבעיה איננה עם המושג חזרה בתשובה. המושג הזה הרי ניצב בלב ליבה של היהדות. הבעיה היא הצביעות הדתית והרדידות המוסרית. שוב, על כך מדבר משלי כ"א 3. אנחנו יכולים באותה מידה לומר, "האומר: 'אחטא ואקריב, אחטא ואקריב', אין מספיקין בידו לעשות תשובה". אלוהים מעדיף שאתה ואני ננהל אורח חיים נכון משנשקר, נרמה, נגנוב, נשנא, נתאווה ואחר כך נצום, נתפלל, נחזור בתשובה ונעלה קורבנות. אלוהים מעדיף שנשמע בקולו, שנציית לו – מלכתחילה.

חשוב גם לזכור שהתנ"ך מפרט תפקידים שונים הקשורים בקורבנות, ביניהם היטהרות, הקדשה, הודיה והפגעה .אם כך, לא צריך לקחת משלי כ"א כמתקפה על שיטת הקורבנות של התורה. אלוהים מעדיף ציות על פני זבח מכל סוג שהוא, וזה בדיוק מה ששמואל אמר לשאול בשמואל א' ט"ו 22-23, "הַחֵפֶץ לַיהוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהוָה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים".

הברית החדשה מלמדת את אותו דבר בדיוק: " אחד הסופרים התקרב ושמע אותם מתווכחים. כראותו שישוע השיב להם היטב, שאל אותו, "איזוהי המצווה הראשונה מכל?" ענה ישוע, "הראשונה היא 'שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד, ואהבת את ה' אלוהיך בכלל לבבך ובכל נפשך ובכל שכלך ובכל מאודך'. והשנייה היא 'ואהבת לרעך כמוך'. אין מצווה אחרת גדולה מאלה". אמר אליו הסופר, "יפה, רבי; אמת אמרת שאחד הוא ואין עוד מלבדו. ולאהוב אותו 'בכל לבבך ובכל בינתך ובכל מאודך', ולאהוב 'לרעך כמוך', הרי זה גדול מכל עולה וזבח". ראה ישוע כי השיב בחוכמה ואמר לו, "אינך רחוק ממלכות האלוהים". ואיש לא העז עוד לשאול אותו שום דבר. מרקוס י"ב 28-34

"ואל תשכחו לגמול חסד ולשתף את הזולת במה שיש לכם, כי זבחים כאלה יערבו לאלוהים." (עברים י"ג 16)

### יש רבנים שמציעים לקנות ישועה על ידי רכישת קמעות

אין מנוס מן המסקנה שהרעיון של השגת הישועה והכפרה בתיווכם של הרבנים, על ידי תשלום כספי ועל ידי קמיעות, הוא רעיון פאגאני אלילי. כמו כן מדובר במערכת עסקית לכל דבר המגלגלת מאות מיליוני שקלים בכל שנה.תבטלו זאת, ורבנים רבים יאבדו את מקור פרנסתם.

הברית החדשה יוצאת נגד הרעיון שניתן לקנות את אלוהים, בספר מעשי השליחים פרק ח' מסופר על אדם בשם שמעון שביקש לרכוש רוחניות בכסף, ממש כמו עם הרבנים היום. ואנו מצטטים: "כְּשֶׁרָאָה שִׁמְעוֹן כִּי בִּסְמִיכַת יְדֵי הַשְּׁלִיחִים נִתֶּנֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, הִגִּישׁ לָהֶם כֶּסֶף בְּאָמְרוֹ: "תְּנוּ גַּם לִי אֶת הַסַּמְכוּת הַזֹּאת, שֶׁכָּל מִי שֶׁאֶסְמֹךְ אֶת יָדַי עָלָיו יְקַבֵּל אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ" ושים לב לתגובתו החריפה של כיפא, שהיה אחד מהשליחים, לבקשתו של שמעון, ואנו מצטטים: "אָמַר לוֹ כֵּיפָא: "כַּסְפְּךָ יְהֵא אִתְּךָ לַאֲבַדּוֹן, מִפְּנֵי שֶׁחָשַׁבְתָּ לִקְנוֹת בְּכֶסֶף אֶת מַתְּנַת אֱלֹהִים, אֵין לְךָ חֵלֶק וְנַחֲלָה בַּדָּבָר הַזֶּה, כִּי לְבָבְךָ אֵינֶנּוּ יָשָׁר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים".

אין ספק; קבלת תשלום כספי עבור קניין רוחני, נחשבה לתועבה בעיני תלמידיו של ישוע המשיח. שאול השליח חיזק עמדה זו נחרצות כאשר אמר, ואנו מצטטים: "הֲרֵי אֵין אָנוּ כְּמוֹ הָרַבִּים הָעוֹשִׂים מִסְחָר בִּדְבַר אֱלֹהִים, אֶלָּא לְנֶגֶד עֵינֵי אֱלֹהִים, בְּיֹשֶׁר לֵב וּמִטַּעַם אֱלֹהִים" (אגרת שאול השנייה אל הקורינתיים, פרק ב' פסוק 17). אתם מבינים? גם בתקופתו של ישוע היתה אותה מסחרה כמו היום, אנשים ניסו לקנות את אלוהים בכסף. נגד זה יצאו ישוע והשליחים שלו, שהרי ישוע אמר, ואנו מצטטים: " וּבְלֶכְתְּכֶם הַכְרִיזוּ: 'קָרְבָה מַלְכוּת שָׁמַיִם!' רַפְּאוּ חוֹלִים, הָקִימוּ מֵתִים, טַהֲרוּ מְצֹרָעִים, גָּרְשׁוּ שֵׁדִים; חִנָּם קִבַּלְתֶּם, חִנָּם תִּתְּנוּ " (מתי י 7-8). וזאת אחת הסיבות שהרבנים דחו אותם, כי חששו מלאבד את כוחם, ואת פרנסתם.

לסיכום, אין טעם לנסות ולקנות את פדיון כפרתנו ואת ישועת נפשנו; המחיר כבד מדיי ויקר מנשוא. החדשות הטובות הן כי מחיר זה כבר שולם. בעוד שכתבי הקודש מבהירים כי אין באפשרותנו לקנות את ישועתנו בעצמנו. הברית החדשה מדגישה כי כן נקנינו ונפדינו במחיר יקר, להלן ציטוט דבריו של השליח שמעון כיפא בברית החדשה: "שֶׁהֲרֵי יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי לֹא בְּדָבָר נִשְׁחָת, לֹא בְּכֶסֶף וְלֹא בְּזָהָב, נִפְדֵּיתֶם מִדַּרְכְּכֶם הַתְּפֵלָה שֶׁנְּחַלְתֶּם מֵאֲבוֹתֵיכֶם, כִּי אִם בְּדָם יָקָר שֶׁל שֶׂה תָּמִים שֶׁאֵין בּוֹ מוּם, בְּדָמוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ." (אגרת פטרוס הראשונה, פרק א 18-19)

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/a3e7b0157d07da506958b75a77964ace52f1dc33fe6f45f5505271713fcb9788?s=300&d=mm&r=g) 

 מייקל בראון 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/michael-brown/) [    ](https://igod.co.il/author/michael-brown/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, פרשנות הכתובים, תיאולוגיה, תשובה לרב

**תגיות:** סרטוני וידיאו מיהודים משיחיים אודות ישוע והברית החדשה

---

### ["ישו בתלמוד" הסתירות המביכות באגדות התלמוד על ישוע](https://igod.co.il/answer-rabbi/contradictions-jesus-talmud/)

**Published:** דצמבר 20, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> כששואלים את הרבנים לגבי ישוע, הם תמיד מפנים לשתי אגדות מאוחרות אודות ישוע בתלמוד (כמה מפתיע). ברצוננו להוכיח בבלוג זה כי אגדות אלו הן שקריות וסותרות את עצמן.

### "בן ישיבה שסרח"

מסכת סוטה מ"ז שבתלמוד הירושלמי, שם מסופר כי ישוע היה תלמידו של נשיא הסנהדרין יהושע בן פרחיה, וכי זה נידה אותו וסילקו מהישיבה. לכן, לטענת האגדה התלמודית, ישוע עבר לעבודה זרה, וכישף והסית והדיח והחטיא את ישראל.

היכן הבעיה אתם תוהים?

כידוע, חייו ופועלו של ישוע התרחשו במאה הראשונה לספירה. לעומת זאת, מי שעל פי הסיפור התלמודי היה הרב שלו, הרב יהושע בן פרחיה, חי בתקופת הזוגות, תקופתו של המלך אלכסנדר ינאי, כמאה עד מאתיים שנה לפני לידתו של ישוע. אתם מבינים את הסתירה הכרונולוגית שבתלמוד? נוסף על כך, מסכת סוטה חוברה בסביבות המאה החמישית, זאת אומרת מאות רבות של שנים לאחר זמנו של ישוע. ומי שחיבר את מסכת סוטה, ושהמציא את הסיפור הזה על ישוע, היה כנראה אינו בקיא בהיסטוריה וטעה בתאריכים. האם הייתם מוכנים לקחת ברצינות, ספר שהיה טוען שברוך שפינוזה, בעודו כותב את הספר "תורת המידות", טיפח ולימד את הרב עובדיה יוסף? באותה הרצינות עליכם גם לקחת את הטענות המגוחכות של רבני-התלמוד אודות ישוע. שאגב, מעולם לא היה בן-ישיבה וגם לא היה לו רב.

### "צואה רותחת"

מסכת גיטין שבתלמוד הבבלי נכתבה בין המאה החמישית למאה השביעית לספירה. זאת אומרת שהאגדה על ישוע נכתבה לפחות חמש מאות שנה לאחר ישוע. באגדה זו (מסכת גיטין נז,א) מסופר על אונקלוס שהעלה את ישוע באוב, ואז אומר לו ישוע כי הוא שוהה בצואה רותחת בגיהינום.

אתם מבינים, זה ממש כמו שאכתוב היום ספר, ובו אספר על האויב השנוא ביותר עלי, לאונרדו דה וינצ'י, שלפני חמש מאות שנה היו לו חילוקי דעות עם איזה סבא-רבה שלי, ואכתוב כי העליתי באוב את דה וינצ'י והוא הודה בפני שהוא טעה ושהמשפחה שלי תמיד צדקה וכי עכשיו הוא שוחה בשתן רותח בגיהינום בתור עונש.

אבל שימו לב לזה! מי שכתב את האגדה הזו ירה לעצמו ברגל, מדוע? כי או שהוא לא יודע מה אלוהים ציווה בתורה, או שפשוט מדובר בעוד הוכחה לכך שלרבנים ממש לא אכפת מה אומר אלוהים!

בדברים, פרק י"ח, התורה אוסרת על ביצוע טקסי העלאה באוב ("דרישה אל המתים"): "…וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים׃ כִּי-תוֹעֲבַת יְהוָה כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה…"

(השוו עם שמואל א' פרק כ"ח)

לסיכום, אם עיוור מוביל עיוור, ובדרכם יש בור עמוק, האם לא שניהם יפלו לבור ביחד? ואכן כבר אלפיים שנה יש אלו בעם ישראל ההולכים כעיוור המובל על ידי עיוור. הגיע הזמן שכל אחד יחשוב בעצמו, יחקור בעצמו וישקול לעומק בעצמו, ויבקש את הדרכת אלוהים להבנת האמת.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** ישוע בתלמוד, יֵשׁוּעַ והברית החדשה, תשובה לרב

**תגיות:** האם ישוע המציא דת חדשה?, סרטוני וידיאו מיהודים משיחיים אודות ישוע והברית החדשה

---

### [מדוע באמת רוב היהודים לא מאמינים בישוע?](https://igod.co.il/true-judaism/why-jews-dont-believe-jesus/)

**Published:** דצמבר 20, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> למעשה, ישנם רבבות של יהודים שהאמינו בעבר בישוע המשיח, וגם כיום מספרם של המאמינים היהודים בישוע הולך וגדל. הבעיה היא שרוב היהודים מעולם לא טרחו לבדוק את העובדות בקשר לישוע והאמונה המשיחית האמיתית.

רובם מכירים את התינוק ישוע מספורי חג המולד, או הדמות הכחושה על הצלבים התלויים בכנסיות, או ישוע של הצלבנים והאינקוויזיציה. השאלה היא מדוע אתה אינך מאמין בישוע? האם אתה יודע מי הוא ישוע האמיתי? הרשה לנו להציע לך לחשוב על כמה נקודות:

1\. רוב היהודים מעולם לא חקרו ברצינות את הנושא של ישוע. אלה שכן החליטו לבדוק מי הוא ישוע הופתעו ממה שגילו. הייתה תקופה בעבר שהמלומדים והמדענים הדגולים של אותה תקופה האמינו שכדור הארץ שטוח – אך היו חייבים לשנות את דעתם לאחר שערכו מחקרים וגילויים שהוכיחו מעל כל שמץ של ספק שכדור הארץ הוא עגול. כך גם לגבי יהודים שחוקרים ברצינות את הטענות של המשיחיים לגבי ישוע. לאחר שמגלים מי הוא באמת, הכול משתנה בתפיסת עולמם ובחייהם.

2\. אם וכאשר יהודים דתיים לומדים משהו על ישוע בישיבות או מפי רבנים, המידע שלילי ומושפע מדעות קדומות, והאפשרות שישוע הוא המשיח אינה באה בחשבון כלל בלימודיהם.

3\. במשך ההיסטוריה סטתה הנצרות ממקורה היהודי, ורבים מה"נוצרים" לכאורה שהיו שייכים לדת הזאת עשו מעשי זוועה ליהודים בשמו של "ישוע" שלהם, ובכך גרמו ליהודים לסלוד מישוע המשיח האמיתי ולדחותו.

4\. אותם "נוצרים" הציגו בפני היהודים דמות מסולפת של ישוע שכל דמיון לישוע האמיתי שחי בארץ לפני כאלפיים שנה קטן מאוד. מה הפלא שהיהודים חושבים שהנוצרים הם עובדי אלילים, כשרואים את הנוצרים הללו בכנסיות שלהם כורעים ברך לפני פסלים גדולים ויפים, בסגנון פסלי רומא העתיקה, של התינוק "ישוע" בזרועות אימו.

5\. יש לחץ עצום על היהודים, במיוחד הדתיים, שקיבלו את האמונה בישוע המשיח. יש ביניהם שנכנעים ללחץ, לפחד ולהפחדות, לנידוי ולבדידות, ומכחישים בפיהם את האמת אותה הם יודעים בלבם.

6\. הלימודים ביהדות המסורתית על המשיח המיוחל אינם מבוססים על הפסוקים הנכונים בנבואות התנכיות, ונוצרת דמות לא נכונה של המשיח ופועלו. לכן היהודים המצפים למשיח מסתכלים לכיוון הלא נכון ולמשיח הלא נכון. אין פלא שיחסית למספר היהודים בעולם, מעטים מהם מגלים אותו.

7\. כאשר יהודי דתי מלומד הופך למאמין בישוע, הקהילה משמיצה אותו ומוחקים את שמו מזיכרונה, כאילו ומעולם לא היה קיים. דוגמא אחת היא סיפור חייו של מקס וורטהיימר. במאה התשע-עשרה היגר וורטהיימר, שהיה יהודי חרדי, לארה"ב. במהלך השנים הפך להיות יהודי רפורמי, ואף נעשה רבי רפורמי לאחר שסיים את לימודיו במכללה העברית המאוחדת של סינסנטי בשנת 1889. (כמו כן קיבל דוקטורט מהאוניבסיטה של סינסנטי באותה השנה.) לאחר מכן שרת במשך עשר השנים הבאות כרב בבית הכנסת "בני ישורון" בעיר דייטון שבמדינה אוהיו, והיה מאוד אהוב על חברי הקהילה. כאשר קיבל את האמונה המשיחית והפך להיות חסיד נלהב של ישוע המשיח, והיה רועה קהילה משיחית בנוסף להיותו רב רפורמי, מחקה המכללה העברית, שהכשירה אותו לרב, את שמו מרשימתה. המכללה שידועה בסובלנותה, לא הכירה בו יותר רק בגלל אמונתו המשיחית. אם הדבר קרה במכללה עברית "ליברלית" רפורמית, חשוב מה היה קורה לו היה זה מוסד חרדי?

8 . נקודה זו יכולה להיות קצת יותר קשה עבורך לקבל. למרות שהיו אלה מנהיגי העם היהודי שדחו את ישוע בזמן שישוע חי בארץ, אלוהים שפט את כול העם היהודי (באותה מידה שבדורות הקודמים שפט את העם על שלא קיימו את הכתוב בדברו בתנ"ך), וכתוצאה מכך נוצר בעם קושי לב, במיוחד בנוגע לאפשרות שישוע הוא המשיח של היהודים. השליח שאול מסביר זאת באיגרתו החשובה אל המאמינים הרומיים: "ובכן מה? ישראל לא השיג את מבקשו, אבל הנבחרים השיגו, והשאר הקשו לבבם, ככתוב: נתן להם האלוהים רוח תרדמה, עיניים לא לראות ואוזניים לא לשמוע עד היום הזה." (אל הרומיים י"א 7-8, הציטוט מהתורה, דברים כ"ט 3 ומהנביאים ישעיהו כ"ט 10).

כשחושבים על כך, קצת מוזר שהעם היהודי איבד כמעט לגמרי את היכולת להבחין בעובדה שישוע המשיח הוא אחד מהעם, יהודי שבא דרך העם היהודי ואל העם היהודי. למעשה, הוא היהודי המפורסם ביותר ובעל ההשפעה הרבה ביותר על העולם מכל אחד אחר עלי אדמות. אך רוב בני עמנו, רואים לעיני רוחם דמות אירופאית, עם עיניים כחולות, צבע עור בהיר ושיער בלונדיני חלק. החדשות הטובות הן שקושי הלב והעיוורון הרוחני של עם ישראל הוא רק חלקי. תמיד היו יהודים חסידי ישוע המשיח, ובסוף העם שלנו, בקנה מידה לאומי, יפנה אליו שוב.

השליח שאול מסביר זאת בהמשך הפרק הנ"ל: "הן, אחי (הלא-יהודים), אינני רוצה שיעלם מכם הסוד הזה, פן תהיו חכמים בעיניכם: קהות לב אחזה במידת מה את ישראל, עד אשר יכנס מלוא הגויים. וכך כל ישראל ייוושע, כמו שכתוב: ובא מציון גואל וישיב פשע ביעקב נאום יהוה, ואני זאת בריתי אותם, כי אסלח לעוונם. (האיגרת אל הרומים י"א 25-27, הציטוט מהתנ"ך, ישעיהו נ"ט 20-21, כ"ז 29, ירמיהו ל"א 33-34) אני מקווה שגם אתה תהיה בין אותם יהודים שנחושים בהווה לגלות את האמת בקשר למשיח, ומוכנים ללכת אחריו בכול מחיר. בסופו של דבר עליך להחליט עבור עצמך, ועל השאלה החשובה ביותר רק אתה יכול לענות: מדוע אינך מאמין שישוע הוא המשיח המיוחל של ישראל?

אם יותר יהודים, כולל רבנים, יאמינו בו, האם זה יגרום לך להאמין? כמובן שאפשרות זו אינה משנה את העובדות הקיימות. השאלה בעינה עומדת – או שישוע הוא המשיח של ישראל, או שאינו המשיח של ישראל? דעת הרוב אינה משנה או משפיעה על האמת. אך לעיתים קרובות קורה בחברה שכאשר אנשים מגלים שהרוב החליט לקבל דעה מסוימת כנורמטיבית, הם מוכנים להיחשף.

אולי יעזור לך לדעת שרבים מאיתנו, המאמינים המשיחיים היהודים נפגשנו עם דתיים ואפילו חרדים שהודו בפנינו שהם מאמינים בסתר בישוע המשיח, אך לא מסוגלים להודות על כך בפומבי מפחד ממה שיעשו להם אם הדבר ייוודע. אולי אם כמה מאותם מאמינים משיחיים יהודים דתיים יופיעו יום אחד בפתח דלתך ויחלקו איתך על אמונתם, תמצא לנכון לבדוק את העניין ברצינות.

כאשר אנו מתבגרים בחיינו; מינקות לילדות, לנערות ולבגרות, אנו מגלים שלא כול מה שסיפרו לנו ולימדו אותנו הוא האמת. לפעמים עלינו ללמוד דברים מסויימים בעצמנו ולא להסתמך על מה שאומרים לנו. גם כאשר אנו כבר מבוגרים, אנו מאמצים דעות על דברים מסוימים שנוטות יותר לכיוון שלנו, אשר מעוותות את האמת האובייקטיבית.

צריך רק להביט סביב, מה חושבים ימנים על שמאלנים (ולהיפך), מה מאמינים הפלסטינאים לגבי הישראלים (ולהיפך), או מה מאמינים המוסלמים לגבי היהודים (ולהיפך). דעותינו, ההיבט שלנו ודברים בהם אנו מאמינים בלהט לא תמיד נכונים, ולא משנה עד כמה נתווכח כדי להוכיח שעמדתנו היא הנכונה. לא הגיוני לחשוב שכולנו, עם עמדותינו המנוגדות, צודקים בו-זמנית.

כמו כן ברמה האישית של יחסים אנושיים. לכול אחד מאיתנו קרה שלאחר שיצא לנו להכיר מישהו טוב יותר, גילינו שהשמועות ששמענו עליו היו מוגזמות או לא נכונות. ובנוגע לעיניין שלנו, אנו אומרים לך בביטחון גמור שכול אשר שמעת על ישוע המשיח כיהודי אינו נכון. אתה חב לעצמך לגלות מיהו באמת ישוע – באם אתה רב חרדי וקורא את הספר הזה בהסתר, או אם אתה חילוני גמור, או איש עסקים יהודי מצליח שחבר הפנה אותך לקרוא את אשר אני כותב. בדבר אחד אנו בטוחים, כול אחד מאיתנו שקיבל את האמונה בישוע המשיח עשה זאת לאחר שחקר ובדק בקפידה את הטיעונים, הנבואות והפסוקים בתנ"ך, את כתבי הברית החדשה כולל דבריו של ישוע עצמו, הטוענים שישוע הוא המשיח ומעידים ממקור ראשון שישוע הוא אכן המשיח של ישראל והעולם.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, ישוע היהודי הדגול, מיתוסים על האמונה המשיחית, תשובה לרב

**תגיות:** סרטוני וידיאו מיהודים משיחיים אודות ישוע והברית החדשה

---

### [האמנם ישוע נביא שקר?](https://igod.co.il/true-judaism/is-jesus-false-prophet/)

**Published:** דצמבר 21, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> בנוסף לאגדה אותה סיקרנו בסרטון, ישנה אחת נוספת הנמצאת במסכת גיטין שבתלמוד הבבלי, היא נכתבה בין המאה החמישית למאה השביעית לספירה. זאת אומרת שהאגדה על ישוע נכתבה לפחות חמש מאות שנה לאחר ישוע. באגדה זו (מסכת גיטין נז,א) מסופר על אונקלוס שהעלה את ישוע באוב, ושישוע אמר לו שהוא שוהה בצואה רותחת בגיהינום.

אתם מבינים, זה ממש כמו שאכתוב היום ספר, ובו אספר על האויב השנוא ביותר עלי, לאונרדו דה וינצ'י, שלפני חמש מאות שנה היו לו חילוקי דעות עם איזה סבא-רבה שלי, ואכתוב כי העלאתי באוב את דה וינצ'י והוא הודה בפני שהוא טעה ושהמשפחה שלי תמיד צדקה וכי עכשיו הוא שוחה בשתן רותח בגיהינום בתור עונש. איך אנשים מסוגלים לקחת ברצינות את האגדה המגוכחת הזאת?

### אז האם ישוע הוא משיח שקר?

האם קראת פעם את מה שלימדו ישוע ותלמידיו? "ואהבת את ה' אלוהיך בכלל לבבך ובכל נפשך ובכל שכלך ובכל מאודך" (מרקוס י"ב 30). לך בעקבותיו. ציית לו. ישוע הפנה את כולם אל אביו שבשמים – באמצעות הניסים שהוא חולל, הדברים שאמר ואורח חייו. הוא חי, מת וקם לתחייה כדי לפאר את אביו. אם כך, ישוע היה נביא נאמן ואמיתי.

כבר דנו באריכות על נושא אלוהותו של המשיח כתשובה לשאלה אחרת פה ("המשיח הוא התגלמות אלוהים בבשר ודם"). הראנו שמדובר באמונה באל אחד, אמונה שתואמת כליל את התנ"ך, בתנאי שמבינים אותה כראוי. כמובן שבמשך השנים נפערו תהומות עמוקים של חוסר הבנה בין הנוצרים והיהודים. הספרות הרבנית המוקדמת ציירה תמונה שלפיה, תלמידיו של ישוע עבדו שלושה אלים,72 בעוד שהפסלים של ישוע, מרים והקדושים שיצרה הכנסייה הקתולית התרחקו יותר ויותר מהאמונה הטהורה של הברית החדשה. אבל אלה הן חריגות ואי הבנות, וכל קורא כן של הברית החדשה יגיע למסקנה שישוע ותלמידיו כיוונו את כל חסידיהם אל האלוהים האחד, וציוו עליהם לעבוד אך ורק אותו.

היות שכבר הקדשנו זמן ניכר לנושאים האלה, נביא כאן רשימת פסוקים מייצגים מהברית החדשה. כך תוכל להיווכח בעצמך שישוע לא היה נביא שקר בשום פנים, צורה ואופן, ושהוא לא התעה את העם או גרם להם לעבוד אלילים זרים. אדרבה, הוא הפנה לאלוהים את כל אלה שהלכו אחריו.

הניסים שהוא חולל פיארו אך ורק את אלוהים:

"באו אליו המון עם רב ואיתם פסחים, נכים, עיוורים, אילמים ורבים אחרים שהונחו לרגליו, והוא ריפא אותם. כראות העם אילמים מדברים, נכים בריאים, פסחים מהלכים ועיוורים רואים, נתמלאו פליאה ושיבחו את אלוהי ישראל.

#### מתי ט"ו 31-30

"תדהמה אחזה את כולם, ובלב מלא יראה היללו את אלוהים ואמרו, "נפלאות ראינו היום!"

#### לוקס ה' 26

"הוא התקרב אל מורד הר הזיתים וכל קהל התלמידים החל לשבח את אלוהים בשמחה ובקול גדול על כל נפלאות אשר ראו.

#### שם, י"ט 37

גם הדברים שישוע לימד פיארו את אלוהים. הנה רק כמה דוגמאות מיני רבות:

"כך יָאֵר נא אורכם לפני בני אדם, למען יראו את מעשיכם הטובים ויכבדו את אביכם שבשמים… אֶהבו את אויביכם והתפללו בעד רודפיכם, למען תהיו בנים לאביכם שבשמים, כי הוא מזריח שִמשוֹ על רעים ועל טובים וממטיר גשם על צדיקים ועל רשעים… לכן הֱיו שלמים, כמו שאביכם שבשמים שלם הוא."

#### מתי ה' 16, 45-44, 48

"הישמרו מלעשות את "צדקתכם" לפני בני אדם מתוך כוונה שיראו אתכם; אם תעשו כן, אין לכם שכר אצל אביכם שבשמים." שם, ו' 1

"לכן כך התפללו אתם, "אבינו שבשמים, יתקדש שמך, תבוא מלכותך, יעשה רצונך כבשמים כן בארץ". פס' 10-9

מלכות אביו ורצונו עמדו במוקד חייו של ישוע ופעילותו. הוא זה שסלל את הדרך אל האב – לא לאיזה אל חדש ונוכרי, אלא לבורא העולם ולאדון כל הארץ. ישוע אמר, "אני הדרך והאמת והחיים. אין איש בא אל האב אלא דרכי" (יוחנן י"ד 6). הוא הפנה אל אביו את כל האנשים שבאו אליו:

"אתם \[השומרונים\] משתחווים למה שאינכם מכירים, אנחנו משתחווים למה שאנו מכירים, שהרי הישועה מאת היהודים היא. אולם תבוא שעה, ועתה היא, שעובדי האל האמיתיים ישתחוו לאב ברוח ובאמת, כי עובדי אל כאלה מחפש לו האב." יוחנן ד' 23-22

"אני באתי בשם אבי ולא קיבלתם אותי; אם יבוא אחר בשם עצמו – אותו תקבלו… אילו אלוהים היה אביכם, הייתם אוהבים אותי, שכן אני מאת האלוהים יצאתי ובאתי. שם, ה' 43; ח' 42

לאור זאת היה זה אך טבעי שכאשר נולד יוחנן המטביל, זה שסלל את הדרך למשיח, אמר אביו הקשיש זכריה את המילים הבאות בהשראת רוח הקודש:

"ברוך אדוני אלוהי ישראל, אשר פקד את עמו ופדות שלח לו. והצמיח לנו קרן ישועה בבית דוד עבדו (כדבר אדוני מעולם ביד נביאיו הקדושים), להושיענו מיד אויב ומיד כל שונא -לעשות חסד עם אבותינו ולזכור לעולם בריתו, אשר נשבע לאברהם אבינו: להצילנו מיד אויב, לתיתנו לעובדו באין מורא, בקדושה וצדק לפניו כל ימינו. לוקס א' 75-68

אלוהים עמד לשלוח את הגואל והפודה כדי שעמו, העם היהודי – וגם הגויים – יוכלו "לעובדו באין מורא, בקדושה וצדק לפניו כל ימינו". קשה לקרוא לזה עבודת אלילים או דת חדשה! הרי זוהי ההתגשמות של תורת משה.

הדברים שאמרו תלמידיו היהודים של ישוע, כפי שהם מתועדים בברית החדשה, נוגעים באותם נושאים בדיוק, ועם אותם דגשים: דרך ישוע המשיח אנחנו יכולים לקשור מערכת יחסים קרובה עם אלוהי האמת האחד והיחיד, ואלה שהולכים בעקבות המשיח צריכים לספר עליו לעולם כולו.

·בחג השבועות, כשהתלמידים התמלאו ברוח הקודש, האנשים שנאספו בעיר מכמה מדינות שמעו אותם "מספרים בלשונותינו את גדולות האלוהים!" (מעשי השליחים ב' 11). כמה דקות אחר כך נעמד כיפא והחל לדבר אל הנוכחים. הוא הבהיר ש"ישוע מנצרת \[הוא\] איש שנתאשר לכם מטעם אלוהים בגבורות ובניסים ובאותות אשר האלוהים עשה על ידיו בתוככם, כפי שאתם עצמכם יודעים" (פס' 22).

·כאשר החל מספרם של תלמידי ישוע לגדול במהירות, הם התמידו להיות יום יום "לב אחד בבית המקדש, והיו בוצעים את הלחם בבתיהם, אוכלים את מזונם בשמחה ובתום לב ומשבחים את אלוהים. הם מצאו חן בעיני כל העם, והאדון הוסיף עליהם יום יום את הנושעים" (פס' 47-46).

·כאשר נרפא הפיסח ליד המקדש, הוא "קפץ …ועמד על רגליו. מיד הלך ונכנס איתם \[עם כיפא ויוחנן\] לבית המקדש, כשהוא מהלך ומקפץ ומהלל את אלוהים" (שם, ג' 8). הנה ההסבר שנתן לכך כיפא, "אלוהי אברהם ויצחק ויעקב, אלוהי אבותינו, פיאר בכבוד את עבדו ישוע אשר מסרתם אותו וכפרתם בו לפני פילטוס – כאשר החליט לשלחו לחופשי" (פס' 13). אלה הדברים שהתרחשו בקהילה הראשונה של המאמינים.

·שאול כתב למאמינים בתסלוניקי, שעבדו אלילים עד שנושעו זמן קצר לפני כן והחלו לעבוד את אלוהי האמת, "לבסוף, אחי, אנו מבקשים מכם באדון ישוע ומפצירים בכם: קיבלתם מאיתנו איך עליכם להתנהג ולמצוא חן בעיני אלוהים". ואז הוא מוסיף, "וזהו רצון האלוהים: שתתקדשו, שתתרחקו מן הזנות, שכל אחד מכם ידע לקחת אשה בקדושה ובכבוד, לא בתאוות זימה כדרך הגויים אשר אינם יודעים את אלוהים… הן אלוהים לא קרא אותנו לטומאה, כי אם לקדושה. על כן הדוחה זאת, לא אדם הוא דוחה, אלא את אלוהים הנותן לכם את רוח קודשו" (הראשונה לתסלוניקים ד' 1, 5-3, 8-7).

·כיפא עודד את קוראיו ברוח דומה, "היטיבו את דרכיכם בגויים, כדי שיתבוננו במעשיכם הטובים ויהללו את אלוהים ביום פקודה על אותם הדברים שבגללם השמיצו אתכם כעושי רעה… התנהגו כנאשים חופשיים, לא כאנשים המחזיקים בחופש ככסות לרשע, אלא כעבדי אלוהים… נהגו כבוד בכל אדם; אהבו את האחים; יראו את אלוהים; כבדו את המלך" (הראשונה לפטרוס ב' 12, 17-16).

אין סוף לדוגמאות שאפשר לתת בעניין זה. בברית החדשה יש יותר מאלף ומאתיים אזכורים של אלוהים – כשהכוונה היא לאלוהי אברהם, יצחק ויעקב. הנקודה ברורה: ישוע המשיח, הנביא האמיתי והנאמן, הפנה את כל בני האדם לעבודת אלוהי האמת. זוהי נקודה שראוי לתת עליה את הדעת, שכן בעניין זה הוא היה הנביא היעיל והמצליח ביותר שהתהלך אי פעם עלי אדמות. בזכותו – מאות מיליוני גויים אוהבים את אלוהים ועובדים אותו, משרתים אותו וסוגדים לו.

מאז ומתמיד הייתה קריאת ה-"שמע" הצהרת האמונה הבסיסית של עם ישראל. בפסוק אחד קצר הציג משה אמת גדולה אודות האחדוּת האלוהית. הפסוק כתוב בימינו על קלף, בכל מזוזה התלויה על משקוף הכניסה של כל בית בישראל, והוא בעצם קורא לעם ישראל לשרת ולעבוד אלוהים אחד. מאמר זה חוקר את קיומו של אלוהים אחד שיש בו ריבוי הוויות, וזאת על סמך התנ"ך בלבד.

"השילוש הקדוש" אגב, הינו מושג שאינו קיים בכלל, לא בתנ"ך ולא בברית החדשה. אין אנו מאמינים כי אכן קיימים שלושה אלוהים שונים.

דברים ו׳, ד׳: "שמע ישראל יהוה אלוהינו יהוה אחד".

המילים ״אלוהים״ ו״אלוהינו״ הינן צורת רבים של המילה ״אלוה״, שמשמעותה ״אל״. מדוע אלוהים מציג את עצמו בצורת רבים ומסיים את המשפט במילה "אחד"?

כדי להבין טוב יותר את המשפט עלינו לעמוד את משמעות המילה "אחד" בתנ"ך.

### משמעות המילה "אחד" בתנ"ך

הנה מספר דוגמאות:

א. בראשית ב׳, כד׳: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו, ודבַק באשתו והיו לבָשָׂר אחד".

איש ואישה – שני בני-אדם נפרדים ושונים, שהחיבור ביניהם יוצר ״בשר אחד״.

ב. עזרא ב׳, סד׳ ונחמיה ז׳, סו׳: "כל הקהל כאחד, ארבע ריבוא אלפיים שלוש מאות שישים".

42,360 איש נאספו ביחד כקהל אחד. ה-"אחד" כלל את כל הפרטים שהיוו את הקהל.

הדוגמאות הללו מלמדות שהמילה "אחד" אינה מתייחסת בהכרח לפריט יחיד, אלא גם להרכב של פרטים שיוצרים שלמות אחת (ראו גם יחזקאל לז׳, יז׳, בראשית יא׳, ו׳, לד׳, טז׳). בעברית ישנה מילה אחרת שמתארת אחדות שאין לחלקה – והיא המילה "יחיד".

### הריבוי שקיים במילה אלוהים

הנה מספר דוגמאות:

א. בראשית א׳, כו׳: "ויאמר אלוהים, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, ויֵרדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ"".

עם מי דיבר אלוהים בפסוק הזה? (משום שאמר ״נעשה״, ״בצלמנו״, ״כדמותנו״)

אלוהים לא דיבר עם בני-אדם, משום שהם עדיין לא נבראו. הוא גם לא התייעץ עם המלאכים, כי המלאכים לא היו שותפים פעילים במלאכת הבריאה.

התנ"ך מבהיר שאלוהים לבדו הוא זה שברא את העולם.

– נחמיה ט׳, ו׳: "אתה הוא יהוה, לבדך אתה עשית את השמים, שמי השמים וכל צבאם, הארץ וכל אשר עלֶיהָ, הימים וכל אשר בהם. ואתה מְחיה את כולם וצבא השמים לך משתחווים". הביטוי 'צבא השמים' מתייחס לכוכבים ולמלאכים, לכל הבריאה השמימית שמעל הארץ.

– איוב לח׳, ז׳: "בְּרוֹן יחד כוכבי בוקר, ויריעו כל בני אלוהים". (כמו כן ראו ישעיהו מ׳, יג׳-יד׳).

אלוהים אומר לאיוב שכאשר הוא ברא את היקום, המלאכים הריעו לו. ז"א שהם ראו לפחות חלק ממלאכת הבריאה אך לא היו שותפים במלאכה זו. אם כך, אלוהים דיבר עם הוויה או עם הוויות נוספות השוות לו בצלם, בַּדמות ובכוח לברוא.

ולראיה:

– בראשית ג׳, כב׳: "ויאמר יהוה אלוהים הן האדם היה כאחד מִמֶּנּוּ (מאיתנו)…".

– ישעיהו נד׳, ה׳: "כי בועלייך עושייך יהוה צבאות שמו, וגואלך קדוש ישראל אלוהי כל הארץ יקרא."

– תהילים קמט׳, ב׳: "ישמח ישראל בעושיו…".

מסקנה: המילה "אחד" מתארת שלמות שבנויה ממספר מרכיבים או פרטים.

לפיכך, בספר דברים ו׳, ד׳, נאמר שבאלוהים קיימת שלמות אחת המורכבת ממספר הוויות, ושאת השלמות הזאת עַם ישראל צריך לעבוד.

מדוע הרבנים מתכחשים לכך?

הרמב"ם (רבי משה בן מיימון, 1205-1135) החליף בשלושה עשר העיקרים שלו את המילה "אחד" במילה "יחיד", כדי לתאר את טבעו של אלוהים. רעיון זה הינו מנוגד לרעיון בתנ"ך, ובכל זאת אימצה אותו היהדות-הרבנית, וגורסת שאלוהים הוא אחדות שאין לחלקה. אבל כתבי הקודש מספקים דוגמאות רבות המבהירות שקיים ריבוי באלוהות האחת. אלוהים הוא אחד, אך לא יחיד. אלוהות אחת, אלוהים אחד שאין שני לו ואין שווה, אך אלוהים אחד הקיים בצורת ריבוי.

### אז כמה הוויות קיימות באלוהים?

כדי לענות על שאלה זו עלינו למצוא פסוקים מן התנ"ך המצביעים על כל אחת מההוויות, או פסוק המציין במפורש את מספרן.

א. רוח אלוהים – בראשית א׳, ב׳: "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים" .

רוח אלוהים הייתה קיימת מבראשית. היא הייתה שותפה במעשה הבריאה. הרוח לא נבראה מעודה, ומכאן שהיא חלק מאלוהים. רוח אלוהים הינה ישות עצמאית מלאת חיים, ולא תכונה או כוח דומם וחסר תבונה.

דוגמאות נוספות: ישעיהו סג׳, י׳-יד׳; נט׳, יט׳-כא׳, תהילים נא׳, יג׳; קלט׳, ז׳-יב׳; ישעיהו יא׳, ב׳; מ׳, יג׳; זכריה יב׳, י׳, איוב לג׳, ד׳, שמואל ב׳ כג׳, ב׳-ג׳.

ב. הוויה באלוהים שלא ניתן לראותה פנים אל פנים ולהישאר בחיים.

דמות המלך, הסמכות, הוויה זו משדרת יראה, כבוד, סמכות והוקרה, כמו אבא שמצפה שיתנו לו את הכבוד לו הוא ראוי במשפחה, ולפעמים עליו להשתמש בסמכותו כדי לחנך.

שמות לג׳, כ׳: "ויאמר, לא תוכל לראות את פנַי, כי לא יראני האדם וחי ".

אלוהים משוחח כאן עם משה, ומבטיח לברך וללוות אותו במהלך הנדודים במדבר. משה ביקש לראות את פני אלוהים הדובר אליו, אך נתקל בסירוב. לבסוף זכה משה לראות את אחוריה של ההוויה שאיתה הוא דיבר, אך לא את פניה. לוּ ראה את פניה, הוא היה מת מיד. אם כך, משה שוחח עם הוויה אלוהית שאת פניה נאסר עליו לראות.

ג. "אל שדי" הינה הוויה באלוהים שבני-האדם אכן יכולים לראותה פנים אל פנים.

השם "אל שדי" משמעותו האל שמספק את צרכי, בדיוק כמו אם שאוהבת ומניקה את התינוק שהיא אוהבת בעזרת שדייה, ציורי מאוד, אך מפגין אהבה, דאגה ואכפתיות.

שמות לג׳, יא׳: "וידבר יהוה אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו".

באותו פרק מתואר מפגש פנים אל פנים של אלוהים עם משה. על מנת להדגיש את הקרבה הפיזית ביניהם, הפסוק מציין שהמפגש נערך ״פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו״. כלומר, לא מדובר כאן בחזון, בחלום או בבת קול שנשמעה מן השמים, אלא בשיחה שנערכה ב-"ארבע עיניים".

בהנחה שהכתוב הוא נכון, מדויק ואמיתי, הרי שפסוקים יא׳ ו–יב׳ מצביעים על שתי הוויות נפרדות ושונות, ששתיהן נקראות יהוה.

דוגמא נוספת – שמות כד׳, ט׳-יא׳: "ויעל משה ואהרון, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. ויראו את אלוהי ישראל, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר. ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו".

חז"ל פירשו את הפסוקים האלה באופן שונה; לפי הדעה הרבנית, אלוהים שוחח עם משה דרך השתקפות של מראָה. זוהי פרשנות מוטעית, שאיננה נאמנה לתנ״ך. אילו דיבר אלוהים עם משה דרך השתקפות כלשהי, הוא היה מציין זאת בפסוק עצמו ולא אומר "פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו". מן הראוי לבדוק כל פרשנות על פי נאמנותה לכתוב.

כמו כן, בראשית יז׳, א׳: "ויֵרא יהוה אל אברם ויאמר אליו, אני אל שדי התהלך לפנַי והיה תמים".

אלוהים נראה לאברם והציג את עצמו בשם "אל שדי". הטקסט שמתאר את המפגש של יהוה עם אברם מאוד ברור ופשוט.

ישעיהו הנביא שפך אור על היחס בין ההוויות השונות שמרכיבות את האלוהות.

ישעיה מח׳, יב׳-טז׳: "שמע אלי יעקב וישראל מקוראי. אני הוא אני ראשון אף אני אחרון. אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמיים, קורא אני אליהם יעמדו יחדיו. הקבצו כולכם ושמעו מי בהם הגיד את אלה, יהוה אהבו יעשה חפצו בבבל וזרועו כשדים. אני אני דברתי אף קראתיו, הביאותיו והצליח דרכו. קרבו אלי שמעו-זאת לא מראש בסתר דברתי מעת היותה שם אני, ועתה אדוני יהוה שלחני ורוחו".

הנביא ישעיה מצטט את אלוהים בכבודו ובעצמו. אלוהים מתואר שם כראשון והאחרון (מד׳, ו׳), כאחד שיסד את הארץ וטיפח את השמים, ואשר הכל מוכנים למלא את חפצו. אלוהים ממשיך לדבר, ומציין שגם פעילותן של הממלכות שהיו קיימות באותם ימים נעשתה במסגרת ריבונותו. ולסיכום הוא אומר בפסוק טז׳: "קִרבו אלי, שִמעו זאת, לא מראש בסתר דיברתי, מעת היותה שם אני, ועתה אדונָי יהוה שלחני ורוחו" (שימו לב: "אדונָי יהוה שלחני". הפסוק משלב את שני השמות באישיות אחת: שלחני ולא שלחוני.)

למרות שהדובר הינו יהוה בכבודו ובעצמו (ראו מד׳, ו׳), הוא מציין שנשלח על ידי יהוה ורוחו. אם כך, ישעיהו מלמד שהשלמות האלוהית מורכבת משלוש הוויות. רוח אלוהים, ושתיים נוספות שנקראות יהוה.

דוגמא נוספת: ישעיה סא׳, א׳-ג׳: "רוח אדוני עלי, יען משח יהוה אותי לבשר ענווים שלחני לחבוש לנשברי לב לקרא לשבויים דרור ולאסורים פקח קוח. לקרא שנת רצון ליהוה ויום נקם לאלוהינו, לנחם כל אבלים. לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר שמן ששון תחת אבל מעטה תהילה תחת רוח כהה, וקורא להם אילי הצדק מטע יהוה להתפאר…"

הדובר חייב להיות אלוהים לאור המשימות המוטלות עליו (ראה ישעיה לה׳). למרות זאת הכתוב מציין ש״רוח יהוה״ עליו ויהוה משח אותו. הפסוק מציין שלוש הוויות אלוהיות.

שמות ו׳, ב׳-ג׳: "וידבר אלוהים אל משה ויאמר אליו, 'אני יהוה. וארָא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי יהוה לא נודעתי להם' ".

אלוהים מסביר למשה באופן ברור ביותר: כשנראיתי לאבותיך – לאברהם, ליצחק וליעקב – נראיתי להם דרך אל שדי, דרך ההוויה שהם יכולים לראות ועדיין להישאר בחיים. הפסוק שופך אור על הסיפור בשמות לג׳, שם נפגש משה עם אלוהים פנים אל פנים אך לא היה רשאי לראות את פניה של ההוויה האחרת.

כולנו מרבים להתמקד, עוד בימי בית הספר, בהוויה של אלוהים כאב מחנך, לפעמים יש אלו שאפילו ירגישו קונוטציה של שוטר, מלך או בוס גדול. על ההוויה של רוח אלוהים (או רוח הקודש) מדבר התנ"ך לעיתים פחות תכופות וגם על ההוויה הזאת הייתה התמקדות בעיקר בספר בראשית.

אך מדוע לא מתמקדים בהוויה "אל שדי", הצד הדואג והאוהב של אלוהים? מי הוא בעצם "אל שדי"?

### אל שדי – "בן" אלוהים

תהילים פרק ב' פותח בתיאור המרד של עמי העולם ביהוה ובמשיחו. מדוע כל העמים מתנגדים ליהוה ולמשיחו? כי הם מרגישים כלואים תחת שלטונו. הם אינם חופשיים לעשות את רצונם המושחת, ולכן הם מנסים לפרוק מעליהם את עול שלטונם של יהוה ומשיחו ואת סמכותם.

בפסוק ד׳ מתואר יהוה כמי ששוחק (צוחק) ולועג למעשי העמים. הרי אין לאדם כל סיכוי נגד אלוהים. האדם לעולם לא יוכל להביסוֹ. יהוה כועס על מתנגדיו, ומציג בפניהם את תוכניתו.

מהי בדיוק תוכניתו? "ואני נסכתי את מלכִּי על ציון הר קודשי" (פסוק ו׳). יהוה מתכנן להקים את משיחו כַּמלך שימלוך מציון. אם כך, שם התואר הנוסף של משיח יהוה הוא "מלך" בפסוקים ז׳-ט׳ המחבר משתף אותנו במה ששמע מפי יהוה המדבר אל משיחו: "אֲסַפּרה אל חוק יהוה. אמר אלי, 'בני אתה, אני היום ילידתיך. שְאַל ממני ואֶתנה גויים נחלתך, ואחוזתך אפסֵי ארץ. תְרוֹעֵם בְשבט ברזל, כִּכלי יוצר תנפּצֵם' ".

פסוקים אלה מלמדים שהקשר של יהוה למשיח, הוא הקשר של אב עם בנו. האם יתכן שהבן המוזכר הוא דוד המלך? או מלך ישראל אחר כלשהו? לא, זה בלתי אפשרי, לבן-יהוה מובטחת המלוכה על כל תבל, ולדוד או כל מלך אחר מעולם לא הובטחה או הייתה מלכות שכזו. אם כך, מדוע נאמר בפסוק ז׳: "בני אתה, אני היום ילידתיך"?

1. בפסוק זה יהוה מציין את קרבתו למשיחו ומתאר את הקשר שלהם כשל אב ובנו. קשר זה מצדיק את העברת הירושה – השליטה בעולם – לידי המשיח. כידוע, ירושה עוברת באופן טבעי וחוקי מאב לבנו.
2. יהוה מכנה את המשיח ואת מלך התבל כבנו גם כדי ללמדנו על הקרבה ששוררת בין ההוויות שמרכיבות את האלוהות האחת.
3. נוסף על כך, יהוה מכנה את המשיח ואת מלך התבל כבן שהוא הוליד, כרמז לאופן בואו של המשיח לעולם. נבואות כמו בראשית ג׳, טו׳, מיכה ה׳, א׳, ישעיהו ז׳ יד׳, ט׳ ה׳-ו׳ מלמדות שהמשיח ייוולד באופן על-טבעי דרך עלמה (בתולה). הדברים שיהוה אומר במזמור ב' בעצם עוזרים לנו לזהות את המשיח האמיתי.

פסוקים יא׳-יב׳: יהוה מנחה את שליטי העמים ומבהיר להם מה עליהם לעשות כדי להינצל ממשפטו – "עִבדו את יהוה ביראה וגילו ברעדה. נַשקו בַּר (בּן) פן יֶאנף ותאבדו דרך, כי יבער כמעט אפו, אשרי כל חוֹסֵי בו".

אלוהים מצווה על בני-האדם לעבוד את יהוה ביראה, כלומר לציית לדברו, לחיות על פי רצונו ולתת לו את הכבוד הראוי כמלך המלכים וריבון העולם. ואיך צריכות לבוא לידי ביטוי היראה והאהבה שלנו ליהוה? ביחס שלנו לבן (לַבַּר): "אשרי כל חוסי בו". אנו מצוּוים לבטוח בבן האלוהים ולחסות תחת כנפיו.

### מי הוא הבן?

הנביא ירמיהו אמר: "כה אמר יהוה, 'ארור הגבר אשר יבטח בָּאדם ושָׂם בשר זרועו, ומן יהוה יסור ליבו' " (יז׳, ה׳). בפסוק ז׳ הוא ממשיך לצטט את יהוה ואומר: "ברוך הגבר אשר יבטח ביהוה והיה יהוה מִבטחו".

מכיוון שלבני-אדם אסור לעבוד אדם בשר ודם, יוצא אם כן שה-"בן" במזמור ב' חייב להיות אלוהים בכבודו ובעצמו. בני-האדם מצוּוים לבטוח ביהוה ולא באדם. שוב, יהוה מכנה את המשיח בתואר "בן" על מנת לציין את הקרבה ביניהם, ולא את השוני במעמדם האלוהי.

מזמור ב' מספק נתון חשוב נוסף. אם אפשר לכנות את המשיח בתור "בן-אלוהים", הרי שההוויה שאותה אנחנו לא רשאים לראות יכולה להיקרא "אלוהים אבא".

בספר משלי ישנה התייחסות נפלאה לבן האלוהים. משלי ל׳, א׳-ד׳: "דברי אגור בן יקה המשא נאום הגבר לאיתיאל, לאיתיאל ואוכל. כי בער אנוכי מאיש ולא בינת אדם לי. ולא למדתי חכמה, ודעת קדושים אדע. מי עלה שמים וירד? מי אסף רוח בחופניו? מי צרר מים בשמלה? מי הקים כל אפסי ארץ? מה שמו? ומה שם בנו כי תדע?"

הפרק מביא את מסקנותיו של אָגוּר. אגור היה בנו של יֶקֶה ואב חכם. כל פרק ל' מוקדש לדברי התוכחה שהוא מעלה בפני שני בניו (או שני בחורים צעירים), אִיתִיאֵל ואוּכָּל. אגור אומר להם: "אתם חושבים שאינני מבין דבר בנוגע לחיים, שאינני חכם מספיק ואין לי כל מושג לגבי אלוהים ואופן פעולתו בקרב בני-האדם. ובכן, מאחר שאתם חושבים אותי לטיפש ואת עצמכם לחכמים ממני, הרשו לי לשאול אתכם מספר שאלות.

א. מי עלה לשמים וירד?

ב. מי אסף את הרוח בחופן ידיו?

ג. מי שם את כל המים שבעולם בכיסו?

ד. מי יסד את העולם וממשיך לשמר את כל חוקי הטבע?

ה. מה שמו?

ו. מה שם בנו?

שאלות א-ה נשאלו על ידי אגור כשאלות רטוריות שהתשובה על כולן הייתה ברורה – אלוהים.

אך מה לגבי השאלה השישית?

### ספר הזוהר

היסוד למיסטיקה היהודית, מכיר בכך שרעיון הריבוי שבאיחוד אינו זר למחשבה היהודית, רעיון הריבוי בתוך האלוהים האחד ברור בהחלט. בקטע המפרש את קריאת שמע, נכתב בזוהר: "שמע ישראל יי אלוהינו יי, וכולם הם אחד. ועל כן נקרא אחד. הרי שלשה שמות הם, ואיך הם אחד? ואף על פי שאנו קוראים אחד דהיינו שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. אבל איך הם אחד? אלא במראה של רוח הקודש נודע, כשהם בסוד המראה של עין הסתום לדעת ששלשה (דהיינו ג' קוין המרומזים בה' אלהינו ה'), הם אחד, וזהו סוד הקול שנשמע, שקול הוא אחד, ובו ג' בחינות: אש, רוח ומים, וכולם אחד בסוד הקול. אף כאן, ה' אלוהינו ה', הם אחד, ג' בחינות, והן אחד" (זוהר, ג': שמות מ"ג ב').

אין אנו מאמינים בקדושתו של ספר הזוהר, ההיפך הוא הנכון. אך הבאנו אותו לדוגמא לכך שרעיון זה איננו זר אפילו במחשבת-ישראל.

לסיכום, בעזרת דוגמאות מועטות בלבד, ניתן היה לראות שהתנ"ך מדבר על אלוהים אחד, אך מורכב משלוש הוויות, דמות המלך הסמכותי, דמות הבן האוהב ודמות רוח אלוהים, שכולן מרכיבות אלוהים אחד.

בעצם, לא כלכך קשה להבין את זה, הרי בן-האדם שנברא בצלם אלוהים גם אחד אך לא יחיד, ישנה הרוח וישנו הבשר (ויש שיאמרו שישנה גם הנשמה), ביחד הם מרכיבים אדם אחד המורכב בתוכו ליותר מאחד.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, ישוע - פועלו ודמותו, ישוע היהודי הדגול, יֵשׁוּעַ והברית החדשה, תיאולוגיה, תשובה לרב

**תגיות:** האם ישוע המציא דת חדשה?, סרטוני וידיאו מיהודים משיחיים אודות ישוע והברית החדשה

---

### [מקורה (האמיתי) של יהדות ההלכה הרבנית](https://igod.co.il/true-judaism/source-rabbinic-judaism/)

**Published:** דצמבר 21, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

לפי האמונה המשיחית, ישוע מת עבור חטאינו וקם תחייה בסביבות שנת 30 לספירה. כ-40 שנה מאוחר יותר, בשנת 70 לספירה, נחרב בית המקדש וזעזוע עמוק עבר על העולם היהודי. אם אין בית מקדש אין אפשרות לסליחה על חטא (כל מה שאנו עושים שמחטיא את רצון אלוהים).

בעת ההיא היו מספר זרמים וקבוצות בעם היהודי, אולם בשנים שלאחר חורבן בית המקדש קבוצה אחת מחקה, לעיתים באלימות, את שאר הקבוצות, ומזה 2000 שנה טוענת לבלעדיות על העולם היהודי. הם נקראו הפרושים, והם האבות הרוחניים הישירים של היהדות הרבנית של היום.

משנת 70 ועד היום, ההנהגה הרוחנית בעולם היהודי מסורה בידי הרבנים, החכמים, ולא בידי הכהנים, שעד אותה עת היו אלו שהדריכו את העם לקשר עם אלוהים ולימדו את דברו, התנ"ך.

רבים לא זוכרים היום שלמרות החורבן של בית המקדש וירושלים בשנת 70 לספירה, חיים יהודיים המשיכו להתקיים בארץ ישראל באותה תקופה. העיר יבנה עברה להיות מושב הסנהדרין, גוף בן 71 זקני העם ששלט למעשה בעם היהודי. בשנת 132-135 פרץ מרד בר כוכבא, אשר את תוצאותיו הטרגיות חי עם ישראל בגלות נוראה במשך כמעט 2000 שנה, עד ייסוד מדינת ישראל של ימינו.

התקופה בין 70-135 לספירה (כ-65 שנה) היתה תקופה מכריעה ומעצבת בחיי העם שלנו לדורותיו ועד היום מבחינות רבות מאד, וגם מבחינת היחס של עמנו לאלוהים, לתנ"ך, לישוע עצמו, ולמאמיניו היהודים, היהודים-המשיחיים.

בשיאה של תקופה זו החכמים המשפיעים ביותר ואשר מצוטטים תכופות בספרות חז"ל, היו רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה. שני הפכים, שניהם תלמידי יוחנן בן זכאי, אשר עמדו בראש שתי אסכולות המחשבה העיקריות בין הפרושים. בית הלל בעלי הפרשנות היצירתית והמחדשת (רבי יהושע) ובית שמאי, הפרשנות שמדגישה את דרך המחשבה של היהדות לאורך הדורות הקודמים.

במשך רוב תקופה חשובה זו, בית שמאי אשר נשענו על הזיכרון הפנומנלי של רבי אליעזר, היה האסכולה המובילה. רבי אליעזר עצמו הוא דמות מעניינת מאד. הוא התחיל ללמוד תורה בגיל מאוחר יחסית, והתעלה במהירות הודות לזכרונו המדהים וגאוניותו. פחות ידוע כי רבי אליעזר היה אחיינו של שאול התרסי, השליח פולוס, וכי רבי אליעזר האמין במשיח ישוע ושמר על קשרים טובים עם היהודים המשיחיים שנקראו "נצרנים" באותה תקופה.

השינוי באיזון של בית הלל ובית שמאי הגיע עם עלייתו לגדולה של רבי עקיבא, אחת הדמויות המרתקות, המשפיעות, והשנויות במחלוקת ביותר בעולם היהודי לאורך הדורות.

רבי עקיבא התחיל בתור תלמיד של רבי אליעזר מבית שמאי ויחסו ליהודים המשיחיים היה חיובי בהתחלה, אולם בהמשך אימץ שיטת פרשנות ייחודית משלו, ויצר שינוי עצום ומעמיק במחשבה היהודית. לא ניתן להגזים בחשיבות השינוי במחשבה היהודית שחולל רבי עקיבא. במשפט אחד, הוא לימד שאלוהים נתן את דברו, התנ"ך, לעם היהודי בלבד לקניין. היות וכעת התנ"ך הוא שלנו, אנו יכולים לדלות ממנו כל משמעות שאנחנו נרצה, ולא משנה מה היתה כוונתו של אלוהים לומר בדברו.

רבי עקיבא הוביל את השינוי מבית המקדש, שם אלוהים פוגש בני אדם ומדריך אותם, אל בית המדרש, בו אנשים מחברים מדרשים לפי ראות עיניהם מתוך התנ"ך ללא שיקול מהו רצון אלוהים או מה אלוהים התכוון לומר בקטע הרלוונטי.

למעשה, כפי שלעיתים זה נאמר, העולם היהודי בהנהגת רבי עקיבא גירש את אלוהים מבית המדרש! כתוצאה מכך, רבנים ויהודים מן השורה הפסיקו ללמוד את התנ"ך, והחלו לפתח את המדרשים שלהם ומחשבותיהם שלהם, בנפרד מאלוהים.

השפעה משמעותית נוספת של רבי עקיבא והמנהיגים בתקופתו הינה ההחלטה ההיסטורית לגרש את היהודים המאמינים בישוע מבתי הכנסת. מעת תקומת ישוע ועד לתקופה זו, אחוז משמעותי מן היהודים בארץ ישראל, יש הסוברים עד 15%, היו יהודים-משיחיים, תלמידי ישוע המשיח. למרות המחלוקות הפנימיות בעם לגבי זהותו של ישוע, עד לתקופה זו מנהיגי העם הקפידו לכלול את היהודים-המשיחיים בעם ישראל, מתוך הכרה שבית המקדש השני חרב בשל שנאת חינם בין הזרמים השונים בתוך עמנו. אבל זמן קצר לפני מרד בר כוכבא והגלות שבאה בעקבותיו, התקינה הסנהדרין את ברכת המינים בתוך תפילת שמונה עשרה, התפילה היסודית בחיים היהודיים. למרות שמה, ברכת המינים הינה קללה, כלפי היהודים-המשיחיים.

כדי להכניס את הקללה הזו לתפילת הקבע היהודית, הוציאה הסנהדרין ברכה המצפה למשיח מתוך תפילת שמונה עשרה. בפועל, זה גרם לנידוי היהודים-המשיחיים מבתי הכנסת.

באותה עת רבי עקיבא הגדיל לעשות והכריז על שמעון בר כוסבא, איש מלחמה ידוע באכזריותו, כמשיח ישראל, וקרא לעם כולו להתאחד תחתיו במרד נגד הרומאים. מרד זה הסתיים בהחרבה מוחלטת של ארץ ישראל ועם ישראל, והביא לגלות של 2000 שנה לעמנו.

היהודים-המשיחיים סרבו לקריאתו של עקיבא להשתתף במרד בר כוכבא, שכן הם ידעו שהוא משיח שקר, וזאת מתוך אמונתם בישוע מנצרת כמשיח ישראל. דבר זה הביא להעמקת נידויים של היהודים-המשיחיים בקרב עם ישראל.

השילוב של כל המאורעות הללו, ובעיקר השינוי המעמיק בפירוש התנ"ך וסמכותו, הביא לכך שרבנים ויהודים מן השורה במשך 2000 השנה האחרונות לא קוראים את דבר אלוהים, התנ"ך עצמו, אלא מסתמכים על הלכות הרבנים והמסורת בלבד.

כל זה משפיע עלינו כיהודים היום – אנו לא רגילים לקרוא את התנ"ך ואת הנבואות הרבות שבו אשר מדברות על המשיח, כיצד נזהה אותו שהוא יבוא? וזו אחת הסיבות שישוע הוא הסוד הכמוס ביותר בעם ישראל.

האתגר שלנו אליכם – אל תסתמכו אוטומטית על מה שאחרים אומרים, לא מסורות וגם לא אנחנו– פנו אתם לאלוהים חיים, ובקשו ממנו שיראה לכם את האמת שלו מתוך דברו – קראו בעצמכם!

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, תשובה לרב

**תגיות:** סרטוני וידיאו מיהודים משיחיים אודות ישוע והברית החדשה

---

### [סתירות (לכאורה) בין הברית החדשה לתנ"ך](https://igod.co.il/answer-rabbi/contradictions-new-testament-tanach/)

**Published:** דצמבר 20, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

---

מאמר דומה: [סתירות (לכאורה) בין בשורות הברית החדשה](https://igod.co.il/%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/%d7%a1%d7%aa%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%a4%d7%a0%d7%99%d7%9e%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%9b%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%91%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/)

---

רבנים המתנגדים לברית החדשה טוענים כי ישנם סתירות בין כתבי הברית החדשה לתנ"ך, כאשר כותבי הברית החדשה מצטטים מן התנ"ך. אך סתירות אלו אינן בין הברית החדשה לספר התנ"ך, אלא לנוסח המסורה של התנ"ך. הסיבה לכך היא כי נוסח המסורה נוצר לפני אלף שנה, ולא היה קיים לפני אלפיים שנה. אז מהיכן ציטטו מחברי הברית החדשה? מנוסח השבעים כמובן.

**נוסח\\תרגום השבעים**

פרופ' עמנואל טוב – מהחוג למקרא שבאוניברסיטה העברית, הינו מומחה בעל שם עולמי לנוסחי התורה העתיקים לרבות תרגום השבעים – פרופ' טוב מעלה את נוסח השבעים על נס של כבוד וכותב כי חשיבותו בחקר המקרא לא תסולא בפז. (עמ' 106).[\[1\]](/#_ftn1)

---

> טענה: בבשורת מתי נאמר "וְלִשְׁמוֹ גּוֹיִם יְיַחֵלוּ", בעוד שבישעיהו מ"ב 4 כתוב "וּלְתוֹרָתוֹ אִיִּים יְיַחֵילוּ". \[יד-לאחים\]

**תשובה:** ראשית, כוונתו של למתי אינה לומר כי הציטוט שלו טוב יותר מנוסח המסורה; הוא אינו עוסק בביקורת המקרא כלל ועיקר; כוונתו בסך הכל היתה להפנות את הקורא לישעיהו ולומר כי המשיח ישוע מילא את נבואתו, ככתוב: "וַיֵּדַע יֵשׁוּעַ וַיָּסַר מִשָׁם וַיֵּלֶךְ אַחֲרָיו הֲמוֹן עַם רָב וַיִּרְפָּאֵם כֻּלָּם. וַיִּגְעַר בָּם וַיְצַו עֲלֵיהֶם שֶׁלּא יְגַלֻּהוּ. לְמַלּאת אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר…" (מתי י"ב 15-17).
שנית, ממש באותו פרק (ישעיהו מ"ב) מוסיף הנביא להשתמש בביטוי "אִיִּים" כמילה נרדפת לביטוי "גּוֹיִם" (ראו פס' 10, 12, 15). מגמה זו נשנית לאורך כל ספרו של ישעיהו, החל מפרק י"ג וכלה בפרק ס'.

> טענה: 1,000$ לכל מאמין בישוע שיכול למצוא בתנ"ך פסוק שכתוב בו שאברהם קנה אחוזת קבר בכספו מידי בני חמור אבי שכם כמו שכתוב בברית החדשה (מעשי השליחים ז' 16). \[יד-לאחים\]
> 
> טענה: 1,000$ לכל מאמין בישוע שיכול למצוא בתנ"ך פסוק שכתוב בו שיעקוב נקבר בשכם כמו שכתוב בברית החדשה (מעשי השליחים ז' 15-16). \[יד-לאחים\]

**תשובה:** מעשי השליחים ז' 15-16: "יַעֲקֹב יָרַד מִצְרַיְמָה וְשָׁם מֵת הוּא וַאֲבוֹתֵינוּ. הֵם הוּבְאוּ לִשְׁכֶם וְנִטְמְנוּ בַּקֶּבֶר שֶׁקָּנָה אַבְרָהָם בִּמְחִיר כֶּסֶף מִבְּנֵי חֲמוֹר אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם".

השאלה מתייחסת לשני אירועים: קבורתו של יעקב, וקניית הקבר.

בראשית נ' 13 מתאר כי יעקב נקבר במערת המכפלה אשר קנה אברהם מעפרן החיתי.

יהושוע כ"ד 32 מתאר כי יוסף נקבר בקבר בשכם שקנה יעקוב מבני חמור.

את תיאור הקבורה ניתן לפתור בקלות יחסית אם רק נתבונן בתחביר הפסוקים; פסוק 15 מתאר את קבורת יעקב וקבורת בניו. התנ"ך מספר כי יעקב נקבר במערת המכפלה אבל אינו מציין את מקום קבורתם של שאר האבות (סטפנוס כלל את 12 בני יעקב במניין אבות האומה). אנו יודעים שיוסף נקבר בקבר בשכם וסטפנוס מוסיף כי גם "הם", קרי יתר בניו של יעקב, נקברו בקבר זה. פסוק 16 מתייחס לקבורתם של בני יעקב ולא של יעקב. במילים אחרות, יעקוב "מת" והם "הובאו".

לעניין קניית הקבר, האירוע לא כתוב מפורשות בתנ"ך, אך אין זאת אומרת כי ישנה סתירה. הסבר אפשרי לפרשה ניתן למצוא בבראשית י"ב 6-7; אברהם היה בשכם ובנה שם מזבח. לא מן הנמנע שהיה עליו לקנות את חלקת האדמה הזו על מנת שיוכל לבנות עליה את המזבח. מאחר ואברהם לא נשאר באדמה זו והמשיך בדרכו, ובאין אחר שיתבע את הארץ, צאצאיהם של אנשי חמור חזרו לאדמתם. כ-150 שנה מאוחר יותר, בבראשית ל"ג 18-20, היה על יעקב לקנות את האדמה שוב על מנת להשתכן שם ולהחזירה לבעלות צאצאי אברהם. הדבר דומה לקנייתה המחודשת של באר-שבע על ידי יצחק (בראשית כ”ו 28-31), שכבר נקנתה בעבר (בראשית כ”א 27-30).

> טענה: 1,000$ לכל מאמין בישוע שיכול למצוא בתנ"ך פסוק שכתוב בו ש- 75 נפש ירדו עם יעקוב למצרים כמו שכתוב בברית החדשה (מעשי השליחים ז' 14). \[יד-לאחים\]

**![75b](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2016/12/75b-225x300.jpg "75b - ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")תשובה:** מעשי השליחים ז' 14: "שָׁלַח יוֹסֵף וְקָרָא לְיַעֲקֹב אָבִיו וּלְכָל מִשְׁפַּחְתוֹ, שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ נְפָשׁוֹת".

בראשית מ"ו 27 מציין כי שבעים אנשים ירדו למצריים עם יעקב. מדוע אם-כן הוסיף סטפנוס עוד חמש נפשות?

על מנת לפתור "סתירה" זו יש להבין כי סטפנוס לא ציטט מנוסח המסורה, שהרי זה נוצר לפני אלף שנה ולא היה קיים בזמנו, אלא שהוא מצטט מתרגום-נוסח השבעים. מאחר וזה היה הנוסח הפופולארי של אותה תקופה, זה התרגום בו השתמשו במרבית קטעיה של הברית החדשה.

בתרגום השבעים, בראשית מ"ו 27, כתוב כי 75 נפשות ירדו עם יעקוב למצרים ולא 70 נפשות.

אגב, כפי שניתן לראות בתמונה, גם במגילות קומראן (מגילות ים-המלח, 200 לפנה"ס) מצויין 75.

> טענה: 1,000$ לכל מאמין שיכול למצוא בתנ"ך פסוק שכתוב בו שמשיח יולד מבתולה כמו שכתוב בברית החדשה (מתי א' 23). \[יד-לאחים\]

**תשובה:** מתי מצטט את ישעיה ז' 14: "לָכֵן יִתֵּן אֲדֹנָי הוּא לָכֶם אוֹת הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל".

כזכור, כותבי הברית החדשה השתמשו בתרגום השבעים, תרגום זה תרגם את המילה עלמה כ"בתולה". מדוע עשו זאת מתרגמי תרגום השבעים?

המילה 'עלמה' קיבלה משמעות שונה בעברית המודרנית; בתנ"ך מתייחסת המילה "עלמה" ל**אישה צעירה ולא נשואה** (ולכן גם בתולה). התנ"ך מגדיר את משמעותה של המילה בתקופת המקרא, לדוגמא:

בראשית כ"ד 16, 43: "וְהַנַּעֲרָה טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה **וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ** וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל׃… הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל-עֵין הַמָּיִם וְהָיָה **הָעַלְמָה** הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי-נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ"

כאמור, כותב הנביא: "יִתֵּן אֲדֹנָי הוּא לָכֶם אוֹת הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן" (ישעיהו ז' 14). כל אישה צעירה יכולה להביא ילד, אך רק אלוהים יכול לחולל נס שבו ילד יוולד מבתולה. אחרי הכל, אם היא לא בתולה, מה כל כך מדהים באישה צעירה שיולדת?

> 1,000$ לכל מאמין בישוע שיכול למצוא בתנ"ך נביא שאמר "כי נצרי יקרא לו" כמו שכתוב בברית החדשה (מתי ב' 23). \[יד-לאחים\]

**תשובה:** מתי ב' 23: "הוּא בָּא וְיָשַׁב בְּעִיר הַנִקְרֵאת נָצְרַת, לְמַעַן יִתְקַיֵּם הַנֶּאֱמָר עַל-פִּי הַנְּבִיאִים כִּי נָצְרִי יִקָּרֵא לוֹ"

נצרת לא היה מקום פופולרי ומכובד, כפי שניתן להבין משאלתו של נתנאל בברית החדשה: "מִנָּצְרַת יָכוֹל לָבוֹא מַשֶּׁהוּ טוֹב?" (יוחנן א' 46).

ישנן שתי דרכים עיקריות לענות על השאלה שעולה מפסוק זה:

א. ראשית, מתי השליח כותב "על פי הנביאים" (ברבים) ולא מצטט נביא ספציפי. מדובר בתמה של דברי הנביאים אשר התייחסו למשיח כאל 'נצר'. לדוגמא: למשל בישעיה י"א 1: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי **וְנֵצֶר** מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה׃" (לפי הסבר זה, נצרי= כינוי למשיח, נצר ה', נצר לדוד). באופן דומה, מכונה המשיח "צמח" (ירמיהו כ"ג 5).

ב. קריאה אחרת של הטקסט: על מנת שיתגשם את שאמרו עליו הנביאים (שיצא ממקום צנוע, שיבוא מגליל הגויים, ישעיה ח' 23), החליט להיקרא נצרי (לפי הסבר זה, נצרי= שמוצאו מן הכפר נצרת).

> טענה: 1,000$ לכל מאמין בישוע שיכול למצוא בספר ירמיהו הנביא את הפסוק "ויקחו שלשים הכסף אדר היקר אשר יקר נעל בני ישראל. ויתנו אתם שדה היוצר…" כמו שכתוב בברית החדשה (מתי כ"ז 9-10). \[יד-לאחים\]

**תשובה:** "ויקחו שלשים הכסף אדר היקר אשר יקר נעל בני ישראל. ויתנו אתם שדה היוצר…" הוא ציטוט שנלקח מזכריה י"א פסוק 12-13.

בתקופתו של ישוע חילקו את התנ"ך בצורה מעט שונה מזו בה אנו מחלקים אותו כיום וכל חלק נקרא על שם הספר הראשון שהתחיל אותו. מאחר והתורה התחילה בכתביו של משה, היא כונתה "משה". בתקופות שונות חולקו הנביאים בצורה שונה. לכן, לפעמים הנביאים כונו "יהושע" ולעיתים "ירמיה". הכתובים התחילו בספר תהילים ולכן כונו "תהלים". גם לוקס משתמש בעקרון זה בבשורתו בפרק כ"ד פסוק 44: הוֹסִיף וְאָמַר לָהֶם: "אֵלֶּה דְּבָרַי אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם בְּעוֹד שֶׁהָיִיתִי עִמָּכֶם: צָרִיךְ שֶׁיִּתְקַיֵּם כָּל הַכָּתוּב עָלַי בְּתוֹרַת מֹשֶׁה וּבַנְּבִיאִים וּבַתְּהִלִּים". כאשר מתי כותב "ירמיהו" כוונתו לכלל החלק של הנביאים, אשר הנביא זכריה נמצא בתוכו. ולכן אין לתמוה על כך שנבואה זו מצויה בספר זכריה.

> טענה: 1,000$ לכל מאמין בישוע שיכול למצוא בתנ"ך פסוק שכתוב בו "ויפלו ביום אחד 23,000 איש" כמו שכתוב בברית החדשה (הראשונה אל הקורינתיים י' 8). \[יד-לאחים\]

**תשובה:** בראשונה לקורינתיים י' 8 נאמר: "גַּם אַל נִזְנֶה כְּשֵׁם שֶׁזָּנוּ כַּמָּה מֵהֶם וּבְיוֹם אֶחָד נָפְלוּ עֶשְׂרִים וּשְׁלוֹשָׁה אֶלֶף".

במדבר כ"ה 1, 9 כתוב: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב׃… וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף".

המקור לבלבול זה נובע מהעובדה שבמדבר כ"ה 9 כתוב כי נהרגו 24,000 איש מישראל, לאחר שאלו זנו לאחר בנות מואב.

על מנת להבין למה מתכוון שאול, יש לבחון את ההקשר של ספר במדבר ומה בדיוק אומר שאול בעניין (הרי השאלה עוסקת בדיוק בפרטים).

במדבר כ"ה 1-9: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב׃ וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן׃ וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל׃ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל׃ וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר׃ וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃ וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ׃ וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃ וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף".

מה קורה בפרק זה?

א) העם זונה אחרי בנות מואב.
ב) הן מושכות את בני ישראל לעבוד אלילים.
ג) אלוהים כועס.
ד) אלוהים מצווה על משה לתלות את ראשי העם (לא ידוע לנו כמה הם היו).
ה) חרון אלוהים נרגע.
ו) משה צווה על שופטי ישראל להרוג את כל מי שהשתחווה לבעל פעור.
ז) ההרג נפסק לאחר שפנחס הרג ברומח איש ואישה בפתח אוהל מועד (לא ידוע כמה זמן נמשכה המגפה).
ח) סך כל המתים היה 24,000.

שאול לא אמר כי סך כל המתים היה 24,000, אלא אמר כי 23,000 איש נהרגו ביום אחד. מי היו ה-1,000 האחרים? יתכן והם היו ראשי העם שנתלו ביום הראשון ויום למחרת נהרגו יתר האנשים שעבדו את בעל פעור. לפי סברה אחרת, ביום הראשון למגפה נהרגו 23,000 אלף ובימים שלאחר מכן נהרגו ה- 1,000 האחרים ("פצועים קשה" שלא נהרגו במקום אלא נפתרו לאחר מכן).

בכל מקרה, 23 אלף ו- 24 אלף הם מספרים המתארים הערכה של כמות הנהרגים ולא מספר מדויק (המספר כנראה מעוגל כלפי מטה או מעלה). התעסקות בפרט הקטן הזה מפספסת את התמונה הגדולה, שהיא: יש לעבוד את אלוהים לבדו ולא שום אליל מעשה ידי אדם.

> טענה: 1,000$ לכל מאמין בישוע שיכול למצוא בתנ"ך פסוק שכתוב בו שהתורה ניתנה על ידי מלאכים כמו שכתוב בברית החדשה (אל הגלטים ג' 19). \[יד-לאחים\]

**תשובה:** גלטים ג' 19: "הַתּוֹרָה נִמְסְרָה בְּאֶמְצָעוּת מַלְאָכִים בִּידֵי מְתַוֵּךְ". מדוע אומר שאול כי התורה ניתנה על ידי מלאכים? הרי כולם יודעים כי התורה ניתנה מאת אלהים ביד משה ואין ספק כי שאול ידע זאת היטב (הדבר משתמע בבירור מכל הנכתב באיגרת זו ובפרק ג' בפרט).
ראשית, יש לשים לב כי שאול אינו מצטט את המקרא ואינו טוען כי דבריו מצוטטים מספר זה או אחר בתנ"ך.
שנית, התשובה נעוצה בספר דברים. דברים ל"ג 1-2: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ׃ וַיֹּאמַר יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה (ואיתו) **מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ** אשדת (אֵשׁ דָּת) לָמוֹ".

לפי הנאמר לעיל, אלוהים לא בא לבדו להר סיני; לימינו היו רבבות קדושים מהשמים. אלו המלאכים אליהם התכוון שאול. כמובן כי אלוהים הוא זה שנתן את התורה, אך הוא נתן אותה במעמד של רבבות עדים.
אגב, גם על פי המסורת הרבנית – מלאכי השרת היו עימו בעת נתינת התורה. כך למעשה, נתן אלוהים את התורה למשה באמצעות המלאכים.

> 1,000$ לכל מאמין בישוע שיכול למצוא בתנ"ך פסוק שכתוב בו "בקנאה יתאווה לרוח השכן בקרבנו", כמו שכתוב בברית החדשה (אגרת יעקב ד' 5). \[יד-לאחים\]

**תשובה:** יעקב לא מצטט מתוך התנ"ך, אלא מתייחס ללימוד כללי של הכתוב, אשר טוען כי נטייתו הטבעית של רוח האדם, השוכן בו, היא לכיוון החטא. לדבריו, מי שמערער על כך, מערער על ניתוח טבע האדם על ידי דבר אלוהים. שימו לב לרוח הדברים העולה מן הציטוטים הבאים:

בראשית ו' 5: "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם".
בראשית ח' 21: "וַיָּרַח ה' אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי".
קהלת ט' 3: "זֶה רָע בְּכֹל אֲשֶׁר-נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי-מִקְרֶה אֶחָד לַכֹּל וְגַם לֵב בְּנֵי-הָאָדָם מָלֵא-רָע וְהוֹלֵלוֹת בִּלְבָבָם בְּחַיֵּיהֶם וְאַחֲרָיו אֶל-הַמֵּתִים".
ירמיהו י"ז 9: "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ".

> טענה: 1,000$ לכל מאמין בישוע שיכול למצוא בתנ"ך פסוק שכתוב בו שהיהודים הרגו את זכריה בן ברכיה כמו שכתוב בברית החדשה (מתי כ"ג 35). \[יד-לאחים\]

**תשובה:** מתי כ"ג 35: "לְמַעַן יָבוֹא עֲלֵיכֶם כָּל דָּם נָקִי שֶׁנִשְׁפַּךְ עַל הָאָרֶץ מִדַּם הֶבֶל הַצַּדִּיק עַד דַּם זְכַרְיָה בֶּן בֶּרֶכְיָה אֲשֶׁר רְצַחְתֶּם אוֹתוֹ בֵּין הַהֵיכָל לַמִזְבֵּחַ". \\ לוקס י"א 51: "מִדַּם הֶבֶל עַד דַּם זְכַרְיָהוּ אֲשֶׁר נֶהֱרַג בֵּין הַמִּזְבֵּחַ וְהַבַּיִת. כֵּן, אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם: דָּרוֹשׁ יִדָּרֵשׁ מִן הַדּוֹר הַזֶּה".

ראשית, באף אחד משני המקרים לעליל, לא נאמר כי מדובר בציטוט מהתנ"ך.
לגופו של עניין, זכריה בן ברכיה בן עדו היה הנביא שחזונותיו מתוארים בספר זכריה, ככתוב: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְבַר-ה' אֶל-זְכַרְיָה בֶּן-בֶּרֶכְיָה בֶּן-עִדּוֹ הַנָּבִיא לֵאמֹר… " (זכריה א' 1). בדברי הימים ב' כ"ד 20-21 מתואר מותו של זכריה בן יהוידע אשר נסקל בחצר בית המקדש. "וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת-זְכַרְיָה בֶּן-יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-מִצְו‍ֹת ה' וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי-עֲזַבְתֶּם אֶת-ה' וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם׃ וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית ה'". יש הטוענים כי יהוידע הוא עדו, סבו של זכריה בן ברכיה הנביא. לפי הסבר זה, דברי הימים ב' מתאר את סקילתו של זכריה הנביא. המצדדים בטיעון זה מסתמכים על שמו של זכריה הנביא כפי שמופיע בספר עזרא ו 14: (תרגום מארמית): "וְזִקְנֵי הַיְּהוּדִים בּוֹנִים וּמַצְלִיחִים, בִּנְבוּאַת חַגַּי הַנָּבִיא וּזְכַרְיָה בֶּן עִדּוֹא, וּבָנוּ וְתִקְּנוּ, בְּמִצְוַת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וּבְמִצְוַת כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרַס".

בדיוק כמו שיהושע וישוע הן הטיות של אותו השם, ניתן לטעון כי עדו, עדוא ויהוידע הם בסופו של דבר הטיות השם של אותו אדם. לכן, כנראה היה יהוידע סבו של זכריה הנביא, אשר נסקל בחצר המקדש. יחד עם זאת, מאחר והתנ"ך לא מספק לנו את תיעוד מותו של זכריה הנביא, לא מן הנמנע כי מדובר בשני אנשים שונים אשר מתו מוות דומה- סקילה באבנים בחצר המקדש. בכל מקרה, הדגש בפסוק זה אינו לא זכריה הנביא, אלא העובדה שעם ישראל סקל למוות בבית אלוהים נביא אשר נשלח מאת אלוהים רק משום שזה הוכיח אותם על חטא. בין אם זה היה זכריה בן ברכיה, או זכריה אחר, זהו אות קלון בהיסטוריה עמנו.

> טענה: "פסוק בשימוש המיסיון, תהילים ב פסוק י"ב, עובר גם הוא עיוות נוצרי".."נשקו בר, הכוונה היא לדוד המלך." \[הרב דניאל עשור\]

**תשובה:** הרב עשור טוען כי תהילים ב' אינו מזמור על המשיח, אלא על דוד המלך.

ראשית, "בר" בארמית זה "בן", מחבר מזמור זה טוען כי בעתיד ינשקו את הבן של אלוהים, המשיח.

הרב עשור מכנה את הפרשנות הזאת בתור עיוות של נוצרים. מבלי לשים לב, הרב עשור מאשים את חז"ל בתור נוכלים מיסיונרים נוצריים. כי לעומת דניאל עשור, חז"ל תמיד האמינו כי פסוק זה הינו נבואה על המשיח!

תלמוד בבלי, מסכת סוכה דף נ"ב: "תנו רבנן: משיח בן דוד שעתיד להגלות במהרה בימינו אומר לו הקב"ה: שאל ממני דבר ואתן לך, שנאמר תהלים ב ז אֲסַפְּרָה אֶל חֹק ה' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי אָרֶץ; וכיון שראה משיח בן יוסף שנהרג – אומר לפניו: ריבונו של עולם: איני מבקש ממך אלא חיים!"

אבן עזרא, בפירושו את תהילים ב', מייחס את "נשקו בר" בפסוק י"ב אל "ועל משיחו" בפסוק ב.

המלבי"ם, מפרש את פסוק י"ב כך: " "נשקו בר", התחברו אל המבורר מאת ה', שבמה שתעבדו עבודת המלך משיח ה' ידמה כאילו אתם עובדים את ה' ". הבנתם? המלבי"ם בכבודו ובעצמו אומר שמי שינשק בר, הרי הוא בעצם מנשק את מלך המשיח, ואלוהים יחשיב לו זאת כעבודת אלוהים.

אגב, בעיה נוספת עם הפירוש של דניאל עשור היא שדוד המלך היה מלך ישראל בלבד, הוא לא מלך על כל הגוים והעמים (כמתואר בפרק).

לסיכום, הרב עשור מאשים גם אותנו וגם את חז"ל מסתבר, על שעשינו כולנו "עיוות נוצרי" למזמור תהילים פרק ב.

> טענה: "נמצאנו למדים מהפסוק כי המשפחה, משפחת ישי, ממנה יוצא המושל, היא מבית לחם מקדם מימי עולם וזהו מוצאו של המשיח ולא מקום הולדתו של המשיח". זאת אומרת שהרב טוען שהמשיח בעצמו לא יגיע מבית לחם, אלא משפחתו היתה מבית לחם בעבר; מוצואתיה מקדם." \[הרב דניאל עשור\]

**תשובה:** בתנ"ך, מנבא הנביא מיכה על כך שהמשיח יוולד בבית לחם אפרתה. אלו הם דבריו בפרק ה': "וְאַתָּה בֵּית-לֶחֶם אֶפְרָתָה צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה מִמְּךָ לִי יֵצֵא לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם". הברית החדשה מצטטת את נבואתו של מיכה בבשורתו של מתי פרק ב' ובבשורתו של יוחנן פרק ז', שם מוזכרת בית לחם כמקום לידתו של המשיח, שם כידוע, נולד ישוע.

האם מדובר ב"פרשנות נוצרית" כפי שטוען הרב דניאל עשור? אז זהו שלא. פרשני התורה הבכירים והחשובים ביותר ביהדות, התייחסו לנבואת מיכה ולהולדת המשיח בבית לחם באותה הנשימה: אבן עזרא, מהמאה האחת עשרה, הרד"ק, מהמאה השתים עשרה, משה אלשיך מהמאה השישה עשרה והמלבי"ם מהמאה התשע עשרה.

רבי יוסף קרא, מהמאה האחת עשרה: "ואתה בית לחם אפרתה, היא בית לחם יהודה, ממך יצא משיח ישראל ומוצאותיו מקדם מימי עולם. והוא יהיה יוצא ובא כמו שהיה מוציא ומביא מקדם".

הרד"ק, מהמאה השתים עשרה: "צעיר באלפי יהודה… "וזהו המלך המשיח ופירוש להיות להיותך נמנע בערי אלפי יהודה צעיר עתה כנגדם ואע"פ כן ממך יצא לי המשיח".

רבי חיים יוסף דוד אזולאי: "ומשם יבא המשיח ומוצאתיו מקדם."

המלבי"ם: "ומלך המשיח היוצא ממך שהוא משיח בן דוד יגבר חיל להיות מושל בישראל ושיהיה מוצאותיו מקדם מימי עולם". שמתם לב? לעומת הרב דניאל עשור שייחס את המונח "מוצאותיו מקדם" למשפחת ישי, חז"ל, שלא רק שייחסו את בית לחם לעיר הולדתו של המשיח, גם ייחסו את התואר "מוצאתיו מקדם מימי עולם", למשיח, שתמיד היה קיים (אלוהי!).

אם לא די בפרשנים אלו, תנו דעתכם לפירוש לארמית של יונתן בן עוזיאל, תנא מהמאה הראשונה לספירה, למיכה ה' פסוק א': "ואתה בית לחם אפרתה, צעיר להיות באלפי יהודה, ממך ייצא המשיח להיות מושל בישראל, ושמו נודע מקדם מימי עולם". יונתן הבין היטב כי מדובר בנבואה משיחית ולכן לא רק שלא חשש להכניס את המילה המפורשת "משיח" בארמית, אלא קבע בפירושו כי המשיח יהיה זה שיצא מבית לחם.

> טענה: \[בראשית\] "זוהי איננה נבואה לעתיד, אלא הוראה וציווי לישראל שבכל עת שתשתרר מלכות בישראל יש להמליך מלך דווקא מבית דוד". \[הרב דניאל עשור\]

**תשובה:** בבראשית פרק מ"ט פסוק י' נמצאת הנבואה הידועה על ייחוסו של המשיח לשבט יהודה ("לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים"). המשיח אמור לבוא לפני ששבט יהודה יאבד את זהותו. מה שמציב מסגרת זמן להתגשמות הנבואה. הרישומים שתיעדו את ההשתייכות השבטית בעם ישראל הוחזקו בבית המקדש בירושלים. רישומים אלו נחרבו עם חורבנו של בית המקדש לפני כאלפיים שנה (בשנת 70 לספירה). כתוצאה מכך, כיום בלתי אפשרי להוכיח אם אדם מסוים שייך לשבט יהודה או לא. עם-ישראל, שאמור לזהות את המשיח לפי הנבואות בתנ"ך, כבר לא יכול לדעת האם מועמד מסוים שייך או לא שייך לשבט יהודה. (אגב, הבעיה אף מתגברת עם העובדה שרוב שושלות ישראל כבר מזמן התערבבו בנישואי תערובת)

כעת נוכיח לכם שפירושו החדש והמעוות של עשור, הוא סתירה גמורה למחשבת ישראל הקלאסית ולחז"ל, וכי הרב עשור המציא בעצמו פירוש חדש לקטע, אך ורק כדי להוציא את המשיח מתוכו. זאת כמובן, כדי שלא יצביע עוד על ישוע:

תרגום אונקלוס היהודי לארמית מתרגם את הקטע כך: "לא יעבור שלטון מבית יהודה וסופר מבני בניו עד עולם עד שיבוא משיח שלו המלכות ולו ישמעו עמים". מעניין נכון? תרגום יהודי זה הכניס את המילה "משיח" ישירות לתוך הקטע!

מה שהרב עשור כנראה לא יודע, זה ש"שילה" תמיד נתפס בקרב חז"ל כשמו של המשיח. ראו לדוגמא את וויכוח הרמב"ן, היום השלישי. שם מיוחס הקטע ל'שילה', שהוא המשיח, בהתייחסות לכך שיהיה משושלת דוד: "באמת כי המשיח יבוא…ויהיה מיחס דוד וזרעו כמו שכתוב, ויצא חוטר מגזע ישי, ואומר 'עד כי יבוא שילה" ".

רש"י, כתב על הקטע: "עד כי יבוא שילה. מלך המשיח שהמלוכה שלו. ולו יקהת עמים".

במדרש בראשית רבה נכתב על הקטע: "עד כי יבא שילה, זה מלך המשיח."

גם בהתייחסויות השונות לקטע במדרש רבה צ"ז, צ"ח וצ"ט פרשו חז"ל באופן חד משמעי את הקטע בבראשית מ"ט, כנבואה על המשיח.

לסיכום, הפרשנות של הרב עשור לבראשית מ"ט, מנוגדת לחלוטין לחז"ל ולכל מחשבת ישראל העתיקה.

> טענה: "אין סליחת חטאים תלויה בדם דווקא, אלא בתשובה ובהבאת קורבן סולת ללא דם כלל" \[הרב דניאל עשור\]

**תשובה:** ויקרא פרק ה' פסוק י"א: "וְאִם-לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי-יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת-קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא-יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא-יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִוא". בניסיון למצוא דרך מסביב לצורך בבית מקדש, בדם קורבנות ובעיקר, בדם המשיח המכפר על חטאים. טוען הרב עשור כי בתקופת התורה ניתן היה לכפר על חטאים ללא דם, על ידי סולת וכסף.

על פני השטח, ואם מתעלמים לחלוטין מההקשר של הפסוק בפרק, אכן, המצווה מאפשרת לעניים שאין להם כסף כדי לרכוש שה, גדי, יונה או תור, להקריב קמח סולת.

איך זה ייתכן שקמח סולת ישמש תחליף לקורבן חטאת? האמת היא שהתשובה מאוד פשוטה, כפי שעולה מפסוק אחד אחרי (פסוק י"ב ופסוק י"ג) ממנו בחר הרב עשור להתעלם כאילו איננו קיים: "וֶהֱבִיאָהּ אֶל-הַכֹּהֵן וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ אֶת-אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי יְהוָה חַטָּאת הִוא, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל-חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר-חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה וְנִסְלַח לוֹ וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה".

מעניין נכון? הכהן צריך לקחת מהסולת מלוא קומצו, כתזכורת, ולהקטיר אותה על המזבח, על אִשֵּׁי יהוה, כלומר, מעל לאש שהועלתה לאלוהים. אחר כך הכוהן צריך לכפר בעד העני. במילים פשוטות, הכהן, בתוקף תפקידו כמתווך בין אלוהים לעם ישראל, לאחר שערבב את הסולת עם דם הקורבנות שכבר היה על המזבח מקרבנות אחרים, צריך היה לכפר בעד בני עמו העניים שלא היה ביכולתם לקנות בעל חיים משלהם. בשום מקום בתנ"ך לא נאמר שביכולתה של הסולת בפני עצמה לכפר על חטאים, או שנפש החי בסולת היא. העניים יכלו ליהנות גם הם מכוחו המכפר של המזבח, מאחר שניתן היה לערבב את הסולת שהביאו איתם, בדם שכבר היה על המזבח מקורבנות אחרים, כך שהסולת נספגה בדם ואז הוקרבה. הרב עשור הוציא לחלוטין ובכוונה את הפסוק מהקשרו.

רגע, ומה עם כסף? הרב עשור גם מצטט את שמות ל' פסוקים ט"ו וט"ז, שם כתוב: "הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְלָקַחְתָּ אֶת-כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם". לטענתו של הרב, מדובר בעדות לכך שבעבור כפרה על חטאים, ניתן להביא כסף במקום קורבן.

אבל על מה מדבר הפסוק באמת? האם התורה מאפשרת לכפר על חטאים בעזרת כסף?. הרב עשור שוב פעם ובכוונה מוציא את הפסוק מהקשרו הברור, ומתעלם לחלוטין אפילו מחז"ל! המונח "חטאים", בכלל לא מופיע בפסוקים אלו ואפילו חכמים יהודים כבר הוכיחו שלפסוקים אלו אין שום קשר לסליחה על חטאים, אלא קשורים לכופר בעבור הגנתו של אלוהים.

תחילה, חשוב לדעת שהתנ"ך משתמש רק פה במונח "כסף הכיפורים". ההקשר הוא לא חטאים או סליחה, אלא בכלל מפקד של העם. בשמות ל' פסוק י"ב נאמר: "כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם". אם אתם זוכרים את המפקד שיזם דוד המלך על דעת עצמו בשמואל ב פרק כ"ד, המפקד הסתיים במגיפה קשה. כסף הכיפורים נועד לספק הגנה, ואין שום קשר לסליחה על חטאיו של אדם כלשהו.

כשרש"י דן במשמעות של שמות ל' פסוק ט"ו, הוא אומר כך: " "לכפר על נפשתיכם"- שלא תנגפו ע"י מנין ". במילים אחרות, למילה "לכפר" אין כאן כל קשר לכפרה על חטא. ב"שפתי חכמים", ליקוט רבני של מפרשי רש"י, הוסברה כוונתו של רש"י: "ולא לכפר על חטאיכם כשאר כפרות שבתורה." ובפירוש גור אריה לרש"י נאמר: "מדובר על שלוש מנחות כספיות שונות, שאחת מהן מממנת את הקורבן מן החי, ובכך מבהירה שהקורבנות הם שמכפרים."

אתם מבינים, כסף הכיפורים בפני עצמו בכלל לא קשור לסליחה על חטאים. אלא, וכפי שרש"י עצמו אמר, הכסף שזרם למשכן מימן את עבודת הכוהנים, ועוד יותר את רכישת הקורבנות שמכפרים בעד העם. הייעד הסופי של הכסף רק מחזק זאת, בעזרתו ירכשו קורבנות, שאיתם כן מכפרים על חטאים.

כמו חז"ל, גם חוקרים יהודים אחרים הבינו זאת. הרב הרץ לדוגמא, כתב בפירושו לשמות ל' שהביטוי "לכפר על נפשותיכם" הוא הרחבת המשמעות למילה 'כופר', הרב הרץ מגדיר זאת כך: "כסף שמשלם האדם האשם בכך שלקח את חייו של אדם אחר, בנסיבות שאינן כוללות רצח". חוקר המקרא היהודי, יעקב מילגרום, בפירושו לבמדבר ל"א כתב כך: "בעיני אלוהים, הכופר הוא צעד מונע הכרחי נגד מגיפה שעלולה לתקוף את העם בעקבות מפקד".

גם הרשב"ם, נכדו של רש"י, אמר את אותם דברים לפני למעלה מ-שמונה מאות שנה. אם כך, אפילו חז"ל וחכמים יהודים אחרים מכירים שמדובר בכסף ככופר בעבור הגנה, ולא בכפרה על חטאים, כפי שהודו חז"ל בעצמם.

שוב פעם מצא את עצמו הרב דניאל עשור בודד לחלוטין במערכה בניסיונו לבטל את הצורך בדם המשיח המכפר על חטאינו![](/#_ftn2)

> טענה: \[ירמיהו פרק ל"א\] "במקור הנביא אומר "בעלתי בם" – היינו שהוא ימשול על העם היהודי, ולא "בחלתי בם" – היינו שהוא מאס בו. ניתן לראות בברור כיצד מחבר אגרת אל העברים מצטטת, משנה ומסלף מילה אחת קטנה וכך יוצר חיץ בין הברית החדשה לכאורה שהכהן הגדול החדש שלה הוא ישוע, לבין התנ"ך ("הברית הישנה"), ועל הדרך הוא גם תופס טרמפ וממציא יש מאין פרשנות משלה לכל הנבואה הזו של ירמיהו." כיצד לא קופץ מול עיני המשיחיים הסילוף המחריד המוציאה את כוונת הנביא מהקשרה במטרה מכוונת ומבהילה? לא ברור אם כן מהיכן 'הקריצה' הנצרות וכותב האגרת על העברים את הסילוף הנוראי הזה של "בחלתי בם". \[יד-לאחים \\ אמיתי שייף\]

**תשובה:** הפסוק המדובר בתנ"ך: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-ה'; וְכָרַתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה–בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי, וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם–נְאֻם-ה'." (ירמיהו ל"א ל-ל"ב)

ואכן, באגרת אל העברים פרק ח', שאול השליח מצטט את פסוק ל"ב בצורה הבאה "וְאָנֹכִי בָּחַלְתִּי בָם" (בָּחַלְתִּי לעומת בָּעַלְתִּי). אמיתי שיף טוען במאמרו כי השינוי הזה הוא סילוף ועיוות נוצרי ולכן גם מקור האנטישמיות בעולם. מאחר שמשמעות המילה "בחלתי" (מלשון בחילה) היא 'מאסתי', זאת לעומת "בעלתי" (מלשון 'לבעול' = לקיים יחסי מין ו\\או מלשון בעלי = הבעלים של..)

האמנם סילוף של הנוצרים?

כנראה שאמיתי שיף לא ממש מכיר את הפירושים של חז"ל על הנושא. אבל כבר ראינו אצל הרב של אמיתי (הרב דניאל עשור) כי התעלמות מוחלטת מדברי חז"ל (אותם הם מחשיבים לתורה שבעל פה) הפכה לעניין של הרגל.

מה לרש"י יש להגיד:

"בעלתי בם, פירוש בעלתי ממש רוצה לומר אף שאני בעלתי בם והייתי להם לאלוהים המה הפרו את בריתי וכן תרגם יונתן אתריעיתי. והריק"ם פירש כי כל לשון בעילה שהוא דבר עם בית הוא לשון גנאי ורוצה לומר רצתי ופירוש בעלתי כמו בחלתי שענינו קצתי כמו וגם נפשם בחלה בי" (ספר מנחה חדשה, ספר ירמיהו, על סמך פירושי רש"י. 1829, ע"מ קלח)

הרב דוד סבתו מישיבת ההסדר ברכת משה:

"כך נאמר בפסוק ל"א: "לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה'". הביטוי 'בעלתי בם' דורש ביאור. הרד"ק מפרש שהכוונה היא שהקב"ה 'בעל בם' בעבר, ואף על פי כן הם 'הפרו את בריתי'. הבעיה הפירושו של הרד"ק היא שבדר הפסוקים לא מובן. הפירוש השני הוא ש'בעלתי' הוא לשון גנאי כמו 'בחלתי', בגלל שהפרו את בריתי, מגיעה הבחילה בעם ישראל. " (אתר ישיבת ההסדר)

קסוטו (ע"י פרופסור הרטום):

"בעלתי בם/ אף על פי שהם הפרו את בריתי, אני המשכתי להיות להם לאדון, כלומר לאלהים. לפי פירוש אחר, כאן ב.ע.ל=ב.ח.ל (זכ' יא, ח): מאסתי בהם, מפני שהפרו את בריתי" (פירוש קסוטו על ירמיהו ל"א)

מסכת פסחים:

"פירש הרד״ק ז״ל ע״פ ואני בעלתי בם בירמי׳ סי׳ ל״א שכתב בעלתי כמו בחלתי עגייט קצתי כמו וגם נפשם בתלה בי ע״ש." (פסחים פרק ה' יהוידע כט)

אמיתי שיף, האם בכוונתך להאשים גם את רש"י, ישיבת ההסדר ברכת משה ואת הרב קסוטו כ"מיסיונרים אנטישמיים" המעוותים את התנ"ך?

חשוב גם לזכור, בתקופת בית שני גרסא הנפוצה ביותר של התנ"ך היתה 'תרגום השבעים'. אמיתי שיף לעומת זאת קורא מתוך תרגום המסורה (אשר לא היה קיים בתקופת הברית החדשה, אלא נכתב כ1000 שנה לאחר כתיבת הברית החדשה). תרגום השבעים נכתב על ידי כשבעים סופרים יהודים משכילים הרבה לפני שהנצרות היתה קיימת והרבה לפני שישוע בכלל נכנס לתמונה. יהודים אלו בחור להשתמש במילה ἠμέλησα (עבור "בָּעַלְתִּי") שפירושה – לדחות \\ לזנוח \\ למאוס.

> טענה: "כיצד בנבואה התנכית יש שם אחד "עמנואל" ובברית החדשה מצויין השם "ישוע", זו לא סתירה?"

**תשובה:** מדוע להתעכב רק על "עמנואל"? למשיח עוד שמות ותארים רבים ברחבי התנ"ך! להלן שמות, תארים ותיאורים של המשיח בתנ"ך (רשימה חלקית):

– זרע האישה – בראשית ג 15

– מַלְאַךְ יהוה – בראשית טז 13-7

– אֵל רֳאִי – בראשית טז 13

– אֵל שַׁדַּי – בראשית יז 1, לה 11; שמות ו 3

– שִׁילֹה (שִׁילוֹ) – בראשית מט 10

– כּוֹכָב – במדבר כד 17, \[ישעיהו סג 6-1\]

– שַׂר צְבָא יהוה – יהושע ה 14

– שָׁלוֹם – שופטים ו 24

– צוּר יִשְׂרָאֵל – שמואל־ב כג 3; ישעיהו ל 29; תהילים יח 32

– צֶמַח יהוה – ישעיהו ד 2

– עִמָּנוּ אֵל – ישעיהו ז 14

– פֶּלֶא, יוֹעֵץ או פֶּלֶא־יוֹעֵץ – ישעיהו ט 5

– אֵל גִּבּוֹר – ישעיהו ט 5

– אֲבִיעַד – ישעיהו ט 5

– שַׂר שָׁלוֹם – ישעיהו ט 5

– חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי – ישעיהו יא 1

– שֹׁרֶשׁ יִשַׁי – ישעיהו יא 10

– נֵס עַמִּים – ישעיהו יא 10

– צוּר עוֹלָמִים – ישעיהו כו 4

– אֶבֶן בֹּחַן, פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד – ישעיהו כח 16

– רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן – ישעיהו מח 16-12

– גוֹאֵל – ישעיהו מח 17, סג 9

– מְלַמֶד לְהוֹעִיל וּמַדְרִיךְ בַּדֶרֶךְ – ישעיהו מח 17

– עַבְדִּי (עבד יהוה) – ישעיהו נב 13

– אִישׁ מַכְאֹבוֹת – ישעיהו נג 3

– צַדִּיק – ישעיהו נג 11

– עֵד לְאוּמִּים – ישעיהו נה 4

– נָגִיד – ישעיהו נה 4

– מְצַוֵּה לְאֻמִּים – ישעיהו נה 4

– קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל – ישעיהו נד 5

– אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ – ישעיהו נד 5

– יִשְׁעֵךְ (ישע ישראל) – ישעיהו סב 11

– מוֹשִׁיעַ – ישעיהו סג 8

– מַלְאַךְ פָּנָיו של אלוהים – ישעיהו סג 9

– צֶמַח צַדִּיק – ירמיהו כג 5

– יהוה צִדְקֵנוּ – ירמיהו כג 6

– צֶמַח צְדָקָה – ירמיהו לג 15

– צֶמַח – זכריה ו 12

– מַלְאַךְ הַבְּרִית – מלאכי ג 1

– מָשִׁיחַ – תהילים ב 2

– בֶּן־אֱלֹהִים – תהילים ב 7, 12; משלי ל 4

– מֶלֶךְ תֵּבֵל – תהילים ב 8

– יהוה רֹעִי – תהילים כג

– צור ישועה – תהילים פט 27, צה 1

– אָדוֹן – תהילים קי 1; מלאכי ג 1

– רֹאשׁ פִּנָּה, אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים – תהילים קיח 22

– קרן ישועה – תהילים קלב 17, יח 3; שמואל־א ב 10; שמואל־ב כב 3

– אֶחָד כְּבֶן־אָדָם – דניאל ז 13

> מעשי השליחים ג' פסוק 23: "וְהָיָה כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תִּשְׁמַע אֶל הַנָּבִיא הַהוּא וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ"
> איפה זה בתנ"ך??

**לא ציטוט, פרפראזה!**
מעשי השליחים ג' 12-26 מתאר כיצד נעמד שמעון-כיפא מול עמו ונשא דרשה קצרה אשר עיקרה פועלו של המשיח לאור דברי הנביאים בתנ"ך. לאורך הדרשה רמז שמעון לנבואות מקראיות שהתגשמו בחייו של ישוע (בפס' 18-19, 21-25).
מהתיאור של האירוע ברור כי כאשר נעמד שמעון מול הקהל, מגילות התנ"ך לא היו פתוחות לפניו ולכן אין לצפות כי הדרשה תכיל ציטוטים מדויקים, מילה במילה. שמעון דיבר מדם ליבו וניכר כי חשוב היה לו להעביר את המסר העיקרי העולה מהכתובים.
בפס' 22-23, מבקש שמעון לומר כי ישוע המשיח הוא הנביא אשר עליו דיבר משה בספר דברים י"ח 15-19, שם כתוב: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן… נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ. וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא־יִשְׁמַע אֶל־דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ".
כאמור, שמעון ערך פרפראזה לכך ודרש: "הֵן משֶׁה אָמַר אֶל־אֲבוֹתֵינוּ נָבִיא יָקִים לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיכֶם כָּמֹנִי אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן כְּכֹל אֲשֶׁר יְדַבֵּר אֲלֵיכֶם. וְהָיָה כָּל־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע אֶל־הַנָּבִיא הַהוּא וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ". בשום מקום בדרשה לא נאמר כי הציטוט לקוח מספר דברים י"ח לבדו; שמעון השליח בסה"כ ביקש לומר כי היות וישוע הוא "הנביא" אשר עליו הכריז משה, מי שלא יישמע לו ויאמין בו יסבול ריחוק וניתוק מרצון האלהים ומבחיריו. הביטוי "וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ" נאמר על-ידי משה כמה וכמה פעמים בתורה, בהטיות כאלה ואחרות (ראו למשל: ויקרא ז' 20-27, כ"ג 29; במדבר ט"ו 30 וכו') ולכן צדק שמעון באמרו כי אלו הדברים אשר דיבר משה אל אבותינו.

דבר נוסף, יש לזכור כי שמעון לא כתב את ספר מעשי השליחים, כלומר: הוא לא העלה על כתב את נאומו; לוקס, שחיבר את ספר מעשי השליחים, תיעד את דבריו של שמעון ויש לציין כי ככל הנראה הוא עשה זאת תוך דיוק מירבי. על נקלה יכול היה לוקס לערוך את דבריו של שמעון ולהתאימם לכתוב בספר דברים, מילה במילה. אך על-מנת לא לחבל במהימנות של חיבורו, הוא הגיש את עדותו של שמעון כפי שהם. עובדה זו מוכיחה שוב, עד כמה אמין ומדויק התיעוד שהשתמר דרך הבשורות, מעשי השליחים ויתר כתבי הברית החדשה.

[\[1\]](/#_ftnref1) פרופ' עמנואל טוב, ביקורת נוסח המקרא, 1989: 106.[\[2\]](/#_ftnref2) חז"ל אמנם פירשו את הקטע על משיח בן יוסף שיבוא וימות, אך למגינת לבם ייתכן ושכחו כי ישוע נודע בארץ גם כמשיח בן יוסף (מתי א' 16; לוקס ג' 26, ד' 22).

[\[3\]](/#_ftnref3) רומיים ז' 1, 12, 14, 16; טימ"ב ג' 16; פטר"ב א' 20-21.

[\[4\]](/#_ftnref4) יוחנן ה' 39.

[\[5\]](/#_ftnref5) ירושלמי, פאה יג, פרק ב, הלכה ד.

[\[6\]](/#_ftnref6) שם.

[\[7\]](/#_ftnref7) בבלי, גיטין ס', ע"ב.

[\[8\]](/#_ftnref8) בבלי, קידושין ע' ע"א-ב.

[\[9\]](/#_ftnref9) ירושלמי, פאה יג, פרק ב, הלכה ד; בבלי, גיטין ס', ע"ב.

[\[10\]](/#_ftnref10) הרש"ר הירש (רב ופרשן מהמאה ה- 19), התנגד בצדק לעיוות התלמודי כאשר טען כי "בהלה" זו מבוכה הנובעת מתחושת חוסר אונים" (בביאורו לויקרא כ"ו 16).

[\[11\]](/#_ftnref11) וכך הבינו זאת: קדרי, במילון לעברית מקראית (שתום = "בעל יכולת ראייה של מחזה שדי"); קאסוטו, בפירושו לאותם פסוקים (שתום = מי שעינו פתוחה לראות מחזה אלהים, כמפרש בפסוק הבא"); מילון אבן שושן, בפרושו למילה 'שתום' ("גלוי, פתוח"); מילון אלקלעי, שם כתוב: שתום = "היפך מן סתום"); ואפילו תרגום אונקלוס, אשר תרגם זאת "פתוח העין" (כפי שציין רש"י).

[\[12\]](/#_ftnref12) מ"צ קדרי (מילון העברית המקראית, 2007: 214).

[\[13\]](/#_ftnref13) חוסר העקביות בפרשנותם של חז"ל באה לידי ביטוי בהתייחסותם למזמור ע"ט 10, שם כתוב: "יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם יִוָּדַע בַּגִּיִּים (בַּגּוֹיִם) לְעֵינֵינוּ…". העובדה שבמקרה דנן הביטוי "בַּגִּיִּים" נכתב עם חיריק מתחת לאות ג', לא מנעה מהרבנים מלפרשו נכונה כ"גויים" (ראו "מדרש תהלים" על מזמור קי"ט ו"אוצר מדרשים" על תהלים).

[\[14\]](/#_ftnref14) מ.צ. קדרי, 2007: 93.

[\[15\]](/#_ftnref15) פרשנות לתנ"ך שנכתבה ע"י ר' דוד אלטשולר, בן המאה ה- 17.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** יֵשׁוּעַ והברית החדשה, סתירות בברית החדשה?, תשובה לרב

**תגיות:** מהימנות, סרטוני וידיאו מיהודים משיחיים אודות ישוע והברית החדשה, סתירות בברית החדשה?

---

### [סתירות פנימיות (לכאורה) בברית החדשה](https://igod.co.il/answer-rabbi/contradictions-new-testament/)

**Published:** דצמבר 21, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

---

מאמר דומה: "[סתירות בין הברית החדשה לתנ"ך](https://igod.co.il/%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/%d7%a1%d7%aa%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%9b%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%9b%d7%aa%d7%91%d7%99-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94-%d7%9c%d7%aa%d7%a0/)"

---

אחד הדברים האהובים על המתנגדים הוא לבודד אירוע המתואר בבשורה אחת ולנסות להראות כיצד הוא עומד בסתירה עם הופעתו בבשורה אחרת. למרות שכבר מזמן אבד הקלח על טיעונים זה, שווה להעמיד את הדברים על דיוקם אחת ולתמיד.

### **עדות מהימנה**

ארבע בשורות מתפקדות כדיווחיהם של ארבעה עדים את חייו ופועלו של המשיח ישוע. היות שמדובר בעדות, שומה עלינו להתייחס לבשורות כעדויות. בהסתמך על ה"שולחן ערוך" (חושן משפט, סימן כ"ח) ועל המשנה (סנהדרין ג'), כותבים הרב שרעבי וד"ר סיני כי לאחר קבלת גרסאות העדים, עורך בית הדין דיון והשוואה ביניהם ומגיע למסקנת פסק דינו; אם הגרסאות תואמות מדי, הדבר אמור לעורר את חשדו של בית הדין שמא מדובר בעדות שקר ועליו להידרש שנית לחקירת העדויות הללו.[\[1\]](/#_ftn1) במילים אחרות, כאשר נדרשים לחקר האמת בנוגע למקרה מסוים יש לתת את הדעת לשני הביטים: א- כמובן כי בשעה שדברי העדים סותרים זה את זה לגמרי, יש להטיל דופי במהימנותם; ב- אך מן הצד השני, היה וגרסאות העדים דומות מדי, קיים חשד לעדות שקר כי ייתכן והעדים תיאמו את עדותן מראש ודקלמוה מילה במילה.[\[2\]](/#_ftn2)

עיקרון משפטי זה, הגזור מן המשנה, נכון לגבי ארבע הבשורות בברית החדשה: אם הן היו סותרות האחת את רעותה בכל עניין, ברור היה כי אין לסמוך על עדותן; מאידך, אם הן היו דומות מדי, ודאי היה מי שיחשוד כי התלמידים תיאמו ביניהם גרסאות ושכתבו מילה במילה. דווקא העובדה כי ארבע הבשורות אינן סותרות זו את זו לגמרי ואינן דומות מדי אחת לשנייה, מעידה על עוצמת מהימנותן ודוחה כל טענה לעדות שקר.

ראו למשל את עניין שושלות היוחסין של המשיח בבשורת מתי א' ובלוקס ג': אם הן היו זהות לחלוטין, לא היתה סיבה לפרסמן; מאידך, אם הן היו סותרות האחת את השנייה לגמרי, היה מקום לחשד. דווקא ההבדלים ביניהן מציבים בפנינו אתגר לדרוש ולחקור מה פישרם (לגופה של הטענה בנוגע לסתירה בעניין, נתייחס בהמשך).

---

> טענה: "כל האוונגליונים מתייחסים לאירוע שנחשב כבעל חשיבות, הדרשה על ההר. טענתו של מתי היא שהדרשה של ישו התרחשה בהר. לוקס טוען לעומתו שהדרשה של ישו התרחשה במישור. מרכוס כותב כי הדרשה אירעה על אונייה בים". \[הרב דניאל עשור\]

**תשובה:** מתי אכן טוען כי הדרשה היתה על ההר. לוקס לא טוען שהדרשה לא היתה על ההר, אלא, מציין ש"הוּא יָרַד אִתָּם וְעָמַד בְּמִישׁוֹר", ככל הנראה ישוע כינס את ההמון שהיה על ההר, לאיזור שהיה מישורי, זאת כדי שכולם יוכלו לשמוע ולראות אותו. איכשהו החליט הרב עשור שהמישור עליו מדבר לוקס בהכרח אומר שהם לא היו על ההר, אבל זה הפירוש של דניאל עשור. מישור, שמגיע מהמילה ישר, משמעותו איזור מסויים שהוא מושטח, שהוא ישר. כמו לדוגמא, הר ארנה בדרך לירושלים, שעליו המישור והמצפה.

אוקי, אבל זה עדיין לא מסביר איך זה שמרקוס בפרק ד' כתב שישוע היה על אוניה בים והמון העם היו על שפת הים. התשובה פשוטה, ומגיעה ממרקוס עצמו, שאומר "הוּא לִמֵּד אוֹתָם דְּבָרִים רַבִּים בִּמְשָׁלִים". הדרשה על ההר לא סבבה משלים. זאת אומרת שמרקוס בכלל דיבר על מקרה אחר בו ישוע דרש, ולא על הדרשה על ההר, ומי שישווה את הדרשה על ההר ללימוד שלפי מרקוס ישוע דרש מהים, לא יופתע לגלות שישוע בכלל מדבר על נושאים שונים לחלוטין. אז אנחנו מודים, במקרה הזה לא צריך להיות אדם משכיל או בעל תארים מתקדמים, אלא פשוט צריך להיות בעל יושרה, והגינות מינימלית.

> טענה: דניאל עשור מצטט מתוך סעודת הפסח של ישוע ותלמידיו במתי פרק כ"ו פסוק 26, שם כתוב: "כַּאֲשֶׁר אָכְלוּ לָקַח יֵשׁוּעַ לֶחֶם, בֵּרֵךְ וּבָצַע וְנָתַן לַתַּלְמִידִים". הרב תוהה איך יכול להיות שישוע אכל לחם, בפסח? \[הרב דניאל עשור\]

**תשובה:** ביוונית עתיקה, המילה שהברית החדשה משתמשת בה, שאותה תרגמו ללחם, היא "ארטוס", זו היא מילה בעלת משמעות רחבה; קטגוריאלית, כללית, כזאת שיכולה להיות בשימוש כדי לתאר הרבה סוגים שונים של לחם, כאלה שהם חמץ וגם כאלה שהם ללא שאור. במילים אחרות, זה בדיוק כמו שאאשים את הרב עשור על כך שהוא אכל חזיר, רק בגלל שאמר לי שהוא אכל בשר.

נוסף על כך, בכל בית יהודי מברכים את ברכת המוציא בפסח הכוללת את המילה "לחם".

בנוסף, לגבי המילה ביוונית ללחם. הנה טקסט מהתורה שמשתמשת באותה המילה בתרגום השבעים: "וְלֶ֣חֶם מַצּ֗וֹת וְחַלֹּ֤ת מַצֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן סֹ֥לֶת חִטִּ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם" (שמות כ״ט ב')
**καὶ ἄρτους ἀζύμους** (תרגום של ״לֶ֣חֶם מַצּ֗וֹת״) בדיוק אותה המילה מהתורה (לֶ֣חֶם מַצּ֗וֹת = ἄρτους ἀζύμους) מופיעה גם בברית החדשה.

> טענה: "כיצד משווים את ישוע לקרבן הפסח בטענה שהוא נצלב בערב חג הפסח (כלומר לפני ליל הסדר), כאשר כתוב במפורש כי הוא נעצר לאחר ליל הסדר, מאוחר יותר באותו לילה? האם היו שני אנשים בשם ישוע?" \[הרב דניאל עשור\]

**תשובה:** זו שאלה מצויינת כי היא מציגה דוגמא נהדרת להשפעה של המסורת על המסר הפשוט העולה מכתבי הקודש. מייד נסביר למה כוונתנו, אך ראשית יש לציין כי כתבי הברית החדשה אכן מלמדים כי המשיח ישוע מהווה את קרבן הפסח הנזבח בעדנו (למשל, בקור"א ה' 7).

בחזרה לעניין המסורת, בגוף השאלה חוזר על עצמו פעמיים הביטוי "ליל הסדר". אולם בדיקה בכתבי הקודש מגלה כי ביטוי זה אינו מופיע, לא בתנ"ך ולא בברית החדשה. למעשה, הפעם הראשונה בה מפורטות הלכות ליל הסדר נמצאת במשנה (מסכת פסחים) וגם שם, לא נעשה השימוש בביטוי "ליל הסדר", אלא במונח "ערב פסחים".[\[3\]](/#_ftn3)

"האם היו שני אנשים בשם ישוע?" התשובה כמובן, שלילית; עם-זאת, חשוב לציין לענייננו כי לפי המקרא היו **שני חגים** הקשורים לפסח: פסח לה', בתאריך י"ד בניסן; וחג המצות, שבעה ימים, החל מתאריך ט"ו בניסן.[\[4\]](/#_ftn4) אגב, לפי מסורת הרבנים, נחגג ליל הסדר עד היום בט"ו בניסן.[\[5\]](/#_ftn5)

לפי כתבי הברית החדשה, נמצא כי ישוע המשיח ותלמידיו חגגו את הפסח בדיוק לפי מצוות התורה: ב**שלוש הבשורות הסינופטיות**[\[6\]](/#_ftn6) נאמר כי ישוע נצלב לאחר סעודת הפסח (כלומר: בי"ד בניסן); מ**בשורת יוחנן** י"ט 14 מובן כי ישוע נצלב טרם ערב הפסח (או אם תרצו, ליל הסדר, בט"ו בניסן).

לסיכום, בניגוד לנטייה המסורתית, כתבי הברית החדשה מלמדים באופן ברור כי המשיח ישוע נצלב לאחר סעודת הפסח (י"ד בניסן) ולפני ערב הפסח (ט"ו בניסן).[\[7\]](/#_ftn7)

> טענה: הרב דניאל עשור בעמוד 267 שבספרו, מצטט את ישוע מתוך הבשורה על פי מתי פרק ט"ו פסוק י"א: "התורה אומרת שלא תאכלו חזיר ואני אומר לא כל הבא אל הפה מטמא". \[הרב דניאל עשור\]

**תשובה:** זה לא מה שבאמת כתוב בברית החדשה. והנה הפסוק המקורי בברית החדשה: "לֹא הַנִּכְנָס אֶל הַפֶּה מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם, אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַפֶּה- זֶה מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם" (מתי ט"ו י"א)

הרב דניאל עשור, הוסיף לפסוק את המילה "חזיר".

> טענה: "לאן לקחו את הילד מיד אחרי הלידה למצרים או לירושלים? על פי מתי: (ב' 4) 'ויקם ויקח את הילד ואת אמו בלילה ויברח מצרימה' על פי לוקס: (2\\22) 'וימלאו ימי טהרתה לפי תורת משה ויעלהו לירושלים להעמידו לפני ה". \[הרב דניאל עשור\]

**תשובה:** בנוסף לכך הרב עשור טוען כי מתי עיוות את הכתוב כאשר ציטט את הושע י'א פס' א' וכביכול ניסה להלביש זאת על הילקחו של ישוע למצרים: "מתי אשר לכאורה מנסה להגשים נבואה, לא מפרט מהיכן הוא לקח את הפסוק בתנך אותו הוא מגשים 'ממצרים קראתי לבני' ציטט מתי בשם הנביא. איזה נביא? מתי לא גילה. לאחר עמל ויגיעה- הרי הפסוק 'כי נער ישראל אוהבהו ממצרים קראתי לבני'(הושע י'א פס' א') מתי מחק את הנושא המרכזי בפסוק- 'ישראל הנער' הוא חתך את הפסוק לשניים, העלים את הנושא האמיתי ולקח את חציו האחרון בלבד על מנת להלביש אותו על ישו ולא על עם ישראל. מתי הוציא את הפסוק מהקשרו האמיתי בפרק.

הבה נתייחס ל"סתירה" הראשונה שמצא הרב עשור ונפתור אותה. ישוע נלקח קודם לירושלים, בשביל פדיון הבן ( הקרבת קורבן טהרה הנדרש מכל אישה אחרי לידה), וזמן מה לאחר שיוסף ומרים התגוררו בבית-לחם, הוזהר יוסף על ידי מלאך אלוהים שהורדוס שמע על לידת ישוע וזומם להרגו. ולכן הזוג ברח לקהילה היהודית במצרים. מדוע הרב חושב שהפסוקים אותם הוא מצטט(מתי ב' 4, ולוקס ב 22) מתייחסים לאותו הזמן בשלב חייו של ישוע? ובכן, אין לו כל סיבה לטעון דבר שכזה.

עתה, מה בנוגע לטענה שמתי עיוות את דברי הושע כדי להלביש אותם על ישוע? הבה נקרא מה מתי כותב ונבדוק אם אכן ההאשמות של דניאל עשור הן נכונות:

הוּא קָם וְלָקַח אֶת הַיֶּלֶד וְאֶת אִמּוֹ בַּלַּיְלָה וְיָצָא לְמִצְרַיִם. 15שָׁם נִשְׁאַר עַד מוֹת הוֹרְדוֹס, א לְקַיֵּם אֶת אֲשֶׁר דְּבֵּר אֲדֹנָי בְּפִי הַנָּבִיא: ב "מִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי." (מתי ב' 14-15).

אם נחזור להקשר של הושע י"א א', שממנו לקוח הציטוט, נגלה שהוא אפילו איננו נבואה, בפסוק זה מדובר על אירוע היסטורי של ממש, והוא יציאת מצריים. הרקע להושע י"א א' הוא שמות ד' כ'ב-כ'ג. עם ישראל הוא בנו של אלוהים: "בני בכורי". הושע י"א א' מתאר את אלוהים מוציא את בני ישראל ממצריים במונחים של הוצאת בנו ממצריים. זוהי המשמעות המילולית של הפסוק. זהו פסוק היסטורי שעוסק באירוע היסטורי, ביציאת בני ישראל ממצריים. יחד עם זאת, האירוע התנכי היה לסמל נבואי לאירוע שעמד להתרחש בחיי ישוע.

בברית החדשה מדובר בבן אלוהים מושלם יותר, בבן האידיאלי, היחיד שהוא באמת בן האלוהים- המשיח עצמו. כאשר ישוע התינוק נלקח למצריים והובא לארץ ישראל, אלוהים שוב הוציא את בנו ממצריים. יש כאן מה שמכונה במחקר התיאולוגי "סמל נבואי" ולצדו "אנטי סמל", כלומר התגשמותו. עם ישראל, בתור בנו של אלוהים שיצא ממצריים, היה הסמל הנבואי. התגשמותו היא בן האלוהים המשיח אשר יצא גם הוא ממצריים.

מתי ט"ו 7-9:

"צְבוּעִים! הֵיטֵב נִבָּא עֲלֵיכֶם יְשַׁעְיָהוּ בְּאָמְרוֹ: 8א 'הָעָם הַזֶּה בִּשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי. 9 וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה."

מובא כאן ציטוט מישעיהו כ"ט י'ג. ההקשר של ישעיהו כ"ט י'ג עוסק באירוע היסטורי שבו העם דוחה את דברי הנבואה של ישעיהו הנביא. ישעיהו כ"ט י'ג מדבר על היחס שספג הנביא מיידי עם ישראל. אבל דחייה זו לובשת משמעות סמלית-נבואית המכוונת לדחיית דבריו הנבואיים של המשיח מצד עם ישראל, ולכן מובא הציטוט מהתנ"ך.

יוחנן י"ב 39-40:

לָכֵן לֹא יָכְלוּ לְהַאֲמִין, כִּי עוֹד אָמַר יְשַׁעְיָהוּ: 40א "הֵשַׁע עֵינֵיהֶם וְהִשְׁמִין לְבָבָם, פֶּן יִרְאוּ בְּעֵינֵיהֶם וּלְבָבָם יָבִין וְשָׁבוּ וְרָפָא לָהֶם."

יוחנן מצטט כאן מישעיהו ו' פסוק י', שבהקשרו קובע שהמסר הנבואי של ישעיהו הנביא יידחה על ידי בני עמו. זוהי המשמעות המילולית של פסוק זה. גם כאן, דחיית עם ישראל את דברי הנבואה של ישעיהו הופכת לבעלת סמליות-נבואית המצביעה על דחיית דבריו הנבואיים של המשיח. לפיכך מצוטט פסוק זה כאן בברית החדשה.

מתי כ"א 42:

אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: "הַאִם לֹא קְרָאתֶם בַּכְּתוּבִים, ' אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֺאשׁ פִּנָּה; מֵאֵת יהוה הָיְתָה זֺּאת, הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ '?

מובא כאן ציטוט מתהילים קי"ח כ'ב-כ'ג. במזמור מדובר על אבן מסוימת שהבונים לא ידעו מה לעשות בה, מאסו בה והשליכו אותה. מאוחר יותר, כשסיימו את מלאכת הבניין, הם הבינו שהיא הייתה אבן חשובה, אבן הפינה. זוהי המשמעות המילולית של פסוק זה מתהילים. דחיית האבן וקבלתה מחדש הופכים לסמל-נבואי המצביע על האופן שבו עם ישראל דוחה את ישוע כמשיח ואחר כך מקבל אותו כמשיחם.

יוחנן י"ט 36:

הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֵרְעוּ כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיֵּם א הַכָּתוּב: "וְעֶצֶם לֹא תִּשְׁבְּרוּ־בוֹ."

יוחנן מצטט כאן משמות י"ב מ'ו, שם מדובר באירוע היסטורי שקשור בשה הפסח שיציל את בני ישראל ממכת בכורות במצריים. נאסר על בני ישראל לשבור כל עצם בשה במהלך השחיטה, הצלייה והאכילה. זוהי המשמעות המילולית של מצווה זו. שה הפסח הוא גם סמל המנבא אודות המשיח, משיח פסחנו (הראשונה לקורינתים ה' 7). אף אחת מעצמותיו של ישוע לא נשברה כשנצלב, אף על פי שהחיילים שברו את עצמותיהם של שני האנשים שנצלבו לצדו. זוהי התגשמות במובן הסמלי-נבואי, ולא התגשמות מילולית של דברים שהיו בגדר נבואה של ממש.

לסיכום, הרב עשור מאשים את מתי לשווא. טענתו נובעת מחוסר היכרות עם הסוג של ציטוטי התנ"ך בברית החדשה, בעלי המשמעות כפשוטו של עניין ובנוסף לכך, גם בעלי משמעות סמלית-נבואית. המשמעות המילולית של המובאה התנכית מתייחסת לאירוע ההיסטורי שהתרחש ולא לאירוע נבואי. אבל האירוע ההיסטורי הופך לסמל נבואי לאירוע בברית החדשה, ולכן הפסוק שמתאר אותו מצוטט בברית החדשה. האיגרת לעברים עושה שימוש נרחב בצורת ציטוטים זו (החטא בקדש ברנע, המשכן, מערכת הקורבנות, כהונת בני אהרון, כהונת מלכיצדק, ועוד).

> טענה: בבשורה על פי מתי פרק כ"ו פסוק 48 משחדים יהודה איש קריות והכהנים אחד את השני, יהודה מסכים להסגיר את ישוע בתמורה לשלושים שקלי כסף. יהודה איש קריות אומר לכהנים כי ישוע יהיה האדם שלו הוא יתן נשיקה על הלחי, כדי שאפשר יהיה לזהות בבטחון מי מבין האנשים הוא ישוע. הרב דניאל עשור בטוח כי מצא סתירה עמוקה בברית החדשה, הוא כותב את הדברים הבאים: "מדוע החכמים היו צריכים את נשיקת הסימון הזו, הרי לפי סיפורי האוונגליונים ישו היה מאוד מפורסם וידוע". \[הרב דניאל עשור\]

**תשובה**: ללא ספק, החבר'ה יכלו פשוט לצלם את ישוע בסמארטפון שלהם, או לפחות להיכנס לפייסבוק של ישוע, להדפיס את תמונת הפרופיל שלו, ולתת אותה לעבד הכהן הגדול, אותו שלח הכהן הגדול עם יהודה איש קריות, על מנת לתפוס את ישוע ולהביא אותו בחזרה. כנראה שהרב דניאל עשור לא מבין שלפני אלפיים שנה, לא היו סמארטפונים, לא מצלמות, לא מדפסות, וגם מארק צוקרברג עדיין לא נולד. כמו כן, לא היתה תאורת רחוב והיה מאתגר לזהות בבטחון פניו של אדם, במיוחד כזה שאולי שמעת עליו רבות, אך לא ראית אותו מעולם.

> טענה: "בכתביו של פאולוס הוא כתב אל הרומיים: 'לכן אחי הומתם גם אתם לתורה בגוף המשיח להיותכם לאחר אשר נעור מן המתים למען נעשה פי לאלוהים' אל הרומים ז 4. השאלה הנשאלת היא מתי היו הרומים תחת התורה? האם קיבלו את התורה במעמד הר סיני?… התירוץ היחיד הוא כי פאולוס התכוון לפטור אותם משבע מצוות בני נוח". \[הרב דניאל עשור\]

**תשובה:** שימו לב למה שאומר שאול השליח בדיוק שלושה פסוקים קודם לכן: "אַחַי, הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים, וַהֲרֵי אֲנִי מְדַבֵּר אֶל יוֹדְעֵי תּוֹרָה". רגע אחד! הייתכן כי ברומא חיו יהודים!? לפי ספרי ההיסטוריה, במאה הראשונה לספירה עשרות אלפי יהודים חיו ברומא. חלקם, היו חברים בקהילה הזאת, ואליהם פנה שאול. זה שאדם כלשהו יהודי, לא אומר שהוא לא יכול גם להיות תושב רומא. גם היום ישנם יהודים שגרים מחוץ לישראל, בארצות הברית, ברוסיה, באפריקה, במדינות ערב וכיוצא בזאת.

> טענה: בעמוד 15 הרב עשור כותב על השושלות של ישוע: "אנו מוצאים כי יחוסו של ישו הכתובות בבשורות שבתורת הברית החדשה מבולבלות. מי באמת הסבא של ישו מצד אביו?…מתי אומר כי סבו של ישו היה יעקב אולם בספרו של לוקס נאמר כי שמו הוא אלי?" הרב עשור טוען כי מתי ולוקס בבשורתם מציגים כל אחד מהם את השושלת של ישוע, וכי השושלות שהם מציגים סותרות אחת את השניה מאחר שהן מציגות שמות שונים לחלוטין. זאת הוא מבסס, על כך שלהבנתו, שמו של יוסף מוזכר כאביו של ישוע גם בבשורה על פי מתי וגם בבשורה על פי לוקס (ולכן על השושלות להיות זהות), ואילו שאר השמות שונים מאוד. \[הרב דניאל עשור\]

**תשובה:** נכון, השושלות שונות אחת מהשנייה, ובאמת יש בהן שמות שונים לחלוטין, זאת מאחר שהן לא אותה השושלת. מתי מציג את השושלת מצד אביו של ישוע. לוקס מציג את השושלת מצד אמו של ישוע. מדובר בשתי שושלות שונות, ולא אותה אחת.

הטעות של הרב עשור נובעת מכך שהוא לא יודע יוונית עתיקה, שפתה של הברית החדשה, אלא מתבסס על תרגומים שהוא קורא. ולגבי "הסתירה", התשובה טמונה בכללי התחביר של היוונית העתיקה, שבה נכתב הטקסט. בעברית אנחנו לא משתמשים ב'הא הידיעה' לפני שמו של אדם. אנחנו לא אומרים 'ה'מוטי או 'ה'אלי. ביוונית עתיקה הסיפור הוא אחר, כל שם בטקסט היווני של שושלת היוחסין אותה מציג לוקס מופיעה עם הא הידיעה, פרט לשם אחד, שמו של יוסף. מכך מבין הקורא כי אין זו שושלת היוחסין של יוסף אלא של מרים. להזכירכם, ישוע היה יהודי, ובהתאם לכללי היהדות, צוין כאן שמו של הבעל. הרי ביהדות ציינו בשושלות שמות גברים בלבד. (אותה תופעה היתה קיימת ביהדות ובתנ"ך, לדוגמא עזרא פרק ב' ונחמיה פרק ז'.) זוהי בדיוק הסיבה לפי לוקס בחר לכתוב: "וּלְפִי מַה שֶּׁנֶּחְשַׁב הָיָה בֶּן יוֹסֵף, בֶּן עֵלִי". במילים אחרות, אפשר להבין שישוע אמנם "נחשב" לצאצא של יוסף, אבל למעשה הוא היה צאצא של עלי. אגב, אפילו תלמוד ירושלמי, חגיגה פרק ב, מייחס את עלי לאביה של מרים.

> טענה: אם משווים את פסוק 1 מבשורת מתי א' עם פסוקים 1-2 מלוקס ב' מוצאים כי יש סתירה לכאורה בעת הולדתו של ישוע. הורדוס (המוזכר במתי ב') נפטר בשנת 4 לפנה"ס בעוד שהמפקד של **קוריניוס** (המוזכר בלוקס ב') מתוארך לשנת 6 לספירה. כלומר: לכאורה נמצא פער של 10 שנים בין תיארוך הולדתו של המשיח בבשורת מתי לבשורת לוקס.

**תשובה**: בדיקה מעמיקה של ההיסטוריה מוכיחה עד כמה מדוייק היה **לוקס** בניסוח דבריו ובתיעוד המאורעות. לוקס כתב: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיֵצֵא צַו מֵאֵת קֵיסַר אוֹגוּסְטוֹס לִמְנוֹת אֶת־כָּל־יֹשְׂבֵי תֵבֵל. וְהַמִּפְקָד הַזֶּה הָיָה הָרִאשׁוֹן בִּהְיוֹת קוּרִינִיּוֹס שַׁלִּיט בְּסוּרְיָא" (ב' 1-2). במשך שנים רבות סברו חוקרי הברית החדשה כי הכוונה היתה למפקד הגדול שנערך בשנת 6 לספירה; כיום, לאור תובנות חדשות, התברר כי לא כן הדבר.

במעשי השליחים ה' 36-37 כתב לוקס: "כִּי לִפְנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה קָם תּוֹדָס וַיִּתֵּן אֶת־נַפְשׁוֹ כְּאַחַד הַגְּדוֹלִים… "וְאַחֲרָיו קָם יְהוּדָה הַגְּלִילִי בִּימֵי הַמִּפְקָד וַיָּסֶת עַם רָב אַחֲרָיו וְגַם־הוּא נֶהֱרַג וְכֹל אֲשֶׁר־שָׁמְעוּ אֵלָיו נָפֹצוּ". ידוע ממקורות היסטוריים (יוספוס פלביוס, למשל) כי **יהודה הגלילי** – הידוע גם בשם 'יהודה בן חזקיה' – עורר מרד אחד בציפורי (שבגליל) בשנת 4 לפנה"ס, לאחר מותו של המלך הורדוס **ומרד נוסף בשנת 6 לספירה**, כנגד מפקד אוכלוסין שהנהיג קוריניוס.

בשנת 12 לפנה"ס קיבל **קוריניוס** מינוי של קונסול (תואר המקנה סמכות אבסולוטית באיזור) מאת הקיסר והיה לנציג רשמי של רומא במדינה זרה. בין השנים 12 ל- 1 לפנה"ס, היה קוריניוס אחראי על דיכוי מרד בגלטיה וקליקיה. אזורים אלו נכללו בשטח אשר מאז שנת 27 לפנה"ס נקרא 'הפרובינציה של סוריה[\[1\]](/#_ftn1) – קליקיה פיניקה'. סוריה הייתה פרובינציה משותפת של קיליקיה ולמושל בה נתנה סמכות על **הגליל ועל יהודה**.

לוקס מתייחס אפוא **לשני מפקדים שונים**: **האחד**, לפני מותו של הורדוס בשנת 4 לפנה"ס, "הָרִאשׁוֹן בִּהְיוֹת קוּרִינִיּוֹס שַׁלִּיט \[קונסול/נציב\] בְּסוּרְיָא" (לוקס ב' 2); **השני**, בשנת 6 לספירה (מעשי השליחים ה' 37).

**לסיכום**, **לוקס** מפריד בין "המפקד הראשון"[\[2\]](/#_ftn2), אשר נערך בעת בה תקפד קוריניוס כקונסול פרובינציית סוריה מטעם הקיסר; לבין "המפקד"[\[3\]](/#_ftn3) השני, שהתקיים אף הוא תחת שרביטו של קוריניוס. לוקס מציין כי הולדת ישוע התרחשה בתקופת המפקד הראשון, בשנת 6 לפנה"ס בקירוב; בהתאמה מדויקת לעת אשר אליה מתייחס **מתי**, דהיינו מעט לפני מות הורדוס הגדול (פרק ב' 1, 19).

[\[1\]](/#_ftnref1) או 'סיריה'.

[\[2\]](/#_ftnref2) לוקס ב' 2.

[\[3\]](/#_ftnref3) מעשי השליחים ה' 37.

> טענה: להלן סתירה נוספת שהרב עשור חושב שמצא בנושא השושלות של ישוע: "מתי מכריז כי ישו היה רחוק במספר הדורות מדוד המלך בכעשרים ושמונה דורות בלבד כאשר לעומתו "לוקס" ברישומיו מראה ארבעים ושלושה דורות הפרש בין ישו לדוד המלך מהי משמעותה של סתירה זו?". \[הרב דניאל עשור\]

**תשובה:** גם פה לא מדובר בסתירה, מתי בכוונה לא מציין את כל הדורות, אלא בוחר את השמות שהיו ידועים. בתנ"ך רואים את אותה התופעה בדיוק! לדוגמא, דברי הימים א' פרק ה' פסוקים עשרים ותשע עד ארבעים לבין עזרא פרק ז', פסוקים אחד עד חמש, שניהם אילנות יוחסין לכוהנים מאהרון ועד שְׂרָיָה, בתחילת גלות בבל. בדברי הימים הסופר מונה 22 דורות וכנגד בספר עזרא יש רק 16! ספר עזרה מדלג על שישה דורות לא חיוניות כדי להדגיש את הנקודה שלו: עזרא הוא כוהן, מצאצאי אהרון. עזרא פרק ז' פסוק אחד גם קורא לעזרא "בן שְׂרָיָה " למרות ששְׂרָיָה הוּצא להורג על ידי נבוכדנצר בשנת חמש מאות שמונים ושש, קרוב למאה שנה לפני עלייתו של עזרא לירושלים. לא ייתכן שעזרא היה בנו הישיר של שריה! דברי הימים א' קובע שבנו של שריה היה יוצדק, שהוגלה לבבל כנראה לאחר שאביו הוּצא להורג.

כך גם ביהדות, יכול נכד או כל צאצא לצורך העניין, להיות מכונה בתור "בן". לדוגמא, כאשר חז"ל מכנים את המשיח "משיח בן דוד", או כפי שעם ישראל מכונה "בני אברהם". לא מדובר באבהות ישירה, אלא ייחוס ביולוגי. זאת גם הסיבה מדוע מתי מדלג על הרבה דורות. הוא בסך הכל רוצה לבסס קשר ביולוגי בין הדורות. מתי לא היה הראשון להשמיט דורות, ככל הידוע היה זה מנהג נפוץ בקרב היהודים. מטרת אילן היוחסין מעולם לא היתה לציין מדעית את כל אחד ואחד מהדורות, אלא להסיר ספק בנוגע לייחוס משפחתי.

> טענה: לא ייתכן שישוע יהיה הקרבן לחטאי העם כי הוא לא היה תמים וללא רבב לפני צליבתו. מדוע? כי החיילים הרומיים התעללו בו קודם הצליבה והותירו בו מום. \[יד לאחים\]

**תשובה:** כתבי הברית החדשה מדגישים כי הפדיון שלנו נקנה "בְּדַם יָקָר שֶׁל־שֶׂה תָמִים שֶׁאֵין־בּוֹ מוּם, בְּדַם הַמָּשִׁיחַ" (פטר"א א' 19). יתרה מכך, בשורת יוחנן י"ט מעלה על נס את העובדה כי החיילים הרומיים לא שברו את עצמותיו של ישוע (פס' 36), בהתייחסות לכתוב בנוגע לשה התמים אשר התבקשו בני ישראל לשחוט ערב יציאת מצרים (שמות י"ב 5-6, 46).

כפי שאמרנו, בניגוד לדברי יד לאחים, כתבי הברית החדשה מבקשים להדגיש את היותו של ישוע המשיח 'תמים'=**ללא חטא**: "כִּי אֶת־אֲשֶׁר לֹא־יָדַע חֲטָאָה, אֹתוֹ עָשָׂה לַחֲטָאָה בַּעֲדֵנוּ, לְמַעַן נִהְיֶה־בּוֹ אֲנַחְנוּ לְצִדְקַת אֱלֹהִים" (קור"ב ה' 21).

> טענה: "שאול מתייחס לברית המילה של ישוע (לוקס ב') כ"חיתוך" (אל הפיליפים ג' 2). המונח ביוונית שפאולוס משתמש בה… "פירושה הטלת מום". \[יד לאחים\]

**תשובה:** זו עוד הוכחה, לדבריהם, שישוע לא היה תמים, אלא בעל חטא. הם לא בוחלים מלעשות שימוש נואל במונחים ביוונית למילה "חיתוך" (κατατομήν) ולביטוי "ברית מילה" (περιτομή).

הטיעון הזה מתפרק כמו מגדל קלפים ברגע בו פותחים את המקורות ובודקים מה באמת נכתב שם: ראשית, פסוק 2 מהאיגרת אל הפיליפיים אינו מתייחס כלל לישוע המשיח. קראו בעצמכם: "הִזָּהֲרוּ מִן־הַכְּלָבִים הִזָּהֲרוּ מִן־הַפֹּעֲלִים הָרָעִים הִזָּהֲרוּ מִן־הַחִתּוּךְ". יפה מאוד שיד לאחים פונים למקור ביוונית, אך חבל שהם הוציאו את הנאמר מהקשרו ופירשו את המונחים באופן מגמתי ומנוגד לכוונת המחבר.

שנית, בניגוד מוחלט למה שכתבו יד לאחים, שאול מעניק קונוטציה חיובית למונח היווני περιτομή כדי לתאר את "בני המילה" (פס' 3) ואפילו משתמש באותה מילה כדי לציין את העובדה שהוא בעצמו נימול (פס' 5); ואם לא די בכך, זה אותו הביטוי שמתאר את ברית המילה של ישוע בבשורת לוקס ב' 21.

כלומר, שאול מעניק משמעות שלילית ל"חיתוך" (κατατομήν) ומשמעות חיובית ל"ברית המילה" (περιτομή) – לה שותפים גם ישוע (לוקס ב' 21), גם בני המילה וגם שאול בעצמו (פיליפיים ג' 3, 5). לסיכום, שאול אינו מטיל מום בישוע המשיח, אלא עורך הנגדה בין שני מושגים שונים אשר לאחד קונוטציה שלילית ולשני חיובית (שאול שם עצמו בצד של ישוע כאשר הוא מתאר עצמו באותו ביטוי המתייחס אל מילתו של המשיח).

> טענה: ישוע אינו יכול להוות קרבן ראוי מפני שלא הוקרב בשטח בית המקדש – מקום הקרבת הקורבנות. \[יד לאחים\]

**תשובה:** טיעון זה שלול כל היגיון מקראי ואינו מתייחס לכך שהברית שנכרתה בדמו של ישוע מהווה ברית חדשה ולא עוד עולה בבית המקדש, תחת הסדר של ברית סיני.

מאז בריאת העולם, כרת ה' מספר בריתות עם בחיריו, כל פעם במקום שונה: אלהים כורת ברית עם נוח ובניו בצאתם מן התיבה (**בראשית** ט'); ה' כורת ברית עם אברהם לאחר עלייתו מארץ מצרים (בראשית ט"ו); אלהים כורת ברית עם בני ישראל למרגלות הר סיני לאחר קבלת התורה (**שמות** כ"ד). שימו לב, אף לא אחת מהבריתות האלה נכרתה בבית המקדש!

הברית החדשה, כפי שניבא **ירמיהו** (פרק ל"א), שונה בתכלית מהברית האחרונה שכרת ה' עם ישראל בסיני. ירמיהו מדגיש כי הברית החדשה תהיה: "לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת־אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". מדוע שונה? משום ש"הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת־בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם־ה'" (פס' 32).

מחברי הברית החדשה זיהו את הברית החדשה אשר עליה ניבא ירמיהו, כברית שנכרתה בדמו של ישוע המשיח (ראו למשל: מתי כ"ו 28; אל העברים ח' 8-13, י' 16-18). לדאבון ליבנו, חברי יד לאחים טרם מאמינים בכך ולכן אינם משכילים להפנים את ההבדל בין ברית הקורבנות של בית המקדש לבין ברית החסד הנצחית שבישוע המשיח.

> הברית החדשה לא נכתבה על ידי ישו/ע, אלא על ידי ארבעה אנשים לא ידועים. \[יד לאחים\]

**תשובה:** זו היא טענה תמוהה, הרי גם את התנ"ך לא כתב אלוהים, אלא שהוא השתמש בנביאים, מלכים, ומנהיגים אחרים. מי שהאמת מצויה בראש מעייניו ואי-פעם בחן את קובץ הברית החדשה ברצינות, יודע כי הם כוללים 27 ספרים המתחלקים כך:

ארבע בשורות (מתי, מרקוס ולוקס – שהן הבשורות הסינופטיות, והבשורה ע"פ יוחנן); ספר מעשי השליחים (נכתב על ידי לוקס ומהווה המשך היסטורי לבשורתו); איגרותיו של שאול השליח (13 במספר); האיגרת אל העברים; אגרת יעקב (יתכן, אחיו של ישוע); שתי האגרות של שמעון-כיפא (פטרוס); שלוש איגרותיו של יוחנן השליח; איגרת יהודה; ולבסוף, חזון יוחנן (או "ספר ההתגלות").

ספרי הברית החדשה נכתבו ככל הנראה בין שנת 50 לשנת 100 לספירה. תריסר תלמידיו של ישוע היו יהודים ושמונת מחברי ספרי הברית החדשה היו יהודים (אולי למעט אחד – לוקס הרופא, הנחשב על-פי המסורת לגוי). למרות שהעותקים הקדומים ביותר של הברית החדשה כתובים ביוונית, ייתכן כי קיים בספריית הוותיקן עותק עברי עתיק ביותר של בשורת מתי.[\[10\]](/#_ftn10) כמו כן, יש סברה לפיה באוסף אשר נחשף במגילות מדבר יהודה, נמצאו כמה כתבי יד עתיקים המכילים חלקים מהברית החדשה.[\[11\]](/#_ftn11)

באשר לטענה כי ישוע המשיח לא כתב את ספרי הברית החדשה, נכון, הוא לא כתב זאת במו ידיו; אולם המשיח לא בא לעולם כדי לחבר ספרים, כי-אם לספק את הדרך לאלהים, לישועת כל המאמין בו. הוא בא כדי לשרת מטרה מסויימת, למלא תפקיד מכריע ולא על מנת לזכות בפרס ישראל לספרות (אגב, ידוע כי גם הבעל שם-טוב – מייסד החסידות – לא כתב את תורתו. האם זה מוריד משהו מהערצה אשר מרעיפים עליו חסידיו?).[\[12\]](/#_ftn12)

> טענה: רבנים טוענים כי יש סתירה בין התיאורים של מותו של איש קריות. האם מדובר בסתירה או בחוסר הבנה מצד הרבנים?

**תשובה:** מותו של יהודה איש קריות מתואר בשני מקומות בברית החדשה:

"יְהוּדָה שֶׁהִסְגִּירוֹ, כְּשֶׁרָאָה שֶׁהִרְשִׁיעוּ אוֹתוֹ, הִתְחָרֵט וְהֶחֱזִיר לְרָאשֵׁי הַכֺּהֲנִים וְלַזְּקֵנִים אֶת ב שְׁלוֹשִׁים שִׁקְלֵי הַכֶּסֶף בְּאָמְרוֹ: "חָטָאתִי, כִּי א דָּם נָקִי הִסְגַּרְתִּי." אַךְ הֵם אָמְרוּ: "מָה אִכְפַּת לָנוּ? זֶה עִנְיָנְךָ שֶׁלְּךָ!" הוּא הִשְׁלִיךְ אֶת הַכֶּסֶף לְתוֹךְ בֵּית אוֹצַר הַמִּקְדָּשׁ, הָלַךְ מִשָּׁם א וְתָלָה אֶת עַצְמוֹ. לָקְחוּ רָאשֵׁי הַכֺּהֲנִים אֶת הַכֶּסֶף וְאָמְרוּ: "אָסוּר לְהַכְנִיס אֶת הַכֶּסֶף לְאוֹצַר הַמִּקְדָּשׁ, כִּי מְחִיר דָּמִים הוּא." הִתְיָעֲצוּ וְקָנוּ בּוֹ אֶת שְׂדֵה הַיּוֹצֵר לקְבוּרַת הַזָּרִים. עַל כֵּן נִקְרָא הַשָּׂדֶה הַהוּא ב "שְׂדֵה הַדָּם" עַד הַיּוֹם הַזֶּה. אָז א נִתְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּיַד יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא: "וַיִּקְחוּ ב שְׁלוֹשִׁים הַכֶּסֶף, אֶדֶר הַיְקָר אֲשֶׁר יָקַר מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּתְּנוּ אוֹתָם בְּעַד שְׂדֵה הַיּוֹצֵר כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי יהוה." (מתי כ"ז 3-10:3)

"וְהִנֵּה קָנָה לוֹ שָׂדֶה א בִּשְׂכַר הָרֶשַׁע וּבְנָפְלוֹ נִבְקְעָה בִּטְנוֹ וְכָל מֵעָיו נִשְׁפְּכוּ הַחוּצָה – הַדָּבָר הַזֶּה נוֹדַע לְכָל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם וּלְפִיכָךְ נִקְרָא אוֹתוֹ שָׂדֶה בִּלְשׁוֹנָם 'חֲקַל דְּמָא', שֶׁפֵּרוּשׁוֹ שְׂדֵה הַדָּם". (מעשי השליחים א': 18-19)

האם קיימת סתירה בין שני התיאורים?

על מנת להבין את המתרחש עלינו לחזור לדיני היהדות שהיו נהוגים באותם ימים. יהודה התאבד בסוף הלילה הראשון של חג הפסח, לפני יומו הראשון של הפסח, שבו הקריבו בבוקר את קורבן הפסח, שרק הכוהנים אכלו ממנו. בהתאם לדיני היהדות, ירושלים כולה הייתה נחשבת לטמאה אם הייתה בה גופת מת, ואי אפשר היה להקריב בה את קורבן הבוקר.

אבל נקבע שאם לוקחים את גופת המת ומשליכים אותה לגיא בן הינום, מקום השריפה, העיר מטוהרת ואפשר להקריב את קורבן הפסח, מאוחר יותר אפשר לשוב ולקבור את הגופה. על רקע זה ניתן לשלב את הסיפורים במתי ובמעשי השליחים. כאשר יהודה תלה את עצמו בין חומות העיר הוא הביא טומאה על העיר ולכן אי אפשר היה להקריב את קורבן הבוקר של הפסח. סביר שבהתאם לנהוג אז לקחו את גופתו והשליכו אותה מעבר לחומות אל גיא בן הינום, ובכך טיהרו את העיר מטומאת המת.

מעשי השליחים א' 18 מתאר את נפילת הגופה של יהודה. הקברנים חזרו מאוחר יותר, אספו את שייריו וקברו אותו. מה הכוהנים היו אמורים לעשות בשלושים שקלי הכסף? במתי כ"ז 6 המנהיגים מבינים שהכסף היה שכר לא טהור. זהו "מחיר דמים" ולכן אסור היה על פי דיני היהדות לקבל אותו אל אוצר המקדש. מכסף מסוג זה היה עליהם להיפטר באחת משתי דרכים. או שהחזירו אותו לבעליו או שהשתמשו בו לטובת הציבור.

במצב זה, האפשרות הראשונה ירדה כמובן מהפרק מכיוון שיהודה מת, ולכן לא נותרה לכוהנים ברירה אלא להקדיש את הכסף לטובת הציבור. הם קנו שדה בגיא בן הינום- אותו מקום שבו יהודה נפל ו"נבקעה בטנו", כדי להפוך אותו לשדה קבורה לנוכרים. הראשון שנקבר בו היה יהודה עצמו.

בבשורת מתי מסופר ששדה היוצר נקנה על ידי ראשי הכוהנים, אבל במעשי השליחים כתוב "הוא"- יהודה איש קריות- "קנה לו שדה בשכר הרשע". אין כאן סתירה בדברים. לפי התורה צריך היה לקנות את השדה בשמו של המת- יהודה איש קריות. במובן זה יהודה אכן "קנה שדה". לפי ההלכה דאז הכוהנים נתפסו במצב שכזה כבאי כוח שרכשו את הנחלה בשמו. מתי מספר את הסיפור עצמו בעוד שבמעשי השליחים מפורטות ההשלכות החוקיות, לפיכך שני הסיפורים, גם במתי וגם במעשי השליחים נכונים.

> טענה: "נוצרי" נמצא ב"ברית החדשה" (מתי ב' 23) ואשר לשם "ישו", בנוסח הארמי של "הברית החדשה", בן כ-1600 שנים לפחות, אין ניקוד לאות ע ולא ביטאו אותה בתנועת פתח. יש אסמכתא לכך שכבר בימי הבית השני נחלשה בגליל הגיית האותיות הגרוניות". \[יוסף עצמון \\ יד לאחים\]

**תשובה:** הכינוי "נוצרי" מתייחס למקום המגורים של הוריו של ישוע – נצרת. אין הכוונה להשתייכותו הדתית של ישוע ("נצרות"), שהרי הדת הנוצרית לא הייתה קיימת בכלל דאז. (גם אנו כיום משתמשים בכינויים דומים: "ירושלמי", "תל אביבי", "באר שבעי" וכו'). לגבי "החלשות האותיות הגרוניות", נכון, אבל זה לא מסביר את השינוי בכתיבת שמו, ובכל מקרה – זה לא מעלים את האות. אלא בסך הכל אומר שבמקום "ישוע" השם בוטא "ישוה" (צליל ה"ע" הפך ל"ה" מאחר שכבר לא הגיע מהגרון). עובדה שאפילו הרמב"ם כתב את שמו "ישוע", ולא "ישו".

> טענה: "השליח פאולוס, באיגרתו הראשונה אל התסלוניקים (ב' 14-15), כותב על "היהודים אשר אף הרגו את האדון ישוע ואת נביאיהם, ואותנו רדפו ואינם טובים בעיני אלוהים ומתקוממים לכל אדם". מה תגובתך בתור "יהודי משיחי" על דברים אלה?" \[יוסף עצמון \\ יד לאחים\]

**תשובה:** ראשית, אנו מצטטים את מה שכתוב בברית החדשה בראשונה אל התסלוניקים פרק ב' באופן מדויק, היות ולא רשום "היהודים" כפי שרשמת אלא "תושבי יהודה", שזה הרבה יותר כללי ולא ספציפי לאוכלוסייה מסוימת:

"הֲלֹא אַתֶּם, אַחַי, הֲלַכְתֶּם בְּעִקְּבוֹת קְהִלּוֹת אֱלֹהִים שֶׁבִּיהוּדָה הַשַּׁיָּכוֹת לַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ; כִּי גַּם אַתֶּם סְבַלְתֶּם מִידֵי בְּנֵי עַמְּכֶם כְּמוֹ שֶׁגַּם הֵם סָבְלוּ מִידֵי תּוֹשְׁבֵי יְהוּדָה, אֵלֶה אֲשֶׁר הֵמִיתוּ גַּם אֶת הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים, וְאוֹתָנוּ רָדְפוּ. אֵין הֵם מַשְׂבִּיעִים אֶת רְצוֹן אֱלֹהִים וּמִתְנַגְּדִים לְכָל בְּנֵי אָדָם, בְּנַסּוֹתָם לִמְנֹעַ אוֹתָנוּ מֵהַגִּיד לַגּוֹיִים אֶת הַדֶּרֶך לִישׁוּעָה."

כאשר הפסוק נקרא בהקשר שלו ובניסוח האמיתי שלו ולא המסולף, רואים כי אין זה פסוק אנטי יהודי כלל, אלה קטע באיגרת בו שאול מראה שאותה קהילה בתסלוניקי סבלה מרדיפות מבני עמם כפי שקהילות ביהודה סבלו מתושבי יהודה. ולמה זה – כי לא רצו שיספרו על ישוע. אז בעצם נראה שהדגש הוא אלו שסבלו רדיפות, ולא על מי שעשה אותם, בטח שלא השמצה כנגד אוכלוסייה מסוימת. על פניו אכן נראה כי בברית החדשה ישנם התבטאויות אנטי יהודיות, אך זה רק על פניו. הנה כמה נקודות שכדאי לכם לחשוב עליהן:

1. ספרי הברית החדשה נכתבו על ידי יהודים בדיוק כמו ספרי התנ"ך (אפילו בתנ"ך ישנם כותבים שהם מלכים נוכרים כגון נבוכדנאצר, כורש ועוד). אם תשובו ותקראו את התנ"ך, ספר הספרים, ספר העם היהודי, אתם תראו שם לא מעט מקרים בהם נביאים ישראל אומרים דברים לא פחות "איומים" ממה שעצמון ציטט הנה דוגמא (וכמוה יש עוד רבים בתנ"ך): ישעיה נ"ז: "וְאַתֶּם קִרְבוּ-הֵנָּה בְּנֵי עֹנְנָה זֶרַע מְנָאֵף וַתִּזְנֶה׃ עַל-מִי תִּתְעַנָּגוּ עַל-מִי תַּרְחִיבוּ פֶה תַּאֲרִיכוּ לָשׁוֹן הֲלוֹא-אַתֶּם יִלְדֵי-פֶשַׁע זֶרַע שָׁקֶר׃" הנביא קורא לעם ישראל בני שקר, בני עוננה (מכשפת) וזונה, ילדי פשע. וזה חריף בהרבה ממה שישוע אמר..
2. שאול היה יהודי בן יהודי והיה גאה ביהדותו. שאול היה חפץ שעם ישראל יבואו להכרה במשיח ואת זה הכריז שוב ושוב. הנה כמה ציטוטים של שאול על העם שהוא עצמו חלק ממנו: "אִם כֵּן, אֲנִי שׁוֹאֵל, הַאִם נָטַשׁ אֱלֹהִים אֶת עַמּוֹ? בְּשׁוּם פָּנִים לֹא! הֲרֵי גַּם אֲנִי בֶּן עַם יִשְׂרָאֵל, מִזֶּרַע אַבְרָהָם וּמִשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין. אֱלֹהִים לֹא נָטַשׁ אֶת עַמּוֹ, הָעָם שֶׁהוּא יָדַע מִקֶּדֶם. וְכִי אֵינְכֶם יוֹדְעִים מָה אוֹמֵר הַכָּתוּב עַל אֵלִיָּהוּ, כֵּיצַד הִתְלוֹנֵן עַל יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֱלֹהִים? אֲדֹנָי, אֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ וְאֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ."

שימו לב שאליהו התלונן על ישראל ואמר דברים מאוד זהים למה ששאול אמר. האם זה הופך את אליהו גם לאדם שאומר התבטאויות אנטי-יהודיות? "אִישׁ יְהוּדִי אֲנִי, יְלִיד טַרְסוֹס אֲשֶׁר בְּקִילִיקְיָה, אֲבָל גֻּדַּלְתִּי בָּעִיר הַזֹּאת לְרַגְלֵי גַּמְלִיאֵל. חֻנַּכְתִּי עַל-פִּי דִּקְדּוּקֵי תּוֹרַת אֲבוֹתֵינוּ וְהָיִיתִי קַנַּאי לֵאלֹהִים כְּמוֹ כֻּלְּכֶם הַיּוֹם". שוב שאול מוכיח את יהדותו, את השכלתו כפרוש שהיה תלמידו של הרב הנחשב ביותר בזמנו, רבן גמלאיל הנודע. אם הוא כזה "אנטי-יהודי" למה שישים כזה דגש על חלק בחייו שהוא כל כך שונא?

> "הברית החדשה" הוכרזה כספר קודש בסוף המאה הרביעית לספה"נ על-ידי הכמורה הרומית- לא על –ידי "יהודים משיחיים"! כיצד יכול אתה לכפוף את עצמך להחלטה של אבות כנסיה אנטישמיים בקבלך את סמכותם הרוחנית? \[יוסף עצמון \\ יד לאחים\]

**תשובה:** טענה זו אינה מדויקת מבחינה היסטורית. ראשית, כתבי הברית החדשה הוקראו בקהילות המשיחיות די מוקדם, כבר בימי השליחים (קולוסים ד:16). אך לא נקראו "כתבי הקודש" עד סוף המאה השנייה (למרות ששומשו בדרך זו מוקדם יותר). כתבים עתיקים תמיד הוקראו ככתבים קדושים בעלי סמכות רוחנית טרם ניתן להם השם "כתבי הקודש". אבות הכנסייה לא היו אלה שקבעו על פי בחירתם האישית אילו ספרים יכללו בקאנון. הכתבים הוכרו כסמכותיים דורות רבים לפני כך. הסיבות לאיסוף הספרים כאוסף רשמי היו:

הם היו נבואיים: ״הסיבה הראשונית לאיסופם ושימורם של הספרים בעלי ההשראה היתה האופי הנבואי שלהם. מאחר שהם נכתבו בידי אחד השליחים או בידי נביא אלוהים, ערכם חייב להיות רב, ולכן יש לשומרם. עדות לצורת החשיבה הזו שרווחה בתקופת השליחים ניתן למצוא באיסוף ובתפוצה של איגרות שאול (השווה פטר״ב ג׳ 16-15; קול׳ 1' 16).״ (277 ,Geisier, GIB).

צורכי הקהילה הקדומה: הקהילות השונות בימי קדם ביקשו לדעת אילו ספרים יש לקרוא ולכבד, ומה עליהם ליישם בנסיבות השונות, לעיתים גם מסוכנות, שבהן הם חיו בתוך סביבה חברתית ודתית עוינת. הקהילות נדרשו לטפל בבעיות שונות שצצו, וביקשו לדעת בוודאות אילו ספרים יכולים לשמש להן כמקור של סמכות.

עלייתם של כופרים ("מינים"): כבר בשנת 140 לס׳ פיתח המתנגד 'מרקיון' קאנון חלקי משלו, והחל להפיץ אותו ברבים. בתגובה נאלצו תלמידיו הנאמנים של ישוע לכנס את ספרי הברית החדשה בקובץ מקודש ומחייב.

תפוצתם של כתבים מזויפים: קהילות רבות במזרח השתמשו באספות שלהן בספרים שללא ספק היו מזויפים. הדבר חייב החלטה קאנונית.

הפצת הבשורה בשפות נוספות: ״האמונה בישוע כמשיח התפשטה במהירות לארצות אחרות, והתעורר הצורך לתרגם את כתבי הקודש לשפות שמדוברות באותן ארצות… כבר במחצית הראשונה של המאה ה־2 תורגמו הכתובים לסורית וללטינית עתיקה. אבל היות שהמאמינים שנשלחו לאותן ארצות לא יכלו לתרגם ספר בריתות שלא היה בנמצא, התעוררה השאלה אילו ספרים אכן שייכים לקאנון״ .(Geisier, GIB, 278).

רדיפות: הגזירות שגזר הקיסר דיוקלטיאנוס (בשנת 303 לס׳) ציוו להשמיד את כל הספרים שהיו מקודשים בעיני תלמידיו של ישוע. מי ייתן את חייו עבור ספר שהוא אולי דתי, אבל לא מקודש? המאמינים בישוע ביקשו לדעת אילו ספרים הם אכן מקודשים באמת ובתמים.

אבות הכנסייה אינם הסמכות העליונה. אנו כיהודים משיחיים מייחסים סמכות עליונה לאלוהים בלבד. למעשה, לאבות הכנסייה אין כל חשיבות בעינינו, ורוב דבריהם נוגדים את דבר אלוהים. כל אדם עומד מול אלוהים כיחיד, לא מתחת או דרך אדם אחר כלשהו. יחד עם זאת הם כן חתמו את הקאנון, אך אם אתם בודק מה הייתה אותה חתימה של הקאנון, מדובר על בדיקה של מהימנות הספרים ולא על החלטה של "זה נראה לי וזה לא נראה לי". כבר אז היו הרבה ניסיונות לזייף ולסלף את דבריו של ישוע, אך היו כתבים אותנטיים ומקוריים שלא היו לגביהם ספק. ספרים אלו נחתמו בקאנון, ממש כמו שבתנ"ך למשל לא נכללו ספרים כמו ספר חנוך, מכבים א' וב' ואחרים.

מלבד זאת, אלוהים לא מוגבל למי או במה הוא משתמש כדי שרצונו ייעשה. הוא ריבון על הכל ושולט בכל ואין דבר שקורה מחוץ לרצונו. בדיוק כפי שהשתמש בחמור של בלעם כדי לדבר הוא יכול להשתמש באבות כנסייה כדי לחתום את ספר הברית החדשה ובאנשי הכנסת הגדולה לחתום את התנ"ך.

> טענה: יהודים רצו למנוע את אחיהם מהצטרף לדת חדשה. פעילותך המיסיונרית חותרת לקעקע את הזהות היהודית. הבשורה "המשיחית" החדירה למוחם של נוצרים את האמונה שהם עם ישראל האמיתי – לא היהודים חתומי המילה בבשרם (איג' אל הפיליפיים ג' 3: רומיים ט' 6). \[יוסף עצמון \\ יד לאחים\]

**תשובה:** זוהי הטעות הבסיסית של הרבנות. ישוע לא בא ליצור דת חדשה (נצרות) במקום אחרת (יהדות). לא מדובר פה על דת מאורגנת ומסורות של בני אדם. ישוע בא כדי להיות הדרך החדשה לאלוהים, שהוא אותו האלוהים אשר בחר בעם ישראל – אלוהי אברהם, יצחק ויעקב. הדרך החדשה היא דרך יחסים אישיים.

לגבי "תורת ההחלפה", עַם ישראל מוזכר ברבות מן האגרות ובהוראת שאול השליח. האיגרת בה פורש השליח את הוראתו בנוגע לישועה, לחיים המשיחיים, וללימוד הבריא באופן המוסדר והמפורט ביותר הינה ללא ספק האיגרת אל הרומיים. בלב איגרת זו, שאול השליח מקדיש שלושה פרקים שלמים ללימוד המעמיק ביותר בברית החדשה בנוגע למקומו של עם ישראל בתוכנית אלוהים.

עובדה זו לכשעצמה מלמדת על החשיבות והמרכזיות של נושא זה באיגרות הברית החדשה. הצהרת הפתיחה בפרקים אלה "אֱמֶת אֲנִי מְדַבֵּר, בַּמָּשִׁיחַ, … עַד כִּי הָיִיתִי מוּכָן לִהְיוֹת מְנֻדֶּה מִן הַמָּשִׁיחַ לְמַעַן אַחַי, שֶׁהֵם בְּנֵי עַמִּי, עַצְמִי וּבְשָׂרִי, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; אֲשֶׁר לָהֶם מַעֲמַד הַבָּנִים, הַכָּבוֹד, הַבְּרִיתוֹת, מַתַּן הַתּוֹרָה, עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ, וְהַהַבְטָחוֹת; לָהֶם הָאָבוֹת, וּמֵהֶם, מִצַּד יִחוּסוֹ הָאֱנוֹשִׁי, הַמָּשִׁיחַ …" הינה חשובה שכן היא מדגימה באופן מדויק למי מתכוון השליח כאשר הוא אומר "יִשְׂרָאֵל" – חד משמעית לצאצאי יעקב – ישראל האתנית, היהודים, ולא באופן אלגורי לקהילה. כפי שנראה, אבחנה זו חשובה מאד כאשר באים לבחון את "תיאולוגיית ההחלפה".

בפרקים אלה שאול השליח מתמודד עם שתי שאלות עקרוניות: א) האם אלוהים דחה את העם היהודי וביטל את קריאתו? ב) מה העתיד של עם ישראל בתכנית אלוהים? שאול מקדיש את שלושת הפרקים הללו כדי להבהיר את התשובות לשאלות אלה.

ראשית, שאול מונה את הברכות והזכויות של עם ישראל כעם הבחירה בפסוקים ד׳-ה׳, וחשוב להבחין שהשליח מדבר בלשון הווה ("אֲשֶׁר לָהֶם") ולא לשון עבר! לאורך כל הפרקים הללו שאול מלמד בבירור שתפקידו וקריאתו של עם ישראל נמשכים לאורך ההיסטוריה האנושית ולא מבוטלים על ידי יצירת הקהילה. שאול אז פונה להזכיר לקוראיו את ריבונות אלוהים, אופיו הבלתי משתנה, ובחירתו הנצחית – "לֹא כְּאִלּוּ דְּבַר אֱלֹהִים שָׁב רֵיקָם … כְּדֵי שֶׁתִּכּוֹן תָּכְנִית אֱלֹהִים… שֶׁהֲרֵי אֵין הָאֱלֹהִים מִתְחָרֵט עַל מַתְּנוֹתָיו וְעַל בְּחִירָתוֹ." (ט׳, ו׳, יב׳, יא׳ כט׳). למעשה השליח מבסס את טיעונו באופן עיקרי על אופיו של אלוהים – הוא נצחי ובלתי משתנה, כאשר הוא מבטיח, כפי שהבטיח לאברהם ללא תנאי בברית בין הבתרים – הוא מקיים! כדי להסיר כל ספק אצל קוראיו, השליח שאול שואל מפורשות: "אִם כֵּן, אֲנִי שׁוֹאֵל, הַאִם נָטַשׁ אֱלֹהִים אֶת עַמּוֹ?" והוא עונה מפורשות: "בְּשׁוּם פָּנִים לֹא!". (רומ' יא׳, א׳).

הטענה של עצמון מעוותת את דברי הברית החדשה ואינה משקפת אותם כהלכה. אין בברית החדשה כלל עידוד לאנטישמיות. זוהי טענה מגוחכת חסרת כל שחר. הברית החדשה הינה ספר יהודי שנכתב על ידי יהודים.

> טענה: ראה באיגרת אל טיטוס א' 10,11: "כי יש הרבה מורדים דוברי הבל ומתעי נפש ורובם מן המולים (הנימולים), אשר סור ייסכר פיהם, ההפכים בתים כולם בהורותם דברים אשר לא כן – עקב בצע". עדיין לא ברורה לך טענתי? לפי "הברית החדשה" (בשורת יוחנן ח' 31-47) אמר ישוע בהמשך דבריו אל יהודים המאמינים בו: "אתם מאת אביכם השטן, ולעשות את תאוות אביכם חפצתם: הוא רוצח… ואבי השקר" (פסוק 44). האם אתה מאמין שהוא אמר זאת? \[יוסף עצמון \\ יד לאחים\]

**תשובה:** זוהי הוצאה ברורה של הפסוקים מהקשרם. בפסוקים הללו מדבר שאול על מורי שקר בקרב המאמינים היהודים שלימדו כי הישועה מותנית במילת העורלה. אין הוא מדבר כאן על היהודים ככלל.

מה בנוגע לדברי ישוע? חייבים לקרוא את הפסוקים הללו בהקשרם. הרי לא הגיוני שבמקום אחד ישוע אומר משפט כמו "לא באתי אלא לצאן האבוד של בית ישראל" ומנגד הוא כאילו מקלל אותם וקורא להם "בני השטן". זכרו, ישוע היה יהודי ושאול היה יהודי. הקהל של ישוע היו תמיד יהודים. תלמידיו היו יהודים. כאשר אמר את שאמר לאותם פרושים, תלמידיו היהודים ואף כל שאר השומעים לא ראו בזה דבר רע כלל, או אנטי יהודי. הסיבה היא שישוע לא דיבר על "היהודים" ככלל, אלא שבבשורה על פי יוחנן, כאשר רשום "היהודים" הכוונה היא לראשי הדת, הרי שכל מי שישוע דיבר ונפגש עימו, כולל הוא עצמו היו יהודים. האם הוא קורא אף לעצמו "בן השטן"?! ברור שלא.

ישוע יוצא כנגד אותם פרושים, כפי שרואים לאורך כל הבשורות, משום שהם היו צבועים, מושחתים, שקרנים, גנבים וכמעט כל מה שעשו היה מנוגד לדבר ה'. לנו כיום יש את הלוקסוס להביט אחורה בהיסטוריה, ואכן כשאר קוראים את כתביו של יוסף מתתיהו למשל, ההיסטוריון היהודי מתקופת בית שני ובזמן החורבן, אנו למדים על תקופה אפלה, של שחיתות פוליטית ורשע, המינויים של הכהונה היו לא לפי הכתובים אלא ע"פ שיקולי כוח ומניפולציה, המקדש הפך לבית מסחר, היו זרמים ביהדות שהיו במלחמת עולם אחד עם השני (הצדוקים והפרושים לצרוך העניין, והמאבק היה על כוח ושליטה בעם) והנעשה בעם לא היה מבייש את העמים הנוכריים ביותר.

הארץ הייתה טמאה, ועל זה ישוע הצביע, כנגד זה הוא יצא, משום שאותם מנהיגים פוליטיים אליהם אמר "אתם מאת אביכם השטן.." (הרי הוא דיבר למנהיגים באופן ספציפי במשפט הזה ולא באופן כללי לכל העם) ליבו את הטומאה ואף עשו זאת בעצמם. הקטעים ה-"חמורים" שבברית החדשה כמו שעצמון טוען שאחד מהם הוא בבשורת יוחנן ח' 31-47, דומים יותר להטפות המוסר של הנביאים מאשר להטפה חסרת הסובלנות והגזענית של ימי הביניים. קחו למשל את הקטע הבא, שמתייחס לעם ישראל: "הוי, גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים, בנים משחיתים. עזבו את ה', נאצו את קדוש ישראל, נזורו אחור".

האם נראה לכם שהקטע לקוח מהברית החדשה? ובכן טעיתם, זוהי מובאה מספר הנביא ישעיהו בתנ"ך (פרק א' 4). פניות מסוג זה, שנועדו לקרוא לעמנו לחזור מחטאיו, היו תמיד חלק ממסורת הנבואה. הברית החדשה ממשיכה מסורת זו, לצד פירוט של הצד החיובי של מערכת היחסים בין ישראל לאלוהים. כשנעמיד את הברית החדשה ואת התנ"ך במבחנים זהים של מהימנות היסטורית ותוקף מוסרי, נראה בשניהם אמת באותה מידה. בכל מקרה, אם תראו בעיתון מעריב או ידיעות אחרונות כתבה שיוצאת נגד כפייה ושחיתות דתית, לא תאמר "אנטישמים!". כך גם לגבי ישוע, ישוע היה יהודי שהטיף נגד השחיתות הדתית של יהודים אחרים, ה-"רבנים" דאז.

> טענה: בתיאור הפיכתו של פאולוס לשליח- נאמר במעשי השליחים ט' 7: "והאנשים אשר הלכו איתו עמדו נאלמים, כי שמעו את הקול ואיש לא הביטו". לעומת זאת, במעשי השליחים כ"ב 9 כתוב: "והאנשים אשר איתי ראו את האור וייראו, ואת קול המדבר אלי לא שמעו". האם אפשר לקבל את סמכות- השליחות של פאולוס על בסיס סתירה כזאת? יש עוד סתירות ב"ברית החדשה". \[יוסף עצמון \\ יד לאחים\]

**תשובה:** קושי זה ניתן לפתור בקלות כאשר בודקים את הכתוב ביוונית. שני הפסוקים סותרים לכאורה זה את זה. האחד טוען שקול נשמע והשני שלא נשמע כל קול. כשבודקים לעומק את המשמעות בשפה היוונית, השפה שבה נכתב המקור שנמצא בידינו, מבינים את הכול.

ו' פ' ארדֶנט, מומחה ליוונית, מסביר: "משמעות הפועל המתורגם בשני הקטעים אינה זהה, משום שהמבנה הדקדוקי אינו זהה. בפרק ט' הפוֹעָל עומד בסמיכות ('ישמעו את…') ופירושו שמיעה שאין בה הבנה, קולות שנשמעים אבל לא מצטרפים למלים ולמשפטים בעלי משמעות. הם שמעו אך לא הבינו. במעשי השליחים כ"ב 9 נאמר שהנוכחים, מלבד שאול, 'לא שמעו', והפועל מתייחס למצב שהשומע מבין את מה שהוא שומע. מכאן שאין כל סתירה בין שני הקטעים. הראשון קובע שהקול נשמע אך לא הובן, והשני קובע שלא הובן. בשפה מודרנית אין אפשרות לבטא במלה אחת את הדקויות האלה, אך בשפת המקור זה אפשרי".

> טענה: אתם רוצים שהיהודים יקבלו את "הברית החדשה" בתור דבר אלוהים. אזי, לפי "הברית החדשה", אין אצלכם יווני ויהודים ואין מילה וערלה (הקולסים ג' 11)! כך מתירה "הברית החדשה" ל"יהודים משיחיים" להתחתן בנוצרים ולהתבולל בהם. ו"יהודים משיחיים" עשו כן בעבר וכן בהווה.

**תשובה:** לעומת מה שנהוג בקרב הרבנים- האיסור להתחתן עם כל מי שאיננו יהודי, אין כל ביסוס לטענה כזו בתנ"ך, ודווקא בתנ"ך ניתן לראות עשרות דוגמאות לאנשי ישראל שכן לקחו בני זוג שלא היו יהודיות, או יותר נכון, בנות ישראל. אפילו משה רבינו נישא לציפורה שלא הייתה בת ישראל אלא מבנות מדין, כמו גם יוסף שלקח את אסנת אשת פוטיפר ואף אלימלך שלקח לאישה את רות המואבייה – סבתא רבה של דוד המלך.

בתנ"ך ישנם איסורים ברורים מנישואין עם שבעה עמים שחיו אז בארץ כנען (דברים ז' 3-4) אבל תמיד הסיבה למניעת החתונה או להתבוללות איננה עקב החתונה עצמה, אלא משום שנישואים עם בני זוג מעמים אליליים אחרים היו מביאים לעבודת אלילים והתרחקות מאלוהי אברהם יצחק ויעקוב, כפי שגם כתוב מיד אחר כך בפס' 5: "כִּֽי־יָסִ֤יר אֶת־בִּנְךָ֙ מֵֽאַחֲרַ֔י וְעָבְד֖וּ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְחָרָ֤ה אַף־יְהוָה֙ בָּכֶ֔ם וְהִשְׁמִידְךָ֖ מַהֵֽר"

דווקא במקרים בהם יהודים משיחיים מתחתנים עם לא יהודי/ה שמאמין באלוהי ישראל ובמשיח ישוע, החיים שלהם יחד משקפים בצורה חזקה ביותר את אלוהי ישראל וההליכה שלהם יחד היא לאור דברו ורצונו של אלוהים. משום כך איננו רואים בעיה בנישואין עם בני/בנות זוג לא יהודיים, כי העיקר זה לא יהודי או לא, אלא הליכה אחרי אלוהים בכל ליבנו, בכל נפשנו ובכל מעודנו וחיים על פי דברו.

> טענה: על-פי "הברית החדשה", ישוע אמר כי לא בא להפר את התורה אלא למלאות (מתי ה17): אבל פאולוס, אשר לפי "הברית החדשה" נקרא לשליחות מן השמים, מציג התגלות חדשה ועל פיה נתבטלה התורה. אפילו האיגרת אל העברים מאשרת זאת (ז' 12, ז' 19). ידוע לך שהצו האחרון קובע. הגויים לא היו כפופים לתורה ואינם צריכה לפטור ממנה. הדבר מתאשר גם באיגרת הגלטיים ג' 23-25: "… ובכן התורה הייתה אומנת אותנו למשיח למען נצדק באמונה, אבל עתה, אחר אשר באה האמונה, איננו עוד תחת יד האומן". \[יוסף עצמון \\ יד לאחים\]

**תשובה:** גם אם מישהו היה רוצה לנסות ולקיים את כל המצוות בתורה, הוא פשוט אינו יכול. עשו נא רשימה של כל המצוות בתורה (או מצאו בגוגל) ועברו עליהן. שליש מהתורה מתעסק בדינים הקשורים לקורבנות, למזבחות, וכל הקשור לכהונה ובית המקדש, מה שלא קיים היום, וגם אם היו בונים עכשיו בית מקדש, אלוהים לא היה שוכן בו ובכל מקרה אין כל דרך לדעת בוודאות מי משושלת כוהנים ולווים ומי לא, בייחוד שהכל כבר התערבב כל כך מאז (שזו עבירה על מצווה בפני עצמה). אז כבר שליש ממצות התורה, שהן המצוות החשובות ביותר בתורה – בלתי ניתנות לקיום.

מתוך שני השליש הנותרים ממצוות התורה תוכלו לראות שהרבה מצוות פשוט אינן רלוונטיות או הגיוניות לחיי היום יום שלנו.

- המתעסק בכישופים, עתידות (ועוד הרבה אחרים) צריך מיד לסקול אותו באבנים.
- לגבר אסור אפילו לגעת באשתו במשך שבועיים בחודש (לפני, אחרי ובזמן המחזור שלה היא טמאה
- אסור ללבוש בגדים המערבבים פשתן וצמר
- לא לאכול בשר שיש בו דם.
- המצווה לייבום אשת אחיך אם הוא מת.

כמו כן אתם תמצאו המון מצוות שקשורות לדברים שפשוט לא קיימים היום, כגון דיני מצורעים, דיני מלכים, דיני שבטים, דיני עבדים, ועוד…

אך עדיין יש כאלה שְיַקשו ויאמרו כי הואיל והקב"ה יודע שבלתי אפשרי למלא אחר את כל המצוות כולן, על כל אחד ואחד מוטלת החובה לשמור באדיקות את אותן מצוות שעדיין ניתן לקיים. אלא שגם גישה זו נתקלת בבעיה: במסכת "דרך ארץ זוטא" נאמר בפשטות ש"כל המבטל דבר אחד מן התורה – חייב כרת".1 חיזוק לכך נמצא בספר תומר דבורה לרבי קורדואירו, בו נאמר כי "אפילו צדיק גמור ועשה עבירה אחת, דומה לפניו כאילו שרף את התורה".2 ועל אף כל ההזהרות, אנו זוכרים היטב כי בדומה להיום, גם בתקופת המקרא עם-ישראל מעולם לא שמר בהצלחה על דברי הברית שמסר לו משה בשם ה`. אדרבא, התנ"ך מספר לנו כי בני ישראל לא פסקו מלעשות הרע בעיני ה`.3 ובדיוק בשל כך, ניבא ירמיהו על ברית חדשה, ברית שתחליף את זו שעם ישראל לא חדל מלהפר חדשים לבקרים.4

כפי שראינו, חלק ניכר מתרי"ג המצוות מתרכז בהקרבת קורבנות ובחוקים אחרים הקשורים לעבודת הכוהנים. לכן, עד שנחרב הבית, בשנת 70 לספירה, עוד היה ניתן להמשיך בעבודת הקורבנות ובהעמדת הפנים שהקב"ה קונה את זה.5 ברם בשעה שנחרב הבית ועבודת הכוהנים חדלה מלהתקיים, היה ברור כי יש למצוא שיטה אלטרנטיבית לכפרה על החטאים (שמִן הסתם לא נעלמו להם). מאותה נקודת זמן ניתן לומר כי חדלה להתקיים יהדות מסוג אחד והחלה להתפתח יהדות מסוג אחר. או אז, החלו לצאת הרבנים עם רעיון מסעיר על ברית חדשה מאת הקב"ה, הלא היא ברית התורה שבעל-פה – ברית ההלכה.6 רצתה ההיסטוריה, ובדיוק באותה תקופה החלו מסתובבים ביהודה ובישראל תלמידיו של רב צעיר מנצרת (ישוע הנצרי), וללמד גם הם על התגשמותה של ברית חדשה אחרת, אותה ברית עליה ניבא ירמיהו הנביא.7

> טענה: היש היום "משיחיים" המקיימים את מצוותיו על פי 'הדרשה על ההר'? האם מטה אתה לחי ימנית למכה אותך על הלחי האחרת? ומי שירצה לריב איתך ולקחת את כותנתך, התיתן לו גם את המעיל (מתי ה-39-40)? קרא את הדרשה בפרק ה' ואילך. \[יוסף עצמון \\ יד לאחים\]

**תשובה:** קודם כל, יש להבין את ההקשר לדברי ישוע, מה שהרב יוסף עצמון עשה זה שליפת פסוק מחוץ להקשרו והדבקתו לאג'נדה אחרת. קודם כל, ישוע ציטט מויקרא פרק י"ט, שם אלוהים מדבר על נקמה. עכשיו, צריך להבין את ההקשר התרבותי של מה שהלך שם (מתי פרק ה'), העם היהודי אליו ישוע דיבר היה תחת כיבוש רומי, חיילים רבים היו פוגעים ומשפילים את התושבים. ההשפלה יכלה להיות על בסיס דתי ולאומי. סטירה על הלחי הימנית הייתה ביטוי להשפלה גדולה. בהנחה שרוב בני האדם ימניים, הרי סטירה ביד ימין מן הסתם תפגע בלחי שמאל. על מנת לסטור ביד ימין על לחי ימין הסטירה חייבת להיעשות על ידי גב כף היד! סטירה שכזו היא סטירה משפילה הרבה יותר משהיא כואבת. סטירה משפילה שכזו גוררת רגשות זעם ומעשי נקמה.

חיילים רומים יכלו לצוות על תושב הארץ שאינו אזרח רומי, לשאת את כליהם ומשאותיהם למרחק של מיל (קצת יותר מקילומטר). אם התושב סרב, חייו היו בסכנה. ראו את הדוגמא של שמעון מקירניה כשנדרש לשאת את צלבו של ישוע (מתי כ"ז 32). איך לדעתכם הרגיש תושב יהודי לאחר שחייל רומי עובד אלילים ניצל אותו כאילו היה סמרטוט? בעוד הפרושים והסופרים הלהיבו את העם בגאווה לאומית, הלהיטו אותם לשנאת הפוגעים בהם ולימדו אותם שמיצוי הדין עם הפוגעים בהם כמוהו כמצווה, עומד ישוע ומלמד את ההפך! לא לנקום! אל תתקומם על עושי הרע! משמע, אל תחזיר לאנשים הללו באותו מטבע. אל תרדו לרמה שלהם. אל תפעלו בדרך שתגרום לשרשרת אירועים, אל תתנקמו או תחשבו על נקמה! עדיף לספוג מאשר להחזיר באלימות. אתם שגרירים לאלוהים אז ייצגו אותו בכבוד. (שניה לקורינתים ה' 18-21).

ישוע לא לימד לא להיעזר ברשויות החוק, או לא להתנגד למעשי הפשע, או לא להגן על עצמך ועל בני ביתך, אלא ביטל את הגישה שהפרושים לימדו – נקמה.

> אתם מציעים לנו שלום?.. ראו כמה דם נשפך בסכסוכים בין נוצרים- סכסוכים על שאלות תיאולוגיות שגרמו למלחמות כגון מלחמת 30 השנים באירופה, בשנים 1618-1648, ולרדיפת כתות נוצריות – כבר בימים קדומים- על שלא הלכו בתלם הנוצרי בשליט. בתקופת הרנסנס, בשנת 1553, שרפו חיים את הרופא והוגה הדעות הנוצרי, מיכאל סרבטוס, על שהצהיר כי בסוף כל בני האדם ייוושעו (על פי איג' אל הרומיים ה-18). \[יוסף עצמון \\ יד לאחים\]

**תשובה:** בהחלט נכון שדם יהודי רב נשפך בשמו של ישוע על ידי אנשים אלימים ורשעים שלא הלכו אחרי אלוהי ישראל, שמעשיהם היו לכלימה ובושה לאמונה המשיחית האמיתית בישוע ואין לכך כול הצדקה. אולם ההצהרה הנ"ל קצת מוגזמת ומחטיאה נקודה חשובה ביותר. ראשית, דם רב יותר של יהודים נשפך על ידי כאלה שלא היו מאמינים בישוע כלל מאשר כאלה שהיו כביכול מאמינים משיחיים בישוע ושרדפו את בני עמנו בשמו. לדוגמא, הסטליניסטים האתיאיסטים שטבחו בבני עמנו עשו זאת בשם הקומוניזם ולא בשמו של ישוע. הטרוריסטים המוסלמים לא הורגים יהודים בשם ישוע או האמונה המשיחית אלא בשמו של מוחמד.

שנית, עלינו להכיר בעובדה חשובה מאוד, אף על פי שהנושא כאוב מאוד מכדי לחשוב עליו, מבחינת התנ"ך, הסיבה הנפוצה ביותר לסבל ולהרג של העם היהודי הייתה שהעם סטה מדרך אלוהים, הפר את הברית איתו, לא קיים את מצוותיו אשר הבטיח שיקיים כאשר קיבל את תנאי הברית, ולא שמע בקול הנביאים ששלח כדי להשיבו חזרה אליו. קרא שוב בתורה, בפרק על הברכות והקללות (דברים כ"ח) ותבין שהבחירה שהעם עשה לא לציית לאלוהים הניבה את התוצאות שאלוהים הבטיח שיקרו. לא היינו סובלים כל כך אילו העם שלנו היה חף מהפשעים הללו. בקשר לגויים הללו שהתיימרו להיות מאמינים בישוע ואשר בשמו שפכו דם יהודי רב – גם על כך כתוב בתנ"ך.

אך כעת אנו רוצים לשאול אותך שאלה. במלא הכנות, מה הסיבה האמיתית לרדיפות ולהרג הרב של העם היהודי במשך כל השנים? האם אתה מאמין שהגורל המר הזה היה רצונו של אלוהים עבור עמנו? האם כך מביע אלוהים את אהבתו הרבה לעם ישראל? האם כך הוא מביע את רצונו לברך אותנו? או שאתה חושב שמשהו השתבש ושהסבל הרב שהעם שלנו סבל לא היה הדבר שאלוהים ייעד לעמנו. האם אתה באמת ובתמים מאמין שישוע גרם לכל הסבל ולהרג של העם היהודי? ארחיק צעד ואשאל אותך שאלה קשה עוד יותר: נניח שישוע הוא אכן המשיח של העם שלנו, וניתנה בידנו הבחירה לקבל אותו או לדחותו, מה תהיינה התוצאות מסירובנו לקבל את המושיע שאלוהים שלח עבורנו?

לפני כאלפיים שנה, כאשר ישוע נכנס לירושלים בפעם האחרונה בחייו עלי אדמות לפני מותו, הוא בכה כשחזה את העתיד שמחכה לעיר ולסבל הרב שעומד לבוא על העם והכריז: "לו ידעת היום גם את מאין יבוא שלומך, אלה שעתה נסתר הוא מעיניך. הנה ימים באים עליך ואויביך יקימו סוללה סביביך, ויקיפוך ויצורו עליך מכל עבר. וימגרו אותך ואת בניך אשר בקרבך, ולא ישאירו בך אבן על אבן עקב אשר לא ידעת את מועד פקודתך (את יום הביקור שצפוי לבוא לך.)" (לוקס י"ט 41-44)

ישוע חפץ בכל לבו רק לעשות טוב לעמו היהודי, אך כעם לא חפצנו בו. ארבעים שנה אחרי הנבואה הנ"ל, ירושלים נחרבה על ידי הרומים. ישוע ידע שכך יקרה. האזן לקינתו: "ירושלים, ירושלים, ההורגת את הנביאים וסוקלת את השלוחים אליה, כמה פעמים חפצתי לקבץ את בניך כתרנגולת המקבצת את אפרוחיה תחת כנפיה, ולא אביתם. הנה בתיכם יהיו לשממה. כי אני אומר לכם, מעתה לא תראוני עד אשר תאמרו 'ברוך הבא בשם יהוה."' (מתי כ"ג 37-39)

עד לרגע הוצאתו להורג על הצלב, גם לאחר שהולקה קשות, ישוע דאג יותר לסבל שיגרם לעמו מאשר לסבל והיסורים הפיזיים והנפשיים שהוא עמד לעבור, על לא עוול בכפו: "וילכו אחריו המון עם רב והמון נשים והן סופדות ומקוננות עליו. וישוע פנה אליהן ואמר: 'בנות ירושלים, אל תבכינה עלי אלא על נפשותיכן בכינה ועל בניכן. כי הנה ימים באים ותאמרו אשרי העקרות ואשרי הרחם אשר לא ילדו ואשרי השדיים אשר לא היניקו. אז יאמרו אל ההרים שיפלו עלינו ואל הגבעות כסונו (ציטוט מהנביא הושע י' 8), כי אם ככה יעשו בעץ הלח מה ייעשה בעץ היבש?'" (לוקס כ"ג 27-31)

למרבה הצער, כך היה הדפוס של העם שלנו: באותה מידה שהפרנו את התורה ולא שמענו בקול הנביאים שנשלחו מאת אלוהים, כך דחינו את המשיח שאלוהים שלח כדי להושיענו.

שים לב כיצד מתאר אחד ממחברי ספרי התנ"ך את ההיסטוריה של עמנו בתקופת התנ"ך: "ויעד יהוה בישראל וביהודה ביד כל נביאו כל חוזה לאמור: 'שובו מדרכיכם הרעים ושמרו מצותי חקתי ככל התורה אשר צויתי את אבתיכם ואשר שלחתי אליכם ביד עבדי הנביאים'. ולא שמעו ויקשו את ערפם כערף אבותם אשר לא האמינו ביהוה אלהיהם. וימאסו את חקיו ואת בריתו אשר כרת את אבותם ואת עדותיו אשר העיד בם וילכו אחרי ההבל ויהבלו ואחרי הגוים אשר סביבותם אשר צוה יהוה אותם לבלתי עשות כהם. ויעזבו את כל מצות יהוה אלהיהם ויעשו להם מסכה שנים עגלים ויעשו אשירה וישתחוו לכל צבא השמים ויעבדו את הבעל. ויעבירו את בניהם ואת בנותיהם באש ויקסמו קסמים וינחש ויתמכרו לעשות הרע בעיני יהוה להכעיסו. ויתאנף יהוה מאד בישראל ויסרם מעל פניו לא נשאר רק שבט יהודה לבדו. גם יהודה לא שמר את מצות יהוה אלוהיהם וילכו בחקות ישראל אשר עשו. וימאס יהוה בכל זרע ישראל ויענם ויתנם ביד שסים עד אשר השליכם מפניו." (מלכים ב' פרק י"ז 13-20)

זכור שהסיכום ההיסטורי הנ"ל כתוב בתנ"ך שלנו. דבר ה' כן וצודק לפעמים עד כדי חוסר רחמים.

העובדה היא שאלוהים מזהיר אותנו. ניתן לראות זאת בבירור בכמה פרקים בתורה – או למעשה בתנ"ך כולו. לדוגמא בפרקים כ"ו בספר ויקרא וכ"ח בספר דברים, אלוהים מבטיח ברכות כתוצאה מציות לו, וקללות כתוצאה מאי-ציות. שם, אלוהים שב ומפרט לבני עמו בפרטי פרטים את חיי השפע, ההצלחה והברכה שיהיו מנת חלקם בעולם הזה אם רק ישמעו בקולו ויצייתו למצוותיו, באותה מידה מזהיר אותם על חיים מקוללים ונוראים שיבואו עליהם אם יסרבו לשמוע ולעשות את אשר ציווה עליהם. למרבה הצער, כפי שאלוהים ניבא למשה, ההיסטוריה של עמנו מראה שבאופן שיטתי העם בחר בדרך של אי ציות והקללות שרדפו אותו כתוצאה מכך, ולא בדרך הציות והברכות המובטחות בתורה: "וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם, והיה לאכול, ומצאהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא, הלא על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה." (דברים ל"א 16-17).

> טענה: אילו רצה ה' שהיהודים יקבלו את בשורתו, מדוע לא הגיעו אלינו דרשותיו באותה שפה שדיבר? מדוע עלינו לקרוא אמירות המיוחסות לו, שתורגמו מיוונית? האם בטוח אתה שלא דשו בדבריו ושלא הפכו אותם על פיהם? ה' נתן לנו את התורה והנביאים בלשון העברית- הם אינם תרגום! \[יוסף עצמון \\ יד לאחים\]

**תשובה:** אם כך, מדוע אפוא נכתב התלמוד ברובו בארמית, שפה שאף אחד כמעט אינו מכיר? מדוע דברים רבים ביהדות נכתבו ביידיש? הכל שאלה של איזה שפה דיברו באותה העת.

בתקופת בית שני רוב העם דיבר ארמית, לא עברית. עברית הייתה שפת הקודש ושמורה לתפילה. ישוע דיבר אל העם בשפתם, מן הסתם, אך אלו שכתבו את הדברים אחר כך כתבו בארמית ויוונית. יוונית הייתה השפה המדוברת ביותר אז, אף רואים את התרגום השבעים של התורה ליוונית בידי 72 סופרים וחכמים. יש מחקרים שמראים שהכתבים העתיקים ביותר של ארבעת הבשורות נכתבו בארמית ולא ביוונית, היות ויש שאריות של מילים ומשפטים בארמית בטקסטים (למשל "טליתא קומי" ו"אלוה אלוה למה שבתקני" – אלו משפטים בארמית). הבשורות תורגמו כמעט מייד ליוונית, כי זו הייתה השפה הכי מדוברת, גם של היהודים, והכתבים הארמיים אבדו, לכן המקוריים ביותר שעדיין קיימים הינם רק ביוונית.

הכתבים של שאול לעומת זאת נרשמו לקהילות שהיו פזורות בעולם. השפה המדוברת היותר בעולם אז הייתה יוונית, כמו שכיום השפה ה"עולמית" הינה אנגלית. שאול היה בקיא במספר שפות ולכן רשם לקהילות השונות בשפתם, ולא בשפה העברית שהייתה זרה לא רק לו אלא לרוב היהודים בחייו בארץ וסביב העולם.

כיום הברית החדשה, והתנ"ך בכלל, הינו הספר שתורגם להכי הרבה שפות, שהודפס הכי הרבה פעמים והגיע להכי הרבה ארצות, כך שאין סיבה לומר "אני לא ידעתי ולא הייתי יכול לשמוע".

> טענה: באשר לשם "עמנואל", מרים לא קראה לילד- עמנואל! \[יוסף עצמון \\ יד לאחים\]

**תשובה:** את הטענה הזאת ניתן להפריך בקלות: (1) על פי שמואל ב י"ב 24-25, שלמה נקרא ידידיה, אך לא כינו אותו בשם הזה אפילו פעם אחת בתנ"ך. (2) התלמוד ומספר פירושים של הרבנים טוענים שהלידה של חזקיהו היא התמלאות הנבואה בישעיהו ט 5, ומשייכים את כול השמות המופיעים בפסוק אליו. אך היכן ומתי כינו את חזקיהו באחד מהשמות הללו? עם זאת המשיכו המקורות של היהדות המסורתית לטעון שהפסוק מתייחס אליו. כיצד, אם כן, ניתן לטעון שהנבואה בישעיהו ז 14 אינה יכולה להתייחס לישוע כי לא קראו לו עמנואל בברית החדשה?

אך בכל זאת רבים שואלים: אם ישוע הוא אכן המשיח המובטח בתנ"ך, מדוע שמו אינו מוזכר במפורש? שמותיו של אֵל שַׁדַּי מצביעים על תכונותיו, אופיו ומעשיו. לאורך התנ"ך שמותיו של אֵל שַׁדַּי מצוינים בסמוך לפרשיות ולאירועים המתארים את מעשיו. לדוגמה:

השם "אֵל רֳאִי" ניתן לאֵל שַׁדַּי על־ידי הגר לאחר שהוכיח לה שהוא יודע ורואה הכול על אודותיה (בראשית טז);

השם "יהוה שָׁלוֹם" ניתן על־ידי גדעון לאחר שאֵל שַׁדַּי הבטיח לו ניצחון על המדיינים (שופטים ו).

התברר לנו בפרקים ב-ג כי אֵל שַׁדַּי הוא זה שהוביל את בני ישראל במדבר. והנה בהושע יג 4 ניתן לו השם "מוֹשִׁיעַ": "וְאָנֹכִי יהוה אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע, וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי."

ישנה נבואה משיחית בישעיהו סב 11 שמציגה את המשיח כ"ישע ישראל": "הִנֵּה יהוה הִשְׁמִיעַ אֶל קְצֵה הָאָרֶץ: אִמְרוּ לְבַת־צִיּוֹן: 'הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא, הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו'." זוהי נבואה שמצביעה קדימה אל ביאתו השנייה של ישוע המשיח, כשיגיע על מנת להושיע את שארית עם ישראל.

לפי העיקרון הנראה בדוגמאות אלה, וברבות אחרות בתנ"ך, השם "ישוע" ניתן לאֵל שַׁדַּי בסמוך להופעתו כמושיע מכפר חטאים (מתי א 21).

> במשך ההיסטוריה יהודים הובלו כשה לטבח. אושוויץ היא דוגמא אחת מני רבות! הם לא התלוננו, אלא התפללו לה'. האם אתה חושב את זעקתו של ישוע, על פי סיפור "הברית החדשה" (מתי כ"ז 46) – "אלי, אלי, למה עזבתני" לתלונה או לתפילה במצוקה? ובהמשך הפרק נאמר: "ויתן את רשעים קברו". לפי המסופר ב"ברית החדשה" הוא לא נקבר בקבר רשעים, אך בשואה הושלכו רבבות גוויות של יהודים לבורות כרשעים, ואין ספור נספים נשרפו ולא נודע מקום אפרם. תחשבו גם על משוספי החרב בפוגרומים. רבים מן ההרוגים נקברו אז בקברי אח יש בפרק עצמו מספר רמזים באשר לכוונתו האמיתית. הפרק עצמו מבהיר אם הכוונה היא למשיח או לישראל. \[יוסף עצמון \\ יד לאחים\]

**תשובה:** בדיקה מדוקדקת וזהירה מבהירה שהפסוקים בישעיהו נ"ג לא יכולים להתייחס לכלל עם ישראל, ולהלן הסיבות לכך:

1. לאורך כל הפסוקים בישעיהו נב 13-נג 12, דמותו של עבד ה' היא של צדיק תמים, מושפל ומעונה, מבוזה ודחוי (לפני הסוף שבו הוא מפואר ומרומם). דמות כזו אינה יכולה להיות עם ישראל, או היהודים, אלא אם כן התורה אינה האמת. כי בתורה כתוב בפסוקים רבים שאם כעם נהיה קדושים וצדיקים בפני אלוהים, נהיה הראש ולא הזנב, נהיה מרוממים ולא מושפלים, נהיה מבורכים ולא מדוכאים, נהיה מקובלים ולא דחויים.

הדברים הללו ברורים מעל לכול ספק, כפי שדבר אלוהים מסביר בויקרא כו ובדברים כח בפרטי פרטים. אין מצב שקורא בלתי משוחד יכול להתנגד למסקנה שמגיעים אליה לאחר קריאת הפסוקים הללו (שאינם עומדים בפני עצמם אלא מסכמים את הנלמד לאורך כול התורה): אם כול בני ישראל היו ועודם אנשים צדיקים וקדושים, על פי תיאור עבד ה' בפרק ישעיהו נג, לא היה מצבם כפי שהוא כיום – עם סובל ודחוי – הנחשב למקולל. אשר רק בגלל חסדו של אלוהים שהבטיח שלעולם לא ייטוש את עמו, ולא בגלל צדקתו, עם ישראל עדיין קיים ומשגשג בארצו.

רק כאשר העם שלנו (או ליתר דיוק הרוב המכריע) חטא (ובכך הפך למתנגד לאלוהים ומשרתיו/עבדיו) יכול היה אדם צדיק כמו ירמיהו או אחד הנביאים התנכיים, (או שארית פליטה של צדיקים מעטים כמו במקרה של המאמינים בימי אליהו) לסבול בגלל צדיקותו, כי אנשים כאלה הלכו נגד הזרם של רוב העם שדחה את אלוהים ואת חוקיו ומצוותיו. אך המחשבה שהעם ככלל הוא עם צדיק תמים שסבל בגלל צדיקותו לא תעלה על הדעת מבחינת ההיבט של התורה. הסבל, הכלימה והבושה, המוות הייסורים, גירוש ועינויים של עם ישראל קדוש – ההולך כשה לטבח על לא עוול בכפו – יהיו הפרת הברית שאלוהים כרת עם ישראל בצאתם ממצרים, כי כתוב בתורה באופן מפורש שהברכות והקללות שיבוא על עם ישראל כתוצאה מקיום הברית (או אי קיומה) יתרחשו בעולם הזה קודם ולא בעולם הבא.

במונחים של האמונה המשיחית, הפרת הברית בצורה כזאת מצד אלוהים תהיה דומה לישוע שייקח מאמין אמיתי (שעל פי האמונה מקבל סליחת חטאים בדמו של ישוע וזוכה לחיי נצח בגן עדן) וידון אותו לגיהינום.

אך על פי פירושו של עצמון (שלדעתו ישעיהו נב 14 מתייחס לעם ישראל ולא לאדם יחיד), אלוהים בכבודו ובעצמו (קראו בישעיהו נג פסוק 10,) יגרום לכך שעם ישראל הצדיק והצייתן יובל כשה לטבח על ידי הגויים מידה כזאת שלא יהיה לו תואר ומראה, כפי שהנביא מתאר בפרק הנ"ל. פשוט מאוד, זה דבר בלתי אפשרי.

2. על פי ישעיהו נב 13-15, עבד ה' אמנם עובר סבל וייסורים נוראים ואין לו תואר או מראה נאה לעין, אך בסופו של דבר הוא ירומם ויתפאר, עד כדי כך שמלכים יעמדו בפניו בהדרת כבוד וישתחוו בפניו. תיאור זה של עבד ה' מתאים להפליא לישוע המשיח, המוערץ ומכובד על ידי מלכים ומנהיגים ברחבי העולם. לא כן עם ישראל, הוא לא קיבל יחס כזה של כבוד והערצה או מעמד כה רם ונישא – עמי העולם אינם משתחווים בפניו. כך שלא רק שהפסוקים הראשונים בהם מתואר עבד ה' סובל ומת עבור חטאי העם אינם מתאימים לכלל עם ישראל, גם הפסוקים הבאים, בהם מתואר שהוא מרומם ומוערץ, אינם מתאים לכלל עם ישראל. אך לא ניתן להבין מהפסוקים הבאים אחריהם שאלה דברים שמלכים אומרים. כיצד יכולים אותם המלכים להכריז על התפעלותם אם דבר כזה בכלל לא קרה?
3. הנביא ישעיהו מציג את עבד ה' כדמות צדיקה לגמרי וללא חטא. על פי מתנגדי האמונה המשיחית, דמות זו היא של עם ישראל. אך מתי היה כלל עם ישראל כזה? מתי והיכן מתעדים פסוקי התנ"ך ואפילו ספרי ההיסטוריה של עמנו תקופה בה עם ישראל היה צדיק תמים ללא מרמה בפיו וללא מעשי אלימות (כמתואר בישעיהו נג 9), מתי היינו שקטים כמו כבשים שמובלים לטבח (שם פסוק 7)? את איזה דור אפשר לכנות "עבד ה' הצדיק" (שם פסוק 11)? אך אם הפירוש המייחס את הפסוקים הללו לכלל עם ישראל נכון, על כלל עם ישראל להיות עם צדיק.

אין נקודה בהיסטוריה שכך היה. ייתכן שזו הסיבה שמוצאים בתלמוד את הפסוק הקרוב ביותר לפירוש זה ב"ברכות" דף ה׳ עמוד א׳: "כל שהקב״ה חפץ בו מדכאו ביסורין…הרי שהפסוקים שבהם מתברך ״עבד ה״ בישעיהו נג׳ מתפרשים על כל יחידי בישראל" … שמתייחס לצדיקים מבין יחידיי ישראל. שים לב שעבד ה' לא נהרג בגלל אשמתו אלא בגלל אשמתם של אחרים (ישעיהו נג 4, 8). העבד לא היה אשם! האנשים האחרים חטאו, פשעו וסטו מדרך הישר (פסוקים 5-6). לא כן עבד ה'! הוא קיבל על עצמו את חטאי הרבים, אך הוא עצמו היה ללא חטא (פסוק 12). התיאור הזה תואם להפליא את ישוע. אך בשום פנים ואופן אינו תואם ומתאר את עם ישראל (או באותה מידה כול עם אחר).

4. על פי ישעיהו נג 4-6 ו-12, עבד ה' הסובל הביא מרפא לאנשים. אנו חטאנו, והוא סבל, ועל ידי סבלו הוא סיפק את הישועה וסליחת חטאים, חסד ומרפא. אין מצב שניתן לייחס את כול אלה לסבל והייסורים שעברו על עם ישראל, כי הסבל שעבר על עמנו לא הביא מרפא לאותם העמים שגרמו לנו את הסבל והייסורים הללו. נהפוך הוא, העמים הללו שהתקיפו אותנו כעם, הענישו אותנו ועינו אותנו, נענשו אף הם על ידי אלוהים על שהחמירו במעשיהם. בניגוד גמור לנאמר כאן על עם ישראל, כאשר המשיח גסס על העץ, הוא התפלל אל אביו שבשמים עבור אלה שצלבו אותו ואמר, "אבי, סלח להם, כי אינם יודעים מה שהם עושים" (לוקס כג 34), והסביר לתלמידיו לפני שהלך אל מותו שגופו נשבר ודמו נשפך כ"כופר בעד רבים" (מרקוס י 45).

הוא מת בעד עולם חוטא. הוא מת כדי שאנו נחייה. כול אלה שבאמת ובתמים שמו את מבטחם בו קיבלו סליחת חטאים ומהפך בחייהם על ידי הכוח שבמותו ותקומתו מהמתים. ושוב נשאלת השאלה, מתי מילא עם ישראל את התנאים הנ"ל? כיצד ניתן באמת לייחס את ישעיהו נג לכלל עם ישראל? התשובה לכך כבר נעשית ברורה: לא ניתן לייחס את ישעיהו נג לכלל עם ישראל אלא ליחיד שהוא צדיק תמים ומייצג את העם – ישוע, המשיח והמלך שלנו.

ייתכן שיאמר עצמון בשלב זה שיש לנו עדיין בעיה עם הטענה שלנו, היות ולא הזכרנו את המזמור בתהילים מד, כי בפסוקים של המזמור הזה יש תיאור של עם ישראל הצדיק שלעתים סובל סבל רב מידיהם של אויביו. אתם חושבים שעובדה זו סותרת את הנקודות העיקריות שהעלינו בטיעונינו, ותומכת בעמדה של עצמון שהנבואה בישעיהו נג מתייחסת לעם ישראל הצדיק שסבל השפלות וכאבים מידיהם של האויבים שדיכאו אותו?

במבט ראשון, נראה שמזמור מד אכן תומך בתיאוריה שלו, כי הוא מתאר בפרוטרוט את הסבל הנורא שעבר על העם – נדחה על ידי אלוהים, נשדד על ידי אויביו, נהרס על ידי עמים רבים, נדכא, נלעג, ובויש, הושפל עד עפר – ואז כתוב במפורש:

"כָּל-זֹאת בָּאַתְנוּ, וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ; וְלֹא-שִׁקַּרְנוּ, בִּבְרִיתֶךָ. לֹא-נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ; וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ, מִנִּי אָרְחֶךָ. כִּי דִכִּיתָנוּ, בִּמְקוֹם תַּנִּים; וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת. אִם-שָׁכַחְנוּ, שֵׁם אֱלֹהֵינוּ; וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ, לְאֵל זָר. הֲלֹא אֱלֹהִים, יַחֲקָר-זֹאת: כִּי-הוּא יֹדֵעַ, תַּעֲלֻמוֹת לֵב. כִּי-עָלֶיךָ, הֹרַגְנוּ כָל-הַיּוֹם; נֶחְשַׁבְנוּ, כְּצֹאן טִבְחָה." תהילים מד 18-23. אכן, כמה מהפסוקים מהמזמור הנ"ל מצוטטים בלימוד מרגש על השואה, במיוחד פסוק 18, " כָּל-זֹאת בָּאַתְנוּ, וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ; וְלֹא-שִׁקַּרְנוּ, בִּבְרִיתֶךָ."

האם אפשר להבין מכך שהעם היהודי היה עם צדיק והולך אחרי אלוהים, ובכול זאת נענש על ידי אלוהים בכך שהובס ונהרס על ידי אויביו? בהחלט שלא! כפי שהדגשנו קודם, אם יעשה זאת, יבטל אלוהים את הבטחתו בתורה ויהיה מנוגד לחלוטין לפסוקים הבסיסים של הברית שלו עם עמו ישראל (במיוחד בויקרא כו ובדברים כח) בהם הוא מציג את התנאים לברית: אם עם ישראל כעם יציית לכול התורה וילך בדרך של אלוהים, כול הברכות יבואו עליו. אך אם העם לא יעשה את כול הכתוב בתורה ולא ילך בדרך של אלוהים, כול הקללות יבואו עליו. לכן, אם עצמון חושב שהוא קורא את הפסוקים בתהילים מד בצורה נכונה, ומבין מתוכם שהציות של כלל העם הביא עליו את המשפט והעונש של אלוהים, הדבר אינו אפשרי.

הטענה המרכזית של עצמון בוויכוח היא בתמצית “לא אבגוד באבותיי, ולא אנטוש את אמונת אבותיי!” זוהי החלטה אצילית, ואלוהים מעריך את העובדה שהוא מכבד את זכרם של אבותיו, אבל התורה ברורה מאוד: כשאנחנו צריכים לבחור בין נאמנות למשפחות שלנו לבין נאמנות לאלוהים, עלינו לבחור בנאמנות לאלוהים, ולא משנה מהן ההשלכות. אם אנחנו באמת אוהבים את המשפחה והמורשת שלנו, הדבר האצילי ביותר שאנחנו יכולים לעשות הוא להיות נאמנים לאלוהים ולמשיחו בכל מחיר. בסופו של דבר נהיה מאורות בהיסטוריה המשפחתית שלנו. וכשמישהו אומר: "לא אנטוש את אמונת אבותיי!”, הרשו לנו להזכיר לו שזה מה שאברהם עשה!

לפני כל דבר ובעיקר, על כול אחד מאיתנו לציית לאלוהים, עלינו לתת רק לו דין וחשבון. הנביאים בתנ"ך לא תמיד היו אהובים על העם ועל המנהיגים, לעיתים קרובות לא הבינו אותם כראוי, ואפילו חבריהם ובני משפחותיהם דחו אותם. דוגמא לכך אנו מוצאים בספר ירמיהו כאשר ה' אומר לנביא, "כי גם אחיך ובית אביך גם המה בגדו בך גם המה קראו אחריך מלא, אל תאמין בם כי ידברו אליך טובות." (ירמיהו י"ב 6). והיום, את מי מהנביאים אנו מעריכים ומחשיבים לנביאי אמת, האם את הנביאים שרצו למצוא חן בעיני ההמונים ולנבא באוזניהם את אשר רצו לשמוע, או את הנביאים שהוכיחו את העם ולא זזו מעמדתם גם נוכח ההתנגדות העזה כלפיהם? בספר שמות פרק ל"ב כתוב שבזמן שמשה היה על הר סיני וקיבל מאלוהים את התורה, העם עשה את פסל עגל הזהב והשתחווה לו כאילו היה האלוהים האמיתי.

כאשר משה ירד מההר וראה את מעשי העם, בערה בו אש הקנאה לאלוהים. הוא ידע שאלוהים ישפוט את כול אלה שחטאו, ולכן קרא, "מי לאדוני אלי!" כול בני שבט הלוי נענו לקריאתו ובאו למשה. ומשה אמר להם: "שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו. ויעשו בני לוי כדבר משה ויפול מן העם ביום ההוא כשלושת אלפי איש. ויאמר משה מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה." (שמות ל"ב 26-39) הלויים קבלו מעמד מיוחד של כבוד כי עמדו לצד אלוהים ונגד בני משפחותיהם. נאמנות כזו דורש אלוהים – כמובן שהכוונה אינה להילחם נגד יקירינו בכלי נשק, אלא לציית לאלוהים וללכת אחריו גם אם נצטרך לנקוט עמדה נגד בני משפחותינו וחברינו האהובים.

למעשה, לפני כניסתם לארץ המובטחת צווה עם ישראל בתורה: "כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמור נלכה ונעבדה אלוהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך, מאלוהי העמים אשר סביבותיכם הקרובים אליך או הרחוקים ממך מקצה הארץ ועד קצה הארץ: לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו. כי הרוג תהרגנו ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה. וסקלתו באבנים ומת כי בקש להדיחך מעל ה' אלוהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים." (דברים י"ג 7-11).

השורה התחתונה היא שלא אלוהים הוא זה שצריך להיות ראוי לנו, אלא אנו הזקוקים להיות ראויים לו. האם אנו נמצאים ראויים לו? בתנ"ך ישנם מקרים שמלכים הלכו בדרך אביהם ותועדו כמלכים שעשו את הרע בעיני ה', ומקרים של מלכים שהלכו בדרך אביהם ותועדו שעשו את הטוב בעיני ה'.

כתוב על אחזיה מלך ישראל, בנם של אחאב ואיזבל: "ויעש הרע בעיני ה' וילך בדרך אביו ובדרך אמו ובדרך ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל." (מלכים א' כ"ב 53) יאשיהו מלך יהודה היה שונה. אביו אמון לא נכנע לאלוהים והמשיך בעזות מצח לחטוא נגדו ולעשות את הרע בעיניו אפילו יותר ממנשה אביו. סופו היה שנרצח בביתו על ידי עבדיו. בנו יאשיהו היה רק בן שמונה שנים כאשר נמלך למלך יהודה, אך לא הלך בדרך הרעה של אביו אמון, אלא בהיותו נער בן שש עשרה החל לדרוש את אלוהים כמו דוד אביו, ולכן קיבל ציון לשבח בתנ"ך. כתוב עליו: "ויעש הישר בעיני ה' וילך בדרכי דוד אביו ולא סר ימין ושמאל." (דברי הימים ל"ד 2).

לפני בערך 300 שנה, הבעל-שם-טוב ייסד את התנועה החסידית של היהדות, שהייתה חדשנית ונדחתה על ידי הרבנות המסורתית של זמנו. הם החרימו את חסידיו ואף התקיפו אותם פיזית. כיום מונה התנועה החסידית מאות אלפי חסידים ונחשבת לאחת התנועות המסורתיות ביותר של היהדות. הבעל-שם-טוב נחשב היום לאחד מהמנהיגים הדגולים ביותר בהיסטוריה היהודית המודרנית. בתחילת דרכו היה מנודה! דברים כאלה קורים בהיסטוריה.

השאלה הבאה מופנית אל הקוראים , האם לא הגיע הזמן לעשות עוד פעם תפנית מהזרם המסורתי לכיוון חדש ביהדות – היהדות המשיחית והברית החדשה? לאלה ביניכם שיאזרו אומץ ללכת בדרך החדשה הזאת של ציות לאלוהים ויהי מה, איך אתם חושבים שתיראו בעיני הדורות הבאים? לפני כמאה שנה, כאשר תיאודור הרצל חזה את הקמת מדינת היהודים והתחיל את התנועה הציונית המודרנית, הרעיונות שלו נדחו על ידי הרבנים הגדולים של היהדות של זמנו ברחבי העולם. חמישים שנה לאחר מכן, נולדה מדינת ישראל הציונית. מי צדק ומי לא?

כאשר נער יהודי צעיר מפולין בשם אליעזר בן-יהודה הגיע למסקנה שעל השפה העברית להיות שגורה בפי כל יהודי, ואפילו התחיל לקרוא ספרות חילונית בביתו, המשפחה שלו סילקה אותו מהבית. הרבנים של זמנו התנגדו לעברית חילונית מדוברת. כיום יש מיליוני יהודים דוברי עברית מודרנית. מהדוגמאות הללו אנו למדים שדברים שנראים רדיקלים, מוזרים וזרים לדור אחד, מקובלים ונורמליים בדור הבא. אל תיתנו ללחץ מהמשפחה או מפחד מדעת קהל לעצור בעדך מללכת אחר האמת. יגיע היום והבחירה שלך הנכונה תהייה ברורה לכול.

> טענה: "ארבעת האוונגליונים כאחד טוענים כי ביום שישי ישו נצלב והורד בין השמשות, אם כן היה עליו לשהות בקברו: שבת, ראשון, שני. שלושה ימים, ורק לאחר צאת הכוכבים בערב יום שלישי היה עליו לקום מן המתים כדי שיתמלאו דבריו" (עשור, 269-270). \[הרב דניאל עשור\]

**תשובה:** כְּשֶׁהָיָה יֵשׁוּעַ קָרוֹב לַעֲלוֹת לִירוּשָׁלַיִם לָקַח אֶת הַשְּׁנֵים-עָשָׂר לְבַדָּם וּבַדֶּרֶךְ אָמַר לָהֶם: "הִנֵּה אֲנַחְנוּ עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם וּבֶן-הָאָדָם יִמָּסֵר לְרָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְלַסּוֹפְרִים. הֵם יֶחֶרְצוּ אֶת דִּינוֹ לְמָוֶת וְיִמְסְרוּ אוֹתוֹ לַגּוֹיִים לְהָתֵל בּוֹ וּלְהַלְקוֹתוֹ וְלִצְלֹב אוֹתוֹ, וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יָקוּם." (מתי כ:17-19)

- “בֶּן-הָאָדָם צָרִיךְ לְהִמָּסֵר לִידֵי אֲנָשִׁים חוֹטְאִים וּלְהִצָּלֵב, וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לָקוּם” (לוקס כ"ד:7)
- “הֵחֵל יֵשׁוּעַ לְהַבְהִיר לְתַלְמִידָיו כִּי עָלָיו לָלֶכֶת לִירוּשָׁלַיִם וְלִסְבֹּל הַרְבֵּה מִידֵי הַזְּקֵנִים וְרָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְהַסּוֹפְרִים, וּלְהֵהָרֵג וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לָקוּם” (מתי ט"ז:21)

הרב דניאל עשור טוען כי מדובר בסתירה, שהרי ישוע שנצלב ככל הנראה ביום שישי, קם לתחייה ביום ראשון בבוקר. זאת אומרת יומיים וחצי.

הבעיה עם הטענה של הרב עשור היא כי בעצם טענתה, הוא מוכיח את הבורות שלו הן בתורה, והן בכתבי חז"ל.

**בתורה**

בספר שמות מצווה אלוהים על משה:

"הָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְהוָה לְעֵינֵי כָל-הָעָם עַל-הַר סִינָי" (שמות י"ט:י"א)

ואכן, כמה פסוקים מאוחר יותר…“וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה; וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן-הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (שמות י"ט:ט"ז)

זאת אומרת, שהשלושה ימים שציווה אלוהים על משה הסתיימו לאחר יומיים וחצי.

**חז"ל**

חז"ל מתחבטים עם השאלה "כיצד יומיים וחצי נחשבים לשלושה?"

רבי אברהם אבן עזרא על "שלושת ימים" (שמות י"ט:ט"ו) מפרש כי יומיים וחצי אכן נחשבים לשלושה ימים:

"לשלשת ימים – פירושו: 'ליום השלישי'. והנה אתן לך שני עדים נאמנים, ושניהם במספר הזה. כתוב "ויאסוף אותם אל משמר שלשת ימים" (בר' מב,יז), ושם כתוב "ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי" (שם, יח); וכתוב "בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך" (בר' מ,יט), ושם כתוב "ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה" (שם, כ). (רבא"ע: שמות י"ט טו, הפירוש הארוך)

ומה לגבי ההקבלה לסיפורו של יונה הנביא כאשר ישוע אומר: "כְּמוֹ שֶׁהָיָה יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָה יָמִים וּשְׁלֹשָה לֵילוֹת" (מתי י"ב:40) ?

ובכן, מילת המפתח היא "כמו", בסך הכל מדובר בתקבולת ספרותית. תקבולות ספרותיות מאוד פופולריות בעולם חקר המקרא, הללו נועדו לייצר קווי דמיון בין דמויות מפתח על מנת להציע זיקה בין האחת לשנייה. כמו שיונה הנביא נדחה, הושלך וסבל בבטן הדג שלושה ימים, גם על ישוע היה להיות מושלך ולסבול שלושה ימים של עינויים, צליבה ומוות.

[\[1\]](/#_ftnref1) המאמר נגיש באתר "המכללה האקדמית נתניה", במרכז ליישומי משפט עברי, בלינק:

[\[2\]](/#_ftnref2) ראו ספרו של פרופ' שלום אלבק, מבוא למשפט העברי בימי התלמוד, 1999: 330-342.

[\[3\]](/#_ftnref3) וגם: "ערבי פסחים", או "ליל פסחים". הביטוי המפורש "ליל הסדר" מופיע כאלף שנים מאוחר יותר מתקופת המשנה.

[\[4\]](/#_ftnref4) **ויקרא** כ"ג 5-6: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַה'. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לה' שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ". **במדבר** כ"ח 16-17: "וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ פֶּסַח לַה'. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חָג שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל".

[\[5\]](/#_ftnref5) ראו, במאמרו של ר' אליעזר מלמד "הלכות ליל הסדר חלק א'", בלינק: 

[\[6\]](/#_ftnref6) מתי כ"ו, מרקוס י"ד, לוקס כ"ב.

[\[7\]](/#_ftnref7) מעניין כי גם התלמוד מודה כי המשיח נצלב באותה עת ממש (בבלי, סנהדרין מ"ג ע"א).

[\[8\]](/#_ftnref8) בראשית רבה, וירא, פרשת נ"ה.

[\[9\]](/#_ftnref9) להלן הציטוט: "חמשה תלמידים היו לו ליש"ו: מתאי, נקאי, נצר, ובוני, ותודה…".

[\[10\]](/#_ftnref10) אירנאוס, אחד מאבות הכנסייה שחי בשנת 180 לספירה, כתב בספרו "AGAINST HERESIES" כי "מתי פירסם את הבשורה שלו בקרב העברים בלשונם הם, בשעה שכיפא ושאול הכריזו את הבשורה ברומא והקימו שם את קהילת המשיח" (בתוך: ג'וש מקדאוול, 2005).

[\[11\]](/#_ftnref11) כך טוען למשל, החוקר חוזה אוקלאהאן (מתוך: ג'וש מקדאוול, 2005).

[\[12\]](/#_ftnref12) גם הלל הזקן, רבן גמליאל, ר' יוחנן בן זכאי, ר' עקיבא ור' יהושע, לא הותירו אחריהם ספרים שלמים פרי עטם; האם זה מוריד כהוא זה מהקדושה לה הם זוכים בקרב ציבור חסידיהם?..

[11](/#_ftnref13) מופיע באופן דומה גם במדרש "ילקוט שמעוני", תהילים ב, רמז תרכא: "ה' אמר אלי בני אתה. ר' הונא בשם ר' אידי: בשלשה חלקים נחלקו היסורין: אחד למלך המשיח, וכד תיתי לו שעתיה. אומר הקב"ה עלי לבראותו בריה חדשה, וכה"א אני היום ילדתיך שעתיה אומר הקב"ה עלי לבראותו בריה חדשה".

[12](/#_ftnref14) במתי, כו: 64; ובמרקוס, יד: 62.

[13](/#_ftnref15) להלן הקטע כפי שהוא מופיע ב"ילקוט שמעוני", משלי ל, רמז תתקסב: "מי עלה שמים וירד? זה הקב"ה. עלה אלקים בתרועה וירד ה' על הר סיני. מי אסף רוח בחפניו? אשר בידו נפש כל חי. מי צרר מים בשמלה? צורר מים בעביו. מי הקים כל אפסי ארץ? ה' ממית ומחיה. מה שמו צור שמו? ה' צבאות שדי שמו. ומה שם בנו? בני בכורי ישראל".

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** יֵשׁוּעַ והברית החדשה, מהימנות כתבי הקודש, סתירות בברית החדשה?, תשובה לרב

**תגיות:** מהימנות, סרטוני וידיאו מיהודים משיחיים אודות ישוע והברית החדשה, סתירות בברית החדשה?

---

### [המזמור שמספר את סיפורו של המשיח](https://igod.co.il/devotionals/psalm-story-messiah/)

**Published:** יולי 4, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי׃ כִּי־קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי וְחֶרְפֹּות חֹורְפֶיךָ נָפְלוּ עָלָי… וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי רֹאשׁ וְלִצְמָאִי יַשְׁקוּנִי חֹמֶץ" (תהלים סט 9–10, 22).

תהלים סט הוא אחד המזמורים המצוטטים ביותר בברית החדשה. עבור מחברי הברית החדשה, המזמור מסביר את התוכחה בנוגע לנעשה בבית המקדש, שהובילה למותו של ישוע (יוחנן ב 17); את נכונותו לשאת חרפה (רומים טו 3); את החומץ שהוצע לו על הצלב (מתי כז 34, 48; מרקוס טו 23, 36; לוקס כג 36; יוחנן יט 28–29); את דחייתו על-ידי עמו (רומים יא 9–10); ואת בגידתו בידי יהודה (מ"ש א 20). סביר להניח שמזמור סט מסביר גם את דחייתו של ישוע על-ידי אחיו (יוחנן ז 5); את צמאונו על הצלב (יוחנן יט 28); את נטישתו על-ידי תלמידיו (מרקוס יד 50; יוחנן טז 32); ואת השפלתו וסבלו (עברים יב 2).

באופן מפתיע, מה שהיה ברור לישוע ולמחברי הברית החדשה נותר עמום עבור מאמינים רבים. בעוד קל לראות כיצד הקטעים על סבל, השפלה ודחייה חלים על ישוע, מאמינים רבים מתקשים בהבנת פס' 6: "אֱ‍לֹהִים אַתָּה יָדַעְתָּ לְאִוַּלְתִּי וְאַשְׁמֹותַי מִמְּךָ לֹא־נִכְחָדוּ". הם אינם מבינים כיצד פסוק כזה יכול להתייחס למשיח חף מחטא ובן-אלוהים? כתוצאה מכך, רבים מפרשים את תהילים סט כמזמור המדבר על דוד, אשר מיושם מאוחר יותר בברית החדשה על ישוע, באופן טיפולוגי. במילים אחרות, הם טוענים כי המשמעות המקורית של המזמור אינה משיחית.

אך גישה זו אינה מתחשבת בהקשר של מזמור סט בתוך ספר תהילים כולו. הסידור הסופי של תהילים מציג את מעשיו של דוד כסימנים המצביעים על המשיח. הדבר ניכר בהקדמה של ספר תהילים (מזמורים א–ב), בתפרים המשיחיים בין הספרים (תהילים עב, פט) ובהתייחסויות החוזרות ונשנות בו לברית עם דוד (תהילים ב, יח, כ–כא, מה, עב, פט, קי, קלב).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [כשהכול מתמוטט - אלוהים נשאר](https://igod.co.il/devotionals/everything-collapses-god-stays/)

**Published:** יולי 31, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "מַשְׂכִּיל לְאָסָף לָמָה אֱלֹהִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח יֶעְשַׁן אַפְּךָ בְּצֹאן מַרְעִיתֶךָ… שִׁלְחוּ בָאֵשׁ מִקְדָּשֶׁךָ לָאָרֶץ חִלְּלוּ מִשְׁכַּן־שְׁמֶךָ׃ אָמְרוּ בְלִבָּם נִינָם יָחַד שָׂרְפוּ כָל־מֹועֲדֵי־אֵל בָּאָרֶץ" (תהלים עד 1, 7–8).

מזמורים עד, פט ממסגרים את ספר ג' בתהלים על-ידי אסונות לאומיים: בית מקדש חרב (עד 1–11) וזניחת שושלת בית דוד (פט 39–52). כיוון שאסון כפול זה פוגע בלב ליבה של תכלית הקיום של ישראל, שני המזמורים מתמודדים עם שאלות מטרידות בנוגע לנאמנות אלוהים ועתיד ישראל. "לָמָה אֱלֹהִים זָנַחְתָּ" (עד 1, פט 39). "עַד־מָתַי אֱלֹהִים יְחָרֶף צָר יְנָאֵץ אֹויֵב שִׁמְךָ" (עד 10). "עַד־מָה יְהוָה תִּסָּתֵר לָנֶצַח תִּבְעַר כְּמוֹ־אֵשׁ חֲמָתֶךָ" (פט 47)? "אַיֵּה חֲסָדֶיךָ הָרִאשֹׁנִים אֲדֹנָי נִשְׁבַּעְתָּ לְדָוִד בֶּאֱמוּנָתֶךָ" (פט 50).

למרות שאיני מאחל רע לעצמי או לאף אחד אחר, לעולם אסור לנו לחשוב שאמונה באלוהים הופכת אותנו חסינים מפני אסון. הואיל ואנו בני אדם, במוקדם או במאוחר נתמודד עם משברים שיפתו אותנו להטיל ספק באמונתנו. לכן, עלינו להכין עצמנו בטרם תופענה סערות החיים.

במזמור עד, אסף מראה לנו כיצד לעשות זאת. כיוון שנסיבות חייו הנוכחיות כואבות מכדי הבנה, הוא נסוג אל המקלט הבטוח של מעשי אלוהים הגדולים בעבר. "וֵאלֹהִים מַלְכִּי מִקֶּדֶם פֹּעֵל יְשׁוּעֹות בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (עד 12). בפס' 2, 11, אסף מהדהד את שירת הים ומזכיר את ידו המושטת של אלוהים ואת מעשה גאולתו האדיר (ראו שמות טו 6, 12, 16–17). בפס' 13–17, הוא מזכיר את מעשי הבריאה הגדולים שחולל האל, לרבות קריעת הים, יצירת גרמי השמיים וקביעת העונות.

אני מוצא כאן שתי נקודות יישום מעשיות; ראשית, אסף לא נכנס למשבר בידיים ריקות. הוא פיתח הרגל להגות בכתבי הקודש הקודמים לו. כאשר התרחש אסון, היו באמתחתו שפע קטעים עליהם יכול היה להישען. שנית, אסף לא התייחס לסיפור הבריאה וליציאת מצרים כאל היסטוריה גרידא. באמצעות הגות בהם, הוא למד על אופיו, אהבתו וכוחו הבלתי-משתנה של אלוהים. סיפורים אלה עשו יותר מאשר לספר לאסף מה אלוהים חולל בעבר; הם לימדו אותו מי הוא אלוהים. כתוצאה מכך, נאמנותו של אלוהים בעבר עיצבה את ציפיותיו לעתיד. אם אלוהים ריסק את ראש הלויתן בעבר (פס' 14), בכוחו לעשות זאת שוב בעתיד והוא אכן יעשה זאת (פס' 18–23).

אף על פי שאסונות תופסים אותנו לעיתים קרובות בהפתעה, אין הם חייבים למצוא אותנו בלתי מוכנים אם למדנו לעגן את לבנו בדבר אלוהים.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [האם לפי ישעיהו נ"ג באמת על המשיח להיות אבא לילדים?](https://igod.co.il/prophecies-messiah/messiah-father-to-children-prophecy/)

**Published:** דצמבר 21, 2016
**Author:** מייקל בראון

**Content:**

> הרבנים טוענים כי לא יכול להיות שישעיהו נ"ג מתייחס לישוע כי כתוב בפסוק 10 שאותו עבד ה' "יִרְאֶה זֶרַע", שפרוש המושג זרע בתנ"ך הוא תמיד במובן של צאצאים פיזיים.

למעשה הפסוק הנ"ל עליו מדברים הוא הפסוק היחיד בתנ"ך שכתוב שמישהו "יראה זרע", לכן לא נכון להביע דעה דוגמטית לגבי הביטוי הנ"ל, במיוחד כי המילה "זרע" בתנ"ך לפעמים מופיעה בצורה מטפורית, ולפעמים מתייחסת פשוט לדורות הבאים. אך דבר אחד בטוח, מאז שקם לתחייה ועד היום, ניתן לאמור בכנות שישוע המשיח מילא את התיאור "יראה זרע."

כיצד ניתן לטעון שפרוש המושג הזה בתנ"ך הוא תמיד במובן של צאצאים פיזיים כאשר הוא מופיע רק פעם אחת ויחידה בתנ"ך. כמובן שמישהו יכול להתווכח ולאמור שהמילה זרע בתנ"ך תמיד מתייחסת לזרע ממשי, פיזי, ואף פעם לא לזרע מטפורי (כמו תלמידים או צאצאים רוחניים) ולכן יהיה מובן מהפסוק שלעבד ה' היו ילדים. כמובן שבמובן זה עבד ה' לא יכול להיות ישוע. אך טענה זו אינה משכנעת מכמה סיבות.

ראשית, המילה "זרע" מופיעה בתנ"ך לפעמים במובן מטפורי, כולל בספר ישעיהו. לכן אדוני מכנה את ישראל בשם "זרע מרעים," "זרע מנאף יהוה" "זרע שקר" (ישעיהו א 4, יד 20, נז 3-4). בעוד שייתכן שתיאורים הללו של הזרע מכוונים באופן מילולי, (ז"א שמדובר פה בבני עם ישראל שהיו צאצאים פיזיים של אנשים מרעים, מנאפים ושקרנים) כנראה שהכוונה היא יותר מטפורית (ז"א שמדובר באופי שלהם שהיו אנשים רעים, מנאפים ושקרנים במהותם.)

על פי תרגום התנ"ך הסטנדרטי של הלקסיקון העברי של בראון, דרייבר ובריג'ס, במקרים כמו הנ"ל, פרוש המילה זרע מיוחס לאופי המוסרי של אדם או של קהילייה כפי שהזרע מתאר,158 כך ש"זרע מרעים" או ה"רשעים" בישעיהו נג 9, מדבר על קבוצה של "רשעים" או על אופיים הרשע של אותם האנשים. ישעיהו נג 9 ו-10 מסביר שעבד ה' הצדיק, שאין עוול בכפו יראה צאצאים רוחניים, תלמידים וחסידי אמת שלו שחייהם ואופיים השתנה מאלה שהיו בעבר והפכו לצדיקים דרך פעולתו (הכפרה שבמותו וחיי נצח בתקומתו). כפי שישעיהו נג 10 מסביר, כל זה קשור לכך שהוא "יאריך ימים", ז"א על ידי תקומתו מהמתים נותן להם חיי נצח. דוגמה נוספת נמצאת במלאכי ב 15 שם כתוב "זרע אלוהים". כאן בוודאי שאין הכוונה לצאצאים ביולוגיים משום שאלוהים הוא לא פיזי\\חומרי.

שנית, לפעמים התנ"ך משתמש במילה זרע במובן של "הדורות הבאים" מבלי לייחס זאת לצאצא אחד מסוים או דור מסוים. כגון בתהילים כב שם כתוב ש"זרע יעבדנו", ז"א הדורות הבאים "יבואו ויגידו צדקתו." (תהילים כב 31, 32.) על פי התרגום היהודי/אמריקני באנגלית של התנ"ך, הצאצאים ישרתו אותו, ושמו של אדוני יוצהר לדורות הבאים, הם יספרו על מעשי גבורתו וישועתו (על כול מה שעשה) לעם שטרם נולד. בהקשר של ישעיהו נג 10, פירוש הפסוק הוא שעבד ה' יראה את דור העתיד של חסידיו משרתים את אדוני. האם לא ניתן לייחס זאת לאלפי היהודים המשיחיים שהאמינו בישוע עבד ה' והלכו בעקבותיו במשך הדורות? כמובן שההקשר הזה נכון, במיוחד לאור העובדה שהפסוק בישעיהו נג 10 אינו אומר בפירוש שיהיו לעבד ה' צאצאים פיזיים, אלא שהוא יראה צאצאים.

שלישית, נוכחים בחולשת הטענה כאשר למדים שאחד מהרבנים הסמכותיים ביותר של היהדות, סעדיה גאון, ייחס את ישעיהו נג לירמיהו הנביא, אך אלוהים ציווה על הנביא ירמיהו שלא להתחתן ולא להביא ילדים (ירמיהו טז 1). בשנים מאוחרות מייחסים החסידים את ישעיהו נג לרבי מלובביץ', אך הוא ואשתו לא יכלו להביא ילדים לעולם. לכן, כיצד ניתן לייחס את הפרק לשני המועמדים הללו? כמובן שלא כתוב בפרק במפורש שחייב שלעבד ה' יהיו ילדים פיזיים משלו, לכן ניתן לייחס את הפסוק בישעיהו נג 10 למנהיגים היהודים הללו באופן תיאורטי, גם אם אין זה נכון. (למרות שהפסוק הנ"ל יכול להתאים לשני אלה, לא ניתן לייחס להם פרטים רבים אחרים בישעיהו נג, אבל הם מתאימים להפליא לישוע המשיח).

בכך אנו מסיימים את הדיון בפרק ישעיהו נג. אנו שוב רוצה לעודד אותך לקרוא את כול הקטע בעצמך ללא תרגומים או פירושים, ושאל את עצמך בכנות וללא דעות קדומות (בתפילה לאלוהים שיראה לך את האמת) על מי מדבר הנביא? אנו מאמינים שתראה תמונה מדהימה של המשיח, שה האלוהים הצדיק, שמת כדי שאנו נוכל לחיות חיי נצח. למעשה, התיאור כל כך ברור שתבין מדוע ישנה דעה שהפרק הוסר מקריאת ההפטרה בבתי הכנסת בדיוק בגלל הסיבה הזאת – נשמע שהפסוקים מדברים על ישוע! אך האם הדעה הזו באמת נכונה?

גזה ורמס, פרופסור באוניברסיטת אוקספורד, טען שפעם היו קוראים את עשרת הדברות בבתי הכנסת כול שבוע, אך הם הוסרו מהסידור כי יהודים מתייוונים טענו שאלוהים נתן לעם ישראל רק את עשרת הדברות. פירושו שאם יש אמת בדבר ייתכן שהיו פרטים השנויים בחלוקת שבגללם צריך להחליט אילו חלקים מהתנ"ך ניתן להקריא בקול רם בבתי הכנסת – לפחות בכמה מקרים קיצוניים. כך גם במקרה של ישעיהו נב 13-נג 12. לא קוראים את הקטע בהפטרות כי מאמינים משיחיים טוענים שברור שהנביא מנבא על ישוע, וכאשר קוראים אותו בבית הכנסת, ייתכן שרבים יחשבו שאכן נשמע יותר מדי כמוהו, ולכן החליטו שלא להקריא אותו בבתי הכנסת.

אנו רואים שכן קוראים בבתי הכנסת את ההפטרה מישעיהו נא 12-נב 12 (הקטע שבא ממש לפני ישעיהו נב13-נג 12) בשבוע של פרשת שופרים מספר דברים טו 18-כא 9 בתורה, ובשבוע שלאחר מכן כאשר קוראים בפרשה הבאה בתורה, פרשת כי תצא מדברים כא 10-כה 19, קוראים בהפטרה מישעיהו נד 1-10. ובכן, מה קרה לישעיהו נג, שהוא ההמשך מההפטרה של השבוע הקודם?

ייתכן שהשמיטו את הקטע כי הוא לא התאים לפרשה של אותו השבוע, כי באיזו שהיא צורה מנסים להתאים את ההפטרה מהנביאים לפרשה מהתורה. על פי מסורת אחת המלומד היהודי, רפאל לויווי ציין שבבתי הכנסת העתיקים בארץ ישראל (בתקופה שקראו לה פלסטינה) לא קראו את ישעיהו נג. מצד שני מסורת אחרת אומרת שלויווי ציין שהיו בתי כנסת עתיקים במצרים באותה התקופה שקראו את הפרק שבוע אחד כול שנה, עד שלבסוף השמיטו את קריאת הפרק בגלל סיבות של וויכוחים. מאוד מעניין! כמובן שלעולם לא נדע מהי המסורת הנכונה (או אם שתי המסורות נכונות אך משקפות מנהגים במקומות שונים בעולם). דבר אחד ידוע: לא קוראים בקול רם את ישעיהו נג בבתי הכנסת מאז מאות שנים. בכול זאת אין דבר המונע בעדך מלבדוק את הקטע (עם תפילה) בעצמך. אנו מעודדים אותך ללכת אחרי האמת לאן שהיא תוביל אותך.

לאחר שבחנו את הטענות העיקריות נגד הפירוש המשיחי/יהודי של ישעיהו נג, ברור שאין לאף אחת מהן תוכן ממשי. כמו כן ברור שהקטע מתאר את ישוע המשיח בדייקנות מדהימה. מה אתה אומר על כך?

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/a3e7b0157d07da506958b75a77964ace52f1dc33fe6f45f5505271713fcb9788?s=300&d=mm&r=g) 

 מייקל בראון 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/michael-brown/) [    ](https://igod.co.il/author/michael-brown/)

**קטגוריות:** ישעיהו נ"ג, נבואות על המשיח, תשובה לרב

**תגיות:** סרטוני וידיאו מיהודים משיחיים אודות ישוע והברית החדשה

---

### [האם לפי הברית החדשה אלוהים זרק או החליף את עם ישראל?](https://igod.co.il/answer-rabbi/did-god-replace-israel/)

**Published:** דצמבר 21, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> המילים "יִשְׂרָאֵל" ו-"יְּהוּדִים" מופיעות בכתבי הקודש (התנ"ך והברית החדשה) מעל 2700 פעמים. החזרה הרבה והעיסוק הרב של כתבי הקודש בנושא עם ישראל וארץ ישראל מהווה עדות לכך שהבנת המקום של עַם ישראל בתכנית אלוהים הינו נושא חשוב ומרכזי בתוכנית של אלוהים. כפי שיוסבר בהמשך, מתוקף ברית-עולם אלוהית, בלתי מותנית, ונצחית עם אברהם וצאצאיו הנבחרים, עַם ישראל הינו עמו הנבחר של אלוהים, אשר קריאתו הנצחית הינה להביא את ברכת האלוהים האחד לכל העמים.

הבעיה היא שכיום, ההגדרה "נבחר" השתנתה על ידי הרבנים ואיבדה את המשמעות המקורית שקיבלה בתנ"ך. מי הוא עַם ישראל? עַם ישראל מורכב מן הצאצאים של אברהם, דרך בנו יצחק, ובנו יעקב (למשל, שמות ג׳, ו׳-ח׳: "אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב …"). בעקבות מאבקו של יעקב עם התגלות אלוהים במעבר היבוק, אלוהים משנה את שמו של יַעֲקֹב ל-"יִשְׂרָאֵל" – בראשית לב׳, כט׳: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל". משמעות השם יִשְׂרָאֵל הוא "זה שנאבק עם האל". שניים-עשר בני יעקב נקראים "בני ישראל" (למשל – בראשית מב׳, ה׳), והם נהיו לראשי 12 שבטים אשר יחד מרכיבים את עם ישראל. כתבי הקודש משתמשים באופן מתחלף בביטויים " עַם ישראל", "בני ישראל", "ישראל" ו"יְּהוּדִים", כדי לתאר את אותה קבוצת אנשים, צאצאי אברהם, דרך יצחק, ודרך יעקב.

בסביבות שנת 930 לפני הספירה, נחלק עַם ישראל לשתי ממלכות – 10 שבטים בהנהגת שבט אפריים (שנקראה "ממלכת ישראל") ו-2 שבטים בהנהגת שבט יהודה (שנקראה "ממלכת יהודה"). בשנת 722 לפני הספירה ממלכת ישראל הוגלתה לאשור, ועקבות רוב בני 10 השבטים אבדו. שני השבטים הנותרים – יהודה ובנימין (יחד עם כהנים ולוויים משבט לוי שחיו בקרבם וכן מיעוט מבני 10 השבטים) נודעים מאז בשם "יְּהוּדִים" – כלומר – בני שבט יהודה (למשל – ירמיה מ׳, יא׳, מע"ש ב׳, ה׳). לאורך ההיסטוריה, שמרו היהודים בקנאות על זהותם, אמונתם ודרך חייהם, מה שאיפשר לשמור בבירור על זהותם הלאומית והמשפחתית כבני ישראל. אם כן, היהודים הינם היחידים אשר ניתן לזהותם היום בבירור כשייכים לעַם ישראל, לצאצאי אברהם, יצחק ויעקב – כבני ישראל, עַם ישראל.

מדוע אלוהים יצר לעצמו עַם נבחר? מעת כניסת החטא למציאות הטבע האנושי (בראשית ג׳), המצב האנושי התדרדר, עד שבבראשית יא׳ המציאות האנושית מגיעה לשפל חסר תקדים של כל הזמנים: פירוד מאלוהים בשל החטא (בראשית ג׳) ופירוד בין בני האדם – יצירת עמים שונים הפזורים בכל הארץ (בראשית יא׳). במציאות אנושית חדשה זו, בה קיימים עמים שונים, אלוהים בוחר להקים לו עַם נבחר אשר תפקידו להביא את ידיעת האלוהים האחד לעולם כולו (בראשית יב׳) – זוהי בעצם הקריאה הלאומית של עם ישראל. לשם כך על העם נבחר, להיות שליחים.

אלוהים בוחר באברהם להקים לעצמו ממנו את העם הנבחר. אלוהים מבטיח לאברהם שלוש הבטחות מרכזיות – זרע, ארץ וברכה. הבטחות אלוהים לאברהם נחתמות בברית בין הבתרים (בראשית טו׳), אשר הינה ברית בלתי מותנית – רק אלוהים עצמו חותם על הברית, לא אברהם. בכרתו ברית בלתי מותנית, אלוהים למעשה מניח על הכף את עצם כבודו ומהותו שלו – רק הוא לבדו אחראי שהבטחות הברית תתגשמנה, אין שום דבר שצריכים או יכולים אברהם וזרעו (ישראל, העם היהודי) לעשות כדי שהבטחות ברית זו תתגשמנה.

חשוב לציין: • אות ברית אברהם הינה המילה (ברית מילה). כל תינוק זכר יהודי נכנס בברית אברהם בהיותו בן 8 ימים עת ערלתו נימולה, כסימן לכך שהוא נכלל בברית אברהם (בראשית יז׳, יא׳-יב׳). שייכות לברית זו מעניקה: א. השתייכות לעמו הנבחר של אלוהים – ישראל. ב. השתייכות לקריאת אלוהים עבור עמו, והבטחות הברית. \*\*\* חשוב לציין – שייכות לברית אברהם לכשעצמה איננה מעניקה מערכת יחסים אישית עם אלוהים, ישועה, או חיי עולם! כלומר – יהודי בן ברית אברהם זקוק ככל בן אנוש אחר לישועה מחטאיו במשיח כדי לזכות ביחס אישי עם אלוהים וחיי עולם.

ישוע עצמו אמר: "אֲנִי הַדֶּרֶך וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים. אֵין אִישׁ בָּא אֶל הָאָב אֶלָּא דַּרְכִּי." – משמע – גם היהודים זקוקים לבשורת המשיח כדי להיוושע. • על בסיס ברית אברהם, אך לא במקומה או כתחליף לה, אלוהים כורת מאוחר יותר ברית נוספת עם עַם ישראל, אשר ברכותיה הינן מותנות – זוהי ברית הר סיני (שמות כד׳, גלטים ג׳, טו׳-יח׳). • משום שישראל הינו עם הבחירה של אלוהים, הברכות אשר תבואנה עליו הינן גדולות יותר מאשר לעמים האחרים, אך גם האחריות ומשמעת הציות ותוצאותיהן אשר באו ותבואנה עליו הינן חמורות יותר (דברים כח׳). • נצחיות קריאת אלוהים הבלתי מותנית לישראל בברית אברהם חוזרת לאורך כתבי הקודש.

דוגמא מעניינת מספק הנביא ירמיה. עם חורבן הבית הראשון, הועלו החשש והטענה שבגלות זו אלוהים ביטל את בחירתו וקריאתו לעם ישראל. בפרק לא׳, לד׳-לו׳ אלוהים מכריז שכל עוד הבריאה עומדת במצבה הנוכחי, בריתו וקריאתו לעם ישראל יישארו בתוקף: "כֹּה אָמַר יְהוָה נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ׃ אִם-יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי נְאֻם-יְהוָה גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל-הַיָּמִים׃ כֹּה אָמַר יְהוָה אִם-יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי-אֶרֶץ לְמָטָּה גַּם-אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַל-כָּל-אֲשֶׁר עָשׂוּ נְאֻם-יְהוָה׃"

בברית החדשה כתבי הברית החדשה מצטטים או משתמשים בשפה של התנ"ך אין ספור פעמים, וכמעט כל הצהרה על דבר אמונה או מעשה נתמכים על ידי מקור תנ"כי בדבריהם. חשוב להבין זאת משום שכאשר כתבי הברית החדשה מדברים על ישראל אזי תפקידו הייחודי והבלתי ניתן לביטול של עם ישראל בתוכנית הגאולה של אלוהים בתנ"ך הוא אבן יסוד במחשבותיהם של מחברי ודמויות הברית החדשה עד כדי כך שאינם רואים כל צורך לפרש או להגן על אמת זו (אלא אם קוראים תגר עליה, ראה רומים ט׳, יא׳).

ישראל בבשורות ובהוראתו של ישוע המשיח תיאורי הולדתו של המשיח מדגישים שתוכנית הגאולה של אלוהים עבור ובאמצעות עם ישראל הינה יסודית ונמשכת גם (או במיוחד) בעידן המשיח. הבשורות מדגישות כי לידת ישוע מגשימה את הבטחת משיח בן-דוד אשר "יוֹשִׁיעַ אֶת עַמּוֹ מֵחַטֹּאתֵיהֶם" (מתי א׳, יז׳-יח׳, כא׳). בנוסף, ישוע הוכר ע"י החכמים כ-"מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים" (שם ב׳, ב׳), תוך ציון ברור של תפקידו המשיחי העתידי כמושל המובטח, לא רק על העולם בכלל אלא על עם ישראל בפרט (שם ב׳, ד׳, ו׳).

בשורת לוקס מדגישה עוד יותר את השליחות היסודית של ישוע שהיא להגשים את הבטחות הבריתות לאברהם ולדוד למען עם ישראל, העם היהודי, בארצו. למשל – הבטחת המלאך גבריאל למרים (לוקס א׳, לא׳-לג׳) מתארת את לידת ישוע המשיח כהתגשמות נבואות התנ"ך באופן גשמי עלי אדמות: "הוּא גָּדוֹל יִהְיֶה וּבֶן-עֶלְיוֹן יִקָּרֵא, וַיהוה אֱלֹהִים יִתֵּן לוֹ אֶת כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו; וְיִמְלֹךְ עַל בֵּית יַעֲקֹב לְעוֹלָם וְאֵין קֵץ לְמַלְכוּתוֹ".

גם נבואתו של זכריה לאחר לידת בנו יוחנן מקשרת באופן ברור ביותר את לידתו הקרובה של המשיח -"פקודתו" של אלוהים את עמו – עם גאולת ישראל הנכספת. הגאולה היא, "כִּדְבַר אֲדֹנָי מֵעוֹלָם בְּיָד נְבִיאָיו הַקְּדוֹשִׁים לְהוֹשִׁיעֵנוּ מִיַּד אוֹיֵב וּמִיַּד כָּל שׂוֹנֵא לַעֲשׂוֹת חֶסֶד עִם אֲבוֹתֵינוּ וְלִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם אָבִינוּ" (הבשורה על-פי לוקס א׳, ע׳-עג׳) כפי שצויין לעיל, תיאור התוצאה של מעשה הגאולה עבור עם ישראל (א׳, עד׳-עה׳, עז׳-עט׳) על בסיס נבואות ידועות וברורות כמו ישעיה ט׳, א׳-ו׳ הינו גם ברכה לעולם כולו במשיח, וזאת ללא ניגוד. נבואה זו מקבלת אישרור על ידי שני נביאים נוספים, שמעון וחנה, שקיבלו את פניהם של מרים, יוסף וישוע בטקס פדיון הבן בבית המקדש (לוקס ב׳, כה׳-לח׳). שם ראו בישוע את המשיח שיביא את נחמת ירושלים ואת גאולתה.

לאור הכיבוש הרומי ואכזריותם של הורדוס ובניו כנציגיו, הכוונה הברורה הינה שעם גאולתו הרוחנית והגשמית של עם ישראל, "אוֹר לְהָאִיר לַגּוֹיִים" יצא, כדבר הנביאים (ב׳, לב׳; השווה ישע' מט׳, ו׳; ס׳, א׳-ג׳). כלומר, התגלות המשיח בבשורות, בין אם על ידי רוח הקודש באופן ישיר או באמצעות מלאך, מדגישה באופן יסודי שמשיחיותו של ישוע ממלאת ומגשימה את הבטחות הברית אשר ניתנו לאברהם ולדוד, כפי שאושרו ופורטו על ידי הנביאים. באופן מיוחד הדגש הוא על גאולתו הרוחנית והגשמית של עם ישראל בארץ ישראל, עם ירושלים במרכז.

בצורה דומה, שירותו של יוחנן המטביל מעמידה את גאולתו הצפויה של עם ישראל בהתגשמות התקווה המשיחית בתנ"ך על ידי ישוע המשיח במרכז הבמה. הוא עושה זאת על ידי הכרזת המלכות בדרך שמבוססת על ההקשר התנכ"י באופן מובהק, וזאת בכך שהוא חוזה משפט אשר יקדים את שפיכת רוח הקודש (השווה ישעיה ד׳, ב׳-ו׳, נט׳, יט׳ – ס׳, ג׳; יחזקאל לו׳, כא׳-כט׳; יואל ג׳, ד׳). קריאתו של יוחנן אל עם ישראל לחזרה בתשובה כתנאי מקדים לגאולה לאומית משקפת את הוראת התורה והנביאים באופן ברור (דברים ד׳, כה׳-ל׳, ל׳, א׳-ט׳; ישעיה י׳, כ׳-כג׳; זכריה יב׳, י׳ – יד׳, ט׳). הציפייה שיוחנן המטביל ביטא, ששירותו הארצי של ישוע יביא משפט וגאולה לישראל (מתי ג׳, י׳-יב׳), מדגימה שהגאולה המצופה תהיה לאומית, גשמית, וארצית כפי שכתבי התנ"ך הכריזו. העובדה כי שירותו הציבורי של ישוע המשיך את שירות ההטפה והטבילה של יוחנן מהווה אישרור ברור לתוקף ולמסר של שירותו של יוחנן (מתי ד׳, יז׳; יוחנן ג׳, כב׳-ל׳).

בנקודה זו ראוי להתייחס לקטעי הבשורה המתקראים בטעות "קטעי הדחייה" של ישראל. פרקים כגון מתי יב׳-יג׳ אשר מציינים בפירוש את הדחייה של המנהיגות היהודית את משיחיותו של ישוע בשירותו על הארץ אינם 'מבטלים' את דברי נביאי התנ"ך. אלא, הם מתייחסים לדור הספציפי אשר מנהיגיו דחו את משיחיותו של ישוע, ואת בני ה-'עם' של אותה תקופה אשר באופן לאומי הלכו אחרי המנהיגים בדחיית ישוע כמשיח (מתי יב׳, לט׳ – "דּוֹר רַע וּמְנָאֵף", ראה הקבלה לדברים א׳, לה׳ "הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה"). קטעים אלו אינם מצביעים על דחייה גורפת וביטול הקריאה הלאומית וההבטחות הלאומיות של עם ישראל כיישות לאומית (השווה – דור המדבר ביציאת מצריים, במדבר יד׳, כב׳-כג׳; תהלים צה׳, י׳ – ראה ההקבלה בין "דור" ו-"עם" בתנ"ך – למשל ירמיה ב׳, לא׳, תהלים קב׳, יט׳). המשפט שישוע הכריז על ישראל אם כן, היה באופן ספציפי על הדור אשר דחה אותו בביאתו הראשונה, שכן הם חטאו את "החטא אשר אין עליו סליחה" בכך שראו את הניסים שחולל ישוע, שנעשו בכוח רוח הקודש, אך התעקשו לייחס אותם לשטן (מתי יב׳, כד׳-כח׳, לא׳-לב׳).

ישוע היה ה-'פקודה' אשר בה עצמה אלוהים פקד את עמו (לוקס א', סט׳) אך הדור ההוא סרב להכיר בכך. התוצאה איננה דחייה גורפת של עם ישראל לטובת עם אחר או קבוצה מסויימת אחרת (אפילו הקהילה!), אלא משפט אלוהי על הדור ההוא אשר סירב להכיר בפקודה האלוהית אשר בקרבם. פחות מארבעים שנה לאחר מכן המשפט הזה נפל על ירושלים והדור ההוא. הוכחה נוספת וחשובה לכך שדבריו של ישוע מתייחסים לדור ההוא של עם ישראל ולא לסיום וביטול מקומו ותפקידו של עם ישראל מצויים דווקא בלב הנבואה הקשה על הדור ההוא – לוקס כא׳, כ׳-כד׳. ישוע מנבא את חורבן הבית השני וגלות העם היהודי, ומסיים במילים "וִירוּשָׁלַיִם תִּהְיֶה מִרְמָס לְגוֹיִים עַד אֲשֶׁר יִמָּלְאוּ עִתּוֹת הַגּוֹיִים". במשפט זה ישוע למעשה מכריז סיום למצב שהוא תיאר זה עתה: גלות עם ישראל בין העמים וירושלים כשממה תחת יד הגויים (ישוע מתייחס כאן לדניאל ב׳, מד׳, ט׳ כו׳-כז׳; ראה גם מתי כד׳, טו׳ ואילך).

חשוב להבין כי ישוע מלמד כאן בבירור, שלצד המשפט על הדור שדחה אותו כמשיח, הבטחות אלוהים לעם ישראל ולקריאה שלו קיימות ושרירות, ותכנית אלוהים לאנושות ולעם ישראל תמשיך להתקיים ותגיע שוב לשיאה לפני שובו של המשיח עצמו כאשר ישראל שוב ישכון בארצו עם ירושלים בריבונות יהודית. לימוד ברור זה של ישוע עצמו מזים את תיאולוגיית התחליף המוטעית, עליה נדון בהמשך.

ספר מעשי השליחים – מהווה ציר מרכזי בהצגת המקום של עם ישראל והבטחות אלוהים לעם ישראל בהמשך תוכנית אלוהים לגאולת העולם לאחר צליבתו של ישוע ועלייתו לשמיים. היות ותלמידי ישוע ידעו את תוכן הטפתו של יוחנן (ראה לעיל) ואת הקשר ההדוק בין שפיכת הרוח לבין קיום מלכות האלוהים עלי אדמות בדברי יוחנן ובנבואות התנ"ך, הם מגיבים לדברי ישוע בשאלה המתבקשת: ‏”אֲדוֹנֵנוּ, הַאִם בַּזְּמַן הַזֶּה תָּשִׁיב אֶת הַמַּלְכוּת לְיִשְׂרָאֵל?“ (א׳, ו׳).

אין כאן כל ספק לגבי התגשמות ההבטחה התנ"כית הזאת לישראל, השאלה היחידה היא שאלה של עיתוי: האם הבטחת ה-"טבילה" ברוח הקודש מעידה על השלמת כל תוכנית האלוהים עבור עם ישראל ודרכו מיידית? תשובתו של ישוע גם היא לא משאירה כל ספק שאכן המלכות תבוא כפי שהובטחה, אבל העיתוי הוא סוד שנשמר אצל האב בשמיים (א׳, ז׳). חיוני לשים לב ולהדגיש במלוא התוקף: הייתה לישוע הזדמנות פז לתקן הבנה מוטעית ולהכריז על שינוי יסודי בתוכנית אלוהים בנוגע לעם ישראל לו היה שינוי כזה, אבל במקום זאת ישוע מאשר את הנחת היסוד של השליחים שהקמת המלכות "לישראל" היא רק עניין של זמן. כאשר הנסיבות תתגבשנה ישוע אכן ישיב את המלכות לישראל.

מתן ארץ ישראל לעם ישראל לצמיתות הוא עוד סוגייה שתיאולוגיית התחליף מבטלת ללא היסוס. לעתים טוענים שאלוהים כלל לא התכוון למסור את הבעלות על ארץ ישראל לעם בהצהרותיו לאבות, אלא להוריש לכלל נאמניו מכל העמים את הארץ (דהיינו העולם כולו). היהודים, לטענת אותה גישה, לא פירשו נכון את התנ"ך מתוך מניעים אתנוצנטרים צרים והתעלמות מהשקפתו הרחבה יותר של המחבר. לעומת טענה זאת, ספר מעשי השליחים מביא שני קטעי פרשנות מפיהם של דוברים מלאי הרוח הקודש, סטפנוס ושאול השליח, שמאשרים את כוונת האלוהים במתן הארץ לעמו ישראל על פי התנ"ך. בדבר הגנתו לפני הסנהדרין סטפנוס הצהיר: "‏הוּא \[אלוהים\] הִבְטִיחַ לָתֵת אוֹתָהּ \[הארץ\] לַאֲחֻזָּה לוֹ \[אברהם\] וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּטֶרֶם הָיָה לוֹ בֵּן" (ז׳, ה׳).

לא את העולם כולו ולא לכל נאמניו, אלא לזרע אברהם אלוהים ייתן את ארץ כנען, ארץ ישראל. כמו כן, שאול השליח מצהיר במה"ש יג׳, יז׳: "‏אֱלֹהֵי הָעָם הַזֶּה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בָּחַר בַּאֲבוֹתֵינוּ וְרוֹמֵם אֶת הָעָם בִּהְיוֹתָם גֵּרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". ובהמשך שאול מוסיף, "‏וּלְאַחַר שֶׁהִשְׁמִיד שִׁבְעָה גּוֹיִם בְּאֶרֶץ כְּנַעַן חִלֵּק לָהֶם אֶת אַרְצָם לְנַחֲלָה" (יג׳, יט׳). אם מדובר בהבטחת אלוהים לאבותינו או בקיום ההבטחה לבניהם, עם ישראל, ברור כי השליחים וגיבורי האמונה המשיחית בספר מעשי השליחים הבינו את הבטחות מתן ארץ ישראל לעם ישראל "פשוטו כמשמעו." בזאת רוח הקודש, שהשרה את כתבי התנ"ך מאשר בכתבי הברית החדשה את כוונתו הברורה, והיא שאלוהים נתן את ארץ ישראל לעם ישראל כנחלה (רכוש לאומי).

עַם ישראל מוזכר ברבות מן האגרות ובהוראת שאול השליח. האיגרת בה פורש השליח את הוראתו בנוגע לישועה, לחיים המשיחיים, וללימוד הבריא באופן המוסדר והמפורט ביותר הינה ללא ספק האיגרת אל הרומיים. בלב איגרת זו, שאול השליח מקדיש שלושה פרקים שלמים ללימוד המעמיק ביותר בברית החדשה בנוגע למקומו של עם ישראל בתוכנית אלוהים. עובדה זו לכשעצמה מלמדת על החשיבות והמרכזיות של נושא זה באיגרות הברית החדשה, ולפיכך אנו נתרכז בפרקים אלה – רומיים ט׳-יא׳ – לסכם את לימוד האיגרות אודות עם ישראל.

הצהרת הפתיחה בפרקים אלה "אֱמֶת אֲנִי מְדַבֵּר, בַּמָּשִׁיחַ, … עַד כִּי הָיִיתִי מוּכָן לִהְיוֹת מְנֻדֶּה מִן הַמָּשִׁיחַ לְמַעַן אַחַי, שֶׁהֵם בְּנֵי עַמִּי, עַצְמִי וּבְשָׂרִי, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; אֲשֶׁר לָהֶם מַעֲמַד הַבָּנִים, הַכָּבוֹד, הַבְּרִיתוֹת, מַתַּן הַתּוֹרָה, עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ, וְהַהַבְטָחוֹת; לָהֶם הָאָבוֹת, וּמֵהֶם, מִצַּד יִחוּסוֹ הָאֱנוֹשִׁי, הַמָּשִׁיחַ …" הינה חשובה שכן היא מדגימה באופן מדויק למי מתכוון השליח כאשר הוא אומר "יִשְׂרָאֵל" – חד משמעית לצאצאי יעקב – ישראל האתנית, היהודים, ולא באופן אלגורי לקהילה. כפי שנראה, אבחנה זו חשובה מאד כאשר באים לבחון את תיאולוגיית התחליף. בפרקים אלה שאול השליח מתמודד עם שתי שאלות עקרוניות: א) האם אלוהים דחה את העם היהודי וביטל את קריאתו? ב) מה העתיד של עם ישראל בתכנית אלוהים? שאול מקדיש את שלושת הפרקים הללו כדי להבהיר את התשובות לשאלות אלה.

א. האם אלוהים דחה את העם היהודי וביטל את קריאתו? ראשית, שאול מונה את הברכות והזכויות של עם ישראל כעם הבחירה בפסוקים ד׳-ה׳, וחשוב להבחין שהשליח מדבר בלשון הווה ("אֲשֶׁר לָהֶם") ולא לשון עבר! לאורך כל הפרקים הללו שאול מלמד בבירור שתפקידו וקריאתו של עם ישראל נמשכים לאורך ההיסטוריה האנושית ולא מבוטלים על ידי יצירת הקהילה. שאול אז פונה להזכיר לקוראיו את ריבונות אלוהים, אופיו הבלתי משתנה, ובחירתו הנצחית – "לֹא כְּאִלּוּ דְּבַר אֱלֹהִים שָׁב רֵיקָם … כְּדֵי שֶׁתִּכּוֹן תָּכְנִית אֱלֹהִים… שֶׁהֲרֵי אֵין הָאֱלֹהִים מִתְחָרֵט עַל מַתְּנוֹתָיו וְעַל בְּחִירָתוֹ." (ט׳, ו׳, יב׳, יא׳ כט׳).

למעשה השליח מבסס את טיעונו באופן עיקרי על אופיו של אלוהים – הוא נצחי ובלתי משתנה, כאשר הוא מבטיח, כפי שהבטיח לאברהם ללא תנאי בברית בין הבתרים – הוא מקיים! כדי להסיר כל ספק אצל קוראיו, השליח שאול שואל מפורשות: "אִם כֵּן, אֲנִי שׁוֹאֵל, הַאִם נָטַשׁ אֱלֹהִים אֶת עַמּוֹ?" והוא עונה מפורשות: "בְּשׁוּם פָּנִים לֹא!". (רומ' יא׳, א׳). אם כן, הלימוד הברור של אגרות הברית החדשה הינו שהדחייה הלאומית של עם ישראל את המשיח בביאתו הראשונה ויצירת הקהילה אינם מבטלים את מקומו של עם ישראל בתכנית אלוהים לברך את כל משפחות האדמה, אלא – זהו למעשה חלק מתכנית אלוהים להביא את הברכה האלוהית לאנושות כולה (כולל הגויים).

ב. מה העתיד של עם ישראל בתכנית אלוהים? שאול עונה על שאלה זו בשתי תשובות. ראשית, לגבי עת הקהילה הוא אומר: "כֵּן גַּם בְּיָמֵינוּ נִשְׁאֲרָה שְׁאֵרִית עַל-פִּי בְּחִירָה שֶׁל חֶסֶד" (יא׳, ה׳). כלומר, גם בעת ההיא ובכל דור מאז יש שארית של יהודים-משיחיים מקרב עם ישראל הנאמנים למשיח. זו זכות עצומה עבורנו בישראל היום להימנות על שארית זו. שנית, לגבי כלל עם ישראל הוא מלמד בבירור: "כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע" – וזאת בעת ביאתו השנייה של ישוע המשיח. השליח מלמד שבעת הנוכחית, בהתאם לתכנית אלוהים לברך באמצעות ישראל את כל העמים "קֵהוּת לֵב אָחֲזָה בְּמִדַּת מָה אֶת יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר יִכָּנֵס מְלוֹא הַגּוֹיִים." (יא׳, כה׳).

באותו פסוק שאול מציין כי הוא מלמד זאת מפורשות כדי למנוע לימוד שקר בנושא זה: "הֵן, אַחַי, אֵינֶנִּי רוֹצֶה שֶׁיֵּעָלֵם מִכֶּם הָרָז הַזֶּה, פֶּן תִּהְיוּ חֲכָמִים בְּעֵינֵיכֶם"! אם כן, העיוורון של רוב עם ישראל, של ישראל כאומה כלפי המשיח בביאתו הראשונה ועד היום, מטרתו לאפשר לבשורה להתפשט בגויים, "עַד אֲשֶׁר יִכָּנֵס מְלוֹא הַגּוֹיִים" – עד שכל הבשורה תיקרא בכל העמים.

לסיכום, השליח שאול מלמד בבירור כי תכנית אלוהים לאנושות באמצעות עם ישראל הינה נצחית ובלתי משתנה, גם בתקופת הקהילה (אשר הינה זמנית בהגדרה).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** יֵשׁוּעַ והברית החדשה, מיתוסים על האמונה המשיחית, תיאולוגיה, תשובה לרב

**תגיות:** האם ישוע המציא דת חדשה?, סרטוני וידיאו מיהודים משיחיים אודות ישוע והברית החדשה

---

### [היכן נולד ישוע?](https://igod.co.il/answer-rabbi/where-jesus-born/)

**Published:** דצמבר 29, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> "לפי בשורת לוקס, יוסף ומרים חיו בנצרת ונסעו לבית לחם כדי להתפקד. אולם לפי מתי, הם גרו בבית לחם ולא הגיעו לצורך התפקדות, ככתוב: " וַיָּבֹאוּ הַבַּיְתָה וַיִּמְצְאוּ אֶת־הַיֶּלֶד עִם־מִרְיָם…" \[יד-לאחים\]

**תשובה:** שוב מנסים חברי יד לאחים להמציא סתירות פנימיות בברית החדשה; דא עקא, הסתירה מצויה דווקא בגישתם הם. מדוע? מחד גיסא, טוענים יד לאחים כי כתבי הברית החדשה, לרבות הבשורות, נכתבו ונערכו על-ידי הכנסייה מאות שנים לאחר צליבתו של ישוע; מאידך, הם טוענים כי בשורת לוקס סותרת את זו של מתי. אולם אם ערכה הכנסייה את כתבי הברית החדשה, מדוע הכניסה פנימה את "הסתירות הפנימיות " האלה?

לגופו של עניין, הן בשורת מתי והן בשורת לוקס מדגישות כי ישוע אמנם נולד בבית לחם (מתי ב' 1; לוקס ב' 4) וגדל בעיר נצרת (מתי ב' 23; לוקס ב' 4, 51).

יד לאחים מנסים לעורר סערה בכוס תה, בשל השימוש בביטוי "הביתה" במתי ב' 11. אך אין בכך טענה של ממש. המונח "הביתה" אינו מכוון לכך שישוע נולד בבית הוריו. האות ה' בסוף המילה מתארת כיוון. כלומר: החכמים מן המזרח באו אל הבית – אל המקום – בו שהו מרים וישוע. בעברית מקראית, נפוץ מאוד השימוש באות ה' לציון כיוון המקום אליו הולכים, כגון: ירושלימה (אל ירושלים), צרפתה (אל צרפת), נגבה (אל הנגב, או דרומה), צפונה (לכיוון צפון), ימה (לכיוון הים או מערבה). לכן, הביטוי "הביתה" אינו אומר "לבית שלהם", כי-אם אל הבית. וכך בדיוק כתוב במקור ביוונית:

καὶ ἐλθόντες εἰς τὴν οἰκίαν (פירושו: "והם באו אל/לתוך הבית").

בניגוד לדברי יד לאחים, אין בבשורת מתי ולו גם פסוק אחד אשר אומר כי ביתם של יוסף ומרים היה בבית לחם ולא בנצרת. אדרבא, מתי ולוקס מדגישים, כפי שהראנו לעיל, כי מקום מגוריהם של יוסף ומרים היה נצרת ומקום הולדתו של המשיח היה בית לחם.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** יֵשׁוּעַ והברית החדשה, סתירות בברית החדשה?, תשובה לרב

---

### [מתי נולד ישוע?](https://igod.co.il/answer-rabbi/when-jesus-born/)

**Published:** דצמבר 29, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> "כיצד מתי טוען שישוע נולד בימי הורדוס (מת בשנה הרביעית לפני הספירה) כאשר לוקס טוען שהוא נולד במפקד עם שערך קוריניוס בהיותו שליט בסוריא? שמונה לתפקיד בשנה השישית לספירה?" \[יד-לאחים\]

לפני שניתן מענה לטענה, מוטב להבהיר במה היא עוסקת: יד לאחים הצליבו את פסוק 1 מבשורת מתי א' עם פסוקים 1-2 מלוקס ב' ומצאו כי יש סתירה לכאורה בעת הולדתו של ישוע. הורדוס (המוזכר במתי ב') נפטר בשנת 4 לפנה"ס בעוד שהמפקד של קוויריניוס (**קוריניוס)** (המוזכר בלוקס ב') מתוארך לשנת 6 לספירה. כלומר: לכאורה נמצא פער של 10 שנים בין תיארוך הולדתו של המשיח בבשורת מתי לבשורת לוקס.

הדגש במשפט האחרון צריך להיות מושם על המילה 'לכאורה', משום שבדיקה מעמיקה של ההיסטוריה מוכיחה עד כמה מדוייק היה **לוקס** בניסוח דבריו ובתיעוד המאורעות. לוקס כתב: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיֵצֵא צַו מֵאֵת קֵיסַר אוֹגוּסְטוֹס לִמְנוֹת אֶת־כָּל־יֹשְׂבֵי תֵבֵל. וְהַמִּפְקָד הַזֶּה הָיָה הָרִאשׁוֹן בִּהְיוֹת קוּרִינִיּוֹס שַׁלִּיט בְּסוּרְיָא" (ב' 1-2). במשך שנים רבות סברו חוקרי הברית החדשה כי הכוונה היתה למפקד הגדול שנערך בשנת 6 לספירה; כיום, לאור תובנות חדשות, התברר כי לא כן הדבר.

במעשי השליחים ה' 36-37 כתב לוקס: "כִּי לִפְנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה קָם תּוֹדָס וַיִּתֵּן אֶת־נַפְשׁוֹ כְּאַחַד הַגְּדוֹלִים… "וְאַחֲרָיו קָם יְהוּדָה הַגְּלִילִי בִּימֵי הַמִּפְקָד וַיָּסֶת עַם רָב אַחֲרָיו וְגַם־הוּא נֶהֱרַג וְכֹל אֲשֶׁר־שָׁמְעוּ אֵלָיו נָפֹצוּ". ידוע ממקורות היסטוריים (יוספוס פלביוס, למשל) כי **יהודה הגלילי** – הידוע גם בשם 'יהודה בן חזקיה' – עורר מרד אחד בציפורי (שבגליל) בשנת 4 לפנה"ס, לאחר מותו של המלך הורדוס **ומרד נוסף בשנת 6 לספירה**, כנגד מפקד אוכלוסין שהנהיג קוריניוס.

בשנת 12 לפנה"ס קיבל **קוריניוס** מינוי של קונסול (תואר המקנה סמכות אבסולוטית באיזור) מאת הקיסר והיה לנציג רשמי של רומא במדינה זרה. בין השנים 12 ל- 1 לפנה"ס, היה קוריניוס אחראי על דיכוי מרד בגלטיה וקליקיה. אזורים אלו נכללו בשטח אשר מאז שנת 27 לפנה"ס נקרא 'הפרובינציה של סוריה[\[1\]](/#_ftn1) – קליקיה פיניקה'. סוריה הייתה פרובינציה משותפת של קיליקיה ולמושל בה נתנה סמכות על **הגליל ועל יהודה**.

לוקס מתייחס אפוא **לשני מפקדים שונים**: **האחד**, לפני מותו של הורדוס בשנת 4 לפנה"ס, "הָרִאשׁוֹן בִּהְיוֹת קוּרִינִיּוֹס שַׁלִּיט \[קונסול/נציב\] בְּסוּרְיָא" (לוקס ב' 2); **השני**, בשנת 6 לספירה (מעשי השליחים ה' 37).

**לסיכום**, **לוקס** מפריד בין "המפקד הראשון"[\[2\]](/#_ftn2), אשר נערך בעת בה תקפד קוריניוס כקונסול פרובינציית סוריה מטעם הקיסר; לבין "המפקד"[\[3\]](/#_ftn3) השני, שהתקיים אף הוא תחת שרביטו של קוריניוס. לוקס מציין כי הולדת ישוע התרחשה בתקופת המפקד הראשון, בשנת 6 לפנה"ס בקירוב; בהתאמה מדויקת לעת אשר אליה מתייחס **מתי**, דהיינו מעט לפני מות הורדוס הגדול (פרק ב' 1, 19).

[\[1\]](/#_ftnref1) או 'סיריה'.

[\[2\]](/#_ftnref2) לוקס ב' 2.

[\[3\]](/#_ftnref3) מעשי השליחים ה' 37.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** יֵשׁוּעַ והברית החדשה, סתירות בברית החדשה?, תשובה לרב

---

### [האם קיומן של מסורות-רבניות מוכיחות כי ניתנה "תורה שבעל-פה" בסיני ע"י אלוהים?](https://igod.co.il/answer-rabbi/rabbi-traditions-prove-oral-torah/)

**Published:** ינואר 4, 2017
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

יש הטוענים כי "אין מסורת ללא תורה ואין תורה ללא המסורת" (התושב"ע). טיעון זה, מסתבר, אינו מחזיק מים וניתן לראות זאת משלושה טעמים עיקריים:

- **א.** ראיות פנימיות: התנ"ך מגנה את מסורת החכמים.
- **ב.** ראיות חיצוניות: אין בספרות החיצונית למקרא ולו גם רמז קט לתושב"ע.
- **ג.** ראיות מן התלמוד: חז"ל מודים כי משה לא זיהה את התושב"ע.

לפני שניכנס לעובי הקורה, יש להזכיר כי התושב"ע מהווה את אבן הפינה של ההלכה הרבנית ובלעדיה אין לרבנים בסיס איתן להישען עליו. אם היה לתושב"ע מקור מקראי לא היינו נאלצים להסתמך על רמזים תלושים בתנ"ך או בספרות החיצונית; אם התושב"ע ניתנה למשה בסיני, היא לא היתה נחבאת אל הכלים ולא היה צורך לדוג אותה באופן סיזיפי מהטקסט. במילים אחרות, אם התושב"ע אכן היתה משמים, נוכחותה בתנ"ך היה צועק מכל ספר ופסוק, לא היה צורך לכתת רגלים על-מנת למוצאה.

> חשוב לסייג ולומר כי לרגע אחד אין אנו מתכחשים לקיומה של המסורת ומעולם לא זלזלנו בחשיבות התלמוד; אדרבא, אנו מודעים לכך שהתושב"ע חיה ובועטת ולראיה – הברית החדשה מתעדת דוגמאות למנהגי הפרושים (מתי כ"ג); ויתרה מכך, המשיח ישוע התייחס אל המסורת הרבנית – שהיתה אז בחיתוליה – ללא לאות ולא בושש לגנותה (מרקוס ז), כפי שעשו הנביאים בתנ"ך (ישעיהו כ"ט). לפיכך, למרות שאנו מודעים היטב לקיומה של מסורת ההלכה, איננו מאמצים את תוקפה השמיימי.

### א. ראיות פנימיות מהתנ"ך

1. ישעיהו הנביא מגנה את מצוותיהם של החכמים וחושף קורלציה מובהקת בין הריחוק של ישראל מאלהים לבין דביקותו של העם במסורת החכמים, שנאמר: "נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (כ"ט 13. ראו גם פרק כ"ח 10-13). במילים אחרות, ככל שנעמיק את תלותנו במסורת, כך נדלל ונעקר את אמונתנו באלהים.
2. המושגים "תורה שבעל פה" ו"רבנים" נעדרים לחלוטין מהתנ"ך![\[1\]](/#_ftn1)
3. להלכות אשר בתושב"ע אין זכר במקרא.[\[2\]](/#_ftn2)
4. אין בתנ"ך דמות אחת אשר לגביה נכתב כי קיימה הלכות מהתושב"ע.
5. אין בכל המקרא ולו גם דמות אחת אשר למדה "תורה" (גמרא) כפי שעושים תלמידי החכמים בישיבות. מוזר, אם תלמוד הגמרא הוא ערך עליון, כפי שקבעו החכמים,[\[3\]](/#_ftn3) מדוע התנ"ך לא מעיד על דמויות שעסקו בכך?..
6. המקרא שב ומדגיש כי התורה שניתנה על-ידי משה נכתבה כולה ולא הועברה בעל-פה.[\[4\]](/#_ftn4) בספר יהושע ח' 32 נאמר בפירוש כי יהושע בן-נון כתב את תורת משה; פסוק 35 מדגיש: "לֹא־הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר־צִוָּה מֹשֶׁה אֲשֶׁר לֹא־קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כָּל־קְהַל יִשְׂרָאֵל"; דהיינו, יהושע כתב את כל התורה וקרא את כולה בפני העם (יוצא מכך כי לא נותר דבר בעל-פה). יתרה מכך, בפרק כ"ג 6 מעודד יהושע את העם לשמור לעשות "אֵת כָּל־הַכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה לְבִלְתִּי סוּר־מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול" (גם כאן אין זכר לתושב"ע).
7. בתושב"ע יש ציטוטים רבים מן התנ"ך אך לעומת זאת, המקרא אינו מכיל ולו גם ציטוט אחד מהתושב"ע – זו עדות לכך שהתושב"ע הופיעה לאחר תקופת המקרא ולא נִתְנה מסיני, כפי שטוענים חז"ל.[\[5\]](/#_ftn5)
8. רבים מִמִנהגיה של התושב"ע ומִדבריהם של חז"ל סותרים את התנ"ך.[\[6\]](/#_ftn6)
9. למרות האיסור החמור בתורה להוסיף או לגרוע ממצוות משה, חכמי התושב"ע ביטלו מצוות רבות ופָסְקוּ אין-ספור הלכות חדשות במקומן.[\[7\]](/#_ftn7)

### ב. ראיות מהספרות החיצונית:

1. **הספרים החיצוניים**: אסופה זו (הכוללת ספרים כגון: ספר אדם וחוה, מקבים א'-ב', בן סירא, חכמת שלמה, ספר טוביה, צוואת השבטים וכו') נכתבה בשפה היוונית בין השנים 200-100 לפנה"ס. למרות שהחיבורים נכתבו בתקופת בית שני, גם שם אין זכר לתושב"ע, לרבנים ולתפילין.
2. **מגילות ים המלח**: נכתבו ברובן בעברית בין השנים 200-100 לפנה"ס וכוללות כמעט את כל ספרי התנ"ך, לרבות מספר מגילות אחרות (קטעים מן הספרים החיצוניים, תיאורים של חיי הכת ורשימות אסכטולוגיות שונות). גם במגילות קומראן לא נמצאו אזכורים לביטויים כגון: תושב"ע, רבנים או תפילין.[\[8\]](/#_ftn8)
3. **ממצאים ארכיאולוגים מִגולי בבל**, אשר חיו בתקופת בית שני, מעידים על-כך שלא היתה להם מסורת רבנית-הלכתית והם לא הכירו את התושב"ע. מגילות גולי בבל: אוסף מלפני 2500 שנה (500 לפנה"ס), המכיל עשרות לוחות טין כתובים בכתב יתדות ו"מהווים את העדות הכתובה הקדומה ביותר המתארת את חיי היהודים בבבל, ושופכות אור חדש על אורחות חייהם של יהודים בגלות, יחסיהם עם השלטון הבבלי והמבנה החברתי של יהדות בבל".[\[9\]](/#_ftn9)

כאמור, אפילו שם, בקרב התעודות אשר הותירו יהודי בבל, אין בנמצא סממנים או ביטויים המרמזים לקיומם של מושגים כגון: התושב"ע, הרבנים או התפילין. אדרבא, "הזהות היהודית שלהם הייתה מעוצבת בראשם. לא היה להם פסל שהיה אפשר היה לראות או למשש, ואפילו לא מקדש. הזהות היהודית שלהם הייתה בתוכם. הדת הייתה בתוכם ללא שום סממן חיצוני או הוכחה".[\[10\]](/#_ftn10)

4. **כתבי יוסף בן-מתתיהו**: חיבורים היסטוריים ביוונית, משנות ה- 70-80 של המאה הראשונה לספירה. כתביו המרכזיים: מלחמות היהודים, קדמוניות היהודים ונגד אפיון. בשל תאריך כתביו, היינו מצפים למצוא כי ספוגים באזכורים לתושב"ע, לרבנים (בשמותיהם) ולתפילין; אך אפילו בנבכי הכתבים המאוחרים האלה, אין התייחסות מפורשת לכך. יוספוס מציין את כת הפרושים ביחס לכת הצדוקים ולכת האיסיים ב"מלחמות היהודים" (ספר ראשון ושני), אולם אינו מספק שם את המידע הרלוונטי לעניינו. שימו לב, המילה "רבנים" מופיעה לאורך כל כתביו של יוספוס כשלוש פעמים בלבד (מלחמות היהודים, ספר ראשון ושני) אך אם קוראים את ההקשר, אין בנמצא כל תיאור של שמותיהם או מנהיגיהם.

רמז דק למסורת הרבנית נמצא לכאורה ב"קדמוניות היהודים" של פלביוס (מהמאה ה- 1), ספר 4, פרק 8 (מיוונית לאנגלית):

They are also to inscribe the principal blessings they have received from God upon their doors, and show the same remembrance of them upon their arms; as also they are to bear on their forehead and their arm those wonders which declare the power of God, and his good-will towards them, that God's readiness to bless them may appear every where conspicuous about them

ציטוט זה אינו עוזר לעניינו מכמה טעמים: **א-** הביטוי "תפילין" אינו מופיע; **ב-** אין כאן זכר לרבנים ואין פירוט של הלכות כל שהן בנוגע למצווה זו; **ג-** לפי קטע זה, נשאו היהודים את נפלאות השם על ראשם ועל ידם לכל מקום שהלכו, ולא פעם אחת בודדה בבוקר, כפי שנהוג כיום על פי דת הרבנים.

5. "**אגרת אריסטיאס**", המתוארכת למאה ה- 2 לפנה"ס, כתוב (בתרגום לאנגלית מיוונית):
6. Moreover, upon our garments he has given us a symbol of remembrance, and in like manner he has ordered us to put the divine oracles upon our gates and doors as a remembrance of God. And upon our hands, too, he expressly orders the symbol to be fastened

אך שימו לב כי האיגרת אינה עוזרת לנו בעניין התפילין, משום שהביטוי אינו מופיע שם כלל ויתרה מכך, אין זכר למילה "ראש", אלא רק לשערים, לדלתות ולידיים. כמו-כן, אין רמז לרבנים או להלכות הרבות הנוגעות לצורת התפילין ולאופן הנחתם.

7. **קהילת ביתא ישראל**: עדות נוספת לכך שהתושב"ע פותחה על-ידי חז"ל ולא ניתנה מסיני באה **מֵעולֵי אתיופיה**; קהילות היהודים באתיופיה נחשבו לדתיות ביותר וחרף זאת, הן לא הכירו את מסורת התושב"ע; היהודים שנדדו לאתיופיה גָלו לפני תקופת בית שני ועל-כן לא נחשפו לתושב"ע, אשר פוּתחה במאה ה- 1 לספירה בקירוב.[\[11\]](/#_ftn11)

**הרב פרופ' דניאל שפרבר** סבר כי קהילות היהודים באתיופיה, אשר גלו מא"י בתקופת בית ראשון, קיימו מקדמת דנא מסורת משלהם; מנהגיהם היו מבוססים על פסוקי המקרא, וקדמו לתקופת חז"ל ולפרשנותם ההלכתית של הפרושים.[\[12\]](/#_ftn12)

בספרו "יהדות אתיופיה – זהות ומסורת", מדגיש **ד"ר קורינאלדי** כי המשנה והתלמוד ושאר מקורות התורה שבעל פה לא היו ידועים לעדה האתיופית כלל.[\[13\]](/#_ftn13) הוא מוסיף כי "מקורות התורה שבעל פה אינם ידועים להם כי בבית שני נתחברו ולא השיגום".

מחקר חדש שנערך בידי **ד"ר יוסי זיו**,[\[14\]](/#_ftn14) אשר חקר את חייהם הדתיים של יהודי אתיופיה במשך 18 שנה, מעצים תובנה זו באור יקרות. לפי המחקר, שממצאיו פורסמו לאחרונה באתר ynet,[\[15\]](/#_ftn15) נמצא כי היהודים אשר גלו לאתיופיה התנתקו ויצאו את ישראל טרם הפכה עצמה המסורת הפרושית-רבנית למונופול. לדידו, יהודי אתיופיה חיו בגלות בניתוק מיתר עם ישראל, והמשיכו לשמור את מנהג אבותיהם עד ימינו. ממצאיו של ד"ר זיו מעלים את התמונה הבאה:

- בקהילה האתיופית היו הלכות רבות מנוגדות להלכה הרבנית המקובלת היום, אך דומות לאלו המופיעות במגילות קומראן ובסִפרות בית שני.
- נמצאו סתירות בלתי-מבוטלות בין ההלכה הרבנית, הנהוגה על פי השולחן-ערוך, ובין ההלכה של הקייסים.[\[16\]](/#_ftn16)
- יהודי אתיופיה אינם מדליקים נרות שבת, בגלל הבנת איסור הדלקת אש כפשוטו: אסור שתבער אש בשבת, גם אם מדליקים אותה מבעוד מועד.
- בעוד שעל-פי המסורת הרבנית נתפסים יחסי אישות בשבת כחלק מעונג שבת, על פי ההלכה האתיופית הם אסורים, משום שהם נתפסים כמטמאים את הגוף. הלכה זו מופיעה במגילות קומראן וגם בספר היובלים.
- לפי הרבנות, אבלים נמנעים מתספורת ומגילוח זקנם, בעוד שאצל העדה האתיופית המנהג הפוך – יש להתגלח ולהסתפר קצוץ. גם כאן מצא ד"ר זיו שורשים למנהג כבר בתנ"ך: כשהתוודע איוב לבשורות הרעות, כתוב כי גזז את שערות ראשו; בכמה נבואות של ישעיהו ויחזקאל מתואר כי יהודים גזזו את שערות ראשם כמנהגי אבלות.
- פערים נוספים בין ההלכה האתיופית לבין הלכות השולחן-ערוך, התגלו גם בהלכות שחיטה והלכות נידה.
- ד"ר זיו מסכם כי הוא משוכנע בכך שהיהודים אשר גלו לאתיופיה התנתקו ויצאו את ישראל טרם הפכה עצמה המסורת הפרושית-רבנית למונופול. לדידו, יהודי אתיופיה חיו בגלות בניתוק מיתר עם ישראל, והמשיכו לשמור את מנהג אבותיהם עד ימינו.

בהתייחס למסורת התלמודית של הנחת תפילין, חושף **הרב ד"ר שרון שלום**, כי הקהילה האתיופית הדתית כלל לא הכירה מצווה זו. העובדה שלמנהג הנחת התפילין לא היה זכר בלקסיקון הדתי שלהם, מעלה שאלות ותהיות רבות לגבי ההיסטוריה של מצוות התפילין בכלל – מנהג המקודש אך ורק בתושב"ע ולא על-ידי שום טקסט קדום אחר.[\[17\]](/#_ftn17)

לא בכדי, נאלץ אפילו **הרב פרופ' נעם זהר** להודות כי מנהג הנחת התפילין פותח על-ידי חז"ל רק בשלהי תקופת בית שני; עד אז, הוא טען, הפסוק "וקשרתם אותם על ידך והיו לטוטפות בין עיניך" (דברים י"א 18) – התפרש באופן אלגורי בלבד, קרי שיהיו חקוקים וקשורים בלב ובמוח. כאמור, רק בתקופה מאוחרת החליטו הרבנים לא להסתפק בממד האלגורי, ולשוות למצווה ביטוי מעשי.[\[18\]](/#_ftn18)

### ג. ראיות מן התלמוד

- התלמוד הבבלי מודה כי משה לא הכיר את התורה שבעל-פה ויתרה מכך, כאשר נחשף אליה – הוא לא מצא את ידיו ואת רגליו – כלומר: לא הבין דבר!

במסכת מנחות כ"ט ע"ב מסופר כיצד שלח אלהים את משה ללמוד בישיבתו של רבי עקיבא; בשעה שלמדו שם הלכות מהתושב"ע, חושף התלמוד כי משה לא הבין על מה עקיבא מדבר. ברם האבסורד הגיע לשיאו כאשר תלמידיו של עקיבא ביקשו לדעת כיצד הגיע הרב המלומד לפרשנותו את התורה; או אז עונה להם עקיבא ואומר: "הלכה למשה מסיני". הבנתם? מצד אחד, משה אינו מבין כלל על מה מדבר עקיבא; מצד שני, עקיבא לא מהסס להסביר לתלמידיו כי שיטתו מבוססת על משה.

- אם לא די בכך, על יד לאחים להתייחס לדבריו של פרופ' אביגדור שנאן (אדם דתי בעצמו) מהאונ' העברית, שאמר את הדברים הבאים:

התיאולוגיה שלנו היום היא לא התיאולוגיה של התנ"ך, היא התיאולוגיה של המשנה והתלמוד… "ההלכה שאנחנו חיים לפיה היום… היא לא ההלכה של התנ"ך, היא ההלכה של חז"ל…

החיים של היהודים, ההלכה של היהודים, דיני שבת, שני כשרות, כל דבר שעולה בדעתך, הוא לא מקראי, הוא לא תנכי…

אם משה רבנו היה מגיע היום אלינו, או דוד המלך או אפילו יהודה המכבי… לא היה מבין מה אנחנו רוצים ממנו; הוא לא היה מתפלל תפילת שחרית, הוא לא היה מניח תפילין, הוא לא היה מתעטף בטלית. הוא בכלל לא היה מבין שום דבר. כל היהדות שאנחנו מכירים אותה, איך שלא תגדיר יהדות, חוזרת לחז"ל ולא חוזרת לתנ"ך…

כל הסמכות של חז"ל \[נובעת\] ממה שחז"ל אומרים על עצמם; אין לנו שום גורם חיצוני שבא ואומר על חז"ל, אלא חז"ל אומרים שהסמכות שלהם זה בת קול, רוח הקודש וכולי וכולי…" ([ראו עוד בלינק](https://igod.co.il/%d7%90%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94/%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%94%d7%99%d7%9d/%d7%94%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%94/)).

דבריו של פרופ' שנאן מדברים בעד עצמם וכל מילה נוספת מיותרת!

- כתבי חז"ל רוויים בסתירות ומחלוקות פנימיות המעידים כי לא ייתכן שהם ניתנו ממקור אחד שמיימי. הנה 10 דוגמאות לסתירות בתוך התלמוד:
- מחלוקת בין ר' גמליאל לר' יהושע: האם ייתכן שייראה הירח החדש לילה אחד, ולמחרת לא ייראה (משנה, ראש השנה ב')? ר' גמליאל סבר כי הדבר אפשרי; ר' יהושע טען ההפך.
- חוסר הסכמה בשאלת הכללתו של תלמיד חכם בסוגיית דין בכור אסור בהנאה עד שייפול בו מום. ר' יהושע סבר כי אין הגזירה חלה על תלמיד חכם. ר' גמליאל טען ההפך (בבלי, בכורות ל"ו ע"א).
- מחלוקת בשאלה האם תפילת ערבית בחזקת רשות היא או בחזקת חובה? ר' גמליאל טען: חובה! ר' יהושע סבר: רשות (בבלי, ברכות כ"ז ע"ב).
- בתלמוד הבבלי (שבת קכ"ב ע"ב) נאמר: "נוטל אדם קורנס לפצע בו את האגוזין". החכמים נחלקו האם ה"קורנס" מהווה כלי שמלאכתו לאיסור או להיתר ולא הגיעו להסכמה, אלא עמדה המחלוקת בסימן תיקו.[\[19\]](/#_ftn19)
- האמוראים נחלקו בשאלה האם השליח יכול להיות עד על מעשה שליחותו. רב טען: שליח נעשה עד; ר' שילא קבע: אין שליח נעשה עד (בבלי, קידושין מ"ג ע"א).
- במסכת סנהדרין כ"ז ע"א נחלקו החכמים בשאלה האם יש לפסול עדות רק כאשר קיים חשש שמהימנותה פגומה; או שמא פסול-עדות מהווה סטטוס חברתי ולכן אפילו רשע, שאין לו מניע שקר, ייפסל לעדות.
- מחלוקת ביחס לתפילת ערבית: "רַבָּנָן אָמְרֵי… תְּפִלַּת הָעֶרֶב, אֵין לָהּ קֶבַע. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא: אֲפִלּוּ תְּפִלַּת הָעֶרֶב יֵשׁ לָהּ קֶבַע" (בראשית רבה ס"ח).
- מחלוקת העוסקת בהלכות קריאת שמע: "קרא ולא דיקדק באותותיה, רבי יוסי אומר: יצא; רבי יהודה אומר: לא יצא" (משנה, ברכות ב'). דהיינו, ר' יהודה פסל קריאה שלא נעשתה בדקדוק ולעומת זאת, ר' יוסי הכשירה.[\[20\]](/#_ftn20)
- בקיצור שולחן-ערוך כתוב: "בעניין הנחת תפילין בחול המועד, יש מחלוקת הפוסקים וחילוקי מנהגים. יש מקומות שאוחזין כדעת הפוסקים שלא להניחן, ויש מקומות נוהגין כדעת הפוסקים להניחן" (סימן י', סעיף כ"ה).
- בספר **במדבר** י"ח 16 נקבע כי אין לערוך את טקס פדיון הבן אלא לאחר שמלאו לבן 30 יום מעת לידתו. למרות זאת, מתעד התלמוד את מחלוקת האמוראים בעניין: "רב[\[21\]](/#_ftn21) אמר: בנו פדוי; ושמואל אמר: אין בנו פדוי" (**בבלי**, **בכורות** י"ב ע"ב). וכך, "בימי רבא נראה שנתקבלה הדעה שהפודה לפני הזמן, בנו פדוי".[\[22\]](/#_ftn22) דהיינו, חז"ל לא סתרו את התורה לבדה כי-אם גם את עצמם.
- התושב"ע מלאה בסתירות עם המדע; להלן 10 דוגמאות הממחישות זאת:

- ה**תלמוד הבבלי** (מגילה ו' ע"א) התייחס לעיר טבריה ושאל: "למה נקרא שמה טבריא?". תשובת התלמוד: "שיושבת בטבורה של ארץ ישראל".

**בפרספקטיבה היסטורית** ברור כי מדובר בטעות אומללה, שהרי טבריה נקראה על שמו של הקיסר טיבריוס.

- **הרמב"ם** טען כי כדור הארץ שוכן במרכז היקום ואילו השמש וכוכבי הלכת סובבים אותו: "כל הגלגלים האלו המקיפין את העולם כולו, הן עגולין כדור, והארץ תלויה באמצע" (משנה תורה, הלכות יסודי תורה, פרק ג').

**מבחינה אסטרונומית** ברור לכל בר בי רב כי איפכא מסתברא; כדור הארץ נע סביב השמש ואינו שוכן במרכז היקום.

- **חז"ל** קבעו כי על מנת להחלים ממחלת הקדחת יש לשבת על פרשת דרכים ולתפוס נמלים. לאחר שהכניס החולה את הנמלה לתוך שפורפרת מנחושת, עליו לומר לה: "משאי ומשאך עליך". אם לא הועילה סגולה זו, יישא כד חדש, ילך לנהר ויאמר לו: "נהר נהר, הלווה לי כד מים לאורח שהזדמן לי". אחר-כך יסובב הכד שבע פעמים מעל ראשו, ישפכנו לאחוריו ויאמר: "נהר נהר, קח את המים שנתת לי, שהאורח שהזדמן לי, ביומו בא וביומו הלך" (בבלי, שבת ס"ו ע"ב).[\[23\]](/#_ftn23)

**מנקודת מבט רפואית**, כמעט ואין צורך לומר כי מרשם זה אינו יצמיח רפואה מקדחת המלריה! מחלה זו נגרמת על-ידי יתושים המעבירים את טפילי המלריה מאדם חולה לאדם בריא. ניתן למגר את המלריה על-ידי שימוש באמצעים לסיכול עקיצות יתושים ובתרופות למניעת הופעת המחלה.

- ב**משנה** (מסכת אוהלות פרק א') נקבע כי בגוף יש האדם "אחת עשרה צלעות".

**מבחינה פיזיולוגית** ידוע כי קיימות בגוף 12 צלעות מכל צד ולא 11. מעניין כי גם המהר"ל מפראג,[\[24\]](/#_ftn24) בספרו "תפארת ישראל" (על מסכת אוהלות א'), הודה: "וגם ראיתי ובדקתי בעצמי בבהמה וראיתי שיש לה י"ג צלעות בכל צד; ובאדם ראינו שיש לו י"ב צלעות בכל צד".

- ב**מסכת דרך ארץ** פרק ז' נאמר כי "העולם הזה דומה לגלגל עינו של אדם, לבן שבו, זה ים אוקיינוס, שמקיף את כל העולם כולו, שחור שבו, זה ישוב". במילים אחרות, לדידם של חז"ל, היבשה והים הם כמו גלגל העין והאישון; דהיינו, יבשה אחת המוקפת כולה במים.

**מבחינה טופוגרפית** ברור כי מפת העולם אינה נראית כך, שהרי פני השטח של כדור הארץ אמנם מכוסים ברובם במים, אך אזורי היבשה מחולקים ומפוזרים למספר יבשות נפרדות.

- ב**מדרש שמות** רבה (פרשת בא, פרשה ט"ו) נאמר: "שלש מאות וששים וחמש חלונות ברא הקב"ה ברקיע, מאה ושמונים ושלשה במזרח ומאה ושמונים ושנים במערב, מהן ברא לשמש ומהן ברא ללבנה…". כלומר, לפי חז"ל אין אור השמש חודר לכדור הארץ אלא דרך חלונות שהתקין אלהים ברקיע.

**מבחינה מדעית** כמעט ואין צורך לומר כי אור השמש אינו חודר לעולם דרך 365 חלונות שבשמים, אלא דרך שכבת האטמוספירה המקיפה את כדור הארץ.

- ב**תלמוד הבבלי** (פסחים צ"ד ע"ב) מאשרים חז"ל את דעת אומות העולם, לפיה: "ביום – חמה מהלכת למטה מן הרקיע; ובלילה – למטה מן הקרקע". דהיינו, בשעות היום נמצאת השמש מתחת לרקיע ובשעות הלילה היא יורדת ושוכנת מתחת לקרקע.

**מבחינה מדעית** ידוע כי מיקומה של השמש נותר קבוע ואינו משתנה בבוקר או בלילה; אדרבא, כדור הארץ והירח הם אלו המשנים את מיקומם, בעודם חגים סביב החמה.

- ב**מסכת פסחים** צ"ד ע"א נאמר כי "שיתא אלפי פרסי הוי עלמא". כלומר, לדעת התלמוד, גודלו של כדור הארץ הוא 6,000 פרסה (כ- 24,000 ק"מ).

**מנקודת מבט מדעית**, ידוע כי קוטרו הממוצע של כדור הארץ עומד על 12,742 ק"מ והיקפו בקו המשווה נעמד ב- 40,075 ק"מ.

- **חז"ל** טענו כי "העולם הזה עשוי ומחולק לשלושה חלקים; שליש מים, שליש מדבר, שליש ישוב" (אוצר מדרשים, ברייתא דמעשה בראשית[\[25\]](/#_ftn25)).

**מבחינה טופוגרפית**, ידוע כי לפחות שני שליש מהעולם מכוסים במים (ולא שליש אחד בלבד, כפי שנאמר במדרש).

- ב**תלמוד** **הבבלי** (נידה ל' ע"ב) קובע ר' ישמעאל כי בניגוד לעובר זכר, אשר יצירתו נשלמת לאחר 40 יום, יצירת איבריו של עובר ממין נקבה נשלמת רק לאחר 80 יום.

**מבחינה מדעית** ידוע כי בכל הקשור להשלמת איברי הגוף, אין הבדל משמעותי בין עובר זכר לעובר נקבה (איבריהם מושלמים בסביבות השבוע ה- 8 להריון).

[\[1\]](/#_ftnref1) זאת חרף העובדה שחז"ל טוענים כי המקרא מהווה את הבסיס לתושב"ע (ראו למשל: בבלי, מנחות כ"ט ע"ב; הקדמת הרמב"ם לפרק "חלק", שלושה עשר עיקרי האמונה, היסוד התשיעי).

[\[2\]](/#_ftnref2) תפילות מתוך סידור, הנחת תפילין ורבבות חוקי הכשרות, למשל, אינם נחלת המקרא.

[\[3\]](/#_ftnref3) ראו בתלמוד הבבלי, בבא מציעא ל"ג ע"א; קידושין ל"ט ע"ב.

[\[4\]](/#_ftnref4) ראו למשל: שמות ל"ד 27; דברים ל"א 9, 24; נחמיה ח'.

[\[5\]](/#_ftnref5) למשל: במסכת אבות א'; במדרש "שכל טוב" ויקרא א'; בילקוט שמעוני איכה פרק א'; ובהקדמת הרמב"ם ל"משנה תורה"; מדרש ספרא בחוקותי פרשה ב', פרק ח'.

[\[6\]](/#_ftnref6) לינק ל- [222 הסתירות בין התלמוד לתנ"ך](https://igod.co.il/%d7%9e%d7%93%d7%a2-%d7%90%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94/101-%d7%a1%d7%aa%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%91%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%94-%d7%9c%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94/).

[\[7\]](/#_ftnref7) פתחו, למשל, את ספר "שולחן ערוך" ובדקו לכמה מן ההלכות בו יש גושפנקא מקראית.

[\[8\]](/#_ftnref8) קראו על "התפילין העתיקות בעולם" ועל "בלבולים עם התפילין" במאמרים הבא.

[\[9\]](/#_ftnref9) יהודה קפלן, מנהל מחלקת חינוך והדרכה במוזיאון ארצות המקרא בירושלים, שם הוצגו הלוחות.

[\[10\]](/#_ftnref10) ד"ר ארווינג פינקל, אוצר במוזיאון הלאומי הבריטי.

[\[11\]](/#_ftnref11) יהודי אתיופיה שבו לישראל לאחר אלפי שנים בגלות ובבידוד יחסי. הם לא הכירו את סמכותם של חז"ל או את המסורות הרבניות ומעולם לא שמעו על התושב"ע; מנהגים כהנחת תפילין, הדלקת נרות ותפילת שמונה עשרה נראו להם זרים ומשונים. למעשה, נכפה על העולים מאתיופיה ללמוד את המסורת הרבנית ולעיתים אף להתגייר על-מנת לאשרר את יהדותם.

[\[12\]](/#_ftnref12) בתוך: שרון שלום, מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, 2012: 11.

[\[13\]](/#_ftnref13) מיכאל קורינאלדי, "יהדות אתיופיה: זהות ומסורת", 2005: 62.

[\[14\]](/#_ftnref14) ד"ר זיו הציג את מחקרו ביום עיון שערך בית ספר שדה כפר עציון, לרגל חג הסיגד – החשוב בחגי יהדות אתיופיה.

[\[15\]](/#_ftnref15) מאמר מתאריך 30.11.16, נגיש בלינק: 

[\[16\]](/#_ftnref16) 'קייס' – שמו של מנהיג הדת האתיופי.

[\[17\]](/#_ftnref17) שרון שלום, מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, 2012: 108.

[\[18\]](/#_ftnref18) שרון שלום, בתוך: מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, 2012: 363 (בהערת שוליים מס' 168).

[\[19\]](/#_ftnref19) "תיקו" (או: "תקו") הוא מונח תלמודי המצביע על חוסר הכרעה בסוגיה הלכתית. ראו לעניין זה את ספרו של הרב רונן נויבירט, "לגעת בזמן: החגים כחוויה בעולם המדרש", 2016: 218; וכמו-כן, את מאמרו של הרב יהודה פרומן באתר "דעת", בלינק: 

[\[20\]](/#_ftnref20) ראו פירוט לכך בספרו של ד"ר חנן גפני, 'פשוטה של משנה': עיונים בחקר ספרות חז"ל בעת החדשה, 2011: 98.

[\[21\]](/#_ftnref21) כינויו של ר' אבא אריכא שהיה מחשובי אמוראי בבל (במאה ה- 3 בקירוב).

[\[22\]](/#_ftnref22) פרופ' ניסן רובין, "ראשית החיים", 2005: 129.

[\[23\]](/#_ftnref23) מבואר מארמית ע"י ר' עדין שטיינזלץ.

[\[24\]](/#_ftnref24) בן המאה ה- 16, היה רב, פוסק הלכה ומקובל.

[\[25\]](/#_ftnref25) בעריכת י"ד אייזנשטיין, 1915: 318.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** תשובה לרב

---

### [10 סיבות מדוע אנו לא מאמינים בקיומה של "תורה שבעל-פה"](https://igod.co.il/answer-rabbi/oral-torah-10-reasons/)

**Published:** ינואר 2, 2017
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

זהו מאמר 2 מתוך 3 על התורה שבעל-פה:
מאמר (1\\3): [המיתוס שבעל-פה.](https://igod.co.il/%d7%9e%d7%93%d7%a2-%d7%90%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94/%d7%94%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%94/)מאמר (2\\3): [10 הפרכות לתורה שבעל-פה](https://igod.co.il/%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%94-10-%d7%a1%d7%99%d7%91%d7%95%d7%aa/).
מאמר (3\\3): [הכשל שבעל-פה](https://igod.co.il/%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%90%d7%a4%d7%a9%d7%a8-%d7%9c%d7%94%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%90%d7%aa-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%9c%d7%9c%d7%90-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94/).

> על-מנת לבחון מהו היחס אשר מקבלת התורה שבכתב בהשוואה לזו שבעל-פה, נבקש להביט בכמה קטעי מפתח מספרות החכמים. ובכן, במסכת ברכות מעלים חז"ל את השאלה המטרידה: "תורה מה תהא עליה?"1 או במילים אחרות, מה יהיה גורלה של התורה שבכתב? והתשובה לא מאחרת לבוא: "מה תהא עליה? הרי \[היא\] כרוכה ומונחת בקרן זווית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמד".2 דחיקת החומש הצידה ולמעשה, הצבתו בפינה, הכינו אפוא את הבמה לכוכבה העולה של התורה שבעל-פה.

---

[**לרשימת 222 סתירות חדשות בין התלמוד לתנ"ך לחצו כאן!**](https://igod.co.il/%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%94%d7%99%d7%9d/101-%d7%a1%d7%aa%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%91%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%94-%d7%9c%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94/)

---

לנוכח מגמה זו, אין להתפלא על-כך שיחסם של הרבנים לתורת משה הלך והחמיר. דוגמא להקצנה זו מתועדת בהִתלבטותו הקשה של רבי חגי בתלמוד הירושלמי: "נאמרו דברים בפה ונאמרו דברים שבכתב, ואין אנו יודעין איזה מהן חביב".3 ברם לפי הכתוב בשמות ל"ד, כ"ז: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל", מגיע הרב למסקנה חפוזה כי "אותן שבפה חביבין", קרי: "חביבין הן הדברים הנדרשים מן הפה, מן הדברים הנדרשים מן הכתב"!4 שימו לב למניפולציה הלינגוויסטית במילים "על-פי"; הרב הנכבד פסח במהירות על הפירוש הפשוט של שתי המילים הללו ולמעשה אימץ את הדמיון הדחוק שבין "על פי" ו- "על פה". דהיינו, לדידו, התורה שבעל פה חביבה יותר מזו שבכתב משום שהכוונה האמיתית והנכונה של הפסוק מספר שמות היתה לומר: "כי בדברים שבעל פה כרתי אתך ברית ואת ישראל".5

כעת, היה זה רק עניין של זמן עד שהגיעו חז"ל לתובנה מרחיקת הלכת, לפיה: "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה"!6 הבנתם מה קרה פה? קודם מסמנים את מעמדה הנחות של התורה שבכתב ואח"כ, בשלב השני, מבטלים את תוקפה לגמרי. כאן למעשה, מוצגת הברית החדשה של חז"ל בכל הדרה, כאשר באופן יוצא דופן היא באה על חשבון תוקפה של הברית אשר ניתנה בכתב. וכן, גם כאן המסקנה הרדיקלית נובעת מפרשנות תמוהה, שלא לומר מעוותת, של שמות ל"ד כ"ז.

אין תימה אפוא, כי ההדף שהותיר אחריו יחס זה, לא איחר לבוא ועִמו באו קביעות כמו זו: "העוסקין במקרא – מידה ואינה מידה; במשנה – מידה ונוטלין עליה שכר; בגמרא \[תלמוד\] – אין לך מידה גדולה מזו."7 לקרוא ולא להאמין! שימו לב איזו אמירה נועזת: לפי קטע זה, העיסוק במשנה מזכה את האדם בשכר; העיסוק בגמרא מזכה את האדם בשכר רב יותר; אך העיסוק בתורה – בקודש הקודשים – למרבה הפליאה אינו מזכה את האדם במאומה. דהיינו, התלמוד ממש יוצא מגדרו על-מנת לעודד אותנו לזנוח את לימוד התורה לטובת דברים "חשובים יותר". אין מנוס ממסקנה מצערת זו. אמירות מסוג כזה מסתכנות לא רק בסירוסו של המקרא,8 אלא גובלות בהפיכתו לבלתי-רלוונטי, הלכה למעשה.9

הדברים הבאים ישתדלו לסכם את מכלול הטענות העיקריות המחזקות את העובדה שלא הייתה קיימת שרשרת רצופה של מסורת או תורה בעל-פה אשר נתגלה למשה במעמד הר סיני, אלא שמדובר בהמצאה והתפתחות מסורתית-רבנית בלבד.

#### התנ"ך מעיד באופן חד-משמעי על כך שבריתו של אלוהים עם ישראל הייתה מבוססת אך ורק על התורה שהוא ציווה למשה לכתוב.

בספר שמות כד, פסוקים 4-3, כתוב שמשה כתב את כל דברי ה'. המסורת שבעל פה אינה מוזכרת כאן כלל. בהמשך, בשמות לד 27 אלוהים אומר למשה: "כְּתָב-לְךָ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. כִּי עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית–וְאֶת-יִשְׂרָאֵל". כל דור הבא של בני ישראל תמיד היה מופנה לדברים האלה שנכתבו על ידי משה בתורה שבכתב. אלוהים הזהיר את עם ישראל מפני קללות שעלולות לבוא עליהם במידה ולא יקפדו לעשות "אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת, הַכְּתֻבִים, בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (דברים כח 58), אך הם יהיו מבורכים אם ישמעו ב"קול יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה" (דברים ל 10).

לכן אין מקום להטיל ספק על העובדה הפשוטה וחד-משמעית כפי שהיא מצטיירת בתנ"ך: כל דברי התורה היו כתובים בספר, והספר הזה, ספר התורה כפי שהוא מוכר לנו היום היה אמור להשפיע על חייהם של בני ישראל לאורך הדורות ,ולאו דווקא איזושהי מסורת לא כתובה ולוטה בערפל של מיסטיקה שלכאורה הייתה מועברת מפה לפה. כמובן, אין שום דבר מפתיע בעניין הזה. מסורות שבעל פה יכולות להיטשטש ולהשתכח הרבה יותר בקלות מאשר המסורות שנכתבו, ומקורן וסמכותן של מסורות שבע"פ בדרך כלל שנויים במחלוקת לעומת מקורם וסמכותם של המסמכים הכתובים. רק ברית לאומית שנכתבה יכולה לעמוד ולהיות בתוקף לאורך הזמן, ולכן עד עצם היום הזה בכל העולם כמעט כל בריתות וחוקים לאומיים מסתמכים אך ורק על מסמכים כתובים. בסופו של דבר גם המסורות שבע"פ של הרבנים היו צריכים להעלות על הכתב בכדי לשמר אותם לדורות הבאים.

אם הייתה קיימת תורה שבעל פה, כזאת שאלוהים נתן למשה, הרי משה מעולם לא הזכיר אותה, וגם לא יהושע, עזרא או כל אדם אחר בתנ"ך. לו היא אכן הייתה קיימת, היא לא היוותה חלק בברית של אלוהים עם ישראל. היא אף לא הייתה רלוונטית לברכה או משפט של אלוהים. אף נביא, כוהן, או מלך, מזכיר אותה אי פעם או מביע שום עניין או רצון לדעת או לציית לה. במילים אחרות, על בסיס מה שכתוב בתנ"ך, לא הייתה קיימת תורה שבע"פ והיא לא ניתנה למשה בהר סיני על ידי אלוהים.

אם נעשה חיפוש של השם "משה" בתנ"ך, מתחילת הספר יהושע ועד לסוף הכתובים, ונבדוק כל משפט כגון "ויאמר יהוה אל משה", או " כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה", נמצא שבכל אירוע ההתייחסות היא למשהו שהיה כתוב בחמשת חומשי תורה. בכל פסוק ופסוק, ללא יוצאי מן הכלל! הכול היה מבוסס על מה שנכתב! אין תמה אפוא שגם בימיו של נחמיה, כאשר בני ישראל נשבעו שבועה לפני אלוהים, הם העלו את זה על הכתב (נחמיה י 1). אין זה פלא, אם כן, כי הביטוי "ספר תורה" מופיע עשרים פעמים בתנ"ך, בעוד שאין אזכור כלשהו של התורה שבע"פ לאורך כל התנ"ך. למעשה, אין אזכור של המושג תורה שבע"פ המהווה חוקה מחייבת בשום מקור יהודי עד בערך 1,400 שנה לאחר מות משה.

#### אין אזכור מפורש או מרומז של התורה שבעל פה בטקסט של התורה שבכתב.

אחרי שהנביא משה עלה על הר סיני בעקבות החטא של בני ישראל עם עגל הזהב, אלוהים שוב נתן לו את מצוותיו וציווה עליו באופן ספציפי: "כְּתָב-לְךָ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: כִּי עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית–וְאֶת-יִשְׂרָאֵל." (שמות לד 27). למרבה הפלא, הרבנים שחיברו ספרי התלמוד מצאו הוכחה לתורה שבע"פ בטקסט ספציפי הזה בטענה כי הביטוי "על-פי" נגזר מהמילה "פה", או "בפיו של", אף כי מתרגמים עבריים שהיו צריכים לתרגם צירוף מילים זה ללא משוא פנים היו מסכימים כי במשפט זה משמעות המילים "על-פי" איננה "בפיו של", אלא "על פי" במובן של "לפי", או "אליבא" בארמית.

אילו היינו מחפשים פסוק מסוים בכתובים שמצביע על כך שהתורה שבע"פ אינה קיימת, הפסוק הזה, ללא ספק, היה מספק לנו הוכחה טובה ביותר. ובכל זאת, כפי שראינו לעיל, התלמוד מפרש אותו כמתייחס לקיומה של התורה שבע"פ. אלוהים אמר למשה לכתוב את כל מה שהוא שמע ממנו. משה ציית ועשה זאת. למרות זאת, התלמוד מציין שמשה לא היה רשאי לכתוב את התורה שבע"פ. אך המסקנה הגיונית יותר היא שככל הנראה התורה שבע"פ כלל לא הייתה קיימת ולכן היא לא נכתבה. באותה מידה מישהו יכול לבוא ולטעון שאלוהים גם אמר למשה: "אל תכתוב את הקוראן" מפני שספר הקוראן אינו מוזכר בכתובים. שמיים הם הגבול לדמיון האנושי כאשר אנחנו מתרחקים ממה שאלוהים אכן אמר בכתובים באופן ברור וחד-משמעי.

גם הרבנים בדרך כלל אינם טוענים שבכתבי הקודש עצמם ישנן התייחסויות מפורשות שאין עליהן עוררין שמצביעות על התורה שבע"פ. לחלופין, הם טוענים שלא ניתן להבין את התורה שבכתב ללא תורה שבע"פ וכי יש בכתובים רמזים סמויים על התורה שבע"פ. לדוגמא, הפרשנות היהודית המסורתית אומרת שהפסוקים בספר הדברים ל' 14-11 שבהם כתוב שהתורה כבר אינה בשמים, פירושם הוא לא לחפש התגלות אלוהית בנוגע לקיום תורה ומצוות כי התורה עכשיו בפינו ובלבנו, כלומר, היא מועברת דרך הפה. האומנם זה באמת מה שמשה אומר בפסוקים האלה?

"כי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ". דברים ל' 14-11.

אלוהים כבר נתן לעמו את התורה. הם לא היו צריכים לעלות לשמיים בכדי לגלות את רצונו על מנת שיוכלו לציית לו. הם כבר שמעו את דברו. אין מה להוסיף לזה. הטקסט לא אומר לנו משהו מעבר לזה. אין שום נימוק להערה של רש"י לפסוק 14 – "התורה ניתנה לכם בכתב ומלווה בהסבר שבע"פ." ספר הדברים כולו שולל את האפשרות שהפסוקים האלה מדברים על התורה שבע"פ מכיוון שהפרק הבא מדגיש את העובדה שהמצוות שאלוהים נתן לבני ישראל היו אמורים להעביר מדור לדור בכתב, והייתה זו בפירוש התורה שבכתב שבני ישראלי נצטוו לקרוא ולציית לה.

אלוהים אמר באופן מפורש וחד-משמעי שעל בני ישראל לציית אך ורק לתורה שנכתבה על ידי משה – וזאת הייתה התורה שהם היו צריכים לשמור בליבם ובפיהם. גם התבוננות בחלק מהפרשנות שנכתבה על ידי הרבנים כגון אבן עזרא וספורנו מלמדת על כך שלא היה קונצנזוס לגבי הפירוש של פסוק 14 כמרמז על התורה שבע"פ. לסיכום, על סמך הכתובים עצמם ניתן לטעון שבכתבי הקודש לא קיים אזכור מפורש או מרומז של התורה שבע"פ.

#### לאורך כל ההיסטוריה של תקופת התנ"ך לא רק שלא הייתה שום עדות לקיום תורה שבעל פה, אלא לעיתים הסתמנה בורות של העם בנוגע לידיעת התורה שבכתב.

אם אבותינו לעיתים התאפיינו בבורות כה בוטה באשר לידיעת מצוות הייסוד ולא קיימו אותן למרות שהן אכן נכתבו בעבורם על מנת שיקראו וילמדו ויקיימו אותן, על מה נוכל להסתמך ולהניח שהם בכל זאת אכן שמרו בנאמנות את המצוות הבלתי כתובות שהיו הרבה יותר קשות ומסובכות בטבען? כאשר לכל אורך ההיסטוריה של ממלכת ישראל ויהודה כה רבים ממנהיגי העם לא הלכו בעקבות מצוות התורה שבכתב ומועדי ה' החשובים ביותר כגון פסח וסוכות לא קוימו באופן קבוע ברמה הלאומית, כאשר חיללו בני ישראל את השבת בצורה המונית והיו פרקי זמן ארוכים של בורות מוחלטת בנוגע לקיום מצוות התורה שבכתב, כיצד ייתכן לדמיין שלאורך כל התקופות הללו התורה שבע"פ המורכבת מכמות הטקסטים הרבה יותר מאסיבית, אכן השתמרה היטב על ידי העם והועברה ללא דופי ובנאמנות רבה מדור לדור? באותה מידה בדיוק ניתן גם לטעון דברים כגון:

אנשים שכחו כיצד לכתוב את האותיות אלף בית ולא יכלו לאיית אפילו מילים הפשוטות ביותר בשפת האם שלהם, אבל הם ידעו לקרוא טקסטים בכתב יתדות באופן שוטף. או, אנשים לא היו בכושר גופני טוב ולא היו מסוגלים ללכת אפילו ק"מ אחד בלי להתמוטט, אבל הם היו מסוגלים לרוץ מרתון בפחות משעתיים. או, הם לא יכלו לספור אפילו מאחד עד עשר, אבל הם ידעו להמציא נוסחאות חדשות ומתקדמות ביותר בפיסיקה.

הכתובים אומרים בפירוש שבני ישראל ויהודה הזניחו את התורה שבכתב. דין ומשפט והעונש הנוראי שאלוהים גזר עליהם מבליט את העובדה שרוב הזמן העם היהודי לא קיים את מצוות התורה. למרבה הפלא, כתוב בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין פרק יא, כי בימיו של חזקיהו "בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו… תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה."

איך זה ייתכן? היה צריך לצוות על העם להתאסף ולעודד אותם רק כדי שישמרו את חג הפסח, ובכל זאת, על-פי הכתוב בתלמוד, בדיוק באותה תקופה הם היו בקיאים בדיני טהרה. באתר האינטרנט "להיות יהודי" (באנגלית) כתוב כך: "לאחר מות משה בני ישראל המשיכו ללמוד את התורה. בארץ ישראל הם בנו ישיבות ומורים לימדו ספר התורה לאלפי תלמידים באופן קבוע. אנו מוצאים, למשל, שלנביא אלישע היו לפחות מאה תלמידים (מלכים ב' ד 44-38). התלמידים בדרך כלל חיפשו עד שהיו מוצאים את המורה הטוב ביותר עבורם, שכן כל אנשים היו מסוגלים ללמוד באותה רמה.

אם כן, על-פי המוסרת שבע"פ ,מסתבר שגם בימי השופטים המתוארים בכתובים כתקופה שבה "איש הישר בעיניו יעשה" (שופ' יז 6, כא 25), בני ישראל היו למעשה עוסקים בפועל בלימוד ספרי קודש במסגרת של ישיבות שהיו פזורות בכל רחבי הארץ, ואילו כמה מאות שנים מאוחר יותר הנביא אלישע לא היה מנהיג של קבוצת נביאים קטנה ומצומצמת, אלא תיפקד כראש מוסד ללימוד תורה, דהיינו היה רב המנהיג ישיבה. לסיכום ראוי שוב להדגיש כאן שכפי שראינו לעיל, הטקסט התנ"כי באופן ברור ומפורש, בהחלטיות ובתקיפות, עומד נגד הרעיון הזה של "מדן ועד באר שבע כל בני ישראל היו בקיאים בתורה שבע"פ." התנ"ך מתאר מציאות אחרת לחלוטין ואין שום בסיס לפירושים כה מרחיקי לכת של דבר אלוהים עד שהוא למעשה מאבד את משמעותו המקורית.

#### בניגוד למסורת הרבנית הרווחת, משה לא קיבל את כל פרט ופרט של התורה שבעל פה בהר סיני.

יהודים מסורתיים מודעים למספר מקרים המתוארים בתורה כאשר משה נאלץ להתייעץ עם אלוהים בנוגע להוראות ספציפיות ושיקולי דעת שהיה עליו להפעיל במצב הנתון. אף-על-פי-כן, הדעה הרווחת ביהדות המסורתית טוענת שמשה קיבל את כל התורה שבע"פ, על כל פרטיה והיבטיה שונים ומגוונים, באותה עת שנצטווה על ידי אלוהים לכתוב את התורה שבכתב. השאלה המרתקת היא כיצד מתמודדת יהדות חז"ל עם העובדה שבמקרים מסוימים, משה באופן גלוי פשוט לא ידע מה לעשות והיה צריך לפנות לאלוהים להתייעץ איתו? תופעה זו מתוארת ארבע פעמים בתנ"ך: ויקרא כד 23-10, במדבר טו 36-32, במדבר ט 8-6, במדבר כז 4-1. מסתבר שכאשר משה ניצב מול מצב חדש הוא חיכה עד שאלוהים יגלה לו את רצונו. דהיינו, היו דברים שלא היו ידועים למשה מראש מפני שבהר סיני הוא לא קיבל הסבר כולל ומקיף בנוגע ליישום של כל חוקי התורה. לכן הוא אומר: " עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה, מַה-יְצַוֶּה יְהוָה לָכֶם" (במדבר ט 8).

מחמת הקטעים האלה בתנ"ך שבהם משה לא יודע דברים מסוימים הנוגעים לקיום מצוות התורה, הרבנים פיתחו מספר של מסורות המסבירות כיצד משה לא הצליח לשמור על כל פרט ופרט שהוא קיבל בהר סיני ופשוט שכח חלק מההוראות, ואילו מסורות אחרות תוקפות עצם הרעיון שמשה היה יכול לשכוח חלק מהפרשנויות. ישנן מסורות חז"ל המדברות על אלפי חוקים שנשכחו לאחר מות משה ובכך הותירו חורים גדולים שהיו צריכים למלא באמצעות לימוד ותחקיר ולנסות ליישר את ההדורים בין פרשנויות סותרות שנתגלו בכתבי החכמים.

האמת היא שהסיבה המסתברת ביותר לחילוקי דעות מאוחרים לגבי התורה שבע"פ טמונה בעובדה פשוטה שאומרת שחז"ל לא קיבלו את המסורות הללו בשלמותן וללא פגע, אלא שהן התפתחו בקרב בני אסכולות שונות ובתקופות שונות מכיוון שלא הייתה קיימת פרשנות שבע"פ של חוקי התנ"ך שהועברה בעל פה מימי משה. ספר התורה מבהיר זאת באופן מפורש וחד-משמעי ולא משאיר מקום למחלוקת בנושא זה.

#### הפירושים של חז"ל לעיתים מפרים לחלוטין או מסלפים את המשמעות המקורית והפשוטה של פסוקי התנ"ך, הדבר שמצביע על העובדה שהם אינם נובעים מן המסורת אשר החלה בתקופת משה.

בתוך ספרי התנ"ך אנו מוצאים מספר דוגמאות לחוקי התורה שצוטטו ויושמו בחיי היומיום אשר, ללא ספק, מצביעות על כך שהפשר הטבעי והפשוט ביותר של הטקסט היה מובן ומקובל על ידי העם וככל הנראה אליו התכוון אלוהים כשנתן תורה למשה. חוקי התורה מצוטטים ומיושמים בצורה פשוטה ביותר שאינה משתמעת על פני שתי פנים. (לדוגמא, ראו דברים כד 16 ומלכים ב' יד 6-1).

האם ייתכן שקיימות שכבות נוספות של הפרשנות לטקסטים מסוימים בתורה? אפשרות זו בהחלט קיימת. אבל דבר אחד הוא מעל כל ספק: שום דבר אינו יכול להפר את הפרשנות הפשוטה והברורה של הטקסט, כפי שהיא מתבקשת מתוך הטקסט והקשרו, אחרת, נגיע למצב שהמילה כתובה תהיה חסרת כל משמעות ותוקף. כתוצאה מכך, המסקנה המתבקשת היא שכל פרשנות אשר על-פי המסורת הגיעה אלינו מפיו משה, אך לאמתו של דבר היא סותרת או מפרה את המשמעות המקורית והברורה ביותר של הטקסט הכתוב, פרשנות כזו אינה יכולה להיחשב כחלק מהתורה שמשה קיבל על הר סיני. אך לצערנו הרב, זה בדיוק מה שספרות חז"ל לעיתים קרובות נוטה לעשות עם הטקסט התנ"כי.

הבה נבחן אחת הדוגמאות כאשר הפשר של הטקס התנ"כי התפרש שלא כהלכה בספרות חז"ל. סוגיית הגירושין תמיד היוותה אחד התחומים החשובים ביותר של חיי היומיום. מה הכתובים אומרים על גירושין? במלאכי ב 15-16 אנו קוראים: " וְנִשְׁמַרְתֶּם, בְּרוּחֲכֶם, וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ, אַל-יִבְגֹּד. כִּי-שָׂנֵא שַׁלַּח, אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל…" משמעות המשפט האחרון ברורה בעברית – אלוהים שונא גירושין. מהי הפרשנות התלמודית של הפסוק הזה? "אם אתה שונא אותה, תגרש אותה" (אני לא צוחק!) המהדורה היהודית the Orthodox Jewish Stoneמפרשת כי "הגבר ששונא את אשתו עליו להתגרש ממנה" כי כך אומר השם, אלוהי ישראל! ועל-פי רש"י, האיש שמתעקש לשמור על אשתו והוא שונא אותה, מסתיר את סלידתו ובכך מכסה עוול בבגדיו. עליכם לפחות להתגרש מנשים השנואות שתהיינה חופשיות להינשא שוב, מפרש רש"י.

זה ההפך הגמור מהמשמעות המקורית של הפסוק במלאכי ב 16! שחור על גבי לבן כתוב שאלוהים שונא גירושין, אך הפרשנות היהודית המסורתית קובעת שפירושו של הפסוק הזה מסתכם בכך: "אם אתה שונא אותה, תתגרש ממנה, אומר ה' אלוהי ישראל". התרגום, רש"י, רד"ק ומצודת דוד וציון תומכים בדעה זו ואילו אבן עזרא נמצא בין היחידים שמתנגדים לפירוש המעוות הזה.

דוגמה זו בלבד די בה כדי להוכיח שהתורה שבע"פ לא נתגלתה למשה בהר סיני בהשראה אלוהית. הפרופסורים סמולר ואברבך חיברו 60 עמודים של דוגמאות מהתרגום שבהן הם מנסים להתאים את הטקסט התנ"כי למנהגים שהמציאו הרבנים. (Ibid, 1-6) הם כותבים כך: "חייבים להקריב דיוק ואמת היסטורית על המזבח של ההלכה האורתודוקסית". מחקר ללא משוא פנים מראה כי הרעיונות של התורה שבעל פה שרובם נוספו כאלף שנה לאחר תקופת משה, נבעו מהניסיון המרחיק לכת לפרש אותם בהתאם לתורה שבכתב ולמעשה להתאים את התורה עצמה לרעיונות ופרשנויות חדשים, לעתים קרובות על חשבונו של דבר האלוהים עצמו, ותכופות התוצאות הן מאוד לא הגיוניות ובהחלט נשמעות כבלתי אפשריות עד יסודן.

הפסוק בספר שמות כג 2 קובע באופן חד-משמעי: "לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים, לְרָעֹת; וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב, לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים—לְהַטֹּת." הרבנים איכשהו הגיעו למסקנה שהפסוק הזה דווקא אומר לנו שהרוב קובע. אם רוב הרבנים מביעים אותה דעה, הדעה שלהם שווה לחוק או מצווה. משה מיימונדס, למשל, מצוטט את סוף הפסוק בשמו' כג 2 ומפרש אותו כציווי "ללכת אחרי הרוב" והוא עושה זאת בהקשרים משפטיים (ראו מסכת סנהדרין 5:3, 8:1). ולדברי רמב"ם, דעת הרוב של החכמים מבטלת פשר פסוקי התורה, גם כאשר מדובר בדבר נבואה. למעשה, על-פי משה מיימונדס, 1,001 חכמים מבטלים 1,000 נביאים, גם אם כל הנביאים הם ברמה של הנביא אליהו.

שימו לב: הפסוק בספר שמות כג כלל אינו אומר את מה שהמסורת מייחסת לו! מהי המשמעות של פסוק 2 באופן מפורש? במילים הפשוטות הוא אומר: "אל תלך אחרי רבים כדי לעוות משפט". איך ייתכן שבתלמוד הוא מתפרש כאומר "לך אחרי הרוב"? הסיבה לכך נעוצה בפירוש הלא נכון של השורש נ.ט.ה. אשר הוצא מהקשרו. פירושו הוא "למשוך מישהו הצידה, להפנות אותו לרעה, לעיוות הדין". אך בפרשנות יוחסה לשורש זה משמעות שונה ושגויה "ללכת אחרי דעת הרוב". אותו שורש מופיע גם בספר שמואל ח 3, למשל, ואף אחד אינו מטיל ספק במשמעותו המקורית: " וְלֹא-הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו, וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע; וַיִּקְחוּ-שֹׁחַד–וַיַּטּוּ, מִשְׁפָּט." הפרשנות של שמות כג 2 הינה שגויה בהחלט וניתן להסיק שהיא מנצלת את הנאמר בתורה לרעה, והדבר שמוסיף על חומרת העוולה הזו שנעשתה בעניין הפרשנות הוא ההקשר שבו פרשנות זו מצויה בתלמוד.

הפסקה הנדונה בתלמוד מצדיקה למעשה את הפרשנות שאומרת שרוב דעות הרבנים מבטל את קול האלוהים. אך למעשה, ניתן לחקור את כל ספר התורה, מהתחלתו ועד סופו ולא יימצא פסוק אחד המאשש את העיקרון המסולף הזה – "ללכת אחרי הרוב". זוהי כמובן הוכחה נוספת לכך שמסורות שבע"פ לא נתגלו למשה ומעולם לא נכתבו בהשראת אלוהים. מעניין הוא שפרשנויות שונות של קטעים מסוימים מהברית החדשה מותקפות נמרצות על ידי קבוצות דתיות קיצוניות, דוגמת הארגון יד לאחים. אך הם עצמם, למעשה, בדרך כלל מסתמכים אך ורק על פרשנות הכתובים ולא על המקור עצמו, דהיינו, ספר התורה כפי שנתגלה למשה בהר סיני.

בואו נעיין במספר הערות לגבי שמירת שבת שנכתבו על ידי ר 'גוטליב פישר,החסיד האדוק והסנגור המסור של יהדות המסורתית בגרמניה בשלהי המאה ה-19.

"היגיון אנושי גרידא לא היה יכול לגזור עונש "כרת" (ניתוק מעם ישראל, או איבוד החלק בעולם הבא, או השמדת צאצאים), או סקילה, לכל מי שכותב שתי אותיות ביום השבת, או נושא חפץ שמשקלו קל כנוצה למרחק של ארבע אמות ברשות הרבים (במקום הציבורי). ללא מסורת שמקורה בהשראה אלוקית, האינטליגנציה האנושית הייתה נוטה לחשוב כי רק פעילות פיזית קשה ומייגעת כגון נשיאת סלעים וחטיבת עצים או כל מלאכה קשה אחרת יכולה להיחשב כמלאכה האסורה בשבת."

לכן, המסורת חייבת להיות נכונה, שכן האינטליגנציה האנושית לעולם לא הייתה מסוגלת להמציא חוקים כל-כך בלתי הגיוניים…

#### בתורה שבע"פ ישנם פערים משמעותיים בפרשנותה של הטקסטים של התורה שבכתב, כי רוב המסורות נתהוו ונכתבו מאות שנים לאחר מתן תורה בהר סיני.

היהודים האורתודוקסים פשוטו כמשמעו מאמינים כי לאדם סופר על גדולתו של הרבי עקיבא! וצאצאי נוח לאחר המבול עסקו בלימוד פרשנות חז"ל. "מהו פירוש המילה "בבל" בסיפור מגדל בבל? – ר' יוחנן ענה שפירוש המילה מצוי בכך שלימודי התורה, המשנה והתלמוד התערבבו והתמזגו יחדיו. (b. Sanh 25a)

אולם, כידוע לנו, בעת מגדל בבל הכתובים היו יכולים להכיל רק את עשרת הפרקים הראשונים של ספר בראשית. האירועים העתידיים טרם התרחשו. אברהם אבינו טרם נולד. משה ייוולד רק בעוד כ-600 שנה. ורק בעוד 700 שנה יופיע הרב הראשון בהיסטוריה היהודית. על איזו משנה ותלמוד אפשר לדבר בתקופה הקדומה הזו? גם אם נניח שהם התגלו בהר סיני שבע מאות שנים מאוחר יותר, כיצד היה ניתן להעביר את המסורות הללו אחורנית בזמן, ממשה לאנשי מגדל בבל? וגם נשאלת השאלה מי בקרב הדור החוטא הזה אשר מרד באלוהים היה מסוגל ללמוד פרשנות לתורה בטרם ניתנה התורה? המאמץ המאולץ הזה להכניס את הפרשנות המאוחרת לתקופת ספר בראשית אינו הגיוני כמובן, אך הוא, ככל הנראה, משרת היטב את מטרתו – למשוך את תשומת ליבם של בני ישראל לתורת הרבנים, גם אם הדבר מסיח את דעתם מלימוד ספר התורה המקורי אשר משה אכן קיבל אותו מאת אלוהים בהר סיני.

כפי שראינו, תיאורי התלמוד מסוימים עומדים בניגוד מוחלט לתמונה המצטיירת בכתובים. המסורות נכתבו מאות שנים לאחר מתן תורה בהר סיני. זוהי הסיבה לכך שישנם פערים כה רבים ובעלי משמעות כבדת משקל וחילוקי דעות אינסופיים בכל אשר נוגע להבנת חוקי התורה. על-פי המסורת, למשל, יהושע פשוט שכח מאות הלכות של התורה שבע"פ והיו לו ספקות בנוגע למאות הלכות אחרות! הר' צבי למפאל מצוטט את הפרשנות הזו מהתלמוד ומוסיף את דעתו שמספר רב של ההלכות אכן אבדו בשל ההלם על מות משה. 3,000 הלכות נשכחו בתקופה שבני ישראל התאבלו על מותו. בהמשך, התלמוד טוען כי מספר כה רב של ההלכות אבדו ונשכחו שגם דרך תחקיר ייסודי ומעמיק וניתוח משפטי חד לא ניתן לשחזרן, ובכך דעת הרוב קובעת.

חשוב לציין כאן שהתלמוד גם קובע שבין החוקים שנשכחו בתקופת האבל על משה, אחד מהם היה למעשה הלכה למשה מסיני, החוק שכביכול ניתן למשה בהר סיני. פירוש הדבר שהחוק הזה לא היה מבוסס על טקסט התורה שבכתב וכתוצאה מכך לא ניתן לשחזר אותו על סמך הטקסט הכתוב שנמצא בידינו. והשאלה המתבקשת היא: ברגע שחוק כזה אבד, איך ניתן לשחזר אותו? הרי לא ניתן לעשות זאת בהתבסס על ספר התורה שבכתב ולא על סמך היגיון האנושי כמובן, הרי החוק הזה ניתן בהשראה אלוהית ולא הומצא באמצעות השכל האנושי. זה בדיוק מה שגורם להבדלים וחילוקי דעות כה רבים בפרשנות של הדברים הבסיסיים ביותר בתורה שבע"פ.

לדוגמה, קיימות שלוש פרשנויות שונות לגבי איך בדיוק הכהן היה אמור לשחוט עופות לעולה. מדוע? המסקנה המתבקשת שלא הייתה קיימת שרשרת רצופה של מסורת שהסבירה את משמעות המילה "מלק" (לצבוט, לחתוך חלק מהגוף, להתיז ראש של עוף בציפורן וכו') בספר ויקרא א 15-14. ככל הנראה, לא הייתה דרך מסוימת שבה אלוהים ציווה על בני ישראל לשחוט עוף לקורבן, אולם מסורות התפתחו מאות שנים מאוחר יותר ולכן טבעי הוא שהיו הן שונות בקרב קהילות יהודיות מגוונות.

מסתבר שהפוסקים הסכימו לכאורה על פרטים מדוקדקים של ל"ט אבות מלאכה (סוגי המלאכות האסורות בשבת לפי ההלכה) אשר לאמתו של דבר יצירה מאוחרת של הרבנים ומקורם אינו בימי משה. אולם הם לא הסכימו על איך להקריב עוף לקורבן עולה שהייתה מצוות תורה אשר אכן ניתנה למשה (ויקרא א 15-14). מה זה אומר? עובדה היא שהחכמים שחיברו את התלמוד יכלו להסכים אחד עם השני בנוגע לפרטים קטנטנים ביותר של המסורות כגון צורת הקשר שבתפילין, או איסור של אכילת אוכל בגודל של תמר ביום כיפור, או החוק שפוסל מקווה טהרה אם אפילו שערה אחת מפרידה בין עור הנטבל לבין המים. למרות זאת, יש מחלוקות רבות על הדברים מאוד חשובים כמו, למשל, משמעות של עונש "כרת"/נכרתה הנפש, העונש החמור ביותר שמוזכר בתורה. (ברא' יז 14, במדבר יב 15, לא 14, ויקרא יח 29).

נשאלת השאלה איך זה שהרבנים מסכימים באופן עקרוני על חוקים של התורה שבע"פ שאין לה יסוד ישיר בתורה שבכתב, ובו-בזמן הייתה ביניהם מחלוקת רצינית על מצוות ומושגים חשובים ביותר של התורה שבכתב? מסתבר שזוהי תופעה שכיחה. למעשה, מן המילה הראשונה בתנ"ך ועד לסוף חמשת חומשי תורה בפירושים המסורתיים מימי הביניים אשר התבססו במידה רבה על התובנות של הדורות הקודמים, ישנם הבדלים וניגודים רבים באשר לפרשנות מילים, ביטויים ומשפטים שלמים, שלא לדבר על משמעות ויישום של מצוות רבות.

לעומת זאת, הפרשנים לרוב נוטים להסכים כמעט על כל מסורות שבע"פ אשר לא נכתבו בספרי התנ"ך. אין פלא שככל שהמסורת מאוחרת יותר הם מבינים אותה טוב יותר, הרי הם בעצמם המציאו את המסורות הללו ולכן הם מכירים אותן בעל פה. אך ככל שהטקסט קדום יותר כך גם הפרשנים צריכים להתאמץ ביתר שאת על מנת לנסות ולנחש את משמעותו המקורית. ומובן מאליו הוא שפרשנים שונים אינם יכולים תמיד להגיע להסכמה הדדית כאשר הם מנסים לקשור את מסורותיהם בחזרה לתנ"ך משום שהמסורות שהם המציאו מקורן לא בתנ"ך אלא בחוכמה והגיון אנושיים.

הגיוני לחשוב שהסיבה לכך שלרבני התלמוד וליורשיהם היו פרשנויות שונות של התורה היא העובדה הפשוטה שמשה מעולם לא מסר את הפרשנות לדורות הבאים, אלא סביר להניח, שהמסורות והפרשנויות החלו לקרום עור וגידים בתקופה מאוחרת יותר ואז, ככל הנראה, נוצרה גם המסורת להעביר אותן בעל פה במקום להעלות על הכתב.

מה היית אומר אם היית פוגש כמה אנשים מבוגרים שטענו שהם בני חמש מאות שנה? אין ספק שהיית די סקפטי באשר לגילם האמיתי. ומה היית חושב אילו חקרת אותם על אירועים היסטוריים שונים והזיכרון שלהם היה הרבה יותר טוב כשהם סיפרו על האירועים שהתרחשו לפני חמישים שנה והם עדיין זכרו די טוב את האירועים שהתרחשו לפני שבעים וחמש שנה, אבל לא יכלו להסכים אחד עם השני בנוגע לאירועים שהתרחשו לפני שלוש מאות שנה בטענה שהם פשוט שכחו דברים ישנים יותר? בוודאי שהיה ברור לך שהאנשים האלה אינם בני חמש מאות שנה. מעניין הוא שהטענות של הרבנים על התורה שבע"פ נשמעות די דומה.

ולסיכום, חשוב לרגע מדוע אלוהים יטריח עצמו לכתוב את מלאכת המשכן ואילו הלכות יסוד כמו קביעת לוח שנה, הלכות שבת, נידה וכשרות יזניח אותם למסלול רעוע של מסירה על-פה?

#### העובדה שבסופו של דבר, בסביבות שנת 200 לספה"נ היה צורך להעלות על הכתב מסורות שבע"פ, מוכיחה שלא הייתה קיימת מסורת לא כתובה אשר נמסרה בעל פה ממשה לרבנים במשך יותר 1500 שנה.

לכל ספרות יש מניעים לכתיבתה, ולספרות דתית – על אחת כמה וכמה. ואכן, חוקרי התורה שבע"פ חיפשו ומצאו נימוקים שונים לכתיבת המשנה והתלמוד. התירוץ השכיח לכתיבת התורה שבע"פ הוא שהיא לא תשתכח, אך ספק רב אם בכוחו של נימוק זה לבאר מדוע בתקופה אחת נחשבה כתיבת תורה זו לאיסור, ומדוע בתקופה מאוחרת יותר התירו החכמים את כתיבת דבריהם.

אנו יודעים כי במאות הראשונות של הספירה הנוכחית הכרחי היה לעלות על הכתב כל תורה שבע"פ, מכמה וכמה סיבות. אך הרעיון של התורה שבע"פ שנכתבת הוא, כמובן, מהווה במידה מסוימת סתירה במהותו שלו. הנימוקים שהועלו לכתיבת התורה שבע"פ כללו, למשל, קשיים לנהל אורח חיים יהודיים על-פי ההלכה, נדודים בגולה, כמות הולכת וגדלה של החומר שהולך ומצטבר וכד'. אז נשאלת השאלה מה קרה לכל החומר שהיה קיים לכאורה רק בזיכרונם של החכמים מימי משה ועד ימי עזרא, התקופה שבה עם ישראל הוגלה מארצו פעמיים, התקופה אשר גם התאפיינה בכפירה הדתית-לאומית? מדוע לא הועלתה התורה שבע"פ על הכתב כבר בתקופה הזו? מדוע לא היה בישראל הקדומה ספר התלמוד או שולחן ארוך?

אחת הסברות המוצעות על ידי הרבנים היא הנימוק שלא היה צורך לכתוב את ההלכות בתקופת התנ"ך מכיוון שאנשים היו קרובים יותר להתגלות המקורית בהר סיני, ולכן יותר קרובים לאלוהים. אבל הטקסט של הכתובים מפריך את הטענה הזו לחלוטין ובנוסף אף מתאר תקופות ארוכות של כפירה דתית וחוסר ציות מוחלט אפילו למצוות שהיו כתובות. גם הכוהנים שהיו מופקדים באופן ספציפי על שמירת התורה ונקראו ללמד את העם להקפיד על הכתוב ולציית למצוות, הם בעצמם לעיתים מתוארים בתנ"ך כאינם יודעים תורה שלא עמדו בקיום מצוות בסיסיות ביותר.

וְגַם-אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ, וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ: כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן-הַיַּיִן, תָּעוּ מִן-הַשֵּׁכָר, שָׁגוּ בָּרֹאֶה, פָּקוּ פְּלִילִיָּה. (ישע' כח 7).

הַכֹּהֲנִים, לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהוָה, וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי, וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי; וְהַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל, וְאַחֲרֵי לֹא-יוֹעִלוּ הָלָכוּ. (ירמ' ב 8).

מֵחַטֹּאות נְבִיאֶיהָ, עֲוונֹת כֹּהֲנֶיהָ: הַשֹּׁפְכִים בְּקִרְבָּהּ, דַּם צַדִּיקִים. (איכה ד 13).

כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי–בֵּין-קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין-הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ; וּמִשַּׁבְּתוֹתַי הֶעְלִימוּ עֵינֵיהֶם, וָאֵחַל בְּתוֹכָם. (יחז' כב 26).

והרשימה עוד ארוכה… מסתבר שחז"ל נוטים לתאר את תקופת התנ"ך והמנהיגים הרוחניים של העם באותה עת בצורה שונה באופן בולט ודרמטי מהתמונה המצטיירת בתנ"ך. בתלמוד כתוב שאנשים חיו על-פי התורה באופן מפליא וכולם בעלי הבנה עמוקה של כל החוקים וההלכות – עד לפרטיהם הקטנים ביותר – כך שלא היה להם שום קושי להעביר אותם בעל פה על כל פרטיהם בלי שום צורך לכתוב אותם.

העובדה שחלק כה גדול מהאמונה היהודית מתבסס על תורה ש"בעל פה" הוא מהנקודות החלשות ביותר שלה. מחקרים שנעשו בזמננו מוכיחים כי מסר שמועבר בע"פ סופו להשתבש, וזאת בפרקי זמן קצרים בהרבה ממאות השנים עליהן מדובר במסורת היהודית. למען האמת, חוץ מגרעין נוקשה של מצוות מרכזיות ואירועים היסטוריים משמעותיים, ניתן להניח שבמשך השנים רוב הדברים השתבשו במידה ניכרת.

זאת ועוד, אפילו החומר הכתוב כמו ספרי התנ"ך סבלו לפעמיים שיבושים מועטים כתוצאה מהעתקות חוזרות ונשנות. אפשר להניח שבתורה שבעל פה המצב הרבה יותר גרוע.

במציאות התורה שבע"פ לא נכתבה בימי משה משום שהיא פשוט לא הייתה קיימת בימים ההם. ברגע שהיא החלה להתהוות כמה מאות שנים מאוחר יותר, הורגש גם הצורך להעלות אותה על הכתב כי תכניה הלכו והתרחבו והיה ברור שאי אפשר לשמור על כל המידע העצום הזה בלי לכתוב אותו. אם כן, הדבר הזה רק מצביע על כך שלא ייתכן שהייתה קיימת מסורת שבע"פ עם כמויות חומר כה עצומות אשר השתמרה היטב על ידי עם ישראל במשך יותר מאלף שנה בלי שהיה להם צורך להעלות אותה על הכתב.

אלוהים כרת את בריתו עם ישראל על בסיס דברו שנכתב בתורה, לא על בסיס התורה שבע"פ, ולכן הוא הקים נביאים לדבר אל בני עמו כאשר סטו מהדרך ונזקקו לתוכחה והתערבות אלוהים בחייהם על מנת לחזור בתשובה. אך המסורת של העם שלנו גם טעה ומעדה בדרך. על כן, אלוהים שלח את המשיח לעולם הזה על מנת שהוא יראה לנו דרך טובה ונכונה יותר. כשנלך בדרך שהוא הראה לנו נוכל להבין את דברו הכתוב ולחיות על-פיו בכוח של רוח הקודש, על-פי הדוגמה שהמשיח נתן לנו, ללא צורך בקריאה בתלמוד וקיום הלכות רבות שהומצאו על ידי בני אדם, יהיו הן עמוקות וחכמות אשר יהיו.

אפילו צורתו הסופית של החלק המרכזי של התורה שבעל פה, התלמוד הבבלי, לא הושלמה והוא השתמר רק בחלקו, עם אלפי שאלות לא פתורות ונושאים מעוררי תמיהה באשר למהות חוקים רבים ומשמעות ספרות השו"ת בכלל. האם כך אלוהים עזב את עמנו? ודאי שלא. במקום זאת, הוא נתן לנו את דברו הקדוש והבלתי משתנה המהווה נר לרגלינו ואור לדרכינו, והוא נתן לנו את משיחו ורוח הקודש שלו כדי להדריך אותנו אל כל האמת.

בהחלט ניתן להעריך דברים רבים מן המסורות שהשתמרו בספרות חז"ל ולמצוא בהן חוכמה רבה, מנהגים מעניינים, פולקלור, תובנות ופנינים רוחניות, פרשנויות חכמות. עם זאת אין שום סיבה להאמין שאלוהים נתן תורה שבע"פ למשה בהר סיני ושרק באמצעותה נוכל לפרש את הטקסים של התורה הכתובה. זה הזמן לפנות את כל שמות ליבנו אל דברו האמיתי של אלוהים אשר יש בו ערך שלא יסולא בפז ואשר לעומתו כל המילים והמסורות של בני אדם מתגמדים לעין שיעור. דברו של אלוהים מהווה בסיס איתן לכל מי שמשתוקק לדעת את אלוהים ולהשתחוות לו ברוח ובאמת.

---

\[1\] בבלי, ברכות ל"ה, ע"ב; נזיר נ', ע"א; קידושין נ"ב, ע"ב.
\[2\] בבלי, קידושין ס"ו, ע"א.
\[3\] ירושלמי, פיאה י"ג, פרק ב', הלכה ד'.
\[4\] שם.
\[5\] זוהי אפוא פרפרזה שלי, רק לשם אילוסטרציה.
\[6\] בבלי, גיטין ס', ע"ב (גם זאת על סמך פסוק כ"ז בשמות פרק ל"ד).
\[7\] בבלי, בבא מציעא לג, ע"א. (במילים אחרות: בניגוד למשנה ולגמרא, לימוד המקרא אינו טומן בחובו כל ערך).
\[8\] בהתאם לפתגם התלמודי: "סרס המקרא ודרשהו" (בבלי, בבא בתרא קי"ט, ע"ב).
\[9\] כנראה שהרבנים לא התלוצצו כאשר ניבאו כי "עתידה תורה שתשתכח מישראל…" (בבלי, שבת קל"ח, ע"ב).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** תשובה לרב

**תגיות:** סרטוני וידיאו מיהודים משיחיים אודות ישוע והברית החדשה

---

### ["תורה שבעל-פה" - אבל איזה מהן?](https://igod.co.il/answer-rabbi/oral-torah-which/)

**Published:** ינואר 22, 2017
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> ההלכה הרבנית טוענת כי אלוהים העניק למשה בנוסף לתורה שבכתב, גם תורה שהיא בעל-פה, מבארת בצורה מושלמת ואלוהית את זאת שבכתב. הבעיה היא, שבתוך אותה "תורה שבעל-פה" (תלמוד וכו') אין הסכמות על נושאים מרכזיים! שהרי זאת כהוכחה לכך שמקורה לא באלוהים.

כבר בתחילת דרכה של הרבנות, החלו מכרסמים אותה מחלוקות ופילוגים אשר עתים נדמה כי תהום פעורה ביניהם. על ההשלכות של המחלוקות בין תלמידי הלל לתלמידי שמאי, כתוב בתלמוד: "תנא ר' יהושע אונייא: תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל. תני ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים".[\[1\]](/#_ftn1) בסיפא של המאמר מובאות דוגמאות לחילוקי הדעות ההלכתיים בקרב חז"ל.

ההלכה הרבנית ולמעשה, ספרות חז"ל כולה, הושפעה רבות מהפילוסופיה האפלטונית והאריסטוטלית ולכן אין להתפלא על ריבוי הסתירות, המחלוקות והפלפולים בה.[\[2\]](/#_ftn2) המפגש העיקרי והמשפיע ביותר בין היהדות הרבנית לפילוסופיה היוונית התקיים באלכסנדריה שבמצרים ושם נתהוו התנאים שהכשירו את הקרקע לאופי פעולתם של חכמי בבל.[\[3\]](/#_ftn3) שיטת ה"שקלא וטריא" (משא ומתן של תן וקח) המאפיינת את התלמוד מכירה בכך שחיפוש האמת אינו מונולוג ואינו דומה לוויכוח המכוון להכרעה, במקום להשיג הסכמה, מטרת הפלפול איננה אלא להרחיב את הידע על ידי ריבוי האפשרויות.[\[4\]](/#_ftn4) שיטה זו דומה אפוא להפליא לפילוסופיה הסכולאסטית, העוזקת בפלפול ובשקלא וטריא מופשטים.[\[5\]](/#_ftn5) במאה הראשונה לסה"נ ייסד רבן גמליאל בית ספר בביתו ולפי עדותו של רבן שמעון בן גמליאל בנו, ביקרו בבית ספר זה לא פחות מאלף ילדים, "חמש מאות למדו תורה, חמש מאות למדו חכמה יונית" (בבלי סוטה מט, ב; בבא קמא פג, א).[\[6\]](/#_ftn6)

אין תמה אפוא, מדוע לימוד הגמרא בישיבות מתאפיין בסגנון שאלות ותשובות ולפעמים גם בוויכוחים סוערים בין הלומדים.[\[7\]](/#_ftn7) בתלמוד נאמר כי "בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת" אלו אותם "תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין" (בבלי, חגיגה ג' ע"א). רמת הפלפול והתפלספות הגיעה לגובה כזה, שהתלמוד מעיד כי הרבנים לא היו "מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מהתורה".[\[8\]](/#_ftn8)

ידוע לכל כי הדת הרבנית נחלקת לזרמים שונים (אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים) ופלג הדתי נחלק לתת-זרמים רבים אחרים (חרדים, בני-עקיבא, חרד"לים, מקובלים, ש"ס וכו'). בתוך כך, הזרם החרדי נחלק אף הוא לעשרות, אם לא מאות, פלגים, חצרות וחסידויות שונים אשר חלוקים בינם לבין עצמם בנושאים הלכתיים, תרבותיים וחברתיים.

די לציין נושאים כגון: גיוס לצבא, אופן הלבוש, פאות או מטפחת, כשרות בחג הפסח, יחס למודרנה ועוד, על-מנת לעמוד על חילוקי הדעות התהומיים המפלגים את כת ההלכה הרבנית. דומה כי הציווי החז"לי "עשה לך רב וקנה לך חבר" (מסכת אבות א'), הגיע לנקודת שיא כזו בה מספר הרבנים מעיד על מספר הזרמים והפלגים בקרב כת ההלכה.

הרבנים טוענים כי משה קיבל את התושב"ע[\[9\]](/#_ftn9) בהר סיני, יחד עם התורה שבכתב;[\[10\]](/#_ftn10) ולא זו בלבד, אלא אפילו מה שעתיד לומר תלמיד חכם לומר, לחדש, להורות ולשאול (כן, גם לשאול!!!) לפני רבו, כבר נאמר למשה בסיני.[\[11\]](/#_ftn11) אלה אמירות יומרניות במיוחד לאור המחלוקות האין-סופיות המאפיינות את ההלכה הרבנית כבר מרגע יווסדה.[\[12\]](/#_ftn12) מהתלמוד עולה כי עוד מראשיתה של ההלכה, רבו המחלוקות בין חז"ל עד כי נעשתה "תורה כשתי תורות".[\[13\]](/#_ftn13) הנה, כפי שהבטחנו ברישא, מספר דוגמאות לכך:

- **א.** מחלוקת בין ר' גמליאל לר' יהושע: האם ייתכן שייראה הירח החדש לילה אחד, ולמחרת לא ייראה (משנה, ראש השנה ב')? ר' גמליאל סבר כי הדבר אפשרי; ר' יהושע טען ההפך.
- **ב.** חוסר הסכמה בשאלת הכללתו של תלמיד חכם בסוגיית דין בכור אסור בהנאה עד שייפול בו מום. ר' יהושע סבר כי אין הגזירה חלה על תלמיד חכם. ר' גמליאל טען ההפך (בבלי, בכורות ל"ו ע"א).
- **ג.** מחלוקת בשאלה האם תפילת ערבית בחזקת רשות היא או בחזקת חובה? ר' גמליאל טען: חובה! ר' יהושע סבר: רשות (בבלי, ברכות כ"ז ע"ב).
- **ד.** בתלמוד הבבלי (שבת קכ"ב ע"ב) נאמר: "נוטל אדם קורנס לפצע בו את האגוזין". החכמים נחלקו האם ה"קורנס" מהווה כלי שמלאכתו לאיסור או להיתר ולא הגיעו להסכמה, אלא עמדה המחלוקת בסימן תיקו.[\[14\]](/#_ftn14)
- **ה.** האמוראים נחלקו בשאלה האם השליח יכול להיות עד על מעשה שליחותו. רב טען: שליח נעשה עד; ר' שילא קבע: אין שליח נעשה עד (בבלי, קידושין מ"ג ע"א).
- **ו.** במסכת סנהדרין כ"ז ע"א נחלקו החכמים בשאלה האם יש לפסול עדות רק כאשר קיים חשש שמהימנותה פגומה; או שמא פסול-עדות מהווה סטטוס חברתי ולכן אפילו רשע, שאין לו מניע שקר, ייפסל לעדות.
- **ז.** מחלוקת ביחס לתפילת ערבית: "רַבָּנָן אָמְרֵי… תְּפִלַּת הָעֶרֶב, אֵין לָהּ קֶבַע. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא: אֲפִלּוּ תְּפִלַּת הָעֶרֶב יֵשׁ לָהּ קֶבַע" (בראשית רבה ס"ח).
- **ח.** מחלוקת העוסקת בהלכות קריאת שמע: "קרא ולא דיקדק באותותיה, רבי יוסי אומר: יצא; רבי יהודה אומר: לא יצא" (משנה, ברכות ב'). דהיינו, ר' יהודה פסל קריאה שלא נעשתה בדקדוק ולעומת זאת, ר' יוסי הכשירה.[\[15\]](/#_ftn15)
- **ט.** בקיצור שולחן-ערוך כתוב: "בעניין הנחת תפילין בחול המועד, יש מחלוקת הפוסקים וחילוקי מנהגים. יש מקומות שאוחזין כדעת הפוסקים שלא להניחן, ויש מקומות נוהגין כדעת הפוסקים להניחן" (סימן י', סעיף כ"ה).
- **י.** בספר **במדבר** י"ח 16 נקבע כי אין לערוך את טקס פדיון הבן אלא לאחר שמלאו לבן 30 יום מעת לידתו. למרות זאת, מתעד התלמוד את מחלוקת האמוראים בעניין: "רב[\[16\]](/#_ftn16) אמר: בנו פדוי; ושמואל אמר: אין בנו פדוי" (**בבלי**, **בכורות** י"ב ע"ב). וכך, "בימי רבא נראה שנתקבלה הדעה שהפודה לפני הזמן, בנו פדוי".[\[17\]](/#_ftn17) דהיינו, חז"ל לא סתרו את התורה לבדה כי-אם גם את עצמם.
- **יא.** ב**משנה** נטען: "אל תעש תפילתך קבע, אלא תחנונים לפני המקום ברוך הוא" (**מסכת אבות** ב'). בתלמוד הסבירו את המונח "תפילתך קבע" באופן הזה: "כל שאינו יכול לחדש בה דבר" (**בבלי**, **ברכות** כ"ט ע"ב). דהיינו, לפי האמוראים "ההתנגדות היא בעיקר לניסוח קבוע של התפילה, והדרישה מן המתפלל היא "לחדש בה דבר", או לפחות להיות מסוגל לחדש דבר כלשהו בכל תפילה".[\[18\]](/#_ftn18) ברם **ההלכה הרבנית** טופחת על פניה של המשנה וסותרת אותה לגמרי, שהרי ע"פ ההלכה חובה להתפלל מנוסח קבוע (הסידור), בזמנים קבועים (שחרית, מנחה, ערבית), במקום קבוע (בית הכנסת) ובמניין שאינו פחות מעשרה איש.[\[19\]](/#_ftn19)
- **יב.** בהקדמה לספרו "משנה תורה" עורך **הרמב"ם** רשימה מסודרת ומחושבת של תרי"ג מצוות התורה: 248 מצוות "עשה" ו- 365 מצוות "לא-תעשה". למרות הסדר והמחשבה הרבים שהשקיע הרמב"ם, חלק עליו **הרמב"ן** וטען כי רשימתו לוקה בחסר בגין השמטתן של מספר מצוות עשה. וכך מסביר הרב אהרן ליכטנשטיין: "לגבי ברכות התורה נחלקו ראשונים. בין הסוברים כי חובתן מדאורייתא, המפורסם הנו ללא ספק הרמב"ן, אשר בבואו להציג רשימת מצוות עשה אשר, לדעתו, שגה הרמב"ם בהשמטתן, קבע: "שנצטוינו להודות לשמו יתברך בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו…".[\[20\]](/#_ftn20)
- **יג.** ב**תלמוד הבבלי** (**תענית** ט' ע"ב) מתוארת מחלוקת בין ר' אליעזר לר' יהושע; **ר' אליעזר** טען כי מקור הגשמים הוא מן העננים אשר עולים ממי האוקיינוס: "כל העולם כולו ממימי אוקיינוס הוא שותה"; **ר' יהושע** התנגד וסבר כי העבים אמנם עולים מן הים, אלא "שהעננים מתגברים ועולים לרקיע ופותחין פיהן כנוד ומקבלין מי מטר". כלומר: לדידו, עולים העננים ריקים כחבית ומתמלאים בשמים מהמים העליונים.
- **יד.** ב**תלמוד הבבלי** (**ראש השנה** י"א ע"א) נחלקו החכמים בעניין מועד בריאת העולם; ר' אליעזר טען כי בחודש "תשרי נברא העולם"; ר' יהושע טען "שבניסן נברא העולם". מעניין כי מסקנותיהם נמצאו הפוכות למרות ששניהם התבססו על תיאור בריאת הצמחייה מבראשית א' 11-12.
- **טו.** ב**בבלי** (**קידושין** ל"ו ע"א)[\[21\]](/#_ftn21) נחלקו התנאים בשאלה האם הזיקה של ישראל לאלהים תלויה בהתנהגותם;[\[22\]](/#_ftn22) ר' יהודה טען: "בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם, קרויים בנים; \[אם\] אין אתם נוהגים מנהג בנים, אין אתם קרויים בנים", ר' מאיר סבר אחרת: "בין כך ובין כך אתם קרויים בנים".

[\[1\]](/#_ftnref1) ירושלמי, שבת, דף ט,א פרק א הלכה ד גמרא.

[\[2\]](/#_ftnref2) פרופ' אלכסנדר אבן-חן, עקדת יצחק: בפרשנות המיסטית והפילוסופית של המקרא, 2006: 55.

[\[3\]](/#_ftnref3) פרופ' אליעזר שביד, הפילוסופים הגדולים שלנו: הפילוסופיה היהודית בימי הביניים, 2009: 12.

[\[4\]](/#_ftnref4) הרב סטיבן גרינברג, עם אלוהים ועם אנשים: הומוסקסואליות במסורת היהודית, 2013: 205.

[\[5\]](/#_ftnref5) מאמר של פרופ' שלמה אבינרי, בתוך: ד"ר יהושע ויינשטיין (עורך), אי-ציות ודמוקרטיה, 1998: 167.

[\[6\]](/#_ftnref6) פרופ' משה אברבך, החינוך היהודי בתקופת המשנה והתלמוד, 2008: 28.

[\[7\]](/#_ftnref7) פרופ' משה אברבך, החינוך היהודי בתקופת המשנה והתלמוד, 2008: 130.

[\[8\]](/#_ftnref8) בבלי, סנהדרין י"ז ע"א (ראו גם: ד"ר חנן גפני, 'פשוטה של משנה': עיונים בחקר ספרות חז"ל בעת החדשה, 2011: 134)

[\[9\]](/#_ftnref9) לרבות המשנה, התלמוד והאגדה (ציטוט בדבריו של המבי"ט, בתוך: יעקב אלבוים, "להבין דברי חכמים: מבחר דברי מבוא לאגדה ולמדרש משל חכמי ימי הביניים", 2000: 28).

[\[10\]](/#_ftnref10) ככתוב ב בבלי, שבת ל"א ע"א.

[\[11\]](/#_ftnref11) תלמוד ירושלמי, פיאה דף יג,א פרק ב הלכה ד גמרא; ויקרא רבה כ"ב; קהלת רבה ה'; שמות רבה מ"ז.

[\[12\]](/#_ftnref12) פרופ' משה אברבך, החינוך היהודי בתקופת המשנה והתלמוד, 2008: 130.

[\[13\]](/#_ftnref13) בבלי, סוטה מ"ז ע"ב.

[\[14\]](/#_ftnref14) "תיקו" (או: "תקו") הוא מונח תלמודי המצביע על חוסר הכרעה בסוגיה הלכתית. ראו לעניין זה את ספרו של הרב רונן נויבירט, "לגעת בזמן: החגים כחוויה בעולם המדרש", 2016: 218; וכמו-כן, את מאמרו של הרב יהודה פרומן באתר "דעת", בלינק: 

[\[15\]](/#_ftnref15) ראו פירוט לכך בספרו של ד"ר חנן גפני, 'פשוטה של משנה': עיונים בחקר ספרות חז"ל בעת החדשה, 2011: 98.

[\[16\]](/#_ftnref16) כינויו של ר' אבא אריכא שהיה מחשובי אמוראי בבל (במאה ה- 3 בקירוב).

[\[17\]](/#_ftnref17) פרופ' ניסן רובין, "ראשית החיים", 2005: 129.

[\[18\]](/#_ftnref18) פרופ' חננאל מאק, תפילה ותפילות, 2008: 12.

[\[19\]](/#_ftnref19) בבלי, ברכות ו' ע"א-ב; הרמב"ם, משנה תורה, הלכות תפילה א'; ראו עוד בספרו של פרופ' חננאל מאק, 2008: 14, 54, 112; ובספרם של מ. לורברבוים, מ. וולצר, נ. זהר וי. לורברבוים, "המסורת הפוליטית היהודית" – כרך א: סמכות, 2007: 258.

[\[20\]](/#_ftnref20) בתוך: פרופ' אמנון בזק (עורך), "על דרך האבות: שלושים שנה למכללת יעקב הרצוג – קובץ מאמרים בנושאי תורה וחינוך", 2001: 16.

[\[21\]](/#_ftnref21) ראו גם בבבלי, יומא נ"ז ע"ב.

[\[22\]](/#_ftnref22) הרב אהרן ליכטנשטיין, בתוך: פרופ' אמנון בזק, "על דרך האבות: שלושים שנה למכללת יעקב הרצוג – קובץ מאמרים בנושאי תורה וחינוך", 2001: 26.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** תשובה לרב

---

### [איך אפשר להבין את מצוות התורה שבכתב ללא "תורה שבעל-פה" שתבאר? (הלכות נידה, שחיטה, שבת, סוכות וכו')](https://igod.co.il/answer-rabbi/understanding-scripture-without-oral-torah/)

**Published:** מרץ 29, 2017
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

זהו מאמר 3 מתוך 3 על התורה שבעל-פה:
מאמר (1\\3): [המיתוס שבעל-פה.](https://igod.co.il/%d7%9e%d7%93%d7%a2-%d7%90%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94/%d7%94%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%94/)מאמר (2\\3): [10 הפרכות לתורה שבעל-פה](https://igod.co.il/%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%94-10-%d7%a1%d7%99%d7%91%d7%95%d7%aa/).
מאמר (3\\3): [הכשל שבעל-פה](https://igod.co.il/%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%90%d7%a4%d7%a9%d7%a8-%d7%9c%d7%94%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%90%d7%aa-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%9c%d7%9c%d7%90-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94/).

---

למאמר תגובה להרצאתו של הרב יוסי מזרחי: [הכשל של הרב יוסי מזרחי](https://igod.co.il/%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/%d7%94%d7%9b%d7%a9%d7%9c-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%a8%d7%91-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%99-%d7%9e%d7%96%d7%a8%d7%97%d7%99/)

---

אחת מהטענות העיקריות של רבנים בעד התורה שבע"פ היא שלא ניתן להבין את מצוות התורה שבכתב ללא התורה שבע"פ, ולא הגיוני שאלוהים נתן תורה ללא פירוש.

אבל אדם שטוען שלא ניתן להבין את התורה, סותר את אלוהים, אלוהים בעצמו אמר בתורה משהו אחר, הוא אמר ש: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ." (דברים פרק ל')

אלוהים העניק לנו שכל ישר כדי שבראש ובראשונה נוכל לחקור אותו ולגלות אותו. בפסוקים הללו אלוהים לא אומר שהמצוה אותה הוא מצווה אותנו היא כדי שנלך לרב או חכם אחר לשאול אותו, אלא, הוא אומר שהיא קרובה אלינו.

כמו כן, פעמיים בספר דברים (ד' 2, י"ג 1) מזהיר אותנו אלוהים שלא נוסיף ושלא נגרע ממצוותיו. לכן, גם אם מצוות אינן ברורות לנו לגמריי, עדיין אין בידינו הרשות להוסיף למצוות אלו הלכות, חוקים ותקנות אשר מלכתחילה אינן מצויות בתורה.
יש להם דוגמאות שחוזרת על עצמן באופן כרוני, לקחנו כמה מהן והכללנו במאמר הבא.

---

[**לרשימת 222 סתירות חדשות בין התלמוד לתנ"ך לחצו כאן!**](https://igod.co.il/%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%94%d7%99%d7%9d/101-%d7%a1%d7%aa%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%91%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%94-%d7%9c%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94/)

---

### מישהו באמת מקיים את מצוות התורה?

ראשית, עיון ברשימת מצוות התורה שבכתב – כפי שערך אותן הרמב"ם – מגלה כי למעשה, גם לצדיק הגמור ביותר אין סיכוי לקיימן כלשונן! מדוע? משום שאם בוחנים את רשימת מצוות ה"לא-תעשה" וה"עשה", מתגלה מציאות די עגומה: מתוך 613 המצוות, בימינו אין אפשרות לקיים לפחות 20% מהן. הכוונה, כמובן, למצוות הקשורות במשכן, בכהונה, בהקרבת עולות וזבחים, בהמלכת מלך ועוד. יתרה מכך, עיון ברשימת 248 מצוות ה"עשה" מגלה כי בלתי אפשרי לקיים לפחות כ- 106 מהן (קרי, 42%).

כל זאת לומר, גם אם נצא מתוך הנחה כי התושב"ע אמנם מפרשת את התורה שבכתב בצורה נכונה, עדיין אין כל דרך לקיים את מצוות תורת משה ועובדה כי חז"ל הודו בכך בעצמם! המסקנה מכך היא שעם התושב"ע או בלעדיה, אין בידינו לקיים את מצוות התורה שבכתב; לפיכך, אנו תלויים באחת משתי ברירות:
**אופציה 1:** לאמץ את תורת הברית החדשה של הרבנים (ברית התורה שבעל-פה)[\[4\]](https://igod.co.il/%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/%d7%aa%d7%95%d7%93%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%9b%d7%aa%d7%91-%d7%9c%d7%9c%d7%90-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%94/#_ftn4) ולדבוק בהלכותיה האינסופיות;
**אופציה 2:** לאמץ את הברית החדשה במשיח ישוע ולדבוק בתורתו.[\[5\]](https://igod.co.il/%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/%d7%aa%d7%95%d7%93%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%9b%d7%aa%d7%91-%d7%9c%d7%9c%d7%90-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%94/#_ftn5)

### "כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ"

> "יש פסוק בתורה שמדבר על קרבנות וכתוב שם "כאשר ציוויתיך" למרות שבכל התורה משה לא צווה בהליך הזה. האם זה לא מעיד על תורה שבעל פה?".

לא בכדי, נקרא ספר ויקרא גם "ספר הכוהנים" או "ספר הקורבנות" שהרי הוא גדוש בפסוקים המדברים על קורבנות. הביטוי "כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ" אינו מופיע בספר ויקרא (אלא בשמות כ"ג 15 ובדברים י"ב 21). עם-זאת, לומר "שבכל התורה משה לא ציווה בהליך זה", פשוט אינו נכון; בויקרא פרק ד', פרק ו', פרק ז' ופרק ח', כתוב בפירוש כי משה הורה לכוהנים לעשות כפי שציווה אותו ה'. בפרקים ח'-י' של ספר ויקרא, מופיע הביטוי "כַּאֲשֶׁר צִוָּה" כעשר פעמים ובנוסף לכך, ספר ויקרא כולו מלא בהפניות לכך שמשה עשה בדיוק כפי שציווה אותו ה' לעשות (ראו למשל, ויקרא ט"ז 34, כ"ד 23).

על כל פנים, צחוק הגורל הוא שדווקא הממסד הרבני והתושב"ע, שאמורים לפרש את התורה כך שנוכל לקיימה, הביאו לירידת ערך הכהונה ולהפיכתה ללא רלוונטית (ראו לדוגמא: אבות דרבי נתן, פרק רביעי, סימן ה'; תלמוד בבלי, ברכות ל"ב ע"ב; הרמב"ם, משנה תורה, הלכות תלמוד תורה פרק ג').

> "כתוב להרוג מחלל שבת. אם אין פירוש מה זה לחלל שבת אז איך נדע את מי להרוג?"

ובכן, בשמות ל"א 14 כתוב: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת". לא צריך להיות הפרשן הכי גדול בעולם כדי להבין כי הביטוי "מְחַלְלֶיהָ" בהקשר הזה, פירושו ההפך מהביטוי "וּשְׁמַרְתֶּם", המופיע בראשית הפסוק.

בכל אופן, השורש ח.ל.ל. מופיע בתורה פעמים רבות והביטוי "לחלל", פירושו להפר, לנאץ ולהפוך משהו קדוש לחול[\[6\]](https://igod.co.il/%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/%d7%aa%d7%95%d7%93%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%9b%d7%aa%d7%91-%d7%9c%d7%9c%d7%90-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%94/#_ftn6) (ראו לדוגמא: בראשית מ"ט 4; ויקרא י"ט 8, כ"א 99).

עם-זאת, למרות שהפירוש לביטוי "חלל" מובן וברור, ניתן לשאול כיצד אם-כן יש לשמור את השבת ולא לחללה? התשובה: כתבי הקודש לבדם אמורים להנחותינו ולהוות נר לרגלינו במקרים כאלו. עלינו להסתמך על דוגמאות מהמקרא ולא לברוח למחוזות רחוקים, בדמות התלמוד, אשר נכתב אלפי שנה לאחר מכן.

דוגמא אחת מהתורה לחילול השבת מופיעה בצורת איסור הבערת אש (שמות ל"ה 3); דוגמא נוספת מדברת על איסור הבישול וליקוט המזון בשבת (שמות ט"ז 23-30); ודוגמא אחרת ניתנת בנושא איסור ליקוט עצים בשבת (במדבר ט"ו 32). עלינו תמיד להסתמך על הכתוב ולא להתחכם או להיות צדיקים בעיני עצמנו (ראו קהלת ז' 16).

מן ההיבט המשיחי-תיאולוגי, כתבי הקודש מלמדים כי השבת התגשמה בישוע המשיח (מתי י"ב 8; אל העברים ד' 8-10) ולכן, המאמינים בו זוכים לעונג שבת מדי יום. עם-זאת, יש לזכור כי בתור תלמידיו של ישוע המשיח, אנו משתדלים ללכת בדרכו ולכן גם אנו, כמוהו לפנינו, מעניקים ליום השבת יחס יוצא דופן.

דבר שני, זה נכון כי בתורת משה נמצאות הוראות ודינים ברורים לגבי איסור המלאכה בשבת, אך יש לזכור כי התנ"ך אינו מתחיל ואינו מסתיים בחומש. לצערי, אנו, בני ישראל, הפרנו את ברית סיני מיד עם נתינתה וחזרנו והפרנו אותה שוב ושוב ושוב… לשמחתי, אלהים צפה זאת מראש והכריז, דרך הנביא ירמיהו, "כי הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־יְהוָה וְכָרַתִּי אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה׃ לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת־אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר־הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת־בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם, נְאֻם־יְהוָה" (פרק ל"א 31). תודה לאל, התגשמה ברית חדשה זו בישוע המשיח ולכן כעת, אנו תחת בריתו החדשה המשיח ותורתו. הברית החדשה איננה אלא המצאה יהודית של אלוהים; התגשמות נבואית אשר מטרתה לתת לנו, בראש ובראשונה, הזדמנות נוספת בתיקון היחסים השבורים שהיו לנו עם ה' מאז הפרת ברית סיני. אגב, מאז שהפרנו את ברית סיני, משמשת תורת משה ככתב אישום החושף את ערוות חטאנו ואמור לכוון אותנו אלי חסדו של אלוהים במשיח.

מעניין שגם חז"ל מסכימים כי אחד התפקידים של המשיח יהיה לבאר, לפרש ולהסביר את כוונת התורה, על-מנת שתהיה מובנת לעם (ראו: רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות פרק י"א); וזה בדיוק מה שעשה המשיח ישוע, הן בעניין השבת והן בעניינים אחרים; ישוע קירב את חסידיו לדבר ה' ובתוך-כך, קירבם לאלהים עצמו.

### הלכות שחיטה

> "אם אין "תורה שבעל-פה", איך נדע לבצע הלכות שחיטה?"

באותה הדרך בה נדע לנהוג ברכב או להשתמש בכלי נשק – נדע כיצד לשחוט לאחר שנעבור בהצלחה קורס מקצועי לשוחטים.

למעשה, השאלה לעיל יוצאת מתוך **שתי הנחות יסוד מוטעות**: **1-** "אין תורה שבעל-פה"; איש אינו אומר כי אין תורה שבעל-פה ואיש אינו מתכחש לקיומה; אדרבא, ברור שהמסורת הרבנית חיה וקיימת. השאלה היא האם מקורה של התושב"ע נעוץ בסיני, דהיינו: האם היא שמיימית. כאן קיים סלע המחלוקת; **2-** השאלה מניחה כי ידיעת התושב"ע מספיקה עבור ביצוע הלכות השחיטה, אך האמת היא שלימוד הגמרא אינו מסוגל להכשיר איש בדבר, זולת בהפיכתו למורה התלמוד בפוטנציה, דהיינו: לרב.

לגופו של עניין, השאלה עצמה חושפת את ערוותה של התושב"ע וזאת **משני טעמים פשוטים**:

**א.** אין בתורה משה ולו גם מצווה אחת העוסקת בהלכות שחיטה כשרה לעומת שחיטה שאינה כשרה (מעשה השחיטה בתורה – למשל: בשמות כ"ט או בויקרא ג' – מתייחס לעבודת הכוהן בלבד).[\[1\]](https://igod.co.il/%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/%d7%90%d7%9d-%d7%90%d7%99%d7%9f-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%94-%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%a0%d7%93%d7%a2-%d7%9c%d7%91%d7%a6%d7%a2-%d7%94%d7%9c%d7%9b%d7%95%d7%aa-%d7%a9/#_ftn1) לאור זאת, הלכות השחיטה שקבעו חז"ל מהוות אפוא דוגמא נוספת למצוות הרבות אשר הוסיפו והעמיסו הרבנים, על אפה וחמתה של תורת משה (ראו דברים ד' 2, י"ג 1).

**ב.** למעשה, גם בתושב"ע גופא אין הוראות מפורטות לדרך הנכונה בה יש לשחוט בהמה כשרה. גם אם אדם התמחה בלימוד התורה שבעל-פה ויודע אותה על בוריה, עדיין אין בידו הכלים לבצע שחיטה באופן מעשי. אפילו המומחה הגדול בעולם לתושב"ע אינו מסוגל ואינו רשאי לעסוק בשחיטה, אלא אם כן יעבור הכשרה מקצועית ורשמית בקורס ייעודי לשוחטים.

נסו נא לקרוא את סדר "טהרות" במשנה או את הלכות השחיטה ב"קיצור שולחן ערוך" (סימן ל"ו וסימן קע"ז) ובחנו את עצמכם: האם לאחר קריאה ועיון מדוקדק אתם חשים כשירים להתחיל לעסוק בשחיטה כהלכתה? כמובן שלא! התושב"ע, במקרה הזה, אינה מכשירה איש להתחיל לשחוט בפועל.[\[2\]](https://igod.co.il/%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/%d7%90%d7%9d-%d7%90%d7%99%d7%9f-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%94-%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%a0%d7%93%d7%a2-%d7%9c%d7%91%d7%a6%d7%a2-%d7%94%d7%9c%d7%9b%d7%95%d7%aa-%d7%a9/#_ftn2)

דבר דומה ניתן לומר גם לגבי משגיחי כשרות; האם מישהו סבור כי עיון בדיני הכשרות אשר בתושב"ע יהפכוהו למשגיח כשרות הלכה למעשה? בוודאי שלא. לראייה, סקרו את אתר האינטרנט של המכון הדתי "מורשת אבות".[\[3\]](https://igod.co.il/%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/%d7%90%d7%9d-%d7%90%d7%99%d7%9f-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%94-%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%a0%d7%93%d7%a2-%d7%9c%d7%91%d7%a6%d7%a2-%d7%94%d7%9c%d7%9b%d7%95%d7%aa-%d7%a9/#_ftn3) אתר זה מציע תכניות לימוד להסמכה מוכרת במגוון מקצועות תורניים, כגון: קורס שחיטה, קורס משגיחי כשרות, קורס מוהלים ואפילו קורס לשיפוץ בתים. לצד הלימוד העיוני הנעזר בהלכה הרבנית, מתקיימים לימוד תיאורטי נוסף והדרכה מעשית אשר משלימים את המידע החסר או הלקוי אשר בתושב"ע.

קחו לדוגמא את בגדי הכהן הגדול, כפי שהם מתוארים בתורה; לא משנה כמה פעמים תקראו את מצוות "בגדי השרד" ו"אפוד הזהב" (שמות, פרקים: כ"ח, ל"ט), עדיין לא תדעו כיצד יש לתפור את מעיל הכהן בפועל. ייתכן והפרק מספק מושג לגבי מהותו של הבגד, אך אינו מכשיר איש לעסוק בתפירה מקצועית. והתושב"ע במקרה זה נותרת חסרת תועלת לחלוטין; עיינו בהלכות כלי המקדש פרק ט' ("משנה תורה" לרמב"ם) ובדקו האם המידע שם עשוי להכשירם כתופרים של בגדי הקודש… אם אינכם תופרים מקצועיים מלכתחילה, ספק אם תמצאו שם את הידיים והרגלים.

בתוך כך, המסגרות הייעודיות להכשרות מקצועיות, אינן מעידות אלא על האימפוטנטיות של התושב"ע ועל אוזלת ידה בכל הקשור לביצוע המעשי של הדוגמאות לעיל. התושב"ע אולי מספיקה בתחומים פשוטים, כמו הקמת סוכה וכדומה, אך בעניינים מורכבים יותר, כפי שראינו לעיל, יש להפעיל "תורה שבעל-פה" נוספת על-גבי התושב"ע הקיימת.

**לסיכום**, התושב"ע של חז"ל אינה מספקת לנו, לא את ההוראות הנחוצות ולא את ההסמכה הנחוצה על-מנת לעסוק בתחומים מורכבים כמו שחיטה, השגחת כשרות ומצוות אחרות (שלא לדבר על בניית בניינים, סלילת דרכים או הקמת גשרים – דברים אשר מולם מתגלה ההלכה הרבנית כעקרה לגמרי). על-מנת לעסוק בדברים האלה בפועל, יש לקבל הכשרה מקצועית נוספת ותעודה רשמית המוכרת על-ידי המדינה.

[](https://igod.co.il/%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/%d7%90%d7%9d-%d7%90%d7%99%d7%9f-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%94-%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%a0%d7%93%d7%a2-%d7%9c%d7%91%d7%a6%d7%a2-%d7%94%d7%9c%d7%9b%d7%95%d7%aa-%d7%a9/#_ftnref1)

### הלכות נידה

> "איך ניתן לקיים את מצוות הנידה ללא עזרתה של התושב"ע?"

פרק ט"ו בספר ויקרא מכיל פירוט ברור של הלכות מצוות הנידה:

וְאִשָּׁה כִּי־תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל־הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד־הָעָרֶב. וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא וְכֹל אֲשֶׁר־תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא. וְכָל־הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב. וְכָל־הַנֹּגֵעַ בְּכָל־כְּלִי אֲשֶׁר־תֵּשֵׁב עָלָיו יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב. וְאִם עַל־הַמִּשְׁכָּב הוּא אוֹ עַל־הַכְּלִי אֲשֶׁר־הִוא יֹשֶׁבֶת־עָלָיו בְּנָגְעוֹ־בוֹ יִטְמָא עַד־הָעָרֶב. וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל־הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר־יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא. וְאִשָּׁה כִּי־יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת־נִדָּתָהּ אוֹ כִי־תָזוּב עַל־נִדָּתָהּ כָּל־יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא. כָּל־הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר־תִּשְׁכַּב עָלָיו כָּל־יְמֵי זוֹבָהּ כְּמִשְׁכַּב נִדָּתָהּ יִהְיֶה־לָּהּ וְכָל־הַכְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה כְּטֻמְאַת נִדָּתָהּ. וְכָל־הַנּוֹגֵעַ בָּם יִטְמָא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב. וְאִם־טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח־לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל־הַכֹּהֵן אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת־הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת־הָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ (פס' 19-30).

מקטע זה עולים שלושה מאפיינים חשובים של מצוות הנידה: **א-** אין לבוא במגע ישיר או עקיף עם אישה השרויה בְנִדָתָה; **ב-** כל אשר יבוא במגע כזה בעוד היא בנִדתה יטמא לשבעה ימים; **ג-** בסוף ימי הנידה צריכה האישה לספור שבעה ימי טהרה ולאחריהם לעלות קרבן בידי הכהן. בויקרא י"ח 19 מודגש שוב כי אין לשכב עם אישה בתקופת נידתה.

**פירוש הביטוי "נידה" לאור התורה**

אבל רגע, ודאי יהיה מי שישאל, כיצד נוכל לדעת מלכתחילה מה פשר הביטוי "נידה", ללא פרשנותם של חז"ל? ובכן, תודה לאל, התורה מדברת בעד עצמה והפסוק הראשון בקטע מוכיח זאת היטב: "וְאִשָּׁה כִּי־תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ" (פס' 19). מכאן ברור כי הנידה מתארת תקופה בה האישה "תִהְיֶה זָבָה דָּם". כל אישה בעולם יודעת בדיוק מתי מתקיימת תקופה זו והוכחה לכך ניתנת כבר בספר בראשית, המתאר את הסיבה אשר בעטיה לא האמינה שרה כי תוכל להרות: "וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה־לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן" (י"ח 11-12). שרה ידעה אפוא בדיוק מהי נידה ומהן השלכותיה.

**נידה בתורה ובקרב עמי קדם**

פרופ' בנימין מזר מוכיח על-נקלה כי מצוות הנידה במקרא נהירה ומובנת לאשורה ללא כל הסתמכות על המסורת הרבנית והוא אף מעיר כי "את מקור ההשקפה על טומאת הנידה… יש לבקש במושגי טומאה הקשורים בלידה, והנמצאים אצל עמים רבים, ובייחוד אצל עמים פרימיטיביים" ("אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו" – כרך ה', 1968: 785). דהיינו, תקופת הנידה והלכותיה היו מוכרות לעמי האזור טרם ניתנה התורה ולכן יש להניח כי לא היתה לבני ישראל כל בעיה להבינה וליישמה.

**תרומתם של חז"ל למצוות הנידה**

התורה, על כל פנים, אינה חושפת בפנינו את הסיבה לעצם נִדָתן של נשים בעונתן; כאן אנו נדרשים למסורת חז"ל ולומדים כי האישה נענשה ונתחייבה במצוות נידה, מדוע? משום ששפכה את דמו של אדם הראשון בגן עדן (בראשית רבה י"ז). רחל קרן, בספרה "השמיעיני את קולך: עיונים במעגל השנה ובפרשות השבוע" (2009: 236), מתארת כיצד הפכו חז"ל את הנידה לקללה ולעונש ואף איימו כי אישה אשר אינה נזהרת בנידה תמות בשעת לידתה – כל זאת, חשוב לציין, בדו הרבנים מליבם ללא כל אסמכתא מהתורה.

### סוכות

> "איך יראה חג סוכות בלי התורה שבעל פה? "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפֹת תמרים, וענף עץ עָבֹת, וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים." (ויקרא כ"ג, מ') איך מפרשים את הפסוק הזה בלי התורה שבעל-פה?" \[יד-לאחים\]

- לגופו של עניין, פעמיים בספר דברים (ד' 2, י"ג 1) מזהיר הקב"ה שלא להוסיף ושלא לגרוע מהמצוות הכתובות בתורה. לפיכך, גם אם מצוות חג הסוכות אינן ברורות לנו דיין ודרך הקמת הסוכה אינה מפורטת לאשורה, עדיין אין בידינו הרשות להוסיף למצוות אלו הלכות, חוקים ותקנות אשר מלכתחילה אינן מצויות בתורה. אך זה בדיוק מה שעשו חז"ל; וכאילו לא די בכך, הם עשו זאת בשם ה' ממש.
- אם מישהו בכל זאת ישאל, מדוע אפוא לא נתן אלהים הנחיות מדויקות לאופן הקמת הסוכה ולסוג המדויק של פרי עץ ההדר; תשובה אפשרית יכולה להיות כי ייתכן והאל רצה שנשמור על יצירתיות בקיום המצוות הספציפיות האלה ולא נהייה מקובעים לסט אחד מסוים של מינים או לדגם אחד בלבד של סוכה. ואולי עיקר החג אינו בקביעת צורת הסוכה, אלא כפי שכתוב בתורה, "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כ"ג 43). בכל מקרה, אין ולו גם פסוק אחד במקרא אשר אפילו רומז על-כך שהרבנים (או כל אדם אחר) יפרשו ויקבעו כיצד להקים את הסוכה ומהם ארבעת המינים מעבר לתיאורם בתנ"ך.
- אגב, זה נכון שקיים פירוט רב בנוגע להלכות סוכה בתושב"ע,[\[1\]](https://igod.co.il/%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%90%d7%a4%d7%a9%d7%a8-%d7%9c%d7%97%d7%92%d7%95%d7%92-%d7%a1%d7%95%d7%9b%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%9c%d7%90-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%94/#_ftn1) אך גם לאחר שקוראים את ההנחיות שם, נשאלת השאלה מדוע לא קבעו הרבנים את צבע דפנות הסוכה, למשל; ומדוע לא קבעו כיצד ובאילו קישוטים יש לעטר את הסוכה?.. מדוע הותירו חז"ל מקום ליצירתיות בנושאים האלה?.. האם דברים כדלהלן לא הוכתבו להם משמים?..

- תיאור ארבעת המינים בספר ויקרא (כ"ג 40) שב ומופיע כאלף שנה לאחר מכן, בספר נחמיה ח' 15: "וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל-עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי־זַיִת וַעֲלֵי־עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב". גם שם לא חש מחבר המקרא אילוץ לציין ביתר פירוט למה התכוון, אך הדבר המעניין הוא שאפילו ללא כל רמז לתושב"ע או לרבנים, הבינו בני ישראל את כוונתם של הכוהנים והלוויים, שהרי מייד לאחר מכן נאמר: "וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל־גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם…" (פס' 16).
- יש דבר נוסף שבולט בצורך של כת הרבנים לשלוט במצוות חג הסוכות, ולצורך העניין בכל יתר אורחות החיים; בפשטות, קוראים לזה כוח וכסף. מחד גיסא, מבקשים הרבנים לשמור לעצמם את הזכות לקבוע לעם ישראל מהי סוכה כשרה ומהם ארבעת סוגי המינים; מאידך, מה יעשו סוחרי האתרוגים ללא קהל הלקוחות השבוי בכבלי ההלכה? הדת, כך מסתבר, היא עסק משתלם ביותר, אם מנהלים אותו ביד רמה… התלות בתושב"ע משמרת ומעודדת את המסחרה סביב תשמישי הדת השונים, המקבלים את הכשרם ממקור אחד הפועל כמונופול במקרה הטוב וכקרטל במקרה הפחות טוב.

**לסיכום**, כשומרי מצוות הברית החדשה, איננו מחויבים עוד לשמור את השבת כפי שקבעה ברית סיני ובוודאי שאין אנו מוכרחים לשומרה לפי מסורת דרבנן. השבת ניתנה לנו כתזכורת למעשה בראשית וכמתנה שעלינו להתענג בה, ולא כעונש הכופה עלינו לסבול תחת עומס עולו. בתוך כך, כתבי הברית החדשה מלמדים כי אין לנו הזכות לשפוט איש על הדרך והאופן בהם הוא שומר ומקיים את השבת (קולוסיים ב' 16). חשוב אפוא לסיים ולומר כי למרות שתחת הברית החדשה אנו – המאמינים באלהים דרך ישוע המשיח – איננו מחויבים לשמור את השבת לפי הוראות ברית סיני, מבחינה פרקטית, לאומית ומסורתית אנו ברובנו הגדול שומרי שבת, כל אחד בהתאם למצפונו.

---

[\[1\]](https://igod.co.il/%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/%d7%aa%d7%95%d7%93%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%9b%d7%aa%d7%91-%d7%9c%d7%9c%d7%90-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%94/#_ftnref1) ראו דוגמאות לכך בתלמוד הבבלי, בבא מציעא נ"ט ע"ב; בבא מציעא פ"ו ע"א; מנחות כ"ט ע"ב; ובמשנה תורה, הלכות טומאת צרעת פרק ב' (שם פסק הרמב"ם כנגד בית מדרשו של אלהים במחלוקת בעניין דיני צרעת).[\[2\]](https://igod.co.il/%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/%d7%aa%d7%95%d7%93%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%9b%d7%aa%d7%91-%d7%9c%d7%9c%d7%90-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%94/#_ftnref2) ראו לדוגמא ב"קונטרס עץ החיים", גיליון מס' 17, שם נאמר: "ובאמת, מבואר כן ברעיא מהימנא (פרשת נשא דקכ"ד ע"ב) דתורה-שבעל-פה היא אילנא דטוב ורע" (בלינק: ).

[\[3\]](https://igod.co.il/%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/%d7%aa%d7%95%d7%93%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%9b%d7%aa%d7%91-%d7%9c%d7%9c%d7%90-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%94/#_ftnref3) ככתוב בחזון יוחנן ב' 7, כ"ב 14.

[\[4\]](https://igod.co.il/%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/%d7%aa%d7%95%d7%93%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%9b%d7%aa%d7%91-%d7%9c%d7%9c%d7%90-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%94/#_ftnref4) הסיבה שבעטיה כיניתי את התושב"ע "הברית החדשה" נעוצה בדברי חז"ל בתלמוד (ירושלמי, פאה יג, פרק ב, הלכה ד; בבלי, גיטין ס', ע"ב).

[\[5\]](https://igod.co.il/%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/%d7%aa%d7%95%d7%93%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%9b%d7%aa%d7%91-%d7%9c%d7%9c%d7%90-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%94/#_ftnref5) מעניין כי חז"ל ניבאו כי כאשר יבוא במשיח, הוא יביא עימו תורה חדשה מאת ה' (מדרש קהלת רבה ח'; "ילקוט שמעוני", ישעיהו פרק כ"ו, רמז תכ"ט; מדרש "אליהו זוטא", פרק כ'; ויקרא רבה, פרשת שמיני).

[\[6\]](https://igod.co.il/%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/%d7%aa%d7%95%d7%93%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%9b%d7%aa%d7%91-%d7%9c%d7%9c%d7%90-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%94/#_ftnref6) כך מפורש ב"מילון העברית המקראית" (מ. צ. קדרי, 2007: 306).

**שחיטה:**

[\[1\]](https://igod.co.il/%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/%d7%90%d7%9d-%d7%90%d7%99%d7%9f-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%94-%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%a0%d7%93%d7%a2-%d7%9c%d7%91%d7%a6%d7%a2-%d7%94%d7%9c%d7%9b%d7%95%d7%aa-%d7%a9/#_ftnref1) ראו ספרו של הרב אברהם צ'יל, המצוות וטעמיהן, 1988: 58-59.

[\[2\]](https://igod.co.il/%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/%d7%90%d7%9d-%d7%90%d7%99%d7%9f-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%94-%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%a0%d7%93%d7%a2-%d7%9c%d7%91%d7%a6%d7%a2-%d7%94%d7%9c%d7%9b%d7%95%d7%aa-%d7%a9/#_ftnref2) אפילו הפירוט הרב אשר נמצא ב"משנה תורה" לרמב"ם (הלכות שחיטה), איננו מהווה אלא מידע תיאורטי ולוקה בחסר, אשר אין די בו על-מנת להכשיר איש למשרת שוחט מוסמך בפועל. מעניין כי בפרק ד' של הלכות השחיטה, אפילו רומז הרמב"ם בחצי פה כי אין די בהוראותיו לשם שחיטה כשרה…

[\[3\]](https://igod.co.il/%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/%d7%90%d7%9d-%d7%90%d7%99%d7%9f-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%94-%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%a0%d7%93%d7%a2-%d7%9c%d7%91%d7%a6%d7%a2-%d7%94%d7%9c%d7%9b%d7%95%d7%aa-%d7%a9/#_ftnref3) [http://moreshetavot.org.il](http://moreshetavot.org.il/)

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** תשובה לרב

**תגיות:** הרב יוסי מזרחי

---

### [המהפכה ה"אתאיסטית" של חז"ל](https://igod.co.il/true-judaism/atheistic-revolution-hazal/)

**Published:** מרץ 28, 2017
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

בקרב החילוניות הקיצונית קיימת התרסה כלפי האל או גרוע מכך – התעלמות מוחלטת מקיומו, אך לא כן בקרב הציבור הדתי-חרדי; שם המצב מדוכדך עוד יותר כיוון שהדת עושה שימוש במושגים הלקוחים מעולם האמונה, אך בד בבד מתפקדת ללא כל צורך בהתערבותו של האל בחייה. הדת נשענת על החלטותיהם של כוהניה (הרבנים, במקרה שלנו), על שכליהם ועל פסקותיהם ובתוך כך מעקרת, הלכה למעשה, את הצורך בעל-טבעי. במובן הזה, הן החילוניות והן הדת מחזיקות בהשקפת עולם הומניסטית לגמרי; אולם הדת מתוחכמת יותר מפני ששם, למרות שאלהים הוצא אל מחוץ למשחק, נעשה שימוש באוצר מילים מקראי ובלקסיקון דתי, המאפשרים תחושה של "להיות בלי ולהרגיש עם".

הנה כמה אינדיקציות למהפכה האתאיסטית שעשו חז"ל, בכך שביססו את מעמדם על חשבון הוצאת אלהים אל מחוץ לַסְפֶרָה הדתית:

1. **הפסקת פעולת רוח הקודש:** בתוספתא (למסכת סוטה, פרק י"ג) קבעו הרבנים כי "משמתו נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי פסקה רוח הקודש מישראל". לאורך כל התנ"ך יש לרוח הקודש – רוח אלהים – תפקיד מכריע; החל מבראשית א' 2, שם מרחפת רוח הקודש על פני המים; דרך במדבר י"א, שם מאציל משה את רוח הקודש על שבעים מזקני העם; וכלה בספר שופטים, שם מקבלים שופטי ישראל את רוח הקודש ומתמלאים בגבורת אלהים. חז"ל, בכל אופן, החליטו כי עם חתימת התנ"ך חדלה הרוח מלפעול!
2. **ביטול ערך הנבואה:** בתלמוד הבבלי (בבא בתרא י"ב ע"ב) הוחלט כי "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות". בלקסיקון התלמודי, שוטים משמעו "משוגעים".[\[1\]](/#_ftn1) הנביא בתנ"ך הוא מי שמוסר עצמו לידיו של האל ואינו בוחל מלבטא את דברי התוכחה של אלהים לבריות. הנביא מתפקד כמעין מתווך בין האל לאדם ולא בכדי חלק בלתי מבוטל מהדמיות המרכזיות ביותר בתנ"ך היו נביאים, (אברהם, משה, אליהו וכו'). ערך הנבואה מועלה על נס, עד כדי כך, שמשה בעצמו קיווה כי כל ישראל יהיו לנביאים (במדבר י"א 29); גם יואל הנביא ביטא תקווה לעתיד אשר בו ישפוך ה' את רוחו על כל ישראל והם יחלו להתנבא (יואל ג' 1). אך מאז שהשררה עברה לידיהם של חז"ל, הם הורידו את קרנה של הנבואה.
3. **אין נשמעים יותר לבת קול מהשמים:** בויכוח הלכתי בין חכמי התלמוד, נעמד ר' יהושע על רגליו והכריז: "לא בשמים היא! מאי לא בשמים היא, אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטות" (בבלי, בבא מציעא נ"ט ע"ב). דהיינו, כעת, תחת שלטון הרבנים, אין מתחשבים בבת קול מהשמים – למרות שחז"ל הודו בכל שבת הקול משקפת את רצון האלהים[\[2\]](/#_ftn2) – אלא מסתמכים על החלטת רוב החכמים.
4. **שחרור האדם מכל תלות בעל-טבעי:** היהדות הרבנית עיקרה אפוא מהשורש כל הישענות על רוח הקודש, הנבואה ובת הקול ולמעשה, גנזה אותם לאלתר. מעניין כי הבואה, רוח הקודש ובת הקול פסקו ולמעשה בוטלו, בדיוק בעת לקיחת הרבנות את המושכות על עם ישראל; האם מדובר בצירוף מקרים או מגמה מכוונת?.. התהליך שהתחילו בו חז"ל הוביל לנטילת האחריות והסמכות מהנביאים והעברתן אל החכמים בתחום של תורה ומצוות, תוך שחרורם מכל תלות בכוחות על-טבעיים.[\[3\]](/#_ftn3)
5. **הפיכת אלהים לעוד תלמיד-חכם אחד מהשורה והבסתו הבלתי-נמנעת:** כשם שלא היתה לחז"ל כל בעיה לקבוע כי אלהים מניח תפילין ומתפלל (בבלי, ברכות ו' ע"א; ז' ע"א),[\[4\]](/#_ftn4) הם לא בחלו לקבוע כי הוא לומד גמרא בישיבה של מעלה ואפילו אומר הלכה בשם ר' אליעזר (במדבר רבה, סדר חקת, פרשה י"ט). כאיל אין די בכך, התלמוד הבבלי (בבא מציעא פ"ו ע"א) מתאר ויכוח הלכתי במקרה סבוך של נגע בעור. בעלי המחלוקת היו מצד אחד, אלהים וישיבת השמים; ומצד שני, ישיבתן של נשמות הצדיקים. על-מנת להכריע את הדיון, הוזמן רבה בר-נחמני להכריע ופסק לטובת אלהים.[\[5\]](/#_ftn5) אין תימה אפוא מדוע אפילו אלהים מתועד על-ידי התלמוד כמי שהניף דגל לבן לנוכח פועלם והכריז "נצחוני בניי, נצחוני בניי"![\[6\]](/#_ftn6)
6. **הרבנים הכתירו עצמם למלכי הארץ על חשבון אלהים**: בתלמוד הבבלי (פסחים כ"ב ע"ב) מסופר על נחמיה העמסוני שדרש בתורה; כאשר הגיע לפסוק "את ה' אלהיך תירא" (דברים י' 20), ביקשו תלמידיו לשמוע כיצד יפרש זאת. נחמיה האמין כי הפרשנות הנכונה, לפי שיטתו, מחייבת אותו לקבוע כי יש לירא תלמידי חכמים באותה מידה, אך מפני שחסר את האומץ לומר זאת, חדל; "עד שבא רבי עקיבא ודרש: 'את ה' אלהיך תירא', לרבות תלמידי חכמים". חז"ל לא היססו אפוא מלהשוות את מעמדם לזה של הקב"ה בכבודו ובעצמו, ככתוב בפרקי אבות: "מורא רבך כמורא שמים".[\[7\]](/#_ftn7) ולכן, בעוד השמים היו שייכים לאלהים,[\[8\]](/#_ftn8) הארץ היתה בחזקת הרבנים; הם הפכו עצמם למלכים החדשים, "כמאמר החכמים: 'מאן מלכי – רבנן', מי הם המלכים – חכמים".[\[9\]](/#_ftn9)

המהפכה הרבנית הושלמה אפוא עוד בתקופת התנאים; כבר אז הביאו חז"ל לביטול תוקפן של הנבואה, רוח הקודש ובת הקול ולמעשה, מנעו לחלוטין כל ניסיון להתערבותו של האל בדת החדשה שיצרו לעצמם. כעת עמד לרשותם התנ"ך כקרקע פוריה אשר בה יוכלו לעשות ככל העולה על רוחם, בהתאם לפתגם התלמודי "סרס המקרא ודרשהו".[\[10\]](/#_ftn10) וכעת נותרנו עם דת משפטית והלכתית המלאה בחוקים, בסמלים ובטקסים, אך מיותמת לחלוטין מכל התערבות נבואית ועל-טבעית של רוחו וקולו של אלהים.

[\[1\]](/#_ftnref1) ראו את דיני ה"שוטה" במשנה (מסכת בבא קמא ד') לאור ספרו של פרופ' שלום אלבק, "הראיות בדיני התלמוד", 1987: 93; כמו כן, ראו: פרופ' צבי מרק, "מיסטיקה ושיגעון ביצירת ר' נחמן מברסלב", 2003: 58; ואודיה צוריאלי, "הנבא בן-אדם: על הנבואה כאפשרות ממשית", 2006: 26.[\[2\]](/#_ftnref2) בבלי, ברכות י"ז ע"ב. ראו עוד בספרו של פרופ' מנחם הרן, "האסופה המקראית: תהליכי הגיבוש עד סוף ימי בית שני ושינויי הצורה עד מוצאי ימי הביניים", חלק א, 1996: 352.

[\[3\]](/#_ftnref3) פרופ' אמנון שפירא, "אנרכיזם יהודי דתי", 2015: 209.

[\[4\]](/#_ftnref4) במסכת ברכות ז' ע"א מסופר כי כאשר הפנה אלהים למשה את אחוריו (שמות ל"ג 23), ראה משה את קשר התפילין על ראשו של אלהים.

[\[5\]](/#_ftnref5) אף על פי כן, כאשר נדרש הרמב"ם לאותה סוגיה, פסיקתו היתה כנגד אלהים (משנה תורה, הלכות צרעת ב').

[\[6\]](/#_ftnref6) בבלי, בבא מציעא נ"ט ע"ב.

[\[7\]](/#_ftnref7) פרק ד', טו.

[\[8\]](/#_ftnref8) תהילים, קטו: 16.

[\[9\]](/#_ftnref9) עדין שטיינזלץ, "מדריך לתלמוד", 2002: 26.

[\[10\]](/#_ftnref10) בבלי, בבא בתרא קי"ט ע"ב.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, יֵשׁוּעַ והברית החדשה, למה הרבנים מתנגדים לישוע, תשובה לרב

---

### [הכשל של הרב יוסי מזרחי](https://igod.co.il/true-judaism/failure-rabbi-yosi-cohen/)

**Published:** פברואר 27, 2017
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

מצוות התורה מבוססות על הפרשנות הפשוטה והמובנת ביותר של הטקסט ואין צורך בפרשן מלומד שיסביר את כוונתן. הרבנים שבים ומתעקשים כי ללא פרשנותה של התושב"ע, לא נוכל להבין את פשר המצוות ואת אופן ביצוען. כמובן כי טענה זו אינה מחזיקה מים וחובת ההוכחה על קיומה של התושב"ע עדיין מונחת לפתחם של חז"ל. להלן מספר טיעונים המפריכים כל גושפנקא הגיונית לתוקפה השמיימי של התושב"ע:

- על הרב מזרחי – והרבנים בכלל – להחליט פעם אחת ולתמיד מה יחסם אל התושב"ע; האם התושב"ע אינה מהווה אלא פירוש לתורה שבכתב, כפי שטוען מזרחי?; או האם התושב"ע מהווה תורה נפרדת, אחרת ומקבילה לתורה שבכתב? הגדרת התושב"ע חשובה ביותר כי רק כך נדע כיצד להתייחס אליה. הרי מזרחי טוען חדשים לבקרים כי ללא פרשנותה של התושב"ע, אין לדעת כיצד לקיים את מצוות התורה. טיעון זה עומד בסתירה גמורה לכתוב בספר "מנחת אליהו" (לרבי אליהו הכהן, פרק ב, עמ' 31-30); שם נאמר כי עם ישראל מעולם לא שמר בהצלחה את התורה שבכתב אלא רק את התושב"ע.

לפיכך, מדובר בשתי תורות נפרדות לגמרי, שהרי אם התושב"ע היתה פירושה של התורה שבכתב, לא ייתכן כי עם ישראל היה מפר את האחת ושומר את השנייה, כפי שנטען ב"מנחת אליהו". לדוגמא: אם התורה שבכתב מצווה על בניית סוכה והתושב"ע מפרשת כיצד לבנות סוכה, הרי שמי ששומר על הוראות התושב"ע, חזקה עליו כי קיים בהצלחה את התורה שבכתב. עד כאן הגישה של מזרחי. אך כאמור, ב"מנחת אליהו" נאמר כי עם ישראל תמיד הפר את התורה שבכתב והצליח לקיים רק את התושב"ע ועל-כן לא ייתכן שמדובר בפרשנות גרידא. לכן על הרבנים להחליט לאלתר מהי התושב"ע, תורה חדשה או פרשנות?..

אגב, אם התושב"ע אמנם ניתנה למשה בסיני בתור פרשנותה של התורה שבכתב, כיצד ייתכן אפוא שמשה בעצמו לא זיהה אותה, כפי שמעיד התלמוד (מנחות כ"ט ע"ב)?

- הרבנים עושים שימוש תדיר בכשל לוגי מסוג 'אד-איגנורנטיאם' (טיעון מן הבורות) או "טיעון מהיעדר דמיון"; בו נטען כי מאחר ומשהו לא הוכח ככזב, הרי שהוא נכון. ובמהופך, טיעון כזה עשוי להניח כי מאחר שמשהו לא הוכח כנכון, הרי שהוא כוזב (זהו מקרה מיוחד של דילמה כוזבת מאחר שמונח כי כל הפרו-פוזיציות ידועות כנכונות או ידועות ככוזבות). טענה זו מתומצתת לעתים במימרה: "היעדר עדויות אינו עדות להיעדר".
- ראשי כת ההלכה הרבנית קבעו כי משה קיבל בסיני גם את התורה שבעל-פה וכעת הם מצפים שאנו נוכיח כי לא היו דברים מעולם. כאמור, מדובר במניפולציה לוגית היוצאת מתוך הנחה כי אם התושב"ע לא הוכחה ככזב, הרי שהיא חייבת להיות נכונה ואמתית. למען האמת, התנ"ך מהווה את הראיה המובהקת ביותר לחסרונה של התורה שבעל-פה, שהרי ביטוי זה נעדר משם לחלוטין ולמעשה, צץ רק ע"י הפרושים בשלהי תקופת בית שני, דהיינו: למעלה מאלף חמש מאות שנה לאחר קבלת התורה בידי משה. אנו מדגישים שוב: מאז קבלת התורה מסיני ועד לתקופת המשנה אין בנמצא ולו זכר היסטורי כתוב אחד למושג "תורה שבעל-פה". אדרבא, ידועות מספר מסורות שונות שעל-פיהן קיימו עם ישראל מנהגים שונים ועם-זאת, התושב"ע ודרך הפלפול הפילוסופי המאפיין אותה נעדרים לחלוטין.
- הרב מזרחי אינו מבין כיצד ניתן להבין את פשרן של מילים בתורה ללא עזרתם של הרבנים. בתגובה לכך, יש להזכיר למזרחי שתי נקודות חשובות:

1. כיום, אלפי שנים לאחר מתן התורה, ייתכן ולא נבין מילים מקראיות מסוימות או שנבין אותן באופן שונה ממשמעותן המקורי; אך עלינו לזכור כי העברית המקראית, בה השתמשו בני ישראל, אמנם דומה, אך איננה זהה לעברית המודרנית והעובדה כי איננו מבינים מושג, מונח, ביטוי או מצווה מקראית, אינו אומר כי העם שחי בתקופת התורה לא הבין זאת. לצורך הדוגמא, ביחזקאל פרק א' 4, 27 ופרק ח' 2 מופיע הביטוי "עֵין הַחַשְׁמַל". משמעות המילה "חשמל" בתקופתו של יחזקאל ובהקשרה בטקסט אינה זהה לפירושה כיום.

אגב, הביטוי "חשמל" מהווה דוגמא יפה לכך שהתושב"ע אינה מהווה את הפרשנות המוסמכת והיחידה של הכתובים מפני שהמסורת הרבנית בעצמה חלוקה לגבי הפרשנות הנכונה של הביטוי (ראו לדוגמא את פרשנותם של הזוהר, רש"י, מצודת דוד והרמב"ם ב"מורה נבוכים"). המלבי"ם המחיש זאת נכוחה כאשר התייחס לפרשנותו של אברבנאל ואמר: "כעין חשמל – חלילה לקבל דעת מהר"י אברבנאל…".

2. כאמור, מזרחי שב וטוען, השכם והערב, כי ללא עזרתה של התושב"ע, בלתי אפשרי להבין את משמעות המצוות. מעניין, אם-כן, לשמוע ממזרחי כיצד לדעתו הבינו אדם וחווה את משמעות הציווי "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל־חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל־הָאָרֶץ" (בראשית א' 28); או את הציווי שלא לא לאכול מפרי עץ הדעת, "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (ב' 17)? האם גם לרשותם של אדם וחווה עמדה התושב"ע? לא ייתכן, שהרי לדידם של חז"ל ניתנה התושב"ע בצוותא עם התורה בהר סיני אלפי שנים לאחר הגירוש מגן העדן!

התלמוד אף קובע כי "ששת אלפים שנה הוי העולם: שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח" (בבלי, עבודה זרה ט' ע"א). כלומר, חלפו אלפיים שנה מאז בריאת העולם ועד שניתנו התורה שבכתב והתושב"ע. לפיכך, כל הדמויות המקראיות שחיו באלפיים השנים הראשונות, נאלצו להבין את דבר ה' ללא עזרת התושב"ע.

3. מזרחי טוען כי לא נוכל להבין את משמעות המילה "עורלה" ללא התושב"ע. אך ייתכן והוא שכח כי מצוות ברית המילה ניתנה לאברהם, טרם כריתת ברית סיני. האם לדעתו גם אברהם הזדקק לפרשנות הרבנים על-מנת למול את בני ביתו?..

מזרחי מוסיף ומקשה: כיצד ידע אברהם לבצע ברית מילה מלכתחילה?! ובכן, התורה אינה מגלה לנו פרטים על השכלתו של אברהם בנוגע להלכות המילה, אך מקורות היסטוריים מוכיחים כי תופעת מילת הזכרים לא היתה ייחודית לעם ישראל, אלא היוותה מנהג מקובל על חלק גדול של האנושות. ולמעשה, ממצרים, מסוריה ומקרב עמי אסיה הקטנה קיימות עדויות עוד מהאלף השלישי לפנה"ס של גברים נימולים, כפי שמראים פרופ' ניסן רובין (בספרו "ראשית החיים", 2005: 77-78) ופרופ' בנימין מזר (אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו – ד, 1962: 896-898).

- מזרחי אינו מבין כיצד ניתן לפרש נכונה את כוונת "ארבעת המינים" בחג סוכות, ללא פרשנות התושב"ע. התשובה לטענתו נפרשת על פני הנקודות הבאות:

1. פעמיים בספר דברים (ד' 2, י"ג 1) מזהיר הקב"ה שלא להוסיף ושלא לגרוע מהמצוות הכתובות בתורה. לפיכך, גם אם מצוות חג הסוכות אינן ברורות לנו דיין ודרך הקמת הסוכה אינה מפורטת לאשורה, עדיין אין בידינו הרשות להוסיף למצוות האלו הלכות, חוקים ותקנות אשר מלכתחילה אינן מצויות בתורה. אך זה בדיוק מה שעשו חז"ל; וכאילו לא די בכך, הם עשו זאת בשם ה' ממש.
2. לשאלה מדוע אפוא לא נתן אלהים הנחיות מדויקות לאופן הקמת הסוכה ולסוג המדויק של פרי עץ ההדר, ניתן לענות כי ייתכן והאל רצה שנשמור על יצירתיות בקיום המצוות הספציפיות האלה ולא נהייה מקובעים לסט אחד מסוים של מינים או לדגם אחד בלבד של סוכה. ואולי עיקר החג אינו בקביעת צורת הסוכה, אלא כפי שכתוב בתורה, "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כ"ג 43). בכל מקרה, אין ולו גם פסוק אחד במקרא אשר אפילו רומז על-כך שהרבנים (או כל אדם אחר) יפרשו ויקבעו כיצד להקים את הסוכה ומהם ארבעת המינים מעבר לתיאורם בתנ"ך.
3. זה נכון שקיים פירוט רב בנוגע להלכות סוכה בתושב"ע,[\[1\]](/#_ftn1) אך גם לאחר שקוראים את ההנחיות שם, נשאלת השאלה מדוע לא קבעו הרבנים את צבע דפנות הסוכה, למשל; ומדוע לא קבעו כיצד ובאילו קישוטים יש לעטר את הסוכה?.. מדוע הותירו חז"ל מקום ליצירתיות בנושאים האלה?.. האם דברים כדלהלן לא הוכתבו להם משמים?..
4. תיאור ארבעת המינים בספר ויקרא (כ"ג 40) שב ומופיע כאלף שנה לאחר מכן, בספר נחמיה ח' 15: "וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל-עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי־זַיִת וַעֲלֵי־עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב". גם שם לא חש מחבר המקרא אילוץ לציין ביתר פירוט למה התכוון, אך הדבר המעניין הוא שאפילו ללא כל רמז לתושב"ע או לרבנים, הבינו בני ישראל את כוונתם של הכוהנים והלוויים, שהרי מייד לאחר מכן נאמר: "וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל־גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם…" (פס' 16).
5. לסיכום עניין זה חשוב להזכיר כי יש דבר נוסף שבולט בדחף של הרבנים לשלוט במצוות חג הסוכות, ולצורך העניין בכל יתר אורחות החיים; בפשטות, קוראים לזה כוח וכסף. מחד גיסא, מבקשים הרבנים לשמור לעצמם את הזכות לקבוע לעם ישראל מהי סוכה כשרה ומהם ארבעת סוגי המינים; מאידך, מה יעשו סוחרי האתרוגים ללא קהל הלקוחות השבוי בכבלי ההלכה? הדת, כך מסתבר, היא עסק משתלם ביותר, אם מנהלים אותו ביד רמה… התלות בתושב"ע משמרת ומעודדת את המסחרה סביב תשמישי הדת השונים, המקבלים את הכשרם ממקור אחד הפועל כמונופול במקרה הטוב וכקרטל במקרה הפחות טוב.

- מזרחי טוען: "איך אתם יודעים איך לקיים את הציצית? זה לא כתוב באף מקום בתורה שבכתב"?

שוב עושה מזרחי את מה שאהוב עליו ביותר: טועה ומטעה! כמו יתר המצוות, גם מצוות הציצית מופיעה בתורה באופן תמציתי וללא אין-ספור הלכות המחייבות את אישורם של רבנים ואנשי דת. להלן שתי תשובות לקושיה של מזרחי:

1. עיון בערך "ציצית"[\[2\]](/#_ftn2) ובערך "ארבע כנפות"[\[3\]](/#_ftn3) ב"לקסיקון מן המסד ליהדות וציונות" מגלה על-נקלה כי אין צורך ולו גם בהתייחסות אחת לתושב"ע, על-מנת להבין כיצד לקיים את מצוות הציצית כהלכתה. כל הנדרש מופיע בתורה ובהמשך התנ"ך. הרב אברהם צ'יל מאשר זאת ומסביר כי כל שעשו חז"ל היה להרחיב את תחולתה של המצווה ולהוסיף לה פסיקות מדרבנן.[\[4\]](/#_ftn4)
2. ידוע מכתבי הברית החדשה כי ישוע המשיח התהלך לבוש בציצית (מתי ט' 20) וברור עוד יותר כי ישוע לא הלך לפי מסורת הפרושים (אבותיהם של חז"ל), שהרי לאורך כל הבשורות הוא מתעמת איתם על-כך (למשל: מתי כ"ג); מזהיר את תלמידיו מפני מסורת הרבנים (למשל: מתי ט"ז 12); ואף אומר, בהתאם לנבואת ישעיהו כ"ט, כי המסורת מנוגדת לדבר ה' ואף מפרה אותו (מרקוס ז'). לפיכך ברור כי ישוע קיים את מצוות הציצית לפי התורה, ללא סיוע התושב"ע וללא התערבות הרבנים.

- מזרחי: "אין הסבר איזה בהמה היא כשרה איזה לא כשרה".

באמת? אמנם המונח "כשר" או "כשרות" אינו מופיע אפילו פעם אחת בתנ"ך בהקשר של מזון (מדובר בהמצאה רבנית המתפקדת כמסחטת כספים), אך מזרחי מתעלם מפרקים שלמים בתורה (ויקרא י"א; דברים י"ד) המפרטים בצורה הברורה ביותר איזו חיה מותרת לאכילה ואיזו חיה אסורה – החל מבהמות הארץ, דרך דגי המים וכלה בעופות.

- מזרחי: "איזה אינטרסט יש לחכמים להמציא עשרות אלפי הלכות"?

אינטרס אחד? מלא אינטרסים: סמכות, ממון, שליטה, כבוד, יצירת תלות בלעדית בהם וכו'. ישוע המשיח ניסח זאת במדויק כאשר אמר כי הם "עֹשִׂים אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂיהֶם לְהֵרָאוֹת בָּהֶם לִבְנֵי אָדָם, כִּי מַרְחִיבִים אֶת־תְּפִלֵּיהֶם וּמַאֲרִיכִים אֶת־צִיצִיּוֹתֵיהֶם. וְאֹהֲבִים לְהָסֵב רִאשֹׁנִים בַּסְּעוּדוֹת וְלָשֶׁבֶת רִאשֹׁנִים בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת" (מתי כ"ג 5-6). בשורה התחתונה מדובר בשררה, כסף וכבוד.

הרבנים המציאו וממשיכים לפסוק הלכות ומצוות ללא לאות, על-אף שתורת משה אוסרת לעשות זאת מכל וכל (דברים ד' 3, י"ג 1). הנה כמה דוגמאות:

1. חז"ל קבעו כי מי שלומד דף גמרא אחד ביום "מקיים כמה מאות מצוות. ואם כן בודאי יותר טוב לקיים מאה מצוות (ע"י לימודו) ממצוה אחת (שבפועל)".[\[5\]](/#_ftn5) שמתם לב: לפי חז"ל, טוב יותר ללמוד דף גמרא מאשר לקיים מצוה אחת מהתורה בפועל!
2. הרבנים פסקו: "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (בבלי, נידה ע"ג ע"א). כאן מבטיחים חז"ל כי מי שילמד גמרא ינחל חיי עולם.
3. ההלכה הרבנית קבעה, יש מאין, כי התורה מצווה לעשות הבדלה במוצאי שבת (משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת פרק כ"ט). אולם כאמור, בתורת משה אין זכר לקיומה של מצוות ההבדלה.
4. בניגוד לכתוב במגילת אסתר, פסקו חז"ל כי חייב אדם להשתכר בפורים, עד שלא ידע להבחין בין מרדכי להמן (בבלי, מגילה ז' ע"ב).
5. הרבנים הוסיפו, ממש בשמו המפורש של הקב"ה, מצוות שלא מהתורה, כגון: להתעטף בטלית, נטילת ידיים, הדלקת נרות והפרשת חלה קיצור (קיצור שולחן ערוך, סימנים: ל"ה, ע"ב).
6. חז"ל קבעו כי חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות (רבנו בחיי, על פרשת עקב, פרקי').
7. הרבנים קבעו כי נשים פסולות לעדות (משנה תורה לרמב"ם, הלכות עדות ט'), על-אף שהתנ"ך מראה בדיוק ההפך (למשל: במדבר כ"ז 1-5; מלכ"ב ג' 16-27).
8. כאמור, התורה מזהירה כי כשם שאין להוסיף על מצוות התורה, כך אסור גם לגרוע מהן (דברים ד' 3, י"ג 1). בדברים כ"ה 3 נאמר כי יש להכות אדם שנמצא אדם 40 מכות בדיוק, אך בניגוד לכך, קבעו הרבנים 40 פחות אחת (משנה, מכות ג').
9. ללא כל אסמכתא מהתנ"ך, קבעו חז"ל כי אסור לאדם ללכת אחרי אשתו, אלא רק לפניה (בבלי, ברכות ס"א ע"א).
10. למרות שאין לכך כל צידוק מקראי, על-פי ההלכה הרבנית חייב כל גבר להביא לעולם לפחות שני ילדים – זכר ונקבה (בבלי, יבמות ס"א ע"ב).
11. חז"ל הוציאו מהקשרו את משלי כ"ג 31 וקבעו מצווה חדשה אשר אינה מן התורה, לפיה חובה על כל אדם (אפילו ילדים) לשתות 4 כוסות יין בערב פסח.
12. חז"ל התעלמו מהאיסור לגרוע ממצוות התורה ובניגוד מוחלט לכתוב בבראשית א' 28, קבעו כי אלהים הטיל רק על אדם את מצוות פרו ורבו ולא על האישה (משנה, יבמות ו').
13. פתחו את ספר ההלכה "קיצור שלוחן ערוך" ועברו על המצוות הכתובות בו; על כל 10 הלכות שם, רק אחת מקורה בתורה.

- מזרחי אומר: "עשה כאשר הראיתך בהר, כאשר הראתיך בהר – בכלל אשר הראה לך איך לבנות המשכן. השם הראה למשה דברים שהם לא כתובים בתורה, זה ראייה שיש תורה שבעל פה. כתוב בלשון עבר, כאשר הראיתיך – כאשר הראיתי לך אז".

כאן מתייחס מזרחי לפסוק 30 מספר שמות כ"ו, בו אלהים מצווה על משה: "וַהֲקֵמֹתָ אֶת־הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר". מזרחי טוען כי השימוש בביטוי "הָרְאֵיתָ" מעיד על כך שמשה קיבל את הוראות המשכן בעל פה.

אולי בלי לשים לב, בחר מזרחי להשתמש דווקא בפסוק המוכיח את ההפך המוחלט מטענתו; כי משה דווקא כן כתב ובאופן מפורט למדיי על גבי פרקים רבים (שמות כ"ה-ל') עד חטא העגל; וכשישה פרקים עד סוף הספר (שמות ל"ה-מ').

במילים אחרות, בניגוד גמור לתיזה של מזרחי, התורה מדגישה כי את כל מה שהראה אלהים למשה בהר, כתב משה בתורה עד אחרון הפרטים. למעשה, הסיבה אשר בזכותה אנו יכולים לקרוא על-כך נעוצה בעובדה שאלהים ציווה על משה והזקנים לכתוב את כל התורה עד תומם (דברים ל"א 24). תודה לאל, הם כתבו!

- מזרחי: "יש פסוק על המנורה שהוא אמר לו איך לעשות את המנורה ואין באף מקום הסברים איך. והוא אמר לו כאשר הראיתיך. הוא אומר ראית את זה בעל פה".

לפי מזרחי, אין בתורה שום הסבר בנוגע לעשיית מנורת הזהב. מעניין כי התורה מקדישה כעשרה פסוקים על אופן הכנת המנורה (שמות כ"ה 31-39) ועוד כעשרה פרקים על תפקידה ומיקומה של המנורה במשכן (החל משמות כ"ה וכלה בבמדבר ח').

מזרחי נתפס לפסוק "וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר־אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר" (שמות כ"ה 40) כדי לטעון כי זו הוכחה לתושב"ע. אך הפסוק עליו הוא נשען מוכיח ממש את ההפך; משה כתב בדיוק את מה שהראה לו אלהים בהר. לולא כתב משה את מה שראה, לא היתה בידנו התורה כלל.

שימו לב כי המצוות לעשיית המנורה ולהקמת המשכן נאמרים מפי אלהים בגוף שני זכר, לשון יחיד; לדוגמא: "וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב" (שמות כ"ה 31); "וְאֶת־הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה" (כ"ו 1). דהיינו: הדברים נכתבו בתורה בדיוק כשם שמסר אותם אלהים למשה על ההר (גוף שני זכר, לשון יחיד). לפיכך ברור כי משה כתב את כל המצוות אשר הראה לו אלהים על ההר ולא החסיר דבר (ככתוב בדברים ל"א 24; ראו גם יהושע ח' 35, שם נאמר כי יהושע בן-נון קרא בפני העם את כל התורה שציווה משה; אם יהושע קרא הכל – סימן שהכל היה כתוב)!

- מזרחי אומר: "כתוב "לֹא־תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת", אש בכל העולם, אסור לבער אש, כתוב או לא כתוב? למה איתן ומוטי הרשעים האלה מדליקים אש בשבת?"

כאן בא מזרחי בטענות כנגד איתן ומוטי על כך שאינם שומרים שבת בהתאם לברית סיני. טענתו מחייבת מענה המתחלק לשני היבטים:

1. איתן, מוטי, ועם ישראל כולו, עברו לא רק על מצוות הקשורות ליום השבת, אלא על התורה כולה ובכך הפרו את ברית סיני לאלתר, ממש כפי שנאמר בתורה עצמה ובנביאים (ראו דברים ל"א16-17, ירמיהו י"א 10). לאלהים היתה זכות מלאה להעניש את כולנו אך בשל חסדו ורחמיו הוא העניק לנו פתח לתשובה ע"י כריתת הברית החדשה בדמו של המשיח, כפי שהובטח בישעיהו נ"ג, בירמיהו ל"א ובקטעים רבים נוספים בתנ"ך.
2. מזרחי גורס כי ללא פרשנות התושב"ע לא היתה באפשרותנו היכולת לדעת מה משמעות הביטוי "לא תבערו אש בכל משבותיכם ביום השבת". אך מזרחי אינו מעלה דעתו אפשרות בה משה דיבר אל העם תוך שימוש בשפה המובנת וברורה להם. למעשה, מזרחי מתעלם מפתגם מפורסם של חז"ל, לפיו: "דִברה תורה כלשון בני אדם" (בבלי, נדרים ג' ע"א). דהיינו, התורה נכתבה בלשון ובמילים מוכרות, מובנות וידידותיות לעם ישראל ולא בצופן סתרים הניתן לפיצוח רק ע"י יודעי ח"ן (ח"ן = חוכמת הנסתר/רבנים).

- כעת נתייחס לשתי טענות עיקריות שהרב מזרחי שב ומעלה: **א-** לדידו, אין בתורה שום מצווה עם הסבר כיצד לקיימה ולכן אנו תלויים בתושב"ע לשם קיום התורה; **ב-** טענתו השנייה של מזרחי היתה כי בסיום בניית המשכן נאמר כי יש לשבות מכל המלאכות המתקיימות בו.

- הטענה של מזרחי, כי אין לאף אחת ממצוות התורה הסבר המתייחס לאופן קיומה, פשוט אינו נכון! התורה מלאה במצוות אשר טומנות בחובן הסבר מפורט ומלא של הדרך לקיימן. הנה מדגם מייצג בן חמש דוגמאות:

1. ב**ויקרא** י"א ו**בדברים** י"ד ציווה אלהים את עם ישראל לאכול רק מהחיה הטהורה ולא מהטמאה. ובהמשך כל הפרק מתוארת רשימה מדוקדקת של החיות (בהמות, עופות, דגים) הטהורות והטמאות, לרבות אינדיקטורים ברורים להבחנה בין השניים.
2. ב**במדבר** ו' מתוארת מצוות הנזיר באופן מפורט ומלא, החל ברגע התחלת הנזירות וכלה בדרך הנכונה לסיום תקופת הנזירות.
3. ב**ויקרא** י"ג-י"ד מתוארת תורת המצורע בצורה מפורטת ושלמה הכוללת את אבחון נגע הצרעת, אם אופן הטיפול במצורע ואת תפקיד הכוהן לאורך כל התהליך.
4. ב**ויקרא** י"ח מצווה אלהים על ישראל לא לעשות כמעשה ארץ כנען ולא ללכת בחוקותיהם (פס' 3); ומיד לאחר מכן, מפורטים באופן מקיף וממצה כל המעשים המתועבים אשר מפניהם חייבים ישראל להישמר (פס' 6-24).
5. ב**שמות**, פרקים כ"ה-כ"ט ופרקים ל"ו-מ', מתוארת הקמת המשכן עד הפרט הקטן ביותר; מנורת הזהב, הקרשים למשכן, המזבח, ארון הקודש, כיור הנחושת ובגדי הכוהן – כל אלה ועוד, מתוארים תוך הסבר ברור, מפורט דק דק ומלא.

- אפרופו המשכן, בנקודה השנייה שמעלה מזרחי (וחוזר עליה שוב ושוב כמו מנטרה) נטען כי לאחר סיום עבודות המשכן כתוב כי יש ביום השבת אין לבצע את המלאכות המתוארות בהקמת המשכן ובתחזוקתו השוטפת. למרות התעקשותו של מזרחי ובניגוד גמור לדבריו, כאן המקום לציין כי אין שום פסוק בתורה (ובפרט לא מייד לאחר סיום תיאור מלאכת המשכן) אשר בו נאמר כי ביום השבת יש לשבות מכל המלאכות המתקיימות במשכן.

מדובר במסורת רבנית אשר מקורה ב**משנה** (מסכת שבת ז') ולפיה קיימות ל"ט אבות-מלאכות הנגזרות מעבודת המשכן ואסורות בשבת (**רמב"ם**, משנה תורה, הלכות שבת י"ב). מבט מעמיק ברשימת ל"ט המלאכות שקבעו הרבנים חושפת כי חלק רב מהן אינו מאפיין את עבודת המשכן ומעולם לא התרחש שם (ראו למשל: "החרישה, והזריעה, והקצירה, והעימור, והדישה, והזרייה… והצידה…" – משנה תורה, הלכות שבת ז' א').

- דוגמא נוספת לכך שהתושב"ע לא ניתנה למשה בסיני נלקחת מספר במדבר ט"ו 32-36: "וַיִּהְיוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן, וְאֶל כָּל־הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה־יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל־הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל־הָעֵדָה אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת־מֹשֶׁה". הכתוב מספר על אדם שקושש עצים בשבת וכאשר הביאו אותו אל משה, הלה לא ידע כיצד לנהוג בו וחיכה למוצא פיו של ה' בעניין.

הבעיה צצה כאשר נזכרים כי ע"פ חז"ל, משה קיבל בסיני את התושב"ע המפרשת את כל תרי"ג מצוות התורה. התושב"ע כוללת, כמובן, גם את ל"ט המלאכות האסורות בשבת, אשר לפיהן אין לגזור, לחתוך, לנסר או לקושש עצים בשבת (משנה תורה, הלכות שבת ב'). המקרה עם האיש שנתפס מקושש עצים בשבת התרחש לאחר קבלת התורה מסיני ולכן, לשיטת הרבנים, היה צריך משה לדעת בדיוק כיצד לנהוג באותו מחלל שבת שהרי עבר על אחת מ- 39 המלאכות האסורות בשבת.

אך אז מבקשים חז"ל להתחכם וקובעים כי המשפט "כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה־יֵּעָשֶׂה לוֹ" (במדבר ט"ו 34) מתייחס אך רק לסוג המיתה שבה היה צריך להרוג את החוטא ולא לשאלה האם או כיצד להענישו (בבלי, סנהדרין ע"ח ע"ב) ורש"י מאשר זאת ואומר: "כי לא פורש מה יעשה לו – באיזו מיתה ימות, אבל יודעים היו שמחלל שבת במיתה". כלומר, לדידם של חז"ל, ידע משה כי האיש חילל שבת וחייב במיתה, אולם לא ידע באיזה סוג מיתה להענישו. טענה זו אינה מחזיקה מים וזאת משני טעמים פשוטים:

1. המענה שנתן אלהים בהמשך הקטע מוכיח כי משה לא ידע כי גזר דינו של איש הוא מוות, שהרי כתוב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ" (פס' 35). אם, כפי שטוענים חז"ל, היה ברור למשה שיש להמית את מחלל השבת, מדוע אפוא אמר אלהים "מות יומת האיש"? לפי הכתוב, אלהים קובע לא רק את אופן המיתה אלא גם את הכרעת הדין, כלומר: האם דינו של האיש מוות.
2. הבעיה השנייה עם פירושם של הרבנים מצוי בספרות חז"ל עצמה; התלמוד וכל הפרשנים בעקבותיו, קבעו כי משה לא ידע באיזה סוג מיתה יש להרוג את האיש, אך ע"פ התושב"ע אופן המיתה היה חייב להיות ברור למשה כבר מסיני שהרי לפי ההלכה, חילול שבת במזיד מחייב מוות בסקילה (משנה תורה, הלכות שבת א'). ואם הדבר מוכרע בתושב"ע, הרי שהוא נאמר כבר למשה בסיני (ירושלמי, מגילה דף כח,א פרק ד הלכה א גמרא)!

ושוב, חובת ההוכחה חוזרת לפתחם של הרבנים…

[\[1\]](/#_ftnref1) ראו למשל במשנה, מסכת סוכה; או ב"קיצור שלוחן ערוך", סימן קל"ד-קל"ז.

[\[2\]](/#_ftnref2) "לקסיקון מן המסד ליהדות ולציונות", 1987: 210.

[\[3\]](/#_ftnref3) שם, 1987: 26.

[\[4\]](/#_ftnref4) הרב אברהם צ'יל, "המצוות וטעמיהן", 1988: 228.

[\[5\]](/#_ftnref5) דברי הרב משה צוריאל, "אוצרות המוסר" חלק ב', 2002, פרק השקידה וההתמדה.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, פרשנות הכתובים, תשובה לרב

---

### [וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־מִשְׁמַרְתִּי = תורה שבעל-פה?](https://igod.co.il/true-judaism/keep-ordinance-oral-torah/)

**Published:** מאי 14, 2017
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> "משה רבינו לימד את התורה שבעל פה ליהושע ולשאר חכמי ישראל בדורו, והם לימדו לדורות הבאים אחריהם…בכל דור ודור לעשות סייג לתורה כמו ששמעו ממשה בפירוש. שנאמר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־מִשְׁמַרְתִּי עשו משמרת למשמרתי." \[מוסד הרב עדין שטיינזלץ\]

פרק י"ח בספר **ויקרא** נפתח באזהרה חמורה לעם ישראל: "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ־מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם־בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ־כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ. אֶת־מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת־חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (פס' 3-4).

הפרק מסתיים באותה נימה: "אַל־תִּטַּמְּאוּ בְּכָל־אֵלֶּה כִּי בְכָל־אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם… וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת־חֻקֹּתַי וְאֶת־מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי אֶת־כָּל־הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי־הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ… **וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־מִשְׁמַרְתִּי** לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (פס' 24-30).

חלק מהפרשנים המסורתיים, ממשיכי כת הפרושים, פירשו את הביטוי "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־מִשְׁמַרְתִּי" כרומז לחכמי ההלכה להטיל חומרה גדולה יותר על דברי התורה, לגזור גזירות ולתקן תקנות שיהוו סייג לתורה ויבטיחו כי עם ישראל לא יעבור על דין התורה. בקיצור, אחדים מחז"ל ראו את הביטוי כעוד ראייה להצדקתה של התושב"ע (ספר "פלא יועץ" לר' אליעזר פאפו, המאה ה- 18).

האם יש דברים בגו? לא ממש!

**ראשית**, ראוי לציין כי רבים מהפרשנים המסורתיים ובתוכם אף **התלמוד**, לא פנו לקו הזה ופירשו את הביטוי בהתאם למיקומו בהקשר: "ושמרתם את משמרתי – זאת המשמרת והיא לבלתי עשות" (אבן עזרא); או: "ושמרתם את משמרתי, לבלתי עשות מחוקות התועבות" (ספורנו[\[1\]](/#_ftn1)).

**שנית**, הביטוי "לשמור את משמרתי" מופיע בתורה כמה וכמה פעמים, בהטיות שונות (למשל: **בראשית** כ"ו 5; **ויקרא** ח' 35, כ"ב 9; **במדבר** ג' 7-8, ח' 26, י"ח 3; **דברים** י"א 1 ועוד). מעניין כי בכל פעם משמעות הביטוי "מִשְׁמֶרֶת" איננה מהווה אלא מילה נרדפת לביטויים: מצווה, חוק ומשפט. במילים אחרות, "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־מִשְׁמַרְתִּי", בא לחזק את הדרישה לשמור את תורתו הכתובה של ה', לציית למצוותיו (ככתוב במילון העברית המקראית).[\[2\]](/#_ftn2)

**שלישית**, הפרשנות הרבנית הרואה בביטוי "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־מִשְׁמַרְתִּי" גושפנקא לגזור גזירות "בעל פה" חמורות יותר כדי להגן את שמירת התורה, נראית פתטית למדי לנוכח המציאות; ההלכה הרבנית מוכיחה כי לא רק שאין פרשנות זו נכונה, אלא שפוסקי ההלכה אף עשו את ההפך – הם הקלו דווקא היכן שהתורה החמירה. הנה דוגמא מויקרא י"ח ממש:

**התורה** אוסרת על גילוי עריות ועל חתונת קרובי משפחה באופן קטגורי וברור, ככתוב: "אִישׁ אִישׁ, אֶל־כָּל־שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה…" (**ויקרא** י"ח 6-17). אף על פי כן, באה **ההלכה הרבנית** ופסקה: "מצוה לישא \[להתחתן עם\] בת אחותו או בת אחיו" (**קיצור שולחן ערוך**, הלכות אישות קמ"ה ט').[\[3\]](/#_ftn3) דהיינו, היכן שהתורה מחמירה ההלכה דווקא מתריסה נגדה ומְקֵלָה! ראייה לכך שהלכה הרבנית בעניין זה מעוותת לחלוטין, מצויה בצוואת ר' יהודה החסיד אשר העז לשחות נגד הזרם ופסק: "לא ישא אדם בת אחיו או בת אחותו" (אות כ"ב).

[\[1\]](/#_ftnref1) ראו בתלמוד הבבלי, חגיגה י"א י"ב; רש"י, בכור שור וכו'.

[\[2\]](/#_ftnref2) מ"צ קדרי, 2006: 678.

[\[3\]](/#_ftnref3) בהשראת הגמרא בבבלי, מסכת בבא בתרא ק"י ע"א.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, פרשנות הכתובים, תשובה לרב

---

### [נוסח המסורה - חף מטעויות?](https://igod.co.il/true-judaism/masoretic-text-no-blame/)

**Published:** אוקטובר 1, 2017
**Author:** גולן ברושי

**Excerpt:** פרופ' יאיר זקוביץ: ״יש לזכור כי נוסח המסורה אינו בהכרח נוסח קדמון, מקורי, וכי בעזרת ההשוואה לשאר עדי הנוסח ניתן לגלות גם בו שינויים מכוונים ותוספות פרשניות״

**Content:**

> ״יש לזכור כי נוסח המסורה אינו בהכרח נוסח קדמון, מקורי, וכי בעזרת ההשוואה לשאר עדי הנוסח ניתן לגלות גם בו שינויים מכוונים ותוספות פרשניות״. (פרופ' יאיר זקוביץ)1א

ביקורת נוסח המקרא מתייחסת בכובד-ראש לכל אחד מנוסחי המקרא הקדומים המצויים בידינו כיום. כיוון שהמקור התכלה ונותרו רק העתקים, אין בידנו את "התנ"ך המקורי", אשר אליו לכאורה פונים הרבנים בגאווה מיותרת. אין אנו טוענים כי התנ"ך העברי מזויף (כדברי המוסלמים). לראיה, רובנו עושים שימוש בנוסח המסורה המקובל ע"י הרבנות. כתבי הברית החדשה קדמו במאות שנים לכתבי חז"ל, ולא פשוט לקבוע כיום מאיזה נוסח מקראי קדום נלקחו ציטוטי התנ"ך המופיעים שם, אם כי ברור שלרוב מדובר בנוסח השבעים (נוסח "המסורה" פשוט לא היה קיים אז).

### **על נוסח המסורה**

**מכתבי חז"ל** נמצא כי במקרים שונים התעוררו ספקות לגבי נוסח המקרא, והיה צורך להכריע בין נוסחאות שונות, למשל:

- **א.** שלושה ספרים נמצאו בעזרה: אחד של מעונים ואחד של היא ואחד נקרא ספר זעטוטים. באחד כתיב 'מעון אלהי קדם' ובשנים כתיב 'מעונה אלהי קדם' (דברים ל"ג , כז), בטלו חכמים את האחד וקיימו השנים.
- **ב.** באחד כתיב תשעה 'היא' ובשנים כתיב אחד עשרה 'היא', בטלו חכמים את האחד וקיימו את השנים.
- **ג.** באחד כתיב 'וישלח את זעטוטי בני ישראל', 'ואל זעטוטי בני ישראל', ובשנים כתיב 'וישלח את נערי בני ישראל' (שמות כ"ד , ה) 'ואל אצילי בני ישראל' (שם, יא), בטלו חכמים את האחד וקיימו את השנים.[\[1ב\]](/#_ftn1)
- **ד.** נוסף על-כך, "בכמה מקומות **בספרות חז"ל** נזכר ספר התורה המיוחד של רבי מאיר, שכלל לפחות שבע גרסאות שונות מן הנוסח המקובל.
- **ה.** בנוגע לפסוק: "וּבְנֵי־דָן חֻשִׁים" (בראשית מ"ו, כג)… בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב: ובן דן חשים".
- **ו.** בנוסח המסורה נאמר: "וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה" (בראשית מ"ה, 8). אך בספרו של ר' מאיר כתוב: וישני לאב.[\[2\]](/#_ftn2)

**הרב אמנון בזק** מעיד כי "על ספקות לגבי נוסח המקרא ניתן ללמוד גם מתופעת הנקודות מעל מילים בתורה".[\[3\]](/#_ftn3) הוא מוסיף ואומר כי בעם ישראל קיימות היו שתי מסורות מרכזיות לנוסח המקרא, והן מוזכרות כבר ב**תלמוד הבבלי**; לדבריו, השתיים נבדלו "זו מזו באותיות, בניקוד, בטעמים ובחילופי קרי וכתיב".[\[4\]](/#_ftn4) הרב בזק מטמיע כי "בעשרות רבות של מקרים ניתן לראות שנוסח המסורה שונה מנוסח המקרא שעמד לפני חז"ל, ולעתים מדובר בשינויים של ממש".[\[5\]](/#_ftn5)

כאמור, "ההבדלים נוגעים גם לענייני תוכן ומשמעות. דרשות רבות של חז"ל מבוססות על נוסח שונה מנוסח המסורה".[\[6\]](/#_ftn6) הרב בזק ממשיך וחושף בספרו דוגמאות רבות אחרות, כגון קרי וכתיב ואף מראה כי אפילו בנוסח המסורה קיימים היו נוסחים שונים.[\[7\]](/#_ftn7)

להלן שתי דוגמאות נוספות:

- **א. בנוסח המסורה** לבמדבר י"א 32 כתוב: "וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ", אך **בתרגום השבעים** **ובדרשות חז"ל** כתוב: 'וישחטו להם שחוט'.[\[8\]](/#_ftn8)
- **ב.** בנוסח המסורה לדברים ל"ב 8 כתוב: "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אך באחת מ**מגילות קומראן** נאמר במקום "בני ישראל" – "בני אל" וכך כתוב גם בתרגום השבעים.

לכן, אם עד גילוי מגילות קומראן ניתן היה לטעון כי תרגום השבעים טעה, כעת, "משנתברר כי אנשי קומראן לפני אלפיים שנה גרסו כגירסת השבעים, אין עוד ספק שהיה בימי בית שני נוסח "בני אל" והיה נוסח "בני ישראל"… והחכמים… פסקו גם בזה, ואמרו הנוסח הנכון הוא "בני ישראל". מכל מקום, אין זה שיבוש סתם ומותר לחוקר לתהות גם על הנוסח שנדחה".[\[9\]](/#_ftn9) אגב, בחיבור רבני הנקרא **גליון הש"ס** מובאות דוגמאות רבות נוספות לשינויי נוסחאות כגון אלה.[\[10\]](/#_ftn10)

[\[1א\]](/#_ftnref1) יאיר זקוביץ, צבת בצבת עשויה (תל אביב, הוצאת עם עובד, 2009), 58.

[\[1ב\]](/#_ftnref1) הרב אמנון בזק, "עד היום הזה", 2013: 186.

[\[2\]](/#_ftnref2) שם, עמ' 187.

[\[3\]](/#_ftnref3) שם, עמ' 188.

[\[4\]](/#_ftnref4) שם, עמ' 194.

[\[5\]](/#_ftnref5) שם, עמ' 196.

[\[6\]](/#_ftnref6) שם, עמ' 196-197.

[\[7\]](/#_ftnref7) שם, עמ' 200-210, 241-243.

[\[8\]](/#_ftnref8) פרופ' נ.ה. טור-סיני, "הלשון והספר: בעיות יסוד במדע הלשון ובמקורותיה הספרותיים" – כרך הספר, 1959: 114.

[\[9\]](/#_ftnref9) פרופ' יהודה אליצור, "ישראל והמקרא: מחקרים גיאוגרפיים, היסטוריים והגותיים", 2000: 16.

[\[10\]](/#_ftnref10) שם, עמ' 15.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, מהימנות כתבי הקודש, תשובה לרב

---

### [מה זה "עד-עולם" ו"ברית עולם"? האם המשמעות היא נצח ללא-סוף?](https://igod.co.il/true-judaism/ad-olam-brit-olam/)

**Published:** יולי 27, 2017
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> "כיצד ייתכן שאנו כבר לא תחת ברית סיני, אם נכתב בתנ"ך שברית זו היא 'לעולם', 'עד-עולם' ו'ברית עולם'?"

בעברית מקראית, משמעות המילה "עולם" אין משמעותה "לנצח \\ לתמיד". אלא, לתקופת זמן מסויימת, ממש כמו בעברית מודרנית (לדוגמא – "מאסר עולם" היא לרוב תקופת מאסר בת 16 עד 24 שנים בלבד). השאלה היא, מה כלכך מיוחד בתקופה הזאת?

חוקרי מקרא הציעו כי "חוק עולם" הוא מטבע לשון מקראי אשר משמעו 'צו קבוע'. (גרוסמן," תורת הקורבנות", עמ 406).
צו קבוע משמע ההוראה הגבוהה ביותר שאיננה כפופה להוראה אחרת. כפי שבכביש הוראת רמזור גוברת על הוראת תמרור, אך הוראת שוטר גוברת על הוראת רמזור והתמרור, כך כל חוק עליו נאמר 'חוק עולם' הוא הגובר – הסמכות הגבוהה ביותר על פני הוראות אחרות.
התוספת 'לדורותיכם' ("חוק עולם לדורותיכם") בא לחזק ולומר כי גם בעתיד ישאר חוק זה בעל הסמכות הגבוהה ביותר על האחרים (גם כאשר יוספו חוקים אחרים בנושא).

### **בתורה**

כפי שמסביר **פרופ' מזר**, הביטוי "עולם" (על כל נגזרותיו במקרא) משמש "במידה שווה לַעָבר (מעולם) ולעתיד (לעולם, עד עולם)".[\[1\]](/#_ftn1) למשל, בבראשית ו' 4 כתוב: "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי־כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל־בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם". הביטוי "מעולם" בהקשר הזה אינו מבקש לומר כי גיבורים אלו היו בארץ מאז ומעולם, שהרי ברור כי הם לא נבראו ממש בעת בריאת העולם, אלא הופיעו על במת ההיסטוריה בזמן מוגדר מאות שנים לאחר הבריאה.

עוד דוגמא: "וְלָקַחְתָּ אֶת־הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה־כֵּן" (דברים ט"ו 17). פרופ' מזר מבאר כי כוונת הביטוי "עולם" כאן, איננה מתייחסת אלא לתקופת חייו של העבד.[\[2\]](/#_ftn2)

**הרב פרופ' עמיר** מסביר כי למרות שהברית שנכרתה בין אלהים לישראל מתוארת כ"חֻקַּת עוֹלָם", המקרא מדגיש כי לאדם ניתן החופש לבחור להפר אותה בכל עת (דברים ל' 19); ברית זו אמנם מחייבת את האל לעולם ולדבריו של פרופ' יהוידע: "שונה מחויבותו של האל. אותו מחייבת הברית לעולם, בשום רגע לא יוכל להשתחרר ממנה". אך הוא מדגיש כי להבדיל מהקב"ה, בידו של האדם להפר ולסיים את הברית, על-אף שזו נכרתה "לעולם".[\[3\]](/#_ftn3) **באנציקלופדית** "**עולם התנ"ך**" מבואר כי בביטוי התורני הנפוץ "חֻקַּת עוֹלָם" (ויקרא ט"ז 29, למשל), אין הכוונה לנצח אלא דין לדורות.[\[4\]](/#_ftn4) מעניין כי גם הפרשניים המסורתיים ביארו כי כוונת הביטוי "חֻקַּת עוֹלָם" איננה אלא חוקה וזיכרון לדורות (ראו רש"י, אבן עזרא, אור החיים וכו', על שמות י"ב 14).

### **בנביאים**

בספר יהושע כ"ד 2 נאמר: "כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים". הביטוי "מעולם" כאן, אינו בא לרמוז לכך שאבותינו ישבו בעבר הנהר לנצח ומאז בריאת העולם, אלא מתקופה מסוימת בעבר עד תקופה מוגדרת שהסתיימה זה-מכבר.

פרופ' מזר מוסיף: "לפיכך אמורה המלה עולם גם במקומות שבהם מדובר על התמד שיש בו, מטבע העניין, הגבלה בזמן, אלא שאין הדבר חשוב בעיני הדובר. למשל, חנה אומרת ששמואל ישב לפני ה' עד עולם (שמ"א א, כב), וכוונתה: כל ימי חייו (שם, פס' יא, כח)". על בית דוד נאמר "וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם", ומזר מסביר כי "אין הכוונה לעבר המרוחק והנעלם (שהרי זמן עליית בית דויד למלוכה ידוע), כי אם להתמד קיומו האיתן והקבוע של בית דויד".[\[5\]](/#_ftn5)

שתי דוגמאות אחרות: **א-** בירמיהו כ"ה 9, שם נאמר: "הִנְנִי שֹׁלֵחַ וְלָקַחְתִּי אֶת־כָּל־מִשְׁפְּחוֹת צָפוֹן נְאֻם־ה' וְאֶל־נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל עַבְדִּי וַהֲבִאֹתִים עַל־הָאָרֶץ הַזֹּאת וְעַל־יֹשְׁבֶיהָ וְעַל כָּל־הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה סָבִיב וְהַחֲרַמְתִּים וְשַׂמְתִּים לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחָרְבוֹת עוֹלָם". במקרה זה, הביטוי "עוֹלָם" תיאר תקופה בת שבעים שנה בלבד, שלאחריה שבו גולי בבל לארצם.[\[6\]](/#_ftn6)

**ב-** בישעיהו ל"ב 14 כתוב: "כִּי־אַרְמוֹן נֻטָּשׁ הֲמוֹן עִיר עֻזָּב עֹפֶל וָבַחַן הָיָה בְעַד מְעָרוֹת עַד־עוֹלָם מְשׂוֹשׂ פְּרָאִים מִרְעֵה עֲדָרִים". רש"י פירש את הביטוי "עַד־עוֹלָם" כך: "עד עת קץ עופל ובחן". כלומר: היכל המלך יינטש רק לזמן מוגבל וקצוב מראש ולאחר מכן ישוב על כנו.

לסיכום מדגיש פרופ' מזר: "בניסוחם של רעיונות אלו לא נתגבש מושג עצמאי של זמן בלתי מוגבל (או מושג מופשט אחר), שראוי לתרגמו במושג נצח, הנהוג במחשבה המאוחרת יותר".[\[7\]](/#_ftn7) במילים אחרות, "לעולם" במקרא, אין פירושו דווקא לנצח או ללא כל הגבלה. אדרבא, ביטוי זה טומן בחובו משמעות של תקופה מוגבלת בזמן, ממש כשם שהבריאה כולה מוגבלת בזמן קיומה.[\[8\]](/#_ftn8)

### **הברית החדשה**

למעשה, לא זו בלבד שברית סיני אינה נצחית, אלא שאפילו התורה עצמה מתארת ומנבאת את הפרתה (ראו: שמות ל"ב 3-10; דברים ל"א 16, ל"ב 15-20). זה אולי יישמע מפתיע, אך הרעיון של כריתת ברית חדשה שתחליף את ברית סיני אינו גחמה של הכנסייה הקתולית; הדבר נאמר באופן ברור בתנ"ך, בפי הנביא ירמיהו בפרק ל"א 31-32: "וְכָרַתִּי אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת־אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר־הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת־בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם־ה'".

לאחר שהפרנו את ברית סיני, היה רשאי אלהים למגר אותנו סופית – ע"פ חוקיה של אותה ברית "עולם"; אך תודה לאל, ברחמיו הגדולים הוא חס עלינו וכרת עִמנו ברית חדשה אשר אינה תלויה יותר במעשנו, אלא עומדת על חסדו וצדקתו של אלהים בלבד. במרכז הברית החדשה ניצב המשיח ישוע, אשר ספג בעצמו את פשעינו וכרת בדמו את פדיון נפשנו וכך, ריצה וקידש אותנו לפני אלהים (ישעיהו נ"ג 5 – נ"ד 10).

### **המִלכוד הרבני**

ברית סיני נשענה על דם קורבנות שהיווה את הבסיס לאופן שמירתה ע"י הכוהנים במקדש (ראו שמות כ"ד 8; ויקרא י"ז 11). לפיכך, גם חסידי יהדות ההלכה חייבים יהיו להודות כי ברית זו אינה יכולה להיות בתוקף מחייב לנצח; שהרי מאז חורבן בית המקדש השני, חז"ל בעצמם פסקו כי מאחר ואין אפשרות להישען על קורבנות הדם (כמצווה תחת ברית סיני), יש דרך אחרת לכפרה: "גמילות חסדים… "מה הן גמילות חסדים שהיה מתעסק בהן? היה מתקן את הכלה ומשמחה, ומלווה את המת, ונותן פרוטה לעני, ומתפלל שלוש פעמים בכל יום – ותפִלתו מתקבלת ברצון".[\[9\]](/#_ftn9)

למעשה, חז"ל אף מודים כי עם-ישראל מעולם לא שמר את ברית סיני הכתובה, אלא רק את התורה שבעל-פה.[\[10\]](/#_ftn10) כיום, גם היהודים הדתיים ביותר אינם כפופים לחוקות של תורת סיני, אלא להלכה הרבנית האורגנית אשר התגבשה החל מהמאה ה- 1 לספירה וממשיכה להשתנות עד היום.

בקיצור, הרבנים אינם יכולים **מצד אחד** לטעון כי ברית סיני, על כל מצוותיה אינה זמנית אלא נצחית. ו**מצד שני**, לטעון כי הם אינם כפופים עוד לאותה תורה אלא רק לזו שבעל-פה. למעשה, כבר בתקופת הברית החדשה אנו קוראים עדויות לכך שמנהיגי הדת התרחקו מתורת משה, לא האמינו בה ודבקו במסורות משלהם (מרקוס ז' 6-9; יוחנן ה' 46-47, ז' 19).

**לסיכום**, תורת סיני אכן היתה 'ברית עולם' במשמעות המקראית והנכונה של הביטוי; ברית שנכרתה לדורות – לזמן מוגבל אשר הקציב אלהים מראש – ביודעו כי חוקה זו תופר ותוחלף בברית החדשה.

[\[1\]](/#_ftnref1) פרופ' בנימין מזר, "אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו" – ו', 1971: 101.[\[2\]](/#_ftnref2) שם.

[\[3\]](/#_ftnref3) הרב פרופ' יהוידע עמיר, "קול דממה דקה: מחשבות אמונה וביקורת", 2009: 68.

[\[4\]](/#_ftnref4) עולם התנ"ך – ויקרא, 1993-1996: 113.

[\[5\]](/#_ftnref5) פרופ' בנימין מזר, "אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו" – ו', 1971: 101.

[\[6\]](/#_ftnref6) כפי שהודה גם המלבי"ם (רבי מאיר וייזר, פרשן מקראי בן המאה ה- 19) בפרשנותו את הפסוק.

[\[7\]](/#_ftnref7) פרופ' בנימין מזר, "אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו" – ו', 1971: 101..

[\[8\]](/#_ftnref8) שם, עמ' 105.

[\[9\]](/#_ftnref9) אבות דרבי נתן, פרק רביעי, סימן ה.

[\[10\]](/#_ftnref10) ספר "מנחת אליהו" לרבי אליהו הכהן (פרק ב, עמ' 31-30).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, פרשנות הכתובים, תיאולוגיה, תשובה לרב

---

### [מעמד ה"חילוני" במחשבת חז"ל ובהלכה הרבנית](https://igod.co.il/true-judaism/status-secular-hazal-rabanim/)

**Published:** יולי 11, 2017
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

### "חילוני"?

הואיל והביטוי "חילוני" לא היה בשימוש בתקופת המקרא ובתקופת פועלם של חז"ל, על-מנת להתחקות אחר מעמדו של החילוני (מי שאינו מאמין באלהים ואינו סר למרותם של הרבנים), יש להשתמש במושגים הרלוונטיים לאותה תקופה. שני המונחים הנפוצים ביותר במחשבת חז"ל לתיאור האדם החילוני היו "אפיקורס" ו"עם הארץ". את הביטוי הראשון שאלו חז"ל מהשפה ומהפילוסופיה היוונית ואת הביטוי השני הם לקחו מהתנ"ך, תוך כדי עיוותה המוחלט של המשמעות המקורית; בתנ"ך, "עם הארץ" מתאר באופן פשוט את העם החי בארץ (ראו בראשית כ"ג 12, מ"ב 6; ויקרא ד' 27; במדבר י"ד 9; מלכים ב' י"א 14 וכו').

כאמור, לפי חז"ל "אפיקורס" הוא מי שפרק עול תורה וכפר באלהים (רמב"ם, משנה תורה, הלכות שחיטה ד') ו"עם הארץ" הוא זה שאינו מקבל על עצמו את סמכות הרבנים ואינו עסוק בלימוד הגמרא (בבלי, סוטה כ"ב ע"א). ביטויים אלה הם הדבר הקרוב ביותר למשמעות ה"חילוני" בימינו אנו. לכן, כאשר רוצים לבחון את יחסה של יהדות ההלכה לחילוני, יש לתור אחר יחסם לאפיקורס ולעם-הארץ.

אז אם אתם מחשיבים עצמכם כחילוניים אשר אינם סרים למרותם של הרבנים ואינם טרודים יומם ולילה בלימוד הגמרא, כך אתם נראים באספקלריית היהדות הרבנית:

 **בספרות חז"ל:**

1. אין לחילוניים חלק לעולם הבא ודינם מיתה; למעשה, כל אלו הכופרים בתורה שבכתב ובזו שבעל-פה "אינן בכלל ישראל, ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינין; אלא כל ההורג אחד מהן, עשה מצוה גדולה והסיר מכשול" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות ממרים ג'). שמתם לב, מצווה להרוג אדם שכזה!
2. ע"פ ההלכה הרבנית, זהו גורל החילוניים שאינם עסוקים בתלמוד תורה ואינם מפרנסים תלמידי חכמים (מתוך: בבלי, פסחים מ"ט ע"א-ב):

- **א.** הם אינם רשאים למסור עדות בבית משפט.
- **ב.** אסור לגלות להם סודות.
- **ג.** הם אינם זכאים לתפקד כמשפחות אומנה (אפוטרופוס על יתומים).
- **ד.** אין לתת להם להיות גזברים (ממונים על כספי צדקה).
- **ה.** אסור להתלוות אליהם בדרך.
- **ו.** אין להכריז על אבידתם ואין להשיבה להם.
- **ז.** אסור להתחתן איתם.
- **ח.** הגברים שבהם משוקצים.
- **ט.** הנשים שבהם שוות לשרצים.
- **י.** בנותיהן מתוארות כבהמות.
- **יא.** הם נתפסים ככאלה השונאים את הדתיים.
- **יב.** אין לדון על דברי תורה בפניהם.
- **יג.** רבי יוחנן אמר כי מותר לקרוע את החילוניים ממש כשם שמפלטים דג; וכאילו כדי להוכיח כי אין מדובר במליצה, הוסיף לכך רבי שמואל בר יצחק הערה פרקטית: כאשר שוחטים את החילוני כדג, מומלץ לעשות זאת דרך גבו!
- **יד.** החילוניים "פחותים הם מן העכו"ם… אינם מזרע ישראל, אף לא מזרע עשו וישמעאל, רק מאותן שידין ולילין; תפילתם לא ישמע אל – אין להם חלק באלקי ישראל ובתורת ישראל, אינם כיהודי לדבר מן הדברים, אין מקבלים אותם בתשובה לעולם". [\[1\]](/#_ftn1)

1. הרמב"ם הוסיף להלכות החילוני כמה פנינים משלו:

- **א.** חילוני הנוגע באשכול ענבים מטמא אותו (משנה תורה, טומאת אוכלין ט').
- **ב.** הלוקח מזון מהחילוני חייב בטיהורו כי אדם זה טמא ומטמא (שם, ט"ז).

**מתוך הספר "הדת קמה על יוצריה" (י. ידען, ראש כולל לשעבר):**

1. לפי ההלכה הרבנית, יהודי שאינו שומר מצוות נחשב לכופר ולעבריין מושחת (עמ' 87-90).
2. ע"פ ההלכה, החילוני פסול מלהיות דיין (עמ' 95).
3. ע"פ ההלכה, החילוני פסול לעדות (עמ' 96).
4. ע"פ ההלכה, מותר להרוג את החילוני (עמ' 98).
5. ע"פ ההלכה, אין לחלל את השבת על-מנת להציל את חייו של החילוני (עמ' 99).
6. ע"פ ההלכה, אין פודים את החילוני מהשבי (עמ' 100).
7. ע"פ חז"ל, אין לגלות רחמים אל מול החילוני (עמ' 101).
8. ע"פ ההלכה, אין להתאבל על חילוני שמת (עמ' 102).
9. ע"פ ההלכה, אין מצווה להתעסק בקבורתו של החילוני (עמ' 103).
10. ע"פ ההלכה, יין הבא במגע עם חילוני אסור בשתייה (עמ' 114).

**מתוך ספרו של ספי רכלבסקי "חמורו של משיח" (1998):**

1. מצטט את הרמב"ם: "אפיקורוס \[חילוניים-אתאיסטים\] שכופרים בתורה ובנבואה היה מצווה להורגם" (עמ' 233).
2. מצטט את הרמב"ם: אם "ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, היה מסלקו \[את הסולם\] ואומר: הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך \[כלומר: משקר לו שהרי אין בכוונתו להשיב את הסולם\]" (עמ' 233).
3. מצטט את הגמרא: "אין לדבר עם אפיקורוס" (עמ' 234).
4. מצטט את הרב אברהם קוק: "החילוניים \[הם\] פושעים עוברי עבירות, אך כאלו שממלאים תפקיד למען שלטון האל עלי-אדמות… לחילוניים כשלעצמם, אין ערך חיובי כלל, להפך, הם חוטאים הממלאים שליחות הנסתרת מליבם" (עמ' 241).

**ברבנות כיום (הרבנים נוטים לכנות את החילוני "ערב רב"):**

1. מן הבחינה ההלכתית, החילוני עודנו מוגדר כרשע הפסול לעדות.[\[2\]](/#_ftn2)
2. החילוניים הם העמלק של ימינו: "ערב רב מזרע עמלק שירצו לבטל את התורה"; אפילו "מכנסיים של תלמיד חכם, קודם לחיי עם הארץ \[כלומר: לחילוניים\]" – מתוך ערוץ 10.
3. הרב זמיר כהן: "הציבור החילוני במדינה נהנה מהמיסים של הציבור החרדי". בקיצור: החילוניים חיים על חשבון הדתיים…
4. הרב בגדדי: "מצאת מיליון דולר במזוודה… "אתה בודק מי האדם הזה, נמצא שהאדם הזה הוא מחלל שבת \[חילוני\], אתה יכול לקחת את המיליון הדולר הזה, לשים בכיס, להגיד תודה לבורא עולם וזהו… אסור לך להחזיר לו את האבדה". בקיצור: לפי בגדדי, אסור להחזיר אבדה של חילוני.
5. הרב מזרחי: המשיח ישרוף בהבל פיו את כל הערב רב (החילוניים).
6. הרב דב קוק: "מי שנוסע בשבת בפרהסיה \[החילוניים\]… הוא בעצמו תשעה באב… \[אני\] לא יכול שלא לשנוא אותו".
7. הרב דוד ברקוביץ: התנועה הציונית אשמה באנטישמיות ובשואה.
8. הרב מזרחי: "מחלל שבת, גם אם הוא נלחם בצה"ל, אם הוא מת – אין לו חלק לעולם הבא".
9. הרב בגדדי: האיסור לא לקלל תקף רק על דתיים. אך מחללי שבת \[חילוניים\] מותר לקלל; "מחלל שבת הינו כגוי לכל דבר".
10. הרב עובדיה יוסף (שו"ת "יחווה דעת", חלק ד'): "אף על פי שהסמכות החוקית כיום מטעם הממשלה לדון בדיני ממונות ונחלות היא לבתי המשפט החילוניים, והשופטים שם יהודים הם, עם כל זה ברור כי לפי דין תורתינו הקדושה התובע את חבירו בבתי המשפט שלהם גדול עוונו מנשוא… כל הדן בערכאות שלהם \[של השופטים החילוניים\] הרי זה רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו".

### **בתנ"ך ובברית החדשה**

בניגוד מוחלט ליחסם המחפיר של חז"ל לאדם החילוני (זה שאינו מאמין בתורה וכופר באלהים), כתבי הברית החדשה משקפים גישה שונה לחלוטין; ישוע המשיח התייחס אליהם כאל דבר יקר אשר הלך לאיבוד – ואלהים, בכבודו ובעצמו, מחפשו ורוצה בטובתו (ראו: מרקוס ב' 17; לוקס ט"ו 2-7, ה' 32; יוחנן ט' 1-3).

למעשה, התנ"ך וכתבי הברית החדשה מלמדים כי כולנו חוטאים ביחס לצדקתו וקדושתו של אלהים ולכן כולנו תלויים ברחמיו ובחסדיו של אלהים (ראו: ישעיהו נ"ג 6, ס"ד 5; תהלים י"ד 3; אל הרומיים ג' 12, ה' 12).

בשל כך, יחסו של ישוע המשיח ותלמידיו אל הלא-מאמינים תמיד היה מלווה בחסד ובחמלה. למעשה, קבוצת האנשים היחידה שספגה תוכחה מצד המשיח ישוע היתה דווקא כת הרבנים (אותם מנהיגים דתיים אשר הפגינו גאווה, צביעות וצדקנות). באופן אירוני, זו הקבוצה אשר מאז ומתמיד הפגינה יחס מזלזל ועוין כלפי החילוניים (ראו עדות לכך כבר בברית החדשה, לוקס י"ח 9-14; יוחנן ז' 49).

[\[1\]](/#_ftnref1) הרב ד"ר יצחק ברנד, "מיהו חילוני? קריאות הלכתיות", 2012: 27.

[\[2\]](/#_ftnref2) הרב ד"ר יצחק ברנד, "מיהו חילוני? קריאות הלכתיות", 2012: 83.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, תשובה לרב

---

### [אורים ותומים סותרים את סמכותה של התורה שבעל-פה](https://igod.co.il/true-judaism/urim-utumim-contradict-oral-torah/)

**Published:** אפריל 8, 2018
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

כזכור, בתורת משה מתוארים לפחות ארבעה מקרים שבהם נאלצו משה ואהרן לשמוע ישירות מפי ה' כאשר לא ידעו כיצד עליהם לפרש את המצוות בנסיבות שונות (**ויקרא** כ"ד 12; **במדבר** ט' 8, ט"ז 5, כ"ז 5). מכאן ברור כי לא היתה בנמצא תורה שבעל-פה אשר פירשה, ביארה והרחיבה את המצוות הכתובות ולכן לא נותר למשה ואהרן אלא לפנות ישירות לאלהים, שיורה להם את הדרך בה יש לנהוג.

אם לא די בכך, אלהים סיפק אמצעי נוסף אשר דרכו יוכל הכוהן לקבל הדרכה במקרים סתומים. ולא, אין מדובר ב[תורה שבעל פה](https://www.oral.law)! ב**שמות** כ"ח 30 כתוב: "וְנָתַתָּ אֶל־חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת־הָאוּרִים וְאֶת־הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל־לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת־מִשְׁפַּט בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל עַל־לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (ראו גם בויקרא ח' 8; במדבר כ"ז 21; ובדברים ל"ג 8). כפי שכתוב ב**דברים** י"ז 8-11, קיבלו הכוהנים את הסמכות הבלעדית לשפוט את העם על-פי התורה.[\[1\]](/#_ftn1) תורת משה הופקדה בידי הכוהנים, נשמרה על-ידם והם נתמנו על הוראתה לעם.[\[2\]](/#_ftn2) האורים והתמים שימשו ככלי אשר דרכו היה אלהים מביע את רצונו לעם. במילים אחרות, כל שעה שהיו צריכים לשאול את האל במשפט, היה יכול הכוהן להיעזר באורים ובתמים שעמדו לרשותו.[\[3\]](/#_ftn3) חוקרי המקרא מניחים כי האורים והתמים "היו שני שמות ניגודיים – האחד בגדר תשובה שלילית והשני בגדר תשובה חיובית; והשואל ב"אורים ותמים" צריך היה לנסח את שאלתו כך, שתאפשר תשובה של "הן" או "לאו". בכל פעם יכלה להינתן התשובה רק על שאלה אחת. התשובה שניתנה על ידי הכוהן היתה תשובה אלוהית, כלומר: הודעת פסק דינו של האלוהים".[\[4\]](/#_ftn4) ב**תלמוד הבבלי** (יומא ע"ג ע"ב) נאמר: "ועוד: למה נקרא שמן אורים ותומים? — "אורים" שמאירין מבארים ומפרשים את דבריהן, "תמים" — שמשלימין את דבריהן, שהם מתקיימים תמיד" (ביאור שטיינזלץ).

לסיכום, **מצד אחד** מסרה התורה את הסמכות המשפטית לידי הכוהנים; **מצד שני**, ציווה עליהם אלהים לשאת על ליבם את האורים והתמים אשר דרכם יוכלו לקבל תשובה במקרים בהם גזירת המשפט אינה ברורה דיה, כפי שפירש **אבן עזרא** (על שמות כ"ח 30): "טעם משפט; דיני השם וגזירותיו העתידות כי בעבור כן שואלים באורים ותומים". ושוב, אין פלא שהתושב"ע הרבנית אינה מוזכרת בתורה, שהרי אלהים סיפק דרכים אחרות להבנת מצוותיו.

[\[1\]](/#_ftnref1) משה וינפלד וכהן-צמח דוד (עורכים), אנציקלופדית עולם התנ"ך – דברים, 2002: 142.

[\[2\]](/#_ftnref2) ראו: פרופ' רחל אליאור, "זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה", 2009: 150-151.

[\[3\]](/#_ftnref3) משה דוד קאסוטו (עורך), "אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו" – א : אב – אתרים, 1950: 179-180.

[\[4\]](/#_ftnref4) אנציקלופדית עולם התנ"ך – שמות, 1993-1996: 172-173.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, פרשנות הכתובים, תיאולוגיה, תשובה לרב

**תגיות:** התורה שבעל-פה, תורה בעל פה, תושבע

---

### [מי מפחד מהתורה שבעל פה? התגובה לרב אהרון לוי](https://igod.co.il/true-judaism/scared-oral-torah/)

**Published:** אוקטובר 9, 2017
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

להלן תגובה לסדרת השיעורים של הרב אהרון לוי "מי מפחד מהתורה שבעל פה".

1. **הרצאה 01** – **דקה 02:17:** בניגוד לנצרות, "מעולם לא היינו \[הדת היהודית\] צריכים להתווכח עם אנשים אחרים כדי להראות שהם טועים ולשאוב מכך עידוד ומורל כדי להמשיך להאמין בדת שלנו".

תגובה: באמת? היהדות הרבנית מעולם לא עסקה בוויכוחים?

- **א.** כבר בכתבי הברית החדשה מתועדים הפרושים כאשר הם מתווכחים עם ישוע ועם הצדוקים (ראו פרופ' דניאל שוורץ, "מחקרים בתולדות ישראל בתקופת הבית השני", 1996: 291).
- **ב.** חוץ מזה, היהדות הרבנית מתאפיינת בוויכוחים האין סופיים בין זרמיה השונים (פרופ' אלכסנדר אבן-חן, "עקדת יצחק: בפרשנות המיסטית והפילוסופית של המקרא", 2006: 55; הרב סטיבן גרינברג, "עם אלוהים ועם אנשים: הומוסקסואליות במסורת היהודית", 2013: 205).
- **ג.** הוויכוחים הפנימיים בין הרבנים הגיעו עד לידי אלימות ממש, למשל בין תלמידי הלל לתלמידיו של שמאי (תלמוד ירושלמי, שבת, דף ט,א פרק א הלכה ד גמרא).

1. את כל ההרצאה הראשונה הוא מקדיש להקדמה, בה הוא מסביר מדוע אין להתווכח עם הנוצרים ואז הוא מקדיש 4 הרצאות שלמות לוויכוח… אבסורד!

לאורך ההקדמה הוא מנסה לכוון את הוויכוח בין היהדות לנצרות אך מדובר מניפולציה זולה שכן הוויכוח שאנו עוסקים בו הוא ויכוח פנימי בין יהודים ליהודים ואיננו מייצגים את כל הדת הנוצרית.

1. **דקה 27:13** הוא מפרש את אל הרומים ד' ואומר: "לא צריך מצוות! הבעיה היא, שאם לא צריך מצוות, איך מתמודדים עם מה שישו עצמו אמר?.. "אם המשיח כבר הגיע, לא צריך מצוות… "אין צורך במעשים כי המעשים לא יועילו".

כאן הוא חושף את חוסר ההבנה שלו אודות המסר העיקרי של הברית החדשה. הצדקה והישועה אמנם ניתנים בחסד ולא מתוך מעשים, אך אמונה בלי מעשים – מתה היא (יעקב ב' 17, 20). לאמיתו של דבר, בברית החדשה יש למעלה מתרי"ג מצוות המורות למאמין כיצד עליו לנהוג מול אלהים ומול הבריות.

1. **הרצאה 02** – מהדקה 07:10 הוא מתייחס לראיון של פרופ' שנאן ומנסה להפריך את דבריו.
2. **דקה 11:33:** בנושא נישואי תערובת בתנ"ך ודמויות שנישאו לנשים נוכריות: "יש פרט אחד שולי שלא הזכירו: שמדובר באנשים שלא היו יהודים. הם היו עברים והם היו בני נח שלפני מתן תורה"**.**

מדובר בהטעיה גסה **משני טעמים:**

- **א.** לפי התלמוד (בבלי, מגילה י"ד ע"ב), **יהושע בן-נון**, שחי אחרי מתן תורה, נישא לרחב הזונה, שלא היתה יהודייה.
- **ב. בעז** נישא לרות המואבייה שנים רבות לאחר מתן תורה (רות ד' 13-22).
- **ג.** הרב אומר בסרטונים כי אמנם בני ישראל (לרבות יוסף) ומשה נישאו לנשים נוכריות, אך כל זה היה לפני מתן תורה. דבר זה סותר את מסורת הרבנים שכן, לפי חז"ל התורה והתושב"ע כבר היו ידועים לאברהם ולצאצאיו לפני מעמד סיני. ראו לדוגמא: מדרש "תנא דבי אליהו", פרק ו, עמ' סה.

במדרש ויקרא רבא נאמר כי יעקב, יהודה ויוסף קיימו "מה שכתוב בתורה" (פרשה ב, סימן י); בנוסף, סיפרו חז"ל, כי יעקב אבינו יושב היה בשני בתי מדרשות (בראשית רבה, תולדות, י'); למשה רבנו היה בית מדרש משלו (ירושלמי, עירובין לב, ב, פרק ה, הלכה א); עם-ישראל ספג את [התורה שבעל-פה](https://oral.law/?s=תורה-שבעל-פה) לגופו, "לא דרך לימוד בספרים אלא דרך פעולה של אכילת המן, שהיה כפשוטו – "תורה שבעל פה", כדברי המדרש" (הרב רונן נויבירט, "לגעת בזמן: החגים כחוויה בעולם המדרש", 2016: 228); יהושע בן-נון ננזף ע"י מלאך ה' על כך שהעז לצאת למלחמה ובכך ביטל תלמוד תורה (בבלי, מגילה, ג' ע"א); ודוד המלך, כשלמד בישיבה, "לא היה יושב על גבי כרים וכסתות אלא על גבי קרקע… ו"כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ" (בבלי, מועד קטן ט"ז ע"ב).

לפי הרבנים, אפילו "אדם הראשון ידע התורה, והניחה בקבלה לשֵת בנו, ואחר כך באה לידי חנוך, עד שבאה לשֵם והיה מתעסק בה" (ספר "עבודת הקודש" לרבי מאיר בן גבאי, חלק ג, פרק כא).

אם כל הדמויות העבריות שקדמו למעמד הר סיני ידעו אפילו את ה[תורה שבעל-פה](https://oral.law/?s=%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94+%D7%A9%D7%91%D7%A2%D7%9C+%D7%A4%D7%94) (לשיטתם של חז"ל), מדוע אפוא בחרו להינשא לנוכריות?

1. **דקה 13:26:** "אגב, למה למרדכי היהודי קוראים יהודי? כי הוא משבט יהודה".

טעות! לפי הכתוב במגילת אסתר, מרדכי היה משבט בנימין: "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן־שִׁמְעִי בֶּן־קִישׁ אִישׁ יְמִינִי" (אסתר ב' 5 ; דה"א ח').

- בספר "מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא", נאמר על מרדכי: "יהודי – לא משבט יהודה, שכן הוא משבט בנימין".[\[1\]](/#_ftn1) באנציקלופדיית עולם התנ"ך כתוב במפורש: "איש ימיני – משבט בנימין".[\[2\]](/#_ftn2) עוד נאמר שם כי לאחר גלות עשרת השבטים, ובמיוחד בתקופת בית שני, הפך התואר "יהודי" למונח אתני, דהיינו שם כולל לבני ישראל. ראיה לכך מופיעה במגילת אסתר עצמה, פרק ג' 5-6: "וַיַּרְא הָמָן כִּי־אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה. וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹח יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי־הִגִּידוּ לוֹ אֶת־עַם מָרְדֳּכָי וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִים".
- ב**תרגום הארמי** לאסתר נאמר: "גְבַר חֲסִידָא וּמוֹדֶה וּמְצַלֵי קֳדָם אֱלָהָא עַל עַמֵיהּ הֲוָה בְּשׁוּשָׁן בִּירַנְתָּא וּשְׁמֵיהּ מָרְדְכַי אִתְקְרֵי עַל דַהֲוָה מְתִיל לְמֵירָא דַכְיָא בַּר יָאִיר בַּר שִׁמְעִי בַּר גֵרָא בַּר קִישׁ גַבְרָא דְמִן שֵׁבֶט בִּנְיָמִין". גם ב**תרגום השבעים** נאמר כי מרדכי היה משבט בנימין.
- למעשה, אפילו **חז"ל** מודים כי מרדכי היה משבט בנימין (אגדתא על מגילת אסתר, מדרש פנים אחרות, נוסח ב', פרשה ב'). **רש"י** מפרש: "איש ימיני – מבנימין היה".

**בדקה 34:09:** אומר הרב על מרדכי: "אביו מבנימין ואמו מיהודה.. איש ימיני. אבל הוא נקרא ימיני על שם אביו ויהודי על שם אמו".

חשוב לציין כי בשום מקום בתנ"ך לא מוזכרת אמו של מרדכי ובתוך כך ברור כי לא מוזכר מוצאה. הרב מסתמך על התושב"ע, שאת אמיתותה הוא מבקש להוכיח בהרצאתו, על-מנת להצדיק את דברי הסנגוריה שלו על התושב"ע עצמה (באנגלית נקרא הכשל הלוגי הזה: circular reasoning).

1. **דקה 14:26:** "שכשאתה אומר, משתמש במילה 'העם היהודי' זה המצאה שהתחילה מימי בית שני, זו בלשון נקייה סוג של הטעיה לא מכוונת".

הוא לכאורה מצטט את פרופ' שנאן, אך שנאן לא אמר כי עם ישראל הומצא בתקופת בית שני, אלא שההלכה הרבנית והיהדות כפי שנו מכירים אותה היום, הם תוצר של חז"ל בתקופת בית שני.

1. **דקה 14:47:** "דיני הכשרות זה המצאה של חז"ל? בואו נבדוק?". ואז הוא מצטט מויקרא י"א.

כמובן שהוא מתעלם לגמרי מהטענות שלנו ושל פרופ' שנאן; אין זכר לביטוי "כשרות" בתורה ובתנ"ך כולו; אין התייחסות להפרדת בשר וחלב ולכל ההלכות הקשורות לכך. אך כאמור, בסרטון הוא מתעלם מכך לחלוטין.

1. **דקה 16:38:** באותו נושא, "מה צריך עוד לעשות כדי שיהיה אפשר לאכול אותה \[את הפרה\]? לשחוט אותה. אם הלכות שחיטה נאמרו ע"י החכמים, הרי לנו שהעם היהודי עד בית שני היה צמחוני. ומכאן המקור לנטייה היהודית לצמחונות".

כאן מפגין הרב ציניות מכוונת כדי להוכיח שכדי לאכול בשר בתקופת המקרא, היו חייבים בני ישראל לדעת הלכות שחיטה, כפי שהן מופיעות בתושב"ע. בזאת הוא טועה שלוש פעמים:

- **א.** הכוהנים בבית המקדש ידעו לשחוט כי קיבלו הוראות מפורטות לכך מאת ה' ועסקו בכך לאורך השנה כולה (ראו: שמות כ"ד; ויקרא, פרקים: ג', ד', ח', ט', י"ד, במדבר כ"ח וכו'). לפיכך, בוודאי שלא נזקקו לחכמים כדי לדעת כיצד לשחוט.
- **ב.** יש לזכור, אלהים ציווה על הכוהנים ללמד את העם תורה, ולא את הרבנים (ראו ויקרא י' 6-11; דברים י"ז 18, כ"א 5, ל"א 9). לכן סביר להניח כי אם התעוררה בעיה של שחיטה, הכוהנים (שהיו עסוקים בכך מבוקר עד ערב) יכלו לפתור אותה בנקל.
- **ג.** דבר נוסף, אנו לא מתכחשים לכך שעברו בעם ישראל מסורות רבות בנוגע לקיום מצוות התורה. למעשה, בתקופת בית שני היו לפחות שלוש כיתות שונות שפרשו את התורה באופן אחר (צדוקים, איסיים ופרושים). אחת מהן היתה כת הפרושים אשר כפתה את שיטתה על העם כולו.

1. **דקה 18:24:** "מי שאוכל חֵלֶב, מה עונשו? מה זה חלב?"; דקה 19:28: "תגידו לי בבקשה מה זה טריפה?" הרב טוען כי לולא התושב"ע לא היינו יודעים מהו חלב ומהי טריפה כי לדבריו, התורה אינה מבארת זאת.

להלן התגובה, מחולקת ל**שלושה טעמים:**

- **א.** פרופ' בנימין מזר, באנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו – ג: חבב – יתת (1965: 409-410), מסביר מהי טריפה רק בהתבסס על התנ"ך ואף אומר כי חז"ל העבירו את המונח המקראי לכיוון פרשנות אחרת, מורחבת.
- **ב.** אנציקלופדיית עולם התנ"ך – ויקרא (1993-1996: 25) מסבירה היטב מהו חֵלֶב, ללא כל שימוש בתושב"ע.
- **ג.** יתרה מכך, איסור אכילת החֵלֶב והטְרֵפָה מופיע בספר ויקרא, ספר הכוהנים, ולכן זה תמוה מאוד לומר כי הכוהנים יצטרכו את עזרתם של החכמים (הרבנים) או של התושב"ע על-מנת להבין מה אמר להם אלהים.

1. **דקה 29:21:** הרב מתייחס למקרה של איש ישראלי, בן לאב מצרי ואישה ישראלית, שקילל ונסקל למוות (ויקרא כ"ד): "ומכאן אתה רואה שלאחר מתן תורה מייחסים את ההשתייכות הדתית והלאומית לאם ולא לאב. ברור".

לא ברור! מכאן אנו רואים שמייחסים את ההשתייכות הלאומית גם למוצא האם! האם צאצאיה של רות, עד דור עשירי, נחשבו אפוא לגויים? ברור שלא, כי בעלה היה יהודי.

הלא גם התלמוד אומר כי מרחב ויהושע בן-נון יצאו "שמונה נביאים והם כהנים" (בבלי, מגילה י"ד ע"ב). מדוע צאצאיה של רחב התקבלו בקהל ישראל? כי בעלה היה יהודי. אז הרב סותר גם את התנ"ך וגם את התלמוד.

1. **דקה 32:30:** "לכן, אנחנו צריכים להיות הגונים. אם אתה רוצה להתמודד עם התורה שבעל פה, אתה צריך להתמודד עם המסורה ולא להביא ראיות מכל מיני מומחים שהדעה שלהם היא דעה מחקרית אבל היא לא דעה שבמסורה, היא לא דעה שבמסורת. אני השתמשתי בטיעון הזה, פירקנו אותו להתמודד איתו כדי להבין שאין בו באמת ממש. מי שמשתמש בחוקרים כדי להכחיש את אמיתות התורה שבעל פה יוכל להשתמש גם בחוקרים כדי להכחיש גם את אמיתות התורה שבכתב. אז אם הנוצרים לא מאמינים לחוקרים שמכחישים את התורה שבכתב, למה כשזה מתאים להם הם מאמינים לחוקרים שמכחישים את התורה שבעל פה. וזהו קל וחומר שאין עליו תשובה!".

אז זהו, שדווקא יש עליו תשובה: המומחה שהבאנו, פרופ' שנאן מהאוניברסיטה העברית, חובש כיפה וכפוף למסורה. הוא אינו מכחיש את התורה שבכתב, ולמעשה, עם הרב היה שם לב לדבריו, הוא גם אינו מכחיש את התושב"ע. פרופ' שנאן פשוט אומר כי היא זרה למקרא ופותחה ע"י חז"ל בבית שני. אך כאמור, הוא בעצמו כפוף להלכותיה ולכן טיעונו של הרב עומד על כרעי תרנגולת ואינו מחזיק מים.

1. **דקה 35:50:** הרב מבקש להוכיח כי למסורות של הסופרים והפרושים יש תוקף ממשה בסיני. לכן הוא מצטט מהברית החדשה (מתי כ"ג 2-3) ואח"כ אומר: "זאת אומרת, מה שהם אומרים זה אמת, כי על כיסא משה ישבו הפרושים והספורים. כלומר: מי יודע את המסורת בצורה המדויקת ביותר? הפרושים והסופרים".

אם בפסוק אחד ויחיד זה ישוע אמר שעלינו לציית למסורות הרבנים, הוא שכח לומר לנו לאיזה פלג לציית (כלומר, בית שמאי או בית הלל), כי הם ייצגו בימיו של ישוע שתי פרשנויות שונות ולעיתים נוגדות של מצוות ברית סיני. זאת ועוד, אם זה מה שהוא אמר, הוא סתר ישירות את הנביאים ואפילו את העקרונות שהוא עצמו לימד באותו פרק, כפי שנראה בהמשך.

אם כן, על מה ישוע דיבר בפסוק הזה? האם "כיסא משה" מתייחס לסמכות הרבנים, כפי שיש הטוענים? התשובה הינה כלל וכלל לא! דבריו של ישוע התייחסו למקום הפיזי בבית הכנסת שבו היה נהוג לקרוא את כתבי הקודש.

הבה נניח לרגע שאנחנו נמצאים עכשיו בישראל בתקופת בית שני. אין לנו עותק של כתבי הקודש וגם אין חנויות ספרים או אינטרנט. כיצד אנחנו, יהודים בתקופת בית שני, יכולים להיחשף לכתבי הקודש? יש דרך אחת בלבד: עלינו ללכת לבית הכנסת. שם קראו מ"כיסא משה" את כתבי הקודש בקול. אפשר למצוא תימוכין לפרשנות הזאת בכורזין.

בבית כנסת עתיק מהמאה הרביעית גילו הארכיאולוגים את מה שנקרא "כיסא משה", כיסא שהיה נהוג לשבת עליו ולקרוא בקול את כתבי הקודש. התגלית הזו היא מתקופה מאוחרת יותר, אבל אפשר להניח במידה רבה של ודאות שהמנהג הזה לא הופיע פתאום יש מאין במאה הרביעית. גם המחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר אילן מחזקת את ההנחה הזאת.[\[3\]](/#_ftn3)

כשישוע אמר לעם להקשיב לסופרים ולפרושים כשקראו מכיסא משה, הוא התכוון לדבריו כלשונם. ולמה היה לישוע חשוב כל כך שהעם יקשיב לקריאה בקול של כתבי הקודש? ישוע ידע שכתבי הקודש מצביעים עליו: "אִלּוּ הֶאֱמַנְתֶּם לְמֹשֶׁה הֱיִיתֶם מַאֲמִינִים לִי כִּי עָלַי כָּתַב" (יוח' ה 46). כיסא משה בבית הכנסת הוא המקום היחיד שממנו זכו היהודים בתקופת בית שני לשמוע את עדותם של משה והנביאים על המשיח: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דבר' יח 15). ישוע רצה שהעם יקשיב למשה, כי משה הצביע עליו (מתי יט 21-16)! המשיח הוא המטרה והתכלית של התורה (החומש) בכלל, ושל מצוות ברית סיני בפרט.

ההקשר הוא הכול. מוקדם יותר אמרנו שישוע היה סותר את עצמו אילו דרש מאתנו לציית לרבנים (הפרושים והסופרים). באותו פרק בדיוק (מתי כג) הוא מתאר אותם כ"צבועים" (פס' 13), "בני גיהינום" (פס' 15), "מורי דרך עיוורים" (פס' 16), כסילים ועיוורים (פס' 17), סופרים ופרושים צבועים (פס' 23) מלאי צביעות ועוול (פס' 28), נחשים בני צפעונים (פס' 33) ורוצחים (פס' 35). האם אנחנו יכולים לחשוב ברצינות שישוע ציווה עלינו לציית להם? ישוע אומר בבירור שהם מכבדים מסורות של בני אדם יותר מאשר את דבר אלוהים (מתי טו 9, ציטוט של ישע' כט 13). כשישוע אמר: "אַךְ כְּמַעֲשֵׂיהֶם אַל תַּעֲשׂוּ", הוא התייחס למסורות אשר הפרושים והסופרים חשבו שבאמצעותן הם יגיעו לאלוהים. מגוחך לומר שישוע אמר לנו לציית להם. אם הוא אמר זאת, היינו נמצאים בדילמה קשה עוד יותר שכן התלמוד מתנגד לישוע ישירות. כתוב בו לא רק שישוע היה נביא שקר, אלא שכאשר אונקלוס כביכול העלה באוב את ישוע מהמתים כדי לשאול אותו לגורלו, ענה לו ישוע, לפי הסיפור, שהוא סובל "בצואה רותחת" (בבלי, גיטין נ"ז ע"א). לפיכך, אין שום היגיון במחשבה שישוע ביקש מאתנו לציית לתורתם או ייחס לה אמינות כלשהי.

1. **דקה 44:11:** "אם הם עושים צחוק וחוכא ואטלולא מפרשנות של חז"ל. אני לא חושב שהפרשנות שלהם יותר משכנעת, כן? חז"ל אומרים: 'אלה התורות', תורות זה שניים… תורה שבכתב ותורה שבעל פה. והם \[המשיחיים\] אומרים לא".

כבוד הרב, לא רק אנחנו אומרים לא, כבר רבי עקיבא אמר לא: "אלה החוקים והמשפטים והתורות… וכי שתי תורות היו להם לישראל? והלא תורות הרבה ניתנו להם לישראל: "זאת תורת העולה", "זאת תורת המנחה", "זאת תורת האשם", "זאת תורת זבח השלמים", "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (ספרא, בחוקתי פרק ח'; ילקוט שמעוני, פרשת בחקותי).

ואז מצטט הרב את נחמיה ט' 13, שם כתוב: "וְעַל הַר־סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵּר עִמָּהֶם מִשָּׁמָיִם וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִּים וּמִצְוֹת טוֹבִים".

מעניין כי חוץ מכבוד הרב, אף אחד מהפרשנים המסורתיים והמדרשים הקדומים של חז"ל לא התייחס לפסוק זה כהוכחה לתושב"ע (ראו: רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם, מצודת דוד, מדרש תהלים ומדרש שמות רבה).

המשמעות הפשוטה של הביטוי 'תורה' בתנ"ך היא הוראת-האל (ככתוב במילון העברית המקראית, 2007: 1163). לכן, 'תורות' הן הוראות. לפיכך, גם אם הביטוי 'תורות' אינו מתייחס לתורת הקורבנות, אין קשר בינו לבין התושב"ע.

1. **דקה 46:54:** "כשמשה רבנו מתייחס למקושש שקושש עצים ביום השבת, שמים אותו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו, נכון? הוא שואל את הקב"ה, הקב"ה אומר לו מה לעשות ואז מוציאים את המקושש והורגים אותו. כלומר: האם כתוב בתורה שלקושש עצים זה חילול שבת? אז איך מאשימים את מקושש העצים ומוציאים אותו להורג על חילול שבת, אם משה רבנו לא הסביר להם שאסור לקושש עצים? קושיה!".

כאן תקע לעצמו הרב גול עצמי. שהרי אם ניתנה למשה התושב"ע בצוותא עם התורה שבכתב, מדוע היה על משה לחכות ולשמוע ישירות מאלהים כיצד לנהוג?

בספר במדבר ט"ו 32 כתוב: "וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה־יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל־הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה".

- אם אלהים מסר למשה ולשבעים הזקנים את הלכות השבת בהר סיני, מדוע לא פתר משה את הקושיה כפי שעושים חכמי התלמוד בגמרא?
- אגב, התורה מביאה דוגמאות נוספות המגלות כי כאשר משה ואהרן לא ידעו כיצד לנהוג, הם לא נעזרו בהלכות התושב"ע, אלא פנו בלב כנה ישירות לאלהים וחיכו למוצא פיו (למשל: במדבר ט"ז 5, כ"ז 5).
- נוסף על כך, בניגוד לכתוב בתורה, התלמוד וכל הפרשנים בעקבותיו, קבעו כי משה לא ידע באיזה סוג מיתה יש להרוג את האיש. אך ע"פ התושב"ע אופן המיתה היה חייב להיות ברור למשה כבר מסיני שהרי לפי ההלכה, חילול שבת במזיד מחייב מוות בסקילה (משנה תורה, הלכות שבת א'). ואם הדבר מוכרע בתושב"ע, הרי שהוא נאמר כבר למשה בסיני (ירושלמי, מגילה דף כח,א פרק ד הלכה א גמרא)! אז כיצד אפוא ייתכן כי משה לא ידע זאת?

בקיצור, טיעוניו של הרב מלאים בחורים ואינם מתיישבים – לא עם התורה, לא עם ספרות חז"ל ולא עם ההיגיון.

1. **הרצאה 03 – דקה 4:43:** "כלומר, איזו תורה אמורה להשפיע על חייו של העם היהודי? התורה הכתובה. ומה שאנו רואים, שמה שהשפיע על העם היהודי היא דווקא התושב"ע, שהיא לא כתובה. לכן, כל המסורת היהודית שיש היום היא לא הנכונה ומכאן קצרה הדרך לטעון את הטענה השקרית הנוצרית של 'הרצחת וגם ירשת', אנו הם ישראל. ברור? ברור עד כאן?".

לא, לא ברור! אין קשר בין הכחשת תוקפה השמיימי של התושב"ע לבין זהותו של עם ישראל. וחוץ מזה, אנו לא מייצגים טענות נוצריות. אנו יהודים, חלק מעם ישראל, המבקשים להשיב למשיח את מעמדו הראוי בקרב עמו ישראל. וכשאנו אומרים 'עם ישראל' כוונתנו היא לצאצאיו של יעקב אבינו, ככתוב בברית החדשה, ולא לכנסייה הנוצרית! הברית החדשה נכרתה מלכתחילה עם עם-ישראל (ראו ירמיהו ל"א 30). תודה לאל, אותה ברית פתחה גישה גם ליתר משפחות האדמה. אך הגויים שמאמינים אינם הופכים להיות ישראל (הם שומרים על מוצאם האתני), אך הם הצטרפו לאמונת ישראל, במשיח ישוע.

1. **דקה 11:00:** "כתוב שמי שמחלל שבת עונשו מוות. זה לא אלגוריה, זה איום ממשי, מיידי, והוא גם מקים מנגנון שהוא יוציא להורג את האנשים הללו; קוראים לו סנהדרין".

בשום מקום בתורה לא נאמר כי אלהים הקים את הסנהדרין. למעשה, המושג "סנהדרין" אינו מופיע כלל בתנ"ך.

- הגוף הנקרא "סנהדרין" לא הוקם אלא בתקופת בית שני והונהג ע"י הפרושים (ראו: ד"ר גבריאל ברקאי ואלי שילר (עורכים), "אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל" – ירושלים בתפארתה: תולדות ירושלים בימי בית שני", 1996: 136-138; וגם: מנחם מיכלסון, יהודה סלומון ומשה מילנר, "מקומות קדושים וקברי צדיקים בארץ ישראל", 2000: 60).
- אלהים לא דרש ממשה להקים סנהדרין, אלא מנגנון משפטי הדומה לזה הקיים בישראל כיום (בית משפט מחוזי, שלום, עליון), שמות י"ח 25-26: "וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי־חַיִל מִכָּל־יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל־הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת־הָעָם בְּכָל־עֵת אֶת־הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל־מֹשֶׁה וְכָל־הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם".
- אז בניגוד לדברי הרב, לא היתה בתורה סנהדרין או מועצת חכמי התורה, כפי שמנסים לקיים הרבנים מאז תקופת בית שני (ראו: ישראל רוזנסון, רות פלג, חוה ליאון ואייל מירון, "זאת ירושלים: חלק ראשון – מראשיתה ועד התקופה המוסלמית", 2003: 126, 150-151).

1. **דקה 13:29:** "אני טוען שאין בתורה שום מצווה שאפשר להבין איך מקיימים אותה. נקודה!".

כאן למעשה חושף הרב את טיעונו המרכזי באופן החד והמזוקק ביותר: ללא פירושה של התושב"ע, אין לדעת כיצד לקיים ולו גם מצווה אחת בתורה!

באמת? הבה נבחן שתי דוגמאות המעידות על הכלל כולו:

**דוגמא 1: ניקח למשל את מצוות הנידה, כפי שהיא מופיעה בפירוט רב בויקרא ט"ו 19-30.**

- כיצד אפוא נוכל לדעת מלכתחילה מה פשר הביטוי "נידה", ללא פרשנותם של חז"ל? ובכן, תודה לאל, התורה מדברת בעד עצמה והפסוק הראשון בקטע מוכיח זאת היטב: "וְאִשָּׁה כִּי־תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ" (פס' 19). מכאן ברור כי הנידה מתארת תקופה בה האישה "תִהְיֶה זָבָה דָּם". כל אישה בעולם יודעת בדיוק מתי מתקיימת תקופה זו והוכחה לכך ניתנת כבר בספר בראשית, המתאר את הסיבה אשר בעטיה לא האמינה שרה כי תוכל להרות: "וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה־לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן" (י"ח 11-12). שרה ידעה אפוא בדיוק מהי נידה ומהן השלכותיה.
- יתרה מכך, פרופ' בנימין מזר מוכיח על-נקלה כי מצוות הנידה במקרא נהירה ומובנת לאשורה ללא כל הסתמכות על המסורת הרבנית והוא אף מעיר כי "את מקור ההשקפה על טומאת הנידה… יש לבקש במושגי טומאה הקשורים בלידה, והנמצאים אצל עמים רבים, ובייחוד אצל עמים פרימיטיביים" ("אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו" – כרך ה', 1968: 785). דהיינו, תקופת הנידה והלכותיה היו מוכרות לעמי האזור טרם ניתנה התורה ולכן יש להניח כי לא היתה לבני ישראל כל בעיה להבינה וליישמה, אפילו ללא התערבותם של הרבנים.
- התורה, על כל פנים, אינה חושפת בפנינו את הסיבה לעצם נִדָתן של נשים בעונתן; כאן אנו נדרשים למסורת חז"ל ולומדים כי האישה נענשה ונתחייבה במצוות נידה, מדוע? משום ששפכה את דמו של אדם הראשון בגן עדן (בראשית רבה י"ז). רחל קרן, בספרה "השמיעיני את קולך: עיונים במעגל השנה ובפרשות השבוע" (2009: 236), מתארת כיצד הפכו חז"ל את הנידה לקללה ולעונש ואף איימו כי אישה אשר אינה נזהרת בנידה תמות בשעת לידתה – כל זאת, חשוב לציין, בדו הרבנים מליבם ללא כל אסמכתא מהתורה.

**דוגמא 2: מצוות ברית המילה (ויקרא י"ב 3).**

- כיצד ידעו בני ישראל לבצע את ברית המילה ללא עזרתה של התושב"ע?

ובכן, הם ידעו זאת בדיוק כשם שאברהם ידע זאת ומל את בני ביתו, את עצמו ואת יצחק בנו (בראשית י"ז 10-13, 23-27, כ"א 3-4); ובדיוק כשם שציפורה ידעה זאת כאשר מלה את ערלת בנה, כמתואר בשמות ד' 25-26.

- חוץ מזה, פרופ' ניסן רובין מסביר: "בעולם העתיק מילת זכרים לא הייתה תופעה ייחודית לישראל… ממצרים מצויה עדות מאמצע האלף השלישי לפני הספירה, על גבי תבליט, המראה תהליך של מילה. ממצרים מצויות עוד עדויות מתמונות ומפסלים של גברים עירומים. מבין החנוטים המצריים חלק נמצאו נימולים וחלק אינם נימולים, ואולי לא הייתה במצרים חובת מילה על הכול, אלא רק על כוהנים. הרודוטוס מספר על המילה אצל המצרים, אצל הסורים ואצל עמי אסיה הקטנה. כן נהגה המילה אצל הערבים, החבשים והפיניקים… גם המקרא מעיד על קיום המילה בקרב עמי הסביבה, כמו בין המצרים, בין יושבי עבר הירדן המזרחי ובין הצידונים".

"המילה הייתה איפוא תופעה די נפוצה בעולם העתיק ומוכרת בתרבויות רבות…" (פרופ' ניסן רובין, "ראשית החיים", 2005: 77-78).

"המילה איננה מיוחדת לישראל, אלא מנהג היא המקובל מאז ומתמיד על חלק גדול של האנושות… בשאר חלקי העולם נהוגה המילה, אם באזורים גדולים, אם כמנהג מיוחד לשבטים מסוימים. ויש חילוקים במנהג: במעשה המילה עצמה (יש המסירים את כל הערלה ויש המסירים את מקצתה, ויש שאינם עושים אלא חתך לארכה, ויש העושים גם צלקות בכמה מקומות באבר), ואף גיל הנימול והטקסים הכרוכים במילה משתנים ממקום למקום ומשבט לשבט".

"יש להניח שבימי הבית השני פסקו העמים השכנים לישראל לימול, אולי בהשפעתן של תרבויות פרס ויוון. על כל פנים דווקה מימי הבית השני ואילך משמשת המילה סימן ליהדות…" (פרופ' בנימין מזר, אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו – ד, 1962: 896-898).

**לסיכום**, הרב אולי שכח שאפילו חז"ל הבינו כי "דיברה תורה כלשון בני אדם" (בבלי, נדרים ג' ע"א), כלומר: אלהים מסר את התורה ביד משה בשפה ברורה ומובנת ולא ע"י סמלים ורמזים שיש לפענח בעזרת מפתח סודי הנקרא תושב"ע.

כל מצוות התורה ניתנו לקיום מהפשט וללא מסורת חז"ל ואם למישהו צצה שאלה הוא תמיד יכול היה להפנותה לכוהנים שתפקידם היה להורות את התורה לעם (ראו דברים י"ז 9, 18, י"ט 17, כ"ד 8, ל"א 9 ועוד).

1. **דקה 33:21:** "אי אפשר לתורה שבכתב ללא התורה שבעל-פה, אפילו לדעת השומרונים. ולכן הטענה הנוצרית, התורה שבעל-פה לא מופיעה באף מקום בתורה שבכתב, אתם יודעים מדוע? כי כשאומרים תורה שבכתב, אומרים תושב"ע. כי למצוות יש שני חלקים: יש את החוק הכתוב ויש את הוראות הביצוע המעשיות".

**ראשית**, הביא הרב דוגמא מהשומרונים אשר למרות שהכפיפו עצמם רק לתורה שבכתב, מסבר כי גם להם יש מסורת המפרשת תורה זו. וזו לדעתו הוכחה שחייבת להיות פרשנות לתורה שבכתב ואותה פשרנות היא התושב"ע.

- כאן שוב תקע לעצמו הרב גול עצמי; משום שבזאת הוא הוכיח כי בקרב הכתות השונות בעם ישראל רווחו מסורות שונות ומגוונות הנוגעות לקיום מצוות התורה.

- הוא הביא דוגמא מהשומרונים אך חבל ששכח את הקראים. שימו לב לדבריו של **רב העדה הקראית**, **חיים בן יצחק הלוי**, שהתייחס למצווה "לא תבשל גדי בחלב אמו" וגרס כי "כוונת מצווה זו היא להרחיק את בני ישראל מהעבודות הזרות ועבודות האלילים והאמונות הטפלות שעובדי עבודה זרה היו מתנהגים בהם. עבודות אלו גורמות בין היתר צער לבעלי חיים תוך אמונה טפלה שהדבר יביא לבני האדם מזל טוב".[\[4\]](/#_ftn4) "לכן", הוא מוסיף, "אכילה או בישול כל בשר וחלב יחד שאינו עיקר ופרח, הורים עם הבנים, היא בהיתר, הואיל ותורתנו הקדושה לא אמרה לא תבשל גדי בחלב עמו, דהיינו כל בשר וחלב, אלה לא תבשל גדי בחלב אמו. אמו באלף ולא בעין".[\[5\]](/#_ftn5) הנה כי כן, גם לקראים יש מסורת פרשנית לתורה, אך למרבה הפלא היא סותרת לגמרי את התושב"ע הרבנית. לכן, גם הקראים מצאו עצמם מחוץ למחנה.

- הוא למעשה חיזק את הטענה שלנו, שאומרת שכת הפרושים כפתה את המסורת שלה על כלל האומה ולמעשה, מנעה מקבוצות אחרות לנהוג לפי המסורת שלהם. ולא זו בלבד שרבנים כפו את תורתם על כלל העם, הם אף הכריזו כי המסורת שלהם באה ישירות מאלהים, במעמד הר סיני ואפילו מאז בריאת העולם!
- הרב אולי שכח שלא הוא ולא השומרונים מסוגלים לקיים כיום את מצוות תורת משה. למעשה, בברית החדשה ישוע כבר הוכיח את הפרושים על כך ואמר: "הֲלֹא משֶׁה נָתַן לָכֶם אֶת־הַתּוֹרָה וְאֵין־אִישׁ מִכֶּם עֹשֶׂה הַתּוֹרָה" (יוחנן ז' 19). ואם אז, כאשר בית המקדש עמד על תילו, הם לא קיימו את התורה, קל וחומר כיום, כאשר אין בית מקדש ואין קורבנות.
- לא בכדי, הודה הרב הראשי (אשכנזי) לישראל, דוד לאו, כי "אף אחד מאיתנו לא יכול לקיים את כל מצוות התורה, כיוון שחלק ממצוות התורה נועדו לכהנים, חלקן ללויים וחלקן לישראל, ולכן שום אדם לא יכול לקיים את כל מצוות התורה כולה" (ישראל היום, 28.09.17, עמ' 26).
- הרב בסרטון לא מודה בכך בפה מלא, אך כשהוא מדבר על שמירת התורה והתושב"ע, הוא למעשה מתכוון לכך שנהיה כפופים לרבנים עצמם ולסמכותם, ככתוב בתלמוד הבבלי, פסחים כ"ב ע"ב.

1. **דקה 36:17:** "אגב, למה בנביאים אין דברים שעוסקים בתושב"ע של חטאים שאנשים עושים? כי הנביאים באו לכלל האומה ולא לאנשים פרטיים. ברור?".

לא ברור! הנביאים אמנם פנו לכלל האומה, אך במקביל, גם לאנשים פרטיים והנה מספר דוגמאות:

- **א.** נתן הנביא בא אל אדם פרטי – דוד המלך והוכיחו (שמ"ב י"ב).
- **ב.** אליהו הנביא בא אל אישה פרטית בצידון (מל"א י"ז 8-24).
- **ג.** אח"כ בא אליהו אל אחאב והוכיח אותו על חטאיו (מל"א כ"א 17-27).
- **ד.** אלישע בא אל אישה פרטית בשונם (מל"ב ד' 8-37).
- **ה.** ישעיהו מסר דברים לאדם פרטי – המלך חזקיהו (מל"ב י"ט).
- **ו.** ישעיהו דיבר אל אדם אחר – המלך אחז (ישעיהו ז').

1. **דקה 38:10:** "וכתבתם על מזוזות ביתך, איך תגיע למזוזה? ברור? העניין הוא שנמצאו מזוזות מימי בית שני, וגם תפילין".

ואז מביא הרב עדות לתגלית ארכיאולוגית של תפילין מתקופת בית שני כהוכחה שהמנהג הרבני הוא תורה למשה בסיני.

בכך פספס הרב לחלוטין את הטיעון שלנו בדבר התושב"ע; טענו כי התושב"ע מורכבת משני חלקים: **א-** חידושים והמצאות של הלכות רבניות שאין להן יד ורגל עם התורה, **ב-** מסורות ומנהגים פגאניים עתיקים אשר אומצו וגוירו ע"י חז"ל. והמזוזה מהווה דוגמא לכך:

- חוקרי תקופת המקרא וארכיאולוגים מצאו כי עמים פגאניים קדמונים מאזור מסופוטמיה נהגו לסמן את בתיהם על ידי "**מזוזה**" (או מבני פולחן דומים על דפנות הדלת) אשר הכילה סמלי אלילים. במצרים ובאזור הקשת הפורייה נמצאו "מזוזות" שנשאו את שם האלים על משקופי הבתים. מנהג זה נעשה בדרך כלל לשם שמירה על שוכני הבית מפני רעות חולות, כפי שמצופה מקמיעות לעשות.[\[6\]](/#_ftn6)

כאמור, חז"ל הרחיבו את מושג המזוזה ושיכללוהו לכדי קמיע פולחני הכולל פרשיות מהתורה, הכתובות על גבי קלף מיוחד.[\[7\]](/#_ftn7) כמנהגם של הרבנים, הם לא בחלו מלהלביש למזוזה הלכות רבות אשר רק על-פיהן יש לקיים את המצווה, אשר מלכתחילה הומצאה על ידם; ההלכה הרבנית קבעה בין היתר מי חייב במזוזה, מה יש לכתוב על קלף המזוזה, כיצד יש לכתוב זאת, היכן בדיוק לתלות את המזוזה, כיצד יש לתלות אותה, כיצד יש לתחזקה ולשמור עליה תקינותה וכו'.[\[8\]](/#_ftn8)

בדומה לתשמישי קדושה אחרים, גם למזוזה נודע שימוש מושאל כקמיע אשר בכוחו להגן על הבית או על העיר; כבר בתלמוד הירושלמי מסופר על ר' יהודה הנשיא, בכבודו ובעצמו, אשר שלח למלך ארטבן מזוזה והבטיח לו שתשמור עליו.[\[9\]](/#_ftn9) תִפקודה של המזוזה כקמיע לא נעלמה מעיניהם של כמה רבנים מודרניים, כמו הרב קופמן קוהלר למשל, אשר כינה את פולחן המזוזות בשם "חוקת הגוי" והתייחס אל המזוזה כקמיע שמקורו במנהג מריחת דם כהגנה מפני שדים.[\[10\]](/#_ftn10)

- בפועל, קיימות עדויות לכך כי **מנהג קשירת התפילין** רווח בעם ישראל לפני תקופתם של התנאים ולמעשה, מסתבר כי קמיעות הדומים בצורתם לתפילין היו בשימוש נפוץ בקרב תרבויות עתיקות של עובדי אלילים ובעיקר באגן הים התיכון.[\[11\]](/#_ftn14) יתרה מכך, פרופ' מנחם הרן מאיר כי " בִמקורם נתפסו ה'טוטפת' וה'אות' כסמלים מאגיים דימוניים, ושימוש בקמיעים מעין אלה, שהיו מוצמדים לראש או לזרוע, היה נוהג בעולם העתיק".[\[12\]](/#_ftn15)

בשלהי תקופת בית שני רווחה בקרב עם ישראל הערצת התפילין כקמיע ויש בספרות חז"ל עדויות לכך שגם הרבנים האמינו בכוח המאגי של התפילין כקמיע המשמש לשמירה ולהגנה.[\[13\]](/#_ftn16) כאמור, כתבים קדושים הנקשרים לגוף כקמיעות היו נחלתם של עמים פגאניים שונים; במסופוטמיה התגלה קמיע, המזכיר את התפילין, ובו חקוק קטע קצר המוקדש לאליל פגאני עתיק; ידוע כי קיסר רומי מהמאה הרביעית לספירה קשר לגופו קמיע המכיל את כתבי הומרוס ואפלטון. בנוסף, נמצא כי גם בדתות קדומות אחרות נהגו להכניס כתבי קודש לקמיע ולקושרם לגוף.[\[14\]](/#_ftn17)

פרופ' מזר מדגיש את הקשר ההדוק שקיים בספרות חז"ל בין הקמיע לבין התפילין; פירוש המילה קמיע הוא דבר הקשור לגוף ותלמוד אכן מסופר על אישה שהיתה קומעת (כורכת) תפילין על ידו של בעלה.[\[15\]](/#_ftn18) לעיתים קרובות היו מוזכרים התפילין והקמיעות בצוותא, כביטויים נרדפים והערצת התפילין כקמיע ממש נעשתה בתקופת התלמוד לעניין שבשגרה. מאז, הלכה והתחדדה פרקטיקת ענידת התפילין והרבנים הפכוה למצווה בעלת הלכות ברורות ומחייבות.[\[16\]](/#_ftn19)

פרופ' טור-סיני חידד את העובדה כי התפילין נחשבו בעיני חז"ל כקמיעות לשמירה על האדם בכוח האלוהות. הוא אף חושף כי ייתכן והתפילין, בצורתם כפי שקבעום חז"ל, שאולים ממצרים הקדומה, שם התייחסו לדמותו של נחש קדוש הנקשר על הראש כקמיע המזכיר את התפילין ברבנות.[\[17\]](/#_ftn20)פרופ' יהושע בלאו הראה כי אפילו בכתבי הרמב"ם (שלכאורה סלד מהשימוש בקמיעות) מתגלים הקשר והזיקה בין הקמיע לתפילין.[\[18\]](/#_ftn21)

לא בכדי, כינה הרב קופמן קוהלר את פולחן תשמיש הקדושה הרבניים בשם "חוקת הגוי". הוא תיאר את התפילין ואת המזוזות כקמיעות של מזל, שמקורם במריחת דם כהגנה מפני שדים ואף כינה את לבישת הטלית כפטישיזם.[\[19\]](/#_ftn22)הרב פרופ' נעם זהר סבר כי מנהג הנחת התפילין החל ע"י חז"ל רק בשלהי תקופת בית שני; עד אז, הוא טען, הפסוק "וקשרתם אותם על ידך והיו לטוטפות בין עיניך" (דברים י"א 18) – התפרש באופן אלגורי בלבד, קרי שיהיו חקוקים וקשורים בלב ובשכל.[\[20\]](/#_ftn23) גם באנציקלופדיה המקראית נאמר כי לפי פשט הכתוב בספר דברים ו' 8, "אין כוונתם \[של הטוטפות\] לחפצים ממשיים, אלא למיטאפורות לזכירה".[\[21\]](/#_ftn24) כאמור, רק בתקופה מאוחרת החליטו הרבנים לא להסתפק בממד האלגורי, ולשוות למצווה נופך מעשי.[\[22\]](/#_ftn25) פרופ' יהודה אליצור מזכיר את פרשנותו של רשב"ם[\[23\]](/#_ftn26) לפסוק "לְאוֹת עַל־יָדְךָ" (שמות י"ג 9): "לפי עומק פשוטו: יהיה לך לזכרון תמיד, כאילו כתוב על ידך". אליצור מוסיף כי למרות שמרבית הקוראים בתורה סבורים כי פשוטו של מקרא מכוון למצוות תפילין, "רשב"ם חולק על הדעה הרווחת… ומדגיש, כי מצוות תפילין היא אך מדרשו של הכתוב ואילו פשוטו אחר".[\[24\]](/#_ftn27)

1. **דקה 48:22:** "האתיופים, שמשתמשים בהם הנוצרים כדי להוכיח שאין תושב"ע".

כאן נטפל הרב לעדה האתיופית ודרכה הוא מבקש להוכיח את אמתותה של התושב"ע. אז מספר הרב כי לאתיופים יש מצוות כשרות, טומאה וטהרה, נידה ועוד כהנה וכהנה מצוות. ואז אומר כי כל אלה אינם כתובים בתורה שבכתב (**דקה :49:24**).

- שוב הכניס לעצמו הרב גול עצמי! מעולם לא טענו כי לאתיופים לא היתה תורה או מסורת. אדרבא, בוודאי שהיו להם מצוות הקשורות למזון (בכוונה איני אומר 'כשרות' כי זה מושג רבני שאינו מופיע בתורה), לטומאה וטהרה, לנידה ולשבת וכו'. אך בניגוד מוחלט לדברי הרב, כל המצוות האלה דווקא כן מופיעות בתורה (ויקרא י"א י"ב, כ"ג).
- מה לא היה לאתיופים? לא מזוזות ולא תפילין, לא נרות שבת ולא הלכות כשרות רבניות. מעניין, אחת המצוות החשובות ביותר בכת ברבנית – התפילין – ומצווה זו היתה זרה לחלוטין לאתיופים…

**הרב פרופ' דניאל שפרבר** סבר כי קהילות היהודים באתיופיה, אשר גלו מא"י בתקופת בית ראשון, קיימו מקדמת דנא מסורת משלהם; מנהגיהם היו מבוססים על פסוקי המקרא, וקדמו לתקופת חז"ל ולפרשנותם ההלכתית של הפרושים.[\[25\]](/#_ftn28)

בהתייחס למסורת התלמודית של הנחת תפילין, חושף **הרב ד"ר שרון שלום**, כי הקהילה האתיופית הדתית כלל לא הכירה מצווה זו. העובדה שלמנהג הנחת התפילין לא היה זכר בלקסיקון הדתי שלהם, מעלה שאלות ותהיות רבות לגבי ההיסטוריה של מצוות התפילין בכלל – מנהג המקודש אך ורק בתושב"ע ולא על-ידי שום טקסט קדום אחר.[\[26\]](/#_ftn29)

לא בכדי, נאלץ אפילו **הרב פרופ' נעם זהר** להודות כי מנהג הנחת התפילין פותח על-ידי חז"ל רק בשלהי תקופת בית שני; עד אז, הוא טען, הפסוק "וקשרתם אותם על ידך והיו לטוטפות בין עיניך" (דברים י"א 18) – התפרש באופן אלגורי בלבד, קרי שיהיו חקוקים וקשורים בלב ובמוח. כאמור, רק בתקופה מאוחרת החליטו הרבנים לא להסתפק בממד האלגורי, ולשוות למצווה ביטוי מעשי.[\[27\]](/#_ftn30)

**לסיכום**, כמובן כי היתה לקהילת היהודים באתיופיה מסורת מסוימת, אך היא היתה שונה לחלוטין ממסורת חז"ל ואף לא הכירה בה.

1. **הרצאה 04 – דקה 03:40:** "בתושב"ע אין מצוות… המינוח הוא מאוד חשוב. יש הבדל בין ביאור המצוות, לבין גזירות ותקנות לבין: מצוות התורה שבעל פה! הרבנים בתושב"ע המציאו מצוות חדשות".

הרב טוען כי למרות שטענו שהרבנים המציאו מצוות, אין בתושב"ע מצוות חדשות אלא רק פירוש וביאור לקיום מצוות התורה שבכתב. וזה הטיעון המרכזי שלו בסרטון הזה.

- אז כבר הוכחנו כי מצוות התפילין ומצוות המזוזה אינן מהתורה.
- מה לגבי הדלקת נרות שבת? יואיל נא כבוד הרב ויאמר לנו היכן בתורת משה ציווה עלינו הקב"ה להדליק נרות שבת?
- והיכן הוא ציווה ליטול ידיים רק לפני אכילת לחם?
- הנה דוגמאות נוספות להמצאת מצוות יש מאין:
- א. ב**וייקרא** כ"ו 15-16 נאמר: "וְאִם־בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ… "וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת־הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת־הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם". **חז"ל** שינו את הכתוב וקבעו: "בעוון חלה אין ברכה… "שנאמר: אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת…. "אל תקרי בהלה אלא בחלה" (**בבלי**, **שבת** ל"ב ע"ב). במילים אחרות, **התורה** מזהירה כי אם לא ילך העם בחוקות ה', תבואנה עליו רעות חולות. **חכמי** **התלמוד** שגו כפליים כאשר ניצלו את פס' 16 על-מנת לתרץ ולהצדיק את מִשְנתם: **ראשית**, הם שינו את הטקסט מ'בהלה' ל'בחלה'; **שנית**, הם הפכו את 'בהלה' למצוות הפרשת חלה ובעשות זאת, הוסיפו מצווה לנשים בלבד (הפרשת חלה), על אפה וחמתה של התורה.[\[28\]](/#_ftn31)
- ב. תוך התעלמות ממנהגי חג הפורים המתוארים במגילת אסתר, קבעו חז"ל מצוה חדשה אשר אינה מופיעה בתנ"ך: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (בבלי, מגילה ז' ע"ב). במילים אחרות, למרות שהמקרא מדבר מאופן מפורש על עשייה וולונטרית של מִשתה ושמחה, באו חז"ל וציוו כי חובה להשתכר בפורים עד אובדן חושים טוטאלי. עד כי מסופר בתלמוד הבבלי כי באחת הפעמים בהם השתכרו הרבנים, קם רבה ושחט את רבי זירא ואח"כ החזירו לחיים (מגילה ז' ע"ב).
- ג. **חז"ל** לא הסתפקו בחובת עינוי הנפש ביום כיפור כנאמר בתורה (ויקרא ט"ז, כ"ג ובמדבר כ"ט) והוסיפו על דעת עצמם: "מצוה מן התורה לאכול בערב יום הכפורים, ורצה הקב"ה ליתן שכר בעד האכילה כאלו התענו" (**משנה** **ברורה** תרד, א).[\[29\]](/#_ftn32) דהיינו, על-אף האיסור הגורף להוסיף או לגרוע ממצוות התורה (**דברים** ד' 2, י"ג 1), ציינו **פוסקי ההלכה** "שיש לאכילה זו מעמד של מצווה מן התורה ולא רק מצוות חכמים".[\[30\]](/#_ftn33) בקיצור, **חז"ל** פסקו כי חובה לקיים סעודת מצוה בערב כיפור מדאורייתא (מהתורה ממש),[\[31\]](/#_ftn34) למרות שאין **בתורה** ולו גם רמז לכך.
- ד. **הרב שמואל דוד** מביא דוגמא נוספת (מ"הלכות יום טוב", פרק ו הלכה כא) למצווה שהמציאו הרבנים אך ייחסו אותה לתורה ממש: "מותרות נשים להכנס לעזרה גם בלא דוחק, אף שנמצאים שם הרבה אנשים. אבל במקום שצריכים להתקבץ כהא דשמחת בית השואבה וכהא דיתקבצו (=כמו כאשר יתקבצו) להספיד לעתיד לבוא, הרי הוא דין מדאוריתא שצריך מחיצה להבדיל ביניהם".[\[32\]](/#_ftn35)

**לסיכום**, בניגוד גמור לדברי הרב, חז"ל לא בחלו בהוספת מצוות חדשות לגמרי, המשוללות כל אזכור בתורה. והם לא הסתפקו בכך אלא קבעו כי מצוות אלה הן מדאורייתא (קרי: מהתורה ממש). הרב רשאי לקרוא לכך בשמות שונים, אך בסופו של דבר, מדובר במצוות/הלכות/פסיקות/תקנות חדשות.

1. **דקה 06:25:** "בתורה שבעל פה, שאותה מבקשים הנוצרים להכחיש, כותב רבי שמעון בר-יוחאי: אפילו לא קרא אדם ביום אלא קריאת שמע של שחרית וערבית יצא ידי חובה של 'והגית בו יומן ולילה'. כלומר: כשאדם קורא קריאת שמע בבוקר וקורא קריאת שמע בערב, את והגית בו יומם ולילה הוא קיים".

- בלי משים, שוב הוכיח הרב כיצד הוציאו חז"ל פסוק מהקשרו והמציאו מצווה חדשה יש מאין: מה כתוב בדברים ו' 4-6: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל-לְבָבֶךָ". הביטוי "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" מופיע בתורה פעמים נוספות (דברים ה' 1, ט' 1, כ' 3, כ"ז 9) ובכולם הציווי הוא לשמוע את הדברים הנאמרים לעם בפי ה' **ולא** לומר "שמע ישראל".
- הרב טוען לכל אורכה של ההרצאה כי התושב"ע אינה מהווה הוספת מצוות אלא, פרשנות מעשית להן. אם-כן, הבה נראה כיצד נפתחת המשנה במסכת ברכות א': "מאימתיי קורין את שמע בערבין? משעה שהכוהנים נכנסין לאכול בתרומתן, עד סוף האשמורת הראשונה, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרין, עד חצות. רבן גמליאל אומר, עד שיעלה עמוד השחר".

שימו לב, לא רק שהם המציאו מצווה חדשה שאינה מוזכרת בתורה: לקרוא את קריאת שמע, הם אף התווכחו ביניהם מתי יש לעשות זאת. כלומר: כאן יש **שלוש הוכחות** ברורות כי התושב"ע לא ניתנה מסיני והיא אינה משקפת את דעת התורה: **א-** עיוות הפסוק לחלוטין, שהרי המצווה היא לאהוב את אלהים ולא לומר "שמע ישראל"; **ב-** הוספת מצוות ה"שמע" למרות שאסור להוסיף על מצוות התורה; **ג-** חוסר ההסכמה בין הרבנים, המעיד כי הם לא קיבלו משנה סדורה אחת מאת ה', או שכל אחד מהם קיבל תושב"ע אחרת…

- המצווה איננה לומר את המשפט הזה בבוקר ובערב, אלא לאהוב את ה' בכל ליבנו. אך מה עשו הרבנים? הפכו את הפסוק למצווה בפני עצמה, כפי שהרב אמר בהרצאה: "אפילו לא קרא אדם ביום אלא קריאת שמע של שחרית וערבית יצא ידי חוב". אלהים מצווה על העם לשמוע ולקיים את הדברים הנאמרים אחרי הביטוי "שמע ישראל", ולא לחזור על הפסוק בתור מנטרה או קמיע מאגי.
- לראיה, אין בתנ"ך ולא גם אדם אחד שעליו מסופר כי קיים את מצוות "שמע ישראל" בכך שחזר על המשפט פעמיים ביום.
- אגב, כאשר נשאל ישוע המשיח מהי המצווה הגדולה בתורה, הוא לא ענה כי יש לומר "שמע ישראל…", אלא: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מַדָּעֶךָ" (מתי כ"ב 37). כי המצווה היא לאהוב את אלהים ולא לדקלם את ה"שמע" כמו תוכי.
- עוד טוען הרב כי בלתי-אפשרי להבין את פשר מצוות התורה ללא התושב"ע. אז בואו ניקח דוגמא: כתוב 'לא תגנוב'! מה זה לגנוב?
- נתייעץ **במשנה** ונלמד: "גנב ומכר בשבת, גנב ומכר לעבודה זרה, גנב וטבח ביום הכיפורים, גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו, גנב וטבח ואחר כך הקדיש – משלם תשלומי ארבעה וחמישה" (משנה, בבא קמא ז'). מה? הם פשוט הרחיבו ופירטו את הנסיבות והעונשים. אך מה זה "גנב"? לא אמרו!
- אולי **התלמוד** יסביר מהו "גנב"? נבדוק: "גנב ומכר ובא אחר וגנבו הראשון – משלם תשלומי ארבעה וחמשה והשני משלם תשלומי כפל. גנב וטבח ובא אחר וגנבו הראשון, משלם תשלומי ד' וה' והשני אינו משלם תשלומי כפל אלא קרן בלבד" (בבלי, בבא קמא ס"ח ע"א). מה? כאן יש הרחבה מרובה עוד יותר של הנסיבות ופירוט רב יותר של העונשים. אך מה זה "גנב"? מה זה בכלל לגנוב? לא כתוב.
- אולי **הרמב"ם** יאמר לנו סוף סוף מה זה לגנוב? נבדוק: "איזה הוא גנב? זה הלוקח ממון אדם בסתר ואין הבעלים יודעין, כגון הפושט ידו לתוך כיס חברו ולקח מעותיו ואין הבעלים רואין; וכן כל כיוצא בזה" (משנה תורה, הלכות גניבה א'). סוף סוף, 1000 שנה לאחר התנאים, קיבלנו הגדרה לשאלה האלמנטרית מה זה 'גנב'. ואנו יודעים כי הרמב"ם לא לקח זאת מהמשנה והתלמוד, כי כבר חיפשנו שם! אז כיצד הוא ידע? באנגלית אומרים: common sense . בעברית: שכל ישר! הרמב"ם פשוט ביטא את המובן מאליו, ללא כל הסתמכות או הישענות על חז"ל.
- מסקנה: בניגוד חריף לדבריו של הרב, התושב"ע אינה אומרת לנו מהו פשר המצוות, קרי: אינה מלמדת מה פירושן הפשוט.

1. **דקה 27:10:** "המצב הרוחני הגבוה שהעם היהודי היה בו בימי בית ראשון גורם לנוצרים לטעון שבזמן הזה הוא היה במצב הכי נמוך".

כאן מסביר הרב כי בתקופת התנ"ך המצב הרוחני של עם ישראל היה כה גבוה וטוב שלא היה מקום להעלות על הכתב את התושב"ע ולא היה צורך להתרכז סביבה. רק בימי בית שני, כאשר המצב הרוחני של העם ירד, רק אז היה מקום להעלות את התושב"ע על הכתב ולהפכה למדורת השבט של העם.

באמת? האם הרב מתכוון לכך ברצינות? האם הוא לא קרא בתורה ובנביאים על מצבו האמתי של העם בתקופת בית ראשון ואף קודם לכן?

אז נזכיר לו:

- מייד לאחר שיצא העם ממצרים, בכה משה ואמר לה' כי הם עומדים לסקול אותו בשל תלונותיהם (**שמות** י"ז 4).
- למעשה, אלהים בעצמו מזכיר 10 פעמים שבהם התלונן העם ולא שמעו בקולו (**במדבר** י"ד 22).
- ב**שמות** ל"ב 4, ממש לאחר שאלהים ציווה על בני ישראל לא לעשות פסל ומסיכה ולא להשתחוות להם, אנו קוראים על מעשה חטא העגל, הנחשב לאחד החטאים הגדולים ביותר של עם ישראל מאז ומעולם.
- בספר **שופטים** חוזרים על עצמם הביטויים "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־הָרַע בְּעֵינֵי ה'"; "וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'" למעלה משש פעמים.
- אל **שמואל הנביא** אומר אלהים: "שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר־יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי־אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שמ"א ח' 7).
- למעשה, מצב העם היה כה רע עד כי **ישעיהו** מכנה אותם 'פושעים', 'גוי חוטא', 'זרע מרעים', 'בנים משחיתים', 'קציני סדום', 'עם עמורה', 'עם טמא שפתיים' וכו' (ישעיהו א', ו').
- אלהים, בפי **ירימיהו**, אומר על העם "מֵאֲנוּ דַעַת־אוֹתִי נְאֻם־ה'" (ירמיהו ט' 5).
- בפרק ב' מלין **ירמיהו** על העם על כך שעזבו את אלהים לטובת אלהים אחרים.
- ב**ירמיהו** ה' 1, 4-5 כתוב: "שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם וּרְאוּ־נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם־תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם־יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ… וַאֲנִי אָמַרְתִּי, אַךְ־דַּלִּים הֵם נוֹאֲלוּ כִּי לֹא יָדְעוּ דֶּרֶךְ ה' מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם. אֵלֲכָה־לִּי אֶל־הַגְּדֹלִים וַאֲדַבְּרָה אוֹתָם כִּי הֵמָּה יָדְעוּ דֶּרֶךְ ה' מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם אַךְ הֵמָּה יַחְדָּו שָׁבְרוּ עֹל נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת".
- ב**יחזקאל** ג' 4-7 אומר אלהים לנביא: "לֶךְ־בֹּא אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְדִבַּרְתָּ בִדְבָרַי אֲלֵיהֶם. כִּי לֹא אֶל־עַם עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אַתָּה שָׁלוּחַ אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל. לֹא אֶל־עַמִּים רַבִּים עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אֲשֶׁר לֹא־תִשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם אִם־לֹא אֲלֵיהֶם שְׁלַחְתִּיךָ הֵמָּה יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ. וּבֵית יִשְׂרָאֵל לֹא יֹאבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלֶיךָ כִּי־אֵינָם אֹבִים לִשְׁמֹעַ אֵלָי כִּי כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל חִזְקֵי־מֵצַח וּקְשֵׁי־לֵב הֵמָּה".
- ב**יחזקאל** כ"ב 30, רגע לפני שעומד ה' לשפוך את זעמו על ירושלים, הוא אומר: "וָאֲבַקֵּשׁ מֵהֶם אִישׁ גֹּדֵר־גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי בְּעַד הָאָרֶץ לְבִלְתִּי שַׁחֲתָהּ וְלֹא מָצָאתִי".
- ב**תהלים** י"ד 3 נאמר על כלל בני האדם: "הַכֹּל סָר יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ אֵין עֹשֵׂה־טוֹב אֵין, גַּם־אֶחָד" (ראו גם מזמור נ"ג 2-4).

**בקיצור**, בניגוד לדברי הרב, מצבם של עם ישראל בתקופת בית ראשון היה בכי-רע. ולמרות זאת, איש לא העלה את התושב"ע על הכתב. אולי הם לא עשו זאת כי היא פשוט לא היתה קיימת, ללא קשר למצבו של העם!

1. **דקה 35:36:** הרב מצטט מהמאמר שלנו ואז שואל ועונה בעצמו: "ומי שלט קודם \[לפני חורבן בית שני\]? גם הרבנים!".

כלומר, הרב רוצה לומר כי לא היה שום חידוש רבני לאחר חורבן הבית כי הרבנים שלטו בעם ישראל מאז ומעולם, לפני בתי שני ולאחריו.

**זו טעות!** בתקופת התנ"ך שלטו בעם ישראל הכוהנים, השופטים, הנביאים והמלכים (לפי סדר כרונולוגי), אך מעולם לא מוזכרת במקרא תקופה בה שלטו הרבנים על העם! כפי שמתועד בברית החדשה, החלה השררה שלהם להתפשט בעם החל מהמאה הראשונה לספירה.

1. הרב ציטט מדברים י"ז 8 ואז פסק: **(דקה 44:14):** "מה אתם למדים מהפסוקים האלה? שיש מנגנון משפטי שיש לו סמכות להורות הלכה ואנחנו מחויבים לשמוע בקול המנגנון הזה ומי שלא ישמע, הורגים אותו". **דקה 48:36:** "אלו עניינים הלכתיים ואנו מצווים לשמוע בקול הסנהדרין ומי שלא שומע התורה אומרת שהוא חייב מיתה".

- כבר הוכחנו כי הסנהדרין לא קמה לפני תקופת סוף בית שני ולכן הרב טועה ומטעה שנית.
- חוץ מזה, הפסוק בפירוש אומר: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט… וּבָאתָ אֶל־הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל־הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט". שימו לב, של מי היוזמה לבוא ולדרוש דין צדק? של האזרח עצמו. כלומר: כאשר אתה נתקל בבעיה משפטית, אתה יכול ומוזמן לבוא ולשטוח את טענותיך בפני השופט. היכן בדיוק כתוב כי לשופט יש סמכות לפסוק הלכות ביוזמתו שלו? לא כתוב!
- יתרה מכך, כמו בכל משטר תקין, גם בתורה יש **הפרדת רשויות** מוחלטת:
- הרשות המחוקקת (אלהים שנתן את התורה בידי משה);
- הרשות המבצעת (זקני ושטרי העם);
- והרשות המחוקקת (השופטים).

יש רק סוג משטר אחד בעולם אשר בו אין הפרדת רשויות, אשר בו הרשות המחוקקת היא גם הרשות המבצעת והשופטת; קוראים לזה: משטר טוטליטרי. במשטר מסוג זה, השליט יכול גם לחוקק וגם לשפוט. מזכיר לכם משהו? זה בדיוק מה שעשו הרבנים! הם הושיבו עצמם על כס המשפט ובנוסף, העניקו לעצמם את הזכות לקבוע הלכות/פסיקות/תקנות/מצוות חדשות. הם גם פוסקי הלכות וגם דיינים! אתם יכולים לתאר לעצמכם כי שופטי בג"ץ יתפקדו בעת ובעונה אחת כשרים בממשלה, אשר מחוקקים את החוקים שעל-פיהם הם אמורים אח"כ לשפוט? הרי זה אבסורד. אך תחת שלטון הרבנים הכל הולך!

- אין בתורה שופט אחד אשר העז לעשות זאת, כלומר: לא להסתפק בשפיטה ע"פ מצוות התורה, אלא לפסוק מצוות והלכות חדשות ולדון על-פיהן.
- האם יש דוגמא מהשופטים (בספר שופטים) לכך שהם פסקו הלכות חדשות שלא מהתורה? לא!
- האם יש דוגמא משלמה המלך, החכם באדם? לא! איש בתנ"ך לא העז להוסיף על מצוות התורה. השופטים שפטו ע"פ החוק התורני כי זה תפקידם!

לסיכום, הרב צריך להחליט: אם הרבנים הם השופטים, אז שישבו בבית המשפט ויחרצו דין למי שחפץ בכך. אם הם פוסקי הלכה (ומוסיפים מצוות בניגוד לתורה), אין הם יכולים לכהן בעת בעונה אחת כשופטים. אי-אפשר לרקוד על שתי חתונות. יש להחליט מה תפקידך…

1. **הרצאה 05: דקה 05:41:** הרב שוב מתייחס לדברים י"ז ושואל: "את מי הם הזכירו \[המשיחיים\]? הכוהנים והלוויים. נכון? הסמכות של הכוהנים והלוויים. אבל בתורה יש עוד שתי מילים שהם לא מזכירים. או בטעות או בכוונה, תחליטו אתם. 'ואל השופט אשר יהיה בימים ההם', כלומר: לא רק הכוהנים ולוויים יש להם הסמכות, אלא גם השופטים אשר יהיו בימים ההם".

- כמובן כי הרב רומז לכך שהשופטים הם הסנהדרין – הם הרבנים. אך הוא מתעלם לחלוטין מעובדה פשוטה: חוקרי מקרא רציניים יודעים כי "שילוב של כוהן ושופט היה מקובל כנראה עוד מימים קדומים. הואיל ומלכתחילה היה המשפט עניין דתי הקשור במקדש, טבעי שכוהנים עסקו בשיפוט" (בתוך: אנציקלופדיית עולם התנ"ך – דברים, עורכים: משה וינפלד וכהן-צמח דוד, 2002: 142).
- כלומר: בניגוד לטענת הרב, אין זכר לסנהדרין. הכוהן הוא השופט. וגם במקרים שהשופט לא היה כהן (כמו למשל, משה ושלמה המלך), הוא מעולם לא פסק הלכות חדשות על לדעת עצמו ובניגוד לתורה, אלא הכריע במקרים בהם באו אליו אנשים בעלי מחלוקת או סכסוך.
- לדוגמא, מה נאמר בשמות י"ח 14-16: "וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל־אֲשֶׁר־הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל־הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן־בֹּקֶר עַד־עָרֶב. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי־יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים. כִּי־יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת־חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת־תּוֹרֹתָיו". שמעתם מה ענה משה ליתרו? העם בא אלי! לא אני בא אליו עם הלכות חדשות, הוא בא אלי 'כי יהיה להם דבר'. יתרה מכך, משה אומר כי הוא שופט בין איש לרעהו, כיצד? ע"י הודעת חוקי אלהים ותורותיו! הבסיס למשפט הצדק הוא התורה ולא פלפולי הרבנים.
- דוגמא נוספת: מל"א ג' 16: "אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת אֶל־הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיו. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת בִּי אֲדֹנִי אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד וָאֵלֵד עִמָּהּ בַּבָּיִת…". כמו במקרה של משה, גם כאן, בעלי הדין באים אל השופט; היוזמה באה מצדם והשופט מכריע ביניהם. שלמה לא פסק הלכות חדשות ויצר תקדים משפטי. הוא ישב על כסאו ובעלי הדין באו לפניו כאשר התעוררה אצלם בעיה.

כלומר: בניגוד לדברי הרב, הסמכות לשפוט ניתנה לכוהנים ועליהם לעשות זאת כאשר העם בא אליהם עם בעיות ומחלוקות ספציפיות. יתרה מכך, על הכוהנים לשפוט לפי החוק הקיים בתורה ולא להמציא חוקים נוספים.

1. **דקה 10:35:** "קודם כל בוא נבין מה כתוב. כתוב בתורה שכשיש לבני ישראל ספק בין דם לדם, שזה טומאה וטהרה, בין דין לדין, בין נגע לנגע…".

לא כבוד הרב, 'בין דם לדם' זה לא טומאה וטהרה! בין דם לדם, הכוונה "בדיני נפשות", (כפי שמסביר פרופ' יעקב טיגאי, "מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא" – דברים – כרך שני טז, יח – לד, יב, 2016: 456; פרופ' כנה ורמן ופרופ' אהרן שמש, "לגלות נסתרות: פרשנות והלכה במגילות קומראן", 2011: 73; וגם: אנציקלופדית עולם התנ"ך לדברים, 2000: 142).

1. **דקה 24:29:** "כל גזירות ותקנות של חכמים, הוצמדה להם תווית כמו שאנו לומדים במבוא לתלמוד, תזכור זה דרבנן. כדי לא להוסיף על מצוות התורה".

- באמת? הרי **חז"ל** פסקו כי חובה לקיים סעודת מצוה בערב כיפור מדאורייתא (מהתורה ממש),[\[33\]](/#_ftn36) למרות שאין **בתורה** ולו גם רמז לכך.
- דוגמא נוספת (מ"הלכות יום טוב", פרק ו הלכה כא) למצווה שהמציאו הרבנים אך ייחסו אותה לתורה ממש: "מותרות נשים להכנס לעזרה גם בלא דוחק, אף שנמצאים שם הרבה אנשים. אבל במקום שצריכים להתקבץ כהא דשמחת בית השואבה וכהא דיתקבצו (=כמו כאשר יתקבצו) להספיד לעתיד לבוא, הרי הוא דין מדאוריתא שצריך מחיצה להבדיל ביניהם".[\[34\]](/#_ftn37)
- כבר במגילות קומראן, ב"פשר נחום", נאמרו הדברים הבאים על הפרושים: "מתעי אפרים אשר בתלמוד שקרם ולשון כזביהם ושפת מרמה יתעו רבים" (169Q4 40169 קטעים, 4-3 טור ב, שורה 8).[\[35\]](/#_ftn38) שמתם לב, **ראשית**: הפרושים עוסקים בתלמוד שקר, לשונם כזב ושפתם מרמה. **שנית**: הם מתעים רבים בתלמודם השקרי. זה לא נאמר ע"י משיחיים, אלא שנים קודם לכן, בידי מחברי מגילות מדבר יהודה, שחלק מהחוקרים[\[36\]](/#_ftn39) סבורים שהיו הכוהנים לבית צדוק, אשר נדחקו לפינה ע"י מי? ע"י הרבנים כמובן.
- שימו לב לדבריו של יוסף בן-מתתיהו 'בקדמוניות היהודים': "עכשיו רוצה אני להגיד שהפרושים מסרו לעם כמה הלכות ממסורת אבות שלא נכתבו בתורת משה, ומשום כך דוחה אותם כת הצדוקים, האומרת שיש לחשוב לחוקים רק את הכתובים…".[\[37\]](/#_ftn40)
- פרופ' אליאור ממשיכה ואומרת: "בתגובה יצרו חכמים את התורה שבעל פה, הנשענת כאמור על מושג חדש 'הלכה למשה מסיני'".[\[38\]](/#_ftn41) שמעתם? בקרב חוקרים רציניים יש הסכמה כי החכמים יצרו את התורה שבעל-פה. לא קיבלו אותה, אלא המציאו אותה!

**בקיצור**, בניגוד מוחלט לדברי הרב, חז"ל הוסיפו מצוות רבות וקבעו שהן מדאורייתא (קרי, מהתורה ממש) למרות שאין להן זכר בתורה. וחוץ מזה, הם אף הוסיפו מצוות אחרות (כגון: הפרשת חלה לנשים, הדלקת נרות בשבת, נטילת ידיים לפני אכיל לחם וכו') בלי לציין כי הן מרבנן.

1. **דקה 31:05:** הרב מצטט מהתלמוד הבבלי, פסחים ס"ו ע"א:

"תנו רבנן, הלכה זו נתעלמה מבני בתירא: פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת. שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו. אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם, וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת. אמרו לו: מנין לך? אמר להם: נאמר מועדו בפסח ונאמר (במדבר כח): מועדו בתמיד. מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת, אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת. ועוד קל וחומר הוא. ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת. מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח. התחיל מקנטרן בדברים, אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם, עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. אמרו לו: ר', שכח ולא הביא סכין מע"ש מהו? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן. למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון".

 **מספר בעיות עם דברי הרב בקטע זה:**

- **א. דקה 32:38:** "יושבים בני בתירא, ראשי העם, מנהיגיו וחכמיו…".

כאן הרב מגזים בכוונה, כדי להראות שעל-אף גדולתם של בני בתירא, הם היו מוכנים להתייעץ עם מישהו אחר ואף לפנות לו את מקומם.

אך **במהדורת שטיינזלץ לתלמוד** (פסחים ס"ו ע"א) נאמר על בני בתירא כי הם "היו כנראה מראשיה של משפחה מפורסמת… נראה, כי במשלך דורות היה לבני המשפחה מעמד מיוחד במנהיגות הרוחנית של העם, אף כי לא היה להם מעמד רשמי של נשיאים".

כלומר: בניגוד לדעתו של הרב, הם לא היו ראשי העם; הם לא היו מנהיגיו וחכמיו של העם; ואפילו לא היה להם מעמד מנהיגותי רשמי כל שהוא בעם.

לכן, כאשר הרב אומר כי הם פינו את מקומם ונתנו להלל להחליף אותם, זו הגזמה במקרה הטוב ושקר גמור במקרה הרע.

- **ב. דקה 34:22:** "עכשיו שתבינו: כל עם ישראל יושבים ומחכים מה הלל יגיד, מה יאמר הלל".

מה באמת? כל העם מחכה רק להלל? האם כל עתיד ההלכה למשה בסיני תלוי באדם אחד? זה נשמע לכם רציני? שכל מסורת התושב"ע ישען על זיכרונו של הלל את מה שלמד מרבניו? ואם הוא היה שוכח?..

- **ג. דקה 36:14:** "מה עשו בני בתירא? ירדו מהבמה ואמרו לו: בכבוד, מהיום אתה הנשיא. אלו האנשים שהנוצרים מאשימים אותם שהם ביקשו שררה על הציבור. שבא מישהו ולימד אותם הלכה שלא ידעו והם ויתרו על הכיסא ואמרו לו שב אתה".

כאמור, מדובר במניפולציה ובסילוף גס של ההיסטוריה, שכן כפי שאמרנו לעיל, לפי מקורות רבניים מעידים על כך שבני בתירא לא נשאו במשרה רשמית ולכן לא היתה להם כל סמכות להכתיר את הלל כבעל שררה רשמית על הציבור.

- **ד. דקה 37:26:** "גזירה שווה אדם לא יכול לעשות מעצמו, אלא אם כן קיבל מרבו ורבו מרבו, עד משה רבנו".

כאן טוען הרב כי המידות שהתורה נדרשת בהם, כגון: קל וחומר וגזירה שווה יכולות לבוא רק מאת אלהים ולעבור דרך התושב"ע מדור לדור. כלומר, ההיקשים הלוגיים האלה, שהלל עשה בהם שימוש כאן, הם ההוכחה לאמתותה של התושב"ע ולהוכחה שהיא ניתנה משמים.

באמת? אז יש לנו הפתעה עבורו: כל חוקר רציני של ספרות חז"ל ותקפות בית שני ידע כי "מידות אלו נמצאו גם בעולם ההלניסטי, והמונחים "גזירה שווה", "היקש", "קל וחומר" ועוד, הם תרגום מדויק של המינוח היווני שנקטו הפילוסופים והרטורים היווניים לגבי הספרות הקלאסית שלהם, דורות רבים לפני זמנו של הלל. נראה שהלל מיסד את הפרשנות השיטתית של המקרא, לפחות בחוגי הפרושים, בהסתמכו גם על דפוסים יווניים ידועים".[\[39\]](/#_ftn42)

- **ה.** התלמוד בעצמו אומר שאפילו הלל שכח את ההלכה כאשר שאלו אותו לגבי הסכין. הוא נזכר רק אחרי שראה מה בני ישראל עושים בעצמם. הרב אומר כי זו הוכחה שגם אם שוכחים את התורה עצמה, את אופן עשיית המצוות (התושב"ע) לא שוכחים.

רגע, אם כך, מדוע צריכים הרבנים ללמוד את התושב"ע יומם ולילה וללמדה את עם ישראל? אם, לשיטתו של הרב, את התושב"ע לא שוכחים כי היא הפן המעשי של התורה, מדוע יש ללמוד וללמד אותה? ומדוע מלכתחילה נזקקו בני בתירא לעצתו של הלל בעניין פסח ושחיטה בשבת? הרי הם היו יכולים לראות כיצד נוהג העם ואז היו נזכרים, כמו שנזכר הלל בעצמו, בעניין הסכין. בקיצור, טיעונו של הרב משולל כל היגיון.

[\[1\]](/#_ftnref1) פרופ' שמואל אחיטוב (עורך), "מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא" – אסתר, 2001: 81.

[\[2\]](/#_ftnref2) עולם התנ"ך – מגילות, 1993-1996: 238.

[\[3\]](/#_ftnref3) פרופסור חננאל מאק מהמחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר אילן מאשר במחקרו ( The Seat of Moses כיסא משה") שהביטוי "כיסא משה" בברית החדשה מתייחס לכיסא הפיזי שממנו היה נהוג לקרוא את כתבי הקודש בבית הכנסת. את זה הוא מבסס על ממצאים ארכאולוגים ועל הפרשנות הרבנית הקדומה פסיקתא דה רב כהנא.

[\[4\]](/#_ftnref4) "ספר החינוך – מעיין חיים", 1996, עמוד 315.

[\[5\]](/#_ftnref5) שם, עמוד 316.

[\[6\]](/#_ftnref6) פרופ' בנימין מזר, אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו – ד, 1962: 780-782.

[\[7\]](/#_ftnref7) שם, עמ' 782.

[\[8\]](/#_ftnref8) משנה תורה לרמב"ם, הלכות מזוזה פרק ה'.

[\[9\]](/#_ftnref9) יעקב חיים טיגאי, מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא – דברים – כרך ראשון א, א – טז, יז, 2016: 280.

[\[10\]](/#_ftnref10) אבינועם רוזנק, היהדות הרפורמית: הגות, תרבות וחברה, 2014: 344.

[](/#_ftnref11)[\[11](/#_ftnref14)[\]](/#_ftnref14) פרופ' בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, ח', 1982: 886-888.

[\[12\]](/#_ftnref15) מנחם הרן, האסופה המקראית: תהליכי הגיבוש עד סוף ימי בית שני ושינויי הצורה עד מוצאי ימי הביניים – חלק ב, 2003: 180.

[\[13\]](/#_ftnref16) ראו למשל, בבלי, ברכות כ"ג ע"א-ב.

[\[14\]](/#_ftnref17) פרופ' בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, ח', 1982: 886.

[\[15\]](/#_ftnref18) בבלי, עבודה זרה ל"ט ע"א.

[\[16\]](/#_ftnref19) פרופ' בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, ח', 1982: 885-889.

[\[17\]](/#_ftnref20) פרופ' טור-סיני, הלשון והספר: בעיות יסוד במדע הלשון ובמקורותיה הספרותיים – כרך האמונות והדעות, 1955: 127.

[\[18\]](/#_ftnref21) יהושע בלאו (עורך), תשובות הרמב"ם, כרך ב', 1989: 539. ראו גם במשנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק י', ה')

[\[19\]](/#_ftnref22) ד"ר אבינועם רוזנק (עורך), היהדות הרפורמית: הגות, תרבות וחברה, 2014: 344.

[\[20\]](/#_ftnref23) אליבא דיהושע השל, שורשיה של מצוות התפילין אינם בתורה שבכתב; אדרבא הוא סבר כי כוונת הביטוי 'לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם' אינו נאמר "אלא בדרך משל ומליצה, והמובן העיקרי בהם שלא ימושו מזכרונם תמיד…" (בספר: "יהושוע השיל שור: מאמרים", 1972: 193).

[\[21\]](/#_ftnref24) פרופ' בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, ח', 1982: 893.

[\[22\]](/#_ftnref25) שרון שלום, בתוך: מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, 2012: 363 (בהערת שוליים מס' 168).

[\[23\]](/#_ftnref26) רבי שמואל בן מאיר – פרשן מקרא בן המאה ה- 11 ונכדו של רש"י.

[\[24\]](/#_ftnref27) פרופ' יהודה אליצור, "ישראל והמקרא: מחקרים גיאוגרפיים, היסטוריים והגותיים", 2000: 16.

[\[25\]](/#_ftnref28) בתוך: שרון שלום, מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, 2012: 11.

[\[26\]](/#_ftnref29) שרון שלום, מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, 2012: 108.

[\[27\]](/#_ftnref30) שרון שלום, בתוך: מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, 2012: 363 (בהערת שוליים מס' 168).

[\[28\]](/#_ftnref31) מצוות הפרשת חלה הוכנסה לקודקס ההלכות המחייב של הרבנות בקיצור שולחן ערוך, סימנים: ל"ה, ע"ב (מצווה זו מצויה גם בהוספות לסידור התפילה, ברכות המצוות). יש לציין כי מדאורייתא אין שום אינדיקציה לכך שמצוות הפרשת חלה מיועדת לנשים בלבד (ראו במדבר ט"ו 17-21); הרש"ר הירש (רב ופרשן מהמאה ה- 19), התנגד בצדק לעיוות התלמודי כאשר טען כי 'בהלה' זו "מבוכה הנובעת מתחושת חוסר אונים" (בביאורו לויקרא כ"ו 16).

[\[29\]](/#_ftnref32) ראו גם: בבלי, ברכות ח' ע"ב.

[\[30\]](/#_ftnref33) בתוך: הרב רונן נויבירט, "לגעת בזמן: החגים כחוויה בעולם המדרש", 2016: 59.

[\[31\]](/#_ftnref34) ראו: "לקסיקון מן המסד ליהדות ולציונות", 1987: 182; וגם: ד"ר יואל רפל, מועדי ישראל: אנצקלופדיה שימושית לשבת ולחג – למעיין, לסטודנט, לתלמיד", 1990: 266.

[\[32\]](/#_ftnref35) בתוך: אביבה שרבט (עורכת), "אישה, חוה, אדם: נשיות יהודית בין התפתחות למסורת", 2008: 234.

[\[33\]](/#_ftnref36) ראו: "לקסיקון מן המסד ליהדות ולציונות", 1987: 182; וגם: ד"ר יואל רפל, מועדי ישראל: אנצקלופדיה שימושית לשבת ולחג – למעיין, לסטודנט, לתלמיד", 1990: 266.

[\[34\]](/#_ftnref37) בתוך: אביבה שרבט (עורכת), "אישה, חוה, אדם: נשיות יהודית בין התפתחות למסורת", 2008: 234.

[\[35\]](/#_ftnref38) בתוך: מנחם קיסטר, "מגילות קומראן מבואות ומחקרים – כרך ראשון", 2009: 178.

[\[36\]](/#_ftnref39) ראו למשל: פרופ' רחל אליאור, "זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה", 2009: 39-52.

[\[37\]](/#_ftnref40) בתוך: פרופ' רחל אליאור, "זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה", 2009: 152-153.

[\[38\]](/#_ftnref41) שם, עמ' 153.

[\[39\]](/#_ftnref42) ד"ר גבריאל ברקאי ואלי שילר (עורכים), "אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל" – ירושלים בתפארתה: תולדות ירושלים בימי בית שני, 1996: 160-162.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, ישוע בתלמוד, למה הרבנים מתנגדים לישוע, פרשנות הכתובים, תיאולוגיה, תשובה לרב

---

### [האם הניקוד בתנ"ך באמת מעיד על קיומה של תורה שבעל-פה?](https://igod.co.il/true-judaism/does-nikud-signify-oral-torah/)

**Published:** מאי 1, 2018
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> רבנים רבים אוהבים להעלות את הטענה כי לולא קיומה של התושב"ע, לא היינו יכולים לדעת כיצד לקרוא את התנ"ך בצורה נכונה. בטוחים הם כי חז"ל הסתמכו על מסורת קדומה לניקוד הנכון, אשר הועברה בעל-פה והשתמרה על-ידי הרבנים. טענות מסוג זה אינן מחזיקות מים. בעוד הדעות והמחלוקות אודות טעמי המקרא והניקוד הנכון בקרב עדות שונות ובקרב חוקרים – מרובות. אלוהים הוא אחד ולא ייתכן כי הוא ייתן דעות סותרות. אם אלוהים היה מעניק ניקוד\\טעמים למשה בהר סיני, לא היינו במצב בו אנו נמצאים כיום, שישנם כלכך הרבה דעות שונות וסותרות. כמו כן המחקר האקדמי סותר לחלוטין אפשרות שהניקוד או הטעמים מקורם בתורה "שבעל-פה" דמיונית.

1. פרופ' טור-סיני קבע באופן נחרץ: "הרי אין הניקוד אלא פירוש, המביע את הבנת הנקדנים, ולא מסורת קדומה" (נ.ה. טור-סיני, הלשון והספר: בעיות יסוד במדע הלשון ובמקורותיה הספרותיים – כרך הספר, ירושלים, בהוצאת: מוסד ביאליק, 1959: 16).
2. פרופ' מזר הוסיף כי קשה לקבוע בדיוק מתי הופיע לראשונה הניקוד: "אין בידנו לקבוע בדיוק את התקופה שבה נוצרו שיטות הניקוד; הקדום שבכתבי היד המקראיים המנוקדים' שזמנם ידוע לנו' הריהו מצרף (קודכס) הנביאים שנשתמר בבית הכנסת הקראי בקאהיר. לפי הקולופון שבו, נכתב מצרף זה בידי משה בן אשר בטבריה בשנת 895 לסה"נ ונראה שזמן ניקודו והטעמתו שווים לזמן כתיבתו" (בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו – ה: ממוכן – סתרי, ירושלים, בהוצאת: מוסד ביאליק, 1968: 840-841). "במהלך תולדותיה היתה טבריה מרכז רוחני ומינהלי חשוב. היא שימשה מושב לסנהדרין ומרכז לחכמים נודעים. כאן נחתם התלמוד הירושלמי וכאן גם הומצא הניקוד העברי" (ישראל קמחי, בתוך: גדעון ביגר ואלי שילר (עורכים), אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל – טבריה וסביבתה, ירושלים, הוצאת ספרים אריאל, 1987: 9).
3. יתרה מכך, פרופ' מזר מוסיף כי ברור לחלוטין שאין מקורו של הניקוד במסורת חז"ל שהרי אין לכך זכר בתלמוד: "ואשר לתחילת התפתחותו של הניקוד, ברור שזמנה לאחר חתימת התלמוד, שהרי אין הניקוד מוזכר בתלמוד". (מזר, שם, עמ' 841). "כאמור, הכתב העברי הוא כתב עיצורי, והטקסטים במקורותינו העתיקים אינם מנוקדים… הניקוד, דהיינו: הסימון הגראפי של התנועות, לא הוזכר בתלמוד. לפי הידיעות אשר בידינו אפשר להניח, ששיטות ניקוד שונות התהוו בין המאה ה- 6 לספה"נ לבין המחצית הראשונה של המאה ה- 7 לספה"נ" (מרים גיליס, "היבטים חדשים בהוראה מתקנת", בהוצאת: דקל – פרסומים אקדמיים בע"מ, 1978: 19).
4. חוץ מזה, פרופ' מזר מבחין בין שתי מסורות ניקוד מתחרות: "מסורת המקרא הבבלית והניקוד הבבלי שימשו בעדת תימן כמה מאות שנים, עד שהתחילה מסורת המקרא הטברנית דוחה \[שדחתה\] את מסורת המקרא הבבלית" (מזר, שם, עמ' 842-845).
5. חוקרים בתחום מצאו כי לסופרים שהיו אמונים על העתקת התורה, לא היתה יד בניקוד: "הסופר הזה רגיל היה להעתיק את המקרא בלבד, וחכם מסורת ונקדן היה מוסיף את הניקוד והמסורה" (חגי צורף וימימה רוזנטל (עורכים), "יצחק בן-צבי: הנשיא השני", שם בהוצאת: ארכיון המדינה, 1998: 506).
6. פרופ' אליאור כבר הוכיחה מעבר לכל ספק כי על-פי התנ"ך, הכוהנים לבדם היו אמונים על שמירת התורה, על העברתה מדור לדור ועל קריאתה בפני העם. לכן ברור כי גם אם היתה מסורת ניקוד שהועברה בעל-פה היא היתה נשמרת בידי הכוהנים (הצדוקים) ולא על-ידי הפרושים והרבנים, אשר הופיעו על במת ההיסטוריה רק בשלהי תקופת בית שני ולא לפני כן (רחל אליאור, "זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה", רעננה, בהוצאת: מכון ון ליר בירושלים הקיבוץ המאוחד, 2009: 150-152).
7. בעוד הדעות והמחלוקות אודות טעמי המקרא והניקוד הנכון בקרב עדות שונות ובקרב חוקרים – מרובות. אלוהים הוא אחד ולא ייתכן כי הוא ייתן דעות סותרות. אם אלוהים היה מעניק ניקוד\\טעמים למשה בהר סיני, לא היינו במצב בו אנו נמצאים כיום, שישנם כלכך הרבה דעות שונות וסותרות.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, פרשנות הכתובים, תשובה לרב

---

### [ישו או ישוע?](https://igod.co.il/true-judaism/yeshu-or-yeshua/)

**Published:** אפריל 12, 2018
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> “נוצרי” נמצא ב”ברית החדשה” (מתי ב’ 23) ואשר לשם “ישו”, בנוסח הארמי של “הברית החדשה”, בן כ-1600 שנים לפחות, אין ניקוד לאות ע ולא ביטאו אותה בתנועת פתח. יש אסמכתא לכך שכבר בימי הבית השני נחלשה בגליל הגיית האותיות הגרוניות”. \[יוסף עצמון \\ יד לאחים\]

ראשית, הכינוי “נוצרי” מתייחס למקום המגורים של הוריו של ישוע – נצרת. אין הכוונה להשתייכותו הדתית של ישוע (“נצרות”), שהרי הדת הנוצרית לא הייתה קיימת בכלל דאז (אלא קמה באופן רשמי מאות שנים אחרי זמנו של ישוע). גם אנו כיום משתמשים בכינויים דומים: “ירושלמי”, “תל אביבי”, “חיפאי" וכו’.

לגבי “החלשות האותיות הגרוניות”, נכון, אבל זה לא מסביר את השינוי בכתיבת שמו, ובכל מקרה – זה לא מעלים את האות. אלא בסך הכל אומר שבמקום “ישוע” השם בוטא “ישוה” (צליל ה”ע” הפך ל”ה” מאחר שכבר לא הגיע מהגרון). עובדה שאפילו הרמב”ם כתב את שמו “ישוע”, ולא “ישו”, כמו גם שם טוב בן יוסף אבן פלקירה.

![](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2018/04/yeshua.webp "ישו או ישוע - ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")מתוך כתביו של שם טוב בן יוסף אבן פלקירה 12251295 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, ישוע בתלמוד, יֵשׁוּעַ והברית החדשה, למה הרבנים מתנגדים לישוע, פרשנות הכתובים, תשובה לרב

---

### [מה משמעות "מִשְׁמַרְתִּי, מִצְוֹתַי, חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (בראשית כ"ו 5)](https://igod.co.il/true-judaism/what-gensis-26-5-means/)

**Published:** יולי 5, 2018
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> "וְהִרְבֵּיתִי אֶת־זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל־הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. עֵקֶב אֲשֶׁר־שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי". (בראשית כ"ו 4-5)

**חז"ל** ניצלו את פסוק 5 כדי להצדיק את מתן **התורה שבעל-פה** וטענו: "מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כלה עד שלא נתנה" (קידושין ד , יד); "קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר \[וישמר משמרתי מצותי חקותי\] ותורתי, אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה" (יומא כח ע"ב)".[\[1\]](/#_ftn1) רעיון זה מבטא תפיסה בסיסית במדרשי חז"ל, לפיה "האבות קיימו את מצוות התורה עוד קודם לנתינתה בסיני".[\[2\]](/#_ftn2)

מה היא אפוא כוונתו האמתית של הפסוק והאם הביטויים "מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" מתייחסים לתושב"ע?

**פרופ' משה ויינפלד** שלל פרשנות זו באופן נחרץ וקבע: "עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי. ליצחק עומדת זכות אבות, משום שאברהם ציית לפקודותיו של האל ומילא אותן באמונה, ואין בשמירת מצוות זו משום כוונה לקיום מערכת החוקים של תורת משה".[\[3\]](/#_ftn3) גם **שד"ל** (שמואל דוד לוצאטו, המאה ה- 19) דחה בתוקף את פרשנות חז"ל; לדעתו, "יש לפרש את כוונת הכתוב: 'מצותי' וגו' – "כל צווי בין לדורות בין לשעה נקרא מצוה", ואילו "חוקה ותורה אינן אלא לדורות". פשוטו של מקרא חייב לפרש את הכתוב בהקשרו ההיסטורי, ובימי אברהם עדיין לא הייתה 'תורת משה', ובוודאי לא התורה שבעל פה".[\[4\]](/#_ftn4)

**לסיכום**, הפסוק "עֵקֶב אֲשֶׁר־שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (בראשית כ"ו 5) אינו מתייחס כלל לתושב"ע, אלא למצוות המפורשות אשר קיבל אברהם מאלהים[\[5\]](/#_ftn5) ולאותם חוקים קדומים, בני תקופתו, אשר להם היה מחויב.

[\[1\]](/#_ftnref1) אביעזר רביצקי, בתוך: משה חלמיש, חנה כשר ויוחנן סילמן (עורכים), אברהם אבי המאמינים: דמותו בראי ההגות לדורותיה, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 2003: 13.[\[2\]](/#_ftnref2) שמואל ורגון, בתוך: משה בר-אשר, ברכיהו ליפשיץ, אריה אדרעי ויהודה לוינסון (עורכים), מחקרים בתלמוד ובמדרש, ירושלים, בהוצאת: מוסד ביאליק, 2005: 143.

[\[3\]](/#_ftnref3) אנציקלופדיית עולם התנ"ך – בראשית, רעננה, בהוצאת: דברי הימים הוצאה לאור בע"מ, 1993-1996: 166.

[\[4\]](/#_ftnref4) משה בר-אשר, ברכיהו ליפשיץ, אריה אדרעי ויהודה לוינסון (עורכים), מחקרים בתלמוד ובמדרש, ירושלים, בהוצאת: מוסד ביאליק, 2005: 143.

[\[5\]](/#_ftnref5) כמו למשל, מצוות לך לך (בראשית י"ב 1); מצוות המילה (י"ז 10-27); והמצווה להעלות את יצחק לעולה (כ"ב 2).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, פרשנות הכתובים, תשובה לרב

---

### [התורה שבעל-פה סותרת את הציווי: לֹא־תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ](https://igod.co.il/true-judaism/oral-torah-contradicts/)

**Published:** יולי 14, 2019
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> לֹא־תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ

חדשות לבקרים צצה ועולה השאלה האם ישוע המשיח ותלמידיו, מחברי הברית החדשה, גרעו והוסיפו למצוות תורת סיני, חרף האזהרה לא לעשות כך. מאמר זה יבקש להתייחס לכך ולהוכיח כי אין דברים בגו.

### **ברית חדשה – מצוות חדשות**

כחלק ממצוות ברית סיני, נאמר פעמיים כי אסור לגרוע או להוסיף על מצוות התורה (דברים ד' 2, י"ג 1). כתבי הברית החדשה אינם טוענים כי אין צורך לקיים את המצוות ואינם טוענים כי המצוות בטלות. ירמיהו (פרק ל"א 31-33) ניבא כי הואיל ועברנו על מצוות התורה ובכך הפרנו את ברית סיני, יכרות עמנו ה' ברית חדשה שונה בתכלית מברית סיני. כשם שברית סיני טמנה בחובה מצוות, כך גם הברית החדשה ולכן כעת, אנו כפופים למצוות הברית החדשה ולתורת המשיח. חז"ל בעצמם האמינו כי "הקדוש ברוך הוא יושב ודורש תורה חדשה שעתיד ליתן על ידי המשיח".[\[1\]](/#_ftn1)

כאמור, פעמיים בתורת משה מצוי האיסור להוסיף על מצוות ברית סיני או לגרוע מהן. הכוונה ברורה: בשום פנים ואופן אין להוסיף או לגרוע מהמצוות הכלולות בברית סיני. כאמור, התנ"ך וכתבי הברית החדשה מלמדים כי כיוון שהפרנו את מצוות הברית, הקב"ה כרת עמנו ברית חדשה, אשר מן הסתם כוללת מצוות חדשות. לכן, אין מדובר בגרעון או בתוספת, כי-אם במקבץ מצוות חדש לגמרי. במילים אחרות, מצוות הברית החדשה אינן תוספת למצוות ברית סיני אלא סט חדש ושונה במהותו ובתכליתו. הפרת ברית סיני אמורה היתה להביא עלינו קללה ומוות (ראו: ויקרא כ"ו 27-41; דברים כ"ז 15-26, כ"ח 15-68); תודה לאל, זיכתה אותנו הברית החדשה בסליחת חטאים, על-ידי אמונה בקורבנו המכפר של המשיח ישוע. כשם שברית משה כללה מצוות, כך גם הברית החדשה.[\[2\]](/#_ftn2)

### **האם יהדות ההלכה גרעה והוסיפה מצוות**

אם כבר עוסקים בגריעה והוספה למצוות ברית סיני, יש להפנות את אותה טענה לאותם יהודים שומרי ההלכה הרבנית. הלא לשיטתם, הם מצויים תחת מרותה וסמכותה של ברית סיני ומצוותיה. ברם למרות זאת, דווקא הם אלו אשר החליפו את מצוות התורה באלפי הלכות התושב"ע. פתחו את ספר "קיצור שולחן ערוך" למשל, ובדקו מי באמת החליף את מצוות תורת משה במצוות אחרות. הלא הדת הרבנית מעידה על עצמה ככזאת השומרת ומקיימת את תורת משה ואם-זאת, די בהצצה חטופה במשנה או בקודקס הלכות הרבנים על-מנת להיווכח באינספור המצוות החדשות שהוסיפה ההלכה על חשבון המצוות הכתובות בחומש.

להלן עשר דוגמאות הממחישות זאת:

1. בדברים כ"ה 3 מתואר באופן מדויק מִנְיָן המכות אשר בהן מחויב אדם אשר נמצא אשם בדין: "אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן־יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל־אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ". למרות שהתורה מדגישה כי אין לגרוע ממצוות משה (דברים ד' 2, י"ג 1), קבעו חז"ל על דעת עצמם: "כמה מלקין אותו? ארבעים חסר אחת" (משנה, מסכת מכות ג'). דהיינו, התורה מצווה: 40 מכות; התושב"ע קובעת: 39.
2. ההלכה הרבנית קבעה: "נשים פסולות לעדות מן התורה, שנאמר: 'על פי שניים עדים' (דברים י"ז, 6) – לשון זכר, לא לשון נקבה".[\[3\]](/#_ftn3) שימו לב, לא זו בלבד שהרבנים הוסיפו מצווה חדשה, אלא שההיגיון שעליו התבססו מעוות לחלוטין; שימו לב, לדברי הרמב"ם, כיוון שהפסוק מספר דברים י"ז מדבר בלשון זכר, אין הנשים נכללות בו. אך גם עשרת הדברות[\[4\]](/#_ftn4) נכתבו בלשון זכר; האם בשל כך פטורות הנשים גם מהן?.. יתרה מכך, המקרא עצמו מספק דוגמאות לכך שעדותן של נשים לא נפסלה: 1- בבמדבר כ"ז 1-5 נעמדות בנות צלפחד לפני משה ושוטחות את טענתן ללא כל הסתייגות משפטית מעצם עדותן; 2- בספר מלכים א' ג' 16-27 מקבל שלמה את עדותן של שתי הנשים אשר עמדו לפניו.[\[5\]](/#_ftn5)
3. חז"ל התעלמו מהאיסור החמור להוסיף או לגרוע ממצוות התורה וגזרו על נשים מצוות אשר אינן מוזכרות בתנ"ך כמצוות לנשים בלבד: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנידה, ובחלה, ובהדלקת הנר" (משנה, שבת פרק ב').[\[6\]](/#_ftn6) שימו לב, לא זו בלבד שהרבנים גזרו על הנשים שתי מצוות חדשות לגמרי (חלה והדלקת נרות), הם אף איימו בעונש אשר אין לו זכר ושריד בתורה.
4. חז"ל לימדו כי "גדול כבוד הבריות, שדוחה את \[מצוות\] לא תעשה שבתורה",[\[7\]](/#_ftn7) כלומר: "דברים רבים התירו לעקור דבר תורה מפני סייג ומפני כבוד הבריות" (רש"י). הרב אהרן ליכטנשטיין מסביר: "רש"י מזכיר את הגמרא ביבמות, המסיקה שחכמים יכולים לגזור גזירה שתעקור דבר מן התורה".[\[8\]](/#_ftn8) אך בתורה (דברים ד' 3, י"ג 1), נאמר כי אסור להוסיף או לגרוע ממצוות התורה; ובדברים כ"ז 26 כתוב כי ארור מי שלא מקיים את מצוות התורה.
5. ההלכה הרבנית קבעה כי "כל הטמאים – בין אדם, בין כלים, בין שנטמאו בטומאה חמורה של תורה, בין שנטמאו בטמאות של דבריהם – אין להן טהרה, אלא בטבילה במים הנקווים בקרקע" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות מקוות פרק א'). אך בניגוד מוחלט להלכה, תורת משה מלאה בדוגמאות לטמאים המטוהרים שלא על-ידי טבילה במקווה; למשל: אישה מטוהרת מטומאת נידתה באמצעות הבאת עולה לכהן המכפר עליה (ויקרא י"ב 1-8, ט"ו 19-33); המצורע מטוהר מטומאתו על-ידי כפרת העולה בידי הכהן (ויקרא י"ד 19-20); ביום כיפור, מטהר הכהן את כל ישראל מטומאתם באמצעות דם הכפרה של קרבן החטאת (ויקרא ט"ז 16-30).
6. ההלכה קבעה, יש מאין, כי התורה מצווה לעשות הבדלה: "מִצות עשה מן התורה, לקדש יום השבת בדברים… וצריך לזוכרהו בכניסתו, וביציאתו; בכניסתו בקידוש היום, וביציאתו בהבדלה" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת פרק כ"ט). אולם בתורת משה אין זכר לקיומה של מצוות ההבדלה. בחינת המקומות בחומש, בהם מופיעה מצוות שמירת השבת, חושפת כי אין כל אזכור למצוות הבדלה במוצאי השבת (ראו למשל: בראשית ב' 2-3; שמות כ' 8-11, ל"א 13-17, ל"ה 2-3; ויקרא י"ט 3, 30, כ"ג 3; במדבר כ"ח 9, ט"ו 32-36; דברים ה' 12-15). וכך, למרות האזהרה שלא להוסיף מצוות לתורה (דברים ד' 2, י"ג 1), הוסיפו הרבנים מצווה שלא היתה ולא נבראה.
7. חז"ל החליטו להתערב ברגעים האינטימיים ביותר בחייו של אדם; בעזות מצח בלתי נתפסת, פסקו הרבנים הלכות חדשות, אשר אין להן רמז בתנ"ך, כמו למשל: כאשר נכנסים לבית הכיסא, "אין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום… אין נפרעין מעומד אלא מיושב… אין מקנחין בימין אלא בשמאל". וכאילו אין די בכך, נכנס רב כהנא לחדר המיטות של רבו, לעניינים שבינו לבינה – כדי ללמוד כיצד יש לקיים את מצוות תשמיש המיטה לפי ההלכה. בשני המקרים, נאמר בפירוש כי מדובר בחלק בלתי נפרד מהתורה (בבלי, ברכות ס"ב ע"א).
8. על-פי התורה, בעונת הנידה האישה "טמאה שבעת ימים ומטמאה במגע, ומטמאה מושב ומשכב; והנטמא ממנה בטומאת מגע, מושב ומשכב טמא עד הערב וחייב בטבילה ובכיבוס בגדים".[\[9\]](/#_ftn9) חז"ל התעלמו מהאיסור להוסיף על מצוות התורה ופסקו הגבלות נוספות, חסרות כל ביסוס מקראי, כפי שמתאר הרמב"ן: "כמו שהזכירו רבותינו בברייתא של מסכת נידה; תלמיד אסור לשאול בשלומה של נידה, רבי נחמיה אומר אפילו הדיבור היוצא מפיה הוא טמא. אמר רבי יוחנן: אסור לאדם להלך אחר הנידה ולדרוס על עפרה, שהוא טמא כמת".[\[10\]](/#_ftn10)
9. לפי תורת משה, "אישה נידה אינה צריכה להיטהר לאחר שבעת ימי נידתה, והיא מותרת לבעלה".[\[11\]](/#_ftn11) בניגוד לכך, החמירו חכמי ההלכה הרבנית את תקופת הפרישות והוסיפו עוד "שבעה נקיים".[\[12\]](/#_ftn12) לפיכך, פסק הרמב"ם: "כל אישה שהיא ספק נידה ספק זבה, צריכה לישב שבעת ימי נקיים מספק, וטובלת בליל שמיני, ואחר כך תהיה מותרת לבעלה".[\[13\]](/#_ftn13) בהחמרה זו, לא רק שסטו חז"ל מכוונת התורה, הם אף הביאו למחיקת "חלק ניכר מימי תשוקתה הטבעית לבן-זוגה בשל חומרת שבעת הימים הנקיים הנוספים לימי הנידה".[\[14\]](/#_ftn14) הפרישות מהבעל מתייחסת אם-כן, "לשבעת ימי הנידה מדין התורה, ולא לשבעת הימים הנקיים הבאים לאחר הווסת… מחקרים העלו שדווקא שִבְעַת הימים הנקיים, הימים הבאים לאחר שהסתיים דימום המחזור, הם ימי השיא במשיכה המינית של האישה לבן זוגה".[\[15\]](/#_ftn15) בקיצור, התורה תָחְמָה את תקופת נידת האישה לשבעה ימים אשר בסופם היא מטהרת; על-אף האיסור להוסיף על מצוות התורה,[\[16\]](/#_ftn16) קבעה ההלכה "שבעה נקיים" נוספים לאחר סיום הוסת ובכך סירסה את שיאו של תהליך הפריון הנשי.[\[17\]](/#_ftn17)
10. הרבנים קבעו כי "נוהגין לילך בערב ראש השנה אחר תפילת שחרית לבית הקברות להשתטח על קברי הצדיקים" (קצור שלוחן ערוך, דיני חודש אלול). זאת למרות שהתורה אוסרת מכל וכל את המנהג הטמא הזה ואף מזהירה כי הנוגע בקבר ולא טוהר, נפשו תיכרת מקהל ישראל (במדבר י"ט 16-20).

אגב, חז"ל הוסיפו מצוות רבות אחרות, ממש בשמו המפורש של הקב"ה, כמו למשל: התעטפות בטלית, נטילת ידיים, הדלקת נרות,[\[18\]](/#_ftn18) הפרשת חלה[\[19\]](/#_ftn19) וכיסוי ראש.[\[20\]](/#_ftn20)

### **התושב"ע החליפה את התורה שבכתב**

[התושב״ע](https://www.oral.law)

יהדות ההלכה אמנם מתיימרת לשמור את מצוות התורה במלואן, ברם יש לזכור כי בראש ובראשונה היא נוהגת על-פי מצוותם של הפרושים, דהיינו – הרבנים. הקִרבה בין תורת משה לבין שלל הסייגים ששמו לה הפרושים, כמוה הקרבה בין מזרח למערב. דוגמא מאלפת לכך ניתן למצוא דווקא במאמר מן התלמוד הבבלי (מנחות כ"ט ע"ב), המספר על-כך שיום אחד הוריד ה' את משה רבנו מגן-העדן ישירות לשורה האחרונה בבית מדרשו של רבי עקיבא כדי שייווכח בעצמו הלימוד התורה. משה צפה בעקיבא מְבאר את החוּמש ומתפלפל על כל אות ותו ולא הבין כלל את הפירוש החדש! ממש לא להאמין: משה רבנו בכבודו ובעצמו – שעליו כתבו חז"ל (מסכת אבות, א) כי העביר את התורה ליהושע ולזקנים, עד שזו הגיעה לחכמי המשנה והתלמוד – אותו משה, לא השכיל להבין את לימודה של אותה תורה ממש, כאשר זו יצאה מפיו של רבי עקיבא. על-כן, אין לכנות את היהודים שומרי המצוות בשם: "בני דת משה" (כפי שנהגו האירופאים לכנותם בשלהי ימי-הביניים), אלא "בני דת הפרושים". דוגמא זו, בכוחה גם לחדד את ההבדל שנוצר בין היהדות המשתקפת מהתנ"ך, לבין היהדות בת זמננו, הלא היא – יהדות ההלכה הרבנית.

דבר נוסף, חז"ל שמו דגש רב על לימוד התורה לשמה,[\[21\]](/#_ftn21) כאשר התורה שבכתב מדגישה באופן שאינו משתמע לשני פנים כי יש ללמוד את התורה על מנת לשמור ולעשות אותה (למשל בדברים ד: 6-5 וגם ה: 1, 29). חז"ל לא התכוונו בדבריהם לתורה שבכתב, אלא לתורה שבעל-פה. בפועל, מה שעשו היה לקחת את אותם המקומות בתורת משה המצווים על לימוד התורה שבכתב, ולכוון אותם לתורה שבעל-פה בלבד. הם גם השמיטו את העשייה שבאה אחרי הלימוד וכך נותרנו רק עם תלמוד התורה לשמה, דהיינו: ללמוד בשביל ללמוד, כי זו מהות המצוות. ישעיהו ליבוביץ ("שיחות על פרקי אבות ועל הרמב"ם", 1979) המחיש זאת היטב כאשר לקח את פסוקים 6-9 מ"שמע ישראל" (דברים ו') – פסוקים המכוונים לתורה שבכתב – והשליך אותם על [התורה שבעל-פה](https://www.oral.law) ובכך למעשה נתן משנה-תוקף לקיומן של הישיבות-התורניות שבהן כידוע, מושם דגש בעיקר על לימוד הגמרא.

בסעיף התשיעי מתוך י"ג עיקרי האמונה שלו, פוסק הרמב"ם כי "זאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו", ואף על פי כן, מבחינה מעשית, זנחו הרבנים לגמרי את תורת משה והחליפו אותה בתורה שבעל-פה, היא ההלכה. בפירושו לפסוק מדברים יג: 1, מציין אמנם הרמב"ם כי "'לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו' (דברים יג): שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן, ולקבוע הדבר לעולם שהוא מן התורה…". אך באותה נשימה הוא לא שוכח להזכיר לנו כי הכוונה איננה רק לתורה הכתובה, אלא: "…בין בתורה שבכתב, בין בתורה שבעל פה" ("משנה תורה", הלכות ממרים ב). בכך למעשה, הוא יוצר השוואה מלאכותית בין התורה שבכתב לתורה שבעל-פה. יש לציין כי אם להסתמך על חז"ל, הרי שלמוד התורה שבעל-פה אף עולה בערכו על זה של התורה: "העוסקין במקרא – מידה ואינה מידה, במשנה – מידה ונוטלין עליה שכר, בגמרא (תלמוד) – אין לך מידה גדולה מזו…" (בבלי, בבא מציעא לג', א). זו היא אפוא הפגנה ברורה של עידוד תלמודה של התורה שבעל-פה על-פני תורת משה.

### **לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת**

עד כמה שזה נשמע מפתיע, לימוד התורה לשמה עומד בסתירה גמורה לכתוב בתורת משה. בחומש אנו רואים בבירור כי בכל פעם שמופיע הציווי ללמוד את התורה, מיד אח"כ מופיעה המילה "לעשות" בהטיות שונות של אותו השורש. כך נאמר בפירוש בדברים ד: 6-5: "למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציווני ה' אלהי לעשות… "ושמרתם ועשיתם" וגו'. ובפרק ו פס' א: "ללמד אתכם לעשות". אגב, פרקים ד' עד ח' בספר דברים מלאים בפסוקים המצווים בצורה מפורשת לעשות את התורה ולא רק ללומדה. הדגש שם הוא לשמור ולעשות את התורה. והקדוש ברוך-הוא חזר ואישר בדיוק את אותו הדבר גם בפניו של יהושע בן-נון כאשר צִווה אותו לשמור "לעשות ככל הכתוב בו" (יהושע, א: 8) ולא להסתפק רק בלהגות "בו יומם ולילה" (שם).

לאמיתו של דבר, ספר שמות מראה כי מיד לאחר שבני ישראל קִבלו את התורה, הדבר הראשון שעשו היה להכריז כי "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות, כד: 7). וספר דברים חוזר על-כך ומוכיח חד-משמעית כי את החוקים והמשפטים אשר דבר ה' באזני העם יש ללמוד, לשמור ולעשות (פרק ה: 1). ממש באותו פרק משיבים בני ישראל לציווי זה ואומרים כי "את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך, ושמענו ועשינו" (שם, פס' 24). לסיכום, תורת משה אינה מותירה מקום לספק: יש ללמוד את התורה על-מנת לקיימה ולא להפוך את העשייה לְלִמוד בלבד.

כאמור, דבר זה הוכח כבלתי אפשרי ולכן כרת עמנו אלהים ברית חדשה, כזו הכוללת את מצוות המשיח הנעשות מאהבה. אהבה זו נובעת מתוך הכרה בסליחת החטאים אשר הושגה בדמו המכפר של עבד ה' (ראו ישעיהו נ"ג).

[\[1\]](/#_ftnref1) ילקוט שמעוני, פרק כ"ו; ומדרש אליהו זוטא, פרק כ'.

[\[2\]](/#_ftnref2) אנו מאתגרים אתכם לספור את מצוות הברית החדשה ולראות בעצמכם האם מניינן עולה על תרי"ג מצוות ברית סיני.

[\[3\]](/#_ftnref3) משנה תורה לרמב"ם, הלכות עדות, ט'.

[\[4\]](/#_ftnref4) וכן מרבית מצוות התורה האחרות.

[\[5\]](/#_ftnref5) ד"ר אליעזר חדד מביא דוגמאות נוספות לעדויות של נשים במקרא (בספרו: "השווה הכתוב אישה לאיש": על מעמדן של נשים בבתי דין רבניים, 2013: 20).

[\[6\]](/#_ftnref6) בתלמוד הבבלי, שבת דף ל"א-ל"ב, מפורטים לעומק – האיום, החטא ועונשו. יש לציין כי אין שום אינדיקציה מקראית לכך שמצוות התרומה מלחם הארץ (במדבר ט"ו 17-21) מיוחסת לנשים בלבד ולפיכך, אין פלא שהתנ"ך לא מזכיר את העונש הנורא שהמציאו הרבנים.

[\[7\]](/#_ftnref7) בבלי, מסכתות: ברכות, מגילה, מנחות, עירובין, שבת. התלמוד גדוש בדוגמאות של סתירות בין הלכות החכמים למצוות התורה בגין תירוצים כגון: "כבוד הבריות", "סייג לתורה", מפני "שהשעה צריכה" ומפני "דרכי שלום".

[\[8\]](/#_ftnref8) במאמרו "כבוד הבריות", www.etzion.org.il/vbm/archive/10-halak/15briot.rtf‎

הרמב"ם חוזר ומאשר את הכלל התלמודי הזה בספרו "משנה תורה", הלכות כלאיים, פרק י', כ"ה-כ"ו.

[\[9\]](/#_ftnref9) פרופ' בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו – ה: ממוכן – סתרי, 1968: 785.

[\[10\]](/#_ftnref10) הרב פרופ' דניאל שפרבר, דרכה של הלכה: קריאת נשים בתורה, פרקים במדיניות פסיקה, 2007: 186.

[\[11\]](/#_ftnref11) ד"ר נילי בוכמן-סלונימסקי, מין אסור, מין מותר: מה אסרה התורה ומה השתבש בדרך אלינו, 2017: 70.

[\[12\]](/#_ftnref12) בהשראת התלמוד הבבלי, נידה ס"ו ע"א, ס"ט ע"א.

[\[13\]](/#_ftnref13) משנה תורה, הלכות איסורי ביאה ו'.

[\[14\]](/#_ftnref14) ד"ר דניאל רוזנק, "להחזיר טהרה ליושנה: חומרת ’שבעת הנקיים’ והשלכותיה – היבטים רפואיים, הלכתיים, ערכיים ולאומיים", 2011: 106.

[\[15\]](/#_ftnref15) שם.

[\[16\]](/#_ftnref16) דברים ד' 2, י"ג 1.

[\[17\]](/#_ftnref17) ראו דיון נרחב בנושא בספרו של ד"ר דניאל רוזנק, "להחזיר טהרה ליושנה: חומרת ’שבעת הנקיים’ והשלכותיה – היבטים רפואיים, הלכתיים, ערכיים ולאומיים, 2011: 98-110.

[\[18\]](/#_ftnref18) סידור התפילה: שער הבוקר, שער שבת. לגבי הדלקת הנרות בשבת, היתה לחז"ל עזות המצח לקבוע כי מדובר במצווה מן התורה שבכתב (מדרש תנחומא, נח א'; ותנחומא, מצורע ט').

[\[19\]](/#_ftnref19) קיצור שולחן ערוך, סימנים: ל"ה, ע"ב (מצוות הפרשת חלה מצויה גם בהוספות לסידור התפילה, ברכות המצוות). יש לציין כי מדאורייתא אין שום אינדיקציה לכך שמצוות הפרשת חלה מיועדת לנשים בלבד (ראו במדבר ט"ו 17-21).

[\[20\]](/#_ftnref20) קיצור שולחן ערוך, סימן ג', סעיף ו'.

[\[21\]](/#_ftnref21) עיין: א"א ריבלין, כנגד כולם: פדגוגיה של חז"ל, בהוצאת ספריית פועלים, 1985, עמ' 24.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, סתירות בברית החדשה?, פרשנות הכתובים, תשובה לרב

**תגיות:** התורה שבעל-פה, תורה בעל פה, תושבע

---

### [הרבנים אמנם טוענים שיהודי לא יכול להאמין בישוע](https://igod.co.il/answer-rabbi/rabbis-claim-jew-cant-believe-jesus/)

**Published:** יוני 9, 2016
**Author:** מייקל בראון

**Content:**

> ישוע (שפירוש שמו – ישועה) היה יהודי וגדל כיהודי למשפחה יהודית מסורתית (יהדות מקראית, לא יהדות ההלכה הרבנית של היום..). הוא לא הלך לכנסייה – לא היו כאלה לפני 2000 שנה. באותה תקופה היחידים שהאמינו בתנ"ך היו יהודים ונפגשו בבתי הכנסת. ישוע הלך לבית כנסת (לוקס ד' 16), לבש ציציות (מתי י"ד 36), הוא נולד יהודי וחי בישראל. הוא נימול ביום השמיני ללידתו (לוקס ב' 21), הוא אמר על עצמו שהוא מלך היהודים (יוחנן י"ט 21), לאמו קראו מרים. תלמידיו קראו לו רבי. נביאים יהודים ניבאו שהוא יבוא כדי להושיע את העולם (שמות הנביאים היו שמות יהודיים: ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, דניאל, עמוס וזכריה).

ישוע שמר שבת מצאת הכוכבים בליל שישי ועד צאת הכוכבים במוצאי שבת, ובירך על הלחם את ברכת המוציא ועל היין את ברכת בורא פרי הגפן. מעניין שישוע לא אסר לשתות יין והיום ידוע ששתיית כוסית יין אדום ליום מונעת מחלות לב.

ישוע למד ולימד מספר תורה. הוא היה יהודי בכל רמ"ח איבריו ואהב את העם היהודי. חגג את החגים היהודיים הכוללים את פסח, שבועות, ראש השנה ויום כיפור, חג השבועות וחנוכה.

כל אחד מתלמידיו של ישוע היה יהודי. כותבי הבשורות היו יהודים משיחיים.101 שאול מתרשיש, הידוע בשם פאולוס הקדוש, אינו קדוש קתולי, הוא יהודי שהיה למעשה רב שלמד בישיבה תחת רבי גמליאל. שאול כתב את רוב האיגרות בכתבי הברית החדשה.

במאה הראשונה לספרה הועלתה השאלה אם גם הגויים יכולים להיות תלמידי ישוע. כיום הבעיה הזאת הפוכה. האם יהודי יכול להאמין בישוע ולהישאר יהודי? התשובה היא, כן. יהודים המאמינים בישוע הם יהודים כשרים, המאמינים שהתנ"ך הינו דבר ה', וכתבי הברית החדשה הם התמלאות הכתוב בתנ"ך. מאמינים משיחיים מאמינים לדבריו של רב שאול מתרשיש שכתב באיגרת אל הרומים פרק י"א: "וכך כל עם ישראל ייוושע", ושקבלתם של היהודים את ישוע תהיה כמו: "תקומה ממוות אלי חיים".

"הֲרֵי אִם הַדָּחָתָם הִיא רִצּוּי בִּשְׁבִיל הָעוֹלָם, מַה תִּהְיֶה הֲשָׁבָתָם אִם לֹא תְּקוּמָה מִמָּוֶת אֱלֵי חַיִּים? …וְכָךְ כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'וּבָא מִצִּיּוֹן (ישראל) גּוֹאֵל (המשיח) וְיָשִׁיב פֶּשַׁע בְּיַעֲקֹב (יהודים) וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם (היהודים) …כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם" (איגרת אל הרומים י"א 15, 27-26).

### ידוענים יהודים על ישוע:

**אלברט איינשטיין**, חתן פרס נובל ופרופסור באוניברסיטת פרינסטון, הודה שישוע מסקרן אותו, כפי שכתב:

"בהיותי ילד למדתי את התורה ואת התלמוד. אני יהודי לכל דבר, בכל זאת אני מוקסם מדמותו הזוהרת של אותו איש מנצרת".

"ישוע היה ונשאר יהודי עד נשימתו האחרונה. רעיונו העיקרי היה להשריש בעם את הידע שהמשיח בא ושדרכו חוזרים בתשובה אמתית לאלוהים. על ידי אמונה בו ועשיית הטוב בעיני אדוני, מזרזים את ה'קץ'… בכך ישוע הראה שהוא היהודי בה"א הידיעה… ומנקודת ראות של כלל האנושות, הוא אכן 'אור לגויים' ".

**יוסף קלוזנר**, פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים.

"ישוע היהודי היה נאמן לתורה כפי שאני מקווה להיות. אני חושב שישוע היה נאמן אף יותר מאשר אני יכול להיות, ואני דתי חרדי…אני מקבל את אמתות תקומתו מהמתים, לא כהמצאה של קהל מאמיניו אלא כאירוע היסטורי".

ד"ר **פנחס לפיד**, מלומד יהודי חרדי.

"המשיחיות של הברית החדשה, שהינה שלוחה משמעותית של היהדות, הוסרה מהיהדות כתוצאה מהלך המחשבה של הגלות, שהרשו ואף עזרו לכך. המהפכה הרוחנית של האמונה בישוע הוצתה בארץ אבותינו, ארץ המובטחת ליהודים, והיו אלה יהודים שהפיצוה ברחבי העולם… עלינו להתגבר על האמונות הטפלות והפחד מהאמונה המשיחית של ישוע שאנו טומנים בלבנו, ולהציבה במקום אליו היא שייכת – כחלק מהיסטוריה הרוחנית של היהדות".

**מרטין בובר**, סופר ופרופסור לשעבר באוניברסיטה העברית בירושלים.

"לכל אשר הוא (ישוע) עשה או אמר יש ערך בימינו, דבר שלא ניתן לומר על כל אדם אחר – מת או חי… הוא אור העולם. מדוע שאני כיהודי לא אהיה גאה בכך?" **שלום אש**, סופר אידי.

**סטפן שמואל וייזרב** מנהיג יהדות ארה"ב במחצית הראשונה של המאה העשרים.

"לא רק שישוע היה יהודי, הוא היה יהודי בה"א הידיעה… ביום שבו ההיסטוריה תיכתב במלוא האמת, העם היהודי ייוודע בעולם לא כעם אותו כינו האנטישמים, "רוצחי המשיח", אלא כ"נושאי המשיח"; לא כ"רוצחי אלוהים", אלא כ"העם שהביא את אלוהים לעולם" ".

**בנימין ד'יזראלי**, ראש הממשלה של אנגליה בשנת 1868 ויהודי במוצאו, שהיה למאמין במשיח ישוע:

"הנוצרים ימשיכו לרדוף את היהודים ויהודים ימשיכו לא להאמין בישוע, אך האם ניתן להכחיש שישוע המשיח, בן האל העליון, אלוהי היהודים שבא לעולם כאדם, שהוא תפארת הגזע היהודי?"

### להלן רשימה של יהודים מפורסמים שהאמינו או מאמינים בישוע:

- פליקס מנדלסון, מלחין קלאסי
- הרב יצחק ליכטנשטיין, הרב הראשי של הונגריה
- הרב ליאופולד כהן, רב בהונגריה
- הרב ישראל זולי, רב ראשי של רומא
- הרב דניאל ציון, רב ראשי של בולגריה בתקופת השואה
- נילס בוהר, חתן פרס נובל לפיסיקה
- אנרי ברגסון, חתן פרס נובל לספרות
- ג'ון אקסרס, מלומד בתלמוד
- דניאל לנדסמן, מלומד בתלמוד
- בוריס קורנפילד, רופא, גיבור "גולאג" שהוביל את אלכסנדר סולז'ניצין לאמונה בישוע המשיח
- אנדרו מארק ברון, מהנדס אווירונאוטיקה
- מורטימר אדלר, פרופסור באוניברסיטת שיקגו
- ג'יי סאקולו, עורך דין ומייסד המרכז לחוק וצדק באמריקה
- לורנס קודלאו, שר בכיר במשרד האוצר והניהול בממשלת ארה"ב

> ב-12 במרץ, 2008, צוין בירחון ה"טיימס" שיש תפנית משמעותית בגילוי יהדותו של ישוע, ושאחת מהמהפכות הקרבות ובאות תהיה להחזיר את דמותו היהודית של ישוע.

יהודים אינם "ממירים את דתם מיהדות לנצרות" כאשר באים לאמונה במשיח ישוע, אלא עושים דבר מאוד יהודי – מאמינים במשיח היהודי של ישראל שמת כדי להביא ישועה בראשונה לעם היהודי, ואחרי כן גם לאלה שאינם יהודים.

לבסוף, הגה בהערותיו המשמעותיות של הרב ליכטנשטיין (1909-1824) שהיה הרב הראשי של הונגריה. הוא היה מנהיג בקהילות יהודיות במשך 40 שנה לפני שקרא בפעם הראשונה את כתבי הברית החדשה. לאחר קריאתו בכתובים הפך להיות מאמין נלהב בישוע המשיח והודה עד כמה שטעה לפני כן:

"חשבתי תמיד שכתבי הברית החדשה היו טמאים, ביותר מלאים גאווה, שנאה ואלימות. ברם, לאחר שהתחלתי לקרוא, חשתי כיצד זוהר הבשורה אופף אותי והבזק של אור חלף בנפשי. חיפשתי קוצים ומצאתי שושנים. גיליתי אוצר של פנינים במקום חלוקי אבן. במקום שנאה מצאתי אהבה, במקום עבדות מצאתי דרור, במקום גאווה – ענווה. במקום יריבות – ריצוי, במקום מוות – חיים, ישועה, תחיית מתים, ואוצרות שמימיים".

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/a3e7b0157d07da506958b75a77964ace52f1dc33fe6f45f5505271713fcb9788?s=300&d=mm&r=g) 

 מייקל בראון 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/michael-brown/) [    ](https://igod.co.il/author/michael-brown/)

**קטגוריות:** תשובה לרב

---

### [כיצד תהילים עו חושף את נוכחותו של המשיח](https://igod.co.il/devotionals/psalm-76-presence-messiah/)

**Published:** אוגוסט 3, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "נֹודָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל גָּדֹול שְׁמֹו׃ וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכֹּו וּמְעֹונָתֹו בְצִיֹּון… מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה׃ בְּקוּם־לַמִּשְׁפָּט אֱלֹהִים לְהֹושִׁיעַ כָּל־עַנְוֵי־אֶרֶץ סֶלָה" (תהלים עו 2–3, 9–10).

במזמור הקודם (עה), מצאנו ערבוב מסתורי בין דובר שמיימי בגוף ראשון המזוהה כאלוהים לבין דובר אחר בגוף ראשון אשר זהותו שונה מזו של אלוהים. במזמור עו, המסותרין מעמיק. רק שעתה, הנושא אינו עוסק בזהות האלוהית אלא בנוכחות אלוהים (כלומר, במיקום).

קריאה קפדנית של המזמור מעלה שאלה חשובה: היכן בדיוק נמצא אלוהים? בפס' 2–8, אלוהים שוכן בשלם, כלומר בהר ציון, משם הוא מושל על הגויים. אך ללא התרעה, משכן אלוהים עובר מציון לשמים, בפס' 12-8, משם הוא שופט את כל הארץ. אנו נתקלים לראשונה במיסתורין נוכחותו של אלוהים כבר בתורה, המלמדת שהאל שוכן בו זמנית במשכן (שמות מ 34–35; ויקרא א 1) ובשמים (דברים כו 15). התורה מציגה גם את מיסתורין הזהות האלוהית, שהרי מי בדיוק מדבר אל משה מן הסנה הבוער? האם זה אלוהים? כן. האם זה מלאך יהוה? כן. האם השניים אינם אלא אחד? כן. האם השניים נבדלים זה מזה? כן.

לפיכך, בתהילים עה–עו אנו מוצאים זה לצד זה את המיסתורין הכפול של זהות אלוהים ונוכחותו. באמצעות המילה "מיסתורין", אני מכיר בפרדוקס ולא בסתירה. אלוהים מזוהה באופן מסתורי עם המשיח: שניים שהם אחד. באופן דומה, אלוהים נוכח באופן מסתורי במשיח עלי-אדמות, בעודו נותר בשמים ממעל.

הברית החדשה אינה פותרת את הפרדוקס התיאולוגי הזה, אלא הופכת אותו לאישי ביותר באמצעות ההתאנשות. במיסתורין זה, אנו רואים אלוהים אשר התרוקן מכבוד והשפיל עצמו עד מוות על הצלב במטרה להושיענו. באופן פרדוקסלי, ידיו הבלתי-נראות של אלוהי השמיים, צולקו לנצח בשם אהבתו לעולם.

> "אָז אָמַר לְתֹאמָא: הָבֵא אֶת אֶצְבָּעֲךָ הֵנָּה וּרְאֵה אֶת יָדַי; הוֹשֵׁט אֶת יָדְךָ וְשִׂים אוֹתָהּ בְּצִדִּי, וְאַל תְּהֵא חֲסַר אֱמוּנָה, אֶלָּא מַאֲמִין. הֵשִׁיב תֹּאמָא וְאָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי וֵאלֹהַי!" (יוחנן כ 27–28).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [ניפוץ המיתוסים על הברית החדשה - פרק 1](https://igod.co.il/true-judaism/ניפוץ-המיתוסים-על-הברית-החדשה-פרק-1/)

**Published:** אוגוסט 21, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

בפרק הראשון של הפודקאסט מנפצים שלושה מיתוסים נפוצים: שספרי הברית החדשה החליפו את התנ״ך, שהאמונה המשיחית החליפה את היהדות, ושעם ישראל כולו דחה את ישוע. השיחה מציגה את האמונה המשיחית כהמשך ישיר של דברי התנ״ך, מדגישה את השורשים היהודיים של תלמידי ישוע ושל הקהילה הראשונה, וקוראת לחזור אל המקור, התורה, הנביאים והכתובים.

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** אודות יהודים משיחיים, אלוהים ביהדות, היהדות האמיתית, מה היא האמונה המשיחית?, מיתוסים על האמונה המשיחית

**תגיות:** ווידאו

---

### [הייתי סקפטי לגבי הברית החדשה, ואז הכל השתנה](https://igod.co.il/messianic-testimonies/skeptical-new-testament-change/)

**Published:** יולי 30, 2026
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

כל אחד מהם הגיע ממקום אחר – חילונים ודתיים, אלו שברחו מכאב ואלו שחיפשו את האמת. ולכל אחד מהם היה אותו רגע: הרגע שבו ישוע הפסיק להיות זר עבורם, והם – עבורו.

בסרטון זה ריכזנו קטעים מעדויות אמיתיות של יהודים וישראלים שפגשו את המשיח, כל אחד בדרכו שלו.
מה התחולל בתוכם, ומדוע הדבר שינה הכל.

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** עדויות משיחיים

**תגיות:** ווידאו

---

### [מי מדבר במזמור עה?](https://igod.co.il/devotionals/who-speaker-psalm-75/)

**Published:** יולי 11, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "אָמַרְתִּי לַהֹולְלִים אַל־תָּהֹלּוּ וְלָרְשָׁעִים אַל־תָּרִימוּ קָרֶן׃ אַל־תָּרִימוּ לַמָּרֹום קַרְנְכֶם תְּדַבְּרוּ בְצַוָּאר עָתָק… כִּי כֹוס בְּיַד־יהוה וְיַיִן חָמַר מָלֵא מֶסֶךְ וַיַּגֵּר מִזֶּה אַךְ־שְׁמָרֶיהָ יִמְצוּ יִשְׁתּוּ כֹּל רִשְׁעֵי־אָרֶץ׃ וַאֲנִי אַגִּיד לְעֹלָם אֲזַמְּרָה לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב׃ וְכָל־קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ תְּרֹומַמְנָה קַרְנֹות צַדִּיק" (תהלים עה 5–6, 9–11).

מזמור עה מספק את תגובת אלוהים לרשעים ההוללים המוזכרים במזמור עג ולאויבים המשחיטים את היכלו במזמור עד. במזמור עג 3, אסף מקונן על הצלחתם של ההוללים ובמזמור עה 5 אלוהים מגיב למעשיהם. במזמור עג 3, 12, אסף מדבר על הצלחתם הבלתי מעורערת של רשעים (רבים) ובמזמור עה 5, 9–10 אלוהים מבטיח את אובדן הרשעים (רבים). במזמור עג 8, הרשעים מדברים "ממרום" ובמזמור עה 5 אלוהים אומר לרשעים "אל תרימו קרן".

אחד המאפיינים המסקרנים ביותר של מזמור עה בא לידי ביטוי במיזוג קולו של אלוהים (ראו פס' 2–6) עם קולו של דובר מסתורי בגוף ראשון (ראו פס' 7–10). זהותו של הדובר מתבהרת כאשר מזהים את ההדים המכוונים של תהילים עה עם תפילת חנה בשמ"א ב 1–10. פרנק-לותר הוספלד (הרמניה, עמ' 257) מדגיש את ההקבלות הבאות: שני הקטעים מתייחסים ל"קרן" כסמל של כוח (השוו מזמור עה 5–6, 10 לשמ"א ב 10), מדגישים את רוממרות החוצפה של אויבי אלוהים (השוו מזמור עה 5 לשמ"א ב 3) ומתארים כיצד אלוהים מוריד את ההוללים ומרים את הענווים (השוו מזמור עה 7 לשמ"א ב 7).

הדבר הבולט ביותר הוא הדמיון בין שורות הסיום של מזמור עה לתפילת חנה. הקבלה זו נותנת רמז חשוב לזיהוי הדובר המסתורי, המדבר בגוף ראשון. בתפילת חנה, אלוהים מרים את קרן משיחו (שמ"א ב 10); במזמור עה, אלוהים משמיד את קרנות הרשעים (רבים) ומרים את קרנות הצדיק (יחיד). המילה "צדיק" ראויה לציון במיוחד לאור מזמור עב, שם הצדקה מתייחסת באופן בולט למלך המשיח בן-דוד (מזמור עב 1–3, 7). על רקע תפילת חנה ותיאולוגיית המלך של מזמור עב, אפשר לזהות את הצדיק (בלשון יחיד) כמשיח הנושא זהות אלוהית.

> לומר שישוע נושא זהות האלוהית, אין פירושו לאמץ דת חדשה. אדרבא, פירושו להודות בכך שישוע הוא המשיח אשר זהותו השמיימית נחשפה כבר מעל דפי התנ"ך. "אַךְ עַל הַבֵּן הוּא אוֹמֵר, כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים, עוֹלָם וָעֶד, שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ" (עברים א 8).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [המקום המיוחד של מזמור פ"ו](https://igod.co.il/devotionals/special-place-psalm-86/)

**Published:** יולי 26, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה־יהוה אָזְנְךָ עֲנֵנִי כִּי־עָנִי וְאֶבְיֹון אָנִי… שַׂמֵּחַ נֶפֶשׁ עַבְדֶּךָ כִּי אֵלֶיךָ אֲדֹנָי נַפְשִׁי אֶשָּׂא׃ כִּי־אַתָּה אֲדֹנָי טֹוב וְסַלָּח וְרַב־חֶסֶד לְכָל־קֹרְאֶיךָ… וְאַתָּה אֲדֹנָי אֵל־רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וֶאֱמֶת׃ פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי תְּנָה־עֻזְּךָ לְעַבְדֶּךָ וְהֹושִׁיעָה לְבֶן־אֲמָתֶךָ" (תהלים פו 1, 4–5, 15–16).

מזמור פ״ו קופץ, פשוטו כמשמעו, מהדף ומתחנן לתשומת לב מיוחדת בספר השלישי של תהילים (תהילים עג–פט). בעוד יתר המזמורים בספר השלישי מיוחסים לאסף (עג–פג), בני קרח (פד–פה, פז–פח) ולאיתן האזרחי (פט), מזמור פו הוא היחיד המיוחס לדוד (ראו פס' 1). מתוקף מעמדו הייחודי בספר השלישי, הפסוק הראשון מאלץ אותנו לברר מהי הסיבה לכך. תשומת לב קפדנית למזמור פו בהקשרו הספרותי, מספקת את התשובה.

במזמור פד, הכמיהה לשוב לציון ולעבוד את אלוהים בחצרות היכלו, מותנית בתפילה לכך שאלוהים "יביט בפני משיחו" (תהילים פד 10–11). לפיכך, בהקשר זה "דוד" המתפלל עבור עמו של אלוהים חייב להיות המשיח בן–דוד (ראו תהילים פט 39, 52). באופן מפתיע, תוכן תפילות המשיח במזמור פו קשור לתפילות בני אסף לשיקום האסכטולוגי של ישראל (תהילים פה 2; השוו לדברים ל 3). שכן שני המזמורים פונים לאופיו הרחום של אלוהים, אותו הוא הפגין בצורה הברורה ביותר כאשר סלח לעמו בגין חטא עגל הזהב (השוו שמות לד 6, 9 לתהילים פה 3–4; פו 5, 15). בולט עוד יותר הוא הזיהוי של המתפלל המשיחי דמוי–משה כעבד יהוה, תואר שכיח שניתן למשה (ראו שמות יד 31; דברים לד 5).

בתהילים פו, אפשר לשמוע את קולו של המתווך הגדול ביותר של ישראל – נביא, כהן ומלך – המתחנן בפני אופיו והבטחותיו של אלוהים עבור עמו הגולה. כאן, משיח אלוהים מתפלל עבור עמו לאור הבקשה הקודמת לכך שאלוהים יביט בפני משיחו. "וְעַתָּה אִם־תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם־אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב 32). במזמור זה, המביע תחינה משיחית, אפשר לשמוע גם את מושיענו המבורך, היושב לימין האב, מפגיע עברונו על–סמך אופיו והבטחותיו של אלוהים!

> "וְרַבִּים הָיוּ לְכֹהֲנִים, כִּי הַמָּוֶת מְנָעָם מִלְּהַמְשִׁיךְ בַּכְּהֻנָה. אֲבָל זֶה, מִכֵּיוָן שֶׁהוּא נִשְׁאָר לְעוֹלָם, יֵשׁ לוֹ כְּהֻנָּה שֶׁאֵינֶנָּה עוֹבֶרֶת. לָכֵן הוּא גַּם יָכוֹל לְהוֹשִׁיעַ לָנֶצַח אֶת הַבָּאִים לֵאלֹהִים דַּרְכּוֹ, כִּי חַי הוּא תָּמִיד כְּדֵי לְהַפְגִּיעַ בַּעֲדָם" (עברים ז 23–25).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [מזמור עב כמפתח לתנ״ך](https://igod.co.il/devotionals/psalms-72-key-bible/)

**Published:** יולי 1, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "לִשְׁלֹמֹה אֱ‍לֹהִים מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן וְצִדְקָתְךָ לְבֶן־מֶלֶךְ… יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלֹום לָעָם וּגְבָעֹות בִּצְדָקָה… יִפְרַח־בְּיָמָיו צַדִּיק וְרֹב שָׁלֹום עַד־בְּלִי יָרֵחַ… מַלְכֵי תַרְשִׁישׁ וְאִיִּים מִנְחָה יָשִׁיבוּ מַלְכֵי שְׁבָא וּסְבָא אֶשְׁכָּר יַקְרִיבוּ… וִיחִי וְיִתֶּן־לֹו מִזְּהַב שְׁבָא וְיִתְפַּלֵּל בַּעֲדֹו תָמִיד כָּל־הַיֹּום יְבָרֲכֶנְהוּ" (תהלים עב 1, 3, 7, 10, 15).

מזמור עב, המסכם את ספרים א'-ב' של תהילים, הוא מכרה זהב לפרשנות פנים-מקראית. המזמור מחבר קטעים מרכזיים מהתורה ומהנביאים הראשונים לכדי פסיפס משיחי – לתיאולוגיה מקראית אשר חוברה בהשראת הרוח. ברגע בו נזהה את הרמיזות הללו, מזמור עב יעצב מחדש את האופן בו נבין את התנ"ך.

מזמור עב הוא אחד משני תהילים בלבד המיוחסים לשלמה (עב, קכז). יש להבין את חשיבותו של שלמה לאור הבטחת אלוהים לדוד. אלוהים הבטיח כי בנו של דוד יבנה את ביתו וימלוך על כס דוד לנצח (שמ"ב ז 12–16). שלמה נחל כישלון חרוץ בהגשמת האידיאל הזה (ראו מל"א יא), אך במזמור עב ימי הזוהר של שלמה, מתבררים כמכוונים למלכות המשיח.

המזמור משתמש במשחק מילים על שמו של שלמה – 'שלום' – כדי לתאר את השלום שיפרח תחת שלטון המשיח (תהילים עב 3, 7). סיפור ביקורה של מלכת שבא בירושלים עם מתנות מזהב (מל"א' י 1, 4, 10, 13, 22), לצד יראת הכבוד שנתנה נוכח "מִשְׁפָּט וּצְדָקָה" שאפיינו את מלכות שלמה (מל"א י 9), מתפרש אף הוא כמצביע על זמן עתידי בו כל העמים יבואו לעבוד את אלוהים על-ידי מתן כבוד למשיחו (תהילים עב 1–3, 10, 15).

תוך הגות במזמור עב, אני רואה לפחות שתי נקודות ליישום. ראשית, הוא מלמד אותנו כיצד לקרוא את הנרטיב המקראי. בעוד קוראים בני-זמננו נוטים לקרוא את סיפורי התנ"ך כחלון אל העבר ההיסטורי (ומכאן החיבה שלנו לארכיאולוגיה), מזמור עב מלמדנו לקרוא אותם כהצצה למה שאלוהים הכין לעתיד. שנית, מזמור עב מדגיש את הצורך הנואש של העולם בשלום אמיתי ומתמשך. בצדק מכנה ישעיה את המשיח 'שר שלום' (ישעיה ט 5). אף על פי שחזון השלום במזמור עב טרם התגשם, ביכולתנו ליהנות ממנו גם עכשיו, אם נבוא אל מלכו של אלוהים באמונה כמו שעשתה מלכת שבא (מל"א י' 7) ונתענג עליו יותר מאשר על כל אוצרותינו הגשמיים.

> "יְהִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּרוּךְ אֲשֶׁר חָפֵץ בְּךָ לְתִתְּךָ עַל־כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבַת יְהוָה אֶת־יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם וַיְשִׂימְךָ לְמֶלֶךְ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה" (מל"א י 9; ראו תהלים עב 1).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [האוצר שבכספת](https://igod.co.il/devotionals/treasure-safe/)

**Published:** יולי 25, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "אוֹתֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ אֵין־עוֹד נָבִיא וְלֹא־אִתָּנוּ יֹדֵעַ עַד־מָה" (תהלים עד 9).

ראיתי סרטון על יוצא-צבא ממלחמת וייטנאם שרכש שעון תמורת 300 דולר בזמן שהותו בתאילנד. בשובו לארה"ב, הוא טמן אותו בכספת למשך 50 שנה. שנים לאחר מכן, כשהיה זקוק להכנסה נוספת, הוא נזכר בשעון והחליט למוכרו. הוא פשוט התמוטט כאשר גילה לתדהמתו כי שווי השעון עומד כעת על חצי מיליון דולר.

הוא לא הבין את הערך האמיתי של מה ששהיה ברשותו כל העת. סיפור אמיתי זה יכול לשמש גם כמשל לכישלונו של עם ישראל להעריך את שוויים של הנביאים. היה זמן בו היעדרותו של נביא סימנה את חרון אפו של אלוהים – אסון לאומי עבור עם שנקרא להיות ממלכת כהנים (ראו שמ"א ג 1; איכה ב 9; יחזקאל ז 26; עמוס ח 11).

עם היסטוריה ארוכה של דחיית נביאי האלוהים (ראו ירמיהו ז 25–26, כה 4–7, כ 4–6, כט 19, לה 15, מד 4–5) ודחייתו של גדול נביאי ישראל, הנביא כמשה (דברים יח 15; מה"ש ז 37), היהדות עברה כמעט לחלוטין מסמכות המבוססת על נביאי המקרא לסמכות רבנית. בעוד מיקדנו את מירב תשומת ליבנו לתורה שבעל פה ולמסורות של בני-אדם (משנה, תלמוד וכו'), הנחנו את הנביאים בכספת, מבלי להכיר בחשיבותם ובערכם עברונו, כעם.

תודה לאל, יותר ויותר ישראלים חוזרים למסר של הנביאים וכתוצאה מכך, מוצאים את ישוע. אבל לעת עתה, מנהיגינו ורובו המוחלט של עמנו טרם גילו שהפתרון לכל בעיותינו אינו צבא גדול יותר, דת עשירה יותר, יחסי ציבור טובים יותר, ממשלה שונה או עזרתה של אמריקה. אנו, כעם, נמצא שלום עם אלוהים ושלום בעולם, לו רק כאשר נפסיק ללכת בעקבות חוכמה אנושית וניתן את מלוא תשומת ליבנו למסר של הנביאים.

> "וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיֵּצְאוּ לְמִדְבַּר תְּקוֹעַ וּבְצֵאתָם עָמַד יְהוֹשָׁפָט וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם הַאֲמִינוּ בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְתֵאָמֵנוּ הַאֲמִינוּ בִנְבִיאָיו וְהַצְלִיחוּ" (דה"ב כ 20; ראו שמות יד 31, יט 9; יוחנן ה 46, יד 1).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [למען מי אתה חי?](https://igod.co.il/devotionals/who-do-you-live-for/)

**Published:** יולי 24, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח לַמְנַצֵּחַ עַל־מָחֲלַת לְעַנּוֹת מַשְׂכִּיל לְהֵימָן הָאֶזְרָחִי… הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא אִם־רְפָאִים יָקוּמוּ יוֹדוּךָ סֶּלָה׃ הַיְסֻפַּר בַּקֶּבֶר חַסְדֶּךָ אֱמוּנָתְךָ, בָּאֲבַדּוֹן׃ הֲיִוָּדַע בַּחֹשֶׁךְ פִּלְאֶךָ וְצִדְקָתְךָ בְּאֶרֶץ נְשִׁיָּה" (תהלים פח 1, 11–13).

שני המזמורים האחרונים בספר השלישי של תהילים שייכים להימן ולאיתן האזרחי (פח 1, פט 1). כיוון שזוהי הופעתם הראשונה והאחרונה של גברים אלה בתהילים, כדאי לברר מי הם היו. על פי מל"א ה 11, שניהם נודעו בחוכמתם יוצאת הדופן. למרות שדה"א ב 6 מותיר את הרושם שהם שייכים לשבט יהודה, ספר דה"א מבהיר מאוחר יותר (ו 18, טו 17–19, 41, טז 4, 41–42) כי שניהם היו לויים שמונו על ידי דוד לשבח את אלוהים בניגון במשכן ומאוחר יותר במקדש (ראו גם דה"ב ה 12, כט 14). כמו דוד, הימן ואיתן נעזרו בכלי נגינה כדי לבטא דברי נבואה (דה"א כה 1, 4–6; דה"ב לה 15); שירה בהשראת הרוח אל אלוהים וממנו, הייתה עבורם עבודה במשרה מלאה.

בזכות חוכמתם העמוקה וכישרונם הנבואי, בכל פעם שהימן ואיתן תופסים את המיקרופון, עלינו לצפות לתובנה תיאולוגית עמוקה. במזמור פח, הימן פוצח בשיר נבואי אודות נטישה אלוהית שניתן בקלות להניח בפי המשיח, שכן שפתו מהדהדת בבירור את סבלו של הצדיק בתהילים כב, סט.

כאשר הימן אומר שרוחות המתים לא תקומנה כדי לשבח את אלוהים (פס' 10), הוא אינו מכחיש את תחיית המתים העתידית. אדרבא, הוא פונה לתפארת אלוהים עצמו כסיבה שבעטיה אלוהים יושיעו. המתים כבר אינם מכריזים על תהילת של אלוהים בארץ החיים. אפילו כאן, במזמור האפל ביותר של תהילים, הימן מוסר דברי חוכמה בהשראת הרוח, החושפים את התכלית הסופית של החיים. אלוהים מעניק לנו חיים כך שנוכל להכריז על נפלאותיו ולהכריז את תהילתו. בכל פעם שאנו חיים למען מטרה פחותה מזו, אנו באופן בלתי נמנע "חסרים את כבוד אלוהים" (רומים ג 23).

הימן מאלץ כל אחד מאיתנו לשאול מדוע אנו עושים את מה שאנו עושים ולמען מי אנו חיים. אם חיינו מתמקדים בעצמנו ולא בכבוד אלוהים, מנקודת מבטו של הימן במקום לחיות באמת אנו כאילו מתים. חיים אמיתיים הם כאלה המכריזים על נפלאותיו ומכריזים על תהילתו של אלוהים. דוד מבטא את אותה אמת כאשר הוא מתפלל:

> "שׁוּבָה יְהוָה חַלְּצָה נַפְשִׁי הוֹשִׁיעֵנִי לְמַעַן חַסְדֶּךָ׃ כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה־לָּךְ" (תהלים ו 5–6).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [התקווה לכל העמים!](https://igod.co.il/devotionals/hope-all-nations/)

**Published:** יולי 18, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "תְּפִלָּה לְדָוִד… בְּיֹום צָרָתִי אֶקְרָאֶךָּ כִּי תַעֲנֵנִי׃ אֵין־כָּמֹוךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ׃ כָּל־גֹּויִם אֲשֶׁר עָשִׂיתָ יָבֹואוּ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ אֲדֹנָי וִיכַבְּדוּ לִשְׁמֶךָ׃ כִּי־גָדֹול אַתָּה וְעֹשֵׂה נִפְלָאֹות אַתָּה אֱלֹהִים לְבַדֶּךָ… פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי תְּנָה־עֻזְּךָ לְעַבְדֶּךָ וְהֹושִׁיעָה לְבֶן־אֲמָתֶךָ׃ עֲשֵׂה־עִמִּי אֹות לְטֹובָה וְיִרְאוּ שֹׂנְאַי וְיֵבֹשׁוּ כִּי־אַתָּה יהוה עֲזַרְתַּנִי וְנִחַמְתָּנִי" (תהלים פו 1, 7–10, 16–17).

באמצעות קריאה קפדנית של תהלים פו לאור כתבי הקודש הקודמים לו, אפשר לזהות את בן-דוד – הדובר במזמור – כפי שהוא באמת: משה חדש, המבקש מאלוהים לערוך יציאת מצרים חדשה כך שכל העמים ידעו כי הוא גדול מכל האלים ויתנו כבוד לשמו.

שימו לב לרמיזות הבאות לספר שמות: הדובר מבקש מאלוהים לסלוח ולהושיע על סמך אופיו, כפי שנחשף בסיפור עגל הזהב (השווו תהילים פו 8–13 לשמות לד: 6–7, 10). הדובר מזהה את עצמו כעבד ה' (מזמור פו 2, 4, 16), תואר המיוחס למשה מספר פעמים (שמות ד 10, יד 31; דברים לד 5). הוא מבקש מאלוהים לעשות פלאים כדי להוכיח שהוא גדול מכל האלים, כדי שהגויים יהדירו אותו לבדו (תהילים פו 8–10). באופן דומה, יציאת מצרים כללה ניסים ונפלאות שהוכיחו כי אלוהים גדול מכל האלים (שמות יב 12, טו 11) וקרתה במטרה שהמצרים יכירו את יהוה ויכבדו את שמו (שמות יד 18). בולט מכל, הדובר (בן דוד) מבקש "אות" שמיימי, כך ששונאיו ידעו כי אלוהים בעוזרו (תהילים פו 17). אין זו אלא רמיזה ברורה למשה, שעבורו אלוהים עשה אותות (שמות ד 8–9, 17, 28, 30, ז 3, ח 19, י 1–2, עב 13) במטרה להוכיח שהוא בעוזרו (שמות יח 4).

בחזרה למזמור פו 9, חשוב לראות את הקשר בין כל העמים אשר באים סוף סוף לעבוד את אלוהים, לבין סליחתו וגאולתו של האל לעמו הסורר (פס' 5, 15). בתקופה בה מספר מדאיג של נוצרים אוונגליסטים מאחלים רעה לעם ישראל, הם מפספסים את האירוניה שבדבר, שהרי בשנאתם לישראל הם למעשה שונאים את אותם אנשים שדרכם אלוהים מתכוון לברך את כלל העמים. שכן ברכותיו הגדולות ביותר של אלוהים לגויים יגיעו כאשר עם ישראל יכיר סוף סוף בזהותו של הדובר במזמור פו – בן דוד המובטח והנביא כמשה.

> "וְאִם מְעִידָתָם הִיא עֹשֶׁר לָעוֹלָם וְהֶפְסֵדָם הוּא עֹשֶׁר לַגּוֹיִים, שְׁלֵמוּתָם – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!… הֲרֵי אִם הַדָּחָתָם הִיא רִצּוּי בִּשְׁבִיל הָעוֹלָם, מַה תִּהְיֶה הֲשָׁבָתָם אִם לֹא תְּקוּמָה מִמָּוֶת אֱלֵי חַיִּים?" (רומים יא 12, 15).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [אלוהים, למה?](https://igod.co.il/devotionals/god-why/)

**Published:** יולי 17, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח לַמְנַצֵּחַ עַל־מָחֲלַת לְעַנּוֹת מַשְׂכִּיל לְהֵימָן הָאֶזְרָחִי… שַׁתַּנִי בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת בְּמַחֲשַׁכִּים בִּמְצֹלוֹת… הִרְחַקְתָּ מְיֻדָּעַי מִמֶּנִּי שַׁתַּנִי תוֹעֵבוֹת לָמוֹ כָּלֻא וְלֹא אֵצֵא… לָמָה יְהוָה תִּזְנַח נַפְשִׁי תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי… הִרְחַקְתָּ מִמֶּנִּי אֹהֵב וָרֵעַ מְיֻדָּעַי מַחְשָׁךְ" (תהלים פח 1, 7, 9, 15, 19).

המעבר החד מאויבי ישראל לשעבר ששרים ורוקדים בציון (מזמור פז 7) לקינה ללא שמץ של תקווה (מזמור פח), מרגיש כמו קיטון מי-קרח הנשפכים על ראשינו. שינוי בלתי צפוי זה מזכיר לי את רוממות הרוח שמותירה בי הדרשה בקהילה ואחריה סטירת לחי מצלצלת מ"העולם האמיתי", למחרת בבוקר.

אחד המאפיינים יוצאי הדופן של ספר תהילים הוא יכולתו לחשוף את האתגר הכרוך בעמידה על הבטחותיו האסכטולוגיות של אלוהים (תהילים פז), כאשר הנסיבות בשטח נותנות תחושה של אפלה מוחלטת (ראו תהילים פח 7, 13, 19). אם אלוהים גאל אותנו משאול כדי להושיב אותנו במקומות שמימיים (תהילים פו 13), מדוע יש לנו תחושה כאילו אנו חווים מוות מתמשך (תהילים פח 4, 7)?

שני המזמורים האחרונים בספר השלישי של תהלים מחזירים אותנו במכוון לשפה ולנושאים אשר בהם החל הספר. הם שואלים האם אלוהים דחה אותנו (תהילים עד 1, פח 15, פט 39) בעודנו מגששים באפלה (תהילים עד 20; פח 19). אם אלו המרוחקים מאלוהים אובדים (תהילים עג 27), מדוע אנו מרגישים כה רחוקים מאהבת משפחתנו הרוחנית (תהילים פח 9, 19)? אם אלוהים מסר את הרשעים לאבדון (תהילים עג 18), מדוע הוא שם אותנו בבור תחתיות (תהילים פח 7)? אם אלוהים אמר לנו להביט אל בריתו (תהילים עד 20), מדוע הבטחות הברית נראות כמופרות (תהילים פט 4, 29, 35, 40)?

אם יש לקח חשוב שביכולתנו ללמוד מהספר השלישי של תהלים, הרי שהוא הלקח הבא: הטחת שאלות נוקבות בפני אלוהים, אינה מעידה על היעדר אמונה. אדרבא, זוהי הן הראייה והן המהות של האמונה. בפעם הראשונה שמשה אומר כי אברהם האמין (בראשית טו 6), האמירה ממוסגרת בשאלות קשות שהטיח אברהם באלוהים (בראשית טו 2–3, 7). אם-כן, אולי הגיע הזמן שנתבודד קצת עם אלוהים ונשטח בפניו את כל ה"איך" וה"למה" שלנו.

> "אַיֵּה חֲסָדֶיךָ הָרִאשֹׁנִים אֲדֹנָי נִשְׁבַּעְתָּ לְדָוִד בֶּאֱמוּנָתֶךָ" (תהלים פט 50).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [דניאל הנביא ידע מתי יבוא המשיח](https://igod.co.il/prophecies-messiah/prophet-daniel-knew-when-messiah-comes/)

**Published:** יוני 24, 2026
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

דניאל פרק ט׳ נותן תאריך מדויק לביאת המשיח. חישבנו אותו. לא תאמינו לאן זה מוביל.

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** הגנה על האמונה המשיחית, נבואות משיחיות, נבואות על המשיח

**תגיות:** ווידאו

---

### [זכריה ניבא על משיח סובל](https://igod.co.il/prophecies-messiah/zechariah-prophecied-suffering-of-messiah/)

**Published:** יוני 13, 2026
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

בפרק השני של סדרת ״הגנה על האמונה המשיחית״ אנחנו צוללים לאחת הנבואות המפתיעות ביותר בתנ״ך: זכריה פרק י״ב. האם ייתכן שהנביא זכריה ניבא כבר לפני מאות שנים על משיח שיידחה, יסבול ואף יידקר?

בסרטון נבחן את הפסוק: ״והביטו אליי את אשר דקרו״ ונגלה כיצד נבואה זו מתקשרת לישוע, לברית החדשה, למסורת היהודית העתיקה ולרעיון של משיח סובל שכבר מופיע בתנ״ך ובחז״ל.

האם רעיון המשיח הצלוב באמת זר ליהדות או שהוא היה שם לאורך כל הדרך?

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** הגנה על האמונה המשיחית, נבואות משיחיות, נבואות על המשיח

**תגיות:** ווידאו

---

### [ירמיהו דיבר על ברית חדשה](https://igod.co.il/prophecies-messiah/jeremiah-talked-about-new-covenant/)

**Published:** יוני 7, 2026
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

האם ידעתם שהמושג "הברית החדשה" לא התחיל בברית החדשה, אלא מופיע כבר בתנ״ך?

בפרק הזה אנחנו בוחנים את אחת הנבואות המדהימות ביותר בספר ירמיהו, ההבטחה שאלוהים יכרות עם בית ישראל ועם בית יהודה ברית חדשה. מה הייתה הבעיה בברית סיני? מה מייחד את הברית החדשה? וכיצד היא קשורה לסליחת חטאים, ללב חדש ולקשר אישי עם אלוהים?

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** הגנה על האמונה המשיחית, נבואות משיחיות, נבואות על המשיח

**תגיות:** ווידאו

---

### [התקווה הגדולה של ספר תהילים](https://igod.co.il/devotionals/great-hope-psalm/)

**Published:** יוני 26, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "כָּלּוּ תְפִלֹּות דָּוִד בֶּן־יִשָׁי… מִזְמֹור לְאָסָף…" (תהלים עב 20 – עג 1).

כדי להבין את החיים בעולם הזה, במיוחד כאשר החוויות האישיות או הלאומיות שלנו לכאורה סותרות את הבטחות אלוהים, יש לצעוד אחורנית ולהביט בתמונה הגדולה. המעבר מספרים א'-ב' (תהילים א–עב) לספר ג' (תהילים עג–פט) מספק הזדמנות מושלמת לקבל מבט ממעוף הציפור על כל ספר תהילים.

ההערה האחרונה בסוף ספר ב', "כלו תפילות דוד", היא דרכו של המחבר להראות כי ספרים א'-ב' משולבים יחד כיחידה ספרותית אחת. שני ספרים אלה ממוסגרים בהבטחה מפוארת: למרות כל ההתנגדות, מלך ישראל ימלוך יום אחד "עד אפסי ארץ" (מזמור ב 8; עב 8).

בעוד ספרים א'–ב' הם "של דוד", הרוב המכריע של המזמורים בספר ג' מיוחס לאסף (תהלים עג–פג) – נביא משבט לוי שהוביל את הפולחן לבקשת המלך דוד (דה"א טו 17, 19, טז 5, 7, 37, כה 1–2, 6; דה"ב ה 12, כט 30, לה 15). המעבר מדוד (ספרים א'–ב') לאסף (ספר ג') מסמל יותר מאשר שינוי מחבר בלבד; הוא מאותת על שינוי דרמטי במצב הרוח.

ספר ג' מתאפיין במשבר בברית. הדבר מתחיל ומסתיים בייאוש מדחייה אלוהית (תהילים עד 1; פט 39), תוכחה מצד אויבים (תהילים עד 10, 18, 22, פט 51, 52), וברית דוד שנראית שבורה (תהילים עד 20; פט 4, 29, 35, 40). עם-זאת, ספר תהילים אינו מותיר אותנו בייאוש.

בתגובה, ספר ד' מפנה את תשומת ליבנו חזרה למשה (תהילים צ 1, צט 6, קג 7, קה 26, קו 16, 23, 32) ומזכיר לנו שוב ושוב את נאמנותו של אלוהים לישראל במדבר (תהילים צ 7–11, צה 8–11, צט 6–8, קג 7, קה 37–45, קו 7–33). הספר החמישי מביט מעבר לגלות אל שיקום ישראל (תהילים קז 2–3), לכינון מחדש של כסא דוד (תהילים קי, קלב) ולשיאו של השבח, מלא במילים "הודו לה'" (תהילים קז 1, 8, 15, 21, 31, קיח 1, 29; קלו 1) ו"הללויה" (תהילים קיא–קנ).

כמו שספר תהילים עובר דרך עונות של אבל וקינה לפני שהוא מגיע לשבח ורינה, כך גם אנו נחווה זמנים של ייאוש ויובש רוחני. אך השינוי במצב הרוח בתוך ספר תהילים אינו רק דפוס ספרותי. זוהי הבטחת אלוהים לילדיו שקינה אינה המילה האחרונה. יום אחד, היא תיבלע על ידי שבח והלל אינסופיים.

> "הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ־אֵל בְּקָדְשֹׁו ה͏ַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזֹּו׃ הַלְלוּהוּ בִגְבוּרֹתָיו ה͏ַלְלוּהוּ כְּרֹב גֻּדְלֹו׃ הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שֹׁופָר הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנֹּור׃ הַלְלוּהוּ בְתֹף וּמָחֹול הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעוּגָב׃ הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי־שָׁמַע הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה׃ כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ־יָהּ" (תהלים קנ).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [המלך שעליו ניבא שלמה](https://igod.co.il/devotionals/prophesied-king-solomon/)

**Published:** יוני 27, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "לִשְׁלֹמֹה אֱלֹהִים מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן וְצִדְקָתְךָ לְבֶן־מֶלֶךְ… יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם, לִפְנֵי־שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ כָּל־גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ" (תהלים עב 1, 17).

למזמור עב יש היסטוריה פרשנית עשירה ואפילו לפני חיבור הברית החדשה, גדולי חוקרי התנ"ך בישראל דרשו באוצרותיו. הפרשנויות היהודיות העתיקות של מזמור עב 1, 17 ראויות לתשומת לב מיוחדת בשל חשיבותן להגנה על האמונה המשיחית. בתהלים עב רואים כיצד ההבנה היהודית העתיקה של המזמור משתקפת בתרגומיו הקדומים.

למרות שחוקרים רבים מתארכים את התרגום הארמי של התנ"ך (כולל תרגום תהילים) מאוחר מהמאה ה–1 לספ', הביאור אשר דומה לפרשנות הברית החדשה של כמה קטעים מרכזיים בתהלים, מצביע על-כך שחלק מהמסורות הפרשניות המשתקפות בו קודמות לבואו של ישוע. בתרגום הארמי למזמור עב 1, כתוב: "עַל יְדוֹי דִשְׁלֹמֹה אִתְאֲמַר בִּנְבוּאָה אֱלָהָא הִילְכוֹת דִינָךְ לְמַלְכָּא מְשִׁיחָא הַב וְצִדְקָתָךְ לִבְרֵיהּ דְדָוִד מַלְכָּא" \[לשלומה, נאמר בנבואה: אלוהים, הליכות דינך למלך המשיח תן, וצדקתך לבן דוד המלך\] . למרות שהמילה "משיח" אינה מופיעה בעברית המקורית, התרגום לארמית מזהה את המלך במזמור עב כמשיח המובטח עליו ניבא שלמה.

בתרגום היווני העתיק למזמור עב 17, שגם הוא טרום-נוצרי, כתוב: "יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי־שֶׁמֶשׁ יִנֹּין שְׁמוֹ וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה כָּל־גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ". כאשר בוחנים את התרגום בקפידה, אפשר להבחין כי המתרגמים הוסיפו ביטוי שאינו נמצא בנוסח העברי: "כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". הוספת ביטוי זה, מבהירה את המשתמע מהטקסט: המלך במזמור הוא האמצעי דרכו תתקיים הבטחת האל לאברהם ולזרעו, דהיינו, שבו יתברכו כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה (ראו בראשית יב 3, כח 14).

בקולות טרום-נוצריים עתיקים אלה, ניתן לשמוע את הלך-הרוח של מחברי הברית החדשה. ספר תהילים אינו רק אוסף של תפילות ותשבחות, אלא גם של נבואות. הבטחות האלוהים לזרעו של אברהם נשאו אופי משיחי. לכן, אנו כמהים ליום בו יוסר המסווה מעל עיני עמנו, כך שהם, כמו שמעון בבשורת לוקס, יזהו את ישוע מתוך הבנתם את התנ"ך ואת הבטחותיו.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [האם העולם באמת ישתנה?](https://igod.co.il/devotionals/האם-העולם-באמת-ישתנה/)

**Published:** יולי 10, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם תָּעוּ מִבֶּטֶן דֹּבְרֵי כָזָב׃ חֲמַת־לָמוֹ כִּדְמוּת חֲמַת־נָחָשׁ כְּמוֹ־פֶתֶן חֵרֵשׁ יַאְטֵם אָזְנוֹ… יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי־חָזָה נָקָם פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע׃ וְיֹאמַר אָדָם אַךְ־פְּרִי לַצַּדִּיק אַךְ יֵשׁ־אֱלֹהִים שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ" (תהלים נח 4–5, 11–12).

קוראים בני–זמננו עלולים להיות מוטרדים מהדימוי של "צדיק" הרוחץ את רגליו בדם הרשע (פס' 11). עם זאת, דימוי זה מקבל משמעות עמוקה בתוך החזון האסכטולוגי הרחב יותר של התנ"ך.

מעניין שדוד משתמש בדימוי של נחש קטלני כדי לתאר את אויביו (פס' 5), שכן התנ"ך נפתח בנבואה המתארת סכסוך עתיק בין הנחש לזרע האישה (בראשית ג 15). על–אף שמשמעות בראשית ג 15 בהקשר המיידי נותרת עמומה, התורה מפתחת בהדרגה את אותה האיבה על–ידי תיאור צָרֵי ישראל כאויבים דמויי נחש ואת זרע האישה כמלך המשיח, אשר בבואו באחרית הימים ימחץ אותם (ראו בראשית כב 17, כד 60, מט 1, 8–12; במדבר כד 17–18). מסלול משיחי זה מתגלה מאוחר יותר לאורך התנ"ך כתקווה המושלמת עבור עם ישראל (ראו תהילים עב 8–9, 17, קי 1, 6; ישעיה סה 25).

בהקשר המקראי הרחב, חזון ה"צדיק" (ביחיד), הפועל את נקמת אלוהים באויב דמוי נחש (מזמור נח), ממלא את ליבנו בתקווה כי יום יבוא ואז יושלך "הַתַּנִּין הַגָּדוֹל, הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי הַנִּקְרָא מַלְשִׁין וְשָׂטָן, הַמַּתְעֶה אֶת תֵּבֵל כֻּלָּהּ; הוּא הֻשְׁלַךְ אַרְצָה וּמַלְאָכָיו הֻשְׁלְכוּ אִתּוֹ" (התגלות יב 9). ואכן, ספר ההתגלות מדמה את מלך המשיח מגיע כאשר הוא "לָבוּשׁ בֶּגֶד טָבוּל בְּדָם וּשְׁמוֹ נִקְרָא דְּבַר הָאֱלֹהִים… הוּא דּוֹרֵךְ אֶת גַּת הַיַּיִן שֶׁל חֲרוֹן אַף אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, וְעַל בִּגְדוֹ וְעַל יְרֵכוֹ כָּתוּב שֵׁם: מֶלֶךְ הַמְּלָכִים וַאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים" (התגלות יט 13, 16). במקום לעודד אלימות, מזמור נח מדמיין את תבוסתו הסופית של הרוע, כאשר האלימות תגיע לסופה והגויים לא ילמדו שוב מלחמה (ראו ישעיה ב 2–4).

> "מִי־זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ׃ מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת׃ פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין־אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל־בְּגָדַי וְכָל־מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי׃ כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה" (ישעיה סג 1–4).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [להביט מעבר לנסיבות](https://igod.co.il/devotionals/להביט-מעבר-לנסיבות/)

**Published:** יולי 6, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "לַמְנַצֵּחַ אַל־תַּשְׁחֵת לְדָוִד מִכְתָּם בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי־שָׁאוּל בַּמְּעָרָה… רוּמָה עַל־הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים עַל כָּל־הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ… נָכוֹן לִבִּי אֱלֹהִים נָכוֹן לִבִּי אָשִׁירָה וַאֲזַמֵּרָה׃ עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר׃ אוֹדְךָ בָעַמִּים אֲדֹנָי אֲזַמֶּרְךָ בַּל־אֻמִּים׃ כִּי־גָדֹל עַד־שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ וְעַד־שְׁחָקִים אֲמִתֶּךָ׃ רוּמָה עַל־שָׁמַיִם אֱלֹהִים עַל כָּל־הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ" (תהלים נז 1, 6, 8–12).

כמו פסוקי הפתיחה בתהילים נב — נו, הפסוק הראשון במזמור נז מלמד כי הוא חובר בהקשר המלטותו של דוד מפני שאול (ראו שמ"א כב 1, כד 4). במזמור הקודם, דוד נאבק בפחד על–ידי דבקות בדבר אלוהים (תהלים לו 5, 11). במזמור לז הוא מגיב לאותו משבר, בנשק רב עוצמה נוסף: הלל.

מזמור נז מחולק לשניים; שני החלקים מתחילים במצוקתו של דוד ובאיום על חייו (פס' 2–5, 7) ושניהם מסתיימים ברוממות כבוד אלוהים על שמים (פס' 6, 12). בכל חלק, תשוקתו של דוד לכבוד אלוהים מונעת על–ידי חסד ואמת אלוהים, המשתרעים מעבר לשמים (פס' 4, 11).

בהתחשב בנסיבות האומללות, על–נקלה יכול היה דוד לכלות עצמו ברחמים עצמיים. במקום זאת, הוא בחר לכלות את זמנו בהלל המוקדש לאלוהים. בעוד דוד זימר והילל את אלוהים חרף נסיבותיו, הפכה מערת המסתור שלו למקדש של השתחווייה (האקוסטיקה לבטח הייתה מושלמת).

מדוע שבח והלל מהווים תגובה כה חזקה כנגד האויב? מפני שהם מכוונים אותנו מחדש לאמת, לפיה אלוהים גדול לאין שיעור מאויבינו. חשוב מכך, השבח מכוון מחדש את ליבנו לעבר תהילת אלוהים, ומזכיר לנו כי החיים אינם סובבים אותנו, אלא אותו.

> "וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיֵּצְאוּ לְמִדְבַּר תְּקוֹעַ וּבְצֵאתָם עָמַד יְהוֹשָׁפָט וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם הַאֲמִינוּ בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְתֵאָמֵנוּ הַאֲמִינוּ בִנְבִיאָיו וְהַצְלִיחוּ׃ וַיִּוָּעַץ אֶל־הָעָם וַיַּעֲמֵד מְשֹׁרֲרִים לַיהוָה וּמְהַלְלִים לְהַדְרַת־קֹדֶשׁ בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים הוֹדוּ לַיהוָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃ וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן יְהוָה מְאָרְבִים עַל־בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר־שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ" (דה"ב כ 20–22).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [מדוע שאלוהים יחפוץ ב"קורבן אדם"? זה לא אלילי-פגאני?](https://igod.co.il/answer-rabbi/מדוע-שאלוהים-יחפוץ-בקורבן-אדם-זה-לא-אלי/)

**Published:** דצמבר 20, 2016
**Author:** מייקל בראון

**Content:**

> ע"פ ויקרא ט"ז – פרק המדבר על קרבן הכיפורים ומדגיש כי הכפרה על חטאי העם לא תעשה, אלא על ידי דמו הנשפך של קרבן חי (פס' 15). האם הרבנים באמת מאמינים בתוקף של הטקס הזה גם כיום? האם הם באמת מאמינים כי רק שחיטתו ודמו של שעיר עיזים תוכל לכפר עבור חטאותיהם? אם כן, הרי שהם בבעיה חמורה, מפני שאיש מהם אינו מקיים בימים אלה את טקס הכיפורים כלשונו וככתבו!

### כך כתוב בתנ"ך

הם שואלים: "מדוע היהודים המשיחיים טוענים שישוע מכפר במותו?". ליתר דיוק, חשוב לומר כי היהודים המשיחיים אינם טוענים כך; התנ"ך טוען כך! אנו פשוט מאמינים לדבר ה' ובחסד האל, מקבלים זאת בענווה.

האם לדידם של הרבנים גם ישעיהו הנביא היה יהודי משיחי? הרי הוא שהכריז כי עבד ה' "יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד"1 (ישעיהו נ"ב 13), ומייד לאחר מכן, תיאר מה יהיה תפקידו המרכזי עלי אדמות: "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ, מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא־לָנוּ. כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ, וַה' הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ.. "מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ יִרְאֶה יִשְׂבָּע בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים וַעֲוֹנֹתָם הוּא יִסְבֹּל. לָכֵן אֲחַלֶּק־לוֹ בָרַבִּים וְאֶת־עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל, תַּחַת, אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ וְאֶת־פֹּשְׁעִים נִמְנָה וְהוּא חֵטְא־רַבִּים נָשָׂא וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ" (ישעיהו נ"ג 4-6, 11-12).

נוסף על כך, יש לציין כי הברית החדשה מדגישה את העובדה כי דבר אלהים (חלק בלתי נפרד מהאלוהות), הוא שלבש בשר ונצלב בעבור חטאינו (יוחנן א' 14, רומיים ח' 3); "וְיַעַן כִּי הַיְלָדִים כֻּלָּם יַחְדָּו בָּשָׂר וָדָם אַף־הוּא לָבַשׁ בָּשָׂר וָדָם כְּמוֹהֶם, לְמַעַן אֲשֶׁר יְבַטֵּל עַל־יְדֵי הַמָּוֶת אֵת אֲשֶׁר־לוֹ מֶמְשֶׁלֶת הַמָּוֶת הוּא הַשָׂטָן; וּלְהַתִּיר כָּל־אֵלֶּה אֲשֶׁר מֵאֵימַת הַמָּוֶת הָיוּ נְתֻנִים לְעַבְדוּת כָּל־יְמֵי חַיֵּיהֶם… "עַל־כֵּן צָרִיךְ הָיָה לוֹ לְהִדַּמּוֹת לְאֶחָיו בְּכָל־דָּבָר, לְמַעַן אֲשֶׁר־יִהְיֶה כֹּהֵן גָּדוֹל רַחֲמָן וְנֶאֱמָן בְּעִנְיְנֵי אֱלֹהִים, לְכַפֵּר עַל־חַטֹּאת הָעָם" (אל העברים ב' 14-17).

התנ"ך שופע דוגמאות להקבלות בין אלהים לדבר ה' ופעמים נראה כי מדובר בשני צדדים של אותו מטבע.2 הדבר בולט במיוחד בתרגום המקרא לארמית:3

![קורבן אדם או קורבן הדם](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2016/08/אדם-או-קורבן-הדם-1024x269-1.png "לשון רבים בישעיהו נ"ג? ("למו", "במותיו") - ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")

בתוך כך, מלמד דבר ה' כי מצוות התורה (לרבות הקורבנות והמועדים) נועדו לשמש כסמלים וכרמזים המצביעים על המשיח ואשר התגשמו באופן מלא בפועלו (לוקס כ"ד 27; יוחנן ה' 39; קולוסיים ב' 17).4 במילים אחרות, מצוות הקרבת העולות נועדו להכין את עם ישראל, בליבם, בנפשם ובשכלם, לדבר האמיתי העתיד לבוא בצוק העיתים – לקורבן התמים והצדיק שייקח על עצמו אחת ולתמיד, את חטאת העם והעולם כולו.

### ספרות חז"ל

יתר על כן, הרעיון של צדיק אחד המכפר עבור כל חטאת העולם5 מצוי באופן מובהק גם בספרות חז"ל לדורותיה. התלמוד עצמו מלמד כי "מיתתן של צדיקים מכפרת". בדיון ידוע (בבלי, מועד קטן כ"ח ע"א) נשאל מדוע מדווח ספר במדבר על מותה של מרים בסמיכות לפרשת פרה אדומה (במדבר י"ט 1 – כ' 1). התשובה היא שבדיוק כפי שפרה אדומה מכפרת, כך גם מיתתם של צדיקים (ראה גם רש"י לבמדבר כ' 1).

מדוע, מוסיף התלמוד ושואל, סיפור מותו של אהרון סמוך למה שנאמר בתורה על בגדי כהונה (במדבר כ' 25-28)? התשובה היא, "מה בגדי כהונה מכפרין, אף מיתתן של צדיקים מכפרת". בתלמוד הירושלמי,6 כתוב: "באחד בניסן מתו שני בני אהרון. ולמה הוא (התורה) מזכיר מיתתן ביום הכיפורים? אלא מלמד שכשם שיום הכיפורים מכפר, כך מיתתן של צדיקים מכפרת".

בקטע מעניין ממדרש שמות רבה (פרשה ל"ה) מסופר: "אמר משה לפני הקב"ה: 'והלא עתידים הם שלא יהיה להם לא משכן ולא מקדש, ומה תהא עליהם?' אמר הקב"ה: 'אני נוטל מהם צדיק אחד וממשכנו בעדם, ומכפר אני עליהם על כל עוונותיהם'".

גם ספר הזוהר תומך בתפיסה זו, ומצטט מישעיהו נ"ג, כראיה מקראית לכך: "בני העולם הם איברים זה עם זה. בשעה שרוצה הקב"ה ליתן רפואה לעולם, לוקה צדיק אחד ביניהם בחולי וייסורים ובעבורו נותן רפואה לכולם. מנין לנו? מפני שכתוב, "והוא מחולל מפשעינו, מדוכא מעוונותינו וגו', ובחבורתו נרפא לנו". ובחבורתו, היְינו בהקזת דם, כמי שמקיז הזרוע ובאותה חבורה נרפא לנו, רפואה לנו לכל איברי הגוף. ולעולם אין צדיק לוקה, אלא ליתן רפואה לדור ולכפר על עליהם" (כרך ג', במדבר פרשת פנחס, דף רי"ח עמ' א').7

אגב, מעניין כי ביד לאחים בחרו לצטט דווקא מהקטע המתייחס ליום הכיפורים; בתקופת המקרא, שבוע לפני יום הכיפורים היה מסתלק הכהן הגדול מביתו למקום שקט בו יכול היה להכין עצמו רוחנית לקראת היום הגדול. בליל יום כיפור לא ישן הכהן הגדול כלל ובמהלך היום, נכנס לקודש הקודשים בפעם האחת והיחידה בשנה והקריב; תחילה היה עליו להקריב קורבן עבור עצמו ואז, שעיר שנועד לכפר על חטאי עם-ישראל. באותה עת, היה עם ישראל מענה את נפשו ומתוודה על חטאיו לפני אלוהים.

דמו של הקורבן כיסה את חטאי ישראל, בעוד עינוי הנפש היווה את הדרך של העם להביע חרטה כנה. בסוף התהליכים המדויקים ולקראת סוף החג, המתין ההמון ל"חותמת הרשמית" – האישור הרשמי מאלוהים לכך שקיבל את הקורבן ושחטאי העם אכן נמחלו; החוט האדום שהיה תלוי בבית המקדש ("לשון של זהורית") הפך לעיני כולם מאדום ללבן. כך הבינו הכל כי ה' קיבל את קורבן יום הכיפורים ועוונותיהם נסלחו.

כאמור, החותמת המיוחלת לסליחת החטאים באה כאשר הפך "לשון הזהורית" מאדום ללבן. אך שימו לב מה מדווח התלמוד שקרה בתקופה בה נצלב ישוע המשיח: "ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין ולא היה לשון של זהורית מלבין ולא היה נר מערבי דולק; והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי, אמר לו: היכל היכל, מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב" (בבלי, יומא ל"ט ע"ב). בית המקדש השני נחרב בסביבות שנת 70 לספירה; המשיח ישוע נצלב בסביבות שנת 30 לספירה; והנה, התלמוד מספר כי ארבעים שנה לפני חורבן הבית, לא היה לשון הזהורית מלבין; דהיינו, אלהים מאן לתת את אישורו הסמלי לכך שקורבן יום הכיפורים הביא לסליחת חטאי העם.

מדוע אפוא חדל אלוהים לקבל את קורבנות הכיפורים דווקא בתאריך זה? התשובה הברורה נאמרת בברית החדשה: "הַמָּשִׁיחַ לֹא־בָא אֶל־הַקֹּדֶשׁ הַנַּעֲשֶׂה בִּידֵי אָדָם, שֶׁהוּא רַק־דְּמוּת הָאֲמִתִּי, כִּי אִם־בָּא אֶל־עֶצֶם הַשָּׁמַיִם לֵרָאוֹת עַתָּה בַעֲדֵנוּ אֶת־פְּנֵי הָאֱלֹהִים; אַף־לֹא לְהַקְרִיב אֶת־נַפְשׁוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת כַּכֹּהֵן הַגָּדוֹל אֲשֶׁר־בָּא שָׁנָה בְּשָׁנָה אֶל־הַקֹּדֶשׁ בְּדַם אֲחֵרִים… "בְּקֵץ הָעִתִּים, נִגְלָה \[המשיח\] בְּפַעַם אַחַת כְּדֵי־לְכַלֵּא אֶת־הַחֵטְא בְּזֶבַח נַפְשׁוֹ… "כֵּן־הֻוקְרַב הַמָּשִׁיחַ פַּעַם אַחַת, לָשֵׂאת חֵטְא רַבִּים" (אל העברים ט' 28).

לסיכום, ביד לאחים מלינים על כך שאנו "טוענים שישוע מכפר במותו". כיצד ייתכן, הם שואלים, "שאדם שמת או נהרג יכול לכפר על החטאים של עם ישראל"? ובכן, יש לנו חדשות עבורם: זה ייתכן כי התנ"ך אומר זאת! זה ייתכן כי כתבי הברית החדשה אומרים זאת!! זה אפשרי ואפילו חז"ל מלמדים זאת ללא בושה!!! בניגוד לחברי יד לאחים, אנו מאמינים לכתובים; אנו מבטלים את דרכנו לטובת תוכניתו של ה', גם ולמרות שהיא נשגבת מבינתנו.

בזוהר מסופר כי המשיח נכנס וקורא אליו "כל חולים וכל כאבים וכל ייסוריהם של ישראל שיבואו; וכולם באים עליו ואלמלא שהוא מקל מעל ישראל ונוטל עליו \[ייסוריהם\], לא היה אדם שיכול לסבול ייסורים של ישראל בעבור עונש התורה – וזה שנאמר: 'אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם'"!8 האם לדידם של יד לאחים, גם מחבר ספר הזוהר היה יהודי משיחי?..

\[1\] הביטוי המקראי "ירום ונשא" (או: "רם ונישא") ניתן לאורך התנ"ך כולו לאלהים לבדו. מעניין כי עובדה זו לא מנעה מחז"ל לפרש כי כאן מדובר במשיח ומדרשים רבים מחזקים תובנה זו, כמו למשל: ילקוט שמעוני לתרי עשר; מדרש תנחומא לספר במדבר; בראשית רבה; מדרש "לקח טוב" על ישעיהו ועוד…
\[2\] להרחבה בנושא התגלמות אלהים בבשר, ראו: http://www.messiah.co.il/index.php/messiah-deeper/44-god14
\[3\] תרגום אונקלוס (המאה ה- 3 לספירה) – מקובל ונחשב לאמין בקרב היהדות המסורתית.
\[4\] ראו גם: דברים י"ח 15-18; מעשי השליחים ג' 22.
\[5\] כפי שנאמר במפורש על-ידי יוחנן המטביל (בשורת יוחנן א' 29).
\[6\] יומא ב' א'; וגם בפסיקתא דרב כהנא כ"ו ט"ז.
\[7\] לדוגמאות נוספות מחז"ל ולקריאה מורחבת על קורבנו של המשיח, ראו: http://www.messiah.co.il/index.php/messiah-deeper/43-korban13
\[8\] כרך ב', שמות פרשת ויקהל, דף רי"ב עמוד א'.

> אלוהים ציין כי החיות הן שנועדו לקרבנות ולא בני אדם. גם באופן יותר ספציפי, העמים מסביב לעם ישראל נודעו בטקסיהם האכזריים של הקרבת בני אדם לאליליהם, כגון האליל "המלוך" ואחרים (ראו ירמיהו ז':ל"א), היו אף ממלכי ישראל שאימצו טקס זה (ראו מלכים ב' כ"ג:י') ואכן בתורה אלוהים אוסר הקרבת אדם (דברים י"ח:י').

ראשית, עלינו להבהיר, היהדות המשיחית איננה רואה בישוע אדם שהפך לאלוהים (על אף שהרבנים מנסים לעודד מחשבה זו בקרב העם), אמונה כי אדם יכול להפוך לאלוהים קיימת רק אצל דתות המזרח הרחוק.

היהדות המשיחית רואה בישוע התגלמות של נבואות התנ"ך על המשיח, התנ"ך בנבואותיו מייצר תעודת זהות למשיח, זאת על מנת שעם ישראל יוכל לזהותו. בנבואות אלו מתואר המשיח, בין היתר, כאלוהים בכבודו ובעצמו שלובש דמות בשר ודם ויורד אלינו, מטאפורה נהדרת לכך נותן הנביא מיכה: "כִּי-הִנֵּה יְהוָה יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ וְיָרַד וְדָרַךְ עַל בָּמֳותֵי אָרֶץ" (מיכה א:ג). כמו כן, לעיתים מתאר התנ"ך את המשיח כ"בן אלוהים" (ראה מאמר בנושא מורכבות אלוהים).

נבואת ישעיהו בפרק נ"ג מתארת את המשיח כשה (כבש) שמובל להיות קורבן, בדיוק כמו קורבן החטאת שעל המזבח שבבית המקדש. זה הוא אלוהים שכה אהב ואוהב אותנו, שבא בדמות המשיח והקריב את עצמו בעד חטאי האנושות. אין פה עם או קבוצה כלשהי שמקריבה אדם כקורבן, אלא המשיח שמוביל את עצמו להיות הקורבן, במילים אחרות, אלוהים הוא זה שנתן את עצמו בעדנו! אף אחד לא הקריב אותו. אפשר לתאר זאת כשופט בבית משפט שמהיותו שופט חייב לעשות צדק, ולכן גוזר עונש על הנאשם, מיד לאחר מכן הוא יורד מהדוכן ולוקח על עצמו את העונש שזה עתה גזר על הנאשם.

דוגמא ל"קורבן הבן" ניתן למצוא כבר בתנ"ך, באברהם קיבלנו את הרמז הגדול הראשון שאלוהים העניק לנו בנושא; עקדת יצחק, אלוהים מצווה על אברהם להקריב את בנו: "קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ … וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (בראשית כ"ב:ב).

אף על פי שיצחק לא מת על המזבח בידי אברהם שהרי אלוהים מנע ממנו, יש כמה נקודות שצריך להתייחס אליהן:

1\. אלוהים לא מנסה אותנו בחטא. כלומר, אלוהים לא היה אומר לאברהם לעשות דבר שהוא בניגוד לטבעו ולעקרונותיו. למשל, אלוהים לא היה מנסה את אברהם בגניבה, רצח או סגידה לאלוהים אחרים.

2\. העיקרון שעומד מאחורי הקורבן הוא "תחלופה". כאשר אתה חוטא, מישהו או משהו חייב למות במקומך, כי זהו שכר החטא. כולנו חוטאים לכן על כולנו למות. אך בדיוק כאן נכנס המשיח שלקח את מקומנו ואת שכר המוות שמגיע לנו על עצמו!

3\. המחשבה הזאת איננה מחשבה פאגאנית או נוצרית, שהרי שבספרות היהודית נאמר "מיתתן של צדיקים מכפרת". כמו כן, במדרש הגדול על בראשית כ"ב 19, ספרא ק"ב ג, תענית ט"ז א, נאמר: למרות שיצחק לא מת בפועל, אלוהים החשיב את המקרה כאילו "עפרו של יצחק הוערמה על המזבח..". לסיכום, אף אחד לא הקריב בן-אדם, אלא היה זה אלוהים בדמות המשיח שנתן את עצמו לקורבן המהווה כפרה אולטימטיבית עבורנו שכן הוא הצדיק הגדול ביותר, יותר מאברהם והאבות ואף ממשה (על זה גם יסכימו במדרש תנחומא פרשת תולדות י"ד).

כולנו יודעים שאלוהים אינו מעוניין בקורבנות אדם. אבל האם אתה יודע שהתנ"ך, התלמוד וגם הברית החדשה מלמדים מפורשות שמותו של אדם צדיק יכול לכפר? כשהמשיח, הצדיק המושלם, נתן את חייו, היתה זו הכפרה השלמה והמוחלטת שסופקה אי פעם, בכל ההיסטוריה של האנושות.

הדברים שנאמר עכשיו עשויים לשנות את חייך. אבל לפני כן אנו רוצים לתת קצת רקע. בשנת 1962, דון ריצ'ארדסון בן העשרים ושמונה, אשתו והתינוק שלהם יצאו להפיץ את הבשורה בקרב שבטי הסוואי אוכלי האדם, בג'ייה שבאיריאן, גיניאה החדשה. הילידים באזור זה עדיין חיו אז בתקופת האבן. הם לא ראו מעודם כלי מתכת, וודאי שלא פנס. המשפחה הלבנה הצעירה הזאת, שבאה לחיות בקרבם, עוררה את סקרנותם, אבל אט אט הם קיבלו אותם.

בעמל רב למדו דון ורעייתו לדבר בשפת הילידים ולהכיר את התרבות שלהם, ובסבלנות רבה חילקו איתם את החדשות הטובות על אלוהי האמת היחיד. אבל הילידים היו חסרי כל רגישות בעניין זה. כששמעו על בגידתו של יהודה איש קריות בישוע, הם קפצו משמחה. תרמית נחשבה למעלה בתרבות שלהם! דון ריצ'ארדסון הרגיש שהוא נקלע לדרך חסרת כל מוצא.

אחרי חודשים ארוכים של עבודה עקרה זכה דון לפריצת דרך משמעותית. שני שבטים ניצים – מאבקים אלימים היו חלק בלתי נפרד בחייהם של השבטים באזור – ניסו ליישב את הסכסוך בעזרת מנהג קדום. המנהיג של אחד השבטים נתן את בנו הבכור לשבט השני במתנה – לנצח. הילד זכה לכינוי "ילד השלום". הצעד הזה הביא לפיוס המיוחל בין שני השבטים, ודון ניצל את הפתח הזה. הרי גם אלוהים נתן את בנו בתור ילד של שלום. אלוהים נתן את ישוע כדי להשכין שלום בינו לבין האנושות החוטאת, כדי לפייס בינו לבינה. סוף סוף החלו השבטים להבין את המסר שבפיו.

בשנים שלאחר מכן, אלפי עובדי אלילים, רוצחים מלידה, השתנו באורח פלא. דון ריצ'ארדסון עלה על תגלית מופלאה: אלוהים כבר דאג לכלול בדתות ובתרבויות שונות ברחבי העולם את מה שדון קרא לו "אנלוגיות של ישועה" – דוגמאות לאמיתות רוחניות שמצביעות בצורה מפורשת לעבר הבשורה. אבל דון אולי לא ידע שאלוהים כלל ביהדות יותר "אנלוגיות של ישועה" מאשר בכל דת או תרבות אחרת, ושהחשובה שבהן היא שמותו של אדם צדיק מכפר בעד העולם כולו.

הנה מה שאמר בנושא היסטוריון יהודי דתי נכבד, רבי בראל ויין. איך זה שהעם היהודי שרד את הפוגרומים המזוויעים שפרצו במזרח אירופה במאה ה-17? לדברי רבי ויין:

שיקול נוסף השפיע על המענה היהודי לטבח העם. היתה זו מסורת יהודית עתיקה שהחלה בתקופת התנ"ך, ולפיה מותו של צדיק ותם מכפר על חטאי העם או העולם כולו. סיפוריהם של יצחק ושל נדב ואביהוא, התיאור הנבואי של ישראל כעבד ה' הסובל, מערכת הקורבנות \[שהיתה נהוגה\] במקדש – כל אלה חיזקו את התפיסה הבסיסית הזאת של מותו של אדם צדיק ככפרה על חטאיהם של אחרים.

היהודים טיפחו את התפיסה הקלאסית הזאת של מות כיפורים, וההשקפה הזאת בנוגע לאסונות שפגעו אותם ליוותה אותם לאורך כל הגלות הסוערת שלהם. היא הקלה \[במידה כלשהי\] על התמונה הכל כך עגומה של טבח חסר כל היגיון, מעצם העובדה שהחף מפשע לא מת לשווא, ושאיך שהוא העובדה שהוא נתן את חייו קידמה את טובתו של עם ישראל או של המין האנושי. מדהים שהרעיון התיאולוגי המופשט והמתוחכם הזה הושרש כל כך עמוק בנפש העם, עד שאפילו בור ועם הארץ הבינו את הלקח ופעלו על פיו, כשהקדישו חיים יקרים מתוך אמונה וביטחון שהמחר יהיה טוב יותר. הרוח הזו של היהודים משתקפת היטב בדיווח ההיסטורי שנכתב באותה תקופה:

האם אתה מבין את מלוא המשמעות של הדברים שזה עתה קראת? אב דתי, שללא ספק אינו מאמין בישוע, אומר לנו שלפי התנ"ך ולפי המסורת היהודית, מותו של אדם צדיק מכפר על חטאי אחרים, "ככפרה על חטאי האומה או העולם "הנה מה שנאמר על הנושא בחיבור מימי הביניים של ר' נתן נטע הנובר, "יון מצולה", עמ' 42 "ומיום שנחרב בית המקדש, צדיקים נתפסים בעוון הדור" (כלומר, מכפרים בצדקתם בעד בני דורם).

הקשר בין השניים ברור: היות שאין עוד דרך להעלות קורבנות שיכפרו על חטאים, מותו של צדיק הוא שמכפר. גם בספר הזוהר, שנחשב לקדוש ביותר בתורת הסוד היהודית, נאמר שכל עוד חיו בני ישראל בארץ הקודש, הפולחן והקורבנות במקדש סילקו את המחלות והייסורים מהעולם. עכשיו המשיח מסלק אותם מבני העולם. אין זו תורה חדשה, פרי המצאתה של "הכנסייה הנוצרית". מדובר בנושא מאוד יהודי, שמעוגן היטב בכתובים. הוא מסביר את המשמעות ואת התכלית של מות ישוע.

אבל לפני שנבדוק מה נאמר על כך בתנ"ך, אנו רוצים לציין שבמספר מקומות, התלמוד עצמו מלמד ש"מיתתן של צדיקים מכפרת". בדיון מאוד ידוע (בבלי, מועד קטן כח א) שואל התלמוד מדוע ספר במדבר מספר על מותה של מרים בסמיכות לפרשת פרה אדומה (ראה במד' י"ט 1 – כ' 1). התשובה היא שבדיוק כפי שפרה אדומה מכפרת, כך גם מיתתם של צדיקים (ראה גם רש"י לבמדבר כ' 1). ומדוע, שואל התלמוד, סיפור מותו של אהרון סמוך למה שנאמר בתורה על בגדי כהונה (ראה במד' כ' 25-28)? התשובה היא, "מה בגדי כהונה מכפרין, אף מיתתן של צדיקים מכפרת" (ראה שמות כ"ח, ובמיוחד פס' 38). (חלק מהקטעים שפירטתי כאן מדברים על כפרה בעד עם ישראל.) הנושא הזה שכיח למדי בספרות הרבנית.

ראה, למשל, את הביטוי מוויקרא רבה כ ד"ה, שחוזר במקומות נוספים (למשל בירושלמי, יומא ב א; פסיקתא דרב כהנא כו טז), "אמר ר' חייא בר אבא: 'באחד בניסן מתו שני בני אהרון \[נדב ואביהוא\]. ולמה הוא (התורה) מזכיר מיתתן ביום הכיפורים \[שחל בעשרה בתשרי. ראה ויק' ט"ז 1\]? אלא מלמד שכשם שיום הכיפורים מכפר, כך מיתתן של צדיקים מכפרת' ".

האם התנ"ך מספק תימוכין להשקפה הזאת? בספר שמואל ב' כ"א 14 מסופר, "ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו בארץ בנימין, בצלע בקבר קיש אביו, ויעשו כל אשר ציווה המלך. ויעתר אלוהים לארץ אחרי כן".

במשך שלוש שנים שרר רעב בארץ, וגרם לדוד לדרוש את פני אלוהים. בשלב מסוים אמר לו אלוהים שהרעב פרץ בגלל "בית הדמים (בגלל ביתו של שאול שמוכתם בדם), על אשר המית את הגבעונים" (שמ"ב כ"א 1). כדי לפייס את הגבעונים נתן להם דוד שבעה מצאצאיו של שאול. הגבעונים הרגו את כל השבעה, הוקיעו את גופותיהם ולא טרחו לקבור אותן. שניים מהם היו בניה של רצפה פילגש שאול, והיא נשארה ליד הגופות יומם ולילה, גם כשירד גשם סוחף. כשנודע הדבר לדוד…

וילך דוד ויקח את עצמות שאול ואת עצמות יהונתן בנו מאת בעלי יבש גלעד, אשר גנבו אותם מרחוב בית שן, אשר תלום שם הפלשתים ביום הכות פלשתים את שאול בגלבוע. ויעל משם את עצמות שאול ואת עצמות יהונתן בנו, ויאספו את עצמות המוקעים. ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו בארץ בנימין, בצלע בקבר קיש אביו, ויעשו כל אשר ציווה המלך. ויעתר אלוהים לארץ אחרי כן.

### שמ"ב כ"א 12-14

מותם של השבעה פייס את הגבעונים, ורק אחר כך נענה אלוהים לתפילות העם ושם קץ לרעב. על כך אומר התלמוד כי "מיתתן של צדיקים מכפרת". מקורות רבניים אחרים מצהירים שבדיוק כפי שהקורבנות והטקסים שנערכו ביום הכיפורים הועילו רק למי שחזר בתשובה, כך גם מותם של צדיקים. הוא יכול לכפר רק בעד אלה שחוזרים בתשובה.נראה לי ש"השליחים המשיחיים" כתבו על כך כמה מאות שנים קודם לכן, כשדיברו על הצדיק האמיתי היחיד, המשיח, השה שאין בו מתום.

בקטע מעניין במדרש מסופר, "אמר משה לפני הקב"ה: 'והלא עתידים הם שלא יהיה להם לא משכן ולא מקדש, ומה תהא עליהם?' אמר הקב"ה: 'אני נוטל מהם צדיק אחד וממשכנו בעדם, ומכפר אני עליהם על כל עוונותיהם' " (שמות רבה (וילנא) פרשה לה). הנושא שוב חוזר על עצמו: כשאין מקדש או משכן, חייו ומותו של אדם צדיק מכפרים, בדיוק כפי שראינו קודם לכן ב"יון מצולה". הזוהר תומך בתפיסה הזאת, ומצטט מישעיהו נ"ג, הנבואה המשיחית שיהודים וגויים שמאמינים בישוע מצטטים יותר מכל נבואה אחרת.

אף כך, בני העולם הם איברים זה עם זה. בשעה שרוצה הקב"ה לתת רפואה לעולם, הוא מכה לצדיק אחד שביניהם במחלות ובנגעים, ובשבילו נותן רפואה לכל. מאין לנו זה? כי כתוב, "והוא מחולל מפשעינו, מדוכא מעוונותינו וגו', ובחבורתו נרפא לנו". ובחבורתו, היְינו הקזת דם, כמי שמקיז דם מזרוע, שבחבורה ההיא נרפא לנו, רפואה היא לנו, לכל איברי הגוף. ולעולם אינו מכה את הצדיק, אלא כדי לתת רפואה לדור ולכפר על עוונותיהם.

איזו אנלוגיה לישועה! מאמינים משיחיים שרוצים לבשר את הבשורה לא היו יכולים לומר את זה בצורה טובה יותר. הרי זהו לב ליבו של מסר הישועה: המשיח – עבדו הצדיק והקדוש של אלוהים – הוכה בחלות ונגעים למען הכל, ובאמצעות מותו יש רפואה וכפרת עוונות. במדרש עשרה מאמרות של ר' עזריה מפאנו נאמר:

והנה משיח, לכפרת שניהם (כלומר, כדי לכפר על אדם ודוד) ישים אשם נפשו, כדכתיב גביה להדיא בפרשה (כפי שכתוב בפרשה שלהלן): הנה ישכיל עבדי \[ישעיהו נ"ב 13 – נ"ג 12\]: \[קורבן\] אשם בגימטריא \[שווה לערך המספרי של\] מנח"ם ב"ן עמיא"ל \[אחד משמותיו של המשיח בתלמוד\].

המשיח לקח את מקומנו. אנחנו חטאנו. הוא מת. האשמה היתה בנו. הוא נענש. אנחנו ראויים למוות. הוא נתן את חייו. אנחנו דחינו אותו. הוא קיבל אותנו. איזה מסר מדהים. טוב מכדי להיות אמיתי. אבל זוהי האמת, והיא תואמת כליל את מה שנאמר בכתובים. והיא גם מאוד יהודית.

המלומד הרבי סולומון שכטר מסכם את מה שנאמר בתלמוד על כך שסבל ומוות מכפרים על חטאים, במיוחד כשמדובר במיתתם של צדיקים:

הכפרה של סבל ומוות אינה מוגבלת רק לאדם הסובל. הכפרה משפיעה על כל אותו דור. כך זה בעיקר כשהסובלים לא יכלו להביא את הסבל הזה על עצמם בכוח הצדקה שלהם או בכוח נעוריהם. מיתתם של צדיקים מכפרת בדיוק כמו סוגים מסוימים של קורבנות \[ראה בבלי, מועד קטן כח א\]. "בזמן שהצדיקים בדור – צדיקים נתפסים (סובלים) על הדור. אין צדיקים בדור – תינוקות של בית רבן (ילדים תמימים) נתפסים (סובלים) על הדור" (בבלי, שבת לג ב). כמו כן מייחסים למשה את המילים "חטא רבים נשא" (ישע' נ"ג 12), משום שהציע את עצמו ככפרה על חטאו של עם ישראל עם עגל הזהב, והיה מוכן להקריב את נפשו בעד ישראל כשאמר, "ועתה, אם תישא חטאתם. ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות ל"ב .32 \[בבלי, סוטה יד א; ברכות לב א\]).

הנכונות הזאת להקרבה עצמית בעד עם ישראל אופיינית לכל אנשי השם בישראל. האבות והנביאים נהגו כך וגם כמה רבנים במקרים מסוימים הכריזו, "אני כפרתן" משנה, נגעים ב א\].

אנו נזכיר לך שוב: כך נאמר בתלמוד, לא בברית החדשה, מה שמלמד כמה יהודית ומקראית היא התפיסה הזאת.

לקראת חנוכה לומד כל יהודי על המקבים, על אותם לוחמים אצילים שנלחמו ביוונים במאה ה-2 לפנה"ס. אבל כמה מאיתנו יודעים מה מסופר במקבים ד (שנכתב בידי סופר יהודי בשנים 100 לפנה"ס – 100 לספירה), אודות המשמעות שמייחסים למותם של המקבים? מסופר שם שהם התפללו, "חוס על עמך. די לך בעונש שסובלים אנחנו בעבורם. קבל את דמי לטהרתם וכפר חייהם את חיי". מקבים ד, ו כח-כט. הספרים החיצונים בעריכת אברהם כהנא, כרך שני, הוצאת מסדה תל-אביב, תשט"ז. כמו כן מסופר על המקבים ש"הם נעשו כאילו כיפר חטאי העם בדם החסידים האלה, ובמותם המכפר הצילה ההשגחה האלוהית את ישראל הנתון לפני זה במצוקה". מקבים ד, יז כב.

מניין צמחה לה התפיסה הזאת של קדושים צדיקים? לפי המסורת היהודית, הכל התחיל בעקידת יצחק. בכרך ד של ספר המקבים מסופר שכאשר אברהם עמד להעלות את בנו לעולה, "נִתן יצחק להשחט בעד יראת אלהים (כלורמ יצחק נתן את עצמו לעולה משום שירא את אלוהים) …וזה לא נבהל כראותו את יד אביו עם המאכלת יורדת עליו" (מקבים ד, יג יב; טז כ).

כך גם חשבו הרבנים. הם האמינו שיצחק היה אדם בוגר (שבעצם הוא היה בן שלושים ותשע!) כשאלוהים בחן את אביו אברהם, וציווה עליו להעלות אותו על הר המורייה (ברא' כ"ב). הטקסט המקראי אומנם מדגיש את הציות של אברהם, אבל הרבנים מדברים גם על צייתנותו של יצחק. יש מדרש שאומר שבמהלך הבריאה, כשאלוהים עמד לברוא את האדם, שאלו המלאכים מהי חשיבותו של האדם. אחת התשובות של הקדוש ברוך הוא היתה, "עתידים אתם לראות את האב ששוחט את הבן והבן נשחט על קידוש שמי" (מדרש תנחומא \[ורשא\], פרשת וירא סימן יח).

זה היה שיאו של טקס העלאת הקורבן: אב שמעלה את בנו, והבן נותן מרצון את חייו כדי לפאר את אלוהים. נכון, אני יודע שזה נשמע כמו המסר של הברית החדשה. אפילו המדרש משווה בין יצחק, שנשא על גבו את העצים לעולה (כלומר, לקורבן שהוא עצמו עמד להקריב!) לבין זה שנשא את הצלב על גבו. יש כאן משהו מעניין: למרות שיצחק לא הוקרב בסופו של דבר, הרבנים לימדו ש"מעלה עליו הכתוב כאילו מת ואפרו מוטל אל גבי המזבח" (מדרש הגדול לבראשית כב יט, קיימברידג', 1902). כן, "וביצחק לא נאמרה זכירה אלא רואין את אפרו כאילו הוא צבור על גבי המזבח" (ספרא בחוקותי, פרשה ב ד"ה ח; בבלי, תענית טז א).

אבל גם היתה כאן בעיה. גזה ורמס, מומחה בעל שם עולמי למסורות יהודיות קדומות, שמן המחקר שלו על עקידת יצחק הבאתי כמה מהציטוטים שלמעלה, מסביר שהרבנים נאלצו לקחת את כל הנושא הזה צעד אחד נוסף קדימה בגלל ההשקפה שלהם. לפי השקפה זו, אין כפרה בלא דם. היה עליהם להוכיח שיצחק כן שפך את דמו, והם עשו את זה! באחד המקורות הקדומים, שנכתב כמאתיים שנה אחרי מותו של ישוע, נאמר, "וידבר אלוקים אל משה. אמר לו הקב"ה למשה: 'נאמן אני לשלם שכר יצחק בן אברהם, שיצא ממנו רביעית דם על גבי המזבח' ".

ורמס גם מציין ש"הדם שניגר מיצחק בזמן שעקדו אותו" מוזכר ארבע פעמים במדרש מכילתא לרבי ישמעאל. בשמות י"ב 13 אלוהים הבטיח לבני ישראל שכאשר הוא יעבור בארץ מצריים וימית את הבנים הבכורים של המצרים, הוא יפסח על בתיהם של אלה שייתנו מדמו של השה על מזוזות הבתים ועל המשקופים. המדרש מפרש את הפסוק הזה ואומר, " 'וראיתי את הדם… ופסחתי עליכם'… וראיתי את הדם, רואה אני דם עקדתו של יצחק". אלוהים לא פסח בגלל דם השה שנמרח על הבתים. לא אותו הוא ראה, אלא את דמו של יצחק.

ורמס אף מוסיף ואומר ש… לפי תיאולוגיה יהודית קדומה, מתוך כל קורבנות השה שהועלו, ואולי מתוך כל הקורבנות המכפרים – ולא משנה איזו חיה הועלתה כקורבן, הכפרה שסיפק קורבן התמיד (הקורבן היומי הקבוע) היתה מבוססת על העקידה \[של יצחק\], על הקורבן העצמי של שה זה, שאלוהים ראה בו את הקורבן המושלם מתוך כל קורבנות העולה.

אחד התרגומים לתורה שומר על הקו הזה ושם בפיו של אברהם את התפילה שאלוהים ירחם על בנו יצחק; ושכאשר תגיע השעה שבה יסבלו צאצאיו של יצחק, אלוהים יזכור למענם את עקידת אביהם, ישחרר אותם, יסלח להם על חטאיהם ויוציא אותם ממצוקתם. המסורת הזאת באה לידי ביטוי בתפילת ראש השנה של רבי ביבי בר אבא בתלמוד, "כשיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות ומעשים רעים, תהא מזכיר להם עקידת יצחק אביהם… ומתמלא עליהם רחמים, ותרחם עליהם ותהפוך להם מידת הדין למידת רחמים" (ויקרא רבה \[וילנא\] פרשה כט).

קו החשיבה הזה משתקף גם בתפילה שכלולה עד היום בתפילת מוסף לראש השנה, ושמסתיימת במילים, אנחנו מקבלים סליחה ומחילה בזכות העקידה של יצחק! חלק מהרבנים אפילו לימדו שתחיית המתים האחרונה תתרחש בזכות עקדת יצחק, אבל בשיר השירים רבה א סימן ס (כפרשנות לשה"ש א' 14) מובא ההסבר הבא, " 'אשכול הכופר'. 'אשכול' זה יצחק שנכפת על המזבח כאשכול הכופר שמכפר עוונותיהם של ישראל". האם ידעת שמסורות כאלה קיימות בקרב בני עמנו?

כאמור, סולומון שכטר ציין שעד היום, כשאחד הרבנים הגדולים הולך לעולמו, האבלים נוהגים לומר, "יהא מותו כפרה עלינו!" על פי סיפור מרגש מתקופת השואה, הרב שם קלינגברג – הרב מזלושיצר בפי חסידיו – הובל לטבח בידי הנאצים. בתוך דקות ספורות, לאחר שאמר את תפילתו האחרונה, הוא נורה למוות. אבל לפני כן הוא עצר, נשא את עיניו לשמים וזעק, "יהא מותי כפרה בעד ישראל!" הרעיון שמותם של צדיקים מכפר טבוע עמוק במסורת היהודית.

נסביר עכשיו את ההיגיון שמאחורי האמת הבסיסית הזאת, ונגבה אותה בסימוכין מהכתובים. כשמישהו חוטא, ובעקבות חטאו מוצא את עצמו בנסיבות קשות, אנחנו נוהגים לומר שהוא "סובל בגלל חטאיו" או "משלם את מחיר חטאו". ככל שהחטא חמור יותר, כך רב הסבל. לתפיסה הזאת יש שורשים בוויקרא כ"ו 43 ובישעיהו מ' 1-2:

והארץ תיעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהישומה מהם, והם ירצו את עוונם יען וביען במשפטי מאסו ואת חוקותי געלה נפשם.

נחמו, נחמו עמי, יאמר אלוהיכם. דברו על לב ירושלים, וקראו אליה כי מלאה צבאה, כי נרצה עוונה, כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה.

לאור פסוקים כאלה קל להבין איך גיבשו הרבנים את התפיסה ש"גלות מכפרת" (בבלי, ברכות נו א; סנהדרין לז ב). במילים אחרות, בגלל חטאים משותפים, כבדי משקל ועיקשים, עם ישראל יצא לגלות. ולאחר שעוונם יֵרצה הם ישובו לארצם, בדומה לפושע שנשלח לכלא לשנה, חמש שנים או למאסר עולם בלי תקופת מבחן, תלוי בפשע שביצע. כמובן, יש משמעות רבה לכך שהעברית אינה משתמשת במילה "כפרה" בהקשרים אלה, שכן כפרה פירושה שהאשמה מוסרת והחטא מטוהר, ולא רק שהעונש שולם. ובכל זאת קל להבין את קו המחשבה שעומד מאחורי התפיסה הזאת, ויש בו מידה מסוימת של אמת. הרבנים אימצו אותו בכל לב, והוסיפו לו פרטים רבים.

הרבנים לימדו שדי בחזרה בתשובה כדי לקבל מחילה על חטאים מסוימים. במקרים אחרים היה צורך בפיצוי, נוסף על חזרה בתשובה, לפני שהחוטא יקבל מחילה מאלוהים. בחטאים מסוג אחר עמדה המחילה תלויה עד יום הכיפורים, גם אחרי שהאדם חזר בתשובה ופיצה על חטאו. היתה קבוצה שלמה של חטאים, שגם אחרי חזרה בתשובה, פיצוי ויום הכיפורים היה על האדם לעבור מנה מסוימת של סבל.

ולבסוף, קבוצה אחרונה, שבהם המחילה עמדה תלויה עד יום מותו של החוטא. במילים אחרות, מותו של האשם נתפס כפיצוי הסופי שהיה עליו לשלם על חטאיו (ראה בבלי, יומא פה ב; משנה תורה, הלכות תשובה א ד). לפי החוק היהודי הקדום, לפני שאדם נסקל למוות על פשעיו, היה עליו להתוודות בציבור. המשנה מספרת שאם הוא לא ידע איך להתוודות, היה עליו לומר, "תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי" (משנה, סנהדרין ו ב).

הבה ניקח את הדברים האלה צעד נוסף קדימה, ונפנה לתורה. לפי במדבר כ"ה, בני ישראל חטאו כשעבדו את אלילי המואבים וזנו עם בנותיהם. חרון אלוהים ניתך אלוהים, ומגיפה פרצה בעם. "ויאמר ה' אל משה: 'קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש, וישוב חרון אף ה' מישראל' " (במד' כ"ה 4). חרונו של אלוהים היה בא על סיפוקו עם מותם של ראשי העם. עונשם ירצה את עוון העם כולו.

זמן מה אחר כך הביא אחד מבני ישראל אשה מדיינית אל אוהלו, לעיני משה והעם כולו. "וירא פנחס בן אלעזר בן אהרון הכוהן, ויקום מתוך העדה וייקח רומח בידו. ויבוא אחר איש ישראל אל הקובה, וידקור את שניהם, את איש ישראל ואת האשה אל קובתה. ותעצור המגיפה מעל בני ישראל" (במד' כ"ה 7-8).

ההוצאה להורג של החוטאים האלה שיככה את זעמו של אלוהים. בנקודה זו הופך הסיפור למאוד מעניין. אלוהים הבטיח לפנחס שבזכות מעשיו הוא וצאצאיו יהנו מברית שלום לעולם, "תחת אשר קינא לאלוהיו ויכפר על בני ישראל" (במד' כ"ה 13). איך בדיוק הוא כיפר "על בני ישראל"? על ידי כך שהוציאו להורג את אנשי הציבור שמייצגים את החוטאים. מותם שימש כעונש עבור כל השאר.

אם מוות יכול לשמש כעונש על חטא מסוים של אדם מסוים, הרי שמותו של מנהיג או אחד מראשי העם יכול לשמש כעונש על חטאים מסוימים של הקהל. אבל מה זה אומר על מותו של צדיק? מה יקרה אם המנהיג הצדיק ביותר בקהילה יתן את חייו כדי לשלם את מחיר חטאיהם של השאר? מה יקרה אם הוא יאמר, "הרוג אותי, אבל הנח להם". מה ערכו של מוות כזה?

כשטרוריסטים לוקחים בשבי בני ערובה, הם לוקחים את הבולט והמכובד שבהם ומשתמשים בחייו במהלך המשא ומתן שהם עורכים. הדוגמה הזאת עוזרת לנו להבין את הנושא במונחים אנושיים. אם כך, איזה משקל יש לחייו של האפיפיור, למשל, בעיני הכנסייה הקתולית? איזה ערך יש לחייו של רב גדול בעיני חסידיו? מה היה קורה אילו ריחף איום על חייהם של חברי קהילה קתולית או חסידית גדולה, והאפיפיור או הרב שלהם היו מציעים למות במקומם? האם לחייהם – ולמותם – יש ערך רב יותר מחייהם של מיליוני חסידים? ללא ספק. לחייו של המנהיג יש משמעות רבה יותר.

בעיני אלוהים, לחייהם של עבדיו הצדיקים יש ערך רב יותר, והמוות שלהם הוא בעל משקל רב. המסורת היהודית עשירה במידע על "זכות אבות" או "זכות צדיקים", ואין חיים שערכם רב יותר מאלה של המשיח, צדיק המושלם. גם אין מוות חשוב יותר משלו. כשהמשיח מת, שימש מותו כפיצוי על חטאי העולם כולו. זו הסיבה שהוא בא לעולם הזה, לא כדי "שישרתוהו, אלא כדי לשרת ולתת את נפשו כופר בעד רבים" (מרק' י' 45).

בנקודה זו אתה עשוי לשאול, "אבל איפה זה נאמר בתנ"ך?" ראינו ששיטת הקורבנות התבססה על העיקרון של חיים תמורת חיים. קורבן תמים לקח את מקומו של החוטא. אם כך, אם נערוך השוואה זהירה בין במדבר ח' 12 לפס' 10 ו19-, נראה שהלוויים עצמם כיפרו בעד העם ושיככו את זעמו של אלוהים.

ג'ייקוב מילגרום, אחד המומחים המובילים בתחום מערכת הקורבנות המקראית, מסביר, "מהטקסט שלפנינו, \[במד'\] ח' 19, משתמע שהלוויים משמשים כפרה על בני ישראל, בדומה לכליא ברק שמשך את זעמו של אלוהים אליהם עצמם בכל פעם שמישהו מבני ישראל חילל את הקודש".איזה ביטוי מלא חיים: הלוויים שימשו כ"כליא ברק שמשך את זעמו של אלוהים אליהם עצמם" בכל פעם שמישהו מבני ישראל חילל את המקדש.

אם נפנה לבמדבר ל"ה, נראה שמותו של הכוהן הגדול יכול לכפר. מסופר שם על רצח שנעשה בשגגה ועל רצח שנעשה במזיד. במקרה של רצח בכוונה תחילה, הרוצח הוצא להורג, כי "הדם \[שנשפך\] יחניף (יטמא) את הארץ, ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו (כי אם בדמו של זה ששפך, של הרוצח)" (במד' ל"ה 33).

הדרך היחידה להסיר את טומאת הדך שנשפך היתה על ידי שפיכת דמו של הרוצח. אף כפרה אחרת לא היתה קיימת במקרה כזה. אבל במקרה של רצח שנעשה בשגגה, הרוצח היה יכול לברוח לעיר מקלט, ולהישאר שם כל חייו (במד' ל"ה 1-15,22-25). רק דבר אחד היה יכול לגרום לכך שהוא ישוחרר מעיר המקלט: מותו של הכוהן הגדול. "כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכוהן הגדול, ואחרי מות הכוהן הגדול ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו" (במד' ל"ה 28).

מדובר בעיקרון חשוב ביותר. דם נשפך, אבל לא בכוונה תחילה. מישהו נהרג, והארץ נטמאה. הכפרה היחידה שיכלה להתקבל היא מותו של זה שהרג. אבל איש זה לא היה ראוי למוות, משום שלא הרג במזיד. הרצח קרה בשגגה. הרוצח נודה, ונשלח לעיר מקלט לכל חייו, אלא אם כן במהלכם מת הכוהן הגדול, המנהיג הרוחני והנציג של העם, זה שמפגיע בעד האומה. מותו של הכוהן הגדול משחרר את הרוצח מעושנו, שכן במותו הוא מחליף אותו.

התלמוד (מ' מכות ב ו; בלבלי מכות יא ב; ראה גם ויקרא רבה י ו) שואל: האם אין זו הגלות שאליה נשלח הרוצח (עיר המקלט) שמכפרת? והתשובה היא לא. לא הגלות היא שמכפרת, אלא "מיתת \[ה\]כוהן \[הגדול\]". מילגרום מעיר על כך ש"כפי שהכוהן הגדול מכפר בעד חטאי העם באמצעות טקסי הקורבנות שהוא עורך במהלך חייו (שמות כ"ח 36; ויק' ט"ז 16,21), כך הוא מכפר באמצעות מותו על מי שרצח בשגגה".

פיסגת הנושא הזה בתנ"ך נמצאת בתיאור סיבלותיו של עבד ה' הסובל בישעיהו נ"ג. שם אנחנו מוצאים את המילים רבות העוצמה הבאות: אכן חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם. ואנחנו חשבנוהו נגוע, מוכה אלוהים ומעונה. והוא מחולל מפשעינו, מדוכא מעוונותינו, מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו. כולנו כצאן תעינו, איש לדרכו פנינו וה' הפגיע בו את עוון כולנו. ישע' נ"ג 4-6

עכשיו אתה כבר יכול להבין מדוע יהודים רבים במהלך הדורות שקראו את הפסוקים האלה קראו בהפתעה, "מדובר פה על ישוע! הוא היה המשיח הצדיק שלנו. הוא מת בעד חטאינו. מותו כיפר על נפשותינו. עכשיו אני מבין".

בפסוק שחותם את פרק נ"ג בישעיהו אלוהים מבטיח, "לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל, תחת אשר הערה למוות נפשו ואת פושעים נמנה. והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע" (פס' 12). המשיח נשא את חטאינו! על כך בדיוק כתב שמעון כיפא (שידוע בשם פטרוס), כ-150 שנה לפני חתימת המשנה:

"חירפוהו ולא השיב חירוף, סבל ולא איים, כי אם מסר דינו לשופט הצדק; הוא אשר את חטאינו נשא בגופו על העץ, כדי שנמות לגבי החטא ונחיה לצדקה; אשר בחבורתו נרפא לכם, כי הייתם כצאן אובדות, אך עתה שבתם אל הרועה השומר את נפשותיכם." פטר"א ב' 23-25

כמה מוזר שיש פרשנים יהודיים שמייחסים את הפסוקים האלה מישעיהו נ"ג לסבל שעבר על עם ישראל, וטוענים שהייסורים שידע עמנו שילמו את מחיר חטאיהן של אומות הגויים. אבל כשיהודים משיחיים רואים בישעיהו נ"ג את הכפרה שסופקה לאנושות בזכות מותו של המשיח, אותם פרשנים עומרים, "הפסוקים האלה אינם מדברים כלל וכלל על כפרה על חטאים כלשהם".

היו כאלה שהתנגדו וטענו, "בשום מקום במקורות היהודיים לא נאמר שקורבן יכול לשלם על חטאים שייעשו בעתיד". אם כך, למה מתכוונת התפילה המסורתית שבה נאמר, "יהא מיתתו של רבי… כפרה לדור הזה"? כמובן שתפילה כזאת מתייחסת גם לחטאים שחטאו בני דורו לאחר מותו. ומה לגבי המסורת הרבנית בנוגע לכוח הראוי לציון שיש לעקידת יצחק, שעומד לזכותם של כל הדורות הבאים ואפילו ליום שבו יקומו המתים לתחייה? ומה לגבי הדברים שאמר שמעון בר יוחאי, ושמתועדים בתלמוד הבבלי, סוכה מה ב?

משום \[הסבל שידעתי\]… יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין (מן העונש), מיום שנבראתי עד עתה. ואלמלא אליעזר בני עימי \[הייתי פוטר\] מיום שנברא העולם ועד עכשיו. ואלמלא יותם בן עוזיהו \[שסבל רבות\] עימנו, מיום שנברא העולם עד סופו. אין ספק שהרגשות של הרבי היו אצילים, אבל אי אפשר להאמין להגזמה שלו. \[האם הבנתי נכון?\] אבל ישנו אחד שחייו המושלמים ומותו החלופי יכולים לשחרר כל אחד מאיתנו מהאשמה שרובצת עלינו בשל חטאינו, לשכך את זעמו של אלוהים ולספק כפרה שלמה לכולנו. המשיח, בן אלוהים, אמר לאביו, "תהא מיתתי כפרה בעדם", ואלוהים ענה, "די לי בכך". "הן גם המשיח מת לכפרת חטאים, אחת ולתמיד, הצדיק בעד הרשעים, כדי לקרב אותנו אל האלוהים" (פטר"א ג' 18).

שאול הטרסי, שמוכר לרבים כפולוס השליח, הסביר: הנה, בעוד שהיינו חסרי אונים, בהגיע השעה, מת המשיח בעד הרשעים. והרי לא במהרה ימות מישהו בעד אדם צדיק, אם כי בעד האיש הטוב אולי יעז מישהו למות. אולם אלוהים מגלה את אהבתו אלינו בכך שהמשיח מת בעדנו כאשר עוד היינו אנשים חוטאים. וכעת, לאחר שכבר הוצדקנו בדמו, בוודאי ובוודאי שניוושע על ידו מן הזעם; שכן אם בזמן שהיינו אויבים נרצינו לאלוהים במות בנו, על אחת כמה וכמה ניוושע בחיי בנו לאחר שכבר נרצינו. ולא זאת בלבד, אנחנו גם מתהללים באלוהים הודות לאדוננו ישוע המשיח, שבאמצעותו קיבלנו עתה את הריצוי. רומ' ה' 6-11

הבשורה היא יהודית! מותו של הצדיק – הצדיק האמיתי, המשיח, הכוהן הגדול של ישראל ושל אומות הגויים, הגואל שמשלם את מחיר חטאינו – מכפר בעדנו.

עצור לרגע וחשוב על חייך. נניח שהיה עליך לכתוב על פתקאות שונות כל חטא שאי פעם חטאת: כל שקר, כל מעשה אנוכי, כל מעשה טמא, כל מחשבה מלאת זימה, כל מילה מלאת כעס, כל גישה חוטאת וכל פעם שבה בחרת לא לציית לאלוהים, כל הזדמנות שהיתה לך לעשות משהו טוב והחמצת אותה, כל פעם שבה הפרת את אחת ממצוותיו של אלוהים – גדולה כקטנה, בין שמדובר במצוות עשה ובין שמדובר במצוות אל תעשה… האם יש סוף לרשימה הזאת? עד מהרה יצטברו הפתקאות האלה להר עצום! וההר הזה יתעד רק את חטאיך – בעצם, הוא יעיד רק את אלה שאתה מודע להם.

ומה לגבי הר החטאים שלי? ומה לגבי אלה של כל שאר בני האדם? הכפל את ההרים האלה פי שישה מיליארד, והתוצאה שתקבל תעיד רק על החטאים של בני דורנו! מה לגבי המיליארדים שחיו עלי אדמות אלפי שנים לפנינו? החטאים המצטברים של המין האנושי הם בהיקף שנשגב מבינתנו.

מי בכלל יכול לשלם את מחיר ההרים האין סופיים האלה של חטאים? רק בן האלוהים. ובן האלוהים אכן עשה את זה! לחייו ולמותו של המשיח יש ערך נצחי בעיניו של אביו, ודמו מכפר בעדנו בשלמות. אפילו הזוהר, במונחים המיסטיים האופייניים לו, הבין את תפקידו של המשיח בהקשר זה. נאמר שם בנוגע לישעיהו נ"ג 5:

המשיח בא אל ההיכל וקורא לכל המחלות ולכל הכאבים ולכל הייסורים של ישראל שיבואו עליו, וכולם באים עליו. ואלמלא היה מקל מעל ישראל ונוטל עליו את יסוריהם, אף אדם לא היה יכול לסבול את הייסורים שעוברים ישראל כעונש על שעזבו את התורה.

אילולא לקח המשיח את מקומנו וסבל בעדנו, היינו נשמדים מזמן.

עלינו לתת לאמת לדבר בעד עצמה. בעצם, אלוהים לא היה מעוניין בדמם של פרים ועתודים, וגם יצחק לא מת כדי לכפר על חטאינו. גם כל הצדיקים שמתו על קידוש השם והכוהנים הגדולים יראי השמים לא יכלו להפוך אותנו לשלמים. רק המשיח עשה את זה, אחת ולתמיד. מיתתן של צדיקים מכפרת. בזכות מותו של הצדיק אתה יכול להתנתק מעברך, לקבל מחילה על חטאיך, ולהתחיל דף חדש לגמרי. בזכותו יכולים חייך להשתנות. המשיח לקח את מקומך. היום יכול להיות יום הכפרה שלך, אם רק תשים בו את מבטחך ותאמין בו.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/a3e7b0157d07da506958b75a77964ace52f1dc33fe6f45f5505271713fcb9788?s=300&d=mm&r=g) 

 מייקל בראון 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/michael-brown/) [    ](https://igod.co.il/author/michael-brown/)

**קטגוריות:** יום כיפור, יֵשׁוּעַ והברית החדשה, פולחן פגאני, תיאולוגיה, תשובה לרב

**תגיות:** בן האלוהים, סרטוני וידיאו מיהודים משיחיים אודות ישוע והברית החדשה

---

### ["בן-אלוהים", רעיון פגאני-אלילי או מקראי? (תהילים ב, ישעיהו ט, משלי ל)](https://igod.co.il/answer-rabbi/בן-אלוהים-רעיון-פגאני-אלילי-או-יהודי-ו/)

**Published:** ינואר 1, 2017
**Author:** מייקל בראון

**Content:**

תחילה חשוב להבין, בעוד רבנים בני זמננו מנסים לצייר את המונח "בן אלוהים" כמונח "נוצרי-פאגאני", חז"ל דווקא כן הכירו את המונח היטב, ראו כדוגמא את המדרש על תהילים פ"ט (שמות רבה, י"ט, ז'):

> "רבי נתן אומר: אמר הקדוש ברוך הוא למשה: כשם שעשיתי יעקב בכור שנאמר (שמות ד' כ"ב) "בני בכורי ישראל", כך אני עושה למלך המשיח בכור שנאמר (תהילים פ"ט כ"ח) "אף אני בכור אתנהו".

דוגמא נוספת מגיעה מתוך הספר "[קול דממה דקה](https://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?103713&)", ראו כיצד מבין הרב נח נחום לווין המפרש את הפסוקים ממשלי פרק ל' כנבואה על כך שאלוהים יברא בריאה חדשה דרך העלמה, והוא יהיה המשיח!

![דרך גבר בעלמה](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2017/01/gever_bealma-1024x502.webp "דרך גבר בעלמה - ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")שלמה המלך אומר במשלי ל שישנם דברים בטבע שאינם ברורים לו דיו האחרון מבינהם דרך גבר בעלמה לכאורה נראה פשוט להבנה אך יש פה שתי סברות 
האחד שהמשיח הנקרא גם גבר הינו כזכר הכובש את העלמה עם יצרו ואונו ובכך יכבוש את העולם 
והסברה השניה שהגבר הינו מהעלמה
אך אם נלך על הסברה הראשונה מהי התפלאותו הגדולה של שלמה המלך גבר מטבעו כובש ובועל והופך את העלמה לאישה ולכן נראה שיש סברה אחרת נראה כי שלמה המלך לא הבין איך יתכן שמלך המשיח יוולד לבתולה בדרך הטבע ולכוון מציין בפליאה שאינו מבין את הדרך
לחיזוק מביא כותב הספר שני מראי מקומות האחד פסוק מירמיהו לא בו ישראל משולה לנקבה ובאותו הפסוק ה בורא בריאה חדשה מעניין לראות שבאותו הפרק ממש בפסוק 30 ירמיהו כותב על כריתת הברית החדשה
לחיזוק אחרון מביא כותב הספר את הסיפא מהמדרש אמר רב הונא בשם רב אחא שאלו הפסוקים מדברים על מלך המשיח ממש שנאמר אני היום ילדתיך![בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2016/12/yeled.webp "בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ - ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")יְהוָה אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ תהילים בז הרב נח נחום לווין מפרש את הקטע על מלך המשיח הוא אשר אותו אלוהים בעצמו ברא בריאה חדשה ולא אביו הביולוגי כדרך הטבעגם הרב כרמיאל כהן (ראש ישיבת ההסדר ברכת משה) [מפרש וכותב](https://www.kipa.co.il/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%97%D7%99%D7%99-%D7%A9%D7%A8%D7%94/%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%90-%D7%99%D7%93%D7%9A-%D7%AA%D7%97%D7%AA-%D7%99%D7%A8%D7%9B%D7%99/) את מזמור תהילים ב' כמדבר על המשיח בתור הבן של אלוהים:

> "פתיחת המזמור עוסקת בהתקוממותם של מלכי הגוים "על ה' ועל משיחו (=דוד המלך או מלך המשיח)":
> 
> (א) למה רגשו גוים ולאמים יהגו ריק: (ב) יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו: (ג) ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבתימו:
> 
> וסופו של המזמור עוסק באופן שראוי למלכים אלו להתייחס לה' ולמשיחו:
> 
> (י) ועתה מלכים השכילו הוסרו שפטי ארץ: (יא) עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה: (יב) נשקו בר פן יאנף ותאבדו דרך כי יבער כמעט אפו אשרי כל חוסי בו:
> 
> פסוק יא עוסק ביחס הראוי כלפי ה', ופסוק יב עוסק ביחס הראוי כלפי משיחו (בר = בן, דהיינו **המלך שהוא בנו של ה'**). את ה' ראוי לעבוד ואת משיחו ראוי לנשק…"
> (הרב כרמיאל כהן)

# "בן אלוהים" בתנ"ך

אך במאמר זה נבקש לסקור את המונח "בן אלוהים" מנקודת מבט מקראית והיסטורית.

### תהילים ב' ז-י"ב

> "אֲסַפְּרָה אֶל־חֹק, יהוה אָמַר אֵלַי: **בְּניִ־אַתָּה**, אֲניִ הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ: שְׁאַל מִמֶּנּיִ וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ, וַאֲחֻזּתְָךָ אַפְסֵי־אָרֶץ: תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזלֶ, כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם: וְעַתָּה מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ, הִוָּסְרוּ שֹׁפְטֵי אָרֶץ: עִבְדוּ אֶת־יהוה בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה: **נשְַּׁקוּ־בַר** פֶּן־יֶאֱנַף | וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ, כִּי־יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ, אַשְׁרֵי כָּל־חוֹסֵי בוֹ." (תהילים ב' 7-12)

את ספר תהילים אפשר לסכם במשפט אחד: "מזמורי תהילים הם גרסאות שיריות למסרים של התורה והנביאים". רבים מתייחסים לספר תהילים כאל חומר לתפילה והגות בלבד. ואמנם הם בהחלט שימושיים לתפילה ולהגות, אבל טעות היא להגביל אותם לשימוש זה בלבד. ספר תהילים כולו גדוש באמיתות ויסודות עמוקים המובעים במונחים פואטיים.

מזמור ב' עוסק בביאת המשיח השנייה; באירועים שקודמים לה, באירועים שמתרחשים במהלכה ובאלו שמתרחשים אחריה; ובמיוחד במלחמת גוג ומגוג. יחד עם זה יש בו מרכיבים שנוגעים לביאת המשיח הראשונה, במיוחד בפסוקים 12-7.

בראש ובראשונה יש לציין שלא ניתן לייחס את הפסוקים לדוד. דוד אמנם היה מלך גדול, אבל אלוהים לא העניק לו סמכות על כל הגויים (פס' 8), וגם לא שלטון עד "אפסי ארץ". פסוקים אלה מתייחסים למשיח שישלוט בעולם כולו, כפי שהמשורר ודאי שמע מהנביאים. אפילו רש"י מודה שזה אמור על המלך המשיח. ורד"ק כתב: "ויש מפרשים זה המזמור… הוא מלך המשיח".

בין התארים שניתנו למשיח במזמור זה, הוא מכונה גם בן אלוהים. כינוי זה ניתן לו כאן פעמיים, בפסוקים 7 ו 12. המשיח, שימלוך על ירושלים ועל העולם כולו, הוא גם באופן יחיד ומיוחד בנו של אלוהים. כפי שמוסבר בנספח 1, משמעות הצירוף "בני האלוהים" לכל אורך התנ"ך היא "מלאכים", בין מלאכים שסרחו, ובין שלא. הצירוף "בן אלוהים" בלשון יחיד מתייחס תמיד ואך ורק למשיח.

לסיכום, לפי תהילים ה 7-12:
המשיח יהיה בן האלוהים.
המשיח ימלוך בירושלים.
המשיח ימלוך גם על הגויים.

### משלי פרק ל פסוק ד

> "מִי עָלָה־שָׁמַיִם וַיֵּרַד? מִי אָסַף־רוּחַ בְּחָפְנָיו? מִי צָרַר־מַיִם בַּשִֹּמְלָה? מִי הֵ אקִים כָּל־אַפְסֵי־אָרֶץ? מַה־שְּׁמוֹ **וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ** כִּי תֵדָע?" (משלי ל' ד')

אמרי אגור במשלי ל' כוללים חידה. החידה מורכבת משש שאלות, שארבע הראשונות שבהן הן רטוריות. התשובות לשאלות אלה ברורות מכיוון שרק אלוהים מסוגל לעשות את המעשים המתוארים בהן. השאלה החמישית קלה גם היא, מכיוון ששמו של אלוהים נגלה לבני האדם זמן רב לפני שספר משלי נכתב. שמו של אלוהים הוא יהוה. השאלה השישית היא השאלה הקשה: "וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ?" כבר הצבענו על כך שהתנ"ך מגלה שלאלוהים יש בן. דבר זה נאמר פעמיים במזמור ב'. פה הוא מופיע שוב. אבל מה שלא נגלה לנו הוא שמו של הבן, ולכן נימת הקנטור "כי תדע?" ("האם אתה יודע?"). בשלב זה בהתגלות ההדרגתית לגבי המשיח, לא היה ביכולתו של איש לדעת את שמו. רק בברית החדשה נגלה ששמו הוא ישוע וש"וְאֵין הַיְשׁוּעָה בְּאַחֵר וְאֵין תַּחַת הַשָּׁמַיִם שֵׁם אַחֵר, הַנִּתָּן לִבְניֵ אָדָם, אֲשֶׁר־בּוֹ נִוָּשֵׁעַ" (מעשי השליחים ד' 12). עכשיו שמו נגלה לכל.

לסיכום, על פי משלי ל' ד, המשיח יהיה באופן יחיד במינו, בנו של אלוהים.

### ישעיהו פרק ט פסוק ה

> "כִּי-**יֶלֶד יֻלַּד-לָנוּ**, **בֵּן נִתַּן-לָנוּ**, וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה, עַל-שִׁכְמוֹ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ, אֵל גִּבּוֹר, אֲבִי-עַד, שַׂר-שָׁלוֹם. (ישעיהו ט' ה')

בפיו של הנביא ישעיהו, אלוהים מדבר בלשון רבים ואומר כי "ילד יולד לנו", ושימו לב לאופיו של אותו הילד, או יותר נכון, לתאריו – כולם תארים של אלוהים בכבודו ובעצמו. הוא בעצמו מלך השלום (שר-שלום), הוא בעצמו אל (אל-גיבור), הוא בעצמו אב נצחי (אבי-עד) והוא עצמו בעל חכמה על טבעית (פלא יועץ). אלו הם מאפיינים של הילד, ילד בעלו מאפינים אלוהים. "הילד של אלוהים".
אבל רגע, איך יכול להיות שלאלוהים יש "בן" אתם שואלים? טוב, הכל תלוי בהגדרה שנותנים למילה "בן". התנ"ך מכנה לפעמים את עם ישראל "בן". המלכים נקראו בניו של אלוהים, וגם המלאכים. מה הפלא שהמשיח, הנציג האידיאלי של ישראל, מלך המלכים וזה שנישא על כל המלאכים, גם נקרא בן אלוהים? ישוע המשיח ראוי לתואר הזה יותר מכל אחד שהתהלך אי פעם עלי אדמות.

### "בן אלוהים"?

כמובן שאיש מאיתנו אינו מאמין שלאלוהים יש בן כמו שיש לכל אב אנושי. ברור לנו שבורא העולם לא נישא מעולם. אם כך, למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שישוע הוא "בן אלוהים"?

התיאולוגים הנוצרים מסבירים שישוע נולד אצל האב מלפני היווסד תבל, אבל קשה מאוד לעכל את המושג הזה. מושגים לועזיים וטכניים כמו circumincession, coinherence, subordinationism ו-prolation לא עוזרים לנו במיוחד לכן, במקום לאמץ גישה תיאולוגית מדי, בוא נחשוב על כמה מההיבטים שיש בתנ"ך למונח "בן אלוהים". בזמן שנלמד את הנושא, זכור עובדה חשובה אחת: אנחנו מאמינים שבן האלוהים הוא אלוהי, נצחי ושהוא לא נברא. כשהוא בא לשכון בקרב בני האדם, הוא לבש דמות אדם, ומאותו רגע ואילך אנחנו מכירים אותו כישוע המשיח. בנו הנצחי של אלוהים התגלה לנו כישוע, כנגר היהודי, כרבי, כמשיח וכמושיע העולם.

בשפות השמיות, למילה בן ("בר" בארמית, "אבן" בערבית) יש כמה משמעויות. היא משמשת במובן של צאצא מוחשי (בן להוריו, בן משפחה) וגם על דרך הדימוי (תלמידיהם של הנביאים נקראו "בני הנביאים"). לגבי מלכי ישראל, המילה בן שימש לציין אימוץ מיד שמים (ראה לדוגמה שמואל ב' ז' 14, "אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן"). היא משמשת גם כשם קיבוצי לעם ישראל, שכן אלוהים בחר בהם כעם סגולה (ראה שמות ד' 22-23, "ואמרת אל פרעה: 'כה אמר יהוה, בני בכורי ישראל. ואמר אליך: שלח את בני ויעבדוני' "). השם בן משמש גם לתיאור אלה מבני ישראל שמצייתים לאלוהים (הושע ב' 1, "יאמר להם 'בני אל חי' ")

משמעות אחרת של המילה "בן" מתייחסת לאנשים שנמנים עם אותה קבוצה. המלאכים נקראים "בני אלוהים", והכוונה היא לאלה שניחנו בתכונות של אלוהים, שלוקחים חלק בטבע השמימי והרוחני, בניגוד לטבע הארצי והבשרי של בני האדם.

אם כך, גם המלאכים, גם המלכים וגם עם ישראל יכולים להיקרא "בני אלוהים". נראה שבתנ"ך היו לאלוהים הרבה בנים! עם ישראל אפילו נקרא "בני בכורי". אבל לא המלאכים וגם לא אף אחד מהמלכים, ובוודאי שלא עם ישראל, היו בניו של אלוהים במובן המילולי. בניגוד למיתולוגיות הפגניות למיניהן, אלוהים לא התחבר במובן כלשהו לאלילה, שהולידה בן. למרבה הצער, כמה מורים יהודיים מסורתיים התייחסו לכך שישוע הוא "בן אלוהים" במובן המילולי, וקרוב לוודאי שזרמים שונים בגוף המשיח תרמו את חלקם לחוסר ההבנה הזה. לכן חשוב שנבין באיזה מובן בדיוק המשיח הוא בן אלוהים.

אלוהים בחר בעם ישראל, ב"בנו בכורו", כדי לבצע משימה יחודית. במובן מסוים, אלוהים הוא אבי האומה. אלוהים בחר גם בישוע כדי לבצע משימה יחודית, ובמובן מסוים אלוהים הוא אביו. אבל אין ספק שמעמד הבן של ישוע עולה על זה שיש לעם ישראל. ומה לגבי מעמדם של מלכי ישראל בתור בני אלוהים? יש כמה פסוקים שחשוב לבדוק בהקשר זה.

מוקדם יותר ציטטתי את שמואל ב' ז' 14, היכן שאלוהים מבטיח לדוד להקים ממנו שושלת, ולנהוג בצאצאיו כאילו היו בניו. אלוהים אמר לו לגבי שלמה, "אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן". בתהילים ב' 7 אומר המלך "אספרה אל חוק. יהוה אמר אלי: 'בני אתה, אני היום ילידתיך' ". מתי אמר אלוהים את הדברים האלה? כנראה שאמר אותם נביא כלשהו בטקס ההכתרה של אחד מצאצאיו של דוד, שבתוקף עלייתו על כס המלכות הוכר כ"בן" אלוהים. יתכן שמילים אלה הפכו לחלק קבוע מטקסי ההכתרה, ונאמרו בכל פעם שהוכתר מלך חדש.

וזה לא הכל. שים לב למילים שמסיימות את הפסוק, "אני היום ילידתיך". אלוהים משתמש פה בשורש יל"ד, שבדרך כלל משמש ללידה פיזית. יתכן שזוהי נבואה על הולדתו של ישוע (משיחיים רבים חושבים שאכן זה כך!) או שהכוונה היא שכאשר דוד (או אחד מבניו) עלו על כס המלכות, אלוהים אימץ אותו לבן במובן שמימי כלשהו. בכל אופן, המילים שנבחרו לפסוק זה הן מלאות משמעות! "אני היום ילידתיך".

העלילה הולכת ומסתבכת. פעמים רבות אלוהים ומלך המשיח מתוארים בתהילים במונחים זהים, ושניהם זוכים לאותה יראת כבוד. הנה כמה דוגמאות. בתהילים פ"ג 18 אלוהים הוא "עליון על כל הארץ", בזמן שבתהילים פ"ט 28, המלך משושלת דוד, שבמקום אחר נקרא "בני בכורי", מכונה כן "עליון למלכי ארץ". בתהילים פ"ו 9 נאמר שכל הגויים "יבואו וישתחוו" לפני אדוני, ואילו בתהילים ע"ב 11 נאמר שכל המלכים וכל הגויים, "ישתחוו" למלך מבית דוד ו"יעבדו" אותו. בדברי הימים א' כ"ט 20 הדברים נאמרים בצורה ברורה עוד יותר, "ויקודו וישתחוו \[כל הקהל\] ליהוה ולמלך \[דוד\]". בתהילים ב' 11 ובתהילים ק' 2 העם והמלכים נקראים לעבוד את יהוה, אבל בתהילים י"ח 44 וע"ב 11, המלך מבית דוד הוא זה שעליהם לעבוד את המלך.

גם אלוהים וגם המלך ראויים לשבח ולהודיה של העם (ראה תהילים ס"ז 4 – "יודוך עמים כולם", ומ"ה 18, שם נאמר שהעמים יודו למלך לעולם ועד). שניהם לבושים "הוד והדר" (ראה למשל תהילים צ"ו 6 וכ"א 6). על המלך נאמר, "וישתחוו לו כל מלכים, כל גויים יעבדוהו" (תהילים ע"ב 11), כי "אף אני בכור אתנהו, עליון למלכי ארץ" (פס' 28). "ושמתי בים ידו ובנהרות ימינו" (תהילים פ"ט 26), ו"ושמתי לעד זרעו וכיסאו כימי שמים" (פס' 30). "אזכירה שמך בכל דור ודור. על כן עמים יהודוך לעולם ועד" (תהילים מ"ה 19).

"בן" אלוהים, המלך מבית דוד, היה דמות נעלה! מה הפלא שהכתובים מכריזים שבימות המשיח, האנשים יעבדו "את יהוה אלוהיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם"? (ירמיהו ל' 9).

אחזור שוב על העובדות. התנ"ך מכנה את המלך מבית דוד "בן אלוהים" ו"בנו הבכור", ומתאר אותו כמי שאלוהים מוליד אותו. הוא ראוי להודיה, להוד והדר, לכך שיעבדו וישרתו אותו. האם המלך הגדול ביותר מבית דוד, מלך המשיח, הבן הנעלה ביותר של אלוהים, אינו ראוי לכל אלה?

כמובן שידוע לנו שבתור יהודים לא צריך להיות לנו אלוהים אחרים מלבד יהוה. כך נאמר בדיבר הראשון. כפי שהבהרתי בתשובתי לטיעון הקודם, הברית החדשה מסכימה כליל עם הדיבר הזה, גם במישור המילולי וגם הרוחני. אבל מן הראוי שנשקול נקודה מעניינת. גם אם עד כה לא הבנת שהמשיח הוא גם אלוהי וגם אדם (כך שכשאנחנו מהללים ועובדים אותו, אנחנו בעצם מהללים ועובדים את אלוהים), עליך להבין שכל אוצר המילים העברי שמשמש בכתובים כדי לתאר את ההלל, ההודיה, השבח והסגידה שאלוהים ראוי להם, משמש גם בהקשר למשיח, למלך מבית דוד. אין כל עוררין על העובדות האלה.

הדברים האלה תואמים את מה שישוע לימד בבשורת יוחנן ה' 22-23, "האב איננו שופט איש, אלא נתן את כל המשפט ביד הבן כדי שהכל יכבדו את הבן כמו שמכבדים את האב. מי שאינו מכבד את הבן, אינו מכבד את האב אשר שלח אותו".

דבריו של ישוע תואמים כליל את מה שציטטתי מהתנ"ך: אלוהים ובנו, המשיח מבית דוד, ראויים לכל הכבוד וההלל. תמונה דומה עולה מהחזון שראה יוחנן, ושמתועד בהתגלות ה' 13, "וכל ברייה אשר בשמים ובארץ ומתחת לארץ ועל הים וכל אשר בם, שמעתי אומרים: 'ליושב על הכיסא ולשה הברכה והיקר והכבוד והעוז לעולמי עולמים' ". המילים האלה מגשימות את מה שהובטח במזמורי תהילים: כל האנשים ישתחוו לאלוהים ולמשיחו, ויעבדו אותם.

אני מצטט את הפסוקים האלה מהברית החדשה כדי שתוכל לראות מה נאמר בהם, וכדי לעזור לך להיפטר מכל דיעה קדומה ומכל תפיסה שגויה. אם באמת תבין את מה שנאמר בתנ"ך, לא תתקשה לקבל את הדברים שאמרו ישוע ותלמידיו, ושמתועדים בברית החדשה.

נחזור לתהילים ב', ונבדוק מה נאמר עליו במדרש תהילים. המדרש מתייחס לפסוק, "אספרה אל חוק. יהוה אמר אלי: 'בני אתה, אני היום ילידתיך' ". "באיזה חוק מדובר כאן?" שואלים הרבנים. ראשית, הם עונים, הפסוק מתייחס לחוקת התורה – שמות ד' 22 – שם אלוהים קורא לעם ישראל "בני בכורי". כשם שישראל הם בנו של אלוהים, כך גם המלך. אחר כך המדרש מתייחס ל"חוקת הנביאים", ומצטט את ישעיהו נ"ב 13 ("הנה ישכיל עבדי") ואת ישעיהו מ"ב 1 ("הן עבדי אתמוך בו, בחירי רצתה נפשי").

מעניין ששני הפסוקים האלה אינם מזכירים כלל את המילה "בן", ובכל זאת הם נחשבים לנבואות המשיחיות המפורסמות ביותר בתנ"ך. משיחיים רבים רואים בהם התייחסות לישוע. המדרש קושר את הפסוקים האלה למלך שאלוהים קורא לו "בני" בתהילים ב' 7! אחר כך מתייחסים הרבנים ל"חוקת הכתובים", ומצטטים מתהילים ק"י 1, "נאום יהוה לאדוני: 'שב לימיני, עד אשית אויביך הדום לרגליך' ". ישוע עצמו ציטט את הפסוק הזה כדי להבהיר שבתור המשיח, הוא לא היה רק בן דוד, שהרי בפסוק זה דוד קורא למשיח "אדוני" (ראה מתי כ"ב 42-45). כל הפרשנות הסבוכה הזאת ניתנת למילה "חוק", שמכריזה על המלך מבית דוד כעל בן אלוהים. ועוד לא סיימנו. הדברים רק הולכים ומשתבחים.

הפסוק האחרון שמצטטים הרבנים הוא דניאל ז' 13, "רואה הייתי בחזיונות לילה, והנה עם ענני השמים בא אחד הדומה לבן אדם". לאור אסופת הפסוקים הזאת של הרבנים, הדמות הנעלה שתבוא בענני שמים אינה אחרת מאשר המלך מבית דוד, בן האלוהים! (זכור שמדובר במדרש רבני, לא בפרשנות של הברית החדשה.) מזווית הראייה המשיחית, לפסוק הזה בדניאל יש חשיבות עליונה. בהמשך הפסוק נאמר: ועד עתיק יומין הגיע (זה שדומה לבן אדם) והובא לפניו. שלטון וכבוד ומלכות ניתנו לו, וכל העמים, האומות והלשונות עבדו לו. שלטונו שלטון עולם שלא יסור, וממלכתו לא תכלה. דני' ז' 13-14

איזו דמות נעלה ונכבדת! עכשיו נחבר את כל הקצוות. לפי המדרש, המלך ראוי לתואר "בן אלוהים" כי… א. אלוהים קורא לעם ישראל "בנו בכורו"; ב. הנבואות בישעיהו מדברו על עבדו הנאמן של אלוהים. אלה הן נבואות שעוסקות במפורש במשיח; ג. אלוהים אומר למלך, "שב לימיני" (מזמור ק"י) וישנה גם הנבואה על "בן האדם" מספר דניאל. אילולא קראתי את הדברים בעצמי במדרש תהילים, הייתי חושב שיהודי משיחי חיבר את הפסוקים האלה כדי שישתמע מהם מה שמשתמע. הרי מדובר בפסוקים שהיהודים המשיחיים מרבים לצטט ביחס לישוע המשיח. והנה הרבנים משלבים אותם עם מה שנאמר על המלך מבית דוד ומייחסים את מה שנאמר בהם לבן האלוהים. רבי יודן מצהיר מפורשות שהמילים "בני אתה" מתייחסות למשיח.

בתולדות עמנו היו כמה וכמה מלכים משושלת דוד. חלקם היו דגולים, כמו דוד, שלמה, חזקיהו ויאשיהו, וכל אחד מהם היה יכול להיחשב כ"בן אלוהים". אבל איש מהם לא ישב לימין אלוהים (תהילים ק"י), לאף אחד מהם לא השתחוו כל העמים, האומות והלשונות (דניאל ז'), ורק ישוע, שקרא לעצמו "בן האדם" ו"בן אלוהים" ישוב בענני שמים (שוב דניאל ז'). הוא הגשים את הנבואות שמתועדות בנביאים ובתהילים אודות המלך מבית דוד, משיח ה'.

לפי תהילים מ"ה וישעיהו ט', מלך המשיח נקרא גם "אלוהים". נראה קודם מה נאמר במזמור מ"ה: יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך, על כן בירכך אלוהים לעולם… והדרך צלח רכב על דבר אמת וענווה; צדק ותורך נוראות ימינך… כיסאך, אלוהים, עולם ועד שבט מישר שבט מלכותך. אהבת צדק ותשנא רשע; על כן משחך אלוהים, אלוהיך, שמן ששון מחבריך. תהל' מ"ה 3,5,7,8

הצאצא המלכותי הזה של דוד נקרא "אלוהים": "כיסאך, אלוהים, עולם ועד"! יש כאלה שמציעים פירוש מאולץ וגורסים שהפסוק בעצם אומר שהכיסא הוא אלוהי או שהכיסא הוא אלוהים. המשמעות הטבעית והברורה ביותר היא, כמובן, "כיסאך, אלוהים", כשהפנייה היא למלך מבית דוד!

רב ישראלי מאוד ידידותי, תרגם את מילות הפסוק כך, "כיסאך, אלוהים, לעולם ועד", והסביר, "הפסוק מהלל את אלוהים". ביקשתי שיקרא את המזמור כולו, שללא כל ספק נכתב פונה למלך, ולפתע נפלו פניו. איך יתכן שמלך בשר ודם יקרא "אלוהים"? ושוב: זוהי המשמעות הטבעית והברורה ביותר של הפסוק, ואיש לא היה מפקפק בכך, אילו המזמור כולו פנה לאלוהים.אם כך, איך יתכן שמלך בשר ודם יקרא "אלוהים"?

כמובן שכאשר משליכים את הפסוק על ישוע המשיח, אין כל קושי. אדרבה, הוא התשובה לשאלה והפתרון לקושי. אבל המזמור הזה נכתב במקור ל"בן אלוהים" בשר ודם, ורק מאוחר יותר יחסו את המובן המלא שלו לישוע, המלך האחרון לשושלת דוד והדגול שבהם. איך זה יתכן?

חוקרים יהודיים כפו פירוש משלהם לפסוק, כדי להתחמק מהמשמעות הברורה שלו. יחד עם זאת, חוקרים נוצריים ומשיחיים, שייחסו את הפסוק הזה לישוע לבדו, לא תמיד הצליחו להסביר את ההקשר המקורי של המזמור, שכאמור פונה למלך בשר ודם. איך אפשר להישאר נאמנים לטקסט המקורי ולהקשר הראשוני שלו?

התשובה מאוד חשובה. היא תספק לנו מפתח שבעזרתו אפשר להבין את הנבואות המשיחיות. המילה "אלוהים" יכולה להופיע במשמעות של אלוהים, אל כלשהו, אלילים או מלאכים. בכל המקרים האלה הכוונה היא לישות שיש בה משהו מהאלוהי, מהשמימי. כמו כן חשוב להבין שבמזרח הקרוב הקדום, המלכים של מסופוטמיה ושל מצריים נחשבו לאלוהים. אבל זה לא היה המצב בישראל. אדרבה, המלכים מבית דוד נחשבו לבני אדם נישאים מעם, לבניו של אלוהים. כאן, במזמור מ"ה, העברית משתמשת במילים הברורות ביותר כדי לתאר את מעמדו של המלך כ"אלוהים". אבל התפיסה הנועזת הזאת משמשת כמבוא מושלם למעמדו של המשיח כבן אלוהים. הוא אכן אלוהים! אם כך, המשמעות המוגבלת של הפסוק הזה מתייחסת למלך בשר ודם מבית דוד. והמשמעות המלאה שלו מתייחסת לישוע, המשיח מבית דוד.

זה נשמע אולי מעט מורכב, אבל בעצם זה מאוד פשוט. בכל פעם שנמשח מלך חדש מבית דוד, נערך טקס. כנראה שבמהלכו הקריאו מזמורים כמו מזמור ב', שמכריז שהמלך הוא בן אלוהים, משיח יהוה (ראה לדוגמה תהילים ב' 2), ומבטיח לו שליטה בעולם כולו (ראה שם, פס' 8-9). בשלב מסוים הפכו המזמורים האלה לחלק מהתנ"ך, ובכל פעם שהמלך לא עמד בדרישות, האכזבה תפסה את מקומן של הציפיות הנבואיות הגבוהות שתלו בו. אבל אלוהים הבטיח שכך יקרה. אם כך, איך יתכן שהמלכים ההם עמדו בדרכו? מתח מסוג זה הוא שגרם לעם ישראל להתחיל ולחפש בן דגול יותר לבית דוד, משיח בכל המובנים.

כשישוע המשיח נכנס לבסוף לתמונה, התגשמו המזמורים המלכותיים האלה. הנה אחד שהוא באמת בן אלוהים, שבדרך יחודית היה האלוהים שבא לשכון בתוכנו, שהיה אדון על דוד, שהיה ראוי לכל ההודיה והכבוד מצד כל העמים, האומות והלשונות. וכך, המזמורים המלכותיים התגשמו בחלקם בחייהם של המלכים מבית דוד, אבל את התגשמותם המלאה הם מצאו בישוע, הבן הדגול ביותר לבית דוד. רק כך אפשר להבין את פני הדברים, משום שרק כך נוציא לאור את הצדק של התנ"ך ונעשה צדק עם ההיסטוריה.

אותו עיקרון תקף גם לגבי ישעיהו ט' 5-6. זוהי הכרזה נבואית לגבי לידתו של מלך חדש מבית דוד, שמלכותו תיכון מעתה ועד עולם. המילים האלה התפרסמו בעולם כולו בזכות "המשיח" של הנדל. \[צ\] כי ילד יולד לנו, בן ניתן לנו, ותהי המשרה על שכמו. ויקרא שמו פלא, יועץ, אל גיבור אבי עד, שר שלום. למרבה המשרה ולשלום אין קץ. על כיסא דוד ועל ממלכתו להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה מעתה ועד עולם. קנאת ה' צבאות תעשה זאת. מי הוא הילד הזה, ומה המשמעות של שמו? הפסוקים שקודמים לנבואה המדהימה הזאת מדברים על נפילתה של אשור, האויבת הגדולה של העם היהודי (700 שנה לפני בואו של ישוע).

אם כך, ההודעה על הלידה יכולה להתייחס למלך מבית דוד, שנולד במשך אותה תקופה. אבל אף אחד מהמלכים שנולד באותה תקופה הגשים את מה שהובטח באותם פסוקים. קרא שוב את הפסוקים, והתעלם לרגע מהשמות שניתנו לילד. המלך היחיד שהיה ירא שמים באותה תקופה, חזקיהו, כמעט שלא הגשים אף אחת מהנבואות האלה, ועל ערש מותו הודיע לו ישעיהו הנביא שצאצאיו יצאו לגלות בבבל (ראה ישעיהו ל"ט). פרשנים אחרים, הן יהודים והן משיחיים/נוצרים, טענו שמדובר בנבואה משיחית, שכן הנביאים תמיד ראו את המשיח באופק של הנבואות שלהם. ברוח דברים אלה, התרגום לארמית קורא לילד הזה "משיח".

אנו מאמינים שיש אמת בשתי התפיסות: המילים הנבואיות האלה, שנאמרו על מלך מבית דוד שייוולד בימיו של ישעיהו, לא התגשמו מעולם. הן התגשמו רק כשהמשיח בא לעולם. זה באמת פשוט. לא שהנביאים שיקרו או שמחבר המזמור טעה. לפעמים רוח הקודש נתן להם את ההשראה לדבר על כל אחד מהמלכים לבית דוד כאילו הוא היה מלך המשיח. ההבנה הזאת תעזור לנו להסיר הרבה אי הבנות שקשורות בפסוקים האלה, ושאופייניות גם לחוקרים יהודיים וגם לחוקרים משיחיים ונוצריים. הפסוקים האלה התגשמו בחלקם בימים שבהם הם נאמרו, אבל הם מתגשמים במלואם בעידן המשיחי, עידן שהחל עם בואו של ישוע לעולם.

בוא נבדוק עכשיו את השמות שניתנו לילד, לפי ישעיהו ט' 5. איך אפשר לקרוא לו "פלא, יועץ, אל גיבור, אבי עד, שר שלום"? אין כל בעיה עם השמות "פלא" ו"יועץ", וגם לא עם "שר שלום", שכן את השמות האלה אפשר לייחס גם לבן אדם. גם את "אבי עד" אפשר לייחס לאדם, שכן המלך, שהוא הרועה, המגן והמנהיג של עמו, יכול להיות גם אביהם. אבל מה לגבי "אל גיבור"? התרגום לארמית עושה ניסיון שווא (אם כי אמיץ) לעקוף את הקושי הזה, וכך הגיע לנוסח הבא, "ויקרא שמו לפני היועץ הפלאי, האל הגיבור הקיים לעד, 'משיח', ושלום ישכון עלינו בימיו". וכך, במקום לייחס לילד רשימת שמות ארוכה – אגב, מנהג רווח במזרח הקרוב הקדום בשעת הכתרה של מלך חדש – התרגום מייחס את השמות לאלוהים! הפתרון הזה אינו מציאותי. הוא יוצר מפלצת דקדוקית, ובכך יודה כל מתרגם וכל פרשן מכל רקע שהוא.

גירסאות יהודיות מודרניות ניסו למצוא פתרונות אחרים לבעיה, אבל המשמעות הברורה ביותר של הטקסט – בדיוק כמו במקרה של מזמור מ"ה – היא שהשמות השונים מיוחסים למלך עצמו, וביניהם גם השם "אל גיבור". ההשקפה הזאת עולה דווקא מן התלמוד (בבלי, סנהדרין, צד א) ומספרות רבנית מאוחרת יותר,שמוצאת תמיכה בכתביו של הפרשן המבריק מימי הביניים, אברהם אבן עזרא. בחלק ט של חוּפּת אליהו באוצר המדרשים, כל השמות האלה מיוחסים למשיח. אבן עזרא מתייחס להשקפות שמוזכרות במקומות אחרים בספרות הרבנית, ומביא את הסברו:

יש רק בעיה אחת עם הפרשנות של אבן עזרא: הוא מסביר איך אפשר לייחס את המילה "גיבור" לחזקיהו, אבל אינו מסביר איך אפשר לייחס לו את המילה "אל"! שוב אנחנו עומדים מול בעיה שרק ישוע המשיח יכול לפתור: איך המלך מבית דוד יכול להיות גם אדם ובכל זאת יותר מאדם, בן דוד אבל גם אדונו של דוד, בן אלוהים וגם הבן שלו בה"א הידיעה. ישעיהו כמעט פורץ כאן את גבולות השפה כשהוא קורא למלך מבית דוד "אל גיבור", תואר ששמור ליהוה לבדו (ראה ישעיהו י' 21).

זוהי האמת שעולה מהבשורה. הפסוק אומר אתמה שהוא אומר, ואין כל דרך להתחמק מהעובדה הזאת: אף אחד מהמלכים לבית דוד לא היה יכול להגשים במלואן את המשמעות של המילים האלה. אף אחד, חוץ מישוע המשיח. אם כך, התנ"ך עצמו מבהיר שהמשיח מבית דוד יהיה "בן אלוהים" בדרך מאוד יחודית, ושיהיו לו תכונות אלוהיות, שבמובן מאוד אמיתי הוא יהיה אלוהי.

שוב אנחנו רואים שרק בישוע המשיח מתחברים כל חלקי הפאזל ומוצאים את מקומם הראוי. הברית החדשה אינה מקדמת עבודת אלילים כשהיא מדברת על בן אלוהים. אדרבה, זהו השיא של תקוות ישראל, של מה שהנביאים ומחברי מזמורי תהילים דיברו עליו, ההתגשמות של התנ"ך, התקווה של כל המין האנושי. ועניין הלידה מבתולה אינו איזו מיתולוגיה שאולה מהעמים הפגניים. אדרבה, יש בכך כדי להסביר איך בנו הנצחי של אלוהים יכול להיכנס לעולם שלנו בתור "אדם אלוהי". המקורות שלו היו גם ארציים וגם שמימיים, כפי שהכריז המלאך גבריאל באוזני מרים, אימו של המשיח, "רוח הקודש תבוא עלייך וגבורת עליון תצל עלייך. לכן קדוש יקרא היילוד, בן אלוהים" (לוקס א' 35).

כשתקרא את הברית החדשה, תראה שישוע נקרא בן אלוהים משום שהוא בא מאלוהים האב, משום שהוא נולד לעלמה בתולה, משום היתה לו מערכת יחסים יחודית וקרובה עם אביו שבשמים, ומשום שהוא המלך מבית דוד. לכך התכוון שאול כשדיבר על ישוע, "המשיח אדוננו, שלפי הבשר מוצאו מזרע דוד. ולפי רוח הקודש הופגן שהוא בן אלוהים בגבורה בתחייתו מן המתים" (רומים א' 2-4).

תיאולוגים משיחיים מאוחרים יותר ניסו להסביר את המסתורין – איך יכול להיות שבן אלוהים יכול להיות גם אלוהים הבן – הכריזו שהוא קיים מקדם, שהוא לא נוצר. אבל הכרזה כזאת אינה מפחיתה מהתעלומה הקשורה באלוהים ובבנו. להיפך, היא מאירה אותה באור נוסף, ומוסיפה על הפלא שבדבר. אחד עם אלוהים, ויחד עם זאת אלוהים. נקרא "הבן" ויחד עם זאת הוא נצחי. ועכשיו, באישיותו של ישוע המשיח האלוהים מתאחד לעד עם האדם. אמת עמוקה במיוחד, האין זאת?

אנו משאירים אותך עם החידה הזאת, שנכתבה לפני למעלה מ-2,500 שנה, ושמתועדת בתנ"ך, במשלי ל' 4. הנה החידה: " מי עלה שמים וירד? מי אסף רוח בחופניו? מי צרר מים בשמלה? מי הקים כל אפסי ארץ? מה שמו ומה שם בנו כי תדע?" התדע מה שם בנו?

האמונה לפיה אין המשיח צריך להיות בן לאב ביולוגי (כפי שהיא באה לידי ביטוי גם בברית החדשה) היתה גם נחלתם של חז"ל. וכך כתוב במדרש "בראשית רבה" ל"ה 8: "(אמר) רבי משה הדרשן: למדתיה, הגואל אשר אקים מכם אין לו אב, שנאמר: הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח (זכריה ו' 12), וכן הוא אומר: ויעל כיונק לפניו וכשרש מארץ ציה (ישעיה נג' 2)". והרעיון חוזר על עצמו בפרק ל"ז 22 של אותו מדרש: "אמר רבי ברכיה: אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם אמרתם לפַני יתומים היינו ואין אב. אף גואל שאני עתיד להעמיד מכם אין לו אב, שנאמר: הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח" (זכריה ו' 12). וכן אמר ישעיהו: ויעל כיונק לפניו (ישעיהו נג' 2)". נראה אפוא, כי הציפיות שהיו לחז"ל מהמשיח, מתיישבות יפה גם עם סיפור לידתו הניסית של ישוע המשיח.

למעשה, גם כתבי הברית החדשה וגם כתבי חז"ל מספרים לנו כי אין המשיח זקוק לאב ביולוגי מפני שהוא לא אחר מאשר בנו של אלהים. השימוש בפסוק 7 ממזמור תהילים השני, כהוכחה לכך שהמשיח הוא בן האלהים, נמצא הן בספר מעשי השליחים בברית החדשה, בפרק י"ג: 33; הן באיגרת אל העברים: פרק א, פס' 5 ופרק ה, פס' 5; והן בתלמוד הבבלי, מסכת סוכה נב, ע"א.11 אגב, ישוע בעצמו הודע בפני הכהן הגדול כי הוא המשיח בן האלהים ואף הוסיף כי "מעתה תראו את-בן-האדם ישב לימין הגבורה ובא עם-ענני השמים", ממש כפי שאומרת הנבואה בספר דניאל (פרק ז, פס' 13).

בנוגע לתובנה כי לאלהים יש בן, ניתן לפנות לפסוקים הראשונים ממשלי פרק ל, ובמיוחד לסוף פסוק 4 המסתיים בשאלה: "מה שמו ומה שם בנו, כי תדע". בספר "מנחת אליהו", המצטט מילקוט משלי, מגיעה התשובה המיוחלת, ולפיה: "'מי עלה שמים וירד', זה הקב"ה – שעלה אלהים בתרועה וירד על הר סיני" (פרק כה, עמ' 223); "ומשיב 'מה שמו ומה שם בנו כי תדע', כלומר כשתעיין ותבין מה שמו, שנקרא משה על שם מטטרו"ן שר הפנים" (פרק כה, עמ' 228). כמה מצער אפוא, כי במקום להשלים את התשובה הנכונה ולהודות כי שמו של בן האלהים הוא ישוע, נאלצים חז"ל להידחק במדרש זה לסיפורים על מטטרו"ן 'שר הפנים', אשר אינו מופיע במקרא ומי יודע אם אמנם היה ונברא.

והנה, בשני מקומות אחרים דווקא מודים חז"ל כי בנו של אלהים הוא אינו אחר מאשר מלך המשיח: (1) לפי התלמוד הבבלי, "תנו רבנן משיח בן דוד שעתיד להגלות במהרה בימינו, אומר לו הקב"ה: שאל ממני דבר ואתן לך, שנאמר (תהילים ב): אספרה אל חוק וגו', אני היום ילדתיך שאל ממני ואתנה גוים נחלתך" (סוכה נב, ע"א). לצורך עניין זה, חשוב לקרוא את פסוק 7 ממזמור ב במלואו: "אספרה אל חק ה', אמר אלי: בני אתה, אני היום ילדתיך"; (2) על-פי אחד המדרשים בספר "אוצר מדרשים" (בעריכת איזנשטיין, ניו-יורק, 1915), "היה מלביש הקב"ה למשיח עטרה וישים כובע ישועה בראשו, ויתן עליו זיו והדר ויעטרהו בגדי כבוד ויעמידהו על הר גבוה לבשר לישראל, וישמיע בקולו: קרבה ישועה! וישראל אומרים: מי אתה? והוא אומר: אני הוא אפרים. וישראל אומרים: אתה הוא שקראך הקב"ה: אפרים בכורי הוא, הבן יכיר לי אפרים? והוא אומר להן: הן" (מדרש "פרקי משיח", עמ' 393).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/a3e7b0157d07da506958b75a77964ace52f1dc33fe6f45f5505271713fcb9788?s=300&d=mm&r=g) 

 מייקל בראון 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/michael-brown/) [    ](https://igod.co.il/author/michael-brown/)

**קטגוריות:** אלוהותו של ישוע, יֵשׁוּעַ והברית החדשה, עקרונות האמונה, פרשנות הכתובים, תהילים, תיאולוגיה, תשובה לרב

**תגיות:** אלוהות המשיח בתנ"ך ובמחשבת ישראל (כתבי חז"ל), בן האלוהים, סרטוני וידיאו מיהודים משיחיים אודות ישוע והברית החדשה

---

### [תהילים פרק ב' - שלטונו של המשיח](https://igod.co.il/prophecies-messiah/תהילים-פרק-ב-שלטונו-של-המשיח/)

**Published:** דצמבר 21, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> מזמור ב' בתהילים נועד לתאר את שלטונו של המשיח על העולם, את היותו של מלך המשיח בן לאלוהים. כמו כן את הגישה שינקטו מנהיגי העולם לרעיון של אלוהים, להציב עליהם שליט אחד ויחיד, המשיח. להלן הסבר מילולי המבוסס על הטקסט בלבד.

א לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ-רִיק׃ ב יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי-אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ-יָחַד עַל-יְהוָה וְעַל-מְשִׁיחוֹ׃ ג נְנַתְּקָה אֶת-מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ׃ ד יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג-לָמוֹ׃ ה אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ בְאַפּוֹ וּבַחֲרוֹנוֹ יְבַהֲלֵמוֹ׃ ו וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל-צִיּוֹן הַר-קָדְשִׁי׃ ז אֲסַפְּרָה אֶל-חֹק יְהוָה אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ׃ ח שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי-אָרֶץ׃ ט תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם׃ י וְעַתָּה מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ הִוָּסְרוּ שֹׁפְטֵי אָרֶץ׃ יא עִבְדוּ אֶת-יְהוָה בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה׃ יב נַשְּׁקוּ-בַר פֶּן-יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ כִּי-יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ אַשְׁרֵי כָּל-חוֹסֵי בוֹ׃

פסוקים א'-ב': "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ-רִיק׃ יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי-אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ-יָחַד עַל-יְהוָה וְעַל-מְשִׁיחוֹ"

בתחילת הפרק נשאלת השאלה – למה כל העולם מתרגש? למה כל המנהיגים מתאספים ביחד? קהל גדול לא מתאגד יחדיו באופן סדיר אלא כאשר ישנה פעילה יוצאת דופן, על אחת כמה וכמה המנהיגים ("רוזנים"). "יֶהְגּוּ-רִיק" משמע שהם אומרים דברים לחינם, דברים ללא תוכן וללא תוקף. זאת מאחר שתכלית פגישתם היא לעמוד נגד אלוהים ונגד המשיח שלו.

פסוק ג' "נְנַתְּקָה אֶת-מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ" מוֹסְרוֹתֵימוֹ = המוסרות שלהם, חבל הרתימה שלהם, המושכות שלהם, כמו עגלה שרתומה לסוס. מנהיגי העולם מרגישים שהם "קשורים" לאלוהים, אבל הם רוצים להשתחרר ממנו, מהעול של אלוהים, לכאורה. הם מרגישים כמו אסירים בבית כלא, הם רוצים להתנתק מאלוהים. עֲבֹתֵימוֹ = כמו חבלים או אזיקים שאותם מנהיגים רוצים להוריד ולהשתחרר מהם.

פסוק ד' "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג-לָמוֹ" מה אלוהים, בעודו מביט מלמעלה, חושב על מה שקורה, חושב על ההתכנסות של המנהיגים נגדו? הוא צוחק, הוא לועג לניסיון שלהם.

פסוק ה' "אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ בְאַפּוֹ וּבַחֲרוֹנוֹ יְבַהֲלֵמוֹ" אז, אלוהים יפסיק לצחוק, הוא ידבר בכעס ובזעם שלו הוא יבהיל את המתנגדים לו והדוחים אותו.

פסוק ו' "וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל-צִיּוֹן הַר-קָדְשִׁי" עכשיו זה ברור – על מה כל ההמולה? נגד מה התכנסו המנהיגים? הם לא רצו לקבל את המלך שנסך אלוהים עליהם. מדוע? כי הם רוצים להיות השליטים! הם רוצים את כל הכוח אצלם. "מלך המשיח" ימלוך על העולם מציון, זו היא תוכניתו של אלוהים. אך במקום לקבל זאת ולברך זאת, המנהיגים מחליטים לדחות אותו ואת המשיח. (ראו מיכה פרק ד', ישעיהו פרק כ"ד).

פסוק ז' "אֲסַפְּרָה אֶל-חֹק יְהוָה אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ" אלוהים מצהיר עמדה, חוק; אלוהים אומר דבר יוצא דופן, אלוהים אומר לבנו, לאותו המשיח, שהיום הוא יוליד אותו, המשיח יוולד לתוך העולם. השווה עם ישעיהו ז':י"ד וישעיהו ט':ו'-ז'.

שימו לב לקטע הבא מתוך הספר "[קול דממה דקה](https://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?103713&)", ראו כיצד מבין הרב נח נחום לווין המפרש את הפסוקים כנבואה על כך שאלוהים יברא בריאה חדשה דרך העלמה, והוא יהיה המשיח!

![בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2016/12/yeled.webp "בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ - ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")יְהוָה אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ תהילים בז הרב נח נחום לווין מפרש את הקטע על מלך המשיח הוא אשר אותו אלוהים בעצמו ברא בריאה חדשה ולא אביו הביולוגי כדרך הטבעגם הרב כרמיאל כהן (ראש ישיבת ההסדר ברכת משה) [מפרש וכותב](https://www.kipa.co.il/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%97%D7%99%D7%99-%D7%A9%D7%A8%D7%94/%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%90-%D7%99%D7%93%D7%9A-%D7%AA%D7%97%D7%AA-%D7%99%D7%A8%D7%9B%D7%99/) את מזמור תהילים ב' כמדבר על המשיח בתור הבן של אלוהים:

> "פתיחת המזמור עוסקת בהתקוממותם של מלכי הגוים "על ה' ועל משיחו (=דוד המלך או מלך המשיח)":
> 
> (א) למה רגשו גוים ולאמים יהגו ריק: (ב) יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו: (ג) ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבתימו:
> 
> וסופו של המזמור עוסק באופן שראוי למלכים אלו להתייחס לה' ולמשיחו:
> 
> (י) ועתה מלכים השכילו הוסרו שפטי ארץ: (יא) עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה: (יב) נשקו בר פן יאנף ותאבדו דרך כי יבער כמעט אפו אשרי כל חוסי בו:
> 
> פסוק יא עוסק ביחס הראוי כלפי ה', ופסוק יב עוסק ביחס הראוי כלפי משיחו (בר = בן, דהיינו **המלך שהוא בנו של ה'**). את ה' ראוי לעבוד ואת משיחו ראוי לנשק…"
> (הרב כרמיאל כהן)

---

פסוק ח'-ט' "שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי-אָרֶץ תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם" אלוהים מעניק סמכות אדירה לבן אלוהים, למשיח – אלוהים נותן לו את כל הגוים, כל העמים, כל העולם! הרבנים אגב, טוענים שמדובר בדוד המלך, אך דוד המלך היה מלך ישראל בלבד. אותו מלך המשיח יהיה שליט שאף אחד לא יהיה מסוגל להכניע אותו, תהיה לו היכולת לנפץ את כל מי שינסה להשמידו כמו עם מקל מברזל. מדוע אלוהים נותן לבן שלו, למשיח שלו, את כל הסמכות הזאת? התשובה בגוף השאלה. המשיח, הבן, הינו היורש של האב ולכן מקבל את כל אשר שייך לאב.

פסוק י'-י"א "וְעַתָּה מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ הִוָּסְרוּ שֹׁפְטֵי אָרֶץ עִבְדוּ אֶת-יְהוָה בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה" אלוהים מבקש מהמנהיגים, מהמלכים, לשקול את צעדיהם בחכמה ולהגיע למסקנה מושכלת כי עליהם לעבוד את אלוהים.

פסוק י"ב נַשְּׁקוּ-בַר פֶּן-יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ כִּי-יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ אַשְׁרֵי כָּל-חוֹסֵי בוֹ׃ בר בארמית זה "בן", אלוהים אומר – אתם רוצים לחסות במשיח? אשרייכם – נשקו את הבן! אחרת, תאבדו את הדרך שלכם.

תהיה מופתע לגלות שיש בתורה מספר רב של פסוקים ורעיונות המצביעים על ישוע המשיח. אך לפני שתטיל ספק בכך, עליך לדעת שבתורה גם אין פסוקים המזכירים את המשיח כפי שהיהדות הרבנית המסורתית מלמדת. האם עובדה זו ממעיטה מהחשיבות שיש למשיח ביהדות המסורתית? התורה שבעל פה, בה דוגלת היהדות המסורתית אינה מוזכרת כלל בחמשת חומשי התורה. לכן, עליך לחשוב פעמיים על טענתך הנ"ל. בארבעת המקרים בהם מוזכרת המילה משיח בתורה (ויקרא ד' 3, 5, 16; ו' 15,) מדובר בכוהן הגדול שנמשח לתפקידו, ולא במשיח עצמו. למעשה, למעט כמה מקרים היוצאים מהכלל, המושג משיח בתנ"ך אינו מכוון למשיח המיועד.

גם משיח בן דוד אינו מוזכר בתורה היות והיא נכתבה שנים לפני הולדתו של דוד. לכן לא ניתן למצוא בתורה פסוקים המדברים באופן ישיר על ה"משיח", (ובהחלט לא על "משיח בן דוד"). לעומת זאת ניתן למצוא בתורה רמזים, נבואות כלליות, ותיאורים המצביעים על המשיח.

להלן כמה דוגמאות: הסיפור על עקידת יצחק, ונכונותו של אברהם אבינו להקריב את בנו בציות להוראותיו של אלוהים (בראשית כ"ב) מצביע על המשיח בכמה מובנים, במיוחד לאור המסורת של לימודי הרבנים על הסיפור. בלימודיהם על סיפור העקידה, מדגישים הרבנים את צייתנותו של אברהם לאלוהים ואת נכונותו של יצחק להישמע לאביו. ואף על פי שיצחק לא ממש הוקרב, נחשב כאילו כן הוקרב. כך שהרבנים מיחסים למעשיהם של אברהם ויצחק חשיבות רבה, ולכן הכלילו את סיפור העקידה בתפילותיהם היומיות בסידור. כאשר אנו קוראים שוב את פרק כ"ב בספר בראשית, לאור החשיבות הניתנת לו בלימודיהם של הרבנים, ניתן למצוא כמה הקבלות בין העקידה והמשיח.

אברהם מוכיח את התמסרותו המלאה לאלוהים דרך נכונותו להקריב את בנו: "…כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלוהִים אַתָּה, וְלא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי" (בראשית כ"ב 12). באותה דרך מדגים אלוהים את אהבתו ומחויבותו אלינו על ידי הקרבת בנו יחידו: "הוּא אֲשֶׁר לא חָשַׂךְ אֶת בְּנוֹ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא מָסַר אוֹתוֹ בְּעַד כֻּלָּנוּ, הַאִם לא יַעֲנִיק לָנוּ אִתּוֹ אֶת הַכּול? (אל הרומים ח' 32)

בבראשית כ"ב מכונה יצחק בנו יחידו של אברהם: "וַיּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק," כך גם בברית החדשה ישוע מתואר כבנו יחידו של אלוהים, אותו נתן כקורבן במותו עבור חטאי העולם: "כִּי כֹּה אָהַב אֱלוהִים אֶת הָעוֹלָם עַד כִּי נָתַן אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ לְמַעַן לא יאבַד כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ, אֶלָּא יִנְחַל חַיֵּי עוֹלָם." (יוחנן ג' 16)

בסיפור העקידה, יצחק ציית לאביו בהכנעה והלך אל המזבח להיעקד, כך גם ישוע המשיח ציית לאביו שבשמים, אפילו עד המוות. (אך ההבדל ברור: במקרה של יצחק, מותו אינו ממשי אלא מהווה סמל במסורת הרבנית. לעומת זאת ישוע המשיח נתן את חייו באופן ממשי.) למרות שאברהם ציית להוראותיו של אלוהים ועלה אל הר המוריה להקריב את בנו כקורבן, הוא היה בטוח שאיך שהוא יצחק יחזור איתו חי מההר. "וַיּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, שְׁבוּ-לָכֶם פּה עִם-הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר, נֵלְכָה עַד-כּה; וְנִשְׁתַּחֲוֶה, וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם." (בראשית כ"ב 5) בכתבי הברית החדשה כתב מחבר האיגרת אל העברים על אברהם: "מִתּוֹךְ אֱמוּנָה הִקְרִיב אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּעֵת שֶׁנֻּסָּה; הוּא שֶׁקִּבֵּל אֶת הַהַבְטָחוֹת הִקְרִיב אֶת יְחִידוֹ, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ, "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע",(בראשית כא' יב') בְּחָשְׁבוֹ בְּלִבּוֹ כִּי הָאֱלוהִים יָכוֹל לְהָקִים אֲפִלּוּ מֵעִם הַמֵּתִים; מִשָּׁם, בִּבְחִינַת מָשָׁל, אַף קִבֵּל אוֹתוֹ." (אל העברים י"א 17-19) שובו של יצחק ממוות וירטואלי מסמל את שובו של המשיח ממוות ממשי.

כתוב בסיפור העקידה: "וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעולָה, וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ, אֶת-הָאֵשׁ וְאֶת-הַמַּאֲכֶלֶת; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו. וַיּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיּאמֶר אָבִי, וַיאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי; וַיּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה, לְעולָה. וַיּאמֶר אַבְרָהָם, אֱלוהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעולָה, בְּנִי; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו." (בראשית כ"ב 6-8) כן, אלוהים בכבודו ובעצמו סיפק את האיל לעולה כדי לקחת את מקומו של יצחק ביום הגורלי ההוא על הר המוריה. מאות שנים לאחר מכן, אלוהים סיפק את השה לעולה האחרון, כאשר המשיח לקח את מקומנו על הר גולגותא. כפי שיוחנן המטביל אמר: "הִנֵּה שֵׂה הָאֱלוהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם" (יוחנן א' 29). ניתן לראות שסיפור עקידת יצחק מלא בתיאורים משיחיים!

נעבור כעת לתיאור נבואי אחר של המשיח בתורה. בסיפור של יוסף ישנם כמה היבטים ייחודיים על השרות של ישוע. (זכור שהדמויות בתנ"ך, שהן כצל ודוגמת המשיח אינן צריכות להיות מדוייקות בכול הפרטים המאפיינים את המשיח, אלא מדגימות אותו בצורה רחבה וסוחפת. הקווים המקבילים בחייהם של יוסף וישוע מרשימים ביותר. אחיו של יוסף דחו אותו (בראשית ל"ז), הוא עבר סבל וייסורים כי הוציאו עליו עדות שקר והאשימו אותו על לא עוול בכפו (בראשית ל"ט), אך לבסוף הועלה לדרגה גבוהה והיה למושיע של מצרים והעולם דאז (בראשית מ"א). במשך כול העת בה היה מכובד ומוערץ על ידי הגויים הללו, אחיו היהודים לא ידעו על קיומו וחשבוהו למת.

למעשה, בפעם הראשונה שראו אותו בתפקידו המכובד והנישא במצרים, הם לא זיהו אותו (בראשית מ"ב 7-8). רק בפעם השנייה שנפגשו גילה להם יוסף את זהותו האמיתית: "וְלא-יָכל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק… וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו." (בראשית מ"ה 1) למרבה האירוניה, יוסף הגיע למצרים בגלל בגידתם של אחיו כאשר היה עוד נער, אך כתוצאה מכך הציל את חייהם של רבים מהגויים, ולבסוף גם את חייהם של בני משפחתו הביולוגים: "וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלוהִים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם, לִפְלֵיטָה גְּדולָה." (בראשית מ"ה 7)

כך גם ישוע, נבגד ונדחה על ידי אחיו בני עמו, הוציאו עליו עדות שקר, האשימו אותו האשמות שווא על לא עוול בכפו, מסרו אותו לידי המוציאים להורג, ולאחר מכן הועלה לדרגת המושיע של הגויים בעולם – דווקא עקב דחיית עמו. לבסוף, כאשר יחזור בשנית לעולם, הוא יתוודה בפני אחיו בני עמו, שיבכו על העוול שנעשה לו (גם אחיו של יוסף בכו כשהתוודה אליהם), כפי שאלוהים אומר: "וְשָׁפַכְתִּי עַל-בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלַיָם, רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים, וְהִבִּיטוּ אֵלַי, אֵת אֲשֶׁר-דָּקָרוּ; וְסָפְדוּ עָלָיו, כְּמִסְפֵּד עַל-הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו, כְּהָמֵר עַל-הַבְּכוֹר." (זכריה י"ב 10; קרא גם את בראשית מ"ה 2).

אפילו המלומדים היהודים המסורתיים נוכחו בקיום תבנית של משיח דחוי, מוסתר ולבסוף נגלה. נפנה כעת לשיטת הקורבנות, נושא הנדון בתורה במידה רבה יותר מאשר כשרות או חוקים ומצוות של יחסי אנוש והלכות. ללא ספק הייתה לשיטת הקורבנות חשיבות מרובה בחוקי התורה, שהובילה לקורבן הכפרה האולטימטיבי עבור חטאינו – ישוע המשיח. היה זה רש"י שאמר שהעיקרון המרכזי של שיטת הקורבנות הוא "חיים בעד חיים," חיי קורבן תמים עבור חייו של האשם בדין. לכן אלוהים אמר: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ, לְכַפֵּר עַל-נַפְשׁותֵיכֶם: כִּי-הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר." (ויקרא י"ז 11) אך האם אלוהים מעוניין בעיקר בדם פרים ועיזים? האם הדם של הבהמות הללו אכן מסוגל להסיר את החטאים? וודאי שלא.

תפקיד זרם דמם של אין ספור הבהמות הללו היה להתוות את הדרך לדם הקורבן הטהור באמת של האחד שימסור את חייו בעבור חטאינו. דברי האמת הללו כתובים באופן מלא בפסוקים על תכסי יום הכיפורים בתורה, בויקרא ט"ז. שני שעירי עיזים משחקים תפקיד מרכזי בתכסים הללו. אחד נשחט כקורבן עבור חטאי העם, ודמו הובא אל קודש הקודשים, כך שהכוהן הגדול יזה את הדם על הכפורת מעל הפרוכת, ובכך יטהר את מקום קודש הקודשים בעבור טומאת חטאיהם של בני ישראל והמרד שמרדו נגד אלוהים כאשר הפירו את מצוותיו. כך יעשה הכוהן הגדול גם בחלק החיצוני של אוהל המועד שהיה בקרב העם בזמן טומאתם. (ויקרא ט"ז 16) העז השני, המוכר לכול בשם "שעיר לעזאזל". נשאר בחיים, והכוהן הגדול היה מניח על ראשו את שתי ידיו בעודו מתוודה על כול חטאי בני ישראל, על רשעותם ועל התמרדותם, ובכך, באופן תכסי מעביר אותם לראשו של העז. לאחר מכן שולח אותו הכוהן הגדול הרחק אל המדבר על ידי מישהו שמונה לתפקיד שומר ומטפל.

השעיר לעזאזל נושא עליו את עוונם וחטאיהם של כול בני ישראל למקום שמם ונידח, ואז משחרר אותו השומר במדבר. (ויקרא ט"ז 21-22) שני שעירי העזים הללו, שהם הקורבנות המרכזיים של היום החשוב והמרכזי בלוח החגים של עם ישראל, מצביעים בסופו של דבר אל תפקידו הכפול של המשיח: 1. דמו מכפר על חטאינו, קורע את חיץ הפרוכת של הטומאה המפריד בינינו (החוטאים) לבין אלוהים הקדוש. ו, 2. כאשר אנו מתוודים על חטאינו, הוא נושא הרחק למקום נידח את עוונותינו ואת המרד שלנו נגד אלוהים ומצוותיו. התובנות הללו מוליכות למסקנה חשובה. המתנגדים לאמונה היהודית משיחית טוענים שהמשיחיים מדגישים בצורה מוגזמת את נושא כפרה מחטאים, ושהגישה של היהדות הרבנית היא הרבה יותר טובה. אך העובדה היא שמקור האמונה המשיחית היא התורה. היות והאמונה של הברית החדשה מכירה בחשיבות המרכזית של שיטת הקורבנות שבתנ"ך, היא נבנית על היסודות הללו. ולכן האמונה המשיחית מאוד קרובה אל התורה.

כן, בכול הקשור למשיח, האמונה בישוע המשיח מושרשת כולה בתורה, אף יותר מהאמונה היהודית המסורתית. הכוהן הגדול עצמו מצביע על המשיח, היות ותפקידו העיקרי והחשוב ביותר, שמונה לתפקיד על ידי אלוהים בתקופה הקדמונית של עם ישראל, היה להפגיע בעד העם ולהקריב קורבנות לכפרה עבור חטאיו. בלבוש מדי כהונתו, בכול פעם שנכנס למקום הקודש, הוא, כדוגמת אהרון "נשא (אהרון) את שמות בני ישראל בחושן המשפט על לבו" וחבש את המצנפת על ראשו ונשא אהרון את עוון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכול מתנת קדשיהם והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני יהוה (שמות כ"ח 29, 38). התפקיד של הכוהן הגדול כמתווך בין אלוהים לבין העם היה חשוב במידה כה רבה שאפילו מותו כיפר על חטאיהם.

לאחר תקופת התנ"ך לימדה המסורת היהודית של הרבנים שגם לבגדי הכוהן הגדול היו סגולות כפרה (זבחים פח' ב; מועד קטן כח' א). דוגמאות אלה מצביעות על תפקידו של ישוע המשיח שלנו ככוהן הגדול, כפי שמתואר בכמה פסוקים באיגרת אל העברים בכתבי הברית החדשה. ישוע, שנולד כאחד האדם כדי שיהיה הכפרה הטהורה עבור חטאינו (ראה להלן פרק 4.35), היה (ועודנו) הגדול בכוהנים הגדולים שהיו לנו.

"וְרַבִּים הָיוּ לְכהֲנִים, כִּי הַמָּוֶת מְנָעָם מִלְּהַמְשִׁיךְ בַּכְּהֻנָה. אֲבָל זֶה, מִכֵּיוָן שֶׁהוּא נִשְׁאָר לְעוֹלָם, יֵשׁ לוֹ כְּהֻנָּה שֶׁאֵינֶנָּה עוֹבֶרֶת. לָכֵן הוּא גַּם יָכוֹל לְהוֹשִׁיעַ לָנֶצַח אֶת הַבָּאִים לֵאלוהִים דַּרְכּוֹ, כִּי חַי הוּא תָּמִיד כְּדֵי לְהַפְגִּיעַ בַּעֲדָם. אָכֵן כּהֵן גָּדוֹל כָּזֶה יָאֶה לָנוּ — קָדוֹש, תָּמִים, טָהוֹר, נִבְדָּל מֵחוֹטְאִים וְנִשָּׂא מֵעַל הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר אֵינוֹ צָרִיךְ יוֹם יוֹם, כַּכּהֲנִים הַגְּדוֹלִים, תְּחִלָּה לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת עַל חֲטָאָיו וְאַחֲרֵי כֵן עַל חֲטָאֵי הָעָם; כִּי זאת עָשָׂה אַחַת וּלְתָמִיד בְּהַקְרִיבוֹ אֶת עַצְמוֹ. הֵן הַתּוֹרָה מִנְּתָה בְּנֵי אָדָם חֲלָשִׁים לְתַפְקִיד שֶׁל כּהֲנִים גְּדוֹלִים, אַךְ דְּבַר הַשְּׁבוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר לְאַחַר הַתּוֹרָה הֶעֱמִיד אֶת הַבֵּן אֲשֶׁר הֻשְׁלַם לְעוֹלָם." (אל העברים ז' 23-28) "אֲבָל הַמָּשִׁיחַ, בְּבוֹאוֹ לִהְיוֹת כּהֵן גָּדוֹל לַטּוֹבוֹת הָעֲתִידוֹת, עָבַר בְּמִשְׁכָּן גָּדוֹל וּמֻשְׁלָם יוֹתֵר שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֶׂה יָדַיִם. כְּלוֹמַר, שֶׁאֵינוֹ שַׁיָּךְ לַבְּרִיאָה הַזּאת וּבְדָמוֹ הוּא, וְלא בְּדַם שְׂעִירִים וַעֲגָלִים, נִכְנַס אַחַת וּלְתָמִיד אֶל הַקּודֶשׁ וְהִשִּׂיג פְּדוּת עוֹלָמִים; שֶׁכֵּן אִם דַּם פָּרִים וּשְׂעִירִים וְאֵפֶר הַפָּרָה, בְּהִזָּרְקָם עַל הַטְּמֵאִים, יְקַדְּשׁוּ עַד כְּדֵי לְטַהֵר אֶת הַגּוּף, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דָּמוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר הִקְרִיב עַצְמוֹ לֵאלוהִים בְּרוּחַ עוֹלָמִים וּבְלא מוּם — יְטַהֵר אֶת מַצְפּוּנֵנוּ מִמַּעֲשֵׂי מָוֶת כְּדֵי שֶׁנַּעֲבוד אֶת אֱלוהִים חַיִּים. לָכֵן הוּא מְתַוֵּךְ לִבְרִית חֲדָשָׁה, וְעַל-יְדֵי כָּךְ — מֵאַחַר שֶׁמֵּת לִפְדוֹת מִן הַפְּשָׁעִים אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ בִּימֵי הַבְּרִית הָרִאשׁוֹנָה — יְקַבְּלוּ הַקרואִים אֶת נַחֲלַת עוֹלָם הַמֻּבְטַחַת." (אל העברים ט' 11-15)

איזה כוהן גדול נפלא יש לנו עכשיו. בכול דרך אפשרית, בחייו ומותו, הוא מילא את כול אשר כתוב בתנ"ך שכוהן גדול אמור להיות. כול הכוהנים הגדולים מהתקופה הקודמת היוו אך דמות צל; הוא הינו ההתגשמות הממשית שלהם. למעשה, הוא מימש את דוגמת הצל בשני התפקידים – היה עצמו קורבן הכפרה, והכוהן המעלה לאלוהים את קורבן הכפרה. התורה אם כן אכן מצביעה למשיח.

ישוע עצמו אומר זאת כאשר הוא מודיע לתלמידיו אחרי תקומתו מהמתים: "אֵלֶּה דְּבָרַי אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם בְּעוֹד שֶׁהָיִיתִי עִמָּכֶם: צָרִיךְ שֶׁיִּתְקַיֵּם כָּל הַכָּתוּב עָלַי בְּתוֹרַת משֶׁה וּבַנְּבִיאִים וּבַתְּהִלִּים." (לוקס כ"ד 44) כתבי הברית החדשה מתעדים את השיחה שהייתה בין ישוע וחבר הסנהדרין בשם נקדימון, בה המשיח הצדיק שלנו משתמש בתורה כדי להסביר את המוות שהוא עתיד למות עבור חטאי העם (והעולם). ישוע התייחס אל המקרה בספר במדבר כ"א 4-9, כאשר בני ישראל חטאו נגד אלוהים שהעניש אותם על ידי נשיכת נחשים ארסיים, אך נרפאו רק כאשר הביטו אל נחש הנחושת המורם מעלה (כפי שציווה אותם אלוהים).

בדומה לזאת, גם לכול האנושות החוטאת והמקבלת עונשים של עקיצות רעל רוחני, יש רק תרופה אחת למצב הקטלני הזה; מותו המכפר של ישוע המשיח שהורם מעלה על צלב העץ. על פי פרושו של ישוע, בשני המקרים "הדבר שהורם מעלה היה סמל הדבר שהרשיע אותם," הנחש היה הסמל של הרשעת בני ישראל על חטאיהם במדבר (במדבר כ"א), וצלב העץ היה סמל ההרשעה והמוות של האנושות בתקופת חייו של ישוע המשיח. אכן אנלוגיה מתאימה אך ישוע לא היה הראשון לייחס סמליות להנפת נחש הנחושת במדבר.

בתקופה שבין התנ"ך והברית החדשה, (כנראה בין השנים 100-120 לפני הספירה) נכתב ספר חיצוני ביוונית בשם "חוכמת שלמה" המיוחס לשלמה המלך ומכיל משלי חכמה ואמרי בינה בדומה לספר משלי שבתנ"ך. שם בפרק י"ז פסוקים 5-8 כתוב: "גם על עמך חמת תנינים פקדת, ומנחשים השרפים נושכו. אך מהרה שב אפך, ולהיזהר מעט הוכחו. כי אות ישע נתת להם, להזכירם חוקי רצונך. כי כול-מביטי אליו חיו, לא על הביטם, כי אם בידך אל המושיע, ולמען ידעו שונאינו כי מכול צרה תציל." בני ישראל הוכיחו ששמו את מבטחם באלוהיהם המושיע כאשר הביטו על הסמל המושיע – נחש הנחושת שהורם על נס, ובכך נרפאו והשתחררו מעונש החטא.

על אחת כמה וכמה נכון הדבר כאשר מדובר בישוע, המושיע בכבודו ובעצמו, שהוא מלוא האלוהים שבא כבשר ודם כדי למות עבור חטאי העולם והורם מעלה על העץ כסמל חי לישועת ה'. בספר מעשי השליחים בברית החדשה, שמעון-כיפא, שהיה אחד משנים עשר תלמידיו הראשונים של ישוע, ולכן למד מפיו של ישוע עצמו, נותן דרשה בה גם הוא טוען שמשה הצביע אל ישוע, הנביא בהא-הידיעה שאלוהים ישלח (מעשי השליחים ג' 22-23).

למרות שהפסוק עצמו (דברים י"ח 15) אותו מצטט שמעון-כיפא אינו במפורש נבואה משיחית, הוא קולע למטרה כאשר מייחס אותו לישוע. הפסוק בדברים י"ח 15 אומר שאלוהים הבטיח לעמו שיקים נביא כמשה (הנחשב לנביא הנביאים), שישמע את קולו של אלוהים ויעביר את דברו לעם כדי שלא יפנה לאמונות הטפלות ולפולחניהם של העמים הסובבים אותו (הדברים הקדמונים המקבילים לאמונות של ימינו כגון; אסטרולוגיה, הגדת עתידות, סיאנסים וכדומה). אותו הנביא יהיה בעל חשיבות מרובה, ואלוהים מחמיר בהזהירו את עם ישראל, "וְהָיָה, הָאִישׁ אֲשֶׁר לא-יִשְׁמַע אֶל-דְּבָרַי, אֲשֶׁר יְדַבֵּר, בִּשְׁמִי–אָנכִי, אֶדְרשׁ מֵעִמּוֹ. (דברים י"ח 19) אין מדובר פה בנביא רגיל שיקום בקרב עם ישראל בכול דור ודור.

כאלה אכן היו מאז משה, אך מדובר בנביא של כול הזמנים, בדורו ובכול הדורות הבאים, אחרון נביאי ישראל – הנביא בהא הידיעה. הוא ניבא על חורבן ירושלים ובית המקדש השני, הזהיר מפני התוצאות של דחיית דברו. בנוסף לכך, היות והיה חוסר בקולות נביאים במאות שקדמו לבואו אל העולם,12 העם החל לצפות ולייחל ביתר שאת לנביא הגדול שיבוא לפני אחרית הימים, שיקדם את העידן המשיחי אשר לו ציפו בכיליון עיניים. אנו יודעים זאת ממגילות ים המלח ((521Q4-טסטימוניה, חזון המשיח; ו-1QS 9:), וכמו כן מכתבי הברית החדשה (כגון, יוחנן א' 19-2; ז' 40, לוקס ז' 16; מעשי השליחים ז' 37).

בזמן שרותו של ישוע בהיותו עלי אדמות, אנשים זיהו שהיה נביא גדול (לוקס ז' 16, "'הַכּל נִתְמַלְּאוּ יִרְאָה וְהִלְּלוּ אֶת אֱלהִים בְּאָמְרָם: "נָבִיא גָּדוֹל קָם בְּקִרְבֵּנוּ, אֱלהִים פָּקַד אֶת עַמּוֹ.'") לאחר מותו ותקומתו מהמתים (לא ניתן היה להתווכח עם העובדה שאכן קם מהמתים) שמעון-כיפא לא היסס להכריז שישוע הוא הנביא האחרון עליו ניבא משה בדברים י"ח 15 (קרא במעשי השליחים ג' 22-23). עד היום לא התאוששנו לגמרי מאסון חורבן בית המקדש וירושלים, עליהם ניבא ישוע בתיאור מפורט (קרא על כך במיוחד בלוקס י"ט 41-44). כמו כן היה ישוע הנביא שניבא על מותו, תקומתו ושובו חזרה לארץ כדי למלוך מלכות עולמים.

הוא הבטיח לתלמידיו וחסידיו שהמסר שלו (הידוע כ"הבשורה הטובה של המלכות") יופץ בכול קצות העולם לפני שובו. נבואה זו מתגשמת ללא הרף בצורה מדהימה (ראה פרקים .2, 2.2). טוב יהיה אם נשמע לדבריו של הנביא הזה. ברם, הסיפור לא מסתיים כאן. במבט קרוב יותר לתוך הפסוק בדברים י"ח, אנו קוראים שמשה אומר לעם, "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמונִי, יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלוהֶיךָ: אֵלָיו, תִּשְׁמָעוּן… וַיּאמֶר יְהוָה, אֵלָי…נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם…" (דברים י"ח 15, 17, 18).

הפירוש די ברור: כפי שאלוהים הקים את משה להיות נביא השומע את דברו ומודיע אותו לעם ישראל, כך אמר שיקים נביא בעתיד (או בדורות הבאים) כמו משה שישמע את דבר אלוהים ויודיע אותו לעם. הבעיה היא שעד ישוע, על פי הכתוב בדברים ל"ד 10-11, "…לא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה, פָּנִים אֶל-פָּנִים. לְכָל-הָאותות וְהַמּוֹפְתִים, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם–לְפַרְעה וּלְכָל-עֲבָדָיו, וּלְכָל-אַרְצוֹ. וּלְכול הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכול הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה משֶׁה, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל."

בשני הפסוקים הנ"ל אלוהים משתמש באותו המושג (שנביא כמשה הוא יקים), ואז הוא אומר במפורש שנביא כזה לא קם בתולדות ישראל. ובכן, אלוהים אומר בדברים י"ח שיקים לעמו נביא כמתואר בפסוקים 10ו-11, אולם בפרק ל"ד בדברים כתוב שנביא כזה לא קם עדיין.

לכן טבעי הדבר שהעם היהודי, לומד התורה ומכיר את הפסוקים הללו ישאל, "מתי, אלוהים, תקים כבר את הנביא כמו משה? היכן המנהיג הזה שאלוהים מדבר אליו פנים אל פנים, שיחולל אותות ומופתים, ויביא לנו את הגאולה המובטחת?" הפסוקים הללו מסבירים מדוע ההוכחות ברורות שהעם היהודי של המאה הראשונה לספירה ציפה וייחל לנביא הגדול הזה, המזוהה עם המשיח, או שהוא המשיח עצמו. שורשיה של התקווה הזאת נמצאים בתורה.16 לבסוף, עלינו לבדוק את הכתוב בבראשית מ"ט 10, המדבר על הבטחה נבואית ליהודה, ונחשב לעיתים קרובות לנבואה משיחית.

לפני כן, אני חש צורך לתת רקע לפסוק הזה מהתורה. כאשר אלוהים קרא לאברם (לפני ששינה את שמו לאברהם) ללכת מארצו וממולדתו אל הארץ אשר יראה לו (בראשית י"ב 1-3), אלוהים הבטיח שדרכו יברך את כול משפחות האדמה (כלומר דרך צאצאי אברהם כול העולם יבורך.)ההבטחה הזאת חוזרת על עצמה כמה פעמים בספר בראשית; לאברם/אברהם עצמו, לבנו יצחק, ולבנו יעקב (קרא בבראשית י"ח 18; כ"ב 18; כ"ו 4). במשך כול הדורות הללו, אלוהים עשה כמה בחירות סלקטיביות: לאברהם היו שני בנים – ישמעאל ויצחק – אך ההבטחה לברכה העולמית ניתנה רק דרך יצחק.

ליצחק אף הוא היו שני בנים (תאומים) – עשיו ויעקב – אך ההבטחה לברכה העולמית ניתנה רק דרך יעקב (אשר אלוהים שינה את שמו מאוחר יותר לישראל). ליעקב היו שנים עשר בנים, שהיו במשך השנים לשבטים, ואשר כולם היו יורשי ההבטחה בצורה מוגבלת. אך ההבטחה המשיחית המיוחדת תבוא רק דרך בן אחד (שבט אחד). מיהו אותו הבן? ידוע לכול שהתנ"ך מלמד שהמשיח יהיה נצר למשפחת דוד המלך, שהיה צאצא של יהודה בן יעקב (דברי הימים א ב' 3-15). בבראשית כ"ט 10 כתוב שיעקב נתן את הנבואה על המלכות ליהודה כשהיה על ערש דווי, מאות שנים לפני הולדתו של דוד. לנבואה הזאת ניתנו כמה פירושים שונים, ביהדות ובאמונה המשיחית. אך הפירוש הכללי ברור למדי, כפי שניתן לראות בהשוואת כמה פירושי מפתח עכשוויים.

הפסוק מהתנ"ך: "לא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחוקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי-יָבוא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים. פירוש ראשון, אמונה משיחית: שרביט המלוכה לא יסור משבט יהודה, ושרביט השלטון המחוקק מבין רגליו, עד אשר יבוא אל שלו, ועמים ייצייתו לו. פירוש שני, יהדות מסורתית: שרביט המלוכה לא יסור משבט יהודה, ושרביט השלטון המחוקק מבין רגליו, עד שיביאו לו שי ומתנות מהעמים. פירוש שלישי, אמונה משיחית: תרגום Stone באנגלית: שרביט המלוכה לא יסור משבט יהודה ומחוקק מבין צאצאיו עד שיבוא שילה ולו כינוס כול אומות העולם. השוני בין התרגומים השונים נובע בעיקר מהמילה שילה המופיעה בחלק השני של הפסוק.

האם הכוונה לשם של אדם או לתוארו, או שהכוונה ל"איש שליו"? ואם כן, מי האיש? האם הוא המשיח? האם הכוונה לשם של מקום (המילה שילה מופיעה במקומות אחרים בתנ"ך כגון: יהושע י"ח 1, שופטים י"ח 31, ירמיהו ז' 12)? לאור השאלות הנ"ל, קשה להבין בדיוק מה פירוש הנבואה. האם על המילה להיות מחולקת לשתי מילים; שי לו? ואם כן, הרי הכוונה היא, עד שיקבל שי מאומות העולם (ראה תהילים ע"ב 10), או האם הכוונה לשלו, זאת אומרת השייך לו? גם אם שני הפירושים הנ"ל נכונים, הם יכולים להתייחס למשיח.

האם בראשית מ"ט 10 היא נבואה משיחית? אני מאמין שיש סיבה טובה ביותר לכך, כי (1) היא מצביעה למלכות ישראל חוקית שתקום דרך שבט יהודה; (2) דוד, שהיה המלך הראשון משושלת יהודה, הפך להיות אב טיפוס של המשיח; (3) העמים יסורו למשמעתו של אותו מנהיג מלכותי. אם כן, האם הפסוק הנ"ל מדבר באופן ספציפי על ישוע? אם הפסוק מבהיר שהמשיח יבוא לפני זמן מסוים בהיסטוריה – כלומר, לפני ששבט (שרביט המלוכה) יסור מיהודה, ומחוקק מבין רגליו – ואם אותו הזמן בהיסטוריה הסתיים זמן קצר לאחר מותו של ישוע ותקומתו מהמתים, נוכל להסיק שהפסוק מדבר על ישוע באופן ספציפי. ברם, כפי שדר.

וולטר ריגנס הסביר, קשה להיות דוגמטי לאור הפירושים השונים של המילים העבריות התנכיות של הפסוק. מסקנתו היא שלמרות שעלינו לקחת את הפירוש המשיחי של הפסוק הזה המיוחס לישוע בצניעות, המאמינים המשיחיים יכולים להיות בטוחים שיש לפירושם יושרה ואפילו אולי סיכוי שהוא נכון. דבר אחד בטוח: אין בנבואה של בראשית מ"ט 10 דבר שיתנגד להיותו של ישוע האחד שמקיים את הנבואה, במיוחד לאור העובדה שמאות מיליוני אנשים ברחבי העולם סרים למשמעתו ועובדים אותו (קרא על כך בהמשך פרקים 4.22-4.33). אם הנבואה הינה משיחית ומדברת על מלך משבט יהודה שבא לפני יותר מאלף תשע מאות שנים, הוא חייב להיות ישוע, ובמקרה זה יגיע היום בו בני עמו היהודים גם הם יכירו בו כמלך. אם הנבואה אינה משיחית, היא אינה מתייחסת אף למשיח שהיהדות המסורתית מצפה לבואו.

לסיום נציין נקודה חשובה: בעוד ידידינו היהודים המסורתיים מביאים בפנינו את השאלה הטוענת, מדוע התורה אינה מדברת באופן ספציפי על ישוע, התורה למעשה אינה מזכירה כלל את המשיח של היהדות המסורתית, לעומת המקומות הרבים בתורה המצביעים על ישוע בדרכים רבות ושונות, כדוגמת ההבטחה שדרך זרעו של אברהם יבורכו כול משפחות האדמה (כול אומות העולם) על ידי אלוהי ישראל; עקידת יצחק; דמותו של יוסף; דוגמת שיטת הקורבנות; הכהונה; הנביא כמשה – ישוע אכן בכול הדוגמאות הללו! אני רוצה לעודד אותך להתפלל כדוגמת המזמור בתהילים קי"ט 18:" גַּל-עֵינַי וְאַבִּיטָה–נִפְלָאוֹת, מִתּוֹרָתֶךָ."

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** יֵשׁוּעַ והברית החדשה, נבואות משיחיות, נבואות על המשיח, תהילים

**תגיות:** אלוהות המשיח בתנ"ך ובמחשבת ישראל (כתבי חז"ל), סרטוני וידיאו מיהודים משיחיים אודות ישוע והברית החדשה

---

### [התקווה שאינה תלויה במעצמות](https://igod.co.il/devotionals/hope-not-dependant-on-global-powers/)

**Published:** יוני 23, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי־קֹרַח׃ כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל־אֲפִיקֵי־מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים׃ צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים… אוֹמְרָה לְאֵל סַלְעִי לָמָה שְׁכַחְתָּנִי לָמָּה־קֹדֵר אֵלֵךְ בְּלַחַץ אוֹיֵב" (תהלים מב 1–3, 10).

המעבר מהספר הראשון (מזמורים ג–מא) לספר השני (מב–עב) מסומן לא רק בדוקסולוגיה החותמת את מזמור מא 14, אלא גם בשינוי שם המחברים בתחילת המזמורים. הספר השני נפתח בקבוצה של שבעה מזמורים לבני קורח (למזמור מג חסר שם מחבר, אך הוא קשור למזמור מב).

בדומה לספר תהילים כולו, קבוצה זו של מזמורים מדגימה מבנה מכוון ומדגישה את חשיבותו של המשיח העתיד לבוא. הכיצד? מזמורים מב–מד נחשבים למזמורי קינה המתמקדים בתחושת הריחוק מאלוהים. אלוהים רחוק מאיתנו ואנו ממנו, משום ששכח אותנו (מב 10; מד 25); הסתיר פניו מאיתנו (מד 25); דחה אותנו (מג 2; מד 10, 24); ואינו יוצא למלחמה יחד עם צבאותינו (מד 10). לעומת זאת, מזמורים מו–מט מלאים בשבח ובגיל (ראו תהילים מז–מח), משום שכעת אלוהים "נמצא מאוד" (מו 2); "יהוה צבאות עמנו" (מו 8, 12).

המעבר מקינה לשבח ומריחוק לנוכחות אלוהים, אינו מתרחש באקראי. הוא מגיע במזמור התואם ביותר למסר המשיחי של ספר תהילים: מזמור מה. כאן, בנקודת המפנה, מוצג בפנינו במלוא הדרו מלך ישראל מבית דוד, שהוא גם שמיימי לגמרי (מה 3, 7, 18); הוא מכניע את אויביו (מה 6); והוא שמח בכלתו היפה אשר אותה הוא נושא לאישה (מה 10–16). עבור בני קורח, ועבור מחבר ספר תהילים, ביאת המשיח השמיימי של ישראל היא התשובה לריחוק של העם מאלוהים, לתבוסותו במלחמה ולכמיהתו לשיקום.

וכך גם עבורנו היום: כאשר אנו חיים באומה הרחוקה בליבה מאלוהי ישראל ובעולם שבור המתריס כנגדו ובז לו, אל לנו לתלות את תקוותנו בעוצמתו הצבאית של המעצמות כפיתרון לבעיות רוחניות. תקוותנו אינה אלא בביאת המשיח ישוע, שהוא אדם ואלוהים בעת ובעונה אחת (ראו עברים א 8–12).

> בוא אדון ישוע, בוא במהרה. כי אנו כמהים ליום בו כל האומות יריעו ברינה כאשר תישא את כלתך. "נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה וְנִתֵּן לוֹ כָּבוֹד, כִּי בָּאָה חֲתֻנַּת הַשֶּׂה וְאִשְׁתּוֹ הֵכִינָה עַצְמָהּ; וְנִתַּן לָהּ לִלְבֹּשׁ בּוּץ טָהוֹר וְצַח, כִּי הַבּוּץ הוּא צִדְקוֹת הַקְּדוֹשִׁים. אָמַר אֵלַי: כְּתֹב: אַשְׁרֵי הַקְּרוּאִים אֶל מִשְׁתֵּה חֲתֻנַּת הַשֶּׂה. הוֹסִיף וְאָמַר לִי: אֵלֶּה הֵם דִּבְרֵי אֱמֶת שֶׁל אֱלֹהִים" (התגלות יט 7–9).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [התקווה ששווה יותר מכל עושר](https://igod.co.il/devotionals/hope-thats-worth-more-than-wealth/)

**Published:** יוני 22, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי׃ הַבֹּטְחִים עַל־חֵילָם וּבְרֹב עָשְׁרָם יִתְהַלָּלוּ… אַל־תִּירָא כִּי־יַעֲשִׁר אִישׁ כִּי־יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ׃ כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא־יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ" (תהלים מט 6–7, 17–18).

מזמור מט מוקדש לחוכמת אלוהים וקורא לנו לשנות את סדרי העדיפויות שלנו על ידי הגות בגורלו של האדם. במזמורים הקודמים (תהילים מה–מח), בני קורח מציגים את מלך המשיח ואת ירושלים המחודשת כאוצרותיהם היקרים ביותר. עד שתתממש תקוותו במלואה, על עם ישראל לבטוח במשיח ולמצוא בו מחסה. אלו הערכים המחזיקים ושומרים אותם לאורך החיים, אפילו "עד המוות" (ראו מזמור מח 15).

מזמור מט מחדד את פשרו של הפסוק האחרון במזמור מח ומראה כיצד הוא התמה המרכזית של המזמור כולו. "מות" מוזכר שלוש פעמים (מט 11, 15, 18), וכך גם "שאול" (פס' 15–16); "אבד" מופיע פעמיים (פס' 13, 21) והמילה "שחת", בהתייחס לגוף האדם, מוזכרת פעם אחת (פס' 10).

מחבר המזמור מעודד את עם אלוהים לא לפחד (פס' 6–7, 17–18) מאלה אשר צוברים עושר ומפעילים כוח הרסני בחיים האלה, שכן איש אינו יכול לגאול עצמו משאול, דהיינו למנוע את יום מותו (פס' 13, 21). אנשים טיפשים אלה, שנראים נהנים מכל מה שיש לעולם הזה להציע, לא ייקחו איתם דבר לקבר (פס' 11).

כאן טמון המסר המרכזי של מזמור מט: בכך שאנו הופכים את אלוהים, ולא את הבלי העולם הזה, למשגבנו (מו 8, 12; מח 4); ואת תקוותנו במשיח השוכן בירושלים המחודשת לאוצרנו הגדול ביותר (מה 2–3; מח 3), אנו הופכים עשירים מעבר לכל דמיון. אוצרות מסוג זה הם נחלת עם אלוהים, חיי הנצח כגמולנו המבורך.

> "יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשְׂפְתוֹתֶיךָ עַל־כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹהִים לְעוֹלָם" (תהלים מה 3). "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל־הָאָרֶץ הַר־צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב" (מח 3). "אַךְ־אֱלֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי מִיַּד־שְׁאוֹל כִּי יִקָּחֵנִי סֶלָה" (מט 16).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [אבולוציה- ביקורת מדעית ובחינה פילוסופית](https://igod.co.il/science-faith/אבולוציה-ביקורת-מדעית-ובחינה-פילוסופ/)

**Published:** מרץ 7, 2021
**Author:** אלי חייטוב

**Content:**

**"*יש אלוהים: כיצד האתאיסט הידוע לשמצה ביותר בעולם שינה את דעתו*"**, היא הכותרת לספר שפורסם בשנת 2009. הספר הוא פרי עטו של פרופ' אנטוני פְלוּ[\[1\]](#_ftn1), אחד האתאיסטים הבולטים והבוטים ביותר בדורו. באוקספורד, הציג פלו מאמר שכתב על אתאיזם למועדון הסוקרטי. פלו כתב שפע מאמרים ויותר משלושים ספרים. התפנית בחייו האישיים – מאתאיזם לאמונה באלוהים – הייתה בגיל שמונים, ועד מהרה הפכה מקור למחלוקת עצומה. בסימפוזיון שנערך בניו יורק במאי 2004, נשאל פלו אם דבריו שפורסמו לא מכבר בשאלת מוצא החיים מצביעים על קיומה של תבונה מאחורי הבריאה. הוא הכריז שכן, ומאוחר יותר סיפר את הסיפור בספרו. > כן, אני חושב שכן… מעל לכול אני חושב כך בגלל המחקרים בנושא הדנ"א. מה שאני חושב שחומר הדנ"א עשה הוא להראות, באמצעות המורכבות המדהימה של הסידורים הנדרשים כדי להפיק (חיים), שתובנה חייבת הייתה להיות מעורבת בהבאת הגורמים הכול כך מגוונים האלה למצב שבו יפעלו יחדיו… זה הכול עניין של המורכבות העצומה באמצעותה הושגו התוצאות, שבעיני נראית כמעשי ידיה של תבונה.[\[2\]](#_ftn2)

פלו ממשיך ומגלה ששינוי הדעת שלו היה תוצאה של המחויבות שלו ללכת בעקבות הראיות, "ההכרזה הזו מייצגת שינוי קיצוני בכיוון שלי, אבל היא עומדת בקו אחד עם העיקרון שאימצתי מתחילת דרכי הפילוסופית – ללכת בעקבות הטיעון לאן שיוביל אותי, יהא אשר יהא".[\[3\]](#_ftn3)פלו לא ניצב לבד בהכרת החלון לתוך עולם התא שסיפק לנו מבט אל המורכבות הנפלאה של החיים. באופן ספציפי, ההתפתחויות לאורך ארבעים השנים האחרות בתחומי הביוכימיה והביולוגיה חשפו בפנינו את עולם המיקרו של התא והובילו למסקנה ההגיונית שהחיים תוכננו מראש בקפידה, ולא נוצרו באורח מקרי. אבולוציה, נהוג לחשוב עליה כתיאוריה המייתרת את הצורך בקיומו של אלוהים (ואף מפריכה את קיומו), במאמר זה נראה כי תיאורית האבולוציה, אם נכונה, דווקא מצריכה את אלוהים ואף מוכיחה את קיומו (כמקור לכל המידע והחומר – עליהם נשענים התהליכים האבולוציונים). נוסף לכך, נבחן את התיאוריה מבחינה מדעית, ונראה כי קיימים חורים רציניים בהסבר האבולוציוני. נעשה זאת בעיקר בהתבסס על מחקרם וכתביהם הביקורתיים של ארבעה מדענים[\[4\]](#_ftn4) המתמחים בתחומם: ד"ר קייסי לוסקין (מומחה לגיאולוגיה, אונ' יוהנסבורג); ד"ר אן גאוגר (מומחית לביולוגיה התפתחותית, אונ' וושינגטון); ד"ר דאגלס אקס (מומחה לביולוגיה מולקולרית, אונ' ביולה); וד"ר סטפן סי. מאייר (מומחה לפילוסופיה של המדע, אונ' קיימברידג'). כמו כן, מתבסס מאמר זה על כמאה מחקרים וכתבי עת מדעיים. הביקורת המדעית במאמר זה תתמקד בביקורת אודות שני אספקטים ספציפיים של תיאורית האבולוציה. ראשית, **המוצא משותף**. שנית, מנגנון **הברירה הטבעית** הפועל על מוטציות אקראיות. לאחר מכן, נבחן תיאוריות אבולוציוניות חלופיות המנסות לענות על הבעיות אשר עולות בתיאוריה האבולוציונית המסורתית (התיאוריה הנאו-דרוויניסטית). ## הגדרת מונחים

**מיקרואבולוציה** – שינויים בתוך מינים שלעתים עשויים להוביל להיווצרות מינים חדשים. **מאקרואבולוציה** – שינויים שלכאורה מביאים ליצירת מבנים ביולוגיים חדשים (מידע גנטי חדש). דוגמאות למאקרואבולוציה הן ההתפתחות של האדם מהפרימטים (מיני קופים), התפתחות הלוויתן מיונק יבשתי דמוי זאב, וכו'. **הברירה הטבעית** – הברירה הטבעית היא מנגנון טבעי שבורר את הפרטים המותאמים ביותר לסביבתם (לאו דווקא החזקים ביותר).[\[5\]](#_ftn5)**מורפולוגיה** – תחום בביולוגיה שחוקר את הצורה, המבנה והצבע של האורגניזם. **נוקלאוטידים** – אבני הבניין של הדנ"א והרנ"א. **דנ"א (DNA)** – מולקולת ענק של חומצות אמינו. כל המידע הדרוש לבניית החלבונים מוצפן בדנ"א. **רנ"א (RNA)** – מולקולה המורכבת מנוקלאוטידים אשר אחראית על התבטאות הגנים ועל תרגום המידע הגנטי לחלבון. **אינטרון** – רצף נוקלאוטידי בדנ"א המהווה חלק מגן אשר אינו מקודד לחלבון. **חומצות אמינו** – יחידות מולקולריות שמרכיבות את החלבון. **חלבונים** – החלבונים הם אבני הבניין של התא, והם גם נושאים את התגובות הכימיות הדרושות לפעילות התא. כל חלבון מורכב משרשרת ארוכה של חומצות אמינו (המקודדות על ידי רצפים תואמים בדנ"א) **תרגום חלבון** – הדנ"א נושא את המידע לאופן שבו יש להכין את החלבון, אך המידע האצור בדנ"א זקוק לתרגום על ידי התא: הדנ"א מועתק לרנ"א (הדנ"א מתבטא) ואז הוא מתורגם לחלבון. שעתוק הדנ"א לרנ"א ותרגומו לחלבון הוא כמו תרגום מידע משפה אחת (הרצף הנוקלאוטידי של הדנ"א) לשפה אחרת (רצף חומצות האמינו המרכיב את החלבון). **מוטציה** – שינוי בהרכב הגנטי של האורגניזם. **אלל** – לכל גן יש מספר וריאציות גנטיות ששונות מאדם לאדם; כל וריאציה כזו נקראת אלל (allele). **התבטאות גנים** – תהליך שבו הדנ"א מועתק לרנ"א ומשומש למטרה כלשהי. **סחף גנטי** – בכל דור, כתוצאה מיד המקרה, חלק מהפרטים עשויים להתרבות יותר מאחרים ולהשאיר לדורות הבאים יותר צאצאים, וכך גם יותר מהגנים שלהם. הגנים בדורות הבאים יהיו הגנים של הפרטים "ברי-המזל", ולא בהכרח רק של הפרטים המתאימים יותר או הכשירים יותר. סחיפה גנטית מתרחשת בכל האוכלוסיות, ואין מקום שבו האקראיות אינם משחקים תפקיד. עם זאת, כאשר גן לצבע חום, לדוגמה, מקנה יתרון בולט על פני גן לצבע ירוק, הרי שהכוח העיקרי שיקבע את השכיחות היחסית של שני הגנים באוכלוסייה יהיה הברירה הטבעית. הסחיפה הגנטית תשפיע יותר כאשר שני הצבעים טובים במידה דומה, ולכן ייצוגם בדורות הבאים יהיה בעיקר עניין של אקראיות.[\[6\]](#_ftn6)**שחלוף** – החלפת חומר גנטי בין מולקולות דנ"א. בתהליך זה לא נוצר דנ"א חדש, אלא שדנ"א קיים מורכב בדרכים חדשות. **אפיגנטיקה** – היא תחום מחקר העוסק במנגנונים הגורמים לשינוים בתכונות פרטים משלב הביצית המופרית ועד השלב הבוגר, שינויים שאינם נובעים משינוי ברצף הדנ"א. שינויים אלו יכולים לעבור בתורשה בין תאים או בין פרטים.[\[7\]](#_ftn7) כפי שד"ר יונת אשחר מסבירה: "לפי התורשה הגנטית הקלאסית, אנו מעבירים לצאצאינו את הדנ"א שלנו, ולא את מה שאנו עושים עמו. לא משנה כמה שוקולד נאכל או כמה ספורט נעשה, ילדינו לא ייוולדו שמנים או רזים יותר, משום שאכילת שוקולד או פעילות גופנית אינם משנים את רצף הדנ"א שלנו. תורשה אֶפּיגֶנֶטית, כלומר "מעל לגֶנים", לכאורה סותרת את התורשה הקלאסית, משום שהיא מעבירה לדורות הבאים שינויים בפעילות החומרים המשפיעים על ביטוי הגנים, ולא באמצעות שינויים ברצף הדנ"א עצמו."[\[8\]](#_ftn8)**תורשה אפיגנטית –** הורשה של שינויים שאינם נובעים משינויים ברצף הבסיסים בדנ"א.[\[9\]](#_ftn9)# האספקטים של ה"אבולוציה"

המונח "אבולוציה" מתייחס למספר היבטים אשר חלקם מבוססים ואילו חלקם שנויים במחלוקת. מאמר זה יתמקד בשני היבטים השנויים במחלוקת ויבחן את תוקפם, אם תוקפם יוכח כשגוי, אזי שתיאורית האבולוציה שגויה מיסודה: 1. **שינוי לאורך זמן** – ההיבט הראשון והבסיסי ביותר של האבולוציה הוא שלאורך זמן, מינים של בעלי חיים משתנים. ד"ר ארז גרטי מסביר כי ההגדרה המדעית לאבולוציה היא, "'שינוי בהתפלגות האללים במאגר גנטי נתון', כאשר התפלגות האללים היא המופע הגנטי של תכונה מסוימת ומאגר גנטי פירושו אוכלוסייה שמסוגלת להתרבות בתוכה."[\[10\]](#_ftn10) היבט זה איננו שנוי במחלוקת.
2. **השתלשלות מאב קדמון משותף** – ההיבט השני מתייחס למוצא משותף, דהיינו ההיפותזה על פיה כל היצורים החיים מקושרים זה לזה מבחינה גנטית משום שכולם חולקים מוצא משותף. על פי הגדרה זו, אנו חולקים אב קדמון משותף יחד עם הקופים, ואם הולכים מספיק זמן אחורה, אנו גם חולקים אב משותף עם סוסים, דגי הטונה, ברוקולי ובקטריות. היבט זה של תורת האבולוציה שנוי במחלוקת בקרב הספקנים לגבי הפרדיגמה האבולוציונית, והיא אף הפכה שנויה במחלוקת גם בקרב ביולוגים אבולוציוניים.
3. **מנגנון הברירה הטבעית** – ההיבט השלישי של האבולוציה גורס כי מנגנון הברירה הטבעית הפועל על מוטציות אקראיות הוא המנוע מאחורי היסטורית החיים. היבט זה של תורת האבולוציה הוא השנוי ביותר במחלוקת בתוך הקהילה האבולוציונית ומחוצה לה.

החלק הבא יתמקד בשני ההיבטים האחרונים, תוך כדי בחינה ביקורתית של תוקפן. # רקע היסטוריה (לסינתזה האבולוציונית המודרנית)

כאשר צ'רלס דרווין העלה לראשונה את תיאורית האבולוציה בשנת 1859, התיאוריה דרשה מנגנון שיעביר מאורגניזמים את התכונות שלהם לצאצאיהם. אך דרווין לא ידע מהו המנגנון הזה. בשנת 1865, נזיר אוסטרי בשם גרגור מנדל (זכה לכינוי: "אבי הגנטיקה") שהיה ביולוג וחבר בכנסייה האוגוסטינית, הכריז על תוצאות ניסויי ההכלאה שלו תוך שימושו בצמחי אפונה. ניסוי זה היווה מאוחר יותר תשתית למנגנון המיוחל של האבולוציה. כפי שאביגיל לונדון מסבירה: > מנדל התמקד בשבע תכונות של הצמח: צבע הפרח (סגול או לבן), מיקומו לאורך הגבעול (בצד הגבעול או בקצה שלו), צבע האפון (ירוק או צהוב), מרקם האפון (חלק או מחוספס), צבע התרמיל (ירוק או צהוב), צורת התרמיל (נפוח או שטוח) וגובה הצמח (גבוה או נמוך). הוא הקפיד להשתמש בזני אפונה קרובים, שנבדלו זה מזה רק בתכונות מעטות. את המחקר הוא ביצע באמצעות הכלאה מלאכותית: אסף אבקה מצמח אחד והעביר אותה אל השחלה של צמח אחר. כך היה יכול לוודא אילו צמחים הם ההורים באותה הכלאה. בכל התכונות שבדק מצא מנדל חלוקה דומה של התכונות בצאצאים. על סמך זה הוא הגיע לכמה מסקנות חשובות. ראשית הוא הבין שהתורשה נקבעת על ידי גורמים (כיום אנו קוראים להם גֵנים), שעוברים מהורה לצאצא ללא שינוי. כלומר, אין ערבוב של תכונות מהאב ומהאם. כמו כן, כל צאצא יורש מכל הורה גֵן אחד לכל תכונה, כך שלכל פרט יש שני גֵנים לאותה תכונה. ולבסוף, יש מקרים שבהם תכונה לא באה לידי ביטוי אף על פי שהגֵן קיים, אך היא יכולה לחזור ולהופיע בדור הבא.[\[11\]](#_ftn11)

על בסיס מחקרו פורץ הדרך של מנדל, מחקרים חדשים נעשו במאה העשרים על ידי גנטיקאים שונים, אשר בסופו של דבר הביאו לסינתזה שאיחדה בין חוקי התורשה של מנדל לבין עקרונות הברירה הטבעית והאבולוציה ההדרגתית. במילים אחרות, המנגנון שהשלים את החזון של דרווין נמצא, דהיינו, ברירה טבעית+מוטציות גנטיות. השילוב בין העקרונות הדרוויניים לעקרונות של מנדל, מייצג את הסינתזה האבולוציונית המודרנית, או, את תיאורית הנאו-דרוויניזם. # האם האבולוציה מייתרת את הצורך באלוהים?

נניח לרגע כי תהליך האבולוציה (דהיינו כל האספקטים השונים של האבולוציה) אכן התרחש, האם זה אומר שאלוהים לא קיים? ובכן כלל לא! ראשית, אם אלוהים קיים אז הוא לא מוגבל במשאבים ובזמן, ולכן הוא חופשי להשתמש באיזה מנגנונים שהוא רוצה כדי ליצור את בעליי החיים. שהרי יעילות היא ערך שרלוונטי ליצורים מוגבלים, לא לישות בלתי מוגבלת. בנוסף לכך, לא רק שהאבולוציה מסתדרת עם קיומו של אלוהים, היא דווקא מצריכה את קיומו. פרופ' יקיר שושני, מומחה לפיזיקה גרעינית מסביר: > לדעתי, הנאו דרוויניזם מחזק דווקא את ההשערה בדבר קיומה של ישות תבונית מעבר לאדם.. גם על פי תיאורית האבולוציה קיימים חוקים המגדירים את ההתפתחות וההתאמה ולכן ניתן לשאול: מי תיכנן את החוקים הללו? אילו העולם היה אקראי לחלוטין ללא חוקים, לא היה כלל מובן ליצירת מערכת פיזיקאלית יציבה כל שהיא, תהיה זו אטום או מולקולה, שלא לדבר על חומצות אמינו ותרכובות ביוכימיות המורכבות מהן. דווקא התורה הנאו-דרוויניסטית הקובעת כי אין תכנון ביצירת בעלי החיים המורכבים, שהרי הם נוצרו על פיה בתהליכים אקראיים – מעבירה את מרכז הכובד של התבונה האצורה בישויות הללו מהן אל החוקים שיצרו אותם.[\[12\]](#_ftn12)

מבחינה פילוסופית אין הבדל בין יצירה ישירה של מורכבות, ובין יצירת גרעין כפוף לחוקים ומנגנונים היוצרים ממנו מורכבות. לכן, האבולוציה מעבירה את התבונה על החוקים והמנגנונים שבלעדיהם התהליך לא היה מתאפשר מלכתחילה. ## האבולוציה כראיה לקיומו של אלוהים

האבולוציה היא הסבר לתהליך המבוסס על חומר וחוקים שקיומם כרוך מראש, ולא מהווה הסבר למוצא הראשוני של החיים ושל כל אשר ביקום (שגם דורשים הסבר). תהליך האבולוציה דורש את קיומם של תנאים מקדימים, כמו גם נשען על קיומם של החומר ושל חוקים שונים (כגון: כימיה, פיזיקה, מתמטיקה). מכאן, שתהליך האבולוציה הוא כמעין מנוע-ביולוגי, שעצם קיומו זועק לקיומו של יוצר אינטלגנטי שתכנן בקפידה ויצר לכל הפחות את התנאים שמאפשרים לו מלכתחילה להתקיים ולפעול כראוי. בדומה לפרופ' שושני, גם מנהל פרויקט הגנום האנושי, מנהל המכון הלאומי-אמריקאי לבריאות, וזוכה פרס מדלית הזהב למדע, המדען ד"ר פרנסיס קולינס, מפרט בספרו, "שפתו של אלוהים: עדויות מדעיות מודרניות לאמונה", מדוע, כאתאיסט, הגיע לאמונה ולמסקנה כי התחכום, המורכבות, היופי והסדר הקיימים ביקום, מעידים על קיומו של אלוהים. בין היתר, כתב כי, > "אני מאמין כי אלוהים הוא המדען הדגול ביותר…אני מאמין כי אלוהים התכוון, כאשר העניק לנו אינטליגנציה, לתת לנו את האפשרות לחקור ולהעריך את הנפלאות של הבריאה שלו. לכן הוא ממש לא מאוים מההרפתקאות המדעיות שלנו…אני מאמין שלאלוהים הייתה תכנית ליצור יצורים שיוכלו לקיים מערכת יחסים עמו, אשר בהם יוכל להכיל מוסר, אשר בהם יוכל לנפוח נשמה, ואשר להם יעניק חופש בחירה במתנה – כדי שנוכל לקבל החלטות (מוסריות) בנוגע להתנהגותנו. מתנה, שלעיתים קרובות מיושמת על מנת לקדם דברים רעים. אני מאמין כי אלוהים השתמש באבולוציה כמכניקה על מנת לבצע את המטרה הזאת".[\[13\]](#_ftn13)

נוסף לכך, אם האבולוציה התרחשה, מדובר בנס, ולכן ראיה לקיומו של אלוהים. בספרם "העיקרון האנטרופי", הפיזיקאים ג’ון באררו ופרנק טיפלר מפרטים עשרה צעדים באבולוציה של האדם. כל אחד מהצעדים הללו הוא כה לא סביר, כך שטרם שלב כלשהו היה מתממש; השמש הייתה חדלה מלהוות מקור אנרגיה ראשי, והייתה כבר שורפת את כדור הארץ.[\[14\]](#_ftn14) השלבים הכלולים הם: התפתחות הקוד הגנטי המבוסס על הדי-אן-איי, האבולוציה של הנשימה האירובית, האבולוציה של תסיסת הגלוקוז לחומצה פירובית, התפתחות השלד הפנימי וכן הלאה. מדובר בעשרה צעדים באבולוציה של האדם שכל אחד מהם הוא כה לא סביר, כך שלפני ששלב כלשהו היה מתממש, השמש הייתה מסיימת את מחזור החיים שלה והייתה שורפת כליל את כדור הארץ. כתוצאה מכך, הם כותבים בספרם: "התפתח קונצנזוס כללי בקרב האבולוציונים כי האבולוציה של החיים, כזו שניחנת ביכולת עיבוד המידע כמו אצל האדם, היא כל כך לא סבירה, שלא סביר להניח שהיא התרחשה בכוכב לכת כלשהו אחר בכל היקום הנצפה”.[\[15\]](#_ftn15) לכן, לפי דבריהם של בארוו וטיפלר, הביולוגים האבולוציוניים בעצמם בדעה שהאבולוציה של החיים התבוניים היא כל כך לא סבירה שאין סיכוי ממשי שהיא התרחשה במקום אחר ביקום. זה מעלה את השאלה – למה שנאמין שהחיים בכוכב הלכת שלנו התפתחו בזכות המנגנונים הדארווניסטיים, וללא שום התערבות אינטיליגנטית? לכן, אם האבולוציה התרחשה, זהו נס, ולכן ראיה לקיומו של אלוהים. מהסיבה הזאת תאיסטים יכולים להיות פתוחים לראיות, הם פתוחים לראיות עבור האבולוציה ונגד האבולוציה. אלוהים היה יכול להשתמש במנגנון האבולוציוני כדי ליצור את מגוון החיים על פני כדור הארץ. לעומת זאת, עבור האתיאיסטים והנטורליסטים, האבולוציה היא הברירה היחידה, גם אם היא הייתה אירוע לא סביר בכלל, אין להם ברירה אלא להיאחז בפרדיגמה האבולוציונית, משום שבהשקפתם, אין להם שום אינטליגנציה קוסמית מאחורי התהליכים.[\[16\]](#_ftn16)# מוצא משותף: בחינה ביקורתית

בחלק זה אנו נבחן את ההיבט השני לעיל לאבולוציה (מוצא משותף). חשוב לציין כי למרות ההנחה של חסידי תיאורית האבולוציה, מוצא משותף אינו כרוך בהכרח בנכונותה של כל הפרדיגמה האבולוציונית (כלומר בהיבט השלישי המתייחס למנגנון הברירה הטבעית כהסבר למגוון בעלי החיים). לדוגמא, מייקל ביהי, חסיד תיאוריית התכנון התבוני ומחבר הספר "הקצה של האבולוציה", מחזיק במוצא קדמון משותף, אך דוחה את מנגנון הברירה הטבעית הפועלת על מוטציות אקריות כהסבר מספק למגוון החיים.[\[17\]](#_ftn17)## ראיות נגד מוצא משותף

### ביוגאוגרפיה[\[18\]](#_ftn18)

ביוגאוגרפיה היא מדע החוקר את הפיזור הגיאוגרפי של מינים ביולוגיים במרחב ובזמן לאורך ההיסטוריה של כדור הארץ. חסידי תיאורית האבולוציה (הנאו-דרוויניסטית) נוהגים להצביע על מחקר הביוגאוגרפיה בתור תמיכה לפרדיגמה האבולוציונית.[\[19\]](#_ftn19) לעומת זאת, נתונים רבים ממחקר הביוגאוגרפיה, שאינם קשורים לאבולוציה דרוויניסטית, לא מספקים תמיכה משמעותית לטובת מוצא קדמון משותף, אלא, שניתן להסביר נתונים אלו בקלות כתוצאה של הגירה ונדידת היבשות. לעומת זאת, השימוש במחקר הביוגאוגרפיה כטיעון התומך בפרדיגמה האבולוציונית, לא לוקח בחשבון תעלומות ביוגאוגרפיות שהטרידו ביולוגים אבולוציוניים רבים. תעלומות אלו מראות חוסר התאמה בין מדע הביוגאוגרפיה לבין היפותזת המוצא המשותף. כישלון ההסברים האבולוציוניים מתבטא בכך שיצורים יבשתיים וכאלה שחיים במים מתוקים, מופיעים במקומות (כמו אי או ביבשת) שסותרים את התחזית של תזת המוצא המשותף. במילים אחרות, חשבו על שתי אוכלוסיות של אורגניזמים; בתזה האבולוציונית, אם נלך מספיק אחורה בזמן, אנו נגלה כי שתי האוכלוסיות הללו קשורות זו לזו במרחב ובזמן על ידי אב קדמון משותף. אך לפעמים, לא ניתן בשום צורה להסביר איך שתי האוכלוסיות הללו הגיעו למיקום הגיאוגרפי הנוכחי שלהן מאיזשהו אב קדמון משותף. דוגמה למקרה כזה שמקשה על הפרדיגמה האבולוציונית, היא מוצא הקופים הדרום אמריקאיים, הנקראים "קופים רחבי אף" (Platyrrhini). בהתבסס על ראיות מולקולריות ומורפולוגיות, נהוג לטעון שהקופים הללו התפצלו מהקופים צרי האף האפריקאים (Catarrhini). שתי האוכלוסיות הללו חולקות אב קדמון משותף, דהיינו, האנתרפואידים.[\[20\]](#_ftn20) תיעוד המאובנים מראה כי קופים חיו בדרום אמריקה למשך 30 מיליוני שנים.[\[21\]](#_ftn21) הבעיה היא שהלוחות הטקטוניים מראים שאפריקה ודרום אמריקה נפרדו לפני 100-120 מיליוני שנים בערך, ושדרום אמריקה הייתה אי או יבשת מבודדת מלפני 80 מיליון שנים עד לפני 3.5 מיליון שנים.[\[22\]](#_ftn22) אם הקופים הדרום אמריקאיים התפצלו מהקופים האפריקאים לפני כ-30 מיליוני שנים, הפרדיגמה הדרוויניסטית מחויבת להסביר איך קופים חצו מאות, אם לא אלפי קילומטרים של האוקיינוס הפתוח והגיעו מאפריקה לדרום אמריקה. מצב כזה מציב אתגר רציני לתזת המוצא המשותף – כזה שמוכר על ידי מומחים רבים. כפי שכתבה הפרופסורית לאנתרופולוגיה, אדריאן זילמן, "מוצא הקופים רחבי האף התמיה פלאונטולוגים למשך עשורים… מתי ואיך הגיעו הקופים לדרום אמריקה?"[\[23\]](#_ftn23)הפרימטולוגים (מדענים שחוקרים קופים) ג'ון פיגל וכריסטופר גילברט מסבירים, "ההיבט הביוגאוגרפי המאתגר ביותר של אבולוציית הקופים רחבי האף נוגע במוצא של כל הענף[\[24\]](#_ftn24)."[\[25\]](#_ftn25)איך חסידי האבולוציה מגיבים לתעלומה הזו? ובכן, הם לא מסיקים כי תזת המוצא המשותף שגויה כמובן, אלא שהם טוענים שהקופים שטו באוקיינוס האטלנטי על רפסודות, מאפריקה לדרום אמריקה! טיעון שנקרא "היפותזת הרפטינג".[\[26\]](#_ftn26) במילים אחרות, הסברה הבלתי סבירה, הופכת להיות סבירה משום שתזת המוצא המשותף חייבת להיות נכונה על פי החשיבה של חסידי האבולוציה. מיותר לציין כי היפותזת הרפטינג של הקופים ניצבת בפני קשיים רציניים; יונקים כמו קופים דורשים כמויות גדולות מאוד של אוכל ומים.[\[27\]](#_ftn27) כפי שמומחה אחד בנושא מסביר, "ההיבט המנגנוני להתפשטות של הקופים רחבי האף הוא למען האמת בלתי פתיר", משום שמודלים אבולוציוניים, "חייבים לבקש מנגנון חצייה בלתי סביר (רפטינג) או חשוד במקרה הטוב.[\[28\]](#_ftn28) ריילי בלאק שכתב במגזין נשיונאל ג'אוגרפיק מודה כי השערה זו דורשת דמיון.[\[29\]](#_ftn29)לא מדובר במקרה היחיד שבו ביולוגים אבולוציונים כופים מנגנון ספקולטיבי חסר בסיס כדי להסביר בעיות קשות בפרדיגמה שלהם. תעלומות ביוגאוגרפיות אחרות כוללות את הימצאותן של לטאות וקביות בדרום אמריקה,[\[30\]](#_ftn30) הגעתם של דבורים, למורים ויונקים אחרים למדגסקר,[\[31\]](#_ftn31) הופעתם של מאובני פילים באיים שונים,[\[32\]](#_ftn32) והופעתם של דו חיים לאורך חבלי איים מבודדים באמצע הים,[\[33\]](#_ftn33) ודוגמאות רבות אחרות.[\[34\]](#_ftn34)בנוסף לכך, בעיה זו קיימת עבור מינים שנכחדו. בשנת 2007, מאמר במגזין גאופיזיקה נודע ציין את "הבעיה הבלתי פתירה של תפוצה מנותקת של מאובנים בצד ההפוך של חופי האוקיינוס השקט".[\[35\]](#_ftn35) מאמר זה לא משתמש ב"היפותזת הרפטינג", אלא שהוא מעלה רעיון אף יותר מגוחך: אוכלוסיות נפרדו בגלל "התפשטות כדור הארץ" – היפותזה גיאולוגית שננטשה מזמן (השונה מתיאוריות מעודכנות של הלוחות הטקטוניים) אך כזו שיכולה כנראה להתקבל בקלות רק כדי להציל את תזת המוצא המשותף. מאמר שנכתב במגזין "טרנדים באקולוגיה ואבולוציה" בשנת 2005, מסביר את מהות האתגר: בעיה קלאסית בביוגאוגרפיה היא הצורך להסביר מדוע קבוצות יבשתיות או ימיות מפוזרות ומובדלות על ידי אוקיינוסים. מדוע האשורים הדרומיים נמצאים באוסטרליה, ניו זילנד, גינאה החדשה והאזור הדרומי של דרום אפריקה? מדוע יש איגואנות באיי פיג'י, כאשר כל הקרובים שלהן נמצאות בעולם החדש?[\[36\]](#_ftn36)אחרי סקירת מספר דוגמאות בלתי צפויות, המאמר מסכם, "המקרים הללו מחזקים את המסר הכללי של חסיד האבולוציה הדגול (דרווין): בהינתן מספיק זמן, דברים רבים שנראים כבלתי סבירים יתרחשו".[\[37\]](#_ftn37) אכן זהו המסר כאן. אם עלינו לקבל את תזת המוצא המשותף, עלינו לקבל טענות יוצאות דופן ובלתי סבירות. אם כן, המחיר של תזת המוצא המשותף, הוא לקבל השערות מפתיעות, חסרות בסיס ובלתי מדעיות בעליל. ### תיעוד המאובנים

מדע המאובנים מציב אתגר חריף לתזת המוצא המשותף. מיני אורגניזמים מופיעים בתיעוד המאובנים לפתע, ואז משתנים רק באופן מזערי. "מפצים" בתיעוד המאובנים מראים כי במקום לראות הדרגתיות, רואים התפרצויות פתאומיות של יצורים חיים במאובנים. כלומר, הסיפור האבולוציוני פשוט אינו קיים. לדוגמה, מאורע המפץ הקמבריוני, מתאר הופעה פתאומית ומקבילה של רוב מערכות בעליי החיים, לפני 542-543 מיליוני שנים (חיים חדשים הופיעו במספר מיליוני שנים בודדות – זמן קצר מאוד בסקאלה אבולוציונית). החוקרים מודים פה אחד כי המפץ הקמבריוני הוא תופעה שמאתגרת את הפרדיגמה האבולוציונית המסורתית. הביולוג האבולוציני ג'פרי לווינטון כתב, "שום הסבר סביבתי או ביולוגי למפץ הקמבריוני לא מסביר את ההופעה הפתאומית של המגוון הרחב של בעלי החיים המורכבים, באופן שמניח את הדעת".[\[38\]](#_ftn38) הביולוג האבולוציוני, גרגורי ריי מסכים, "המפץ הקמבריוני…מציב בעיה יוצאת דופן למאקרואבולוציה".[\[39\]](#_ftn39)שני פלאונטולוגים מוכרים ומכובדים, סטיבן ג'יי גולד מאוניברסיטת הרווארד וניילס אלדריג' מהמוזיאון האמריקאי להיסטוריה טבעית, הציעו תיאוריה שלטענתם יכולה להסביר את הדפוס השכיח במאובנים, דהיינו, ההופעה הפתאומית של מיני בעלי חיים, ללא שום שלב ביניים. הסבר זה מכיר בכך שהקבוצות העיקריות של העולם החי הופיעו באופן פתאומי, אלא שהם משערים כי כאשר שינויים מאקרואבולוציוניים מתרחשים על פי המודל של שיווי המשקל המקוטע[\[40\]](#_ftn40), שלבי המעבר ממין אחד לשני קיימים מעט מדי זמן בכדי שהנסיבות הנדירות בהן אורגניזמים מתאבנים יספיקו "לתפוס" אותם ולהשאיר לנו תיעוד שלהם. לכן, על פי התיאוריה הזאת, זה ברור למה קשה למצוא שושלות שמתעדות מעבר אבולוציוני "חלק" ממין אחד לאחר, בו כל מאובן שונה מקודמו במידה זעומה.[\[41\]](#_ftn41)אך קיימות בעיות רבות עם השערת שיווי המשקל המקוטע:[\[42\]](#_ftn42)חסידי השערת שיווי המשקל המקוטע גורסים כי האבולוציה מתרחשת כאשר תת אוכלוסייה קטנה נפרדת מהאוכלוסייה הכללית. ככל שעובר הזמן, הצטברו שינויים רבים לאורך תקופה ארוכה בשתי הקבוצות. לאחר תקופה זאת, סכום השינויים הקטנים הללו כה גדול עד שלא ניתן לזהות את האוכלוסייה הזאת כחלק מהמין לו היא הייתה שייכת במקור. ולכן, היא מוכרת כמין חדש. אם מינים חדשים נוצרים בתוך תת אוכלוסייה, זה ייראה כאילו המין החדש נוצר באופן פתאומי בתיעוד המאובנים, ובנוסף לכך, לא נצפה למצוא שלבי מעבר. הסבר זה מהווה מנגנון-מניע לתיאורית שיווי המשקל המקוטע. אך בפועל, המנגנון פשוט לא עובד. מחקר שנערך על ידי מדענים מאוניברסיטת אורגון מראה כי תהליך כזה (שמניע את השיווי המשקל המקוטע) מוביל להכחדה, לא לאבולוציה. החוקרים הראו כי כאשר מינים נפרדים מהאוכלוסייה המקורית שלהם, הסיכוי שלהם להיכחד גבוה יותר.[\[43\]](#_ftn43)אך הבעיה העיקרית היא שהשערת שיווי המשקל המקוטע דורשת כוונון עדין להפליא. השערה זו כרוכה בכך שהאוכלוסיות מספיק גדולות כדי להבטיח ייצור של תכונות חדשות, אך במקביל, הן גם מספיק קטנות כך שהסיכויים ששלבי המעבר בין המינים (שמייצגים את השינויים האבולוציוניים) יתאבנו, הם נמוכים.[\[44\]](#_ftn44)יש לציין כי המפץ הקמבריוני הוא רק דוגמה אחת למפצים אחרים בתיעוד המאובנים. להלן מספר דוגמאות מני רבות, למפצים נוספים בתיעוד המאובנים:[\[45\]](#_ftn45)**מוצא החיים**הראיות מצביעות על כך שהתאים החיים הראשונים הופיעו מאוד מוקדם בהיסטוריה של כדור הארץ. החיים התחילו כמעט ברגע שהתנאים בכדור הארץ התירו להם להתקיים. הראיות העדכניות מראות כי החיים כבר הופיעו לפני 4.1 מיליארדי שנים, בזמן שהם היו יכולים לשרוד רק בנישות תת קרקעיות.[\[46\]](#_ftn46)**מוצא הפוטוסינתזה**מוצא הפוטוסינתזה[\[47\]](#_ftn47) היה מאורע מפתח שהתיר מאוחר יותר את קיומם של הצמחים ובעלי החיים. הפוטוסינתזה המערבת תהליכים ביוכימיים מורכבים הופיעה מוקדם ככל שכדור הארץ הכיל סביבה יציבה ומותאמת עבור התהליך להתרחש. הראיות מצביעות על כך שמוצא הפוטוסינתזה הוא מלפני 3.8 מיליארדי שנים.[\[48\]](#_ftn48)**מפץ האבאלון (Avalon explosion)**תיעוד המאובנים מצביע על כך שקבוצת יצורים מופיעה באופן פתאומי בתקופת האדיקר. תיארוכים רדיומטריים מתארכים את ההופעה הראשונה של היצורים הללו ללפני 565-575 מיליוני שנים. היצורים שהופיעו במאורע זה מייצגים את הרב תאיים המורכבים המוקדמים ביותר, ובנוסף לכך, הם מופיעים ללא שום אב קדמון.[\[49\]](#_ftn49) למעשה, מאובני האדיקר מספקים ראיה לדילוג מפתיע במורכבות ביולוגית; לפני שיצורי האדיקר הופיעו, צורות החיים היחידות שתועדו (שהתקיימו למעלה משלושה מיליארדי שנים) הן יצורים חד תאיים, אצות קולוניאליות וספוגיים (כלומר יצורים הרבה פחות מורכבים). **האירוע הגדול של המגוון הביולוגי של האורדוביק (GOBE)**מאורע זה, שהתרחש כארבעים מיליוני שנים אחרי המפץ הקמבריוני, כלל הופעה של מגוון עצום של חסרי חוליות ימיות (כ-300 משפחות חדשות) בטווח זמן מאוד קצר לפני כ460 עד 485 מיליוני שנים. מפץ זה של מגוון עצום של חיים ימיים נקרא "המפץ הגדול השני של החיים".[\[50\]](#_ftn50)רשימת ההתפרצויות של החיים עוד ארוכה.[\[51\]](#_ftn51) לכן, האתגר נשאר; מאובנים מצביעים על הופעת מין בשלמותו באופן פתאומי, התקיימותו לאורך תקופות שלמות ללא שינוי, ובתקופה אחרת, שוב הופעת מין או סדרה בשלמותם, והתקיימותם לאורך תקופות שלמות ללא שינוי.[\[52\]](#_ftn52) המפץ הקמבריוני איננו ייחודי. מדובר בדפוס שכיח של המאובנים; צורות חיים חדשות מופיעות בדרך כלל באופן פתאומי בתיעוד המאובנים ואז אינן עוברות שינוי מהותי כלשהו – בניגוד להסבר האבולוציוני. **דוגמא לדפוס ה"קיפאון" בתיעוד המאובנים לפני מספר שנים נערך מחקר על ידי צוות בינלאומי של ביולוגים אבולוציוניים שניסה להסביר את הדפוסים המפתיעים הללו (של הופעה פתאומית וחוסר שינוי) על ידי שימוש במודל מתמטי.[\[53\]](#_ftn53) פלאונטולוגים מארה”ב, בריטניה, וגרמניה יצרו שחזורים תלת ממדיים של דגימות מאובניים של קוצרים: סדרה של פרוקי רגליים במחלקת העכבישנים. החוקרים גילו כי העכבישים העתיקים ארוכי הרגליים הללו הציגו אנטומיה מודרנית באופן מפתיע. במילים אחרות, העכבישים הללו לא עברו שינוי אבולוציוני לפחות 300 מיליון שנים.[\[54\]](#_ftn54)כאמור, הקיפאון של האנטומיה של העכבישים הוא לא ממצא חריג. עניין זה מאפיין את ממצאי המאובנים, דפוס אשר מנוגד לציפיות ההשקפה האבולוציונית. היינו מצפים למצוא שינויים הדרגתיים ברורים לאורך כל המאובנים ובמקביל לראות קבוצות ביולוגיות חדשות מופיעות. הבעיה היא שהממצאים בפועל תואמים ומשקפים את המציאות היחידה המוכרת לנו – דילוגים. חוקרים אלו בחנו שינויים בגודל גוף של קבוצת עטלפים, ציפורים, ויונקים, על ידי שימוש בנתונים ממחקרים היסטוריים, תיעוד המאובנים, וניתוח השוואתי בין מינים. באמצעות 8,000 תצפיות, החוקרים זיהו תבנית מוכרת בנתונים; למרות שהתפרצויות **מיקרו**-אבולוציוניות מתרחשות על פני פרק זמן של מיליון שנה, לא נצפה שינוי אבולוציוני משמעותי. ברגע ששינוי מיקרו-אבולוציוני מתרחש, הוא יתהפך או יתאזן על ידי אירועים מיקרו-אבולוציוניים אחרים. במילים אחרות, כפי שזה נראה, שינויים מיקרו-אבולוציוניים הם מוגבלים, והם מסבירים מדוע תופעת “הקיפאון” היא תכונה דומיננטית אצל המאובנים. כמו כן, במחקר צוין כי שינוי אבולוציוני כן מזוהה על גבי מרווחי זמן גדולים יותר, בין כמיליון לשלוש מאות שישים מיליון שנים, אך הנה הנתון המפתיע: שינוי זה אינו **מצטבר** בהדרגה. אלא, ש**הוא מתרחש בפתאומיות.**[\[55\]](#_ftn55) בשורה התחתונה, הדבר שאותו הפרדיגמה האבולוציונית לא מצליחה להסביר הוא – מהי הסיבה להתפרצויות פתאומיות של מינים חדשים שמופיעים בתיעוד המאובנים. דהיינו, מדוע מינים חדשים הופיעו באופן פתאומי בצורות שלמות וללא שום הדרגתיות, ואז התקיימו לאורך תקופות ללא שינוי. אבולוציונים היו מסבירים את הממצאים דרך ההשערה כי תיעוד המאובנים אינו שלם מספיק כדי לספק עבורנו מייצג מדויק של היסטורית החיים בכדור הארץ. לעומת זאת, ספר מחקרי שנכתב על ידי שני חוקרים, בחן את תיעוד המאובנים מבחינת השלמות שלו, והמחברים הראו כי תיעוד המאובנים הוא למעשה מספיק שלם כדי לספק תיאור מהימן של היסטורית החיים. אמנם קיים חוסר שלמות בתיעוד המאובנים מבחינה סטרטיגרפית[\[56\]](#_ftn56), אך בהחלט ניתן להעריך את הבעיות בתיעוד המאובנים מבחינה מתמטית על בסיס הנתונים שכבר זמינים לנו.[\[57\]](#_ftn57)### תופעת ההתכנסות

בעיה נוספת עבור תזת המוצא המשותף היא ”אבולוציה מתכנסת”. המונח "אבולוציה מתכנסת" מתייחס לתופעה שבה אורגניזמים שאינם קשורים אחד לשני בעץ הפילוגנטי, מציגים תכונות אנטומיות פיסיולוגיות ומולקולריות זהות. מדוע תופעה זו קוראת תיגר על ההסבר האבולוציוני? כדי לענות על שאלה זו חשוב להבין את טבע המנגנונים האבולוציוניים. על פי הביולוג האבולוציוני סטיבן ג’יי גולד, השינויים האבולוציוניים מתרחשים בצורה מקרית (קונטינגנטית-לא הכרחית).[\[58\]](#_ftn58) המשמעות היא שהתהליך האבולוציוני הוא רצף של אירועים אקראיים ובלתי צפויים. אם מאורע כלשהו מהרצף היה שונה, המסלול האבולוציוני היה משתנה לגמרי. גולד הסביר שאם מישהו היה מריץ את ההיסטוריה של החיים אחורה בזמן, ואז מסריט את ההיסטוריה מחדש, התוצאות היו שונות לחלוטין מהתוצאות הנוכחיות של האבולוציה. במילים אחרות, **האבולוציה לא אמורה לחזור על עצמה. ורק לעתים רחוקות מאוד היא אמורה להגיע לאותה תוצאה. בהינתן הקונטינגנטיות ההיסטורית, אין זה סביר שהמנגנונים האבולוציוניים יובילו לתוצאות זהות או אפילו דומות. לעומת זאת, כשמסתכלים מהזווית האבולוציונית על ההיסטוריה של החיים, זה נראה שתוצאות חוזרות ונשנות של האבולוציה, הן דווקא מאוד שכיחות. התופעה הזו, שנקראת אבולוציה מתכנסת, התרחשה הרבה מאוד פעמים. הביולוגים האבולוציוניים סיימון קונוואי מוריס וג’ורג’ מקגי מצביעים בספריהם על כך שתוצאות אבולוציוניות זהות מאפיינות את הרובד הביולוגי.[\[59\]](#_ftn59) במילים אחרות, ביולוגים מתמודדים עם שתי תופעות שסותרות זו את זו במסגרת האבולוציונית: מצד אחד, תהליכים אבולוציוניים הם אקראיים. מצד שני, תופעת ההתכנסות היא מאוד שכיחה.[\[60\]](#_ftn60) דרווין היה ככל הנראה הראשון שהבין את העיקרון הזה, "זה לא ייאמן שהצאצאים של שני אורגניזמים, אשר במקור היו שונים זה מזה באופן משמעותי, יתכנסו אי פעם באופן כל כך קרוב עד כי הם יציגו מבנה זה".[\[61\]](#_ftn61) הפעיל האתאיסט הנודע, ריצ'ארד דוקינס מודה גם כן, "אין זה סביר כלל שאי פעם אותו מסלול אבולוציוני בדיוק יתרחש פעמיים". אך הוא מכיר בכך שקיימות "דוגמאות מרובות… בהן קווים אבולוציוניים בלתי תלויים התכנסו, מנקודות התחלה מאוד שונות…[\[62\]](#_ftn62)בהשקפה הדאיסטית של תכנון תבוני, על פיה הבורא התערב באופן ישיר ביצירת החיים, ולא השתמש בתהליך אבולוציוני כדי ליצור את החיים, ניתן לפרש את ההתכנסות כתוכנית בריאה משותפת של בורא אחד עבור החיים. הבורא השתמש באותם פתרונות כדי לענות על הבעיות איתן יתמודדו אורגניזמים שאינם קשורים זה לזה בניסיונם לשרוד. בפרדיגמה האבולוציונית תופעת ההתכנסות מוסברת על ידי תנאי לחץ זהים בקרב האורגניזמים (תנאי סביבה, תחרותיות, ולחצי טריפה).[\[63\]](#_ftn63) הבעיה היא שתופעת ההתכנסות מופיעה גם אצל אורגניזמים מסביבות שונות לחלוטין! בתנאים הללו, הכוחות המרכיבים את הברירה הטבעית חייבים להיות שונים מעצם ההגדרה. הדוגמה הקלאסית להתכנסות מהסוג הזה נמצאת בעיניים של הדיונונים. הדמיון שלהם לעיניים של החולייתנים יוצא דופן ולא צפוי בהשקפה אבולוציונית, במיוחד כאשר שלוקחים בחשבון את המשתנים הבאים: 1. הרכיכות, שכוללות גם את הסילוניות, מסווגות כחלק מקבוצה שונה לחלוטין, שנקראת לופוטרוכוזואה. קבוצה שונה במהותה מקבוצת החולייתנים.
2. התנאים שהיו אמורים להשפיע על היווצרות העין של הסילוניות או הדיונונים ועל עין החולייתן היו אמורים להיות שונים זה מזה למדי. האבולוציה הייתה דורשת סביבה מימית עבור הדיונונים ואילו עבור החולייתנים, סביבה יבשתית.

דוגמה אף יותר מפתיעה של תופעת ההתכנסות בסביבות יבשתיות ומימיות נמצאה בדגים ממשפחת הצלופחוליים ובלטאות ממשפחת הזיקיתיים. בניסויים שנערכו נחשף דמיון יוצא דופן במערכת הראייה והתנהגותה אצל שני היצורים.[\[64\]](#_ftn64) הזיקית והדג מזיזים את עיניהם בצורה זהה וייחודית: בזמן שעין אחת שלהם בתנועה, העין השנייה איננה זזה. בנוסף לכך, שני בעליי החיים הללו משתמשים בקרנית למטרת התמקדות. כל שאר הזוחלים והדגים לעומת זאת משתמשים בעדשה של העין כדי למקד תמונות ברשתית. בנוסף לכך, לזיקית ולצלופחול יש כיסוי עור על עיניהם כדי למנוע מהם להיות בולטים מהטורפים והנטרפים שלהם. שיטת הטריפה שלהם גם כן זהה. מסלול הלשון של הזיקית בזמן טריפה הינו זהה לזה של הצלופחול כאשר זה מזנק על טרפו. אחד מהצוותים הראשונים שגילו את ההתכנסות הזו הודה: "כאשר נתקלים במערכת מתואמת להפליא כמו זו, האתגר הוא לספק הסבר להתכנסות של כל כך הרבה מנגנונים מכוונים".[\[65\]](#_ftn65)לסיכום, הפרדיגמה האבולוציונית מתמודדת עם בעיה חמורה. אם מערכות ביולוגיות הן תוצאה של אבולוציה, אז מערכות ביולוגיות זהות לא אמורות להופיע בקרב מינים שלא קשורים זה לזה בעץ האבולוציוני. ההיסטוריה האבולוציונית מורכבת מרצף אקראי של שינויים גנטיים שנבררו על ידי הברירה הטבעית, שגם כן, מורכבת ממרכיבים אקראיים. התוצאה משמעותית; אם האירועים האבולוציוניים יכלו לחזור על עצמם שוב, התוצאה הייתה אמורה להיות שונה בכל פעם. מכאן שאין זה סביר שאותם מבנים ביולוגיים וביוכימיים מורכבים, יופיעו שוב ושוב בטבע, בקרב אורגניזמים לא קשורים זה לזה. תופעת ההתכנסות מציבה אתגר בעייתי מאוד עבור תזת המוצא המשותף של התיאוריה הניאו-דרוויניסטית. **התופעה מראה כי ההנחה הבסיסית של התזה נכשלה – דמיון ביולוגי לא מצביע בהכרח על מוצא משותף.** ### אמבריולוגיה

אמבריולוגיה היא תחום מחקר שעוסק בהתפתחות העובר במהלך ההיריון. חסידי המוצא המשותף מצביעים על תהליכי ההתפתחות של עוברי החולייתנים השונים, ומשתמשים בקווי הדמיון בהם בתור ראיה למוצא משותף. הטיעון גורס כי בשלבים המוקדמים, העובר האנושי והעוברים של חולייתנים אחרים הם דומים. קווי הדמיון הללו בין העוברים מהווים ראיה לכך שהם חולקים אב קדמון משותף.[\[66\]](#_ftn66) אך האם למעשה קיימים קווי דמיון בין עוברים של מינים שונים? ובכן, התשובה היא לא. במחקר העדכני, אמבריולוגים מצאו מאפיינים שונים רבים בין עוברי החולייתנים, הסותרים את ציפיות תזת המוצא המשותף. שני השלבים המוקדמים ביותר בהתפתחות העובר הם התלמה (cleavage) וגסטרולציה (gastrulation). במהלך ההתלמה, מתחלק תא הביצה המופרה (הזיגוטה) עד שהעובר הופך לגוש תאים בצורת כדור. לאחר מכן, בשלב הגסטרולציה, העובר גדל בהיקפיו ובמקביל מייצר שכבות נבט נבדלות אשר מהן עתידים להתפתח הרקמות והאיברים של האורגניזם. אולם במאמר של המגזין "ביולוגיה סיסטמית" נכתב, "השלבים המוקדמים הללו כגון התלמה וגסטרולציה יכולים להיות שונים מאוד בין החולייתנים".[\[67\]](#_ftn67) למעשה, גם כתבי עת מדעיים אחרים, מודים פה אחד כי המחקרים העדכניים מראים כי לעתים קרובות קיימת שונות בין עוברים של מינים שונים, הן בשלבים המוקדמים של ההתפתחות, והן בשלבים המאוחרים.[\[68\]](#_ftn68) ביולוגים אבולוציוניים מכירים בכך שעוברי חולייתנים מתחילים להתפתח בצורה שונה, אך הם טוענים כי העובר עובר שלב ביניים מאוד דומה, שלב זה נקרא השלב ה"פילוטופי". שלב זה לדעתם מצביע על מוצא משותף. אך האם השלב הזה באמת קיים? במחקר פורץ דרך שפורסם במגזין "אנטומיה ואמבריולוגיה", צוות אמבריולוגים חקרו את השאלה הזו וציינו, "נהוג לחשוב שהשלב הפילוטופי הוא עיקרון ביולוגי שלא דורש כלל הוכחה".[\[69\]](#_ftn69) אחרי שהם צילמו את עוברי החולייתנים בזמן השלב הזהה הזה לכאורה (אשר נטען כי הוא משותף לכל עוברי החולייתנים), הם מצאו הבדלים בתכונות עיקריות הכוללות גודל גוף, דפוסי גדילה ותזמון ההתפתחות. הם הסיקו כי הראיות הללו נוגדות לחלוטין את הטענה כי עוברי חולייתנים מופיעים באופן זהה בשלב ביניים לכאורה (השלב הפילוטופי).[\[70\]](#_ftn70)מחקר אחר מצא כי הנתונים האמבריולוגיים סותרים את התחזית של השלב הפילוטופי משום ש"השוני הפנוטיפי[\[71\]](#_ftn71) בין המינים היה הגבוה ביותר בשלב הביניים של הרצף ההתפתחותי".[\[72\]](#_ftn72) מכל האמור לעיל, מחקר האמבריולוגיה נוגד את התחזית של השערת המוצא המשותף. ### ראיות אחרות נגד מוצא משותף[\[73\]](#_ftn73)

חשבו על העץ האבולוציוני (או העץ הפילוגנטי), מדובר בגרף (בצורת עץ) שמתאר את הזיקות האבולוציוניות בין מינים שונים על בסיס דמיון גנטי ומורפולוגי (דמיון במבנה, או בצורה של האורגניזם). אם העץ האבולוציוני מתאר באופן מדויק את הקשרים בין המינים, אז עלינו לצפות לכך שראיות ביולוגיות שונות תהיינה תואמות לתיאור של העץ האבולוציוני. מאחר ולחיים הייתה היסטוריה אחת (היסטוריה אבולוציונית לכאורה), אז השוואות אנטומיות אמורות להיות חופפות ותואמות להשוואות גנטיות וחלבוניות. לעומת זאת, מחקרים מודרניים רבים מראים, כי העצים האבולוציוניים המבוססים על השוואות אנטומיות, סותרים את העצים המבוססים על השוואות מולקולריות. דוגמאות עדכניות לנתונים מולקולריים ומורפולוגיים המניבים עצים שונים הסותרים זה את זה הן: עשבים[\[74\]](#_ftn74), בעלי חיים[\[75\]](#_ftn75), זוחלים[\[76\]](#_ftn76) ולטאות[\[77\]](#_ftn77). הדוגמאות הללו, סותרות את השערת המוצא המשותף. שוב, אם כולנו חולקים אב קדמון משותף, ההשוואות המבוססות על מורפולוגיה אמורות להיות תואמות להשוואות המולקולריות. המצב אף גרוע מכך, לעתים קרובות, ניתוחים מולקולריים מניבים עצים אבולוציוניים שונים לחלוטין.[\[78\]](#_ftn78) לאחרונה, מומחים בתחום הגנומיקה מצאו אלפי גנים ביצורים שונים ללא דמיון לשום גן ידוע.[\[79\]](#_ftn79) הימצאותם של הגנים הללו כלל אינם צפויים תחת השערת המוצא המשותף. לעומת זאת, אם היצורים החיים נוצרו בנפרד, אנו לא אמורים לצפות לראות התאמה בין עצים המתבססים על השוואות שונות. עקב הסיבות לעיל (ואחרות), אפילו חוקרים אבולוציוניים מתחילים בהדרגה לפקפק בתזת המוצא המשותף.[\[80\]](#_ftn80) הם אמנם כן מחזיקים בצורות כאלו ואחרות של אבולוציה, אך רבים החלו נוטשים את המודל הקלאסי (נאו-דרוויניזם) משום שנתונים רבים סותרים את תזת המוצא המשותף. ## בחינת הראיות לטובת מוצא משותף

כעת, נבחן את הראיות לטובת מוצא משותף. אנו נתמקד באופן ספציפי בראיות לטובת המוצא המשותף של האדם ושל השימפנזים. האם הראיות מצביעות על כך שאנו באמת חולקים אב קדמון משותף עם השימפנזים, או שמדובר במסקנה פזיזה מדי? ### דנ"א זבל (פסאודוגן)

נושא זה שומש כקלף הניצחון של תאוריית האבולוציה במשך שנים. ביולוגים אבולוציוניים נהגו להצביע על מקומות מסוימים בדנ”א והחשיבו אותם למקומות חסרי כל פעילות, ולכן עדות לכך שהמידע הגנטי הוא לא תוצאה של אינטליגנציה. אך האם זהו המצב? האם יש דבר כזה דנ”א זבל? או שבכל זאת יש לו תפקיד מסוים בגוף האדם? ביולוגים אבולוציוניים מחשיבים את הפסאודוגנים למתים. דהיינו, מדובר בשאריות של גנים חסרי תועלת אשר פעם שיחקו תפקיד, אך כיום, אין להם כל שימוש. על פי השקפה זו, מוטציות השמידו את היכולת של התא לקרוא ולעבד את המידע הכלול בגנים אלה. הפסאודוגן הוא מקטע דנ"א אשר מהווה שכפול של גן אחר, אך אינו פעיל ואינו מתורגם לחלבון. ביולוגים אבולוציוניים באופן מסורתי ראו בגנים אלו כדנ”א ”זבל” וכראיה חזקה למוצא משותף. מקטעים זהים של דנ”א זבל לעיתים קרובות נמצאים במגוון רחב של אורגניזמים קשורים ואף במקומות זהים בגנומים שלהם. עבור אבולוציונים, תופעה זו מצביעה בברור על כך שאורגניזמים אלו חולקים אב קדמון משותף (אחרת למה שאינטיליגנציה תיצור דנ"א חסר פעילות באותם המקומות בגנומים של האורגניזמים?). הם מאמינים שמקטעי הדנ"א הללו צמחו לפני שהאורגניזמים התפצלו מהאב הקדמון שאותו הם חולקים. באופן כללי, ביולוגים מולקולריים מזהים את הפסאודוגנים בגנום של אורגניזמים שונים על ידי השימוש בשני קריטריונים עיקריים: ראשית, על ידי דמיון ברצף של גן ידוע שנית, על ידי ראיות לכך שהפסאודוגן אינו פעיל. לאחרונה נכתב מאמר על ידי דיו ג’נג ומרק גרשטיין, שני ביולוגים מולקולריים מאוניברסיטת ייל, אשר מטיל ספק בקריטריונים המשמשים לזיהוי הפסאודוגן.[\[81\]](#_ftn81) למעשה, תגליות אחרונות שהניעו מאמר זה מעלות שאלות לגבי הטענה כי הגנים הללו הם חסרי כל תפקיד. ג’נג וגרשטיין ציינו כי לרצפי הדנ"א שנקראים "דנ"א זבל" **יש תפקיד קריטי בבקרת הגנים** (מערכות ביוכימיות שונות המצויות בכל האורגניזמים, ומפקחות על התבטאות הגנים, לפי צורך התא והאורגניזם כולו). מערכות בקרת הגנים קובעות איזה גן יבטא התא, איזה גן יפסיק להתבטא, ומהו התזמון המדויק בו על התא לבטא את הגן. תהליך בקרת הגנים אף מווסת את קצב ייצור התוצרים המבטאים את הגנים, וזאת על פי הצורך. מערכות בקרה אלו חיוניות עבור הקיום הבסיסי של כל תא, פרוקריוטי ואיקריוטי כאחד, ושל האורגניזם כולו. הם גם מדגישים במאמר מחקר שמצביע על כך שמעל 50% מהפסאודוגנים בכמה גנומים משחקים תפקיד בשעתוק (שעתוק או טרנסקריפציה בביולוגיה הוא התהליך הביוכימי שעושה שימוש במידע ברצפי הדנ"א). כמו שג’נג וגרשטיין מציינים, קבוצה זו של דנ"א זבל מבצעת מגוון רחב של פעילויות ביוכימיות. לכן, נראה כי זה פזיז מידי להכריז על הפסאודוגנים כתוצרים לקויים של תהליכים אבולוציוניים. אם הפסאודוגנים הם פעילים, אז הם תומכים בהשקפת התכנון התבוני. בנוסף לכך, המיקום הזהה של רצפים אלו בגנומים של האדם והשימפנזה, יכול להתפרש כמתכנן משותף ותכנון משותף ולא אב קדמון משותף. ### סינטניה

סינטניה מתאר את הימצאותם של גנים זהים על גבי אותו מיקום בגנום. מדובר ברצפים כרומוזומיים של מין כלשהו אשר מקבילים לרצפים כרומוזומיים של מין אחר. גנים זהים במיקומים זהים בגנום מהווים ראיה למוצא משותף. לעומת זאת, קיים הסבר אפשרי לסינטניה: למבנה כרומוזומי יש השפעה משמעותית על התבטאות הגנים, והמיקום של הגנים בנוקלאוטידים משפיע על ההתבטאות שלהם.[\[82\]](#_ftn82) לכן, אפשרי בהחלט כי יש מטרה פונקציונלית לדמיון הגנטי שבין האדם לשימפנזה. אם הסיבה לדמיון קשורה לפעילות ויעילות, אין הדמיון בהכרח מצביע על מוצא משותף, כי אם על תכנון או מתכנן משותף. ### שימוש בקודונים זהים

אחת מן הראיות לטובת מוצא משותף היא השימוש החוזר בקודונים זהים.[\[83\]](#_ftn83) קודונים מסוימים מקודדים לאותה חומצת אמינו. לדוגמה, חומצת האמינו ליזין, יכולה להיות מקודדת על ידי ארבעה קודונים שונים ברנ"א. ההנחה היא שהקודונים הללו הם למעשה זהים ואמורים להיות משומשים לסירוגין על ידי הגנום (משום שהם מקודדים לאותה חומצת אמינו). אך כאשר יש לבחור מבין קודונים אפשריים, הגנומים של השימפנזים ושל בני האדם כמעט תמיד משתמשים באותו הקודון. לכן, חסידי האבולוציה טוענים שהסיבה לכך היא שאנו חולקים אב קדמון משותף. לעומת זאת, גילו כי קודונים משומשים למטרות רבות.[\[84\]](#_ftn84) לכן, הגנומים האנושיים ושל השימפנזים יכולים להשתמש באותם קודונים כדי לייצר חומצות אמינו משום שלקודונים אלו יש תפקידים מרובים (מעבר לקידוד חומצת אמינו גרידא) הייחודיים להם (אשר לא יכולים להתבצע על ידי קודונים אחרים). ### איחוי כרומוזומים

כאשר משווים את הגנום של האדם לגנום של השימפנזה, זה נראה כי כרומוזום 2 של האדם[\[85\]](#_ftn85) הוא תוצאה של איחוי שני כרומוזומים קופיים. הטיעון הוא שתופעה זו מראה כי אנו חולקים אב קדמון משותף עם השימפנזים. לעומת זאת, החיבור שבו האיחוי לכאורה התרחש לא עשוי מרצפים טלומריים[\[86\]](#_ftn86) טיפוסיים. אלא שנמצאים שם רצפים מנוונים (דבר שלא היינו מצפים במידה והאיחוי הזה התרחש לפני פרק זמן יחסית קצר) שנמצאים גם במקומות אחרים בגנום; רצפים שלא מקושרים לאיחויים.[\[87\]](#_ftn87)# הכוח ההסברתי המוגבל של מנגנון האבולוציה

בחלק זה אנו נבחן את ההיבט השלישי של תורת האבולוציה הנאו-דרוויניסטית, דהיינו כי מנגנון הברירה הטבעית הפועל על מוטציות אקריות הוא הכוח המניח מאחורי המגוון העצום של החיים.[\[88\]](#_ftn88) על פי התיאוריה הנאו-דרוויניסטית, מידע גנטי חדש נוצר כתוצאה ממוטציות אקראיות המתרחשות בדנ"א של יצורים חיים. המוטציה היא אקראית, כלומר היא לא מתחשבת בתוצאה הפונקציונלית, דהיינו שום דבר בטבע לא מכוון את המוטציה אל תכלית כלשהי. במענה לשאלה "איך יצורים מפתחים תכונות שלהם הן יזדקקו בעתיד?" ד"ר ארז גרטי כותב, הם לא. יצורים יכולים להיות מותאמים לסביבה נתונה ויכולים להיות לא מותאמים. תכונה שמשתנה עומדת למבחן הברירה הטבעית באותו דור. אם היא מעניקה יתרון לנושא אותה, יהיה לו סיכוי גבוה יותר לשרוד ולהוריש אותה הלאה. אם היא חסרון, סיכויי ההישרדות שלו יפחתו ואיתם הסיכוי של התכונה להתפשט באוכלוסייה. שינויים קטנים ילכו ויצטברו לשינויים גדולים, הסביבה תשתנה ואיתה היצורים החיים בה. צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל.[\[89\]](#_ftn89)כלומר, במידה והמוטציה מעניקה איזשהו יתרון הישרדותי לאורגניזם, התוצאה החדשה של המוטציה תועבר לדור הבא; בזכות מנגנון הברירה הטבעית. לכן, ככל שיצטברו שינויים, תכונות האוכלוסייה תשתננה. שימו לב, הברירה הטבעית רק בוררת את המידע שכבר קיים.[\[90\]](#_ftn90) לכן, כדי שתהליך האבולוציה יהיה יעיל באופן משמעותי, על המוטציות קודם ליצור מידע גנטי חדש כדי לבנות חלבונים חדשים. בהיעדר ייצור מגוון גנטי חדש – המהווה תנאי הכרחי עבור התרחשותו של שינוי מורפולוגי משמעותי – הברירה הטבעית לא תוכל לשמר או להעביר שום יתרון לדור הבא ולכן תהליך האבולוציה לא יוכל להתרחש. ## כישלונן של המוטציות האקראיות[\[91\]](#_ftn91)

הקושי ליצור מידע חדש על ידי מוטציות גנטיות וברירה טבעית הוא בלתי נתפס, משום שקיים מספר עצום של רצפים אפשריים שמתוכם על המוטציות "לחפש" במסגרת זמן נתון. ככל שאורך הגן או החלבון הוא ארוך יותר, כך מספר הרצפים האפשריים של חומצות האמינו (המרכיבות את החלבון) צומח. לדוגמה, קיימות 400 אפשרויות (20²) כדי ליצור שילוב של שתי חומצות אמינו.[\[92\]](#_ftn92) בדומה לכך, קיימות 8,000 אפשרויות (203) כדי ליצור רצף של שלוש חומצות אמינו, ו160,000 אפשרויות (204) כדי ליצור ארבע חומצות אמינו, וכן הלאה. אך רוב החלבונים הפעילים עשויים ממאות חומצות אמינו. לכן, אפילו חלבון קצר יחסית, לדוגמה של 150 חומצות אמינו, מייצג רצף אחד מתוך מספר עצום של שילובי רצפים (10195 בערך). עניין זה מצביע על כך שהסיכוי למצוא אפילו רצף פעיל אחד, דהיינו גן או חלבון פעיל, כתוצאה ממוטציה גנטית אקראית, הוא נמוך באופן בלתי סביר. הסיכוי עדיין נמוך, אפילו בהינתן כמות הזמן שזמינה לתהליך האבולוציה. אך האם ניתן לסמוך על מוטציות אקראיות שיחפשו רצף חדש של דנ"א שיוכל לכוון ולבנות חלבון חדש ופעיל? האם חיפוש אקראי שכזה אחר מידע גנטי חדש יצליח או ייכשל, בהינתן הזמן הנתון לתהליך האבולוציה? התשובה לכך היא שהצלחתו של חיפוש אקראי תלויה בגודל מרחב האפשרויות אשר בו יש לערוך את החיפוש (כלומר מספר הרצפים האפשריים של חומצות האמינו) ובמספר ההזדמנויות הזמינות עבור חיפוש כזה. אך מסתבר כי קיים גורם נוסף שמכריע את ההסתברות להצלחתה של המוטציה ליצור גנים וחלבונים חדשים. על המדענים לדעת מהי התדירות לקיומם של צירופי דנ"א פעילים שמסוגלים לייצר חלבונים חדשים, מתוך מכלול הצירופים האפשריים של חלבון באורך מסוים. הסיבה לכך היא שבגנים וחלבונים, קיימים צירופים פעילים רבים של חלבונים וחומצות אמינו מתוך המספר העצום של כל הצירופים. לכן, כדי להעריך את הסבירות לחיפוש אקראי, עלינו קודם כל לדעת את היחס בין מספר הרצפים הפעילים למספר הרצפים הבלתי פעילים בדנ"א. ביולוגים מולקולריים יודעים כבר הרבה זמן כי מספר השילובים האפשריים לכל רצף של דנ"א, או שרשרת של חומצות אמינו, הוא עצום ואף גדל בהתאם לאורך המולקולה. כפי שציינו לעיל, בהתאם לחלבון אחד קצר של 150 חומצות אמינו, קיימים 10 בחזקת 195 סידורים של חומצות אמינו באותו האורך. מדובר במספר בלתי נתפס. אך עד לאחרונה, ביולוגים מולקולריים לא ידעו כמה מהסידורים הללו של חומצות אמינו, מייצגים חלבונים פעילים. כיום אנו יודעים כי סידור של חומצות אמינו, המניב חלבון פעיל, הוא מאוד נדיר ביחס למספר הרצפים האפשריים. בניסוי שערך הביולוג המולקולרי דוגלס אקס באוניברסיטת קיימברידג', הוא גילה כי עבור כל רצף של דנ"א שמייצר חלבון קצר (של 150 חומצות אמינו), קיימים עשר בחזקת שבעים ושבע סידורים לא פעילים. כלומר, עשר בחזקת שבעים ושבע סידורים של חומצות אמינו שלא יכולות ליצור חלבון שתורם לתפקוד ביולוגי.[\[93\]](#_ftn93)**במילים אחרות, קיימות יותר דרכים לסדר את חומצות האמינו כך שתיווצרנה שרשראות של חומצות אמינו בלתי פעילות,** **מאשר הדרכים לסדר רצפים שמרכיבים חלבונים פעילים.** לכן, עבור כל גן או חלבון פעיל, קיים מספר עצום של רצפים בלתי פעילים שדרכו על התהליך האבולוציוני לערוך את החיפוש האקראי שלו.[\[94\]](#_ftn94) האם מוטציות אקראיות באמת יכולות לערוך חיפוש בתוך מרחב אפשרויות כה עצום בזמן כל כך קצר כמו של המפץ הקמבריוני עליו דיברנו לעיל, או אפילו בזמן של כל ההיסטוריה של החיים על פני כדור הארץ? זכרו, מדובר ב-1077 אפשרויות של חלבונים בלתי מועילים. אך כדי להעריך את היכולת של המנגנון הנאו-דרוויניסטי, דהיינו הברירה הטבעית והמוטציות הגנטיות, לערוך חיפוש יעיל בתוך מרחב עצום כזה של אפשרויות בזמן הדרוש, עלינו לדעת כמה הזדמנויות היו קיימות לתהליך האבולוציוני כדי לערוך את החיפוש העצום הזה. כל אורגניזם שמתרבה ויוצר אורגניזם חדש, מביא להזדמנות חדשה ליצירה והעברת גן או מידע חדש. אך לאורך 3.5 מיליארדי שנים של חיים בכדור הארץ, רק 1040 אורגנניזמים התקיימו- משמע שהיו רק 1040 הזדמנויות כאלו. אך מדובר במספר זעיר לעומת 1077. המסקנה היא שמספר הניסיונות הזמינים לתהליך האבולוציה הוא מאוד קטן ביחס למספר הרצפים האפשריים שדרכו יש לחפש. במילים אחרות, גודל מרחב האפשרויות (שבו על המוטציות לערוך חיפוש) מתעלה באופן משמעותי על כמות הזמן שהייתה לתהליך האבולוציה. המסקנה היא שלמנגנון הברירה הטבעית הפועל על מוטציות גנטיות, אין מספיק זמן (בכל היסטורית החיים בכדור הארץ) כדי ליצור רצפי חומצות אמינו המרכיבות גן **אחד** פעיל! נובע מכך כי זה הרבה יותר סביר שחיפוש הנערך על ידי מוטציה אקראית ייכשל ולא יצליח ליצור אפילו רצף אחד פעיל של דנ"א או חלבון, בכל ההיסטוריה של החיים. מאחר ויצירת בעלי חיים חדשים דורשת יצירת חלבונים וגנים חדשים, זה אומר שמנגנון הברירה הטבעית הפועל על מוטציות אקראיות, לא יכול להסביר את המגוון הרחב של בעלי החיים בכדור הארץ. כלומר, הכוח ההסברי של המנגנון האבולוציוני אינו מספיק, אלא מוגבל. בנוסף לבעיית הזמן, מחקר הביולוגיה ההתפתחותית גילה כי רק למוטציות מסוימות יש את הפוטנציאל לגרום לשינוי אבולוציוני משמעותי, דהיינו המוטציות שמתרחשות בשלבים המוקדמים של התפתחות העובר של האורגניזם. מוטציות שמתרחשות מאוחר יותר לא תשפענה משתי סיבות. ראשית, מוטציות שמתבטאות בשלב המאוחר של ההתפתחות משפיעות רק על מספר קטן של תאים. שנית, מאוחר יותר בהתפתחות האורגניזם, המתווה הבסיסי של גוף היצור כבר יהיה מבוסס וקבוע.[\[95\]](#_ftn95) חשבו לדוגמה אם הייתם רוצים לשנות את האופן ההנדסי שבו הבניין שליד אזור מגורכם ייראה; באיזה שלב עליכם להתערב? התשובה היא ברורה, עליכם להתערב בשלבים המוקדמים ביותר של התכנון והבנייה. זה לא יועיל לכם אם תתערבו בסוף הבנייה אחרי שהבניין כבר בנוי. באותה המידה, מוטציות מאוחרות לא יכולות להביא לשינויים משמעותיים שיעברו לדור הבא. כפי שהגנטיקאים ברנרד ג'ון וג'ורג' מיקלוס מסבירים, "שינו מאקרו-אבולוציוני" דורש שינוי ב"שלבי העובר המוקדמים".[\[96\]](#_ftn96)אך עובדה זו מציבה בעיה קשה עבור התיאוריה הנאו-דרוויניסטית אשר מסתמכת על מוטציות (כדי ליצור שינויים משמעותיים). הסיבה לכך היא שביולוגים גילו כי מוטציות אשר מתרחשות בשלבים המוקדמים של ההתפתחות הן הרסניות באופן בלתי נמנע.[\[97\]](#_ftn97) לכן, הפרדיגמה האבולוציונית מתמודדת עם דילמה בלתי פתירה: סוג המוטציות להן זקוקה הפרדיגמה כדי ליצור מידע חדש, לא מתרחש. אך למוטציות שכן מתרחשות, היא לא זקוקה. איך תהליך האבולוציה יכול להתגבר על הקשיים הללו בייצור מידע גנטי חדש הדרוש עבורו? ביולוגים אבולוציוניים לא ענו על השאלה הזו. חשבו על בעיה נוספת: חוקרי הביולוגיה ההתפתחותית גילו כי גנים וחלבונים חדשים אינם מספיקים עבור יצירת בעל חיים, אלא שדבר זה דורש שילוב של רשת של גנים, שנקראת רשת גנטית. הרשתות הללו והתוצרים שלהן (חלבונים) אחראים על תזמון התבטאות הגנים בזמן התפתחות החיים. התוצרים של הגנים (חלבונים ורנ"א) ברשתות הללו שולחים אותות אשר משפיעים על האופן שבו התאים מתפתחים ומשתנים לאורך התהליך. אריק דייווידסון מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה חקר את רשת הבקרה הזו (רשת גנטית) וגילה לא רק את מה שהרשתות הללו עושות, אלא שהוא גם גילה מה הן לעולם לא עושות, דהיינו, הן לעולם לא משתנות באופן משמעותי. הוא גילה כי מוטציות המשפיעות על הרשתות הגנטיות (המתפקדות כבקרה על התפתחות הגוף הביולוגי) מובילות ל"פגיעה הרסנית… או לאיבוד מוחלט של היעילות".[\[98\]](#_ftn98) הוא מסביר כי תמיד קיימות השלכות לשינוי או להפרעה לתהליך הבקרה של הרשתות הגנטיות, וכי ההפרעות הללו הן תמיד הרסניות.[\[99\]](#_ftn99)הממצאים של דייווידסון קוראות תיגר על הכוח ההסברי של מנגנון הברירה הטבעית\מוטציות. לא רק שבניית גוף ביולוגי חדש דורשת גנים וחלבונים חדשים, אלא שהיא גם דורשת רשתות גנטיות. אך בניית רשת גנטית מרשת גנטית קיימת דורשת שינוי ברשת הקיימת – דבר שלא מתרחש ללא השלכות הרסניות, כפי שדייווידסון הראה במחקרו.[\[100\]](#_ftn100)לאור זאת, באיזה אופן מבנה ביולוגי חדש (ורשת גנטית חדשה הדרושה עבורו) היה יכול להתפתח ממבנה ביולוגי ורשת גנטית קודמים? דייווידסון מסיק כי: "למרות התאוריה הקלאסית של האבולוציה, התהליכים שמניעים את השינויים הקטנים והנצפים במינים שמתפצלים זה מזה, לא יכולים להוות דוגמאות לאבולוציה של מתווי הגוף (הארגון הייחודי של איברי הגוף ורקמותיו) של בעליי החיים".[\[101\]](#_ftn101)הוא ממשיך ומרחיב, > אבולוציה נאו-דרוויניסטית… מניחה כי כל התהליכים פועלים באותה הצורה, כך שאבולוציית האנזימים או צבעי הפרחים יכולה לייצג את האבולוציה של מתווה הגוף. היא (התיאוריה הנאו-דרוויניסטית) מניחה באופן שגוי כי שינוי ברצף החלבונים הוא הגורם הבסיסי לשינוי בתוכנית ההתפתחותית; והיא גם מניחה באופן שגוי ששינוי אבולוציוני במורפולוגיה של מתווה הגוף מתרחש על ידי תהליך מתמשך. כל ההנחות הללו נוגדות את המציאות.[\[102\]](#_ftn102)

המחקר של דייוויסדון מדגיש את הקושי הניצב בנושא המאקרואבולוציה; דהיינו ההסבר למוצא החידושים העיקריים בצורות ביולוגיות לאורך ההיסטוריה של החיים. בניית צורות חדשות של בעלי חיים כמו אלו שאנו רואים במפץ הקמבריוני, דורשת תוכנות התפתחות חדשות – הכוללות חלבוני בקרה מוקדמות ורשתות גנטיות. אך אם חלבוני הבקרה המוקדמים וגם הרשתות הגנטיות אינם יכולים להשתנות מבלי להרוס את תוכנות ההתפתחות (וכתוצאה מכך לפגוע במבנים ביולוגיים של בעלי חיים), זה אומר שהמוטציות לא תשארנה למנגנון ברירה הטבעית לשמר איזשהו יתרון, ולכן ההתפתחות של בעלי החיים תיפגע. ## מוטציות לא יכולות להשיג את המבוקש

גו'נת'ן וולס, כתב מאמר הגורס כי המנגנון הנאו-דרוויניסטי אינו יכול להשיג את אשר התיאוריה דורשת.[\[103\]](#_ftn103) במאמרו, הוא מפריך את ההנחה הבסיסית ביותר של הדוגמה הנאו-דרוויניסטית הקובעת כי הדנ"א מייצר רנ"א שמייצר חלבון שמייצר אותנו. בחשיבה זו, מוטציות המשנות את הדנ"א ישנו בסופו של דבר את החלבון. שינוי זה נשמר על ידי מגנון הברירה הטבעית, ולכן, האבולוציה נעה קדימה. לעומת זאת, כפי שוולס מראה, הדנ"א הוא איננו האחראי הבלעדי על קידוד הרנ"א, ולא כל החלבונים מקודדים לחלוטין על ידי הרנ"א. בנוסף לכך, הוא מראה כי הארגון של החלבונים בתור מבנים תלת-ממדיים בתא, דורש מידע מרחבי הקודם את הסינתזה שלהם (של החלבונים), ועל המידע הזה הדנ"א לא אחראי כלל. מכאן, שינוי בדנ"א (מוטציה) לא מהווה הסבר מקיף. ### הדנ"א לא מקודד רנ"א רבים

לאחר שהדנ"א משועתק לרנ"א, מספר תהליכים יכולים לשנות את הרנ"א כך שהוא לא יהיה תואם לשעתוק המקורי. קיימים שני תהליכים כאלו: #### 1. שחבור

תהליך שבו מולקולת רנ"א המתועתקת לפי רצף דנ"א עוברת עיבוד ליצירת רנ"א שליח (mRNA) המכיל את הרצף המתורגם לחלבון. בתהליך השחבור, מקטעים המכונים אינטרונים שאינם מקודדים לחלבון או ל־רנ"א פעיל, נחתכים ממולקולת ה־רנ"א המשועתקת בגרעין, כך שהרצפים המרכיבים את ה־רנ"א שליח, המכונים אקסונים, מחוברים לפי הסדר ליצירת רצף חומצות גרעין ב־רנ"א הבשל.[\[104\]](#_ftn104) אך כפי שוולס מסביר, אחד או יותר מהאקסונים יכולים להיות מועתקים או להימחק, כך שהרנ"א שליח הסופי לא יהיה תואם יותר לרצף המקורי של הדנ"א. תופעה זו נקראת "שחבור חליפי", ועמה, תאים יכולים להכין הרבה יותר רנ"א שליחים וחלבונים ממה שמקודד ברצפי הדנ"א. לדוגמה, רצף אחד של דנ"א בזבובי פירות מייצר יותר מ18,000 חלבונים שונים דרך תופעת השחבור החליפי.[\[105\]](#_ftn105) למגוון שנוצר בעקבות השחבור החליפי יש השלכות פונקציונליות. לדוגמה, שחבור חליפי מווסת שינויים פיזיולוגיים, התפתחות עצבית והוא גם מייצר מגוון עצום בחלבוני הממברנה. #### 2. עריכת רנ"א

בנוסף לשחבור חליפי, שעתוקים רבים עוברים עריכת רנ"א, אשר יכולה לשנות נוקלאוטידים קיימים או להכניס נוקלאוטידים נוספים. עריכת רנ"א שליח יכולה לשנות את רצף חומצת האמינו של החלבון אותו הוא (הרנ"א שליח) מקודד, כך שהחלבון יהיה שונה ממה שרצף הדנ"א קידד. בדומה לשחבור חליפי, לעריכת הדנ"א קיימות השלכות פונקציונליות. עריכה זו נפוצה במערכות עצבים בקרב בעלי החיים, בהן היא משנה את הרנ"א שליח של חלבונים המעורבים באיתות עצבים. בעכברים, עריכת רנ"א היא הכרחית עבור הישרדותם של תאי גזע המייצרים תאי דם מפותחים. ### הרנ"א שליח אינו מכתיב את המבנה הסופי של חלבונים רבים

הפעילות של מולקולת חלבון תלויה במבנה התלת ממדי שלה, הנקבע על ידי האופן שבו מולקולות ליניאריות מתקפלות.[\[106\]](#_ftn106) למרות שרצף חומצת האמינו (המקודד על ידי רצף הרנ"א שליח) לעתים קרובות מכתיב את המבנה המקופל והסופי של החלבון, קיימים מקרים רבים בהם רצף חומצת האמינו לא אחראי על כך. קיימים גורמים רבים בתא (כמו צפיפות מולקולרית) אשר משפיעים על האופן שבו חלבון כלשהו מתקפל. חלבונים מסוימים מתקפלים באופן זהה למרות שיש להם רצפי חומצות אמינו שונים.[\[107\]](#_ftn107) לעומת זאת, חלבונים אחרים מקבלים מבנה שונה למרות שיש להם רצפי חומצות אמינו זהים. ### רוב החלבונים משתנים דרך גליקוזילציה

לבסוף, רוב החלבונים משתנים ברמה הכימית אחרי התרגום שלהם על ידי תהליך שנקרא גליקוליזציה, אשר כולל הוספת "גליקנים". גליקנים מורכבים מסוכרים קטנים המקושרים זה לזה. גליקנים יכולים להיות מבנים מאוד מורכבים. ביצורים חיים, הנוקלאוטידים בדנ"א מקושרים זה לזה בשרשראות לינאריות (קוויות); עם יוצאים מן הכלל, והדבר נכון גם לגבי חומצות אמינו בחלבונים. אך סוכרים יכולים להיקשר זה לזה בדרכים מרובות. מולקולות גלוקוז לדוגמה יכולות להיקשר לסוכרים אחרים בשישה מקומות שונים. כתוצאה מכך, סוכרים יכולים ליצור שרשראות ארוכות ומורכבות יותר מהשרשראות הלינאריות של הנוקלאוטידים או של חומצות האמינו. מכאן, זה ברור שיכולת נשיאת המידע של הגליקנים עוקפת בהרבה את היכולות של הדנ"א או החלבונים (ככל שהמבנה המולקולרי הוא ארוך ומורכב יותר, כך המידע הוא עשיר יותר). בגליקוליזציה, הגליקן נקשר קודם לחלבון בזמן הסינתזה שלו (או אחרי הסינתזה). לאחר מכן, הרשתות האנזימטיות המורכבות, הכוללות חלבונים רבים הנמצאים באינטראקציה, משנות את הגליקנים בהתאם לצרכים של התא. השינויים הללו מאפשרים לתא להסתגל לסביבה מסוימת או להגדיר אותה (את הסביבה) עבור שלב ספציפי בהתפתחות העוברית. לכן, הצורה הגליקוזילטית הסופית של החלבון הינה רחוקה מאוד מלהיות מקודדת באופן בלעדי וישיר על ידי רצף הדנ"א; כפי שביוכימאים עצמם מודים.[\[108\]](#_ftn108)מכאן, שני הצעדים הראשונים של הדוגמה הנאו-דרוויניסטית המרכזית נכשלים. הדנ"א לא מקודד באופן בלעדי את הרנ"א שליח, והרנ"א שליח לא מקודד באופן בלעדי את החלבונים. אך הדוגמה הנאו-דרוויניסטית נכשלת לחלוטין בצעד האחרון: ### הצורך במידע מרחבי

הבעיה הרצינית יותר עבור התיאוריה הנאו-דרוויניסטית היא שכדי שחלבונים יוכלו לתפקד כראוי, עליהם להיות ממוקמים במקום הנכון. אך הדנ"א לא קובע את המיקומים של החלבונים. אלא שהמיקום שלהם נקבע על ידי הארכיטקטורה של התא ועל ידי דפוסים בממברנה[\[109\]](#_ftn109) הקודמים לתהליכי השעתוק והתרגום. לכן, גם אם הדנ"א הוא האחראי הבלעדי על קידוד המבנה הסופי של החלבונים (דבר שהוא לא נכון כפי שראינו לעיל), עדיין צריך להיות מידע בלתי תלוי בדנ"א שיקבע את מיקום החלבונים. המסקנה היא שמנגנון הברירה הטבעית הפועל על מוטציות אקראיות איננו יכול להוות תשתית אבולוציונית. הסיבה לכך היא שהדנ"א (אותו המוטציה משנה) איננו מכיל את כל התוכנית אודות ההתפתחות של האורגניזם. ## דוגמאות נפוצות לכוח של המנגנון הנאו-דרוויניסטי

רבים נוהגים להצביע על דוגמאות כאלו ואחרות של שינויים קטנים (מיקרואבולוציה) כראיות לכוח של מנגנון הברירה הטבעית הפועל על מוטציות, להניע את תהליך האבולוציה ולכן להסביר את מגוון החיים. ד"ר גרטי כותב, > האם ניתן לראות תהליכים אבולוציוניים קצרים? דוגמה נפוצה מאוד לתהליך אבולוציוני כזה היא התפתחות העמידות לאנטיביוטיקה. חיידקים שנחשפים למינון נמוך של אנטיביוטיקה או למינון לא-רציף יכולים עם הזמן לפתח עמידות בעזרת שינויים אקראיים עד אשר השינוי גורם אצל חיידק בר מזל אחד לחוסר רגישות לאנטיביוטיקה. זהו תהליך לא ארוך שניתן לראות אותו מתרחש במעבדה בטווח של ימים ולאפיין אותו עד לרמת המוטציה. דוגמה נוספת היא עמידות לחומרי הדברה, חלקם מעשי ידי אדם כמו אורגנו-פוספטים אשר חרקים מצליחים להתגבר עליהם.[\[110\]](#_ftn110)

אך הדוגמאות הללו לא מדגימות את מה שהתזה הנאו-דרוויניסטית דורשת; דהיינו מוטציות אקראיות שיוצרות **מידע גנטי חדש**. אלא שהחיידקים למשל, מבטאים גנים עמידים שכבר קיימים אצלם מלפני כן. או, שהחיידקים עוברים מוטציה שפוגעת או משנה את הקולטנים שלהם, דבר שפוגע ברגישות שלהם לתרופות. במילים אחרות, הם לא השיגו מידע חדש, אלא שמידע הקיים אצלם נפגע, דבר שבצורה עקיפה היווה יתרון בשבילם (עמידות לאנטיביוטיקה). אותו הדבר נכון לגבי חרקים שמצליחים לפתח עמידות לחומרי הדברה; תופעה זו מתרחשת כתוצאה מגנים שכבר קיימים בחרקים, ולא כתוצאה ממידע גנטי חדש שנוצר כתוצאה ממוטציה אקראית.[\[111\]](#_ftn111)גרטי ממשיך וכותב, > דוגמה נוספת לאבולוציה קצרה היא הניסוי המפורסם של ריצ'רד לנסקי בחיידקי אשריכיה קולי. ב-1988 זרע לנסקי 12 מושבות שמקורן בחיידק בודד בתרבית נוזלית ונתן להן לגדול. בכל יום הוא הפריד 10% מכל תרבית וזרק את ה-90% הנותרים. פעם ב-500 דורות הוא גיבה את התרביות בשביל בדיקות עתידיות. תוצאות הניסוי היו מרתקות. בכל 12 המושבות חלו שינויים דומים בנפח ובקצב הגידול של החיידקים – התאמות סבירות למקדם הברירה הטבעית שהוא הכתיב (איסוף 10% מהאוכלוסייה), וכל המושבות פיתחו תלות מלאה בתמיסת הגידול גם ברמת המזון וגם ברמת הלחץ האוסמוטי. כולן חוץ מתרבית אחת. ב-2008 (כ-20 שנה לאחר תחילת הניסוי) זיהה לנסקי מושבה אחת שהחלה להתרבות בקצב שהיה גדול משמעותית מהשאר. בדיקה העלתה שהיא פיתחה את היכולת לפרק ציטראט (אחד מתוצרי השימה התאית) ולנצל אותו כמקור אנרגיה נוסף. הדבר נתן יתרון מובהק לבעל התכונה, והיא השתרשה מהר מאוד באוכלוסייה.

גם הפעם, כאשר מדברים על אבולוציה של חיידקים, מדובר למעשה על איבוד גנים, לא על יצירת גנים חדשים.[\[112\]](#_ftn112) האורגניזמים הללו איבדו הרבה מהיכולות שלהם (כמו לדוגמה ייצור השוטון, דבר שאפשר להם להגביר את קצת הגידול שלהם) והיכולת לפרק ציטראט כבר הייתה קיימת אצלם לפני כן.[\[113\]](#_ftn113)מכאן, המסקנה היא כי המנגנון הנאו-דרוויניסטי, איננו מצליח להסביר את המגוון של החיים הביולוגיים. אך זה לא הסוף, אולי קיימים מנגנונים אחרים שכן יכולים להסביר? # בחינת תיאוריות אבולוציוניות אחרות[\[114\]](#_ftn114)

לאורך שני העשורים האחרונים, ביולוגים אבולוציוניים רבים ניסו לנסח תיאוריות אבולוציונית מחודשות, משום הבנתם שהמנגנון הנאו-דרוויניסטי איננו יכול להסביר את מוצא המינים. לרעיונות החדשים הללו יש לכאורה כוח יצירה חזק יותר מאשר מוטציות וברירה טבעית גרידא. בחלק זה של המאמר, נבקש לבחון את התיאוריות האבולוציוניות הנוספות הללו ואת המנגנונים שלהם ונראה כי גם הן לא מצליחות להסביר את מוצא המינים. ## "הביולוגיה ההתפתחותית האבולוציונית" (Evo-Devo**)**

התיאוריה הנאו-דרוויניסטית הסטנדרטית הדגישה מאז 1930 כי שינויים גדולים (מאקרואבולוציוניים) מתרחשים באופן בלתי נמנע כתוצאה מהצטברות של שינויים קטנים (מיקרואבולוציוניים) באוכלוסייה של בעלי חיים. בשנות השבעים של המאה העשרים, הקונצנזוס המדעי החל להטיל ספר ברעיון הזה, כאשר מספר פלאונטולוגים (כמו סטפן גולד, ניילס אלדריג' וסטיבן סטנלי) הבינו כי תיעוד המאובנים לא מראה דפוס של שינויים הדרגתיים (מהמיקרו למאקרו). בשנת 1980, נערך כנס במוזיאון פילד להיסטוריה של הטבע בשיקגו, שבו התעוררה התנגדות משמעותית לתורה המסורתית של האבולוציה. הביולוגית סקוט גילברט כתבה כי התעוררה "מחתרת בתורת האבולוציה המודרנית…. שמסיקה כי מאקרואבולוציה לא יכולה לנבוע ממיקרואבולוציה".[\[115\]](#_ftn115)באותו בכנס, פלאונטולוגים אשר הטילו ספק בכך ששינויים ברמת המיקרו יכולים להוביל לשינויים ברמת המאקרו, מצאו לעצמם בני ברית מבין חוקרי הביולוגיה ההתפתחותית. הם לא הסתפקו בתיאורית הנאו-דרוויניזם משום שהם ידעו שגנטיקה של אוכלוסיות, דהיינו הביטוי המתמטי של התיאוריה הנאו-דרוויניסטית, ביקשה רק לכמת שינויים בתדירות הגנים, במקום לנסות להסביר את מוצא הגנים או את המוצא של מתווי גוף חדשים. לכן, חוקרי הביולוגיה ההתפתחותית הסיקו כי התיאוריה הנאו-דרוויניסטית לא הציעה הסבר מספק לשינויים מאקרואבולוציוניים.[\[116\]](#_ftn116) כדי לנסח תיאוריה מקיפה יותר, חוקרי הביולוגיה ההתפתחותית הפצירו בביולוגים האבולוציוניים לאמץ תובנות מהתחום שלהם (הביולוגיה ההתפתחותית). מהן התובנות מתחום הביולוגיה ההתפתחותית שמגדירות את תיאורית הביולוגיה ההתפתחותית האבולוציונית? ובכן, חסידי הביולוגיה ההתפתחותית האבולוציונית גורסים כי יש להסביר את השינויים האבולוציוניים המשמעותיים בתור תוצאות של מוטציות שמתרחשות בשלבים המוקדמים של ההתפתחות. בשונה מהתורה הנאו-דרוויניסטית הדוגלת בשינויים קטנים ומצטברים, התורה החדשה של הביולוגיה ההתפתחותית האבולוציונית מדגישה את החשיבות של שינויים בהתפתחות המוקדמת של האורגניזם בתור תנאי הכרחי לשינוי המתווה המורפולוגי שלו. במילים אחרות, שינויים בהתפתחות העוברית מובילים את האבולוציה משום שהם מובילים למבני גוף חדשים. ### החולשה של תיאורית הביולוגיה ההתפתחותית האבולוציונית

למרות ההתלהבות הראשית שהיתה סביב לתחום המחקר הזה, תיאורית הביולוגיה ההתפתחותית האבולוציונית נכשלה מסיבה ברורה שציינו לעיל: התזה העיקרית של הביולוגיה ההתפתחותית האבולוציונית על פיה מוטציות שמתרחשות בשלבים המוקדמים של ההתפתחות, דהיינו בשלבי העובר, יכולות לגרום לשינויים יציבים, בין דוריים (תורשתיים) ומשמעותיים במתווה הגוף של האורגניזמים, סותרת את מה שאנו יודעים כיום. כפי שציינו לעיל, המחקר המודרני הראה כי מוטציות המתרחשות בשלבי ההתפתחות המוקדמים הן הרסניות. לכן, ההשערה כי שינויים מוקדמים בהתפתחות העובר מניעים את האבולוציה, היא השערה לא זמינה לאור הראיות. ## "ארגון עצמי" (Self Organization**)**

בזמן שהתיאוריה הנאו-דרוויניסטית מסבירה את מגוון החיים בתור תוצאה של ברירה טבעית הפועלת על מוטציות אקראיות, תיאורית ההתארגנות העצמית גורסת כי מבנה ביולוגי לעתים קרובות מתרחש כתוצאה ספונטנית (התארגנות עצמית) של חוקי הטבע. חסידי תיאוריה זו מפרשים את הברירה הטבעית בתור מנגנון שמשמר את הסדר האקראי שיצרו תהליכים טבעיים. הם מאמינים כי במקום מוטציות גנטיות, תהליכים שמתארגנים עצמאית מסבירים את היווצרותן של צורות ביולוגיות חדשות. ### סטיוארט קאופמן ומקור הסדר

אחד מהמדענים המוכרים בתור אלו שמקדמים את תיאורית הארגון העצמי הוא הביוכימאי סטיוארט קאופמן. בספרו, הוא מעביר ביקורת על כוח היצירה של הברירה הטבעית ושל המוטציות. הוא מציע דרך נוספת להבין את האופן שבו סדר נוצר. הוא טוען כי קיימים חוקים שגורמים לסדר ספונטני, אשר יכולים להסביר את הופעת החיים הראשונים ואת מגוון החיים שמופיעים במפץ הקמבריוני.[\[117\]](#_ftn117)קאופמן טוען כי התפתחות של מתווי גוף ביולוגיים כוללת שני שלבים: מורפוגנזה (היווצרות הצורה והמבנה של האורגניזם) והתמיינות תאים (תהליך שבו תאים נפרדים ומקבלים תפקידים ייחודיים). קאופמן בדק את האפשרות על פיה ארגון עצמי מתרחש במהלך התפתחות העובר – במיוחד בהתמיינות התאים ובשלב המורפוגנזה. הוא מסביר כי ארגון עצמי בשלב מוקדם כזה, יכול להסביר את האופן שבו גופי ביולוגיים חדשים הופיעו בעבר. הוא מציין כי רשתות גנטיות משפיעות על האופן שבו תאים מתמיינים במהלך התפתחות העובר. הרשתות עושות כך על ידי ייצור "מסלולי התמיינות"[\[118\]](#_ftn118) צפויים. בתהליך זה, סוג אחד של תא ייווצר מתא אחר במהלך התפתחות עוברית, ויצמיח סוגים רבים של תאים אחרים – חלק יהפכו לתאי לב, חלק לתאי מוח וכן הלאה. קאופמן מציע כי מסלולי התמיינות אלה "עשויים לשקף ארגון עצמי של רשתות גנטיות מורכבות".[\[119\]](#_ftn119)במילים אחרות, רשתות גנטיות בתאי העובר מגדירים את המסלולים אשר על פיהם תאים נפרדים ומתמיינים. מאחר ויכול להיות שדפוסים אלו של התמיינות התאים נקבעים על ידי גני בקרה (של הרשת הגנטית), קאופמן מתייחס אליהם (לדפוסים אלו) כאל תוצרים בלתי נמנעים של תהליכי ארגון עצמי. הוא טוען את אותו הדבר לגבי החשיבות של תהליכי ארגון עצמי במהלך שלב המורפוגנזה. בשלב זה סוגים שונים של תאים מתארגנים והופכים לרקמות ולאיברים נבדלים המהווים למתווה הגוף של האורגניזם. הוא מצביע על תהליך המורפוגנזה בתור דוגמה לאופן שבו גופים ביולוגיים חדשים היו יכולים להיווצר. ### בעיות בתיאורית הארגון העצמי

האם תהליכי הארגון העצמי אותם קאופמן מציין יכולים להסביר את מקור מתווי הגוף של האורגניזמים ואת מקור המידע הגנטי הדרוש כדי לבנות אותם? התשובה היא לא, וזאת משתי סיבות. ראשית, תיאורית הארגון העצמי של קאופמן לא יכולה להסביר את המקור של המידע הגנטי שכבר נמצא ברשתות הגנטיות. קאופמן עצמו הודה כי רשתות אלה הן הכרחיות עבור התמיינות תאים. אמנם קאופמן מדבר על התמיינות תאים בתור תהליך שמשקף ארגון עצמי, אבל הוא בעצמו מודה כי המסלולים הצפויים של ההתמיינות נובעים מרשתות גנטיות קיימות.[\[120\]](#_ftn120) אך לעומת זאת, המידע הגנטי האצור ברשתות הגנטיות לא נוצר מתהליכי ארגון עצמי של התמיינות תאים. אלא שהתמיינות תאים, היא תהליך שנובע ממידע גנטי שכבר קיים. לכן, תהליך הארגון העצמי שבו קאופמן משתמש, לא יכול להסביר את המוצא של המידע הגנטי עצמו, משום שהוא נובע ממנו, כפי שהוא בעצמו מודה. שנית, תיאורית "הארגון העצמי" מנסה להסביר את המקור של הסדר במערכות ביולוגיות דרך תהליכים פיזיקליים וכימיים. אך הדבר שיש להסביר במערכות ביולוגיות הוא לא רק סדר במובן של דפוס גאומטרי פשוט. אלא שהדבר שדורש הסבר הוא המורכבות האדפטיבית והמידע הגנטי והאפיגנטי הדרוש כדי לבנות אותה. אך חסידי תורת "הארגון העצמי" לא מצליחים להסביר את היווצרות המידע וגם לא את המבנים האנטומיים המורכבים שנוצרים לכאורה מתהליכים פיזיקליים וכימיים גרידא. אלא שהם מצביעים על התפתחות עוברית שמתבצעת על בסיס מידע קודם. או, שהם מציעים דוגמאות של תהליכים פיזיקליים וכימיים היוצרים סוג של סדר שלא רלוונטי לסוג הסדר שקיים בתכונות של המערכות הביולוגיות שזקוקות להסבר. הם נוהגים להצביע על צורות גאומטריות פשוטות שנוצרות כתוצאה מתהליכים כימיים או פיזיקליים כאילו שהן מייצגות את האופן שבו מידע ביולוגי או גופים ביולוגיים יכלו להיווצר. הם מצביעים על גבישים או מערבולות בתור המחשות לכוח היצירה של תהליכים טבעיים. המחשות אלו אכן מתרחשות כתוצאה מתהליכים טבעיים, יחד עם זאת, סוג הסדר שנמצא במולקולות או במערכות ביולוגיות איננו רלוונטי כלל להמחשות הללו מאחר וכאן, מדובר על מידע, קוד ומבנים ביולוגיים מורכבים ביותר. במילים אחרות, סדר פשוט איננו שקול למורכבות מוגדרת (Specified Complexity). כדי לראות את ההבדל בין סדר למורכבות, חשבו על ההבדל בין הרצפים הבאים: 1. נתרן-כלוריד-נתרן-כלוריד-נתרן-כלוריד-נתרן-כלוריד
2. אזפרט<מפגראשקלקיר

הרצף הראשון, מתאר את המבנה של גבישי מלח, והוא מכיל סדר פשוט. וזאת משום ששני היסודות (נתרן וכלוריד), מסודרים באופן פשוט ובדפוס שחוזר על עצמו. הרצף התחתון לעומת זאת, מייצג מורכבות; ברצף זה אין דפוס שחוזר על עצמו (הדרך הפשוטה ביותר להציג את המידע שבו היא לכתוב את הרצף בשלמותו) אך אין לו גם שום משמעות או פונקציה. הרצף העליון היה יכול להיווצר על ידי חוק או אלגוריתם פשוט, כמו, "כל פעם שנתרן מופיע יש לחבר אליו כלוריד", ולהפך. לעומת זאת, המידע שאצור בדנ"א וברנ"א ובחלבונים לא מייצג סדר או מורכבות גרידא, אלא שהוא מייצג "מורכבות מפורטת". ברצפים הגנטיים, ארגון בלתי צפוי ובלתי שגרתי הינו הכרחי עבור הפעילות של הרצף. שלושת הרצפים להלן ממחישים את ההבדלים הללו: 1. נתרן-כלוריד-נתרן-כלוריד-נתרן-כלוריד-נתרן-כלוריד (סדר)
2. אזפרט<מפגראשקלקיר (מורכבות)
3. את כל אוצרותיי אתן עבור טיפה של זמן (מורכבת מוגדרת)

מה הקשר בין כל זה לארגון עצמי? ובכן, התהליכים הטבעיים שיוצרים סדר (כמו בגבישים) לא מייצרים רצפים מורכבים; וכמובן שלא מורכבות מפורטת, דהיינו סוג הסדר שקיים בגנים ובמבנים ביולוגיים. חוקי הטבע מתארים תופעות של דפוס שחוזר על עצמו. המידע שקיים בקוד דנ"א לא מכיל מידע חוזר ונשנה. לכן, המידע הגנטי לא יכול להיות מוסבר על ידי חוקי טבע או תהליכים של ארגון עצמי. ## התיאוריה הנייטרליסטית של האבולוציה

מייקל לינץ' הוא ביולוג אבולוציוני מאוניברסיטת אינדיאנה שהציע מודל אבולוציוני אחר כדי להסביר את האבולוציה. בעוד שבתיאוריות של "ארגון עצמי" המוטציות לא משחקות תפקיד עיקרי, במודל שלו, זאת הברירה הטבעית שלא משחקת תפקיד עיקרי אלא משני. על פי התיאוריה של לינץ', תהליכים אקראיים כמו מוטציות וסחף גנטי הם הכוחות שמניעים את האבולוציה. התיאוריה שלו מבוססת על משוואות של גנטיקה של אוכלוסיות (המשוואות הללו מתארות את מערכת היחסים בין תדירות המוטציה, הברירה הטבעית, סחף גנטי וגודל אוכלוסייה). משוואות אלו מציעות כי כאשר מדברים על אורגניזמים בעלי אוכלוסייה גדולה כמו חיידקים, לברירה הטבעית יש את הכוח להסיר את המוטציות המזיקות ולהשאיר את המוטציות היעילות. יוצא בכך שבאוכלוסיות גדולות, תהליך הסחף הגנטי (הנטייה לאובדן אקראי של שונות גנטית) הינו חלש. לעומת זאת, משוואות הגנטיקה של האוכלוסיות מציעות גם כי באוכלוסיות קטנות, הברירה הטבעית תתקשה להתגבר על סחף גנטי אקראי. כלומר, תהיה נטייה לאבד מוטציות חיוביות לפני שהן תוכלנה להישאר באוכלוסייה, ובמקביל, הברירה הטבעית לא תוכל להסיר באופן יעיל מוטציות הרסניות. איך זה קשור למאקרואבולוציה ולמוצא של מערכות ביולוגיות חדשות? ביולוגים אבולוציוניים מאמינים כי האבות הקדמונים של רוב הצורות החדשות של החיים ככל הנראה התקיימו באוכלוסיות קטנות. בהינתן החולשה של הברירה הטבעית להסיר מוטציות חיצוניות באוכלוסיות כאלה, לינץ' טוען כי יסודות גנומיים נוספים הצטברו עם הזמן (אינטרונים, פסאודוגנים וטרנספוזונים), וכי הגנומים של בעלי החיים והצמחים נטו לגדול במידתם. לינץ' טוען כי הצטברות הדנ"א הובילה למורכבות מצטברת הן בגנום (כל הדנ"א) ובפנוטיפ (התכונות הנצפות) של האורגניזמים, דבר שהניע באופן משמעותי שינויים אבולוציוניים עם הזמן. ### הפרדוקסים בתיאוריה של לינץ'

לינץ' סיפק ביקורת חזקה נגד היעילות של המנגנון הנאו-דרוויניסטי והראה כי מבחינה מתמטית, לברירה הטבעית, דהיינו למרכיב החיוני של התיאוריה האבולוציונית הסטנדרטית, אין את הכוח לקבע מוטציות חיוביות כדי ליצור תכונות חדשות באוכלוסיות קטנות.[\[121\]](#_ftn121) אך מעצם הכשלון של הברירה הטבעית, לא ניתן להסיק כי הצטברותן של מוטציות יכולה לעשות את העבודה. ללא הברירה הטבעית, איך התיאוריה של לינץ' תצליח? התיאוריה שלו מנסה להסביר את המוצא של המורכבות על ידי מנגנון חלש יותר מאשר המנגנון של המודל הנאו-דרוויניסטי. האם המודל שלו מצליח יותר מהמודל הנאו-דרוויניסטי? התשובה היא לא, וזאת מכמה סיבות: ראשית, התיאוריה של לינץ' מניחה אך לא מסבירה את מוצא התהליכים התאיים והמכונות המולקולריות הדרושים עבור המודל שלו. לדוגמה, במודל שלו, המורכבות המצטברת בגנום, כרוכה בצורך לערוך ולחתוך מקטעים (הנקראים אינטרונים) של הרנ"א שליח (mRNA) כדי להתיר את התרגום שלו לחלבונים. מערכת מולקולרית עצומה הנקראת ספלייסוזום (העורך הגנטי) אחראית על כך. אבל מאיפה מגיעה המערכת הזו והמידע הדרוש כדי לייצר אותה? לינץ' לא מספק לכך תשובה. בנוסף, לינץ' לא מספק ראיות לכך ששחלוף (החלפת חומר גנטי בין מולקולות דנ"א), סחף גנטי, ומוטציות יכולים לייצר מורכבות גנומית. לסיום, המנגנון של לינץ' לא מסביר את ההצטברות של המורכבות הגנומית (כלומר רצפים חדשים). מנגנון ההצטברות הגנומית נשען על מוטציות אקראיות לחלוטין. אך כפי שראינו לעיל, על המוטציות לחפש במרחב אפשרויות עצום (של רצפים בלתי פעילים) אחר רצף גנטי פעיל. לינץ' לא עונה בשום מקום על הסבירות האפסית להצלחתן של מוטציות בחיפוש כזה, הוא גם לא מסביר מדוע קיימת סבירות גבוהה יותר (מהסבירות שראינו לעיל) לכך שמוטציות תהיינה מסוגלות לערוך חיפוש כזה אחר רצף חלבוני פעיל. ## תורשה אפיגנטית (נאו-לאמארקיזם)

כפי שראינו לעיל, בזמנו, לדרווין לא היה מנגנון בתיאוריה שלו שהיה יכול להעביר או להוריש תכונות של אורגניזמים לדורות הבאים שלהם. הוא חשב שהשינויים באורגניזמים שמתרחשים במהלך חייהם כתוצאה משימוש וחוסר שימוש באיברים ובמערכות אנטומיות, יעברו לצאצאיהם דרך התרבות. במובן הזה, התיאוריה שלו נשענה על אלמנטים של תיאוריה אבולוציונית ישנה יותר הנקראת על שמו של ז'אן בטיסט דה לאמארק, שגם כן האמין בתורשה של תכונות נרכשות. בתיאוריה של לאמארק, תכונות שנרכשו כתוצאה מהשפעה סביבתית לאורך זמן, יועברו לצאצאים בתנאי שהתכונות מופיעות אצל שני ההורים. המנגנונים הלאמארקיים (למרות שלא התבססו על ראיות באותו הזמן), שיחקו תפקיד משמעותי מבחינתו של דרווין, וזאת בגלל שהועברה ביקורת נגד מנגנון הברירה הטבעית. עם התגלית של חוקי מנדל בשנת 1900 יחד עם ההבנה אודות הכרומוזומים בתור האחראיים על התורשה, התיאוריות הלאמארקיות התפוגגו. הגנטיקה נהייתה הבסיס לתורשה של השינויים האבולוציוניים. לעומת זאת, לאחרונה, ככל שיותר ביולוגים הכירו בעובדה שמידע ביולוגי מסוים (מידע אפיגנטי) נמצא מחוץ לדנ"א, צמחה התעניינות בקרב החוקרים לגבי האופציה על פיה מקורות מידע לא גנטיים השפיעו על מהלך האבולוציה. התגלית לגבי כך שמידע אפיגנטי יכול להשתנות ולהיות מועבר באופן בלתי תלוי בדנ"א משכה את תשומת ליבם של החוקרים. תגלית הזו הובילה לניסוח מחודש של תיאורית הלאמארקיזם (נאו-לאמארקיזם). תאוריה זו גורסת כי שינויים במבנים לא גנטיים של אורגניזמים השפיעו על תהליך האבולוציה. כיום, החוקרים שתומכים בתיאורית הנאו-לאמארקיזם כוללים את חוה יבלונקה מאוניברסיטת תל אביב ומסימו פיגליאוצ'י מאוניברסיטת ניו יורק. לאמארק לא ידע כמובן שום דבר על תפקיד הגנים, והאמין שתורשה של תכונות נרכשות הייתה המניע העיקרי של תהליך האבולוציה. נאו-לאמארקנים מודרניים מכירים במציאות התורשה הגנטית, אך בנוסף לכך, הם חושבים שמקורות מידע אפיגנטיים שיחקו תפקיד מסוים באבולוציה. יבלונקה אספה מספר קטגוריות של ראיות לטובת מה שהיא מכנה "מערכות תורשת אפיגנטיות". ראשית, היא מציינת כי בחד תאיים מסוימים (כמו שמרים וחיידקי אשריכיה קולי) שינויים במסלולים המטאבוליים שנגרמו על ידי הסביבה, יכולים לעבור לדור הבא ללא תלות בשינויים של הדנ"א. שנית, היא מציינת כי המידע אודות המבנה של האורגניזם עובר מהאב לצאצא ללא תלות בדנ"א, דרך קרומי התא. שלישית, היא מדברת על תהליכים כמו מתילציה או מיתול הדנ"א – תהליך שבו אנזימים מיוחדים מחברים קבוצת מתיל (אטום פחמן הקשור לשלושה אטומי מימן) לנוקלאוטידים שבתוך הסליל הכפול של חומצות הגרעין. תהליכים כאלה יכולים לשנות את בקרת הגנים ואת מבנה הכרומטין. יבלונקה מציינת כי השינויים הנוצרים על ידי התהליכים הללו לעתים קרובות מועברים לדורות הבאים של התאים ללא שום שינוי ברצף הדנ"א. לבסוף, היא מציינת תהליך שנקרא "תורשה אפיגנטית בתיווך רנ"א" אותו גילו לאחרונה. בתהליך זה, רנ"א קטנים שנחתכו מרנ"א מקורי פועלים יחד עם אנזימים מיוחדים ומשפיעים על התבטאות הגנים ועל מבנה הכרומטין, והשינויים הללו יכולים לעבור בתורשה בלי תלות בגנים. ### ביקורת על המודל של יבלונקה

האם המנגנונים הללו יכולים להסביר איך צורות חדשות של בעלי חיים נוצרות? התשובה היא לא. מעצם טבעה, האבולוציה דורשת שינויים קבועים ויציבים אשר יכולים לעבור בתורשה. אך הראיות של יבלונקה מראות שכאשר תורשה לא גנטית מתרחשת (תורשה שלא מותנית בגנים) היא מערבת בתוכה מבנים שלא משתנים (כמו קרומי תאים ומתווי מידע מבניים קבועים אחרים) וכאלה שלא מחזיקים מעמד מעבר למספר דורות בודדים. המודל שלה לא מצליח לייצר חידושים אבולוציוניים משמעותיים. כדי ששינוי אבולוציוני משמעותי יתרחש באוכלוסייה של אורגניזמים, לא רק שעל השינוי להיות תורשתי, אלא שהוא גם צריך להיות קבוע ויציב. יבלונקה לא הצליחה להוכיח ששינוי אפיגנטי יכול להחזיק מעמד ולהישאר קבוע באוכלוסייה כלשהי. אלא שלהיפך – הורשת התכונות הללו נמשכת מספר דורות בלבד. יבלונקה בעצמה מודה בכך שהיא לא הצליחה להוכיח שמדובר בשינויים קבועים ויציבים, "אנו מאמינים כי שינויים אפיגנטיים…בגנום איקריוטי יכולים להיות מורשים, אך באיזה אופן, לכמה זמן, ותחת אילו תנאים, זה עוד לא הוגדר".[\[122\]](#_ftn122) כתוצאה מכך, החשיבות האבולוציונית של מודל התורשה האפיגנטית נשאר לא וודאי, או כפי שיבלונקה בעצמה מודה הוא נשאר "ספקולטיבי".[\[123\]](#_ftn123)## הנדסה גנטית טבעית (Natural Genetic Engineering**)**

החוקר ד"ר ג'יימס שפירו מאוניברסיטת שיקגו ניסח תיאוריה אחרת לגבי האופן שבו אבולוציה פועלת. שפירו פיתח הבנה אודות האבולוציה שלוקחת בחשבון את המורכבויות המשולבות של האורגניזמים כמו כן את החשיבות של מוטציות לא-אקראיות ושינויים בתהליך האבולוציוני. מדובר בשינוי קיצוני משום שהמודל המסורתי של האבולוציה מבוסס על מוטציות אקראיות. שפירו מסביר כי אורגניזמים באוכלוסייה מסוימת לעתים קרובות משנים את עצמם כתגובה לאתגרים סביבתיים שונים. הוא מצביע על ראיות שמראות שכאשר אוכלוסיות מתמודדות עם לחצים סביבתיים, אותות וטריגרים שונים, האורגניזמים לא מייצרים מוטציות או עושים שינויים גנטיים אקראיים, דהיינו, מבלי להתחשב בצרכים ההישרדותיים שלהם. אלא, שאוכלוסיות לעתים קרובות מגיבות ללחצים סביבתיים בדרך מבוקרת ומכוונת.[\[124\]](#_ftn124) במילים אחרות, שפירו קורא תיגר על ההבנה המסורתית של האבולוציה; הוא דוחה את האופי האקראי של השינויים האבולוציוניים. הוא מקדם השקפה אבולוציונית שמדגישה יכולת מתוכנתת להסתגל או "להנדס" שינוי, דהיינו, האורגניזמים מגיבים באופן שקול להשפעות הסביבתיות, דרך ארגון מחודש או שינוי המידע הגנטי בדרכים מבוקרות, וזאת על מנת לשמר יעילות. האם המודל שלו יכול להסביר את מוצא המידע הדרוש כדי לבנות מתווי גוף ביולוגיים חדשים? ### אבל מי הוא המתכנת?

המודל של שפירו לא עונה על השאלה המשמעותית ביותר מבחינתנו – מאיפה מגיע התכנות או האלגוריתם שמסביר את היכולת ההסתגלותית המתוכנתת שבאורגניזמים? הניסיון התמידי שלנו מלמד שקיים מקור אחד לתוכנה עשירת מידע, דהיינו, אינטליגנציה. אך במודל של שפירו, אין שום אינטליגנציה האחראית על התכנות, למעשה אין במודל שלו שום הסבר לגבי המוצא או מקור המידע שמאפשר לאורגניזמים את היכולת להסתגל כפי ששפירו מתאר. ## בניית גומחות חיים (Niche Construction**)**

בניית גומחות חיים היא תהליך שבו אורגניזמים משנים את סביבתם כדי להבטיח את הסתגלותם של צאצאיהם. לאחרונה, ביולוגים טענו כי בניית גומחות חיים היא תהליך אבולוציוני שפועל בשיתוף פעולה עם הברירה הטבעית.[\[125\]](#_ftn125) אך שום חסיד של מנגנון "בניית גומחות החיים" לא מסביר איך היכולת להתנהגות מורכבת כזו נוצרה. אלא שההתנהגויות המורכבות הללו נלקחות כדבר נתון, מבלי להסביר את המוצא שלהן. ## סטרקטואליזם (Structualism**)**

המודל הסטקרטואלי גורס כי מגוון החיים הוא תוצאה בלתי נמנעת של חוקי הטבע במקום תוצאה של מקריות של מוטציות גנטיות. על פי מודל זה, קיימים חוקים שמכתיבים את תהליך האבולוציה, כך שאם היינו מריצים את התהליך אחורה בזמן, ומתחילים אותו שוב, היינו מקבלים תוצאה דומה אם לא זהה. אמנם מודל זה נמנע מבעיות קשות עמה מתמודדת תיאורית הנאו-דרוויניזם (כמו התלות במוטציות אקראיות לחלוטין), לעומת זאת, מודל זה אינו מצליח להסביר היכן נמצאים החוקים הללו שאחראים על הכתבת התהליך האבולוציוני (בין אם הם איפשהו ביקום, או באורגניזמים וכו'). בנוסף לכך, על פי המודל הסטרקטואלי, החוקים שמכתיבים את התהליך הם חוקים מתמטיים. אך חסידי המודל לא הצליחו לפרט את הנוסחאות המתמטיות שקובעות את הצורות הביולוגיות (או את מקורן). הבעיה הרצינית יותר היא שגם אם קיימים חוקים כאלו, החוקים עצמם תלויים במידע שכבר נמצא בהם. החוקים לא מסבירים את המקור של המידע, אלא שהם מניחים את קיומו, ועל פיו, מכתיבים לכאורה את תהליך האבולוציה.[\[126\]](#_ftn126)### מסקנות

במאמר זה ראינו כי תיאורית האבולוציה איננה מאיימת כלל על קיומו של אלוהים או על אמיתות האמונה המשיחית. בנוסף לכך, ראינו כי קיימים חורים רציניים בתיאוריה, הן בהיבט המוצא המשותף של החיים, והן בהיבט המנגנונים האבולוציוניים. ראינו כי המאמין יכול להיות פתוח לראיות משום שאלוהים לא מוגבל לשיטת בריאה מסוימת ובודדה. לעומת זאת, האתאיסט אינו יכול להיות פתוח לראיות, משום שתיאורית האבולוציה היא ההסבר היחיד שזמין בשבילו. לכן, פתיחות ואובייקטיביות אמיתית אודות ההיסטוריה של החיים מתאפשרת אך ורק במסגרת ההשקפה התאיסטית, לא האתאיסטית. הערות: [\[1\]](#_ftnref1) ד"ר אנטוני פלו (1923-2010) הוא פרופסור בריטי לפילוסופיה שהיה למוביל דעה בכיר בתנועה האתאיסטית. הוא לימד באונ' אוקספורד, אברדין, קיילי, רדינג ויורק. [\[2\]](#_ftnref2) Anthony Flew, [There Is a God: How the World’s Most Notorious Atheist Changed His Mind](https://www.amazon.com/There-God-Notorious-Atheist-Changed-ebook/dp/B000W9169S), 75.[\[3\]](#_ftnref3) שם.[\[4\]](#_ftnref4) Dr. Casey Luskin, Dr. Ann Gauger, Dr. Douglas Axe, Dr. Stephen C. Meyer[\[5\]](#_ftnref5) גרטי, "הברירה הטבעית".[\[6\]](#_ftnref6) http://evolution.campusteva.tau.ac.il/content/skhyph-gntyt[\[7\]](#_ftnref7) ההגדרה היא של החוקרת חוה יבלונקה.[\[8\]](#_ftnref8) אשחר, "חוקרים ישראלים חשפו את המנגנון המאפשר העברת מידע גנטי לדורות הבאים בלי לשנות את רצף הגֶנים שלהם".[\[9\]](#_ftnref9) הגדרה זו שייכת גם כן ליבלונקה.[\[10\]](#_ftnref10) גרטי, "התשובה המדעית לטיעונים נגד אבולוציה".[\[11\]](#_ftnref11) לונדון, "הנזיר שגילה את התורשה בגרגיר אפונה".[\[12\]](#_ftnref12) שושני, *בקשר לאלוהים*, 127.[\[13\]](#_ftnref13) [Dr. Francis S. Collins Interview](https://www.pbs.org/wnet/religionandethics/2006/07/21/july-21-2006-dr-francis-s-collins-interview/3676/), Religion & Ethics Newsweekly, July 2006.[\[14\]](#_ftnref14) Barrow and Tipler, *The Anthropic Cosmological Principle*, 561-565.[\[15\]](#_ftnref15) Ibid., 133.[\[16\]](#_ftnref16) Craig, “Creation and Evolution (part 19).”[\[17\]](#_ftnref17) Behe, *The Edge* of Evolution, 3.[\[18\]](#_ftnref18) חלק זה מתחום הביוגאוגרפיה מבוסס על מאמרו של קסי לוסקין: “Universal Common Descent: A Comprehensive Critique”[\[19\]](#_ftnref19)National Center for Science Education, “Evolution on Islands.” [\[20\]](#_ftnref20) .Shumaker & Beck, *Primates in Question*[\[21\]](#_ftnref21) ראו: Alfred L Rosenberger and Walter Carl Hartwig, “New World Mon- keys,” *Encyclopedia of Life Sciences* (Nature Publishing Group, 2001),[\[22\]](#_ftnref22) Cox and Moore, *Biogeography*,185.[\[23\]](#_ftnref23) Zihlman, *The Human Evolution* Coloring Book, 4–11.[\[24\]](#_ftnref24) "ענף" בטקסונומיה היא קבוצת יצורים החולקים אב קדמון משותף.[\[25\]](#_ftnref25) Fleagle & Gilbert, “The Biogeography of Primate Evolution: The Role of Plate Tectonics, Climate, and Chance.”[\[26\]](#_ftnref26) Zihlman, Ibid., 4-11.[\[27\]](#_ftnref27) Fleagle and Gilbert, ibid., 404.[\[28\]](#_ftnref28) Hartwig, “Patterns, Puzzles and Perspectives on Platyrrhine Origins,” 76, 84.[\[29\]](#_ftnref29) Black, When Monkeys Surfed to South America.[\[30\]](#_ftnref30) Briggs, *Global Biogeography*, 93.[\[31\]](#_ftnref31) Rabinowitz & Woods, “The Africa-Madagascar Connection and Mammalian Migrations,” 270–276.[\[32\]](#_ftnref32) Huggett, *Fundamentals of Biogeography*, 2nd ed, 39.[\[33\]](#_ftnref33) Measey, Vences, Drewes, et al., “Fresh- water Paths across the Ocean: Molecular Phylogeny of the Frog Pty- chadena newtoni Gives Insights into Amphibian Colonization of Oceanic Islands,” 7-20.[\[34\]](#_ftnref34) Queiroz, “The Resurrection of Oceanic Dispersal in Histor- ical Biogeography,” 68–73.a.[\[35\]](#_ftnref35) Giancarlo, “Fossils, Frogs, Floating Islands and Expanding Earth in Changing-Radius Cartography—A Comment to a Discussion on Journal of Biogeography,” 789– 798.[\[36\]](#_ftnref36) Queiroz, “Resurrection of Oceanic Dispersal in Historical Bio- geography.”[\[37\]](#_ftnref37) Ibid.[\[38\]](#_ftnref38) *Levinton, “The Cambrian Explosion: How Do We Use the Evidence?*[\[39\]](#_ftnref39) Wray, *“Rates of Evolution in Developmental Processes.”*[\[40\]](#_ftnref40) תאוריה אבולוציונית שמספקת הסבר לתופעות של רצפי מאובנים של מינים שונים ותיארוכיהם.[\[41\]](#_ftnref41) מתוך בלוג 'אתולוגיה', "מעט חינוך אבולוציוני: גוּלד שווה גוֹלד (חלק ד')".[\[42\]](#_ftnref42) להרחבה, ראו: .Meyer, *Darwin’s Doubt,* 136–152[\[43\]](#_ftnref43) Higgins and Lynch, “Metapopulation extinction caused by mutation accumulation.”[\[44\]](#_ftnref44) “Schopf, “Punctuated Equilibria: An Alternative to Phyletic Gradualism.”[\[45\]](#_ftnref45) הדוגמאות נלקחו מ: Bechly and Meyer, “The Fossil Record and Universal Common Ancestry,” 469-480.[\[46\]](#_ftnref46) Bell, “Potentially Biogenic Carbon Preserved in a 4.1 Billion-Year-Old Zircon.”[\[47\]](#_ftnref47) פוטוסינתזה מתייחסת לתהליך הפקת אנרגיה דרך האור.[\[48\]](#_ftnref48) Hecht, “Photosynthesis Began on Earth 3.8 Billion Years Ago.”[\[49\]](#_ftnref49) Bowring, “Calibrating Rates of Early Cambrian Evolution.”[\[50\]](#_ftnref50) O’Donoghue, “The Ordovician: Life’s Second Big Bang.”[\[51\]](#_ftnref51) המפצים הנוספים הם: מפץ האודונטודה Odontode Explosion)), מפץ חרקי הקרבון (Carboniferous Insect Explosion), מפץ הטריאס (Triassic Explosion), הופעה של בעלי ארבע רגליים יבשתיים בתקופת הטריאס המוקדם (Early Triassic Terrestrial Tetrapod Radiation), הופעה של זוחלים ימיים בתקופת הטריאס המוקדם (Early Triassic Marine Reptile Radiation), הופעת הדרקונים באמצע הטריאס (Mid-Triassic Gliding Reptile Radiation), הופעת המוזאזאוריים (Mosasaur Radiation), הופעת בעלי הפרחים (Radiation of Flowering Plants), הופעת השלייניים המודרניים (Radiation of Modern Placental Mammals), הופעת הציפורים המודרניות (Radiation of Modern Birds), הופעת האדם ועוד.[\[52\]](#_ftnref52) Hickman, *Integrated Principles of Zoology*, 8th ed.[\[53\]](#_ftnref53) “[Ancient daddy long legs creep up in 3D: 300m year old harvestmen revealed in new virtual fossil](http://www.imperial.ac.uk/news/101455/ancient-daddy-long-legs-creep-3d/).”[\[54\]](#_ftnref54) “The researchers say comparing the 3D fossils of the Dyspnoi and Eupnoi species to modern members of these harvestmen groups provides further proof that ancient and modern species were very similar in appearance, suggesting little change over millions of years. “, מתוך הכתבה.[\[55\]](#_ftnref55) Rana, ““Hurry Up and Wait” Pattern in the Fossil Record Supports Creation Model.”[\[56\]](#_ftnref56) סטרטיגרפיה היא מחקר בגאולוגיה שעוסק בתיאור סדר שכבות הסלע ותיארוכן.[\[57\]](#_ftnref57) S.K. and C.R.C. Paul, eds., *The Adequacy of the Fossil Record*.[\[58\]](#_ftnref58) Gould, *Wonderful Life: The Burgess Shale and the Nature of History*.[\[59\]](#_ftnref59) Morris, *Life’s Solution: Inevitable Humans in a Lonely Universe* וגם, McGhee, *Convergent Evolution: Limited Forms Most Beautiful*.[\[60\]](#_ftnref60) Rana, “Origins of Monogamy Cause Evolutionary Paradigm Breakup.”[\[61\]](#_ftnref61) Darwin, *Descent of Man*, 178.[\[62\]](#_ftnref62) Dawkins, *Blind Watchmaker*, 94.[\[63\]](#_ftnref63) Monroe, *Evolution, 632, 637.*[\[64\]](#_ftnref64) Srinivasan, “When One Eye Is Better Than Two.” וגם: Pettigrewand Collin, “Terrestrial Optics in an Aquatic Eye: The Sandlance, Limnichthytes fasciatus (Creediidae, Teleostei),” .[\[65\]](#_ftnref65) Pettigrew and Collin, Ibid., 407.[\[66\]](#_ftnref66) Holt Science and Technology, *Life Science*, 183.[\[67\]](#_ftnref67) Collazo, “Developmental Variation, Homology, and the Pharyngula Stage.”[\[68\]](#_ftnref68) ראו לדוגמה: Kalinka, Varga, Gerrard, Preibisch, Corcoran, et al., “Gene Expression Divergence Recapitulates the Developmental Hourglass Model."[\[69\]](#_ftnref69) Richardson, Hanken, Gooneratne, et al., “There Is No Highly Conserved Embryonic Stage in the Vertebrates: Implications for Current Theories of Evolution and Development.”[\[70\]](#_ftnref70) Ibid.[\[71\]](#_ftnref71) הפנוטיפ מתייחס להתבטאותו של ההרכב הגנטי בתכונות (כמו לדוגמה עיניים כחולות).[\[72\]](#_ftnref72) Bininda, Jeffery and Michael. “Inverting the Hourglass: Quantitative Evidence against the Phylotypic Stage in Vertebrate Development.”[\[73\]](#_ftnref73) Bechly and Meyer, Ibid., 488-490.[\[74\]](#_ftnref74) Simon, “Grass Phylogeny and Classification: Conflict of Morphology and Molecules.”[\[75\]](#_ftnref75) Jenner, “When Molecules and Morphology Clash: Recon- ciling Conflicting Phylogenies of the Metazoa by Considering Secondary Character Loss.”[\[76\]](#_ftnref76) Chiari, “Phylogenomic Analyses Support the Position of Turtles as the Sister Group of Birds and Crocodiles (Archosauria).”[\[77\]](#_ftnref77) Losos, “Who Speaks with a Forked Tongue? State-of-the-Art Molecular and Morphological Phylogenies for Lizards Dif- fer Fundamentally.”[\[78\]](#_ftnref78) Christen, “An Analysis of the Origin of Metazoans, Using Comparisons of Partial Sequences of the 28S RNA, Reveals an Early Emergence of Triploblasts.”[\[79\]](#_ftnref79) Buggs, “The Evolutionary Mystery of Orphan Genes.”[\[80\]](#_ftnref80) Syvanen, “Evolutionary Implications of Horizontal Gene Transfer”; W. Ford Doolittle, “The Practice of Classification and the Theory of Evolu- tion, and What the Demise of Charles Darwin’s Tree of Life Hypothesis Means for Both of Them,” *Philosophical Transactions of the Royal Society B* 364 (2009): 2221–2228; Malcolm S. Gordon, “The Concept of Mono- phyly: A Speculative Essay,” *Biology and Philosophy* 14 (1999): 331–348; Eu- gene V. Koonin, “The Biological Big Bang Model for the Major Transitions in Evolution,” *Biology Direct* 2 (2007): 21; Vicky Merhej and Didier Raoult, “Rhizome of Life, Catastrophes, Sequence Exchanges, Gene Creations, and Giant Viruses: How Microbial Genomics Challenges Darwin,” *Fron- tiers in Cellular and Infection Microbiology* 2 (August 28, 2012): 113; Raoult, “The Post-Darwinist Rhizome of Life,” *The Lancet* 375 (January 9, 2010): 104–105; Carl R. Woese, “On the Evolution of Cells,” *Proceedings of the National Academy of Sciences USA* 99 (June 25, 2002): 8742–8747; Lawton, “Why Darwin Was Wrong about the Tree of Life.”[\[81\]](#_ftnref81) Zheng and Gerstein, “The Ambiguous Boundary between Genes and Pseudogenes: The Dead Rise Up, or Do They?”[\[82\]](#_ftnref82) Jachowicz, Santenard, Bender, Muller, andPadilla, “Heterochromatin Establishment at Pericentromeres Depends on Nuclear Position.”[\[83\]](#_ftnref83) קודון הוא רצף של 3 נוקלאוטידים המקודד לחומצת אמינו. [\[84\]](#_ftnref84) Stergachis, Haugen, Shafer, Fu, Vernot, et al., “Ex- onic Transcription Factor Binding Directs Codon Choice and Affects Pro- tein Evolution.”וגם: Durasevic, and Ibba, “New Roles for Codon Usage.”[\[85\]](#_ftnref85) כרומוזום 2 הוא אחד מ-23 זוגות הכרומוזומים שלנו.[\[86\]](#_ftnref86) טלומרים הם רצפים מיוחדים שנמצאים בקצה הכרומוזומים.[\[87\]](#_ftnref87) Fan, Linardopoulou, Friedman, Williams, and Trask, “Genomic Structure and Evolution of the Ancestral Chromosome Fusion Site in 2q13-2q14.1 and Paralogous Re- gions on Other Human Chromosomes.”[\[88\]](#_ftnref88) נאו-דרוויניסטים כיום נוהגים גם להכליל מנגנונים נוספים כמו "סחף גנטי", למרות שהמנגנונים הללו נחשבים למשניים בהשוואה למנגנון הברירה הטבעית הפועל על מוטציות אשר מתפקד בתור מפעל הייצור של מורכבות החיים.[\[89\]](#_ftnref89) גרטי, "התשובה המדעית לטיעונים נגד אבולוציה".[\[90\]](#_ftnref90) Peterson and Müller, “Phenotypic Novelty in EvoDevo: The Distinction between Continuous and Discontinuous Variation and Its Importance in Evolutionary Theory.”[\[91\]](#_ftnref91) חלק זה מבוסס על: Meyer, “Neo-Darwinism and the Origin of Biological Form andInformation”.[\[92\]](#_ftnref92) בכל תא קיימים 20 סוגי חומצות אמינו.[\[93\]](#_ftnref93) Axe, “Estimating the Prevalence of Protein Sequences Adopting Functional Enzyme Folds.”[\[94\]](#_ftnref94) לפחות ארבעה מחקרים אחרים בהם שומשו שיטות שונות כדי להעריך את הנדירות של החלבונים הפעילים אישרו את המחקר של אקס:K. Durston, D. K. Y. Chiu, D. L. Abel, and J. T. Trevors, “Measuring the Functional Sequence Complexity of Proteins,” Theoretical Biology and Medical Modelling 4 (2007): 47; Reidhaar-Olson and Sauer, “Functionally Acceptable Solu- tions in Two Alpha-Helical Regions of Lambda Repressor”; S. V. Taylor, K. U. Wal- ter, P. Kast, and D. Hilvert, “Searching Sequence Space for Protein Catalysts,” Pro- ceedings of the National Academy of Sciences USA 98 (2001): 10596–10601; H. P. Yockey, “A Calculation of the Probability of Spontaneous Biogenesis by Infor- mation Theory,” Journal of Theoretical Biology 67, no. 3 (August 7, 1977): 377–398.[\[95\]](#_ftnref95) Valen, “How Do Major Evolutionary Changes Occur?”[\[96\]](#_ftnref96) Bernard and Miklos, *The Eukaryote Genome in Development and Evolution*, 309.[\[97\]](#_ftnref97) Volhard, and Wieschaus. “Mutations Affecting Segment Number and Polarity in Drosophila.”[\[98\]](#_ftnref98) Davidson, “Evolutionary Bioscience as Regulatory Systems Biology,” 38.[\[99\]](#_ftnref99) Ibid., 40.[\[100\]](#_ftnref100) Davidson and Douglas, “An Integrated View of Precambrian Eu- metazoan Evolution,” 8.[\[101\]](#_ftnref101) Davidson, *The Regulatory Genome,* 195.[\[102\]](#_ftnref102) Davidson, “Evolutionary Bioscience as Regulatory Systems Biology,” 35–36.[\[103\]](#_ftnref103) Wells, “Why DNA Mutations Cannot Accomplish What Neo-Dawrinism Requires.”[\[104\]](#_ftnref104) מתוך ויקיפדיה.[\[105\]](#_ftnref105) Sun, You, Döring, He, Kise, et al., “Ultra-Deep Profiling of Alternatively Spliced Drosophila Dscam Isoforms by Circularization-Assisted Multi-Segment Sequencing.”[\[106\]](#_ftnref106) להמחשה ראו את [הסרטון](https://www.youtube.com/watch?v=2dV5s6v2v8Q).[\[107\]](#_ftnref107) Russell and Barton, “Structural Features Can Be Unconserved in Proteins with Similar Folds.”[\[108\]](#_ftnref108) Spiro, “Protein Glycosylation: Nature, Distribution, Enzy- matic Formation, and Disease Implications of Glycopeptide Bonds.”[\[109\]](#_ftnref109) ממברנות ביולוגיות נושאות מידע מרחבי. המידע הזה מתווך באופן חלקי על ידי הגליקוזאמינוגליקנים ועל ידי שדות חשמליים.[\[110\]](#_ftnref110) גרטי, "אבולוציה- לא סתם 'תיאוריה'".[\[111\]](#_ftnref111) Hunter, “why Evolution Fails the Test of Science,” 335-337.[\[112\]](#_ftnref112) Stone, “For Microbes, Devolution Is Evolution.”[\[113\]](#_ftnref113) Leisola, “Evolution: A Story without a Mechanism,” 199-200.[\[114\]](#_ftnref114) חלק זה מבוסס על: Meyer, Gauger and Nelson, “Theistic Evolution and the Extended Evolutionary Synthesis: Does it Work?”[\[115\]](#_ftnref115) Gilbert, “Resynthesizing Evolutionary and Developmental Biology,”362.[\[116\]](#_ftnref116) Palopoli and Patel, “Neo-Darwinian Developmental Evolution: Can We Bridge the Gap between Pattern and Process?” 502.[\[117\]](#_ftnref117) Kauffman, *The Origins of Order: Self-Organization and Selec- tion in Evolution.*[\[118\]](#_ftnref118) Ibid., 489.[\[119\]](#_ftnref119) Ibid., 443.[\[120\]](#_ftnref120) Ibid., 537.[\[121\]](#_ftnref121) Lynch, “The Frailty of Adaptive Hypotheses for the Orgin of Organismal Complexity.”[\[122\]](#_ftnref122) Jablonka and Raz, “Transgenerational Epigenetic Inheritance: Prevalence, Mechanisms, and Implications for the Study of Heredity and Evolution,” 138.[\[123\]](#_ftnref123) Ibid., 162.[\[124\]](#_ftnref124) Shapiro, *Evolution: A View from the 21st Century*, 2.[\[125\]](#_ftnref125) Smee, Laland, Feldman*, Niche Construction: The Neglected Process in Evolution*, 488.[\[126\]](#_ftnref126) Meyer, “The Origin of Biological Information and the Higher Taxonomic Categories.”### ביבליוגרפיה

אשחר, יונת. "[חוקרים ישראלים חשפו את המנגנון המאפשר העברת מידע גנטי לדורות הבאים בלי לשנות את רצף הגֶנים שלהם](https://davidson.weizmann.ac.il/online/sciencenews/%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%92%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%A7%D7%94-%E2%80%93-%D7%94%D7%93%D7%95%D7%A8-%D7%94%D7%91%D7%90)".אתולוגיה, "[מעט חינוך אבולוציוני: גוּלד שווה גוֹלד (חלק ד')](https://athologica.com/?p=1562)".גרטי, ארז. "[הברירה הטבעית](https://davidson.weizmann.ac.il/online/tikshuv/life_sci/%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%94%D7%98%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%AA)".\_\_\_\_. "[התשובה המדעית לטיעונים נגד אבולוציה](https://davidson.weizmann.ac.il/online/sciencepanorama/%D7%94%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%94-%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%A2%D7%99%D7%AA-%D7%9C%D7%98%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%92%D7%93-%D7%90%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A6%D7%99%D7%94?page=7)"\_\_\_\_. "[אבולוציה-לא סתם תיאוריה](https://davidson.weizmann.ac.il/online/maagarmada/life_sci/%D7%90%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A6%D7%99%D7%94-%E2%80%93-%D7%9C%D7%90-%D7%A1%D7%AA%D7%9D-%D7%AA%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94)".שושני, יקיר. *בקשר לאלוהים*. ישראל: משרד הביטחון הוצאה לאור, 2005.Axe, Douglas. “Estimating the Prevalence of Protein Sequences Adopting Functional Enzyme Folds.” *Journal of Molecular Biology 341* (2004).Behe, Michael *.*The Edge of Evolution. New York: Free Press, 2007.Bell, Elizabeth A. “Potentially Biogenic Carbon Preserved in a 4.1 Billion-Year-Old Zircon,” *Proceedings of the National Academy of Sci- ences USA 112* (2015): 14518–14521.Bernard John and Miklos, George G. C. *The Eukaryote Genome in Development and Evolution*. London: Allen & Unwin, 1988.Bowring, Samuel A. “Calibrating Rates of Early Cambrian Evolution,” *Science 261* (1993): 1293–1298.Briggs, John C. *Global Biogeography.* Amsterdam: Elsevier Science, 1995.Buggs, Richard. “[The Evolutionary Mystery of Orphan Genes](https://richardbuggs.com/2016/12/29/the-evolutionary-mystery-of-orphan-genes/).”Chiari, Ylenia. “Phylogenomic Analyses Support the Position of Turtles as the Sister Group of Birds and Crocodiles (Archosauria).” *BMC Biology 10* (2012): 65.Christen, R. “An Analysis of the Origin of Metazoans, Using Comparisons of Partial Sequences of the 28S RNA, Reveals an Early Emergence of Triploblasts.” *EMBO Journal 10* (1991): 499–503.Cox, C. Barry and Moore, Peter D .*Biogeography: An Ecological and Evolutionary Approach*. Oxford, UK: Blackwell Science, 1993.Collazo, Andres. “Developmental Variation, Homology, and the Pharyngula Stage,” Systematic Biology 49 (2000): 3–18.Craig, William Lane. “[Creation and Evolution (part 19)](https://www.reasonablefaith.org/podcasts/defenders-podcast-series-2/s2-creation-and-evolution/creation-and-evolution-part-19/).”Davidson, Eric. “Evolutionary Bioscience as Regulatory Systems Biology.” *Developmental Biology 357* (2011): 35–40.Davidson, Eric. and Erwin, Douglas. “An Integrated View of Precambrian Eu- metazoan Evolution.” Cold Spring Harbor Symposia on Quantitative Biology 74 (2009): 1–16.Davidson, Eric. *The Regulatory Genome*. New York: Academic Press, 2006.Davidson, Eric. “[Evolutionary Bioscience as Regulatory Systems Biology](https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC3135751/)."Dawkins, Richard. *The Blind Watchmaker: Why the Evidence of Evolution Reveals a Universe without Design*. New York: W. W. Norton, 1996.Durasevic, Weygan and Ibba, M. “New Roles for Codon Usage.” *Science (Washington) 329* (2010): 1473–1474.Emonds, Olaf Bininda. Jeffery, Jonathan and Richardson, Michael. “Inverting the Hourglass: Quantitative Evidence against the Phylotypic Stage in Vertebrate Development,” *Proceedings of the Royal Society of Lon- don, B 270* (2003): 341–346.Fan, Yuxin. Linardopoulou, Elena. Friedman, Cynthia. Williams, Eleanor. and Trask, Barbara J.“Genomic Structure and Evolution of the Ancestral Chromosome Fusion Site in 2q13-2q14.1 and Paralogous Re- gions on Other Human Chromosomes.” *Genome Research 12* (2002): 1651–1662.Fleagle, John G. and Gilbert, Christopher C. “The Biogeography of Primate Evolution: The Role of Plate Tectonics, Climate, and Chance,” in *Primate Biogeography: Progress and Prospects*. ed. Shawn M. Lehman and John G. Fleagle. New York: Springer, 2006.Gilbert, S. F. “Resynthesizing Evolutionary and Developmental Biology.” *Developmental Biology 173* (1996): 357-372.Gould, Stephen Jay. *Wonderful Life: The Burgess Shale and the Nature of History*. New York: W. W. Norton & Company, 1990.Hartwig, Walter Carl .“Patterns, Puzzles and Perspectives on Platyrrhine Origins,” in *Integrative Paths to the Past: Paleoanthropological Advances in Honor of F. Clark Howell*. ed. Robert S. Corruccini and Rus- sell L. Ciochon. Englewood Cliffs, NJ: Prentice Hall, 1994.Hecht, Jeff. “Photosynthesis Began on Earth 3.8 Billion Years Ago,” *New Scientist 2905* (2013): 9.Higgins, Kevin and Lynch, Michael. “Metapopulation extinction caused by mutation accumulation.” PNAS February 27, 2001 98 (5).Hickman, Cleveland P. *Integrated Principles of Zoology*, 8th ed. St. Louis: Times Mirror/Mosby College Publishing, 1988.Holt Science and Technology. *Life Science*. New York: Holt, Rine- hart, & Winston, 2001.Huggett, Richard John. *Fundamentals of Biogeography*, 2nd ed. Lon- don: Routledge, 1998.Jablonka, Eva and Raz, Gal. “Transgenerational Epigenetic Inheritance: Prevalence, Mechanisms, and Implications for the Study of Heredity and Evolution.” *Quarterly Review of Biology 84, no. 2* (2009): 131–176.Jachowicz, Joanna W. Santenard, Angèle. Bender, Ambre. Muller, Julius and Padilla, Maria-Elena Torres. “Heterochromatin Establishment at Pericentromeres Depends on Nuclear Position.” *Genes and Development 27* (2013): 2427–2432Jenner, Ronald A. “When Molecules and Morphology Clash: Recon- ciling Conflicting Phylogenies of the Metazoa by Considering Secondary Character Loss.” *Evolution and Development 6* (2004): 372–378.*Levinton, Jeffrey S. “The Cambrian Explosion: How Do We Use the Evidence?,” BioScience 58 (October 2008): 855.**Losos, Jonathan B. “Who Speaks with a Forked Tongue? State-of-the-Art Molecular and Morphological Phylogenies for Lizards Dif- fer Fundamentally." Science 338 (2012): 1428–1429.*Lynch, Michael. “The Frailty of Adaptive Hypotheses for the Origin of Organismal Complexity.” *Proceedings of the National Academy of Sciences USA 104* (2007): 8597–8604.Kalinka, Alex T.. Varga, Karolina M, Gerrard, Dave T. Preibisch, Stephan. Corcoran, David L. et al., “Gene Expression Divergence Recapitulates the Developmental Hourglass Model,” *Nature 468 (Dec 9, 2010): 811–816.*Kauffman, Stuart A. *The Origins of Order: Self-Organization and Selection in Evolution.* Oxford: Oxford University Press, 1993.Meyer, Stephen C. *Darwin’s Doubt: The Explosive Origin of Animal Life and the Case for Intelligent Design.* New York: Harper- One, 2013.\_\_\_. “[The Origin of Biological Information and the Higher Taxonomic Categories](https://www.discovery.org/a/2177/).”Measey, G. John, Vences, Miguel and Drewes, Robert C. aet al., “Fresh- water Paths across the Ocean: Molecular Phylogeny of the Frog Pty- chadena newtoni Gives Insights into Amphibian Colonization of Oceanic Islands,” *Journal of Biogeography 34* (2007): 7–20.McGhee, George. *Convergent Evolution: Limited Forms Most Beautiful*. Cambridge, MA: MIT Press, 2011.Morris, Simon Conway*. Life’s Solution: Inevitable Humans in a Lonely Universe*. New York: Cambridge University Press, 2003.O’Donoghue James. “The Ordovician: Life’s Second Big Bang.” *New Scientist 2660* (2008): 34–37.Palopoli, Michael and Patel, Nipam. “Neo-Darwinian Developmental Evolution: Can We Bridge the Gap between Pattern and Process?” *Current Opinion in Genetics and Development 6* (1996): 502-508.Pettigrew, J.D. and Collin, S.P. “Terrestrial Optics in an Aquatic Eye: The Sandlance, Limnichthytes fasciatus (Creediidae, Teleostei).” *Journal of Comparative Physiology A 177 (1995): 397-408.*Peterson, Tim and Müller, Gerd. “Phenotypic Novelty in EvoDevo: The Distinction between Continuous and Discontinuous Variation and Its Importance in Evolutionary Theory.” *Evolutionary Biology 43* (2016): 314– 335, at 328:Rana, Fazala. “[Hurry Up and Wait” Pattern in the Fossil Record Supports Creation Model](https://reasons.org/explore/publications/tnrtb/read/tnrtb/2011/09/19/hurry-up-and-wait-pattern-in-the-fossil-record-supports-creation-model).”\_\_\_\_. “Rana, “[Origins of Monogamy Cause Evolutionary Paradigm Breakup](https://reasons.org/explore/blogs/the-cells-design/read/the-cells-design/2019/03/20/origins-of-monogamy-cause-evolutionary-paradigm-breakup).”Rabinowitz and Stephen Woods, “The Africa-Madagascar Connection and Mammalian Migrations,” *Journal of African Earth Sciences 44* (2006): 270–276.Richardson, Michael K. Hanken, James. Gooneratne, Mayoni L.. et al., “There Is No Highly Conserved Embryonic Stage in the Vertebrates: Implications for Current Theories of Evolution and Development.” *Anato- my and Embryology 196* (1997): 91–106.Scalera, Giancarlo. “Fossils, Frogs, Floating Islands and Expanding Earth in Changing-Radius Cartography—A Comment to a Discussion on Journal of Biogeography,” *Annals of Geophysics 50* (Dec 2007): 789– 798.Schopf, Thomas J. M. Editorial introduction to Niles Eldredge and Stephen Jay Gould, “Punctuated Equilibria: An Alternative to Phyletic Gradualism.” In *Models in Paleobiology*. ed. Thomas J. M. Schopf. San Francisco: Freeman, Cooper, 1972.Shapiro, James A. *Evolution: A View from the 21st Century*. Upper Sad- dle River, FT Press Science, 2011.Simon, Bryan K. “Grass Phylogeny and Classification: Conflict of Morphology and Molecules.” *Aliso 23* (2007): 259–266.S.K, Donovan. and C.R.C. Paul, eds. *The Adequacy of the Fossil Record*. Wiley: UK, 1998.Smee, John F. Laland, Kevin. Feldman, Marcus W. *Niche Construction: The Neglected Process in Evolution*. Princeton: Princeton University, 2003.Srinivasan, Mandyam V.“When One Eye Is Better Than Two,” *Nature 399 (1999): 305-07.**Wray, Gregory A. “Rates of Evolution in Developmental Processes,” American Zoologist 32 (Feb 1992): 131.*Stergachis, A. B. Haugen, E. Shafer, A. Fu, W. Vernot, B. et al., “Ex- onic Transcription Factor Binding Directs Codon Choice and Affects Pro- tein Evolution.” *Science 342* (2013): 1367–1Strickberger, Monroe W. *Evolution, 3rd ed*. Sunberg, MA: Jones and Bartlett Publishers, 2000.Stone, Marcia “[For Microbes, Devolution Is Evolution](https://academic.oup.com/bioscience/article/64/10/956/1782438).”Valen, Leigh Van. “How Do Major Evolutionary Changes Occur?” Evolutionary Theory 8 (1988): 173–176.Volhard, Christiane Nüsslein. and Wieschaus, Eric. “Mutations Affect- ing Segment Number and Polarity in Drosophila.” *Nature 287* (1980): 795–801.\\Zheng, Deyou and Gerstein, Mark B. “The Ambiguous Boundary between Genes and Pseudogenes: The Dead Rise Up, or Do They?” *Trends in Genetics 23* (2007): 219-24.Zihlman, Adrienne L. *The Human Evolution Coloring Book* . Napa, CA: HarperCollins, 2000.Queiroz, Alan de.“The Resurrection of Oceanic Dispersal in Histor- ical Biogeography,” *Trends in Ecology and Evolution* 20 (February 2005): 68–73.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/de204a7ceab74ece83a809d41d6c4b145120ead854d2cc69087ef9bb76d8c29c?s=300&d=mm&r=g) 

 אלי חייטוב 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/haitov/) [    ](https://igod.co.il/author/haitov/)

**קטגוריות:** אבולוציה, מדע ואמונה

**תגיות:** אבולוציה, אלוהים, בריאה

---

### [האם אדם צדיק יכול לכפר בעד חטאיי אנשים אחרים?](https://igod.co.il/discipleship/האם-אדם-צדיק-יכול-לכפר-בעד-חטאיי-אנשים-א/)

**Published:** דצמבר 19, 2017
**Author:** מייקל בראון

**Content:**

במאמר זה נבחן בקצרה את רעיון הכפרה האנושית (אדם המכפר בגופו על חטאים).
רעיון כפרתו של אדם בגין חטאים אישיים וחטאי עם קמאיים – האם רעיון זה מושרש היטב בהגות המקראית ובעם היהודי?,
מהו הקשר לגואל העם (המשיח המובטח) ומהו טבעו של אותו גואל?,
מהו אפיונו של אותו גואל – האם עליו להיות בכור או צדיק או אולי שניהם?.

על מנת לבחון את שרשי הרעיון -תחילה דרושה הבנת הצורך הבסיסי בהקרבת הקרבן ובמהותו.
כשאנו נתקלים כיום בנושא הקרבנות אנו נתקפים זעם ומבטלים את הנושא בכך שרובינו נחשוב שמדובר בטקס אלילי-פאגאני שנועד לרצות אלילים עתיקים ובצדק.
התרבויות הזרות עסקו בהקרבת קרבנות בצורה כזו או אחרת, החל מהעת העתיקה ועד לימינו אנו, החל מ-מתן מנחות במקדשים בודהיסטיים ועד לקרבנות אדם בתרבויות המאיה.
יש להבחין האם העיסוק בהקרבת הקרבנות במקרא הינו עיסוק פאגאני לריצוי האלים כבשאר אומות העולם או פרקטיקה שנועדה לכיסוי חטאים אנושיים עבור בני האדם ולא עבור האל?, קרי – קרבנות הן נטו עבור האדם ושלמותו ולא עבור אלוהים.

להבדיל מעמים אליליים הזובחים לאליליהם על מנת לרצותם, ה׳ מבאר את הצורך בהקרבת הקרבן בתהלים:

״לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר, מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר, בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף״
\[נ׳ פס׳ ט׳ – י׳\].

מאחר ואלוהים לא דורש לעצמו את עניין הקרבנות, ואין לו שום עניין בזבחים כלל, מבואר בכתובים הצורך שהינו אנושי בבסיסו ונוצר עבור האדם החוטא והמבקש קרבה לאל עליון, משני טעמים ׳חזקים׳ – האחד קשור במישרין לתחילת היות העם שלנו עם וטמוע היטב באומות העובדות עבודה זרה, ולכן ביקשו גם הם לעבוד את ה׳ בעבודת קרבנות, והטעם השני הוא הטעם הרוחני והוא בעניין ניקוי וכיסוי החטאים.

אנו רואים בהמשך תולדות העם בתקופת בית ראשון כי פולחן הקרבנות בחיי היהודי הוא משני לתכלית האמונה ונזקק ל-׳השמה׳ במקומו הראוי כמשני לאמונה.
הושע הנביא מתנבא אל העם:
״כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת״ – כלומר – ידיעת ה׳ חשובה בהרבה מהאקט הטקסי-פולחני. לכאורה סתירה לסדר הקרבת הקרבנות בספר ויקרא? –
ממש לא. אנו רואים כי אלוהים לא ממש צריך לעצמו את הזבחים והעולות, ובכל זאת עבור מי נכתבו סדרי הקרבנות בספר ויקרא?…

הרמב״ן מבאר את עניין הקרבנות בבהירות מופלאה וכותב כך :
״כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור… שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכופר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש…וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו״. \[רמב״ן ויקרא א׳ ט׳\].

הרמב״ן נותן טעם פרקטי לקרבנות – מידה כנגד מידה, קרבן כנגד חטא אנושי, דם כנגד דם, למרות שדמו של החוטא היה צריך להישפך בתמורה. דם האדם הינו מקודש וקדוש, ואילו הקרבן מכסה על חטא האדם שאלמלא הקרבן – היה ראוי לו לאדם שישפך דמו שלו בגין מעשיו.

### חשיבות דם האדם

אנו רואים את חשיבות דם האדם בשני פסוקים ראשוניים ומרכזיים בספר בראשית:
״וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם״ \[בראשית ט׳-ה׳\]

״שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם״ \[בראשית ט׳ ו׳\].

רבי יהודה הלוי ראה בטעם הקרבנות את צורת המכניקה האלוהית והנהגת האל את העולם: ספר ׳הכוזרי׳ \[פרק כ״ח\]-”ונעלה מזה אומר אני – תורת האלהים היא, ומי שקיבלה בתמימות בלי התפלפלות ובלי התחכמות מעלה הוא מן המתחכם והחוקר. אך מי שנטה מן המדרגה העליונה הזאת אל המחקר, מוטב לו כי יבקש טעם לדברים האלה אשר יסודם בחכמה האלוהית, מאשר יעזבם לסברות רעות ולספקות המביאים את האדם לאבדון“

ריה״ל סותר את דעת הרמב״ם. הרמב״ם סובר שמערכת הקרבת קרבנות היא תשובת המשקל לעובדי עבודה זרה המקטירים ומקריבים למולך.
בנוסף הוא (ריה״ל) סובר שאת אותו עומס חטאים רוחני ניתן לנקות ע״י הקרבת קרבנות וזהו הטעם בתורת האלוהים ואל לנו לחקור בנושא אל טעמים זרים.

**למסקנת ביניים** – הקרבת הקרבנות בבית המקדש הינה למעשה ׳פשרה׳ בין המכניקה האלוהית הדורשת דם כנגד דם כפי שראינו בספר בראשית לבין זו שבוצעה בפועל תחת רשות האל ובאישורו – האל מציין בתורה את כובד ומשקל המעשים שלנו על מנת שנפנים את עומק המעשים שלנו ושאלמלא התפשר האל במערכת הקרבנות היה מבקש את נפש החוטא כפי שכתוב למעלה, ובכך בא לידי ביטוי הכלל ״אין גוזרין גזירה על הצבור, אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה״ \[תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף לו עמוד א\]. מערכת הקרבת הקרבנות הינה חלופה ראויה (וזמנית) לפרק הזמן בו ניתן לכפר על חטאי העם.

**למסקנת ביניים** – דם האדם = המכפר העיקרי, בתקופת פשרה – דם הקרבן הוא המכפר.

מאחר ואנו עכשיו מבינים כי דם האדם היה ראוי לו להישפך בגין חטאים – האם ישנה מציאות בה אכן דם ונפש האדם משמשים ככפרה כנגד חטאים מזדמנים וחטאים קדמוניים?, ומה לעניין חורבן בית המקדש?, איך יתנקה העם מחטאיו?.

**הצדיק כמכפר ראשי על חטאי העם וחטאים קדמוניים : חטא אדם הראשון וחטא העגל**

פרשת ׳חוקת׳ -בפרשה זו עוסקת בנושא ”מיתת צדיקים מכפרת״ – בפרשה מתוארים מותם של אהרון הכהן ומרים אחות משה ובנוסף נאמר על משה ״וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם״ – מהי המשמעות? – אלוהים נתמלא חימה על משה בעבור העם? כאן ניתן לראות סממן מובהק בו צדיק כמשה לוקח על עצמו את חטאי העם ונענש בעבורם. כנ״ל בתהילים ק״ו ל״ב— ״וַיַּקְצִיפוּ עַל מֵי מְרִיבָה וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם״ \[במדבר י״ט\].

### צדיק כמכפר על עוונות העם

**מיתת מרים כמיתת צדיקה המכפרת**

אומר רש״י על מיתת מרים – ״למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך מה קרבנות מכפרין אף מיתת צדיקים מכפרת״. – כלומר מותה של מרים שקולה לקרבן פרה אדומה, ומכאן רש״י לומד את ההיקש – צדיק מכפר במותו.
גם חז״ל עסקו בנושא -״א“ר (אמר רב) אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? – לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת״
\[מסכת מועד קטן כ״ח\].

אם נעמיק בכתובים נגלה כי פרה אדומה הינה קרבן השקול ל-חטא העגל שעשו בני ישראל במדבר. חטא העגל מושרש היטב במסורת היהודית ומציין נקודת מפנה ו-׳חוב׳ עתיק ואין סופי שאינו מתכסה לעולם שאותו אגב אנו משלמים באופן תדיר עד בוא גואל צדק, ומשם – בעלי התוספות מציינים כי מותו של צדיק משלם על חוב יקר זה:

"ומה צוה הקב"ה להביא פרה אדומה? לכפר על מעשה העגל, משל לולד שטינף לחצר המלך אמר המלך תבוא אם זה הולד ותקנח צואת בנה, כך אמר הקב"ה תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל". (מדרש אגדה במדבר פרק יט.)

מיתת צדיק => כפרה על העם השקולה לקרבן פרה אדומה => פרה אדומה כנגד חטא העגל = > מיתת צדיק כנגד חטא העגל.

**היש חטא גדול יותר מחטא העגל? – יש ויש.**

נאמר בעניין חטא אדם הראשון -״וכשחטאו בעגל וקלקלו כעין חטא אדה"ר ממש, חזרה זוהמתן שפסקה, ואעפ"י שחזרה עם כל זה לא חזרה להם הזוהמא חזרה גמורה, כי סוף סוף טהרתן של ישראל במקומה עומדת, רק שהשליטו עליהן המיתה“.
\[ספר חסד לאברהם – מעין א – נהר יג\]

מכאן אנו למדים כי קרבן פרה אדומה מכפר על שורש החטאים הקדומים ולאו דווקא על חטאים שנגרמים עם הזמן, אך מאחר ופרה אדומה אינה מצויה – אמרו חז״ל כי צדיקים מיתתן מכפרת על אותם חטאים קדומים ועל העם כולו.

מצינו אף בספרות הקבלה התייחסות לנושא : ״ הכל כפי כח הצדיק שמת, ומעלה אז בשעת מותו יותר מכל מה שהעלה בחייו. וז"ס מ"ש (וזו סברא מה שאמרו) רז“ל "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם״ \[ספר ליקוטים להאר״י פרשת ויצא פרק ל״ו\].

למסקנת ביניים – בני אדם (צדיקים) בהחלט יכולים לכפר בשעת המוות על העם לצד הקרבנות הארעיים או בהיעדר בית מקדש.

**עשרת הרוגי מלכות כמכפרים על חטא מכירת יוסף לישמעלים**

במדרש מובא סיפור ידוע ומוכר בו מתנהל דיון בין רבי ישמעאל לשר הפנים – ״מטטרון״, המלאך מטטרון הינו המלאך הגבוה ביותר בהיררכיה השמיימית ונמצא מתחת לאל עצמו. בדיון שואל רבי ישמעאל האם מיתתם של עשרת הצדיקים הינה גזירה משמיים והאם ניתן לבטלה.
אנו למדים מהמדרש שלא ניתן לבטל את הגזירה וכי יש לשלם בעבור חטא קדמון -מכירת יוסף ולכן עשרה מחכמי ישראל צריכים לשלם בחייהם (כנגד עשרת אחי יוסף).

"כיון שעלה, פגע בו מלאך ה-מט' ואמר לו: מה טיבך במקום הזה? אמר לו \[ר' ישמעאל\]: גזירה גזרה עלינו המלכות \[רומא\], להרוג עשרה מחכמי ישראל, ועליתי לידע: אם גזרה זו מן השמים – נקבלנה עלינו, ואם לאו, שאינה מן השמים – יכולים אנו לבטלה. אמר לו: במה אתם יכולים לבטלה? אמר לו: בשם. אמר לו המלאך: אשריך ישראל, שגילה לכם הקב"ה סוד השם, מה שלא גילה למלאכי השרת, שאתם יכולים לבטל הגזרות בשם המפורש. אך אי, ישמעאל בני, שמעתי מאחורי הפרגוד בת קול צווחת ואומרת: 'עשרה מחכמי ישראל – מסורין למלכות'. אמר לו ר' ישמעאל: למה? אמר לו: מפני שהייתה מריבה לפני הקב"ה, סמאל עם מיכאל ואמר לפניו \[סמאל לקב"ה\]: רבונו של עולם… הנה כתיב 'גונב איש ומכרו…מות יומת' ובני יעקב שמכרו את יוסף עדיין לא גבית מהם דינם. מיד גזר הקב"ה על עשרה מחכמי ישראל שיהרגו. השיב ר' ישמעאל ואמר: ולא מצא הקב"ה עשרה שיפרע מהם דינו של יוסף אלא ממנו? אמר לו מטטרון: אי ישמעאל, לא מצא הקב"ה עשרה ששקולים כבני יעקב, כי אם אתם. אמר לו: ומה זה לפניך. אמר לו: מזבח. אמר לו: וכי קרבן ומזבח יש למעלה? אמר לו: כל מה שיש למטה – יש למעלה."

למסקנה : קרבן אדם כנגד חטא מושרש היטב במסורת היהודית, צדיק הינו מכפר בעד העם ובעד חטאים קדמוניים כגון חטא העגל וחטא אדם הראשון.

### הקורבן האחרון

אדם בכור כמכפר / קרבן ראשי :
בכור -הקרבן אולטימטיבי: מיהו אותו בכור (ולמה דווקא בכור) שהיה צריך לבוא ולכפר בעד כלל החטאים טרום חורבן בית המקדש? (שהרי לאחר החורבן מערכת הקרבנות כולה פגה ועברה מן העולם עד לימינו). ״הקורבן האחרון״.

**קרבן בכור ופדיון הבן**

הקדש הבכורים בתורה:
״קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא״ \[שמות י״ג -ג׳\].

אנו רואים כי כל בכור הינו הקדש (קורבן) ל-ה׳ באדם ובבהמה, ומאחר ואנו לא נקריב ח״ו את כל הבכורים – הרי שאנו צריכים לפדיון הבכורים – ״וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ, תִּפְדֶּה״ \[פס׳ י״ג\] – וממשיך בביאור בפסוק ט״ו :
״עַל-כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיהוָה, כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים, וְכָל-בְּכוֹר בָּנַי, אֶפְדֶּה״.
הפדיון הינו כנגד ההקדש (הקרבן) לזכר מכת בכורות.

מניין המסקנה כי העם יצטרך ל-בכור שיבוא ככפרה על חטאי העבר וחטאי העתיד?

וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלַ‍ִם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר״
\[זכריה י״ב י׳\]

וממשיך בתהילים בהבטחת אלוהים לנתינת הבכור :״אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ״ \[פט׳ כ״ח\]

ומשם אל העדות כי ישוע אכן היה בכור :״וַתֵּלֶד אֶת־בְּנָהּ הַבְּכוֹר וַתְּחַתְּלֵהוּ וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בָאֵבוּס כִּי לֹא־הָיָה לָהֶם מָקוֹם בַּמָּלוֹן״ \[לוקס ב׳ פסוק ז׳\]

ובתיאור כ-׳בכור המתים׳ – ״וּמֵאֵת־יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ הָעֵד הַנֶּאֱמָן וּבְכוֹר הַמֵּתִים וְעֶלְיוֹן לְמַלְכֵי־אָרֶץ אֲשֶׁר אָהַב אֹתָנוּ וּבְדָמוֹ גְּאָלָנוּ מֵחַטֹּאתֵינוּ״ \[התגלות א׳ פס׳ ה׳\]
ומתואר כבכור כל נברא – ״וְהוּא צֶלֶם הָאֱלֹהִים הַנֶּעְלָם וּבְכוֹר כָּל־נִבְרָא״ \[קולוסיים א׳ 15\]

ישוע למעשה מתפקד כ-האבטיפוס של כלל הבכורים הנזקקים לפדיון לפי התורה, הקורבן האחרון בהחלט.
מעניין לראות כי מצוות סעודת פדיון הבן נקראת גם ׳יֵשׁוּעַ הַבְן׳.
ביהדות המסורתית קיימת סעודת מצווה להולדת בן זכר הנקראת ׳שולם זוכר׳,
(שלום זכר) שמתפקדת גם כהכנה לטקס פדיון הבן הנולד.
חז״ל אמרו “רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי שבוע הבן, ואמרי לה לבי ישוע הבן“
\[בבלי בבא קמא דף פ׳ עמוד א׳\]

מעבר לפשטנות הסמנטית – ישנה משמעות עמוקה חזקה בהרבה בחיבור ישוע כקרבן ראשי, הבכור, גואל ישראל לבין מסורות עתיקות כגון פדיון הבן:

רש״י אומר : ״ישוע הבן – משתה שעושין לפדיון הבן בכור- ישוע מתרגמינן פורקן כמו פדיון״.
פדיון => קניין => פדות => לפדות – ״כִּי-עִם-יְהוָה הַחֶסֶד; וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת״ \[תה׳ ק״ל\]
ישוע = פדה,קנה ושילם בעד חטאי העם על הצלב.
שלום זכר = שר השלום = ישוע מתואר כ-שַׂר-שָׁלוֹם \[ישעיהו ט׳ ה׳\]
זכר = בן.

אומר הרב יוסף אלבו ב-״ספר העיקרים״ על תהילים ק״ל-קל״א
״יַחֵל יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה: כִּי-עִם-יְהוָה הַחֶסֶד; וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת וגו׳ :
״רוצה לומר אל תתייאשו מלקוות אל השם בסיבת רוב העוונות (חטאים), כי אין אתם עתידין ליגאל מצד זכויותיכם כי לא יספיקו לכך, אבל הגאולה ממעמקי הצרות תהיה על צד החסד לבד, ולזה ראוי לייחל אל השם יתברך בלבד ולא לזולתו. כי עם ה' החסד, ואין נמצא מן הנמצאים שיוכל לעשות חסד זולתו, כמו שנתבאר בפרק י"ז מזה המאמר. ואף אם ירבו העונות – הרבה עמו פדות, כי אי אפשר שיהיה כוח החוטא לחטוא יותר גדולה מכוח השם יתברך למחול, אם כן הוא יפדה את ישראל מכל עונותיו.״ –

אומר הרב יוסף אלבו – הגם שאתה מרבה את זכויותך (תורה ומצוות) – אלו לא יגאלו אותך כלל אלא צד החסד בלבד ולזה כיוון דוד המלך בתוצאה הסופית – שבה ה׳ לבדו יפדה את ישראל מכל עוונותיו. ואכן שלח לנו את בנו ישוע הבכור – המשיח – לפדות אותנו.
למסקנה – אם רק אלוהים יכול לגאול ולפדות, והוא חייב להיות בן דוד- המשיח חייב להיות בעל השראה אלוהית כ״כ עמוקה שאלוהים ׳יתעבר בו׳ בגופו ממש כפי שכתב דוד המלך -״הִתְעַבַּרְתָּ, עִם-מְשִׁיחֶךָ״ ו
״הוּא יִקְרָאֵנִי, אָבִי אָתָּה; אֵלִי, וְצוּר יְשׁוּעָתִי״
\[תהילים פ״ט\]

**קשר בין פדיון הבן ,ברית מילה וגאולה**

לחיזוק ההקשר בין הולדת בן זכר לסעודת ישוע לברית המילה : בברית המילה אומרים את דברי הנביא: ״וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי.״ (יחזקאל ט״ז-ו׳) אומר התנא יונתן בן עוזיאל (שכנראה חי ופעל בסמוך לתקופת צליבתו של ישוע) : ״בדמייך – דם קרבן פסח ודם מילה״.
כלומר – קשר הדוק בין דם המוקז לזכר בברית המילה לבין דם קרבן הפסח = ישוע, שנצלב בערב פסח, שה הפסח.

האם זו עדות ושריד לאמונה הקושרת בין הולדת בן זכר לפדיון החטאים ולא בכדי נקראת ׳סעודת ישוע הבן׳? – אמונה נשכחת ועתיקת יומן שהיטשטשה ונטמעה כמסורת מחודשת ומהונדסת עקב פעולות מתוכננות של אמוראי התלמוד?

### סיכום

המקרא וההגות היהודית הקלאסית שוזרים לנו בשזירה מופלאה את רעיון הקרבנות, רעיון הצדיק המכפר, ורעיון ה-׳צדיקא רבא׳ – (הצדיק הראשי) הבן הבכור ופדיונו ולאחר מכן רעיון הבן הבכור הפודה- שהוא אלוהים בעצמו הגואל לבדו כקרבן אולטימטיבי המכפר על העם כולו.

ישוע היה בן זכר, בכור, פודה וגואל.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/a3e7b0157d07da506958b75a77964ace52f1dc33fe6f45f5505271713fcb9788?s=300&d=mm&r=g) 

 מייקל בראון 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/michael-brown/) [    ](https://igod.co.il/author/michael-brown/)

**קטגוריות:** ישוע - פועלו ודמותו, יֵשׁוּעַ והברית החדשה, עקרונות האמונה, תיאולוגיה

---

### [השבת מפרספקטיבה משיחית - מדוע העניק אלוהים את השבת?](https://igod.co.il/true-judaism/מנוחת-השבת/)

**Published:** יוני 6, 2017
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> רציתי לדעת מה היחס שלכם היהודים המשיחיים לשמירת השבת, והרי התורה מצווה אותנו בסך הכל "לא לעשות מלאכה" בשבת, אז איך בכל זאת אתם שומרים את השבת, ואיך אתם יודעים שאתם שומרים אותה כמו שאלוקים רוצה?

ננסה להשיב על שאלתך משני כיוונים:
**א-** מן **ההיבט המעשי**; **ב-**מן **ההיבט התיאולוגי**. לפני כן, עלי להזכירך כי תשובתי אינה מייצגת אלא את עצמי ולכן אבקשך לא לנופף בה כמניפסט המייצג את כלל המשיחיים בארץ ובעולם.

1. **ההיבט המעשי**: לאמיתו של דבר, כאשר שואלים "מה היחס שלכם", כבר בשאלה עצמה מסתתרות מספר דעות קדומות או סטיגמות מוטעות, כגון: שהיהודים המשיחיים כולם פועלים לפי הלכה אחת ברורה, כתובה ומחייבת המכתיבה כל צעד ושעל בחיים (כמו ההלכה הרבנית). בפועל, המציאות שונה לגמרי. **מצד אחד**, איננו חילוניים **ומצד שני**, איננו דתיים (תחת עול התושב"ע); היהודים המשיחיים אינם מהווים מיקשה הומוגנית אחת כמו חטיבה בצנחנים; הדבר המאחד אותנו הוא ישוע המשיח והאמונה בכתבי הקודש.לשאול "מה היחס שלכם, היהודים המשיחיים, לשמירת השבת?", זה כמו לשאול מה היחס של הציבור האשכנזי בישראל לשמירת השבת. הציבור האשכנזי בארץ מורכב מתתי-קבוצות רבות ומגוונות מאוד: חרדים, דתיים, חילוניים, עירוניים, קיבוצניקים, יוצאי גרמניה, יוצאי פולין, יוצאי שווייץ ועוד ועוד… אני מניח כי כל אשכנזי שומר או אינו-שומר את השבת בדרך שונה.כיוון שגם גוף המשיח בישראל (כלומר: ציבור המאמינים) מורכב מאנשים מרקעים שונים לגמריי, כל אחד מקיים ושומר את השבת באופן שונה. לכן, אם אתה מחפש פרקטיקה או משנה סדורה אחת שרירה וקיימת, לא תמצא. אנו יהודים וגויים שומרי מצוות – מצוות האדון ישוע מנצרת; אנו תחת התורה – תחת תורת החסד של המשיח ישוע אדוננו.באופן אישי, משפחתי ואני נמנעים מלעבוד בשבת ואנו מנצלים אותה לשם מפגשי הלל ולימוד הכתובים עם מאמינים אחרים, כמו גם לבילוי ולנופש עם משפחותינו ועם חברינו הקרובים. אני יכול לספר לך כי אני מכיר אישית מאמינים בברית החדשה אשר בשום פנים ואופן לא יעבדו בשבת; אני מכיר מאמינים אחרים אשר שומרים את השבת ומשתדלים לקיים את מצוותיה על-פי המסורת הרבנית;ואני מכיר גם כאלו (מיעוט קטן) שלא יבחלו מלעבוד בשבת, אם לא תהיה להם ברירה.
    **על כל פנים ולסיכום**, אתה מוזמן לשוחח עם מאמינים באופן אישי ואפילו לאזור אומץ ולבקר בקהילות של משיחיים על מנת לקבל רושם אמיתי לאופן בו מתקיימת ומתגשמת "שמירת השבת" בקרבנו. חשוב לזכור, מאמינים בישוע המשיח החיים בישראל וקבעו את גורלם כאן, אינם אדישים למסורת ולמנהגים הרווחים בארץ ואשר משותפים לעם ישראל; אדרבא, המאמינים מכבדים ומזדהים עם העם במידה רבה מאוד והדבר בא לידי ביטוי גם בשמירה על המסורת הרבנית.
2. מן **ההיבט התיאולוגי**, הכתובים מלמדים כי השבת התגשמה בישוע המשיח (מתי י"ב 8; אל העברים ד' 8-10) ולכן, המאמינים בו זוכים לעונג שבת בכל יום ויום. עם-זאת, יש לזכור כי בתור תלמידיו של ישוע המשיח, אנו משתדלים ללכת בדרכו ולכן גם אנו, כמוהו לפנינו, מעניקים ליום השבת יחס יוצא דופן.**דבר שני**, זה נכון כי בתורת משה נמצאות הוראות ודינים ברורים לגבי איסור המלאכה בשבת, אך יש לזכור כי התנ"ך אינו מתחיל ואינו מסתיים בחומש. לצערי, אנו, בני ישראל, הפרנו את ברית סיני מייד עם נתינתה וחזרנו והפרנו אותה שוב ושוב ושוב… לשמחתי, אלהים צפה זאת מראש והכריז דרך הנביא ירמיהו "כי הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־יְהוָה וְכָרַתִּי אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה׃ לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת־אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר־הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת־בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם, נְאֻם־יְהוָה" (פרק ל"א 31). תודה לאל, התגשמה ברית חדשה זו בישוע המשיח ולכן כעת, אנו תחת ברית המשיח ותורתו.אם רעיון זה, של תורה חדשה מאת ה', נראה לך מוזר, אתה מוזמן לעיין לעומק בציטוטים הבאים מאת חז"ל:

"*אלה ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה*";\[1\] או: "*מצוות בטלות לעתיד לבוא*";\[2\] וגם: "*תורה שאדם למד בעולם הזה, הבל היא לפני תורתו של משיח*";\[3\] ועוד: ב"*ימות המשיח, יתבטל יצר הרע מעלמא ונמצאו מצוות לא תעשה בטלות וכן מצוות עשה*"\[4\]; או: "*הקדוש ברוך הוא יושב ודורש תורה חדשה שעתיד ליתן על ידי המשיח*".\[5\] שים לב, האם הציטוט האחרון אינו מדבר בעד עצמו? "תורה חדשה שעתיד ליתן על ידי המשיח"!.. על זה בדיוק אנו מדברים: ברית חדשה, תורה חדשה, לב חדש. מדרש תהילים קמ"ו לקח זאת צעד אוחד קדימה, כאשר קבע: "מתיר אסורים (תהילים קמו', ז), מהו מתיר אסורים? יש אומרים כל הבהמה שנטמאת בעולם הזה, מטהר אותה הקדוש ברוך-הוא לעתיד לבוא".\[6\] כאן כבר לא מדובר רק בשבת, אלא בדיני הכשרות ממש!

כשומרי מצוות הברית החדשה, איננו מחוייבים עוד לשמור את השבת כפי שקבעה ברית סיני ובוודאי שאיננו מחוייבים לשומרה לפי מסורת דרבנן. השבת ניתנה לנו כמתנה שעלינו להתענג בה ולא כעונש שעלינו לסבול תחת עומס עולו. בתוך כך, כתבי הברית החדשה מלמדים כי אין לנו זכות לשפוט איש על הדרך והאופן בהם הוא שומר ומקיים את השבת (קולוסיים ב' 16).

**דבר אחרון**, שמירת השבת על-פי ההלכה הרבנית אינה שווה מאומה, אם היא נעשית על ידי לב חוטא ומלא זימה וחמס. היטיב לבטא זאת ישעיהו הנביא, כאשר **מצד אחד** אמר בשם ה': " שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה. לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ"(פרק א' 10-15); אך **מצד שני** קבע: "אִם־תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר" (פרק נ"ח 13).

**לסיכום**, למרות כי מבחינה תיאולוגית, תחת הברית החדשה אנו המאמינים באלהים דרך ישוע המשיח, איננו מחוייבים לשמור את השבת לפי הוראות ברית סיני, מבחינה פרקטית, לאומית ומסורתית אנו ברובנו הגדול שומרי שבת, כל אחד בהתאם למצפונו.

\[1\] תלמוד בבלי, שבת קנא, ע"ב.

 \[2\]בבלי, שבת קל"ח, ע"ב./p>

\[3\] מדרש קהלת רבה ח'.

\[4\] "אוצרות אחרית הימים", עמוד קכ"ו. באותו ספר כתוב גם כי עתיד המשיח לשבת "*בישיבה, וכל באי עולם באים ויושבים לפניו לשמוע תורה חדשה ומצוות חדשות וחוכמות עמוקות שהוא מלמד לישראל*" (שם, פרק ב', עמ' קצח).

\[5\] "ילקוט שמעוני", ישעיהו פרק כ"ו, רמז תכ"ט. דבר דומה נאמר במדרש "אליהו זוטא": "*הקב"ה יושב ודורש תורה חדשה שעתיד לתן ע"י משיח*" (פרק כ). על נושא "תורה חדשה מאת ה'", ראו גם מדרש ויקרא רבה, פרשת שמיני.

\[6\] בהמשך לכך, נאמר בספר "אוצרות אחרית הימים": "למה נקרא שמו חזיר, שעתיד הקב"ה להחזירו לישראל" (עמוד ק"ז).

### מהי השבת?

כידוע, הדיבר הרביעי מתמקד במנוחת יום השבת. עם ישראל; שזה עתה יצא ממצרים, לא באמת הכיר את הקונספט של מנוחה שבועית, שהרי בני ישראל היו עבדים במצרים. ולכן, בשמות כ', אלוהים מבקש מהם להתרגל לְרעיון חדש: "**זָכוֹר** אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת". דברים פרק ה' לעומת זאת, נאמר לָדור שאחרי. על מנת שלא ייקחו כמובן מאליו את הפריווילגיה לָעצור ולנוח, אפשרות שבכלל לא הייתה זמינה לְאבותיהם המשועבדים בְּמצרים, מבקש אלוהים מעם ישראל: "**שָׁמוֹר** אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת".

גם רשימת מוֹעֲדֵי יְהוָה שבְּויקרא כ"ג, מתחילה עם הנצחת השבת, המשמשת תבנית לכל שאר מועדי יהוה.

ושימו לב לְזה, השבת מסמלת את הברית בין אלוהים לְעם ישראל:
"אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (שמות ל"א:י"ג)

אך למען האמת, השבת מופיעה עוד הרבה לפני ברית סיני. כבר עם סיום בריאת העולם, הוכרז: "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב:ב-ג)

אלוהים, לא מתעייף, ולכן גם לא זקוק לְמנוחה פיזית. אז מה הכוונה כי אלוהים שבת? במהלך הבריאה, עם סיום כל יום בו אלוהים עשה משהו חדש, מופיעה הערה: "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב". בְּסיום הבריאה, כשהוא נכנס לתוך השבת, הוא מסכם ואומר "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד", אלוהים היה מסופק, מאוד מפועל בריאתו.

מנוחה אמתית היא רק כשאנחנו מסופקים עם מה שעשינו והשלמנו. רק אז אנחנו באמת מסוגלים לָעצור, להתענג ולנוח. אם עצרתי משהו לפני שהספקתי לסיים אותו, לא באמת אהיה מסוגל לשבות, לְפחות לא בְּמחשבותיי.

יחד עם הדגש והדרישה של אלוהים, כן לשמור את השבת, ישנה הנחת יסוד. והיא, שכבני אדם, אנחנו עלולים לשכוח, עלולים לעולם לא לעצור, עד שנשרוף את עצמנו. וזה באמת הקיצון האחד; לשכוח שהשבת היא מתנה שנועדה לברך **אותנו,** לשרת **אותנו**. 
אבל יש גם את הקיצון השני, המחשבה שאנחנו, נבראנו בשביל להיות עבדים לְחוקי השבת, או שהשבת מתייחסת לָפן הפיזי בלבד. לכן, בְּמקום שהשבת תהווה מקור של מנוחה, רפואה וטעינה; נראה בָּשבת נטל ומעמסה של חוקים ואיסורים, שרק מלחיצים אותנו, וגורמים לנו לדאוג מהחשש, שלא פעלנו על פי החוקים.

פה בישראל, כולנו כבר עדים לָכפייה הליגליסטית, של האיסורים והחוקים המגוחכים, שהפילה עלינו ההלכה הרבנית. אלפי חוקים והלכות מוזרות; החל מהאיסור על שבירת גביעי יוגורט בְּשבת, ועד האיסור לקרוע נייר טואלט בָּשירותים בְּשבת. הרבנים, במקום להבין שאלוהים העניק לנו את השבת בְּמתנה, ובְּמטרה לברך אותנו, הפכו את השבת לְנטל מעיק, מעמסה קשה ומייסרת. אסור לְהביט בְּחלון ראווה בְּשבת, אסור לכתוב בְּיד ימין בְּשבת, אסור להסתרק בְּשבת, אסור לָשים לימון בָּתה בְּשבת, אסור לדרוך בְּשלוליות בְּשבת, אסור להוסיף מים לְזרי פרחים בְּשבת, אסור לחמם מרק בְּשבת, אסור לדרוך על הדשא בְּשבת, ואם יתוש מנסה לָעקוץ אותך? אסור לְהפריע לו, שלא תהרוג אותו בְּטעות, בְּשבת. אסור להשתמש בְּמטרייה בְּשבת, אסור להציל חיים של גויים בְּשבת. אסור לָעשות שום דבר בְּשבת. ורק ככה, על פי ההלכה הרבנית, נצליח לְהרשים ולשמח את אלוהים, בְּשבת.

זה מביא אותנו לְמצב, בו בְּמקום לנוח ולנפוש, אנחנו מתישים את עצמנו בְּהתעסקות תמידית בְּמה אסור לנו לעשות. ובְּניסיונות למצוא דרכים לעקוף את האיסורים; שאותם בעצם אנחנו המצאנו. אין חדש תחת השמש, וכבר לפני אלפיים שנה, ישוע היה צריך להתמודד עם הלך הרוח הזה בדיוק. רבני הפרושים, שכלכך פחדו לְהפר את השבת, מצאו את עצמם ממציאים אינספור חוקים, הלכות ואיסורים, שאותם הציבו כגדר, מסביב לָשבת.

דוגמא אחת לכך, מופיעה בָּבשורה ע"פ מרקוס פרק ב'. שם מתואר: "**בְּשַׁבָּת** עָבַר בִּשְׂדוֹת הַקָּמָה, וְתַלְמִידָיו הֵחֵלּוּ לִקְטֹף שִׁבֳּלִים בַּדֶּרֶךְ. אָמְרוּ לוֹ הַפְּרוּשִׁים: "רְאֵה, מַדּוּעַ הֵם עוֹשִׂים **בְּשַׁבָּת** דָּבָר שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ? הֵשִׁיב לָהֶם: "הַאִם מֵעוֹדְכֶם לֹא קְרָאתֶם, מַה שֶּׁעָשָׂה דָּוִד בִּהְיוֹתוֹ בְּמַחְסוֹר וּבְרָעָב, הוּא וַאֲנָשָׁיו? הֲרֵי נִכְנַס לְבֵית הָאֱלֹהִים, בִּימֵי אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, וְאָכַל אֶת לֶחֶם הַפָּנִים, אֲשֶׁר אֵינוֹ מֻתָּר לַאֲכִילָה אֶלָּא לַכֹּהֲנִים, וְנָתַן גַּם לָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ." הוֹסִיף וְאָמַר לָהֶם: "**הַשַּׁבָּת** נֶעֶשְׂתָה לְמַעַן הָאָדָם, וְלֹא הָאָדָם לְמַעַן **הַשַּׁבָּת**. לָכֵן, בֶּן-הָאָדָם אָדוֹן גַּם **לַשַּׁבָּת**." הוּא נִכְנַס שׁוּב לְבֵית הַכְּנֶסֶת. הָיָה שָׁם אִישׁ שֶׁיָּדוֹ יְבֵשָׁה, וְהֵם הִתְבּוֹנְנוּ בְּיֵשׁוּעַ, לִרְאוֹת אִם יְרַפֵּא אוֹתוֹ **בְּשַׁבָּת**, כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לְהַאֲשִׁים אוֹתוֹ. אָמַר אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר יָדוֹ יְבֵשָׁה: "עֲמֹד בָּאֶמְצַע" פָּנָה אֲלֵיהֶם וְשָׁאַל: "הַאִם מֻתָּר לְהֵיטִיב **בְּשַׁבָּת** אוֹ לַעֲשׂוֹת רָעָה? לְהַצִּיל נֶפֶשׁ אוֹ לַהֲרֹג?" אַךְ הֵם שָׁתְקוּ. הִבִּיט בָּהֶם כֹּה וָכֹה בְּזַעַם, בְּרֹב עֶצֶב עַל קְשִׁי לְבָבָם, וְאָמַר לָאִישׁ: "הוֹשֵׁט אֶת הַיָּד!" הוּא הוֹשִׁיט אוֹתָהּ וְיָדוֹ שָׁבָה לְאֵיתָנָהּ." (בשורת מרקוס ב:23-ג:5)

התשובה של ישוע מפתיעה. הוא מצטט משמואל א' כ"א. ישוע מבקש מאיתנו לבחון, איך דוד המלך הבין את מצוות התורה. דוד ראה את ההגבלות אותן יצרה התורה כְּגמישות. הוא הבין שלא נבראנו למען התורה, אלא שהתורה, מהווה ברכה בכך שהיא נבראה עבורנו, על מנת לברך ולשרת אותנו; בני האדם. כך גם השבת. אלוהים לא ברא את בני האדם, על מנת להיות עבדים הכפופים לְכל מיני הלכות שבת. אלא, קידש את השבת על מנת לְברך, ולהעניק אותה לנו, בני האדם.

לְעומת דוד, חישבו על הלחץ הנפשי העצום, שיש על האדם המנסה לשמור את השבת; תחת מסורות ההלכה הרבנית. הפחד שמה ישגה או יפספס משהו. וזאת בדיוק הסיבה, מדוע הקטע מסתיים בָּתיאור כי ישוע: "הִבִּיט בָּהֶם כֹּה וָכֹה בְּזַעַם, בְּרֹב עֶצֶב עַל קְשִׁי לְבָבָם." (מרקוס ג:5) הרבנים, פספסו לָחלוטין את ליבו של אלוהים. ובשמו של אלוהים, גרמו לְלחץ, לְפחד ולְמעמסה על בני העם. ישוע, בא לשחרר אותנו מכבליה של הדת.

מבחינתו של ישוע, השבת היתה משהו הרבה יותר עמוק מאיסורים והלכות. היא נועדה לברך את בני האדם, כך שנוכל לתת לָגוף ולָנפש שלנו את האפשרות לנפוש, לחגוג את ההספק, היצירה והעשייה שלנו, ולהשתקם מחדש. את הלימוד הזה הוא גם בחר להדגים בְּמעשים, בעודו משקם ומרפא את האיש המצורע, בְּמהלך השבת. זאת הייתה כוונתו של ישוע עבורנו, כשלימד כי "**הַשַּׁבָּת** נֶעֶשְׂתָה לְמַעַן הָאָדָם וְלֹא הָאָדָם לְמַעַן **הַשַּׁבָּת**." (מרקוס ב:27)

כשלימד שהשבת נֶעשתה למעננו, ולא אנחנו אלה שנבראנו למענה של השבת, ישוע בעצם הציע תפיסה הפוכה מזו של הדת. השבת, וכל מצוות התורה, הם מתנה לָאדם במטרה לברך אותנו. ולא עונש ומעמסה, על מנת לְהתיש ולכבול אותנו.

ישוע לימד כבר אז, את מה שכְּבני אדם, רק היום אנחנו מתחילים לְהבין. עיקרון שמופיע כבר בְּספר בראשית: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ". (בראשית א:כ"ו) נבראנו עם הדחף לְעשייה ולְיצירה. ולכן לעבוד נותן לנו סיפוק. כשאנחנו לא עובדים, אנחנו מרגישים חסרי ערך, הזהות שלנו חווה משבר, אנחנו משתעממים ושוקעים בְּדיכאון.

ראו את דבריה של פרופסור אורלי צדוק, פסיכולוגית מאוניברסיטת תל-אביב: "ישנה תופעה ידועה: אנשים מבוגרים שיוצאים לְפנסיה, או מפחיתים עבודה- קורסים נפשית…לְצערי, זה קרה לְסבא שלי…הוא לא שָמַח לצאת לְפנסיה, וזמן קצר אחרי הפרישה, חלה ונפטר. העבודה הייתה הוא, והוא היה העבודה, ובלעדיה- הוא לא היה מסוגל לְהמשיך."

כשאנחנו עושים, בונים ויוצרים: אנחנו מקבלים הרגשת סיפוק. לא במקרה, עבודה שאנחנו נהנים ממנה, נותנת לנו משמעות אדירה לָחיים. הנפש שלנו משתוקקת לְייצר ולעשות. זה טבעי, הרי נבראנו בְּצלמו של אלוהים. אבל כשהזהות שלנו מבוססת בְּמָה שאנחנו עושים, בְּמיוחד בְּימנו, זה גם מעייף. זה מעייף נפשית, לְנסות ולְהשקיט את נפשנו, על ידי לוחות זמנים עמוסים. אנחנו עמלים, אבל הנפש שלנו לא שובעת. מנסים לָעצור, אבל הנפש שלנו לא מוצאת מנוחה. מחשבה רודפת מחשבה, צריך לָעשות, צריך לְהספיק, צריך לְהתקדם.

השבת, היא הזדמנות נפלאה, אחת לְשבוע, לָעצור ולְהביט אחורנית על מה שהספקנו, על מה שיצרנו. לָחגוג ולְהתענג, על ההישגים הגָשמיים שהשלמנו.

יש קשר ישיר בין מה שאנחנו עושים, לְמי שאנחנו. או במילים אחרות, בין מה שאנחנו עושים; לָזהות שלנו. כבני האדם, אנחנו בונים את הזהות שלנו סביב מה שאנחנו עושים; המעמד שלנו והעיסוק שלנו. לא בְּמקרה הרי, זה גם מה שמופיע לנו על כרטיסי הביקור, כי הזהות שלנו שם. אבל כרטיסי הביקור שלנו, לעולם לא יוכלו לְספק את הצרכים הנפשיים העמוקים שלנו.

רבים נופלים בְּדיוק בָּפח הזה. מבלים את חייהם בְּניסיון להגיע אל "הפסגה", רק כדי לְגלות שאין בה כלום.
לא במקרה, אנחנו שומעים כל שני וחמישי, על עשירים מצליחים ומפורסמים, שלפתע מוצאים את עצמם מתמודדים עם דכאון, מתדרדרים לסמים ולָטיפה המרה, מפרקים משפחות, ואפילו מתאבדים.

היום מעריצים אותם. אבל מחר, כשהם יאבדו מיופיָים, מהר מאוד ישכחו מכישרונם ויעברו לָכוכב הבא.

כשאנחנו בונים את הזהות שלנו בְּדברים זמניים ובלתי יציבים, גם הזהות שלנו, הנפש שלנו, הופכים לְבלתי יציבים וזמניים.

שימו לב מה עוד הוסיף ישוע, כשהכריז על עצמו: "בֶּן-הָאָדָם הוּא אֲדוֹן הַשַּׁבָּת".
מחפשים מנוחת שבת לָנפש שלכם? סיפוק? ערך עצמי?
עבודה יצירה ועשייה, מספקות אותנו ובונות את הזהות שלנו, אך ורק באופן חלקי וזמני. הערך העצמי שלנו, הנפש שלנו, לעולם לא יגיעו לידי סיפוק ומנוחה מושלמים, בְּכוחות עצמנו ומעצם פועלנו.

כְּשהמשיח הכריז: 'אני אדון השבת', הוא בְּעצם אמר: אני זה שאחראי על השבת האמיתית, אליה אתם כלכך כמהים. אותן עשרים וארבע שעות אחת לְשבוע, הן לא הדבר האמיתי. הן רק צל, סמל, טעימה.
השבת האמיתית? היא בי. המנוחה? היא בְּפועלי.

"בּוֹאוּ אֵלַי, כָּל הָעֲמֵלִים וְהָעֲמוּסִים, וַאֲנִי אַמְצִיא לָכֶם מְנוּחָה. קְחוּ עֲלֵיכֶם אֶת עֻלִּי, וְלִמְדוּ מִמֶּנִּי, כִּי עָנָו אֲנִי, וּנְמוּךְ רוּחַ; תִּמְצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם, כִּי עֻלִּי נָעִים, וְקַל מַשָּׂאִי." (מתי י"א:28-30)

בואו אליו. הוא זה שיכניס אתכם לְמנוחת השבת. הוא זה שמסוגל לְהעניק לָנפש שלכם, משמעות נצחית.

לָכן, אין ספק ששורש העניין פה הוא הנפש האנושית. יש קשר חזק בין הגוף הפיזי שלנו, לבין הרוח והנפש שלנו. מנוחה פיזית לבדה לא מספיקה. כמה פעמים יצאנו לְחופשה, רק כדי לחזור ממנה יותר מותשים ממה שיצאנו? מדוע? כי נפשית, בָּראש שלנו, היינו מוטרדים מאינספור דאגות. אם הנפש שלנו לא בְּמנוחה, אז אין לנו מנוחה.

ואת המשימה הגדולה בְּיותר, שמכבידה יותר מכל על נפשנו, אנחנו לא מסוגלים לְהשלים בְּעצמנו. בְּעוד אלוהים יכול להגיד על בריאתו שהיא טובה, "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד" (בראשית א:ל"א). אנחנו לא יכולים לומר "טוב מאוד", על הרבה דברים בְּחיינו. המשימה החשובה בְּיותר; ההתרצות שלנו מול אלוהים מושלם; לא יכולה לְהיעשות בְּצורה שהיא פחות ממושלמת. אך כְּבני אדם לא מושלמים; החיים שלנו לא מושלמים. לכן, אנחנו לא יכולים לְהציג את המעשים שלנו לְאלוהים, בְּתור זבח ומנחה מושלמים.

אבל את מה שאנחנו לא מסוגלים, אלוהים מסוגל. וכאן נכנסת לְפעולה אהבתו של אלוהים. אשר הפגין את החסד שלו, בכך שהתגלה אלינו בְּדמותו של המשיח המושלם, אשר חי חיי טהרה מושלמים. סבל את הסבל שמגיע לנו. ולבסוף, העניק את עצמו בתור קורבן. וכשהיה על הצלב, רגע לפני מותו, "אָמַר יֵשׁוּעַ: "נִשְׁלַם". (יוחנן י"ט:30).

ישוע השלים את מה שאנחנו לא הצלחנו לְהשלים. הוא חי את החיים המושלמים, שכל אחד מאיתנו שואף לְחיות. ומת את המוות הנוראי, שלכל אחד מאיתנו מגיע לסבול.

ישוע השלים בְּצורה מושלמת, את המשימה השלמה והחשובה מכל, עבורנו. המשיח הוא הזבח והמנחה המושלמת לְאלוהים. ולכן, אנחנו אלו שעכשיו יכולים לָנוח. לָנוח בָּמשיח, ובָּפועל, שהשלים עבורנו.

כל מה שנותר לנו, זה לקבל בְּאמונה את מה שעשה, כְּדבריה של הברית החדשה: "נַחְתֹּר נָא לְהִכָּנֵס אֶל הַמְּנוּחָה" (עברים ד:11).

על פי האגרת אל העברים, פרק ד', השבת היא ביטוי של חופש, חירות ומנוחה, הבאים לידי ביטוי בָּנפש. מנוחה אמיתית, היא כאשר בתוך תוכנו, אנחנו נחים מלנסות ולְהצדיק את עצמנו; מול אחרים, מול עצמנו ומול אלוהים. אם אתה יודע שנושעת על ידי מה שהמשיח עשה עבורך, וזה לא תלוי בָּניסיונות הכושלים שלך, לְהרשים את אלוהים על ידי מנהגים וטקסים אנושיים, אז אתה באמת יכול לנוח. ואם תנסה בְּעצמך להרשים את אלוהים? לעולם לא תעצור, לעולם לא תסיים, לעולם לא תנוח.

אבל מי שנמצא בָּמשיח, כבר ניצח. כבר זכה בְּמנוחת השבת הנצחית, בְּישוע.

לְסיכום, השבת מנציחה את בריאתו של אלוהים, את היצירתיות של אלוהים, ואת גאולתו של אלוהים. 
האלוהים, אשר הוציא את עמנו מעבדות פיזית בְּמצרים, מעניק לכולנו גאולה רוחנית, בָּמשיח. מנוחה בְּפועלו של המשיח. אשר עכשיו זמינה לא רק לְישראל, אלא לְכלל בריאתו של אלוהים. 
ויום אחד, כפי שישעיהו מנבא, מנוחת השבת תוגשם ותושלם גם בְּצורתה הגָשמית, כאשר הבריאה תשוב לְמצבה המקורי.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** אתם שואלים אנחנו עונים, היהדות האמיתית, יֵשׁוּעַ והברית החדשה, מועדי ישראל, תשובה לרב

---

### [מיתוס "התורה שבעל פה" בזכותו הפכו הרבנים את עצמם לאלוהים](https://igod.co.il/true-judaism/התורה-שבעל-פה/)

**Published:** ינואר 1, 2017
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

זהו מאמר 1 מתוך 3 על התורה שבעל-פה:
מאמר (1\\3): [המיתוס שבעל-פה.](https://igod.co.il/%d7%9e%d7%93%d7%a2-%d7%90%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94/%d7%94%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%94/)מאמר (2\\3): [10 הפרכות לתורה שבעל-פה](https://igod.co.il/%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%94-10-%d7%a1%d7%99%d7%91%d7%95%d7%aa/).
מאמר (3\\3): [הכשל שבעל-פה](https://igod.co.il/%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%90%d7%a4%d7%a9%d7%a8-%d7%9c%d7%94%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%90%d7%aa-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%9c%d7%9c%d7%90-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94/).

> בראיון מפתיע וכנה, המומחה הגדול לספרות חז"ל מהאוניברסיטה העברית, פרופסור אביגדור שנאן, מודה: "אני פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים, ותחום העיסוק שלי זה הספרות היהודית אחרי התנ"ך, כלומר כל מה שהתחבר בעם ישראל מהמאה השניה לפני הספירה: משנה, תלמוד, סידור תפילה.. זה כולל מדרשי אגדה, זה כולל תרגומים לתנ"ך… כל הספרות היהודית שנקראת ספרות חז"ל; הספרות הרבנית, היא אבן היסוד של היהדות, ולא התנ"ך."

---

[**לרשימת 222 סתירות חדשות בין התלמוד לתנ"ך לחצו כאן!**](https://igod.co.il/%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%94%d7%99%d7%9d/101-%d7%a1%d7%aa%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%91%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%94-%d7%9c%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94/)

---

פרופסור שנאן ממשיך: "התיאולוגיה שלנו היום (ביהדות) היא לא התיאולוגיה של התנ"ך. ההלכה שאנחנו חיים לפיה היום, היא לא ההלכה של התנ"ך. היא הלכה של חז"ל…ההלכה שבה אנחנו חיים היום, כל אחד בדרך שלו, היא לא ההלכה של התנ"ך, היא ההלכה של חז"ל, דוגמא מאוד קיצונית לפי התנך אדם שייך לעם ישראל על פי האב לא על פי האם לכן יעקב כל הבנים של יעקב התחתנו עם נשים כנעניות, לכן יוסף מתחתן עם אישה מצריה, משה מתחתן עם אישה מדינית, ובוא נזכור אישתו המצריה של יוסף היא אמא של אפרים ומנשה, שני שבטים גדולים בעם ישראל. משה התחתן עם אישה מדינית, שלמה התחתן עם אישה עמונית שהיא אמו של רחבעם המלך שבא בעקבותיו, בועז מתחתן עם אישה מואבית, רות.
לתנ"ך אין שום בעיה להכניס לעם ישראל נשים זרות והתינוק שנולד שייך לעם ישראל על פי האב. פתאום אתה מגיע לספרות המשנה והתלמוד, והתמונה היא מאה שמונים מעלות להפך, עכשיו ההלכה אומרת שיהודי הוא מי שנולד לאישה יהודיה ללא קשר לאב.
ההלכה של היהודים; דיני שבת, דיני כשרות, כל דבר שעולה בדעתך – הוא לא מקראי, לא תנ"כי, אין בתנ"ך בית כנסת, אין בתנ"ך קדיש, אין בתנ"ך כל נדרי, אין בתנך בר מצווה, אין בתנ"ך טלית. כל דבר שמישהו מגדיר אותו כיהודי הוא מתחיל לחפש את השורשים זה לא התנ"ך זה ספרות חז"ל, שם התחיל הכל…איפה יש בתנ"ך את היהדות? על משה רבינו לא נאמר שהוא יהודי, על אברהם לא נאמר שהוא יהודי, על דוד לא. זה רק על מרדכי, "מרדכי היהודי", זה סוף התנ"ך, זה התקופה הפרסית."

### השקר שבעל-פה של התורה שבעל-פה

בברית החדשה, מאשים ישוע את הפרושים והסופרים (רבנים דאז) כי הם ממציאים מסורות ומקדמים אותם על חשבון דבר אלוהים (התנ"ך). מכך אנו למדים כי מסורות רבניות הילכתיות היו קיימות כבר בזמנו של ישוע ואף לפני כן. יחד עם זאת, בשום ספר חיצוני לא נטען כי מסורות והלכות אלו ניתנו ע"י אלוהים למשה במעמד הר סיני, בתור תורה שהיא "בעל פה".

ואכן, אין זכר ולו גם ברמז לקיומה של "התורה שבעל פה" במקרא. אדרבא, התנ"ך יוצא בפרהסיה כנגד כל סיכוי לתורה שבעל-פה וממש מתנגד לרעיון שכזה. ביהושע ח' 34-35, נכתב: "וְאַחֲרֵי-כֵן קָרָא אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכָל-הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה. לֹא-הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר-צִוָּה מֹשֶׁה אֲשֶׁר לֹא-קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם".

קטע המפתח בקטע לעיל הוא "את כל דברי התורה"; נאמר שם כי יהושע קרא באזני העם את כל דברי התורה, איזה? אלו הכתובים בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה. למעשה, הקטע מוסיף ומדגיש כי לא היה דבר בתורה אֲשֶׁר לֹא-קָרָא יְהוֹשֻׁעַ. דהיינו, הוא קרא הכל, מילה במילה ולא השמיט דבר. מהיכן? מ"התורה שבעל פה"? לא, אלא כְּכָל-הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה. שימו לב: אם יהושע קרא הכל, סימן שכל התורה היתה כתובה (שהרי נאמר במפורש "קרא") ולא היה דבר בתורה אשר לא עלה על הכתב. הכל נמסר באופן כתוב ולא בעל פה, כפי שדורשים מכם להאמין באמונה עיוורת.

גם במלכים א' ב:2: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֹתָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה". גם לאחר זמנו של יהושע, בתקופת המלכים, אלוהים מצווה לשמור את החוקים והמצוות – איזה? אלו המועברות בעל פה? לא ולא, אלא כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה.

למען האמת, בכל התנ"ך כולו, אשר נכתב לאורך יותר מ-1,600 שנה, לא תמצאו בשום מקום בו אף לא איזכור של המושגים "תורה שבעל פה" או "רבנים". גם אין בתנ"ך דמות אחת אשר לגביה נכתב כי קיימה הלכות מהתורה שבעל פה, או אשר נענשה מאחר שלא קיימה הלכות מאיזשהי תורה שבעל פה. לא רק שלהלכות אשר ב"תורה שבעל פה" אין זכר במקרא, אלא מדובר בעיוותים מכוונים והוצאות פסוקים מהקשרם (לדוגמא: תפילין, כשרות, מזוזה וכו'). גם ב"ספרות החיצונית", במגילות ים-המלח (200 לפנה"ס) ומגילות גולי בבל (600 לפנה"ס) אין שום אזכור למושגים הללו. מפתיע אתכם? אותנו לא.

גם אין שום אזכור לכך שלמישהו מלבד אלוהים יש סמכות להמציא מצוות והלכות חדשות, יש לזכור כי הסמכות של הכהנים והלווים היתה להעניק תשובה לאלו שבאים אליהם עם שאלות:
"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין-דָּם לְדָם בֵּין-דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ׃ וּבָאתָ אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל-הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט" (דברים י"ז:ח-ט)

זאת אומרת שהסמכות שניתנה לכהנים וללווים לא היתה להמציא חוקים חדשים במקומו של אלוהים, אלא לעזור לאלו שנקלעו לבעיה משפטית ובאו אליהם לעצה. בטח ובטח שלא להמציא אלפי רבבות מצוות והלכות חדשות וללכת לעם ולכפות אותן עליהם. שהרי התורה אומרת במפורש: "לֹא תֹסִפוּ עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם.." (דברים ד:ב). אך למרות האיסור החמור בתורה להוסיף או לגרוע ממצוות משה, חז"ל ביטלו מצוות רבות ופָסְקוּ אין-ספור הלכות חדשות במקומן – מהו התלמוד\\גמרא\\משנה, אם לא "הוספה"?

### יהדות אתיופיה סותרת קיומה של "התורה שבעל פה"

מדוע באמת הרבנים הכחישו את יהדותם של יהודי-אתיופיה? ובכן, עדות נוספת לכך שהתורה שבעל פה פותחה על-ידי חז"ל ולא ניתנה מסיני באה מֵעולֵי אתיופיה; קהילות היהודים באתיופיה נחשבו לדתיות ביותר וחרף זאת, הן לא הכירו את מסורת התושב"ע הרבנית; היהודים שנדדו לאתיופיה גָלו לפני תקופת בית שני ועל-כן לא נחשפו לתושב"ע, אשר הומצאה החל במאה ה-1 לספירה בקירוב.

ב"הגדת אתיופיה" (הגדה של פסח של מורשת יהודי אתיופיה בעריכתו של הרב מנחם ולדמן) ניתן לראות כי לרבני יהדות אתיופיה לא היו את הסממנים חיצוניים המוכרים לכולנו כיום, אלא לבוש שונה לחלוטין:

![רבני יהדות אתיופיה, צולם בשנת 1937, מתוך הספר "הגדת אתיופיה" בעריכת הרב מנחם ולדמן](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2016/04/יהדות-אתיופיה-300x100.jpg "יהדות-אתיופיה - ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")רבני יהדות אתיופיה צולם בשנת 1937 מתוך הספר הגדת אתיופיה בעריכת הרב מנחם ולדמן ### כיצד התחילה "התורה שבעל פה"?

עיקר העיקרים של היהדות הרבנית המודרנית זה מצוות התורה שבעל-פה. 'ה'דגש ביהדות כיום הוא על מצוות אלו. אך לא כך היה הדבר ביהדות הקלאסית, כשאנו קוראים את סיפורי התנ"ך, אנחנו לא קוראים על רבנים, על ישיבות וגם לא על אנשים שמסתגרים בחדרים כדי "ללמוד תורה" במשך 12 שעות ביום. הדגש בתקופת התנ"ך לא היה על מצוותיה של התורה מאחר שאלו היו כמו חוקיה של מדינה: לפי החוקים אנחנו חיים את חיינו, אבל אנחנו לא מבלים את כל היום במחשבה ובהגייה על אותם חוקים.

אם ככה, מה היה 'ה'דגש בתקופת התנ"ך? הדגש היה אותו אחד אולטימטיבי שיהווה פתרון לכל הצרות שלנו, הכינוי שלו נודע כיום בתור "המשיח". למען האמת, גם חז"ל הודו בכך כי: "כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח" (סנהדרין צ"ט). נביאי התנ"ך לא התעסקו באיך לפרש מצווה כזאת או אחרת בתורה (ולהוסיף לה 5,000 מצוות נוספות), גם לא המלכים ושאר המנהיגים, אלא שכולם הביטו בציפייה קדימה לאותו משיח.
אבל, לפני אלפיים שנה, משדחו הרבנים את המשיח ישוע, ואלוהים הפסיק לקבל את קורבנות יום הכיפורים, ולאחר מכן גם נחרב בית המקדש (ואיתו היכולת לקיים את התורה), היה על הרבנים להמציא פתרון חדש, כזה שיעניק להם את הכוח והשליטה על עם-ישראל – "התורה שבעל פה".

הרמב"ם אמר: "מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה, אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי הוא בכלל המינים, ומיתתו ביד כל אדם. מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה–מורידין ולא מעלין, כשאר המינים והאפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמיים והמוסרים והמשומדים: כל אלו אינן בכלל ישראל, ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינין; אלא כל ההורג אחד מהן, עשה מצוה גדולה והסיר מכשול." (הלכות ממרים פרק ג פסקה א).

אבל אנו, היהודים המאמינים בישוע סבורים שמתקבל על הדעת להטיל ספק, אפילו בדברים מסויימים שהיהדות המסורתית מתייחסת אליהם כאל קדושים. דוגמא אחת לכך היא כתבי התלמוד.

לעיתים קרובות מגונים כתבי ספר הברית החדשה על ידי היהדות המסורתית, מהסיבה שכתבים אלו טוענים להיות בעלי סמכות כמו התורה. אך בו בזמן יש לרבנים סדרה של מסמכים שנכתבו שנים רבות לאחר התורה, כאשר הבולט ביניהם הוא התלמוד, ואלו נחשבים בעיניהם לבעלי סמכות גבוהה מאשר לתורה. מדוע?

על פי היהדות האורתודוקסית המסורתית,על הר סיני ניתנו למשה שתי מערכות של חוקים. התורה שבכתב, המורכבת מחמשת ספריו של משה, ו"התורה שבעל פה", אשר לטענתם ניתנה על מנת למוסרה למנהיגי ישראל. אותה "תורה שבעל פה" הינה סדרה של ויכוחים, דיעות ופרשנויות אשר איפשרו לכל דור ודור לפרש את התורה על פי צרכי הזמן. באופן זה, אומרים הרבנים, התורה נשארת רלוונטית, ואיננה מקובעת.

הצורך המרכזי בתורה נוספת שכזאת מוסבר בדרך כלל באופן הבא: "אלוהים אמר לנו לא לעבוד ביום השבת. אך מה בדיוק נחשב כעבודה? אלוהים בוודאי לא יאמר לנו לעשות משהו מבלי להסביר לנו כיצד לעשות זאת כראוי, נכון?, לכן, התורה שבעל פה נחוצה בהחלט." בגלל טיעון זה, לרבנים יש מספר עצום של ספרים, המסבירים כל היבט אפשרי בחיי היום יום.

אחד הדברים המדהימים בנוגע לתורה שבעל פה הוא שהיא הופכת את הרבנים לא רק לשליחים של אותם חוקים חדשים – אלא אף ליוצרי החוקים. יהודים אורתודוקסים יאמרו שהעברת סמכות זאת היא חלק מתוכניתו של אלוהים, כאילו שנכון הדבר שאלוהים נתן סמכות לתהליך קבלת החלטות זה. רב אורתודוקסי אחד מסביר זאת כך:

"למעשה, אלוהים הגביל את עצמו מלהתערב בתהליך ההלכתי. הוא מעדיף תהליכים חוקתיים מסודרים על פני ניסים וקולות מן השמיים. כאשר מאפשרים לתופעות על-טבעיות להשפיע על החלטת הלכה, כל מבנה לימוד התורה – העמוד עליו נשענת היהדות כולה – יתמוטט. ברגע שמסירים את יכולתם של החכמים לפרש את התורה, הופכים את הדיונים ואת דו-השיח של התלמוד לחסר משמעות. אם יהדות אמורה להיות דרך חיים דינאמית אשר מתרעננת כל הזמן, זכותם של החכמים להחליט על הלכה חייבת להיות עצמאית מביטול אלוהי." (נתן ת. לופז קרדוזו, "התורה שבכתב ושבעל פה", ירושלים, 1989, ע"מ 76)

#### אם כך השאלה היא: כיצד אנו הופכים להיות אלה שמחליטים עד כמה אלוהים מעורב או אינו מעורב בקבלת ההחלטות?

הפעם הראשונה שהתורה שבעל פה הופיעה בכתב היתה במשנה (החלק הראשון של התלמוד, נכתב בסביבות שנת 200 לספירה). המשנה מכילה מידע שהיה זמין כבר קודם לכן – ייתכן במשך 100 או 200 שנה. אך האם ישנה הוכחה כלשהי שראשיתם של "חוקים" אלה מהר סיני? שאלה זאת היא בעלת חשיבות עליונה. אם בהר סיני לא ניתן לרבנים אישור לפרש את התורה ולפסוק הלכות – אין להם סמכות מאלוהים לעשות זאת!

באופן דומה, יהודים שאינם אורתודוקסים צריכים להבין שהמסורת של אמונתם בנויה על מערכת שנוצרה על ידי בני אדם בלבד. זאת היא המערכת אשר באופן נוקשה ועקבי מתנגדת לאמונה שישוע הוא המשיח. רבים מצביעים לכתבים מסויימים בתלמוד המדברים נגד ישוע כהוכחה שהוא אינו מי שהוא טוען להיות. אך האם אותם כתבי תלמוד אינם רק תגובתם של רבנים בני זמנו של ישוע, אשר החליטו שישוע מאיים על מעמד הסמכות שלהם ורצו לדאוג לכסא הפוליטי שלהם, בדיוק כפי שקורה היום?

#### באיזו רמת דיוק הועברה התורה שבעל פה מדור לדור?

בין הזמן בו עלה משה על הר סיני לבין מועד כתיבת המשנה חלפו הרבה למעלה מ-1,000 שנה. במשך אותה תקופה עבר העם היהודי סערות ושינויים רבים אשר כללו שהייה בארץ וגם גלות והתבוללות. לעיתים קרובות, מאורעות אלה גרמו לעם לשכוח את חוקי התורה. אז אם התורה שבכתב נשכחה בקלות כה רבה, עד כמה באמת אפשרי הדבר שאכן היתה "תורה שבעל פה" שהועברה מדור לדור, מהר סיני ועד לזמן כתיבת המשנה?

#### מי אמר לרבנים לכתוב את התורה שבעל פה?

הרבנים מציינים סיבות רבות לחשיבות שבשמירת אופיה של "התורה שבעל פה" כתורה אורלית, להבדיל מתורה כתובה. אחת הסיבות הניתנות לכך היא שאין על התורה שבעל פה ליפול בידיים הלא נכונות. אך אם אכן כל כך חשוב הדבר, מדוע בכלל נכתבה התורה שבעל פה? תשובת הרבנים לכך היא – תנאי הזמן. במיוחד מצביעים הרבנים על חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה. חלק פחדו שאם חוקים אלו לא יכתבו, היהדות לא תשרוד, אך לא היה זה זמן ייחודי בהיסטוריה. בית המקדש כבר חרב קודם לכן בעבר, והעם היהודי כבר עמד מול יריבים קשים יותר מהרומאים. אם כך, מה היה ההבדל? אם התורה שבעל פה אכן שרדה את כל הקשיים הקודמים – האם לא היה ממשיך אלוהים לשמר אותה?

#### האם התורה שבכתב נותנת רמז כל שהוא להמצאות תורה שבעל פה?

הרבנים מצביעים על פסוקים המציינים שאלוהים נתן לבני ישראל חוקים שלא הוזכרו בתורה שבכתב (ראה דברים יב׳, כא׳). אולם, המקסימום שניתן לטעון בהתבסס על פסוקים אלה הוא שחוץ מהתורה שבכתב, אלוהים תיקשר עם בני ישראל בדרך נוספת. פסוקים אלה אינם מרמזים שחוקים אחרים נמסרו בהר סיני, ולא ניתן לטעון שבאותו מעמד ניתנו מסורות שישפיעו על שאלות מאוחרות יותר ביהדות.

אבל אז יאמרו: "מהכתוב בדברים יז׳, ח׳-יג׳ עולה שהרבנים הם בעלי הסמכות הבלעדית לפרש את התורה ולומר לנו כיצד לנהל את חיינו. כל מי שמסרב להקשיב להם אשם בעיני אלוהים בחטא חמור". זהו עיוות מוחלט של הכתוב. פסוקים אלה אינם מזכירים כלל את הרבנים ומתייחסים רק לתפקיד השופטים בשער בעניינים קשים לפתרון. הוא איננו מעניק לרבנים, שבאו בשלב מאוחר יותר בתולדות ישראל, את הסמכות לומר לעם היהודי כיצד עליהם לנהל כל פרט בחייהם, גם בחיי הפרט וגם בחיי הכלל, עד הפרט האחרון. למעשה, אין אף מקום בכתבי הקודש שמעניק סמכות כזו לבני אדם, סמכות שעולה בהרבה גם על התורה וגם על הנביאים שדיברו בהשראת אלוהים.

יותר מכך, התלמוד מלמד שכל יהודי שמתכחש לעובדה שמשה הוא שנתן את התורה שבעל פה והתורה שבכתב – אין לו חלק בעולם הבא. כלומר, אם יהודי כופר בתוקפן של מסורות רבניות אלה, אין לו חלק בעולם הבא. לדברים האלה אין כל רמז בכתבי הקודש.

 ויש שיאמרו: "התורה שבכתב מתייחסת לא פעם ל"תורות", כלומר – תורה ברבים. ברור שיש גם תורה כתובה וגם תורה שבעל פה." כפי שאמרנו קודם, הראיות המצטברות מן התנ"ך המלא סותרות את קיומה של תורה נוספת מחייבת וסמכותית גם בעל פה. במקומות שבהן מוזכרת המילה "תורות", ההקשר הוא תמיד למצוות, לחוקים ולעקרונות (ל"תורות") ברבים, ללא שום משמעות אחרת. אין ספק שהכוונה כאן לעקרונות רבים ("תורות") לצד מצוות וחוקים אחרים ולא לשתי תורות – אחת כתובה ואחת בעל פה. לא זו בלבד, אלא גם שהמקורות הרבניים הקדומים ביותר מתייחסים לעתים נדירות ביותר למושג של "שתי תורות".

בעוד שכתבי התנ"ך אינם אומרים דבר לגבי תורה שבעל פה, הם כן מדברים על ברית חדשה שעתידה להגיע. בספר ירמיהו ל"א פסוקים ל'- ל"ב כתוב:

> "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה; וְכָרַתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה-בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי, וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם–נְאֻם-יְהוָה. כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-יְהוָה, נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם.."

הכתובים גם אומרים לנו די הרבה על האחד אשר יבוא ואשר ניתנה לו סמכות מאלוהים להסביר את אותה ברית חדשה – המשיח המובטח. לידתו של המשיח, חייו, מותו ותקומתו, נובאו כולם מראש בתורה, בנביאים ובכתובים. להבדיל מן התורה שבעל פה, כתבי התורה שבכתב נשמרו בשלמותם במשך אלפי שנים ולא עברו התאמות למיניהן לפי גחמותיהם של מלומדים כאלו או אחרים.

זה לא שאין בתלמוד לימודים בעלי ערך. אך כאשר הרבנים קוראים כתבים של רבנים שקדמו להם, במקום לקרוא את כתבי התנ"ך עצמם, על מנת לתת תוקף לסמכותם לשלול את טענותיו של ישוע, התורה שבעל פה בעצמה צריכה להיות מועמדת בסימן שאלה.

האתגר שלנו בשבילך הוא פשוט לבדוק מה כתבי התנ"ך עצמם אומרים לגבי זהותו של המשיח. לא יזיק לך לבחון גם את כתבי ספר הברית החדשה, אשר נשמרו אף הם בלא שינוי במשך אלפי שנים. האם ישוע הוא אכן אותו האחד עליו כתבו הנביאים? מהי אותה ברית חדשה שאלוהים הבטיח לנו כבר לפני אלפי שנים? אל תסתפק במה שאחרים אומרים לך, בדוק וגלה בעצמך מה כתוב.

### תורה שבעל פה = רציפות של מסורת בעל פה?

האמת היא שלא הייתה קיימת שרשרת רצופה של מסורת בע"פ שנמסרה למשה בהר סיני. למעשה, לעתים קרובות המסורות שבע"פ סותרות את התורה שבכתב. חשוב לקרוא בתורה שאלוהים ציווה למשה לכתוב, מפני שהתנ"ך הוא המדריך הרוחני היחיד שיש לו סמכות אלוהית בלתי-ניתנת לעוררין.

קיומן של הלכות ומסורות חז"ל אינו מוטל בספק, עם זאת יש מחלוקת על מקורן וסמכותן. יש הטוענים כי קיימת שרשרת רצופה של מסורת מחייבת אשר ניתנה על ידי אלוהים למשה בהר סיני. על פי חז"ל, משה קיבל את התורה שבכתב בהר סיני ובו בזמן הוא גם קיבל פירושים למצוותיה, אך מסיבה עלומה אסור היה לו להעלות אותם על הכתב, אלא רק להעבירם מפה לפה. למרות זאת, מחקר מעמיק של הכתובים והפירושים שנוספו אליהם במרוצת הזמן מצביע על כך שמסורות חז"ל הגיעו אלינו מהרבנים, ולאו דווקא מהנביא משה או יהושע, או מהנביאים עזרא ונחמיה, או כל נביא או מורה תנ"כי אחר.

הברית שאלוהים כרת עם ישראל הייתה מבוססת על התורה שבכתב בלבד, עובדה שבנקל ניתן להוכיח ולהדגים מתוך הפסוקים של כתבי הקודש. בנוסף לכך, אין כל ראיה הן בתנ"ך עצמו, והן בספרות היהודית שנכתבה במשך כמה מאות שנים לאחר שנחתם התנ"ך, לכך שמישהו אי פעם שמע על התורה שבע"פ שניתנה למשה בהר סיני בהשראה אלוהית. להלן הערכה מעניינת של אליעזר דיימונד, פרופסור לתלמוד, שכותב כך:

> "בהיסטוריה של העם היהודי, התקופה של היהדות הרבנית מתאפיינת בטרנספורמציה מדהימה. אילו ישראלי אחד מתקופת הבית הראשון היה מועבר לשלהי המאה ה -2 לספירה, הוא היה מוצא צורת היהדות כמעט בלתי ניתנת לזיהוי. במקומו של בית המקדש, הוא היה מוצא את בית המשפט ובית המדרש של הרבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, הוא היה פוגש מלומדים ומשכילים שלקחו את מקומם של הכוהנים, במקום קורבנות הוא היה מגלה אורך חיים דתיים שהתרכזו סביב תפילה ולימוד ספרי התלמוד והמשנה, ובסופו של דבר הוא היה מגלה לתדהמתו הרבה, שההתגלות שהנביא משה קיבל בהר סיני כוללת גם תורה שבעל-פה ולא אך ורק חמשת חומשי תורה, דהיינו התורה שאלוהים ציווה למשה לכתוב."

הסופר היהודי-דתי, חיים שימל, מציין:

> "העם היהודי נקרא לעתים קרובות "עם הספר", ובכל זאת, אם מישהו היה מחפש אנשים שמצייתים לספרי התנ"ך פשוטו כמשמעו, אפשר שהיה מגיע אל השומרונים שעדיין מקיימים את מצוות התורה בפאתי עיר שכם, או הקראים שהתיישבו באזור שמדרום לתל אביב המודרני, אבל הוא אף פעם לא היה מגיע בחיפושו לעם היהודי. הרי היהודים אינם נוהגים לפי התורה שבכתב באופן מילולי וקפדני ולאמתו של דבר, הם אף פעם לא עשו זאת. תודעתם ואורך חייהם עוצבו על ידי פירושים מילוליים של התנ"ך, בעיקר של התורה אשר מחבקת את שניהם – התורה שבכתב והתורה שבעל פה."

התלמוד טוען שהברית שאלוהים כרת עם ישראל מלכתחילה הייתה מבוססת על התורה שבע"פ. זוהי טענה מפתיעה בהחלט, ורק טבעי לחשוב שהיא נתמכת באופן חד-משמעי על ידי התנ"ך עצמו. אך העובדה היא שכתבי הקודש אומרים בדיוק את ההפך! האם אתה מוכן לשקול כמה ראיות לכך? הדברים הבאים ישתדלו לסכם את מכלול הטענות העיקריות המחזקות את העובדה שלא הייתה קיימת שרשרת רצופה של מסורת בע"פ מחייבת שנתגלה למשה בסיני.

### ברית כתובה

הכתובים מעידים באופן חד-משמעי על כך שבריתו של אלוהים עם ישראל הייתה מבוססת אך ורק על התורה שהוא ציווה למשה לכתוב. בספר שמות כ"ד, פסוקים ג'-ד', כתוב שמשה כתב את כל דברי ה'. המסורת שבעל פה אינה מוזכרת כאן כלל. בהמשך, בשמות ל"ד:כ"ז אלוהים אומר למשה: "כְּתָב-לְךָ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. כִּי עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית–וְאֶת-יִשְׂרָאֵל". כל דור של בני ישראל תמיד היה מופנה לדברים האלה שנכתבו על ידי משה בתורה שבכתב.

אלוהים הזהיר את עם ישראל מפני קללות שעלולות לבוא עליהם במידה ולא יקפדו לעשות "אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת, הַכְּתֻבִים, בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (דברים כ"ח:נ"ח), אך הם יהיו מבורכים אם ישמעו ב"קול יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה" (דברים ל':י'). לכן אין מקום להטיל ספק על העובדה הפשוטה וחד-משמעית כפי שהיא מצטיירת בכתובים: כל דברי התורה היו כתובים בספר, והספר הזה, ספר התורה כפי שהוא מוכר לנו היום היה אמור להשפיע על חייהם של בני ישראל לאורך הדורות ,ולאו דווקא איזושהי מסורת לא כתובה ולוטה בערפל של מיסטיקה שלכאורה הייתה מועברת מפה לפה.

וכמובן, שאין שום דבר מפתיע בעניין הזה. מסורות שבעל פה יכולות להיטשטש ולהשכח הרבה יותר בקלות מאשר המסורות הכתובות. המקור והסמכות של מסורות שבע"פ בדרך כלל שנויים במחלוקת, לעומת מקורם וסמכותם של המסמכים הכתובים. רק ברית לאומית שנכתבה יכולה לעמוד ולהיות בתוקף לאורך הזמן, ולכן עד עצם היום הזה בכל העולם כמעט כל הבריתות והחוקים הלאומיים מסתמכים אך ורק על מסמכים כתובים. בסופו של דבר גם מסורות הרבנים שבע"פ היו צריכות להעלות על הכתב בכדי לשמר אותן לדורות הבאים.

אם הייתה קיימת תורה בע"פ שאלוהים נתן למשה, הרי שמשה מעולם לא הזכיר אותה, וגם לא יהושע, עזרא או כל אדם אחר בתנ"ך. לו היא אכן הייתה קיימת, היא לא היוותה חלק בברית של אלוהים עם עם ישראל. היא אף לא הייתה רלוונטית לברכה או משפט של אלוהים. אף נביא, כוהן, או מלך, אינו מזכיר אותה אי פעם או מביע שום עניין או רצון לדעת או לציית לה. במילים אחרות, על בסיס מה שכתוב בתנ"ך, לא הייתה קיימת תורה שבע"פ והיא לא ניתנה למשה בהר סיני על ידי אלוהים.

אם נעשה חיפוש של השם "משה" בתנ"ך, מתחילת ספר יהושע ועד לסוף הכתובים, ונבדוק כל משפט כגון "ויאמר יהוה אל משה", או " כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה", נמצא שבכל אירוע ההתייחסות היא למשהו שהיה כתוב בחמשת חומשי תורה. בכל פסוק ופסוק, ללא יוצא מן הכלל, הכול היה מבוסס על מה שנכתב. אין תמה אפוא שגם בימיו של נחמיה, כאשר בני ישראל נשבעו שבועה לפני אלוהים, הם העלו את זה על הכתב (נחמיה י':א'). אין זה פלא, אם כן, כי הביטוי "ספר תורה" מופיע עשרים פעמים בתנ"ך, בעוד שאין אזכור כלשהו של התורה שבע"פ לאורך כל התנ"ך. למעשה, אין כל אזכור למושג "תורה שבע"פ", המהווה חוקה מחייבת, בשום מקור יהודי עד בערך 1,400 שנה לאחר מות משה.

### תורה לכאורה

אין אזכור מפורש או מרומז של התורה שבע"פ בטקסט התורה שבכתב. אחרי שהנביא משה עלה על הר סיני בעקבות החטא של בני ישראל עם עגל הזהב, אלוהים שוב נתן לו את המצוות וציווה עליו באופן ספציפי: "כְּתָב-לְךָ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: כִּי עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית–וְאֶת-יִשְׂרָאֵל." (שמות ל"ד:כ"ז). למרבה הפלא, הרבנים שחיברו את ספרי התלמוד, מצאו הוכחה לתורה שבע"פ בטקסט הספציפי הזה, בטענה כי הביטוי "על-פי" נגזר מהמילה "פה", או "בפיו של", אף כי מתרגמים עבריים שהיו צריכים לתרגם צירוף מילים זה ללא משוא פנים היו מסכימים כי במשפט זה משמעות המילים "על-פי" איננה "בפיו של", אלא "על פי" במובן של "לפי", או "אליבא" בארמית.

אילו היינו מחפשים פסוק מסוים בכתובים המצביע על כך שהתורה שבע"פ אינה קיימת, הפסוק הזה, ללא ספק, היה מספק לנו הוכחה טובה ביותר. ובכל זאת, כפי שראינו לעיל, התלמוד מפרש אותו כמתייחס לקיומה של התורה שבע"פ. אלוהים אמר למשה לכתוב את כל מה שהוא שמע ממנו. משה ציית ועשה זאת. למרות זאת, התלמוד מציין שמשה לא היה רשאי לכתוב את התורה שבע"פ. אך מסקנה הגיונית יותר היא שככל הנראה התורה שבע"פ כלל לא הייתה קיימת ולכן היא לא נכתבה. באותה מידה מישהו יכול לבוא ולטעון שאלוהים גם אמר למשה: "אל תכתוב את הקוראן" מפני שספר הקוראן אינו מוזכר בכתובים. השמיים הם הגבול לדמיון האנושי כאשר אנחנו מתרחקים ממה שאלוהים אכן אמר בכתובים באופן ברור וחד-משמעי.

גם הרבנים בדרך כלל אינם טוענים שבכתבי הקודש עצמם ישנן התייחסויות מפורשות שאין עליהן עוררין המצביעות על התורה שבע"פ. לחלופין, הם טוענים שלא ניתן להבין את התורה שבכתב ללא תורה שבע"פ וכי יש בכתובים רמזים סמויים על אותה התורה. לדוגמא, הפרשנות היהודית המסורתית אומרת, שהפסוקים בספר דברים ל' :י"א-י"ד, שבהם כתוב כי התורה כבר אינה בשמים, פירושם הוא לא לחפש התגלות אלוהית בנוגע לקיום תורה ומצוות כי התורה עכשיו בפינו ובלבנו, כלומר, היא מועברת דרך הפה.

האומנם זה באמת מה שמשה אומר בפסוקים האלה?

> "כי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל':י"א-י"ד).

אלוהים כבר נתן לעמו את התורה. הם לא היו צריכים לעלות לשמיים בכדי לגלות את רצונו על מנת שיוכלו לציית לו. הם כבר שמעו את דברו. אין מה להוסיף לזה. הטקסט לא אומר לנו משהו מעבר לזה. אין שום נימוק להערה של רש"י לפסוק י"ד – "התורה ניתנה לכם בכתב ומלווה בהסבר שבע"פ." ספר הדברים כולו שולל את האפשרות שהפסוקים האלה מדברים על התורה שבע"פ מכיוון שהפרק הבא מדגיש את העובדה שהמצוות שאלוהים נתן לבני ישראל היו אמורים להעביר מדור לדור בכתב, והייתה זו בפירוש התורה שבכתב שבני ישראלי נצטוו לקרוא ולציית לה.

אלוהים אמר באופן מפורש וחד-משמעי שעל בני ישראל לציית אך ורק לתורה שנכתבה על ידי משה – וזאת הייתה התורה שהם היו צריכים לשמור בליבם ובפיהם. גם התבוננות בחלק מהפרשנות שנכתבה על ידי הרבנים כגון אבן עזרא ועובדיה ספורנו מלמדת על כך שלא היה קונצנזוס לגבי הפירוש של פסוק י"ד כמרמז על התורה שבע"פ. לסיכום, על סמך הכתובים עצמם ניתן לטעון שבכתבי הקודש לא קיים אזכור מפורש או מרומז של התורה שבע"פ.

### הבל הבלים

לאורך כל ההיסטוריה של תקופת התנ"ך לא רק שלא הייתה שום עדות לקיום תורה שבע"פ, אלא לעיתים הסתמנה בורות מבישה של העם בנוגע לידיעת התורה שבכתב. אם אבותינו לעיתים התאפיינו בבורות כה בוטה באשר לידיעת מצוות הייסוד ולא קיימו אותן למרות שהן אכן נכתבו בעבורם על מנת שיקראו, ילמדו ויקיימו אותן, על מה נוכל להסתמך ולהניח שהם בכל זאת אכן שמרו בנאמנות את המצוות הבלתי כתובות שהיו הרבה יותר קשות ומסובכות בטבען?

כאשר לכל אורך ההיסטוריה של ממלכת ישראל ויהודה כה רבים ממנהיגי העם לא הלכו בעקבות מצוות התורה שבכתב ומועדי ה' החשובים ביותר כגון פסח וסוכות לא קוימו באופן קבוע ברמה הלאומית, כאשר חיללו בני ישראל את השבת בצורה המונית והיו פרקי זמן ארוכים של בורות מוחלטת בנוגע לקיום מצוות התורה שבכתב, כיצד ניתן לדמיין שלאורך כל התקופות הללו התורה שבע"פ המורכבת מכמות הטקסטים הרבה יותר מאסיבית, אכן השתמרה היטב על ידי העם והועברה ללא דופי ובנאמנות רבה מדור לדור?

באותה מידה בדיוק ניתן גם לטעון דברים כגון: אנשים שכחו כיצד לכתוב את האותיות אלף בית ולא יכלו לאיית אפילו מילים הפשוטות ביותר בשפת האם שלהם, אבל הם ידעו לקרוא טקסטים בכתב יתדות באופן שוטף. או, אנשים לא היו בכושר גופני טוב ולא היו מסוגלים ללכת אפילו ק"מ אחד בלי להתמוטט, אבל הם היו מסוגלים לרוץ מרתון בפחות משעתיים. או, הם לא יכלו לספור אפילו מאחד עד עשר, אבל הם ידעו להמציא נוסחאות חדשות ומתקדמות ביותר בפיסיקה.

הכתובים אומרים בפירוש שבני ישראל ויהודה הזניחו את התורה שבכתב. הדין, המשפט והעונש הנוראי שאלוהים גזר עליהם מבליט את העובדה שרוב הזמן העם היהודי לא קיים את מצוות התורה. למרבה הפלא, כתוב בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין פרק יא, כי בימיו של חזקיהו "בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו… תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה." איך זה ייתכן? היה צריך לצוות על העם להתאסף ולעודד אותם רק כדי שישמרו את חג הפסח, ובכל זאת, על-פי הכתוב בתלמוד, בדיוק באותה תקופה הם היו בקיאים בדיני טהרה.

באתר האינטרנט "להיות יהודי" (באנגלית) כתוב כך: "לאחר מות משה בני ישראל המשיכו ללמוד את התורה. בארץ ישראל הם בנו ישיבות ומורים לימדו ספר התורה לאלפי תלמידים באופן קבוע. אנו מוצאים, למשל, שלנביא אלישע היו לפחות מאה תלמידים (מלכים ב' ד' ל"ח-מ"ד). התלמידים בדרך כלל חיפשו עד שהיו מוצאים את המורה הטוב ביותר עבורם, שכן כל אנשים היו מסוגלים ללמוד באותה רמה.

אם כן, על-פי המסורת שבע"פ ,מסתבר שגם ימי השופטים המתוארים בכתובים כתקופה שבה "איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים י"ז ו', כ"א כ"ה), בני ישראל היו למעשה עוסקים בפועל בלימוד ספרי קודש במסגרת של ישיבות שהיו פזורות בכל רחבי הארץ, ואילו כמה מאות שנים מאוחר יותר הנביא אלישע לא היה מנהיג של קבוצת נביאים קטנה ומצומצמת, אלא תיפקד כראש מוסד ללימוד תורה, דהיינו היה רב המנהיג ישיבה.

לסיכום ראוי שוב להדגיש כאן שכפי שראינו לעיל, הטקסט התנ"כי באופן ברור ומפורש, בהחלטיות ובתקיפות, עומד נגד הרעיון הזה של "מדן ועד באר שבע כל בני ישראל היו בקיאים בתורה שבע"פ." התנ"ך מתאר מציאות אחרת לחלוטין ואין שום בסיס לפירושים כה מרחיקי לכת של דבר אלוהים עד שהוא למעשה מאבד את משמעותו המקורית.

### תורת משה

הרב יחזקאל סופר כותב על התורה שבעל-פה: "גם את החלק הזה קיבל משה רבנו מבורא העולם בעצמו ובו ביאר הקב"ה בעצמו בפני משה בעל פה את פרטי הפרטים של תרי"ג (613) המצוות המוטלות על יהודי. בביאור זה שנמסר לו בעל פה, כלולים כל פרטי המצווה ואופן ביצועה המדויק..". בניגוד למסורת הרבנית הרווחת, משה לא קיבל את כל פרט ופרט של התורה שבע"פ בהר סיני. יהודים מסורתיים מודעים למספר מקרים המתוארים בתורה כאשר משה נאלץ להתייעץ עם אלוהים בנוגע להוראות ספציפיות ושיקולי דעת שהיה עליו להפעיל במצב הנתון. אף-על-פי-כן, הדעה הרווחת ביהדות המסורתית טוענת שמשה קיבל את כל התורה שבע"פ, על כל פרטיה והיבטיה שונים ומגוונים, באותה עת שנצטווה על ידי אלוהים לכתוב את התורה שבכתב.

השאלה המרתקת היא כיצד מתמודדת יהדות חז"ל עם העובדה שבמקרים מסוימים, משה באופן גלוי פשוט לא ידע מה לעשות והיה צריך לפנות לאלוהים להתייעץ איתו? תופעה זו מתוארת ארבע פעמים בתנ"ך: ויקרא כ"ד י'-כ"ג, במדבר ט"ו ל"ב-ל"ו, במדבר ט' ו'-ח', במדבר כ"ז א'-ד'. מסתבר שכאשר משה ניצב מול מצב חדש הוא חיכה עד שאלוהים יגלה לו את רצונו. דהיינו, היו דברים שלא היו ידועים למשה מראש מפני שבהר סיני הוא לא קיבל הסבר כולל ומקיף בנוגע ליישום של כל חוקי התורה. לכן הוא אומר: " עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה, מַה-יְצַוֶּה יְהוָה לָכֶם" (במדבר ט' ח').

מחמת קטעים אלה בתנ"ך, שבהם משה לא יודע דברים מסוימים הנוגעים לקיום מצוות התורה, הרבנים פיתחו מספר מסורות המסבירות כיצד משה לא הצליח לשמור על כל פרט ופרט שהוא קיבל בהר סיני ופשוט שכח חלק מההוראות, בעוד שמסורות אחרות תוקפות עצם הרעיון שמשה היה יכול לשכוח חלק מהפרשנויות. ישנן מסורות חז"ל המדברות על אלפי חוקים שנשכחו לאחר מות משה ובכך הותירו חורים גדולים שהיו צריכים למלא באמצעות לימוד ותחקיר ולנסות ליישר את ההדורים בין פרשנויות סותרות שנתגלו בכתבי החכמים.

האמת היא שהסיבה המסתברת ביותר לחילוקי דעות מאוחרים לגבי התורה שבע"פ טמונה בעובדה פשוטה שאומרת שחז"ל לא קיבלו את המסורות הללו בשלמותן וללא פגע, אלא שהן התפתחו בקרב בני אסכולות שונות ובתקופות שונות מכיוון שלא הייתה קיימת פרשנות שבע"פ של חוקי התנ"ך שהועברה בעל פה מימי משה. ספר התורה מבהיר זאת באופן מפורש וחד-משמעי ולא משאיר מקום למחלוקת בנושא זה.

### לסלף, לסתור ולהטות

הפירושים של חז"ל לעיתים מסלפים או מפרים לחלוטין את המשמעות המקורית והפשוטה של פסוקי התנ"ך, דבר המצביע על העובדה שהם אינם נובעים מן המסורת אשר החלה בתקופת משה. בתוך ספרי התנ"ך אנו מוצאים מספר דוגמאות לחוקי התורה שצוטטו ויושמו בחיי היומיום אשר, ללא ספק, מצביעות על כך שהפשר הטבעי והפשוט ביותר של הטקסט היה מובן ומקובל על ידי העם וככל הנראה אליו התכוון אלוהים כשנתן תורה למשה. חוקי התורה מצוטטים ומיושמים בצורה פשוטה ביותר שאינה משתמעת על פני שתי פנים (לדוגמא, ראו דברים כ"ד ט"ז ומלכים ב' י"ד א'-ו').

האם ייתכן שקיימות שכבות נוספות של פרשנות לטקסטים מסוימים בתורה? אפשרות זו בהחלט קיימת. אבל דבר אחד הוא מעל כל ספק: שום דבר אינו יכול להפר את הפרשנות הפשוטה והברורה של הטקסט, כפי שהיא מתבקשת מתוך הטקסט והקשרו, אחרת, נגיע למצב שהמילה הכתובה תהיה חסרת כל משמעות ותוקף. המסקנה המתבקשת היא, שכל פרשנות אשר על-פי המסורת הגיעה אלינו מפיו של משה, אך לאמתו של דבר סותרת או מפרה את המשמעות המקורית והברורה ביותר של הטקסט הכתוב, אינה יכולה להיחשב כחלק מהתורה שמשה קיבל על הר סיני.

לצערנו הרב, זה בדיוק מה שספרות חז"ל לעיתים קרובות נוטה לעשות עם הטקסט התנ"כי. הבה נבחן את אחת מהדוגמאות של טקסט תנ"כי, המפורש שלא כהלכה בספרות חז"ל. סוגיית הגירושין תמיד היוותה את אחד התחומים החשובים ביותר של חיי היומיום. מה הכתובים אומרים על גירושין? במלאכי ב' ט"ו-ט"ז אנו קוראים: " וְנִשְׁמַרְתֶּם, בְּרוּחֲכֶם, וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ, אַל-יִבְגֹּד. כִּי-שָׂנֵא שַׁלַּח, אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל…" משמעות המשפט האחרון ברורה בעברית – אלוהים שונא גירושין. מהי הפרשנות התלמודית של הפסוק הזה? "אם אתה שונא אותה, תגרש אותה" (אני לא צוחק!).

המהדורה היהודית "the Orthodox Jewish Stone" מפרשת כי "הגבר ששונא את אשתו עליו להתגרש ממנה" כי כך אומר השם, אלוהי ישראל! ועל-פי רש"י, האיש שמתעקש לשמור על אשתו והוא שונא אותה, מסתיר את סלידתו ובכך מכסה עוול בבגדיו. עליכם לפחות להתגרש מנשים השנואות שתהיינה חופשיות להינשא שוב, מפרש רש"י. זה ההפך הגמור מהמשמעות המקורית של הפסוק במלאכי ב' ט"ז! שחור על גבי לבן כתוב שאלוהים שונא גירושין, אך הפרשנות היהודית המסורתית קובעת שפירושו של הפסוק הזה מסתכם בכך: "אם אתה שונא אותה, תתגרש ממנה, אומר ה' אלוהי ישראל".

התרגום, רש"י, רד"ק ומצודת דוד וציון תומכים בדעה זו ואילו אבן עזרא נמצא בין היחידים שמתנגדים לפירוש המעוות הזה. דוגמה זו בלבד די בה כדי להוכיח שהתורה שבע"פ לא נתגלתה למשה בהר סיני בהשראה אלוהית. הפרופסורים סמולר ואברבך חיברו 60 עמודים של דוגמאות מהתרגום שבהן הם מנסים להתאים את הטקסט התנ"כי למנהגים שהמציאו הרבנים (Ibid, 1-6). הם כותבים כך:

> "חייבים להקריב דיוק ואמת היסטורית על המזבח של ההלכה האורתודוקסית".

מחקר ללא משוא פנים מראה כי הרעיונות של התורה שבעל פה, שרובם נוספו כאלף שנה לאחר תקופת משה, נבעו מהניסיון המרחיק לכת לפרש אותם בהתאם לתורה שבכתב ולמעשה להתאים את התורה עצמה לרעיונות ופרשנויות חדשים, לעתים קרובות על חשבונו של דבר האלוהים עצמו, ותכופות התוצאות הן מאוד לא הגיוניות ובהחלט נשמעות כבלתי אפשריות עד יסודן.

הדוגמה הזו הזכירה לי שיחה שפעם הייתה לי עם בעל חנות ספרים יהודיים אורתודוכסיים במרילנד, ארה"ב. דיברנו על פרשנות חז"ל לסוף פסוק בספר שמות כ"ג ב', הפרשנות שקובעת כי "הולכין אחר הרוב", דהיינו רוב הדעות של החכמים יכול לבטל פשר הפסוק שבתורה, גם כאשר מדובר בפסוק המהווה חלק בדברי נבואה. אמרתי לבעל החנות: "אבל זה בהחלט לא מה שהפסוק הזה אומר!" לכך הוא השיב: "בדיוק! לכן סביר להניח שהרב הכיר את המסורת שאומרת שכך צריך לפרש את הפסוק, אחרת הוא מעולם לא היה יכול להמציא דבר כזה על דעת עצמו!"

במילים אחרות, מאחר ומדובר בפרשנות שגויה ולא הגיונית של הטקסט חייבים להסיק מסקנה שהיא נגזרה ממסורת בעלת תוקף משום פרשנות כזו מעולם לא הייתה עולה על הדעת של הפרשן. איזה היגיון מעניין! ותחשבו שדווקא היהודים המסורתיים לעתים קרובות מותחים ביקורת חריפה על הנצרות משום שחסידיה מאמינים בדברים בלתי רציונאליים שגובלים באבסורד. אבל במסורת שלהם האבסורד דווקא מהווה הגורם הקובע שנותן תוקף לפרשנויות סותרות וחריגות. איך ניתן לסמוך על צורת החשיבה הבלתי הגיונית הזו של הפרשנים היהודים?

ראו לדוגמא מספר הערות לגבי שמירת שבת שנכתבו על ידי ר׳ גוטליב פישר, החסיד האדוק והסנגור המסור של יהדות המסורתית בגרמניה בשלהי המאה ה-19:

> "היגיון אנושי גרידא לא היה יכול לגזור עונש "כרת" (ניתוק מעם ישראל, או איבוד החלק בעולם הבא, או השמדת צאצאים), או סקילה, לכל מי שכותב שתי אותיות ביום השבת, או נושא חפץ שמשקלו קל כנוצה למרחק של ארבע אמות ברשות הרבים (במקום הציבורי). ללא מסורת שמקורה בהשראה אלוקית, האינטליגנציה האנושית הייתה נוטה לחשוב כי רק פעילות פיזית קשה ומייגעת כגון נשיאת סלעים וחטיבת עצים או כל מלאכה קשה אחרת יכולה להיחשב כמלאכה האסורה בשבת." לכן, המסורת חייבת להיות נכונה, שכן האינטליגנציה האנושית לעולם לא הייתה מסוגלת להמציא חוקים כל-כך בלתי הגיוניים…

הפסוק בספר שמות כ"ג ב' קובע באופן חד-משמעי: "לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים, לְרָעֹת; וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב, לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים—לְהַטֹּת." הרבנים איכשהו הגיעו למסקנה שהפסוק הזה דווקא אומר לנו שהרוב קובע. אם רוב הרבנים מביעים אותה דעה, הדעה שלהם שווה לחוק או מצווה. משה מיימונדס למשל, מצוטט את סוף הפסוק בשמות כ"ג ב' ומפרש אותו כציווי "ללכת אחרי הרוב" והוא עושה זאת בהקשרים משפטיים (ראו מסכת סנהדרין 5:3, 8:1). ולדברי רמב"ם, דעת הרוב של החכמים מבטלת פשר פסוקי התורה, גם כאשר מדובר בדבר נבואה. למעשה, על-פי משה מיימונדס, 1,001 חכמים מבטלים 1,000 נביאים, גם אם כל הנביאים הם ברמה של הנביא אליהו.

שימו לב: הפסוק בספר שמות כ"ג כלל אינו אומר את מה שהמסורת מייחסת לו! מהי המשמעות של פסוק ב' באופן מפורש? במילים הפשוטות הוא אומר: "אל תלך אחרי רבים כדי לעוות משפט". איך ייתכן שבתלמוד הוא מתפרש כאומר "לך אחרי הרוב"? הסיבה לכך נעוצה בפירוש הלא נכון של השורש נ.ט.ה. אשר הוצא מהקשרו. פירושו הוא "למשוך מישהו הצידה, להפנות אותו לרעה, לעיוות הדין". אך בפרשנות יוחסה לשורש זה משמעות שונה ושגויה "ללכת אחרי דעת הרוב". אותו שורש מופיע גם בספר שמואל ח' ג', למשל, ואף אחד אינו מטיל ספק במשמעותו המקורית: " וְלֹא-הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו, וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע; וַיִּקְחוּ-שֹׁחַד–וַיַּטּוּ, מִשְׁפָּט."

הפרשנות של שמות כ"ג ב' הינה שגויה לחלוטין וניתן להסיק שהיא מנצלת את הנאמר בתורה לרעה, והדבר שמוסיף על חומרת העוולה הזו שנעשתה בעניין הפרשנות הוא ההקשר שבו פרשנות זו מצויה בתלמוד. הפסקה הנדונה בתלמוד מצדיקה למעשה את הפרשנות שאומרת שרוב דעות הרבנים מבטל את קול האלוהים. אך למעשה, ניתן לחקור את כל ספר התורה, מהתחלתו ועד סופו ולא יימצא פסוק אחד המאשש את העיקרון המסולף הזה – "ללכת אחרי הרוב".

זוהי כמובן הוכחה נוספת לכך שמסורות שבע"פ לא נתגלו למשה ומעולם לא נכתבו בהשראת אלוהים. מעניין הוא שפרשנויות שונות של קטעים מסוימים מהברית החדשה מותקפות נמרצות על ידי קבוצות דתיות קיצוניות, דוגמת הארגון "יד לאחים". אך הם עצמם, למעשה, בדרך כלל מסתמכים אך ורק על פרשנות הכתובים ולא על המקור עצמו, דהיינו, ספר התורה כפי שנתגלה למשה בהר סיני.

### פרשנות מאולצת

בתורה שבע"פ ישנם פערים משמעותיים בפרשנותה של הטקסטים של התורה שבכתב, כי רוב המסורות נתהוו ונכתבו מאות שנים לאחר מתן תורה בהר סיני. היהודים האורתודוקסים פשוטו כמשמעו מאמינים כי לאדם סופר על גדולתו של הרבי עקיבא! וצאצאי נוח לאחר המבול עסקו בלימוד פרשנות חז"ל. "מהו פירוש המילה "בבל" בסיפור מגדל בבל? – ר' יוחנן ענה שפירוש המילה מצוי בכך שלימודי התורה, המשנה והתלמוד התערבבו והתמזגו יחדיו. (b. Sanh 25a) אולם, כידוע לנו, בעת מגדל בבל הכתובים היו יכולים להכיל רק את עשרת הפרקים הראשונים של ספר בראשית. האירועים העתידיים טרם התרחשו. אברהם אבינו טרם נולד. משה ייוולד רק בעוד כ-600 שנה. ורק בעוד 700 שנה יופיע הרב הראשון בהיסטוריה היהודית.

על איזו משנה ותלמוד אפשר לדבר בתקופה הקדומה הזו? גם אם נניח שהם התגלו בהר סיני שבע מאות שנים מאוחר יותר, כיצד היה ניתן להעביר את המסורות הללו אחורנית בזמן, ממשה לאנשי מגדל בבל? וגם נשאלת השאלה מי בקרב הדור החוטא הזה אשר מרד באלוהים היה מסוגל ללמוד פרשנות לתורה בטרם ניתנה התורה? המאמץ המאולץ הזה להכניס את הפרשנות המאוחרת לתקופת ספר בראשית אינו הגיוני כמובן, אך הוא, ככל הנראה, משרת היטב את מטרתו – למשוך את תשומת ליבם של בני ישראל לתורת הרבנים, גם אם הדבר מסיח את דעתם מלימוד ספר התורה המקורי אשר משה אכן קיבל אותו מאת אלוהים בהר סיני.

כפי שראינו, תיאורי תלמוד מסוימים עומדים בניגוד מוחלט לתמונה המצטיירת בכתובים. המסורות נכתבו מאות שנים לאחר מתן תורה בהר סיני. זוהי הסיבה לכך שישנם פערים כה רבים ובעלי משמעות כבדת משקל וחילוקי דעות אינסופיים בכל אשר נוגע להבנת חוקי התורה. על-פי המסורת, למשל, יהושע פשוט שכח מאות הלכות של התורה שבע"פ והיו לו ספקות בנוגע למאות הלכות אחרות! הר' צבי למפאל מצוטט את הפרשנות הזו מהתלמוד ומוסיף את דעתו, שמספר רב של ההלכות אכן אבדו בשל ההלם על מות משה. 3,000 הלכות נשכחו בתקופה שבני ישראל התאבלו על מותו.

בהמשך, התלמוד טוען כי מספר כה רב של ההלכות אבדו ונשכחו שגם דרך תחקיר ייסודי ומעמיק וניתוח משפטי חד לא ניתן לשחזרן, ובכך דעת הרוב קובעת. חשוב לציין כאן שהתלמוד גם קובע שבין החוקים שנשכחו בתקופת האבל על משה, אחד מהם היה למעשה הלכה למשה מסיני, החוק שכביכול ניתן למשה בהר סיני. פירוש הדבר שהחוק הזה לא היה מבוסס על טקסט התורה שבכתב וכתוצאה מכך לא ניתן לשחזר אותו על סמך הטקסט הכתוב שנמצא בידינו. השאלה המתבקשת היא: ברגע שחוק כזה אבד, איך ניתן לשחזר אותו? הרי לא ניתן לעשות זאת בהתבסס על ספר התורה שבכתב ולא על סמך ההיגיון האנושי כמובן, הרי החוק הזה ניתן בהשראה אלוהית ולא הומצא באמצעות השכל האנושי. זה בדיוק מה שגורם להבדלים וחילוקי דעות כה רבים בפרשנות של הדברים הבסיסיים ביותר בתורה שבע"פ.

לדוגמה, קיימות שלוש פרשנויות שונות לגבי איך בדיוק הכהן היה אמור לשחוט עופות לעולה. מדוע? המסקנה המתבקשת שלא הייתה קיימת שרשרת רצופה של מסורת שהסבירה את משמעות המילה "מלק" (לצבוט, לחתוך חלק מהגוף, להתיז ראש של עוף בציפורן וכו') בספר ויקרא א' י"ד-ט"ו. ככל הנראה, לא הייתה דרך מסוימת שבה אלוהים ציווה על בני ישראל לשחוט עוף לקורבן, אולם מסורות התפתחו מאות שנים מאוחר יותר ולכן טבעי שהן שונות בקרב קהילות יהודיות מגוונות. מסתבר שהפוסקים הסכימו לכאורה על פרטים מדוקדקים של ל"ט אבות מלאכה (סוגי המלאכות האסורות בשבת לפי ההלכה) אשר לאמתו של דבר זו יצירה מאוחרת של הרבנים ומקורה אינו בימי משה. אולם הם לא הסכימו על איך להקריב עוף לקורבן עולה שהייתה מצוות תורה אשר אכן ניתנה למשה (ויקרא א' י"ד-ט"ו).

מה זה אומר? עובדה היא שהחכמים שחיברו את התלמוד יכלו להסכים אחד עם השני בנוגע לפרטים קטנטנים ביותר של המסורות כגון צורת הקשר שבתפילין, או איסור של אכילת אוכל בגודל של תמר ביום כיפור, או החוק שפוסל מקווה טהרה אם אפילו שערה אחת מפרידה בין עור הנטבל לבין המים. למרות זאת, יש מחלוקות רבות על הדברים מאוד חשובים כמו, למשל, משמעותו של עונש "כרת"/נכרתה הנפש, העונש החמור ביותר שמוזכר בתורה (ברא' י"ז י"ד, במדבר י"ב ט"ו, ל"א י"ד, ויקרא י"ח כ"ט). נשאלת השאלה איך זה שהרבנים מסכימים באופן עקרוני על חוקים של התורה שבע"פ שאין לה יסוד ישיר בתורה שבכתב, ובו-בזמן הייתה ביניהם מחלוקת רצינית על מצוות ומושגים חשובים ביותר של התורה שבכתב? מסתבר שזוהי תופעה שכיחה.

למעשה, מן המילה הראשונה בתנ"ך ועד לסוף חמשת חומשי תורה בפירושים המסורתיים מימי הביניים אשר התבססו במידה רבה על התובנות של הדורות הקודמים, ישנם הבדלים וניגודים רבים באשר לפרשנות מילים, ביטויים ומשפטים שלמים, שלא לדבר על משמעות ויישום של מצוות רבות. לעומת זאת, הפרשנים לרוב נוטים להסכים כמעט על כל מסורות שבע"פ אשר לא נכתבו בספרי התנ"ך. אין פלא שככל שהמסורת מאוחרת יותר הם מבינים אותה טוב יותר, הרי הם בעצמם המציאו את המסורות הללו ולכן הם מכירים אותן בעל פה. אך ככל שהטקסט קדום יותר כך גם הפרשנים צריכים להתאמץ ביתר שאת על מנת לנסות ולנחש את משמעותו המקורית.

מובן מאליו שפרשנים שונים אינם יכולים תמיד להגיע להסכמה הדדית כאשר הם מנסים לקשור את מסורותיהם בחזרה לתנ"ך משום שהמסורות שהם המציאו מקורן לא בתנ"ך אלא בחוכמה והגיון אנושיים. הגיוני לחשוב שהסיבה לכך שלרבני התלמוד וליורשיהם היו פרשנויות שונות של התורה היא העובדה הפשוטה שמשה מעולם לא מסר את הפרשנות לדורות הבאים, אלא סביר להניח, שהמסורות והפרשנויות החלו לקרום עור וגידים בתקופה מאוחרת יותר ואז, ככל הנראה, נוצרה גם המסורת להעביר אותן בעל פה במקום להעלות על הכתב.

מה היית אומר אם היית פוגש כמה אנשים מבוגרים שטענו שהם בני חמש מאות שנה? אין ספק שהיית די סקפטי באשר לגילם האמיתי. ומה היית חושב אילו חקרת אותם על אירועים היסטוריים שונים והזיכרון שלהם היה הרבה יותר טוב כשהם סיפרו על האירועים שהתרחשו לפני חמישים שנה והם עדיין זכרו די טוב את האירועים שהתרחשו לפני שבעים וחמש שנה, אבל לא יכלו להסכים אחד עם השני בנוגע לאירועים שהתרחשו לפני שלוש מאות שנה בטענה שהם פשוט שכחו דברים ישנים יותר? בוודאי שהיה ברור לך שהאנשים האלה אינם בני חמש מאות שנה. מעניין הוא שהטענות של הרבנים על התורה שבע"פ נשמעות די דומה.

ולסיכום, חשוב לרגע מדוע אלוהים יטריח עצמו לכתוב את מלאכת המשכן ואילו הלכות יסוד כמו קביעת לוח שנה, הלכות שבת, נידה וכשרות יזניח אותם למסלול רעוע של מסירה על-פה?

### כתיבה בעל-פה

העובדה שבסופו של דבר, בסביבות שנת 200 לספה"נ היה צורך להעלות על הכתב מסורות שבע"פ, מוכיחה שלא הייתה קיימת מסורת לא כתובה אשר נמסרה בעל פה ממשה לרבנים במשך יותר 1500 שנה. לכל ספרות יש מניעים לכתיבתה, ולספרות דתית – על אחת כמה וכמה. ואכן, חוקרי התורה שבע"פ חיפשו ומצאו נימוקים שונים לכתיבת המשנה והתלמוד. התירוץ השכיח לכתיבת התורה שבע"פ הוא שהיא לא תשתכח, אך ספק רב אם בכוחו של נימוק זה לבאר מדוע בתקופה אחת נחשבה כתיבת תורה זו לאיסור, ומדוע בתקופה מאוחרת יותר התירו החכמים את כתיבת דבריהם.

אנו יודעים כי במאות הראשונות של הספירה הנוכחית הכרחי היה לעלות על הכתב כל תורה שבע"פ, מכמה סיבות. אך הרעיון של תורה שבע"פ שנכתבת הוא כמובן, מהווה במידה מסוימת סתירה במהותו שלו. הנימוקים שהועלו לכתיבת התורה שבע"פ כללו, למשל, קשיים לנהל אורח חיים יהודיים על-פי ההלכה, נדודים בגולה, כמות הולכת וגדלה של החומר שהולך ומצטבר וכד'. אז נשאלת השאלה מה קרה לכל החומר שהיה קיים לכאורה רק בזיכרונם של החכמים מימי משה ועד ימי עזרא, התקופה שבה עם ישראל הוגלה מארצו פעמיים, התקופה אשר גם התאפיינה בכפירה הדתית-לאומית? מדוע לא הועלתה התורה שבע"פ על הכתב כבר בתקופה הזו? מדוע לא היה בישראל הקדומה ספר התלמוד או שולחן ארוך?

אחת הסברות המוצעות על ידי הרבנים היא הנימוק שלא היה צורך לכתוב את ההלכות בתקופת התנ"ך מכיוון שאנשים היו קרובים יותר להתגלות המקורית בהר סיני, ולכן יותר קרובים לאלוהים. אבל הטקסט של הכתובים מפריך את הטענה הזו לחלוטין ובנוסף אף מתאר תקופות ארוכות של כפירה דתית וחוסר ציות מוחלט אפילו למצוות שהיו כתובות.

גם הכוהנים שהיו מופקדים באופן ספציפי על שמירת התורה ונקראו ללמד את העם להקפיד על הכתוב ולציית למצוות, לעיתים בעצמם מתוארים בתנ"ך כאינם יודעים תורה ושלא עומדים בקיום מצוות בסיסיות ביותר:

> "וְגַם-אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ, וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ: כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן-הַיַּיִן, תָּעוּ מִן-הַשֵּׁכָר, שָׁגוּ בָּרֹאֶה, פָּקוּ פְּלִילִיָּה. (ישע' כ"ח ז'). הַכֹּהֲנִים, לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהוָה, וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי, וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי; וְהַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל, וְאַחֲרֵי לֹא-יוֹעִלוּ הָלָכוּ. (ירמ' ב' ח'). מֵחַטֹּאות נְבִיאֶיהָ, עֲו‍ֹנֹת כֹּהֲנֶיהָ: הַשֹּׁפְכִים בְּקִרְבָּהּ, דַּם צַדִּיקִים. (איכה ד' י"ג). כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי–בֵּין-קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין-הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ; וּמִשַּׁבְּתוֹתַי הֶעְלִימוּ עֵינֵיהֶם, וָאֵחַל בְּתוֹכָם". (יחז' כ"ב כ"ו).

והרשימה עוד ארוכה… מסתבר שחז"ל נוטים לתאר את תקופת התנ"ך והמנהיגים הרוחניים של העם באותה עת בצורה שונה באופן בולט ודרמטי מהתמונה המצטיירת בתנ"ך. בתלמוד כתוב שאנשים חיו על-פי התורה באופן מפליא וכולם בעלי הבנה עמוקה של כל החוקים וההלכות – עד לפרטיהם הקטנים ביותר – כך שלא היה להם שום קושי להעביר אותם בעל פה על כל פרטיהם בלי שום צורך לכתוב אותם. העובדה שחלק כה גדול מהאמונה היהודית מתבסס על תורה ש"בעל פה" הוא מהנקודות החלשות ביותר שלה.

מחקרים שנעשו בזמננו מוכיחים כי מסר שמועבר בע"פ סופו להשתבש, וזאת בפרקי זמן קצרים בהרבה ממאות השנים עליהן מדובר במסורת היהודית. למען האמת, חוץ מגרעין נוקשה של מצוות מרכזיות ואירועים היסטוריים משמעותיים, ניתן להניח שבמשך השנים רוב הדברים השתבשו במידה ניכרת. זאת ועוד, אפילו החומר הכתוב כמו ספרי התנ"ך סבלו לפעמיים שיבושים מועטים כתוצאה מהעתקות חוזרות ונשנות. אפשר להניח שב[תורה שבעל פה](https://oral.law/?s=תורה-בעל-פה) המצב הרבה יותר גרוע.

במציאות, התורה שבע"פ לא נכתבה בימי משה משום שהיא פשוט לא הייתה קיימת בימים ההם. ברגע שהיא החלה להתהוות כמה מאות שנים מאוחר יותר, הורגש גם הצורך להעלות אותה על הכתב כי תכניה הלכו והתרחבו והיה ברור שאי אפשר לשמור על כל המידע העצום הזה מבלי לכתוב אותו. אם כן, הדבר הזה רק מצביע על כך שלא ייתכן שהייתה קיימת מסורת שבע"פ עם כמויות חומר כה עצומות אשר השתמרה היטב על ידי עם ישראל במשך יותר מאלף שנה בלי שהיה להם צורך להעלות אותה על הכתב.

אלוהים כרת את בריתו עם ישראל על בסיס דברו שנכתב בתורה, לא על בסיס התורה שבע"פ, ולכן הוא הקים נביאים לדבר אל בני עמו כאשר סטו מהדרך ונזקקו לתוכחה והתערבות אלוהים בחייהם על מנת לחזור בתשובה. אך המסורת של העם שלנו גם טעתה ומעדה בדרך. על כן, אלוהים שלח את המשיח לעולם הזה על מנת שהוא יראה לנו דרך טובה ונכונה יותר. כשנלך בדרך שהוא הראה לנו נוכל להבין את דברו הכתוב ולחיות על-פיו בכוח של רוח הקודש, על-פי הדוגמה שהמשיח נתן לנו, ללא צורך בקריאה בתלמוד וקיום הלכות רבות שהומצאו על ידי בני אדם, יהיו הן עמוקות וחכמות אשר יהיו.

אפילו צורתו הסופית של החלק המרכזי של התורה שבעל פה, התלמוד הבבלי, לא הושלמה והוא השתמר רק בחלקו, עם אלפי שאלות לא פתורות ונושאים מעוררי תמיהה באשר למהות חוקים רבים ומשמעות ספרות השו"ת בכלל. האם כך אלוהים עזב את עמנו? ודאי שלא. במקום זאת, הוא נתן לנו את דברו הקדוש והבלתי משתנה המהווה נר לרגלינו ואור לדרכינו, והוא נתן לנו את משיחו ורוח הקודש שלו כדי להדריך אותנו אל כל האמת.

בהחלט ניתן להעריך רבים מן המסורות שהשתמרו בספרות חז"ל ולמצוא בהן חוכמה רבה, מנהגים מעניינים, פולקלור, תובנות ופנינים רוחניות, פרשנויות חכמות. עם זאת אין שום סיבה להאמין שאלוהים נתן תורה שבע"פ למשה בהר סיני ושרק באמצעותה נוכל לפרש את הטקסים של התורה הכתובה. זה הזמן לפנות את כל שמות ליבנו אל דברו האמיתי של אלוהים אשר יש בו ערך שלא יסולא בפז ואשר לעומתו כל המילים והמסורות של בני האדם מתגמדות לעין שיעור. דברו של אלוהים מהווה בסיס איתן לכל מי שמשתוקק לדעת את אלוהים ולהשתחוות לו ברוח ובאמת.

### סיכום

חז"ל האמינו כי בעת עלייתו של משה רבנו להר סיני, נתן לו הקב"ה שתי תורות: אחת שבכתב ואחת שבעל-פה.1 התורה שבכתב הועלתה על הכתב (החומש) בעוד שע"פ המסורת, הועברה התורה שבעל-פה מדור לדור2 תחת איסור גורף שלא לכתבה. מסביר הרב יניב חניא:

בתחילה נעיין במקור המובא במסכת גיטין דף ס עמוד ב`: "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב". מקור זה מלמד אותנו נקודה חשובה ומעניינת, חז"ל לומדים כאן מפסוקים שיש איסור לכתוב את דברי התורה שבע"פ ויש איסור ללמוד תורה שבכתב בעל פה. דברים אילו בהחלט מתמיהים ואפילו קשים להבנה לבן דורנו. כבר דורות רבים וארוכים שאנו רגילים שכל התורה שלנו כתובה, אנו מתייחסים בכבוד רב לספרים אלו ומקדישים את רוב זמן לימוד התורה שלנו לעיון בהם!! האם כל ספרים אלו מקורם בחטא ח"ו?

מדוע אם כן אנחנו כל כך מקפידים לכתוב ספרים רבים, לעיין בהם וללמוד מתוכם? מדוע אין עוצרים את הדפסת התורה שבעל פה? על שאלה זו עונים חז"ל במסכת גיטין, בעמוד הקודם לזה שממנו ציטטנו במקור הקודם, שם מביאים חז"ל פסוק מתהילים קי"ט: "עת לעשות לה` הפרו תורתך", פסוק זה מלמדנו יסוד חשוב בעבודת ה`. לעיתים דווקא הרצון לשמור על תורת ה`, להגדיל את שמו בעולם, יכול להוביל למצב של "הפרו תורתך".

ישנו ערך חשוב מאוד, הנלמד מפסוקים, שלפיו אסור לכתוב את דברי התורה שבעל פה (בסיבה לאיסור זה נעסוק מיד), אולם בשל אורך הגלות, רדיפות קשות של היהדות וירידת כוח הזיכרון נוצר צורך דחוף לכתוב את הדברים- אחרת הם היו נשכחים לגמרי!!! כאן באים חז"ל ומפעילים את הכלל אותו ציטטנו מתהילים, "עת לעשות לה`", כדי לשמור על התורה וערכיה, "הפרו תורתך", יש להפר את הכלל של אי כתיבת הדברים.3

המושג "תורה שבעל פה" מהווה אפוא את אחד החידושים המסעירים והמהותיים ביותר שהציגו חז"ל על במת ההיסטוריה היהודית. למעשה, התורה שבעל-פה איננה מתפקדת אלא כ"ברית חדשה" – כזו הבאה להחליף דת מקראית שהפכה ללא רלוונטית עקב נסיבות היסטוריות. מדוע אם-כן, בחרתי לכנות את התורה שבעל פה דווקא בביטוי "ברית חדשה"? ובכן, זאת עשיתי הואיל ורעיון התושב"ע לא רק שאינו נמצא בשום מקום בתנ"ך, הוא אף הופיע לראשונה רק בתלמוד, מִפיהם של התנאים.4

חז"ל הגיעו למסקנה שכעת, כאשר נחרב בית המקדש, חייבת להימצא דרך אלטרנטיבית לכפרה על חטא, ואמנם "פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים. שנאמר: `כי חסד חפצתי ולא זבח`".5 ו"מה הן גמילות חסדים שהיה מתעסק בהן? היה מתקן את הכלה ומשמחה, ומלווה את המת, ונותן פרוטה לעני, ומתפלל שלוש פעמים בכל יום – ותפִלתו מתקבלת ברצון".6

בנוסף לגמילות חסדים (שכאמור, כללה גם את נתינת הצדקה וקיום התפילות) הכילה הברית החדשה של הרבנים דרכים נוספות לכפרה על עוונות: "בזמן שאין בית המקדש קיים, תלמידי חכמים הם כפרה להם לישראל"7; או: "כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם"8; וגם: "מי שדעתו שְפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקורבנות כולם"9; ועוד: "בזמן שאין בית המקדש קיים, מה תהא עליהם \[על ישראל\]? אמר לו: כבר תיקנתי להם סדר קורבנות \[הפטרות\], בזמן שקוראין בהן לפַני, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם"10; ואפילו: "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, שנאמר (ירמיהו לג): קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה… "ואם משמחו מה שכרו?… "רבי אבהו אמר: כאילו הקריב \[קורבן\] תודה".11

אם הברית הראשונה התבססה על דם הקורבנות,12 הרי שהברית החדשה של חז"ל התבססה כפי שראינו, על גמילות חסדים, תלמוד תורה, קריאת ההפטרות ועוד. אך היו כמה רבנים שהמשיכו והעלו את השאלה המטרידה: "תורה מה תהא עליה?"13 או במילים אחרות, מה יהיה גורלה של התורה שבכתב? והתשובה לא איחרה לבוא: "מה תהא עליה? הרי \[היא\] כרוכה ומונחת בקרן זווית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמד".14 מכאן הלך והחמיר יחסם של הרבנים לתורת משה, עד כי התלמוד הירושלמי מתעד את הִתלבטותו הקשה של רבי חגי: "נאמרו דברים בפה ונאמרו דברים שבכתב, ואין אנו יודעין איזה מהן חביב".15 ברם לפי הכתוב בשמות לד,27: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל", מגיע הרב למסקנה מהירה כי "אותן שבפה חביבין", קרי: "חביבין הן הדברים הנדרשים מן הפה, מן הדברים הנדרשים מן הכתב"!16

כעת, היה זה רק עניין של זמן עד שהגיעו חז"ל לתובנה מרחיקת הלכת, לפיה: "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה"!17 כאן למעשה, מוצגת הברית החדשה של חז"ל בכל הדרה, כאשר באופן יוצא דופן היא באה על חשבון תוקפה של הברית שניתנה בכתב. אין תימה אפוא, כי ההדף שהותיר אחריו יחס זה, לא איחר לבוא ועִמו באו קביעות כמו זו: "העוסקין במקרא – מידה ואינה מידה; במשנה – מידה ונוטלין עליה שכר; בגמרא \[תלמוד\] – אין לך מידה גדולה מזו."18 אמירות מסוג כזה לא רק שהסתכנו בסירוסו של המקרא,19 הן אף גבלו בהפיכתו לבלתי-רלוונטי, הלכה למעשה.20

ברם חז"ל לא הסתפקו בזאת, ועל-מנת להצדיק את קיומה של בריתם החדשה הם ביקשו לייחס לתורה שבעל-פה תוקף היסטורי שהחל כבר מבראשית. על-כן, אם חשבנו בטעות כי לימוד הגמרא בישיבות החל מתגבש רק בתקופת סוף בית שני, באו הרבנים ולימדו כי הן אברהם אבינו21 והן בנו יצחק,22 ידעו וקיימו את כל התורה כולה, גם זו שבכתב וגם זו שבעל-פה! אולם גם בכך לא הסתפקו חכמינו ותאמינו או לא, הם קבעו כי אפילו ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו אינו טומן ידו בצלחת, ובכל יום הוא "יושב ועוסק בתורה"23 "בבית המדרש שלו",24 ממש כמו תלמיד ישיבה "שתורתו אומנותו".25 בהתאם לכך, הבטיחו חז"ל כי "כל תלמיד חכם שיושב וקורא ושונה ועוסק בתורה, הקב"ה יושב כנגדו וקורא ושונה עמו" 26.

\[1\] "משנה תורה" לרמב"ם, הקדמה, א-ד.

\[2\] מסכת אבות א, א.

\[3\] מכון לב הגולן, אבנ"י אית"ן, שיעור מספר 7, נושא: אמונה.

\[4\] בתלמוד הבבלי מסופר על נכרי שרצה להתגייר ושאל את שמאי כמה תורות יש לכם (היהודים), והלה "אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה" (שבת לא, א).

\[5\] אבות דרבי נתן, פרק רביעי, סימן ה.

\[6\] שם. גם בתלמוד נאמר כי "כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים וקובר את בניו, מוחלין לו על כל עונותיו" (בבלי, ברכות ה, א-ב); וגם: "גדולה תפילה יותר מן הקורבנות" (שם, ברכות לב, ב).

\[7\] מדרש "אליהו זוטא", פרק ב.

\[8\] בבלי, מנחות קי, א; או כפי שאמר הקב"ה לדוד המלך: " טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח" (בבלי, שבת ל, א), שהרי "גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין" (בבלי, מגילה ג, ב).

\[9\] בבלי, סנהדרין מג, ב; וסוטה ה, ב. או: "כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן" (בבלי, סוכה מה, א); ובנוסף: "יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם" (בבלי, ברכות ה, א).

\[10\] בבלי, תענית כז, ב; חז"ל אף קבעו כי בכוחה של הגלות לכפר על חטאים, שהלא: "גלות מכפרת עון… "גלות מכפרת על הכל" (בבלי, סנהדרין לז, ב); בספר "קדושת העיניים" נאמר כי "אם עוצם עיניו מראות ברע, אזי נתכפרו לו כל עונותיו" (פרק ה, עמ` תלה); ובספר "מנחת אליהו" מבטיחים לנו חכמינו כי "כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה" (מפתחות, תלמוד, עמ` 39).

\[11\] בבלי, ברכות ו, ב. כל זאת למרות שחז"ל הודו בעצמם כי "אין כפרה אלא בדם, שנאמר (ויקרא יז): כי הדם הוא בנפש יכפר" (שם, יומא ה, א; מנחות צג, ב; זבחים ו, א). מכאן ניתן ללמוד כי חז"ל בעצמם לא חדלו מלהכיר בצורך של הקרבת הקורבנות.

\[12\] בהתאם לכתוב בספר שמות כד, 8: "ויקח משה את הדם ויזרק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה` עמכם".

\[13\] בבלי, ברכות לה, ב; נזיר נ, א; קידושין נב, ב.

\[14\] בבלי, קידושין סו, א.

\[15\] ירושלמי, פיאה יג, פרק ב, הלכה ד.

\[16\] שם.

\[17\] בבלי, גיטין ס, ב (גם זאת על סמך פסוק 27 בשמות פרק לד).

\[18\] בבלי, בבא מציעא לג, א. (במילים אחרות: בניגוד למשנה ולגמרא, לימוד המקרא אינו טומן בחובו כל ערך).

\[19\] בהתאם לפתגם התלמודי: "סרס המקרא ודרשהו" (בבלי, בבא בתרא קיט, ב).

\[20\] כנראה שהרבנים לא התלוצצו כאשר ניבאו כי "עתידה תורה שתשתכח מישראל…" (בבלי, שבת קלח, ב).

\[21\] בבלי, יומא כח, ב.

\[22\] מדרש "תנא דבי אליהו", פרק ו, עמ` סה; למעשה, במדרש ויקרא רבא נאמר כי גם יעקב, יהודה ויוסף קיימו "מה שכתוב בתורה" (פרשה ב, סימן י); כמו כן, סיפרו חז"ל, כי למשה רבנו היה בית מדרש משלו (ירושלמי, עירובין לב, ב, פרק ה, הלכה א); ודוד המלך, כשלמד בישיבה, "לא היה יושב על גבי כרים וכסתות אלא על גבי קרקע… ו"כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ" (בבלי, מועד קטן טז, ב). דרך אגב, חכמינו האמינו כי גם "אדם הראשון ידע התורה, והניחה בקבלה לשֵת בנו, ואחר כך באה לידי חנוך, עד שבאה לשֵם והיה מתעסק בה" (ספר "עבודת הקודש" לרבי מאיר בן גבאי, חלק ג, פרק כא).

\[23\] בבלי, עבודה זרה ג, ב; וכן במדרש "אליהו זוטא", פרק כ.

\[24\] מדרש תנא דבי אליהו, פרק ג, עמ` כה.

\[25\] מדרש "פלא יועץ", סימן הלכה, עמ` קפד.

\[26\] שם, פרק יח, עמ` קפג; או: "כל מי שהוא עוסק בתורה ובגמילות חסדים, זכה לישב בצילו של הקב"ה" (ירושלמי, תענית כא, א).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, למה הרבנים מתנגדים לישוע, תשובה לרב

**תגיות:** בן האלוהים, סרטוני וידיאו מיהודים משיחיים אודות ישוע והברית החדשה, תכלית

---

### [מה מחזיק אותנו באמת?](https://igod.co.il/devotionals/what-holds-us/)

**Published:** יוני 21, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לְדָוִד׃ בְּבֹוא דֹּואֵג הָאֲדֹמִי וַיַּגֵּד לְשָׁאוּל וַיֹּאמֶר לֹו בָּא דָוִד אֶל־בֵּית אֲחִימֶלֶךְ׃ מַה־תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה הַגִּבֹּור חֶסֶד אֵל כָּל־הַיֹּום… גַּם־אֵל יִתָּצְךָ לָנֶצַח יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל וְשֵׁרֶשְׁךָ מֵאֶרֶץ חַיִּים סֶלָה… וַאֲנִי כְּזַיִת רַעֲנָן בְּבֵית אֱלֹהִים בָּטַחְתִּי בְחֶסֶד־אֱלֹהִים עֹולָם וָעֶד׃ אֹודְךָ לְעֹולָם כִּי עָשִׂיתָ וַאֲקַוֶּה שִׁמְךָ כִי־טֹוב נֶגֶד חֲסִידֶיךָ" (תהלים נב 1–3, 7, 10–11).

מזמור נב הוא בין היתר יצירה מבריקה של שירה. מצד אחד, דואג האדומי מתהלל (פס' 1–3), בוטח ברוב עושרו (פס' 9), אך מנותק משורשיו מארץ חיים לנצח (פס' 7). מצד שני, דוד המלך, הבוטח באלוהים, נטוע כזית רענן בבית אלוהים, ובוטח בו לנצח (פס' 10–11; ראו תהילים א 3–4). ברם 'ביטחונו הנצחי' של דוד מגיע כהפתעה כאשר קוראים את תהלים נא–נב יחד.

שני המזמורים מדברים על סכנה חמורה הקשורה ל'ביאתו' של דוד. במזמור נא, הבטחות הברית של אלוהים נמצאות בסכנה משום שדוד 'בא' אל בת שבע. במזמור נב, שושלת דוד מצויה בסכנה משום שדואג האדומי 'בא' אל שאול. למעשה, בגידתו של דוד באלוהים (במזמור נא) הייתה מסוכנת בהרבה מבגידתו של דואג בדוד (במזמור נב), שכן לאלוהים הייתה כל זכות ליטול את חייו של דוד ולבטל את הבטחותיו להקים את בית דוד לנצח.

אז מדוע דוד חש בטוח? מדוע הוא נטוע כעץ ולא נעקר? התשובה נעוצה ב'חסד' אלוהים. למרות שקשה לתרגם זאת, חסד מתייחס לנאמנותו האיתנה של אלוהים להבטחותיו הבלתי ניתנות לביטול. מסיבה זו, אלוהים אומר לדוד: "וְחַסְדִּי לֹא־יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ׃ וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד־עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד־עוֹלָם" (שמ"ב ז 15–16).

לכן, תקוותו היחידה של דוד היתה נעוצה בחסד הניתן ללא–תנאי מאת אלוהים: "חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי" (תהלים נא 3). "וַאֲנִי כְּזַיִת רַעֲנָן בְּבֵית אֱלֹהִים בָּטַחְתִּי בְחֶסֶד־אֱלֹהִים עֹולָם וָעֶד" (נב 10; ראו פס' 3).

הדבר נכון גם עבור כל ילדי אלוהים כיום; בין אם האויב עימו אנו מתמודדים מגיע מבחוץ או מבפנים, כל הבטחותיו של אלוהים לילדיו הן 'כן' ו'אמן'; לא בזכות מעשים (או חוסר מעש), אלא מפני שאנו נטועים היטב בחסדו הנצחי של אלוהים.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [להלל את המלך לעולם ועד!](https://igod.co.il/devotionals/praise-the-king-forever/)

**Published:** יוני 20, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים עֹולָם וָעֶד שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ" (תהלים מה 7).

הטענה של הברית החדשה, כי ישוע שווה לאלוהים, היא אחד הרעיונות הקשים ביותר לעיכול עבור יהודים רבים. למרות שלא תמיד זה היה כך בהשקפות היהודיות אודות המשיח, עבור רבים כיום, הדבר נשמע כמו יצירה של דת חדשה ופגאנית מן המאה הראשונה. אך חשוב להבהיר כי הציטוט של הברית החדשה מתרגום השבעים, באל העברים א 8, אמנם מראה כי מחבר האגרת התייחס לישוע כאל אלוהים: "אַךְ עַל הַבֵּן הוּא אוֹמֵר, כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים, עוֹלָם וָעֶד".

רש"י, הפרשן המפורסם ביותר ביהדות מימי הביניים, ביאר את תהילים מה 7 בצורה אחרת; הוא טוען כי המילה "אלוהים" מקבילה לכס המלכות: 'כסאך הוא אלוהים' (במילים אחרות, 'כסאך הוקם על-ידי אלוהים'). כך הבין זאת גם התרגום היהודי לאנגלית, ה–JPS: "כסאך האלוהי יעמוד לנצח; שבטך הוא שבט מישור". אמנם פרשנות זו אפשרית, אך לא כל הרבנים מימי הביניים הסכימו איתה, שכן אין זו הקריאה הפשוטה והטבעית ביותר של העברית. אבן עזרא, למשל, טען כי "אלוהים" מתייחס למלך, אך כתואר של כוח וסמכות ולא כייחוס של אלוהות (ראו שמות ז 1, כא 6, כב 8–9; שם גם משה והשופטים מכונים 'אלוהים').

אם התנ"ך הוא הפרשן הטוב ביותר של עצמו, מזמור מה גופא תומך בטענה כי 'אלוהים' מתייחס למלך, כמו שהבין מחבר האגרת אל העברים, אשר טוען כי מלך ישראל הוא אלוהים במלוא מובן המילה. במזמור מה 18 בני קורח משבחים את המלך תוך שימוש בביטויים אשר התנ"ך מעניק לאלוהים לבדו: "אַזְכִּירָה שִׁמְךָ בְּכָל־דֹּר וָדֹר עַל־כֵּן עַמִּים יְהֹודֻךָ לְעֹלָם וָעֶד". כפי שציין החוקר ג'רלד וילסון (NIVAC, עמ' 707), 'הוסיפו לכך את העובדה שבתהילים המושא של 'עַמִּים יְהֹודֻךָ' תמיד מתייחס ליהוה'. תובנה זו הופכת את ההודיה והשבח המוענקים למלך במזמור מה בולטים אף יותר.

אם נתחשב בדקדוק של פסוק 18, נמצא כי ההודיה בו תחשב לחילול הקודש אם היא מתייחסת לאדם גרידא. לפיכך, הפרשנות של הברית החדשה מקבלת תימוכין מבחינת ההקשר ומתבררת כלגיטימית ויהודית לגמרי. אם-כך, הבה נצטרף לעמים ולמלאכים ונהלל את ישוע משיחנו לעד.

> "וְעוֹד, כַּאֲשֶׁר הוּא מֵבִיא אֶת הַבְּכוֹר אֶל הָעוֹלָם, הוּא אוֹמֵר, וְהִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָּל מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים… וְעוֹד, אַתָּה אֲדֹנָי לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמַיִם; הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַּעֲמֹד, וְכֻלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ; כַּלְּבוּשׁ תַּחֲלִיפֵם וְיַחֲלֹפוּ, וְאַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמוּ" (עברים א 6, 10–12).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [הרמזים שמחברים את ספר תהילים](https://igod.co.il/devotionals/the-clues-that-connect-psalms/)

**Published:** יוני 19, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "תַּסְתִּירֵנִי מִסּוֹד מְרֵעִים מֵרִגְשַׁת פֹּעֲלֵי אָוֶן: אֲשֶׁר שָׁנְנוּ כַחֶרֶב לְשׁוֹנָם דָּרְכוּ חִצָּם דָּבָר מָר… וַיֹּרֵם אֱלֹהִים חֵץ פִּתְאוֹם הָיוּ מַכּוֹתָם׃ וַיַּכְשִׁילוּהוּ עָלֵימוֹ לְשׁוֹנָם יִתְנֹדֲדוּ כָּל־רֹאֵה בָם׃ וַיִּירְאוּ כָּל־אָדָם וַיַּגִּידוּ פֹּעַל אֱלֹהִים וּמַעֲשֵׂהוּ הִשְׂכִּילוּ: יִשְׂמַח צַדִּיק בַּיהוָה וְחָסָה בוֹ וְיִתְהַלְלוּ כָּל־יִשְׁרֵי־לֵב" (תהלים סד 3–4, 8–11).

באמצעות שימוש במילות מפתח, מחבר תהלים ממיר את נסיבות חייו של דוד באותות המנבאים את ייסוריי המשיח והתפארת שתבוא בסופם. במזמור סד, מבקש דוד מאלוהים להסתירו "מֵרִגְשַׁת" פועלי אוון (פס' 3). שם העצם "רִגְשַׁת", שזוהה על-ידי חוקרים כמילה השאולה מהשפה הארמית, מופיע שלוש פעמים בחלק הארמי של ספר דניאל (ו 7, יא 12, 15) ורק שלוש פעמים נוספות בתנ"ך כולו (תהלים ב 1, נה 15, סד 3).

בשל שכיחותו, "רגש" במזמור סד רומז ככל הנראה ל"התרגשות" (המולה) הגויים נגד יהוה ומשיחו במזמור ב 1–2. קשר זה מתחזק בהתייחסות ל"סוֹד מְרֵעִים" במזמור סד 3, המזכירה את "עצת רשעים" במזמור א 1. אין זה מקרי אפוא, כי שיאו של מזמור סד מקביל לזה של מזמור ב, שם נקראים שופטי הארץ "להשכיל" (השוו מזמור סד 10 למזמור ב 10), בעוד הצדיקים נקראים "לחסות בו" (מזמור ב 12).

הקישורים והרמזים לתהילים א–ב חיוניים משתי סיבות: ראשית, הם מעודדים אותנו לקרוא את שני המזמורים הראשונים כהקדמה מאוחדת לספר תהלים ולא כשני מזמורים נפרדים ובלתי-תלויים. שנית, הם מעודדים אותנו לחבר את המרד במשיח והניצחונות הבאים בתהילים א-ב עם דבריו של דוד במזמור סד. מחבר תהילים מציג את מזמורי דוד כנבואה בדבר משיח עתידי, אשר לאחר סבל נורא יביס את המתנגדים לו וימלוך לעד.

במקום להיות מזמור קינה נוסף, מזמור סד מספק עדות פנים-מקראית יוצאת דופן לכך שמחברי הברית החדשה צדקו כאשר ראו בחייו, מותו ותחייתו של ישוע את התגשמות ספר תהילים. קריאת תהילים תוך התחשבות בערכם המלא, משמעותה כי קריאה נכונה של דוד מובילה לאמונה בישוע.

> "הוֹסִיף וְאָמַר לָהֶם: אֵלֶּה דְּבָרַי אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם בְּעוֹד שֶׁהָיִיתִי עִמָּכֶם: צָרִיךְ שֶׁיִּתְקַיֵּם כָּל הַכָּתוּב עָלַי בְּתוֹרַת מֹשֶׁה וּבַנְּבִיאִים וּבַתְּהִלִּים. אָז פָּתַח אֶת לְבָבָם לְהָבִין אֶת הַכְּתוּבִים" (לוקס כד 44–45).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [מה באמת חסר לנו במדבר?](https://igod.co.il/devotionals/what-is-missing-in-desert/)

**Published:** יוני 18, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "מִזְמוֹר לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה׃ אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אֲשַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ־צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי־מָיִם… כִּי־טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ" (תהלים סג 1–2, 4).

על-פי הנאמר במזמור ס"ג, דוד התפלל תפילה זו במדבר יהודה. על סמך מספר קווי דמיון מילוליים ועלילתיים, פרנק-לותר הוספלד מקשר את המזמור לסיפור בריחתו של דוד מאבשלום, הרחק מהמשכן אל המדבר (ראו שמ"ב טו 13–17, 23). הניצוק הפתאומי מאיזור הנוחות מאלץ את דוד לחשוב הדברים החשובים ביותר בחייו. דוד, שהושלך למדבר, הבין עד כמה הוא צמא לאלוהים חיים; הדבר שכאב לו ביותר לא היה הגלות מארמונו, אלא הניתוק מנוכחות אלוהים.

גם אם לעולם לא נאלץ לברוח למדבר, נסיבות החיים גוררות אותנו למקומות בלתי–רצויים. אנו נכספים לשוב לחיינו השגרתיים והמוכרים, אך נאלצים לסבול עד כאב במדבר זר וחסר–נוחות. אך דווקא במקומות כאלו, אלוהים מלמדנו לארגן מחדש את סדרי העדיפויות שלנו. הוא עוזר לנו להבין כי אין עלינו לערוג לחיי נוחות, אלא לאלוהים עצמו. אפילו המיטב שיש לעולם הזה להציע, אינו מסוגל למלא את הריקנות הנפשית מאלוהים. נבראנו בצלם אלוהים ובשבילו נבראנו. ואכן, אלוהים משתמש במדבר החיים כדי ללמדנו, הן שלא על הלחם לבדו נחיה (דברים ח 3) והן כי חסדו של אלוהים טוב מהחיים עצמם (תהילים סג 4).

> "כִּי טוֹב־יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹהַי מִדּוּר בְּאָהֳלֵי־רֶשַׁע" (תהלים פד 11).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [התקווה היחידה של כולנו](https://igod.co.il/devotionals/everyones-only-hope/)

**Published:** יוני 17, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "לַמְנַצֵּחַ עַל־מָחֲלַת מַשְׂכִּיל לְדָוִד׃ אָמַר נָבָל בְּלִבֹּו אֵין אֱלֹהִים הִשְׁחִיתוּ וְהִתְעִיבוּ עָוֶל אֵין עֹשֵׂה־טֹוב… כֻּלֹּו סָג יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ אֵין עֹשֵׂה־טֹוב אֵין גַּם־אֶחָד" (תהלים נג 1–2, 4).

המפתח בנדל"ן הוא המיקום. הדבר נכון גם לגבי פרשנות של טקסטים. מזמור נג חוזר כמעט מילה במילה על מזמור יד, עם כמה שינויים חשובים (למשל, השימוש בשם 'יהוה' במזמור יד, הוחלף ב'אלהים', במזמור נג). עם-זאת, השינוי המשמעותי ביותר מתגלה בהקשר של המזמור. אמנם ניתן לטעון כי דוד אינו נכלל בגינוי המכליל: "אין עושה טוב", במזמור יד (ראו תהילים יג–טו), אך הגינוי בהקשר הספרותי של מזמור נג כולל גם את דוד עצמו.

מיקום מזמור נג בקרב קבוצת תהילים המתיחילם בפסוק הנותן פרטים היסטוריים מחייו של דוד ומקושרים יחד בתמה המסוכנת 'בוא' (תהלים נא, נב, נד), מחייבת אותנו לשקול את משמעות מזמור נג במסגרת הקשרו. כיוון שהפסוק הראשון במזמור נא מגנה את דוד כנואף הראוי למוות, המילים "אין עושה טוב" חייבות לכלול גם אותו. אם להיות כנים, אנו אשמים לא פחות מדוד (ראו רומים ג 9–18).

אך מדוע מחבר תהילים יכלול גם את דוד באותה אשמה? תפילתו של דוד בפסוק האחרון של מזמור נג מספקת את התשובה: "מִי יִתֵּן מִצִּיֹּון יְשֻׁעֹות יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּב אֱלֹהִים שְׁבוּת עַמֹּו יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל" (נג 7). דוד הבין כי הוא, יחד עם עמו, זקוקים נואשות לישועה. הוא הבין שרק דרך בואו של בנו הגדול יותר, תענה תפילתו לאלוהים לברוא בו לב טהור (נא 12). הברית החדשה מזהה את המושיע הזה כישוע, אשר ישוב לציון:

> "וְכָךְ כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וּבָא מִצִּיּוֹן גּוֹאֵל וְיָשִׁיב פֶּשַׁע בְּיַעֲקֹב, וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם, כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם" (רומים יא 26–27)

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [מן הסבל אל כס המלכות](https://igod.co.il/devotionals/from-pain-to-the-throne/)

**Published:** יוני 16, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "שִׁמְעָה אֱלֹהִים רִנָּתִי הַקְשִׁיבָה תְּפִלָּתִי… כִּי־הָיִיתָ מַחְסֶה לִי מִגְדַּל־עֹז מִפְּנֵי אֹויֵב… יָמִים עַל־יְמֵי־מֶלֶךְ תֹּוסִיף שְׁנֹותָיו כְּמֹו־דֹר וָדֹר׃ יֵשֵׁב עֹולָם לִפְנֵי אֱלֹהִים חֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרֻהוּ׃ כֵּן אֲזַמְּרָה שִׁמְךָ לָעַד לְשַׁלְּמִי נְדָרַי יֹום יֹום" (תהלים סא 2, 4, 7–8).

בהתחשב ברמזים לשתיים מהנבואות המשיחיות המשמעותיות ביותר במזמור הקודם (מזמור ס רומז לבראשית מט 10 ובמדבר כד 17–19), הגיוני לזהות את המלך במזמור סא 7 כמשיח המובטח של ישראל. הדבר מתבהר במיוחד לאור בקשתו של דוד לכך שאלוהים ימליך את המלך לפניו לעד, דבר אשר מהדהד את ברית דוד בשמ"ב ז 13, 16: "הוּא יִבְנֶה־בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת־כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד־עוֹלָם… וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד־עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד־עוֹלָם".

אחת הסוגיות השנויות ביותר במחלוקת בפירוש מזמור סא קשורה למעבר הבלתי צפוי מתפילת דוד בגוף ראשון (פס' 6-2) לתפילה עבור המלך בגוף שלישי (פס' 7). במילים אחרות, האם דוד מתפלל עבור עצמו או עבור מישהו אחר? או שמא דוד המתפלל במזמור זה אינו אלא בן דוד – המשיח.

לדעתי, טשטוש הקווים בין דוד למשיח בן-דוד הוא חלק מאסטרטגיית החיבור של ספר תהלים בכללותו; "מעשי דוד, סימן למשיח". תחינתו של דוד לאלוהים שיצילו, בפס' 2–3, נועדה להיות מובנת גם כתפילה של המשיח עצמו.

לפיכך, מזמור סא מציג הבנה מקראית אמיתית של המשיח, למרות פרשנויות רבניות מאוחרות יותר שסברו אחרת. התנ"ך אינו חוזה את בואו של שני משיחים שונים בתכלית, אחד הסובל ומת (משיח בן יוסף) ואחר המולך לנצח (משיח בן דוד). אדרבא, ספר תהילים מציג משיח אחד נרדף, שנוא, סובל, ומת ולאחר מכן, מקבל תהילת עולם ויושב על כס המלכות. כשקוראים את התהילים כפי שהם, אין מנוס מן המסקנה שעצם הדברים המובאים לעתים קרובות כהוכחה לכך שישוע אינו יכול להיות משיח ישראל, דהיינו סבלו ומותו בדומה לדוד, דווקא מספקים עדות מקראית לכך שהוא אכן המשיח.

> "הֵשִׁיב וְאָמַר לָהֶם: הוֹי חַסְרֵי דַעַת וְכִבְדֵי לֵב מֵהַאֲמִין בְּכָל אֲשֶׁר דִּבְּרוּ הַנְּבִיאִים! הֲרֵי עַל הַמָּשִׁיחַ הָיָה לִסְבֹּל אֶת כָּל זֹאת וּלְהִכָּנֵס אֶל תִּפְאֶרֶת כְּבוֹדוֹ!" (לוקס כד 25–26).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [קרן שמש](https://igod.co.il/songs/keren-shemesh/)

**Published:** יוני 15, 2026
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

“קרן שמש” (מתוך האלבום ״ידעת שאחזור״) הוא רגע של תפנית בתוך המסע הרגשי והרוחני של האלבום.
אחרי שנים של ריחוק, חוסר אמון ובדידות, השיר מתאר לב שנפתח מחדש לאהבה, לקרבה עם אלוהים, וכתוצאה מכך גם לקרבה עם אנשים.

זהו שיר על ריפוי, כניעה ותהליך של התקרבות לאלוהים ולאנשים. כמו קרן שמש באמצע סערה, הוא מזכיר שהתקווה יכולה להופיע דווקא מהמקום הכי לא צפוי!

כנסו לערוץ של שי כדי לשמוע עוד!

מילים, לחן, תכנותים, גיטרה אקוסטית – שי סול
הפקה מוזיקלית, בס, תכנותים, חשמלית ומיקס – דן זיתון
מאסטר – ארן לביא
הפצה דיגיטלית – נענע דיסק
שחקן – ברוך מעיין
קליפ (צילום, בימוי, עריכה והפקה) – VN

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

Artlist.io License Number – 436795
Musicbed SyncID: MB01LQTNB4WEET1

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** שירים

**תגיות:** ווידאו

---

### [למה דווקא הקרובים פוגעים הכי עמוק?](https://igod.co.il/devotionals/why-close-people-hurt-us-most/)

**Published:** יוני 14, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "כִּי לֹא־אֹויֵב יְחָרְפֵנִי וְאֶשָּׂא לֹא־מְשַׂנְאִי עָלַי הִגְדִּיל וְאֶסָּתֵר מִמֶּנּוּ׃ וְאַתָּה אֱנֹושׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי׃ אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סֹוד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ… שָׁלַח יָדָיו בִּשְׁלֹמָיו חִלֵּל בְּרִיתֹו׃ חָלְקוּ מַחְמָאֹת פִּיו וּקֲרָב־לִבֹּו רַכּוּ דְבָרָיו מִשֶּׁמֶן וְהֵמָּה פְתִחֹות" (תהלים נה 13–15, 21–22).

מזמור נה ממשיך את התמה של מזמור נד – תחינה להצלה מאויבים – אך עושה זאת מזווית שונה מאוד. הפרטים ההיסטוריים בפסוקים הראשונים של מזמור נד מצביעים על תקופה בה דוד נרדף על-ידי שאול. אך אפילו ברגע אפל זה, יהונתן חיזק את תקוותו של דוד באלוהים כאשר השניים נשבעו נאמנות זה לזה בברית משותפת (ראו שמ"א כג 16–18).

עם זאת, במזמור נה אויבו של דוד היה פעם חבר קרוב אשר מאוחר יותר פנה נגדו ובגד בברית הידידות ביניהם (ראו פס' 21). למרות שדוד אינו מזהה את האדם בשמו, ספר שמואל א מבהיר כי אין מדובר ביהונתן. בתןך כך, דוד מתאר את הבגידה מצד חבר קרוב, ככואבת יותר משנאה מצד אויב מושבע.

כיוון שספר תהילים מציג את חייו של דוד כתמונה נבואית של המשיח שיבוא, מזמור נה מספק הצצה לליבו השבור של ישוע, כאשר נבגד בנשיקה על-ידי תלמיד אהוב, כזה שהתהלך לצידו במשך תקופה (לוקס כב 47–48). במובן זה, מזמור נה מספק נחמה כפולה: הידיעה שגם המלך דוד וגם ישוע עצמו מזדהים עם הייסורים העמוקים הכרוכים בבגידה. בקריאת תהלים דרך עדשה משיחית זו, מזמור נה 23 מקבל משמעות עמוקה יותר. אנו יכולים "להשליך את יהבנו \[=משאנו\]" על אלוהים משום שהוא עצמו נשא את כאב הבגידה עבורנו.

> "הַשְׁלֵךְ עַל־יהוה יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ לֹא־יִתֵּן לְעֹולָם מֹוט לַצַּדִּיק" (תהלים נה 23). "הַשְׁפִּילוּ עַצְמְכֶם תַּחַת יַד אֱלֹהִים הַחֲזָקָה, לְמַעַן יְרוֹמֵם אֶתְכֶם בְּעִתּוֹ. הַשְׁלִיכוּ עָלָיו כָּל יְהַבְכֶם, כִּי הוּא דּוֹאֵג לָכֶם" (פט"א ה 6–7).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [אקדיש לך, כל המנגינות הן בשבילך](https://igod.co.il/songs/dedicate-to-you/)

**Published:** יוני 4, 2026
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

“אקדיש לך” הוא שיר הסיום מאלבומה של הזמרת והיוצרת שי סול , “ידעת שאחזור” – דרך המילים “כל המילים אקדיש לך, כל המנגינות הן בשבילך”, השיר מקדיש לאלוהים לא רק את האלבום עצמו, אלא את עצם היצירה, המוזיקה והדרך האמנותית כולה.

השיר נכתב מתוך תחושת הכרת תודה עמוקה – ההבנה שאלוהים נתן הכל, ואף נתן את חייו דרך ישוע המשיח, ומתוך המקום הזה נולדת התגובה הפשוטה והאישית: להקדיש לו הכל בחזרה.
כנסו לערוץ שלה כדי לשמוע עוד!

מילים ,לחן, אקוסטית : שי סול
הפקה מוזיקלית ונגינה בבס : דן זיתון
מיקס – דן זיתון
מאסטר – ארן לביא

קליפ (צילום, בימוי, עריכה והפקה) – VN

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

Artlist.io License Number – 436795
Musicbed SyncID: MB01LQTNB4WEET1

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** שירים

**תגיות:** ווידאו

---

### [דוקו שנה לטבח הנוראי של השביעי באוקטובר - ומציאת תקווה בתוך הכאב](https://igod.co.il/iron-swords/docu-7th-of-oct-finding-hope-in-pain/)

**Published:** אוקטובר 10, 1024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "דוקו שנה לטבח הנוראי של השביעי באוקטובר - ומציאת תקווה בתוך הכאב")

הסרט שלפניכם מציג תקווה ותקומה מאסון השביעי באוקטובר. למרות כל החורבן וההרס, נגלה שאלוהים עדיין בשליטה, ושיש לו תוכנית שלא תיכשל לעולם! הסרט יציג את המאבקים ההיסטוריים שלנו באותם אויבים שהיו ונשארו, את זהותו של אותו האויב עתיק היומין המנסה להשמיד את עם אלוהים במשך אלפי שנים, ונבואות המתגשמות על חורבן והשמדת אויבי ישראל – על ידי אלוהי ישראל. והכי חשוב – הסרט יענה על השאלה מדוע עם ישראל יקר כל כך לאלוהים? מהי תוכניתו של אלוהים עבור עמנו בתוך הסערה הנוכחית?

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** חרבות ברזל

**תגיות:** ווידאו

---

### [רק בישוע תקוותי | עברית - ערבית - אנגלית | הלל](https://igod.co.il/dror-music/only-hope-in-jesus-worship/)

**Published:** אפריל 7, 2023
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

כמה טוב ומדהים להתענג על חסדו של אלוהים על ששלח לנו את בנו האהוב, ישוע המשיח, שמאחד ומשכין שלום בין כל העולם!

## קולות:

## ניזר פרנסיס

 [     Spotify  ](https://www.youtube.com/redirect?event=video_description&redir_token=QUFFLUhqa1Zvb210YXNZckNYSno3OXZRVE12S0g4NG1Cd3xBQ3Jtc0tsLUxicEx5a0llVGQ3aXpTN0xuOXpEdkU0d0NvMTZZVVJtQ0Y5U1NubVl0d0oxbVBRdkFRNHJaODg2RzdWM0hJVk9jcFNpLTR4ams2cktySkZucFI3UVNrVnhjQ2pvVWZrUVI2Q3dEOEk4eDBnWlR6OA&q=https%3A%2F%2Fopen.spotify.com%2Fartist%2F2Kz4lfUs5kT8Xqb8N0hC6i&v=Sa0PF4_Ty7I) 

 [     YouTube  ](https://www.youtube.com/@nizar_francis) 

 [     ‎Apple Music  ](https://www.youtube.com/redirect?event=video_description&redir_token=QUFFLUhqbGt4eVRhRzNDUFZMX2pqTU5Mc1I5TzFzbk4tZ3xBQ3Jtc0tuUVpCWGhWdnFmM25ldWliRTFvV0pyU0JSNEJ5aFhaU3BkdE1MOWt6ZVUxbUg3ZEpBTURlbUNFMjZDTHo4dXpGdXp2YTdsWkctR2p5SmRJa1YyU2NDaTVXelJ1cUFkRWNfUWhTNFl6Y3otRWZoMHNfcw&q=https%3A%2F%2Fmusic.apple.com%2Fus%2Fartist%2Fnizar-francis%2F301327761&v=Sa0PF4_Ty7I) 

## רבקה ווגנר

 [     Spotify  ](https://open.spotify.com/artist/4udXjXBGIL9aAvoI2Te0F2) 

 [     YouTube  ](https://www.youtube.com/@RebekahWagnerMusic) 

 [     ‎Apple Music  ](https://music.apple.com/us/artist/rebekah-wagner/1488980740) 

## שירי רגב 

 [     Spotify  ](https://open.spotify.com/artist/2W1VKEecMQ9dArwBHltGSN) 

 [     YouTube  ](https://www.youtube.com/@ShiriRegev) 

 [     ‎Apple Music  ](https://music.apple.com/us/artist/shiri-regev/1645889243) 

## ירון צ'רניאק 

 [     Spotify  ](https://open.spotify.com/artist/1XAPae8Q9gqvNlEed2Y7Fl?si=ZojIKkYWTOKIV64ed4IILw&nd=1) 

 [     YouTube  ](https://www.youtube.com/@YaronCherniak) 

 [     ‎Apple Music  ](https://music.apple.com/il/artist/yaron-cherniak/1050047838) 

## עמנואל רורו 

 [     Spotify  ](https://open.spotify.com/artist/6Hx0hV1AOqzrmoTDbI91BC?si=LpIHGD_6Tnee0WdG5aSfHw&nd=1) 

 [     YouTube  ](https://www.youtube.com/@EmanuelRoro) 

 [     ‎Apple Music  ](https://music.apple.com/us/artist/emanuel-roro/1488980600) 

## אליאנה מירגליה

 [     YouTube  ](https://www.youtube.com/@YaronCherniak) 

## מפיק מוסיקלי 

## קווין יסמין

 [     YouTube  ](https://www.youtube.com/@kevinyasmine) 

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** דרור מוסיקה, שירים

**תגיות:** ווידאו

---

### ["קראתיך אדוני" - הלל לאלוהינו בעברית | ערבית | אנגלית](https://igod.co.il/dror-music/called-to-you-lord-worship/)

**Published:** אוגוסט 31, 2023
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

הללו ושבחו את יהוה אלוהינו וישוע משיחנו ב-גן התפילה שבכנסיית המשיח בירושלים. בין אם זה בעברית, ערבית או אנגלית, אנו נקרא אליו כל יום!

נכתב על ידי: אנני הוק
עיבוד והקלטה מוזיקלית: מארון בם – @M.B Studio 
מאסטרינג: JoniWave 
שירה: ניזאר פרנסיס, שירי רגב, טל-אל רגב 
חליל פאן: אדמונד מיכאסקו סטינגר

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** דרור מוסיקה, שירים

**תגיות:** ווידאו

---

### [הגיבורה הגויה במגילת אסתר | והגית בו](https://igod.co.il/discipleship/non-jewish-heroine-of-book-esther/)

**Published:** ינואר 23, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

מיהי הדמות שמתעלמים ממנה במגילת אסתר ולמה היא מרמזת על הבאות? האם המחבר של המגילה העריך והוקיר אותה? ומה אנו יכולים ללמוד מזה אודות המשיח? הצטרפו אלינו להגות בדבר אלוהים, ללמוד עוד על אופיו ואהבתו!

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** אלוהים ביהדות, עקרונות האמונה, קיומו של אלוהים

**תגיות:** ווידאו

---

### [בעיית הרוע - מצדיקה את קיום אלוהים? ולמה הוא מאפשר לזה לקרות?!](https://igod.co.il/is-there-god/evil-verifies-the-existence-of-god-why/)

**Published:** אוקטובר 28, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

בעיית הרוע המוסרי היא בעיה שתמיד עולה: איך כל הרוע בעולם מסתדר עם קיומו של אלוהים טוב, אוהב וכל יכול? למה אלוהים לא היה יכול לברוא עולם נטול כל רוע? אלו הן שאלות קשות. אך האמת היא שרוע מוסרי דווקא מצביע על קיומו של אלוהים. משום שללא אלוהים לא נותר כל קנה מידה אובייקטיבי לטוב ורע, או בסיס כלשהו למחויבויות ואיסורים. בפרק זה אנו נצלול אל תוך הנושא והשאלות הללו.

 [  להרחבה בנושא בעיית הרוע  ](https://igod.co.il/is-there-god/%d7%90%d7%9d-%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%94%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%9e%d7%94-%d7%90%d7%a0%d7%97%d7%a0%d7%95-%d7%a1%d7%95%d7%91%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%9c-%d7%9b%d7%9a-%d7%91/) 

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** אלוהים - יש או אין?, מוסר, פילוסופיה, קיומו של אלוהים

**תגיות:** ווידאו

---

### [פרשת השבוע קֹרַח: במדבר ט"ז – י"ח](https://igod.co.il/parashat-shavua/parashat-korach/)

**Published:** יוני 10, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

### האם אתה חלק ממרד קורח?

פרשת השבוע עוסקת בקורח, בני ישראל עדיין נודדים במדבר, וכעת עברו כשלושים ושמונה שנים מאז תחילת המסע שלהם. הוא היה אמור להימשך אחד–עשר יום, אך הם סטו מהדרך. הטקסט נע הלוך ושוב בין הסברים על חוקים שונים לבין תיאורים של המצב בשטח. העם מתחיל לאבד סבלנות ומוכן למרוד. הם רוצים להגיע אל ארץ זבת חלב ודבש, והם רוצים להגיע לשם עכשיו. זה אירוני, שכן זו בדיוק הגישה שגרמה להם להישאר מחוץ לארץ המובטחת זמן ממושך כל כך. זהו דוגמה טובה להבדיל בין לעשות דברים בדרך של אלוהים לבין לעשות דברים בדרך שלנו.

בבמדבר ט"ז, קורח הוביל מרד שכלל כ–250 אנשים. באופן ספציפי, הם ערערו על כך שמשה ואהרון הם המנהיגים. במדבר ט"ז 3 הם אמרו למשה ואהרון: "…רַב־לָכֶם כִּי כָל־הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתֹוכָם יהוה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל־קְהַל יהוה"

זו אינה האשמה נדירה גם היום. בעצם הם אמרו: "היי, מי שם אתכם אחראים?" זו עשויה להיות שאלה לגיטימית בנסיבות מסוימות, אך כאן היא לא הייתה הולמת. הבעיה האמיתית שלהם לא הייתה עם משה ואהרון, אלא עם אלוהים. התפקידים והחובות כבר תוארו בפירוט רב, ולא היה ספק שהם הגיעו ישירות מאלוהים. לכן משה ענה: "לָכֵן אַתָּה וְכָל־עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל־יהוה וְאַהֲרֹן מַה־הוּא כִּי (תלונו) תַלִּינוּ עָלָיו׃" (במדבר טז 11)

שורש כל חטא הוא מרד בלב, כשאנו מציבים את עצמנו — ואת רצונותינו — מעל לכל. זו הייתה הבעיה במרד קורח. הם דחו את התוכנית הברורה של אלוהים; הם לא היו מרוצים ממה שאלוהים כבר נתן להם. הרבה ניתן להם, אך הם רצו עוד. ראשית, הם הוצאו ממצרים. לא רק זאת, אלא שהם היו לוויים; היה להם תפקיד ייחודי וחשוב, לשרת במשכן. ובכל זאת, לא היו להם כמה מהזכויות הספציפיות שהיו לאהרון ובניו. על ידי כך שהשוו את עצמם למשה ואהרון, הם חשפו משהו על הקשר שלהם עם אלוהים. ובמקום לבלוע את הגאווה שלהם, הם עצמם "נבלעו" על ידי חרון אפו של אלוהים, כפי שנקרא בהמשך הפרק.

התיאור הזה מוזכר פעם אחת בברית החדשה, באיגרת יהודה, פסוק 11. יהודה מדבר על מורים שקריים, אלו שאין בהם יראת אלוהים, כשהוא כותב: "אוֹי לָהֶם, כִּי בְּדֶרֶךְ קַיִן הָלְכוּ, וּבַעֲבוּר שָׂכָר הִתְמַסְּרוּ לְטָעוּת בִּלְעָם, וְאָבְדוּ בְּמֶרֶד קֹרַח."

רצון בריא להתקדם בעבודה או בשירות הוא דבר טוב. אבל עליו לקרות בעיתוי של אלוהים. אלוהים הוא זה שנותן לנו את המתנות וההזדמנויות מלכתחילה.

את מי אנחנו באמת משרתים? מרד קורח — מזכיר לנו שעלינו לשרת את אלוהים קודם, וזה ישפיע על הדרך בה אנו מתייחסים זה לזה. "אִישׁ אִישׁ כְּפִי הַמַּתָּנָה אֲשֶׁר קִבֵּל יְשָׁרֵת בָּהּ בְּקִרְבְּכֶם, כְּסוֹכְנִים טוֹבִים שֶׁל חַסְדּוֹ רַב־הַפָּנִים שֶׁל אֱלֹהִים." (הראשונה לכיפא ד 10)

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** פרשת השבוע

---

### [המנהיג האמיתי שלנו](https://igod.co.il/jesus-message/our-real-leader/)

**Published:** ספטמבר 3, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

אחת המטרות המרכזיות של הספר אינה אלא להציג את יהושע כמנהיג האידאלי. לאורך הספר משווה יהושע…

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** המסר של ישוע

---

### [ואהבת לרעך כמוך. את מי עלינו לאהוב?](https://igod.co.il/jesus-message/love-neighbor-as-yourself-who-do-we-love/)

**Published:** ספטמבר 3, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

"השומרוני הטוב". הרבה לפני שהפך לְחוק, היה השומרוני הטוב סיפור, שסיפר ישוע כתשובה לְבעל תורה, ששאל אותו…

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** המסר של ישוע

---

### [האמונה משנה, לא המוצא](https://igod.co.il/jesus-message/faith-matters-not-your-origin/)

**Published:** ספטמבר 3, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

לסיפור הצלת יהושע את ארבע ערי הגבעונים (פרק ט 17) מקואליציית חמשת מלכים (י 5-3), קיימות הקבלות רבות…

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** המסר של ישוע

---

### [מהי “חזרה בתשובה” מבחינת דבר אלוהים?](https://igod.co.il/jesus-message/repentence-according-to-gods-word/)

**Published:** ספטמבר 3, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

במקומות רבים, הכתובים מצווים על חזרה בתשובה. אך מהי המשמעות של חזרה בתשובה? האם חזרה בתשובה…

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** המסר של ישוע

---

### [תפילה של אם שכולה  | דרור מוסיקה](https://igod.co.il/dror-music/prayer-of-a-bereaved-mother-dror-music/)

**Published:** מרץ 30, 2026
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[     להאזנה ולהורדה ברשתות  ](https://www.youtube.com/redirect?event=video_description&redir_token=QUFFLUhqbGh0cWl2cU1xcHlUSHF6bWgteUZpVEVlSEY0QXxBQ3Jtc0tuNms2UzVzZk1HSWxWUzVWMGdoSUdXblRzemtveFY2U2ZKeXJnZlE1MU91aDExNnFsUkdETmZqMlZLSVBHekFtQTBfcTNCMnl4RlJLVTZSNEFtUVRBcW9UQktkZldIRi13VlJGSjJ2SjRxY2tKTFNSNA&q=https%3A%2F%2Fdistrokid.com%2Fhyperfollow%2F763d570%2F----feat-aviva-avidan&v=f_-9guQX5Io) 

ביום חמישי, ה-14/12/2023, הגיעה הידיעה שאוריה, לוחם במגלן, נפצע קשה ומטופל במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים סורוקה בבאר שבע. למחרת בבוקר הגענו לבית החולים. אני זוכר היטב את החיבוק עם גדעון, אבא של אוריה. הזרועות שלו היו חזקות כמו תמיד אך הן רעדו מעט. בקול חלש אך בטוח הוא לחש לאוזני: "אלוהים אף פעם לא טועה, אבל לא תמיד אנחנו מבינים אותו".

גדעון הגיע ארצה, יחד עם הוריו, בשנת 1972 כשהיה בן שנתיים. בני המשפחה הם גרמנים לא יהודים שאוהבים את ישראל ובעיקר את אלוהי ישראל. לאחר שהגיעו ארצה הם הקימו בית הבראה ובית אבות לניצולי שואה.

לגדעון ולאשתו, נלי, חמישה ילדים. אוריה היה הרביעי שבהם. כשהחלה המלחמה, ארבעה מחמשת ילדיהם (הצעיר עדיין תלמיד בתיכון) יצאו כדי להגן על מדינתם, מדינתנו. נלי וגדעון התפללו שאלוהים יגן על ילדיהם וישיב אותם בבטחה הביתה.

ואז הגיע שיחת הטלפון עם הבשורה המרה על פציעתו הקשה של אוריה. שלושה ימים נאבק אוריה עד שהפציעה הכריעה את הבחור החסון, יפה תואר, האוהב והאהוב. ביום קבורתו נשאה נלי, האישה מגרמניה שהפכה את ישראל לביתה ולמולדתה, הספד ובו תיארה בדרך ייחודית ועמוקה את המשמעות הכרוכה בלהיות אימא בישראל. אהבתה לעם ישראל ולארץ ישראל, ערכיה הציוניים, כאבה הכבד מנשוא לצד תקווה בלתי מסויגת באלוהי ישראל הותירו בלב כולנו רושם עז, בליל של עצב ותקווה.

ותחושה זו היא מנת חלקו של כל מי שנמצא בקשר כלשהוא עם בני המשפחה מאז אותו יום נורא. הכאב לא התפוגג וגם התקווה לא איבדה מכוחה. האמונה הצרופה והטהורה של נלי, גדעון ושאר בני המשפחה היא מופת לכל אדם. בעיניים דומעות אך פקוחות לרווחה הם מביטים למציאות ודבקים באמונתם שאלוהים טוב ושהוא לעולם לא שוגה. אנחנו, לפעמים, לא מבינים אותו.

וכך המשפחה כולה ממשיכה להעניק ולתת, לאהוב ולתרום ולהיות ברכה לרבים כל כך.

השיר "תפילתה של אם שכולה" נכתב בהשראת משפחת באייר היקרה. המילים הן תוצאה של מה שנאמר על ידם ולפעמים מה שאמרו עיניהם כשהפה לא היה מסוגל להוציא אפילו לחש קל.

השיר הזה אינו שיר על אוריה באייר, אבל זכרו נמצא בכל מילה ובכל צליל ולכן לו ולבני משפחתו מוקדש השיר.

ברצוני להודות לכל השותפים לעשייה, לאלה שעודדו, תמכו, העירו והאירו. לכל אנשי המקצוע שנרתמו ברצון כדי שנוכל להפיק את השיר באיכות ראויה. תודה לכם, נלי, גדעון ושאר בני המשפחה שאפשרתם לנו להציץ אל האישיות המיוחדת שלכם ולהתחזק מהתקווה הגדולה שלכם.

תודה לאל על נאמנותו הבלתי מסויגת לעמו!
איתן קשטן

#### קרדיטים:

מילים ומנגינה: איתן קשטן 
עיבוד: גל פדה 
שירה: אביבה אבידן 
קולות: גל פדה 
גיטרה קלאסית, חשמלית ואקוסטית: אבי סינגולדה 
גיטרה בס: אבי יפרח 
קלידים וכלי הקשה: גל פדה 
כלי מיתר – עיבוד ונגינה: יועד ניר 
הקלטת כלי מיתר באולפן של יועד ניר 
הקלטות ומיקס: גל פדה – סטודיו 39 
מאסטרינג: יונתן דנינו

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** דרור מוסיקה, שירים

**תגיות:** ווידאו

---

### [יהי חסדך עלינו | דרור מוסיקה](https://igod.co.il/dror-music/grace-be-upon-us-dror-music/)

**Published:** מאי 31, 2026
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

לאחרונה חגגה מדינת ישראל 78 שנות עצמאות. 78 שנים שבהן הפכנו מקבוצת מהגרים דוברי שפוץ שונות המחזיקים בתרבויות שונות לחברה משגשגת ומצליחה. 
אומנם אנחנו נאלצים להילחם על חיינו ממש מידי יום וביתר שאת בתקופה האחרונה. אומנם נראה שהחברה שלנו מפולגת ומשוסעת כמעט על כל נושא. ובכל זאת, המדינה מצליחה התפתח ונחשבת למודל להצלחה בכל רחבי העולם.

איך זה יתכן? אני חושב שעם ישראל זוכה למנה גדושה של חסד אלוהים.

את האמת הפשוטה הזו הכיר מחבר מזמור ל"ג ולכן הוא קורא לצדיקים, לישרים, לבני עמו ולגויים להלל את אלוהים ולהודות לו.
במזמור הקצר הזה מפרט המחבר את התכונות הייחודיות של אלוהים, את קדושתו, חוכמתו, השגחתו, כוחו ועוד, ומזמין אותנו לרנן לאלוהים, להודות לו ולייחל לחסדו.

את אלה ניסינו לעשות בשיר "יהי חסדך עלינו" שמילותיו מבוססות על מזמור זה.

## קרדיטים

מילים: איתן קשטן (מבוסס על תהילים ל"ג) 
מנגינה: גל פדה 
עיבוד: גל פדה 
שירה: יובל והב 
קולות: גבריאלה זכרצ'נקו, גל פדה, הדס זכרצ'נקו, יובל והב, דניאלה אסקובר 
גיטרה קלאסית, חשמלית ואקוסטית: אבי סינגולדה 
גיטרה בס: אופיר יאיר 
תופים: ניר צדקיהו 
סקסופונים: גלעד רונן 
פסנתר וקלידים : גל פדה 
הקלטות ומיקס: גל פדה – סטודיו 39 
מאסטרינג: יונתן דנינו

Artlist.io License Number – 436795

Musicbed SyncID: MB01LQTNB4WEET1

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** דרור מוסיקה, שירים

**תגיות:** ווידאו

---

### [אין חדש תחת השמש - ד״ר ארז צורף | 75 שנה למדינת ישראל](https://igod.co.il/questions-life/israel-independence-75-years/)

**Published:** מאי 27, 2026
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

מה ההשארה שלכם? מה מטרת הקיום שלכם? האם הכתובים מדברים על כך והאם דבר אלוהים רלוונטי לנו היום?

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** משמעות החיים, שאלות על החיים

**תגיות:** ווידאו

---

### [כשהחבר הקרוב הופך לבוגד](https://igod.co.il/devotionals/close-friend-becomes-a-traitor/)

**Published:** יוני 12, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "גַּם־אִישׁ שְׁלֹומִי אֲשֶׁר־בָּטַחְתִּי בֹו אֹוכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב" (תהלים מא 10).

במהלך סעודת הפסח, ישוע ציטט את מזמור מא 10 ככתבי קודש שהתגשמו בבגידתו על-ידי יהודה איש קריות (ראו יוחנן יג 2, 17). בצטטו פסוק זה, ישוע התכוון שתלמידיו – ובהמשך גם קוראי הבשורה בעתיד – יאמינו שהוא המשיח המובטח כאשר יזהו את התגשמות הפסוק בו (יוחנן יג 19).

אך כיצד יכול תהלים מא להחשב מזמור משיחי, כאשר דוד אומר: "כִּי־חָטָאתִי לָךְ" (פס' 5)? מאחר שישוע מעולם לא חטא, רבים מסיקים שהמזמור אינו יכול להיות משיחי באופן ישיר. אולם מסקנה זו אינה לוקחת בחשבון את האופן בו ישוע עצמו מיישם את המזמור על חייו.

כמה הבחנות חשובות מסייעות להבהיר זאת: מזמור מא חותם את הספר הראשון של תהלים, הנפתח בעימות הקשור למלך וכולל בגידה בדוד על-ידי אדם הקרוב אליו (תהילים ג). מזמור ג בא מייד לאחר מזמור ב, שם כבר נרמזת התנגדות למלך המשיח. רציפות זו דוחקת בנו לקרוא את חיי דוד כאנלוגיה נבואית המבשרת את חיי המשיח.

אך מה לגבי וידוי החטא של דוד? המשיח "דומה" לדוד, כשם שמשה אמר שאלוהים יקים נביא "כמוהו" (דברים יח 15). דמיון זה אינו חייב לבוא לידי ביטוי בכל פרט ופרט, שכן גם משה וגם דוד חטאו. כאשר משה דיבר על נביא כמותו, הוא לא התכוון שהנביא העתידי ישחזר את כישלונותיו, אלא לדפוסים משמעותיים המצביעים מעבר לדמותו שלו. דווקא בנקודה בה משה ודוד נכשלים, ישוע יוצא דופן. חייהם ודבריהם לא רק דומים לשלו, אלא גם מכוונים אותנו אל מי שממלא את מה שהם לא יכלו להגשים.

בישוע, הדפוסים הנבואיים של חיי דוד ומזמוריו מגיעים להגשמתם האמיתית והמלאה.

> "לְאַחַר שֶׁאָמַר זֹאת נִפְעַם יֵשׁוּעַ בְּרוּחוֹ וְהֵעִיד בְּאָמְרוֹ: אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אֶחָד מִכֶּם יַסְגִּירֵנִי… נִשְׁעַן אוֹתוֹ תַּלְמִיד עַל לִבּוֹ שֶׁל יֵשׁוּעַ וְשָׁאַל אוֹתוֹ: אֲדוֹנִי, מִי הוּא? עָנָה יֵשׁוּעַ: זֶה שֶׁבִּשְׁבִילוֹ אֶטְבֹּל אֶת הַפְּרוּסָה וְאֶתֵּן לוֹ. טָבַל אֶת הַפְּרוּסָה וְנָתַן אוֹתָהּ לִיהוּדָה בֶּן שִׁמְעוֹן אִישׁ קְרִיּוֹת. לְאַחַר שֶׁנִּתְּנָה לוֹ הַפְּרוּסָה נִכְנַס בּוֹ הַשָּׂטָן. אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: אֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עֲשֵׂה מַהֵר" (יוחנן יג 21, 25–27).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [לא נועדנו להילחם לבד!](https://igod.co.il/devotionals/werent-meant-to-fight-alone/)

**Published:** יוני 11, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מַשְׂכִּיל לְדָוִד׃ בְּבֹוא הַזִּיפִים וַיֹּאמְרוּ לְשָׁאוּל הֲלֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ׃ אֱלֹהִים בְּשִׁמְךָ הֹושִׁיעֵנִי וּבִגְבוּרָתְךָ תְדִינֵנִי… כִּי זָרִים קָמוּ עָלַי וְעָרִיצִים בִּקְשׁוּ נַפְשִׁי לֹא שָׂמוּ אֱלֹהִים לְנֶגְדָּם סֶלָה׃ הִנֵּה אֱלֹהִים עֹזֵר לִי אֲדֹנָי בְּסֹמְכֵי נַפְשִׁי" (תהלים נד 1–3, 5–6).

הפסוקים הפותחים את מזמור נד מפנים אותנו לסיפור הבריחה של דוד מפני שאול המלך (שמ"א כג 14–28) ולבגידה נוספת מצד הזיפים (שמ"א כג 19; ראו גם כו 1). במזמור קינה זה, דוד מתאר אנשים זרים ואלימים אשר 'מבקשים את נפשו' (תהלים נד 5) – רמז לשמ"א כג 15, שם שאול 'מבקש את נפשו של דוד'. אותם אנשים הם ככל הנראה 3,000 הגברים הנבחרים של שאול (שמ"א כד 2).

כנגד כל הסיכויים, דוד מביע ביטחון בכך שביכולתו להתגבר על כל אויביו (תהלים נד, 7, 9) כי אלוהים בעזרו (פס' 6). אולם המזמור אינו מסביר מהו מקור הביטחון שמפגין דוד. פרט חשוב זה מצוי בשמ"א כג 16–17: "וַיָּקָם יְהוֹנָתָן בֶּן־שָׁאוּל וַיֵּלֶךְ אֶל־דָּוִד חֹרְשָׁה וַיְחַזֵּק אֶת־יָדוֹ בֵּאלֹהִים׃ וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַל־תִּירָא כִּי לֹא תִמְצָאֲךָ יַד שָׁאוּל אָבִי וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל־יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי אֶהְיֶה־לְּךָ לְמִשְׁנֶה וְגַם־שָׁאוּל אָבִי יֹדֵעַ כֵּן".

יהונתן חיזק את בטחונו של דוד באלוהים בכך שהזכיר לו כי הבטחות האל אינן מכזיבות. במובן זה, יהונתן הוא הגיבור העלום מאחורי דברי האמונה שהביע דוד בהשראת הרוח. מכאן אפשר ללמוד על סודה של התמדה: כולנו זקוקים לחברים נאמנים המחזקים את ידנו באלוהים, ועלינו להפוך לחברים כאלה עבור הזולת. כמה שונה היה סיפור חיי לולא אותם חברים אשר חיזקו את ידי באלוהים ברגעי המשבר הגדולים ביותר.

אם–כן, הקדישו כמה רגעים והודו לאלוהים אודות החברים הנאמנים שבאו לעזרתכם ברגעים האפלים בחייכם. לאחר מכן קחו בחשבון את מצבו של ילד אלוהים נטוש ומיואש וחזקו את ידיו באלוהים.

> "וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית לִפְנֵי יְהוָה…" (שמ"א כג 18). "שְׂאוּ אִישׁ אֶת מַעֲמֶסֶת רֵעֵהוּ וְכָךְ תְּקַיְּמוּ אֶת תּוֹרַת הַמָּשִׁיחַ" (גלטים ו 2).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [כיצד אלוהים פועל דרך עמו](https://igod.co.il/devotionals/how-god-works-through-his-people/)

**Published:** יוני 9, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "לַמְנַצֵּחַ אַל־תַּשְׁחֵת לְדָוִד מִכְתָּם בִּשְׁלֹחַ שָׁאוּל וַיִּשְׁמְרוּ אֶת־הַבַּיִת לַהֲמִיתֹו… וְאַתָּה יהוה תִּשְׂחַק־לָמֹו תִּלְעַג לְכָל־גֹּויִם׃ עֻזֹּו אֵלֶיךָ אֶשְׁמֹרָה כִּי־אֱלֹהִים מִשְׂגַּבִּי׃ אֱלֹהֵי חַסְדִּי יְקַדְּמֵנִי אֱלֹהִים יַרְאֵנִי בְשֹׁרְרָי… וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ כִּי־הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי וּמָנֹוס בְּיֹום צַר־לִי׃ עֻזִּי אֵלֶיךָ אֲזַמֵּרָה כִּי־אֱלֹהִים מִשְׂגַּבִּי אֱלֹהֵי חַסְדִּי" (תהלים נט 1, 9–11, 17–18).

מזמור נט מזכיר את הפעם בה שאול המלך שלח את חייליו במטרה לשמור על בית דוד בלילה כך שיוכלו להורגו עם שחר (השווו שמ"א יט 11 למזמור נט 1). לכן, לא במקרה מתייחס דוד לאויבים המקיפים אותו בערב (פס' 7, 15). עם–זאת, בעוד אויביו של דוד אורבים מחוץ לביתו בחשכה, דוד מברך את הבוקר בשירה המעלה על נס את חסדי אלוהים, וחוגג את הגנתו השמיימית (השוו שמ"א יט 11 למזמור נט 17).

למרות שסיפור הצלתו של דוד על–ידי מיכל אינו מזכיר במפורש את אלוהים (ראו שמ"א יט 12–18), מזמור נט מדגיש את הממד הרוחני והתיאולוגי מאחורי גאולת דוד. חמש פעמים דוד מייחס לאלוהים, לא למיכל, את העובדה שאלוהים הוא משגבו (פס' 2, 10, 17–18). שוב ושוב, דוד מהלל את אלוהים כעוזו ומשבח בשיר את "חסדו", המתגלה כמקור האמיתי לגאולתו (פס' 10, 11, 17–18).

כאשר משווים את הפרטים השגרתיים לכאורה בחייו של דוד בשמ"א יט עם הפרשנות התאולוגית של דוד לאותם אירועים במזמור נט, אפשר ללמוד לקח יקר ערך; אלוהים משתמש לעתים קרובות באנשים כדי לסייע לנו במסע הקשה של החיים ולכן עלינו ללמוד לזהות את החיבוק האוהב והבלתי נראה שלו דרך ידיים אנושיות העוזרות לנו, מחבקות אותנו ומגוננות עלינו. אלוהים הופך לעתים קרובות את אהבתו הבלתי נראית לגלויה דרך טוב ליבו של הזולת.

> "וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם וְאָנָה עָשִׂית יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר־עָשְׂתָה עִמּוֹ וַתֹּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז׃ וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ,בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה אֲשֶׁר לֹא־עָזַב חַסְדּוֹ אֶת־הַחַיִּים וְאֶת־הַמֵּתִים וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא" (רות ב 19–20).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [היופי שמרפא את הלב](https://igod.co.il/devotionals/beauty-that-heals-heart/)

**Published:** יוני 10, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי הָקִיצָה אַל־תִּזְנַח לָנֶצַח׃ לָמָּה־פָנֶיךָ תַסְתִּיר תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ׃ כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ׃ קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ" (תהלים מד 24–27).

מבחינת אוצר מילים, תהילים מד, מו דומים מאוד. מבחינת תיאור המצב, הם רחוקים עד מאוד אחד מהשני. במזמור מד 8–10, המחבר מקונן על–כך שאלוהים אינו עומד לצד צבאות ישראל, מה שהביא לתבוסתם המשפילה; במזמור מו, נאמר כי יהוה צבאות עמנו, והוא משבית מלחמות עד קצה הארץ תוך השמדת כלי הנשק של האויב. במזמור מד 27, המחבר זועק לאלוהים "לקום"; במזמור מו 8, 12, הוא משגב בכל הארץ. במזמור מד 27, המחבר זועק לאלוהים המרוחק שיחוש לעזרתו; במזמור מו 2, 5–6, המחבר מהלל את אלוהים על עזרתו בצרות, בעיר אלוהים.

אין ספק רב שתהילים מד, מו קשורים אחד לשני בכוונה–תחילה, כאשר מזמור מד מבטא זעקות לעזרה ומזמור מו משבח את אלוהים על תשובתו. יתרה מכך, התשובה היא הרבה יותר ממה שהמחבר יכול היה לבקש או לדמיין: ירושלים ("עיר אלוהים") הפדויה והמחודשת.

אך התיאורים השונים הללו, של "לפני ואחרי", מעלים שאלות חשובות: כיצד זה קרה? מה עשה את ההבדל? אין זה צירוף מקרים שמחבר תהילים הפריד בין שני מזמורים כל–כך דומים והציב את מזמור מה בתווך. לפיכך, מזמור מה מושך תשומת לב מיוחדת ודורש ביאור, משום שמדובר בשיר אהבה אשר נכתב לכבוד מלך המשיח של ישראל.

מניסיוני האישי, דווקא כאשר גיליתי את יופיו של ישוע המשיח, אלוהים מילא את הריקנות שבי (כפי שמתואר במזמור מד) בשלומו הנשגב (כמתואר במזמור מו). ידידיי היקרים, הביטו אל זיו פניו של משיח אלוהים וצרות העולם הזה תדעכנה באופן מוזר להפליא.

> "רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טֹוב אֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ לְשֹׁונִי עֵט סֹופֵר מָהִיר׃ יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתֹותֶיךָ עַל־כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹהִים לְעֹולָם" (תהלים מה 3-2).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [הבטחות שלא נשכחו](https://igod.co.il/devotionals/unforgotten-promises/)

**Published:** יוני 7, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "לַמְנַצֵּחַ עַל–שׁוּשַׁן עֵדוּת מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד׃ בְּהַצֹּותֹו אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת־אֲרַם צֹובָה וַיָּשָׁב יֹואָב וַיַּךְ אֶת־אֱדֹום בְּגֵיא־מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף… לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעֹוז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹקְקִי׃ מֹואָב סִיר רַחְצִי עַל־אֱדֹום אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי עָלַי פְּלֶשֶׁת הִתְרֹעָעִי… הָבָה־לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם׃ בֵּאלֹהִים נַעֲשֶׂה־חָיִל וְהוּא יָבוּס צָרֵינוּ" (תהלים ס 1–2, 9–10, 13–14).

בכל הנוגע לשימוש של כתבי הקודש בספרים קודמים בתנ"ך, מזמור ס אינו אלא אוצר בלום של קישורים מקראיים. הפסוק הראשון מפנה אותנו לסיפור ניצחונו של דוד על אויבי ישראל, ככתוב בשמ"ב ח – סיפור אשר קשור ישירות להבטחת אלוהים להקים מלך נצחי מבית דוד (שמ"ב ז 12–16).

בנוסף לקישור זה לספרים קודמים, אפשר למצוא רמיזות יוצאות דופן לתורה; ההתייחסות ל"יְהוּדָה מְחֹקְקִי" (מזמור ס 9) רומזת לנבואת יעקב על–אודות המשיח בבראשית מט 10: "לֹא־יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי־יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים".

רמז מדהים זה, לנבואה משיחית מהתורה, מלווה בקישור נוסף; במזמור ס 10, ההתייחסות לשניים מאויביה ההיסטוריים של ישראל – מואב ואדום – הופכת משמעותית למדי, שכן אותם אויבים מופיעים גם בנבואה המשיחית של בלעם, בספר במדבר כד 17–18:
"אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל־בְּנֵי־שֵׁת׃ וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה…". כשלעצמם, ההתייחסויות למואב ואדום לאו–דווקא עשויות לבסס באופן חד משמעי רמז לבמדבר כד. אך ההבטחה שישראל "יעשו חיל" בתהילים ס 14 מחזקת את הקשר, שכן היא מהדהדת את במדבר כד 18: "וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל".

רמז נוסף לנבואה מן התורה, אפשר למצוא במזמור ס 10; ההתייחסות הנדירה ל"פְּלֶשֶׁת" רומזת כנראה לשירת הים בשמות טו 14, שם הגויים רועדים לפני ניצחון הגאולה של אלוהים.

על–ידי קישור לנבואות העיקריות של התורה, מזמור ס מספק ראיות מתוך התנ"ך לכך שטקסטים אלה הובנו כמצביעים על המשיח שעתיד לבוא. וזוהי אפוא תכלית התורה, עליה אומרים ישוע והשליחים "כן ואמן".

> "וּבִהְיוֹת הָאֱלֹהִים בְּעֶזְרִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה, הֲרֵינִי עוֹמֵד וּמֵעִיד לִפְנֵי קְטַנִּים וּגְדוֹלִים וְאֵינֶנִּי אוֹמֵר דָּבָר מִלְּבַד הַדְּבָרִים שֶׁהַנְּבִיאִים וּמֹשֶׁה אָמְרוּ כִּי עֲתִידִים הֵם לִקְרוֹת" (מע"ה כו 22).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [להתפלל מתוך ההבטחות](https://igod.co.il/devotionals/pray-out-of-promises/)

**Published:** יוני 6, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "לַמְנַצֵּחַ עַל־שׁוּשַׁן עֵדוּת מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד׃ בְּהַצֹּותֹו אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת־אֲרַם צֹובָה וַיָּשָׁב יֹואָב וַיַּךְ אֶת־אֱדֹום בְּגֵיא־מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף׃ אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ פְרַצְתָּנוּ אָנַפְתָּ תְּשֹׁובֵב לָנוּ… לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הֹושִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי… לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעֹוז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹקְקִי׃ מֹואָב סִיר רַחְצִי עַל־אֱדֹום אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי עָלַי פְּלֶשֶׁת הִתְרֹעָעִי" (תהלים ס 1–3, 7, 9–10).

במבט ראשון, מזמור ס נראה כעומד בסתירה מוחלטת לסיפור ניצחונותיו של דוד בשמ"ב ח, אליהם מצביעים פסוקי הפתיחה.
לפי שמואל ב', הצלחתו הצבאית של דוד קשורה להבטחותיו המשיחיות של אלוהים בשמ"ב ז 12–16 ומוכיחה כי אלוהים "מושיע" את דוד בכל קרב (שמ"ב ח 6, 14). אולם במזמור ס, עם ישראל זועק ליהוה: "לעזרה" (פס' 7, 13) כי הוא לכאורה נטש אותם ואת צבאותיהם במלחמה (פס' 3, 12). מדוע שהפסוקים הראשונים במזמור יכוונו אותנו לסיפור על ניצחונותיו העל–טבעיים של דוד בעבר, כאשר המזמור עצמו מתמקד בנטישת אלוהים את עמו ותבוסתם בהווה?

התשובה טמונה באופן בו מחברי המקרא מבססים את תפילותיהם ופניותיהם לאלוהים על סיפורי העבר. בשמ"ב ח, דוד מופיע כתמונה נבואית של מלך המשיח העתיד לבוא, המביס את אויבי ישראל, כובש את הארץ המובטחת ומקים שלום עולמים לעם אלוהים. מזמור ס הופך את ניצחונותיו של דוד בעבר לתחינה בפני אלוהים שיקיים את הבטחותיו על–ידי שליחת בן דוד המובטח, במטרה להביא ישועה גדולה בהרבה לעמו בעתיד. מסיבה זו, הדוברים במזמור ס מתחננים בפני אלוהים להציל את "יד ימינו" – רמז למלך המשיח שיבוא (ראה תהלים פ 18, קי 1), ולענות "להם" (ראו תהלים ס 7). בתהילים ס 9, הם מזכירים לאלוהים את נבואת אחרית הימים המפורסמת של יעקב על המשיח. שכן "יְהוּדָה מְחֹקְקִי" מהדהד את בראשית מט 10: "לֹא־יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי־יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים".

מזמור ס מזכיר לנו עיקרון מפתח לקריאת התנ"ך: מעשי אבות סימן לעתיד. כשקוראים את הסיפורים על דוד מבעד לעדשת ההבטחות הבלתי מותנות של אלוהים, אפשר לסמוך על–כך שמעשי הישועה הגדולים ביותר של אלוהים עוד לפנינו.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [האור והאמת שמובילים הביתה](https://igod.co.il/devotionals/light-and-truth-leads-us-home/)

**Published:** יוני 5, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "שְׁלַח־אֹורְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי יְבִיאוּנִי אֶל־הַר־קָדְשְׁךָ וְאֶל־מִשְׁכְּנֹותֶיךָ׃ וְאָבֹואָה אֶל־מִזְבַּח אֱלֹהִים אֶל־אֵל שִׂמְחַת גִּילִי וְאֹודְךָ בְכִנֹּור אֱלֹהִים אֱלֹהָי" (תהלים מג 3–4).

אם קוראים כל מזמור מחוץ להקשרו, קל לפספס את אחד הגורמים המרכזיים שקבעו את הסידור של ספר תהילים (שכאמור, נעשה בהשראת רוח הקודש). לעתים קרובות, הקשר בין מזמורים שכנים מבוסס על שאלה ותשובה; דהיינו, מזמורים המעלים שאלות או מבטאים רצונות, ואחריהם מזמורים אשר עונים עליהם. על–ידי תשומת לב לקשר הזה, אפשר להבחין הן במשמעות של כל מזמור והן במסר של ספר תהילים כולו.

חוסר היכולת של בני קורח "לבוא" ולעבוד את אלוהים בבית המקדש, גורם לא רק לייאוש אלא גם מוליד את השאלה והמשאלה של תהילים מב–מג: "…מָתַי אָבֹוא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים" (מב 3); "שְׁלַח־אֹורְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי יְבִיאוּנִי אֶל־הַר־קָדְשְׁךָ וְאֶל־מִשְׁכְּנֹותֶיךָ: וְאָבֹואָה אֶל־מִזְבַּח אֱלֹהִים…" (מג 3–4). במזמור מג 4 בני קורח משתוקקים לבוא אל אלוהים, "אֶל־אֵל שִׂמְחַת גִּילִי".

היכן התשובה לכמיהה הזו?

המקום הנוסף והיחיד בתהילים, בו מופיעות שתי מילים נרדפות אלו – "שמחה" ו"גיל" – נמצא במזמור מה 15–16, שם הכלה וחברותיה מובאות אל משתה החתונה בארמונו של מלך המשיח: "לִרְקָמֹות תּוּבַל לַמֶּלֶךְ בְּתוּלֹות אַחֲרֶיהָ רֵעֹותֶיהָ מוּבָאֹות לָךְ׃ תּוּבַלְנָה בִּשְׂמָחֹת וָגִיל תְּבֹאֶינָה בְּהֵיכַל מֶלֶךְ".

מזמור מה הוא אחד הקטעים הברורים ביותר אודות זהותו האלוהית של המשיח בתנ"ך. בהקשרו, הוא מספק את התשובה לכיסופינו העמוקים ביותר. דרך הופעתו של המשיח השמיימי, התבוסתנות במזמור מד הופכת לניצחון במזמור מה 4–6, והערגה להיכנס למשכן האל סוף סוף מתממשת.

בתוך ספר תהילים, מזמור מה מוצב באופן אסטרטגי כפתרון לבעיות והמשאלות המוצגות בתהילים מב–מד. בתוך הקאנון של כתבי הקודש, ישוע הוא הפתרון לכל בעיה וההגשמה של כל משאלה וערגה בתנ"ך.

> "הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר דִּבֵּר מִקֶּדֶם פְּעָמִים רַבּוֹת וּבִדְרָכִים רַבּוֹת אֶל הָאָבוֹת בְּיַד הַנְּבִיאִים, דִּבֵּר אֵלֵינוּ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים הָאֵלֶּה בְּיַד הַבֵּן אֲשֶׁר שָׂם לְיוֹרֵשׁ כֹּל וּבְיָדוֹ גַּם עָשָׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ… אַךְ עַל הַבֵּן הוּא אוֹמֵר, כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים, עוֹלָם וָעֶד, שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ. אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע, עַל-כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים, אֱלֹהֶיךָ, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ" (עברים א 1–2, 8–9).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [למה המעשים שלנו לא מספיקים?](https://igod.co.il/devotionals/actions-are-not-enough/)

**Published:** יוני 8, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד׃ בְּבוֹא־אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר־בָּא אֶל־בַּת־שָׁבַע… תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין… לֵב טָהוֹר בְּרָא־לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" (תהלים נא 1–2, 9, 12).

מיקום מזמור נא מיד לאחר מזמור נ אינו יכול להיות מתאים יותר ובמקרה של דוד, אף הכרחי יותר. מזמור נא חושף את חוסר התועלת בקורבנות המוגשים על–די אלו שליבם אינו ישר עם אלוהים. במזמור נא, דוד מוצא עצמו במצב בלתי אפשרי. הוא עולל שני חטאים שהתורה אינה קובעת עבורם קורבנות: ניאוף ורצח.

על פי התורה, דוד היה ראוי למות, ולשון תפילתו מגלה כי הוא התייחס לעצמו כמת מבחינה רוחנית – מופרד מאלוהים. דוד מתחנן בפני אלוהים כי "יחטא אותו באזוב" ו"יכבס" את עוונותיו. ישנם שני מקומות נוספים בתנ"ך בהם "אזוב" ו"כיבוס" קשורים לטקסי טהרה: טיהור אדם שנרפא מצרעת (ויקרא יד 4, 8–9, 47) וטיהור אדם שנטמא על ידי מגע עם גופת מת (במדבר יט 7–9, 10, 18–19, 21). בשני המקרים, האדם הטמא חי כמת–מהלך, מופרד מקהילת אלוהים וגרוע מכך, מנוכחות אלוהים במשכן (ראו ויקרא יג 45–46; במדבר יט 13, 20). מצורע ואדם שנטמא על ידי מגע עם מת אינם יכולים להקריב קורבנות. כל עוד הם טמאים, הם נידונים לחיות מחוץ ל'גן עדן', מנותקים מנוכחות אלוהים.

לכן דוד מתחנן בפני אלוהים – לא על סמך התורה – אלא על סמך חסדו ורחמיו (תהילים נא 3), לטהר את נפשו הטמאה ו"לברוא לו לב טהור" (פס' 12). באמצעות הפועל "ברא", דוד מבקש מאלוהים לברוא את מה שעדיין אינו קיים, לתת לו משהו שאין ברשותו. תפילתו של דוד למשהו 'חדש' לחלוטין לא רק מדגישה את הצורך בברית חדשה, אלא גם מנבאת אותה. במקרה של דוד, ברית סיני דרשה מוות, לא סליחה וריצוי.

באופן יוצא דופן, הנביא יחזקאל הופך את בקשתו האישית של דוד להבטחה לאומית, כאשר אלוהים יעשה עבור עם ישראל את מה שעשה עבור דוד. עבודת האלילים של ישראל, כמו גם חטאנו שלנו, הופכים את כולנו לטמאים מבחינה פולחנית ומופרדים מאלוהים. פניות לחוק התורה או ניסיונות לתקן את הבעיה באמצעות מעשים טובים הם לא רק חסרי תועלת, אלא גם קטלניים. רק בריאת לב חדש באמצעות הברית החדשה יכולה להפוך אותנו לטהורים מבחינה פולחנית לפני אלוהים ולהשיבנו לגן עדן (ראו יחזקאל לו 22–29).

כמה אירוני אם כן, שלאור הדגש של תהילים נ–נא על הקורבן היחיד שאלוהים מקבל, אותו קורבן שבזכותו אלוהים בורא בנו לב חדש ורוח נכונה מחדש בקרבנו, הוא קורבנו של בן–דוד!

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [הצורך בלב חדש](https://igod.co.il/devotionals/need-new-heart/)

**Published:** יוני 3, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה יִשְׂרָאֵל וְאָעִידָה בָּךְ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי׃ לֹא עַל־זְבָחֶיךָ אֹוכִיחֶךָ וְעֹולֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד… וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה־לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי־פִיךָ… אִם־רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמֹּו וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ… זֹבֵחַ תֹּודָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים" (תהלים נ 7–8, 16, 18, 23).

תהלים נ הוא מזמור תוכחה מאת הנביא–המשורר משבט לוי, המכונה אסף (ראו דה"א כה 1–2, 6; דה"ב כט 30, לה 15). במזמור זה, אלוהים מדגיש את הקורבנות מהם הוא באמת מרוצה (תהלים נ 14, 23) וגוער בעמו החושב כי מעשים דתיים, כלומר קורבנות בבית המקדש, יכולים להסתיר את רשעותם (פס' 16–22). החטא הבולט ביותר ברשימת הוא "המגע עם המנאפים" (ראו פס' 18). מעניין כי במזמור הבא, דוד המלך מתוודה על חטאו בניאוף (נא 1) ומעלה על נס את הקורבנות היחידים המרצים את אלוהים (פס' 18, 19, 21).

במוחנו, אנו נוטים למקם אנשים בקטגוריות מסודרות ונפרדות: חוטאים מול קדושים. אך הניגוד בין תהילים נ–נא מגלה כי הקו המפריד בין שתי הקבוצות הללו דק הרבה יותר. כאשר אנו מגדירים עצמנו כקדושים בזכות מעשינו הדתיים, ייתכן שאנו למעשה עומדים לצד הרשעים.

הדבר הראשון בו אלוהים מתעניין אינו תלוי בדברים שאנו עושים למענו. אדרבא, הוא מתעניין במצב ליבנו. כאשר מבינים את האמת אשר מזמור נ מביע – שרבים מהדברים שאנו כביכול עושים למען אלוהים נעשים בראש ובראשונה למענינו – אנו יכולים להזדהות עם תפילתו של דוד. או אז נוכל לראות עד כמה אנו זקוקים נואשות לאלוהים, שיתן לנו לב טהור וחדש:

> "לֵב טָהֹור בְּרָא־לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכֹון חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" (תהלים נא 12).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [התקווה שמעבר לייאוש](https://igod.co.il/devotionals/the-hope-after-despair/)

**Published:** יוני 2, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "גָּדוֹל יְהוָה וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר־קָדְשׁוֹ׃ יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל־הָאָרֶץ הַר־צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב׃ אֱלֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב… כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ בְּעִיר־יְהוָה צְבָאוֹת בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהִים יְכוֹנְנֶהָ עַד־עוֹלָם סֶלָה׃ דִּמִּינוּ אֱלֹהִים חַסְדֶּךָ בְּקֶרֶב, הֵיכָלֶךָ" (תהלים מח 2–4, 9–10).

תהילים מו–מח חולקים נושאים משותפים והקשר ביניהם ברור; במזמורים אלו, מתואר מלך אלוהי גדול (תהלים מז 3, מח, 3) השוכן ב'עיר אלוהים' לעד (מו 5–6, מח 2, 9); הוא מכונה 'מִשְׂגָּב' (מו 8, 12, מח 4) ו'יהוה צבאות' (מו 8, 12, מח 9); נוסף על כך, מזמורים אלו מתמלאים באווירה של הלל וגיל (מז 2, 6–8, מח 2, 11–12).

כדי להעריך את המזמורים החגיגיים הללו במלואם, יש לקרוא אותם כתשובת אלוהים לזעקותיהם של בני קורח בתהילים מב–מד. שם, רוחם יבשה ומנותקת מאלוהים, משתוקקת לשוב ולהללו בהיכלו (מב 2–3, 5–7, 12, מג 4, 6, מד 24–27). אף על שמזמורים אלו מבטאים ייאוש עמוק, הם גם מביעים אמונה יציבה, כי ככל שההמתנה ארוכה או עגומה יותר, כך גם גוברת התקווה לכך שהקינה תתחלף בגיל והלל בהיכל אלוהים: "…הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי־עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעוֹת פָּנָיו" (מב 6, 12, מג 5).

תהילים מו–מח מראים כי כאשר אנו שופכים את ליבנו השבור בפני אלוהים, הדבר לעולם אינו נעשה לשווא. הוא רואה את סבלנו ומודע למכאובנו. בתזמונו המושלם, הוא ימחה כל דמעה מעינינו, כך שנוכל להתבונן ביופי פניו ולנוח בנוכחותו לנצח נצחים.

> "כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ בְּעִיר־יְהוָה צְבָאוֹת בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהִים יְכוֹנְנֶהָ עַד־עוֹלָם סֶלָה" (תהלים מח 9).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [המלך שבמרכז ספר תהילים](https://igod.co.il/devotionals/המלך-שבמרכז-ספר-תהילים/)

**Published:** יוני 1, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "כִּי־יְהוָה עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל־כָּל־הָאָרֶץ… זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ׃ כִּי מֶלֶךְ כָּל־הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל׃ מָלַךְ אֱלֹהִים עַל־גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל־כִּסֵּא קָדְשׁוֹ" (תהלים מז 3, 7–9).

לפי הגישה הספרותית, ההקשר הוא תמיד המלך. ברגע שמכירים בכך שתהילים מב–מט (מזמורי בני קורח) מהווים יחידה מכוונת המתחילה בספר השני של תהלים, אפשר לראות שאלוהים הוא תמיד המלך. בני קורח מכנים את אלוהים "מַלְכִּי" במזמור מד 5. לאחר הכפפת האומות העוינות בתהילים מה–מו, ישראל והעמים חוגגים את גדולת יהוה בתהלים מז–מח (ראו מז 3, 7–9).

בהתאם להקשר הזה, אלוהים הוא המלך גם במזמור מה: "כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ" (פס' 7). מסיבה זו, משבחים את שמו לנצח נצחים (מה 18; ראו מז 2, 7–10, מח 2, 11, 15).

שתי אמיתות תיאולוגיות מתבהרות כאשר קוראים את תהילים מב–מט בהקשרם: ראשית, זיהויו של רש"י את ה'כסא' כאלוהים בתהילים מה 7, נראה כפרשנות פולמוסית נגד הברית החדשה ואינו מתאים להקשר. שנית, זיהוי ה'מלך' כאלוהים באותו פסוק עולה בקנה אחד עם ההקשר. בנקודה זו, אמיתות מזמור מה באה לידי ביטוי במלואה: זהו אישור מפורש לטבעו האלוהי של משיח ישראל, שגם הוא זוכה לשבחים, כגון: "יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם" (ראו מזמור מה 3).

כיוון שההקשר הוא המלך, אלוהים הוא המלך. ומפני שהמשיח הוא המלך במזמור 45, הוא מובן בצדק כאלוהים בכבודו ובעצמו. בעודנו מבינים את האמת הכריסטולוגית הזו, גם אנו יכולים – כמו דוד המלך – לכנות את ישוע: 'אדוני': "לְדָוִד מִזְמוֹר נְאֻם יְהוָה לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד־אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ" (תהלים קי 1).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [שלום אלוהים בתוך הכאוס](https://igod.co.il/devotionals/שלום-אלוהים-בתוך-הכאוס/)

**Published:** מאי 28, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי־אָנֹכִי אֱלֹהִים אָרוּם בַּגּוֹיִם אָרוּם בָּאָרֶץ׃ יְהוָה צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב־לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה" (תהלים מו 11–12).

בסידור המכוון של ספר תהילים, מזמור מד הוא "התמונה שלפני" (אלוהים אינו עימנו ואנו מובסים בקרב), מזמור מו הוא "התמונה שאחרי" (אלוהים עמנו ומשבית את המלחמות) ומזמור מה הוא "הסיבה" (המשיח השמיימי בא בבשר ומזמין את כלתו לארמונו). כיוון שמזמור מו אסכטולוגי בהקשרו, הוא מעורר תקווה להבטחה שטרם התגשמה. מלך המשיח ימלוך מירושלים, הדומה לגן עדן, ועמים לא ילמדו עוד מלחמה.

מפני שאלוהים נאמן לקיים, חזון השלום העתידי של מזמור מו מעניק לנו שלום אפילו עכשיו, למרות שהעולם נותר סוער ורווי מלחמות ושנאה. ידיד יקר לימד אותי פעם תרגיל מעשי שבכוחו להפוך את האמת במזמור זה למוחשית. הפועל "הַרְפּוּ", הן בעברית מקראית והן בעברית מודרנית, יכול להתפרש כך: "לשחרר את אחיזתנו" (ראו יהושע י 6; שמ"ב ד 1, כד 16; ישעיה יג 7; ירמיהו ו 24, נ 43; יחזקאל ז 17; דה"ב טו 7). יום אחד, כשהוא הבחין עד כמה הייתי מתוח ומתוסכל מהאתגרים הבלתי–פוסקים בחיי, הוא ציטט את תהילים מו 11 ואמר לי לאחוז חזק ככל יכולתי בשתי ידיי, כאילו אני אוחז בכל בעיותיי, ואז להרפות מהן כשכפות ידיי פונות כלפי מעלה, כאילו אני מוסר אותן לאלוהים. לשמחתי הרבה, זה הפך לדרך רבת עוצמה להפוך את המציאות העתידית של תהילים מו לתזכורת נוכחית לכך שיהוה צבאות עמדי תמיד.

> אחיות ואחים יקרים, הבה נשחרר את אחיזתנו מכל מה שמטריד אותנו, כמעשה של אמון בכך שידיו של האל גדולות דיין כדי לשאת את משאינו ועדיין לאחוז בנו. "אַל תִּדְאֲגוּ לְשׁוּם דָּבָר, כִּי אִם בְּכָל דָּבָר הַצִּיגוּ מִשְׁאֲלוֹתֵיכֶם לֵאלֹהִים בִּתְפִלָּה וּבְתַחֲנוּנִים וּבְהוֹדָיָה. וּשְׁלוֹם אֱלֹהִים הַנִּשְׂגָּב מִכָּל שֵׂכֶל יִנְצֹר אֶת לְבַבְכֶם וְאֶת מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ" (פיליפים ד 6–7).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [הו חסד אל (Amazing Grace) | עברית - ערבית - אנגלית | הלל](https://igod.co.il/dror-music/הו-חסד-אל-amazing-grace-עברית-ערבית-אנגלית-הלל/)

**Published:** אפריל 4, 2023
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

כמה טוב ומדהים להתענג על חסדו של אלוהים על ששלח לנו את בנו האהוב, ישוע המשיח, שמאחד ומשכין שלום בין כל העולם!

Amazing Grace: 
Written by: John Newton 
My Chains Are Gone 
Written by: Chris Tomlin

## קולות:

## ניזר פרנסיס

 [     Spotify  ](https://www.youtube.com/redirect?event=video_description&redir_token=QUFFLUhqa1Zvb210YXNZckNYSno3OXZRVE12S0g4NG1Cd3xBQ3Jtc0tsLUxicEx5a0llVGQ3aXpTN0xuOXpEdkU0d0NvMTZZVVJtQ0Y5U1NubVl0d0oxbVBRdkFRNHJaODg2RzdWM0hJVk9jcFNpLTR4ams2cktySkZucFI3UVNrVnhjQ2pvVWZrUVI2Q3dEOEk4eDBnWlR6OA&q=https%3A%2F%2Fopen.spotify.com%2Fartist%2F2Kz4lfUs5kT8Xqb8N0hC6i&v=Sa0PF4_Ty7I) 

 [     YouTube  ](https://www.youtube.com/@nizar_francis) 

 [     ‎Apple Music  ](https://www.youtube.com/redirect?event=video_description&redir_token=QUFFLUhqbGt4eVRhRzNDUFZMX2pqTU5Mc1I5TzFzbk4tZ3xBQ3Jtc0tuUVpCWGhWdnFmM25ldWliRTFvV0pyU0JSNEJ5aFhaU3BkdE1MOWt6ZVUxbUg3ZEpBTURlbUNFMjZDTHo4dXpGdXp2YTdsWkctR2p5SmRJa1YyU2NDaTVXelJ1cUFkRWNfUWhTNFl6Y3otRWZoMHNfcw&q=https%3A%2F%2Fmusic.apple.com%2Fus%2Fartist%2Fnizar-francis%2F301327761&v=Sa0PF4_Ty7I) 

## רבקה ווגנר

 [     Spotify  ](https://open.spotify.com/artist/4udXjXBGIL9aAvoI2Te0F2) 

 [     YouTube  ](https://www.youtube.com/@RebekahWagnerMusic) 

 [     ‎Apple Music  ](https://music.apple.com/us/artist/rebekah-wagner/1488980740) 

## עמנואל רורו 

 [     Spotify  ](https://open.spotify.com/artist/6Hx0hV1AOqzrmoTDbI91BC?si=LpIHGD_6Tnee0WdG5aSfHw&nd=1) 

 [     YouTube  ](https://www.youtube.com/@EmanuelRoro) 

 [     ‎Apple Music  ](https://music.apple.com/us/artist/emanuel-roro/1488980600) 

## מפיק מוסיקלי 

## קווין יסמין

 [     YouTube  ](https://www.youtube.com/@kevinyasmine) 

## קולות ליווי

## שירי רגב 

 [     Spotify  ](https://open.spotify.com/artist/2W1VKEecMQ9dArwBHltGSN) 

 [     YouTube  ](https://www.youtube.com/@ShiriRegev) 

 [     ‎Apple Music  ](https://music.apple.com/us/artist/shiri-regev/1645889243) 

## ירון צ'רניאק 

 [     Spotify  ](https://open.spotify.com/artist/1XAPae8Q9gqvNlEed2Y7Fl?si=ZojIKkYWTOKIV64ed4IILw&nd=1) 

 [     YouTube  ](https://www.youtube.com/@YaronCherniak) 

 [     ‎Apple Music  ](https://music.apple.com/il/artist/yaron-cherniak/1050047838) 

## נגנית צ'לו

## אליאנה מירגליה

 [     YouTube  ](https://www.youtube.com/@YaronCherniak) 

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** דרור מוסיקה, שירים

**תגיות:** ווידאו

---

### [על כל הנסים | שיר הלל לפסח מאת SOLU](https://igod.co.il/songs/על-כל-הנסים/)

**Published:** אפריל 14, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

שיר הלל בהשראת שירת הים המזכיר לנו שהניצחון שייך לאלוהים. 
כמו אז, גם היום אנחנו שרים לפניו על כל הנסים שכבר עשה, ובאמונה על מה שעוד יעשה!

הופק ובוצע ע"י SOLU 
[‪@SOLUIsrael‬](https://www.youtube.com/@SOLUIsrael)

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** שירים

---

### [ההשקפה האתאיסטית לא יכולה להסביר את קיום התודעה | iGod פודקאסט](https://igod.co.il/philosophy/ההשקפה-האתאיסטית-לא-יכולה-להסביר-את-קי/)

**Published:** ספטמבר 6, 2023
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

האם אפשר להסביר את התודעה בתפיסת עולם פיזיקליסטית או שהיא יותר הגיונית כשאלוהים בתמונה?? האם אנחנו רק הגוף או המוח שלנו, או שאנחנו נפשות על-טבעיות? הצטרפו אלינו לפודקאסט מעורר המחשבה עם אלי חייטוב!!

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** הגנה על האמונה המשיחית, משמעות החיים, נשמה, פילוסופיה, קיומו של אלוהים

**תגיות:** ווידאו

---

### [אמינות הבשורות - היסטוריה או מיתוס | iGod פודקאסט](https://igod.co.il/philosophy/אמינות-הבשורות-היסטוריה-או-מיתוס-igod-פוד/)

**Published:** ספטמבר 18, 2023
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

האם ניתן לדעת אם האירועים המתוארים בכתבי הבשורות של הברית החדשה אכן התרחשו? או, האם הבשורות מתעדות את מילותיו של ישוע באופן מהימן? האם למחברי הבשורות הייתה אג׳נדה? בפרק זה נצלול ונראה האם מדובר במיתוסים חסרי ביסוס או באמת היסטורית בלתי מעורערת.

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** הגנה על האמונה המשיחית, מהימנות כתבי הקודש, פילוסופיה

**תגיות:** ווידאו

---

### [חבלי משיח: צירי הלידה של ישראל והגאולה שבדרך | iGod פודקאסט](https://igod.co.il/prophecies-messiah/חבלי-משיח-צירי-הלידה-של-ישראל-והגאולה-ש/)

**Published:** דצמבר 12, 2023
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

חבלי המשיח הם הייסורים הקשים שעמנו עובר בדרך לגאולה – וחזרת המשיח! מדובר במשל המייחס את עם ישראל לעובר בבטן אימו, ושלב המעבר הוא שלב "צירי/חבלי לידה" – הרגעים הקשים שבאים לפני הלידה הגדולה – הישועה!

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, נבואות אחרית הימים, נבואות משיחיות, נבואות על המשיח

**תגיות:** ווידאו

---

### [האם ישוע קם מן המתים? העובדות מוכיחות זאת 🤯 | iGod פודקאסט](https://igod.co.il/philosophy/האם-ישוע-קם-מן-המתים-העובדות-מוכיחות-זא/)

**Published:** ינואר 3, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

האם ישוע באמת קם מן המתים? או שמדובר באגדה? כיצד ייתכן כי כבר 2,000 שנה, ההסבר הרציונלי והטוב ביותר לעובדות סביב מותו וקבורתו של ישוע, הוא שישוע קם לתחייה מהמתים? הצטרפו אלינו לפודקאסט מרתק, בו נסקור את העובדות ההיסטוריות שבידינו, נפריך הסברים חלופיים ונראה מדוע התחייה של ישוע, דבר שהאמונה המשיחית נשענת עליו לחלוטין, היא ההסבר הטוב ביותר לראיות.

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** הגנה על האמונה המשיחית, המסר של ישוע, התקומה של ישוע, ישוע בראי ההיסטורי, פילוסופיה

**תגיות:** ווידאו

---

### [כשהתנ״ך והברית החדשה נפגשים](https://igod.co.il/devotionals/כשהתנ״ך-והברית-החדשה-נפגשים/)

**Published:** מאי 26, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֵהָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן" (תהלים מא 14).

כמי שגדל במשפחה יהודית, השם "ישוע" (באנגלית) נחשב למילת גנאי והברית החדשה לספר אסור. רק כאשר גיליתי שאלוהים שתל בדרך נס אירועים ברורים ומוכרים מחייו של ישוע בתוך התנ״ך, התחלתי להאמין כי הוא אכן המשיח המובטח. אולם כעבור מספר שנים, הביטחון שהביא אותי לאמונה בישוע עמד למבחן — לא רק מצד אלה שדחו את טענות הברית החדשה, אלא גם מצד אלו שאישרו אותן.

נאמר לי כי השימוש של הברית החדשה בתנ״ך אינו מתיישר עם משמעותו המילולית, דהיינו עם המשמעות שהתכוונו אליה מחברי המקרא. בדיון זה, נעמדתי מול שני בני־ברית מוזרים למדי: מצד אחד עמדו אלה שדחו את ישוע משום שסברו שהברית החדשה מסלפת את התנ״ך ומוציאה אותו מהקשרו; ומצד שני עמדו אלו שהתעקשו כי העובדה שהברית החדשה חוברה בהשראת אלוהים, פירושה שמחבריה ראו בתנ״ך משמעויות עמוקות יותר, שהיו נסתרות ממחבריו המקוריים.

עם–זאת, תמיד מצאתי עצמי במחנה אחר; אני מאמין יהודי הרואה כי אמונתי בישוע עומדת או נופלת על טענתה של הברית החדשה שהתנ״ך מצביע עליו במובן המילולי — ורק עליו. מסיבה זו חשתי צורך קיומי לקרוא את הכתובים כמו אנשי העיר בֵּרֵאָה (ראו מה"ש יז 11).

אך מה לכל זה ולמזמור מא 14? ובכן, הכל. רק כאשר הבנתי שפסוק זה מספק ראיה מרכזית לכך שכל ספר תהילים עוצב וחובר בידי מחבר אשר פעל בהשראת רוח הקודש, התחלתי לראות כיצד המזמורים הבודדים – כמו גם הספר כולו – אכן מצביעים על משיח ישראל. מזמור מא 14 אינו מתפקד כסיומו של מזמור מא בלבד, אלא כחתימת הספר הראשון בתהלים (מזמורים ג–מא). דוקסולוגיה דומה מופיעה בסוף כל אחד מחמשת ספרי תהילים (מזמורים עב 18–20, פט 53, קו 48, קמה 1–21).

כמו כן, התחלתי להבחין בהתייחסויות לברית דוד ולמלך מבית דוד המולך על הגויים, בנקודות מרכזיות בספר תהלים (מזמורים ב, עב, פט, קי, קלב, קמט). ההכרה בדפוסים אלו גישרה על הפער המדומה בין משמעותו המילולית של ספר תהילים לבין פרשנותו בברית החדשה. המשמעות היא שיש לקרוא את ספר תהילים כיחידה שלמה, וכך מתברר האופן בו הספר אכן מצביע עליו.

> דבר זה נותן לי את כל הסיבות בעולם לומר בביטחון: אמן ואמן! "בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֵהָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן" (תהלים מא 14).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [האם אנחנו מבינים את המחיר?](https://igod.co.il/devotionals/האם-אנחנו-מבינים-את-המחיר/)

**Published:** מאי 25, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח־פִּיו" (תהלים לח 14).

במזמור לח, דוד מתאר בצורה חיה את המצוקה הפיזית והרגשית שהביא על עצמו בגין חטאיו. כאשר קוראים את דבריו, אפשר לחוש את כובד סבלו. באופן יוצא דופן, תיאורו חולק מילים וביטויים משותפים עם אלו תאוריי העבד הסובל בישעיה נג. במזמור לח 14, דוד מתואר כ"אילם" אשר "לא יפתח פיו" ובישעיה נג 7, עבד יהוה מתואר כ"אילם" אשר "לא יפתח פיו". במזמור לח 4, אין "שלום" בעצמות דוד ובישעיה נג 5 העבד מקבל את ייסורי יהוה על "שלומנו". במזמור לח 6, דוד סובל מ"חבורות" מבאישות ובישעיה נג 5, "חבורות" העבד מביאות לנו ריפוי. במזמור לח 12, דוד נדחה על ידי חבריו ומשפחתו בשל "נגעיו" ובישעיה נג 4, 8 העבד סובל "נגעים" במקום עמו. במזמור לח 13, אויביו של דוד דיברו "מרמות" ובישעיה נג 9 אין "מרמה" בפי העבד. במזמור לח 18, "מכאוביו" של דוד עומדים לנגדו תמיד ובישעיה נג 3–4, העבד הוא איש "מכאובות" הסובל את "מכאובינו".

למרות שדוד דומה לעבד הסובל, קיים הבדל מרכזי אחד: דוד סובל בגין חטאו שלו. בישעיה נג, אמנם נראה כי העבד הדומה לדוד סובל בגלל חטאיו. לכן עד היום עמנו מניח כי העבד "נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה" (ישעיה נג 4). אך בסבלו של דוד רואים צל המצביע על צאצאו הגדול והמושלם. אפשר לומר כי העבד של ישעיהו נג הפך לְחַטָּאת בשמנו, מוכה במקומנו ונענש כדי שנוכל לקבל סליחה.

בקוראי את תהילים לח, אני נזכר עד כמה גדולה אשמתי וכמה מגיע לי לסבול את תוצאות חטאיי, עבירותיי ועוונותיי. אם נהיה כנים, כולנו חשים את כובד המשא הזה. אך משיחנו לקח מרצונו את צלבנו והפך לְחַטָּאת כדי שנוכל לזכות בסליחה.

לכן אני אומר לישוע: תודה שהחלפת אותי על הצלב. תודה שנשאת את חטאי, את מכאוביי ואת אשמתי. תודה שבזכות חבורותיך נרפא לי ובגלל סבלך נסלחו עוונותיי.

> "אֶת זֶה אֲשֶׁר לֹא יָדַע חַטָּאת עָשָׂה לְחַטָּאת בַּעֲדֵנוּ, כְּדֵי שֶׁאָנוּ נִלְבַּשׁ אֶת הַצְּדָקָה שֶׁל אֱלֹהִים בּוֹ" (קור"ב ה 21).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [ישעיה נ"ג - מיהו "עבד יהוה"? | נבואות המשיח בתנ"ך](https://igod.co.il/prophecies-messiah/ישעיה-נג-מיהו-עבד-יהוה-נבואות-המשיח-ב/)

**Published:** דצמבר 5, 2022
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

רש"י ורבנים נוספים טוענים כי "עבד יהוה" בנבואת ישעיה נ"ג מדבר על ישראל כעם, אך כאשר ד"ר ברושי וד"ר פוסטל יורדים לעומק הכתובים ובהקשר סביב ישעיה נ"ג, אנו מבינים עד כמה טענות הרבנים לא הגיוניות. הצטרפו אלינו למחקר מעמיק בקשר לאחת הנבואות החזקות ביותר של התנ"ך על המשיח היהודי, ותנו לשורשי אמונתכם להתחזק על ידי הפודקאסט העוצמתי הזה! "המשיח בנבואות התנ"ך" היא סדרת פודאקסטים חדשה המתמקדת בנבואות תנכיות אודות תכונותיו של המשיח, ותפריך בצורה מחקרית כל טענה אפשרית החולקת על איזכור המשיח ישוע בנבואות התנ"ך.

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** נבואות משיחיות, נבואות על המשיח

**תגיות:** ווידאו

---

### [השילוש הקדוש בספר התורה: האם לאלוהים אחדות מסתורית? | נבואות המשיח בתנ"ך](https://igod.co.il/prophecies-messiah/השילוש-הקדוש-בספר-התורה-האם-לאלוהים-אח/)

**Published:** מאי 1, 2023
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

למרות שיש הטוענים שהשילוש סותר את המונותאיזם של היהדות, בפודקאסט זה אנו מוכיחים כיצד התורה חושפת את אחדותו המסתורית של אלוהים ומניחה את היסוד התיאולוגי לאמונה באלוהים האב, הבן ורוח הקודש. המשיח בנבואות התנ"ך" היא סדרת פודאקסטים חדשה המתמקדת בנבואות תנכיות אודות תכונותיו של המשיח, ותפריך בצורה מחקרית כל טענה אפשרית החולקת על איזכור המשיח ישוע בנבואות התנ"ך.

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** נבואות משיחיות, נבואות על המשיח

**תגיות:** ווידאו

---

### [ישוע וחג הפסח: הסוד שמסתתר בתנ״ך!](https://igod.co.il/prophecies-messiah/ישוע-וחג-הפסח-הסוד-שמסתתר-בתנ״ך/)

**Published:** מרץ 29, 2026
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

מה הקשר בין ישוע לחג הפסח? האם ייתכן שסיפור יציאת מצרים הוא הרבה יותר מזיכרון היסטורי?

בפרק הזה עם ד״ר מנו קלישר וד״ר גולן ברושי, אנחנו צוללים לעומק התנ״ך ומגלים איך קורבן הפסח, המועדים והנבואות מצביעים כולם לכיוון אחד מפתיע. צפו עכשיו וגלו את החיבור שלא מדברים עליו מספיק!

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

Artlist.io License Number – 436795 
Musicbed SyncID: MB01LQTNB4WEET1

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** מועדי ישראל, נבואות משיחיות, נבואות על המשיח, עקרונות האמונה, פסח

**תגיות:** ווידאו

---

### [ניפוץ המיתוסים על הברית החדשה - פרק 3](https://igod.co.il/true-judaism/ניפוץ-המיתוסים-על-הברית-החדשה-פרק-3/)

**Published:** דצמבר 31, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

בפרק השלישי מנפצים שלושה מיתוסים נפוצים: שיהודים אינם צריכים את ישוע, שספרי הברית החדשה אנטישמיים, ושעם ישראל אחראי למותו. השיחה מדגישה שכל אדם זקוק לכפרה, מציגה את ישוע כהמשך לתמונת הקורבנות שבתנ״ך, ומבהירה שספרי הברית החדשה מלאים באהבה לישראל ואינם מאשימים את העם היהודי כולו.

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, ישוע היהודי הדגול, מיתוסים על האמונה המשיחית

**תגיות:** ווידאו

---

### [ניפוץ המיתוסים על הברית החדשה - פרק 2](https://igod.co.il/prophecies-messiah/ניפוץ-המיתוסים-על-הברית-החדשה-פרק-2/)

**Published:** ספטמבר 9, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

בפרק השני מנפצים שלושה מיתוסים נפוצים: שישוע אינו בשביל יהודים, שישוע “התנצר”, וששאול השליח ייסד דת חדשה. השיחה מדגישה שישוע הוא משיח ישראל, שהאמונה בו נטועה בהבטחות התנ״ך, ושגם ישוע וגם שאול נשארו יהודים שפעלו מתוך נאמנות לדבר אלוהים ולשורשים של עם ישראל.

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, מה היא האמונה המשיחית?, מיתוסים על האמונה המשיחית, נבואות על המשיח

**תגיות:** ווידאו

---

### [מה גורם למחבלים להפוך לאוהבי ישראל?! האמת על האסלאם חלק 3](https://igod.co.il/truth-about-islam/מה-גורם-למחבלים-להפוך-לאוהבי-ישראל-האמ/)

**Published:** דצמבר 10, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

בפודקאסט הזה נדבר על הפתרון היחיד לסכסוך בין המוסלמים ליהודים, ולא, הפתרון לא בפוליטיקה. בזכות יהודי אחד, מליוני מוסלמים לשעבר ברחבי העולם אוהבים את ישראל! כאלו ששנאו אותנו ואף היו בארגוני טרור, בזכות המשיח היהודי, היום הם מתפללים בעבור ישראל והיהודים!

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** האמת על האסלאם

**תגיות:** ווידאו

---

### [משיח סובל בדמות יוסף - מסורת מלפני הברית החדשה שמצביעה על ישוע! | נבואות המשיח בתנ"ך](https://igod.co.il/prophecies-messiah/משיח-סובל-בדמות-יוסף-מסורת-מלפני-הברית/)

**Published:** יוני 19, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

ישנה מסורת יהודית מתקופת בית שני, על כך שהמשיח יבוא מבית דוד בדמותו הסובלת של יוסף, כפי שעלה בעצמו מן הבור למלוך על אחיו! ישוע ייחס מסורת זו לעצמו באמצעות ציטוטים רבים בברית החדשה וזיהה את עצמו כאותו המשיח בדמותו הסובלת של יוסף! הצטרפו אלינו לפודקאסט וגלו את משיח בן יוסף בדפי הברית החדשה מבעד לעיני המסורת היהודית! והוא ישוע!

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** נבואות משיחיות, נבואות על המשיח, סודותיו של משיח בן יוסף

**תגיות:** ווידאו

---

### [ט"ו באב - על אהבת חינם והבחירה לאהוב ללא תנאים | iGod פודקאסט](https://igod.co.il/true-judaism/טו-באב-על-אהבת-חינם-והבחירה-לאהוב-ללא-ת/)

**Published:** אוגוסט 7, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

ט״ו באב מזוהה כיום עם אהבה רומנטית, אבל המקורות מספרים סיפור אחר לגמרי. 
חג שמזכיר לנו שאהבה היא בחירה, שאהבת חינם מגיעה דווקא כשלא מגיע.

בפרק הזה אנחנו חוזרים למשנה, לספר שופטים ולברית החדשה ובודקים איך אלוהים קורא לנו לאהוב כמו שהוא אהב: לא מתוך רגש, אלא מתוך החלטה. אהבה שלא תלויה ביופי, לא ברגש ולא בתגמול.

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, ט״ו באב, מועדי ישראל

**תגיות:** ווידאו

---

### [מה הקשר בין פסח לחיפזון? כיצד זה מראה את חסד אלוהים? | iGod פודקאסט](https://igod.co.il/true-judaism/מה-הקשר-בין-פסח-לחיפזון-כיצד-זה-מראה-את/)

**Published:** אוקטובר 27, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

המשמעות של המילה "פסח", היא לא מה שכולם חושבים! ישנו סיפור בכתובים המקביל לסיפור יציאת בני ישראל בחיפזון ממצרים, המלמד אותנו על נאמנות לברית וחסדו הרב של אלוהים!

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, מועדי ישראל, פסח

**תגיות:** ווידאו

---

### [הלב היהודי של הברית החדשה - כשמבינים את שפת התנ״ך, הברית החדשה נפתחת! | iGod פודקאסט](https://igod.co.il/true-judaism/הלב-היהודי-של-הברית-החדשה-כשמבינים-את/)

**Published:** נובמבר 12, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

רוב הישראלים בטוחים שהברית החדשה היא ספר זר ונוצרי ש״נכתב נגד היהדות״. אבל מה אם נגלה שהיא בעצם המשך ישיר של התנ״ך שנכתבה ע"י יהודים, בשפה יהודית, ובאותו סגנון ספרותי?? 
בפרק הזה נגגלה כיצד התנ״ך מפרש את עצמו, ואיך מחברי הברית החדשה ממשיכים את אותה שפה, אותה חשיבה, ואותו לב. 
מי שיצפה בזה לעומק עלול לגלות שהברית החדשה היא לא סוף סיפורו של עם ישראל, אלא חלק ממנו. מתאים במיוחד למי שתמיד תהה מה באמת כתוב, בלי דעות קדומות.

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, מה היא האמונה המשיחית?

**תגיות:** ווידאו

---

### [תשעה באב - ההשלכות של שנאת חינם | iGod פודקאסט](https://igod.co.il/true-judaism/תשעה-באב-ההשלכות-של-שנאת-חינם-igod-פודקאס/)

**Published:** אוגוסט 8, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

אנו נמצאים בתקופה של פילוג בעמנו, שנאת חינם שוטפת את הרחובות ואנשים מזהירים מפני "חורבן בית שלישי". 
ט' באב, יום של אסונות שבו חרבו שני בתי המקדש, מתקרב. על פי חז"ל בית ראשון חרב בגלל רצח, גילוי עריות ועבודת אלילים, בית שני חרב בגלל שנאת חינם, מה שמלמד אותנו ששנאת חינם שקולה כנגד חטאים אלו.

מה כל זה אומר לנו היום? מה המחיר של שנאת חינם ומי משלם אותו? המשיח?

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, ט׳ באב, מועדי ישראל

**תגיות:** ווידאו

---

### [המקורות הפגאניים של ל"ג בעומר | iGod פודקאסט](https://igod.co.il/true-judaism/המקורות-הפגאניים-של-לג-בעומר-igod-פודקאסט/)

**Published:** מאי 14, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

למרות השמחה הכרוכה בחגיגות ל"ג בעומר, יש העושים ביום זה דברים שהתורה אסרה מכל וכל! 
עולים להשטתח על קברי צדיקים, דורשים את פניהם ומתפללים אל רבנים שכבר אינם בין החיים; הם אינם שומעים, אינם רואים, ואינם יכולים לחבר אותנו לאלוהים. החדשות הטובות הן שאין צורך לדרוש אל המתים – יש לנו משיח חי! הוא באמת מקשיב ורואה אותנו. והוא חפץ להפגיע בעדנו מול האלוהים.

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, ל״ג בעומר, מועדי ישראל

**תגיות:** ווידאו

---

### [חג השבועות - אלוהים פותח איתנו דף חדש! | iGod פודקאסט](https://igod.co.il/true-judaism/חג-השבועות-אלוהים-פותח-איתנו-דף-חדש-igod-פ/)

**Published:** יוני 9, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

חג השבועות מוכר היום כחג של מלא גבינות ופשטידות! אבל למה באמת אנו חוגגים את החג הזה? מהי המשמעות האמיתית שאלוהים ייעד לחג הזה?? בפודקאסט נגלה שהחג מצביע על התחלה חדשה ואפילו תורה חדשה (שנרמזה ע"י תורת סיני)! ֿ

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, מועדי ישראל, שבועות

**תגיות:** ווידאו

---

### [סיפור חג המולד מסתתר במסורות חז׳׳ל! | iGod פודקאסט](https://igod.co.il/prophecies-messiah/סיפור-חג-המולד-מסתתר-במסורות-חז׳׳ל-igod-פו/)

**Published:** דצמבר 24, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

הייתם מאמינים כי סיפור חג המולד, כריסמס, נמצא בלוח פרשת השבוע וההפטרה של חז׳׳ל?! אם נפשוט ממנו את הסממנים של סנטה קלאוס ועץ אשוח, ונחפש את השורש והמשמעות של הסיפור, נגיע למסורות יהודיות עתיקות על הלידה התנ׳׳כית של המשיח!

בפרק הזה נבחן את הקשר בין פרשת בלק, הפטרת מיכה ונבואות על הכוכב, בית לחם והיציאה ממצרים. דרך החיבור הזה עולה תמונה מרתקת: סיפור לידת ישוע אינו עומד מחוץ למסורת ישראל, אלא משקף תקווה משיחית קדומה שכבר מהדהדת בתורה, בנביאים ובקריאה בבית הכנסת.

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

**"המשיח בנבואות התנ"ך"** היא סדרת פודאקסטים המתמקדת בנבואות תנכיות אודות תכונותיו של המשיח, ותפריך בצורה מחקרית כל טענה אפשרית החולקת על איזכור המשיח ישוע בנבואות התנ"ך.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, ישוע היהודי הדגול, נבואות על המשיח

**תגיות:** ווידאו

---

### [האם לבני אדם יש רצון חופשי? איך אני יכול לבחור אם אלוהים ריבון על הכל? | IGod פודקאסט](https://igod.co.il/philosophy/האם-לבני-אדם-יש-רצון-חופשי-איך-אני-יכול/)

**Published:** נובמבר 20, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

במשך אלפי שנים פילוסופים התעסקו בשאלה הזו, האם יש לנו רצון חופשי ויכולת בחירה? או שאלוהים, ביודעו הכל מראש כבר קבע את מעשיו של כל איש? הרי אם אלוהים יודע את העתיד, אני לא יכול לבחור לעשות משהו שונה ממה שאלוהים יודע, אחרת הוא לא יודע את העתיד. בפרק זה ננסה לפתור את המתח שבנושא, נבחן את הגישות השונות ונראה איזו גישה מסבירה בצורה הכי טובה את המציאות.

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** בחירה חופשית, מוסר, פילוסופיה

**תגיות:** ווידאו

---

### [מעבר למילים: לשמוע את דבר אלוהים](https://igod.co.il/devotionals/מעבר-למילים-לשמוע-את-דבר-אלוהים/)

**Published:** מאי 24, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "לַמְנַצֵּחַ לִידוּתוּן מִזְמוֹר לְדָוִד" (תהלים לט 1).

כיוון שהפסוק הראשון במזמור לט כל–כך יוצא דופן, הוא דורש תשומת לב מיוחדת. זו הפעם הראשונה שמזמור כלשהוא מיוחס לשני אנשים שונים. אם למצוא מקבילה מודרנית, ניתן לחשוב על הקשר של ידותון ודוד למזמור לט בדומה לקשר של פיטר ג׳קסון וטולקין ל״שר הטבעות״. דוד חיבר את מזמור לט, כפי שטולקין הוא מחבר ״שר הטבעות״. ידותון עיבד את המזמור כדי שיוכל להתבצע במקדש בפני קהל, כפי שג׳קסון הפך את ספריו של טולקין לטרילוגיית סרטים.

אך הופעת שמו של ידותון לראשונה מעלה שאלה חשובה: מדוע? בכנות, איני יודע את הסיבה המדויקת. עם זאת, הופעת שמו בתהלים לט, סב, עז מזכירה כיצד מחבר המזמורים דוחק בנו לקרוא ולהבין את ספר תהלים. על פי הכתובים, ידותון לא היה רק משורר משבט לוי אשר מונה על–ידי דוד המלך (נחמיה יא 17; דה"א ט 16; טז 38, 41–42), אלא גם “חוֹזֵה” המלך (דה"ב לה 15), דהיינו נביא שהתנבא בפני העם באמצעות שבח, הלל ועבודת אלוהים (דה"א כה 1, 3, 6).

ציון שמו בכותרת מזכיר לנו כי כאשר אנו קוראים את המזמורים, איננו הוגים רק בתפילותיו של דוד אל אלוהים, אנו שומעים את דברו הנבואי של אלוהים אלינו. דוד הפקיד את מזמוריו בידי “חוזים” לויים, אשר הפכו אותם לחוויית פולחן המשקפת את התגלות האל. מזמורים אלה נאספו לאחר מכן על ידי המחבר של ספר תהילים שפעל בהדרכת רוח הקודש, לא רק כדי שנשתמש בהם לתפילה ולעבודת אלוהים, אלא גם כדי שנגלה בהם את דבר אלוהים שחובר עבורנו בהשראת הרוח. במובן זה, שמו של ידותון מזכיר לנו כי עלינו לקרוא את ספר תהילים כנבואה אשר בסופו של דבר מצביעה אל בן–דוד, אשר כל הנביאים, כולל ידותון, חזו כי יבוא.

> "אֲנָשִׁים אַחִים, אֶפְשָׁר לוֹמַר לָכֶם בְּבִטָּחוֹן עַל דָּוִד אָבִינוּ, שֶׁהוּא מֵת וְגַם נִקְבַּר וְקִבְרוֹ נִמְצָא עִמָּנוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. מִכֵּיוָן שֶׁהָיָה נָבִיא וְיָדַע כִּי אֱלֹהִים נִשְׁבַּע לוֹ שְׁבוּעָה לְהוֹשִׁיב מִפְּרִי חֲלָצָיו עַל כִּסְאוֹ, בַּחֲזוֹתוֹ מֵרֹאשׁ דִּבֵּר עַל תְּחִיַּת הַמָּשִׁיחַ – שֶׁלֹּא נֶעֶזְבָה לִשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ וּבְשָׂרוֹ לֹא רָאָה שַׁחַת" (מה"ש ב 29–31).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [מהי הברכה האמיתית?](https://igod.co.il/devotionals/מהי-הברכה-האמיתית/)

**Published:** מאי 18, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר־שָׂם יְהוָֹה מִבְטַחוֹ וְלֹא־פָנָה אֶל־רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב… זֶבַח וּמִנְחָה לֹא־חָפַצְתָּ אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי עוֹלָה וַחֲטָאָה לֹא שָׁאָלְתָּ׃ אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה־בָאתִי בִּמְגִלַּת־סֵפֶר כָּתוּב עָלָי׃ לַעֲשׂוֹת־רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי" (תהלים מ 5, 7–9).

הואיל ותהילים מ–מא מתפקדים כמזמורי הסיום של ספר א בתהילים (תהילים א–מא), סביר שנמצא שם הדים ברורים למזמורים הפותחים את ספר א. כשם שספר א מתחיל ב"אשרי האיש" (א 1) וב"אשרי" החוסים בו (ב 12), כך הוא מסתיים ב"אשרי הגבר" (מ 5) וב"אשרי משכיל" (מא 2). חיבור ספר תהילים באופן כזה מזכיר לנו, מהתחלה ועד הסוף, כי ברכה אמיתית מצויה בבטחון באלוהים.

המיקום האסטרטגי של תהילים מ–מא בספר המדגיש תקווה במשיח שיבוא, ומעודד אותנו להאט את הקצב ולשים לב לפרטים. לכן ראוי, לאור אופי הקומפוזיציה הזו, שהברית החדשה תפרש את שני המזמורים בהתייחס לישוע המשיח. האגרת אל העברים י 5–10 מצטטת את תהילים מ 6–8 בהקשר קורבן כפרת החטאים של ישוע, ויוחנן יג 18 מצטטת את תהילים מא 10 בהקשר בגידת יהודה. השליחים לא קראו את המילים הללו בנפרד, אלא כחלק מעדות מאוחדת המוצאת את התגשמותה במשיח.

קריאה כזו, באופן משיחי, מקבל תימוכין לא רק מאת מיקומם המכוון של המזמורים בספר תהילים אלא גם מתוכנם. כאשר הדובר – בן דוד – מצהיר כי הוא בא כהגשמת מה שכתוב עליו "בִּמְגִלַּת־סֵפֶר" (מזמור מ 8) ובהתחשב בכך שמגילה בתנ"ך מתייחסת לעתים קרובות להתגלות נבואית כתובה (ראו ירמיהו לו 6, 14, 20–29, 32; יחזקאל ב 9, ג 1–3; זכריה ה 1–2), המשמעות המשיחית של פסוק זה משתלבת באופן טבעי בתוך הדפוס הרחב הזה. הדבר שעילו הצביע דוד מוצא את ביטויו המלא ביותר במי ששמח ("אשרי") לחלוטין לעשות את רצון האל.

כאשר מחברי הברית החדשה קראו את תהילים, בצדק הם מצאו שם את ישוע, והם מזמינים אותנו לנהוג כמותם.

> "שֶׁכֵּן דַּם פָּרִים וּשְׂעִירִים אֵינוֹ יָכוֹל לְהָסִיר חֲטָאִים. לָכֵן בְּהִכָּנְסוֹ אֶל הָעוֹלָם הוּא אוֹמֵר: זֶבַח וּמִנְחָה לֹא–חָפַצְתָּ, גּוּף כּוֹנַנְתָּ לִי; עוֹלָה וַחֲטָאָה לֹא שָׁאָלְתָּ. אָז אָמַרְתִּי: הִנֵּה–בָאתִי – בִּמְגִלַּת–סֵפֶר כָּתוּב עָלַי – לַעֲשׂוֹת-–רְצוֹנְךָ, אֱלֹהַי" (עברים י 4–7).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [מכאב מוסתר לאמת משחררת](https://igod.co.il/devotionals/מכאב-מוסתר-לאמת-משחררת/)

**Published:** מאי 13, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטֹּוב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר׃ חַם־לִבִּי בְּקִרְבִּי בַּהֲגִיגִי תִבְעַר־אֵשׁ דִּבַּרְתִּי בִּלְשֹׁונִי׃ הֹודִיעֵנִי יהוה קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא אֵדְעָה מֶה־חָדֵל אָנִי׃ הִנֵּה טְפָחֹות נָתַתָּה יָמַי וְחֶלְדִּי כְאַיִן נֶגְדֶּךָ אַךְ כָּל־הֶבֶל כָּל־אָדָם נִצָּב סֶלָה" (תהלים לט 3–6).

הקשר ההדוק בין מזמורים לח–לט מגלה שוב את התכנון המכוון העומד מאחורי חיבור ספר תהילים, כמו גם את הצורך לעיין בכל מזמור בהקשרו הספרותי. מזמור לט ממשיך את מזמור לח, המתמקד בחטאו של דוד ובהשלכות של ניסיונו להסתירו. בשני המזמורים דוד משלם מחיר כבד על ניסיונו להסתיר את חטאו (לח 4, 19, לט 2). הוא מתאר את עצמו כ״נאלם״, דהיינו כמי שאינו מסוגל לדבר בשל כאבו הפנימי (לח 14, לט 3, 10). שתיקתו מובילה ל״כאב״ גדול יותר (לח 18, לט 3) והשלכות חטאו מתוארות כ״נגע״ (לח 12, לט 11). אלוהים ״מייסר״ ו״מוכיח״ אותו (לח 2, 15, לט 12) ודוד מוצא עצמו מנותק, הן ממשפחתו (לח 12) והן מאלוהיו (לט 13).

הצעד של דוד בכיוון הנכון חל כאשר הוא מבקש מאלוהים להראות לו את חייו מנקודת מבט שמיימית: ״הֹודִיעֵנִי יהוה קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא אֵדְעָה מֶה־חָדֵל אָנִי״ (לט 5). רק אז הוא מבין, גם עד כמה חייו קצרים (לט 6) וגם כי חיים אנוכיים שאינם מוקדשים לכבוד אלוהים, שווים ל"הבל" (לט 6, 7, 12). התקווה האמיתית אינה מצויה בשמירה על תדמית נוצצת (לט 2) או בצבירת עושר רב (לט 7), אלא באלוהים אשר מושיע, סולח ומעניק תכלית אמיתית לאדם (לט 8–9).

הלוואי וגם אנו נשכיל לבקש מאלוהים שיראה לנו עד כמה קצרים וריקים הם חיינו, כאשר אנו מתהלכים בחשכה. מי ייתן ואלוהים יעזור לנו להבין כי המחיר של התוודות על חטא קטן בהרבה מן המחיר הכרוך בניסיון להסתירו.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [כשהלב נשבר והתקווה נשארת](https://igod.co.il/devotionals/כשהלב-נשבר-והתקווה-נשארת/)

**Published:** מאי 12, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי יִסֹּגוּ אָחֹור וְיַחְפְּרוּ חֹשְׁבֵי רָעָתִי׃ יִהְיוּ כְּמֹץ לִפְנֵי־רוּחַ וּמַלְאַךְ יהוה דֹּוחֶה׃ יְהִי־דַרְכָּם חֹשֶׁךְ וַחֲלַקְלַקֹּות וּמַלְאַךְ יהוה רֹדְפָם" (תהלים לה 4–6).

מזמור לה ממוקם באופן מכוון בספר תהילים במטרה להדגיש את הפרדוקס הכרוך בהליכה עם אלוהים, כאשר זמנים של הכרת תודה עשויים לפנות את מקומם לתקופות של ייאוש.

מדובר במזמור הראשון מבין קבוצה אחרונה של שבעה תהילים לפני ה"אמן" המסיים של ספר א' (תהילים להזמא; ראו תהילים מא 14). בקבוצת מזמורים זו, בגידה במשיח מבית דוד מהווה את נושא המסגרת (תהילים לה 12, לח 21; מא 10). באופן לא מפתיע, בגידה מצד מישהו קרוב לדוד מופיעה גם במזמור הפותח של ספר א' (תהילים ג 1). מסיפור חייו של דוד והפיוטיות הנבואית בספר תהילים, יהודה איש קריות צץ כדמות הכרחית בקורות ישוע המשיח (השוו שמ"ב טו 12, טז 20–23, יז 23 למתי כו 14–16, 47–50, כז 3–5).

בעוד מזמור לה מציג נושאים ייחודיים, הוא חולק נושאים משותפים עם מזמור לד. רק בתהלים לד–לה מופיע נושא ההגנה על ידי מלאך יהוה (תהילים לד 8, לה 5–6). הפועל "יֶחְפָּרוּ" מופיע לראשונה במזמור לד 6 וחוזר על עצמו במזמור לה 4, 26 (ראו גם מזמור מ 15). נוסף על–כך, שני המזמורים מדגישים את הביטוי "גַּדְּלוּ לַיהוה" (לד 4, לה 27).

אך הטון משתנה. הכרת התודה בגין התפילה שנענתה, אשר מאפיינת את מזמור לד, נעדרת ממזור לה. במזומר לד, דוד המלך מברך את יהוה בכל עת (פס' 1) משום שזעקותיו נענות (פס' 6–7, 15, 17, 19–20). אולם, במזמור לה הוא זועק "אֲדֹנָי כַּמָּה תִּרְאֶה" (פס' 17), הוא מתאבל על בגידה (פס' 7, 12), על האשמת שווא (פס' 11) ועל יחס רע (פס' 15), בעוד אויביו שמחים (פס' 19–20).

כאשר קוראים את שני המזמורים ברצף, הם מזכירים לנו כי למרות שאלוהים שומע את זעקות בניו, הוא לא תמיד עונה בהתאם לציפיותיהם. עם–זאת, היו סמוכים ובטוחים כי הוא יענה לפי תוכניתו הקבועה מראש ובתזמון המושלם.

> "יֵבֹשׁוּ וְיַחְפְּרוּ יַחְדָּו שְׂמֵחֵי רָעָתִי יִלְבְּשׁוּ־בֹשֶׁת וּכְלִמָּה הַמַּגְדִּילִים עָלָי׃ יָרֹנּוּ וְיִשְׂמְחוּ חֲפֵצֵי צִדְקִי וְיֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל יהוה הֶחָפֵץ שְׁלֹום עַבְדֹּו׃ וּלְשֹׁונִי תֶּהְגֶּה צִדְקֶךָ כָּל־הַיֹּום תְּהִלָּתֶךָ" (תהלים לה 26–28).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [מה ממלא את ליבנו באמת?](https://igod.co.il/devotionals/מה-ממלא-את-ליבנו-באמת/)

**Published:** מאי 11, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "לְדָוִד שָׁפְטֵנִי יְהוָה כִּי־אֲנִי בְּתֻמִּי הָלַכְתִּי וּבַיהוָה בָּטַחְתִּי לֹא אֶמְעָד׃ בְּחָנֵנִי יְהוָה וְנַסֵּנִי צְרוֹפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי… שָׂנֵאתִי קְהַל מְרֵעִים וְעִם־רְשָׁעִים לֹא אֵשֵׁב… אַל־תֶּאֱסֹף עִם־חַטָּאִים נַפְשִׁי וְעִם־אַנְשֵׁי דָמִים חַיָּי" (תהלים כו 1–2, 5, 9).

בקטע לעיל, דוד המלך מזמין את יהוה לבחון את ליבו, ומבטא ערגה עמוקה ליושרה אישית. הרצון ליושר מופיע כתמה חוזרת ונשנית בספר הראשון של תהילים (ראו תהילים ז' 9, טו 2, יח 24, 26, 33, יט 14, כה 21, כו 1, 11, לז 18, מא 13). דוד חפץ להיות כמו האיש המבורך במזמור א, אשר 'הולך' (תהילים כו 1, 3, 11), 'עומד' (פס' 12) ו'יושב' (פס' 4–5) במקומות הנכונים.

כחלק מהחתירה ליושר, דוד מתחנן בפני אלוהים שישמור אותו מהליכה בעצת רשעים (תהילים כו 4–5, 9–10). הוא גם מאשר את אהבתו לבית יהוה, המקום היחיד עלי–אדמות בו שוכן כבוד האל בקדושה וטהרה מושלמים (פס' 7–8).

כמה אנו זקוקים לאומץ להתפלל את תפילת דוד בימים אלה, עת אנו מבלים שעות רבות בגלילה אחר עדכוני חדשות מזויפות ותיאוריות קונספירציה, כאשר תשוקתנו 'ללכת לבד' מחליפה את הכיסופים לשהייה מבורכת בנוכחות אלוהים, יחד עם קהילת המאמינים.

> הבה נאזור אומץ ונתפלל ללא לאות, שאלוהים יעניק לנו לב כמו של דוד המלך: "וַאֲנִי בְּתֻמִּי אֵלֵךְ פְּדֵנִי וְחָנֵּנִי׃ רַגְלִי עָמְדָה בְמִישׁוֹר בְּמַקְהֵלִים אֲבָרֵךְ יְהוָה" (תהלים כו 11–12).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [האם ירושלים הוחלפה? | והגית בו](https://igod.co.il/jesus-message/האם-ירושלים-הוחלפה-והגית-בו/)

**Published:** ינואר 6, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

האם ירושלים עדיין רלוונטית בתכנית אלוהים? האם עלינו לשים את ליבנו לדרוש את שלום ירושלים? או שמא, ירושלים כבר לא מקום משכנו של אלוהים? הצטרפו אלינו להגות בדבר אלוהים, להתחזק ולהתעודד בהבטחותיו!

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** אלוהים ביהדות, המסר של ישוע, מהימנות כתבי הקודש

**תגיות:** ווידאו

---

### [כיצד ניתן לקיים את כל מצוות התורה? | והגית בו](https://igod.co.il/true-judaism/כיצד-ניתן-לקיים-את-כל-מצוות-התורה-והגי/)

**Published:** ינואר 11, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

האם זה אפשרי לקיים את כל מצוות התורה? מה היא המצווה הגדולה והחשובה ביותר? הצטרפו אלינו להגות בדבר אלוהים וגלו מה המכנה המשותף של כל מצוות התורה, ואיך מקיימים את התורה!

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** אלוהים ביהדות, היהדות האמיתית, ישוע - פועלו ודמותו, ישוע היהודי הדגול

**תגיות:** ווידאו

---

### [מיהו הבן האובד במשל של ישוע? | והגית בו](https://igod.co.il/questions-life/מיהו-הבן-האובד-במשל-של-ישוע-והגית-בו/)

**Published:** ינואר 16, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

במשל שני הבנים, למי ישוע התכוון שהוא בן אובד? הייתכן ושני הבנים אובדים? וכיצד מגיב האבא לשוב בניו? הצטרפו אלינו להגות באחד המשלים המפורסמים ביותר בעולם וגלו את ליבו של אלוהים כלפי אדם שחוזר בתשובה!

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** ישוע - פועלו ודמותו, משמעות החיים, שאלות על החיים

**תגיות:** ווידאו

---

### [תקוות ישעיהו לשלום עולמי - לידת תינוק?! | והגית בו](https://igod.co.il/jesus-lense-history/תקוות-ישעיהו-לשלום-עולמי-לידת-תינוק-ו/)

**Published:** ינואר 20, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

מה הייתה תקוותו של ישעיהו באחד הזמנים הקשים של עם ישראל? כיצד הבטחות אלוהים גרמו לו לנחמה ומה היא זהותו של הילד לאור שמותיו העל-טבעיים? הצטרפו אלינו להגות בהבטחות שניחמו את ישעיהו שינחמו גם אותנו היום!

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** אלוהים ביהדות, ישוע - פועלו ודמותו, ישוע בראי ההיסטורי

**תגיות:** ווידאו

---

### [האם לאלוהים ימאס מאיתנו? | והגית בו](https://igod.co.il/discipleship/האם-לאלוהים-ימאס-מאיתנו-והגית-בו/)

**Published:** פברואר 4, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

האם מחבר מגילת איכה צודק בשאלתו אם אלוהים עזב אותנו? וכיצד סדר הספרים של התנ"ך עונה על התשובה הזו? הצטרפו אלינו להגות בהבטחות אלוהים המנחמות שתמיד נוכל להשען עליהן בעת צרה!

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** אלוהים ביהדות, עקרונות האמונה, קיומו של אלוהים

**תגיות:** ווידאו

---

### [הדרך היחידה להשתחרר](https://igod.co.il/devotionals/הדרך-היחידה-להשתחרר/)

**Published:** מאי 10, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "לְדָוִד מַשְׂכִּיל אַשְׁרֵי נְשׂוּי־פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה׃ אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב יהוה לֹו עָוֹן וְאֵין בְּרוּחֹו רְמִיָּה׃ כִּי־הֶחֱרַשְׁתִּי בָּלוּ עֲצָמָי בְּשַׁאֲגָתִי כָּל־הַיֹּום… חַטָּאתִי אֹודִיעֲךָ וַעֲוֹנִי לֹא־כִסִּיתִי אָמַרְתִּי אֹודֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַיהוה וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲוֹן חַטָּאתִי סֶלָה… אַשְׂכִּילְךָ וְאֹורְךָ בְּדֶרֶךְ־זוּ תֵלֵךְ אִיעֲצָה עָלֶיךָ עֵינִי" (תהלים לב 1–3, 5, 8).

קיים קשר סמנטי חשוב שני בין הביטוי בפס' 1, "מַשְׂכִּיל" (דהיינו "להשכיל"; ראו בראשית ג' 6), לבין החלטתו של דוד לגרום לאחרים להשכיל או ללמוד לקח מחטאו שלו (פס' 3–4) – דבר שהוביל להתוודות וקבלת סליחה מאת אלוהים (פס' 5).

בדומה לכך, קיים קשר חשוב נוסף בין המילה "אֹודֶה" (מזמור לב 5) לבין "הוֹדוּ" במזמור לג 2. בעברית, המילים "להתוודות" ו"להודות" חולקות שורש משותף. כאשר משתמשים בהן בהייחס לעצמנו, פירושן 'להודות בחטאנו ובחוסר ערכנו'. כאשר משתמשים בהן ביחס לאלוהים, פירושן 'להודות שהוא ראוי לשבח לאין שיעור'.

בתהילים לב–לג, דוד מלמד אותנו כי הביטוי הראשון מוביל באופן טבעי לאחרון. כאשר הוא סוף סוף התוודה על חטאיו הכמוסים במקום לנסות ולהסתירם, הוא גילה חסד שלא רק מחל על חטאיו אלא גם עטה אותו בצדקה. כאשר דוד הפסיק להסתיר את עוונותיו, הוא גילה כי אלוהים היה מקום מסתור לו (לב 7). הוידוי על חטאיו גרר רצון להודות בטובו ובחסדו הבלתי ראויים של אלוהים כלפי הזולת.

כאן סיפור הגאולה של דוד תואם את הסיפור שלי. כאשר לא יכולתי עוד לשאת את כובד התמכרותי לחטא והודיתי בגלוי שאיני יכול לתקן זאת לבדי, מצאתי עצמי בחיקו האוהב של האל אשר מסר את בנו למען ישועת העולם. חיבוק שמימי זה הניע אותי לשתף את סיפור גאולתי כך שגם אחרים יוכלו להשכיל מכך.

> "מְהֵימָן הַדָּבָר וְרָאוּי לְהַסְכָּמָה מְלֵאָה, שֶׁהַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ בָּא אֶל הָעוֹלָם לְהוֹשִׁיעַ חוֹטְאִים אֲשֶׁר אֲנִי הַגָּדוֹל בָּהֶם. וְאוּלָם מִשּׁוּם כָּךְ רֻחַמְתִּי, כְּדֵי שֶׁבִּי בָּרִאשׁוֹנָה יַרְאֶה יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֶת כָּל אֹרֶךְ רוּחוֹ, כְּמוֹפֵת לָעֲתִידִים לְהַאֲמִין בּוֹ לְשֵׁם חַיֵּי עוֹלָם" (טימ"א א 15–16).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [חנוכה בלי נס פך השמן? האמת על החג וישוע המשיח](https://igod.co.il/true-judaism/חנוכה-בלי-נס-פך-השמן-האמת-על-החג-וישוע-ה/)

**Published:** אוקטובר 15, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "חנוכה בלי נס פך השמן? האמת על החג וישוע המשיח")

בווידאו מיוחד לחנוכה, ד״ר גולן ברושי וד״ר מנו קלישר חושפים את המשמעות המקראית האמיתית של חג החנוכה: למה נס פך השמן לא מופיע במקורות הקדומים, מה באמת חגגו המכבים, ואיך ישוע המשיח עצמו מצוין בברית החדשה כחוגג חנוכה בבית המקדש. שיחה מרתקת על אור, חירות, נבואות ומועדי ה׳ שמקבלים עומק חדש ומפתיע. אם אתם רוצים להבין את חנוכה כמו שלא הסבירו לכם מעולם – אל תפספסו!

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, חנוכה, מועדי ישראל

**תגיות:** ווידאו

---

### [הגילוי המפתיע על חג השבועות!](https://igod.co.il/true-judaism/הגילוי-המפתיע-על-חג-השבועות/)

**Published:** ינואר 25, 2026
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "הגילוי המפתיע על חג השבועות!")

נצא למסע בין ארבע תחנות: מהר סיני עד ירושלים, ממוות לחיים. נתעכב על האסון בו נפלו 3,000 איש מבני ישראל בעגל הזהב; נשאל מדוע נבחרה דווקא רות המואבייה; נפענח את מזמור ס״ז; ונראה כיצד הכול התגשם ביום אחד בירושלים, כאשר 3,000 איש נושעו על-ידי המשיח.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, מועדי ישראל, שבועות

**תגיות:** ווידאו

---

### [!כשהטקסט מצביע קדימה](https://igod.co.il/devotionals/כשהטקסט-מצביע-קדימה/)

**Published:** מאי 6, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ־רִיק" (תהלים ב 1).

רש"י, אשר ביאורו לתנ"ך נתפס על–ידי רבים כמייצג את המשמעות המילולית, חרג מפרשנויות יהודיות לתהלים שקדמו לו. בנוגע למזמור ב, רש"י כתב: "רַבּוֹתֵינוּ (ברכות ז:) דָּרְשׁוּ אֶת הָעִנְיָן עַל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וּלְפִי מַשְׁמָעוֹ יִהְיֶה נָכוֹן לְפוֹתְרוֹ עַל דָּוִד עַצְמוֹ".

בהגות קצרה זו אין זמן למנות את כל הסיבות לסטייתו של רש"י מהפרשנות המסורתית והמשיחית של המזמור. עם זאת, ברור כי לפני זמנו של רש"י, פרשנים יהודים רבים קראו את תהילים ב באופן משיחי, בדומה למחברי הברית החדשה.

בקריאתו של רש"י, המשיח ובן האלוהים במזמור ב (פס' 2, 7) מתייחסים לדוד ולא למשיח עתידי. נוסף על–כך, לדידו של רש"י, המילה "בר" בפס' 12 פירושה "טוהר" ולא "בן".

אך תהילים ב עצמו מכוון אותנו מעבר לדוד. הרמיזה הישירה לשמ"ב ז בולטת ביותר: "אֲסַפְּרָה אֶל חֹק יְהוָה אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ" (מזמור ב 7). הבטחתו של אלוהים לדוד, "אֲנִי אֶהְיֶה־לֹּו לְאָב וְהוּא יִהְיֶה־לִּי לְבֵן" (שמ"ב ז 14) – הבטחה הנוגעת לבן אשר כסאו יכונן לנצח – הופכת את הקשר בין שני הקטעים לבלתי נמנע.

הבטחת הברית של אלוהים לא אמרה כי דוד עצמו יהיה הבן אשר ימלוך לנצח, אלא שאחד מצאצאיו ישב על כסאו לנצח. אם תהילים ב מהדהד את הבטחת הברית הזו, אזי ה"בן" במזמור ב אינו יכול להיות דוד עצמו. הוא חייב להיות הבן המובטח של דוד.

לכן, קריאה צמודת טקסט של תהילים ב אינה מפחיתה את התקווה המשיחית הטמונה בו, אלא דווקא מדגישה ומחזקת אותה. המזמור קורא לנו להכיר בזהותו האמיתית של בן אלוהים, זה שאליו מצביעה הברית בסופו של דבר.

> "הוּא יִקְרָאֵנִי אָבִי אָתָּה אֵלִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי׃ אַף־אָנִי בְּכֹור אֶתְּנֵהוּ עֶלְיֹון לְמַלְכֵי־אָרֶץ׃ לְעֹולָם אֶשְׁמָר־לֹו חַסְדִּי וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לֹו׃ וְשַׂמְתִּי לָעַד זַרְעֹו וְכִסְאֹו כִּימֵי שָׁמָיִם" (תהלים פט 27—30).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [האם אנו קוראים את המזמורים נכון?](https://igod.co.il/devotionals/האם-אנו-קוראים-את-המזמורים-נכון/)

**Published:** מאי 5, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה… קוֹלִי אֶל־יְהוָה אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָה׃ אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה הֱקִיצוֹתִי כִּי יְהוָה יִסְמְכֵנִי… קוּמָה יְהוָה הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהַי כִּי־הִכִּיתָ אֶת־כָּל־אֹיְבַי לֶחִי שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ" (תהלים ג 3, 5–6, 8).

אולי ההתגלות הגדולה ביותר שהיתה לי בלימוד ספר תהילים צצה כאשר הבנתי כי המזמורים מוקמו באופן מכוון ולא שרירותי. ביאור תהילים ג דורש לא רק את לימוד המזמור בפני עצמו, אלא גם התחקות אחר הקשרו הספרותי ביחס למזמורים שקודמים לו ובאים אחריו.

המרד נגד כס דוד (תהילים ג 2–3) ותגובתו של אלוהים לזעקתו של דוד מ"הר קדשו" (פס' 5) קשורים מבחינה תמתית ולשונית למרד נגד משיח יהוה ולהכתרת בנו על–ידי אלוהים על "הר קדשי", בתהילים ב 1–2, 6–7. תהילים ג קשור מבחינה אסטרטגית לתהילים ד, באמצעות ביטויים ייחודיים ונושאים משותפים. הביטוי "רבים אומרים" מופיע בתהילים ג 3 ובמזמור ד 7 ולא בשום מקום אחר בתנ"ך. הביטוי "שכבתי ואישנה" מופיע בתהילים ג 6 ובמזמור ד 9 ולא בשום מקום אחר בספר תהילים. וכמו תהלים א–ב, גם מזמורים ג–ד צופים את חורבן הרשעים (תהילים א 1, 4–6, ג 8) ההוגים ב"ריק" (תהילים ב 1, ד 3). קשרים אלה מנחים אותנו לקרוא את תהילים ג בהקשרו הספרותי ולא כמזמור בודד.

כאשר קוראים אותו באופן כזה, תפילותיו ונסיבות חייו של דוד מקבלות עומק נבואי. דוד מגלם משיח סובל אשר לאחר רדיפות חוזרות ונשנות יישב על כס המלוכה שהובטח לו מאת אלוהים (תהילים ב 7, ד 9). קשה שלא לשמוע בדבריו של דוד, "הקיצותי" (תהילים ג 6), רמז לתחייתו של המשיח, במיוחד משום שהפועל "יקיץ" בתנ"ך מתייחס לעיתים קרובות לתחיית המתים (ראו ישעיה כו 19; ירמיהו נא 39, 57; איוב יד 12; דניאל יב 2).

דבר אחד מתברר בספר תהילים: הניסיון להפריד בין המשיח המולך (בן–דוד) לבין המשיח הסובל (בן–יוסף) קורס כאשר קוראים אודות דוד ההיסטורי והנבואי במקרא. התהילים עצמם מכינים אותנו למשיח שדרכו לכס המלכות כרוכה בסבל.

> "אָז פָּתַח אֶת לְבָבָם לְהָבִין אֶת הַכְּתוּבִים וְאָמַר לָהֶם: כָּךְ כָּתוּב, שֶׁהַמָּשִׁיחַ יִסְבֹּל וְיָקוּם מִן הַמֵּתִים בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי" (לוקס כד 45–46).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [חג חנוכה - סרט על חושך, נבואה, והאור ששינה את ההיסטוריה!](https://igod.co.il/true-judaism/חג-חנוכה-סרט-על-חושך-נבואה-והאור-ששינה/)

**Published:** דצמבר 14, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "חג חנוכה - סרט על חושך, נבואה, והאור ששינה את ההיסטוריה!")

הסיפור האמיתי של חנוכה עמוק הרבה יותר מנרות ושירים. בתוך החושך של יוון, אנטיוכוס והגזרות האיומות, נדלק אור קטן ששינה את ההיסטוריה. מחזון דניאל, דרך מרד המכבים וחנוכת המקדש, ועד לידתו של מושיע מזרע דוד, בואו לגלות איך הנבואות העתיקות התממשו, ואיך האור שהודלק אז מאיר גם היום!

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, חנוכה, מועדי ישראל

**תגיות:** ווידאו

---

### [החטא - השפעתו על חיינו](https://igod.co.il/questions-life/sin/)

**Published:** מאי 1, 2026
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

אז מה זה בכלל חטא?

אם היינו שואלים אנשים ברחוב האם הם חושבים שהם "אנשים חוטאים", קרוב לוודאי שרובם היו עונים משהו בסגנון: "מעולם לא שדדתי בנק, ולא רצחתי אף אחד." זאת מאחר שאנחנו ממהרים להשוות את עצמנו לדוגמאות הגרועות ביותר שאנחנו מכירים. כאילו היטלר ודעאש הם קנה המידה האוניברסלי להגדרה של "אנשים חוטאים".

## מהו חטא

כתבי הקודש מגדירים חטא בצורה שונה ומציבים קנה מידה שונה. חטא מגיע מהמונח "להחטיא". להחטיא את הטוב והנכון.

כשאנחנו בוחרים להתרכז בעצמנו, שמים את עצמנו במרכז, אנחנו מחטיאים את רצונו של אלוהים = חוטאים.

כשאנחנו מתמקדים באלוהים (ולפיכך באחרים), כנאמר "ואהבת את ה אלוהיך", והנגזרת של זה, "אהבת לרעך כמוך", אז אנחנו עומדים ברצונו של אלוהים.

> "החטא זה לא מעשים רעים, אלא שהחטא מתבטא במעשים רעים."

בעידן המודרני התרגלנו לחשוב על 'חטא' כ"מנהגים או פעולות רעות שמתבצעות כנגד התורה של אלוהים", ונכון שחטא מתבטא במעשים, אבל הקונספט של "חטא" הוא הרבה יותר עמוק ומשמעותי, מאשר עניין של מעשים טובים או רעים. חטא הוא משהו שהוא הרבה יותר עמוק ומשפיע, מאשר ההבנה השטחית שיש לנו לגביו.

החטא מתבטא באופי שלנו ובמעשים שלנו, אבל מקורו בזהות שלנו.

כשקוראים את התנ"ך בעיון, רואים שסופרי התנ"ך השתמשו במונח "חטא" בצורות שונות. המילה "חטא" יכולה להתכוון למעשים או מנהגים, אבל גם למצב מסויים או כוח.

להלן מספר דוגמאות של פסוקים שמתייחסים לחטא, לא כמעשה, אלא ככוח או מצב מסויים:

- "הִנֵּה שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם." (יוחנן 1:29)
- "שֶׁהֲרֵי כְּבָר הוֹכַחְנוּ לְעֵיל כִּי הַיְּהוּדִים וְהַגּוֹיִם כְּאֶחָד מְשֻׁעְבָּדִים כֻּלָּם לַחֵטְא." (רומים 3:9)
- "כִּי כְּשֵׁם שֶׁבִּגְלַל אִי־צִיּוּתוֹ שֶׁל אָדָם אֶחָד נַעֲשׂוּ הָרַבִּים לְחוֹטְאִים." (רומים 5:19)
- "זֹאת אָנוּ יוֹדְעִים: הָאָדָם הַיָּשָׁן אֲשֶׁר בָּנוּ נִצְלַב אִתּוֹ כְּדֵי שֶׁיֵּהָרֵס גּוּף הַחֵטְא וְלֹא נִהְיֶה עוֹד עֲבָדִים לַחֵטְא;" (רומים 6:6)
- "הַחֵטְא נִצֵּל אֶת הָאִסּוּר שֶׁבַּדִּבֵּר כְּדֵי לְעוֹרֵר בְּקִרְבִּי כָּל מִינֵי תַּאֲווֹת." (רומים 7:8)
- "אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁהַתּוֹרָה הִיא רוּחָנִית, אַךְ אֲנִי הִנְנִי בָּשָׂר וָדָם וּמָכוּר לַחֵטְא." (רומים 7:14)
- "עַל־יְדֵי אָדָם אֶחָד בָּא הַחֵטְא לָעוֹלָם, וְעֵקֶב הַחֵטְא בָּא הַמָּוֶת." (רומים 5:12)

#### **לחטוא (חֵטא/חָטַאַה) – "לפספס".**

בשפה העברית, משמעות המילה חטא, פשוטה כמשמעה היא "להחטיא" (לפספס)\[1\]. מתוך זה, הדובר העברי מבין שהכוונה ב"לחטוא" היא – להחטיא את רצון אלוהים.

שלא כמו בברית משה, ששם הכוונה ב"להימנע מחטא" הייתה "לא לעבור על החוקים" (כמו – לא לפגוע בשכן שלך), תחת הברית החדשה, זה כבר לא מספיק! ראית שהשכן שלך צריך משהו ולא עזרת לא? חטאת – הֵחטֵאת את רצון אלוהים.

"לָכֵן הַיּוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת טוֹב וְאֵינֶנּוּ עוֹשֶׂה, לְחֵטְא יֵחָשֵׁב לוֹ." (יעקב 4:17)

עבור עם ישראל, ברית משה הייתה כמו לקבל טיפול עזרה ראשונה. תורת משה הגבילה את עָוולוֹת ליבינו, שהיו מאוד מושפעות מהאוכלוסיות הרעות שסבבו את העם. למרות זאת, הברית החדשה מעלה את הרף הרבה יותר גבוה, ומחזירה את הסטנדרט לאיך שהוא היה בימי הבריאה – הרצון האולטימטיבי של אלוהים.

לפיכך, **לא** לפספס את רצון אלוהים (לא לחטוא), זה משהו שיש לו הרבה יותר עומק ומרחב מאשר לא לרצוח מישהו או לא לשדוד בנק.

אנחנו מפספסים את רצון אלוהים בהרבה יותר דרכים ממה שנראה לנו – אנחנו מפספסים את רצונו באורח חיים שלנו, במנהגי התרבות שלנו, בדרכי החשיבה שלנו, במה שאנחנו אומרים, במה שאנחנו אוכלים, במה שאנחנו קונים ובהרבה דרכים אחרות. אנחנו מפספסים את רצון אלוהים בפעולות יום-יומיות פשוטות שאנחנו אפילו לא עוצרים לחשוב עליהן – כמו זיהום בריאת אלוהים דרך שימוש בחשמל או נהיגה במכונית (זיהום שלא רק מביא לידי מחלות, אלא גם לאסונות טבע\[2\]). או, כשאנחנו קונים iPhone, מבלי להבין את זה אנחנו תומכים בעבדות מודרנית כי מכריחים ילדים קטנים בסביבות גיל 13 לעבוד במכרות תמורת 2$ ליום\[3\]. או כשאנחנו מביאים לילדים שלנו משקאות מוגזים, ואנחנו בעצם ממלאים את הגוף שלהם בסוכרים וכימיקלים מלאכותיים, מה שגורם להשמנת יתר ומחלות אחרות. או כשהחֵברה החומרית שלנו מניעה אותנו לקנות סירה מפוארת בשווי של 180,000 ש"ח בעוד שישנם ילדים שגוועים ברעב בצד השני של העיר.

יש עוד אינספור דוגמאות של מציאויות, מצבים ודברים שאנחנו עושים, ש"מפספסים את רצון אלוהים", פשוט בגלל שאנחנו חיים בעולם שנמצא במצב של חטא.

הכל סָבוּך יחד. בלתי אפשרי עבורינו לברוח מלולאת החטא האינסופית שאנחנו תקועים בה. ההשלכה היא, שבין אם אנחנו אוהבים את זה או לא, אנחנו חלק אִינְטֶגְרָלִי מאפקט הפרפר שנגרם בגלל מצב החטא בעולם – ובתוכנו.

#### **זהות – מה שאנחנו עושים מגדיר את מי שאנחנו**

חטא, כמובן, הוא הרבה יותר עמוק מהפעולות החיצוניות שאנחנו עושים, מאחר והמקור של מה שיוצא מאיתנו חיצונית, נובע מתוך מה שיש בתוכנו. חייב להיות קשר לאדם הפנימי שלנו, לזהות שלנו עמוק בתוכינו – ועם רצון אלוהים החסר במי שנבראנו להיות.

מכירים את הרגשת האופוריה הזאת כשאתם מנצחים בזמן שאחרים מפסידים, טועים, או אפילו סובלים? קחו כדוגמא רכילות. רכילות גורמת לנו להרגיש טובים יותר מאחרים. מעל אחרים. אנחנו רוצים לנצח, להוביל ולשלוט. לקבל את כל הכבוד לעצמנו: להרגיש כמו מלכים; על חשבונם של אחרים. ההרגשה הזאת, היא גאווה. ועל פי ההגדרה המקראית, גאווה, היא חטא.

בספרו, "הסיבה לאלוהים"\[4\], ד"ר קֵלֵר חולק את הגדרתו לחטא:

> ״חטא זה סירוב עיקש למצוא את הזהות העמוקה ביותר שלך ביחסים שלך עם אלוהים. חטא מחפש עצמאות – זהות בנפרד מאלוהים…לפי הכתובים, הדרך העיקרית להגדיר חטא היא לא רק העשייה של מעשים רעים, אלא הפיכת דברים טובים לדברים הבלעדיים.״

**ד״ר טים קלר** 
פילוסוף ותיאולוג

או, כמו שהתיאולוג הדֵנִי, סורֵן קִיאֵרקֵגַארד\[5\], מהמאה ה19, בצורה פשוטה ויפה ניסח את זה:

> ״חטא, זה לבנות את הזהות שלך על כל דבר מלבד על אלוהים.״

**סורן קיארקגארד**
תיאולוג ופילוסוף דני

הכוונה היא שאפילו לאהוב את האהובים שלנו (מה שהוא דבר טוב בפני עצמו) יותר ממה שאנחנו אוהבים את אלוהים, זה לפספס את רצון אלוהים – לחטוא.

בבראשית ח כא, אמר אלוהים כי "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו".

לא רק המקרא מתאר זאת, גם עולם הפסיכולוגיה:

> ״כל אחד מאתנו הוא חצי טוב וחצי רע. זה ברור כמו שברורה העובדה שכל אחד מאתנו הוא גם שמאל וגם ימין.״

**ד"ר צביה גרנות** 
פסיכולוגית

אז מה בדיוק הכוונה שיש בנו רוע וחטא?

"חטא הוא מצב, מצב של הרצון, מצב אנוכי של הרצון"\[6\]

לא כל אנוכיות היא רעה, אבל לכל אנוכיות יש את הפוטנציאל להפוך לרעה.

המילה "אנוכיות", מגיעה מהמילה אנוכי; אני.

בכולנו יש אנוכיות, זאת אומרת יצרים ותשוקות שעוזרים לנו לחיות ולשרוד. אבל את היצרים הללו אנחנו צריכים לכבוש, אחרת, הם יכבשו אותנו, וכשהם כובשים אותנו, הם הופכים לחטאים. בכולנו יש את המאבק התמידי הזה בין לשרת את הבשר של עצמנו, לבין חיים לפי הרוח, ז"א לשרת אחרים.

"אֲנָשִׁים שֶׁחַיִּים לְפִי הַבָּשָׂר הוֹגִים בְּמַה שֶּׁשַׁיָּךְ לַבָּשָׂר, אַךְ אֲנָשִׁים שֶׁחַיִּים לְפִי הָרוּחַ הוֹגִים בְּמַה שֶּׁשַּׁיָּךְ לָרוּחַ." (רומים ח 5)

מדובר במלחמה מתמדת. ואם נהיה ממש כנים עם עצמנו, כל יום, היצרים והתשוקות שלנו כובשים אותנו מחדש. המלחמה הזאת תסתיים רק כשנמות.

בעידן המודרני, אבי הפסיכואנזליה, זיגמונד פרויד הגדיר את האנוכיות שלנו בתור ה"איד", האיד, לטענתו של פרויד, הוא היצר הפנימי ביותר שבתוכנו המאופיין בחיפוש אחר סיפוק מיידי של דחפים ויצרים ובחוסר התחשבות במציאות או באחרים. לדברי פרויד: *"כל אשר ילוד אישה מביא איתו מלידה, כל אשר טבוע בו מראש מכוח מבנהו, הווה אומר, כל הדחפים שמקורם בארגון הגופני"*. על פי פרוייד, האיד נוהג לפי עקרון ההנאה: רדיפה אחרי ההנאות, ובריחה מן הכאב.

אך לא היה זה פרויד הראשון שהגה את הרעיון כי היצר האנוכי הזה טמוע בנו כבר מלידה. אלא, דוד המלך: " הֵן-בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי" (תהילים נא׳, ז').

אבל הנה ההפתעה הגדולה. לרוב, אפילו המעשים הטובים שאנחנו עושים, הם מתוך מניע אנוכי ולא מתוך אהבה טהורה. מדוע? כי אנחנו לא באמת עושים אותם כדי לגרום טוב לאחרים, אלא, כי הם גורמים לנו להרגיש טוב עם עצמנו. אנחנו עושים טוב כי זה גורם לאחרים להסתכל עלינו עם כבוד והערצה, זה מנפח לנו את האגו וגורם לנו להרגיש ממש טוב עצמנו. בגלל זה אנשים מצטלמים באפריקה עם ילדים יתומים, או מסריטים את עצמם מחלקים כסף לאיזה נזקק, ואז מיד מעלים את זה לפייסבוק.

הפסיכולוגית הקלינית, ד"ר ליסה פיירסטון, מסבירה:

"נדיבות, המעלה של להיות אדיב ומבין, המוכנות לתת לאחרים דברים בעלי ערך, מוגדר לעיתים קרובות בתור מעשה של חוסר אנוכיות. אבל, מחקרים כעת מראים שנדיבות, באופן אנוכי, משרתת את האינטרסים שלנו."\[7\]

הפילוסוף הבריטי הידוע מהמאה ה17, תומאס הובס, הסביר גם הוא כי גם מבלי להבין זאת, כל מה שאנחנו עושים, כולל "מעשים טובים", נועד בסופו של דבר לשרת את עצמנו.

למען האמת, ישנה השקפה שלמה בעולם הפסיכולוגיה והפילוסופיה, שנקראת "אגואיזם אתי", לפיה כל דבר שאנחנו עושים, נועד בסופו של דבר לשרת את עצמנו.

אבל הידיעה הזאת לא בהכרח צריכה לגרום לנו להרגיש רע עם עצמנו, אלוהים הוא שברא אותנו בצורה כזאת. זה שהגוף שלנו מתגמל אותנו בחיזוקים חיובים (אנוכי), לא צריך לבייש אותנו, החיזוקים נועדו לעזור לנו **להרגיש** את הצורך לעשות טוב לאחרים, אפילו אם המניע איננו טהור.

גם אם לא נסכים עם הגישה הזאת ככלל, בהחלט יש בה, ולו באופן חלקי, הרבה אמת.

אם כך, להיות אנוכי (לספק צרכים של הגוף) זה לא חטא בפני עצמו, אלא שזה חלק מהטבע האנושי שלנו, שנועד לדאוג לנו. אבל אנוכיות הופכת לחטא כאשר היא באה על חשבון האחר.

האמת היא, שאנחנו הרבה יותר חוטאים (אנוכיים בצורה שלילית) ממה שאנחנו מוכנים להודות. כשאתה יכול לתרום דם, מח עצם או אפילו כלייה, אבל אתה לא. כשאתה שקוע במשחקי פלייסטיישן בזמן שאתה יכול לבלות עם קשישים בודדים או לשרת בבתי יתומים. כשאתה רוכש רכב חדש בזמן שיכלת להסתפק ברכב משומש (ואת הכסף לתת לצדקה). גם בנק הדם היה נראה אחרת לחלוטין אם כולנו היינו קצת פחות אנוכיים.

אמנם כבני אדם אנחנו אוהבים לשים דגש על חטאים חיצוניים (כגון התמכרויות שונות) מאחר והרבה יותר קל לראות ולהצביע עליהם, ומי שנקי מהם הוא לכאורה "חסר חטא". אבל זה חוסר הבנה של מה זה בכלל חטא. חטא נכנס הרבה יותר עמוק. למען האמת, בעוד התמכרויות משפיעות בעיקר עליך, יש דברים עמוק בפנים שבקלות יכולים להפוך לחטאים והם משפיעים על הרבה מעבר לרק עצמך: חמדנות, קמצנות, שתלטנות, כעס מוגזם, פחדנות, אפאטיות, ציניות, אנוכיות, גאווה, התנשאות, קנאה, חוסר סובלנות, תוקפנות יתרה, רוע לב, צרות עין, נקמנות, חוצפנות, פאניקה, חוסר נאמנות, ווכחנות, גסות רוח והרשימה עוד ארוכה…

ואם להקשות, זה כבר לא מספיק יותר להימנע מלעשות רע כדי לא להיחשב חוטא. אם בתקופת התנ"ך, כל מעשה ובחירה שעשינו שהיו המבוססים על גאווה או אנוכיות, נחשבו לחטא. בתקופת הברית החדשה, לא רק מה שאנחנו עושים יכול להיחשב כחטא, אלא גם מה שאנחנו לא עושים. הברית החדשה העלתה את הסטנדרט של מהו חטא עוד יותר גבוה, כך שאם אתה לא תומך ועוזר לאחרים, זה נחשב לך חטא:

"הַיּוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת טוֹב וְאֵינֶנּוּ עוֹשֶׂה, לְחֵטְא יֵחָשֵׁב לוֹ" (יעקב ד:17)

אלוהים רוצה שניתן מעצמו הכל. לדוגמא, מלוא האמפתיה, מלוא הנדיבות, מלוא החסד, מלוא החמלה ומלוא ההקרבה. לא 90%, אלא 100%, כי אולי דווקא בפעם האחת שלא היה לנו כוח להראות אמפתיה, שברנו את רוחו של אדם אחר. אם הענקו רק 90%, אז החטאנו את רצון אלוהים ב10%

אבל את שיאו של הרוע והחטא בהיסטוריה האנושית אפשר לפגוש מחוץ לירושלים, גולגותא שם – גאווה, עימות, אשמה, אלימות ושליטה. המשפט של מערכת הציוויליזציה האנושית נראתה כפי שהיא באמת: מלחמה על כוח ושליטה שהמניע שלה אלימות ושחיתות, עד כדי כך שהיא מסוגלת לרצוח אפילו את אלוהים עצמו – ועוד בשם "האמת והצדק" המעוותים שלה.

# למה אנחנו לא מפסיקים לחטוא?

אז למה אנחנו עדיין חוטאים? הסיבה היא פשוטה. אלוהים לא ברא רובוטים, אלא בני אדם, להם העניק חופש בחירה. חופש הוא דבר טוב, אבל אם בני האדם נועדו להיות חופשיים, אי אפשר לכפות עליהם לציית לאלוהים, או להכריח אותם לעשות רק טוב. אם אין בחירה, אין חופש.

כשאנחנו שמים משהו במקום הראשון לפני אלוהים, כולל אותנו עצמנו, אנחנו חוטאים. ובדיוק על זה מדברים כתבי הקודש. בגן העדן, אדם וחווה ניצלו לרעה את חופש הבחירה שניתן להם. בעוד אלוהים אחראי על עובדת קיומו של חופש הבחירה, אנחנו כבני אדם אחראים על הבחירות שלנו מתוך חופש הבחירה.

אבל פה לא מסתכם הסיפור. כל בחירה ומעשה שלנו הוא בעצם פרי של משהו עמוק הרבה יותר. של הזהות והערך העצמי שלנו. כל בני האדם, בלי יוצא מן הכלל, מבססים את הזהות והערך העצמי שלהם במשהו.

ארנסט ביקר, זכה בפרס פוליצר תודות לספרו רב המכר "הכחשת המוות". בתחילת הספר הוא טוען כי כל ילד זקוק **לערך עצמי**. וכי **הערך העצמי הוא "התנאי לחיים".** עד כדי כך, כי לטענתו של ביקר, כל אדם באשר הוא מחפש ערך וזהות, או כפי שהוא כינה זאת: "**ערך קוסמי**".

הצורך שלנו בזהות ובערך עצמי כלכך חזק, עד כדי כך שבין אם במודע ובין אם לא, נקדיש את מלוא תשוקתנו למציאת משהו בו נוכל לבסס את הצורך הזה: את הזהות שלנו. לא במקרה זה מה שמופיע על כרטיסי הביקור שלנו.

אתלט מסוגל לבסס את הזהות והערך העצמי שלו בהישגיו האתלטיים.

בסרט המפורסם "מרכבות האש" אודות סיפור חייהם של שני אתלטים באולימפיאדת 1924 מסביר אחד המתמודדים מדוע הוא מקדיש כלכך הרבה זמן ומאמץ באימונים מפרכים: *"כשהמירוץ מתחיל, יש לי עשר שניות בודדות להצדיק, את הקיום שלי."*

אנשים אחרים מבססים את הזהות והערך העצמי שלהם בדברים אחרים: המראה החיצוני שלהם, כמות הכסף שיש להם בבנק, המוצרים שהם רוכשים, בני הזוג שלהם, תחביב מסויים, הלכות דתיות, קבוצת כדורגל, והרשימה עוד ארוכה…

מה הבעיה עם זה חלקכם אולי תוהים? המראה החיצוני שלך ילך ויאבד מיופיו. מערכות היחסים שלך יגיעו לסיומן הטבעי. הכסף שבבנק יכול להיעלם. קבוצת הכדורגל שלך לא תמיד תנצח. ודתות רק יהפכו אותך לשפטן ממורמר… כל הדברים הללו לא באמת יכולים וגם לא נועדו, לספק את הצורך הרוחני העמוק שלך; הזהות שלך.

החור הזה שבלב של כולנו? אך ורק אלוהים מסוגל למלא אותו. שום דבר אחר לא יצליח. רק כשהזהות שלנו מושרשת באלוהים, הזהות שלנו מושלמת. וכשאנחנו בוחרים לבסס את **הזהות** שלנו ואת **הערך** העצמי שלנו בכל דבר שהוא לא אלוהים, צפוייה לנו אכזבה. אנחנו מחטיאים את רצונו ואנחנו "חוטאים".

אם הערך העצמי שלך; הזהות שלך, מבוסס בכישורים שלך, ביכולות שלך, ברכוש שלך או באנשים אחרים, אתה בהכרח תחווה אכזבה. אם ספורט זה האלוהים שלך, ופתאום נפצעת, העולם שלך יזדעזע. אם הערך העצמי שלך מבוסס בבני משפחה או בחברים, והם יאכזבו אותך, יתאכזבו ממך או פשוט ימותו, העולם שלך יתרסק. אם הערך שלך מבוסס על התואר כבוד שלך או הרכוש והכסף שיש לך בבנק, ויום אחד תאבד אותו, או תפוטר ממקום עבודתך, לפתע תמצא את עצמך על הקרשים. כשאנחנו עומדים על משהו שברירי, זמני ותלוי בנסיבות, סופנו להתרסק. אבל אם אנחנו עומדים על סלע ניצחי, יציב, ואמיתי. אז יש לנו בטחון נצחי.

בברית החדשה, ישוע מלמד את העקרון הזה בדיוק:

"כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה וְעוֹשֶׂה אוֹתָם יִהְיֶה דּוֹמֶה לְאִישׁ נָבוֹן אֲשֶׁר בָּנָה אֶת בֵּיתוֹ עַל הַסֶּלַע. הַגֶּשֶׁם יָרַד, בָּאוּ הַשִּׁטְפוֹנוֹת וְנָשְׁבוּ הָרוּחוֹת וְהָלְמוּ בַּבַּיִת הַהוּא, אַךְ הוּא לֹא נָפַל, כִּי יֻסַּד עַל הַסֶּלַע. וְכָל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתָם יִדְמֶה לֶאֱוִיל אֲשֶׁר בָּנָה אֶת בֵּיתוֹ עַל חוֹל. הַגֶּשֶׁם יָרַד, בָּאוּ הַשִּׁטְפוֹנוֹת וְנָשְׁבוּ הָרוּחוֹת וְהָלְמוּ בַּבַּיִת הַהוּא; נָפַל הַבַּיִת וּגְדוֹלָה הָיְתָה מַפַּלְתּוֹ." (מתי ז:24-27)

הבית שלנו מייצג את החיים שלנו. כולנו בונים את "הבית" שלנו על משהו. אם היסודות של החיים שלנו, זאת אומרת הזהות שלנו והערך העצמי שלנו לא נבנים ומבוססים באלוהים ובאהבתו. נמצא את עצמנו נשענים במקום זאת על עצמנו, או על דברים אחרים: אבל גם אנחנו כמו כל הבריאה כולה; דברים זמניים ושבריריים. כיצורים בלתי מושלמים, לא רק שאנחנו נאכזב את עצמנו, אלא גם שאין לנו אפשרות לתקן את עצמנו, או לתת לעצמנו משמעות נצחית לחיים.

במילים פשוטות, כשאנחנו לא בונים את הבית שלנו: הזהות והערך שלנו, על אלוהים, אנחנו בעצם מחטיאים את רצונו, אנחנו חוטאים לאלוהים, כי הבטחון שלנו הוא לא בו, אלא בעצמנו ובנסיבות חיינו.

שמעתם פעם את המושג "אין דבר חשוב יותר ממשפחה"? לכאורה משפט בלתי מזיק. הבעיה עם המושג הזה היא לא רק שאנשים שאין להם משפחה, מרגישים פחותים בחשיבותם. אלא מעבר לכך, אם המשפחה שלך היא הדבר החשוב ביותר בחיים שלך, זה עלול לייצר גאווה והתנשאות. המשפחה שלך חשובה לך יותר מבני אדם אחרים, זה מייצר הפרדה ואיבה. משם נובעים מלחמות על כבוד המשפחה, וזאת גם הסיבה מדוע דתות, מדינות ושבטים נלחמים האחד בשני: גאווה והתנשאות, שבאה על חשבונה של האהבה. אהבה היא היכולת לעשות את מה שהמשיח עשה עבורנו: להקריב מעצמנו למען אחרים, למען זרים, למען חלשים, ואפילו למען האוייבים.

זאת לא חכמה לבחון בני אדם ברגעים של נינוחות, בסביבה של אנשים אהובים וכשהנסיבות רצויות.

בברית החדשה, ישוע מלמד כי אפילו הפושעים הגדולים ביותר יודעים לקנות מתנות נפלאות לילדים שלהם.

על פי ישוע, מי שבאמת רוצה לעמוד בסטנדרטים של אלוהים, צריך לסלוח לפוגעים בו ואפילו, לאהוב את אלו ששונאים אותו. ישוע בעצמו נתן דוגמא נהדרת לכך. פעיל זכויות האדם, מוהנדס גנדי, סיכם זאת:

> "ישוע, שהיה חף מפשע, הציע את עצמו קורבן לטובת זולתו, כולל אויביו, והיווה כפרה עבור העולם כולו. היה זה המעשה המושלם."

**מוהנדס מהאטמה גנדי**
מנהיג רוחני ופוליטי

## השפעת החטא

עד כמה החטא משפיע עלינו? כמה רחוק הוא מחלחל?

נכון, בראש ובראשונה הוא משפיע עלינו בצורה אישית. הרי הבשר שלנו מעצם הוויתו חוטא, שהרי הוא הולך ומתקלקל למותו.

אבל החטא שלנו תמיד משפיע גם על אחרים. הרי אם אני גונב, גנבתי למישהו.
אבל גם חטאים קטנים או ניסתרים, אם נרצה או לא, משפיעים בצורה עקיפה על הסביבה.
אם לדוגמא יש לי בעיית הימורים שאני מסתיר בהצלחה מכל העולם, היא עדיין פוגעת לא רק בי, אלא גם במשפחתי.

בתורה, אלוהים הציג את רעיון הגמול הקיבוצי – חטאו של האחד משליך על האחרים. זאת בדיוק הסיבה מדוע. כי ההחלטות שלנו, משליכות על אחרים.

החטא הוא לא רק אישי, הוא קוסמי. כי כל החלטה ופעולה שלנו מסוגלות להשפיע על אחרים. קחו לדוגמא את העידן התעשייתי. מצד אחד הביא קדמה, אך מהצד השני, הרבה זיהום הסביבה.

כשאני בוחר לעשות פעולה פשוטה ובאנלית כמו לנהוג ברכב, אני בעצם גם תורם לזיהום הסביבה. זיהום זה של הסביבה יצר את החור באוזון, אשר משפיע על מזג האוויר ועל אסונות טבע. זיהום שגם גורם למחלות שונות, לי ולסביבתי.

כשאני רוכש מכשיר אייפון אני תומך בעבדות ילדים בסין. כשאני אוכל מוצרים מן החי, אני תומך בעקיפין בהתעללות בבעלי חיים. האוכל המועבד שאנחנו אוכלים, פוגם בגוף שלנו ושל ילדנו ומחליש את מערכות החיסון שלנו. כמו העידן התעשיתי, גם העידן הטכנולוגי הביא איתו קרינות אלקטרומגנטיות ואיומים אחרים עלינו. הסבירות שילד שחווה התעללות יהפוך למתעלל בעצמו, גבוהה גם היא. אפשר להמשיך ולמלא ספרים שלמים בדוגמאות שרשרת מהסוד הזה, אבל כבר הבנתם את הרעיון, כולנו שקועים עמוק בחטאים אחד של השני, אם נרצה, וגם אם לא, כבר אי אפשר לברוח מזה.

מאותו חטא של אדם וחווה ועד היום, האדם מתעורר כל יום ללא מערכת יחסים עם אלוהים, ולכן מחפש את היציבות הזאת בכל דבר אחר – חברים, משפחה, עבודה, חופשות, כסף, מעמד, זוגיות, ילדים וכו'… האדם זז מדבר לדבר תוך כדי שעולמו מזדעזע פעם אחר פעם, הדברים הללו הם לא בעלי ערך נצחי. ההוויה והזהות שלו, הערך העצמי שלו, היו בעצם תלויים בנסיבות החיים המשתנות. הנסיבות הללו הן בעצם שעיצבו את הזהות שלו.

פעמים רבות, סגנון של התנהגות מגונה באדם, היא בעצם עדות לטראומה קודמת בחייו – שם, כמנגנון הגנה, הוא סיגל לעצמו את אותה ההתנהגות כדי להיות מסוגל להתמודד עם הטראומה. לדוגמא – מישהי שנאנסה כילדה, התמודדה עם זה באכילת יתר. אולי כי בתת מודע שלה האמינה שאם תשמין – לא ירצו לאנוס אותה יותר. ועכשיו כמבוגרת היא סובלת מאכילת יתר והשמנת יתר.

או, ילד שעובר התעללות רגשית מפתח אדישות/חסינות לרגש כדי שלא ימשיך להיפגע בעתיד. כשהוא מבוגר, הוא אטום רגשית וכלום לא מזיז לו או חודר אליו.

זאת אומרת, שאפילו אם החטא לא קרה באשמתנו, עדיין יש לו השלכות עלינו.

לכל בחירה שלנו, בין אם היא במודע ובין אם לא מודע, יש השלכה. החלטות קטנות ושוליות ככל שיהיו בעיניינו, יכולות להשפיע על מיליוני אנשים במשך דורות רבים: "אפקט הפרפר".

בדיוק כפי ש בכוחו של משפט אחד בלבד לעודד ולבנות מישהו לתקופה ארוכה, משפט תוקפני אחד גם יכול להרוס ולגרום לצלקת נפשית אצל אדם אחר לשארית חייו, מה שיגרום לו גם הוא להפוך לאדם ממורמר ותוקפני.

ברמה האוניברסלית, כתוצאה מהחלטות של אדם אחד במהלך ההיסטוריה, שאולי נראו שוליות או חסרות חשיבות באותו הזמן, כולנו כיום סובלים. קחו לדוגמא את המגפה של המאה העשרים ואחת: מחלת הסרטן. האוויר שאנו מזהמים ונושמים, האוכל שאנחנו מרססים ואוכלים, הקרינה שאנחנו מייצרים, החומרים שאנחנו מורחים על הגוף שלנו.

כולנו סובלים תודות להחלטות שלא אנחנו קיבלנו בצורה ישירה, ההשלכות של חטאים של אנשים אחרים.

## סליחת חטאים

אז איך אנחנו יוצאים מהמצב הזה?

מצב החטא דומה לבִּיצה – ככל שננסה להילחם בו בעצמינו, כך נשקע יותר עמוק. בִּיצה קוסמית שכל העולם שקוע בה.
בשל המצב החוטא של האנושות, אף אחד לא יכול לברוח מזה. כולנו מושפעים מהמצב הזה. אף אחד לא יכול לעמוד מול האלוהים הקדוש ולהגיד: "אני נקי, לא היה לי שום קשר לזה.".

ובדיוק כמו אנשים שתקועים בתוך בִּיצה, אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות מלבד לקוות שמישהו מבחוץ יבוא להציל אותנו ולמשוך אותנו החוצה – אנחנו צריכים שאלוהים בעצמו יספק לנו את דרך ההצדקה שבה נתנקה מאשמת חטאינו.

בהתחשב בעובדה שחטא זה לא רק פעולה, אלא גם מצב נתון, אז מָעַבַר ממצב של חטא למצב של צדקה זה לא משהו שאנחנו יכולים "לעשות" בעצמינו. זה לא תהליך או פְּרוֹצֶדוּרָה שבה אנחנו משיגים או מרוויחים משהו בהדרגה, זה גם לא משהו שאנחנו יכולים לתחזק בכוח שלנו – אלוהים הוא זה שמושך אותנו מהבִּיצה. זה לא אנחנו שמטפסים החוצה ומנסים להחזיק בו. או שאנחנו מסכימים שימשוך אותנו החוצה, או שאנחנו דוחים את הצעתו להציל אותנו. מדובר פשוט בהחלפת מצב – או שאתם עדיין תקועים בבִּיצה כי דחיתם את העזרה שלו, או שאתם מחוץ לה כי הרשיתם לאלוהים לאחוז בכם.

העולם מחולק לשניים: אלו שמוצדקים ואלו שלא. אין מצב ביניים, אין התקדמות כלשהי, או תהליך של יציאה הדרגתית מהבִּיצה, כמו סיום מוצלח של מרוץ שמטרתו לזכות במשחק מחשב.

במילים אחרות, זה לא החטאים שלכם שמרחיקים מכם את הישועה הנצחית, אלא הדחייה המכוונת שלכם (חוסר האמונה) של עזרת המושיע שמרחיקה מכם את הישועה הנצחית, ושומרת אתכם במצב של חטא (בתוך הבִּיצה).

הדרך היחידה שלכם **לא** להיוושע, זה ע"י סירוב מכוון לעלות על נתיב החיים היחידי שיכול למשוך אתכם מחוץ לבִּיצה. איך עולים על נתיב החיים הזה? פשוט אומרים "כן" להצלה שאלוהים מציע דרך המשיח ישוע (מה שידוע בכינויו – “Sola fide”; הצדקה ע"י אמונה וחסד בלבד\[8\]).

יום אחד נקבל גוף חדש וחזרתו של ישוע המשיח תטפל סופית ובאופן פרקטי בהשלכות של החטא. אבל בינתיים, חוסר היכולת להבין חטא כמשהו שהוא בראש ובראשונה מצב נתון, זה מה שאני מאמין שגורם למאמינים בעלי כוונות טובות להיכשל בלהבין ולתפוס את הדוקטרינה הבסיסית הזאת של החטא והישועה. דוגמה טובה לכך היא דוד פּוֹסוֹן, הסופר והרועה הפֵּנטַקוֹסטַלי, שמאמין שישועה זה משהו שאתה צריך להשיג ולתחזק בעצמך ובכוח שלך, דרך תהליך של יכולת להתרחק מחטא:
*"לפיכך, הישועה היא בבירור תהליך. ותהליך שעוד לא נשלם באף אחד מאיתנו!".*\[9\]

ההצהרה של פּוֹסוֹן מבוססת על חוסר ההבנה הבסיסי שלו לגבי הקונספט של חטא כמצב נתון: *"חטאים הם אותו דבר במאמינים כמו בלא-מאמינים. כש"קדושים" חושבים שהם יכולים "להתחמק מזה" זו טעות קטלנית, והם למעשה צוברים כנגדם זעם."*\[10\]

החדשות הטובות הן, שיש לי ביטחון במצב החדש שיש לי בישוע המשיח – מצב ההצדקה. ועם כל הכבוד לדוד פּוֹסוֹן, אני יכול ללכת לישון בלילה בידיעה שאין לי אפילו את היכולת לשמור את עצמי במצב הזה. מה ששומר אותי במצב הזה, זה רק מה שישוע השלים עבורי על הצלב!

**"נִשְׁלַם"** (יוחנן 19:30).

בעוד העולם הזה זמני, וכל מה שבו שברירי וזמני. יש אמת אחת ניצחית, והיא אהבתו של אלוהים, שאהב אותנו כלכך עד שהתגלה אלינו בדמות המשיח על מנת להפגין לנו אהבה אמיתית מהי, הוא שנתן את חייו על הצלב עבורנו, החוטאים לו. בכך, הוא לקח את העונש שמגיע לנו על עצמו, והבטיח לנו בתחייתו חיי עולם נצחיים.

זו היא אמת עליה אנחנו יכולים לבנות את ביתנו ואת זהותנו. יש לנו ערך בעיניו של אלוהים כי המשיח היה מוכן לתת את חייו בעבורנו. זו היא אהבת אלוהים, זו היא משמעות אמיתית לחיים. זאת היא אמת ניצחית שאפשר להישען עליה גם כשהכל מסביבנו מתפרק ועולה באש. זה הוא השלום והבטחון שכולנו מחפשים, ורק אלוהים מסוגל לספק:

"אָמַרְתִּי לָכֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כְּדֵי שֶׁבִּי יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם. בָּעוֹלָם – צָרָה לָכֶם, אַךְ הִתְעוֹדְדוּ: אֲנִי נִצַּחְתִּי אֶת הָעוֹלָם." (יוחנן ט"ז 33)

## התמודדות עם החטא

אוקי, אז יש לנו סליחת חטאים במשיח, ויום אחד הכל יהיה ורוד. אז מה בדיוק עושים בינתיים? איך בכל זאת מתמודדים עם השלכות החטא בחיים שלנו?

כשבאנו לאמונה בישוע, החטאים שלנו לא נעלמו. אם כבר, אנחנו רק הולכים ונהיים יותר מודעים לכמה הם מושרשים בתוכנו. אסור לנו לעמוד במקום, עלינו תמיד לרוץ קדימה, לתת לרוח אלוהים לשנות אותנו מבפנים. אבל גם לקחת בחשבון שלשלמות אף פעם לא נגיע בעולם הזה. אפילו שאול השליח, לא העז לומר על עצמו שהוא מושלם, בשיא דרכו הוא כתב:

"לֹא שֶׁכְּבָר הִשַּׂגְתִּי אוֹ שֶׁכְּבָר הִגַּעְתִּי לִשְׁלֵמוּת, אֲבָל רָץ אֲנִי בְּתִקְוָה לְהַשִּׂיג, כִּי מִשּׁוּם כָּךְ גַּם הִשִּׂיגַנִי הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ. אַחַי, עֲדַיִן אֵינֶנִּי חוֹשֵׁב אֶת עַצְמִי לְמִי שֶׁהִשִּׂיג. אֲבָל דָּבָר אֶחָד: אֲנִי שׁוֹכֵחַ אֶת אֲשֶׁר מֵאַחֲרַי וְנֶחֱלָץ קָדִימָה אֶל מַה שֶּׁלְּפָנַי. אֲנִי רָץ אֶל הַמַּטָּרָה כְּדֵי לְהַשִּׂיג אֶת הַפְּרָס שֶׁבִּקְרִיאָה-שֶׁל-מַעְלָה, קְרִיאָתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ." (פיליפים ג 12-14)

אז אם אנחנו רוצים להשתנות, איך אנחנו עושים את זה בפועל? כמו בכל דרך אחרת בה המוח שלנו לומד – על ידי שינון של משהו חדש על חשבון משהו קודם! ולעיתים קרובות, זה אומר שהגמילה מההתנהגות הקודמת, עלולה לכאוב, ולכן עלינו להתמסר ולהקריב לדרך החדשה:

"אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם שֶׁתִּמְסְרוּ אֶת גּוּפְכֶם קָרְבָּן חַי, קָדוֹשׁ וְרָצוּי לֵאלֹהִים; כָּךְ תַּעַבְדוּהוּ עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב.וְאַל תִּדַּמּוּ לָעוֹלָם הַזֶּה, כִּי אִם הִשְׁתַּנּוּ עַל-יְדֵי הִתְחַדְּשׁוּת הַדַּעַת כְּדֵי שֶׁתַּבְחִינוּ מַהוּ רְצוֹן אֱלֹהִים, מַהוּ הַטּוֹב וְהָרָצוּי וְהַמֻּשְׁלָם בְּעֵינָיו." (רומים יג 1-3)

מה זה אומר בפועל? שמכניעים כל מחשבה שלילית, ומחליפים אותה במחשבות והתנהגויות שכתבי הקודש מעודדים אותנו.

"אֲנַחְנוּ מְמוֹטְטִים תַּחְבּוּלוֹת וְכָל דָּבָר רָם שֶׁמִּתְנַשֵּׂא נֶגֶד דַּעַת אֱלֹהִים, וּמַכְנִיעִים כָּל מַחֲשָׁבָה לְשֵׁם צִיּוּת לַמָּשִׁיחַ" (קור"ב י 5)

לדוגמא, על האדם הממורמר להיות מודע למחשבותיו, ולזהות ולדחות מחשבות מרמור כשהן צצות בראשו, ולהחליף אותן במחשבות חיוביות. בהתחלה זה יהיה קשה, אבל עם הזמן זה יהפוך להרגל חדש, שיבוא על חשבונו של ההרגל הישן. בכך, אנחנו בעצם משתמשים בכוח המחשבה שלנו, על מנת פיזית לשנות את מוחנו.

הניאורוסינטיסטית המשיחית, מדענית החוקרת את מערכות העצבים, ד"ר קרוליין ליפ\[11\], מסבירה:

> ״אכן, לאחר 30 שנות מחקר והוראה, ובעזרת פיזיקה קוואנטית, למדתי להעריך כיצד, בעזרת פעולת מחשבה ממוקדת ונחושה, המוח מסוגל להיות מדורבן לשינוי.״

**ד"ר קרוליין ליף**
מדענית

בשורה התחתונה, לכוח הרצון שלנו וכוח המחשבה שלנו, יש את העוצמה לשנות לנו את החיים! קל להסביר, אבל קשה ליישום. בהצלחה!

דרך אגב, הקדשו גם סרטון לכוח המחשבה לאור הברית החדשה.

[\[1\]](/#_ftnref1) הקונקורדנציה של סטרונג, 2398: חָטָא.[\[2\]](/#_ftnref2) [אסונות טבע שנגרמות מסיבות לא טבעיות](https://www.livescience.com/19505-industrial-pollution-natural-disasters.html) (Live Science, 5.4.12).

[\[3\]](/#_ftnref3) [חברת Apple מודה שבנתה את מכשירי הiPhone וiPad במפעלים הסיניים באמצעות עבודת ילדים](http://www.dailymail.co.uk/news/article-1254221/Apple-admits-using-child-labour-build-iPods-iPhones-Chinese-factories.html) (Daily Mail, 27.2.2010)
[איך מכשיר הiPhone עוזר להנציח עבדוּת מודרנית](https://www.huffingtonpost.com/carl-gibson/how-the-iphone_b_5800262.html) (Huffington Post, 10.11.14).

[\[4\]](/#_ftnref4) טימותיאוס קֵלֵר, "הסיבה לאלוהים: אמונה בתוך עידן של ספקנות" (הוצאת Penguin Books; 2009), עמוד 162.

[\[5\]](/#_ftnref5) "מחלה עד מוות", ע"י סורֵן קִיאֵרקֵגַארד.

[\[6\]](/#_ftnref6) Strong, A. H. (1907). Systematic theology (p. 573). Philadelphia: American Baptist Publication Society.

[\[7\]](/#_ftnref7) https://www.huffingtonpost.com/lisa-firestone/the-benefits-of-generosit\_b\_5448218.html

[\[8\]](/#_ftnref8) אחת מהדוקטרינות שהכי מבדילות בין הדֵנוֹמִינַצִיוֹת הפּרוֹטֵסטַנטִיוֹת לבין הקהילה הקתולית והאורתודוקסית-מזרחית.

[\[9\]](/#_ftnref9) דוד פּוֹסוֹן, "מה שאנחנו מאמינים לגבי הישועה" (חלק מסדרה בת 8 חלקים שכותרה – 'מה שאנחנו מאמינים בו').

[\[10\]](/#_ftnref10) דוד פּוֹסוֹן, "פעם נושע, תמיד נושע?: מחקר בהתמדה וירושה" (הוצאת Hodder & Stoughton, 1996), עמוד 8.

[\[11\]](/#_ftnref11) https://drleaf.com/blog/the-mind-can-change-the-brain/

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** עקרונות האמונה, שאלות על החיים

---

### [מהי “חזרה בתשובה” מבחינת דבר אלוהים?](https://igod.co.il/true-judaism/מהי-חזרה-בתשובה-מבחינת-דבר-אלוהים-2/)

**Published:** מאי 1, 2026
**Author:** ג׳ודי דילו

**Content:**

[](# "מהי “חזרה בתשובה” מבחינת דבר אלוהים?")

במקומות רבים, הכתובים מצווים על חזרה בתשובה. אך מהי המשמעות של חזרה בתשובה? האם חזרה בתשובה משמעותה הפניית עורף לחטאים? אם כן, האם מדובר בתנאי לישועה?

כעת נחקור את המשמעות של המושג "חזרה בתשובה" ונראה מה הקשר שלו לישועה ואם בכלל קיים קשר כזה.

האם החזרה בתשובה הכרחית עבור הישועה? התשובה לשאלה הזו תלויה בהגדרה של המושג "חזרה בתשובה". אם המשמעות היא "הפניית עורף לדרכי החטא", אז לא מדובר בתנאי הכרחי. אך למה התכוון יוחנן המטביל כשהוא הכריז "שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה, כִּי קָרְבָה מַלְכוּת שָׁמַיִם." (מתי ג 2)?

יש המתעקשים כי "שום בשורה שמדלגת על חזרה בתשובה יכולה להיקרא הבשורה, חוטאים לא יכולים לבוא למשיח ישוע ללא שינוי קיצוני בלב, בנפש וברצון1. אם החזרה בתשובה מוגדרת ככניעה לאדונות של המשיח ואם היא תנאי לישועה, זה אומר שיוחנן לא השיג את מבוקשו (יוחנן כ 31) משום שכניעה לאדונותו של ישוע איננה מוזכרת בבשורת יוחנן כתנאי לחיי עולם2.

## משמעות המושג "חזרה בתשובה"

רבים יסכימו שהמשמעות הבסיסית של המושג "חזרה בתשובה" (ביוונית- metanoeō) היא "שינוי דיעה" או "חרטה"3. צ'ארלס ריירי, לדוגמה, אומר, "חזרה בתשובה משמעותה שינוי דיעה שמשפיע על החיים בצורה מסויימת. כמו מושגים תאולוגיים חשובים אחרים מושג זה חייב להיות מוגדר על ידי שאלה מורחבת יותר, כלומר, שינוי דיעה לגבי מה? מאמינים יכולים לחזור בתשובה מחטאים מסויימים ולהפסיק לעשות אותם (התגלות ב 5; השנייה לקורינתים ז 9)". האם לא מאמינים צריכים לחזור בתשובה? ריירי אומר כן, אם מגדירים את המושג בצורה נכונה. "חזרה בתשובה שמושיעה", הוא אומר, "צריכה לערב שינוי דיעה לגבי ישוע המשיח כך שכל מה שהאדם חשב עליו לפני, הוא משנה את דעתו לגביו, ובוטח בו כמושיעו"4 זו גישה שיכולה לשלב בקלות את החזרה בתשובה בישועה.

לעומת זאת, רבים מותחים את הרעיון של שינוי דיעה ואומרים שחזרה בתשובה כוללת גם פנייה מהחטא, כתנאי לחיי עולם. הם מקשרים את המילה metanoeō למילה בעברית "לשוב"5 (לפנות או לחזור). הבעיה היא שבתרגום השבעים אין מקרה אחד שבו המילה "לשוב" (לפנות) מתורגמת כ- metanoeō (לחזור בתשובה).

#### מחקר זהיר של כל השימושים של המילה metanoeō ו metanoia בתרגום השבעים מראה שני דברים:

1. תרגום השבעים באופן עקבי מתרגם את המילה נחם (להצטער, להתחרט, לשנות את הדיעה) ל-metanoeō (שמות לב 14; ירמיהו כו 19; תהלים קי 4)6
2. המילה "לשוב" מתורגמת ל- epistrephō בתרגום השבעים.

אז למה חוקרים רבים אומרים שהמילה metanoeō משמעותה להפנות עורף לחטא? התשובה היא שמדובר במסורת או בהתחייבות תיאולוגית מוקדמת. הפרשנות הטובה ביותר למילה metanoeō בברית החדשה היא הכרה, שינוי הדיעה לגבי משהו, להודות, להתחרט. דוגמה טובה מהתנ"ך להגדרה זו היא מירמיהו ח 6:

> הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמָע לוֹא-כֵן יְדַבֵּרוּ אֵין אִישׁ **נִחָם** עַל-רָעָתוֹ לֵאמֹר **מֶה עָשִׂיתִי** כֻּלֹּה שָׁב במרצותם (בִּמְרוּצָתָם) כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה.

שימו לב ש"נחם" מתואר כ "מה עשיתי?" מדובר בהתוודות על אשמה.

ישוע שהסתכל על הודאתם, אמר שאנשי נינווה "חזרו בתשובה" (מתי יב 41) אך יונה, שהסתכל על התוצאה של חזרתם בתשובה, אמר שהם "שבו". הם קודם הודו בכך שהם חטאו (חזרו בתשובה) ואז הם הביאו פרי של חזרה בתשובה ופנו מהחטא. אף אחד לא פונה מהחטא אם הוא לא מבין קודם שהוא חטא, כלומר, אם הוא לא חוזר קודם בתשובה. אך בכל זאת לא מדובר על ישועתם הפרטית של אנשי נינווה מניתוק נצחי מאלוהים אלא מדובר על ישועה לאומית מאסון. אנשי נינווה חזרו בתשובה אך זה לא אומר שהם נושעו מניתוק נצחי, רק האמונה במשיח של ישעיהו נ"ג יכלה להושיעם. עמים לא נושעים מגיהנום, אנשים כן. העיר נינווה ניצלה מאסון זמני. המילה היוונית metanoeō מופיעה 14 פעמים בתרגום השבעים. בכל פעם היא מתרגמת את המילה "נחם"7, שמשמעותה היא שינוי דיעה או חרטה. יש 108 שימושים של המילה "נחם" בתנ"ך והם לעולם לא מתכוונים ל"להפנות עורף לדרכים ישנות".

לכן, עלינו להסתכל על המילה "נחם", ולא למילה "שוב", כרקע לשימוש של המילה metanoia בברית החדשה.

האם על לא מאמינים לחזור בתשובה כדי שיקבלו חיי עולם? התשובה תלויה בהגדרה של המושג "חזרה בתשובה". אם השאלה מניחה ש"חזרה בתשובה" משמעה "הפניית עורף לדרכים הישנות וכניעה למצוותיו של המשיח" אז אין לכך בסיס מהשימוש של המילים metanoia ו metanoeō בתנ"ך או בברית החדשה. אך אם מישהו מבין את המילים האלה כהודאה באשמה או חרטה על חטא, אז כמובן שחזרה בתשובה היא תנאי הכרחי לישועה. אך הטענה שכדי להיוושע צריך להפנות עורף לכל החטאים שיש בחיינו, היא טענה לא מבוססת על הכתובים.

## 1. החזרה בתשובה של העם

בעוד לחזרה בתשובה בבשורות יש היבט מוסרי, אן.טי.רייט הצביע על כך שהמוקד העיקרי בהפצרות של ישוע לחזור בתשובה הוא עם ישראל, לא אינדיבידואלים. העם היה צריך לחזור בתשובה ולהביא פרי ראוי לתשובה כדי להימלט מאסון לאומי. כזה שהתרחש בשנת 70 לספירה8. אם הם היו מגיבים בהתאם, הגלות הייתה נפסקת והמלכות הייתה שבה לישראל9. ההפצרות הללו בעם ישראל להודות בחטאם ולהביא פרי הן תכופות. שלמה הזהיר את העם מסטייה מאלוהים אך הבטיח שאם הם יגידו, חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ רָשָׁעְנוּ; וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל-לְבָבָם וּבְכָל-נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר-שָׁבוּ אֹתָם … (מלכים א ח 47-48).

במילים אחרות, אם הם היו מודים בכך שהם חטאו (חוזרים בתשובה) ואז היו מביאים פרי ראוי לתשובה, אז אלוהים היה שומע את תפילתם והם היו נסלחים (מלכים א ח 47-50). להודות בחטא זה לחזור בתשובה, ולהפנות עורף לחטא זה "להביא פרי ראוי לתשובה". שלמה חשב על חזרה בתשובה לאומית וסליחת חטאים לאומית. אם העם היה שומע להפצרות האלה, הם היו נמלטים ממשפט זמן והיו חוזרים לארץ ומקבלים סליחה וניקוי לאומיים.

דוגמה נוספת לחזרה בתשובה לאומית היא החזרה בתשובה של נינווה, שמתועדת ביונה ג 4-10. יונה הגיע והזהיר את אנשי נינווה מהמשפט שעתיד להגיע אם הם לא היו חוזרים בתשובה. וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים (יונה ג 5) ואז הם שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה (יונה ג 10). כתוצאה מכך יִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר-דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת-לָהֶם וְלֹא עָשָׂה (פס' 10). הנה תשובה לאומית שבה העם מודה שהוא חטא (חזר בתשובה) ואז הביא פרי ראוי לתשובה.

כתוצאה מכך הם ניצלו ממשפט לאומי. כשאנו מגיעים לברית החדשה, אנו רואים שישוע ויוחנן מהדהדים את ההפצרות של ישעיהו בעמו לחזור בתשובה כדי להימלט ממשפט זמני,כִּי כֹה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם וְלֹא אֲבִיתֶם; (ישעיהו ל 15). אם יהודה הייתה חוזרת בתשובה, הם היו ניצלים מהפלישה של האשורים. באותה מידה בזמנו של ישוע, אם העם היה חוזר בתשובה הוא ניצל מהפלישה של הרומאים.

לא מדובר בתנאי לישועה מהגיהינום, אלא בתנאי לישועה לאומית ממשפט זמני. ספר דברים מדבר על התשובה של עם ישראל לאלוהים בכל ליבו, ושזה יהיה התנאי לסליחה לאומית ושיבה מהגלות (דברים ל 2, 8). לכן, כשיוחנן המטביל אמר, שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה, כִּי קָרְבָה מַלְכוּת שָׁמַיִם (מתי ג 2), הוא קרא לעם להתחרט ולקבל סליחה לאומית. הַגַּרְזֶן, יוחנן אמר, כְבָר מֻנָּח עַל שֹׁרֶשׁ הָעֵצִים (מתי ג 10). אם העם היה חזור בתשובה (מודה שהוא חטא) והיה מביא פרי ראוי לתשובה (משנה את דרכיו), העם היה יכול להימלט מה"חרון הבא". אם הם היו חוזרים בתשובה ומביאים פרי ראוי לתשובה, הם לא היו נשלכים לְתוֹךְ הָאֵשׁ10.

### סליחת חטאים לאומית משמעותה שיבה מגלות

מה שהדאיג את עם ישראל היו השאלות מתי ואיך אלוהים ישיב אותם מהגלות. הגלות הייתה יכולה להיפסק רק כאשר החטא של העם היה נסלח (מלכים א ח 34). הם קיוו ליום שבו תתגשמנה מילותיהם של הנביאים שתיארו את היום העתידי שבו העם ישוב מהגלות אל ארצו. למשל בשנת 520 לפנה"ס הנביא זכריה דיבר את דבר אלוהים אל עם ישראל שהיה בגלות אז, כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת שׁוּבוּ אֵלַי נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת וְאָשׁוּב אֲלֵיכֶם אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת (זכריה א 3). הוא קרא לעם להודות בעוונם ולפנות ממנו. הפנייה מהחטא היא לא החזרה בתשובה; אלא שזה הפרי שלה.

אם הם היו מודים בעוונם ופונים ממנו, אלוהים היה פונה אליהם והגלות הייתה מגיעה אל סופה. כשיוחנן וישוע קראו לעם לחזור בתשובה כי קרבה מלכות האלוהים, הם הדהדו את המחשבות של הנביאים בתנ"ך. לעומת זאת, כדי שהגלות תיפסק ומלכות דוד תשוקם, היה נחוץ משהו מעבר להודאה בעוון, הם היו צריכים גם לעשות פְּרִי רָאוּי לִתְשׁוּבָה (מתי ג 8).

עליהם היה לעשות פְּרִי טוֹב, לא רק לחזור בתשובה (ג 10). להכיר בכך שהם חטאו ולהתחרט על כך (לחזור בתשובה) זה דבר אחד, אך להביא פרי הראוי לתשובה (לפנות מהחטא) זה דבר אחר. חזרה בתשובה ופנייה מהחטא הם שני דברים שונים. ההפצרות להביא פרי ראוי לתשובה בתנ"ך הן אותן ההפצרות של "לשוב". אלו הן היו הפצרות שמיועדות לעם כדי שיחדש את בריתו ואת נאמנותו, אלו לא היו הפצרות באינדיבידואלים כדי שיוושעו.

בדברים ד משה הזהיר את עם ישראל שאם הם יעבדו אלילים הם היו צריכים לדעת שאלוהים הוא "אש אוכלה" ושהוא יביא משפט זמני על העם. למרות זאת, הוא לֹא יִשְׁכַּח אֶת-בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם (דברים ד 31). העונש על חטא לאומי היה גלות. הושע קרא לעם שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ (הושע יד 1). החטא הוא היה זה ששלח את העם לגלות. רק סליחת חטאים הייתה יכולה לשנות זאת. באופן דומה ירמיהו קרא לעם החוטא, וַהֲשִׁבֹתִי אֶת-שְׁבוּת יְהוּדָה וְאֵת שְׁבוּת יִשְׂרָאֵל וּבְנִתִים כְּבָרִאשֹׁנָה; 8 וְטִהַרְתִּים מִכָּל-עֲוֹנָם אֲשֶׁר חָטְאוּ-לִי וְסָלַחְתִּי לכול- (לְכָל-) עֲוֹנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ-לִי וַאֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בִי (ירמיהו לג 7-8).

### שיקום וסליחה לאומית הם הדוקים זה בזו

> תַּם-עֲוֹנֵךְ בַּת-צִיּוֹן **לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ** פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת-אֱדוֹם גִּלָּה עַל-חַטֹּאתָיִךְ; (איכה ד 22).

ישעיהו זעק גם כן,

> כִּי כֹה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם וְלֹא אֲבִיתֶם (ישעיהו ל 15).

עבור ישעיהו, "ישועה" משמעותה הצלה מהאשורים, עבור יוחנן המטביל הישועה הייתה מן הרומאים. עליהם לא רק להודות בחטאם (חזרה בתשובה); עליהם גם להפנות עורף לחטא. הקריאות להפנות עורף לחטא הן שכיחות. ראו מלאכי ויחזקאל:

> לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי וְלֹא שְׁמַרְתֶּם שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה נָשׁוּב (מלאכי ג 7).
> 
> וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן-הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַתְכֶם; וזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל-גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם; וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר…..כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת-הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת; (יחזקאל לו 24-26, 33).

הפסוקים הללו מציגים את ההדיקות בין השיבה מהגלות והניקוי מהחטא.

ראו לוקס ג 3, הָלַךְ יוֹחָנָן בְּכָל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וְהִכְרִיז אֶת טְבִילַת הַתְּשׁוּבָה לִסְלִיחַת חֲטָאִים. בכך הוא הדהד את הסליחה הנבואית שהובטחה לעם אם הם יחזרו בתשובה, כלומר יודו באשמתם, וישנו את דרכם. חזרה בתשובה שכזו תוביל לשיקום לאומי, חזרה מהגלות וישועה מהאסון הלאומי שהיה נגרם על ידי הרומאים. כמובן שחזרה בתשובה שכזו עירבה היבט אישי. כשהאנשים היו חוזרים בתשובה הם הצטרפו לשארית המאמינה.

אחרי שכתוב שיוחנן הציע טבילה של חזרה בתשובה לסליחת חטאים (לוקס ג 4-6), יוחנן מצטט את ישעיהו מ 3-5. הקטע הזה מדבר על השיבה של עם ישראל מהשבי ושיראו את ישועת אלוהים, כלומר, את שיקום מלכות דוד. הוא הכריז תשובה לאומית וחזרה לאומית מהגלות. השיבה מהגלות היא בעצם "סליחת החטאים".

כשפטרוס דיבר לסנהדרין הוא אמר את אותו הדבר. אֶת זֶה הֵרִים אֱלֹהִים בִּימִינוֹ לִהְיוֹת שַׂר וּמוֹשִׁיעַ, לָתֵת לְיִשְׂרָאֵל תְּשׁוּבָה וּסְלִיחַת חֲטָאִים (מעשי השליחים ה 31). הקריאה לחזור בתשובה מיועדת לעם ישראל והתוצאה היא "סְלִיחַת חֲטָאִים", שיבה מהגלות, ושיקום מחודש של מלכות דוד (מעשי השליחים א 6; ג 19-21). ההפצרות הללו היו מיועדות לעם11, אך מטרתן הייתה להכין את היחידים עצמם להאמין במשיח ולהיטבל ברוח הקודש. לעומת זאת, ההפצרות עצמן היו מיועדות לעם. לדוגמה לוקס כד 47:

> וּבִשְׁמוֹ תֻּכְרַז תְּשׁוּבָה וּסְלִיחַת חֲטָאִים לְכָל הַגּוֹיִים הָחֵל מִירוּשָׁלַיִם.

כפי שלוקס הציג בספר מעשי השליחים, המלכות כוללת גויים ויהודים, וההכרזה הזו בקרב הגויים על המלכות הקרבה, כלומר, "סליחת החטאים", מהווה הקדמה לספר מעשי השליחים12.

"תשובה לסליחת חטאים" מתייחסת לסליחה הסופית והאמיתית, לשיקום העתידי של מלכות האלוהים והשיבה הסופית מהגלות (רומים יא 26-27).

שאול כתב, כָךְ כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּבָא מִצִּיּוֹן גּוֹאֵל **וְיָשִׁיב פֶּשַׁע בְּיַעֲקֹב**".

כאן שאול כתב על כך שחטאי העם ימחו, כפי שהנביאים ניבאו בתנ"ך. לוקס העלה את הנושא הזה במעשי השליחים א 6:

> שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ הַנֶּאֱסָפִים: "אֲדוֹנֵנוּ, הַאִם בַּזְּמַן הַזֶּה **תָּשִׁיב אֶת הַמַּלְכוּת לְיִשְׂרָאֵל**? (מעשי השליחים א 6)

ושוב במעשי השליחים ג 19-21:

לָכֵן **הִתְחָרְטוּ** (זה הפועל של המילה "חזרה בתשובה" ביוונית-metanoēsate) וְשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה **כְּדֵי שֶׁיִּמָּחוּ חֲטָאֵיכֶם**,לְמַעַן **יָבוֹאוּ יְמֵי רְוָחָה** מִלִּפְנֵי אֲדֹנָי וְהוּא יִשְׁלַח אֶת אֲשֶׁר יֻעַד לָכֶם מִקֶּדֶם, אֶת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, אֲשֶׁר צָרִיךְ שֶׁיְּקַבְּלוּ אוֹתוֹ הַשָּׁמַיִם עַד עֵת **הֲשָׁבַת הַכֹּל לְתִקּוּנוֹ**, דָּבָר שֶׁאֱלֹהִים דִּבֶּר מֵעוֹלָם בְּפִי נְבִיאָיו הַקְּדוֹשִׁים.

הביטויים "ימי הרווחה" ו"השבת הכל לתקונו", מתייחסים להבטחות הנבואיות של שיקום מלכות דוד כפי שזה נאמר במעשי השליחים א 6. השיבה מהגלות לא תתממש במלואה עד שדור של עם ישראל יחזור בתשובה כך שימחו חטאיהם. זה המסר שיוחנן הכריז כשהוא הכריז אֶת טְבִילַת הַתְּשׁוּבָה לִסְלִיחַת חֲטָאִים (מעשי השליחים ג 3). המשפט במובן הזה היה זמני ולאומי כמו כן גם אישי, אך לא נצחי ולא מקושר לישועה מהגיהינום. דבר זה מתבהר בקטעים כמו לוקס יג 5 ומתי יב 41.

### חזרה בתשובה במעשי השליחים ב 38

קטע אחד שמדבר על חזרה בתשובה דורש הרחבה. אחרי הדרשה של פטרוס לגבי החטא של העם ולגבי כך שהם צלבו את המשיח, הם שאלו, מֶה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת? פטרוס ענה להם שעליהם לחזור בתשובה ולהכיר בישוע כמשיח.

אָמַר לָהֶם כֵּיפָא: שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה וְהִטָּבְלוּ אִישׁ אִישׁ מִכֶּם בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ לִסְלִיחַת חֲטָאֵיכֶם, וּתְקַבְּלוּ אֶת מַתְּנַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ (מעשי השליחים ב 38).

פטרוס נתן שני תנאים, לחזור בתשובה, כלומר, להודות בחטאם (מה שהם היו מוכנים לעשות, פס' 37) ולהיטבל, מה שיוביל לסליחת חטאים ולמתנת רוח הקודש. מדובר בחזרה בהפצרה של יוחנן בעם לחזור בתשובה לשם סליחת חטאים, כלומר, שיקום מהגלות והשבת המלכות לעם ישראל (מעשי השליחים ג 19). אחרי שהם היו נטבלים הם היו אמורים לקבל את רוח הקודש. לכן, אם העם יחזור בתשובה, הם יחוו סליחה לאומית ושיבה מהגלות (מעשי השליחים ג 19-21). אך מה לגבי ההבטחה שהן יקבלו את רוח הקודש בתנאי שהם יטבלו? בעוד זה נכון שמדובר בשפיכת רוח על העם כעם, זה היה נכון גם לגבי יחידים.

פטרוס ואחרים במאה הראשונה לא הפרידו בין טבילה לאמונה. טבילה לא הייתה הכרחית עבור הישועה; רק האמונה. אך אם היינו שואלים יהודי מהמאה הראשונה שהאמין במשיח, "האם אתה מאמין בישוע", הוא היה עונה "כן, אני נטבלתי". אנו יודעים לעומת זאת, שהם לא החשיבו את הטבילה כתנאי לישועה. אלא טבילה ואמונה בשבילם היה להגיד את אותו הדבר בשתי דרכים. אם היינו מתעקשים ושואלים "אם לא אטבל לא אקבל את רוח הקודש?", הוא היה עונה, "לא, רק האמונה במשיח הביאה למתנת רוח הקודש".

איך אנו יודעים שהוא היה אומר זאת? אנו יודעים זאת כי פטרוס אמר במעשי השליחים י 47, הֵגִיב כֵּיפָא וְאָמַר: "הַאִם יָכוֹל מִישֶׁהוּ לִמְנֹעַ אֶת הַטְּבִילָה בְּמַיִם מֵאֵלֶּה שֶׁקִּבְּלוּ אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ כָּמוֹנוּ? ביתו של קורנליוס כבר קיבל את רוח הקודש ורק אז הם נטבלו במים. יתרה מזאת, כשהסוהר שאל "מה עליי לעשות כדי להיוושע" שאול לא הזכיר טבילה, אלא הוא אמר לו להאמין במשיח ישוע (מעשי השליחים טז 31).

מאוחר יותר הוא וביתו נטבלו במים (פס' 33). סליחה לאומית וסליחה אישית היו קשורות זו לזו. רבים נוהגים לחשוב שסליחת חטאים זו מתנה ליחידים בלבד. למרות שזה נכון, וזה נכון באופן ברור במעשי השליחים ב 38, לאַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל (מעשי השליחים ב 14, 22) כפי שראינו קודם, "סליחת החטאים" הייתה דרך נוספת לומר "שיבה מהגלות" (איכה ד 22).

מעבר לכך, זה ברור לפי תשובתו של פטרוס לאחים במעשים השליחים ג 19 שזה בדיוק מה שהיה לו בראש במעשי השליחים ב 38. חזרה בתשובה לאומית תוביל לשיקום לאומי ול"ימי רווחה". הכמיהה לישועה מהשלטון הרומי, שיקום בית המקדש, והסליחה הלאומית, כלומר, השיבה מהגלות, הייתה ההקשר הרחב של המסר של פטרוס. זו הייתה הזמנה לחזרה בתשובה לאומית כדי להימלט מאסון לאומי (לוקס יט 41-44; מתי ג 10-12; כד 1-2).

## 2. קריאה לשיקום ההתחברות

המשמעות השנייה של חזרה בתשובה היא בהקשר של מאמינים שצריכים להודות בחטאיהם או שצריכים לחדש את ההתחייבות שלהם ללכת אחרי האדון. יש הרבה פסוקים לאורך הברית החדשה שמדברים על חזרה בתשובה בהקשר הזה13. כשאנו חוטאים ורוצים לשקם את ההתחברות עם אלוהים, עלינו להתוודות על חטאינו (הראשונה ליוחנן א 9). על זה דיבר שאול בשנייה לקורינתים ז 10. הֵן הָעֶצֶב שֶׁהוּא כִּרְצוֹן אֱלֹהִים מְעוֹרֵר לִתְשׁוּבָה אֲשֶׁר תּוֹצָאָתָהּ יְשׁוּעָה, וְעַל עֶצֶב כָּזֶה אֵין לְהִצְטַעֵר. אֲבָל הָעֶצֶב כְּדֶרֶךְ הָעוֹלָם גּוֹרֵם מָוֶת. ה"ישועה" בקטע הזה היא לא ישועה שמובילה לכניסה למלכות השמיים, משום שהוא מדבר לאלה שכבר נושעים. אלא, מדובר בישועה מאבידה, בשיקום ההתחברות עם אלוהים. עצב שהוא כרצון אלוהים הוא תוכחה זמנית שמטרתה להוביל לישועה מחורבן רוחני ואובדן הפוריות הרוחנית.

> כָּל מוּסָר בְּעֵת בּוֹאוֹ אֵינוֹ נֶחְשָׁב לְשִׂמְחָה כִּי אִם לְעֵצֶב, אֲבָל אַחֲרֵי כֵן יִתֵּן פְּרִי שָׁלוֹם וּצְדָקָה לַמִּתְחַנְּכִים בּוֹ. (אל העברים יב 11).

הישועה הזו מתייחסת לפרי שלום וצדקה", לא לכניסה למלכות השמיים. כשפטרוס אמר, וּמוֹכִיחַ בַּעֲנָוָה אֶת הַמִּתְנַגְּדִים; אוּלַי יִתֵּן לָהֶם הָאֱלֹהִים לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּ אֶת הָאֱמֶת. הוא התכוון למאמינים שאימצו תורת שקר לגבי התחייה מן המתים. על טימותיאוס היה לשקם אותם לאמת בענווה. ה"אמת" בקטע הזה היא לא הבשורה (לעומת הראשונה לטימותיאוס ב 4), אלא היא הבנה נכונה לגבי תורת התחייה. עליהם היה להודות בכך שהם טעו ולשנות את דעתם לגבי תורת התחייה.

יוחנן פנה אל הקהילה באפסוס עם המילים הללו:

> לָכֵן זְכֹר מִנַּיִן נָפַלְתָּ וַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וַעֲשֵׂה אֶת הַמַּעֲשִׂים הָרִאשׁוֹנִים; שֶׁאִם לֹא כֵן, אָבוֹא אֵלֶיךָ וְאָסִיר אֶת מְנוֹרָתְךָ מִמְּקוֹמָהּ — אִם לֹא תַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה (התגלות ב 5).

אלו היו מאמינים אמיתיים שעשו מעשים טובים ועמדו בזמן צרה (התגלות ב 2-5). לעומת זאת, הם נפלו מאהבתם הראשונה לאדון ונהיו בלתי רוחניים (פס' 4). הם נקראו לחזור בתשובה, כלומר, להתוודות ולעשות את המעשים שהם עשו בהתחלה. החזרה בתשובה שלהם הייתה אמורה לשקם את ההתחברות שלהם עם המשיח, לא להושיע אותם מניתוק נצחי מאלוהים.

## 3.חזרה בתשובה כשלב מקדים לאמונה

המשמעות השלישית של "חזרה בתשובה" היא להתוודות על חטא ולהתחרט על כך כשלב מקדים לאמונת הישועה. שלב מקדים זה כולל התוודות על חטא והכרה בצורך במושיע (מתי יב 41)14. כשישוע ויוחנן אתגרו את העם לחזור בתשובה, דבר זה עירב שלב מקדים לאמונה בישוע כמשיח. אך אדם או עם יכולים לחזור בתשובה ולעולם לא להיוושע. רק האמונה בישוע מושיעה מישהו מניתוק נצחי. חזרה בתשובה עשויה להוביל לאמונה. מעשי השליחים יא 18, למשל, אומר שחזרה בתשובה מובילה לחיים. אך כפי שהברית החדשה אומרת באופן עקבי, רק האמונה מושיעה.

> כְּשָׁמְעָם זֹאת לֹא הֵשִׁיבוּ דָּבָר, אֶלָּא נָתְנוּ כָּבוֹד לֵאלֹהִים בְּאָמְרָם: אָכֵן גַּם לַגּוֹיִים נָתַן אֱלֹהִים לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה אֱלֵי (ביוונית, eis, כלפי, או ל) חַיִּים.15

שאול טען בפני הפילוסופים שאלוהים קורא לכול בני האדם לחזור בתשובה (מעשי השליחים יז 30). כלומר להודות בהם, להתוודות על כך שהם עבדו אלילים, על כך שהם אשמים לפניו, וזקוקים לסליחה. נאמר לנו שכמה "האמינו" (פס' 34), וזה אומר לנו שהאמונה באה אחרי החזרה בתשובה, אך אמונה וחזרה בתשובה הם שני דברים שונים.

אם אנו מגדירים את הביטוי "חזרה בתשובה" כהתוודות באשמה, אז היא אכן נחוצה עבור הישועה. אם מישהו מגדיר זאת כפנייה מהחטא, אז היא לא נחוצה לישועה. ההגדרה הראשונה משקפת גישה הקשורה להכרה בצורך למושיע. ההגדרה השנייה היא מעשה, פעולה. הראשונה היא תוצאה של התוכחה של אלוהים בקרב הלא מאמין (יוחנן טז 8-11). כדי שמישהו יאמין במושיע הוא צריך קודם להבין שהוא זקוק למושיע.

שאול העיד גַּם בַּיְּהוּדִים וְגַם בַּיְּוָנִים לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה אֶל אֱלֹהִים וּלְהַאֲמִין בַּאֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ (מעשיה השליחים כ 21). המילה "אל" מצביעה על כך שהחזרה בתשובה עשויה להוביל מישהו לאלוהים, או שלא. זה מהדהד את הסדר באל העברים ו 1. קודם חזרה בתשובה ממעשים מתים, ואז אמונה באלוהים, ואז הוראה.

חזרה בתשובה ואמונה הם דברים שונים. חזרה בתשובה עשויה להוביל לאמונה אך לא בהכרח. אם מישהו מבין שהוא חוטא ושהוא זקוק למשיח אך הוא לא מאמין במשיח, הוא לא יוושע.

## סיכום

הברית החדשה מכילה הרבה הפצרות ביחידים ובעם ישראל לחזור בתשובה. למרות שחזרה בתשובה פעמים רבות מוגדרת כפנייה מהחטא, ראינו שאין כל ראיה לקסיקלית לכך. המילה היוונית לחזרה בתשובה לא מבוססת על המילה "לשוב" אלא על המילה "נחם". המילה "לשוב" לעולם איננה מתורגמת כ- metanoeō (חזרה בתשובה ביוונית) בתרגום השבעים.

בברית החדשה המילה metanoia משומשת בשלוש דרכים.

ראשית, השימוש העיקרי מופיע בהקשר של הפצרה בעם ישראל להתוודות על כך שהם חטאו ולקבל סליחה לאומית. יהודי בימי בית שני היה מבין את המושג "סליחה לאומית" כסיום הגלות ושיקום המלכות, הוא לא היה מבין ממושג זה "ישועה מניתוק נצחי מאלוהים". עניין זה מאוד גלוי מהדרך שבה הקהל של יוחנן המטביל הגיב למסר שלו. הם אמרו, מֶה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת? (לוקס ג 10, 12, 14).

אם הנושא היה ישועה מניתוק נצחי מאלוהים, זה ברור שזה שהגיע כדי לפנות דרך ליהוה, לא היה אומר, עֲשׂוּ פְּרִי רָאוּי לִתְשׁוּבָה (פס' 8), כלומר, "עשו מעשים טובים". הוא היה אומר, "האמינו בזה אשר בא אחרי". משום שאדם מסויים יכול לעשות מעשים טובים, להודות בכך שהוא חטא, להיטבל ועדיין לא להיוושע (לדוגמה קורנליוס). רק האמונה בישוע המשיח מושיעה. זה ברור שהמסר של יוחנן לא היה ישועה מגיהנום. אלא על חזרה בתשובה וסליחה לאומית , שיבה מהגלות וישועה מהאסון שעשו הרומאים בשנת 70 לספירה.

שנית, בקטעים רבים אחרים ההפצרה לחזור בתשובה מיועדת לאלה שכבר נושעו. במקרים הללו, הקריאה לחזור בתשובה היא הפצרה להתוודות על חטא ולשקם את ההתחברות עם אלוהים.

שלישית, כשלא מאמינים נקראים לחזור בתשובה, מדובר בהפצרה להכיר בעובדה שהם אשמים לפני אלוהים ושהם זקוקים לסליחה. אם כך, מדובר בשלב מקדים והכרחי לישועה. זה אומר שהלא מאמינים צריכים להתוודות על חטאיהם, להודות שהם אשמים, ולהכיר בכך שהם זקוקים למשיח. השלב הזה חייב להוביל אותם להאמין במשיח ישוע כי רק כך הם יוכלו להיוושע.

האם חזרה בתשובה היא הכרחית לישועה? תלוי איך מגדירים את המושג. אם מגדירים את המושג כפנייה מהחטא לעשיית מעשים טובים, אז לא, חזרה בתשובה איננה נחוצה לישועה. אבל, כפי שראינו לעיל, אם משמעותה היא התוודות על חטא והכרה בצורך במושיע, אז כמובן שחזרה בתשובה היא הכרחית לישועה. דבר זה מלומד באופן ברור בבשורת יוחנן (יוחנן טז 8-9) שם נאמר שרוח הקודש מוכיחה את העולם על חטא. זה אומר שרוח הקודש מביאה אותם להכרה בכך שהם אשמים, וזקוקים למושיע. זוהי חזרה בתשובה. אף אחד לא יכול לבוא לשה העולם הנושא חטאת עולם (יוחנן א 36), אם הוא לא משוכנע שהוא אשם ושהוא זקוק למושיע שיישא את חטאיו.

מאמר זה הינו תרגום של פרק 3 מתוך ספרו של ג׳ודי דילו (Final Destiny).

#### הערות:

1\. 79 John MacArthur, The Gospel According to Jesus (Grand Rapids: Zondervan Publishing House, 1988), 81.
2\. יוחנן כתב את בשורתו כדי שיאמינו במשיח: אֲבָל אֵלֶּה נִכְתְּבוּ כְּדֵי שֶׁתַּאֲמִינוּ כִּי יֵשׁוּעַ הוּא הַמָּשִׁיחַ בֶּן-הָאֱלֹהִים, וּכְדֵי שֶׁבְּהַאֲמִינְכֶם יִהְיוּ לָכֶם חַיִּים בִּשְׁמוֹ. (יוחנן כ 31).
3\. BDAG, 640
4\. Charles Ryrie, Basic Theology (Chicago: Moody Press, 1999), 390.
5\. Behm, “metanoia,” TDNT, 4:985.
6\. Leonard J. Coppes, “nāḥam,” in TWOT, 2:570. “Hence, metanoeō is equivalent to the Heb. niham (niph.), to be sorry about something,” NIDNTT, 1:357.
7\. שמואל א טו 29; ירמיהו ד 28; ח 6; יח 10; לא 19; יואל ב 13, 14; עמוס ז 3, 6; יונה ג 9, 10; ד 2; זכריה ח 1 ומשלי כ 25
8\. N. T. Wright, Jesus and the Victory of God (Minneapolis: Fortress Press, 1996), 246-58.
9\. ראו מתי ג 2, 8, 11; ד 17; יא 20, 21; יב 41; מרקוס א 4, 15; ו 12; לוקס ג 3; ה 43; י 13; יא 32; יג 3, 5; טז 30; מעשי השליחים ב 38; ג 19; ה 31; יג 24; רומים ב 4; השנייה לפטרוס ג 9.
10\. המשפט של אֵשׁ בִּלְתִּי נִכְבֵּית (מתי ג 12) לא צריך להיות מובן כניתוק נצחי באגם האש. אש היא סמל שכיח בתנ"ך לזעמו הזמני של אלוהים, לא הנצחי. לדוגמה היא משומשת בעמוס א 4, 7, 10, 12, 14; ב 2. ראו גם ישעיהו ט 10; ירמיהו כא 12-14; כב 6-7; מח 45; יחזקאל טו 1-8; הושע ח 14; נחום א 6; צפניה א 18. "אש בלתי נכבית" היא מטאפורה לאש "נוראית". סליחת החטאים הייתה מקבילה ל"שיבה מגלות".
11\. סליחה לאומית הייתה מתקבלת על ידי חזרה בתשובה לאומית, כלומר, הודאה בחטא ופנייה מהחטא. (סליחה אישית מתקבלת על ידי יחידים המאמינים בישוע). הסליחה הלאומית הזו נקראת "פדות" (לוקס א 68), לְהוֹשִׁיעֵנוּ מִיַּד אוֹיֵב וּמִיַּד כָּל שׂוֹנֵא (פס' 71), לְהַצִּילֵנוּ מִיַּד אוֹיֵב לְתִתֵּנוּ לְעָבְדוֹ בְּאֵין מוֹרָא (פס' 74). כל המושגים האלה מדברים על ישועה לאומית, גאולה הצלה וסליחה.
12\. העובדה שהמסר אודות השיקום העתידי של המלכות של עם ישראל אמור להיות מוכרז ל"כל הגוים" מראה שההבטחה המקורית של ברית אברהם מתרחבת, כפי שזה היה צפוי (בראשית יב 1-3), כלומר, שהעולם יתברך דרכו. ההבטחה חוזרת על עצמה בלוקס, שם כתוב שאלוהים יזכור לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ (לוקס א 72); יביא ישועה (הצלה מאויבי ישראל, פס' 74); שיקום והקמת מלכות דוד, על ידי "סליחת החטאים"(פס' 77) (הסליחה הלאומית המוענקת לשארית המאמינה), ושהגויים יהיו כלולים בברכות (פס' 32). לכן, הגרסה הזו של השליחות הגדולה מכריזה את ההתגשמות של היעד הסופי של האדם כאשר השלטון של אלוהים יווסד דרך ביאתו השנייה של המשיח.
13\. לוקס טו 7, 10; יז 3, 4; מעשי השליחים ח 22; השנייה לקורינתים ז 9, 10; יב 21; השנייה לטימותיאוס ב 25; אל העברים ו 1, 6; יב 27; התגלות ב 5, 16, 21, 22; ג 3, 19.
14\. פסוקים המתאימים לקטגוריה הזו הם: מעשי השליחים יא 18; יט 4; יז 30; כ 21; כו 20.
15\. כמו התורה, חזרה בתשובה היא אומנת המדריכה (eis, כלפי) המשיח (גלטים ג 24).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/bea0c84e79c523aa7481b3323124e61261ff19f1519f865e97e64ba18bf9e598?s=300&d=mm&r=g) 

 ג׳ודי דילו 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/jody-dillow/) [    ](https://igod.co.il/author/jody-dillow/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, יֵשׁוּעַ והברית החדשה, עקרונות האמונה

**תגיות:** ווידאו

---

### [עד  מתי הרשעים יעלוזו?! | והגית בו](https://igod.co.il/discipleship/עד-מתי-הרשעים-יעלוזו-והגית-בו/)

**Published:** פברואר 12, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

נראה שבחיים הכל הפוך ומעוות, הרשעים מצליחים והצדיקים סובלים. כיצד ניתן להתעודד נוכח מציאות כזו? בהבטחות אלוהים! הרשעים לא יצליחו לנצח! הצטרפו אלינו להגות מעודדת בימים קשים אלו והתנחמו בהבטחות אלהי המשפט והצדק!

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** אלוהים ביהדות, עקרונות האמונה, קיומו של אלוהים

**תגיות:** ווידאו

---

### [מאיפה שואבים תקווה באחרית הימים? | שאלה טובה! - אמונה במלחמה](https://igod.co.il/questions-life/מאיפה-שואבים-תקווה-באחרית-הימים-שאלה/)

**Published:** פברואר 15, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

אספנו כמה חברים שיענו על שאלות קשות שמציפות את ליבנו בזמנים קשים! זה בדיוק הזמן לדבר עליהן.

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** אתם שואלים אנחנו עונים, המסר של ישוע, מוסר, עקרונות האמונה, שאלות על החיים

**תגיות:** ווידאו

---

### [מה עושים כשכועסים על אלוהים? | שאלה טובה! - אמונה במלחמה](https://igod.co.il/questions-life/מה-עושים-כשכועסים-על-אלוהים-שאלה-טובה/)

**Published:** פברואר 29, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

האם אפשר להצדיק נקמה ושנאה? מה קורה כשאמונה מתערערת? והאם זה בסדר לכעוס על אלוהים?! אספנו כמה חברים שיענו על שאלות קשות שמציפות את ליבנו בזמנים קשים! זה בדיוק הזמן לדבר עליהן.

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** אתם שואלים אנחנו עונים, המסר של ישוע, מוסר, עקרונות האמונה, שאלות על החיים

**תגיות:** ווידאו

---

### [איבדתי אהבה…ומצאתי משמעות אמיתית | העדות של קים](https://igod.co.il/messianic-testimonies/איבדתי-אהבהומצאתי-משמעות-אמיתית-הע/)

**Published:** אפריל 26, 2026
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

לאחר פרידה כואבת שהובילה לתקופה של ריקנות עמוקה, מתחיל תהליך של שאלות פנימיות וחיפוש אחר אמת. סיפור אישי מרגש על מסע של שברון לב, דיכאון וחיפוש אחר משמעות!

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

Artlist.io License Number – 436795

Musicbed SyncID: MB01LQTNB4WEET1

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** עדויות משיחיים

**תגיות:** ווידאו

---

### [פשוט נס! המחבלים היו עיוורים לדלת! סיפורה של קטיה על האמונה שהצילה אותה ב- 7.10](https://igod.co.il/messianic-testimonies/פשוט-נס-המחבלים-היו-עיוורים-לדלת-סיפור/)

**Published:** מרץ 3, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

הבית כבר לא היה נראה כמו בית, כשהם משחיתים את כל מה שיש להם. מהמצלמה היא ראתה אותם מתקרבים לדלת הממ״ד, אבל פתאום הפחד התחלף באמונה חזקה! האזינו לסיפור של קטיה באחד הימים האפלים ביותר, כיצד אלוהים הציל אותה ואת משפחתה ב-7 לאוקטובר.

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** עדויות משיחיים

**תגיות:** ווידאו

---

### [הגעתם לנקודת משבר? מה עושים כשעולה קושי? | והגית בו](https://igod.co.il/questions-life/הגעתם-לנקודת-משבר-מה-עושים-כשעולה-קושי/)

**Published:** מרץ 12, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

מה אצנים עושים כשהם מגיעים לנקודת שיא ומשבר במהלך מירוץ? ואיך זה רלוונטי לחיים האישיים שלנו?

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** משמעות החיים, שאלות על החיים

**תגיות:** ווידאו

---

### [מה הפואנטה של חגי ישראל?! | והגית בו](https://igod.co.il/true-judaism/מה-הפואנטה-של-חגי-ישראל-והגית-בו/)

**Published:** מרץ 14, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

מה הסיכוי שאלוהים השאיר לנו מסר עמוק יותר בנוגע לחגים והמועדים? והאם הם עוד רלוונטיים אלינו היום?

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, המסר של ישוע, מועדי ישראל

**תגיות:** ווידאו

---

### [המהפך של פורים: מאבל לשמחה, בזכות אלוהים! | iGod פודקאסט](https://igod.co.il/true-judaism/המהפך-של-פורים-מאבל-לשמחה-בזכות-אלוהים/)

**Published:** מרץ 25, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

מגילת אסתר אינה רק סיפור על תחפושות ומשלוחי מנות, אלא תיעוד נפלא של ריבונות אלוהים והאופן בו הוא משגיח על עמו! בעוד אלוהים אינו מוזכר במפורש במגילה, אי-אפשר להתעלם מטביעת האצבע שלו, בכל שלבי העלילה!

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, מועדי ישראל

**תגיות:** ווידאו

---

### [אור גדול (ישעיהו ט' 1) - ביצוע מודרני לקלאסיקה ״משיח״ של הנדל](https://igod.co.il/songs/אור-גדול-ישעיהו-ט-1-ביצוע-מודרני-לקלאסי/)

**Published:** אפריל 27, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

> "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם" (ישעיהו ט א)

בימיו של הנביא ישעיהו ריחף ענן קודר מעל ממלכת יהודה. האיום הקיומי שהטילה ממלכת אשור היה אמיתי ומוחשי. העם ממש הלך בחושך, בגיא צלמוות.

נדמה שההיסטוריה חוזרת על עצמה. שוב ושוב צעד עם ישראל בגיא צלמוות ושוב ושוב עמדה לנגד עיניו ההבטחה המרשימה הזו: אלה שהלכו בחושך ובגיא צלמוות ראו אור גדול – תקוותם לא נמוגה כי אלוהים הבטיח ש"אור נגה עליהם". מהו אותו אור? את זה מסביר הקטע השני, השיר "כי ילד יולד לנו"

#### קרדיטים:

מילים: ישעיהו ט' 1 
מנגינה: גאורג פרידריך הנדל (1759-1685) 
עיבוד סימפוני: ירון גוטפריד 
עיבוד מודרני: גל פדה, אבי סינגולדה 
הפקה: איתן קשטן 
הפקה מוזיקלית: גל פדה, אבי סינגולדה 
ניצוח: ירון גוטפריד 
שירה: ניצן אופיר 
קולות: ניצן אופיר, גבריאלה זכרצ'נקו, גל פדה, נוי אשרף 
כלי מיתר, אבובים וקרנות: התזמורת הסימפונית הישראלית – ראשון לציון 
גיטרה קלאסית, חשמלית ואקוסטית: אבי סינגולדה 
תופים וכלי הקשה: גל פדה, אשר פדי 
גיטרה בס: יוראי אורון 
קלידים: גל פדה 
הקלטת התזמורת הסימפונית: המכללה האקדמית אונו – יובל סגל 
הקלטות ומיקס: גל פדה – סטודיו 39 
מאסטרינג: ג'סטין שטורץ – Sterling Sound – Nashville TN, USA

**הכנת קליפ:** 
מפיקה: מיכל גוילי 
במאי: איתן אשכנזי 
ניהול הפקה: ליאורה גלברג 
עוזרי הפקה: גאיה אלון, טל מריומה, מאור גוילי, בר ראובן 
ניידת צילום: ניברן 
צלמים: ספיר אבן חן, ערן הורביץ, רועי קרן 
רחף: ירון זילבר 
עיצוב תאורה: שי סוויסה 
פרומפטר: איתמר גולדמן 
מלבישים/סטייליסטים: גילי אלגבי, כנרת מזרחי

**שחקנים:** 
מנצחת: ענבל רוזנהויז 
זמרי ליווי: כרם פרומקין, יזהר אדלר, טל גלאון, רון עדן, עדן כהן, שירה דרדיקמן, יעל דושי, נעמי מור, דניאל שר מור, אבישג העצני 
נגנים: אייל מארטינותי, אחינועם רצאבי, ליאורה בונילה, נופר וייזל, רותם טל שחר, סופיה פדרקין, רועי חי, מיכאל לוי, אורי רוזנר, עילאי זקריה, טלאור הרשטיק ליפשיץ, שמחה דיגילוב, דיאגו גיל, בנימין שטרן, איתי קימל, רוניאל רנדלמן, תום זילברגר, אבישג ברקן, טל סיטון, ברק פריינטה, ירון זוננשטיין

עריכת וידאו: אלמוג מימוני

"משיח" היא אורטוריה מאת המלחין גאורג פרידריך הנדל שנכתבה בשנת 1741. היצירה נמנית עם היצירות החשובות ביותר של המוזיקה הקלאסית־ווקלית. ביצירתו "משיח" הציג הנדל את המשיח המופיע בכתבי הקודש, החל מהנבואות לביאתו ועד להקמת מלכותו הנצחית. רוב הטקסטים ליצירה לקוחים מהתנ"ך, בעיקר מספר ישעיהו, וכך גם הגרסה העברית.

"משיח" של הנדל בוצע בעברית בגרסתו הקלאסית. בפרויקט זה הפקנו ארבעה קטעים מרכזיים שיחדיו מספקים מסר חשוב ומרנין שתכליתו לעודד ולטעת תקווה בקרב ישראל והעמים נוכח הבטחות האלוהים לבוא המשיח. ארבעת הקטעים מבוצעים בסגנון קלאסי־מודרני ייחודי כך שיהיו ברורים וערבים לכל אוזן.

אנחנו מודים לרבים שהשתתפו בהפקה המיוחדת הזו ומתפללים שדרך הטקסטים הלקוחים מתוך דבר האלוהים, יזכו רבים בתקווה ובנחמה.

ומעל לכל אנחנו מודים לאלוהים על הבטחותיו לבוא המשיח, על הילד שנולד לנו ועל האור הגדול שראינו גם בעת צרה. אנחנו מודים לאלוהים על הנחמה לעמו וקוראים לעצמנו ולאחרים, "הללו יה!"

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** שירים

---

### [כי ילד יולד לנו (ישעיהו ט' 5) - ביצוע מודרני לקלאסיקה ״משיח״ של הנדל](https://igod.co.il/songs/כי-ילד-יולד-לנו-ישעיהו-ט-5-ביצוע-מודרני/)

**Published:** מאי 4, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

> "כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ בֵּן נִתַּן לָנוּ וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִיעַד שַׂר שָׁלוֹם" (ישעיהו ט ה)

מה הפתרון שאלוהים הציג לעמו ההולך בחושך? מהו אותו גדול שנגה עליהם? הנה התשובה – הילד שנולד לנו, הבן שניתן לנו. איך יתכן שילד שנולד הוא האור? כי הוא פלא יועץ, אל גיבור, אבי עד, שר שלום – במילים אחרות, הוא המשיח! ומיהו אותו ילד שנולד? זהו ללא ספק ישוע המשיח. הרי הוא אור העולם (יוחנן ח 12)!

#### קרדיטים:

מילים: ישעיהו ט' 5 
מנגינה: גאורג פרידריך הנדל (1759-1685) 
עיבוד סימפוני: ירון גוטפריד 
עיבוד מודרני: גל פדה, אבי סינגולדה 
הפקה: איתן קשטן 
הפקה מוזיקלית: גל פדה, אבי סינגולדה 
ניצוח: ירון גוטפריד 
שירה: ניצן אופיר 
קולות: ניצן אופיר, גבריאלה זכרצ'נקו, גל פדה, נוי אשרף 
כלי מיתר, אבובים וקרנות: התזמורת הסימפונית הישראלית – ראשון לציון 
גיטרה קלאסית, חשמלית ואקוסטית: אבי סינגולדה 
תופים וכלי הקשה: גל פדה 
גיטרה בס: יוראי אורון 
קלידים: גל פדה 
הקלטת התזמורת הסימפונית: המכללה האקדמית אונו – יובל סגל 
הקלטות ומיקס: גל פדה – סטודיו 39 
מאסטרינג: ג'סטין שטורץ – Sterling Sound – Nashville TN, USA

**הכנת קליפ:** 
מפיקה: מיכל גוילי
במאי: איתן אשכנזי 
ניהול הפקה: ליאורה גלברג 
עוזרי הפקה: גאיה אלון, טל מריומה, מאור גוילי, בר ראובן 
ניידת צילום: ניברן 
צלמים: ספיר אבן חן, ערן הורביץ, רועי קרן 
רחף: ירון זילבר 
עיצוב תאורה: שי סוויסה 
פרומפטר: איתמר גולדמן 
מלבישים/סטייליסטים: גילי אלגבי, כנרת מזרחי

**שחקנים:**
מנצחת: ענבל רוזנהויז
זמרי ליווי: כרם פרומקין, יזהר אדלר, טל גלאון, רון עדן, עדן כהן, שירה דרדיקמן, יעל דושי, נעמי מור, דניאל שר מור, אבישג העצני 
נגנים: אייל מארטינותי, אחינועם רצאבי, ליאורה בונילה, נופר וייזל, רותם טל שחר, סופיה פדרקין, רועי חי, מיכאל לוי, אורי רוזנר, עילאי זקריה, טלאור הרשטיק ליפשיץ, שמחה דיגילוב, דיאגו גיל, בנימין שטרן, איתי קימל, רוניאל רנדלמן, תום זילברגר, אבישג ברקן, טל סיטון, ברק פריינטה, ירון זוננשטיין

עריכת וידאו: אלמוג מימוני

"משיח" היא אורטוריה מאת המלחין גאורג פרידריך הנדל שנכתבה בשנת 1741. היצירה נמנית עם היצירות החשובות ביותר של המוזיקה הקלאסית־ווקלית. ביצירתו "משיח" הציג הנדל את המשיח המופיע בכתבי הקודש, החל מהנבואות לביאתו ועד להקמת מלכותו הנצחית. רוב הטקסטים ליצירה לקוחים מהתנ"ך, בעיקר מספר ישעיהו, וכך גם הגרסה העברית.

"משיח" של הנדל בוצע בעברית בגרסתו הקלאסית. בפרויקט זה הפקנו ארבעה קטעים מרכזיים שיחדיו מספקים מסר חשוב ומרנין שתכליתו לעודד ולטעת תקווה בקרב ישראל והעמים נוכח הבטחות האלוהים לבוא המשיח. ארבעת הקטעים מבוצעים בסגנון קלאסי־מודרני ייחודי כך שיהיו ברורים וערבים לכל אוזן.

אנחנו מודים לרבים שהשתתפו בהפקה המיוחדת הזו ומתפללים שדרך הטקסטים הלקוחים מתוך דבר האלוהים, יזכו רבים בתקווה ובנחמה.

ומעל לכל אנחנו מודים לאלוהים על הבטחותיו לבוא המשיח, על הילד שנולד לנו ועל האור הגדול שראינו גם בעת צרה. אנחנו מודים לאלוהים על הנחמה לעמו וקוראים לעצמנו ולאחרים, "הללו יה!"

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** שירים

---

### [לא בכוח – אלא בדבר אלוהים](https://igod.co.il/devotionals/לא-בכוח-אלא-בדבר-אלוהים/)

**Published:** מאי 1, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "תּוֹרַת יְהוָה תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת יְהוָה נֶאֱמָנָה, מַחְכִּימַת פֶּתִי… הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים… עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ יְהוָה מְשִׁיחוֹ יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ׃ אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם־יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר׃ הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד׃ יְהוָה הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם־קָרְאֵנוּ" (תהלים יט 8, 11, כ 7–10).

מיקום תהילים כ–כא מיד לאחר מזמור יט מתגלה כמשמעותי למדי לאור דברים יז 14–20. דברים יז מציג את חזון התורה לגבי המלך האידיאלי של ישראל. במקום לשים את מבטחו בסוסים, במרכבות (דברים יז 16) או בזהב (פס' 17), המלך נדרש לכתוב לעצמו עותק של התורה ולהגות בה יומם ולילה, כך שיוקיר את מצוות יהוה ולא יתגאה (פס' 18–20).

הצבתם של תהילים יט–כא יחד, מציעה מעבר למלך האידיאלי של התורה, אל מלך המשיח המושלם של ישראל. במזמור יט, רואים את עבד יהוה המלכותי (ראו תהילים יח 1, יט 12, 14) אשר מצוות התורה (תהילים יט 8–10) יקרות לו יותר מזהב ומפז (פס' 11). בתהלים כ–כא, רואים כי מלך המשיח אינו מתפאר בסוסים ובמרכבות (תהילים כ 8), אלא בוטח בישועת יהוה (תהילים כ 6–7, 10, כא 2, 6).

כאשר חוזרים אחורה, רואים את אותה תבנית של מזמורי המשיח המלכותיים הממוקמים לצד מזמורי התורה. תהילים א מתאר אדם החפץ בתורת יהוה. תהילים ב הוא מזמור מלכותי–משיחי מובהק. תהילים קיח מתאר את האבן המייצגת את המשיח (פס' 22) ואחריו – המזמור הארוך ביותר בתהילים – חוגג את כבוד התורה (מזמור קיט).

כאשר רואים כיצד ספר תהילים מתרגם את המלך האידיאלי של התורה לכדי נבואה משיחית על בנו המובטח של דוד, אפשר להעריך טוב יותר את האופן בו מתארת בשורת מתי את המשיח; ישוע הוא בנו היחיד של דוד (מתי א 1) שלא נכנע לתַּאֲוַת בְּשָׂרִים, תַּאֲוַת הָעֵינַיִם וְגַאֲוַת הַנְּכָסִים (יוח"א ב 16). אדרבא, באמצעות אהבתו לאלוהים ולתורה, ישוע הוכיח עצמו כמלך המובטח של ישראל.

כאשר מתרפקים על האופן בו ישוע התענג על התורה, אפשר למצוא מושיע יקר מזהב ומפז, נאמן ובטוח יותר מכל הסוסים והמרכבות בעולם. כי הוא לא אחר מאשר דבר אלוהים אשר לבש בשר.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [מן הסבל אל הפדות](https://igod.co.il/devotionals/מן-הסבל-אל-הפדות/)

**Published:** אפריל 29, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "פֹּודֶה יהוה נֶפֶשׁ עֲבָדָיו וְלֹא יֶאְשְׁמוּ כָּל־הַחֹסִים בֹּו" (תהלים לד 23).

כיוון שמזמור לד חובר כאקרוסטיכון (כך שכל פסוק מתחיל באות הבאה באלפבית), הפסוק האחרון יוצא דופן מפני שהוא פותח באות פ'. פס' 23 בולט עוד יותר לנוכח מזמור כה, הבנוי אף הוא כאקרוסטיכון, אך עושה דבר דומה על–ידי הוספת פסוק אשר מתחיל לא רק באותה אות, אלא גם באותו פועל: "פְּדֵה אֱלֹהִים אֶת־יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרֹותָיו" (פס' 22).

הוסיפו לכך את העובדה שהמילה "פדה" מופיעה ארבע פעמים בספר הראשון של תהלים, ורק בקובץ של עשרת התהלים המתחילים במזמור כה ומסתיימים במזמור לד (תהלים כה 22, כו 11, לא 6, לד 22). החריגה של הפסוקים האחרונים בתהילים כה, לד, אמורים למשוך את תשומת ליבנו לעיצובם המכוון. יש לציין כי הביטוי 'מִכֹּל צָרֹותָיו' מופיע פעמיים בלבד בתנ"ך, במזמור כה 22 ובמזמור לד 7 (ראו גם פס' 18). לכן לא סביר להניח כי הדבר נעשה במקרה. גם תהילים טו עד כד מהווים קבוצה של עשרה מזמורים, בהם מופיעים נושאים משותפים במזמורי המסגרת: "מִי־יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ" (מזמור טו 1); "מִי־יַעֲלֶה בְהַר־יהוה" (מזמור כד 3).

בשל דפוסים חוזרים ונשנים אלו, יש לבחון את המשמעות של נושא ה'פדות' לשם הבנת תהילים כה–לד. אכן, הפדות הלאומית של ישראל, הנושא המרכזי בפסוקים האחרונים של מזמורי המסגרת (תהלים כה 22, לד 23), מותנית בגאולתו של מלך ישראל הסובל (תהלים כו 11, לא 6).

בתוך העיצוב המכוון של תהלים, שחובר בהשראת רוח הקודש, המילים האחרונות של ישוע על הצלב מכות בנו במלוא עוצמתן. דבריו נשענים על אחד מפסוקי המפתח בחיבור של תהילים כה–לד, המתמקד בפדות המשיח: "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָה אֹותִי יהוה אֵל אֱמֶת" (מזמור לא 6; לוקס כג 46). כך אנו נזכרים שוב כי התנ"ך בכללותו עוצב במטרה להפנותנו אל המשיח. משום שאלוהים פדה את ישוע ממוות, הוא מספק לכל הבוטחים בו פדות מכל עוונותיהם (ראו תהלים קל 7–8).

> "בָּרוּךְ אֲדֹנָי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּקַד אֶת עַמּוֹ וּפְדוּת שָׁלַח לוֹ" (לוקס א 68). "וַאֲנַחְנוּ קִוִּינוּ כִּי הוּא זֶה אֲשֶׁר עָתִיד לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל. אֲבָל נוֹסָף עַל כָּל זֹאת, כָּעֵת הַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי מֵאָז קָרוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (לוקס כד 21).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [אם לא אנחנו – אז מי?](https://igod.co.il/devotionals/אם-לא-אנחנו-אז-מי/)

**Published:** אפריל 30, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "מִי־יַעֲלֶה בְהַר־יְהוָה וּמִי־יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ… שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד׃ מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְהוָה עִזּוּז וְגִבּוֹר יְהוָה גִּבּוֹר מִלְחָמָה׃ שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד׃ מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְהוָה צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה" (תהלים כד 3, 7–10).

דוד המלך מעלה כאן שתי שאלות חשובות: 1) 'מי יעלה?'; 2) 'מי יבוא?' כדי להעריך נכונה את השאלות הללו, יש לראות תחילה כי דוד מתאר את העולם כבית מקדשו של אלוהים. הפועל 'יסד', במזמור כד 2, נושא קונוטציה מקראית מובהקת של בניית בית המקדש (ראו מל"א ה 31, ו 37, ז 10; ישעיה מד 28; יחזקאל מא 8; זכריה ד 9, ח 9; תהלים עח 69; דה"ב ג 3, כד 27). תיאורו של דוד את מקדש אלוהים, דהיינו את קודש הקודשים, על הר (מזמור כד 3), נשען גם הוא על דימויים מגן עדן והר סיני.

עם דימוי זה של בית המקדש כרקע, אפשר להתחיל ולחוש את מלוא עוצמת שאלותיו של דוד. כאמור, תחילה הוא שואל: 'מי בעולם הזה זכאי לעלות אל אותו הר דמוי סיני?' לפני שעונים על–כך, חשוב לבחון את שאלתו השנייה: 'מיהו מלך הכבוד העומד לבוא בשערי קדם ולשכון בהיכלו?' זהו יהוה בכבודו ובעצמו.

כעת מתבהר כובד משקלה של השאלה; מי יכול לעלות על ההר המכוסה עננים, מלא כבוד, קדוש לחלוטין? רק אדם נקי כפיים, בר לבב וללא רמייה בלשונו (מזמור כד 4). אין פלא שעם ישראל חשש לעלות להר והתחנן בפני משה לעשות זאת במקומו (שמות כ 21-18). המזמור דוחק בנו לערוג לכהן גדול שלא רק יעלה עבורנו, אלא גם יאפשר לנו לעלות בעצמנו ולהפוך מעם הנקרא 'יעקב' (שם הקשור לרמייה ושקר; ראו בראשית כז 36), לעם המכונה "ישורון" (שם המורה על יושרה ותמימות; ראו דברים לב 15, לג 5, 26; ישעיה מד 2). השם של אותו כהן אינו אלא "ישוע", כי הוא "יושיע את עמו מחטאיהם".

> "לָכֵן, אַחַי, מִכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בִּטָּחוֹן לְהִכָּנֵס אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּדַם יֵשׁוּעַ, בְּדֶרֶך חֲדָשָׁה וְחַיָּה אֲשֶׁר הוּא חָנַךְ לָנוּ דֶּרֶךְ הַפָּרֹכֶת, שֶׁהִיא בְּשָׂרוֹ, וּבִהְיוֹת לָנוּ כֹּהֵן גָּדוֹל עַל בֵּית אֱלֹהִים, נִתְקָרְבָה נָא בְּלֵבָב שָׁלֵם וּבִמְלוֹא וַדָּאוּת הָאֱמוּנָה, כְּשֶׁלִּבּוֹתֵינוּ מְטֹהָרִים מֵהַרְשָׁעַת מַצְפּוּן וְהַגּוּף רָחוּץ בְּמַיִם טְהוֹרִים" (עברים י 19–22).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [!יותר ממזמור ניצחון](https://igod.co.il/devotionals/יותר-ממזמור-ניצחון/)

**Published:** אפריל 27, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "לַמְנַצֵּחַ לְעֶבֶד יהוה לְדָוִד אֲשֶׁר דִּבֶּר לַיהוה אֶת־דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיֹום הִצִּיל־יהוה אֹותֹו מִכַּף כָּל־אֹיְבָיו וּמִיַּד שָׁאוּל… וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם וַיִּגָּלוּ מֹוסְדֹות תֵּבֵל מִגַּעֲרָתְךָ יהוה מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ׃ יִשְׁלַח מִמָּרֹום יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים… הָאֵל תָּמִים דַּרְכֹּו אִמְרַת־יהוה צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בֹּו׃ כִּי מִי אֱלֹוהַּ מִבַּלְעֲדֵי יהוה וּמִי צוּר זוּלָתִי אֱלֹהֵינוּ… אֶרְדֹּוף אֹויְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא־אָשׁוּב עַד־כַּלֹּותָם… מַגְדִּיל יְשׁוּעֹות מַלְכֹּו וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחֹו לְדָוִד וּלְזַרְעֹו עַד־עֹולָם" (תהלים יח 1, 16–17, 31–32, 38, 51).

מזמור יח חוגג את אופן הצלתו האדירה של אלוהים את דוד. עם זאת, חבוי בתוך המזמור משהו גדול יותר. במובנים רבים, מזמור יח צופה מראש את המסר המופיע מאוחר יותר בבשורת מתי. כשם שבשורת מתי מתארת ​​את ישוע כמשיח בן דוד בדמותו של משה, כך מציג דוד את עצמו כמשה חדש. שימו לב לכמה מהרמזים לכך:

פסוק הפתיחה מתאר את דוד כ'עבד יהוה' אשר 'דיבר ליהוה את דברי השירה הזאת', תיאורים המכוונים למשה באופן ברור. משה כונה 'עבד יהוה' (דברים לד 5) ולמעשה, הוא אדם היחיד – למעט דוד – שעליו כתוב בתנ"ך: "וַיְדַבֵּר… אֶת־דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת" (דברים לא 30, לב 44). המזמור מלא ברמיזות גם לשירי הנבואה של משה בתורה. הוא מתאר את ההצלה מהמים על ידי 'נשמת רוח אפך' (מזמור יח 16), ביטוי שנלקח ישירות משירת הים (שמות טו 8); דוד מתאר את דרכו של ה' כתמימה ואת אלוהים עצמו כצור (מזמור יח 31–32), תיאורים המופיעים בשירת האזינו (דברים לב 4); דוד 'רודף ומשיג את אויביו' (מזמור יח 38), לשון המהדהדת את משה (שמות טו 9). בפסוק האחרון של מזמור יח, דמוי משה החדש מצטרף להבטחת אלוהים להקים זרע משיחי ונצחי לבית דוד (מזמור יח 51).

כשם שאלוהים הושיע את משה ודוד מכל אויביהם, כך הוא חילץ את ישוע ממלתעות המוות ועשהו למושיענו הנצחי. מזמור יח, וקטעים דומים לו, מספקים אפוא את הרקע המקראי להכרה בישוע כהתגשמות ההבטחה המשיחית של דוד. בהתאם לתהילים יח, ישוע הוא בן דוד, המשיח המובטח והנביא כמשה. הכתוב עצמו מעיד:

> "מַגְדִּיל יְשׁוּעֹות מַלְכֹּו וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחֹו לְדָוִד וּלְזַרְעֹו עַד־עֹולָם" (תהלים יח 51). "סֵפֶר הַיּוּחֲסִין שֶׁל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בֶּ–דָּוִד בֶּן–אַבְרָהָם" (מתי א 1).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [האם אלוהים נאמן להבטחותיו? | והגית בו](https://igod.co.il/discipleship/האם-אלוהים-נאמן-להבטחותיו-והגית-בו/)

**Published:** מרץ 26, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

מה הקשר בין יוסף לדניאל? ואיך סיפור מגילת אסתר קשור?
איך שלושת הסיפורים הללו מצביעים על נאמנותו של אלוהים להבטחותיו ואלינו?

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

https://bible.new
https://igod.co.il

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** אלוהים ביהדות, עקרונות האמונה, קיומו של אלוהים

**תגיות:** ווידאו

---

### [האם אנו מבקשים את הדבר הנכון?](https://igod.co.il/devotionals/האם-אנו-מבקשים-את-הדבר-הנכון/)

**Published:** אפריל 20, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "אִם־תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא־יִירָא לִבִּי אִם־תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ׃ אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת־יְהוָה אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית־יְהוָה כָּל־יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם־יְהוָה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ… וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לַיהוָה… אַל־תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי אַל־תַּט־בְּאַף, עַבְדֶּךָ עֶזְרָתִי הָיִיתָ אַל־תִּטְּשֵׁנִי וְאַל־תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי" (תהלים כז 3–4, 6, 9).

מזמור כז תפור על עם השרוי במלחמה, לא רק בשל הדגש שהוא שם על אמונה באלוהים, אלא במיוחד משום שהוא חושף את סדרי העדיפויות והערכים הלא נכונים. כולנו כמהים לסיום המלחמות משום כיסופינו לשלום, לכלכלה משגשגת; לתקציבים לאומיים המתמקדים בטובת החברה ולא בהוצאות מופרזות על הצבא; למחירי דלק שפויים; ולמרדף בלתי פוסק אחר האושר.

עם זאת, עבור דוד המלך, היותו במלחמה פירושו ריחוק מהמקדש. הוא השתוקק לניצחון על אויביו כך שיוכל לשכון בבית אלוהים, לחזות בנועם יופיו ולזמר תהילותיו לצד עמו. תפילתו של דוד בזמן המלחמה מזמינה אותנו לשקול מחדש את סדרי העדיפויות שלנו. אם תפילותינו לגאולה ושלום מתמקדות בעיקר בתועלת חומרית ובנוחות אישית, עלינו להודות שאנו מאבדים את מה שחשוב באמת. הבה ניתן לדוד ללמדנו כי 'תכלית האדם' והגשמת החיים הטובים באמת אינם אלא 'לשבת בבית יהוה ולהללו לנצח'.

> "הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי׃ אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ" (תהלים כב 22–23).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [האם אנחנו באמת רוצים שתפילותינו ייענו?](https://igod.co.il/devotionals/האם-אנחנו-באמת-רוצים-שתפילותינו-ייענו/)

**Published:** אפריל 16, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד׃ יַעַנְךָ יְהוָה בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ, שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב… יִתֶּן־לְךָ כִלְבָבֶךָ וְכָל־עֲצָתְךָ יְמַלֵּא… תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל־מָנַעְתָּ סֶּלָה׃ כִּי־תְקַדְּמֶנּוּ בִּרְכוֹת טוֹב תָּשִׁית לְרֹאשׁוֹ עֲטֶרֶת פָּז׃ חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לּוֹ אֹרֶךְ יָמִים עוֹלָם וָעֶד" (תהלים כ 1–2, 5, כא 3–5).

כאשר קוראים את מזמורי תהלים ברצף, אפשר לחוש במלוא העוצמה מה משמעותם של חיים המוקדשים לאלוהים, כאשר הוא אינו עונה לתפילותינו בהתאם לציפיותנו. בתהילים כ–כא, דוד מבקש מאלוהים לענות למשיח ביום צרה ולתת לו את כל משאלות ליבו (מזמור כ 2, 5), כולל עטרת זהב ו"אֹרֶךְ יָמִים עוֹלָם וָעֶד" (כא 3–5).

בכנות גמורה, איננו מוכנים לחוויות המזוויעות שמלך המשיח יסבול לפני שיזכה לחגוג את הגשמת תפילותיו של דוד. עטרת הפז תגיע, אך רק לאחר עטרת הקוצים (מזמור כב) והליכה בגיא צַלְמָוֶת (כג 4). אלוהים יענה לתפילות המשיח במלואן (כ 2, 7, 10), רק לאחר שיזעק שוב ושוב נוכח שמיים דוממים (כב 2–3). אלוהים ייתן למשיח 'חיים' ו'אורך ימים' (כג 6), רק לאחר מוות אכזרי, כאשר בגדיו יחולקו בידי "עֲדַת מְרֵעִים" (כב 15–19).

תפילותיו של דוד למשיח נענות באופן שככל הנראה אפילו הוא לא צפה. בכך שאלוהים אפשר למשיח לסבול ולמות, המוות והקבר הובסו, לא רק עבור המלך, אלא עבור כל שבט, אומה ולשון (מזמור כב 23–32). אלוהים עונה גם לתפילותינו, אך לא תמיד בהתאם לציפיותינו או לפרשנותנו המוגבלת. כאשר מגיעה תשובותו של אלוהים לתפילתנו, הוא נותן לנו מעל ומעבר למה שביקשנו או ייחלנו, כך שהוא לבדו מקבל שבח ותהילה נצחיים.

> "וְלוֹ אֲשֶׁר יָכוֹל לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר מִכָּל מַה שֶּׁאָנוּ מְבַקְשִׁים אוֹ מִמַּה שֶּׁעוֹלֶה עַל דַּעְתֵּנוּ, כְּפִי כֹּחוֹ הַפּוֹעֵל בָּנוּ, לוֹ הַכָּבוֹד בַּקְּהִלָּה וּבַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, בְּכָל הַדּוֹרוֹת לְעוֹלָם וָעֶד. אָמֵן" (אפסים ג 20–21).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [מלחמת מילים: שקר מול אמת](https://igod.co.il/devotionals/מלחמת-מילים-שקר-מול-אמת/)

**Published:** אפריל 7, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "שָׁוְא יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ שְׂפַת חֲלָקֹות בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ… אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדֹון לָנוּ… אִמֲרֹות יהוה אֲמָרֹות טְהֹרֹות כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם׃ אַתָּה־יהוה תִּשְׁמְרֵם תִּצְּרֶנּוּ מִן־הַדֹּור זוּ לְעֹולָם" (תהלים יב 3, 5, 7–8).

בהקשר הספרותי של המרידה נגד הבטחות הברית של אלוהים לעמו ולבית דוד (השוו תהילים יב 7 לשמ"ב כב 31), תהילים יב מתאר את הקרב כמלחמת מילים. מצד אחד, הרשעים מתפארים ב"גדולות" (פס' 4), כלומר בהפלת עמו של אלוהים ומשיחו. "לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדֹון לָנוּ" (פס' 5; ראו תהילים ב 3). מצד שני מתוארים דברי אלוהים, דרכם הוא מבטיח לקום ולהושיע את עמו הסובל (מזמור יב 6) ולשמרם לעולם (פס' 8).

השאלה, אם כן, פשוטה: בדבריהם של מי נוכל לבטוח; בדברי ההבל המתעתעים של האויב או בהבטחות אלוהים? דוד הופך את הבחירה לברורה מאליה על ידי הדגשת ערכו של דבר אלוהים כנגד חוסר הערך הטמון בדברי האויב. מילותיו של האויב מתוארות בביטוי "שוא" (פס' 3), שפירושו בעברית "חסר ערך". דברי אלוהים, לעומת זאת, הם ככסף צרוף ומזוקק שבעתים (פס' 7).

הטקטיקה של אויב נפשותינו לא השתנתה. עם צבא עצום של דוברים משכנעים, המציגים חצאי אמיתות מעורבבות עם שקרים גסים (ראו בראשית ג 1, 4–5; אסתר ג 8), אנו מופגזים מדי יום בתעמולת שוא האומרת לנו כי הטוב הוא רע והרע טוב. עם–זאת, עלינו לזכור כי השטן הוא אבי השקר. אלוהים, לעומת זאת, אינו משקר. כל הבטחה לילדיו וכל נבואה לעתיד הן אמינות ואמתיות לחלוטין. הבה, ידידים יקרים, נאחז בדבריו הנצחיים של אלוהים כפי שהתגלו בכתבי הקודש – עליהם כותב דוד המלך כי הם יקרים מפז וזהב טהור.

> "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים" (תהלים יט 11).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [תחיית המשיח בלב תהילים](https://igod.co.il/devotionals/תחיית-המשיח-בלב-תהילים/)

**Published:** אפריל 6, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "מִפְּנֵי רְשָׁעִים זוּ שַׁדּוּנִי אֹיְבַי בְּנֶפֶשׁ יַקִּיפוּ עָלָי… אַשֻּׁרֵינוּ עַתָּה סְבָבוּנוּ עֵינֵיהֶם יָשִׁיתוּ לִנְטֹות בָּאָרֶץ׃ דִּמְיֹנֹו כְּאַרְיֵה יִכְסֹוף לִטְרֹוף וְכִכְפִיר יֹשֵׁב בְּמִסְתָּר͏ִים… אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ" (תהלים יז 9, 11–112, 15).

כמה חוקרי תהילים מובילים עמדו על המבנה הכיאסטי של תהילים טו–כד, כאשר מזמור יט עומד בתווך. בתהילים טו, כ"ד, המלך הצדיק עולה אל הר קודשו של אלוהים. בתהילים טז, כג, המלך חוגג את מלוא כוס הברכות של האל. תהילים יז, כב מתארים אויבים כמו אריות מסתובבים ומוכנים להסתער על המלך במטרה לטורפו. תהילים יח, כ–כא נחשבים למזמורים 'מלכותיים', המקדמים את ניצחונותיו המובטחים של המשיח בן דוד. מזמור יט עומד אפוא באמצע, שם חוגג המלך את תמימות תורת יהוה.

רק כאשר מבחינים בקשרים הספרותיים בין מזמור יז למזמור כב, אפשר להעריך באופן מלא את פסוק הסיום יוצא הדופן במזמור יז. מוקף באויבים, מסיים דוד בביטחון, בראותו את פני אלוהים לכשהוא 'יקיץ' (פס' 15). בהתחשב במוות הוודאי שעתיד המלך לסבול במזמור כב, שם מפילים האויבים גורל על בגדיו (פס' 18), הפסוק החותם את מזמור יז מבטא את בטחונו הנבואי של דוד בתחיית המשיח (ראו גם מזמור כב 22) ולא יקיצה משינה בעלמא. הדבר נעשה ברור עוד יותר כאשר בוחנים את השימוש התכוף של הפועל 'יקיץ' (יתעורר) כמתייחס לתחיית המתים (ישעיה כו 19; ירמיהו נא 39, 57; איוב יד 12; דניאל יב 2).

אין זה מפתיע אפוא שתהילים הוא אחד הספרים המצוטטים ביותר בברית החדשה, שהרי הוא מפרט את הבשורה המשיחית במלואה – משיח סובל, מת וקם לתחייה.

> "וְאֲנַחְנוּ מְבַשְּׂרִים לָכֶם כִּי הַהַבְטָחָה אֲשֶׁר הֻבְטְחָה לַאֲבוֹתֵינוּ, אֱלֹהִים קִיֵּם אוֹתָהּ לָנוּ, הַבָּנִים, בַּהֲקִימוֹ אֶת יֵשׁוּעַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּמִּזְמוֹר הַשֵּׁנִי: בְּנִי אַתָּה, אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ. וְעַל הֲקִימוֹ אוֹתוֹ מִן הַמֵּתִים לְבִלְתִּי שׁוּב עוֹד אֶל שַׁחַת, כֹּה אָמַר: אֶתֵּן לָכֶם חַסְדֵי דָּוִד הַנֶּאֱמָנִים. לָכֵן נֶאֱמַר גַּם בְּמָקוֹם אַחֵר: לֹא–תִתֵּן חֲסִידְיךָ לִרְאוֹת שָׁחַת" (מה"ש יג 32–35).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [ניצחון שמתחיל בתפילה](https://igod.co.il/devotionals/ניצחון-שמתחיל-בתפילה/)

**Published:** אפריל 3, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "אֲמָרַי הַאֲזִינָה יהוה בִּינָה הֲגִיגִי׃ הַקְשִׁיבָה לְקֹול שַׁוְעִי מַלְכִּי וֵאלֹהָי כִּי־אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל׃ יהוה בֹּקֶר תִּשְׁמַע קֹולִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ־לְךָ וַאֲצַפֶּה… כִּי־אַתָּה תְּבָרֵךְ צַדִּיק יהוה כַּצִּנָּה רָצֹון תַּעְטְרֶנּוּ" (תהלים ה 2–4, 13).

בעולם מלא בקשיים ובמלחמות רוחניות, מזמור ה מלמד אותנו היכן מצוי הניצחון האמיתי.

כמו בתהילים ג–ד, מזמור ה מוסיף לתאר את המרד מצד אלו שנועצו נגד מלך המשיח (השוו תהילים ה 11 לתהילים א 1, ב 1–2), הבא לידי ביטוי בתפילתו של דוד. בתשובה למבקשי נפשו, רואים השתקפות של האיש המבורך ממזמור א. כשם שאותו האיש במזמור א מצליח משום שהוא "הוגה בתורת יהוה יומם ולילה" (פס' 2–3), כך דוד "מעוטר ברצון" (ה 13) בזכות הגותו בדבר יהוה בבוקר (תהילים ה 2, 4).

במזמור ה 2–4, דוד הוגה בחסדו של אלוהים והגותו מבטיחה לו ניצחון על ההוללים התוקפים אותו (פס' 6–7, 9–11). הדבר יוצר הקבלה ברורה למשיח בתהילים ב, אשר מדקלם את "חֹק יְהוָה" (דהיינו, את הבטחת אלוהים לבית דוד) כהוכחה לכך שאלוהים יעניק לו את הגויים לנחלה (תהילים ב 7–8).

מבחינה מעשית, מזמור ה מדגיש את חשיבותה של ההגות בהבטחות אלוהים (פס' 2) לצד התמדה בתפילה ובציפייה (פס' 3–4), כהגנה (פס' 13) מפני אויבינו (פס' 9). בעוד רבים ודאי היו ממליצים לדוד לנצל את שעות הבוקר המוקדמות כדי "להערך לקרב" (השימוש בשורש ער"כ אופייני להקשר מלחמתי במקרא; ראו בראשית יד 8; שופטים כ 20, 22; שמ"א יז 2, ח; שמ"ב י 8; דה"א יב 34, 36; יט 9, 17, דה"ב יג 3, יד 9), דוד בחר להקדיש זמנו היקר לקראת "הערכות" למפגש עם אלוהים (תהלים ה 4).

בעיצומו של הקרב, כאשר אויבנו הרוחני תוקף ללא רחם, אנו עלולים לחוש דחף לדהור קדימה ולהגן על עצמנו. עם זאת, כיוון שאלוהים הבטיח לנו ניצחון סופי, ההגנה הטובה ביותר נעוצה דווקא בתנ"ך פתוח ובהקדשת זמן עם אלוהים בתפילה. ניצחון אינו מתחיל בשדה הקרב, אלא בתלות גמורה במלך המלכים ובכניעה לפניו.

> "כִּי לֹא עִם בָּשָׂר–וָדָם מִלְחָמָה לָנוּ, אֶלָּא עִם רָשֻׁיּוֹת וּשְׂרָרוֹת, עִם מוֹשְׁלֵי חֶשְׁכַת הָעוֹלָם הַזֶּה, עִם כֹּחוֹת רוּחָנִיִּים רָעִים בַּשָּׁמַיִם… וּקְחוּ אֶת כּוֹבַע הַיְשׁוּעָה וְאֶת חֶרֶב הָרוּחַ, שֶׁהִיא דְּבַר הָאֱלֹהִים. בְּכָל תְּפִלָּה וּתְחִנָּה הִתְפַּלְּלוּ תָּמִיד בְּרוּחַ. שִׁקְדוּ בִּתְפִלַּתְכֶם וְהַתְמִידוּ בִּתְחִנָּה בְּעַד כָּל הַקְּדוֹשִׁים" (אפסים ו 12, 17–18).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [יציאת מצרים והגאולה העתידה](https://igod.co.il/devotionals/יציאת-מצרים-והגאולה-העתידה/)

**Published:** אפריל 5, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "וַיֹּאמֶר יהוה לֹו עֹוד הָבֵא־נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדֹו בְּחֵיקֹו וַיֹּוצִאָהּ וְהִנֵּה יָדֹו מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג׃ וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל־חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדֹו אֶל־חֵיקֹו וַיֹּוצִאָהּ מֵחֵיקֹו וְהִנֵּה־שָׁבָה כִּבְשָׂרֹו" (שמות ד' 6–7).

קיימת אמונה עתיקה ומסתורית, לפיה אחד משמותיו של המשיח יהיה "המצורע של בית רבי". שם זה מגיע מהתלמוד הבבלי (סנהדרין צ"ח ע"ב. ביאור שטיינזלץ) ונשען על ישעיה נג 4 שם העבד הסובל מתואר כ"נגוע מוכה אלוהים ומעונה". \[באופן מדהים, באותו קטע, המשיח מזוהה גם כמלך נעלה בשם "שילה" (בהסתמך על בראשית מט 10).\]

במסורת זו, אפשר לראות את פעמי הגאולה בצורה ברורה יותר, כבר בתוך כתבי הקודש. המסורת היהודית העתיקה משמרת קריאה קפדנית של העבד הסובל בישעיה, המתואר כמשה חדש ומבוסס על הקבלה בין יציאת מצרים החדשה של ישעיהו לבין יציאת מצרים הראשונה. כאשר אלוהים נתן למשה אות הוא בחר לעשות זאת על–ידי צרעת, אותה מחלה הקשורה מאוחר יותר לסבלות המשיח במסורת הרבנית. אות זה, הממוקם בסיפור גאולת ישראל, מצביע לעבר המשיח, אשר יביא את יציאת מצרים החדשה ואת הפסח החדש דרך מכות, ייסורים וסבל.

למרות שמשה אינו מוזכר בהגדה של פסח, חז"ל קראו את סיפור יציאת מצרים תוך תשומת לב לסימנים בטקסט. הם מלמדים אותנו להביט לעבר משה חדש, גואל שאינו רק רם ונישא, אלא מביא את גאולת ישראל באמצעות דחייה וייסורים, כפי שחווה משה עצמו.

בעודנו נכנסים לעונת הפסח, הבה נלך בעקבות אותם פרשנים קדומים של המקרא; בעודם קוראים על–אודות משה, הם ראו בעיני רוחם את המשיח ובו–זמנית חגגו את גאולת ישראל בעבר, תוך ציפייה לגאולה עתידית גדולה בהרבה.

> "כַּאֲשֶׁר אָכְלוּ לָקַח יֵשׁוּעַ לֶחֶם, בֵּרֵךְ וּבָצַע וְנָתַן לַתַּלְמִידִים בְּאָמְרוֹ: קְחוּ וְאִכְלוּ, זֶה גּוּפִי. לָקַח אֶת הַכּוֹס, בֵּרֵךְ וְנָתַן לָהֶם בְּאָמְרוֹ: שְׁתוּ מִמֶּנָּה כֻּלְּכֶם, כִּי זֶה דָּמִי, דַּם הַבְּרִית הַחֲדָשָּׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים. וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, מֵעַתָּה לֹא אֶשְׁתֶּה מִפְּרִי הַגֶּפֶן הַזֶּה עַד אוֹתוֹ הַיּוֹם אֲשֶׁר אֶשְׁתֵּהוּ חָדָשׁ עִמָּכֶם בְּמַלְכוּת אָבִי. לְאַחַר שֶׁשָּׁרוּ אֶת הַהַלֵּל יָצְאוּ אֶל הַר הַזֵּיתִים" (מתי כו 26–30).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, מועדי ישראל

---

### [הָאֱלֹהִים הוּא אַהֲבָה - חשיבותם של מעשים והתנהגות | יסודות האמונה המשיחית](https://igod.co.il/questions-life/אהבה-מין-והצורך-במערכת-יחסים-אינטימית/)

**Published:** אוגוסט 28, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

> בכל בן-אדם באשר הוא מוטמע הצורך באהבה, במערכות יחסים אינטימיות. בכתבה שהופיעה בירחון אמריקאי, הצהיר הפסיכולוג ד"ר הנרי בראנדט שישנה תופעה המופיעה אצל רבים מן המטופלים המגיעים אליו. כך הם אומרים לו: "בהתחלה, קיום יחסי-מין היה מרגש עבורנו! לאחר מכן, התחלנו להרגיש מוזר לגביי עצמנו אישית ואז תהינו גם לגביי בן/בת זוגנו. התווכחנו, רבנו, לבסוף נפרדנו. כעת אין בנינו שום קשר".

### הבוקר שאחרי

לתופעה זו אני קורא 'תופעת הבוקר שאחרי'. אנו מתעוררים ומגלים שהאינטימיות חסרה. מערכת היחסים המינית אינה מספקת אותנו עוד ונותרנו עם משהו שלא רצינו בו באמת מלכתחילה. אנחנו שוכבים במיטה לצד בני זוגנו בהרגשת ריקנות וכל מה שנשאר הוא – שני אנשים מרוכזים בעצמם אשר דורשים את סיפוקם האישי. המרכיבים של אהבה כנה, אמיתית ואינטימית אינם יכולים להירכש באופן מיידי ולכן אנו מוצאים את עצמנו במצב לא מאוזן, בחיפוש אחר הרמוניה.

לכל אחד מאיתנו יש חמישה רבדים חשובים בחייו. יש לנו את הרובד הפיזי, הרגשי, המנטלי, הסוציאלי והרוחני. כל חמשת אלה נועדו לעבוד יחד בהרמוניה. בחיפושנו אחר אינטימיות במערכת-יחסים אנו מייחלים לפתרון מהיר ומיידי. אחת הבעיות שלנו היא שאנו כמהים לסיפוק מיידי. כאשר הצורך באינטימיות במערכת יחסים אינו בא לידי סיפוק, אנו מחפשים פתרון מיידי. היכן אנו מחפשים אותו? בחלק הפיזי. קל יותר להיות אינטימי עם מישהו באופן פיזי מאשר בכל ארבעת הרבדים האחרים שמרכיבים אותנו. ניתן להיות "אינטימי" עם אדם מהמין השני בתוך שעה (או פחות) – זה הכל עניין של דחף. אך במהרה אנו מגלים כי מין יכול לספק רק באופן מאוד זמני את הרצון הזה, ושעדיין קיים הצורך העמוק והכמוס שלא בא לידי סיפוק.

מה אנחנו עושים כשההתלהבות בנינו לבן/בת הזוג דועכת, וככל שאנחנו חווים מין אנחנו פחות ופחות נרגשים ממנו? אנחנו מתרצים את המצב: "אנחנו מאוהבים. לא, אני מתכוון באמת מאוהבים". אך אנחנו עדין מוצאים את עצמנו מרגישים אשמים ולא מסופקים. אני נוכח לראות בכל אוניברסיטה אליה אני מגיע, גברים ונשים אשר מחפשים אינטימיות, הולכים ממערכת יחסים אחת לאחרת בתקווה ש"הפעם זה יהיה שונה. הפעם אמצא מערכת יחסים שתצליח!".

״אני מאמין כי מה שאנחנו באמת חפצים בו הוא איננו מין. הדבר שאנו חפצים בו באמת הינו אינטימיות עמוקה״. כך אומר ד"ר בראנדט.

### מהי אינטמיות?

כיום, המושג 'אינטימיות' לקח על עצמו קונוטציה מינית, אך אינטימיות הינה הרבה מעבר מזה. מילה זו כוללת את כל ההיבטים השונים של חיינו – כן, גם את ההיבט המיני, אך חשוב יותר; ההיבט הסוציאלי, הרגשי, המנטאלי והרוחני. משמעותה של המילה ״אינטימיות״ הינה חלוקה מוחלטת של החיים עם אחר. האם לא לכל אחד מאיתנו היה בזמן זה או אחר את הרצון לקרבה, לאחדות, לחלוק את חיינו עם מישהו באופן מוחלט?

מרשל הודג', בספרו "הפחד שלך מאהבה", כותב: "אנו מייחלים לרגעים בהם יש ביטויי אהבה, קרבה ורוך, אך לעיתים תכופות, בנקודה קריטית מסוימת, אנחנו סוגרים את עצמנו וצועדים אחורה. אנחנו מפחדים מקרבה. מפחדים לאהוב". בהמשך הספר הודג' כותב: "ככל שאתה מתקרב למישהו כך גדל הסיכוי שלך להיפגע". הפחד לרוב מסיט אותנו ממציאת אינטימיות אמיתית.

בתקופה מסוימת העברתי סדרה של הרצאות באוניברסיטה. בתום אחת ההרצאות ניגשה אליי אישה ואמרה לי: "אני חייבת לדבר איתך על בעיה שיש לי עם חבר שלי". התיישבנו והיא החלה לספר לי על בעיותיה. לאחר מספר רגעים, היא הצהירה את ההצהרה הבאה: "כעת, בחיי, אני עושה כל מה שביכולתי על מנת לא להיפגע". אז השבתי לה: "במילים אחרות, את נוקטת צעדים על מנת לא לאהוב יותר?". היא חשבה שלא הבנתי אותה ולכן המשיכה: "לא, זה לא מה שאני אומרת, אני פשוט לא רוצה להיפגע יותר. אני לא רוצה כאב בחיי". פניתי אליה שוב ואמרתי: "נכון, את לא רוצה אהבה בחייך".

אתם מבינים, אין כזה דבר "אהבה נטולת כאב", ככל שאנו מתקרבים למישהו יותר, כך גדלים הסיכויים להיפגע. אני מעריך כי אתם וגם 100 אחוז מהאוכלוסייה היו אומרים שהם חוו פגיעה במערכת יחסים בעברם. השאלה היא, כיצד אתם מתמודדים עם הכאב? על מנת להסוות את הכאב, רבים מאיתנו מגיבים לאנשים בדרך שאני קורא לה, "דרך דו צדדית". אנחנו אומרים: "שמעי, אני רוצה שתתקרבי אליי. אני רוצה לאהוב ולהיות נאהב… אבל, נפגעתי בעבר. אז לא, אני לא רוצה לדבר על הנושאים האלה. אני לא רוצה לשמוע את הדברים האלה."

אנחנו בונים חומות סביב ליבנו על מנת להגן על עצמנו מכל אחד שבא מבחוץ ועלול לפגוע בנו. אך אותה חומה אשר מונעת מאנשים להיכנס, היא זו שכולאת אותנו מבפנים. התוצאה? הבדידות חודרת פנימה, האינטימיות האמיתית והאהבה נהפכים להיות בלתי ניתנים להשגה.

### מהי אהבה?

אהבה הינה יותר מרגשות, מפרפרים בבטן או מאורגזמה, היא לא מבוססת על רגשות. אולם, החברה שלנו כיום לקחה את מה שלראשונה נכתב בכתבי-הקודש אודות אהבה, מין ואינטימיות ושינתה אותם לרגשות והרגשות בלבד. הסרטים בהוליווד מרבים להציג בפנינו אילוסטרציה למושג 'אהבה' המזופתת בפרפרי-בטן של זוגות צעירים ויפים, המחזיקה ולו לשעה קלה. אך אלוהים בחר לתאר 'אהבה' בצורה שונה בכתבי-הקודש, להלן דוגמא לכך:

"האהבה סבלנית ונדיבה, האהבה איננה מקנאת, האהבה לא תתפאר ולא תתנשא, היא לא תנהג בגסות והיא לא תדרוש את טובת עצמה, היא לא תתרגז ולא תחשוב רעה. האהבה לא תשמח בעוולה, כי בָּאמת שמחתה. היא תכסה על הכל, תאמין בכל, תקווה לכל ותסבול את הכל. האהבה לא תימוט לעולם." (האגרת הראשונה לקורינתיים יג׳, ד׳-ח׳, מתוך הברית החדשה).

בכדי להבין את המשקל הרב שאלוהים מייחס לאהבה על פי הגדרתו, הרשו לי להציג בפניכם את פסוקים ד׳ עד ח׳ בצורה הבאה. חישבו כיצד צרכיכם היו באים לידי סיפוק אם מישהו היה אוהב אתכם בצורה שכתבי הקודש טענו שצריך לאהוב אחרים:

- אם אהובכם היה מגיב אליכם בסבלנות, באדיבות ולא היה מקנא בכם.
- אם אדם זה לא היה גאוותן או יהיר.
- מה לגבי אדם שלא היה מלא בגסות, אנוכי או חמום מוח.
- מה אם הוא לא היה זוכר לכם את עוונותיכם הקודמים שפעלתם נגדו.
- אם הוא לעולם לא היה משקר ותמיד היה ישר איתך.
- מה אם היה מגן עליך, בוטח בך, תמיד מקווה לטוב ביותר עבורך ונשאר איתך גם בזמנים הקשים ביותר.

כך מתאר אלוהים אהבה, את האהבה שהוא רוצה שאנו נחווה במערכות היחסים שלנו. אתם תווכחו לראות כי אהבה מסוג זה ממוקדת ומתרכזת באדם השני. במקום לדרוש את טובת עצמה – היא מעניקה! אך קיימת בעיה, מי מאיתנו יכול למלא את האהבה כפי שהיא מתוארת בפסוקים האלה?

### כיצד זה רלוונטי אלינו?

בכדי שנוכל אנו לחוות את האהבה הזו במערכות היחסים שלנו, עלינו קודם כל לחוות את אהבת אלוהים כלפינו. איננו יכולים להפגין אהבה כזו כלפי מישהו אם לעולם לא חווינו אותה בעצמנו. אלוהים אשר מכיר אתכם, אשר יודע כל פרט עליכם, אוהב אתכם בצורה מושלמת.

אלוהים אמר לנו דרך הנביא ירמיהו: "מֵרָחוֹק יְהוָה נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד" (ירמיהו לא׳, ב׳)

אזי, אהבת אלוהים לעולם לא תשתנה כלפינו. רק אדם שאהבת אלוהים מציפה את ליבו יהיה מסוגל להתפלל עבור אויביו, לסלוח לחוטאים כנגדו ולאהוב את אלו שלא אוהבים אותו בצורה שווה.

אלוהים אוהב אותנו לא משנה מה. בעוד שלעיתים תכופות, מערכות יחסים מגיעות אל קיצם כאשר קורה משהו המערער את השגרה, כגון, תאונה קשה, איבוד מקור הכנסה או סתם כי אנחנו כבר לא נראים כפי שנראנו לפני 20 שנה, אהבתו של אלוהים איננה מבוססת על המאורעות בחיינו, המראה הפיזי שלנו, כמה כסף אנחנו ״עושים״ בחודש, או מה הגזע, המוצא או המין שלנו. גם ללא קשר לאמונתינו הדתית.

כפי שאתם יכולים לראות, זוית ראייתו של אלוהים לגבי אהבה שונה בתכליתה מהגדרתה על פי החברה המודרנית. האם אתם יכולים לדמיין מערכת יחסים המכילה בתוכה אהבה שכזו?

### פסגת האהבה?

נשאלת השאלה, מה היא הצורה הרדיקלית ביותר בה אהבה יכולה לבוא לידיי ביטוי? המבחן הגדול ביותר של האהבה הינו ההקרבה. רק מי שבאמת אוהב מסוגל להקריב, לוותר על היקר לו בעבור זולתו. הרי שההקרבה הקיצונית ביותר היא הקרבת חיינו, אם המוכנה להקריב את חייה בעד ילדיה, בעל המוכן להקריב את חייו להצלת אלו של אשתו. ההיסטוריה מלאה בסיפורים מסוג זה, גם רעיון ה"משיח" בתנ"ך מבוסס על הקרבה מסוג זה.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** יֵשׁוּעַ והברית החדשה, משמעות החיים, פילוסופיה, שאלות על החיים

**תגיות:** סרטוני וידיאו מיהודים משיחיים אודות ישוע והברית החדשה

---

### [מהי אהבה? אבל אהבה אמיתית | יסודות האמונה המשיחית](https://igod.co.il/discipleship/love/)

**Published:** מרץ 27, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

---

בכל בן-אדם באשר הוא מוטמע הצורך באהבה, במערכות יחסים אינטימיות. בכתבה שהופיעה בירחון אמריקאי, הצהיר הפסיכולוג ד”ר הנרי בראנדט שישנה תופעה המופיעה אצל רבים מן המטופלים המגיעים אליו. כך הם אומרים לו: “בהתחלה, קיום יחסי-מין היה מרגש עבורנו! לאחר מכן, התחלנו להרגיש מוזר לגביי עצמנו אישית ואז תהינו גם לגביי בן/בת זוגנו. התווכחנו, רבנו, לבסוף נפרדנו. כעת אין בנינו שום קשר”.

### הבוקר שאחרי

לתופעה זו קוראים ‘תופעת הבוקר שאחרי’. אנו מתעוררים ומגלים שהאינטימיות חסרה. מערכת היחסים המינית אינה מספקת אותנו עוד ונותרנו עם משהו שלא רצינו בו באמת מלכתחילה. אנחנו שוכבים במיטה לצד בני זוגנו בהרגשת ריקנות וכל מה שנשאר הוא – שני אנשים מרוכזים בעצמם אשר דורשים את סיפוקם האישי. המרכיבים של אהבה כנה, אמיתית ואינטימית אינם יכולים להירכש באופן מיידי ולכן אנו מוצאים את עצמנו במצב לא מאוזן, בחיפוש אחר הרמוניה.

לכל אחד מאיתנו יש חמישה רבדים חשובים בחייו. יש לנו את הרובד הפיזי, הרגשי, המנטלי, הסוציאלי והרוחני. כל חמשת אלה נועדו לעבוד יחד בהרמוניה. בחיפושנו אחר אינטימיות במערכת-יחסים אנו מייחלים לפתרון מהיר ומיידי. אחת הבעיות שלנו היא שאנו כמהים לסיפוק מיידי. כאשר הצורך באינטימיות במערכת יחסים אינו בא לידי סיפוק, אנו מחפשים פתרון מיידי. היכן אנו מחפשים אותו? בחלק הפיזי. קל יותר להיות אינטימי עם מישהו באופן פיזי מאשר בכל ארבעת הרבדים האחרים שמרכיבים אותנו. ניתן להיות “אינטימי” עם אדם מהמין השני בתוך שעה (או פחות) – זה הכל עניין של דחף. אך במהרה אנו מגלים כי מין יכול לספק רק באופן מאוד זמני את הרצון הזה, ושעדיין קיים הצורך העמוק והכמוס שלא בא לידי סיפוק.

מה אנחנו עושים כשההתלהבות בנינו לבן/בת הזוג דועכת, וככל שאנחנו חווים מין אנחנו פחות ופחות נרגשים ממנו? אנחנו מתרצים את המצב: “אנחנו מאוהבים. לא, אני מתכוון באמת מאוהבים”. אך אנחנו עדין מוצאים את עצמנו מרגישים אשמים ולא מסופקים. אני נוכח לראות בכל אוניברסיטה אליה אני מגיע, גברים ונשים אשר מחפשים אינטימיות, הולכים ממערכת יחסים אחת לאחרת בתקווה ש”הפעם זה יהיה שונה. הפעם אמצא מערכת יחסים שתצליח!”.

״אני מאמין כי מה שאנחנו באמת חפצים בו הוא איננו מין. הדבר שאנו חפצים בו באמת הינו אינטימיות עמוקה״. כך אומר ד”ר בראנדט.

### מהי אינטמיות?

כיום, המושג ‘אינטימיות’ לקח על עצמו קונוטציה מינית, אך אינטימיות הינה הרבה מעבר מזה. מילה זו כוללת את כל ההיבטים השונים של חיינו – כן, גם את ההיבט המיני, אך חשוב יותר; ההיבט הסוציאלי, הרגשי, המנטאלי והרוחני. משמעותה של המילה ״אינטימיות״ הינה חלוקה מוחלטת של החיים עם אחר. האם לא לכל אחד מאיתנו היה בזמן זה או אחר את הרצון לקרבה, לאחדות, לחלוק את חיינו עם מישהו באופן מוחלט?

מרשל הודג’, בספרו “הפחד שלך מאהבה”, כותב: “אנו מייחלים לרגעים בהם יש ביטויי אהבה, קרבה ורוך, אך לעיתים תכופות, בנקודה קריטית מסוימת, אנחנו סוגרים את עצמנו וצועדים אחורה. אנחנו מפחדים מקרבה. מפחדים לאהוב”. בהמשך הספר הודג’ כותב: “ככל שאתה מתקרב למישהו כך גדל הסיכוי שלך להיפגע”. הפחד לרוב מסיט אותנו ממציאת אינטימיות אמיתית.

בתקופה מסוימת העברתי סדרה של הרצאות באוניברסיטה. בתום אחת ההרצאות ניגשה אליי אישה ואמרה לי: “אני חייבת לדבר איתך על בעיה שיש לי עם חבר שלי”. התיישבנו והיא החלה לספר לי על בעיותיה. לאחר מספר רגעים, היא הצהירה את ההצהרה הבאה: “כעת, בחיי, אני עושה כל מה שביכולתי על מנת לא להיפגע”. אז השבתי לה: “במילים אחרות, את נוקטת צעדים על מנת לא לאהוב יותר?”. היא חשבה שלא הבנתי אותה ולכן המשיכה: “לא, זה לא מה שאני אומרת, אני פשוט לא רוצה להיפגע יותר. אני לא רוצה כאב בחיי”. פניתי אליה שוב ואמרתי: “נכון, את לא רוצה אהבה בחייך”.

אתם מבינים, אין כזה דבר “אהבה נטולת כאב”, ככל שאנו מתקרבים למישהו יותר, כך גדלים הסיכויים להיפגע. אני מעריך כי אתם וגם 100 אחוז מהאוכלוסייה היו אומרים שהם חוו פגיעה במערכת יחסים בעברם. השאלה היא, כיצד אתם מתמודדים עם הכאב? על מנת להסוות את הכאב, רבים מאיתנו מגיבים לאנשים בדרך שאני קורא לה, “דרך דו צדדית”. אנחנו אומרים: “שמעי, אני רוצה שתתקרבי אליי. אני רוצה לאהוב ולהיות נאהב… אבל, נפגעתי בעבר. אז לא, אני לא רוצה לדבר על הנושאים האלה. אני לא רוצה לשמוע את הדברים האלה.”

אנחנו בונים חומות סביב ליבנו על מנת להגן על עצמנו מכל אחד שבא מבחוץ ועלול לפגוע בנו. אך אותה חומה אשר מונעת מאנשים להיכנס, היא זו שכולאת אותנו מבפנים. התוצאה? הבדידות חודרת פנימה, האינטימיות האמיתית והאהבה נהפכים להיות בלתי ניתנים להשגה.

### מהי אהבה?

אהבה הינה יותר מרגשות, מפרפרים בבטן או מאורגזמה, היא לא מבוססת על רגשות. אולם, החברה שלנו כיום לקחה את מה שלראשונה נכתב בכתבי-הקודש אודות אהבה, מין ואינטימיות ושינתה אותם לרגשות והרגשות בלבד. הסרטים בהוליווד מרבים להציג בפנינו אילוסטרציה למושג ‘אהבה’ המזופתת בפרפרי-בטן של זוגות צעירים ויפים, המחזיקה ולו לשעה קלה. אך אלוהים בחר לתאר ‘אהבה’ בצורה שונה בכתבי-הקודש, להלן דוגמא לכך:

“האהבה סבלנית ונדיבה, האהבה איננה מקנאת, האהבה לא תתפאר ולא תתנשא, היא לא תנהג בגסות והיא לא תדרוש את טובת עצמה, היא לא תתרגז ולא תחשוב רעה. האהבה לא תשמח בעוולה, כי בָּאמת שמחתה. היא תכסה על הכל, תאמין בכל, תקווה לכל ותסבול את הכל. האהבה לא תימוט לעולם.” (האגרת הראשונה לקורינתיים יג׳, ד׳-ח׳, מתוך הברית החדשה).

בכדי להבין את המשקל הרב שאלוהים מייחס לאהבה על פי הגדרתו, הרשו לי להציג בפניכם את פסוקים ד׳ עד ח׳ בצורה הבאה. חישבו כיצד צרכיכם היו באים לידי סיפוק אם מישהו היה אוהב אתכם בצורה שכתבי הקודש טענו שצריך לאהוב אחרים:

- אם אהובכם היה מגיב אליכם בסבלנות, באדיבות ולא היה מקנא בכם.
- אם אדם זה לא היה גאוותן או יהיר.
- מה לגבי אדם שלא היה מלא בגסות, אנוכי או חמום מוח.
- מה אם הוא לא היה זוכר לכם את עוונותיכם הקודמים שפעלתם נגדו.
- אם הוא לעולם לא היה משקר ותמיד היה ישר איתך.
- מה אם היה מגן עליך, בוטח בך, תמיד מקווה לטוב ביותר עבורך ונשאר איתך גם בזמנים הקשים ביותר.

כך מתאר אלוהים אהבה, את האהבה שהוא רוצה שאנו נחווה במערכות היחסים שלנו. אתם תווכחו לראות כי אהבה מסוג זה ממוקדת ומתרכזת באדם השני. במקום לדרוש את טובת עצמה – היא מעניקה! אך קיימת בעיה, מי מאיתנו יכול למלא את האהבה כפי שהיא מתוארת בפסוקים האלה?

### כיצד זה רלוונטי אלינו?

בכדי שנוכל אנו לחוות את האהבה הזו במערכות היחסים שלנו, עלינו קודם כל לחוות את אהבת אלוהים כלפינו. איננו יכולים להפגין אהבה כזו כלפי מישהו אם לעולם לא חווינו אותה בעצמנו. אלוהים אשר מכיר אתכם, אשר יודע כל פרט עליכם, אוהב אתכם בצורה מושלמת.

אלוהים אמר לנו דרך הנביא ירמיהו: “מֵרָחוֹק יְהוָה נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד” (ירמיהו לא׳, ב׳)

אזי, אהבת אלוהים לעולם לא תשתנה כלפינו. רק אדם שאהבת אלוהים מציפה את ליבו יהיה מסוגל להתפלל עבור אויביו, לסלוח לחוטאים כנגדו ולאהוב את אלו שלא אוהבים אותו בצורה שווה.

אלוהים אוהב אותנו לא משנה מה. בעוד שלעיתים תכופות, מערכות יחסים מגיעות אל קיצם כאשר קורה משהו המערער את השגרה, כגון, תאונה קשה, איבוד מקור הכנסה או סתם כי אנחנו כבר לא נראים כפי שנראנו לפני 20 שנה, אהבתו של אלוהים איננה מבוססת על המאורעות בחיינו, המראה הפיזי שלנו, כמה כסף אנחנו ״עושים״ בחודש, או מה הגזע, המוצא או המין שלנו. גם ללא קשר לאמונתינו הדתית (עם כל הכבוד לרבנים, לדוגמא).

כפי שאתם יכולים לראות, זוית ראייתו של אלוהים לגבי אהבה שונה בתכליתה מהגדרתה על פי החברה המודרנית. האם אתם יכולים לדמיין מערכת יחסים המכילה בתוכה אהבה שכזו?

### פסגת האהבה?

נשאלת השאלה, מה היא הצורה הרדיקלית ביותר בה אהבה יכולה לבוא לידיי ביטוי? המבחן הגדול ביותר של האהבה הינו ההקרבה. רק מי שבאמת אוהב מסוגל להקריב, לוותר על היקר לו בעבור זולתו. הרי שההקרבה הקיצונית ביותר היא הקרבת חיינו, אם המוכנה להקריב את חייה בעד ילדיה, בעל המוכן להקריב את חייו להצלת אלו של אשתו. ההיסטוריה מלאה בסיפורים מסוג זה, גם רעיון ה”משיח” בתנ”ך מבוסס על הקרבה מסוג זה.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** עקרונות האמונה

**תגיות:** אהבה, מהי אהבה

---

### [מיהו הגיבור שקדם למשה? המושיע הראשון של ישראל!](https://igod.co.il/prophecies-messiah/מיהו-הגיבור-שקדם-למשה-המושיע-הראשון-של/)

**Published:** אפריל 19, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

בחג הפסח אנו נוהגים לספר את סיפור גאולתנו, אבל לרוב אנו שוכחים מה הוביל אותנו לשם מלכתחילה!

לפני הגעתנו למצרים, היה אדם אחד שהציל את ישראל, אך הוא גם היה אחת הדמויות הדחויות ביותר בהיסטוריה שלנו – יוסף. בלעדיו לא הייתה יציאת מצרים! ויתכן שכל בני ישראל הייתה מתים מרעב. חז"ל לא פעם דיברו על "משיח בן יוסף", גיבור שיסבול כדי להציל את ישראל בדיוק כמו יוסף, אך יהיה זה מושיע גדול יותר שעתיד היה לבוא. יוסף, אהוב אך דחוי, מרמז על ישוע. שניהם סבלו, התמודדו עם שנאה, והתגברו על מזימות שתכננו נגדם – וכל זה מהעם שלהם!

עם זאת, מעשיהם הביאו ברכה וגאולה. באמצעות ישוע, הבשורה שינתה תרבויות, והביאה את התורה לרחבי העולם.

 [  חקרו עוד על משיח בן יוסף  ](https://igod.co.il/messiah-son-of-joseph/) 

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** נבואות משיחיות, נבואות על המשיח, סודותיו של משיח בן יוסף

**תגיות:** ווידאו

---

### [הגיבור הבזוי של ישראל - איך הוא קשור ליוסף?](https://igod.co.il/prophecies-messiah/הגיבור-הבזוי-של-ישראל-איך-הוא-קשור-ליו/)

**Published:** מאי 30, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

האם ידעתם שלפני גאולת עם ישראל ממצרים, עברנו גאולה קודמת על ידי גיבור ומושיע שקדם למשה רבנו?
שמו הוא יוסף. אחיו קינאו בו וזממו להרוג אותו. הם השליכוהו אל הבור למות, אך הוא קם מן הבור ונמכר לגויים במצריים! המצרים התברכו בו ומהר מאוד, יוסף הפך ליד ימינו של פרעה. דבר שבעזרתו הצליח יוסף לעזור לאחיו, בני ישראל, לשרוד את הרעב הכבד שהיה בארץ כנען באותה התקופה.

בדיוק כפי שיוסף היה הגואל של בני ישראל בתקופתו, חז"ל מצביעים על דמות נוספת כמו יוסף: "משיח בן יוסף". זוהי דמות של גיבור שיבוא להושיע את עם ישראל מחטאיהם. לפי התנ״ך, זוהי דמות שראשית תסבול עבור עמה, ובכך תציל אותם מהסבל והצרות, בדיוק כפי שעשה יוסף!

הדבר המדהים ביותר הוא שסיפורו של יוסף דומה באופן מדהים ועל טבעי לסיפור חייו של ישוע מהברית החדשה! השאלה שעולה מכאן היא – האם יתכן שישוע הוא משיח בן יוסף שחז"ל והתנ"ך מרמזים עליה?

 [  חקרו עוד על משיח בן יוסף  ](https://igod.co.il/messiah-son-of-joseph/) 

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** נבואות משיחיות, נבואות על המשיח, סודותיו של משיח בן יוסף

**תגיות:** ווידאו

---

### [כיצד לזהות את האויב האמיתי](https://igod.co.il/devotionals/כיצד-לזהות-את-האויב-האמיתי/)

**Published:** מרץ 31, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד בַּיהוה חָסִיתִי אֵיךְ תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי נוּדִי הַרְכֶם צִפֹּור׃ כִּי הִנֵּה הָרְשָׁעִים יִדְרְכוּן קֶשֶׁת כֹּונְנוּ חִצָּם עַל־יֶתֶר לִירֹות בְּמֹו־אֹפֶל לְיִשְׁרֵי־לֵב… יהוה בְּהֵיכַל קָדְשֹׁו יהוה בַּשָּׁמַיִם כִּסְאֹו עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם" (תהלים יא 1–2, 4).

כיוון שהורגלנו לקרוא את תהילים כאוסף אקראי של תפילות ותשבחות ולא כספר אחד שמזמוריו מסודרים בקפידה כחלק ממבנה–על, עלינו להזכיר לעצמנו לקרוא כל מזמור לאור הקשרו הספרותי.

לפני שמיישמים לחיינו אמיתות כלליות מלגלוגו של דוד במזימותיהם חסרות התוחלת של אויביו (פס' 1–3) ומביטחונו במלכותו ובצדקתו הנצחיות של יהוה (פס' 4–7), עלינו תחילה לקרוא מזמור זה לאור האסטרטגיה הכללית ספר תהלים. כאשר קוראים את מזמור יא בהקשר המזמורים הקודמים לו, ניתן לזהות את המרד של הרשעים כפי שהוא באמת. אין מדובר אלא במרד נגד מלך המשיח (ראו מזמור ב 1–3), שבטחונו תלוי ביושב על כסאו בשמים וצוחק (פס' 4).

דוד לועג לאויביו על שאמרו לו לברוח כציפור (מזמור יא 1), שכן אלוהים מינה את בן האדם – המשיח – למשול על עופות השמים (ח 9). הוא מכיר בחוסר תוחלתם של הרשעים אשר דורכים את קשתותיהם ומכוננים את חיציהם (יא 2), משום שקשת אלוהים דורכה ומוכנה לקרב (ראו מזמור ז 13). בעוד הרשעים מבקשים לירות בישרי הלב תחת מעטה האפלה (יא 2), אלוהים מבטיח להגן על ישרי–לב ולהושיעם (ז 11).

ברגע שקוראים את מזמור יא בהקשרו, אפשר לזהות מי הוא האויב הרוחני שעימו אנו מצויים במאבק. הרשעים הם אלו הדוחים את יהוה על–ידי לעג למשיחו. הישרים, לעומת זאת, הם אלו שבחרו לבטוח ביהוה משום שחסו בבנו הגדול ביותר של דוד, בעיצומו של אותו מאבק רוחני (ראו מזמור ב 10–12).

> כתבי הקודש עצמם מבהירים את מהות הבחירה הזו: "לָמָּה רָגְשׁוּ גֹויִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ־רִיק׃ יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי־אֶרֶץ וְרֹוזְנִים נֹוסְדוּ־יָחַד עַל־יהוה וְעַל־מְשִׁיחֹו" (מזמור ב 1–2). "הַמַּאֲמִין בַּבֵּן יֵשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם, אַךְ הַמְסָרֵב לְהַאֲמִין בַּבֵּן לֹא יִרְאֶה חַיִּים, אֶלָּא חֲרוֹן אֱלֹהִים חָל עָלָיו" (יוחנן ג 36).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [ציון - שיר לשיבה, לתקווה, ולבנים שחוזרים הביתה | דרור מוסיקה עם שילה בן הוד](https://igod.co.il/songs/ציון-שיר-לשיבה-לתקווה-ולבנים-שחוזרים/)

**Published:** אוקטובר 22, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

"ציון" הוא שיר על רחמים, על נאמנות שלא נשברת, ועל אהבה שמנצחת את החושך.

בתוך כל הכאב שחווינו בשנתיים האחרונות, כשהלב של עם שלם המתין בכיליון עיניים לשובם של החטופים, השיר הזה נושא קול אחר., קול של תקווה. הוא מזכיר לנו שאלוהי ישראל לא שכח את ילדיו, ושהוא עדיין מחזיר בנים ובנות מהשבי, בגוף וברוח. השיר מבוסס על דברי הנביאים, על הבטחת אלוהים שנתן בפיהם לפני אלפי שנים – הבטחה שעודנה עומדת גם היום!

#### קרדיטים:

שיר, מילים, ולחן מקוריים: [‪@aaronshustofficial‬](https://www.youtube.com/@aaronshustofficial)
תרגום לעברית: תמיר קוגמן
שירה בעברית: [‪@ShiloBenHod‬](https://www.youtube.com/@ShiloBenHod)
הקלטות ומיקס: Studio 39
גיטרה ובוזוקי: אבי סינגולדה
תופים: ניר צדקיהו
קלידים וכלי הקשה: גל פדה
מאסטרינג: יונתן דנינו

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

Artlist.io License Number – 436795
Musicbed SyncID: MB01LQTNB4WEET1

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** שירים

---

### [כי ילד יולד לנו - המשיח נולד! ביצוע מודרני לקלאסיקה של הנדל מישעיהו ט' ה' | דרור מוסיקה](https://igod.co.il/dror-music/כי-ילד-יולד-לנו-המשיח-נולד-ביצוע-מודרנ/)

**Published:** דצמבר 24, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[     להאזנה ולהורדה ברשתות  ](https://www.youtube.com/redirect?event=video_description&redir_token=QUFFLUhqbTlNYVFwT2s0d3dsaWYzdllUd0xOVXZzT3o4Z3xBQ3Jtc0tsci1tSG5UTDd4MXpKR3ZTXzhOTWwxY0RLeFhVMUg3M0ZNaG0wQmtxZGNWRG1udmJPWk9LUmJ2VE5VUFpCS0k3SE16cks0aDBpeGxEMUljbGhvc1R1emI3QUgtRUNFa21PTDJtTGhPcFhvX1ZuUVhFcw&q=https%3A%2F%2Fdistrokid.com%2Fhyperfollow%2F22e51e1%2F-------&v=h7zTt3U1lWM) 

לקראת סוף השנה, חשוב להודות לאלוהים על כל מה שעשה עבורנו! מגן עלינו, מפיל את אויבנו ומקיים את הבטחותיו. הכל מגיע לשיא כשאנו חוגגים את המתנה הגדולה ביותר שלו עבורנו – בנו! ביצוע ייחודי לשיר "For Unto Us A Child Is Born", מהיצירה "המשיח של הנדל"!

#### קרדיטים:

מילים: ישעיהו ט' 5 
מנגינה: גאורג פרידריך הנדל (1759-1685) 
עיבוד סימפוני: ירון גוטפריד 
עיבוד מודרני: גל פדה, אבי סינגולדה 
הפקה: איתן קשטן 
הפקה מוזיקלית: גל פדה, אבי סינגולדה 
ניצוח: ירון גוטפריד 
שירה: ניצן אופיר 
קולות: ניצן אופיר, גבריאלה זכרצ'נקו, גל פדה, נוי אשרף 
כלי מיתר, אבובים וקרנות: התזמורת הסימפונית הישראלית – ראשון לציון 
גיטרה קלאסית, חשמלית ואקוסטית: אבי סינגולדה 
תופים וכלי הקשה: גל פדה 
גיטרה בס: יוראי אורון 
קלידים: גל פדה 
הקלטת התזמורת הסימפונית: המכללה האקדמית אונו – יובל סגל 
הקלטות ומיקס: גל פדה – סטודיו 39 
מאסטרינג: יונתן דנינו

**הפקת הקליפ:** 
מפיקה: מיכל גוילי
במאי: איתן אשכנזי
צלמים: ספיר אבן חן, ערן הורביץ, שחר גחם
רחף: אלכס בורטמן 
תאורן: רוני שמאי
עריכה: אלמוג מימוני, שחר גחם, נח מרגולין 
איפור ושיער: שני לב

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** דרור מוסיקה, שירים

---

### [שילה בן הוד - אוקיינוסים - Oceans בעברית | דרור מוסיקה](https://igod.co.il/dror-music/שילה-בן-הוד-אוקיינוסים-oceans-בעברית-דרור-מ/)

**Published:** מאי 16, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[     להאזנה ולהורדה ברשתות  ](https://distrokid.com/hyperfollow/35232e0/-feat-shilo-ben-hod) 

זוהי תקופה נוראית וקשה שעוברת על עמנו. קשה לסמוך על אנשים. אפילו קשה לנו לסמוך על עצמנו! אבל אנו יכולים להיות בטוחים שיש אחד ויחיד, עליו נוכל לשים את מבטחנו ואמונתנו בליבו. ישוע המשיח.

אלוהים שלח אותו אלינו בכדי שתהיה לנו הכוונה 24/7, בעיקר בתקופות חשכות וסוערות בחיינו.

השיר מבטא כמיהה אל האל העליון, ואל המשיח, בכדי שנבין מהי הדרך לשלום. כי הבטחותיו של ישוע מספקות מרגוע ובטחון לבני האדם, מכיוון שהוא הגיע מאת האלוהים. בואו נשים את מבטחנו ואמונתנו במשיח:

"בּוֹאוּ אֵלַי כָּל הָעֲמֵלִים וְהָעֲמוּסִים וַאֲנִי אַמְצִיא לָכֶם מְנוּחָה. קְחוּ עֲלֵיכֶם אֶת עֻלִּי וְלִמְדוּ מִמֶּנִּי, כִּי עָנָו אֲנִי וּנְמוּךְ רוּחַ; תִּמְצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם, כִּי עֻלִּי נָעִים וְקַל מַשָׂאִי." 
\[מתי י"א 28-30\]

מוסיקה: [‪@ShiloBenHod‬](https://www.youtube.com/@ShiloBenHod)

#### מילים:

קראת לי ללכת על מים 
לסכנה, ללא נודע 
ושם אדון אתה נמצא לי, במעמקים 
אמונתי תעמוד

אני אקרא בשמך 
מעל גלים אביט אליך 
בסערה 
נפשי תנוח בך 
אתה שלי, אני שלך

רב חסדך במצולות 
ידך עלי, תנחה אותי 
חולשה ופחד סבבוני 
לא תאכזב, גם לא עכשיו

בך לבטוח ללא גבול למד אותי 
כשאתה תקרא לי 
אני אלך אחריך 
קח אותי עמוק לתוך נוכחותך 
ישוע לידך, שתחזק אמונתי בך

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** דרור מוסיקה, שירים

**תגיות:** ווידאו

---

### [10,000 סיבות - לא נפסיק להלל ולשבח את אלוהי ישראל! | דרור מוסיקה](https://igod.co.il/dror-music/10000-סיבות-לא-נפסיק-להלל-ולשבח-את-אלוהי-יש/)

**Published:** אוקטובר 17, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[     להאזנה ולהורדה ברשתות  ](https://distrokid.com/hyperfollow/d197fa2/10000--feat-rebekah-davis) 

הפקנו עיבוד חדש וישראלי לשיר "10,000 Reasons" של מאט רדמן. אנו מאמינים שיש אינספור סיבות להודות על מעשי אלוהי ישראל לעמנו במיוחד בזמנים של היום! אי אפשר להתכחש לקיומו, לאהבתו אלינו, לנסיונות בלתי פוסקים להחזיר את ליבנו הקשה אליו. אנו מודים לו ששלח את משיח ישראל, ישוע המשיח, לכפר על חטאי העם היהודי והעולם כולו! כל המאמינים במשיח אינם נידונים, אלא נושעים לחיי עולם עם אלוהים!! לכן, אנו מזמינים אתכם המאמינים לעודד ולהלל אותו בכל מצב שנתקל בחיים!

#### קרדיטים:

מילים, לחן והשיר המקורי באנגלית על ידי: @MattRedmanOfficial 
שירה: רבקה דיוויס
תודה מיוחדת: ידידיה בן הוד, ליווי דיוויס

הפקה מוזיקלית: מארון ביים
הקלטות ומיקס: מארון ביים בסטודיו M.B, חיפה
מפיק בפועל: ניזאר פרנסיס
@RebekahWagnerMusic 
@nizar\_francis 
@m.b.studio2172

#### מילים:

הללי נא נפשי וברכי
את שם יהוה מלכי
אקרא בגאון לאדון
גדול אלוהי קודשי

עם הנץ החמה, עם עלות האור
אשוב, לשיר לכבודך אדון
בטוב וברע, בכל מה שיקרה לי
אהללך בערבות היום

הללי נא נפשי וברכי
את שם יהוה מלכי
אקרא בגאון לאדון
גדול אלוהי קודשי

בעת משבר כשכגופי תשוש
כשקץ כוחי ואורי עמום
אשא קולי ונפשי אשובבה
אהללה את מושיעי

הללי נא נפשי וברכי
את שם יהוה מלכי
אקרא בגאון לאדון
גדול אלוהי קודשי

מלא אהבה ומרבה למחול
אדיר שמך אך ליבך כה רך
אמשיך ואשיר כי אלפי סיבות לי
לשיר, להלל, לפאר שמך

הללי נא נפשי וברכי
את שם יהוה מלכי
אקרא בגאון לאדון
גדול אלוהי קודשי

הללי נא נפשי וברכי
את שם יהוה מלכי
אקרא בגאון לאדון
גדול אלוהי קודשי

גדול אלוהי קודשי

גדול אלוהי קודשי

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** דרור מוסיקה, שירים

**תגיות:** ווידאו

---

### [דברים י"ח - יהושע או ישוע? | נבואות המשיח בתנך](https://igod.co.il/prophecies-messiah/דברים-יח-יהושע-או-ישוע-נבואות-המשיח-בת/)

**Published:** ינואר 27, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "דברים י"ח - יהושע או ישוע? | נבואות המשיח בתנך")

"נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יהוה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דברים י׳׳ח 15), האם זו נבואה משיחית או דמות סתמית? האם זה יהושע או ישוע? הצטרפו אלינו לפרק נוסף של "המשיח בתנ"ך" וגלו את זהות הנביא שהתורה מצווה עלינו לשמוע לו!

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** נבואות משיחיות, נבואות על המשיח

**תגיות:** ווידאו

---

### [ישוע - הרבי המתועד הראשון?? | המסורת היהודית בברית החדשה 2](https://igod.co.il/true-judaism/ישוע-הרבי-המתועד-הראשון-המסורות-היהו/)

**Published:** פברואר 11, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "ישוע - הרבי המתועד הראשון?? | המסורת היהודית בברית החדשה 2")

ידעתם שיש ביטויים שאתם והסובבים אתכם משתמשים בהם ביום יום ומקורם מהברית החדשה?

הצטרפו אלינו לסדרת ׳׳ההיבטים היהודיים של הברית החדשה׳׳ וגלו כמה יהודי וישראלי הספר הזה!

האם ייתכן שהביטויים היהודיים שאתם נוהגים לומר, נאמרו על ידי ישוע עצמו?

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית

**תגיות:** ווידאו

---

### [ימי אסתר, לילות של מקלטים](https://igod.co.il/devotionals/ימי-אסתר-לילות-של-מקלטים/)

**Published:** מרץ 25, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "לֵךְ כְּנוֹס אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל־תֹּאכְלוּ וְאַל־תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם־אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא־כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" (אסתר ד 16).

פרוץ המלחמה נגד איראן דווקא בערב חג הפורים גרם לרבים לדבר על האופן המופלא שבו ההיסטוריה היהודית חוזרת על עצמה. שוב מצאו עצמם שני עמים קדומים הקשורים לספר בסכסוך דומה, כאשר קיצוניים שאינם דווקא ממוצא פרסי איימו בגלוי על השמדתה של ישראל.

אך מספר שבועות לתוך המלחמה, כאשר אנשים נאלצים להיכנס ולצאת ממקלטים במשך כל שעות הלילה, רבים בישראל מתחילים להתעייף מהמצב. תשישות כרונית זו מבליטה את אחד המאפיינים המכריעים ביותר של מגילת אסתר, מאפיין שלפחות עד כה לא חזר על עצמו.

ברגע האמת, כאשר נדרשו אסתר, מרדכי והעם היהודי לעמוד איתנים, קראה אסתר לכל יהודי שושן להחליש את עצמם ככל האפשר. יום אחד בלי אוכל ומים הוא קשה דיו. אולם אסתר הורתה לעמה לא לאכול ולא לשתות במשך שלושה ימים. שלושת ימי הצום מספקים את אחד המסרים התיאולוגיים המפורשים ביותר בספר: על אף שהאויב מבקש להשמיד, להרוג ולאבד, המלחמה ביד ה’.

כעם, אנו ממשיכים לשים את מבטחנו בסוסים ובמרכבות (תהלים כ 8), אך בעיות רוחניות דורשות פתרונות רוחניים. הבעיה הגדולה ביותר שלנו אינה נובעת מצד מי שמבקש להשמידנו, אלא מחוסר הנכונות שלנו להיכנע בפני מי שמבקש להושיענו. כפי שאירע בימי אסתר, כך יבוא יום שבו אנו כעם נפסיק להילחם באלוהים וסוף סוף ניכנע לחלוטין לחיבוק האוהב של משיחנו שנדקר.

> "וְשָׁפַכְתִּי עַל־בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר־דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל־הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל־הַבְּכוֹר׃ בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַד־רִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן" (זכריה יב 10–11).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [מי מקבל את הטוב ביותר שלנו?](https://igod.co.il/devotionals/מי-מקבל-את-הטוב-ביותר-שלנו/)

**Published:** מרץ 28, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו וְאִם־אָב אָנִי אַיֵּה כְבֹודִי וְאִם־אֲדֹונִים אָנִי אַיֵּה מֹורָאִי אָמַר יהוה צְבָאֹות לָכֶם הַכֹּהֲנִים בֹּוזֵי שְׁמִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת־שְׁמֶךָ׃ מַגִּישִׁים עַל־מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן יהוה נִבְזֶה הוּא… כִּי מִמִּזְרַח־שֶׁמֶשׁ וְעַד־מְבֹואֹו גָּדֹול שְׁמִי בַּגֹּויִם וּבְכָל־מָקֹום מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהֹורָה כִּי־גָדֹול שְׁמִי בַּגֹּויִם אָמַר יהוה צְבָאֹות… וְאָרוּר נֹוכֵל וְיֵשׁ בְּעֶדְרֹו זָכָר וְנֹדֵר וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת לַאדֹנָי כִּי מֶלֶךְ גָּדֹול אָנִי אָמַר יהוה צְבָאֹות וּשְׁמִי נֹורָא בַגֹּויִם" (מלאכי א 6–7, 11, 14).

ההתרגשות שנבעה מהחזרה מהגלות לטובת בנייה מחודשת של הארץ המובטחת ובית המקדש, דעכה מזמן. הכוהנים, הלוויים ואנשי ירושלים נחו על זרי הדפנה בשגרה דתית מאוסה. למרות שהביאו את הבהמות החלשות והחולות שלהם כקורבנות בבית המקדש, הם חשבו כי אלוהים בוודאי יתחשב במצבם. החיים, אחרי הכל, היו קשים והפרנסה לא באה בקלות.

בפרק זה, מלאכי מתאר פעילות דתית שחדלה להתחשב בשמו האדיר והנורא של אלוהים ולכן חסרה כל יראת ה' כנה ואמיתית. אמנם אלוהים נותר חשוב, אך הוא בוודאי חדל לעמוד בראש סדר העדיפויות שלנו. ניתן לו את מה שנותר מזמננו ומשאבינו, אך נשמור לעצמנו את הטוב ביותר.

מלאכי מבקש לנער את העם מהשאננות שאפיינה אותו, באמצעות מטאפורות ואנלוגיות. בן אמיתי לעולם לא יתייחס לאביו בבוז שכזה; עבד אמיתי לא ינהג בזלזול כלפי אדוניו (פס' 6). איש לא יעז להגיש כבשה צולעת ופגומה כמנחה למושלו (פס' 8).

כאשר אנו נותנים לאלוהים את שאריות הזמן והמשאבים שלנו, מנקודת מבטו, אנו מתנהגים כנוכלים (פס' 14). מדוע? משום שאנו מונעים מאלוהים את מה ששייך ומגיע לו באמת. אלוהים הוא אבינו שבשמים, אדון האדונים, שם מעל כל שם ומלך המלכים אשר שמו זורע פחד וחלחלה בקרב הגויים, ולכן הוא ראוי לטוב ביותר מאיתנו.

> לפיכך, הצעד הראשון הרחק מהדתיות הריקה שלנו, הוא לא רק לשאול איזה חלק מחיינו שייך לאלוהים, אלא לזכור שהוא ראוי שניתן לו את עצמנו. "וּבְכֵן, אַחַי, בִּגְלַל רַחֲמֵי אֱלֹהִים אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם שֶׁתִּמְסְרוּ אֶת גּוּפְכֶם קָרְבָּן חַי, קָדוֹשׁ וְרָצוּי לֵאלֹהִים; כָּךְ תַּעַבְדוּהוּ עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב" (רומים יב 1).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [קול של חסד בתוך סערה](https://igod.co.il/devotionals/קול-של-חסד-בתוך-סערה/)

**Published:** מרץ 29, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "בְּנֵי אִישׁ עַד־מֶה כְבוֹדִי לִכְלִמָּה תֶּאֱהָבוּן רִיק תְּבַקְשׁוּ כָזָב סֶלָה׃ וּדְעוּ כִּי־הִפְלָה יְהוָה חָסִיד לוֹ יְהוָה יִשְׁמַע בְּקָרְאִי אֵלָיו׃ רִגְזוּ וְאַל־תֶּחֱטָאוּ אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל־מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה׃ זִבְחוּ זִבְחֵי־צֶדֶק וּבִטְחוּ אֶל־יְהוָה" (תהלים ד 3–6).

תהילים ד מקביל לתהילים ב באופן מהותי; שני המזמורים מתייחסים לחוסר התוחלת (ריק) הכרוך במרד נגד משיח אלוהים (תהילים ב 1, ד 3). שניהם מתחננים בפני המורדים (תהילים ב 1–3, ד 3) ליישר קו עם מטרותיו של אלוהים על–ידי אמונה במשיחו (תהילים ב 10–12, ד 5–6). במזמור ב 1, הגויים "רגשו" נגד מלכו של אלוהים; במזמור ד 5, הם "רגזו" עליו.

האמיתות משני המזמורים הללו בולטות לעין ונותרות רלוונטיות גם כיום. ראשית, לא רק שאלוהים נותן חן וחסד למלך ישראל (ראו תהילים ד 2); הוא גם מרעיף חסד על מי שבוטח בו. אמנם לאלוהים יש את כל הזכות להשמיד את מי שמרד בו ובמשיחו, אך שני המזמורים מושיטים יד לשלום בפני מי שמוכן לחזור בתשובה. "וְעַתָּה מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ הִוָּסְרוּ שֹׁפְטֵי אָרֶץ" (תהילים ב 10). "בְּנֵי אִישׁ עַד־מֶה כְבוֹדִי לִכְלִמָּה תֶּאֱהָבוּן רִיק תְּבַקְשׁוּ כָזָב סֶלָה" (תהילים ד 3).

שנית, שני המזמורים מראים כי גורלם של ישראל והגויים קשור ליחסם למשיח יהוה. בתהילים ב 11–12, הפיוס עם אלוהים מגיע דרך עבודת יהוה ו"נשיקת" בנו; בתהילים ד 4, 6, השיקום כרוך בהכרה של המלך כשמיימי ובביטחון ביהוה.

למרות שהמסורת הדתית של עם ישראל ביקשה להמעיט במרכזיותו של משיח ישראל בכל הנוגע ליחסים עם אלוהים, שתי אמיתות אלו בתהילים מעידות כי האמונה המקובלת על אלוהים חייבת לכלול ביטחון במשיח ישראל.

> "וּדְעוּ כִּי־הִפְלָה יְהוָה חָסִיד לוֹ יְהוָה יִשְׁמַע בְּקָרְאִי אֵלָיו" (תהלים ד 4). "הֵן הָאֱלֹהִים לֹא שָׁלַח אֶת בְּנוֹ אֶל הָעוֹלָם לִשְׁפֹּט אֶת הָעוֹלָם, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּוָּשַׁע הָעוֹלָם עַל–יָדָיו. הַמַּאֲמִין בּוֹ אֵינֶנּוּ נִדּוֹן. מִי שֶׁאֵינֶנּוּ מַאֲמִין כְּבָר נִדּוֹן, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֶאֱמִין בְּשֵׁם בֶּן–הָאֱלֹהִים הַיָּחִיד" (יוחנן ג 17–18).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [מבט מעלה ומבט מטה: הדרך להכיר את אלוהים](https://igod.co.il/devotionals/מבט-מעלה-ומבט-מטה-הדרך-להכיר-את-אלוהים/)

**Published:** מרץ 26, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מֹוצָאֹו וּתְקוּפָתֹו עַל־קְצֹותָם וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתֹו… גַּם־עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב׃ שְׁגִיאֹות מִי־יָבִין מִנִּסְתָּרֹות נַקֵּנִי" (תהלים יט 7, 12–13).

באחד המזמורים הידועים ביותר בספר תהילים, דוד המלך נושא מבטו אל–על ומאזין לרחשי הבריאה "בלי נשמע קולם" (יט 4) ולאחר מכן, מביט מטה לעבר תורת ה' במטרה לשמוע את "עדות יהוה" (פס' 8). על–ידי חזרה על השורש סת"ר, דוד משווה בין חום השמש הבלתי נמנע לאור התורה (פס' 7, 13). כשהוא מביט מעלה לכיוון השמש וחש את חום האל, דוד פוצח בשבח ובהלל לכבוד גבורת אלוהים. בהביטו מטה, אל שלמות התורה, הוא מתחרט על חוסר שלמותו ועל חטאיו.

בהשוואה יוצאת דופן זו, בין שני סוגי ההתגלות (בריאה ותורה), חשוב לשים–לב לגדולת מאמרו של האל על–אודות דברי הבריאה שקולם לא נשמע. במחצית הראשונה של המזמור, מופיע אלוהים בשמו הכללי, 'אל', פעם אחת בלבד. במחצית השנייה, שמו הפרטי של אלוהים, 'יהוה', מופיע שבע פעמים. דוד אף מוסיף שני שמות אחרים לאלוהים בסוף המזמור: צורי וגואלי.

אם כמהים אנו לעבוד את אלוהים כבורא הכל יכול, עלינו להביט מעלה. אם אנו נכספים לדעת את אלוהים באופן אישי כמושיענו וגואלנו, עלינו להקדיש זמן ולהביט מטה, דהיינו לדרוש ולהגות בכתבי הקודש.

> "שֶׁהֲרֵי דְּבַר הָאֱלֹהִים חַי וּפוֹעֵל, וְחַד הוּא מֵחֶרֶב פִּיפִיּוֹת וְחוֹדֵר עַד לְהַבְדִּיל בֵּין נֶפֶשׁ לְרוּחַ וּבֵין פְּרָקִים לְמֹחַ הָעֲצָמוֹת, וּבוֹחֵן מַחְשְׁבוֹת הַלֵּב וְכַוָּנוֹתָיו. אֵין שׁוּם נִבְרָא נִסְתָּר מֵעֵינָיו; הַכֹּל חָשׂוּף וְגָלוּי לְעֵינֵי מִי שֶׁלְּפָנָיו עָלֵינוּ לָתֵת דִּין וְחֶשְׁבּוֹן" (עברים ד 12–13).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [פורים | לאלוהים יש תכנית גם בזמנים קשים](https://igod.co.il/discipleship/פורים-לאלוהים-יש-תכנית-גם-בזמנים-קשים/)

**Published:** פברואר 28, 2026
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

בזמנים של חוסר ודאות ומלחמות, מגילת אסתר מזכירה לנו אמת עמוקה: ישראל לא לבד בסיפור!
הצטרפו לשיחה עם ד״ר סת׳ פוסטל וד״ר מנו קלישר על הרלוונטיות של סיפור אסתר לימינו, על כך שישראל לא לבד בסיפור, ושפורים מזכיר שאלוהים שולט גם בזמנים קשים!

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

Artlist.io License Number – 436795
Musicbed SyncID: MB01LQTNB4WEET1

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** מועדי ישראל, עקרונות האמונה

**תגיות:** ווידאו

---

### [צדקת המשיח – יסוד ניצחוננו](https://igod.co.il/devotionals/צדקת-המשיח-יסוד-ניצחוננו/)

**Published:** מרץ 8, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "יְהוָה אֱלֹהַי בְּךָ חָסִיתִי הוֹשִׁיעֵנִי מִכָּל־רֹדְפַי וְהַצִּילֵנִי… יְהוָה אֱלֹהַי אִם־עָשִׂיתִי זֹאת אִם־יֶשׁ־עָוֶל בְּכַפָּי׃ אִם־גָּמַלְתִּי שׁוֹלְמִי רָע וָאֲחַלְּצָה צוֹרְרִי רֵיקָם… יְהוָה יָדִין עַמִּים שָׁפְטֵנִי יְהוָה כְּצִדְקִי וּכְתֻמִּי עָלָי" (תהלים ז 2, 4–5, 9).

רק כאשר רואים עד כמה דבריו של דוד על עצמו במזמור ז אינם תואמים את דוד משמואל ב, אפשר לזהות את 'דוד' הגדול יותר העומד מאחורי אותה נבואה פואטית. במזמור ז, דוד מבסס את תחינתו לגאולה על חפותו האישית ועל צדקת האל (פס' 4–5, 7, 9, 12). עם זאת, הפרטים ההיסטוריים המשתקפים בתהילים ג, ז חושפים את אשמתו של דוד. מרד אבשלום היה תוצאה ישירה של ניאופו עם בת–שבע והריגתו את אוריה (ראו שמ"ב יא–יב; השוו תהילים ג 1), בעוד ההתייחסות ל"כוש" (תהילים ז 1) כנראה רומזת ל'כושי' אשר הודיע לדוד כי אבשלום וכל הקמים עליו מתו (השוו שמ"ב יח 31–32 לתהילים ג 2).

מתח בולט זה מבהיר כי דוד מדבר מעבר לעצמו. במזמור ז, הוא נוטל באופן נבואי את קולו של בנו המובטח. כאן רואים את גודל ניצחונו העובר דרך המשיח מבית דוד. כשם שישראל נכנסו לניצחון של דוד על הענק (ראו שמ"א יז 50–53), כך גם תקוותו של דוד החוטא לניצחון סופי ולכינון מלכות נצחית מושרש באופן בלתי מותנה בצדקתו המושלמת של בנו המובטח (ראו ירמיהו כג 5–6).

כמו דוד, אנו מבססים את צידקתנו לפני אלוהים ואת ניצחוננו הסופי נגד האויב, לא על מעשינו הטובים או התנהגותנו המוסרית, אלא על צדקתו חסרת הדופי של בן דוד המושלם. "אֲבָל מִמֶּנּוּ קַיָּמִים אַתֶּם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר הָיָה לָנוּ לְחָכְמָה מֵאֵת אֱלֹהִים, לִצְדָקָה, לִקְדֻשָּׁה וְלִפְדוּת, כְּדֵי שֶׁהַמִּתְהַלֵּל יִתְהַלֵּל בַּיהוה, כְּמוֹ שֶׁגַּם כָּתוּב" (קור"א א 30–31).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [תהילים: אוסף תפילות או סיפור אחד גדול?](https://igod.co.il/devotionals/תהילים-אוסף-תפילות-או-סיפור-אחד-גדול/)

**Published:** מרץ 5, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "אַשְׁרֵי־הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב׃ כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה" (תהלים א 1–2).

אין ספק, תהילים הוא אחד הספרים האהובים ביותר בתנ"ך. אך כאשר מתחילים את מסע הקריאה בספר, יש לשאול האם עדיף לקרוא את תהילים כספר אחד או כאוסף של תפילות ותשבחות שקובצו יחד. אם תהלים אינו אלא אוסף, אזי סדר הפרקים והיחס הספרותי בין מזמורים הסמוכים אחד לשני לא ישפיע רבות על האופן בו נפרש ונבין אותם. במקרה כזה, ההקשר הספרותי של מזמור כב לא היה כל–כך משנה. באופן כזה, פירושו של מזמור כב היה נותר על כנו בין אם הוא ניצב בין פרק כא לפרק כג או בין מזמור קיח למזמור קיט.

אך מה אם נקרא את תהילים כספר אחד? באופן כזה נצא מתוך הנחה שהמזמורים הבודדים נכתבו בהשראת רוח הקודש וחוברו יחדיו באותה השראה שמיימית. במקרה כזה יש חשיבות רבה למיקום של תהילים כב. בנוסף, הדבר מצביע על–כך, שמחבר המזמורים פעל מתוך אסטרטגיה וכוונה תיאולוגית ברורה. במהלך ארבעים השנים האחרונות, חוקרי תהילים מאסכולות שונות מגלים כי יש לקרוא את המזמורים כספר אחד, שעוצב וסודר באופן מכוון.

אני משוכנע שיש לפרש את תהילים כספר. מסיבה זו, שוכנעתי כי מזמורים א–ב מתפקדים כמבוא לספר כולו. לפיכך, כאשר הוגים בשני הפרקים הללו יש לתור אחר רמזים שישפכו אור אודות המשמעות והמסר של הספר כולו. מזמור א מתאר אדם מבורך שהוגה יומם ולילה בתורה ומצליח בכל מעשיו. אמנם אפשר להתייחס אל אותו האיש כתיאור לאנשים צדיקים באופן כללי, אך בהקשר הספרותי הרחב יותר מדובר במלך בדמותו של דוד – אדם שאוהב את תורת אלוהים ומביס את הרשעים (ראו תהילים יט–כא, קיח–קיט).

אותו איש מבורך מזוהה במזמור ב כמלך המשיח. הוא שוטח כלפי כל המורדים בו טענות להבטחות שמיימיות, אותן למד כאשר הגה בדבר ה' יומם ולילה: "אֲסַפְּרָה אֶל חֹק יְהוָה אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ" (תהלים ב 7). ברור שה"חוק" אליו מתייחס המשיח מכוון להבטחת אלוהים לדוד: "אֲנִי אֶהְיֶה־לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה־לִּי לְבֵן וְחַסְדִּי לֹא־אָסִיר מֵעִמּוֹ כַּאֲשֶׁר הֲסִירוֹתִי מֵאֲשֶׁר הָיָה לְפָנֶיךָ׃ וְהַעֲמַדְתִּיהוּ בְּבֵיתִי וּבְמַלְכוּתִי עַד־הָעוֹלָם וְכִסְאוֹ יִהְיֶה נָכוֹן עַד־עוֹלָם" (דה"ב יז 13–14).

מהו אם–כן המסר הכולל של ספר תהילים? המלכים והרוזנים הרשעים שנועצו יחד כנגד האיש המבורך ממזמור א, יעופו כמוץ ברוח (תהלים א 4). אך מי שינשק את בן האלוהים ויכבדהו, יזכה להינות מברכותיו של אותו האיש המבורך: "נַשְּׁקוּ־בַר פֶּן־יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ, כִּי־יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ אַשְׁרֵי כָּל־חוֹסֵי בוֹ" (תהלים ב 12).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, תהילים

---

### [האם ישוע באמת טען שהוא אלוהים?](https://igod.co.il/philosophy/האם-ישוע-באמת-טען-שהוא-אלוהים/)

**Published:** אוגוסט 22, 2022
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "האם ישוע באמת טען שהוא אלוהים?")

יש שאומרים שהיה בסך הכל נביא, אחרים יגידו שהיה מורה טוב, ואחרים יטענו שהיה מהפכן, אך מי ישוע טען שהוא? סרטון זה מבקש להראות כי ישוע אכן טען את הטענה הקיצונית ביותר אי פעם: ישוע טען שהוא אלוהים בכבודו ובעצמו.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** אלוהותו של ישוע, ישוע - פועלו ודמותו, פילוסופיה, קיומו של אלוהים, תיאולוגיה

**תגיות:** ווידאו

---

### [דרך אחת שמובילה לחיים](https://igod.co.il/devotionals/דרך-אחת-שמובילה-לחיים/)

**Published:** מרץ 2, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "אַשְׁרֵי־הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב… כִּי־יוֹדֵעַ יְהוָה דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד" (תהלים א 1, 6).

המזמור הראשון בספר תהלים הוא שיר יפהפה המשבח את האיש השותה לרוויה מדבר אלוהים. הוא נפתח ונגמר בהתייחסות ל"דרך" ול"רשע" (פס' 1, 6). המזמור משווה בין עץ שתול על פלגי מים למוץ הנידף ברוח (פס' 3–4). הוא מנגיד בין האיש המבורך, שאינו יושב במושב לצים, לבין הרשע שלא יקום במשפט אלוהים (פס' 1, 5). המילה הראשונה של המזמור מתחילה באות הראשונה של האלף–בית, והמילה האחרונה נפתחת באות האחרונה (פס' 1, 6; ראו תהילים קיב 1, 10).

למרות שהמזמור הראשון עומד בפני עצמו, ברור שמחבר תהילים הציב את מזמורים א–ב זה לצד זה, במטרה שנקרא אותם יחד. פרק א מתחיל באיש המבורך (א 1) ופרק ב מסתיים בברכה אשר מקבלים מי שבוטחים בו (ב 12). שני המזמורים מסתיימים באובדן דרך הרשעים (א 6, ב 12). במזמור א, האיש "הוגה" בתורה (א 2), בעוד במזמור ב הגויים "הוגים" במרד נגד ה' ומשיחו (ב 1–2). בתהילים א, האיש המבורך אינו יושב במושב לצים (א 1) ובתהילים ב, היושב בשמים לועג לרשעים (ב 4). בתהילים א, האיש הוגה בתורה (א 2); בתהילים ב', הוא מספר אל "חוק" יהוה (ב 7). שלא כמו רוב המזמורים בספר א (תהלים ג–מא), הנושאים את שם המחבר בפסוק הראשון, מזמורים א–ב יוצאי דופן. מסיבה זו, התלמוד הבבלי (ברכות ט' ע"ב) קובע כי "אשרי האיש" ו"למה רגשו גויים", אינם אלא פרשה ספרותית אחת.

הקדמה זו, שחוברה בקפידה בספר תהילים, קוראת לנו להיות כמו האיש המבורך ההוגה לעומק בכתובים. על ידי התענגות בתורה, כמו–גם בתהילים, אנו רואים באופן ברור מיהו האיש המבורך ומדוע עלינו לבטוח בו (ב 12). הוא מלך ישראל המושלם, בן האלוהים ומשיח יהוה (ראו דברים יז 18–20), אשר לבדו מוביל אותנו אל עץ החיים, אשר עָלֵהוּ לֹא־יִבּוֹל לעולם.

> "וְעַל־הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל־שְׂפָתֹו מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל־עֵץ־מַאֲכָל לֹא־יִבֹּול עָלֵהוּ וְלֹא־יִתֹּם פִּרְיֹו לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן־הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יֹוצְאִים וְהָיָה פִרְיֹו לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה" (יחזקאל מז 12).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [מול – שילה בן הוד | הפנו את ליבכם אל ישוע בפסח זה](https://igod.co.il/passover/מול-שילה-בן-הוד-הפנו-את-ליבכם-אל-ישוע/)

**Published:** אפריל 13, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

איך מגיבים בני האלוהים כשהחושך גובר? מרימים את העיניים למעלה. 
לפני הצרה, לפני הגאולה, לפני אבינו שבשמיים. 
לפסח הזה – שיר שמחזיר את הלב למרכז: אל ישוע, המשיח שלנו.

[מילים ואקורדים](https://www.youtube.com/redirect?event=video_description&redir_token=QUFFLUhqa3dHRGhwVVhkU2xUNWdiWHZ5Nm91UW53dVBId3xBQ3Jtc0tsekh2SEEzdlQtUHN6Unh1eFBZYUVHV05qXzNFYjJHTThuVXpPWGU3blZqSWZQRzYtT28tdGF1a2tUbnBtaFJUUWhNZU9tY0JTLWF3bVNudWtEdmFvdHpRUUk0SGhzTks0amd2Mm9kU3BWVVh0eGE5OA&q=https%3A%2F%2Fcutt.ly%2F9xGabub&v=cYt99mYBbR8)
[‪@ShiloBenHod‬](https://www.youtube.com/@ShiloBenHod) 
[‪@SOLUIsrael‬](https://www.youtube.com/@SOLUIsrael)

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** פסח, שירים

---

### [עֲמָלֵק לֹא יִגְבַּר](https://igod.co.il/devotionals/עֲמָלֵק-לֹא-יִגְבַּר/)

**Published:** מרץ 1, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל־אֹהֲבָיו אֵת כָּל־אֲשֶׁר קָרָהוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא־תוּכַל לוֹ כִּי־נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו׃ עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ…" (אסתר ו 13–14).

מעולם לא היתה מגילת אסתר רלוונטית יותר מאשר בזמן הזה. אנו חיים בתקופה בה שנאה ליהודים ולעם ישראל פושה וגואה בקמפוסים, בכנסיות מסויימות וברחבי האינטרנט. עם זאת, המילים של חכמי המן וזרש אשתו נותרו רלוונטיים בדיוק כפי שהיו אז.

הגות קצרה זו אינה מספיקה לשם הבנת העומק התיאולוגי של דברי זרש לבעלה, אך אפשר לבחון אותם בקצרה בהקשרם הקנוני. העימות בין המן לעם היהודי אינו מבודד אלא מושרש בתורה, במיוחד בהבטחה כי זרע רבקה יירש "אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו" (בראשית כד 60; ראו כב 17). הבטחה זו ממסגרת את המאבק בין יעקב לעשו (בראשית כה 21–26) ואת ירושת הברכה שקיבל יעקב (בראשית כז 29).

בתוך מסגרת תיאולוגית זו, מתבהרת תמונת המלחמה בין עמלק וזרעו של עשו (בראשית לו 12) לזרעו של יעקב (שמות יז 8–16). בלעם ניבא מאוחר יותר כי זרע מסוים מישראל יקום באחרית הימים (במדבר כד 14) כדי להביס את אגג (פס' 7), אדום (פס' 17–19) ועמלק (פס' 20).

בדברי זרש להמן, צאצא של עמלק, שומעים הדים להצהרתו של בלעם לבלק: "מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְהוָה… לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן־אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה׃ הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה" (במדבר כג 8, 19–20).

מתנותיו וקריאתו של אלוהים לזרע יעקב, כלומר, לעם היהודי, הן בלתי ניתנות לביטול (רומים יא 28–29) ודרכן מובטחות ברכות גדולות לגויים (רומים יא 12–13). אלו המבקשים לפגוע בעם היהודי באומר ובמעש, ינהגו בחכמה אם ישמעו לאזהרת זרש, טרם יהיה מאוחר מדי. אף על פי ששנאת יהודים מוסיפה לזקוף את ראשה כנחש, זרעו הרוחני של עמלק לא יגבר אלא נפול ייפול לפני מלך היהודים.

> "אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל־בְּנֵי־שֵׁת׃ וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל׃ וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר׃ וַיַּרְא אֶת־עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד" (במדבר כד 17–20).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [רוחו של המן אז והיום](https://igod.co.il/devotionals/רוחו-של-המן-אז-והיום/)

**Published:** פברואר 26, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם־אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל־עָם וְאֶת־דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין־שׁוֶֹה לְהַנִּיחָם" (אסתר ג 8).

כדי לצייר קריקטורה טובה, על האמן ליצור תמונה הכוללת חלקים מן האמת. עליו להבחין בתכונות הבולטות ביותר של המודל אותו הוא מצייר ולהגזים בהן מספיק כך שכל מי שיראה את התמונה יזהה את האדם, אם כי הדימוי אינו ממש אמיתי. בשיטה כזו פועלת כל תיאוריית קונספירציה אנטישמית, שמטרתה לעורר שנאה ואלימות כלפי העם היהודי.

תנו דעתכם לקריקטורה המתוחכמת של היהודים, אותה "צייר" המן במטרה לגרום למלך אחשוורוש להשמידם. כמעט כל מילה בתיאורו מכילה אמת. אכן, היה עם מסוים שהמן הותיר באופן מכוון ללא שם; עם מפוזר ומפורד בין כל מדינות הממלכה; וכן, תורתם היתה שונה מזו של יתר העמים. כל זאת היה נכון לגמרי.

אך לאחר שצייר את התמונה המדויקת הזו, המן עיוות את האמת במזיד. כיוון שאנשים אלה שמרו תורה משלהם (זה נכון), הוא טען כי הם אינם נאמנים לחוקי המלך (זה שקר), ולכן יש לחסלם (שקר נוסף). הקורא הקפדן יבחין מיד בשקר; רק פסוקים מעטים קודם לכן, מרדכי היהודי, שתורתו אכן היתה שונה, הציל את חיי המלך. המן התעלם בכוונה מהאופן בו איש יהודי בירך את המלך, וכתוצאה מכך, את הממלכה הפרסית כולה.

כפי שעשה המן, כך קורה גם עם הקריקטורות של תיאוריות קונספירציה אנטישמיות כיום. העם היהודי, מיעוט קטנטן, אכן השפיע באופן לא פרופורציונאלי על המדע, הרפואה, המשפט, הספרות, הבידור והכלכלה. ובל נשכח את הנביאים, השליחים, כתבי הקודש והמושיע של העולם – כולם היו יהודים. השפעה חיובית חסרת–פרופורציות שכזו, מעידה על האמת הנצחית של דבר אלוהים: "הַיְשׁוּעָה מֵאֵת הַיְּהוּדִים הִיא" (יוחנן ד 22).

אולם ההשפעה הבלתי–פרופורציונלית הזו הופכת מושא לקריקטורות אנטישמיות. חלק מהיהודים הסבו נזק לחברה – למשל, קרל מרקס, ברני מיידוף וג'פרי אפשטיין. כדי לעורר שנאה, האנטישמים מציגים את החריגים הללו כמייצגי הכלל, ואז השקר כי היהודים שולטים בעולם מכה גלים. אלו שנוהגים כהמן מבקשים לשכנע את ההמון כי "לַמֶּלֶךְ אֵין־שׁוֶֹה לְהַנִּיחָם.

אך שערו בנפשכם מה היה קורה לו הצליח המן; אין יהודים ואין מושיע יהודי שיגאל את העולם. אם האנטישמים של ימינו יצליחו, שלום אמיתי ונצחי אף–פעם לא ישרור בעולם הזה, הקרוע ממלחמות. כמה אירוני שהאנטישמים המודרנים של העולם הזה הפכו את ציון והציונות מושא לנאצה.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, מועדי ישראל

---

### [ושתי, אסתר וסוד המגילה](https://igod.co.il/devotionals/ושתי-אסתר-וסוד-המגילה/)

**Published:** פברואר 25, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים בֵּית הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ… וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ… אִם־עַל־הַמֶּלֶךְ טוֹב יֵצֵא דְבַר־מַלְכוּת מִלְּפָנָיו וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס־וּמָדַי וְלֹא יַעֲבוֹר אֲשֶׁר לֹא־תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה׃ וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה בְּכָל־מַלְכוּתוֹ כִּי רַבָּה הִיא וְכָל־הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל וְעַד־קָטָן" (אסתר א 9, 12, 19–20).

ממעשיה של ושתי סימן לאסתר. כמו אסתר, היא עורכת משתה (א ט, ה 4). בדומה לאסתר, היא טובת מראה (א 11, ב 7). כמו אסתר, היא אינה מצייתת למצוות המלך; היא מסרבת לבוא אל המלך כאשר קוראים לה (א 12); בעוד אסתר באה אל המלך כאשר היא לא נקראה (ה 1–2). שתי הנשים הללו משמשות מלך שוטה הגוזר גזירה בתגובה למעשיו של אדם חף מפשע, ואותה הגזירה מבקשת לפגוע בכל אלה הדומים לאיש התמים. במקרה של ושתי, הגזרה ניתנת משום סירובה להישמע לצו המלך להופיע עירומה לפניו (א 11–12). כוונת הגזירה היתה להכניע את כל נשות פרס (א 11–12, 19–22). במקרה של מרדכי, הגזרה ניתנת משום שלא ציית למצוות המלך להשתחוות לזרעו של עמלק (ג 1–5). כוונת הגזירה היתה להשמיד את כל היהודים בממלכה (ג 6–15).

בכל פעם שאני קורא את מגילת אסתר, אני מופתע עד כמה הקדים המחבר את זמנו. למרבה הפלא, מחבר המגילה מחבר שני נושאים דומים הממשיכים להטריד את עולמנו המודרני גם כיום: היחס המשפיל והפוגעני כלפי נשים ושנאת החינם כנגד היהודים. כל חברה או דת אשר סובלות התנהגויות כאלו, יונקת ישירות מרוחו של עמלק, אשר זינב בנחשלים ובעייפים במטרה להשמידם (דברים כה 17–18).

אם יש דבר אחד שמגילת אסתר מלמדת, הרי הוא זה: קהילת המאמינים באלוהים מכבדת נשים ואוהבת את היהודים. יתרה מכך, אנשי אלוהים מוכנים לסכן את חייהם ו/או את שמם הטוב במטרה להתנגד לכל ביטוי של שוביניזם ואנטישמיות. אנשים יראי שמים אוהבים את נשותיהם כשם שהמשיח אוהב את הקהילה. "הָאֲנָשִׁים, אֶהֱבוּ אֶת נְשֵׁיכֶם כְּשֵׁם שֶׁגַּם הַמָּשִׁיחַ אָהַב אֶת הַקְּהִלָּה וּמָסַר אֶת עַצְמוֹ בַּעֲדָהּ" (אפסים ה 25).

כמו–כן, אנשים יראי שמים אוהבים את ישראל כי הם מודעים לכך שחברם הטוב ביותר ומושיעם הוא יהודי בעצמו.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, מועדי ישראל

---

### [הניצוץ שהצית את פורים](https://igod.co.il/devotionals/הניצוץ-שהצית-את-פורים/)

**Published:** פברואר 26, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "וַיַּרְא הָמָן, כִּי־אֵין מָרְדֳּכַי, כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה׃ 6 וַיִּבֶז בְּעֵינָיו, לִשְׁלֹח יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ, כִּי־הִגִּידוּ לוֹ אֶת־עַם מָרְדֳּכָי וַיְבַקֵּשׁ הָמָן, לְהַשְׁמִיד אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל־מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי" (אסתר ג 5–6).

במבט ראשון, החלטתו של המן להשמיד את כל היהודים רק בשל יהודי אחד, סותרת לחלוטין את ההיגיון האנושי. מדוע כל–כך הרבה שנאה? אנו עשויים להסביר את התנהגותו הרצחנית של המן לאור האגו המנופח שלו או ילדותו הקשה – אלמלא העובדה ששנאה לא רציונלית זו כלפי העם היהודי נמשכה לאורך ההיסטוריה.

מה יש ביהודים, שמושך מאות אלפי אנשים לדקלם "מוות לישראל"? מדוע כל–כך הרבה אנשים בעולם מעדיפים שפשוט לא היינו קיימים?

מבלי להזכיר את אלוהים, מחבר מגילת אסתר משתמש ברמיזות אסטרטגיות לספרי התנ"ך המוקדמים יותר, כדי לעזור לנו להבין זאת. על ידי זיהויו של המן כ"אגגי", המחבר מזכיר לנו כי אביו של המן לא היה אלא עשו, אבי העמלקים.

מלחמתו של המן נגד מרדכי ועמו, מקורה בהבטחת אלוהים ליעקב בבראשית כז. שם, יצחק לא רק הבטיח שעמים וגויים ישתחוו ליעקב, אלא גם שאחיו הבכור עשו ייכנע לו (פס' 29). ברכת יעקב הפכה במהרה לסכסוך קטלני כאשר עשו החליט לחסל את יעקב בהזדמנות הראשונה (פס' 41). המאבק הקטלני הזה נמשך מאז. אין זה מפתיע אפוא, שעמלק ביקש להשמיד את בני ישראל מיד עם צאתם ממצרים.

אך כאשר הוגים בהבטחה שניתנה ליעקב, אפשר למצוא הן את שורש שנאתו של המן והן את התקווה להישרדותו המופלאה של ישראל. בבראשית כז 29, יצחק מתנבא שכל המקללים את יעקב יהיו מקוללים בעצמם וכל המברכים את יעקב יבורכו – הד ברור להבטחת אלוהים לאברהם. אותה הבטחה חוזרת על עצמה בנבואת בלעם, בה כל העמים יתברכו באמצעות מלך המשיח, שבסופו של דבר ינצח את אגג.

אז מדוע האנטישמיות גואה? דברי ישוע לאישה השומרונית ביוחנן ד 22 חושפים את הסיבה הבסיסית לכך: "הַיְשׁוּעָה מֵאֵת הַיְּהוּדִים הִיא". השנאה המכוונת כלפי ישראל מצד המן, היטלר, חמאס או אוניברסיטת הרווארד אינה רק גשמית – היא על–טבעיות. שכן השטן, אותו נחש קדום, תמיד שנא את "זרע האישה" וביקש נואשות להשמיד אותו ואת צאצאיו (בראשית ג 15), ביודעו כי הן תבוסתו והן ברכת העולם קשורות באופן ישיר לזרעם של אברהם, יצחק ויעקב, ובאות דרכו.

העלייה האחרונה באנטישמיות העולמית אמנם מטרידה מאוד, אך היא גם תזכורת אופטימית לכך שהשטן מודע לכך שזמנו הולך ומתקצר.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית, מועדי ישראל

---

### [הדלת שנשארה פתוחה](https://igod.co.il/devotionals/הדלת-שנשארה-פתוחה/)

**Published:** פברואר 23, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה־דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבֹוא אֶל־הֵיכָלֹו הָאָדֹון אֲשֶׁר־אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר־אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה־בָא אָמַר יהוה צְבָאֹות׃ וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת־יֹום בֹּואֹו וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאֹותֹו כִּי־הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים… כִּי־הִנֵּה הַיֹּום בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל־זֵדִים וְכָל־עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיֹּום הַבָּא אָמַר יהוה צְבָאֹות אֲשֶׁר לֹא־יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף… הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בֹּוא יֹום יהוה הַגָּדֹול וְהַנֹּורָא" (מלאכי ג 1–2, 19, 23).

הפרק האחרון של מלאכי משחק ארבעה תפקידים בתנ"ך. הוא משמש כפרק האחרון של מלאכי, הפרק האחרון של התרי–עשר (הושע–מלאכי), הפרק האחרון של ספר הנביאים (יהושע–מלאכי), וכתפר קנוני המחבר את הנביאים (יהושע–מלאכי) עם הכתובים (תהילים–דברי הימים). מבחינה מקראית, הפרק נושא אפוא משקל רב. אין זה מפתיע שפרק זה הוא הסיבה לפתיחת הדלת מדי שנה, בסוף סדר הפסח, לקראת בואו של הנביא האחרון – אליהו – אשר יסלול את הדרך לבוא "האדון" של ישראל (מלאכי ג 1) – המשיח.

מבחינה קאנונית, יש לפרק ג תפקיד חמישי ואסטרטגי במהותו; הוא למעשה דורש את ביאתו של שליח אחרון, אשר יכין את הדרך למשיח ישראל. במובן זה, הפרק מתפקד כבסיס לחלק מרכזי נוסף בכתבי הקודש של ישראל, המתחיל בצורה הולמת ביותר בבשורת מתי (מת–התגלות).

לפיכך, יוחנן הוא המגשר על אותו פער ומקשר בין תקופת הנביאים לתקופת השליחים, בהכריזו לישראל ולגויים על מתנת אלוהים בדמותה של ברית חדשה וטובה יותר. דווקא על–ידי קריאת פרק ג במלאכי, אפשר לחוות את מלוא השמחה והגיל ולדמיין את מתי פותח את הדלת ויוחנן עומד שם ומכריז לעמנו שאדוננו ומשיחנו סוף סוף בא.

> "בַּיָּמִים הָהֵם הוֹפִיעַ יוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא בְּמִדְבַּר יְהוּדָה לֵאמֹר: שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה, כִּי קָרְבָה מַלְכוּת שָׁמַיִם… אֲנִי אָמְנָם מַטְבִּיל אֶתְכֶם בְּמַיִם לִתְשׁוּבָה, אַךְ הַבָּא אַחֲרַי חָזָק מִמֶּנִּי וְאֵינֶנִּי רָאוּי לָשֵׂאת אֶת נְעָלָיו. הוּא יַטְבִּיל אֶתְכֶם בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּבְאֵשׁ" (מתי ג 1–2, 11).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [נחמו, נחמו עמי (ישעיהו מ' 1-2) - ביצוע מודרני לקלאסיקה ״משיח״ של הנדל](https://igod.co.il/songs/נחמו-נחמו-עמי-ישעיהו-מ-1-2-ביצוע-מודרני-ל/)

**Published:** מאי 11, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

> "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם׃ דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֺנָהּ" (ישעיהו מ א-ב)

בעת צרה לישראל, קורא אלוהים לנחם את עמו. העם ידוע הסבל והכאב יזכה לנחמה כי ימי סבלו יתמו שכן נרצה עוונו של העם בזכות חייו, מותו ותקומותו של אותו ילד שנולד לנו, הבן שניתן לנו – המשיח. שיאה של הנחמה מגיע בפסוק החמישי "וְנִגְלָה כְּבוֹד יְהוָה וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר".

#### קרדיטים:

מילים: ישעיהו מ' 1-2 
מנגינה: גאורג פרידריך הנדל (1759-1685) 
עיבוד סימפוני: ירון גוטפריד 
עיבוד מודרני: גל פדה, אבי סינגולדה 
הפקה: איתן קשטן 
הפקה מוזיקלית: גל פדה, אבי סינגולדה 
ניצוח: ירון גוטפריד 
שירה: ניצן אופיר 
קולות: ניצן אופיר, גבריאלה זכרצ'נקו, גל פדה, נוי אשרף 
כלי מיתר, אבובים וקרנות: התזמורת הסימפונית הישראלית – ראשון לציון 
גיטרה קלאסית, חשמלית ואקוסטית: אבי סינגולדה 
תופים וכלי הקשה: גל פדה 
גיטרה בס: יוראי אורון 
קלידים: גל פדה 
הקלטת התזמורת הסימפונית: המכללה האקדמית אונו – יובל סגל 
הקלטות ומיקס: גל פדה – סטודיו 39 
מאסטרינג: ג'סטין שטורץ – Sterling Sound – Nashville TN, USA

**הכנת קליפ:** מפיקה: מיכל גוילי
במאי: איתן אשכנזי 
ניהול הפקה: ליאורה גלברג 
עוזרי הפקה: גאיה אלון, טל מריומה, מאור גוילי, בר ראובן 
ניידת צילום: ניברן 
צלמים: ספיר אבן חן, ערן הורביץ, רועי קרן 
רחף: ירון זילבר 
עיצוב תאורה: שי סוויסה|
פרומפטר: איתמר גולדמן 
מלבישים/סטייליסטים: גילי אלגבי, כנרת מזרחי

**שחקנים:** 
מנצחת: ענבל רוזנהויז 
זמרי ליווי: כרם פרומקין, יזהר אדלר, טל גלאון, רון עדן, עדן כהן, שירה דרדיקמן, יעל דושי, נעמי מור, דניאל שר מור, אבישג העצני 
נגנים: אייל מארטינותי, אחינועם רצאבי, ליאורה בונילה, נופר וייזל, רותם טל שחר, סופיה פדרקין, רועי חי, מיכאל לוי, אורי רוזנר, עילאי זקריה, טלאור הרשטיק ליפשיץ, שמחה דיגילוב, דיאגו גיל, בנימין שטרן, איתי קימל, רוניאל רנדלמן, תום זילברגר, אבישג ברקן, טל סיטון, ברק פריינטה, ירון זוננשטיין

עריכת וידאו: אלמוג מימוני

"משיח" היא אורטוריה מאת המלחין גאורג פרידריך הנדל שנכתבה בשנת 1741. היצירה נמנית עם היצירות החשובות ביותר של המוזיקה הקלאסית־ווקלית. ביצירתו "משיח" הציג הנדל את המשיח המופיע בכתבי הקודש, החל מהנבואות לביאתו ועד להקמת מלכותו הנצחית. רוב הטקסטים ליצירה לקוחים מהתנ"ך, בעיקר מספר ישעיהו, וכך גם הגרסה העברית.

"משיח" של הנדל בוצע בעברית בגרסתו הקלאסית. בפרויקט זה הפקנו ארבעה קטעים מרכזיים שיחדיו מספקים מסר חשוב ומרנין שתכליתו לעודד ולטעת תקווה בקרב ישראל והעמים נוכח הבטחות האלוהים לבוא המשיח. ארבעת הקטעים מבוצעים בסגנון קלאסי־מודרני ייחודי כך שיהיו ברורים וערבים לכל אוזן.

אנחנו מודים לרבים שהשתתפו בהפקה המיוחדת הזו ומתפללים שדרך הטקסטים הלקוחים מתוך דבר האלוהים, יזכו רבים בתקווה ובנחמה.

ומעל לכל אנחנו מודים לאלוהים על הבטחותיו לבוא המשיח, על הילד שנולד לנו ועל האור הגדול שראינו גם בעת צרה. אנחנו מודים לאלוהים על הנחמה לעמו וקוראים לעצמנו ולאחרים, "הללו יה!"

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** שירים

---

### [הללויה - ביצוע מודרני לקלאסיקה ״משיח״ של הנדל](https://igod.co.il/songs/הללויה-ביצוע-מודרני-לקלאסיקה-״משיח״-ש/)

**Published:** מאי 18, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

תוכנית הישועה של אלוהים מגיעה לשיאה כשהמשיח בכבודו ובעצמו יושב על כס הכבוד כמלך המלכים וכאדון האדונים. הקריאה להלל אותו נובעת מכך שהוא, אדוני צבאות, הוא מלכנו; ממלכתו קמה; הוא ימלוך לעד ולנצח. הללו יה!

#### קרדיטים:

מילים: מבוסס על טקסטים מספר ההתגלות 
מנגינה: גאורג פרידריך הנדל (1759-1685) 
עיבוד סימפוני: ירון גוטפריד 
עיבוד מודרני: גל פדה, אבי סינגולדה 
הפקה: איתן קשטן 
הפקה מוזיקלית: גל פדה, אבי סינגולדה 
ניצוח: ירון גוטפריד 
שירה: ניצן אופיר 
קולות: ניצן אופיר, גבריאלה זכרצ'נקו, גל פדה, נוי אשרף 
כלי מיתר, אבובים וקרנות: התזמורת הסימפונית הישראלית – ראשון לציון 
גיטרה קלאסית, חשמלית ואקוסטית: אבי סינגולדה 
תופים וכלי הקשה: גל פדה, ניר צדקיהו 
גיטרה בס: יוראי אורון 
קלידים: גל פדה 
הקלטת התזמורת הסימפונית: המכללה האקדמית אונו – יובל סגל 
הקלטות ומיקס: גל פדה – סטודיו 39 
מאסטרינג: ג'סטין שטורץ – Sterling Sound – Nashville TN, USA

**הכנת קליפ:** 
מפיקה: מיכל גוילי 
במאי: איתן אשכנזי 
ניהול הפקה: ליאורה גלברג 
עוזרי הפקה: גאיה אלון, טל מריומה, מאור גוילי, בר ראובן 
ניידת צילום: ניברן 
צלמים: ספיר אבן חן, ערן הורביץ, רועי קרן 
רחף: ירון זילבר 
עיצוב תאורה: שי סוויסה 
פרומפטר: איתמר גולדמן 
מלבישים/סטייליסטים: גילי אלגבי, כנרת מזרחי

**שחקנים:**
מנצחת: ענבל רוזנהויז
זמרי ליווי: כרם פרומקין, יזהר אדלר, טל גלאון, רון עדן, עדן כהן, שירה דרדיקמן, יעל דושי, נעמי מור, דניאל שר מור, אבישג העצני 
נגנים: אייל מארטינותי, אחינועם רצאבי, ליאורה בונילה, נופר וייזל, רותם טל שחר, סופיה פדרקין, רועי חי, מיכאל לוי, אורי רוזנר, עילאי זקריה, טלאור הרשטיק ליפשיץ, שמחה דיגילוב, דיאגו גיל, בנימין שטרן, איתי קימל, רוניאל רנדלמן, תום זילברגר, אבישג ברקן, טל סיטון, ברק פריינטה, ירון זוננשטיין

עריכת וידאו: אלמוג מימוני

"משיח" היא אורטוריה מאת המלחין גאורג פרידריך הנדל שנכתבה בשנת 1741. היצירה נמנית עם היצירות החשובות ביותר של המוזיקה הקלאסית־ווקלית. ביצירתו "משיח" הציג הנדל את המשיח המופיע בכתבי הקודש, החל מהנבואות לביאתו ועד להקמת מלכותו הנצחית. רוב הטקסטים ליצירה לקוחים מהתנ"ך, בעיקר מספר ישעיהו, וכך גם הגרסה העברית.

"משיח" של הנדל בוצע בעברית בגרסתו הקלאסית. בפרויקט זה הפקנו ארבעה קטעים מרכזיים שיחדיו מספקים מסר חשוב ומרנין שתכליתו לעודד ולטעת תקווה בקרב ישראל והעמים נוכח הבטחות האלוהים לבוא המשיח. ארבעת הקטעים מבוצעים בסגנון קלאסי־מודרני ייחודי כך שיהיו ברורים וערבים לכל אוזן.

אנחנו מודים לרבים שהשתתפו בהפקה המיוחדת הזו ומתפללים שדרך הטקסטים הלקוחים מתוך דבר האלוהים, יזכו רבים בתקווה ובנחמה.

ומעל לכל אנחנו מודים לאלוהים על הבטחותיו לבוא המשיח, על הילד שנולד לנו ועל האור הגדול שראינו גם בעת צרה. אנחנו מודים לאלוהים על הנחמה לעמו וקוראים לעצמנו ולאחרים, "הללו יה!"

#### התעמקו בכתבי הקודש וגלו עוד:

 [     קריאת הברית החדשה  ](https://bible.new/) 

 [     פייסבוק  ](https://www.facebook.com/iGod.co.il/) 

 [     אינסטגרם  ](https://www.instagram.com/igod.co.il/) 

 [     טיקטוק  ](https://www.tiktok.com/@igodcoil) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** שירים

---

### [לפני שזה משתפר – זה מחמיר](https://igod.co.il/devotionals/לפני-שזה-משתפר-זה-מחמיר/)

**Published:** פברואר 6, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "וָאֶשָּׂא אֶת־עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה אַרְבַּע קְרָנוֹת׃ וָאֹמַר אֶל־הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי מָה־אֵלֶּה וַיֹּאמֶר אֵלַי אֵלֶּה הַקְּרָנוֹת אֲשֶׁר זֵרוּ אֶת־יְהוּדָה אֶת־יִשְׂרָאֵל וִירוּשָׁלִָם" (זכריה ב 1–2).

זכריה מביט ורואה ארבע קרניים אשר פיזרו את עם ישראל לארבע כנפות הארץ (ראו זכריה ב 10). ההקשר מבהיר שהקרניים מייצגות ארבע ממלכות. למרות שהמלאך אינו חושף את זהותן, חזונו של זכריה על ירושלים המחודשת והמורחבת (פס' 8), כאשר אלוהים שוכן בקרבה (פס' 14) יחד עם גויים אוהבי אלוהים שהצטרפו לעמו (פס' 15) רומז כי הקרניים מקבילות לממלכות המיוצגות בחזיונות דניאל אודות הפסל בעל ארבעת החלקים (דניאל ב) וארבע החיות (דניאל ז). דהיינו, בבל, פרס, יוון ורומא (ראו גם במדבר כד 24).

במובן זה, זכריה מלמד אותנו שהמצב ילך ויהיה קשה יותר עבור עם ישראל לפני שישתפר. הבטחותיו לגאולה הסופית לוקחות אותנו הרבה מעבר לביאתו הראשונה של המשיח לירושלים על חמור, שהיתה מלווה בשמחה (זכריה ט 9). הן מדברות על תקופה ארוכה של גלות (זכריה יג 7) וליום של אבל לאומי על המשיח השמיימי שדחינו ודקרנו (זכריה יב 10). אך כשם שזכריה מנבא על בואן של ארבע ממלכות, אנו יכולים להיות בטוחים באותה מידה כי בעתיד הלא רחוק, המשיח האלוהי יעמוד על הר הזיתים (זכריה יד 4) ויבשר על החגיגה הגדולה ביותר שצפה התנ"ך (זכריה יד 16).

כן, חברים יקרים, המצב הדרדר לפני שישתפר. אך ביכולתנו לבטוח באלוהי הנביאים והשליחים, כיוון שיום שובו המפואר של המשיח יעפיל על כל הקושי והציפייה.

> "אֲנִי סָבוּר שֶׁסִּבְלוֹת הַזְּמַן הַזֶּה אֵינָם שְׁקוּלִים כְּנֶגֶד הַכָּבוֹד הֶעָתִיד לְהִגָּלוֹת בָּנוּ" (רומים ח 18).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [טקסט עתיק עם טוויסט מפתיע](https://igod.co.il/devotionals/טקסט-עתיק-עם-טוויסט-מפתיע/)

**Published:** פברואר 22, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "כֹּה אָמַר יהוה אֱלֹהָי רְעֵה אֶת־צֹאן הַהֲרֵגָה… וָאֶרְעֶה אֶת־צֹאן הַהֲרֵגָה לָכֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן וָאֶקַּח־לִי שְׁנֵי מַקְלֹות לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים וָאֶרְעֶה אֶת־הַצֹּאן… וָאֶקַּח אֶת־מַקְלִי אֶת־נֹעַם וָאֶגְדַּע אֹתֹו לְהָפֵיר אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת־כָּל־הָעַמִּים… וָאֹמַר אֲלֵיהֶם אִם־טֹוב בְּעֵינֵיכֶם הָבוּ שְׂכָרִי וְאִם־לֹא חֲדָלוּ וַיִּשְׁקְלוּ אֶת־שְׂכָרִי שְׁלֹשִׁים כָּסֶף" (זכריה יא 4, 7, 10, 12).

בקטע לעיל, אלוהים מצווה על זכריה לשחק בתפקיד שני רועי צאן שונים מאוד של עם ישראל. הראשון הוא רועה טוב (פס' 4–13), שבסופו של דבר מקבל שלושים כסף כדי למסור את הצאן לרועה שוטה שאינו דואג להם. בהשגחת הרועה השוטה, הצאן מתפזר והולך לאיבוד (פס' 14–17).

מאפיין ברור אחד של התפקיד הנבואי שמשחק זכריה בולט לעין; בעודו פועל כרועה הטוב, זכריה מקבל במפתיע את קולו של אלוהים עצמו ומתייחס לברית שהופרה כ"בריתי" (פס' 10). בכך, הרועה הטוב והאל ששלח אותו אינם מוצגים עוד כשתי דמויות נפרדות, אלא כאחת.

התאחדות בלתי צפויה זו, של הרועה ואלוהים, מכינה את הקורא לנבואה בפרק הבא, בו מוצגים שוב אלוהים והמשיח הדקור כמובדלים ועם זאת מאוחדים בצורה מסתורית: "וְשָׁפַכְתִּי עַל־בֵּית דָּוִיד וְעַל יֹושֵׁב יְרוּשָׁלַ͏ִם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר־דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל־הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל־הַבְּכֹור" (זכריה יב 10).

כאן, אלוהים מכריז כי הם "הביטו אלי את אשר דקרו" ועם–זאת עם ישראל מתאבל "עליו" כעל מות בן יחיד. שוב, הנביא מציג אחדות מסתורית בה אלוהים והנדקר נבדלים, אך מאוחדים בקשר הדוק.

אין זה מפתיע אפוא כי השליח יוחנן מזהה את ה"אני" האלוהי בזכריה יב 10 עם ישוע המשיח, אשר נדקר בשל עוונותינו. "וְעוֹד כָּתוּב אַחֵר אוֹמֵר: וְהִבִּיטוּ אֵלָיו אֶת אֲשֶׁר–דָּקָרוּ" (יוחנן יט 37). במשחק התפקידים הנבואי של זכריה, הנביא התיימר להיות הרועה השמיימי, אך בבשורת יוחנן פוגשים לבסוף את הרועה האלוהי בכבודו ובעצמו.

> "אָז אָמַר לְתֹאמָא: הָבֵא אֶת אֶצְבָּעֲךָ הֵנָּה וּרְאֵה אֶת יָדַי; הוֹשֵׁט אֶת יָדְךָ וְשִׂים אוֹתָהּ בְּצִדִּי, וְאַל תְּהֵא חֲסַר אֱמוּנָה, אֶלָּא מַאֲמִין. הֵשִׁיב תֹּאמָא וְאָמַר לוֹ: "אֲדוֹנִי וֵאלֹהַי!" (יוחנן כ 27–28).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [רחובות שמספרים סיפור](https://igod.co.il/devotionals/רחובות-שמספרים-סיפור/)

**Published:** פברואר 12, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "כֹּה אָמַר יְהוָה שַׁבְתִּי אֶל־צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר־הָאֱמֶת וְהַר־יְהוָה צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ׃ כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים׃ וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ" (זכריה ח 3–5).

למרות שירושלים עדיין אינה יכולה להיקרא "עיר האמת" ואלוהים טרם שוכן בה באופן מלא, העיר נראית כנס מודרני; נס שרבים מהנוצרים מתעלמים ממנו לאחר שנפלו קורבן לשיח אנטי–ישראלי ולהרגל הנושן להאשים את היהודים בכל צרות העולם. כאשר זכריה ביטא לראשונה את דברי הנבואה לעיל, שארית היהודים ששבה משבעים שנות גלות בבל ודאי התייחסה אליו כהזוי. העיר ומקדשה לא היו אלא צל עמום של תפארתם בעבר. הנבואה שירושלים תהפוך יום אחד להר החשוב ביותר עלי–אדמות, מלא חיים ומוקד משיכה ל"עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים" (פס' 22), נשמעה לא רצינית.

אך חשבו על ירושלים המודרנית, מלאה בזקנים וזקנות אשר לוגמים קפה להנהתם, תוך שהם מדברים בעברית, וילדים צוחקים ומשחקים ברחובותיה לאחר גלות של בת אלפיים שנה. האם מדובר בצירוף מקרים היסטורי או תאונה פוליטית? חשבו כיצד ירושלים קמה מחדש לאחר שרומא החריבה אותה עד היסוד; כיצד העם היהודי פוזר ונרדף בכל מקום בו שכן; כמה דם יהודי זרם ברחובות גרמניה במהלך מסע הצלב הראשון ובעת הגירוש מאנגליה ומספרד; קחו בחשבון את זוועות גרמניה הנאצית ולאחר מכן את ניסיונם של חמש צבאות ערב להטביע את היהודים בים במלחמת העצמאות.

כמה אירוני שישראלים-חילוניים רבים אינם מצליחים לראות את הנס המשתקף אליהם מבעד לראי. כמה טרגי שרבים בעולם אינם משכילים לזהות עד כמה בלתי–סביר שירושלים תתמלא שוב בחיים יהודיים, לולא קיומו של אלוהים. ובכל זאת, זהו נס, מעבר לכל היגיון סביר. בעודי מביט על אנשי ירושלים כיום, למרות האתגרים הרבים הניצבים בפנינו, איני יכול שלא להאמין בניסים גדולים עוד יותר שעתידים לבוא.

"כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם גַּם־בְּעֵינַי יִפָּלֵא נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת" (זכריה ח 6).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [אוזניים לשמוע, לב להבין](https://igod.co.il/devotionals/אוזניים-לשמוע-לב-להבין/)

**Published:** פברואר 11, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "הֲלוֹא אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא יְהוָה בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים בִּהְיוֹת יְרוּשָׁלִַם יֹשֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה וְעָרֶיהָ סְבִיבֹתֶיהָ וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה יֹשֵׁב… וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ׃ וְלִבָּם שָׂמוּ שָׁמִיר מִשְּׁמוֹעַ אֶת־הַתּוֹרָה וְאֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח יְהוָה צְבָאוֹת בְּרוּחוֹ בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל, מֵאֵת יְהוָה צְבָאוֹת… וְאֵסָעֲרֵם עַל כָּל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא־יְדָעוּם וְהָאָרֶץ נָשַׁמָּה אַחֲרֵיהֶם מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב וַיָּשִׂימוּ אֶרֶץ־חֶמְדָּה לְשַׁמָּה" (זכריה ז 7, 11–12, 14).

אף אחד לא אוהב לשמוע את המילים: "אמרתי לך", בעיקר לא נוכח השלכותיהן של החלטות שגויות, כפי שהוכיחו אינספור ויכוחים סוערים בין בני זוג לאורך מאות שנים. אך זכריה מסרב לזנוח את ה"אמרתי לכם" בכל הנוגע להשלכות סירובם של ישראל לשמוע לתורה ולנביאים. שוב ושוב, הוא דוחק באלו שחזרו מגלות בבל שילמדו מחוסר–ציותם של אבותיהם.

כיוון שהתורה והנביאים הם טקסטים אשר נכתבו בהשראה שמיימית, "אֲשֶׁר שָׁלַח יְהוָה צְבָאוֹת בְּרוּחוֹ" (פס' 12), הם מהווים את גוף החוכמה המשמעותי ביותר שהופקד אי פעם בידי האנושות. כפי שאמר דוד המלך, כתובים אלה "תמימים" (תהילים יט 8), ובמילותיו של השליח שאול, הם "יְכוֹלִים לְהַחְכִּימְךָ לִישׁוּעָה" (טימ"ב ג 15). מסיבה זו, שאול מדבר על ברית המילה כיתרון גדול, שכן אלוהים הפקיד בידי העם היהודי את דברו (רומים ג' 1–2) ומינה אותם לכוהנים עבור הגויים (שמות יט 6).

כאשר קוראים ספרות זו, שנכתבה בהשראת רוח הקודש, רואים דפוס טרגי החוזר על עצמו לאורך ההיסטוריה של עמנו. סירובם של אדם וחוה להקשיב לדבר אלוהים הוביל לגלות (בראשית ג 1–16, 23–24), דפוס שהדהד שוב ושוב (ראה ירמיהו יא 10, יג 10; נחמיה ט 29). ערב גלותנו השנייה והארוכה ביותר, תלמיד מלא ברוח אלוהים הזהיר ואמר: "קְשֵׁי עֹרֶף וְעַרְלֵי לֵב וְאָזְנַיִם, תָּמִיד מִתְנַגְּדִים אַתֶּם לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, כַּאֲבוֹתֵיכֶם כֵּן גַּם אַתֶּם" (מעשי השליחים ז':51).

אשרי האיש או האישה אשר לוקחים ללב את ה"אמרתי לכם" שבכתובים ומתמקדים בדברי התורה והנביאים, במקום להיות שקועים ב"מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיהו כט 13). אנשים כאלה יזכו לראות את מה שרבים בישראל עדיין אינם רואים: את הנביא כמשה (דברים יח 15), שנולד בבית לחם (מיכה ה 1), נכנס לירושלים רכוב על חמור (זכריה ט 9); עבד ה' אשר דחינו ובזינו (ישעיהו נג 1–7; זכריה יב 10).

הם גם יודעים שיום יבוא בו כל עמנו סוף סוף יקשיב לאותם "אמרתי לכם", שנאמרו בפי אלוהים. או אז נקשיב למשה ולנביאים ונשים את מבטחנו במי שעליו הם כתבו.

"הוֹסִיף וְאָמַר לָהֶם: אֵלֶּה דְּבָרַי אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם בְּעוֹד שֶׁהָיִיתִי עִמָּכֶם: צָרִיךְ שֶׁיִּתְקַיֵּם כָּל הַכָּתוּב עָלַי בְּתוֹרַת מֹשֶׁה וּבַנְּבִיאִים וּבַתְּהִלִּים. אָז פָּתַח אֶת לְבָבָם לְהָבִין אֶת הַכְּתוּבִים" (לוקס כד 44–45).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [כשהדת מסתירה את הלב](https://igod.co.il/devotionals/כשהדת-מסתירה-את-הלב/)

**Published:** פברואר 10, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ הָיָה דְבַר־יְהוָה אֶל־זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו׃ וַיִּשְׁלַח בֵּית־אֵל שַׂר־אֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת־פְּנֵי יְהוָה׃ לֵאמֹר אֶל־הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית־יְהוָה צְבָאוֹת וְאֶל־הַנְּבִיאִים לֵאמֹר הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים" (זכריה ז 1–3).

תפקידו של פרק ז בזכריה דומה לתפקיד של הדרשה על ההר בבשורת מתי; אנשי בית אל רצו להתעסק בטקסים, אך אלוהים דווקא מעוניין במערכת יחסים. עם סיום הגלות ובניית בית המקדש, הם תהו האם עדיין יש צורך להמשיך לצום על רקע חורבן בית המקדש הראשון ורצח גדליה.

במקום לענות על שאלתם באופן ישיר, אלוהים פונה לסוגיה העמוקה יותר של מצב הלב. הוא מודאג הרבה יותר מהמניע העומד מאחורי מעשים דתיים מאשר המעשים עצמם. "אֱמֹר אֶל־כָּל־עַם הָאָרֶץ וְאֶל־הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר כִּי־צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי" (זכריה ז 5).

כאן טמונה סכנה חמורה עבור עמו של אלוהים אפילו כיום. אנו עשויים להסתתר בקלות מאחורי מעשים טובים, אך אלוהים רואה מעבר לדתיות השטחית ובוחן את מניעי הלב. בדרשה על ההר, ישוע מאבחן עשיית מעשים טובים מסיבה שגויה כצביעות (ראו מתי ו 2, 5, 16, ז 5).

כאשר מעשינו נעשים לתפארת אלוהים, אפילו דברים רגילים כמו אכילה, שתייה או מתן כוס מים קרים לזולת (מרקוס ט 41), הופכים למעשי השתחוויה המשמחים אותו (ראו קור"א יג 1–3). כיוון שרק אלוהים בוחן כליות ולב, צביעות אינה משהו שעלינו לחפש באחרים. אדרבא, עלינו לבקש מאלוהים לחשוף את הצביעות בדתיות שלנו, שאולי תרשים אנשים אך לא תכבד את האל.

> "וּבְכֵן אִם תֹּאכְלוּ אוֹ תִּשְׁתּוּ, אוֹ כָּל מַה שֶּׁתַּעֲשׂוּ – עֲשׂוּ אֶת הַכֹּל לְמַעַן כְּבוֹד אֱלֹהִים" (קור"א י 31).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [המשיח כבר הגיע מזמן - ע''פ ספר דניאל בתנ''ך](https://igod.co.il/prophecies-messiah/12589/)

**Published:** נובמבר 3, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

מכירים את זה שכבר אלפיים שנה הרבנים טוענים "הנה המשיח בפתח!" "עוד מעשה טוב אחד והוא כאן!" אבל בפועל הוא אף פעם לא באמת מגיע? יש לזה סיבה: בתנ"ך, בספר דניאל הנביא, כבר ניתנה נבואה בדיוק מתי המשיח יגיע, למה יגיע, ומה יקרה שלו. צפייה מהנה!

[מאמר ההרחבה בלינק הבא](https://igod.co.il/%d7%a0%d7%91%d7%95%d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%99%d7%97/%d7%9e%d7%aa%d7%99-%d7%99%d7%91%d7%95%d7%90-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%99%d7%97-%d7%94%d7%a0%d7%91%d7%99%d7%90-%d7%93%d7%a0%d7%99%d7%90%d7%9c-%d7%9e%d7%a0%d7%91%d7%90-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%90/)

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** נבואות משיחיות, נבואות על המשיח

**תגיות:** ווידאו

---

### [אלוהים קיים? הטיעון מן המתמטיקה לקיומו של אלוהים](https://igod.co.il/is-there-god/אלוהים-קיים-הטיעון-מן-המתמטיקה-לקיומו/)

**Published:** נובמבר 9, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "אלוהים קיים? הטיעון מן המתמטיקה לקיומו של אלוהים")

גלילאו גליליי טען כי המתמטיקה היא השפה בה אלוהים כתב את חוקי היקום. גלילאו הבין כי אלוהים הוא ההסבר הטוב ביותר לישימות של המתמטיקה בעולם הפיזי.

לפילוסופים ולמדענים אין הסבר למה שהפיזיקאי יוג'ין ויגור קרא "היעילות המסתורית של המתמטיקה." כלומר איך זה שתאורטיקן מתמטיקאי כמו פיטר היגס יכול לשבת בשולחנו ועל ידי שפיכת משוואות מתמטיות, לחזות חלקיק יסודי אשר מדענים מגלים רק שלושים שנה לאחר מכן, ולאחר השקעה של מיליוני דולרים ואלפי שעות עבודה. אין ספק כי המתמטיקה זו השפה של הטבע. אבל איך אפשר להסביר את זה?

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** אלוהים - יש או אין?, מדע ואמונה, פילוסופיה, קיומו של אלוהים

**תגיות:** ווידאו

---

### [נכנסתי לעולם המאגיה והכשפים אבל אלוהים הציל אותי ברגע האחרון | העדות של ניקול](https://igod.co.il/messianic-testimonies/נכנסתי-לעולם-המאגיה-והכשפים-אבל-אלוהי/)

**Published:** ינואר 14, 2026
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

ניקול משתפת בעדות מצמררת על כניסה לעולם האפלה, כישופים, פחד, שליטה נפשית ואובדנות, ואיך ברגע של ייאוש מוחלט היא זעקה לאלוהים וגילתה שיש אור חזק יותר מהחושך.

זהו סיפור אישי וכואב על חיפוש משמעות, מפגש עם הרוע, איום רוחני ממשי, ועל הדרך שהובילה אותה מהגיהנום הנפשי אל אמונה, ריפוי ותקווה דרך אלוהים וישוע המשיח.

\*\*אזהרת תוכן: הסרטון כולל תיאורים של דיכאון, חרדה ומחשבות אובדניות. אם אתם או מישהו קרוב אליכם מתמודדים, אתם לא לבד. יש תקווה ויש מוצא.\*\*

“הָאוֹר מֵאִיר בַּחֹשֶׁךְ וְהַחֹשֶׁךְ לֹא הִשִּׂיגוֹ” (יוחנן א׳ 5)

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** עדויות משיחיים

**תגיות:** ווידאו

---

### [לשמוע – ולקום](https://igod.co.il/devotionals/לשמוע-ולקום/)

**Published:** פברואר 9, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "וַיֹּאמֶר חַגַּי מַלְאַךְ יְהוָה בְּמַלְאֲכוּת יְהוָה לָעָם לֵאמֹר אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם־יְהוָה׃ וַיָּעַר יְהוָה אֶת־רוּחַ זְרֻבָּבֶל בֶּן־שַׁלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶת־רוּחַ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן־יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת־רוּחַ כֹּל שְׁאֵרִית הָעָם וַיָּבֹאוּ וַיַּעֲשׂוּ מְלָאכָה בְּבֵית־יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם" (חגי א 13–14).

אם יש לקח אחד מהתנ"ך, שאנו כעם חייבים "לשים אליו לב" (ראו חגי א 5, 7), זהו הלקח: עלינו לקחת ללב את כל הדברים שאלוהים דיבר אלינו דרך נביאיו. אין ולעולם לא היתה דרך אחרת לדעת את רצון האל, את מטרתו ואת תוכניותיו לעמו. שום דבר לא השתנה. למרות שאלוהים כבר לא שולח נביאים במובן הקלאסי של המילה, דברי נביאיו תועדו בכתבי הקודש. כתוצאה מכך, הם ממשיכים לחיות, לנשום ולדבר לעמנו באותה סמכות.

בפס' 13, חגי מזוהה כ"מלאך", מונח שיכול להתייחס למלאך שמימי או לשליח אשר מונה על–ידי אלוהים, תלוי בהקשר. למרות שהתרגום היווני בחגי א 13 משתמש במילה "אנגלוס", הביטוי "מלאך" במקרה זה משמש כמילה נרדפת ל"נביא" (ראו גם ישעיה מד 26; דה"ב לו 15).

השימוש הנבואי במילה "מלאך" שופך אור על קטע תמוה בברית החדשה. במעשי השליחים ז 52–53, סטפנוס מקשר בין כישלונם של מנהיגי ישראל להאמין בישוע לבין ההיסטוריה הארוכה שלהם של דחיית ורדיפת הנביאים, דפוס שהחל כבר עם דחייתם את משה. הוא מכריז, "אַתֶּם שֶׁקִּבַּלְתֶּם אֶת הַתּוֹרָה בְּאֶמְצָעוּת מַלְאָכִים וְלֹא שְׁמַרְתֶּם אוֹתָהּ" (פס' 53). בעוד שלעתים קרובות מניחים כי הכוונה היתה למלאכים שמימיים, כוונתו של סטפנוס מתבררת מההקשר. הוא מתאר את דחיית תורת אלוהים כפי שהוכרזה שוב ושוב על ידי שליחיו הנביאים.

כפי שהיה בימי חגי ובימי סטפנוס, כך גם היום. שיבת ישראל לאלוהים ושיקומם הסופי יגיעו רק כאשר העם יפסיק ללכת בעיוורון אחר "מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיהו כט 13) וסוף סוף יקח ללב את כל דברי משה והנביאים.

> "הֵם קָבְעוּ אִתּוֹ מוֹעֵד וּבַיּוֹם שֶׁנִּקְבַּע בָּאוּ רַבִּים עוֹד יוֹתֵר אֶל מְקוֹם מְגוּרָיו. הוּא הֵעִיד מֵהַבֹּקֶר עַד הָעֶרֶב וְהִסְבִּיר לָהֶם אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים, וְהוֹכִיחַ לָהֶם עַל–אוֹדוֹת יֵשׁוּעַ מִתּוֹרַת מֹשֶׁה וּמִן הַנְּבִיאִים" (מה"ש כח 23).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [לא ישראל אלא המשיח: קריאה מקראית בישעיהו נ״ג](https://igod.co.il/devotionals/לא-ישראל-אלא-המשיח-קריאה-מקראית-בישעיה/)

**Published:** פברואר 8, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַנִי אֶל־הַגּוֹיִם הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ" (זכריה ב 12).

בקטע לעיל, אלוהים שולח את נביאו להזהיר את העמים מפני ההשלכות המלוות פגיעה בעמו. פגיעה בישראל שווה, באופן מטפורי, לדקירה בעין, אפילו ברגעים בהם ישראל מקבלים תוכחה מאלוהים. שום דבר טוב לא יצמח למי שיעז לפגוע בעם ישראל.

לאורך ההיסטוריה, רבים ניסו לקלל את ישראל וכולם בסופו של דבר גילו את האמת הזו בדרך הקשה. כפי שיצחק אמר לעשו החרד, לגבי יעקב: "וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם־בָּרוּךְ יִהְיֶה" (בראשית כז 33). כפי שאמר בלעם לבלק, בנוגע לישראל: "בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה׃" (במדבר כג 20). וכפי שאמרו להמן, חכמיו ואשתו: "אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא־תוּכַל לוֹ כִּי־נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו" (אסתר ו 13).

אמת נצחית זו, העוברת כחוט השני לאורך כלל כתבי הקודש, שומטת את הקרקע תחת הטענה שעבד ה' בישעיהו נג הוא ישראל. שהרי כיצד קללה ודחייה של עם ישראל, לרבות התעללות וניסיון להשמידו, יכולים להביא לסליחה וכפרה לגויים, לאור מקומות אחרים בכתובים המראים כי יחס שכזה כלפי ישראל מעורר דווקא את חרון אפו של אלוהים?

אם עבד ה' בישעיהו נג אינו יכול לדבר על ישראל, נותרה רק אפשרות אחת; העבד התמים שנדחה, עבר התעללות וולבסוף נהרג כדי להביא כפרה עבור ישראל ועבור הגויים, חייב להיות המשיח.

> "קַיָּפָא, שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם וְהוּא הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל בְּאוֹתָהּ שָׁנָה, אָמַר לָהֶם: אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים כְּלוּם, אַף אֵינְכֶם מְבִינִים שֶׁכְּדַאי לָנוּ כִּי אִישׁ אֶחָד יָמוּת בְּעַד הָעָם וְלֹא תֹּאבַד כָּל הָאֻמָּה כֻּלָּהּ. לֹא מִלִּבּוֹ אָמַר זֹאת, אֶלָּא שֶׁבִּהְיוֹתוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל בְּאוֹתָהּ שָׁנָה הִתְנַבֵּא כִּי יֵשׁוּעַ עָתִיד לָמוּת בְּעַד הָאֻמָּה; וְלֹא רַק בְּעַד הָאֻמָּה, אֶלָּא גַּם כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּץ לָאֶחָד אֶת נְפוּצוֹת בְּנֵי-הָאֱלֹהִים" (יוחנן יא 49–52).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [!הספר מפרש את עצמו](https://igod.co.il/devotionals/הספר-מפרש-את-עצמו/)

**Published:** פברואר 6, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי־עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא־חֹדֶשׁ שְׁבָט בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְבַר־יְהוָה אֶל־זְכַרְיָה בֶּן־בֶּרֶכְיָהוּ בֶּן־עִדּוֹא הַנָּבִיא לֵאמֹר׃ רָאִיתִי הַלַּיְלָה וְהִנֵּה־אִישׁ רֹכֵב עַל־סוּס אָדֹם וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה וְאַחֲרָיו סוּסִים אֲדֻמִּים שְׂרֻקִּים וּלְבָנִים׃ וָאֹמַר מָה־אֵלֶּה אֲדֹנִי וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי אֲנִי אַרְאֶךָּ מָה־הֵמָּה אֵלֶּה" (זכריה א 7–9).

לא פעם אני שומע אנשים הטוענים כי הנביאים לא תמיד הבינו את נבואותיהם, דבר שזכריה מודה בו כשהוא שואל: "מָה־הֵמָּה אֵלֶּה?" (א 9). אותה טענה נאמרת במטרה להצדיק פרשנויות הממקמות את התגשמותה של הנבואה בברית החדשה או אפילו באירועים אקטואליים.

עם זאת, לדעתי גישה זו אינה מבחינה בין הידע המוגבל של דמות החווה חזון, לבין ההבנה של המחבר אשר כתב את הספר כולו ברוח הקודש. בשעה שקיבל את החזון, זכריה אמנם לא הבין מה פשר הדברים אשר ראה (פס' 9). אך זכריה המחבר, שסידר את הספר בהשראה שמיימית, בהחלט הבין זאת.

למרות שקשה להבין כל פרט בחזיונותיו של זכריה, יש להבחין במשמעותם על ידי תשומת לב רבה למבנה הספרותי המכוון של הספר. דבר זה מתברר כאשר מתבוננים בהקבלה בין החזון הראשון לחזון השמיני (זכריה א 7–17, ו 1–8). בשני החזיונות, זכריה רואה סוסים בין הדסים/שני הרים (א 8, ו 1). בשניהם, הוא שואל את המלאך "מה אלה" (א 9, ו 4). בשניהם, הסוסים נשלחים לסייר \[להתהלך\] ברחבי הארץ (א 10–11, ו 7). ובשניהם, החזיונות מתייחסים להרגעת חרון אפו של אלוהים בנוגע לגלות בבל (א 12, ו 8). למרות שלא בטוח שנוכל לזהות את משמעות צבע הסוסים, אנו יכולים להסיק בבטחה כי חזיונות אלה ניתנו כדי להרגיע ולנחם את עמו של אלוהים: רוכבים שמימיים שומרים עליהם בצרתם, ובתזמונו המושלם של אלוהים הם יגשימו את כל הבטחותיו בנוגע לירושלים (א 13–17).

הנה הנקודה: מטרת הפרשנות היא תמיד לחפש את המשמעות שאליה התכוונו מחברי הספרים בתנ"ך, שכתבו בהשראת רוח הקודש (פט"ב א 20–21). פירוש הדבר הוא להקדיש פחות זמן לסריקת כותרות בעיתון ויותר זמן לקריאה חוזרת ונשנית של ספרי הנבואה ככתובים שחוברו בקפידה ובהשראת הרוח. כדי להבין את חזיונותיו של זכריה, עלינו להתחייב לקריאת ספרו עד שחזיונותיו יתגלו כמשמעותיים בתוך הספר עצמו.

> "הַזְכֵּר לָהֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהַזְהֵר אוֹתָם לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, שֶׁלֹּא יִתְוַכְּחוּ עַל דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֵם מוֹעִיל וְאֵינָם אֶלָּא הוֹרְסִים אֶת הַשּׁוֹמְעִים. הֱיֵה שָׁקוּד לְהִתְיַצֵּב נֶאֱמָן לִפְנֵי אֱלֹהִים – פּוֹעֵל לֹא יֵבוֹשׁ, הַמְחַלֵּק נְכוֹנָה אֶת דְּבַר הָאֱמֶת" (טימ"ב ב 14–15).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [ברית שאינה מתחרטת](https://igod.co.il/devotionals/ברית-שאינה-מתחרטת/)

**Published:** פברואר 5, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "יְהוָה אֱלֹהַיִךְ בְּקִרְבֵּך גִּבּוֹר יוֹשִׁיעַ יָשִׂישׂ עָלַיִךְ בְּשִׂמְחָה יַחֲרִישׁ בְּאַהֲבָתוֹ יָגִיל עָלַיִךְ בְּרִנָּה… הִנְנִי עֹשֶׂה אֶת־כָּל־מְעַנַּיִךְ בָּעֵת הַהִיא וְהוֹשַׁעְתִּי אֶת־הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּץ וְשַׂמְתִּים לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם בְּכָל־הָאָרֶץ בָּשְׁתָּם׃ בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם כִּי־אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ בְּשׁוּבִי אֶת־שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר יְהוָה" (צפניה ג 17, 19–20).

משלי מדבר על המטרד הנגרם בידי אנשים אופטימיים יתר על המידה, אשר מברכים את שכניהם בקול גדול מוקדם בבוקר (משלי כז 14). מעצבנים יותר ואף מעליבים, הם עליזי העולם הזה, המזלזלים בטראומה עמוקה ובטרגדיה נוראית במילים חסרות נבובות וחסרות כנות, כגון: "יהיה בסדר". לעתים קרובות מדי, ביטוי זה נזרק לאויר ללא משמעות ונשמע כסיסמה ריקה מתוכן.

עם–זאת, למרות שנביאי ישראל כמעט תמיד מסיימים את ספריהם בחזון על עתיד מזהיר, אין זה משום שהם מסרבים להתמודד עם המציאות התכופה והלוחצת של חטא, מרד, חמס, אלימות, עוני, גלות, מלחמה ומוות. במקום לטמון את ראשיהם בחול, הנביאים שקעו בהבטחות אלוהים שאינן ניתנות לשינוי. דוגמה מובהקת לכך ניתנת בצפניה, אשר שואל את מסקנתו על שירתו של אלוהים לעמו הנגאל מספר דברים ל, שם אלוהים מבטיח למשה כריתת ברית חדשה (השוו צפניה ג 17 לדברים ל 9; צפניה ג 20 לדברים ל 3; וצפניה ג 19–20 לדברים כו 19).

האופטימיות הנבואית בנוגע לעתידו של ישראל, כמו גם הביטחון שלנו ש"הכל חובר יחד לטובה", אינה בחזקת בריחה מהמציאות. מדובר בביטחון נצחי – כמו אלוהים עצמו – איתן, נאמן ומיוסד בחוזקה על שתי המילים החותמות את ספר צפניה: "אָמַר יְהוָה"!

> "אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, עַד אֲשֶׁר יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ אַף יוֹד אַחַת אוֹ תָּג אֶחָד לֹא יַעַבְרוּ מִן הַתּוֹרָה בְּטֶרֶם יִתְקַיֵּם הַכֹּל" (מתי ה 18).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [מי למעלה?](https://igod.co.il/devotionals/מי-למעלה/)

**Published:** פברואר 4, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "בַּקְּשׁוּ אֶת־יְהוָה כָּל־עַנְוֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ פָּעָלוּ בַּקְּשׁוּ־צֶדֶק בַּקְּשׁוּ עֲנָוָה אוּלַי תִּסָּתְרוּ, בְּיוֹם אַף־יְהוָה… לָכֵן חַי־אָנִי נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי־מוֹאָב כִּסְדֹם תִּהְיֶה וּבְנֵי עַמּוֹן כַּעֲמֹרָה מִמְשַׁק חָרוּל וּמִכְרֵה־מֶלַח וּשְׁמָמָה עַד־עוֹלָם שְׁאֵרִית עַמִּי יְבָזּוּם וְיֶתֶר גּוֹיִי יִנְחָלוּם׃ זֹאת לָהֶם תַּחַת גְּאוֹנָם כִּי חֵרְפוּ וַיַּגְדִּלוּ עַל־עַם יְהוָה צְבָאוֹת" (צפניה ב 3, 9–10).

ספר צפניה מחלק את האנושות לשני סוגים של אנשים: ענווים (צפניה ב 3) וגאים (פס' 9–10). בעברית, המילה "ענווה" קשורה מבחינה לשונית לרעיון של כיפוף ודכדוך. לכן, ענווה מתייחסת לתחושת נחיתות אל–מול אלוהים, הכרה במעמדנו כמשרתים ובמעמדו של אלוהים כאדון. "גאווה", לעומת זאת, היא מילה המרמזת על גובה לב. בצפניה, המילה מתייחסת לתחושת עליונות כלפי אלוהים וכלפי עמו. תכונות אלו, הן בספר צפניה והן לאורך התנ"ך כולו, הן שקובעת את גורלו של האדם. ה"גאים" יושפלו ביום הדין (ג 11), ואילו ה"ענווים" ירוממו (פס' יב).

צפניה מאלץ אותנו לשאול את עצמנו שאלה חשובה: מי הוא האדם "הגבוה ביותר" בחיינו, כלומר הגדול והחשוב ביותר בו אנו מתגאים? אם אני למעלה, אז כל היתר, כולל אלוהים, נמצאים תחתיי. מסיבה זו, אלוהים שונא גאווה (משלי ח'13, טז 5; יעקב ד 6). טוב הרבה יותר לבחור את המעמד הנכון מרצוננו החופשי עכשיו, מאשר לחכות שאלוהים יבחר את מעמדנו בעתיד (ראו פיליפים ב 9–11). כזכור, הראשונים יהיו אחרונים, והאחרונים יהיו ראשונים (מתי כ 16). עניי הרוח, דההינו אלו המאמצים במעמד של תלות מוחלטת באלוהים, הם שיירשו את הארץ.

> "אַשְׁרֵי עֲנִיֵּי הָרוּחַ, כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. אַשְׁרֵי הָאֲבֵלִים, כִּי הֵם יְנֻחָמוּ. אַשְׁרֵי הָעֲנָוִים, כִּי הֵם יִירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ" (מתי ה 3–5).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹותָי](https://igod.co.il/devotionals/לַמְנַצֵּחַ-בִּנְגִינֹותָי/)

**Published:** פברואר 2, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "כִּי־תְאֵנָה לֹא־תִפְרָח וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה־זַיִת וּשְׁדֵמֹות לֹא־עָשָׂה אֹכֶל גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים׃ וַאֲנִי בַּיהוה אֶעְלֹוזָה אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי׃ יְהוִה אֲדֹנָי חֵילִי וַיָּשֶׂם רַגְלַי כָּאַיָּלֹות וְעַל בָּמֹותַי יַדְרִכֵנִי לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹותָי" (חבקוק ג 17–19).

בפסוקים המוכרים והאהובים האלה, חבקוק מגיע חזרה לשמחה, תקווה ואמונה לאחר מסע מפרך. ספר שהחל כ"משא" כבד (א 1) מסתיים בנגינה: "לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹותָי" (ג 19).

כאן מצטרף מסעו של הנביא מקינה לאמונה למסע שעבר משיחנו. חבקוק ג 13 מצביע על מעשה ישועה שמיימי שיתרחש בעתיד ובמרכזו יעמוד המשיח: "יָצָאתָ לְיֵשַׁע עַמֶּךָ לְיֵשַׁע אֶת־מְשִׁיחֶךָ". לכן, הספר מצפה הן למשיח מנצח והן למשיח סובל, אשר, כמו חבקוק וישראל, זקוק לישועת האל.

אין זה מפתיע אפוא שאמונת חבקוק ממוסגרת בקינה ושבח, בדיוק כמו ניצחונו של המשיח. זעקת חבקוק: "עַד־אָנָה יהוה שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁמָע" (חב' א 2), צופה אל תפילתו המיוסרת של המשיח, בקוראו: "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי" (תהילים כב 2; מתי כז 46). שירת השמחה של חבקוק, "וַאֲנִי בַּיהוה אֶעְלֹוזָה אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי" (חבקוק ג 18), מוצאת את ביטויה המלא בשבח אשר מביע המשיח שקם לתחייה: "אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי בְּתֹוךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ" (תהילים כב 23; מתי כח 10; עברים ב 12).

למרות שאנו עשויים לזעוק נוכח שמיים דוממים, אנו יותר ממנצחים. משיחנו ניצח את האויב הגדול מכולם. הוא ניצח את המוות בשמנו, כדי שנחיה באמונה, גם עכשיו וגם לנצח נצחים.

> "אָכֵן הוּא אֲשֶׁר הַכֺּל לְמַעֲנוֹ וְהַכֺּל עַל־יָדָיו יָאֶה הָיָה לוֹ, בַּהֲבִיאוֹ בָּנִים רַבִּים לְכָבוֹד, לְהַשְׁלִים עַל־יְדֵי סֵבֶל אֶת מְכוֹנֵן יְשׁוּעָתָם. הֵן גַּם הַמְּקַדֵּשׁ גַּם הַמְּקֻדָּשִׁים כֻּלָּם מֵאֶחָד הֵמָּה, וְלָכֵן אֵינוֹ בּוֹשׁ מִקְּרֺא לָהֶם אַחִים, בְּאָמְרוֹ, אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ… וְכֵיוָן שֶׁלַּיְלָדִים הָיְתָה שֻׁתָּפוּת שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, כְּמוֹ כֵן גַּם הוּא שִׁתֵּף עַצְמוֹ בְּבָשָׂר וָדָם כְּדֵי שֶׁיַּשְׁבִּית עַל־יְדֵי מוֹתוֹ אֶת זֶה שֶׁבְּיָדוֹ מֶמְשֶׁלֶת הַמָּוֶת, הוּא הַשָּׂטָן, וִישַׁחְרֵר אֶת אֵלֶּה שֶׁבִּגְלַל אֵימַת הַמָּוֶת הָיוּ נְתוּנִים לְעַבְדוּת כָּל יְמֵי חַיֵּיהֶם" (עברים ב 10–12, 14–15).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [אמונה, שמיעה, ותפילה אמיתית](https://igod.co.il/devotionals/אמונה-שמיעה-ותפילה-אמיתית/)

**Published:** פברואר 1, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא עַל שִׁגְיֹנֹות׃ יהוה שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי יהוה פָּעָלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ בְּקֶרֶב שָׁנִים תֹּודִיעַ בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכֹּור׃ אֱלֹוהַ מִתֵּימָן יָבֹוא וְקָדֹושׁ מֵהַר־פָּארָן סֶלָה כִּסָּה שָׁמַיִם הֹודֹו וּתְהִלָּתֹו מָלְאָה הָאָרֶץ… הֲבִנְהָרִים חָרָה יהוה אִם בַּנְּהָרִים אַפֶּךָ אִם־בַּיָּם עֶבְרָתֶךָ כִּי תִרְכַּב עַל־סוּסֶיךָ מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה" (חבקוק ג 1–3, 8).

בפרק האחרון של הספר, אנו זוכים לראות את השינוי הרוחני שעבר חבקוק, מאדם המאשים את אלוהים בכך שאינו שומע ואינו מושיע (א 2) לאדם השומע את אלוהים במו אזניו (ג 2, 16) ומצפה לבואו במרכבות "ישועה" (פס' 8). במקום חמס וחוסר צדק (א 2–4), חבקוק רואה כעת את בואו של אלוהים כאשר הארץ מתמלאת בהודו ובתהילתו (ג 3).

אז מה השתנה? האם אלוהים שינה את נסיבותיו של חבקוק? האם הוא הסיר את הדברים הנוראיים עליהם התלונן הנביא? לא. הנסיבות נותרו כשהיו. מה שהשתנה היה חבקוק עצמו. הוא הפנים את החזון ואת פירושו וקיבל את הכוח להמשיך במרוץ האמונה (ב 2–4).

מסתבר שאלוהים לא היה זקוק לבדיקת שמיעה (א 2), אלא חבקוק (ג 2, 16). בעוד שקינה הייתה ועדונה כלי חשוב במאגר הדיסציפלינות הרוחניות של חבקוק, הוא היה צריך להפסיק לצעוק לאלוהים כך שיוכל לשמוע את מה שאלוהים מבקש לומר לו. אמונה באה מתוך שמיעה, לא נהי (רומים י 18). לאחר ששפכנו בכנות את ליבנו בפני אלוהים בנוגע לכל הדרכים שבהן נראה כי הוא לא הצליח לעמוד בציפיות ובדרישות התיאולוגיות שלנו, עלינו להשתיק עצמנו מול הכתובים מספיק זמן כדי לשמוע אותו מדבר אלינו.

> "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד־יהוה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלֹו׃ כִּי אֵל רַחוּם יהוה אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת־בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם" (דברים ד 30–31).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [חזון שראוי לחכות לו](https://igod.co.il/devotionals/חזון-שראוי-לחכות-לו/)

**Published:** ינואר 28, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "הֹוי בֹּנֶה עִיר בְּדָמִים וְכֹונֵן קִרְיָה בְּעַוְלָה׃ הֲלֹוא הִנֵּה מֵאֵת יהוה צְבָאֹות וְיִיגְעוּ עַמִּים בְּדֵי־אֵשׁ וּלְאֻמִּים בְּדֵי־רִיק יִעָפוּ׃ כִּי תִּמָּלֵא הָאָרֶץ לָדַעַת אֶת־כְּבֹוד יהוה כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל־יָם" (חבקוק ב 12–14).

החזון שאלוהים ציווה על חבקוק לכתוב (פס' 2) מופיע בפס' 5–20. בחזון זה, העמים שנכבשו באלימות על ידי הכשדים מקבלים חמישה ביטויים של "הוי", המסמלים את משפט אלוהים נגד כובשיהם (פס' 6, 9, 12, 15, 19).

למרות שביטויים אלו מכוונים נגד הכשדים, הם נוגעים לכל אדם ואומה שהתקדמו בעולם הזה באמצעות חמדנות, תאוות בצע, אלימות, ופולחן כוזב (ראו יוח"א ב 16). אנשים ואומות כאלו עמלים על דברים שבסופו של דבר יישרפו באש. הם יגעים לריק ולבסוף יעופו כאבק ברוח (פס' 13; ראו ירמיהו נא 58).

אך כמו בד שחור המשמש רקע להצגת יהלום נוצץ, אותם "הוי" מספקים את ההקשר לחזון אשר כדאי לחכות לו באמונה (ראו חבקוק ב 3–4). יגיע יום בו לא יהיה עוד צורך בהגנה של משטרה וצבא; לא יהיה צורך בבתי משפט או בתי כלא; בתי החולים יתרוקנו לחלוטין מחולים ורופאים; גם רועי קהילה ומבשרים ייאלצו למצוא מקצוע חדש. כי כשם שהמים מכסים את הים, כך כל מקום בו יושבים אנשים יתמלא דעה את ה' (חבקוק ב 14, ג 3; ראו ישעיהו יא 9).

הואיל והחזון של חבקוק אינו אלא תשובתו הישירה של אלוהים לתלונותיו של הנביא בפרק א 2–4, חבקוק פוצח בתפילה מלאת שבח והלל בפרק ג. ולמה בדיוק הוא מתפלל? לאותו הדבר בדיוק שישוע לימד אותנו להתפלל עבורו: "תָּבוֹא מַלְכוּתְךָ, יֵעָשֶׂה רְצוֹנְךָ כְּבַשָּׁמַיִם כֵּן בָּאָרֶץ" (מתי ו 10).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [המחאה הנאמנה של חבקוק](https://igod.co.il/devotionals/המחאה-הנאמנה-של-חבקוק/)

**Published:** ינואר 28, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "הֲלֹוא אַתָּה מִקֶּדֶם יהוה אֱלֹהַי קְדֹשִׁי לֹא נָמוּת יהוה לְמִשְׁפָּט שַׂמְתֹּו וְצוּר לְהֹוכִיחַ יְסַדְתֹּו׃ טְהֹור עֵינַיִם מֵרְאֹות רָע וְהַבִּיט אֶל־עָמָל לֹא תוּכָל לָמָּה תַבִּיט בֹּוגְדִים תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ" (חבקוק א 12–13).

כוחו של ספר חבקוק טמון ביכולתו לדבר אלינו בזמנים של ייאוש ודיכאון רוחני, כאשר פערים עצומים עומדים בין אמונתנו התיאולוגית לבין חוויותינו בשטח. משבר האמונה של חבקוק נבע מתוצאה של תיאולוגיה שלא יכלה להסביר את פעולותיו של אלוהים במציאות ואת חוסר פעילותו לכאורה, בעולם האמיתי.

חבקוק התלונן בפני אלוהים על שתיקתו נוכח אלימות נוראית ("חמס" בעברית; חבקוק א 2–3) ועיוות הצדק (פס' 4) הפושים בקרב עמו. אלוהים הגיב באומרו כי יקים עם מושחת יותר (פס' 7) ואלים יותר (פס' 9) במטרה לייסר את עמו. בנקודה זו, הצהרת האמונה של חבקוק התנגשה חזיתית מול אלוהי האמת. הנביא מחה כי פעולה כזו סותרת את הבנתו התיאולוגית (ראו פס' 12–17).

במהלך השנים פגשתי אנשים שהתרחקו מהאמונה בשל "כישלונו" לכאורה של אלוהים לעמוד בציפיותיהם התיאולוגיות. אם אנו מוצאים עצמנו במקום שכזה, ספר חבקוק בהחלט עשוי לסייע בידינו. חבקוק לא התרחק מאלוהים; אדרבא, הוא פנה אליו עם אכזבתו. הוא זיהה את מגבלותיו וחיכה לשמוע מאלוהים בבהירות רבה יותר, שכן "אמונתו דרשה הבנה עמוקה יותר" (כאמירה הלטינית, "Fides quaerens intellectum").

הבה אפוא נלך בדרכו של חבקוק, נעמוד על המשמר ונאפשר לאלוהים לשייף ולעצב את הבנתנו התיאולוגית הלא–מושלמת.

> "עַל־מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה וְאֶתְיַצְּבָה עַל־מָצֹור וַאֲצַפֶּה לִרְאֹות מַה־יְדַבֶּר־בִּי וּמָה אָשִׁיב עַל־תֹּוכַחְתִּי" (חבקוק ב 1).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [להתלונן בפני אלוהים – ולא עליו](https://igod.co.il/devotionals/להתלונן-בפני-אלוהים-ולא-עליו/)

**Published:** ינואר 13, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "הַמַּשָּׂא אֲשֶׁר חָזָה חֲבַקּוּק הַנָּבִיא׃ עַד־אָנָה יהוה שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁמָע אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס וְלֹא תֹושִׁיעַ׃ לָמָּה תַרְאֵנִי אָוֶן וְעָמָל תַּבִּיט וְשֹׁד וְחָמָס לְנֶגְדִּי וַיְהִי רִיב וּמָדֹון יִשָּׂא׃ עַל־כֵּן תָּפוּג תֹּורָה וְלֹא־יֵצֵא לָנֶצַח מִשְׁפָּט כִּי רָשָׁע מַכְתִּיר אֶת־הַצַּדִּיק עַל־כֵּן יֵצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָּל" (חבקוק א 1–4).

המסר של ספר חבקוק הוא גם "נלמד" וגם "נתפס". כדי לפצח את משמעותו, יש להבין את פשר "הַמַּשָּׂא אֲשֶׁר חָזָה חֲבַקּוּק הַנָּבִיא" (פס' 1), ולעקוב אחר מסעו האישי של הנביא מחוסר אמונה (א 2–4, 12–17, ב 1) לתפילה המביעה אמון בלתי מעורער בטובו ובהבטחותיו של אלוהים (ג 1–19).

מפתח אחד החושף את סוד ניצחונו של חבקוק בא בצורת סוג של תפילה עתיקה המכונה "קינה". קינה היא הדרך המקובלת של התנ"ך לבטא את הספקות העמוקים ביותר של אדם לגבי אופיו של אלוהים, במיוחד ביחס להבטחותיו שטרם התגשמו. למרות שקינה היא סוג של תלונה, הכוונה לתלונה בפני אלוהים, לא על אלוהים. המבנה של הקינה נועד במכוון להסתיים בווידוי של אמונה אודות טובו של אלוהים (ראו חבקוק ג 17–19). לכן, כדי לקונן, יש תחילה לשפוך את הלב בכנות לפני אלוהים, להיאבק איתו ולהתמיד עד שמגיעים לביטחון מחודש בטובו ובניצחונו הסופי.

האם אנו רוצים להיות אנשים שחיים באמונה (חבקוק ב 4)? מפתיע ככל שזה יישמע, הצעד הראשון בכיוון הנכון הוא לבטא בגלוי ובכנות את ספקותינו העמוקים ביותר לגבי אהבתו, טובו, נאמנותו ואפילו קיומו של אלוהים, ישירות בפני אלוהים עצמו. אמונה מקראית מתמודדת עם ספקות, לא מנסה להכחישם.

> "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יֱהוִה מַה־תִּתֶּן־לִי וְאָנֹכִי הֹולֵךְ עֲרִירִי וּבֶן־מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר׃ וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן־בֵּיתִי יֹורֵשׁ אֹתִי" (בראשית טו 2–3).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [אמונה כשאין מענה מיידי](https://igod.co.il/devotionals/אמונה-כשאין-מענה-מיידי/)

**Published:** ינואר 12, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "הַמַּשָּׂא אֲשֶׁר חָזָה חֲבַקּוּק הַנָּבִיא׃ עַד־אָנָה יהוה שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁמָע אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס וְלֹא תֹושִׁיעַ… כִּי־תְאֵנָה לֹא־תִפְרָח וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה־זַיִת וּשְׁדֵמֹות לֹא־עָשָׂה אֹכֶל גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים׃ וַאֲנִי בַּיהוה אֶעְלֹוזָה אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי׃ יְהוִה אֲדֹנָי חֵילִי וַיָּשֶׂם רַגְלַי כָּאַיָּלֹות וְעַל בָּמֹותַי יַדְרִכֵנִי לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹותָי" (חבקוק א 1–2, ג 17–19).

למרות שחבקוק צוטט פעמים בודדות בלבד בברית החדשה, הספר ממלא תפקיד מכריע בהשתתת הבשורה על בסיס צדקה באמונה: "צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתֹו יִחְיֶה" (חבקוק ב 4; ראו רומים א 17; גלטים ג 11). גם היהדות הרבנית מבטאת את תקוותה בביאת המשיח במילים שנלקחו ישירות מחבקוק ב 3: "וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ, עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּו בְּכָל יום שֶׁיָּבוא" (י"ג עיקרים לרמב"ם). עבור שתי המסורות, חבקוק עומד כעדות לאמונה הנבחנת על ידי עיכוב וסבל.

יש לקרוא את הספר מבעד לעדשת המאבק האישי של חבקוק והניצחון הסופי הנובע מביטחון באלוהים. תפילתו עוקבת אחר דפוס של קינה, צורה עתיקה של תלונה הנפוצה בתנ"ך ומובילה אותנו חזרה לאלוהים.

קינה מכילה (1) פנייה אישית לאלוהים: "אלוהיי"; (2) תלונה על בעיה ספציפית המשפיעה על חייו של האדם או על חיי האומה; (3) תחינה לאלוהים שיתייחס לתלונה; (4) הבעת אמון בטובו של אלוהים ובתקווה לנצחונו. במסגרת זו אפשר לראות כיצד חבקוק מתחיל את הספר בתלונה בפני אלוהים על–כך שאינו מושיע (חבקוק א 2), ומסיים את הספר בהלל לאלוהי ישועתו (חבקוק ג 18).

המשא של חבקוק מלמדנו כי אחת התגובות החזקות ביותר לספק אינה אלא שבח. בשפת הקינה, הלל מתחיל לעתים קרובות באות קטנטנה בתנ"ך העברי, "ו", המתפקדת במשמעות של "אבל". לא משנה מה עובר עליכם היום, אני מזמין אתכם להצטרף אליי ולהכריז על טובו של אלוהים דרך אות מקראית קטנה ביותר, אך חזקה לאין–שיעור: "וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ אָשִׁירָה לַיהוה כִּי גָמַל עָלָי" (תהלים יג 6)

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [חיים לעצמי או חיים לאחרים](https://igod.co.il/devotionals/חיים-לעצמי-או-חיים-לאחרים/)

**Published:** ינואר 6, 2026
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "וְהָיָה כָל־רֹאַיִךְ יִדּוֹד מִמֵּךְ וְאָמַר שָׁדְּדָה נִינְוֵה מִי יָנוּד לָהּ מֵאַיִן אֲבַקֵּשׁ מְנַחֲמִים לָךְ… אֵין־כֵּהָה לְשִׁבְרֶךָ נַחְלָה מַכָּתֶךָ כֹּל שֹׁמְעֵי שִׁמְעֲךָ תָּקְעוּ כַף עָלֶיךָ כִּי, עַל־מִי לֹא־עָבְרָה רָעָתְךָ תָּמִיד" (נחום ג 7, 19).

בכתובים, הערים מתוארות לעתים קרובות כדמויות אנושיות. במקרה לעיל, הנביא פונה לנינווה האשורית באופן כזה. הוא מאלץ את העיר, על כל תושביה, לחשוב על המורשת שתותיר אחריה. הלווייתה של נינווה תהיה נטולת אבלים ובמקום זאת, תתאפיין בתשואות שמחה מאותם אנשים שיתבשרו על סופה.

זה הוא גורלם של כל אדם או חברה שחיים על–פי הסיסמא: ״קודם אני״. חיים שכאלה אינם מושכים חברים אמיתיים, אלא רק אנשים הנהנים מהם – ומברכים בשקט על מותם.

לעומת זאת, אלו שיכולים לומר בחיים אלה, "כַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" (אסתר ד 16); "לִחְיוֹת פֵּרוּשׁוֹ הַמָּשִׁיחַ, וְלָמוּת פֵּרוּשׁוֹ רֶוַח" (פיליפים א 21); או: "אם אֵין בִּי אַהֲבָה, הֲרֵינִי כְּאַיִן וּכְאֶפֶס" (קור"א יג 2), מותירים אחריהם זיכרונות שאינם אלא ברכה אמיתית. חייהם של מי ששמו את "אלוהים ואת מלכותו" במקום הראשון (ראו מתי ו 33), הם שזכורים לטובה גם זמן רב לאחר מותם.

> "וְאַל תַּעֲשׂוּ דָּבָר מִתּוֹךְ תַּחֲרוּת, אַף לֹא מִתּוֹךְ כְּבוֹד שָׁוְא, אֶלָּא בִּנְמִיכוּת רוּחַ יַחְשֹׁב אִישׁ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ לְנִכְבָּד מִמֶּנּוּ. כָּל אֶחָד אַל יִדְאַג רַק לְעִנְיָנָיו, אֶלָּא גַּם לְעִנְיָנָיו שֶׁל זוּלָתוֹ. יְהֵא בָּכֶם הֲלָךְ רוּחַ זֶה אֲשֶׁר הָיָה בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ" (פיליפים ב 3–5).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [הייתי אמור למות אבל אלוהי ישראל הציל אותי | העדות של בשארה](https://igod.co.il/messianic-testimonies/הייתי-אמור-למות-אבל-אלוהי-ישראל-הציל-או/)

**Published:** דצמבר 25, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "הייתי אמור למות אבל אלוהי ישראל הציל אותי | העדות של בשארה")

להזמנת הספר הברית החדשה לחצו על הלינק הזה: 

עדות מטלטלת של גבר שגדל בשטחים, עם זהות קרועה בין עמים, דתות ואמונות,
ושצלל לזעם, סמים, אתאיזם וניסיונות התאבדות.

39 כדורים. תאונת דרכים במהירות 120 קמ״ש בלי חגורה.
תאונת אופנוע בלי קסדה.
מבחינה רפואית והגיונית, הוא לא היה אמור להיות כאן.
אבל הוא חי.

בסיפור הוא משתף איך שנאה, כאב וזהות מבולבלת הפכו למלחמה גלויה נגד אלוהים –
ואיך דווקא במקום הכי נמוך, אלוהי ישראל פגש אותו, קרא לו בשם,
והעניק לו סליחה, חירות, שלום פנימי וחיים חדשים דרך ישוע המשיח.

זהו סיפור על חסד שלא נגמר, על אלוהים שלא מוותר,
ועל כוח שמסוגל לשחרר גם מסמים, גם מזעם,
וגם מהעבר הכי כואב.

⚠️ אזהרת תוכן:
הסרטון כולל תיאורים של ניסיונות התאבדות, שימוש בסמים וטראומה.
אם אתם מתמודדים – יש תקווה. יש דרך החוצה. אתם לא לבד.

📖 “כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָה יוֹכִיחַ” (משלי ג׳ 12)

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** עדויות משיחיים

**תגיות:** ווידאו

---

### [מיסטיקת המזרח, זן-בודהיזם ודואליזם](https://igod.co.il/spirituality/מיסטיקה-מזרחית-זן-בודהיזם-ודואליזם/)

**Published:** אפריל 17, 2016
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

> מאחר שרוב המיסטיקנים מכחישים את קיומה של השקפת עולם דואלית ־ של טוב מול רע, או של אמת מול טעות ־ הרי שהעדות לאמונתו של האדם כלל לא חשובה למיסטיקן. אם כך, הסכנה שטמונה בהשקפת העולם המיסטית היא התחמקות ממידע שגורם לאדם להכיר בקיומו של אלוהים.

### זן-בודהיזם

אחת הצורות הפופולריות ביותר של המיסטיקה של המזרח הרחוק, שהתקבלה במערב, היא הזן בודהיזם.

נורמן אנדרסון מגדיר את המיסטיקה ואומר ש״באופן כללי אפשר לומר שהיא מייצגת את האמונה בכך שאפשר לדעת משהו ישיר על אלוהים, על אמת רוחנית או על מציאות בסיסית ׳דרך אינטואיציה מיידית או תובנה \[של הסובייקטיבי\]… ושבמובן מסוים היא שונה מהתפיסה החושית הרגילה או השימוש ההגיוני בתבונה".

אנדרסון מסביר איך הזן מגיע לידע הזה של מציאות בסיסית. ״זן בודהיסטים מאמינים שעל ידי משמעת עצמית נוקשה ומדיטציה קפדנית הם עשויים להגיע לסאטורי, המונח היפני ל׳הארה׳ ־ בין שזה יקרה פתאום, כפי שחלק מהם מלמדים, ובין שבהדרגה כפי שמאמינים אחרים ־ על ידי תפישה אמפירית, לא שכלתנית״. ד׳ ט׳ סוזוקי אומר מפורשות, ״הזן לא הולך בדרך המקובלת של הנמקה \[או של תבונה\] וכלל לא אכפת לו לסתור את עצמו או להיות לא עקבי״.

״הזן בהחלט איננו שיטה המבוססת על היגיון וניתוח. אם בכלל הוא ההפך הגמור של ההיגיון, כשבכך אני מתכוון למודוס הדו־אליסטי של החשיבה״. סוזוקי מגדיר סאטורי כמשהו שונה מידע רציונלי. ״אפשר להגדיר סאטורי כהשקפה אינטואיטיבית של טבע הדברים, בניגוד להבנה האנליטית או הלוגית שלהם״.

זו הסיבה שגם הזן בודהיסטים וגם מיסטיקנים אחרים מתנזרים באופן כללי משימוש בלוגיקה. הפילוסוף וויליאם ליין קרייג מדבר על כמה בעיות לוגיות שעולות מטענותיהם של המיסטיקנים: "בהשפעת המיסטיקה של המזרח, רבים בימינו יכחישו את העובדה שעקביות שיטתית היא מבחן של האמת. הם מאשרים שהמציאות היא בסופו של דבר לא הגיונית, או שסתירות לוגיות תואמות את המציאות. הם טוענים שבחשיבה המזרחית, הישות הנעלה ביותר או אלוהים או הדבר האמיתי עולים על הקטגוריות הלוגיות של החשיבה האנושית. הם עשויים לפרש את הדרישה לעקביות לוגית כתפיסה של אימפריאליזם מערבי, שיש לדחות אותה כמו שעושים עם כל שריד אחר של הקולוניאליזם…

אומר בכנות שהנחות כאלה הן מטורפות ולא ניתנות להבנה. אני לא יכול לתפוש אמירה שלפיה אלוהים הוא גם טוב וגם לא טוב באותו מובן, או שאלוהים לא קיים וגם לא-לא־קיים. בעידן התקינות הפוליטית שאנו חיים בו, יש ניסיון להכפיש כל דבר מערבי ולרומם את כל דפוסי החשיבה המזרחיים, לפחות כשווי ערך לחשיבה המערבית, אם לא בתור כאלה שעולים עליה. מי שטוען שהחשיבה המזרחית לוקה קשות כשהיא יוצאת באמירות כאלה, נחשב לקנאי אפי־סטמולוגי, שאופקיו הוצרו בגלל אילוצים של החשיבה המערבית המקצצת בהיגיון".

### עקרון חוסר הסתירה

הפילוסוף ראבי זקרייאס מספר את הסיפור הבא, ששופך אור על חוסר התועלת שיש בטיעונים כאלה: הפרופסור הרחיב את הדיבור על עיקרון חוסר הסתירות והגיע למסקנה הבאה: ״הלוגיקה של "או ש… או ש…" היא הדרך שבה המערב תופש את המציאות. הבעיה האמיתית היא שאתם רואים את הסתירות במערביות בשעה שעליכם לגשת אליהן כמזרחיים. "גם… וגם…" היא הדרך שבה המזרח רואה את המציאות״.

אחרי שהפרופסור תקף במשך זמן מה את שני הרעיונות האלה – "או ש… או ש…" ו"גם… וגם…" – שאלתי… אם אני יכול לקטוע את קו המחשבה הזה שלו ולשאול שאלה… שאלתי: ״אדוני, אתה רוצה לומר שכשאני לומד על הינדואיזם, או שאני משתמש במערכת הלוגיקה של "גם… וגם…", או שאני לא משתמש בשום דבר אחר?״

בכיתה השתררה דממה ארוכה. חזרתי על השאלה שלי, ״אתה רוצה לומר שכשאני לומד על הינדואיזם, או שאני משתמש במערכת הלוגיקה של "גם… וגם…", או שאני לא משתמש בשום דבר אחר? הבנתי אותך נכון? ״הוא היטה את ראשו לאחור ואמר, ״נכון, ה"או ש… או ש…" נטמעים זה בזה״. ״הם אכן נטמעים זה בזה״, אמרתי. ״הרי אפילו בהודו אנחנו מביטים לשני הצדדים לפני שאנחנו חוצים את הכביש – או שהאוטובוס עובר או אני, לא שנינו גם יחד״.

אתם מבינים את הטעות שלו? הוא עשה שימוש בלוגיקה של "או ש… או ש…" כדי להוכיח את "גם… וגם…" ככל שתנסה להבין את עיקרון חוסר הסתירה, הוא רק יביא למפלתך. הפילוסוף זקרייאס מדבר גם על מה שרבים לא מודים בקיומו בנוגע לפילוסופיה ה״מזרחית״:

"כל שיטת ההוראה של הפילוסוף ההינדי הגדול שאנקארה נשענה על משנתו של סוקרטס הידוע. שאנקארה לא שקל רעיונות באופן דיאלקטי (גם… וגם…), אלא באופן שאין בו סתירה (או ש… או ש…). הוא קרא למתנגדיו להוכיח שהוא טועה, וכשלא הצליחו, קרא להם לקבל את עמדתו. הנקודה היא לא אם אנחנו עושים שימוש בלוגיקה מזרחית או מערבית. אנחנו עושים שימוש בלוגיקה שמשקפת בצורה הטובה ביותר את המציאות, ועיקרון חוסר הסתירה מתקיים הן במזרח והן במערב, בעקיפין או בצורה ישירה".

### עקרון חוסר הסתירה כאבסורד

רונלד נאש אומר, ״עיקרון חוסר הסתירה הוא לא סתם עיקרון של חשיבה. זהו עיקרון של חשיבה כי קודם כל הוא עיקרון של קיום. הוא גם לא משהו שמישהו יכול לאמץ או להפנות לו עורף. הכחשה של עיקרון חוסר הסתירה מובילה לאבסורד. אי אפשר להכחיש את עקרונות ההיגיון. אם מכחישים את עיקרון חוסר הסתירה, לשום דבר אין עוד כל משמעות. אם חוקי ההיגיון לא אומרים את מה שהם אומרים, הרי שלכל דבר אחר אין כל משמעות, וגם לא להכחשה של החוקים והעקרונות \[האלה\]״.

עדותו של רבינדרנת מהרג' שהיה גורו הינדי, מתארת את הדילמה שניצבת בפני כל מי שמאמץ את המיסטיקה הפנתאיסטית של המזרח. ״הדת \[שלי\] יצרה תיאוריה יפה, אולם נתקלתי בקשיים הולכים וגוברים בישומה לחיי היומיום. ולא היתה זו רק המחלוקת בין חמשת חושי ובין חזיונותי הפנימיים. זו היתה שאלה של היגיון… לו היתה באמת רק מציאות ממשית אחת, הרי שאז היה ברָמָן רע ממש כשם שהוא טוב, חיים בדיוק כמו מוות, שנאה כאהבה. זה עשה הכל חסר כל משמעות, ואת החיים לאבסורד… הדבר נראה חסר כל פשר, אולם הזכירו לי שאסור לבטוח בהיגיון – הרי הוא חלק מהאשליה. אם גם ההיגיון היה מָיָא – כפי שלימדו הוודות \[כתבי הקודש ההודים\] – כי אזי איך אוכל לבטוח בתפישה כלשהי, כולל התפישה שהכל היה מָיָא ושרק ברָמָן הינו מציאות ממשית? איך אוכל להיות בטוח שהאושר שחיפשתי אינו אלא אשליה, אם אין לבטוח לא בחושי ולא בחשיבה ההגיונית?״ (מהרג׳, ״מותו של גורו״, 115).

### פנתאיזם חסר דאגות

נורמן גייזלר שואל, ״כשאנחנו חוצים רחוב סואן ורואים מכוניות נוסעות לעברנו בשלושה נתיבים, האם אנחנו לא צריכים לדאוג, שהרי כל מה שאנחנו רואים אינו אלא אשליה? האם עלינו לטרוח בכלל ולהביט לצדדים כדי לבדוק אם מכוניות מתקרבות לעברנו בשעה שאנחנו חוצים את הכביש, כשבעצם אנחנו, התנועה והכביש בכלל לא קיימים? אם הפנתאיסטים היו חיים את הפנתאיזם שלהם באופן עקבי, האם היו נותרים פנתאיסטים בחיים?

### דואליזם-לוגי

פרנסיס שייפר מביא את הסיפור הבא, שמדגים את חוסר היכולת ליישם במציאות את ההכחשה של קיומו של דואליזם לוגי: ״באחד הימים שוחחתי עם קבוצת אנשים בחדרו של סטודנט צעיר מדרום אפריקה שלמד באוניברסיטת קיימברידג׳. היה שם גם בחור הודי, בן לכת הסיקית והינדי בדתו. הוא התחיל לדבר נגד האמונה המשיחית, אבל לא ממש הבין את הבעיות שטמונות באמונה שלו עצמו. שאלתי, ״האם אני לא צודק כשאני אומר שעל בסיס השיטה שלך, אכזריות וחוסר אכזריות הם היינו הך, שלמעשה אין כל הבדל מהותי בין השניים?״ הוא הסכים. הסטודנט שבחדרו נפגשנו, ושללא כל ספק הבין את ההשלכות של הדברים שבהם הודה הבחור הסיקי, הרים את קומקום המים הרותחים שלו, שמהם הוא עמד להכין תה, ושם אותו מעל לראשו של הבחור ההודי. הבחור הסתכל למעלה ושאל מה הוא עושה. הצעיר מדרום אפריקה אמר בפסקנות, ״אין כל הבדל בין אכזריות ללא אכזריות?״. הבחור ההודי יצא מהחדר ונעלם אל תוך הלילה.״

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** בודהיזם ודואליזם, פילוסופיה, רוחניות

---

### [מי כאלוהים הסולח? מיכה ושיא הרחמים](https://igod.co.il/devotionals/מי-כאלוהים-הסולח-מיכה-ושיא-הרחמים/)

**Published:** דצמבר 26, 2025
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "דְּבַר־יְהוָה אֲשֶׁר הָיָה אֶל־מִיכָה הַמֹּרַשְׁתִּי בִּימֵי יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר־חָזָה עַל־שֹׁמְרוֹן וִירוּשָׁלִָם" (מיכה א 1).

למרות שקשה לומר האם כל שמות הנביאים בתרי–עשר נושאים משמעויות הקשורות לתוכן ספריהם, שמו של הנביא מיכה אינו אלא המפתח למסר התאולוגי שהוא נושא, במיוחד כשהוא מכוון את שיאו של הספר אל רחמי האל. השם "מיכה" הוא צורה מקוצרת של השם "מיכאל", שפירושו המילולי: "מי כאלוהים?". אין זה צירוף מקרים שזו בדיוק השאלה בה מסכם מיכה את הפסוקים האחרונים של הספר: "מִי־אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל־פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא־הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי־חָפֵץ חֶסֶד הוּא" (מיכה ז 18).

מיקוד תיאולוגי זה מחוזק על–ידי ההתייחסות לעיר הולדתו של מיכה, "מורשת", שפירושה "נחלה" (ראו שמות ו 8; דברים לג 4; יחזקאל יא 15, כה 4, 10, לג 24, לו 2–3, 5). צורת הפועל של שם עצם זה – ירש – הולכת יד ביד עם הביטוי "נחלה" (ראו במדבר כז 11, לו 8; דברים ד 38, טו 4, יט 14, כה 19–כו 1; יהושע יג 6; שופטים ב 6; יחזקאל לו 12). בעזרת קשרים לשוניים אלה, מדגיש מיכה את היותה של ישראל רכושו היקר של אלוהים. באותו פסוק בו שמו של מיכה מתפקד כשאלה, שארית ישראל מזוהה כ"נחלתו" של האל (מיכה ז 18).

בדרך זו, הפסוק הראשון של מיכה מספק מפתח תיאולוגי לספר כולו; למרות חטאם החוזר ונשנה של ישראל והמשפט הצודק שקיבלו, אלוהי ישראל אינו דומה לשום אלוהים אחר. הוא אכן יסלח לעוון עמו משום שהוא אלוהים אשר חפץ להרעיף עליהם את חסדו (חסד, אהבה ונאמנות של הברית; ראו שמות לד 6–7).

כיוון שאלוהי מיכה לא משתנה, ביכולתנו להיות בטוחים כי הוא לעולם לא יוותר עלינו. לאחר שנקנו במחיר דם השה ונחתמנו ​​ברוח קודשו, אנו יכולים לאשר בביטחון שאנחנו שלו והוא שלנו; עם השייך לאלוהים כרכושו הפרטי והיקר ביותר.

> "וּבוֹ נַחֲלַתְכֶם גַּם אַתֶּם; שֶׁכֵּן בְּשָׁמְעֲכֶם אֶת דְּבַר הָאֱמֶת, אֶת בְּשׂוֹרַת יְשׁוּעַתְכֶם, וּבְהַאֲמִינְכֶם בּוֹ, נֶחְתַּמְתֶּם גַּם אַתֶּם בְּרוּחַ הַהַבְטָחָה, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, אֲשֶׁר הִיא עֵרָבוֹן לְנַחֲלָתֵנוּ עַד לִפְדִיַּת הַקִּנְיָן, לִתְהִלַּת כְּבוֹדוֹ" (אפסים א 13–14).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [אחים, אויבים ולב כועס](https://igod.co.il/devotionals/אחים-אויבים-ולב-כועס/)

**Published:** דצמבר 21, 2025
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֵׂיהֶם כִּי־שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר־דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת־לָהֶם וְלֹא עָשָׂה׃ וַיֵּרַע אֶל־יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ… וַיֹּאמֶר יְהוָה, הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ" (יונה ג 10, ד 1, 4).

על–אף שאיני בטוח אם יש קשר מכוון בין יונה פרק ד לקורות קין, בבראשית ד, בהחלט קיימים קווי דמיון בין הסיפורים. בשני המקרים, אלוהים חוקר אדם הכועס מאוד משום שנעשה חסד כלפי מישהו אחר. יתרה מכך, בשניהם, הכעס בא לאחר מעשה של ציות. מתוך ציות לאלוהים, יונה הטיף לאנשי נינווה וקין הקריב ליהוה מפרי האדמה.

למרות שהסיפור של יונה אינו מסתיים ברצח, ליבו הכועס חושף נטייה רצחנית, שכן הנביא באמת ייחל לכך שנינווה תושמד. אם יונה ד ובראשית ד מקושרים במכוון, אפשר לומר כי ישנה השלכה מדהימה נוספת להקבלה זו: מנקודת מבטו של אלוהים, יונה ואנשי נינווה הם אחים, דרך נח.

קריאת הפסוקים אודות יונה, גורמת לי לחשוב על פרשנותו של ישוע למצוה "לא–תרצח" בדרשה על ההר: "שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר לָרִאשׁוֹנִים 'לֹא תִּרְצַח', וְ'כָל רוֹצֵחַ חַיָּב לַעֲמֹד לְדִין'. וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: כָּל הַכּוֹעֵס עַל אָחִיו חַיָּב לַעֲמֹד לְדִין; הָאוֹמֵר לְאָחִיו 'רֵיק' חַיָּב לַעֲמֹד לְמִשְׁפַּט הַסַּנְהֶדְרִין; וְהָאוֹמֵר 'אֱוִיל' דִּינוֹ לָאֵשׁ גֵּיהִנּוֹם" (מתי ה 21–22).

הפסוקים המתארים את כעסו של יונה על אלוהים, משום שהציל את אויביו, מזכירים לי את פרשנותו של ישוע בנוגע לאהבת הרע: "שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר 'אֱהַב אֶת רֵעֲךָ וּשְׂנָא אֶת אוֹיִבְךָ'. וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אֶהֱבוּ אֶת אוֹיְבֵיכֶם וְהִתְפַּלְּלוּ בְּעַד רוֹדְפֵיכֶם, לְמַעַן תִּהְיוּ בָּנִים לַאֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כִּי הוּא מַזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ עַל רָעִים וְעַל טוֹבִים וּמַמְטִיר גֶּשֶׁם עַל צַדִּיקִים וְעַל רְשָׁעִים" (פס' 43–45).

לאור כעסם ושנאתם של יונה וקין כלפי "אחיהם", אנו רואים כי פרשנותו של ישוע למצוות התורה אינה "התגלות חדשה" אלא "התגלות אמיתית". במילים אחרות, דברי ישוע חושפים את המשמעות האמיתית של המצוות "לא תרצח" ו"ואהבת לרעך כמוך". הדבר מראה כי ישוע אכן לא בא לבטל את התורה ואת הנביאים, אלא למלא אותם וללמד את תלמידיו לעשות את אותו הדבר על–ידי קבלת ונתינת אהבת האלוהים לזולת.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [מן המדבר ללב חדש](https://igod.co.il/devotionals/מן-המדבר-ללב-חדש/)

**Published:** דצמבר 22, 2025
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם־לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל׃ וּנְשָׂאתֶם אֵת סִכּוּת מַלְכְּכֶם וְאֵת כִּיּוּן צַלְמֵיכֶם כּוֹכַב אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לָכֶם׃ וְהִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מֵהָלְאָה לְדַמָּשֶׂק אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי־צְבָאוֹת שְׁמוֹ" (עמוס ה 25–27).

האם אי–פעם משכתם בחוט רופף הבולט מחולצתכם, רק כדי לגלות (ולהצטער על–כך) שהחוט שזור עמוק יותר בבד ממה שציפיתם? עד שתסיימו למשוך, כבר אינכם אוחזים בחוט זעיר אלא בשרוול שנפרם.

כאשר מושכים את הביטוי "במדבר ארבעים שנה" (עמוס ה 25), נוכחים לדעת כי שני קטעים מספר במדבר מתחילים לזוז: במדבר יד 33, לב 13 (ובמדבר לב 13 אינו אלא ציטוט של במדבר יד 33). במדבר יד מהווה קטע מפתח בעלילת התורה, שכן בפרק זה נמנעים ישראל מהכניסה לארץ המובטחת בשל חוסר אמונתם (ראו במדבר יד 11, 33). "אמונה" (או היעדרה) היא אחד הנושאים התיאולוגיים החשובים ביותר בספר התורה (ראו בראשית טו 6; שמות ד 31, יד 31, יט 9; במדבר יד 11, כ 12; דברים ט 32, ט 23).

כחלק מספר התורה, במדבר פרק יד מדגיש את חוסר האמונה הכרוני של ישראל (ראו תהילים קו 12, 24, 31) ואת הצורך הנואש שלהם בלב נימול (דברים ל 3), דהיינו בכריתת ברית חדשה. באמצעות שימוש חוזר בביטוי זה, עמוס משריש את האשמה כלפי ישראל עמוק באדמת התיאולוגיה של התורה, ומצייר את הרקע החיוני לשימוש חוזר בדברים ל 3 בסוף ספרו, באסכטולוגיה מלאת תקווה (ראו עמוס ט 11–15; ראו גם ירמיהו כט 14, ל 3, 18, לא 23, לב 44).

ברגע שנבין את עיסוקו של עמוס בספר במדבר יד, נוכל להבין טוב יותר את השימוש של סטפנוס בעמוס ה 25–26 (מה"ש ז 42–43). בצטטו מעמוס, סטפנוס מביא להגנתו את משה ואת הנביאים, המעידים כולם על ליבנו החוטא ועל הצורך בלב חדש שסיפק לנו הנביא כמשה.

> "זֶהוּ אוֹתוֹ מֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, נָבִיא מִקֶּרֶב אֲחֵיכֶם, כָּמוֹנִי, יָקִים לָכֶם אֱלֹהִים" (מה"ש ז 37).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [האדם הזה גורם לשונאי ישראל להשתנות! | האמת על האסלאם חלק 1](https://igod.co.il/truth-about-islam/האדם-הזה-גורם-לשונאי-ישראל-להשתנות-הא/)

**Published:** נובמבר 26, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "האדם הזה גורם לשונאי ישראל להשתנות! | האמת על האסלאם חלק 1")

קרלוס חושף את השורש של השנאה לישראל בתיאולוגיה האסלאמית ומספר על הגילוי שטלטל את חייו: האל של הקוראן אינו אלוהי ישראל. 
עדות אישית שמחברת אמונה, זהות ותקווה ומראה איך רק האמת של ישוע משנה לבבות.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** האמת על האסלאם

**תגיות:** ווידאו

---

### [כך האסלאם הופך רצח למצווה! | האמת על האסלאם חלק 2](https://igod.co.il/truth-about-islam/כך-האסלאם-הופך-רצח-למצווה-האמת-על-האסל/)

**Published:** דצמבר 3, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "כך האסלאם הופך רצח למצווה! | האמת על האסלאם חלק 2")

מעבר לסיסמאות של “דת שלום”, קרלוס חושף את מה שהקוראן באמת מלמד על מלחמה, מוות ו"קדושה". 
אבל הסיפור לא נגמר שם: דווקא מול השנאה, נולדת תקווה אמיתית דרך ישוע.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** האמת על האסלאם

**תגיות:** ווידאו

---

### [הפרשן הכי טוב לתנ׳׳ך - התנ׳׳ך עצמו! | המשיח בנבואות התנ׳׳ך](https://igod.co.il/prophecies-messiah/הפרשן-הכי-טוב-לתנ׳׳ך-התנ׳׳ך-עצמו-המשי/)

**Published:** נובמבר 12, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "הפרשן הכי טוב לתנ׳׳ך - התנ׳׳ך עצמו! | המשיח בנבואות התנ׳׳ך")

כאשר אנו ניגשים לתנ׳׳ך, המטרה שלנו צריכה להיות הבנת הכוונה המקורית של המחבר. עם כל הכבוד לאדם כזה או אחר, אין פרשנות מדוייקת יותר לקטע בתנ׳׳ך, מאשר הפרשנות של התנ׳׳ך עליו!

הצטרפו אלינו לפרק נוסף של ׳׳נבואות המשיח בתנ׳׳ך׳׳ וגלו כיצד להבין את התנ׳׳ך בצורה הטובה ביותר!

[https://bible.new](https://www.youtube.com/redirect?event=video_description&redir_token=QUFFLUhqbmZVUDRPdlNnbnVVT29QTVRjVjZlckVTeTU2UXxBQ3Jtc0tuN1puSEkxNXJvQzNNai1YVHdqaEVxa0hPcEtzWVJfVTVHUFdoWTdzTHpVSm5QVmxNRm02dmtPbDhnSzZ2b1ZpdDVsTlMyUHNoTGtHY095YlJPUVp2U3ZCRTRvZWlheEFEYlpoTTd1V3NiUkRVSUo3VQ&q=https%3A%2F%2Fbible.new%2F&v=8o1Nb5rf0d0)

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** נבואות על המשיח

**תגיות:** ווידאו

---

### [היום הקרוב ומציאת הלב שלי אצל המשיח](https://igod.co.il/devotionals/היום-הקרוב-ומציאת-הלב-שלי-אצל-המשיח/)

**Published:** דצמבר 7, 2025
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "אֲהָהּ לַיּוֹם כִּי קָרוֹב יוֹם יְהוָה וּכְשֹׁד מִשַׁדַּי יָבוֹא" (יואל א 15).

"יום יהוה", ביטוי המצוי בספר יואל יותר מאשר בכל מקום אחר בתנ"ך, הוא הנושא המרכזי של ספרו (יואל א 15, ב , 11, ג 4, ד 14). עוצמתו של יום זה, עבור הנביא, קשה לתיאור (יואל ב 2, 5, 11). בדרך של אנלוגיה, הוא משווה את ההרס שהותיר הארבה במצרים (ראו שמות י 4, 12–14, 19) לחורבן ביום ה', אשר צבאות הפולשים הזרים יביאו על ארץ ישראל (יואל א 4, 15).

על ידי הסרת סממנים היסטוריים שקשרו את יום ה' לעבר של ישראל, הבינו השליחים נכונה את דברי יואל כנבואה על יום שעתיד לבוא (השוו התגלות ו 17 ליואל ב 11; התגלות ט 3, 7 ליואל א 4, ב 4).

מכיוון שיום זה "קרוב" ונמצא בהישג יד (יואל א 15, ב 1; ד 14; התגלות א 3, כב 10), יואל והשליחים קוראים לנו להתכונן. אך כיצד אפוא אפשר באמת להתכונן ליום כה אדיר ונורא? לדברי יואל והשליחים, עלינו לשוב אל יהוה בתשובה (יואל ב 13; מה"ש ב 26–38) ולקרוא בשמו (יואל ג 5; מה"ש ב 21). לפיכך, הואיל וישוע הוא מלוא אלוהים שלבש בשר, ניתן למצוא ישועה רק כאשר פונים אליו וקוראים בשמו.

> "אֵין הֶבְדֵּל בָּזֶה בֵּין יְהוּדִי לְלֹא-יְהוּדִי, כִּי אָדוֹן \[קוריוס\] אֶחָד לְכֻלָּם וְרַב חֶסֶד הוּא לְכָל הַקּוֹרְאִים אֵלָיו, שֶׁכֵּן כֹּל אֲשֶׁר-יִקְרָא בְּשֵׁם יהוה \[קוריוס\] יִוָּשַׁע" (רומים י 12–13).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [הקול שאליו נקשיב](https://igod.co.il/devotionals/הקול-שאליו-נקשיב/)

**Published:** אוקטובר 20, 2025
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "וְשָׁלַח יְהוָה אֲלֵיכֶם אֶת־כָּל־עֲבָדָיו הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְלֹא־הִטִּיתֶם אֶת־אָזְנְכֶם לִשְׁמֹעַ" (ירמיהו כה 4).

הבחירה של ישראל לשמוע בקול נביאי שקר (ראו ירמיהו כג 9–37) והסירוב להקשיב לנביאי האמת, הובילו לגלות הראשונה והשנייה. למעשה, אותו פסוק חוזר על עצמו מילה במילה שבע פעמים בכתובים – שש פעמים אצל ירמיהו (ז 25, כה 4, כו 5, כט 19, לה 15, מד 4) ופעם נוספת בדה"ב לו 15. אם היינו יכולים לשאול את ירמיהו מה עלינו לעשות בעולם מלא שקרים והונאה, אני בטוח שהוא היה מפציר בנו להפסיק לבזבז זמן כה רב על דבריהם של "נביאי" החדשות והרשתות החברתיות ובמקום זאת, להקשיב לדברי נביאי האמת של אלוהים.

אם אי–פעם היה זמן נכון לנגב את האבק מעלי התנ"ך שלנו או ללחוץ על סמל אפליקציית הכתובים הסגורה שהורדנו לפני שנים, הרי שזה היום. במילותיו של הושע, "נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת" (הושע ד 6). וכפי שאמר שמעון השליח:

> "אָכֵן נִתְאַשֵּׁר לָנוּ בְּיֶתֶר תֹּקֶף דְּבַר הַנְּבוּאָה, וְתֵיטִיבוּ לַעֲשׂוֹת בְּשִׂימְכֶם לֵב אֵלָיו כְּאֶל נֵר מֵאִיר בִּמְקוֹם אֹפֶל, עַד כִּי יִבְקַע אוֹר הַיּוֹם וְיִזְרַח וְאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר תִּזְרַח בִּלְבַבְכֶם. וְזֹאת דְּעוּ רִאשׁוֹנָה, שֶׁכָּל נְבוּאַת הַמִּקְרָא אֵינָהּ עִנְיָן שֶׁל פֵּרוּשׁ אִישִׁי, כִּי מֵעוֹלָם לֹא יָצְאָה נְבוּאָה עַל-פִּי רְצוֹן הָאָדָם, אֶלָּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הֵנִיעָה בְּנֵי אָדָם לְדַבֵּר מִטַּעַם אֱלֹהִים. אֲבָל גַּם נְבִיאֵי שֶׁקֶר הָיוּ בָּעָם, כְּשֵׁם שֶׁגַּם בֵּינֵיכֶם יִהְיוּ מוֹרֵי שֶׁקֶר. הַלָּלוּ יַכְנִיסוּ בַּחֲשַׁאי תּוֹרוֹת הַרְסָנִיּוֹת וְיִכְפְּרוּ בָּאָדוֹן אֲשֶׁר קָנָה אוֹתָם, וְיָבִיאוּ עַל עַצְמָם אָבְדָן פִּתְאֹם. רַבִּים יֵלְכוּ אַחֲרֵי תּוֹעֲבוֹתֵיהֶם, וּבִגְלָלָם תְּגֻדַּף דֶּרֶךְ הָאֱמֶת. וּבְתַאֲוָתָם לַבֶּצַע יְדַבְּרוּ כָּזָב וְיִסְחֲרוּ בָּכֶם; וְאָמְנָם לֹא יִתְעַכֵּב מִשְׁפָּטָם שֶׁנֶּחֱרָץ מִקֶּדֶם, וְאָבְדָנָם לֹא יָנוּם" (פט"ב א 19 – ב 3).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [אין צדיק… מלבד המשיח](https://igod.co.il/devotionals/אין-צדיק-מלבד-המשיח/)

**Published:** נובמבר 22, 2025
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "בֶּן־אָדָם אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא־לִי לִמְעָל־מַעַל וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיהָ וְשָׁבַרְתִּי לָהּ מַטֵּה־לָחֶם וְהִשְׁלַחְתִּי־בָהּ רָעָב וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה׃ וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ דָּנִיאֵל וְאִיּוֹב הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה" (יחזקאל יד 13–14).

לפי יחזקאל פרק יד, ירושלים כילתה את סבלנותו של אלוהים על–ידי חטא עבודת האלילים. ימיה של העיר תמו ואף אחד לא יכול היה למנוע את משפט אלוהים עליה. כדי להדגיש נקודה זו, אלוהים אומר ליחזקאל שאפילו נח, דניאל ואיוב לא ישכנעו אותו לחוס על עיר הקודש (יחזקאל יד 14, 20).

למרות שאיננו אוהבים לחשוב על היום בו כולנו נאלץ לתת דין וחשבון לפני אלוהים, היום הזה מגיע. כתבי הקודש מבהירים כי "אין צדיק, אין גם אחד", כי כולנו אהבנו את הבריאה על–פני הבורא, דבר שיחזקאל מכנה "גִלּוּלֵי לִבָּם" (יחזקאל יד 7–3). ביום הזה, לא יעזור לנו אם נטען לחפותנו או לכך שלא ידענו מספיק. לא יהיה אף אחד אחר להאשים, לא יועילו תירוצים למחשבות חוטאות או למעשים המורדים באלוהים קדוש. לא כוהן, נביא או אדם קדוש אחר יעמדו להגנתנו וימנעו מאלוהים לתת לנו את הדין המגיע לנו.

אף על פי שאלוהים מתעקש שאפילו נח, דניאל ואיוב הצדיקים לא יושיעו אותנו ביום הדין, אותם אנשים יקרים הצביעו על מי שיכול. נח ניבא אודות זרע מובטח שיבוא משושלת שם (בראשית ט 26–27); דניאל ראה בחזון "אחד כבן אדם" אשר יזכה לפולחן מכל העמים (דניאל ז 13–14); איוב השתוקק למתווך שיעמוד בין אלוהים לאדם (איוב ט 33), גואל שיושיע אותנו מן המוות עצמו (איוב יט 25–26; ראו גם פרק לג 23–28).

זרעו המובטח של נח, "בן האדם" של דניאל, ומליץ היושר של איוב, כבר הגיע והוא חוזר. הוא לבדו, לא רק מושיע חוטאים מהעונש המגיע להם, אלא גם נותן את צדקתו המושלמת לכל המאמינים בו. שמו ישוע.

> "הֵן אֶחָד הָאֱלֹהִים, וְאֶחָד הַמְתַוֵּךְ בֵּין אֱלֹהִים לִבְנֵי אָדָם – הָאָדָם הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, אֲשֶׁר נָתַן אֶת עַצְמוֹ כֹּפֶר בְּעַד הַכֹּל. זֹאת הָעֵדוּת בְּעִתּוֹתֶיהָ" (טימ"א ב 5–6).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [הרועה שמכיר את שמי](https://igod.co.il/devotionals/הרועה-שמכיר-את-שמי/)

**Published:** נובמבר 18, 2025
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי אֶל־הָרֹעִים וְדָרַשְׁתִּי אֶת־צֹאנִי מִיָּדָם וְהִשְׁבַּתִּים מֵרְעוֹת צֹאן וְלֹא־יִרְעוּ עוֹד הָרֹעִים אוֹתָם וְהִצַּלְתִּי צֹאנִי מִפִּיהֶם וְלֹא־תִהְיֶיןָ לָהֶם לְאָכְלָה… יַעַן בְּצַד וּבְכָתֵף תֶּהְדֹּפוּ וּבְקַרְנֵיכֶם תְּנַגְּחוּ כָּל־הַנַּחְלוֹת עַד אֲשֶׁר הֲפִיצוֹתֶם אוֹתָנָה אֶל־הַחוּצָה׃ וְהוֹשַׁעְתִּי לְצֹאנִי וְלֹא־תִהְיֶינָה עוֹד לָבַז וְשָׁפַטְתִּי בֵּין שֶׂה לָשֶׂה׃ וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעֶה אֶחָד וְרָעָה אֶתְהֶן אֵת עַבְדִּי דָוִיד הוּא יִרְעֶה אֹתָם וְהוּא־יִהְיֶה לָהֶן לְרֹעֶה׃ וַאֲנִי יְהוָה, אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים וְעַבְדִּי דָוִד נָשִׂיא בְתוֹכָם אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי" (יחזקאל לד 21–24).

כעסו של אלוהים כלפי רועי השקר נמדד ביחס ישיר לאהבתו לצאנו. מתוך אהבה לצאן, אלוהים יחליף את הרועים הרעים. עם זאת, החלפת הצאן מנוגדת לחלוטין לאופיו של אלוהים. לו היה עושה זאת, הוא היה חדל להיות הרועה הטוב.

הרועה הטוב של ישראל לא יפסיק לחפש את צאנו האובודת עד שימצא אותן ויאספן מחדש. הרועה הטוב לא רק מחפש את הצאן האובדות של בית ישראל, הוא גם תר אחר כבשים אבודות ממִּכְלָה אחרת. יש להבהיר, העדר אינו מוחלף, אלא מורחב על–ידי הצטרפותן של כבשים חלשות, אבודות, כואבות ורעבות מכל רחבי תבל.

הרועה הטוב שלנו יודע בדיוק היכן אנו נמצאים היום והוא מחפש באהבה אותי ואתכם!

> "אֲנִי הָרוֹעֶה הַטּוֹב. הָרוֹעֶה הַטּוֹב נוֹתֵן אֶת נַפְשׁוֹ בְּעַד הַצֹּאן. הַשָּׂכִיר, שֶׁאֵינֶנּוּ רוֹעֶה וְהַצֹּאן אֵינָן צֹאנוֹ, כִּרְאוֹתוֹ אֶת הַזְּאֵב בָּא, עוֹזֵב אֶת הַצֹּאן וּבוֹרֵחַ וְהַזְּאֵב חוֹטֵף וּמְפַזֵּר אוֹתָן, שְׁכֵּן הַבּוֹרֵחַ אֵינוֹ אֶלָּא שָׂכִיר וְאֵין הוּא דּוֹאֵג לַצֹּאן. אֲנִי הָרוֹעֶה הַטּוֹב. אֲנִי מַכִּיר אֶת שֶׁלִּי וְשֶׁלִּי מַכִּירִים אוֹתִי, כְּשֵׁם שֶׁהָאָב מַכִּיר אוֹתִי וַאֲנִי מַכִּיר אֶת הָאָב; וְאֶת נַפְשִׁי נוֹתֵן אֲנִי בְּעַד הַצֹּאן. גַּם צֹאן אֲחֵרוֹת יֵשׁ לִי, אֲשֶׁר אֵינָן מִן הַמִּכְלָא הַזֶּה. עָלַי לְהַנְהִיג גַּם אוֹתָן. הֵן אֶת קוֹלִי תִּשְׁמַעְנָה וְיִהְיֶה עֵדֶר אֶחָד וְרוֹעֶה אֶחָד" (יוחנן י 11–16).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [ברית חדשה בלב אוהב](https://igod.co.il/devotionals/ברית-חדשה-בלב-אוהב/)

**Published:** נובמבר 21, 2025
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֶל־יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר׃ כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר׃ מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר־יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא־שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת־אָזְנָם׃ וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת־הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר־נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו׃ וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת־שְׁמִי, וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת־עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת־שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר־שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת… וְנָתַתִּי אֶת־הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת־בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא־הֵקִימוּ אֶת־דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו" (ירמיהו לד 12–16, 18).

ירמיהו ל"ד שוטח את הסיפור העצוב של ציות קצר–מועד, ערב היציאה לגלות הראשונה של ישראל. כל שבע שנים, ציווה אלוהים על עמו לשחרר את אלו מבני ישראל שהפכו עבדים (ויקרא כה). כאשר צבאותיו של נבוכדנצר הלמו על חומות ירושלים, העם החליט לנסות ולקיים את מצוות אלוהים. הם אפילו חתמו על–כך בשבועה חגיגית, כשהם עוברים בין בתרי בהמות שחוטות (ירמיהו לד 18; ראו בראשית טו 9–11, 17). עם זאת, מהר מאוד הם הבינו שהציות למצוות פשוט קשה מדי.

לא משנה כמה ננסה לשנות את עצמנו; לא חושב כמה הבטחות נבטיח לאלוהים, ציות תמיד יהיה קצר–מועד כאשר הוא מונע על–ידי מאווייוו הנואלים של ליבנו (ירמיהו יז 9). פרק זה מחדד את הנקודה שירמיהו מעלה לאורך כל ספרו: ישראל זקוקה נואשות לשינוי לב שיגיע רק דרך מתנת ברית חדשה (ירמיהו לא 31–34).

אני נזכר בתחושת הבחילה והשנאה העצמית שעלו אצלי במשך שלוש שנים של שבירת הבטחותיי לאלוהים, כאשר ניסיתי בכל מאודי להפוך לאדם טוב יותר על–ידי ציות לדברו. לא משנה כמה השתדלתי, חיים שמשמחים את אלוהים הרגישו כמו חלום בלתי אפשרי שעבד עבור אחרים זולתי.

ואז, ברגע של ייאוש, הרמתי את מבטי בעיני רוחי וראיתי מושיע עם זרועות מושטות, שמת כמו פושע כדי לשחרר שבויים, מחכה שאכנס לחיקו האוהב. וכשעשיתי זאת, ים של הבטחות שבורות הוחלף בחיים המועצמים על ידי הבטחותיו הבלתי ניתנות לשבירה של אלוהים; השנאה העצמית הוחלפה באהבתו, שלעולם אינה מכזבת.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [דת ריקה מול דבר אלוהים חי](https://igod.co.il/devotionals/דת-ריקה-מול-דבר-אלוהים-חי/)

**Published:** נובמבר 19, 2025
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ בֶּן־אָדָם הִנָּבֵא אֶל־נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבָּאִים וְאָמַרְתָּ לִנְבִיאֵי מִלִּבָּם שִׁמְעוּ דְּבַר־יְהוָה… וְאַתָּה בֶן־אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל־בְּנוֹת עַמְּךָ הַמִּתְנַבְּאוֹת מִלִּבְּהֶן וְהִנָּבֵא עֲלֵיהֶן… וְקָרַעְתִּי אֶת־מִסְפְּחֹתֵיכֶם וְהִצַּלְתִּי אֶת־עַמִּי מִיֶּדְכֶן וְלֹא־יִהְיוּ עוֹד בְּיֶדְכֶן לִמְצוּדָה וִידַעְתֶּן כִּי־אֲנִי יְהוָה… לָכֵן, שָׁוְא לֹא תֶחֱזֶינָה וְקֶסֶם לֹא־תִקְסַמְנָה עוֹד וְהִצַּלְתִּי אֶת־עַמִּי מִיֶּדְכֶן וִידַעְתֶּן כִּי־אֲנִי יְהוָה" (יחזקאל יג 1–2, 17, 21, 23).

בנסיעה לפראג בירת צ'כיה, מצאתי עצמי עומד מחוץ לכנסיית "בית לחם", שם נהגו להתאסף אלפים כדי לשמוע את יוחנן הוס, כומר מהמאה ה–14, נושא דרשות מהכתובים. מדוע נהרו אליו כל–כך הרבה אנשים? משום שהם יכלו להבין את דרשותיו. הוא לא נשא דרשות בלטינית, אלא בשפת ​ההמון. לראשונה בחייהם, גברים ונשים פשוטים יכלו לשמוע את דבר אלוהים בשפה מובנת. דרשותיו היו כה פופולריות עד שאפילו המלכה סופיה, אשתו של המלך ונצסלאוס הרביעי מבוהמיה, שמעה אותן באופן קבוע. יוחנן הוס הציל אנשים בממלכת בוהמיה, לא מפולשים זרים, אלא מ"נביאי השקר" של הכנסייה עצמה, ששיעבדו אותם עם חוקים ותקנות לא–מקראיים. כיוון שהוס לימד את הכתובים ולא דת ריקה מתוכן, הוא הועלה על המוקד בשישה ביולי, 1415.

פעמיים ביחזקאל יג, אלוהים מבטיח "להציל את עמו" מנביאים שהטעו אותם לכדי שיעבוד רוחני, על–ידי הטפת חזיונות כוזבים ועידוד לנהוג מתוך אמונות טפלות חסרות פשר. קשה ככל שזה יישמע, האיום הגדול ביותר של ישראל כיום אינו מאלה המבקשים להשמיד אותנו מבחוץ. הסכנה הגדולה יותר מגיעה מבפנים: נטל המצוות והמסורות מעשה ידי אדם, המרחיקים אותנו מאלוהים ומונעים מאיתנו להבין את דברו.

מי ייתן ואלוהים יקים גברים ונשים נוספים כמו יוחנן הוס, עם אהבה אמיתית לדבר אלוהים, שיבואו להציל את עמו.

> "שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ הַפְּרוּשִׁים וְהַסּוֹפְרִים: "מַדּוּעַ אֵין תַּלְמִידֶיךָ נוֹהֲגִים לְפִי מָסֹרֶת הַזְּקֵנִים אֶלָּא אוֹכְלִים אֶת הַלֶּחֶם בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת? אָמַר לָהֶם: הֵיטֵב נִבָּא יְשַׁעְיָהוּ עֲלֵיכֶם הַצְּבוּעִים, כַּכָּתוּב: הָעָם הַזֶּה בִּשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה; כִּי עוֹזְבִים אַתֶּם אֶת מִצְוַת אֱלֹהִים לְהַחֲזִיק בְּמָסֹרֶת בְּנֵי אָדָם" (מרקוס ז 5–8).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [הקנאה שמוכיחה את אהבתו](https://igod.co.il/devotionals/הקנאה-שמוכיחה-את-אהבתו/)

**Published:** נובמבר 19, 2025
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "וַיָּבֹאוּ אֵלֶיהָ בְנֵי־בָבֶל לְמִשְׁכַּב דֹּדִים וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּתַזְנוּתָם וַתִּטְמָא־בָם וַתֵּקַע נַפְשָׁהּ מֵהֶם… וְנָתַתִּי קִנְאָתִי בָּךְ וְעָשׂוּ אוֹתָךְ בְּחֵמָה אַפֵּךְ וְאָזְנַיִךְ יָסִירוּ וְאַחֲרִיתֵךְ בַּחֶרֶב תִּפּוֹל הֵמָּה בָּנַיִךְ וּבְנוֹתַיִךְ יִקָּחוּ וְאַחֲרִיתֵךְ תֵּאָכֵל בָּאֵשׁ" (יחזקאל כג 17, 25).

פרק כג מתאר את "אהבת" ישראל (פס' 5, 9, 22) כלפי אלילי הגויים כ"ניאוף", מילה המופיעה עשרים ואחת פעם בפרק זה (ורק עשרים ושש פעמים נוספות בספר כולו). כיוון שמערכת היחסים של ישראל עם אלוהים מתוארת כיחסים בין בעל ואישה, התאווה למשכב עם מישהו אחר מעוררת את קנאתו של האל (ראון פס' 17). התורה קובעת כי כאשר מדובר בנאמנות רוחנית, אלוהי ישראל מתגלה כאל קנא לעמו (שמות כ 5; דברים ד 24, ה 9, ו 15).

למרות שנהוג לחשוב על קנאה כתכונה שלילית, במובנה התיאולוגי היא מדגישה עד כמה אלוהים חפץ בקשר עמוק, אישי ובלעדי עם עמו. היקף קנאתו של אלוהים מעידה על עוצמת אהבתו. הואיל וקנאת אלוהים לעולם אינה מתבטאת באדישות, אנו יודעים שאלוהי ישראל אף–פעם לא יפסיק לדרוש את אהבתם של עמו אליו. כשהוא אומר "כן", הוא ללא ספק יפעל בהתאם, שכן הוא באמת מתכוון לכך. מסיבה זו, ספר הושע מבטיח לנו שאלוהים ימצא דרך לגרום לנישואין הללו לעבוד (הושע ג).

למרות שזה עלול להישמע לא–אינטואיטיבי, עלינו להיות אסירי תודה על–כך שאלוהינו הוא אל קנא, כי משמעות הדבר היא שהוא אוהב אותנו בכל נימי קיומו הנצחי. קנאת האל אינה מעידה רק על–כך שהוא רוצה שנאהב אותו בכל ליבנו (דברים ו 5; התגלות ב 4); באופן פרדוקסלי, אותה קנאה החושפת עד כמה מושלמת אהבתו אלינו, הופכת גם למניע המאפשר לנו לאהוב אותו חזרה.

> "אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָהַב אוֹתָנוּ תְּחִלָּה" (יוח"א ד 19).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [כאבים שצומחת מהם תקווה](https://igod.co.il/devotionals/כאבים-שצומחת-מהם-תקווה/)

**Published:** אוקטובר 19, 2025
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "אָז אָמַר לְתֹאמָא: הָבֵא אֶת אֶצְבָּעֲךָ הֵנָּה וּרְאֵה אֶת יָדַי; הוֹשֵׁט אֶת יָדְךָ וְשִׂים אוֹתָהּ בְּצִדִּי, וְאַל תְּהֵא חֲסַר אֱמוּנָה, אֶלָּא מַאֲמִין. הֵשִׁיב תֹּאמָא וְאָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי וֵאלֹהַי!" (יוחנן כ 27–28).

יש אנשים הסבורים כי כעת ,כאשר המלחמה בין ישראל לחמאס סוף סוף הסתיימה, ביכולתנו ליהנות מפירות השלום. אך בשל הטבע האנושי, האמונות של האסלאם הרדיקלי והחזון המקראי של שלום מתמשך, אשר יושג רק כאשר ישוע ישוב, אנו יודעים כי הפסקת אש שכזו אינה אלא הפוגה זמנית.

כעת הגיע הזמן להתמודד עם גודל הטראומה שלנו כאן בישראל וללקק את פצעינו. אולם כיצד נוכל להחלים לגמרי בעודנו רואים את פניהם של בני משפחה וחברים אהובים שנרצחו באכזריות כה רבה; בעודנו כואבים את הזיכרונות היקרים מחיילינו שנפלו? ומה לגבי הנישואים השבורים והעסקים הכושלים שהותירה המלחמה?

האמת היא שלעולם לא נשוב להיות אותו הדבר. כולנו נישא בגופנו ובנפשנו צלקות מתמשכות. אך כאן טמון היופי של הפסוקים לעיל מבשורת יוחנן: הצלקות על גופו של מושיענו, שקם לתחייה, הן שהופכות אותו לכל–כך יפה; הפצעים שגרמו לצלקות בגופו הביאו גאולה לעולם.

למרות שחלק מהצלקות נותרות לנצח, הן אינן חייבות להפוך אותנו למכוערים, מרירים או קשוחים. עלינו אפוא למסור את הפצעים שגרמו לצלקות שלנו לידיו של אבינו שבשמיים, באמונה "אָנוּ יוֹדְעִים כִּי אֱלֹהִים גּוֹרֵם לְכָךְ שֶׁכָּל הַדְּבָרִים חוֹבְרִים יַחַד לְטוֹבַת אוֹהֲבָיו" (רומים ח 28), הצלקות שלנו יכולות להפוך דווקא לדברים היפים ביותר בנו, דברים שיצמיחו לנו מזור: תזכורת ויזואלית, אם כי עדיין כואבת, לכוחה המכריע של אהבתו הגואלת של אלוהים.

> "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם־רָב" (בראשית נ 20).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [עיניים לראות ואוזניים לשמוע](https://igod.co.il/devotionals/עיניים-לראות-ואוזניים-לשמוע/)

**Published:** נובמבר 2, 2025
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ בֶּן־אָדָם בְּתוֹךְ בֵּית־הַמֶּרִי אַתָּה יֹשֵׁב אֲשֶׁר עֵינַיִם לָהֶם לִרְאוֹת וְלֹא רָאוּ אָזְנַיִם לָהֶם לִשְׁמֹעַ וְלֹא שָׁמֵעוּ כִּי בֵּית מְרִי הֵם… וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ בֶּן־אָדָם מָה־הַמָּשָׁל הַזֶּה לָכֶם עַל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יַאַרְכוּ הַיָּמִים וְאָבַד כָּל־חָזוֹן׃ לָכֵן אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִשְׁבַּתִּי אֶת־הַמָּשָׁל הַזֶּה וְלֹא־יִמְשְׁלוּ אֹתוֹ עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כִּי אִם־דַּבֵּר אֲלֵיהֶם קָרְבוּ הַיָּמִים וּדְבַר כָּל־חָזוֹן… וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ בֶּן־אָדָם הִנֵּה בֵית־יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים הֶחָזוֹן אֲשֶׁר־הוּא חֹזֶה לְיָמִים רַבִּים וּלְעִתִּים רְחוֹקוֹת הוּא נִבָּא׃ לָכֵן אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֹא־תִמָּשֵׁךְ עוֹד כָּל־דְּבָרָי אֲשֶׁר אֲדַבֵּר דָּבָר וְיֵעָשֶׂה נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה" (יחזקאל י"ב 1–2, 21–23, 26–28)

זה עצוב כאשר אלוהים פועל בגלוי לנגד עיניהם של אנשים והם פשוט אינם יכולים לראות זאת. פרק יב חושף את הסיבה האמיתית לעיוורון הרוחני הזה, דבר שאפשר לכנותו "תסמונת התנ"ך המאובק". תסמונת זו עשויה להוביל לאגנוסטיות ובמקרים חמורים אפילו לאתאיזם בקרב אלו המתייחסים לתנ"ך כספר עתיק ולא–רלוונטי. עבורם, נבואות על לידתה מחדש של ישראל, אנטישמיות אוניברסלית וקואליצייה-מדינית נגד ירושלים נשמעות כמו דבריהם של נביאים משוגעים שפג–תוקפם.

אבל עבור אלו המזהים את התנ"ך כפי שהוא באמת, דבר אלוהים חיים, יתכן ויש ספרים מאובקים על מדפיהם, אך התנ"ך אינו אחד מהם. בגלל דיוקו ותוקפו המדהימים, פשוט איננו יכולים להניחו בצד. אנו רואים את אלוהים פועל סביבנו ואנו חיים עם הציפייה כי "לֹא־תִמָּשֵׁךְ עוֹד כָּל־דְּבָרָי אֲשֶׁר אֲדַבֵּר דָּבָר וְיֵעָשֶׂה נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה" (יחזקאל יב 28; ראו ישעיהו נה 11).

> אמנם "תסמונת התנ"ך המאובק" היא קטלנית מבחינה רוחנית, אך יש מזור יעיל המצריך שני צעדים פשוטים: הראשון, הורידו את כתבי הקודש מהמדף ופתחו אותם; השני, קראו בהם יום–יום לאחר התפילה הבאה: "גַּל־עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט 18).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [כשהחסד מנוצל לרעה](https://igod.co.il/devotionals/כשהחסד-מנוצל-לרעה/)

**Published:** נובמבר 19, 2025
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי׃ רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה׃ וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵּךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וַתִּהְיִי לִי… וַתִּבְטְחִי בְיָפְיֵךְ וַתִּזְנִי עַל־שְׁמֵךְ וַתִּשְׁפְּכִי אֶת־תַּזְנוּתַיִךְ עַל־כָּל־עוֹבֵר לוֹ־יֶהִי" (יחזקאל טז 6–8, 15).

למרות שמאמינים רבים חוששים מתורת החסד, אלוהי ישראל בהחלט אינו נרתע מפניה. פרק טז מלא בתיאורים של חסדו הבלתי ראוי של אלוהים כלפי עמו, המתבטאים בצורת משל: אלוהים מעריף את אהבתו על תינוקת לא רצויה שהושלכה בשדה למות, כדי לגדלה כך שייהנו ממערכת יחסים של ברית. אין שום דבר מסוכן בחסד. למעשה, ההפך הוא הנכון. ללא חסדו של אלוהים, כולנו היינו בסכנת חיים.

לעומת זאת, מה שמטריד את אלוהים אינו חסד, אלא תגובה בלתי–הולמת מבחינה תיאולוגית לחסד. ביחזקאל טז, אנו מוצאים את אחד ההסברים הברורים ביותר של "חסד זול" בכל התנ"ך. בפרק זה, עם ישראל מנצל לרעה את חסדו של אלוהים, רודף אחר "אהבה" זרה (אלילים) וחי כאילו בריתו של אלוהים נתנה בידו חופש לפרוץ את כל הגבולות של אלוהים.

חסדו של אלוהים אינו מעניק לנו רישיון לעשות ככל העולה על רוחנו. אדרבא, זהו ביטוי לטובו של אלוהים, הפועל בנו כדי לגרום לנו לעשות את רצונו. במילים אחרות: כשאנחנו שרים את השיר "הו חסד אל" עם הבנה תיאולוגית נכונה של חסד, השיר הבא שייצא מפינו יהיה באופן טבעי "אני נכנע בכל" (I Surrender All).

> "הֵן חֶסֶד הָאֱלֹהִים הוֹפִיעַ לִישׁוּעַת כָּל בְּנֵי אָדָם, לְהַדְרִיכֵנוּ לְהִבָּדֵל מֵרֶשַׁע וְתַאֲווֹת הָעוֹלָם כְּדֵי שֶׁנִּחְיֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה בִּצְנִיעוּת וּבְצֶדֶק וּבַחֲסִידוּת, בְּצִפִּיָּה לְמִמּוּשׁ הַתִּקְוָה הַמְבֹרָכָה וּלְהוֹפָעַת הֲדַר אֱלֹהֵינוּ הַגָּדוֹל וּמוֹשִׁיעֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, אֲשֶׁר נָתַן אֶת עַצְמוֹ בַּעֲדֵנוּ כְּדֵי לִפְדוֹת אוֹתָנוּ מִכָּל עָוֶל וּלְטַהֵר לוֹ עַם סְגֻלָּה שׁוֹקֵד עַל מַעֲשִׂים טוֹבִים" (טיטוס ב 11–14).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [נר בחושך](https://igod.co.il/devotionals/נר-בחושך/)

**Published:** נובמבר 18, 2025
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה בְּקַבְּצִי אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל מִן־הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ בָם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם וְיָשְׁבוּ עַל־אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב׃ וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ לָבֶטַח וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח בַּעֲשׂוֹתִי שְׁפָטִים בְּכֹל הַשָּׁאטִים אֹתָם מִסְּבִיבוֹתָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם" (יחזקאל כח 25–26).

בסוף פרק כח, הקטע עובר באופן בלתי צפוי מנבואות משפט על צור וצידון (פס' 1–24), להבטחה לקיבוץ ישראל על אדמת הארץ המובטחת (פס' 25–26). מבט מדוקדק בניסוח הייחודי, חושף את המקור שאליו התייחס יחזקאל בהבטחה יוצאת דופן זו; היא באה ישירות מספר דברים פרק ל ובמיוחד פס' 3–5. למעשה, יחזקאל כה אהב את ההבטחה שם, עד כי הוא התייחס אליה חמש פעמים בחלקו העיקרי והראשון של ספרו (ראו יחזקאל יא 17, כ 34, 41, כח 25, כט 13).

מדוע אפוא חוזר יחזקאל על ההבטחה הספציפית הזו שוב ושוב? סבורני כי הסיבה נעוצה בכך שהנביא היה מתמלא בדיכדוך לולא עשה זאת. הוא חי בתקופה נוראית בהיסטוריה והיה עד לכוח ההרסני של צבאות בבל, שצרו על ירושלים ועל שכנותיה של ישראל. האוירה ששרה ב"חדר החדשות" באותה תקופה היתה עגומה למדי, וכל אדם נורמלי היה מסיק כי ההיסטוריה של ישראל הגיעה לקיצה הטרגי – שאבדה תקוותם.

כאשר כל מה שיקר ליחזקאל נלקח ממנו ועולמו חרב עליו, היה מקום אחד אליו יוכל ללכת כדי למצוא ביטחון ויציבות איתנים; המקום הזה היה דבר אלוהים. יחזקאל מלמד אותנו את סוד ההיצמדות להבטחות האלוהים ושינונן לעצמנו ולאלה שסביבנו, במיוחד כשאנו עלולים להאמין לשקר האומר כי אבדה תקוותנו.

הבה אם–כן נדליק נר בחושך הנוכחי של חיינו, על–ידי תזכורת בלתי–פוסקת – לנו ולזולת – שבעתיד הכל יסתדר, מפני שנצח ישראל לא ישקר והבטחותיו לעמו עומדות לעד.

> "כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן־הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם־הִרְוָה אֶת־הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל׃ כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא־יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם־עָשָׂה אֶת־אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו׃ כִּי־בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל־עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ־כָף" (ישעיה נה 10–12).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [כאשר עץ יבש פורח](https://igod.co.il/devotionals/כאשר-עץ-יבש-פורח/)

**Published:** נובמבר 11, 2025
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה וְלָקַחְתִּי אָנִי מִצַּמֶּרֶת הָאֶרֶז הָרָמָה וְנָתָתִּי מֵרֹאשׁ יֹנְקוֹתָיו רַךְ אֶקְטֹף וְשָׁתַלְתִּי אָנִי עַל הַר־גָּבֹהַ וְתָלוּל׃ בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל אֶשְׁתֳּלֶנּוּ וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי וְהָיָה לְאֶרֶז אַדִּיר וְשָׁכְנוּ תַחְתָּיו כֹּל צִפּוֹר כָּל־כָּנָף בְּצֵל דָּלִיּוֹתָיו תִּשְׁכֹּנָּה׃ וְיָדְעוּ כָּל־עֲצֵי הַשָּׂדֶה כִּי אֲנִי יְהוָה הִשְׁפַּלְתִּי עֵץ גָּבֹהַ הִגְבַּהְתִּי עֵץ שָׁפָל הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לָח וְהִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי" (יחזקאל יז 22–24).

פרק יז מנבא את ימיה הטרגיים והאחרונים של מלכות בית דוד ואחר–כך את גלות בבל (ראו פס' 11–21). ממלכה מפוארת שהייתה מושא קנאה לגויים, עירו של דוד, כס מלכותו וכתרו – הכל ירד לטמיון, ללא כל תקווה למלכות עתידית (ראו תהילים פט). עם זאת, אלוהים אינו מתחרט על מתנותיו ועל קריאתו, שכן נצח ישראל לא ישקר. הפסוקים האחרונים של הפרק המתאר את מות בן דוד, מתארים דפוס מוכר: זרעו של דוד ייזרע שוב בשדות שנחרשו על ידי צבאות בבל ואז, חוטר מגזע ישי (ישעיה יא 1) ושורש מארץ ציה (ישעיהו נג 2) יפרח לעץ מלכותי, שיהפוך לעץ חיים עבור כל הגויים.

עלינו להזכיר לעצמנו תדיר כי אנו מתהלכים באמונה ולא לפי מראה עיניים. לא משנה כמה נורא השאון סביבנו; לא משנה כמה קלושים הסיכויים; לא חשוב מי יכריז כי אבדה תקוותנו – הבטחותיו של אלוהים הן כמו זרעים אשר מטבעם האלוהי חייבים לשגשג ולהפוך ליערות ירוקים ועשירים, גם כשהם נטועים באדמה שנראית לדעת רבים יבשה והרוסה באופן בלתי–הפיך.

"כִּי־לֹא־כֵן בֵּיתִי עִם־אֵל כִּי בְרִית עוֹלָם שָׂם לִי עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה, כִּי־כָל־יִשְׁעִי וְכָל־חֵפֶץ כִּי־לֹא יַצְמִיחַ" (שמ"ב כג 5).

> "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר׃ וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית־יְהוָה נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים" (מיכה ג 12 – ד 1).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [אלוהים הפועל בנו](https://igod.co.il/devotionals/אלוהים-הפועל-בנו/)

**Published:** נובמבר 4, 2025
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "לָכֵן אֱמֹר כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן־הָעַמִּים וְאָסַפְתִּי אֶתְכֶם מִן־הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצוֹתֶם בָּהֶם וְנָתַתִּי לָכֶם אֶת־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל׃ וּבָאוּ־שָׁמָּה וְהֵסִירוּ אֶת־כָּל־שִׁקּוּצֶיהָ וְאֶת־כָּל־תּוֹעֲבוֹתֶיהָ מִמֶּנָּה׃ וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר׃ לְמַעַן בְּחֻקֹּתַי יֵלֵכוּ וְאֶת־מִשְׁפָּטַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אֹתָם וְהָיוּ־לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים" (יחזקאל יא 17–20).

אפילו בזמן שכבוד האלוהים עזב את בית המקדש הראשון (יחזקאל י 4, 18, יא 23), אנו מקבלים תזכורת נבואית נוספת לכך שחרון–אפו על ישראל אינו סופי. דברי נבואתו של יחזקאל, אודות שיבת ישראל מהגלות וקבלתם לב חדש המציית לאלוהים, נלקחים ישירות מדברים ל (ראו פס' 1–6).

בעיצומו של המשפט, חסדו של האל זורח בצורה הבהירה ביותר. כפי שאמר פעם המורה האהוב עלי, ג'ון סיילהאמר, הנביא משתמש בכל חטאיהם השחורים של ישראל כרקע שעליו יצייר את האור. ואכן, כמה בהיר האור אשר זורח לכל מי שמקבל באמונה את הלב החדש שאלוהים הבטיח. דרך הברית החדשה, עמו של אלוהים מקבל, הן סליחה והן את היכולת לשמוע בקולו. במילותיו של יחזקאל, "וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר׃ לְמַעַן בְּחֻקֹּתַי יֵלֵכוּ" (יא 20–21). וכפי שאמר משה, " וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת־לְבָבְךָ… לְאַהֲבָה אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ" (דברים ל 6).

כאן טמון מרגוע לנפש ועידוד מדהים. בכל פעם שאני נאבק בבשרי לקיים את מצוות אלוהים, אני מזכיר לעצמי שאוכל לעשות זאת לא בחיל ולא בכוח הבשר, אלא רק בזכות רוח הקודש. לכן, ברגעים של תסכול וייאוש, אני מזכיר לאלוהים את הבטחתו לתת לי את הרצון ואת הכוח לציית לו.

> "וְאָמְנָם אֱלֹהִים הוּא הַפּוֹעֵל בָּכֶם גַּם שֶׁתִּרְצוּ וְגַם שֶׁתִּפְעֲלוּ כַּטּוֹב בְּעֵינָיו" (פיליפים ב 13).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [כשריפוי הופך לחשיפה: המסר החד של הושע ז׳ 1](https://igod.co.il/devotionals/כשריפוי-הופך-לחשיפה-המסר-החד-של-הושע-ז׳/)

**Published:** נובמבר 26, 2025
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "כְּרָפְאִי לְיִשְׂרָאֵל, וְנִגְלָה עֲוֹן אֶפְרַיִם וְרָעוֹת שֹׁמְרוֹן כִּי פָעֲלוּ שָׁקֶר וְגַנָּב יָבוֹא פָּשַׁט גְּדוּד בַּחוּץ" (הושע ז 1).

ברב המכר "הדור החרד" (The Anxious Generation), מתייחס הסופר ג'ונתן היידט למגפת מחלות הנפש הפושה בקרב דור ה–Z, ומתחקה אחר המעבר מילדות המבוססת על משחק (ללמוד לחיות בעולם האמיתי) לילדות המבוססת על טלפון (ללמוד לחיות בעולם וירטואלי) – שינוי שהחל עם הופעת הטלפון החכם ב–2010. למרות שהנזק לבריאות הנפש הורגש בצורה החדה ביותר בקרב אלו שכילו את זמנם בעולם הווירטואלי, העולם כולו סובל כעת מההתמכרות לטלפון החכם.

באופן מדהים, היידט מצביע גם על כוחה של "המציאות הרוחנית", שלמרות היותה בלתי נראית, היא לא פחות אמיתית ולפיכך מצריכה ריפוי אמיתי. נכון! הנביא הושע דיבר לעתים קרובות על הצורך של ישראל בריפוי פנימי, אך הוא מתעקש על–כך שרק רוחניות אמיתית יכולה להביא מזור (הושע ה 13, ו 1, ז1, יא 3, יד 5). פולחן לכל דבר אחר זולת האל האמיתי, אינה אלא מציאות מדומה – כזו המותירה אותנו ריקים ורעבים לאהבה אמיתית ומתמשכת.

כדי שהתרופה תעבוד, עלינו תחילה להודות בכך שאנו עצמנו אחראים לחולי הפנימי שלנו, לאחר שחיפשנו מטרה ומשמעות בכל המקומות הלא נכונים. בהושע ז 1, אלוהים מבהיר כי הריפוי של ישראל (ושלנו) יגיע רק כאשר "יתגלה עווננו" ועבודת האלילים המאפיינת אותנו תצא לאור. רוחניות ללא חרטה דומה למורפיום או מריחואנה רפואית: היא מקהה את הכאב אך אינה מרפאת את הנשמה.

אם אנו חושבים שהבחירות הנואלות שעשינו הותירו אותנו ללא תקווה לריפוי, הנביא הושע מבטיח שיש לנו רופא גדול שבכוחו לרפא את כל חוליינו. הוא אינו גובה דבר עבור שירותיו, אלא משקם אותנו בחינם בכוח אהבתו המוגשת ללא תנאי. "אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ" (הושע יד 5).

> "רָאוּ הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים שֶׁהוּא אוֹכֵל עִם הַחוֹטְאִים וְהַמּוֹכְסִים, אָמְרוּ אֶל תַּלְמִידָיו: עִם הַמּוֹכְסִים וְהַחוֹטְאִים הוּא אוֹכֵל? שָׁמַע יֵשׁוּעַ וְאָמַר לָהֶם: לֹא הַבְּרִיאִים צְרִיכִים לְרוֹפֵא, אֶלָּא הַחוֹלִים. לֹא בָּאתִי לִקְרֹא לַצַּדִּיקִים אֶלָּא לַחוֹטְאִים" (מרקוס ב 16–17).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [עגל זהב חדש: כיצד ישראל חזרה על חטא סיני](https://igod.co.il/devotionals/עגל-זהב-חדש-כיצד-ישראל-חזרה-על-חטא-סיני/)

**Published:** נובמבר 26, 2025
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "אֶל־חִכְּךָ שֹׁפָר כַּנֶּשֶׁר עַל־בֵּית יְהוָה יַעַן עָבְרוּ בְרִיתִי וְעַל־תּוֹרָתִי פָּשָׁעוּ׃ לִי יִזְעָקוּ אֱלֹהַי יְדַעֲנוּךָ יִשְׂרָאֵל… זָנַח עֶגְלֵךְ שֹׁמְרוֹן חָרָה אַפִּי בָּם עַד־מָתַי לֹא יוּכְלוּ נִקָּיֹן׃ כִּי מִיִּשְׂרָאֵל וְהוּא, חָרָשׁ עָשָׂהוּ וְלֹא אֱלֹהִים הוּא כִּי־שְׁבָבִים יִהְיֶה עֵגֶל שֹׁמְרוֹן… כִּי־הִרְבָּה אֶפְרַיִם מִזְבְּחֹת לַחֲטֹא הָיוּ־לוֹ מִזְבְּחוֹת לַחֲטֹא" (הושע ח 1–2, 5–6, 11).

מאז שנחלקה ישראל לשתי ממלכות, החלה הממלכה הצפונית לסגוד לעגלי זהב. אלילים אלה הוכיחו כי לא משנה כמה ישראל השתמשו בשם אלוהים או הקריבו לו קורבנות, ידיעתו של האל ברוח ובאמת היתה חסרה בדתם המזוייפת. מחבר ספר מלכים מבהיר זאת על ידי השוואה ישירה בין הקמתו של ירבעם את עגלי הזהב לבין עגל הזהב הראשון למרגלות הר סיני, שיצר אהרון (השוו מל"א יב 28 לשמות לב 4).

אני יכול לחשוב על לפחות שני יישומים הקשורים לכך: ראשית, הרצון לרצות את אלוהים אינו מתגשם בשימוש במילים הנכונות או בריבוי פעילות דתית (ראו הושע ח 12–13). הושע מתמיד להשוות את מערכת היחסים של ישראל עם אלוהים למוסד הנישואין. אני יכול לומר לאשתי "אני אוהב אותך" עד מחר, ולשפשף את הרצפה עד שתהפוף נוצצות ומבריקה, אך מעשים כאלו יעלו בתוהו אם חלילה אחלוק את אהבתי, שנועדה להיות כלפיה בלבד, עם אישה זרה. אלוהים רוצה שנדע אותו באופן אינטימי ונאהב אותו באמת.

שנית, ההיסטוריה מראה באיזו בקלות מנהיגינו הדתיים והפוליטיים עשויים להסית אותנו מדרך הישר. הכהן הגדול הראשון של ישראל עזר לעם לעבוד את עגל הזהב הראשון; המלך ירבעם הוליך אותם שולל על ידי עשיית עגלי זהב נוספים. אפילו השליח כיפא, יחד עם מנהיגי הקהילה הראשונים, התפשרו על אמת הבשורה (גלטים ב 11–14). בקיצור, אסור לנו לתת לנאמנותנו ל"כוהן" או ל"פוליטיקאי" כזה או אחר להרחיקנו מאהבת אלוהים ומציות לדברו.

> "שִׁמְעוּ דְבַר־יְהוָה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי רִיב לַיהוָה עִם־יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי אֵין־אֱמֶת וְאֵין־חֶסֶד וְאֵין־דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ" (הושע ד 1). "נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת כִּי־אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ וְאֶמְאָסְאךָ מִכַּהֵן לִי וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ, אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם־אָנִי" (פס' 6). "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא־זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת" (ו 6).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [הפער בין דת לחסד](https://igod.co.il/devotionals/הפער-בין-דת-לחסד/)

**Published:** נובמבר 25, 2025
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "מָה אֶעֱשֶׂה־לְּךָ אֶפְרַיִם מָה אֶעֱשֶׂה־לְּךָ יְהוּדָה וְחַסְדְּכֶם כַּעֲנַן־בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ׃ עַל־כֵּן חָצַבְתִּי בַּנְּבִיאִים הֲרַגְתִּים בְּאִמְרֵי־פִי וּמִשְׁפָּטֶיךָ אוֹר יֵצֵא׃ כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא־זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת" (הושע ו 4–6).

העברית המודרנית היא שפה שקמה לתחייה, אנלוגיה מופלאה לאומה שנולדה מחדש ממוות ואפר. עם זאת, ישנם מקרים בהם מילים בעברית מודרנית נושאות משמעות שונה מזו שיש להן בעברית המקראית. "חסד" היא אחת מהמילים הללו. בתרגומים העבריים של הברית החדשה, חסד וחן מקבלות לעתים קרובות משמעות זהה – חסד. אך בעברית המקראית, המילה "חן" היא אולי המקבילה הקרובה ביותר למילה היוונית "חריטוס" (חסד).

באשר למשמעות המקראית של "חסד", הטווח הסמנטי של הביטוי הוא כה רחב עד שכמעט בלתי–אפשרי לתארו במונח קולע אחד. בספר הושע, "חסד" משקף אפוא את מהות נאמנותו האוהבת של אלוהים, את טוב ליבו ורחמיו, אשר גוברים על לבם חסר האמונה של עמו (הושע ב 21). בהושע, חסד כמעלה אנושית, קשור באופן הדוק גם לידיעת אלוהים (הושע ד 1, ו 6).

מכיוון שחסד מתאר בצורה כה יפה את טבעו של אלוהים, שאהבתו, נאמנותו לברית ורחמיו אינם מוגבלים, ידיעת האל בהכרח מביאה לכך שאנו שופעים ומפגינים חסד לאנשים שאינם ראויים לכך. ואכן, ביטויי החסד שלנו כלפי הזולת הם תוצאה של מציאת חן, ללא תנאי, בעיני אלוהים דרך אמונה בישוע.

חסד מקראי, במידה רבה, עומד בניגוד לדת. דת מתאפיינת בעשיית מעשים טובים; בקיום מצוות התורה על–מנת לזכות בחן לפני אלוהים ואדם (במילותיו של הושע, הבאת "זבח" ו"עולה" לאלוהים; פרק ו 6). אולם קיום הדת ללא דעת אלוהים, מוכיח שלא תפסנו את עומק חטאנו לפני אלוהים קדוש וגם לא השכלנו להבין את חסד האל כלפי חוטאים 
בלתי–ראויים.

לפיכך, אם אנו נוטים להביט מלמעלה על אלה שאינם "טובים" כמונו, ואיננו מפגינים חמלה או רחמים כלפי חוטאים, סימן שבחרנו בדת על–פני הדעת ונכשלנו לחלוטין בהבנת האל, שאינו אלא שלמות החסד.

> "וְאַתֶּם צְאוּ וְלִמְדוּ מַה מַּשְׁמַע 'חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא-זֶבַח', כִּי לֹא בָּאתִי לִקְרֹא לַצַּדִּיקִים כִּי אִם לַחוֹטְאִים" (מתי ט 13). "אַךְ אִלּוּ יְדַעְתֶּם מַה מַּשְׁמַע 'חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא-זֶבַח', לֹא הֱיִיתֶם מַרְשִׁיעִים אֶת הַנְּקִיִּים" (מתי יב 7).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [לקרוא את הושע דרך עיניו של משה](https://igod.co.il/devotionals/לקרוא-את-הושע-דרך-עיניו-של-משה/)

**Published:** נובמבר 23, 2025
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "תְּחִלַּת דִּבֶּר־יְהוָה בְּהוֹשֵׁעַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח־לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי־זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי יְהוָה" (הושע א 2).

האם תהיתם פעם מדוע ילדים קטנים מתקשים להבין בדיחה מסויימת, למרות שעל–פניו הם מבינים את הדקדוק והתחביר בהם השתמשתם כדי לספר אותה? הסיבה לכך היא שפענוח בדיחה דורש ידע מעמיק של התרבות שמחוץ לבדיחה, כמו גם מודעות לאילו חלקים בבדיחה רומזים לאותה תרבות. בדיחה אינה אי–בודד של מילים, אלא מארג הומוריסטי של קשרים בלתי צפויים.

קריאת התנ"ך ולמידה להבחין ב"בדיחות" הפנימיות בו, דורשת מאיתנו להבין את "התרבות החיצונית" של הנביאים והשליחים. תרבות חיצונית זו נקראת "משה" ושאר התנ"ך מלא ברמיזות אליו. במקרה זה, הפתיח של הושע מכיל קבוצה של מילים עבריות שכמעט אינן מופיעות בתנ"ך: "תִזְנֶה… מֵאַחֲרֵי" (ראו שמות לד 15; דברים לא 16; ירמיהו ג 1; הושע א 2; דה"א ה 25). רק קטע נוסף אחד משתמש בביטוי זה בהקשר של נבואה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם־אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר־הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא־שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ" (דברים לא 16).

רמיזה זו, הנושאת משמעות מכרעת לאסכטולוגיה של התורה כבר בתחילת הספר, מכינה אותנו לקראת "הבדיחה" של הושע. כן, אנו יודעים שעם ישראל יעזוב את אלוהים ויפר את ברית סיני, משום שמשה כבר אמר זאת. אך ברמיזה לנבואה הרת–האסון של משה, אנו מבינים כי מטרת הושע אינה גינוי אלא תקווה. כיצד אפשר לדעת זאת מרמיזה קטנה אחת? כיוון שאנו יודעים ששיא האסכטולוגיה של משה מתייחס לשיבת ישראל לאלוהיו ולמשיחו באחרית הימים (בראשית מט 1, 8–12; במדבר כד 14, 17–19; דברים ד 29–30; לא 28–29), אנו מצפים שזו תהא גם שיא האסכטולוגיה של הושע (ראו הושע ג 5).

לכן אנו מצפים שהפואנטה בנישואיו השבורים של הושע לאשת זנונים תתגשם בשיקום אשר יבוא באמצעות אהבה אלוהית המסרבת לוותר ולדעוך. הבדיחה של הושע, אם כן, אינה על חשבוננו אלא למעננו. שהרי גם אנחנו אנשים הנוטים לסטות, בעודנו מנסים לאהוב אחרים הנוטים לסטות ממש כמונו. אותה אהבה שכבשה את אשת הושע ואת כלתו של אלוהים יכולה לכבוש גם אותנו.

> "וַהֲרֵי כָּל מַה שֶּׁנִּכְתַּב מִקֶּדֶם, נִכְתַּב לְהַדְרָכָתֵנוּ, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה לָנוּ תִּקְוָה מִתּוֹךְ הַסַּבְלָנוּת וְהַנֶּחָמָה שֶׁבַּכְּתוּבִים" (רומים טו 4).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [התורה והמצוות](https://igod.co.il/discipleship/התורה-והמצוות/)

**Published:** אוגוסט 27, 2018
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

מאמינים רבים מתקשים להבין מהו בדיוק הקשר שלהם לתורת משה היום. סוגייה זו מהווה בעיה במיוחד עבור מאמינים יהודים. מטרתנו כאן היא לבחון את הנאמר בכתבי הקודש מזווית ראייה יהודית ומשיחית. הבנת טיב הקשר שלנו לתורה כמאמינים בישוע חשובה באופן מיוחד בהקשר של הזהות שלנו כיהודים.

---

לביאור אודות [מתי ה 17-19 לחצו כאן](#matt5)

למאמר [מה זה אומר שהתורה היא "ברית עולם"?](https://igod.co.il/%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/%d7%9e%d7%94-%d7%96%d7%94-%d7%9c%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%a2%d7%93-%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%95%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%94%d7%9e%d7%a9/)

לחלק [גם חז"ל לימדו שהמשיח הוא סיום התורה?](#sages)

---

אחת הבעיות הראשונות שבהן נתקל יהודי שמתחיל להאמין בישוע היא השאלה כיצד עליו להתייחס לתורת משה. כל מאמין יהודי, בין ישראלי ובין מי שגר בחו"ל, מתמודד אִתה במידה כזו או אחרת. בכל מקרה, הדילמה היא אותה דילמה: באיזו מידה אמור היהודי המשיחי לשמור את תורת משה? מהו מעמדה ותוקפה בחייו?

שני גורמים שהתפתחו בחשיבתם של מאמינים רבים תרמו להיווצרותה של בעיה זו. האחד הוא המנהג לחלק את התורה למצוות פולחניות-טקסיות, למצוות משפטיות ולמצוות בתחום המוסר. על סמך החלוקה הזו הסיקו רבים שהמאמין פטור מהמצוות הטקסיות והמשפטיות אך מחויב עדיין למצוות בתחום המוסר. הגורם השני הוא הדעה שעשרת הדיברות עדיין תקפים כיום בעוד ש-603 המצוות האחרות אינן תקפות.

תורת משה מהווה קושי גדול עבור המאמין המשיחי היהודי, והפתרון טמון בגילוי מה שנאמר בכתבי הקודש על הקשר בינו ובין התורה ובייחוד – עשרת הדיברות.

### **מטרתה של תורת משה**

לשם איזו מטרה נועדה תורת משה? נמנה מספר סיבות לקיומה.

**א. להצביע על קדושתו של אלוהים**

המטרה הראשונה של התורה הייתה להצביע על קדושתו של אלוהים – להראות איזו אמת מידה לצדקה אלוהים דורש שתתקיים כדי לאפשר קשר נאות אִתו. יש להדגיש שבכתבי הקודש אין שום מקום שמלמד שתורת משה הייתה האמצעי שדרכו אפשר להיוושע. אילו הייתה התורה הדרך לישועה, הרי שהישועה הייתה מושגת על ידי מעשים. אולם הישועה ניתנה תמיד בחסד, באמצעות אמונה (ותוכן האמונה – מה בדיוק היה עליך להאמין כדי להיוושע – היה שונה בצורה מסוימת מתקופה לתקופה). תורת משה מעולם לא נועדה לספק ליהודי דרך להיוושע.

**ב. לספק כללי התנהגות ליראי האלוהים מימי התנ"ך**

מטרתה השנייה של התורה הייתה לספק כללי התנהגות ליראי האלוהים מימי התנ"ך, שבאמצעותם יוכלו לנהל את חייהם אף אם לא יוצדקו או ייוושעו במעשים אלה.

לדוגמה, ברומים ג 20 נאמר: "זֹאת מִפְּנֵי שֶׁבְּמַעֲשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יִצְדַּק לְפָנָיו כָּל בָּשָׂר, כִּי הַתּוֹרָה רַק מְבִיאָה לִידֵי הַכָּרַת חֵטְא", ובפסוק 28 נאמר: "וְאָמְנָם אָנוּ קוֹבְעִים שֶׁהָאָדָם מֻצְדָּק עַל יְדֵי אֱמוּנָה לְלֹא תְּלוּת בְּמַעֲשֵׂי הַתּוֹרָה."

שתי הנקודות האלה מבהירות שאיש אינו מוצדק על ידי מעשי התורה. התורה מעולם לא הייתה, בשום פנים ואופן, אמצעי שדרכו ניתן להיוושע. לתורה היו תמיד מטרות אחרות.

**ג. להצביע על החטא**

מטרה נוספת של התורה הייתה להצביע על החטא.

ברומים ג 20-19 כתוב: "אָנוּ יוֹדְעִים כִּי כָּל מַה שֶּׁהַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת, הִיא אוֹמֶרֶת לַאֲנָשִׁים הַכְּפוּפִים לַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה פִּתְחוֹן פֶּה לְאִישׁ וְכָל הָעוֹלָם יִמָּצֵא אָשֵׁם לִפְנֵי אֱלֹהִים. זֹאת מִפְּנֵי שֶׁבְּמַעֲשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יִצְדַּק לְפָנָיו כָּל בָּשָׂר, כִּי הַתּוֹרָה רַק מְבִיאָה לִידֵי הַכָּרַת חֵטְא".

שאול מדגיש פה שאין הצדקה דרך התורה; שום יהודי לא יוכל להיצדק באמצעות התורה. אם כך, מהי התורה, אם איננה דרך לקבל צדקה וישועה? התורה קיימת כדי כדי לקדש אותנו ועל מנת להביא לידי הכרת חטאים – כדי להראות מהו בדיוק החטא.

ברומים ה 20 כתוב: "הַתּוֹרָה בָּאָה וּבְכָךְ רַבּוּ הָעֲבֵרוֹת. אֲבָל הֵיכָן שֶׁהִתְרַבָּה הַחֵטְא, הַחֶסֶד שָׁפַע עוֹד יוֹתר".

גם כאן נאמר שהתורה ניתנה כדי שהעברות יובלטו ויהיו ברורות מאוד. כיצד יודע מישהו שהוא חטא? הוא יודע מפני שהתורה אמרה "אל תעשה כך וכך" אבל הוא עשה זאת. או שהתורה אומרת "עשה כך וכך" אבל הוא לא עשה זאת. כך אתה יודע שחטאת: התורה, על תרי"ג מצוותיה, חשפה את החטא.

ברומים ז 7 כתוב: "אִם כֵּן, מַה נֹּאמַר? הַאִם הַתּוֹרָה הִיא בְּחֶזְקַת חֵטְא? חַס וְחָלִילָה! אַךְ לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ מַהוּ חֵטְא אִלּוּלֵי הַתּוֹרָה; הֲרֵי לֹא הָיִיתִי מַכִּיר אֶת הַתַּאֲוָה אִלּוּ לֹא אָמְרָה הַתּוֹרָה "לֹא־תַחְמֹד".

שאול שב ומדגיש את העובדה שהתורה ניתנה כדי שהחטא יוכר. שאול נהיה מודע למצבו החוטא כאשר הביט לתוך התורה והבין שעל יסוד התורה שמכילה את אמות המידה של אלוהים לצדקה, הוא נכשל. כאן משתלבות המטרה הראשונה והשלישית של התורה. המטרה הראשונה הייתה להצביע על צדקתו של אלוהים, כלומר להראות את קדושתו. והמטרה השלישית של התורה היא להראות בדיוק מהו החטא. לפיכך שאול ויהודים אחרים נהיו מודעים לעובדה שהם לא עמדו באמות המידה שהוצבו בתורה בנוגע לצדקה והבינו שהם אכן אנשים חוטאים.

**ד. לגרום לריבוי החטאים**

המטרה הרביעית מוזרה, אך כפי שנראה, התורה למעשה גורמת לאדם לחטוא יותר. שאול מתייחס לכך באיגרת אל הרומים. לדוגמה, ברומים ד 15 נאמר: "הַתּוֹרָה מְבִיאָה זַעַם, וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין תּוֹרָה אֵין עֲבֵרָה עַל הַתּוֹרָה".

הוא משתמש במילים דומות ברומים ה 20: "הַתּוֹרָה בָּאָה וּבְכָךְ רַבּוּ הָעֲבֵרוֹת. אֲבָל הֵיכָן שֶׁהִתְרַבָּה הַחֵטְא, הַחֶסֶד שָׁפַע עוֹד יוֹתֵר."

נחזור: ברומים ד 15 נאמר ש"הַתּוֹרָה מְבִיאָה זַעַם, וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין תּוֹרָה אֵין עֲבֵרָה עַל הַתּוֹרָה" וברומים ה 20 נאמר: "הַתּוֹרָה בָּאָה וּבְכָךְ רַבּוּ הָעֲבֵרוֹת…"

התמונה ששאול מציג כאן היא שהתורה באה וכך גרמה ליותר חטא. היא הביאה לריבוי העבירות.

איך זה פועל? ההסבר מובא ברומים ז 13-7: "אִם כֵּן, מַה נֹּאמַר? הַאִם הַתּוֹרָה הִיא בְּחֶזְקַת חֵטְא? חַס וְחָלִילָה! אַךְ לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ מַהוּ חֵטְא אִלּוּלֵי הַתּוֹרָה; הֲרֵי לֹא הָיִיתִי מַכִּיר אֶת הַתַּאֲוָה אִלּוּ לֹא אָמְרָה הַתּוֹרָה 'לֹא תַחְמֹד'. הַחֵטְא נִצֵּל אֶת הָאִסּוּר שֶׁבַּדִּבֵּר כְּדֵי לְעוֹרֵר בְּקִרְבִּי כָּל מִינֵי תַּאֲווֹת, שֶׁכֵּן בְּלִי תּוֹרָה הַחֵטְא מֵת. בֶּעָבָר אֲנִי הָיִיתִי חַי בְּלִי תּוֹרָה, אַךְ כְּשֶׁהוֹפִיעַ הַדִּבֵּר נֵעוֹר הַחֵטְא לְחַיִּים וַאֲנִי מַתִּי. וּמָצָאתִי כִּי הַדִּבֵּר, שֶׁהָיָה דֶּרֶךְ לְחַיִּים, גּוֹרֵם מָוֶת; שֶׁכֵּן הַחֵטְא, בְּנַצְּלוֹ אֶת הַדִּבֵּר, הִתְעָה אוֹתִי וּבְאֶמְצָעוּתוֹ הֵמִית אוֹתִי. וּבְכֵן הַתּוֹרָה קְדוֹשָׁה, וְהַדִּבֵּר הוּא קָדוֹשׁ וְיָשָׁר וְטוֹב. הֲיִתָּכֵן, מִכָּאן, שֶׁדָּבָר טוֹב גָּרַם לִי מָוֶת? בְּשׁוּם פָּנִים לֹא! אוּלָם הַחֵטְא, לְמַעַן יֵרָאֶה שֶׁהוּא חֵטְא, גָּרַם לִי מָוֶת בְּאֶמְצָעוּת מַשֶּׁהוּ טוֹב כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי הַדִּבֵּר יֻבְלַט הַחֵטְא בִּמְלֹא חֻמְרָתוֹ".

לפני שנתייחס לקטע זה יש לקרוא את פסוק 56 מהאיגרת הראשונה לקורינתים טו: "עֹקֶץ הַמָּוֶת הוּא הַחֵטְא, וְהַחֵטְא תָּקְפּוֹ בָּא מִן הַתּוֹרָה".

ביסודו של דבר, מה ששאול אומר ברומים ז ובראשונה לקורינתים טו הוא שהטבע החוטא זקוק לבסיס פעולה, ושהוא משתמש לשם כך בתורה. כששאול קבע ברומים ד 15 "…בְמָקוֹם שֶׁאֵין תּוֹרָה אֵין עֲבֵרָה עַל הַתּוֹרָה" ברור שאין כוונתו לומר שלא היה קיים כל חטא לפני מתן תורה. "עברה" היא סוג מסוים של חטא שמפר מצווה מסוימת. בני האדם היו בגדר חוטאים לפני שהתורה ניתנה, אבל כל עוד התורה לא ניתנה, הם לא היו עבריינים שהפרו את התורה. מאז שהתורה ניתנה היה לטבע החוטא בסיס פעולה שכן ברגע שהתורה אמרה "אל תעשה כך וכך", הטבע החוטא אמר "אעשה גם אעשה!". או, ברגע שהתורה אמרה "עשה כך וכך", הטבע החוטא אמר "לא ולא, לא אעשה!"… הטבע החוטא מצא לפתע כר לפעולתו. התורה שימשה לו כדריסת רגל. מרגע שניתנו כל המצוות החדשות האלה החל הטבע החוטא "לחגוג", ולעשות כל שביכולתו כדי לגרום לבני האדם להפר מצוות אלה ולחטוא עוד יותר.

**ה. להוביל אותנו לאמונה**

המטרה החמישית של התורה היא להוביל את המאמינים לאמונה שלמה ומוחלטת ככתוב בגלטים ג 25-24: "לְפִיכָךְ הָיְתָה הַתּוֹרָה אוֹמֶנֶת הַמַּדְרִיכָה אוֹתָנוּ אֶל הַמָּשִׁיחַ, לְמַעַן נֻצְדַּק עַל יְדֵי אֱמוּנָה. אֲבָל לְאַחַר בּוֹא הָאֱמוּנָה אֵינֶנּוּ נְתוּנִים עוֹד לְמָרוּת הָאוֹמֶנֶת".

פסוק 24 קובע שמטרת התורה היא להדריך אותנו לאמונה. זוהי תוצאה של המטרה הרביעית. בגלל הטבע החוטא שלנו, אפילו אם אדם יתאמץ מאוד לשמור את התורה באופן מושלם, הוא לא יצליח לעשות זאת. ברומים ז 8-7 שאול בעצם אומר: "ככל שניסיתי לא לחמוד, לפתע מצאתי את עצמי חומד ומתאווה לכל דבר ומצאתי את עצמי מלא בחטא החמדנות". התורה גרמה לו לחטוא יותר עד שדחפה אותו לאמונה שלמה ומוחלטת.

לפיכך, המטרה החמישית של התורה היא לדרבן את האדם לאמונה, ובייחוד – לאמונה בישוע המשיח.

**ו. לשמש כמחיצה**

המטרה השישית של התורה היא לשמש כמחיצת הפרדה שתשאיר את הגויים, כגויים, הרחק מהברכות הרוחניות שניתנו ליהודים, ככתוב באפסים ב 15-14: "הוּא… הָרַס בִּבְשָׂרוֹ אֶת מְחִצַּת הָאֵיבָה; הוּא בִּטֵּל אֶת תּוֹרַת הַמִּצְווֹת שֶׁבַּחֻקִּים, כְּדֵי לִבְרֹא בּוֹ עַצְמוֹ אֶת הַשְּׁנַיִם לְאָדָם חָדָשׁ אֶחָד וּבְכָךְ לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם".

בתנ"ך, אם גוי רצה לקבל את הברכות הרוחניות של עם ישראל היה עליו לקבל על עצמו את עול התורה כולה – לעבור מילה ולחיות כפי שכל יהודי אחר נדרש לחיות. רק גוי שהתגייר יכול היה ליהנות מברכותיהן של הבריתות היהודיות. גויים כגויים לא יכלו ליהנות מהן. אם תורת משה הייתה כעת עדיין בתוקף, הרי שמחיצת הפרדה שחוצצת בין הגויים והיהודים ומרחיקה את הגויים הייתה עדיין קיימת. אבל היא נהרסה עם מות המשיח. מחיצת ההפרדה הזו הייתה תורת משה, ולפיכך משמעות הדבר היא שתורת משה אינה עוד בתוקף ועל סמך אמונה, גויים כגויים יכולים ליהנות מהברכות הרוחניות שהובטחו ליהודים בכך שהם הופכים להיות *שותפים להבטחה שבמשיח ישוע*. המאמינים הגויים אמנם אינם נהנים מהברכות הפיזיות, אך הם נהנים מהברכות הרוחניות.

### **תורת משה היא יחידה שלמה אחת**

יש להבין שכתבי הקודש מתייחסים לתורת משה כיחידה אחת. המילה "תורה" מופיעה תמיד ביחיד, למרות העובדה שהתורה מכילה תרי"ג מצוות. הדבר נכון גם לגבי המילה היוונית nomos המשמשת בברית החדשה. חלוקת תורת משה למצוות פולחניות-טקסיות, משפטיות ומוסריות נוחה ומסייעת ללימוד הסוגים השונים של המצוות הכלולות בתורה, אבל כתבי הקודש עצמם אף פעם לא חילקו אותה באופן שכזה. כמו כן אין בכתבי הקודש כל בסיס להפרדת עשרת הדיברות מכל תרי"ג (613) המצוות והפיכתם לעשרת המצוות היחידות שנותרו בתוקף. כל תרי"ג המצוות הן יחידה אחת שממנה מורכבת תורת משה.

עיקרון זה – שכל תורת משה היא יחידה אחת – הוא המונח ביסוד הנאמר ביעקב ב 10: "הֲרֵי מִי שֶׁמְּקַיֵּם אֶת כָּל הַתּוֹרָה וְנִכְשַָׁל בְּדָבָר אֶחָד, אָשֵׁם הוּא בַּכֹּל". הנקודה ברורה: די בהפרת ולו רק אחת מתרי"ג המצוות כדי להיות אשמים בהפרת תורת משה כולה. זה יכול להיות נכון רק אם תורת משה היא יחידה אחת שלמה. אם איננה כזו, האשמה חלה רק בשל המצווה המסוימת שהופרה, ולא בגלל התורה כולה. במילים אחרות, אם מישהו מפר מצווה מהתחום המשפטי, הוא אשם גם בהפרת המצוות הפולחניות והמוסריות. אותו הדבר נכון לגבי הפרת מצווה מתחום המוסר או הפולחן. נמחיש זאת בדוגמה הבאה: אם מישהו אוכל נקניק חזיר, הרי שלפי תורת משה הוא אשם בהפרת עשרת הדיברות, אפילו שאינם אומרים דבר לגבי אכילת בשר חזיר. התורה היא יחידה אחת, והפרת אחת מתרי"ג המצוות משמעה להיות *אשם בהפרת כולן*.

כדי להבין כראוי את תורת משה ואת הזיקה בינה ובין המאמין המשיחי – יהודי או גוי כאחד – יש צורך להתייחס אליה כפי שכתבי הקודש מתייחסים אליה: כיחידה אחת שאי אפשר לחלק למצוות תקפות ולכאלה שתוקפן התבטל. גם אי אפשר להפריד מצוות מסוימות באופן שמעניק להן מעמד נפרד לעומת יתר המצוות.

### **תורת משה איבדה מכוחה בחיי המאמין המשיחי**

הברית החדשה מלמדת בבירור שתורת משה הפכה להיות לא-אופרטיבית עם מות המשיח. במילים אחרות, לתורה (בשלמותה) אין יותר סמכות על המשיחי. הדבר עולה מארבעת הטיעונים הבאים:

**א. איננה מקדשת או הופכת למושלם**

אף אחד מעולם לא נצדק מול אלוהים ע"י קיום התורה, אלא ע"י אמונתו בדיוק:
וְהֶאֱמִ֖ן בַּֽיהֹוָ֑ה וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה בראשית טו ו)
צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה (חבקוק ב ד)
מטרת התורה היתה לקדש אותנו.

ברומים י 4 כתוב: "הֲרֵי הַמָּשִׁיחַ הוּא תַּכְלִית הַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁיֻּצְדַּק כָּל מִי שֶׁמַּאֲמִין". ברור מאוד: המשיח הוא תכלית (סוף, סיום) התורה, וזה כולל את כל תרי"ג המצוות. אין הצדקה באמצעותה.

בגלטים ב 16 נאמר: "… וְכֵיוָן שֶׁיּוֹדְעִים אָנוּ כִּי הָאָדָם אֵינוֹ נִצְדָּק בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה, אֶלָּא בֶּאֱמוּנַת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, הֶאֱמַנּוּ גַּם אֲנַחְנוּ בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, לְמַעַן נֻצְדַּק מִתּוֹךְ אֱמוּנָה בַּמָּשִׁיחַ וְלֹא בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה, שֶׁכֵּן בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה לֹא יֻצְדַּק כָּל בָּשָׂר".

יתרה מכך, לפי האיגרת אל העברים ז 19 אין התקדשות או הגעה לשלמות באמצעות התורה: "שֶׁכֵּן הַתּוֹרָה לֹא הִשְׁלִימָה דָּבָר; לְעֻמַּת זֹאת בָּאָה תִּקְוָה טוֹבָה יוֹתֵר וְעַל יָדֶיהָ אֲנַחְנוּ מִתְקָרְבִים לֵאלֹהִים".

לפיכך צריך להיות ברור מאוד שהתורה הגיעה לקִצה (לתכליתה) במשיח והיא איננה יכולה למלא את תפקידה כמקדשת אותנו. היא הפכה להיות לא-אופרטיבית – היא איבדה מכוחה – בייחוד עבור המאמין.

**ב. משטר זמני**

בגלטים ג 19 נאמר שהתורה לא נועדה לשרת כמשטר קבוע: "אִם כֵּן לְשֵׁם מָה הַתּוֹרָה? הִיא נוֹסְפָה בִּגְלַל הָעֲבֵרוֹת, עַד כִּי יָבוֹא הַזֶּרַע אֲשֶׁר לוֹ מְכֻוֶּנֶת הַהַבְטָחָה…".

בהקשר, שאול מצביע על תורת משה כעל תוספת לברית עם אברהם. היא נוספה כדי להדגיש את החטא ולהבהיר לכולם שאינם עומדים באמות המידה שקבע אלוהים לצדקה. הייתה זו תוספת זמנית עד ש"הזרע" – המשיח – יבוא. כעת, לאחר שהוא אכן בא, התורה סיימה; התוספת חדלה לשמש וסיימה את תפקידה לאחר שהמשיח נצלב.

**ג. סדר כהונה חדש**

המשיח ייסד סדר כהונה חדש, "על דברתי מלכיצדק" ולא מבית אהרון. תורת משה סיפקה את היסוד לכהונת בני לוי. לפיכך, כהונה מסדר חדש דרשה תורה שונה שבכפוף לה היא תוכל לשמש. הדבר ברור מהאיגרת אל העברים ז 11-12, 18:

" לָכֵן אִלּוּ הֻשְֹגָה שְׁלֵמוּת עַל יְדֵי כְּהֻנַּת לֵוִי, שֶׁבִּזְמַנָּהּ קִבֵּל הָעָם אֶת הַתּוֹרָה, מַה צֹּרֶךְ עוֹד שֶׁיָּקוּם כֹּהֵן אַחֵר עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי־צֶדֶק וְלֹא יִקָּרֵא עַל דִּבְרָתִי אַהֲרֹן? אָכֵן כַּאֲשֶׁר מִשְׁתַּנֵּית הַכְּהֻנָּה, מִן הַהֶכְרֵחַ שֶׁתִּשְׁתַּנֶּה גַּם הַתּוֹרָה… וְאָכֵן הַמִּצְוָה שֶׁנִּתְּנָה בֶּעָבָר מִתְבַּטֶּלֶת בִּגְלַל חֻלְשָׁתָהּ וְאִי יְכָלְתָּהּ לְהוֹעִיל".

בפסוקים 12-11 נאמר שרק סוג אחד של כהונה הותר: כהונת בני אהרון / לוי. אך כהונת לוי לא הייתה מסוגלת להשיג שלמות. זה מוסבר בפרקים ט-י באיגרת אל העברים, בהם נקבע במפורש שדם קרבנות בעלי חיים אינו משיג שלמות. דמו של המשיח הוא היחיד שהיה מסוגל להשיג זאת. תורת משה הייתה היסוד לכהונת לוי. מחבר האיגרת אמר שלשם ביטול כהונת בית לוי והחלפתה בכהונה חדשה – על דברתי מלכיצדק – יהיה צורך בשינוי התורה. כל עוד תורת משה הייתה בתוקף, שום כהונה אחרת לא הייתה בתוקף.

האם התורה שונתה? פסוק 18 אומר שהמצווה / תורת משה "מתבטלת" ומאחר שאיננה עוד בתוקף, יש כעת כהונה חדשה על דברתי מלכיצדק. אילו הייתה תורת משה עדיין בתוקף, ישוע לא היה יכול לתפקד ככוהן. אבל מאחר שתורת משה איננה עוד בתוקף, ישוע יכול להיות כוהן על דברתי מלכיצדק. מכאן שתורת משה "איבדה מתוקפה" לטובת תורה חדשה, שהיא היסוד עבור הכהונה על דברתי מלכיצדק.

**ד. התורה החדשה**

הטיעון הרביעי שתומך בכך שתורת משה איבדה מתוקפה לגבי המאמין המשיחי מתמקד באותו חלק של התורה שרוב האנשים רוצים להמשיך להחזיק בו – עשרת הדיברות. קטע חשוב שעוסק בכך הוא האיגרת השנייה אל הקורינתים ג 11-2:

" הֲרֵי אַתֶּם אִגַּרְתֵּנוּ הַכְּתוּבָה בְּלִבֵּנוּ, וְכָל אָדָם מַכִּיר אוֹתָהּ וְקוֹרֵא אוֹתָהּ. רוֹאִים בְּבֵרוּר שֶׁאַתֶּם אִגֶּרֶת הַמָּשִׁיחַ הַנֶּעֱזֶרֶת עַל יָדֵינוּ – כְּתוּבָה לֹא בִּדְיוֹ, אֶלָּא בְּרוּחַ אֱלֹהִים חַיִּים, לֹא עַל לוּחוֹת אֶבֶן, אֶלָּא עַל לוּחוֹת שֶׁל לֵב בָּשָׂר. וּבִגְלַל הַמָּשִׁיחַ יֵשׁ לָנוּ בִּטָּחוֹן כָּזֶה בֵּאלֹהִים. לֹא שֶׁאֲנַחְנוּ בְּעַצְמֵנוּ מֻכְשָׁרִים בְּאֹפֶן שֶׁנַּחְשֹׁב כְּאִלּוּ מַשֶּׁהוּ נוֹבֵעַ מֵעַצְמֵנוּ, אֶלָּא שֶׁכָּשְׁרֵנוּ בָּא מֵאֵת אֱלֹהִים. הוּא הִכְשִׁיר אוֹתָנוּ לִהְיוֹת מְשָׁרְתִים שֶׁל בְּרִית חֲדָשָׁה, לֹא שֶׁל אוֹת כְּתוּבָה, אֶלָּא שֶׁל הָרוּחַ; שֶׁכֵּן הָאוֹת מְמִיתָה, אֲבָל הָרוּחַ מְחַיָּה. וְאִם שֵׁרוּת שֶׁל מִשְׁטַר הַמָּוֶת, הֶחָקוּק אוֹתִיּוֹת בְּאֶבֶן, נִמְלָא כָּבוֹד עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יָכְלוּ לְהַבִּיט אֶל פְּנֵי מֹשֶׁה בִּגְלַל זִיו פָּנָיו הַחוֹלֵף, הַאִם שֵׁרוּת שֶׁל מִשְׁטַר הָרוּחַ לֹא יִמָּלֵא כָּבוֹד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה? הֲרֵי אִם שֵׁרוּת הַהַרְשָׁעָה לוֹבֵשׁ כָּבוֹד, כָּל שֶׁכֵּן מַרְבֶּה לְהִתְעַלּוֹת בְּכָבוֹד שֵׁרוּת הַהַצְדָּקָה! הֵן אֲפִלּוּ מַה שֶּׁלָּבַשׁ כָּבוֹד, כְּבוֹדוֹ הָיָה לְאַיִן בִּגְלַל הַכָּבוֹד הַנַּעֲלֶה יוֹתֵר. וְאִם מַה שֶּׁבָּטֵל לָבַשׁ כָּבוֹד, הַבִּלְתִּי חוֹלֵף נִכְבָּד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!"

ראשית, יש להבין מה אומר שאול אודות תורת משה. בפסוק 7 היא נקראת "שירות של משטר המוות". בפסוק 9 היא נקראת "שירות ההרשעה". אלו הם תיאורים שליליים, לכאורה, אך משקפים את המציאות, לאור מעשה הישועה של ישוע. בפסוקים 3 ו-7 מופנים הזרקורים לעשרת הדיברות (שכן אלו הן המצוות החקוקות על אבן). הנקודה העיקרית היא, אם כן, שתורת משה, ובייחוד כפי שהיא מיוצגת בעשרת הדיברות, היא "שירות של משטר המוות" ו"שירות ההרשעה". אילו היו עשרת הדיברות עדיין בתוקף כיום, זה היה עדיין נכון. אבל הם אינם בתוקף עוד, שכן פסוקים 7 ו-11 קובעים שהתורה חלפה והתבטלה. המילה היוונית שמשמשת כאן היא katargeo שמשמעה "להפוך ללא-אופרטיבי, לחסר תועלת". מאחר שהדגש בקטע זה מושם על עשרת הדיברות, משמעות הדבר היא שעשרת הדיברות חלפו. הנקודה המרכזית ברורה מאוד; תורת משה, ובייחוד עשרת הדיברות, איננה עוד בתוקף. למעשה, עליונותה של תורת המשיח נראית בכך שהיא אף פעם לא תהיה חסרת תועלת.

שאול כתב באיגרת אל האפסים ב 16-11: "עַל כֵּן זִכְרוּ אַתֶּם מֶה הָיָה בֶּעָבָר, אַתֶּם, הַגּוֹיִם מִבְּחִינָה גּוּפָנִית, הַנִּקְרָאִים 'עֲרֵלִים' בְּפִי הַנִּקְרָאִים 'נִמּוֹלִים', אֲשֶׁר מִילָתָם בַּבָּשָׂר וּמַעֲשֵׂה יָדַיִם הִיא. בְּאוֹתָהּ עֵת הֱיִיתֶם בְּלִי מָשִׁיחַ, זָרִים לַעֲדַת יִשְׂרָאֵל וְנָכְרִים לִבְרִיתוֹת הַהַבְטָחָה, מְחֻסְּרֵי תִּקְוָה וּלְלֹא אֱלֹהִים בָּעוֹלָם. אֲבָל כָּעֵת, בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, אַתֶּם הָרְחוֹקִים בֶּעָבָר, נִהְיֵיתֶם קְרוֹבִים עַל יְדֵי דַּם הַמָּשִׁיחַ. הֵן הוּא שְׁלוֹמֵנוּ; הוּא עָשָׂה אֶת הַשְּׁנַיִם לְאֶחָד וְהָרַס בִּבְשָׂרוֹ אֶת מְחִצַּת הָאֵיבָה. הוּא בִּטֵּל אֶת תּוֹרַת הַמִּצְווֹת שֶׁבַּחֻקִּים, כְּדֵי לִבְרֹא בּוֹ עַצְמוֹ אֶת הַשְּׁנַיִם לְאָדָם חָדָשׁ אֶחָד וּבְכָךְ לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם, וּכְדֵי שֶׁבְּגוּף אֶחָד יְרַצֶּה אֶת שְׁנֵיהֶם לֵאלֹהִים עַל־יְדֵי הַצְּלָב, בַּהֲמִיתוֹ בּוֹ אֶת הָאֵיבָה".

ובאפסים ג 6 נאמר: "שֶׁיִּהְיוּ הַגּוֹיִם שֻׁתָּפֵי נַחֲלָה, שֻׁתָּפֵי גּוּף וְשֻׁתָּפֵי הַהַבְטָחָה בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ עַל יְדֵי הַבְּשׂוֹרָה".

בעיקרו של דבר, שאול אומר שאלוהים כרת בריתות מסוימות עם העם היהודי. למעשה היו ארבע בריתות נצחיות ובלתי מותנות שאלוהים כרת עִם ישראל: הברית עם אברהם, הברית בקשר לארץ ישראל, הברית עם דוד והברית החדשה. שיעורים אחרים עוסקים ביתר הרחבה בבריתות השונות האלו (ראה את השיעור "שמונה הבריתות שבכתבי הקודש").כל הברכות שאלוהים מעניק, הן החומריות והן הרוחניות, מועברות באמצעות ארבע הבריתות הנצחיות והבלתי מותנות האלו שנכרתו עם העם היהודי. בו בזמן מצביע שאול על כך שאלוהים הוסיף ברית חמישית שהייתה זמנית ומותנית: ברית משה, שכוללת את תורת משה.

לסיכום סעיף זה: התורה היא חטיבה שמורכבת מתרי"ג מצוות, ואיבדה מתוקפה (עבור המאמין המשיחי). אין אף מצווה שהמשיכה את קיומה אחרי צליבת המשיח. התורה קיימת וניתן להשתמש בה בתור כלי לימודי שמראה מהי אמת המידה של אלוהים לצדקה ושמצביע על כך שבני האדם הם חוטאים שזקוקים לכפרה – לקרבן שישלם את המחיר במקומם. אפשר להשתמש בה כדי להנחות אנשים אל המשיח (גלטים ג 25-23). אבל היא חדלה לתפקד כבעלת סמכות על בני האדם.

#### גם בקרב חז"ל

הרעיון הזה שהמשיח יבטל את תורת משה ויביא איתו אחת חדשה, לא זר גם ליהדות הרבנית.

> “כן מצוי במדרשים רעיון התורה החדשה שעתידה להינתן על ידי המשיח, ואף האמונה החדשה שלו. בספר הזוהר פותח הרעיון ושולב בתורת הקבלה, ומצינו שם שמלך המשיח יהיה קשור לפרצוף האלהי העליון, הנקרא עתיקא קדישא, ולא לפרצוף ‘זעיר אנפץ’ התחתון השולט היום. לפיכך גם תורתו תהיה במעלה גבוהה יותר ויהיה לה אופי שונה: בימות המשיח תהיה ההשגה כללית, אינטואיטיבית ומיסטית, ולא אינטלקטואלית דיסקורסיבית כמו היום”. (פרופ’ יהודה ליבס)

לא מזמן התגלגל אלינו עלון קצרצר של תנועת חב”ד, העוסק בימות המשיח. למרות שחסידי תנועה זו נִמנים על הזרם האורתודוקסי-חרדי, נמצא באותו עלון מאמר נועז הטוען כי לפי האמונה החסידית, בימות המשיח ישוב החזיר (הלא הוא סמל הטומאה ביהדות) ויהיה כשר למאכל!

אחד הרמזים שניתנו לכך, היה שמו של החזיר – המורכב מהשורש ח.ז.ר. – המסמל את חזרתה של אותה חיה להיות טהורה. גם בספר **“אוצרות אחרית הימים” כתוב: “למה נקרא שמו חזיר, שעתיד הקב”ה להחזירו לישראל” (עמוד ק”ז).**  ז”א שבעידן המשיחי יחזור החזיר להיות כשר.

אמונה זו מתאימה להפליא לכתוב במדרש תהילים קמו: **“מתיר אסורים (תהילים קמו’, ז), מהו מתיר אסורים? יש אומרים כל הבהמה שנטמאת בעולם הזה, מטהר אותה הקדוש ברוך-הוא לעתיד לבוא”.**

**“הקדוש ברוך הוא יושב ודורש תורה חדשה שעתיד ליתן על ידי המשיח”**. במקום אחר נאמר: **“עתיד הקב״ה שהוא יושב בגן עדן ודורש בה וכל צדיקי עולם יושבין לפניו… והקב״ה דורש לפניהן טעמי תורה חדשה שעתיד הקב״ה ליתן להם על ידי משיח”.**

### **המאמין המשיחי כפוף לתורה חדשה**

תורת משה איבדה מתוקפה והמאמינים המשיחיים כפופים כעת לתורה חדשה. תורה חדשה זו נקראת "תורת המשיח" בגלטים ו 2 "ותורת רוח החיים" ברומים ח 2. התורה החדשה נבדלת לחלוטין מתורת משה. תורת המשיח מכילה את כל המצוות שישימות עבור המאמין הכפוף לברית החדשה.

הסיבה לכך שקיים בלבול כה גדול בנוגע לקשר בין תורת משה לתורת המשיח היא שרבות מהמצוות בתורת המשיח דומות לאלו הקיימות בתורת משה, ולכן מאמינים רבים הסיקו שחלקים מסוימים של התורה נותרו על כנם. אבל כאמור זה לא יכול להיות המקרה, ואת ההסבר לזהוּת בין המצוות יש לחפש במקום אחר.

את ההסבר הזה הכי קל להבין אם מבינים שיש בספר הבריתות (התנ"ך והברית החדשה) אוסף של קודים אתיים; כמו הקוד של גן עדן, של אדם, של נוח, של משה והקוד המשיחי. קוד חדש יכיל תמיד כמה מצוות שיהיו זהות לאלו שהיו בקוד הקודם, אבל אין זאת אומרת שהקוד הקודם עדיין בתוקף. בעוד שמצוות מסוימות מקוד החוקים שניתנו לאדם היו קיימות גם בקוד החוקים ששררו בגן עדן, אין זה אומר שהקוד של גן עדן עדיין היה חלקית בתוקף. הקוד של גן עדן חדל לתפקד כאשר אדם וחווה חטאו ואכלו מהפרי. אותו הדבר נכון כאשר אנחנו משווים את תורת המשיח עם תורת משה. יש הרבה מצוות דומות. לדוגמה, תשעה מתוך עשרת הדיברות (הכול חוץ משמירת שבת) קיימים בתורת המשיח, אבל אין זאת אומרת שתורת משה עדיין בתוקף.

כדי להדגים זאת אשתמש בדוגמה שרבים התנסו בה בעצמם. קיבלתי את רישיון הנהיגה הראשון שלי במדינת קליפורניה וכל עוד נהגתי בקליפורניה, הייתי כפוף לחוקי התנועה של מדינה זו. אבל לאחר כמה שנים עברתי לגור בניו יורק. ברגע שעזבתי את קליפורניה, חדלתי להיות כפוף לחוקי התנועה של קליפורניה. חוקי התנועה של מדינה זו הפכו להיות לא-אופרטיביים, חסרי השפעה במקרה שלי. כעת הנהיגה שלי הייתה כפופה למערכת חוק חדשה – חוקי התנועה של מדינת ניו יורק. חוקים רבים היו שונים. לדוגמה, בקליפורניה יכולתי לפנות ימינה באור אדום אחרי עצירה ומתן זכות קדימה, אבל בניו יורק לא הותרה פנייה ימינה בזמן שהאור ברמזור אדום. היה גם הרבה מהדומה בחוקיהן של שתי המדינות; כמו למשל החוק הדורש שאעצור באור אדום. כאשר עצרתי באור אדום, לא עשיתי זאת מתוך ציות לרשויות של קליפורניה, כפי שנהגתי לעשות בעבר, אלא מתוך ציות לרשויות במדינת ניו יורק. המשכתי בנסיעה כאשר הרמזור התחלף לירוק – לא מתוך ציות לחוקי קליפורניה אלא בגלל החוק בניו יורק. אם הייתי עובר באור אדום מבלי לעצור הרי שלא הייתי אשם בהפרת החוק של קליפורניה אלא בהפרת חוקי ניו יורק. חוקים רבים היו דומים, אבל הם היו שייכים לשתי מערכות חוקים שונות ונבדלות לגמרי.

תורת משה איבדה מתוקפה והמאמינים כפופים כעת לתורת המשיח. רבות מהמצוות שונות זו מזו. למשל, בכפוף לתורת משה נאסר לאכול בשר חזיר, אבל במסגרת תורת המשיח, מי שרוצה בכך יכול לבחור לאכול בשר זה. רבות מהמצוות דומות זו לזו, אף על פי כן הן כלולות בשתי מערכות נפרדות. לפיכך, אם אדם מסוים אינו רוצח או גונב, זה כך לא בגלל תורת משה אלא בגלל תורת המשיח. מצד שני, אם אדם מסוים כן גונב, הוא אינו אשם בהפרת תורת משה אלא בהפרת תורת המשיח.

הבנה זו עשויה לפתור בעיות רבות שרווחות בקרב המשיחיים (בעיקר פונדמטליסטים) בנוגע לסוגיות שונות כמו השבת, מעשרות, והשאלה אם מותר לנשים ללבוש מכנסיים. אם המצוות בנוגע לדברים אלה מבוססות רק על תורת משה ולא על תורת המשיח, הרי שאין להן תוקף עבור המאמין הכפוף לברית החדשה.

### **עיקרון החירות** 

כפי שנאמר לעיל, מי שמאמין בישוע המשיח שוחרר מתורת משה. כלומר, הוא חופשי מהכורח לשמור מצוות וחוקים כלשהם ממערכת החוקים של תורת משה. אבל מצד שני, הוא גם חופשי לשמור חלקים מתורת משה, אם רצונו בכך.

במעשיו של שאול השליח, שפירושיו מראים בבירור שהוא דגל בחירות מן התורה, ניתן למצוא אסמכתא דווקא לחירות הזו לשמור את התורה. הנדר שלו במעשי השליחים יח 18 מבוסס על במדבר ו 2, 5, 9, 18. רצונו להיות בירושלים בחג השבועות (מעשי השליחים כ 16) מבוסס על דברים טז 16. ובמעשי השליחים כא 26-17 מתואר השליח שהדגיש כל כך את החירות שיש למאמין מתורת משה, בתור מי ששמר את התורה בעצמו.

המאמין חופשי מתורת משה, אבל הוא גם חופשי לשמור חלקים ממנה. לכן, אם מאמין יהודי חש צורך להימנע מאכילת חזיר, הרי שהוא חופשי לנהוג כך. זה נכון גם לגבי כל יתר המצוות. אבל, קיימות שתי סכנות שהמאמין המשיחי שבוחר מרצונו לשמור מצוות (לשמור את תורת משה) חייב להישמר מפניהן. סכנה אחת היא המחשבה שבעשותו כך הוא תורם במשהו להצדקתו ולהתקדשותו. זה לא נכון ויש להימנע מכך. הסכנה השנייה היא לצפות שאחרים ישמרו את אותן מצוות שהוא החליט לשמור. גם זה פסול במידה שווה וגובל בליגליזם. מי שנהנה מהחירות הניתנת לו לשמור תורה חייב להכיר בחירות שניתנת לזולת לבחור שלא לשמור תורה, ולכבד אותה.

## התורה כסיפורת

התורה היא ספר אחד שמאוחר יותר חולק לחמישה חלקים – ספר בראשית, ספר שמות, ספר במדבר, ספר ויקרא, ספר דברים. התורה היא לא רק אוסף של מצוות אלא נכתבה עם סיבה והיא בעלת מסר מסוים. אם זאת, ישנה לכאורה בעיה שנתקבלת, והיא שניתן למצוא סתירה בעקרונות שמציגה התורה. מצד אחד התורה משדרת עקרון של "עשה וחיה", זאת אומרת קיום מצוות ללא שאלות מיותרות "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם". ואילו מהצד השני התורה משדרת עקרון של אמונה "וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית ט"ו 6), אלוהים החשיב את אברהם לצדיק לא כי עשה את המעשים הנכונים אלא כי האמין בו. לכאורה אנו מקבלים עקרון כפול הסותר את עצמו, מצד אחד נאמר לנו שמספיק להאמין באלוהים ומצד שני נאמר לנו שחובה עלינו לקיים את התורה אחרת נמות. שאלה נוספת שעולה ואליה נתייחס היא מדוע, 430 שנה לאחר שנתן אלוהים הבטחה באמונה לאברהם, החליט להוסיף גם את התורה, והאם בכלל יש הקשר בין השתיים?

### **התיאולוגיה בתורה**

בתורה ישנו המפתח להבנת כתבי הקודש כולם והתורה ועקרונותיה בפרט, רצונו של אלוהים ותוכניתו של אלוהים עבור האנושות. ניתן לקבל אינדיקציות לכך על ידי **קווי תפר** ספרותיים, בעזרתם, ניתן לראות שהתורה עצמה כמהה ומצביעה עבורנו אל כיוון מסוים, היא בעצם לא באה להצביע על עצמה ולמשוך תשומת לב אליה (כפי שמקובל לחשוב היום), אלא להיפך, היא מעוניינת לשמש כתמרור עבורנו. ניתן לקחת כדוגמא את **הפיות** (שירה המפרשת סיפורת), בה גם משה, גם יעקב וגם בלעם קוראים לסובבים אותם ומספרים להם בפיות על אחרית הימים (בראשית מ"ט 1, במדבר כ"ד 14, דברים ל"א 29). לעיתים מתקבל הרושם כי הפיות הוא השלאגר של התורה ובו הפנינים הגדולות ביותר בתורה.

גם **הטיפולוגיה** בסיפורת של הדמויות תמיד מבקשת מאיתנו להסתכל קדימה, דמותו של יעקב מבשרת לנו על דמותו של יוסף ואילו דמותו של יוסף מבשרת לנו על דמותו של משה בעזרת הגבלות ביניהם. לדוגמא – יוסף היה לעבד עברי שקיבל את כוחו מאלוהים דרך ממלכת פרעה, כך גם משה היה עבד עברי שקיבל את כוחו מאלוהים דרך ממלכת פרעה, יוסף היה נשוי לבתו של כהן גוי וכך גם משה היה נשוי לבתו של כהן גוי. שניהם נדחו על ידי עמם על אף שקיבלו מאלוהים את הסמכות לכך מכיוון שפקפקו בכך שאלוהים נתן להם סמכות זו. אלוהים הרים את יוסף להציל את עמו לאחר שלושה סטים של חלומות, כך גם הרים את משה לאחר שפרעה ניסה לסכל את הבטחת אלוהים שלוש פעמים. כך גם צפויות דמויות אלו לבשר לנו על המנהיג עליו דיבר משה שייקח את מקומו בעתיד.

**ניתוח חיבורי**, בתורה ובתנ"ך כולו ישנם ניתוחים חיבורים המקשרים בין טקסטים, כאשר ליכוד של היחידה המילולית הקטנה ביותר נקראת **in-textualitiy**, דוגמא טובה לכך היא בראשית י"א 1-9 הכותב משחק עם האותיות נ.ב.ל (נָבְלָה, לְּבֵנָה, בָּבֶל, נִלְבְּנָה, לְבֵנִים, בָּלַל).

ישנו גם ליכוד במכלול רחב יותר הנקרא **inner-textuality**, הוא קישור פנימי בסיפורת של המחבר, לדוגמא: דברים י"ח 15 משה מצביע על מנהיג שיבוא ויתפוס את מקומו, כאשר מאוחר יותר בדברים ל"ד 10 (סוף התורה) נוספה הערה על כך שעדיין לא בא אותו מנהיג (נביא).

**inter-textuality** זה כבר הקשר בין טקסטים שלמים לטקסטים שלמים אחרים, כיצד חלק בתנ"ך משתמש בחלק אחר בתנ"ך, קדום לו. כל הברית החדשה (בעיקר הבשורה על פי מתי ואיגרות כגון הרומים \\ העברים) מבוססות על הקשר הזה עם התנ"ך, כאשר הכותב מצפה מהקורא להכיר באופן יסודי את החלק טקסט האחר. דוגמא נוספת לכך היא כותב מזמור ע"ב 17 יוצא מנקודת הנחה על ידיעתו של הקורא את הבטחת אלוהים לאברהם בפסוק 3 של בראשית י"ב ("וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר").

### **הנפילה**

כשאנו נעזרים במפתחות תיאולגיים אלו, עלינו לבחון על מנת להבין את המסר של התורה ולאן היא מכוונת אותנו. התורה יוצאת מנקודת הנחה שאלוהים קיים, היא אינה מנסה להוכיח זו כאשר בפסוק הראשון מדברת על קיומו. אלוהים בורא את העולם ובסוף בריאת העולם הכל מושלם "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד" (בראשית א' 31). בתוך הבריאה המושלמת, מעניק אלוהים חופש בחירה מוחלט לאדם וחווה כאשר אוסר עליהם לאכול מעץ הדעת "הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (ב' 17). בתחילת פרק ג' נכנס הנחש (השטן) לתמונה ו"עוזר" להם למרוד נגד ציוויו של אלוהים "וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל-הָאִשָּׁה לֹא-מוֹת תְּמֻתוּן" (ג', 4). אדם וחווה אוכלים מעץ הדעת ובאותו הרגע מבינים כי חטאו לאלוהים, זה הוא הרגע הראשון מבריאת העולם שנכנס חטא לעולמם המושלם, מכאן החטא ילך ויגדל. כששמעו אדם וחווה את אלוהים מתקרב התחבאו ממנו "וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים" (ג' 8) מפני שידעו כי חטאו. בחטא אדם האשים את חווה וחווה האשימה את הנחש, אלוהים מקלל תחילה את הנחש (ג' 14), לאחר מכן מעניש את חווה (ג' 16) ולבסוף מעניש את אדם (ג' 17).

### **תחילת ההבטחה – לאדם וחווה**

אך בפסוק 15 מיד בסיום קללת הנחש ולפני הענשת חווה ואדם, באור הבושה והחטא הסורר את האווירה, נותן אלוהים הבטחה, את ההבטחה מבטיח אלוהים לנחש (שטן) שיום יבוא ויבוא אחד מהזרע של האישה שירמוס את ראשו של הנחש "וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" (ג 15), בעצם, יתקן את מה שעשה האדם הראשון כאשר נתן לחטא להיכנס לעולם בהשפעתו של השטן. זו היא תחילתה של ההבטחה החשובה ביותר שעליה בונה אלוהים את תוכניתו, אחריה נעקוב וננסה להבין את תכליתה והקשר שלה לתורה.

לאחר שמעניש את אדם, עשה אלוהים כותנות עור לאדם וחווה והלבישם (פסוק 31), על מנת לייצר את כותנות העור הללו היה עליו לשפוך דם (להרוג חיה), היה זה הרמז והדוגמא הראשונה לכך שלכפרה על חטא יש לשפוך דם. מה שילמד עם ישראל מאוחר יותר בתורה "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי-הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (ויקרא י"ז 11)

### **המשך ההבטחה – לאברהם**

כאמור, ההבטחה היא שיבוא מישהו שירמוס את השטן ואת החטא שנכנס בזכותו לעולם.

בבראשית י"ב 1-3 מקבל אברהם הבטחה מאלוהים על כך שזה יברך אותו ואת זרעו, כמו כן שמזרעו תבוא ברכה לכל העולם. אלוהים מעביר לאברהם את אותה ההבטחה שנתן לאדם וחווה קודם לכן בגן עדן, כעת אנו יכולים לעקוב אחר ההבטחה והשושלת שממנה יגיע.

מאוחר יותר, בפסוק 6 של פרק ט"ו מצדיק אלוהים את אברהם בשל אמונתו בו, לא על בסיס קיום מצוות, לא כי עשה מעשה כלשהו, גם לא על בסיס היותו אדם דגול, אלא בשל אמונתו באלוהים "וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה".

אם כך, כל שעל האדם לעשות הוא להאמין באלוהים. מה היה הצורך 430 שנה מאוחר יותר בהוספת התורה על ההבטחה שנתן אלוהים ועל ההצדקה שכבר חילק לבני האדם בתמורה לאמונתם בו בלבד? שהרי התורה הביאה קנה מידה חדש לצדקה בו אף אחד לא עמד.

### **יציאת מצריים**

בשמות ג' 10-12 מסרב משה לבקשת אלוהים לגשת לפרעה לשם שחרור העם ממצרים בטענה כי אין הוא בעל סמכות, בתמורה, נתן אלוהים אות למשה: "זֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה", על פני השטח האות נראה קצת מוזר, אלוהים אומר למשה שכאות הם והעם יעבדו אותו על 'ההר הזה', אך באות הזו נותן אלוהים את הסיבה והתכלית לרצונו לשחרר את עמו ממצרים – על מנת שיעבדו אותו, שישתחוו לו, שיאמינו בו.

שמות י"ט 3-6 בני ישראל יצאו ממצרים ובאו אל ההר שבו הבטיח אלוהים למשה כי יעבדו אותו, על ההר נותן אלוהים את הסיבה לכך שהוא בוחר בהם, ונותן להם הבטחה, אם תקיימו את הברית: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים … וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ", אלוהים בוחר בעם ישראל על מנת שיהיו ה"שגרירים" שלו בקרב העולם, אלוהים קדוש (שונה) משאר האלילים ולכן הוא גם מצפה מהעם להיות קדוש (שונה) משאר העמים, העמים יוכלו לחבור לעם ישראל אם ירצו להאמין באלוהיהם.

לאחר מכן מעניק אלוהים לבני ישראל את לוחות הברית שזה עתה כרת איתם. בלוחות אלו כתוב ה"עשה ואל תעשה" הבסיסי עבור העם על מנת לשמור על קדושתו אל מול שאר העמים ובהתאם לרצונו של אלוהים. לאחר מכן מוסיף אלוהים עוד ועוד מצוות והגבלות של עשה ואל תעשה לעם, כל אלו ביחד נקראים כיום "תורת משה" (או "מצוות משה"), אך השאלה היא, מדוע נתן אלוהים לעם ישראל את "תורת משה"? במידה ועם ישראל היה הולך בדרך אלוהים ועושה כרצונו, לא היה צורך בתורה שכזאת, אך מכיוון שעם ישראל, על אף שראה את אלוהים עושה ניסים מול עיניו – מרד באלוהים, התלונן ועבד אלילים אחרים, נאלץ אלוהים לתת את המצוות הללו. על מנת שידעו מה מותר ומה אסור להם. עולה השאלה אם כך, האם מצוות אלו שינו ולא במעט את גישת ליבם ואמונתם של בני ישראל? הבא נבדוק:

### **אמונה כנגד תורה**

הבא נבחן טיפולוגית את ליבם של בני ישראל בסיפורת של לפני ואחרי מעמד הר סיני וקבלת המצוות:

**לפני** מעמד הר סיני וקבלת מצוות התורה **לאחר** מעמד הר סיני וקבלת מצוות התורה1\. העם הולך במשך שלושה ימים (שמות ט"ו: 22)

2\. העם מתלונן (שמות ט"ו: 24; ט"ז: 2, 7, 8; י"ז: 3)

3\. העם ממשיך להתלונן ומביע כמיהה למצרים ולבשר (שמות ט"ז: 3)

4\. אלוהים נותן מן ושליו (שמות ט"ז: 1-36)

5\. העם מתלונן האם אלוהים בכלל קיים – "היש יהוה בקרבנו"? (שמות י"ז: 7)

6\. מים מהסלע (שמות י"ז: 1-7)

7\. קרב עם העמלקים (שמות י"ז: 8-16)

8\. הופעה של כהן שהוא גוי (שמות י"ח)

9\. העם מקשה על משה ונהיה "כבד" מידי עבורו (שמות י"ח: 18)

10\. בחירת שבעים זקנים בכדי לעזור ולהקל על משה (שמות י"ח: 21-22, כ"ד: 9).

מ

ע

מ

ד

ה

ר

ס

י

נ

י

1\. העם הולך במשך שלושה ימים (במדבר י': 33)

2\. העם מתלונן (במדבר י"א: 1; י"ד: 2, 27, 29, 36, ועוד…)

3\. העם ממשיך להתלונן ומביע כמיהה למצרים ולבשר (במדבר י"א: 4-5)

4\. אלוהים נותן מן ושליו (במדבר י"א: 4-34)

5\. העם מתלונן האם אלוהים בכלל קיים – "היש יהוה בקרבנו"? (במדבר י"א: 20)

6\. מים מהסלע (במדבר כ': 1-12)

7\. קרב עם עמלק (במדבר י"ד: 45)

8\. הופעה של כהן גוי (במדבר י': 29-32)

9\. נהיה העם כבד מדי למשה (במדבר י"א: 14)

10\. בחירת שבעים זקנים בכדי להקל על משה (במדבר י"א: 16)

לפני מעמד הר סיני הייתה אמונה באלוהים בקרב בחירי אלוהים, לדוגמא בראשית ט"ו 6, שמות ד' 31, י"ד 31. אך בקרב העם עצמו לא כלכך הייתה. כמו כן לאחר מעמד הר סיני ניתן לראות כי נעלמה האמונה באלוהים בקרב העם, לדוגמא: במדבר י"ד 11, כ' 12, דברים א' 32, ט' 23. עם ישראל מואשם על ידי אלוהים בחוסר-אמונה והעונש על כך היה לא להיכנס לארץ המובטחת. אפילו משה נענש על חוסר אמונה זו כשהכה פעמיים בסלע ולכן גם אותו העניש אלוהים בעונש דומה.

כפי שראינו, המצוות לא הועילו בשינוי בגישת ליבם ואמונתם של עם ישראל, עם ישראל המשיך להתלונן ולרטון בחוסר אמונה אף על פי שראו את נסיו של אלוהים במו עיניהם, אך לא רק בתקופה ההיא הייתה הבעיה, לאורך כל סיפורי התנ"ך עם ישראל עבד אלילים אחרים, מתלונן, לא מאמין, לא הלך בדרכי אלוהים, לא מקיים את מצוותיו וחוטא ללא הרף. אם כך, חוזרת השאלה – לשם מה בכל זאת ניתנו המצוות, ומה כן יעשה את השינוי הדרוש בלבם של בני ישראל ובליבם המורד של בני האדם ככלל?

ניתן לראות שהתורה מנסה להצביע לנו על משהו בעזרת דפוס ברור, תפר טיפולוגי שחוזר על עצמו בין גן-עדן לבין התורה, ממש כאילו התורה היא **הצל** של גן עדן:

גן עדן מול אוהל מועד

**גן עדן****הצל – אוהל מועד**ציווי בריאת היום הראשון (בראשית א' 5)ציווי בנייה ראשון (שמות כ"ה 1)ציווי בריאת היום השני (בראשית א' 8)ציווי בנייה שני (שמות ל 11)ציווי בריאת היום השלישי (בראשית א' 13)ציווי בנייה שלישי (שמות ל 17)ציווי בריאת היום הרביעי (בראשית א' 19)ציווי בנייה רביעי (שמות ל 22)ציווי בריאת היום החמישי (בראשית א' 23)ציווי בנייה חמישי (שמות ל 34)ציווי בריאת היום השישי (בראשית א' 31)ציווי בנייה שישי (שמות ל"א 1)שבת והכרזת סיום העבודה (בראשית ב' 2)שבת והכרזת סיום העבודה (שמות ל"ט 32)בחינת העבודה (בראשית א' 31)בחינת העבודה (שמות ל"ט 43)ברכה (בראשית א' 22)ברכה (שמות ל"ט 43)נפילה בחטא (בראשית ג')נפילה בחטא (ויקרא י')אלוהים מתהלך בקרב אנשיו (בראשית ג' 8)אלוהים מתהלך בקרב אנשיו (ויקרא כ"ו 12)על אדם היה לשמור את הגן (בראשית ב' 15)על הלווים לשמור על האוהל (במדבר ג' 7-8)אבנים יקרות בגן עדן (בראשית ג' 21)אותן אבנים יקרות באוהל מועד (שמות כ"ח 41, כ"ט 8, מ' 41, ויקרא ח' 13, במדבר י"א 7)הכניסה לגן עדן מהמזרחהכניסה לאוהל מועד מהמזרחכרובים שומרים על הגישה (בראשית ג' 24)כרובים שומרים על הגישה (שמות כ"ה 18-22)אוהל מועד הוא בעצם צל של מה שאבד (גן עדן) ושל מה שישוחזר, אם נמשיך ונשווה בין גן עדן לאוהל המועד נשכיל לגלות שעתיד עם ישראל לצאת לגלות, שהרי אדם וחווה הוגלו מהגן, והכן עם ישראל יצא לגלות. אך בנוסף לכך קיבלו אדם וחווה הבטחה מאלוהים על בואו של האחד שעתיד לפתור את בעיית החטא שנכנס דרכם לעולם. גם משה נתן הבטחה לאותו האחד אשר לו על עם ישראל להישמע (יוזכר בהמשך).

התורה והעונש שהיא מביאה על אי קיום מצוותיה, בדיוק כמו המבול – לא יעיל כנגד שחיתות הלב האנושי (החטא) וחוסר האמונה.

אבל התורה לא באה לתת את הפתרון הסופי, אלא להוות מדריכה זמנית להתנהגותו של זה הרוצה ללכת אחרי אלוהים, כמו כן להפגין את קדושתו ועליונותו של אלוהים. היא אינה מסוגלת להחליף את האמונה או להתמודד על החטא, היא נועדה לפקח על שחיטות הלב האנושי, עד אשר יגיע זה שיעשה את אותה העבודה אך בליבו של האדם.

### **התורה כאומנת זמנית**

מצוות התורה לא נפלו כבלוק מאוחד מהשמים (לעומת אמונם של כמה מזרמי היהדות המסורתית-מודרנית), אלא ניתנו לעם בחלקים, כל חלק כתגובה לכישלון \\ לחטא שהעם ביצע, ניתן לראות שכל פעם שהעם חוטא, מתקבלות מצוות חדשות על ידי אלוהים הקשורות ישירות לחטא שביצע העם, ולאחר מכן ניתן לראות סיפורת שמפרשת את המצוות עצמן ופיות שמפרש את הסיפורת, לדוגמא: ויקרא פרק י' ישנה סיפורת על בני אהרון (נדב ואביהוא) ועל חטאיהם של האש הזרה שהביאו למזבח. מיד אחרי, בפרק י"א, ישנן מצוות שהן הוראות לכוהנים הקשורות למזבח וקורבנות – ישירות בהקשר לסיפורת (החטא) בפרק הקודם. מכך ניתן לראות שהמצוות ניתנו על מנת להחזיר את העם לדרך הישר ולגרום לכך שלא יהיו תירוצים לחטאים לחזור על עצמם בעתיד.

לתורה דפוס שחוזר על עצמו:
סיפור (לרוב על חטא כלשהו בעם) – קבלת מצוות (הקשורות לאותו החטא)

לכן אסור לנו להתייחס לתורה כאל משהו לא ברור שאלוהים נתן כי רצה שנעשה לעד מבלי לשאול שאלות, לתהות או לחקור, אלא כאל משהו שהייתה לו סיבה ותכלית ועלינו לחקור כי אלוהים מצפה מאיתנו לחקור, הרי לשם זה ברא לנו את שכלנו, על מנת להבין את תכליתה וייעודה של התורה שניתנה על ידי משה.

אף על פי זאת, רבים יאמרו שאלוהים נתן את התורה לקיימה 'לעולם'. זאת מכיוון שכיום בשפה העברית המודרנית 'לעולם' משמעותו 'לתמיד', 'ללא סוף', 'לעד'. אך המושג 'לעולם' המקראי אינו זהה. ל'לעולם' המקראי כן יכול להיות סוף, והוא לעולמה של תקופה, דוגמא ל'לעולם' שהוא רק זמני ניתן למצוא ב**ישעיהו ל"ב 14** [ומקומות אחרים](https://igod.co.il/%D7%98%D7%A2%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%92%D7%93-%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%A2-%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%94/%D7%9E%D7%94-%D7%96%D7%94-%D7%9C%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%A2%D7%93-%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%95%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9/).

### **רוח הקודש כלוקחת מקומה של התורה**

בפרק י"א של ספר במדבר מתכנסים שבעים זקנים בבחירת משה לאחר שאלוהים ציווה עליו זאת על מנת שיהיו לו לעזרה, לאחר התכנסותם נפלה עליהם רוח הקודש והחלו להתנבא, לאחר שסיימו ועזבו את האוהל בו היו, שניים מהם נשארו והמשיכו להתנבא, אז התריס יהושע בן נון במשה על כך שהם עדיין מתנבאים, משה ענה לו: " "ו וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה נְבִיאִים כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם." (במדבר י"א 29) משה עונה "הלוואי ואלוהים ייתן את רוחו על כל העם ושכולם יתנבאו".

מזאת ניתן ללמוד שהשינוי בחייהם של אנשים יכול להתבצע בעזרת רוח הקודש שמעניק אלוהים לאנשים.

מאוחר יותר, גם יואל הנביא מתנבא על כך "וְהָיָה אַחֲרֵי-כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת-רוּחִי עַל-כָּל-בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ, וְגַם עַל-הָעֲבָדִים וְעַל-הַשְּׁפָחוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפּוֹךְ אֶת-רוּחִי" (יואל ג' 1-2). גם יחזקאל ניבא כך: " וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר, וְאֶת-רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם" (יחזקאל ל"ו 26). השינוי אם כך, הוא רק בעזרת רוח קודשו של אלוהים. השאלה היא כיצד אדם יוכל לקבל את רוח הקודש ומי יביא אותה, התשובה המתבקשת היא: כיצד = באמונה. מי יביא אותה = אותו אחד שעתיד לענות על ההבטחה שניתנה לחווה, לאברהם ואותו אחד שמשה הצביע עליו גם כן.

**התורה היא מדריך התנהגות זמני עד לבוא רוח הקודש ע"י מביא ההבטחה, שתתפוס את מקומה של התורה, כאשר עד אז נועדה היא להצביע ולכוון אל ההבטחה.**

כיום, בקרב היהודים נחשב משה לנביא הגדול ביותר שנתן אלוהים לעם. אך לא כך התורה בעצמה אומרת. משה בעצמו ניבא על אחד אחר שיבוא, שלו על העם להישמע: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דברים י"ח 15) זה הוא אותו האחד שאותו הבטיח אלוהים לאדם וחווה שיטפל בחטא שנכנס לעולם דרכם, כמו כן אותו האחד שהבטיח אלוהים לאברהם שדרך זרעו יבוא ויהווה ברכה לכל עמי העולם.

משה רק התחיל את הנושא "החם" של התורה – "מי הוא שיביא את ההבטחה", על כך דיברו והתנבאו הנביאים ובהם השתמש אלוהים על מנת ליצור תעודת זהות לאותו מביא הבטחה, שמאוחר יותר כבר קיבל שם-תואר הידוע גם כיום: "המשיח".

אפילו היהדות המסורתית ערה לכך "כּל הַנְבִיאִים כּולָן לא נִתְנבְּאו אֶלָּא ליְמוֹת הַמָּשִׁיחַ" (תלמוד, מסכת בבלי סנהדרין צ"ט, ע"א).

ובכל זאת אנו יודעים כי לא היה זה יהושע בן-נון שעליו דיבר משה, גם לא דוד המלך, אף לא אחד מהנביאים, איך אנו יודעים?

ישנו כמעין "עורך ראשי" לתנ"ך, ככל הנראה היה זה אחד הנביאים, אך לא ידוע במדויק, אותו אחד שהשלים והוסיף הערות שונות בתנ"ך, לדוגמא בפרק האחרון בתורה הוסיף: " וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ל"ד 6) משה כמובן לא יכל היה לכתוב טקסט זה שהרי לא היה בחיים, יש לכך דוגמאות אין-ספור וניתן ללמוד עוד על כך דרך 'ביקורת המקרא'.

אותו "עורך ראשי" הוסיף בסופה של התורה הערה כנגד הצהרתו של משה לכך שיגיע נביא כמוהו שאליו על העם לשמוע: "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל-פָּנִים" (דברים ל"ד 10) זאת אומרת שלא יכל היה זה להיות יהושע בן-נון. המלכים והנביאים שקמו לאחר מכן בעצמם דיברו ביניהם על זה שעתיד לבוא, לדוגמא, דוד המלך דיבר עליו בהקשר להבטחת אלוהים לאברהם "כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ, וּמְקֻלָּלָיו יִכָּרֵתוּ" (תהילים ל"ז 22), כמו כן: " יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם, לִפְנֵי-שֶׁמֶשׁ ינין (יִנּוֹן) שְׁמוֹ וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ, כָּל-גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ" (תהילים ע"ב 17) לכן גם הם עצמם לא יכלו להיות זה שמשה דיבר עליו, הוא חייב להיות מישהו אחרי זמן חתימתו של התנ"ך.

מכך אנו למדים כי תכליתה של התורה היא בעצם המשיח, היא כמהה אליו ומצביעה אליו, היא אינה מסנה למשוך תשומת לב אל עצמה אלא רק לזמן קצוב – עד אשר יגיע המשיח לו ההבטחה. המשיח כאמור לא בא להצביע על התורה, לעומת מחשבתם של זרמים מסוימים ביהדות), אלא התורה היא זו שבאה להצביע על המשיח!

### הבנת הברית החדשה באור התורה

על כן הבנו ופירשנו את התנ"ך על ידי התנ"ך, אך לאדם המאמין בברית החדשה ניתן רק להבין טוב יותר את הברית החדשה באור התורה, שהרי מחברי הברית החדשה היו בקיאים בתורה בצורה יוצאת מן הכלל ולכן כמובן מאליו שהקורא בברית החדשה כבר מכיר על בוריה את התורה והתנ"ך. שהרי באותה התקופה כולם ציפו לבואו של המשיח – שהרי לא מעצמם לקחו זאת, אלא מהתורה עצמה. לזה גם התכוון ישוע כשאמר: "אַתֶּם חוֹקְרִים אֶת הַכְּתוּבִים, כִּי חוֹשְׁבִים אַתֶּם שֶׁיֵּשׁ לָכֶם חַיֵּי עוֹלָם בָּהֶם, וְהֵם הַמְּעִידִים עָלַי" (יוחנן ה' 39). חיי העולם לא נמצאים בתמרור, אלא במי שהתמרור מפנה אליו – המשיח.

לזה גם התכוון שאול כשכתב: "אַחַי, אֲדַבֵּר מִנְּקֻדַּת רְאוּת אֱנוֹשִׁית, אֲפִלּוּ צַוָּאָה שֶׁל אָדָם, לְאַחַר שֶׁקִּבְּלָה תֹּקֶף, אִישׁ אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטְּלָהּ אוֹ לְהוֹסִיף עָלֶיהָ. וְהִנֵּה הַהַבְטָחוֹת נֶאֶמְרוּ לְאַבְרָהָם, וּלְזַרְעוֹ. לֹא נֶאֱמַר "לִזְרָעֶיךָ", כְּמוֹ עַל רַבִּים, אֶלָּא "לְזַרְעֲךָ", כְּמוֹ עַל יָחִיד, וְהוּא הַמָּשִׁיחַ. הֲרֵינִי אוֹמֵר זֹאת: בְּרִית אֲשֶׁר אֱלֹהִים כָּרַת מִקֶּדֶם, הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה אַחֲרֵי אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁלוֹשִׁים שָׁנָה לֹא תּוּכַל לְהָפֵר אוֹתָהּ וּלְבַטֵּל אֶת הַהַבְטָחָה; שֶׁהֲרֵי אִם הַנַּחֲלָה הִיא מִן הַתּוֹרָה, אֲזַי אֵינֶנָּה מְבֻסֶּסֶת עוֹד עַל הַהַבְטָחָה. אֲבָל בְּהַבְטָחָה הֶעֱנִיק אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם אֶת הַנַּחֲלָה. **אִם כֵּן לְשֵׁם מָה הַתּוֹרָה? הִיא נוֹסְפָה בִּגְלַל הָעֲבֵרוֹת, עַד כִּי יָבוֹא הַזֶּרַע אֲשֶׁר לוֹ מְכֻוֶּנֶת הַהַבְטָחָה**. הַתּוֹרָה נִמְסְרָה בְּאֶמְצָעוּת מַלְאָכִים בִּידֵי מְתַוֵּךְ. הַמְתַוֵּךְ אֵינֶנּוּ שֶׁל אֶחָד וֶאֱלֹהִים הוּא אֶחָד. הַאִם מִכָּאן שֶׁהַתּוֹרָה נוֹגֶדֶת אֶת הַבְטָחוֹת אֱלֹהִים? חָלִילָה! שֶׁכֵּן אִלּוּ נִתְּנָה תּוֹרָה שֶׁבִּיכָלְתָּהּ לָתֵת חַיִּים, כִּי אָז בֶּאֱמֶת הָיָה אֶפְשָׁר לְהִצָּדֵק עַל-יְדֵי הַתּוֹרָה. אֲבָל הַמִּקְרָא הִסְגִּיר אֶת הַכֹּל בְּיַד הַחֵטְא, כְּדֵי שֶׁעַל סְמַךְ אֱמוּנַת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ תִּנָּתֵן הַהַבְטָחָה לַמַּאֲמִינִים. **לִפְנֵי בּוֹא הָאֱמוּנָה נִשְׁמַרְנוּ תַּחַת יַד הַתּוֹרָה, כְּלוּאִים הָיִינוּ לִקְרַאת הָאֱמוּנָה הָעֲתִידָה לְהִגָּלוֹת. לְפִיכָךְ הָיְתָה הַתּוֹרָה אוֹמֶנֶת הַמַּדְרִיכָה אוֹתָנוּ אֶל הַמָּשִׁיחַ, לְמַעַן נֻצְדַּק עַל-יְדֵי אֱמוּנָה. אֲבָל לְאַחַר בּוֹא הָאֱמוּנָה אֵינֶנּוּ נְתוּנִים עוֹד לְמָרוּת הָאוֹמֶנֶת**. (גלטים ג').

תכלית התורה היא המשיח, על תכליתה של התורה דנו והתנבאו כל אשר באו לאחר התורה, ועל כן הכתובים והנביאים הם התוספת לתורה – השיחה על התורה ועל תכליתה – המשיח. והמפרשת של התורה ותכליתה – המשיח. לכן אין צורך לחפש בתורות שבעל-פה את פירושי התורה, כי בתנ"ך כבר צפונים להם הפירושים לתורה.

---

### **מתי ה 17-19:**

**17 אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי לְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת הַנְּבִיאִים; לֹא בָּאתִי לְבַטֵּל כִּי אִם לְקַיֵּם.**

**"הַתּוֹרָה והַנְּבִיאִים"**

את מה ישוע בא לא לבטל אלא לקיים? יש אלו שחושבים שישוע מדבר על מצוות ברית סיני. אבל יש לשים לב שישוע לא אומר שהוא בא "לקיים\\למלא את מצוות ברית סיני", אלא לקיים\\למלא את "הַתּוֹרָה והַנְּבִיאִים" (מצוות סיני הן רק חלק קטן מספר התורה, בעוד בנביאים אין מצוות).

אם כך, באומרו "התורה והנביאים" מתייחס ישוע לתנ"ך כולו. מה הכוונה כי ישוע "*בא למלא את התנ"ך*"? לכל אורך התנ"ך, שזורה כמיהה, הכמיהה לאותו אחד שיבוא ויגשים את המשימה לברוא במותו ותחייתו את קהילת המשיח של יהודים וגויים (["סוד הקהילה", אפסים ג 4-5](https://igod.co.il/discipleship/kehila/)):

- וְנִבְרְכוּ בְךָ **כֹּל** מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה (בראשית יב ג)
- וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ **כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ** (בראשית כב יח)
- וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו **גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ** וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד (ישעיהו יא י)
- וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם **לְאוֹר גּוֹיִם** (ישעיהו מב ו)
- וּנְתַתִּיךָ **לְאוֹר גּוֹיִם** לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד-קְצֵה הָאָרֶץ (ישעיהו מט ו)
- וְנִלְווּ **גוֹיִם רַבִּים** אֶל-יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם (זכריה ב יד)
- וְאָמַרְתִּי **לְלֹא-עַמִּי** עַמִּי-אַתָּה וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי (הושע ב כה)
- וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ **כָּל-גּוֹיִם** יְאַשְּׁרוּהוּ (תהילים עב יז)
- "הַלְלוּ-אֶת יהוה **כָּל-גּוֹיִם**, שַׁבְּחוּהוּ כָּל-הָאֻמִּים."(תהילים קיז' א')
- "הַרְנִינוּ **גוֹיִם** עַמּוֹ" (דברים לב' מג')
- "עַל-כֵּן אוֹדְךָ **בַּגּוֹיִם** וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּרָה." (תהילים יח' נ')

**"לֹא בָּאתִי לְבַטֵּל כִּי אִם לְקַיֵּם"**

 ישוע לא בא לבטל את התנ"ך ולהמציא דת חדשה. אלא שישוע מילא את התורה והנביאים בכך שבו עצמו, ברא את הקהילה (מיהודים וגויים) ע"י מותו ותחייתו:

"הוּא בִּטֵּל אֶת תּוֹרַת הַמִּצְווֹת שֶׁבַּחֻקִּים, כְּדֵי לִבְרֹא בּוֹ עַצְמוֹ אֶת הַשְּׁנַיִם לְאָדָם חָדָשׁ אֶחָד וּבְכָךְ לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם" (אפסים ב 15).

קהילה המושתת על עקרונות מלכות האלוהים של חסד, שלום וצדק (רומים יד 17, מתי ה).

מבחינתנו כמאמינים היום, ללכת בדרכו של המשיח משמע לקחת חלק במלכות הצדק והחסד שישוע כונן. (הֲרֵי הַמָּשִׁיחַ הוּא תַּכְלִית הַתּוֹרָה. רומים י 4).

**18 אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, עַד אֲשֶׁר יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ אַף יוֹד אַחַת אוֹ תָּג אֶחָד לֹא יַעַבְרוּ מִן הַתּוֹרָה בְּטֶרֶם יִתְקַיֵּם הַכֹּל.**

**"עַד אֲשֶׁר יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ"** כל עוד הבריאה קיימת ולא הוחלפה בחדשה (התגלות כא 2)

**"אַף יוֹד אַחַת אוֹ תָּג אֶחָד לֹא יַעַבְרוּ מִן הַתּוֹרָה"**
מתייחס לסמכות הכתובים בתור דבר אלוהים.

**"בְּטֶרֶם יִתְקַיֵּם הַכֹּל."**
עד התגשמותן המלאה של כל הנבואות בכתובים.

**19 לָכֵן כָּל הַמֵּפֵר אַחַת מִן הַמִּצְווֹת הַקְּטַנּוֹת הָאֵלֶּה וּמְלַמֵּד כָּךְ אֶת הַבְּרִיּוֹת, קָטוֹן יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. אֲבָל כָּל הָעוֹשֶׂה וּמְלַמֵּד, הוּא גָּדוֹל יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם.**

פסוק 19 מהווה מבוא למצוות אותן ישוע יפרוס לאורך הדרשה על ההר.

**"כָּל הַמֵּפֵר אַחַת מִן הַמִּצְווֹת הַקְּטַנּוֹת הָאֵלֶּה"**

הַמִּצְווֹת שישוע יציג מפסוק 21 ועד סוף פרק ז ("הדרשה על ההר").

**"קָטוֹן יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם"**

כאן מדובר על אדם שיהיה במלכות, למרות שהוא לא ציית לדבר אלוהים וגם לימד אחרים לא לציית, כלומר הוא יהיה כזה שיכשיל את הקטנים (מתי יח:6). אך מדובר באדם נושע, שיהיה במעמד הנמוך ביותר במלכות. מדובר על מעמד, לא ישועה,

קָטוֹן, מתייחס לשכר שיקבל במלכות השמים. אם המאמין יקיים את המצוות שפרס ישוע בדרשה על ההר, יהיה גדול במלכות השמים (יקבל הרבה שכר וימלוך עם אלוהים). אם לא יקיים אותן, יהיה קטון\\אחרון (לא יקבל שכר).

בסיום הדרשה על ההר ישוע שוב מתייחס לעניין זה: "לֹא כָל-הָאֹמֵר לִי אֲדֹנִי אֲדֹנִי יָבוֹא בְּמַלְכוּת הַשָׁמָיִם כִּי אִם-הָעֹשֶׂה רְצוֹן אָבִי שֶׁבַּשָׁמָיִם." (מתי ו 21). כניסה למלכות כוונתה מלוכה במלכות.

**"גָּדוֹל יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם"**

לאורך ספר מתי, הביטוי "כניסה למלכות" משמעו "להיות גדול במלכות" (למלוך, לקבל הרבה שכר), לדוגמא:

"אוֹתָהּ שָׁעָה נִגְּשׁוּ הַתַּלְמִידִים אֶל יֵשׁוּעַ וְשָׁאֲלוּ: "**מִי הוּא הַגָּדוֹל בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם?**" יֵשׁוּעַ קָרָא אֵלָיו יֶלֶד, הֶעֱמִידוֹ בֵּינֵיהֶם וְאָמַר: "אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אִם לֹא תָּשׁוּבוּ וְתִהְיוּ כִּילָדִים **לֹא תִּכָּנְסוּ לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם.** לָכֵן מִי שֶׁיַּשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ לִהְיוֹת כַּיֶּלֶד הַזֶּה הוּא **הַגָּדוֹל בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם.**" (מתי יח 1-4)

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** עקרונות האמונה

**תגיות:** תלמידות

---

### [להיות אור העולם "בישור"](https://igod.co.il/discipleship/light/)

**Published:** יולי 30, 2018
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

העולם עובר בימינו שינויים קיצוניים ומהירים. ליבותיהם של בני אדם מתמלאים אימה וחרדה, תסכול ויאוש. המין האנושי הוכיח שאיננו מסוגל להתמודד עם הקשיים של הזמן הזה: גידול האוכלוסין, זיהום הסביבה, הגל הגואה של פשע ואלימות, הפקרות מינית, התמכרות לאלכוהול וסמים, הפלות, פורנוגרפיה, והריקבון המתפשט בתחום הפוליטי, החברתי והמוסרי.

זוהי השעה שמשיחיים יעסקו בקציר הרוחני הגדול ביותר מאז ימי הקהילה הראשונה! תקופה חשוכה זו בתולדות המין האנושי היא שעת היעד, הזדמנות שאין לה תקדים. זוהי העת שלקראתה נולדנו – כדי להתחיל במהפיכה רוחנית עצומה וגורפת, שתגלה למין האנושי שבשורתו הנפלאה של ישוע מציעה את הפתרונות לכל בעיה הניצבת בפני האדם.

אחד האירועים הגדולים ביותר בכל הזמנים, היה פגישה שהתקיימה על הר בגליל, כשקבוצה קטנה של גברים נצטוותה להכריז את אהבתו וסליחתו של אלוהים לעולם אובד וגוסס.

---

אתר המוקדש לבישור, הסברה והגנה על האמונה המשיחית: [www.iGod.co.il](http://www.iGod.co.il)

---

#### **האתגר הגדול ביותר**

גברים אלה קיבלו על ההר את האתגר הגדול ביותר שניתן למין האנושי מעודו, באמצעות האדם הדגול ביותר שחי אי פעם, בנוגע לכוח הגדול ביותר שהתגלה אי פעם ולהבטחה הגדולה ביותר שתועדה אי פעם. אני מתייחס, כמובן, לשליחות הגדולה שהטיל ישוע על תלמידיו ובאמצעותם גם עלינו. הוא אמר:

נִגַּשׁ יֵשׁוּעַ לְדַבֵּר אִתָּם וְאָמַר: "נִתְּנָה לִי כָּל סַמְכוּת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. עַל כֵּן לְכוּ וַעֲשׂוּ אֶת כָּל הַגּוֹיִים לְתַלְמִידִים, הַטְבִּילוּ אוֹתָם לְשֵׁם הָאָב וְהַבֵּן וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְלַמְּדוּ אוֹתָם לִשְׁמֹר אֶת כָּל מַה שֶּׁצִּוִּיתִי אֶתְכֶם. הִנֵּה אִתְּכֶם אֲנִי כָּל הַיָּמִים עַד קֵץ הָעוֹלָם."

מאוחר יותר דיבר ישוע עם תלמידיו על הר הזיתים, לפני שעלה אל האב. הוא אמר:
בְּבוֹא עֲלֵיכֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ תְּקַבְּלוּ כֹּחַ וְתִהְיוּ עֵדַי הֵן בִּירוּשָׁלַיִם וְהֵן בְּכָל יְהוּדָה וְשׁוֹמְרוֹן, עַד קְצֵה הָאָרֶץ. (מעשי השליחים א' 8).

אילולא התקיימו פגישות אלה, ואילולא נתן לנו ישוע את המצוות וההבטחות האלה, לא היית מכיר את האהבה, הסליחה, השמחה והמטרה של חסד אלוהים, שאין שני לו, ושזמין לכל מי שמאמין במשיח. למעשה, לא הייתי כותב דברים אלה.

#### **מוקד פעילותו של ישוע**

השליחות הגדולה היתה הדבר העיקרי שעשה ישוע עלי אדמות. פרק ה' בלוקס מתעד מקרה שהתרחש בחייו של דייג מנוסה – שמעון פטרוס (כיפא). הוא וחבריו לעבודה שהו לילה שלם בים, כשהם משליכים ואוספים את רשתותיהם, אבל לא דגו אף דג אחד.
ישוע התבונן בהם בזמן שניקו את רשתותיהם, וביקש מכיפא להשיט אותו בסירתו ולהתרחק מעט מהחוף, כדי שיוכל לדבר אל ההמונים שהתגודדו סביבו.
כאשר סיים לדבר נתן ישוע לדייג הזה הבטחה מסוימת. ייתכן שכיפא, שהיה יגע מלילה ארוך של דיג ללא תוצאות, חשב בהתחלה שזוהי הבטחה מטופשת. ישוע אמר לו להתרחק עוד קצת מן החוף ולהשליך את רשתו. אם יעשה כן, יתפוס דג. לוקס מתעד את תגובתו של כיפא ואת מה שקרה כתוצאה מכך:

“הֵשִׁיב שִׁמְעוֹן: "אֲדוֹנִי, כָּל הַלַּיְלָה יָגַעְנוּ וְלֹא לָכַדְנוּ כְּלוּם, אַךְ עַל-פִּי דְּבָרְךָ אָטִיל אֶת הָרְשָׁתוֹת." הֵם עָשׂוּ כֵּן וְלָכְדוּ דָּגִים רַבִּים מְאֹד, עַד שֶׁכִּמְעַט נִקְרְעוּ הָרְשָׁתוֹת. אוֹתְתוּ אֶל חַבְרֵיהֶם אֲשֶׁר בַּסִּירָה הַשְּׁנִיָּה לָבוֹא לַעֲזֹר לָהֶם, וְהַלָּלוּ בָּאוּ. אָז מִלְּאוּ אֶת שְׁתֵּי הַסִּירוֹת עַד שֶׁהֵחֵלּוּ שׁוֹקְעוֹת. (לוקס ה' 7-5).

ישוע אמר לדייגים, שהיו מוכי תדהמה ויראה מהתגלות זו של כוחו: “מֵעַתָּה תָּדוּג בְּנֵי אָדָם”.
הם היו המומים מנוכחותו ומכוחו של ישוע, ועזבו את מה שעשו כדי ללכת אחריו.
החוויה הרוחנית המרגשת והמשתלמת ביותר היא לדוג בני אדם. אם תלך בעקבות ישוע, גם הרשת שלך תוכל להתמלא – אפילו אם עד כה לא הדרכת איש אחד אל המשיח, אפילו אם אתה ספקן כמו כיפא. אך אם אתה גם צייתן כמו כיפא, ישוע יכבד אותך ויגרום לאנשים רבים להיענות בחיוב לבשורה שתכריז באוזניהם.

#### התנגדויות

*"אני חושב שדתו של כל אדם היא כל כך אישית, שאסור לנו לדבר עליה”.*

*“אני לא אוהב אנשים אדוקים בדתם וקנאים. הם מנסים לכפות את דיעותיהם על כל מי שהם פוגשים”.*

*“יש לי דת משלי, ואני מרוצה ממנה”.*

יתכן ששמעת אמירות כאלה מאנשים שאתה מכיר. יתכן שאפילו נהגת לומר אותן בעצמך לפני שנושעת. אבל, הצורך שבני אדם ישמעו את הבשורה הטובה על אהבתו וסליחתו של אלוהים הוא עניין של חיים ומוות.
הטבע של כל אדם בא לידי ביטוי במרדנות או באדישות פאסיבית. בעקבות החטא, האופי שלנו הוא מושחת וחסר את אהבתו של אלוהים. איש מאיתנו אינו ראוי לסליחתו של אלוהים ונידון למוות – פירוד נצחי מאלוהים. אבל המשיח אינו רוצה במותו של איש, אלא שכולם יבואו לידי חזרה בתשובה (השנייה לפטרוס ג' 9).

ישוע מעריך את הנפש האנושית עד כדי כך שבשמחה הוא המיר את החיים המושלמים שהיו לו בשמים בחיי עוני, סבל, בושה ומוות, רק כדי לבקש ולהושיע את האובד (לוקס י"ט 10).

משחר נעוריו ובמשך כל חייו הבין ישוע היטב את שליחותו ואת מטרתו. דאגתו לאובדים היתה כה עמוקה, עד שלפעמים הציפו את עיניו דמעות חמלה. ישוע, גבר שבגברים, התייפח. גם שאול השליח הפציר יומם ולילה בפני כל מי שרק היה מוכן להקשיב לו, להתפייס עם אלוהים.
מאז עלו על בימת ההיסטוריה אנשים רבים שליבם התמלא חמלה כלפי בני דורם שהיו מנותקים מאלוהים.

התפקיד הגדול ביותר שלנו הוא לספר על האהבה והסליחה שאלוהים מציע לאלה שמעולם לא קיבלו את ישוע כמושיע וכאדון.
מניסיוני האישי ומהדברים שלמדתי בדבר אלוהים מצאתי שיש חמישה עקרונות יסוד – עקרונות המשפיעים על חייו של כל משיחי.

#### **השליחות הגדולה**

המצווה האחרונה שציווה ישוע על המאמינים בו היא לעשות תלמידים. מצווה זו, המכונה בפי הקהילה “השליחות הגדולה”, לא נועדה אך ורק ל-11 התלמידים שהיו אז לישוע, וגם לא רק לשליחיו או למאמינים שנקראו לשמש כשליחים מטעמו. מצווה זו ניתנה לכל מי שמאמין שישוע הוא המשיח והאדון.

#### **בני האדם אבודים בלי המשיח**

ישוע אמר: “אֲנִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים. אֵין אִישׁ בָּא אֶל הָאָב אֶלָּא דַּרְכִּי.” (יוחנן י"ד 6). דבר אלוהים גם מזכיר לנו ש”אֵין יְשׁוּעָה בְּאַחֵר, כִּי אֵין שֵׁם אַחֵר נָתוּן לִבְנֵי אָדָם תַּחַת הַשָּׁמַיִם, וּבוֹ עָלֵינוּ לְהִוָּשַׁע.” (מעשי השליחים ד' 12).
בני האדם אכן אובדים ללא המשיח. הוא הגשר היחיד על הפער שקיים בין אלוהים לאדם. בני האדם אינם יכולים להכיר את אלוהים בלעדיו, ואין להם כל תקווה לחיי נצח.

---

סרטון: [האם כל הדתות מובילות לאלוהים?](https://igod.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%A2-%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%93%D7%AA%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%94%D7%99%D7%9D/)

---

#### **בני האדם אינם אדישים, הם רעבים וצמאים לבשורה**

אחת התפיסות המוטעות ביותר שרווחת בימינו בקרב המשיחיים גורסת שאנשים אינם רוצים להכיר את אלוהים, אך ההיפך הוא הנכון. רוח הקודש עוררה רעב לאלוהים בליבותיהם של מיליוני בני אדם.

לפעמים הבעיה היא לא הבשורה, אלא מה אנחנו מוסיפים לבשורה. כמו כן, הדרך והצורה בה אנו מבשרים יכולה גם היא לעיתים רק לגרום להיפך הגמור בכך שהיא גורמת לאנשים רק להתרחק מאיתנו ומהמסר שלנו ([לדוגמא](https://www.youtube.com/watch?v=ZTBsYtS1wFM)).

ישוע אמר שהשדות בשלים ומוכנים לקצר. האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות אנוכיים ביחס לבשורה, לאור ההוכחות לכך שבני אדם רבים רעבים לאלוהים? אם נספר להם על אמונתנו במשיח, נוכל לשנות את העולם.

לנו, המשיחיים, ניתנה המתנה הגדולה ביותר שניתנה למין האנושי: מתנת חיי הנצח, שאותה אנחנו מקבלים עם המשיח ברגע לידתנו הרוחנית (יוחנן ג' 16).
המשיח קם לתחייה! אנחנו משרתים מושיע חי! הוא חי בקרבנו במלוא כוח תחייתו, וגם מבטיח לנו חיי נצח. הוא מת על הצלב במקומנו, בגלל החטאים שלנו, וקם מן המתים. באמצעותו יש לנו קשר ישיר עם אלוהים, וקשר זה, שלום זה, מתנת חיי הנצח, עומדים לרשות כל מי שמקבל אותו.

#### **אי אפשר לשתוק**

למה עלינו לציית? בכל מה שקשור להכרזת הבשורה, אנחנו מצווים ללכת אל כל העולם ולהכריז את הבשורה הטובה.
עזרה במילוי השליחות הגדולה היא גם חובה וגם זכות. אנחנו מכריזים את הבשורה כי אנחנו אוהבים את המשיח. אנחנו מבשרים כי הוא אוהב אותנו. אנחנו מבשרים כי אנחנו רוצים לכבד אותו ולציית לו. אנחנו מבשרים כי הוא ממלא אותנו באהבה מיוחדת לזולת. אנחנו מבשרים כי אנחנו אוהבים את האנושות.

אלוהים רוצה שתבשר בגלל ההנאות שהוא מציע לאנשים שפותחים את ליבם למשיח:
– הם הופכים בנים לאלוהים
– הגוף שלהם הופך להיכל אלוהים
– הם מקבלים סליחה על כל חטאיהם
– הם מתחילים לחוות את שלומו ואת אהבתו של אלוהים
– הם מקבלים את הדרכתו של אלוהים ואת מטרתו לגבי חייהם
– חייהם משתנים באמצעות כוחו של אלוהים
– מובטחים להם חיי נצח

אלוהים רוצה שתכריז את הבשורה גם בגלל ההנאות שאתה תזכה להן. הכרזת הבשורה תגביר את מידת הבגרות שלך כמאמין, תגרום לך להתפלל וללמוד את דבר אלוהים, ותעודד אותך להיות תלוי במשיח. תיהנה מהזכות ומהכבוד העצומים של כל נציג של ישוע בעולם (השנייה לקורינתים ה' 20).

רוח הקודש באה כדי לתת לך את הכוח לעשות זאת (מעשי השליחים א' 8).

#### **מהירות הקול**

לפעמים דומה הכרזת הבשורה למעבר על מהירות הקול. כשמטוס עובר את מהירות הקול נשמע פיצוץ על קולי. וכשמזכירים את שמו של ישוע ואת האמונה בו עלולה להיווצר אווירה של מתח ועצבנות.
הפיצוץ הראשון נשמע אחרי שאנחנו מזכירים לראשונה את שמו של ישוע ומציינים כמה חשוב להכיר אותו, כשאנחנו מסבים את נושא השיחה מענייני חברים, אופנה, פוליטיקה, עבודה, ספורט או כל נושא אחר לעניינים רוחניים, ולכן לא תמיד קל לעשות זאת.

הפיצוץ השני נשמע כאשר אנחנו מכריזים את הבשורה. בנקודה זו שוב מסתמנת אותה תחושה של עצבנות. אבל עלינו להתגבר עליה מכיוון שאנשים רבים, לאחר שהבינו מי הוא ישוע ומה עשה למענם, רוצים לפתוח בפניו את ליבם.

הפיצוץ השלישי נשמע כשאנחנו שואלים את האדם שאנחנו מבשרים לו אם ברצונו לפתוח את ליבו לישוע. שלב זה הוא הקשה ביותר, אך גם החשוב ביותר. לעיתים קרובות אנחנו מספרים למישהו כיצד ניתן להיוושע ואחר כך עוזבים אותו לנפשו. אבל אם לא נציע לו לקבל את ישוע כמושיע ואדון לא נשלים את מלאכת הבישור.

שאול השליח הכריז שעל מנת שאנשים יוושעו – עליהם לשמוע: הָאֱמוּנָה בָּאָה בִּשְׁמִיעָה וְהַשְּׁמִיעָה — בְּהַכְרָזַת דְּבַר הַמָּשִׁיחַ. (רומים י 17)

#### **הכנה אישית**

הכנה אישית היא המפתח להכרזה מוצלחת של הבשורה.
**כצעד הראשון** עליך לוודא שאתה עצמך משיחי. התמסר כליל – במחשבותיך, ברגשותיך, ברצונך – לאלוהים, וקבל את מתנת האהבה והסליחה שהוא מעניק לך באמצעות ישוע המשיח.

**כצעד שני** ודא שאין בחייך חטא סמוי כלשהו שלא התוודית עליו. אם גישה או מעשה של חטא מעיבים על מערכת היחסים שלך עם אלוהים, הוא לא יוכל לפעול באמצעותך, ותחסר לך השמחה הנחוצה למי שרוצה לשמש כעד פורה של המשיח.

**הצעד השלישי** הוא להתמלא ברוח הקודש. אם אתה רוצה להיות עד פורה של המשיח, עליך להתמלא ברוחו של אלוהים. בקש מרוח הקודש לשלוט בך ולמלא אותך בכוח – לאפשר לך לחיות חיי קדושה באמונה ולהפוך אותך לעד פורה לתפארת אלוהים.

**הצעד הרביעי** הוא להתכונן לספר על אמונתך במשיח. לשם כך ודא שהמשיח יושב תמיד על כס המלכות בחייך כאדון בליבך.
למד בעיון את פרק ח' במעשי השליחים. ציין את הכישורים הדרושים להכרזת הבשורה. בקש מרוח הקודש שתעניק לך את הכישורים האלה.

#### **מכשולים** 

ישנם מכשולים שונים להפצת הבשורה.

1\. **תרדמה רוחנית**
אם אינך מתלהב ממשהו, סביר להניח שלא תדבר על כך. התלהבותם של משיחיים רבים ואמונתם דעכה בשל בעיות היומיום, רדיפה אחרי חומרנות וחטאים שלא התוודו עליהם. בדומה למאמינים באפסוס, אנשים אלה נוטשים את אהבתם הראשונה.

**2. חוסר הכנה**
אין ספק שמי שמכריז את הבשורה חייב להאמין בישוע ולדעת מה הוא מכריז. התפלל על עניין הבישור, ובקש מאלוהים שיכין את ליבך וייתן לך את הגישה הנכונה ואת כוחה של רוח הקודש.

**3. יראת אדם**
סביר להניח שלא מאמינים וגם מאמינים ירדפו אותנו, אבל יראת אדם מהווה מכשול (משלי כ"ט 25). ישוע אמר שאלה שפוחדים להודות בו מבכרים את שבחם של בני אדם על פני שבחיו של אלוהים.

**4. פחד מפני כישלון** “*הם לא יאמינו. הם לא יקבלו אמת כל כך פשוטה*”. אין ספק שיהיו אנשים שידחו את הבשורה, אבל אל תאמין לשקר של השטן כאילו איש אינו מעוניין. ישוע אמר: “שְׂאוּ עֵינֵיכֶם וּרְאוּ אֶת הַשָּׂדוֹת, כִּי לְבָנִים הֵם וּבְשֵׁלִים לַקָּצִיר.” (יוחנן ד' 35).
וגם: “הַקָּצִיר רַב, אֲבָל הַפּוֹעֲלִים מְעַטִּים. לָכֵן הִתְפַּלְּלוּ אֶל אֲדוֹן הַקָּצִיר שֶׁיִּשְׁלַח פּוֹעֲלִים לִקְצִירוֹ.” (מתי ט' 37-38).

**5. החשש שמאמין חדש שזה עתה נושע לא יתמיד באמונתו**
קרא את משל הזורע (מתי י"ג 1-23). הזרע של דבר אלוהים נופל על האדמה שבצידי הדרך או על אדמה סלעית או קוצנית או פורייה. יש משיחיים שכן יהפכו לתלמידים. הַמשך לחפש תלמידים אלה בנאמנות!

**6. חוסר מיומנות**
מאות סקרים מלמדים שרוב המשיחיים בימינו מאמינים שעליהם להכריז את הבשורה ואף רוצים לעשות זאת. יחד עם זאת הם אינם מקבלים הכשרה מעשית שתעזור להם להתמודד עם חששותיהם ולהכריז את הבשורה ביעילות. התוצאה היא רגשי אשם: הם יודעים שעליהם לבשר אך מהססים, מכיוון שאינם יודעים כיצד לעשות זאת.

הידיעה על כך שהמשיחיים הראשונים קיבלו את רוח הקודש בחג השבועות נפוצה במהירות ברחבי ירושלים. קהל גדול התאסף כדי להבין את פשר התופעה. כיפא, שהיה מלא בכוח רוח הקודש ונתון לשליטתה, פנה אל הקהל הסקרן.

מי היו האנשים בקהל? חלקם נכחו בצליבתו של ישוע וצעקו לפילטוס: “צלוב אותו” ו”דמו עלינו ועל בנינו” (מתי כ"ז 22,25). יתכן שחלקם היו אלה שכיפא גידף כשהתכחש למשיח (מתי כ"ו 74-73).
בנסיבות מאיימות אלה היה כיפא חייב לסמוך על דבר אלוהים, על תפילה ועל רוח הקודש. מטרת שיעור זה היא ללמד על השימוש שיש לעשות בדבר אלוהים במהלך הכרזת הבשורה, ועל תוצאותיו של שימוש זה.

האם אתה רוצה שיקיריך, ידידיך ושכניך יאמינו בישוע? אם כן, התחל להכריז בתפילה שהם שייכים לאלוהים. לך בעקבות הדוגמה שהציב לנו ישוע, הכוהן הגדול שלנו, שתפילתו מתועדת ביוחנן י"ז 20: “לֹא רַק בַּעֲדָם אֲנִי מְבַקֵּשׁ, אֶלָּא גַּם בְּעַד הַמַּאֲמִינִים בִּי עַל-יְסוֹד דְּבָרָם.”.

בדיוק כפי שישוע התפלל שרוח הקודש תפעל בחיי תלמידיו, כך גם אנחנו יכולים להתפלל שרוח הקודש תשכנע את הלא-מאמינים ותעורר בהם רצון עז להכיר את אלוהים. שאול השליח ומחברים אחרים בברית החדשה התפללו תכופות עבור אחרים ולא רק עבור עצמם.

מכיוון שאלוהים אינו רוצה שיאבד איש, ומכיוון שהוא מבטיח לענות על כל תפילה התואמת את רצונו (הראשונה ליוחנן ה' 15-14), אנחנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שהוא יענה על תפילותינו ויושיע את האנשים שעבורם הוא הדריך אותנו להתפלל (פיליפים ב' 13).
התפילה היא המקום האמיתי שבו מדריכים בני אדם למשיח. הכרזת הבשורה הטובה אינה אלא איסוף הפרי.

**כשאתה מדבר על ישוע, צפה לכך שאלוהים ישתמש בך**. ישוע הבטיח את משאביו העל-טבעיים לכל מי שיצטרף אליו במילוי השליחות הגדולה.
כוח התחייה מובטח לך באמצעות כוחה של רוח הקודש. אלוהים מכבד את עדותו הנאמנה של כל מי שבוטח בו.
מבוכה וחשש ממה שיאמרו אחרים מעיבים על העדות שלנו. סטפנוס היה שַמש (מעשי השליחים ו' 5-2), לא שליח. הוא הובא בפני המתנגדים המרושעים ביותר למשיחיות. הוא יכול היה לסגת מחשש שלא יוכל לעמוד בפניהם, אך הפקיד את עצמו בידיה של רוח הקודש. נאמנותו למשיח, שבה הוא עמד אפילו עד מוות בסקילה, נגעה לליבם של אנשים רבים, והניחה את היסודות לישועתו של שאול השליח.

### איך לבשר?

כשהשתתפתי בקורס רטוריקה ואומנות השכנוע, לפני תחילת אחד השיעורים, ישבנו כמה מהסטודנטים בקורס ושוחחנו, בהקשר טבעי של השיחה העליתי את העובדה כי אני יהודי משיחי, הדלת נפתחה והשיחה התגלגלה לכיוון חיובי. במהלך השיחה הצטרף אחד הסטודנטים האחרים, אדם מבוגר שהגדיר עצמו כ"טארו-נמורולוג", בסיום השיחה הוא ניגש אלי כי רצה לספר לי משהו, הוא סיפר: "במצבים קשים, אני עושה מדיטציה עמוקה ומקבל מסרים ישירות מישוע".

אנחנו חיים בעולם שבו כולם עושים סלט מאמונתם, לרוב מדובר בסלט שטחי מאוד המבוסס על הנחות יסוד שגויות ומידע מוטעה. כמו בדוגמא של אותו טארו-נומורולוג, הסלט הרוחני שהוא יצר מהווה סתירה בפני עצמה, אבל בעידן של היום, אין כבר נכון ולא נכון, הקונספט של אמת שהיא אבסולוטית הפך אצל רבים לנחלת העבר, לצערנו.

עלינו לדעת כיצד להוות עדות בצורה רלוונטית לתרבות בה אנו חיים. עלינו להיות חכמים ומלאים ברוח על מנת לאפשר לאדם להכין סלט שיש בו מלפפון, עגבניה, בצל ושוקולד. אם נאמר לאדם באופן ישיר "אסור לך לשים שוקולד בסלט" הוא עלול לחשוב עלינו כעל פרימיטיביים ובעלי ראש סגור, לעומת זאת נוכל לעודד אותו לשים שמן זית בסלט… ובפעם הבאה שנראה אותו נשאל אותו איך היה הסלט, קרוב לוודאי שהוא יגיד "ניסיתי את הסלט, אבל הוא לא יצא טעים", "מה שמת בסלט?" נשאל, "עגבניה, מלפפון, בצל, שוקולד ושמן זית" תתקבל תשובה. אז יהיה הזמן להציע "אני חושב ששוקולד לא כלכך מתאים בסלט, אולי תנסה לשים בזיליקום במקום השוקולד?". כך, בפעם הבאה שנשאל אותו על הסלט, הוא קרוב לוודאי יציין: "הפעם הסלט היה מצוין!".

המערכת יחסים שלנו עם אלוהים, עם ילדינו ועם לא-מאמינים היא בדיוק כמו הסיפור, אלוהים לעיתים נותן לנו לעשות טעויות על מנת שנלמד מהן. ככה גם אב שאוהב את בנו, צריך לעיתים קרובות לתת לו לעשות שטויות, ללמוד מהן ולגלות את הדרך בעצמו, אם כל הזמן האב יצביע לילד על כישלונותיו, מערכת היחסים שלהם תפגע, מצד שני, האב יכול להמשיך ולקבל אותו באהבה ובסבלנות, בזמן שרוח הקודש עושה את העבודה בליבו.

כך גם עלינו להיות "ארוכי אפיים" עם לא-מאמינים ועם מאמינים חדשים, לאהוב אותם, להדריך אותם ולעודד אותם, יחד עם זאת גם להרשות להם לחקור ולפתח מערכת יחסים עם אלוהים בקצב שלהם, מבלי לדחוף אותם וללחוץ עליהם.

#### מכינים את השטח

לפני שאנחנו רצים לספר לפלוני אלמוני כמה אלוהים אוהב אותו, עלינו לאהוב אותו בעצמנו, אם אנחנו רוצים שהוא יקשיב לנו ברצינות, עלינו לבסס איתו מערכת יחסים, ישנם שני שלבים לכך:

הראשון, להכיר את פלוני אלמוני, מי הוא, מה הוא, הרקע שלו, מה הוא אוהב, מה הוא שונא, במה הוא מאמין, למה הוא מאמין כפי שהוא מאמין, מה עיצב את דרך החשיבה שלו והביא אותו להאמין כפי שהוא מאמין וכד'… השלב הזה יביא אותנו לשלב השני, והוא – מציאת מכנה משותף, כמה שיש לנו יותר דעות משותפות ככה קל יותר יהיה לפלוני להתחבר ולהזדהות איתנו, הרי בסופו של דבר, אנחנו רוצים להראות לו שאנחנו בני אדם בדיוק כמוהו!

#### אני הכל למען הכל

שאול הוא אחת הדמויות בהיסטוריה שמציגות את המודל ההפוך מאנוכיות, אני יכול לדמיין לעצמי כיצד שאול מתלבש בצורה מסוימת לכבוד פגישה עם לא מאמין חרדי, חוזר הביתה ומחליף לג'ינס לפני פגישה עם לא מאמין חילוני, כמו לטאה שמתאימה את צבעיה בהתאם. זאת בכדי שהאנשים להם הוא מבשר ירגישו בנוח ולא יראו בשוני שלו כמכשול, אלא יבינו שהוא בסה"כ עוד בן אדם כמוהם. שאול דאג להתאים את עצמו לתרבות שסבבה אותו, אם הוא היה חי היום, כנראה שגם היה לו חשבון אימייל ופייסבוק.

*"לְמַעַן הַיְהוּדִים אֲנִי כִּיהוּדִי כְּדֵי לְהַשִּׂיג יְהוּדִים; לְמַעַן הַכְּפוּפִים לַתּוֹרָה אֲנִי כְּמוֹ כָּפוּף לַתּוֹרָה – הֲגַם שֶׁאֵינֶנִּי כָּפוּף לַתּוֹרָה — כְּדֵי לְהַשִּׂיג אֶת הַכְּפוּפִים לַתּוֹרָה; לְמַעַן אֵלֶּה שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹרָה אֲנִי כְּמוֹ בְּלִי תּוֹרָה … כְּדֵי לְהַשִּׂיג אֶת אֵלֶּה שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹרָה; לְמַעַן הַחַלָּשִׁים אֲנִי חַלָּשׁ כְּדֵי לְהַשִּׂיג אֶת הַחַלָּשִׁים; אֲנִי הַכֹּל לְמַעַן הַכֹּל כְּדֵי שֶׁאוֹשִׁיעַ לְפָחוֹת כַּמָּה מֵהֶם". (ראשונה לקורינתיים פרק ט).*

עלינו להיות שונים, אבל לא מוזרים, לא כחייזרים לעולם, יחד עם זאת עלינו לזכור כי ישנם קוים אדומים, ולעיתים התרבות סותרת את דבר אלוהים. אם לדוגמא כולם ילכו ברחוב ערומים, זה לא אומר שגם עלינו לעשות כך.

לא טוב להיות מנותק מהמציאות, עלינו להיות מעודכנים בנושאי אקטואליה ובמה שקורה מסביבנו, כל עוד אנחנו לא בגן עדן, אנחנו עדיין חלק מהעולם הזה, אם לא נדע מה קורה מסביבנו, איך נוכל להתפלל עבור השלטון? עבור משפחות חיילים חטופים? עבור נפגעי פיגוע?

#### מה יש לנו להציע?

לא כל בן אדם הוא חייכן, מקרין שמחה ומראה רגשות מטבעו, יש גם ימים שנראה שכל העולם מסביבנו שרוי בדיכאון, אבל אל עלינו לקבל זאת על עצמנו, עלינו לשנות את דמותנו לדמותו של המשיח, ("וּלְבַשְׁתֶּם אֶת הָאָדָם הֶחָדָשׁ, הַהוֹלֵךְ וּמִתְחַדֵּשׁ בְּדַעַת לְפִי צֶלֶם בּוֹרְאוֹ" \\ קולוסים ג:10) זאת משימת חיינו. אם מחר נביט ליום האתמול ונגלה שלא היה בנו כל שינוי, נכשלנו. תארו לכם אם ישוע היה הולך כפוף עם ראשו מטה, לעולם לא מחייך, תמיד עצבני וכועס, ללא סובלנות ואף פעם לא צוחק או מפגין שמחה, קרוב לוודאי שאף אחד לא היה הולך אחריו…

אנחנו שגרירי ישוע עלי אדמות ולכן עלינו לייצג אותו בצורה הטובה ביותר! העולם יבין שיש לנו משהו להציע לו שאין לאף אחד אחר, משהו כלכך חזק שנותן לנו ביטחון נצחי שעליו אנו בונים את ביתנו. רק שהביטחון שלנו נמצא באלוהים, ואז, איזה סיבה יש לנו לא לשמוח ולחייך?

כאמור, באופן מעשי זה לא עניין של מה בכך, אבל לפחות באופן תיאורטי, יש לנו את 'ה'סיבה להיות מאושרים ושמחים תמיד, מכיוון שהביטחון שלנו הוא באל הכל יכול. כמה נחמד שאתה פוגש אדם שכל הזמן מחייך, שמח ומאושר ללא קשר לנסיבות? שלמעט מקרים קיצוניים, לא תראה על פניו פרצוף חמוץ. בן אדם שלא מתבייש להראות רגשות ולהביע אותן, כזה שיודע להתרגש איתך ולשמוח בשמחתך. כזה היה ישוע, וכאלה גם עלינו להיות:

*"שִׂמְחוּ בָּאָדוֹן בְּכָל עֵת; אֹמֵר שׁוּב, שִׂמְחוּ. נֹעַם הֲלִיכוֹתֵיכֶם יִוָּדַע נָא לְכָל אָדָם" (פיליפים ד 4). "גִּילוּ בַּתִּקְוָה" (רומים י"ב 12). "שִׂמְחוּ עִם הַשְּׂמֵחִים" (רומים י"ב 15). "שִׂמְחוּ בָּאָדוֹן" (פיליפים ג 1). "שִׂמְחוּ. תַּקְּנוּ אֶת עַצְמְכֶם וְהֵתְעוֹדְדוּ" (שנייה לקורינתים י"ג 11). "בָּרְכוּ לְשָׁלוֹם אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בִּנְשִׁיקָה" (שם, 12). "שִׂמְחוּ תָּמִיד" (ראשונה לתסלוניקים ה 15).*

הייה חביב על כולם, סובלני וסבלני, במיוחד ללא-מאמינים, הפגן אהבה ושמחה, אם אין לך שמחה בלב, מה תמכור ללא מאמין? זכור לשים את תקוותך במשיח, ככה ששמחה תציף את ליבך והעצב לא ישלוט בך.

#### להקשיב במקום להטיף. לאהוב במקום לשפוט.

אל לנו לתפוס לא-מאמינים בכל במילה, להתמרד נגדם ולחפש להפיל אותם במחשבה ש"ככה נראה להם" והם יבינו שהם טעו שלא בחרו בישוע. האמת היא, שכך רק נרחיק אותם ונאבן את ליבם כלפינו, ויותר חשוב, כלפי המשיח.

**אל עלינו להטיף ולשפוט לא-מאמינים, בטח ובטח שלא לצפות מהם להתנהג כמאמינים**.
אם לא-מאמין יתלבש יותר צנוע, יקלל פחות ויפסיק לעשן, זה לא יהפוך אותו ליותר נושע, ואם נעיר לו על כך, הוא בטח שלא יהיה יותר זמין לקבל את דברנו.

ישוע, בהיותו דחוי על הצלב, היו לו את כל הסיבות לכעוס, לשפוט ולדרוש את חמתו ונקמתו של אלוהים, אך הוא בחר לומר "אָבִי, סְלַח לָהֶם, כִּי אֵינָם יוֹדְעִים מַה שֶּׁהֵם עוֹשִׂים".

לכן, כשאתה מדבר עם אדם, במקום לשלול את דבריו ולהטיף לו, הבט בעיניו, התרכז בדבריו, והראה התעניינות בו, דאג לשלומו ותן לו לחלוק איתך בביטחון את אשר על ליבו. הוא צריך לדעת שקודם כל, אתה אוהב אותו ואכפת לך ממנו כבן אדם. כמו כן, על אף שזאת חלק מהתרבות הרווחת בארצנו – אל תתפרץ לדבריו של אחר.

> "אם נחפש קו מנחה כללי של הכתובים שלפי ספר הבריתות אמור להנחות אותנו ביחס כלפי החברה, ללא ספק זה יהיה מה שיעקב מכנה חוק האהבה, ישוע אמר שהכלל הגדול בתורה הוא 'ואהבת את ה' אלוהיך', והשני אחריו הוא 'ואהבת לרעך כמוך', המילה המשותפת היא 'אהבה', או כפי ששאול ניסח זאת 'האהבה היא קיום התורה במלואה'."

**ד"ר ריי פריץ**
מרכז כספרי

#### רטוריקה

הזמנים בהם עמידה על קופסת עץ בפינת רחוב והטפה בקולי קולות הייתה רלוונטית הולכת ונעלמת, מלבד אולי כמה מקומות כמו הייד-פארק בלונדון, אדם אשר יבחר להטיף בקולי קולות בכיכר מרכזית ייחשב כאחד שדעתו נטרפה עליו. התרבות בה אנו חיים כיום היא תרבות שאנשים, כולל מאמינים, שכחו איך להקשיב, במיוחד בתרבות הישראלית, כולם בטוחים שהם יודעים הכל יותר טוב מכולם, לכן כולם מוצאים לנכון לכפות את דעותיהם במקום לעצור ולהקשיב, לתת לבן אדם שמולם לשתף את אשר על ליבו ולכבד אותו בהקשבה. אם אנחנו רוצים שאנשים יקשיבו למה שיש לנו לומר, תחילה עלינו ללמוד להקשיב להם ולתת להם לומר את אשר על ליבם, גם אם לא כל מה שהם יאמרו ילך בד בבד עם אמונתנו. זאת הזדמנות נפלאה עבורנו להיות נר דולק בחושך, בתרבות שכולם חושבים שהם יודעים הכל ואף אחד לא מקשיב, אנחנו יכולים להוות אוזן קשבת לליבותיהם של רבים.

כמו כן, זה בסדר לא לדעת הכל, זה גם בסדר להודות שאנחנו לא יודעים: "אני לא בטוח שאני יודע את התשובה, תן לי לבדוק ולחזור אליך".

אנשים יעריכו את הכנות שלנו ויעדיפו אותה על פני הגאווה שלנו.

#### אל תחפור

אנחנו לא צריכים להרבות בדיבור, אף אחד לא אוהב פטפטנים שלא יודעים מתי להפסיק לדבר. אל תרשה לשיחה לגלוש למקומות שאינם רלוונטיים, קל מאוד לברוח מנושא אחד לנושא אחר, במיוחד לשם ויכוח. גם דיבור בשפה גבוהה מידי עלול להיתפס בצורה שלילית, בני אדם לא אוהבים אנשים יומרניים, יהירים ומתנשאים. עלינו לנסות ומראש להימנע מלהיכנס לוויכוחים טפלים, אם אתה רואה פוטנציאל לויכוח במה שאתה עומד לומר, לפעמים מוטב לנסח זאת בצורה דיפלומטית יותר, "כך אני מאמין", ולא "זאת עובדה, כך עליך להאמין".

**אין צורך לתקן לא-מאמין כל פעם שהוא אומר משהו תיאולוגי שאיננו נכון.**

אם תסכים עם טענות ונקודות מבט של האחר, זה יראה לו שאתה באותו ראש כמוהו ויראה לו שמה שהוא אומר וחושב זה לא אפס עבורך, הבע התעניינות בדבריו ושאל אותו שאלות על האמונה או הדעות שהוא מציג לפניך. אל תשתמש במילים ומושגים "משיחיים" שלא-מאמינים לא יבינו.

**במידה ונכנסתם למחלוקת, להתעצבן ולצעוק לא יעשה אותך צודק יותר.**

אל תקניט אחרים, ("הברסלבים האלה מסטולים, כל היום על סמים"). גם לא כדאי להשתמש בסרקסטיות או בציניות כלפי אנשים אחרים.

אנחנו לא באים למלחמה או לנצח בדו קרב, אנחנו באים לאהוב ולהפגין נחמדות, חביבות וכל מה שצריך על מנת לגרום לחברך הלא מאמין ליהנות משהות עמך, היחס שלך אליו ייזכר לו הרבה יותר מאשר כל ההסברים שלך.

היזהר מלהיכנס למצבי מגננה בהם אתה תוקף ומתגונן, גם אם אמונתך מותקפת, השקפתך או אתה בעצמך, הייה חכם יותר, ישוע לא ענה לשאלות ששאלו אותו אלא למניע מאחוריהן אם מישהו ישאל אותך: "הא, אז אם לא אאמין בישוע, אלך לגיהינום?", אל תענה לשאלתו, אלא ענה על התכלית המניעה את השאלה: "אתה בכלל מאמין שיש גיהינום?".

#### לא בישרת, חטאת?

רבים הם המאמינים שחושבים שאם יסתגרו בעולמם הקטן, יוכלו להיות קדושים יותר, לא יהיו להם מאבקים לנהל, הם יוכלו להתפלל שעות רבות ביום, לבלות זמן עם משפחתם וחבריהם המאמינים ולהימנע מכל מגע עם העולם החילוני "הרעיל".

אבל למנוע מעצמך מגע עם העולם, כמו למנוע מהעולם מגע עם הבשורה. בכל פעם שיש לך הזדמנות לרקום קשר שיוביל לעדות אודות ישוע המשיח ואתה מפחד, מתבייש, או פשוט אין לך חשק לעשות זאת, אתה חוטא לאלוהים ולרעיך.

*"לָכֵן הַיּוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת טוֹב וְאֵינֶנּוּ עוֹשֶׂה, לְחֵטְא יֵחָשֵׁב לוֹ" (יעקב ד 17)*

ימים ספורים לפני שסבא שלי נפטר, הגיע לביתו אמבולנס לקחת אותו לבית החולים, לעולם לא אשכח את זה, כיצד במקום להתלונן על כאבים ולרטון, סבא שלי העדיף לספר לאותו חובש על הסיבה שהוא מלא בשלווה ברגעיו האחרונים, החובש, ולו רק כדי לתת כבוד לסבא שלי, הקשיב לכל מילה.

הרעיון הוא כמובן לא לדחוף בכוח את הבשורה, אלא לפתח מערכות יחסים עם אנשים שכאשר הם יכבדו אותך ויעריכו מה שיש לך לומר, תיפתח לך דלת לבשר. אבל עלינו זכור, הדלת לא תפתח אם מלכתחילה לא נחפש אותה. על מנת למצוא דלתות לבישור, עלינו להתערבב עם העולם ולא להסתגר מפניו בבועה משיחית.

#### אינטרנט

יש שיאמרו שהאינטרנט הוא כלי מרוחק, ושעל אף היותו מוצף באפשרויות תקשורת בלתי נדלות, הוא אימפרסונאלי מכיוון שאינך יכול לראות את האדם האחר. פורומים וצ'אטים הם דוגמא טובה לכך, אתה יכול לנהל דיון בפורום "מוזיקה שנות ה80", או בפורום "תיאולוגיה ודתות", מבלי לדעת מה גילם, מינם, דתם ומראיהם החיצוני של הגולשים האחרים איתם אתה מנהל דיון.

אבל הפרדוקס הוא שדווקא באינטרנט, רוב האנשים יטענו כי הם מרגישים חופשיים להסיר את המסכות ולהיות אמיתיים, דווקא האנונימיות הזאת היא שנותנת להם את הביטחון שלא ישפטו אותם בקריטריונים הרגילים, מה שמאפשר להם להיות שקופים יותר לגבי רגשותיהם האמיתיים.

כיצד לנהל דיון נכון ופורה זה מדע בפני עצמו, ישוע ללא ספק היה מומחה ברטוריקה, אם ברצוננו להיות כמו ישוע, עלינו לשאוף לרמה דיאלקטית כמו של ישוע.

#### טיפים

- הפגן עניין כנה ואכפתיות אמיתית באחר, אם אין בנו אהבה לזולת, לא אכפת לנו מאחרים ולא אכפת לנו מה הם חושבים, כך גם לא יעניין אותנו מה יש להם לומר.

- שאלות מנחות – במקום לדחוף את התשובות, עלינו לעזור לאדם שמולנו לחשוב בעצמו ולהגיע למסקנה המתבקשת בעצמו, בכל זאת – זה המסע שלו.

- שאלות פתוחות, לא שאלות סגורות. לדוגמא, שאל "מה המחשבות שלך אודות אלוהים וכוח עליון?" ולא "אתה מאמין באלוהים?". אם תשאל כך, מספיק שהאדם מולך לא אוהב את החרדים ובראשו הוא מקשר בין השניים, ולכן יענה לך "לא", ומאותו הרגע יגונן על תשובתו. לעומת זאת, אם תשאל בצורה הראשונה, תפתח דלת ואפשרות לאדם שמולך להסביר את עצמו: "יכול להיות שיש איזשהו כוח עליון שם למעלה, אבל אני לא ממש מאמין באלוהים של הדתיים", תשובה זו תספק לך אפשרות הן למכנה משותף והן לדרך להמשיך הלאה.

- תשובות המשכיות, ולא תשובות סגורות – לדוגמא, אם מישהו מאתגר אותך: "איך יכול להיות שאישה בתולה תוליד ילד?". האינסטינקט שלך יהיה לענות: "אם אלוהים יכל לברוא את העולם ולחצות את ים סוף, הוא גם יכול להרות אישה בתולה". אמנם התשובה נכונה, אבל היה עדיף לענות אותך בצורה שהיתה מחזירה את השאלה לצד השני: "אם אלוהים ברא את העולם וחצה את ים סוף, האם אין לו את היכולת להרות אישה בתולה?". בצורה זו נתת לו אפשרות לשנות את דעתו מבלי להרגיש טיפש.

- שאלות רוחניות, על מנת להכיר את רעך אפשר לשאול אותו אודות הרקע שלו והעבר שלו, אבל על מנת להתקדם לעבר הבשורה ועל מנת להעמיק את השאלות, ניתן להמשיך בשאלות רוחניות, להלן כמה דוגמאות: "במה אתה מאמין?", "האם הלכת פעם לבית כנסת? מה חשבת על זה?", "האם לדעתך יש דרך בה ניתן להכיר את אלוהים באופן אישי?", "מה אתה חושב על המוות? האם יש משהו אחרי שמתים? איך אפשר לדעת?", "מה אתה יודע על ישוע? מי הוא היה לדעתך? מה היו המניעים שלו למי שהוא עשה?", "אם אלוהים קיים, למה הוא נותן לרשע ולסבל לסרור בעולם?", "במה ההורים שלך מאמינים? האם אתה מסכים איתם?" וכד'…

- באינטרנט, רווח, פסק, שבור שורות ונסח את עצמך בצורה שלא תהיה ברורה רק לגמד שאצלך בראש, אלא כך שכולם יוכלו לקרוא וליהנות.

- כתוב קצר ולעניין, באינטרנט, רוב האנשים לא מחפשים לקרוא נאומים, כשאנשים רואים טקסט ארוך, הם פשוט נמנעים מלקרוא אותו.

- ניתן וכדאי להשתמש במחוות ('סמיילים'), ככה ניתן להביע רגשות באינטרנט (-:

- לאחר שסיימת לכתוב את ההודעה שלך, קרא אותה שוב, כמעט תמיד תמצא טעויות הקלדה, נוסח או שגיאות שיש לתקנן.

- אם יש לך דעה רגשית על נושא מסוים, סיים לכתוב את ההודעה אבל אל תשלח אותה, חזור אליה לאחר כמה שעות וקרא אותה, אתה תראה שתרגיש את הצורך למתן את הודעתך, אל תאמר דבר מתוך רגשות סוערים, השטן ישמח לנצל זאת לדברים אחרים.

- אל תרד לפסים אישיים – גם אם מישהו מתסכל אותך בדרך החשיבה שלו, אפילו עקיצות קלות כגון: "מה אתה רציני?!? רק משוגעים מאמינים ככה", ו"אין לך מושג על מה אתה מדבר" יגרמו לאנשים להיפגע וכתוצאה מכך להתגונן, אדם במגננה אולי עוד יישאר לשמוע אותך, אבל לא יקשיב לך.

- באימייל ובפורומים – פתח כל הודעה בחביבות ובברכה, סיים אותה בהוקרה, כמו שכשאתה מגיע לפגישה אתה לוחץ יד ושואל לשלומו של חברך, ובסיום מברך אותו לדרכו, כך גם דיון באינטרנט הוא דיון לכל דבר.

- מעבר לכל המילים החכמות והשנונות שתכתוב ותאמר, אנשים יזכרו מה שהם קראו בין השורות – זאת אומרת, אנשים יזכרו אותך! את היחס שלך אליהם, את הנחמדות (או חוסר נחמדות), האם הקשבת להם, שאלת את דעתם, או רק שלחת חיצים לעברם.

- אל תשפוט, אל תבקר, אל תצפה מלא-מאמין לחיות לפי אמות המידה של אלוהים, וגם אם הוא כן יחיה "חיי-קדושה" ואין לו את ישוע, במה זה יעזור? לגליסטיות (חוקניות) היא אינה חלק מבשורת האהבה של ישוע, ישוע אמר: "לֹא בָּאתִי לִשְׁפֹּט אֶת הָעוֹלָם, אֶלָּא לְהוֹשִׁיעַ אֶת הָעוֹלָם". אם ישוע לא בא לשפוט, מי אנחנו שנשפוט?

- אל תתגונן, אתה לא צריך להתרכז בהגנה על תפיסת העולם שלך, זה רק ירחיק אותך מהצד השני. מצא מכנה משותף עם אחרים… התגוננות מעידה על חוסר ביטחון במה שיש לך לומר ובאמונה שלך, התגוננות מציגה אותך באור שלילי.

- ההתנסחות שלך מעידה על הבגרות שלך.

- בדיון עמוק וכבד, הומור עשוי לעזור לאווירה להישאר קלילה ונוחה.

- אל תשליך את הפנינים לחזירים. (מתי ז' 6)

- בדבריך מול לא-מאמינים, אתה לא מייצג רק את עצמך, אתה מייצג את כלל המאמינים בישוע.

- מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד-לָשׁוֹן (משלי י"ח כ"א)

- שיחות נוטות לגלוש לכיוונים שונים, זכור 'למשוך את החבל בחזרה' כשהנושא פונה מייעודו המקורי.

- מלל יכול להתפרש בכמה דרכים, היה זהיר בדרך בה אתה מנסח את עצמך.

- אל תאמר דברים מהבטן, תחשוב פעמיים לפני שאתה עונה (משלי כ"ו ד).

- אהׂב.

- המסע שלך עם אלוהים הוא לא אותו מסע כמו של כולם, הכר בעובדה כי בעבור אחרים, המסע שלהם עם אלוהים הוא שונה.

- בני אדם, לא סטטיסטיקות. מאחורי כל מספר ושם עומד בן אדם.

- אנחנו קודם כל 'משרתים', רק אח"כ אנחנו 'סוכני מכירות'.

- קריאת תגר – תציב בפני אנשים אתגרים, אמות מידה גבוהות והזמנה לבחון דברים מחדש.

- אל תתנשא, זה שאתה מאמין לא אומר שאתה יותר טוב מהלא-מאמין. כולנו הגענו מאותה הסירה.

- זהה את המניע לשאלה, ישוע כמעט אף פעם לא ענה באופן ישיר לשאלות ששאלו אותו, הוא תמיד חיפש את המניע מאחורי השאלה והתמודד איתה.

- להיות חלק מהעולם לא אומר שעלינו לרדת לרמה של העולם.

- להיות שונה מהעולם לא אומר שעלינו להיות חייזרים בעולם.

- היה פגיע – חלק אודות חוסר השלמות שלך והטעויות שעשית, אף אחד לא מתחבר ולא מזדהה עם אדם "מושלם" (או יותר נכון, אחד שחושב שהוא כזה).

- ציטוטים לשאלות קשות – לדוגמא, אם שוחחת על הנושא 'ריבונותו של אלוהים' ונשאלת שאלה צינית: "איזה דבר טוב יצא מהשואה?" לענות "בגלל השואה מדינה יהודית קמה בארץ ישראל" זה עלול לא להישמע ולא להיתפס בצורה טובה, לכן עדיף לצטט, לדוגמא: "דוד בן גוריון אמר פעם שתודות לשואה, עכשיו יש לנו מדינה".

- עלינו לבשר את ישוע המשיח, לא את הקהילה המשיחית.

- צפה למחלוקות, אף אחד לא יסכים איתך על הכל, וזה בסדר – גם אלוהים לא מסכים איתך על הכל 😉

- המשך הלאה – חבל להיתקע לעד על נושא אחד, לפעמים מוטב להסכים שלא להסכים ולעבור לנושא הבא.

- התרחקות מלא-מאמינים לא תעשה אותך יותר קדוש, אלא יותר רחוק.

- אל תשתמש במושגים משיחיים, אנשים לא יודעים מה זה "סעודת האדון", "תוכנית אלוהים" או "היוושעות".

- לא-מאמינים לא בהכרח ידעו מה המשמעות האמיתית של מושגים תנ"כיים כמו "חטא", מבחינתם אם הם לא שדדו בנק ולא רצחו אף אחד, הם לא חטאו מעולם.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** עקרונות האמונה

**תגיות:** תלמידות

---

### [כתבי הקודש (מבוא)](https://igod.co.il/discipleship/bible/)

**Published:** ספטמבר 11, 2018
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

---

[לסקירה קלה של ספרי התנ"ך והברית החדשה](#survey)

---

האם קרה לך פעם, בימים שלפני הGPS, שחשבת שאתה יודע בדיוק לאן אתה הולך, אבל הלכת לאיבוד? יתכן שהיית באזור לא מוכר ופנית בפנייה הלא נכונה. היה מאוחר והשמש שקעה. הכל נראה שונה בחושך. נסעת הלוך ושוב בכבישים כשאתה מחפש את הכתובת הנכונה…כמה הצטערת על שהנחת שאתה יודע את הדרך! אנחנו מקבלים דברים רבים מדי בחיים כמובנים מאליו. איננו מבינים, לדוגמה, עד כמה הבריאות חשובה, עד שאנחנו חולים. לעיתים קרובות איננו מבינים עד כמה יקירינו אכן יקרים לנו, עד שהם אינם. ורובנו גם איננו מבינים את גודל הזכות שיש לנו את כתבי הקודש– הספר שמכיל את דבר אלוהים! רובנו מקבלים בתור מובן מאליו את העובדה שיש לנו ספר בריתות. ממשלות רבות מתנגדות או אף אוסרות על אזרחי אותן מדינות לקרוא את העקרונות רבי הכוח שבדבר אלוהים. משרדי ממשלה סגרו בתי דפוס שהדפיסו ספרי תנ”ך ועצרו משיחיים שהבריחו ספרי בריתות מעבר לגבולות. תודה לאל, מציאות זו הולכת ומשתנה בחלקים רבים ברחבי העולם ובפעם הראשונה מזה עשרות רבות של שנים, דבר אלוהים מתקבל בברכה, בחום ובפתיחות. ברכה נוספת היא שיש לנו ספר בריתות בשפתנו. עד לפני כמאה שנה, מאות חבלי ארץ ברחבי העולם דבר אלוהים טרם תורגם לשפתם. מיליוני בני אדם חיו בחשיכה ובורות רוחניות מכיוון שאינם יכלו לקרוא את דבר אלוהים. הברכה השלישית היא שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לרכוש ספר בריתות משלנו. לרבים מאיתנו יש יותר מעותק אחד. המוני בני אדם ברחבי העולם אינם יכולים להרשות לעצמם מותרות שכאלה. התגלותו של דבר אלוהים בדברו היא ברכה נוספת. אלוהים מגלה את עצמו לאדם באמצעות כתבי הקודש, ולכן אנחנו יודעים שהמשיח הוא אלוהים, שהוא בא לעולם כדי למות עבור חטאינו, ושקם מן המתים וחי כעת בכל מאמין. אנחנו מכירים את רוח הקודש ואת פעילותה, והיא נותנת לנו את הכוח לחיות חיי קדושה ולהיות עדים יעילים למשיח. בזכות דבר אלוהים אנחנו יודעים כיצד להתפלל, לחזור בתשובה על חטאינו, ולקבל את אהבתו ואת סליחתו של אלוהים באמצעות האמונה באדוננו. אי אפשר להפריז בחשיבות ערכו של דבר אלוהים בחיי היומיום שלנו. כתבי הקודש הם מצבור של תחמושת שמימית, מעבדה של תרופות יעילות, מכרה של עושר בלתי נדלה. זהו מדריך לכל כביש, מפה לכל ים, מרפא לכל דווי, ומחבוש לכל פצע. קחו מאיתנו את כתבי הקודש, והשמים שלנו איבדו את השמש. המטיף הגדול ד’ ל’ מודי כתב: > ״התפללתי עבור אמונה וחשבתי שהאמונה תרד יום אחד ותכה בי כברק. אך האמונה לא באה. יום אחד קראתי בפרק י׳ באיגרת לרומים: “האמונה באה בשמיעה והשמיעה– בהכרזת דבר המשיח”. לפני כן סגרתי את כתבי הקודש והתפללתי עבור אמונה. מאז ואילך פתחתי את כתבי הקודש והתחלתי ללמוד, והאמונה גדלה מאותו רגע."

**דוויט מודי**תיאולוג ומייסד מכללת מודי בשיקאגו

ג'ורג' מולר, נלחם באנטישמיות והקים בתי יתומים תחתם אסף למעלה מ10 אלף יתומים, גם הקים 117 בתי ספר בהם הציע חינוך ל120 אלף ילדים, כתב: > ״החיוניות בחיינו הרוחניים עומדת ביחס ישיר למקומם של כתבי הקודש בחיינו ובמחשבותינו… קראתי את כתבי הקודש מראשיתם ועד סופם מאה פעמים, ותמיד בהנאה הולכת וגוברת. דומה שבכל פעם הספר חדש לגבי. הברכה שבלימוד ובשקידה יומיומיים ועקביים גדולה. יום שבו אינני מצליח לבלות זמן בקריאת דבר אלוהים הוא מבחינתי יום אבוד.״

**ג'ורג' מולר** מייסד בתי יתומים ובתי ספר

רבים מכירים את הספר Mutiny on the Bounty. רב החובל בלאי ניצל מהמרד בנס וחזר לאנגליה כדי לדווח על המאורע. רבים מהמלחים האשמים נמצאו ונתלו. אך היו ביניהם שלא נמצאו. חלפו עשרים שנה והאירוע כבר נשכח, עד שאונייה גילתה אי שלא היה מסומן במפה. כשצוות האונייה ירד אל האי, קשה היה להם להאמין למראה עיניהם: אוטופיה מוחלטת. לא היו מחלות, לא היה פשע, לא שיכורים שהולכים מכות, רק חסד והרמוניה. הצוות נדהם לגלות את הסיבה להתנהגותם של תושבי האי. שמונה ממלחי הבאונטי נסו לאי לאחר המרד. הם התנכלו לתושבים וזרעו הרס וביזה, וכל המלחים מתו פרט לאחד, אלכסנדר סמית’. ביאושו הרב הוא חיטט בחפציהם של המלחים האחרים, כשהוא מחפש וויסקי. לפתע מצא את ספר הבריתות. הוא קרא אותו, האמין בו, ונולד מחדש. הוא הדריך את כל תושבי האי למשיח וגם הם האמינו יחד איתו וצייתו לדבר אלוהים. דבר אלוהים משפיע לא רק על מעשיהם של בני אדם, אלא גם משנה את חייהם. עלינו ללמוד את דבר אלוהים ביעילות ובעיון ולפרש אותו נכון כדי שעקרונותיו יהיו ברשותנו ויותר מכך– שאנחנו נהיה ברשות עקרונותיו. האם תהית פעם לגבי משהו שקראת בכתבי הקודש? האם נותרת ללא כל תשובה כשידיד ביקש ממך פירוש נכון לקטע מסוים בכתבי הקודש? משיחיים רבים שלומדים את כתבי הקודש מתקשים לפעמים למצוא פירוש נכון לכתוב. אך הרשה לי להבטיח לך שקיימות דרכים בטוחות כדי לפרש את דבר אלוהים. כאחד מילדיו של אלוהים יש לך את רוח הקודש שתדריך אותך אל כל האמת בזמן שתלמד את כתבי הקודש. בכל פעם לפני שתתחיל ללמוד, בקש מרוח הקודש שתדריך אותך. יחד עם זאת, ישנם כיום כלים נהדרים לסייע לך ללמוד את משמעותו של קטע – השתדל לראות את הפסוק שאתה קורא בהקשרו ההיסטורי. למד על התרבות באותה תקופה. שאל את עצמך את השאלות הבאות: למי נכתבו הדברים? האם הקטע עוסק בתקופה מסוימת בהיסטוריה ואיך הוא רלוונטי גם אלי? פרש את הספר, הפרק או הפסוק בכתבי הקודש לאור משמעותו המקורית. קבע את פירוש המילים או הקטע שלא ברורים לך בעזרת כלים ללימוד כתבי הקודש כגון לקסיקון מונחים, קונקורדנציה, מילון לתנ”ך, או ספר פירושים. תוכל לרכוש כלים אלה בכל חנות ספרים אונליין או בחנות ספרים משיחית. אם לקהילתך יש ספרייה יתכן שתמצא בה את הכלים האלה. בדוק את הכתוב לאור קטעים אחרים בכתבי הקודש העוסקים באותו נושא. כתבי הקודש אינם סותרים את עצמם. אם אתה רוצה ללמוד את מה שהם אומרים על גיהינום, למשל, קרא מספר קטעים המתייחסים לגיהינום. זה טעות לגבש דיעה המתבססת על פסוק אחד או שניים בלבד. שאל את עצמך את השאלות הבאות, תוך כדי לימוד: – מי או מה הם הנושא המרכזי בקטע? – למי או מה מתייחס הקטע? – מהו פסוק המפתח? – מה מלמד הקטע על ישוע? – האם הקטע מגלה לך חטא שעליך להתוודות עליו ולפנות לו עורף? – האם יש בקטע מצווה שעליך לציית לה? – האם יש בה הבטחה שעליך להכריז? אני מעודד אותך להתחיל לסגל לעצמך שיטות פירוש אלה בזמן שתלמד את דבר אלוהים. כשתוכל לפרש את דבר אלוהים נכון למשיחיים ולא משיחיים כאחד, תהפוך לעד יעיל יותר לאדוננו. בכל פעם שאני מתחיל בלימוד כתבי הקודש, אני מבקש מרוח הקודש, שבהשראתה כתבו יראי אלוהים מקדם את הדברים, להפוך אותם לאמיתיים ומציאותיים בחיי. אני מבקש מרוח הקודש שתעזור לי להבין את כוונתו של כל קטע. אחר כך אני מיישם עקרונות אלה בחיי. אני לומד את דבר אלוהים במחשבה פתוחה ומתוך צמא לאמת. אני ניגש ללימודים בלב מלא ענווה. אני בוטח ברוח הקודש שתחייה בי את כוחו המטהר של דבר אלוהים בקרבי, ואני מוכן ומזומן לציית לכל מצוותיה. בתהילים כתוב: “בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא-לָךְ” (קי”ט 11). הרשה לי לעודד אותך להתחיל לצפון את דבר אלוהים בליבך. השכם בבוקר או לפני השינה, הקדש זמן ביחידות עם אלוהים ועם דברו היקר. סמן בספר הבריתות שלך את הפסוקים שיש להם משמעות מיוחדת לגביך, ושנן אותם. הגה בפסוקים אלה עד שיהיו לחלק ממך. השתתף בקבוצה קטנה ללימוד כתבי הקודש, שבה תוכל לקבל לימוד שיטתי. אנחנו יכולים להבטיח לך שאם תקדיש זמן ללמוד את דברו וליהנות מאהבתו ומהקשר הנפלא איתו, ישתנו חייך באמצעות רוח הקודש. אנחנו מעודד אותך להודות לאלוהים תוך כדי לימוד השיעורים בצעד זה, על שסיפק לך את ספר הבריתות. הודה לו על החופש שיש לך לקרוא וללמוד את דברו הקדוש מידי יום. ספר לידידיך, יקיריך ולחבריך לעבודה וללימודים על האמיתות הנפלאות והמשנות חיים שאתה לומד. ---

[כ20 מאמרים אודות מהימנותם של כתבי הקודש בלינק הבא](https://igod.co.il/tag/%D7%9E%D7%94%D7%99%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%AA/)

### סקירת התנ"ך והברית החדשה

מאז ומתמיד חיפש האדם אחר בורא החיים ואחר תשובות לשאלותיו: מי אני? מדוע אני כאן? מניין באתי? לאן פני מועדות? בסיפור בריאתו של האדם, המתועד בספר בראשית, אלוהים נותן את התשובות. הצטרף אלי למסע אל שורשינו. הבה נתאר לעצמנו את רגע לידתו של האדם. אני רואה זאת לנגד עיני. אלוהים מערים עפר מן האדמה הטרייה ויוצר ממנה לאט ובזהירות צורה חדשה ונפלאה. הגוף שוכב לפני זה שפיסל אותו, מוכן לקבל חיים. כשחיוך של סיפוק נסוך על פניו גוהר הבורא מעל הגוף הדומם ונושף אל תוכו עמוקות. רוח חיים ממלאתאת ריאותיו של הגוף. גל של חום מציף את הגוף וממלא אותו בכוח. הדמות מדברת לאט: “מי אני?״ הבורא מחייך. “אתה האדם, ושמך ‘אדם׳. בראתי אותך היום ואתה בכור הבריאה שלי״. “מדוע אני כאן?״ שואל אדם כשהוא קם על רגליו. “כדי להיות בקשר איתי ולפאר את שמי!״ עונה הקדוש. “מהו העתיד שלי?״ “אברא לך שותפה מהצלע שלך, ותהיו איש ואשה. היעוד שלכם הוא להתרבות, למלא את הארץ במין האנושי ולשלוט על כל מה שבראתי״. הפַּסל מביט בבריאתו בהערצה. שביעות רצונו של אלוהים מהדהדת ברקיעים בקול ניצחון: “הנה טוב מאוד״. כך החל מסעו של האדם. **היעוד הופך לאסון** אלוהים ברא את האדם עם רצון משלו- יכולת לבחור את יעודו- וטמן בו את הכוח לציית. האדם ידע מהו רצון אלוהים, וידע מהו הגמול שיקבל על ציות ואיזה עונש יקבל בשל חוסר ציות. אך האם יציית? אלוהים העמיד עץ בגן עדן כדי לבחון את אדם. אם אדם יאכל מן הפרי, תיהרס תמימותו והוא יֵדע להבחין בין טוב לרע, דבר שבסופו של דבר יביא למותו ולאובדנו של כל המין האנושי. “ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו״, אלוהים הזהיר, “כי ביום אכלך ממנו- מות תמות״ (בראשית ב׳ 17-16). אני בטוח שכבר שמעת את הסיפור המוכר- איך הנחש, השטן, פיתה את חווה, שאכלה מן הפרי האסור ונתנה גם לבעלה לאכול. אדם ידע מה יהיו התוצאות של מעשיו, אך בכל זאת בחר לאכול מן הפרי. מעשה זה של חוסר ציות גרם לאובדן התמימות של המין האנושי, והפריד בין המין האנושי לבין הבורא האוהב (בראשית ג׳). התוצאות היו הרסניות. ראשית, הנפילה חיבלה בתוכניתו של אלוהים לגבי האדם. היא נטלה מאלוהים את הסמכות שהיתה שלו ושמה קץ לתלותו של האדם בו. ככל שעצמאותו של האדם גברה, כך פחת הקשר שלו איתו. שנית, הנפילה גרמה לכאב, קושי וצער. האשה סבלה בלידה. האדמה קוללה בגלל האדם ולא הניבה עוד פרי טוב ללא זיעת אפיים. קוצים ודרדרים כיסו את הארץ, וגורלו של האדם נחרץ לעבודת כפיים קשה ומייגעת. המין האנושי גורש מגן עדן וניצב בפני עתיד לא ידוע בעולם שומם ומקולל (בראשית ג׳ 16-19, 22-24). שלישית, המוות- הפירוד מאלוהים- דן את האדם לחשיכה רוחנית נצחית והעבירה אותו למלכות השטן. יראת אלוהים תפסה את מקום הקשר עם אלוהים, והאשמה שחש האדם בעקבות החטא העכירה את שמחת התמימות (בראשית ג׳ 19-1; רומים ה׳ 12; יוחנן ג׳ 19). ברגע אחד של כניעה לבשר איבד האדם את זרע החיים הנצחיים. במקום לחיות לעולם הפכו ימיו לספורים. יעודו נהרס. מחבר ספר קוהלת תיאר אסון זה היטב: “לבד ראה זה מצאתי [רק את זה מצאתי] אשר עשה האלוהים את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים [מזימות, תוכניות רבות]. זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש: כי מקרה אחד לכל [לכולם אותו גורל]. וגם לב בני האדם מלא רע, והוללות [שיגעון] בלבבם בחייהם ואחריו אל המתים” (קוהלת ז׳ 29; ט׳ 3). בשל חוסר הציות שלהם הלכו אדם וחווה אחר חלילן הקסם הערמומי, השטן, אל תוך מנהרה של חוסר אמונה ורמאות. הם, ואחריהם האנושות כולה, יצאו ממנהרה זו כשהם ניצבים בפני ההשלכות הטרגיות של מעשיהם. הם לא יכלו לראות עוד את עתידם בבהירות. והיום, תוצאות המרדנות שלהם נראים לעין בכל מקום- תפקוד לקוי, חולי, ריקבון ומוות. התנ”ך מתאר את ההשפעות הדרמטיות של החטא- הדרדרותה המהירה של האנושות לשפל המדרגה, עד כדי כך שאלוהים הצטער על שברא את האדם. אלוהים הרס את הכל חוץ משארית קטנה, על ידי מבול ששטף את כדור הארץ כולו. אבל גם לאחר שהחלה האנושות להשתקם דרך נוח ובני משפחתו היא שבה מהר מאוד אל מעמקים אפלים חדשים. הנביא האחרון בתרי-עשר הנביאים- מלאכי- מציג את דברו של אלוהים לעם מרדן. משמעי שהספר האחרון בכתבי הקודש- התגלות- מציג את ניצחונו של המשיח על הרע ואת החזרתו הסופית של האדם ליעודו המקורי. **למה שכולנו נסבול?**תכופות נשאלת השאלה: “מדוע מיליארדי בני אדם סובלים בגלל חטאו ומרדנותו של איש אחד, אדם?״ מכיוון שהוא היה נציג האנושות בכל הזמנים. הרשה לי להסביר. בזמנים המודרניים ראינו את עלייתם של רודנים רבים: אדולף היטלר, יוסף סטאלין, האייטוללה חומיני, סדאם חוסיין. ההחלטות שקיבלו אנשים אלה השפיעו על חייו של כל תושב בארצם. מעשיהם של מנהיגים רשעים אלה הסבו פגיעה ומוות למיליוני גברים, נשים וילדים. באותו אופן, חטאו של אדם הניב מוות וריקבון לכל מי שייצג. כל אדם שנולד מאז סבל ממרדנותו של אדם. לכן כתב מחבר ספר קוהלת: “באשר הוא [המוות]- סוף כל האדם” (קוהלת ז׳ 2). חטאם של הורינו הראשונים היה התקוממות מודעת של הרצון האנושי נגד רצון אלוהים. היתה זו הסגה מכוונת של גבול אלוהי, החלטה להמיר את דבר אלוהים בשקר של אויבו המושחת. כל אדם שנולד מאז ירש נטייה זו ללכת בדרכו שלו. נטייה זו נקראת טבע החטא. רצונו של האדם מתאפיין בגישה של מרד פעיל או אדישות פאסיבית (תהילים ק״ו 40, 43; ישעיהו כ״ד 20). האדם הוא מושחת מטבעו, בגלל החטא. הבנתו חשוכה ומצפונו טמא, ולכן גם מחשבותיו ונטיותיו הן ארציות, חושניות ומלאות רע (אפסים ד׳ 18; הראשונה לקורינתים ג׳ 3; קוהלת ט׳ 3). במצב זה, לאדם חסר את אהבת אלוהים. הוא איננו ראוי לסליחתו של אלוהים, הוא מלא עוינות כלפי כל מה שמכבד את אלוהים, טבעו הולך ומִדרדר באופן מתמיד והוא משועבד לשלטון שהוא איננו יכול להשתחרר ממנו (רומים ח׳ 7; ז׳ 18, 23-24). **תוכניתו הנפלאה של אלוהים** אם האדם נמצא במצב כזה, כיצד יוכל אי פעם להתאחד מחדש עם בוראו? כיצד יוכל לחזור שוב לקשר שלו עם אלוהים ולהגשים את יעודו? האדם נזקק לגאולה. אך מי יכול להיות הגואל? לאלוהים היתה תוכנית נפלאה. לא מחשבה שבאה בעקבות החטא, אלא פעולה נפלאה שהוא חשב עליה לפני בריאת האדם (אפסים א׳ 14-3). אהבתו הבלתי מותנית של אלוהים וצדקתו המושלמת הן חלק מהתוכנית. האדם לא יכול היה לגאול את עצמו. רק מי שאין בו חטא יכול לספק את הצדק של אלוהים. היה צורך באדם שייקח את מקומו של האדם. היה עליו להיות ללא חטא כדי שיוכל למות עבור החוטא. מכיוון שהאנושות לא יכלה לספק גואל כזה, היה עליו לבוא מאלוהים. למטרה זו התגלם אלוהים בדמות בנו יחידו, ישוע המשיח, שהוֹרה מרוח הקודש ונולד לבתולה, והקריב את עצמו בתור התחליף הדרוש. קורבנות בעלי החיים בימי התנ”ך סימלו את התחליף הזה. בני ישראל הביאו לכוהן את קורבנותיהם- שה, יונה או שור שלא היה בהם כל מום. הכוהן שחט את החיה והתיז את דמה על המזבח, בתור כפרה זמנית על החטא. קורבן זה סימל את בואו העתידי של שה האלוהים (יוחנן א׳ 29), שדמו יכפר על חטאים לא רק באופן זמני, אלא ימחה אותם לנצח. התגשמותו של סמל תנ”כי זה מתועדת בברית החדשה. ישוע אמר: “זבח ומנחה לא חפצת. גוף כוננת לי. עולה וחטאה לא שאלת… הנה באתי. במגילת ספר כתוב עלי- לעשות רצונך, אלוהי” (עברים י׳ 7-5). כשאלוהים בא לעולם ולקח את מקומו של האדם, הוא קיבל את העונש המלא על חטאו של האדם (ישעיהו נ״ג 6-5; הראשונה לקורינתים ט״ו 4-3; הראשונה לפטרוס ב׳ 24; ג׳ 18; עברים ב׳ 9; רומים ה׳ 21-6). הוא היה אדם ולכן יכול היה למות, ומכיוון שהיה גם אלוהים יכול היה למות עבור חטאי העולם כולו. אנו רואים שלמרות חטאו של האדם, אלוהים, באהבתו ובחסדו, סיפק אמצעי להקימו מחדש. גם נפילתו של האדם וגם תוכניתו של אלוהים להקימו מתועדים בתנ”ך. סיפור הגאולה, השזור בכתבי הקודש, מציג בצורה חד-משמעית את אהבתו וחסדו הנפלאים של אלוהים. קריאתו האוהבת של אלוהים לאנושות נשמעת בבירור בהכרזת גזר דינו של הנחש, בקורבנו של הבל, באמונתו וצייתנותו של אברהם, במנהיגותו של משה ובראשיתו של עם ישראל, וגם בקולם של הנביאים. לאורך התנ”ך עומדים אופיו וטבעו של אלוהים בניגוד לתוצאות הנוראות של החטא. אנחנו רואים באלוהים את הבורא, מקיים הכל, השופט והגואל. ואנחנו יכולים להתעודד מן העובדה שלא משנה עד כמה העולם נראה חשוך, לאלוהים יש תוכנית והוא כולל אותנו בה. עלינו רק לבטוח בו ולציית לו. ככל שנרבה ללמוד את התנ”ך כך ניטיב להבין את תוכניתו הנפלאה של אלוהים. ### סקירת התנ"ך

בתנ”ך 39 ספרים אשר מחולקים לשלושה חלקים. תורה נביאים וכתובים. הספרים מתעדים את העליה ונפילה של עם ישראל. ##### **התורה**

רשימת ספרים אלו נכתבו על ידי משה. הספרים הם: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים. **בראשית**הוא מתאר את בריאת העולם, מסביר את מוצאם של עמים שונים, מתאר את ראשיתו ותוצאותיו של החטא, ומגלה את תוכניתו של אלוהים לשקם את האדם. ספר בראשית מספר כיצד בחר אלוהים באברהם והקים ממנו את עם ישראל, שבאמצעותו עמד לברך את כל העמים. כאן מתגלה לנו תוכנית הגאולה של אלוהים: הישועה באה על ידי אמונה, ומושיע העולם יבוא באמצעות עמו הנבחר. **שמות**ספר זה מתאר את 400 שנות השעבוד של עמו הנבחר של אלוהים במצריים, מספר על ישועתם הפלאית באמצעות משה, ומתאר את חג הפסח, שבו מזכירים מדי שנה את היציאה מעבדות לחרות. ספר שמות גם מספר על מתן תורה, על החוקים המוסריים והרוחניים ועל בניית משכן לנוכחותו הנצחית של אלוהים. **ויקרא**ספר ויקרא מתאר את מערכת החוקים שלפיה ניהלו הכוהנים והלוויים את עבודת הקודש של בני ישראל. הספר מכיל הוראות שלאורן צריך להתנהל הקשר של בני ישראל עם אלוהים. הוא מציג את דיני הקורבנות, מבנה הכהונה, טהרה ופולחן, קדושה, נדרים ומעשרות. הקדושה מוזכרת בספר “ויקרא” יותר מאשר בכל ספר אחר בתנ”ך. **במדבר**ספר במדבר מציג את מספרם של בני ישראל (כשני מיליון איש). הם התחלקו ל-12 שבטים לפי בני יעקב, וקיבלו משימות שהיה עליהם למלא בחייהם. כמו כן מתאר הספר את מסעותיהם במדבר. ספר במדבר נכתב עבור בני ישראל ומתעד את סיפור נדודיהם במדבר במשך 40 שנה. הנדודים היו עונש על כך שהם הטילו ספק ביכולתו של אלוהים לגרש מפניהם את העמים עובדי האלילים מהארץ המובטחת ולתת להם לרשת אותה. **דברים**במשך 40 שנות הנדודים במדבר קם דור חדש. דור זה, יחד עם יהושע וכלב (שהיו בני הדור הקודם) הורשו להיכנס לארץ שאלוהים הבטיח להם. ספר דברים נכתב עבור דור חדש זה, והוא אחד הספרים המצוטטים ביותר בברית החדשה. הוא מורכב מנאומי הפרידה של משה, בהם הוא מזכיר לעמו את מה שאלוהים עשה למענם, ומעודד אותם להתמסר לו מחדש. משה הציב בפני בני ישראל את הברירה לציית וליהנות מברכותיו של אלוהים, או להמרות את פיו ולשאת בעונש ואסונות קשים. ##### **ספרים נבואיים**

הנביאים היו אנשים שאלוהים הקים בתקופות של כפירה. הם היו קנאים והטיפו לשיקום עבודת אלוהים, כשהם מדברים בשמו על ליבו ומצפונו של העם. למסרים הנבואיים שתי פנים: א. מסרים שנועדו למקום ולזמן שבהם חי הנביא; ב. מסרים שחזו את העתיד ואת המטרה שאלוהים ביקש להגשים בעתיד לבוא. ספרי הנבאיים מתחלקים לשניים: **יהושע**

פירוש השם הוא “ה’ הוא ישועה”. ספר זה מספר על חציית הירדן, נפילת יריחו וכיבוש הארץ המובטחת. הספר מתאר את התיישבות השבטים בארץ, שהשתרעה אז פחות או יותר על אותו שטח שבו יושבת ישראל היום. אלוהים מוצג כאל קדוש וקנאי שאינו סובל עבודה זרה. **שופטים**ספר שופטים מתמקד בנושא “איש הישר בעיניו יעשה”. לא היה אז מלך ולא היה ממשל, וגם לא היתה בעם משפחה שולטת. בני ישראל היו אמורים לחיות בארץ ולעבוד את אלוהים- אך נכשלו בכך. העמים עובדי האלילים הסתננו חזרה ועבודת האלילים נפוצה גם בקרב בני ישראל. ספר שופטים מבהיר שמשפטו של אלוהים הוא דבר ודאי, אבל שהוא גם סולח לחוזרים בתשובה ומשקם אותם. **שמואל א׳**ספר זה מציג את תולדותיו של שמואל, אחרון השופטים. הספר גם מתעד את המלכתו של שאול, את נפילתו, ואת בחירתו והכנתו של דוד לכס המלכות. **שמואל ב׳**ספר זה מתאר את השבת הסדר בעם תחת שלטונו של דוד, המלך שמשח אלוהים. אלוהים כרת עם דוד את הברית שממנה עתידה לקום מלכותו הנצחית של המשיח. הספר מתאר את תכונותיו של דוד, הדומות לאלה של אלוהים, חושף את חולשותיו של דוד, ומראה את תוצאות החטא. **מלכים א׳**מלכים א׳ מציג את מלכותו של שלמה, הקמת בית המקדש והתפלגות ממלכת ישראל בימי רחבעם וירבעם. (רחבעם מלך בירושלים על ממלכת יהודה. ירבעם מלך בשומרון על ממלכת ישראל.) **מלכים ב׳**ספר זה מספר על שתי הממלכות ועל יציאתן לגלות. ממלכת יהודה נכבשה ויצאה לגלות בבבל. ממלכת ישראל נכבשה ויצאה לגלות באשור. הספר מראה שגם לסבלנותו של אלוהים יש גבול, ומתאר את התוצאות הצפויות בחייו של מי שדוחה את מנהיגותו. ##### **נביאים אחרונים**

**ישעיהו**נחשב ל”נסיך של נביאי התנ”ך”. הוא היה חדור ברעיון שמעמו יצא המשיח. הוא ניבא על ממלכת יהודה, וקרא לתושביה לשוב לאלוהים. הנושאים העיקריים שבספר הם קדושה, עונש, ישועה, תקווה וביאת המשיח להושיע את עמו. **ירמיהו**ירמיהו ניבא במשך 40 השנים האחרונות של ממלכת יהודה, בזמן חורבן ירושלים ויציאת העם לגלות בבל. בנבואותיו הזהיר את העם ודרש ממנו לפנות עורף לעבודת האלילים ולכפירה, כדי להימלט מההשלכות הבלתי נמנעות, שבסופו של דבר התרחשו בגלות בבל. גם ירמיהו ניבא את בוא המשיח, שיוביל את העם לעתיד חדש ולברית חדשה. **יחזקאל**יחזקאל התנבא במשך גלות בבל. הוטל עליו להזכיר לתושבי יהודה שאלוהים צדק כשהרשה לגלות להתרחש, ושבבוא היום הוא ישקם את עמו. תריעשר (חלק מהנביאים האחרונים) **הושע**הושע היה נביא בממלכת ישראל- בתקופה שישעיהו ניבא על ממלכת יהודה. ספרו מתאר את אהבתו היציבה של אלוהים לישראל. הוא מתאר את ישראל כאשה נואפת, על סף גירוש, אך לבסוף היא מטוהרת ושבה למעמדה. **יואל**ניבא בממלכת יהודה. יואל דרש מהעם לחזור בתשובה נוכח משפט אלוהים שקרב ובא. הוא גם עורר את הנאמנים בעם להאמין בהבטחותיו של אלוהים בנוגע לישועה הקרבה וחורבנם של אויבי מלכות אלוהים. **עמוס**עמוס היה רועה צאן ובולס שקמים, וניבא על ממלכת ישראל בזמן שהיתה בשיאה. הוא הוקיע קשות את חיי המותרות, את עבודת האלילים ואת השפל המוסרי של עם ישראל, וכך הפך לאחד המטיפים הגדולים בימיו. הנביא הכריז משפט על ישראל בגלל חטאיה ובגלל דיכוי העניים. **עובדיה**ספר זה מוקיע את בני אדום, אויביה הקשים של יהודה, שהציקו לממלכה ללא הרף, שמחו לאידה ובזזו את כפריה. האדוֹמים היו צפויים לעונשו של אלוהים בגלל מעשים אלה. הספר נכתב כנבואת זעם ומלמד על תגובתו ההרסנית של אלוהים כלפי מי שפוגע בילדיו. **יונה**אלוהים קרא ליונה להתנבא אל נינווה, בירת ממלכת אשור. הספר מלמד שחסדו של אלוהים לא נועד רק לעמו הנבחר, אלא יכול להגיע לכל עם ועם. ישוע דיבר על יונה וראה בו סמל למותו ותחייתו (מתי י״ב 41-38). הספר מספק מבט שלם על אהבתו וחמלתו של אלוהים כלפי מי ששב מחטאיו ופונה אליו. **מיכה**נבואותיו של מיכה לישראל וליהודה הדגישו את חטאי העם, הזהירו מפני חורבן והציעו סליחה לכל מי שחוזר בתשובה. מיכה גם ניבא את בואו של המשיח. **נחום**ניבא את משפט אלוהים על נינווה, ואת חורבנה. ספר יונה הוא מסר של חסד. ספר נחום הוא נבואת זעם. שניהם יחד מתארים את האופן שבו אלוהים מתייחס אל כל העמים: מטה חסד, אך שופט חטא. **חבקוק**הנביא חבקוק דאג שקדושתו של אלוהים תיפגם. הוא פחות חשש מכך שעם ישראל ימלט ממשפט. ספר חבקוק נכתב על סף גלות בבל. הנביא רצה להראות שאלוהים עדיין שולט, למרות הרע שנוכח בעולם. **צפניה**צפניה התנבא זמן קצר לפני גלות בבל. ממלכת יהודה הפנתה עורף לאלוהים והיתה אדישה לדרישותיו לחיות חיי צדקה. יום הדין עמד בפתח. צפניה חזה את גלות ישראל ולבסוף את משפט העמים. הוא גם צפה שאלוהים יטהר את עמו, ישיב אותם אליו ויפיח בהם תקווה. **חגי**חגי התנבא לשארית הפליטה של יהודה ששבה לירושלים לאחר 70 שנות גלות. אלוהים אמר לעם להשלים את בניין המקדש, אך העם עסק בבניית בתים לעצמו. בית המקדש עמד מוזנח כ-15 שנה. חגי דחק בעם לשנות את סדר העדיפויות ולהשלים את בניית המקדש. כשהעם חידש את בניית המקדש, חיזק אותו חגי בהבטחת נוכחותו של אלוהים והניצחון הסופי שציפה להם. **זכריה**גם זכריה התנבא לשארית ששבה אחרי 70 שנות גלות. ספר זה עוסק באחרית הימים ובמשיחיות יותר מכל הנביאים האחרונים. חלק ניכר מהמסר עוסק בביאתו הראשונה והשנייה של המשיח. **מלאכי**מלאכי היה הנביא האחרון שניבא לשארית הפליטה. גם הוא צפה את ביאתו הראשונה והשנייה של המשיח. לעומת חגי וזכריה, שגערו בעם על שלא השלים את בניית המקדש, מלאכי גער בעם על שהזניח את המקדש, עבד את אלוהים בצורה מזויפת וחילל את הקודש. ##### **כתובים**

**תהילים**ספר תהילים מהלל את אלוהים. הנושאים הגדולים בספר הם הלל, כוחו של אלוהים, סליחה, הכרת תודה, ביטחון, המשיח, ה’, התורה, הבריאה, עתידו של עם ישראל, ואת מה שמתרחש בלב בזמנים של סבל ומבוכה. מזמורי תהילים נכתבו במקור בעברית ונועדו לסייע בעבודת אלוהים ביחידות ובציבור. **משלי**אוסף משלים חכמים העוסקים בענייני החיים. הספר מדגיש במיוחד צדקה ויראת אלוהים. הנושאים העיקריים בספר הם חוכמה, מערכות יחסים, השימוש שאנחנו עושים בפה שלנו, עבודה והצלחה. הספר מלמד מוסר ומסביר כיצד אנחנו יכולים ליישם את החוכמה האלוהית בחיי היומיום. **איוב**ספר איוב נכתב כשירה מלאת דרמה, ומוּכּר כיצירת מופת. יתכן שזהו הספר העתיק ביותר בתנ”ך. הוא עוסק בשאלה עתיקת היומין: “מדוע יראי ה’ סובלים?” הספר חושף את ריבונותו של אלוהים ואת משמעותה של אמונה אמיתית, וממחיש את טובו של אלוהים ואת העובדה שהוא ראוי לאמון גם בזמנים של סבל והתקפות השטן. **שיר השירים**סיפור אהבתם של חתן וכלה. הסיפור מדגיש את קדושת הנישואין ומסמל את אהבת אלוהים לעמו. הספר מתאר את יופיין וכוחן של אהבה ומסירות. **רות**מגילה זו נקראת על שמה של אחת הדמויות המרכזיות, ומספר על נאמנותה ואהבתה של רות. למגילה יש שלוש מטרות: א. להראות שבתקופה של כפירה (אי אמונה ואי ציות של העם כולו) נותרו גם כאלה שעבדו את אלוהים; ב. לתאר את שורשי המשפחה המשיחית ואת השושלת שלה; ג. להמחיש את עיקרון הגאולה. המגילה מלמדת שאלוהים מדריך את מי שנאמן לו ונוהג בחסד עם הזולת. הנושאים העיקריים של מגילת רות הם נאמנות, טוב לב, יושר, הגנה וברכה. **איכה**המגילה, שנכתבה על ידי ירמיהו, כוללת חמש קינות המבכות את חורבן ירושלים בזמן גלות בבל. מגילת איכה מצביעה על תוצאות החטא ועל חסדו של אלוהים, ומעניקה תקווה לימים טובים יותר. **קהלת**ספר זה מתאר את הרהוריו של אדם על החיים ועל חוסר הטעם שבחיים בלי אלוהים. המחבר, שלמה, סוקר את חייו במבט לאחור ומתאר את חיפושיו אחר סיפוק. הוא מספר על הריקנות שברדיפה אחר תענוגות החיים במקום מערכת יחסים עם אלוהים. הוא טוען שהמוות הוודאי הצפוי לכל איש ואיש רק מבליט את העקרות של חיים ללא אלוהים. **אסתר**אסתר היתה יהודייה שהפכה למלכת פרס. שארית הפליטה אומנם שבה מבבל ופרס לירושלים, אך רוב העם העדיף להישאר תחת שלטון פרס. המגילה מספרת כיצד אסתר המלכה הצילה (בעזרת אלוהים) את העם היהודי מהשמדה. סיפורה של אסתר מלמד על ריבונותו של אלוהים ועל אהבתו ודאגתו לעמו. **דניאל**דניאל התנבא במשך גלות בבל. ספרו חיוני להבנת נבואות הברית החדשה. הנושאים שהספר עוסק בהם הם: א. הכפירה של עם אלוהים; ב. הצרה הגדולה; ג. ביאת המשיח; ד. התחייה והמשפט. דניאל ניבא שכל השלטון בעולם נידון לסוף קטסטרופלי, ושבמקום זאת תקום מלכות המשיח. **עזרא**סיפור שיבתה של שארית הפליטה לירושלים לאחר הגלות, ביסוסם מחדש של התורה והפולחן, ובניית בית המקדש השני. הספר מתאר את נאמנותו של אלוהים, שקיים את הבטחתו להשיב את עמו לארץ המובטחת. זהו סיפור דרמטי של אמונה שעמדה במבחן. **נחמיה**נחמיה הוביל קבוצה של גולים כדי לבנות מחדש את חומות ירושלים ולשקם את השלטון האזרחי בתחומה. הספר מתעד את התגשמות נבואותיהם של זכריה ודניאל לגבי בניית חומות העיר מחדש. **דברי הימים א׳**דברי הימים א׳ מתאר את מלכות דוד ואת עליונותם של היהודים ושל דתם על שאר העמים והדתות. הספר עוקב אחר שושלת דוד ומלמד שיש להציב את עבודת האלוהים במרכז חיי הפרט והאומה. **דברי הימים ב׳** ספר זה מתאר את מלכותם של שלמה, רחבעם וירבעם, ושל המלכים שבאו בעקבותיהם. הוא מציג את קנה המידה שלפיו אלוהים שופט מלכים וחושף את חטאיהם של המלכים הרשעים. דברי הימים ב׳ מבקש לאחד את האומה סביב עבודת אלוהים. הספר כולל תיאור מפורט של בניין המקדש בירושלים. ### סקירה קצרה של ספרי הברית החדשה

[לסקירה מלאה של הברית החדשה](https://biblecollege.co.il/discipleship/סקירת-הברית-החדשה/)הברית החדשה מחולקת לחמישה חלקים: הבשורות, תולדות הקהילה הקדומה, אגרותיו של שאול השליח, האגרות הכלליות ונבואה. הבשורות (ארבעה ספרים) עוסקות בדמות שנולדה לעם הנבחר. ספר מעשי השליחים (ספר אחד) מתעד את ראשית מלכותו של המשיח על העמים. האגרות (21 ספרים) מציגות לנו את תורתו ועקרונותיו. ההתגלות (ספר אחד) צופה את שלטונו הכלל-עולמי באמצעות מאורעות שישנו את פני העולם ושטרם התרחשו. ##### **הבשורות**

ארבע הבשורות- מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן- מתעדות את הישות הנצחית, השושלת האנושית, הלידה, התורה, המוות, התחייה והעלייה למרום של ישוע המשיח, בן אלוהים ובן האדם. הבשורות מספרות על אירועים שהתרחשו בחייו של המשיח ועל פעילותו ותורתו. יחד הן מציגות אישיות, לא ביוגרפיה. בשורות אלה אינן שלמות כסיפור, אך מושלמות כהתגלות מאלוהים. הן נכתבו כך שהעולם יכיר את ישוע ויאמין בו. **בשורת מתי** בשורת מתי נכתבה על ידי יהודי גלילי, שהיה מוכס שנוא ועבד תחת שלטון הרומאים. הבשורה נכתבה כדי להוכיח ליהודים שישוע הוא משיח ומלך ישראל המובטח. מתי תיאר איך התגשמו נבואות התנ”ך במשיח. **בשורת מרקוס**בשורה זו נכתבה בידי יוחנן-מרקוס, שהיה מקורב לשליחים והוזכר בכתביהם של שאול השליח ולוקס. בשורה זו נועדה לקוראים גויים, מציגה את ישוע כמי שפעל גדולות ומתעדת את הניסים הרבים שחולל. **בשורת לוקס** לוקס מתאר את ישוע כבן האדם ומושיע אלוהי. הסגנון מסודר וקלאסי ומספק את אהבתה של תרבות יוון ליופי, תרבות ופילוסופיה. לוקס, שכונה על ידי שאול השליח “הרופא האהוב”, הוא שכתב בשורה זו. **בשורת יוחנן**בשורה זו נכתבה על ידי חברו הקרוב והאישי ביותר של ישוע, יוחנן השליח. הבשורה שמה דגש רב על המשיח כבן אלוהים, שווה לאלוהים האב ולרוח הקודש. בזכות קרבתו למושיע קיבל יוחנן סמכות מאלוהים להכריז על אלוהותו של המשיח. תולדות הקהילה הקדומה **מעשי השליחים** מעשי השליחים הוא אחד הספרים החשובים ביותר בברית החדשה. בספר זה אלוהים מבהיר לאדם כיצד יש לבצע את עבודתו בכוח רוח הקודש. הכותב איננו מזדהה בשם, אך מקובל לחשוב שספר זה- יחד עם בשורת לוקס– נכתב על ידי לוקס, רופא, משכיל והיסטוריון. ##### **אגרותיו של שאול השליח**

אגרותיו של שאול השליח צמחו מתוך צורך. שאול ביקש לספק מענה לקשיים שצצו בקהילות החדשות שיסד. שאול אומנם כתב לקהילות מסוימות, אך הציג את תורותיו ואת עקרונותיו הבסיסיים של המשיח לעולם המשיחי בכל הדורות. עובדה זו עולה בבהירות כשסוקרים את הנושאים שבהם עוסקות האגרות. **האגרת לרומים**באגרת לרומים עוסק שאול באופי פעולתו של המשיח, באמת המלאה על הגאולה, ובתורת החסד. **האגרות הראשונה והשנייה לקורינתים**באגרות אלה מגדיר שאול את ההתנהגות המשיחית הנאותה ומספק תשובות לבעיית אי-הסדר בקהילות. **האגרת לגלטים** באגרת זו מלמד שאול שהישועה איננה תלויה בציותו של האדם לתורה אלא ניתנת באמצעות חסד בלבד. **האגרת לאפסים**באגרת זו מדגיש שאול את אחדות הקהילה ואת מעמדו של המשיחי במשיח. הוא מציג את האמת בנוגע לגוף המשיח ואת החיים הרוחניים שנלווים למעמדנו במשיח. **האגרת לפיליפים**האגרת מציגה את החוויה המשיחית של המאמין. **האגרת לקולוסים** שאול מתווכח על אלוהותו של המשיח ומציע תשובות לשתי הבעיות הגדולות שניצבו בפני הקהילה בקולוסה: חוקיות (לגליזם) ומיסטיקה מזויפת. **האגרות הראשונה והשנייה לתסלוניקים** אגרות אלה מתמקדות בביאתו השנייה של המשיח ובחיזוקם של תלמידים צעירים. **האגרות הראשונה והשנייה לטימותיאוס** שאול מתמקד בסדר הראוי בקהילה, באמונה בריאה, במשמעת ובחייו של המאמין. **טיטוס**אגרת זו עוסקת בסדר שצריך להתקיים בקהילה המקומית. **האגרת לפילמון**שאול כותב על ישועתו של עבד נמלט, אוניסימוס, ומלמד על צדקה הבאה לידי ביטוי במעשים, אחווה ואהבה. **האגרת לעברים** הנושא המרכזי באגרת זו הוא המשיח, מתווך הברית החדשה. האגרת נחשבת לאגרת הוראה, ומעמידה את הטוב שבתורה עם טובו הרב יותר של המשיח. **האגרות הכלליות** האגרות הכלליות כונו בשם זה כבר במאה הרביעית לספירה, כדי להבדיל ביניהן לבין אגרותיו של שאול (יש מחלוקת בנושא האגרת לעברים. יש האומרים ששאול כתב אותה ויש האומרים שלא). הן נכתבו בידי מחברים אחרים ונועדו לקהילה ככלל. **אגרת יעקב** אגרת זו עוסקת בצורך במעשים טובים כדי להפגין אמונה חיה, ומציגה דפוסים להתנהגות משיחית נאותה. **האגרות הראשונה והשנייה של פטרוס** אגרות אלה עוסקות ביסודות האמונה המשיחית ושמות דגש על הכפרה (המשיח ששילם על חטאינו). הן מספקות עידוד לקהילה נרדפת. **האגרות הראשונה, השנייה והשלישית של יוחנן** יוחנן כותב על אהבה ומזהיר מפני מורי שקר. **אגרת יהודה**אגרת בת פרק אחד, המזהירה מפני הכפירה הגדולה בקהילה, מלמדת כיצד לזהותה ולהתמודד עימה. ##### **נבואה**

**התגלות**ספר ההתגלות מצביע על ניצחונו הסופי של המשיח כעל שיא בתוכניתו של אלוהים עבור המין האנושי. הספר מתאר את סופם של העיתים והזמנים ואת ההתגלות המלאה של כבוד אלוהים. הכותב מתאר את הצרה הגדולה, את ביאתו השנייה של המשיח, את אובדנם של אלה שדוחים אותו, ואת הגמול הסופי של מי שמקבל אותו. הספר גם מאפשר להציץ בחטף לשמים ולנצח הצפוי לנו עם אלוהים. 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** עקרונות האמונה

**תגיות:** תלמידות

---

### [מלכות אלוהים, התקדשות וציות לאלוהים בחיינו לשם קיום מלכותו](https://igod.co.il/discipleship/צייתנות-לאלוהים-בחייו-של-המשיחי/)

**Published:** יולי 29, 2018
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

> תָּבוֹא מַלְכוּתְךָ, יֵעָשֶׂה רְצוֹנְךָ כְּבַשָּׁמַיִם כֵּן בָּאָרֶץ (מתי ו 10)

אלוהים הוא אב אוהב ורב חסד, מלא בחמלה וברחמים. יחד עם זאת, הוא גם "אֲדוֹן הָאֲדוֹנִים וּמֶלֶךְ הַמְּלָכִים" (התגלות יז 14). כאחד, עלינו לציית למצוותיו ולסמוך עליו. ממש כמו שאנחנו מצפים מהילדים שלנו שיצייתו לנו גם כשהם לא מבינים 'למה', כי אנחנו יודעים טוב יותר מהם, כך גם אלוהים מצפה שנציית למצוות שלו. לא מתוך פחד, אלא מתוך הבעת אמון בכך שהוא שולט בכל הנסיבות, ועל בסיס ביטחון הישועה שלנו – שרק הוא [המניע הנכון שמוביל לחיי חסידות](https://biblecollege.co.il/discipleship/ביטחון-הישועה-מוביל-לחיי-חסידות/).

מטרת הציות תחת המשיח לא מביא ללבישת חגורות נפץ והתפוצצות באוטובוסים במטרה להרוג כמה שיותר חפים מפשע. מטרת הציות תחת המשיח היא הפוכה לגמריי, מטרת ההתקדשות שלנו כמשיחיים היא – **אהבה והקרבה למען הזולת!**

"אֶת זֹאת אֲנִי מְצַוֶּה עֲלֵיכֶם: אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה." (יוחנן טו 17)

ציות מוביל לאהבה, אהבה מובילה לציות.

> ״לא קשה לציית כאשר אנחנו אוהבים את זה אשר לו אנו מצייתים״

**איגנטיוס מלויולה**
אציל ותיאולוג (1491-1556)

להלן כמה מהסיבות לכך שעלינו להכניע את רצוננו לאבינו שבשמים מתוך אהבה.

**ראשית**, *אלוהים מצווה עלינו לציית ל*ו. בירמיהו ז כג, כתוב: “כִּי אִם-אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם”. אלוהים אומנם שם דגש בתנ”ך על חשיבות הקורבנות, אך ציות נחשב בעיניו לחשוב יותר. כאשר שאול המלך הִמרה את פי אלוהים והקריב קורבנות, אמר לו הנביא שמואל:

“וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיהוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהוָה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים; כִּי חַטַּאת-קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת-דְּבַר יְהוָה וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ” (שמואל א’ טו כב-כג).

**שנית**, *הציות הוא ביטוי לאמונתנ*ו. שאול השליח כתב: “וּבְכֵן, אַחַי, בִּגְלַל רַחֲמֵי אֱלֹהִים אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם שֶׁתִּמְסְרוּ אֶת גּוּפְכֶם קָרְבָּן חַי, קָדוֹשׁ וְרָצוּי לֵאלֹהִים; כָּךְ תַּעַבְדוּהוּ עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב. וְאַל תִּדַּמּוּ לָעוֹלָם הַזֶּה, כִּי אִם הִשְׁתַּנּוּ עַל-יְדֵי הִתְחַדְּשׁוּת הַדַּעַת כְּדֵי שֶׁתַּבְחִינוּ מַהוּ רְצוֹן אֱלֹהִים, מַהוּ הַטּוֹב וְהָרָצוּי וְהַמֻּשְׁלָם בְּעֵינָיו.” (רומים י”ב 2-1; י”ד 23). חוסר הציות של שאול המלך העיד על חוסר האמונה שלו ועלה לו במלכותו. כאשר אנחנו ממרים את פי אלוהים, אנחנו משלמים על כך במחיר הברכות שבמלכותו – חיים בשפע של ניצחון ופוריות. יתכן שלא תמיד נבין את מצוותיו של אלוהים, אך אנחנו יכולים להאמין בחוכמתו ולהפגין על ידי ציות את כנות אמונתנו.

**שלישית**, *הציות מפאר את אלוהים.* כשאנחנו מצייתים לו באמונה, אנחנו מוצאים חן בעיניו. אנשים אחרים רואים את מעשינו הטובים ומהללים את אבינו שבשמים.

ישוע התייחס אל עצמו ביוחנן ט”ו כאל הגפן, ואל המאמין בו כאל שריג. ישוע אמר: “עִמְדוּ בִּי וַאֲנִי בָּכֶם. כְּמוֹ שֶׁהַשָּׂרִיג אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת פְּרִי מֵאֵלָיו אִם לֹא יַעֲמֹד בַּגֶּפֶן, כָּךְ גַּם אַתֶּם אִם לֹא תַּעַמְדוּ בִּי.” (יוחנן ט”ו 4). *עמידה במשיח פירושה לציית לו*. משיחי צייתן מניב פרי רב לכבוד המשיח. איך מצייתים לאלוהים ובכך מסיבים פאר לאלוהים? לדוגמא, כשאנחנו אוהבים לרענו כמונו – אפילו כשרענו ממש מעצבנים אותנו, או כשלא אוהבים אותנו בחזרה.

**רביעית**, *הציות מביא ניצחון.* האסטרטגיה של השטן היא לגרום לנו להמרות את פי אלוהים. זו היתה מטרתו כשפיתה את חווה בגן עדן, וזוהי מטרתו גם היום.

ביעקב ד’ 7 כתוב כיצד עלינו להתגבר על האויב. עלינו להיכנע לאלוהים ולהתייצב נגד השטן, וכך מובטח לנו שיברח מפנינו. הצעד הראשון לניצחון רוחני הוא, אם כן, ציות.

**חמישית**, *הציות מראה את אהבתנו לאלוהים.* ישוע אומר: “מִי שֶׁאוֹהֵב אוֹתִי יִשְׁמֹר אֶת דְּבָרִי וְאָבִי יֹאהַב אוֹתוֹ; גַּם נָבוֹא אֵלָיו וְנִשְׁכֹּן אֶצְלוֹ. מִי שֶׁאֵינוֹ אוֹהֵב אוֹתִי אֵינוֹ שׁוֹמֵר אֶת דְּבָרַי; וְהַדָּבָר אֲשֶׁר אַתֶּם שׁוֹמְעִים אֵינוֹ שֶׁלִּי כִּי אִם שֶׁל הָאָב אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי.” (יוחנן י”ד 24-23). המילה “אהבה” היא מילה מעשית. היא גורמת לנו לציית ולמצוא חן.

**שישית**, *הציות מאפשר לרוח הקודש לפעול בחיינו*, ומאפשר לנו להיות עדים יעילים של ישוע. שאול השליח הכיר בצורך שלו בכוחה של הרוח. הוא אמר: “…הַדְּבָרִים שֶׁהַמָּשִׁיחַ עָשָׂה דַּרְכִּי כְּדֵי לְהָבִיא אֶת הַגּוֹיִים לִידֵי צִיּוּת, וְזֹאת עַל-יְדֵי דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, בְּכֹחַ אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים, וּבְכֹחַ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ…” (רומים ט”ו 19-18).

**שביעית**, *אלוהים מתגלה למי שמציית לו*. אם המשיח איננו מציאותי עבורך, אם איננו ממלא אותך שמחה, יתכן שהדבר נובע מחוסר ציות. ישוע הבטיח להתגלות לכל מי שיציית לו (יוחנן י”ד 21).

האם מצאת את הכוח והסיפוק שאתה רוצה בפעילותך המשיחית? אני מעודד אותך להכריז את כוחה של רוח הקודש באמונה, ולהכניע את מחשבותיך וליבך לאלוהים ולדברו.

לפעמים אלוהים קורא לנו לפעול בנסיבות קשות ומסוכנות. הציות לאלוהים כרוך בחיים על-טבעיים. איננו יכולים לסמוך על עצמנו כשאנחנו הולכים בעקבותיו. עלינו להכריז באמונה את נוכחותה של רוח הקודש בקרבנו, לבקש ממנה למלא אותנו, לתת לנו כוח וכיוון.

### צעדים לציות לאלוהים

**ראשית**, *למד את תכונותיו של אלוהים האב וחשוב על אלוהים הבן.* האמונה שלנו חייבת להיות ממוקדת במישהו. אמונתו של המשיחי מתמקדת באלוהים. ההשקפה שלנו על אלוהים קובעת את מחשבותינו, מעשינו ודברינו. הספרים שאנחנו קוראים, המוסיקה שאנחנו נהנים ממנה ואורח החיים שלנו, כולם מושפעים מההשקפה שלנו על אלוהים. כשאנחנו מבינים עד כמה אלוהים אוהב אותנו, עד כמה הוא חכם, מלא כוח וראוי לאמון, אין לנו קושי לבטוח בו ולציית לו.

**שנית**, *הכר את דברו*. דברו הקדוש של אלוהים חייב להיות הבסיס לציות ולהתבגרות שלנו באמונה. בקולוסים ג’ 16 כתוב לנו: “דבר המשיח ישכון נא בקרבכם בשפע”. קרא את פרקים ה’-ז’ במתי ורשום את כל מצוותיו של ישוע המפורטות בפרקים אלה. עד מהרה תגלה דפוס של מעשים וגישות שכל משיחי צייתן ינהג לפיהם בחיי היומיום שלו.

**שלישית** *לזהות את תוכניתו של אלוהים בחייך*. דבר אלוהים מכריז שהוא פועל בנו “וְאָמְנָם אֱלֹהִים הוּא הַפּוֹעֵל בָּכֶם גַּם שֶׁתִּרְצוּ וְגַם שֶׁתִּפְעֲלוּ כַּטּוֹב בְּעֵינָיו.” (פיליפים ב’ 13). התוכנית שלו תתגלה לך ללא ספק תוך כדי לימוד והגות בדברו, תוך כדי תפילה וציות למצוותיו.

אלוהים מדריך אותנו באמצעות מאוויי ליבנו, שעולים בקנה אחד עם דברו, ופותח בפנינו לרווחה את הדרך.

הצעד **הרביעי** הוא *לעשות את מה שאלוהים אומר לך לעשות*, *בכוח רוח הקודש*. תחושת שלווה וסיפוק ממלאת אותנו כשאנחנו מבקשים מרוח הקודש להוציא לפועל את תוכניתו של אלוהים באמצעותנו.

גברים ונשים בכל מקום זקוקים לישוע. למשיחי הכן אין כל חלופה לציות. אלוהים ציווה עלינו והסמיך אותנו לדבר בשמו. התוכנית שלו לגבי כל אחד ואחד מאיתנו היא שנשתף בני אדם אחרים באופן קבוע באמונתנו.

אנו מעודדים אותך להכניע את חייך לאדוננו הנפלא, לבקש את רצונו – את תוכניתו המיוחדת- עבורך, ולציית בשמחה למה שהוא שם על ליבך לעשות למענו. כשתעשה זאת, תחווה את טעם הניצחון על כוח החטא ואת המציאות שבנוכחותו, כפי שהבטיח. שאול השליח כתב ברומים ח’ 2 “כִּי חֹק רוּחַ הַחַיִּים שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ שִׁחְרֵר אוֹתִי מֵחֹק הַחֵטְא וְהַמָּוֶת”. ציות לאלוהים מכין אותנו למאבק רוחני בשטן ומאפשר לנו לקבל את כוחה של רוח הקודש כך שנוכל להתנגד לפיתוי ולחטא (יעקב ד’ 7).

נפש המצייתת היא נפש בריאה. יוחנן השליח כתב: “חֲבִיבִי, אֲנִי מִתְפַּלֵּל שֶׁיִּהְיֶה לְךָ טוֹב בַּכֹּל וְתִהְיֶה בָּרִיא, כְּשֵׁם שֶׁטּוֹב לְנַפְשְׁךָ.” (השלישית ליוחנן א 2). כשאנחנו מצייתים לישוע ולתורתו, יש לנו תקווה שגופנו ומחשבותינו ישמרו טהורים, שנהנה מחיים ארוכים, שופעים ומלאי ניצחון, ושנוכל לשרתו. גם כוחנו הרוחני גובר. כשאנחנו מצייתים לאלוהים בדברים הקטנים, הוא מגביר את כוחנו ואת יכולתנו לציית לו בדברים גדולים יותר.

כמובן, חיים שמוצאים חן בעיני אלוהים מאפשרים לנו להיות פוריים בכל מעשה טוב. ישוע אמר: “הִפְקַדְתִּי אֶתְכֶם לָלֶכֶת וְלַעֲשׂוֹת פְּרִי, שֶׁפֶּרְיְכֶם יִתְקַיֵּם וְכָל אֲשֶׁר תְּבַקְשׁוּ מֵהָאָב בִּשְׁמִי הוּא יִתֵּן לָכֶם. אֶת זֹאת אֲנִי מְצַוֶּה עֲלֵיכֶם: אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה.” (יוחנן ט”ו 16).

#### לסיכום

משיחי שמציית זה משיחי שבראש ובראשונה – אוהב אחרים:

- "אֶהֱבוּ אֶת אוֹיְבֵיכֶם וְהִתְפַּלְּלוּ בְּעַד רוֹדְפֵיכֶם" (מתי ה 44)
- "מִצְוָה חֲדָשָׁה אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם: אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה; כְּמוֹ שֶׁאָהַבְתִּי אֶתְכֶם כָּךְ גַּם אַתֶּם אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה." (יוחנן יג 34)
- "זֹאת מִצְוָתִי: אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה כְּמוֹ שֶׁאֲנִי אָהַבְתִּי אֶתְכֶם. אֵין אַהֲבָה גְּדוֹלָה מֵאַהֲבָתוֹ שֶׁל הַנּוֹתֵן אֶת נַפְשׁוֹ בְּעַד יְדִידָיו." (יוחנן טו 12-13)
- "אֶת זֹאת אֲנִי מְצַוֶּה עֲלֵיכֶם: אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה." (יוחנן טו 17)

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** עקרונות האמונה

**תגיות:** תלמידות

---

### [מה זה אומר "לרשת חיי עולם"?](https://igod.co.il/discipleship/talmid/)

**Published:** מאי 1, 2019
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

> יְשַׁלֵּם לְכָל אִישׁ כְּמַעֲשָׂיו: **חַיֵּי עוֹלָם** לָאֲנָשִׁים הַמַּתְמִידִים לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב וּמְבַקְשִׁים אֶת הַתִּפְאֶרֶת וְהַכָּבוֹד וְהָאַלְמָוֶת. (אל הרומים ב 6-7).

שאול טוען בקטע המפורסם באיגרת אל הרומים פרק ב, שאלוהים יעניק "חיי עולם" על פי מעשיו של המאמין. אז, האם שאול סותר את עצמו? איך הוא היה יכול לטעון דבר שכזה? הרי בפרק אחרי הוא יטען את ההפך הגמור (רומים ג 24)! אך כאן שאול טוען שחיי עולם יינתנו כגמול לאלו שמתמידים בעשיית הטוב. במאמר הזה נציע פתרון לסתירה שקיימת כאן. אנו נראה שכמו שיש שני סוגים שונים של ירושות (ראו המאמרים: "[לאבד את הירושה](https://biblecollege.co.il/theology/לאבד-את-הירושה/)" "[אם נתענה איתו](https://biblecollege.co.il/theology/אם-נתענה-איתו-רומים-ח-17/)", "[הירושה באיגרות](https://biblecollege.co.il/theology/הירושה-באיגרות/)") קיימים גם שני צדדים לחיי העולם.

### **חיי עולם כמתנת חינם**

כל קוראי הברית החדשה מכירים את ההבטחה הנפלאה של מתנת חיי העולם. שהכניסה הסופית שלנו למלכות היא מתנה, דרך אמונה בלבד ללא תלות במעשים.

 וּכְמוֹ שֶׁהִגְבִּיהַּ מֹשֶׁה אֶת הַנָּחָשׁ בַּמִּדְבָּר, כָּךְ צָרִיךְ שֶׁיּוּרַם בֶּן-הָאָדָם לְמַעַן יִהְיוּ חַיֵּי עוֹלָם לְכָל הַמַּאֲמִין בּוֹ (יוחנן ג 14-15).

אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, הַשּׁוֹמֵע אֶת דְּבָרִי וּמַאֲמִין לְשׁוֹלְחִי יֵשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וְאֵינוֹ בָּא בְּמִשְׁפָּט כִּי אִם עָבַר מִמָּוֶת לְחַיִּים. (יוחנן ה 24)

הֵן זֶהוּ רְצוֹן אָבִי: שֶׁכָּל הָרוֹאֶה אֶת הַבֵּן וּמַאֲמִין בּוֹ יִהְיוּ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וַאֲנִי אָקִים אוֹתוֹ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן. (יוחנן ו 40).

בני אדם מקבלים חיי עולם על בסיס אמונה בלבד, וללא שום תנאי אחר.

### **חיי עולם כגמול**

הביטוי "חיי עולם" (zōē aiōnios) מופיע 41 פעמים בברית החדשה (לפחות בשפה היוונית). המשמעות השכיחה לביטוי היא מתנת הלידה החדשה שדרכה נכנסים למלכות השמיים דרך אמונה בלבד. לעומת זאת, קריאה זהירה של הברית החדשה מראה שהביטוי "חיי עולם" מתבטא בשתי דרכים. כל פעם שהביטוי "חיי עולם" מופיע בתור **השגה עתידית** (15 פעמים, 35% מהמקרים), הוא תמיד מבוסס על **מעשים** (מתי יט 16, 29; כה 34, 46; מרקוס י 17, 30; לוקס י 25; יח 30; יוחנן ד 36; ו 27; יב 25; רומים ב 7; ו 22; גלטים ו 8; יהודה 21). כאשר הביטוי "חיי עולם" מופיע בתור קניין **בהווה** (19 פעמים, 44% מהמקרים) התנאי היחיד הוא אמונה ( יוחנן ג 15, 16; ד 14, שותה=מאמין; ד:30; ה:24, 39-40; ו:27-29, 40, 47, 54, 68-69; י 27-28 הולכות=מאמינות; יז:2; מעשי השליחים יג 46-48, רומים ה 21;הראשונה לטימותיאוס א 16; טיטוס ג 5-7; הראשונה ליוחנן ה 11, 13). העובדה ששליש מהפעמים השגת חיי העולם מותנית במעשים, מדגישה שמדובר בשני היבטים שונים של חיי העולם: הקניין בהווה דרך אמונה בלבד, והתנסות עתידית עמוקה או איכותית יותר עם חיי העולם המושגת באמונה ומעשים. ההיבט הראשון מתייחס להשגת החיים עצמם, ההיבט השני מתייחס להשגת איכות חיים גבוהה יותר בעתיד. לדוגמה:

**חַיֵּי עוֹלָם** לָאֲנָשִׁים הַמַּתְמִידִים לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב וּמְבַקְשִׁים אֶת הַתִּפְאֶרֶת וְהַכָּבוֹד וְהָאַלְמָוֶת (אל הרומים ב 6-7).

מִי שֶׁזּוֹרֵעַ בִּשְׂדֵה בְּשָׂרוֹ, מִן הַבָּשָׂר יִקְצֹר כִּלָּיוֹן. אֲבָל הַזּוֹרֵעַ בִּשְׂדֵה הָרוּחַ, מִן הָרוּחַ **יִקְצֹר חַיֵּי עוֹלָם** (גלטים ו 8)

הָאוֹהֵב אֶת נַפְשׁוֹ מְאַבֵּד אוֹתָהּ, וְהַשּׂוֹנֵא אֶת נַפְשׁוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה **יִשְׁמְרֶנָּה לְחַיֵּי עוֹלָם**. אִם מִישֶׁהוּ מְשָׁרֵת אוֹתִי, שֶׁיֵּלֵךְ אַחֲרַי; הֵיכָן שֶׁאֶהְיֶה אֲנִי, שָׁם יִהְיֶה גַּם מְשָׁרְתִי. אִישׁ אִם יְשָׁרֵת אוֹתִי, הָאָב יְכַבֵּד אוֹתוֹ (יוחנן יב 25-26)

וְכָל מִי שֶׁעָזַב בָּתִים אוֹ אַחִים וַאֲחָיוֹת אוֹ אָב וָאֵם אוֹ אִשָּׁה אוֹ בָּנִים אוֹ שָׂדוֹת לְמַעַן שְׁמִי — יְקַבֵּל פִּי מֵאָה **וְיִירַשׁ חַיֵּי עוֹלָם** (מתי יט 29).

אֲבָל כָּעֵת, כְּשֶׁאַתֶּם מְשֻׁחְרָרִים מֵהַחֵטְא וּמְשֻׁעְבָּדִים לֵאלֹהִים, יֵשׁ לָכֶם פְּרִי הַמֵּבִיא לִידֵי קְדֻשָּׁה, וְהַתּוֹצָאָה הִיא **חַיֵּי עוֹלָם** (רומים ו 22).

חוקרים מכירים בכך שכאשר המילה "עולם" (aiōnios) מקושרת למילה "חיים" אז מדובר על משמעות רחבה יותר מחיים שלא נגמרים. הלקסיקון של לואו נידה, למשל אומר, "השילוב עם ζωή (חיים) כאן הוא לא רק אלמנט זמני (או כמותי), אלא גם איכותי"1. במקרים האלה הם מציעים שהרעיון של "חיים אמיתיים" אמור להיות כלול בתרגומים. עלינו להבין שבכתבי הקודש המונח "חיי עולם" איננו מתייחס לישות סטטית; מדובר על רעיון רחב יותר מאשר הלידה החדשה (יוחנן כ 31; הראשונה ליוחנן ג 14, 15; ה 12). מדובר על מערכת יחסים דינאמית עם המשיח עצמו. מערכת יחסים הגדלה ומתעמקת ככל שאנו נושאים את הצלב יום יום, מתכחשים לעצמנו, והולכים אחריו. ישוע לימד אותנו אודות העיקרון הזה כאשר הוא אמר:

וְאֵלֶּה הֵם חַיֵּי עוֹלָם: שֶׁיַכִּירוּ אוֹתְךָ, אֱלֹהֵי הָאֱמֶת לְבַדּוֹ, וְאֶת אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ — אֶת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. (יוחנן יז 3).

קידום ההיבט הדינמי הזה של חיי העולם הוא בדיוק הדבר אליו ישוע התייחס כאשר דיבר על "ישועת הנפש" (ראו המאמר "[איך מושיעים את הנפש](https://www.messianic.co.il/%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%9E%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A0%D7%A4%D7%A9/)?").

הוא הסביר במקום אחר שהחיים הללו אמורים לגדול בשפע: אֲנִי בָּאתִי כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם חַיִּים וּבְשֶׁפַע שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם. (יוחנן י 10). אך הגדילה היא לא אוטומטית; היא תלויה בהיענות שלנו. האינטימיות שלנו עם האדון גדלה ככל שאנו מתמסרים אליו יותר באהבה.

לזה התייחס שאול כאשר הוא הפציר בטימותיאוס: אֱחֹז בְּחַיֵּי עוֹלָם אֲשֶׁר נִקְרֵאתָ אֲלֵיהֶם וַאֲשֶׁר הִצְהַרְתָּ עֲלֵיהֶם אֶת הַהוֹדָאָה הַיָּפָה בְּמַעֲמַד עֵדִים רַבִּים. (הראשונה לטימותיאוס ו 12).

לקבל חיי עולם זה דבר אחד, אך לאֱחֹז בחיי העולם זה דבר שונה. ההיבט של הצד הראשון הוא סטטי; ואילו השני הוא דינאמי. הראשון תלוי באלוהים; השני תלוי בנו. הראשון הוא דרך אמונה בלבד; ואילו האחיזה כרוכה באמונה ובלִשְׁמֹר אֶת הַמִּצְוָה בְּטֹהַר (הראשונה לטימותיאוס ו 14). אלו שעשירים בעולם הזה ונותנים בנדיבות יהיו יכולים לֶאֱצֹר לְעַצְמָם אוֹצָר טוֹב לֶעָתִיד, כְּדֵי שֶׁיַּשִּׂיגוּ אֶת **הַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים**. (הראשונה לטימותיאוס ו 19). חיי עולם הם לא הלידה החדשה בלבד; אלו הם גם הַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים הגדלים דרך אמונה וציות. העניין הזה לא אמור להפתיע אותנו. הכתובים גדושים בפסוקים המלמדים שהעושר של החיים הרוחניים שלנו תלוי בציות הרוחני שלנו. נאמר לבני ישראל:

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת **לְמַעַן תִּחְיוּ** וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם (דברים ד 1).

מחשבה דומה מתבטאת בויקרא יח 5 שם נאמר לבני ישראל:

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם **וָחַי** בָּהֶם אֲנִי יְהוָה.

אם נזכור שחיי עולם הם לא רק כמות אלא גם איכות חיים בתוך מערכת היחסים עם אלוהים, אנו לא נתקשה לפרש את הפסוקים שלכאורה סותרים את העקרון שמקבלים חיי עולם דרך אמונה בלבד.

בגלטים ו 8-9 למשל, חיי עולם הם משהו שמקבלים בזכות זריעה:

מִי שֶׁזּוֹרֵעַ בִּשְׂדֵה בְּשָׂרוֹ, מִן הַבָּשָׂר יִקְצֹר כִּלָּיוֹן. אֲבָל הַזּוֹרֵעַ בִּשְׂדֵה הָרוּחַ, מִן הָרוּחַ יִקְצֹר חַיֵּי עוֹלָם. אַל נָא יִרְפּוּ יָדֵינוּ מֵעֲשׂוֹת טוֹב; בְּבוֹא הָעֵת נִקְצֹר, אִם לֹא נִרְפֶּה (גלטים ו 8-9).

אם הקטע הזה מדבר על הישועה מאגם האש, אז הישועה תלויה במעשים. מה שסותר את הכתובים. אלא שהקטע מלמד שאם נזרע ברוח, אנו נקצור (בעתיד) חיי עולם. כלומר, נקצור איכות גבוהה יותר או התנסות עשירה יותר עם חיי העולם שכבר יש לנו. הדבר מקביל עם החיים הפיזיים שלנו. אנו קיבלנו חיים במתנה, אבל עלינו לפתח אותם בדרכים שונות.

### **ההצדקה ברומים ב' 5-13**

לאור מה שנאמר לעיל, יש לנו כעת את המפתח הפרשני לקטע המסובך שברומים ב 5-13. בכל פעם שחיי העולם מופיעים כגמול בברית החדשה, הם מופיעים בתור משהו שעלינו להשיג בעתיד. אך כשהם מופיעים כמתנה, מדובר על חיים שמקבלים בהווה. אף אחד לא יכול לקבל חיי עולם כגמול, כלומר, לחוות אותם בשפע אם הוא קודם לא קיבל את מתנת חיי העולם.

עם ההבנה הזו עלינו לגשת לרומים ב 5-13. שם מדובר על חיי עולם בזמן עתיד ודרך מעשים.

אֲשֶׁר יְשַׁלֵּם לְכָל אִישׁ כְּמַעֲשָׂיו: חַיֵּי עוֹלָם לָאֲנָשִׁים הַמַּתְמִידִים לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב וּמְבַקְשִׁים אֶת הַתִּפְאֶרֶת וְהַכָּבוֹד וְהָאַלְמָוֶת, אַךְ חֵמָה וְזַעַם לַסּוֹרְרִים אֲשֶׁר אֵינָם נִשְׁמָעִים לָאֱמֶת אֶלָּא לָעַוְלָה; צָרָה וּמְצוּקָה עַל נֶפֶשׁ כָּל אָדָם הָעוֹשֶׂה רַע, עַל הַיְּהוּדִי בָּרִאשׁוֹנָה וְגַם עַל הַלֹּא-יְהוּדִי; אַךְ תִּפְאֶרֶת וְכָבוֹד וְשָׁלוֹם לְכָל הָעוֹשֶׂה אֶת הַטּוֹב, לַיְּהוּדִי בָּרִאשׁוֹנָה וְגַם לְמִי שֶׁאֵינוֹ יְהוּדִי. (רומים ב 6-10).

שאול מתחיל את הקטע עם עיקרון כללי: אלוהים יגמול, כלומר, ישלם לכל איש כמעשיו (פס' 6). לאחר מכן שאול מיישם את העיקרון הזה על הנושעים בפס' 7 ובפס' 10 ועל הלא נושעים בפסוקים 8-9. המבנה הספרותי של הקטע הופך את פסוקים 8-9 למקבילים ואת פס' 7 מקביל לפס' 10. הבעיה העיקרית בפסוקים הללו היא שפסוקים 7 ו-10 מבטיחים חיי עולם על בסיס מעשים, מה שנוגד לגמרי את מה ששאול אומר ברומים ג 19-22 (בהנחה וחיי העולם בשני המקומות מתכוונים למתנת הלידה החדשה).

הפתרון הוא שחיי העולם ברומים ב אינם מתייחסים לכניסה למלכות השמיים, אלא להתנסות איכותית עם חיי העולם שמתחילה בחיים האלה ואשר תימשך בחיים הבאים כגמול על התמדה במעשים טובים. זה נכון ששום אדם שאין לו חיי עולם, לא יכול להשיגם דרך מעשים. אבל זה גם נכון שמישהו שיש לו כבר חיי עולם, יכול להשיג את ההיבט השני של חיי העולם; התנסות עמוקה או איכותית יותר עם החיים שיש לו.

בעתיד, יבוא יוֹם שֶׁיִּתְגַּלֶּה מִשְׁפַּט-הַצֶּדֶק שֶׁל אֱלֹהִים (ב 5), אלוהים ישפוט את כולם, מאמינים ולא מאמינים, על בסיס מעשים. העיקרון הכללי בפס' 6 הוא שכל אדם, בין אם הוא נושע או לא, יקבל גמול על בסיס מעשיו בעתיד.

שאול מתייחס בקטע הזה לאמת מאוד מוכרת בתנ"ך.

 רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא **חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד** (משלי כא 21)

עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת יְהוָה **עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים** (משלי כב 4).

התנ"ך מלמד שמאמינים שרודפים אחר צדק וענווה יקבלו שפע של חיים וכבוד. הקטעים הללו מסבירים היטב את דבריו של שאול, אין צורך להכניס כל מיני תאולוגיות המכריחות את עצמן על הטקסט.2

העיקרון הזה מופיע לעתים קרובות בברית החדשה גם כן; החיים של המאמינים כמו גם של הלא מאמינים ייבחנו בעתיד. המאמין יעמוד לפני משפט כס המשיח שם הוא יישפט על פי מעשיו (רומים יד 12; השנייה לקורינתים ה 10; גלטים ו 6; מתי יב 36-37; יוחנן ה 28, 29).

הלא מאמין יעמוד לפני כס המשפט הגדול והלבן ושם הוא יישפט על פי מעשיו (התגלות כ 11-12).

### **המשפט על הגויים המאמינים**

לאחר מכן שאול מתחיל להרחיב על המשפט של הגויים המאמינים על בסיס מעשיהם ברומים ב 12-16. הנקודה שלו היא שאלוהים אינו נושא פנים. כולם ישפטו על פי מעשיהם, מאמינים ולא מאמינים, יהודים וגויים.

הוא כותב,

שֶׁכֵּן כָּל אֲשֶׁר חָטְאוּ בְּלִי תּוֹרָה גַּם יֹאבְדוּ בְּלִי תּוֹרָה, וְכָל אֲשֶׁר חָטְאוּ וְיֵשׁ לָהֶם תּוֹרָה, עַל-פִּי הַתּוֹרָה יִשָּׁפְטוּ (רומים ב 12).

אלו שלא נחשפו להתגלות של אלוהים יאבדו. אך אלו שכן קיבלו התגלות יוערכו על פי התגובה שלהם לאותה התגלות. הפסוק הבעייתי הוא רומים ב 13.

הֲרֵי לֹא שׁוֹמְעֵי הַתּוֹרָה צַדִּיקִים לִפְנֵי אֱלֹהִים, אֶלָּא הַמְקַיְּמִים אֶת הַתּוֹרָה הֵם אֲשֶׁר יֻצְדְּקוּ.

זה נראה שהפסוק סותר לכאורה את רומים ג 28 וגלטים ב 16,

וְאָמְנָם אָנוּ קוֹבְעִים שֶׁהָאָדָם מֻצְדָּק עַל-יְדֵי אֱמוּנָה לְלֹא תְּלוּת בְּמַעֲשֵׂי הַתּוֹרָה (רומים ג 28).

וְכֵיוָן שֶׁיּוֹדְעִים אָנוּ כִּי הָאָדָם אֵינוֹ נִצְדָּק בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה, אֶלָּא בֶּאֱמוּנַת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, הֶאֱמַנּוּ גַּם אֲנַחְנוּ בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, לְמַעַן נֻצְדַּק מִתּוֹךְ אֱמוּנָה בַּמָּשִׁיחַ וְלֹא בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה, שֶׁכֵּן בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה לֹא יֻצְדַּק כָּל בָּשָׂר. (גלטים ב 16).

במקום אחד שאול אומר שהאדם "מוצדק" על ידי התורה, ובמקום הוא אומר שאין אחד שיוצדק על פי התורה. **מדובר בסתירה בהנחה שהמשמעות של המילה "הצדקה" היא זהה בשני המקומות**. אך המשמעות איננה זהה. ברומים ג 4 שאול משתמש במשמעות שונה למילה הצדקה, משמעות הדומה לזו שיעקב משתמש.

חָלִילָה! צָרִיךְ שֶׁיֻּכַּר כִּי הָאֱלֹהִים נֶאֱמָן וְכָל אָדָם כּוֹזֵב, כַּכָּתוּב: "לְמַעַן **תִּצְדַּק** בְּדָבְרֶךָ, **תִּזְכֶּה** בְשָׁפְטֶךָ" (רומים ג 4).

כאן שאול משתמש במילה תִּצְדַּק במובן של "להיות צודק", "להוכיח צדקה מוסרית, או להוכיח נכונות"3. זו ההצדקה עליה דיבר יעקב (יעקב ב 24). על פי יעקב יש שני סוגי הצדקה (ראו המאמר "[יעקב ב](https://www.messianic.co.il/%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%9C%D7%9C%D7%90-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%94%D7%99%D7%90-%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91-%D7%91/)").

רוֹאִים אַתֶּם כִּי בְּמַעֲשִׂים יִצָּדֵק אִישׁ וְלֹא בֶּאֱמוּנָה לְבַדָּהּ. (יעקב ב 24).

הם כבר הוצדקו במובן החוקי והרשמי, כלומר, הם כבר קיבלו את ההצדקה של אלוהים (רומים ה 1), והם לעולם לא יחוו ניתוק נצחי מאלוהים. אך זה ברור שקיימת גם הצדקה מוסרית או מעשית בברית החדשה, שבה המאמין מוכיח את הצדק המוסרי שלו. שוב, לא מדובר על ההצדקה החוקית של המאמין מול אלוהים, המבוססת על קורבנו של המשיח (השנייה לקורינתים ה 21). ההצדקה הראשונה היא דרך אמונה ואילו השנייה על בסיס מעשים. ההקשר קובע על איזו הצדקה מדובר. אם מעשים הם התנאי להצדקה ברומים 13, אז הפסוק בשום אופן לא יכול לדבר על ההצדקה החוקית שמקבלים דרך אמונה בלבד ללא תלות במעשים.

שאול לא אומר שההצדקה ברומים ב 13 היא הישועה מניתוק נצחי. מאוחר יותר הוא מתייחס אליה כאל שבח מאלוהים (רומים ב 29), ביטוי ששאול מקשר לשכר (הראשונה לקורינתים ד 5). רומים ב 29, שמדבר על קבלת שבח מאלוהים, מגדיר את סוג ההצדקה שברומים ב 13- מדובר בצדקה מוסרית ושבח, לא בכניסה למלכות השמיים. לקבל שבח מאלוהים לא שקול לקבלת ישועה או לכניסה למלכות השמיים. **למה שאלוהים ישבח מישהו על כניסה למלכות השמיים? אף אחד לא היה ראוי לכך בכלל!** הכניסה למלכות היא חינם דרך אמונה ללא מעשים.

לכן, אפשר להבין את רומים ב 13 כך,

**"הרי לא שומעי התורה הם צדיקים מוסרית, אלא המקיימים את התורה הם אלו שיוכרזו כצדיקים מוסרית."**

שאול ממשיך,

גּוֹיִים שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹרָה וְהֵם מְקַיְּמִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה כְּדָבָר מוּבָן מֵאֵלָיו, הֵם תּוֹרָה לְעַצְמָם אַף שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹרָה. הֵם מַרְאִים שֶׁפֹּעַל הַתּוֹרָה כָּתוּב בְּלִבָּם, שֶׁכֵּן מַצְפּוּנָם מֵעִיד בָּהֶם וּמַחְשְׁבוֹתֵיהֶם מְחַיְּבוֹת אוֹ מְזַכּוֹת אוֹתָם (רומים ב 14-15).

בעוד רבים טוענים שהגויים הללו הם פגאנים ולא נושעים, זה ברור מדבריו של שאול שהוא חושב על מאמינים בפסוקים 12-15. הוא אומר שהתורה כתובה בליבם (פס' 15), מה שמצביע על הלידה החדשה שלהם. שאול אומר באופן דומה לקורינתים, רוֹאִים בְּבֵרוּר שֶׁאַתֶּם אִגֶּרֶת הַמָּשִׁיחַ הַנֶּעֱזֶרֶת עַל-יָדֵינוּ — כְּתוּבָה לֹא בִּדְיוֹ, אֶלָּא בְּרוּחַ אֱלֹהִים חַיִּים, לֹא עַל לוּחוֹת אֶבֶן, אֶלָּא עַל לוּחוֹת שֶׁל לֵב בָּשָׂר. (השנייה לקורינתים ג 3). הוא מתאר אותם ברומים ב 26-29 בתור אלו המקיימים את דרישות התורה ולכן נחשבים כנימולים. אלו תיאורים שלא יכולים להיאמר על גויים פגאנים ולא נושעים.

### **תקומה של חיים לעושי הטוב**

הקטע לעיל (רומים ב 6-8) מזכיר את דבריו של ישוע ביוחנן ה 29: וְיֵצְאוּ עוֹשֵׂי הַטּוֹב לִתְקוּמָה שֶׁל חַיִּים וְעוֹשֵׂי הָרָע לִתְקוּמָה שֶׁל מִשְׁפָּט.

מדובר בפסוק שבלבל פרשנים רבים. זה נראה שכדי להגיע לתקומה מן המתים של המאמינים, עלינו לעשות את הטוב, מה שאומר שהישועה מותנית במעשים. אך אם מבינים את התקומה של החיים כ"תחייה טובה יותר", תחייה לכבוד מיוחד, עליה מדבר מחבר אל העברים (אל העברים יא 35) במקום התקומה הכללית של כל המאמינים, אז אין שום בעיה עם הפסוק. בנוסף לכך, ההבנה הזו מסתדרת גם עם משאלתו של שאול: בְּתִקְוָה שֶׁאַגִּיעַ לַתְּחִיָּה מִן הַמֵּתִים (פיליפים ג 11).

 יתרה מזאת, התקומה לכבוד מיוחד המבוססת על מעשים (כלומר התחייה הטובה יותר של אל העברים יא 35 ופיליפים ג 11) מהווה ניגוד מתאים וטוב יותר לתקומת המשפט המבוססת על מעשים רעים מאשר אם הוא היה מדבר על התקומה הכללית של כל הנושעים דרך אמונה בלבד מול התקומה של הרשעים.

הדרך הנוספת בה אפשר להבין את הפסוק הזה היא שמדובר ב"סינקדוכה", כלומר ניב שבו החלק מייצג את השלם. במקרה הזה, ישוע פשוט מדבר על מה שהגיוני ומצופה מהמאמינים (לעשות טוב). במילים אחרות, המאמינים שעושים טוב, מייצגים את כל המאמינים (גם את אלו שעושים רע).

### סיכום

המאמין המתמיד במעשים טובים יקבל את גמול חיי העולם, כלומר התנסות עם חיים איכותיים יותר עם אלוהים. זה נכון שאדם לא נושע לא יכול לקבל גמול במלכות השמיים אך זה לא נכון לגבי אדם נושע. הלא נושעים לא יכולים לקבל כבוד, תפארת ושלום, אך הנושעים יכולים, אם הם מַּתְמִידִים לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב (רומים ב 7).

הערות:

1\.  Louw-Nida, 1:641

2\. כמו לדוגמה שרומים ב' מלמד שמאמינים אמיתיים מתאפיינים בהתמדה בעשיית הטוב, או שההתמדה בעשיית הטוב היא אכן תנאי לישועה אך אלוהים הוא זה שמתמיד דרכנו לא ואנחנו, או שהתנאים לישועה הם אמונה והתמדה בעשיית הטוב (עליה אנו אחראים), ועוד הסברים שכופים את עצמם על הטקסט.

3\. BDAG, עמ' 249. זו משמעות שכיחה של הפועל בברית החדשה (מתי יא 19, יב 37; לוקס ז 35, י 29, טז 15; הראשונה לקורינתים ד 4; הראשונה לטימותיאוס ג 16).

המאמר הוא תרגום של פרק 17 מתוך ספרו של ג'ודי דילו (Final Destiny).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** עקרונות האמונה, תיאולוגיה

**תגיות:** ביטחון הישועה, פרשנות, שכר, תאולוגיה, תלמידות

---

### [ישוע קילל את עץ התאנה ולכן אלים, האמנם?](https://igod.co.il/true-judaism/ישוע-קילל-את-עץ-התאנה-ולכן-אלים-האמנם/)

**Published:** יוני 9, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> "הדת הכי מטופשת שהיתה בהיסטוריה, אין דת יותר מטומטמת, מי שהולך אחרי הדת הזאת צריך אישפוז, מי שקרא לא ידע לצחוק או לבכות, לדוגמא הוא (ישוע) היה רעב, ראה עץ תאנים מרחוק, ראה אין בעץ תאנים, אז הוא בעט וקילל בעץ. ראית כזה טמטום בחיים שלך?" (הרב יוסי מזרחי, הרצאה בר"ג, \[19-01-2017\]).

לפני שנתפנה לבאר נכונה את מקרה התאנה מן הברית החדשה, הבה נבחן קטע נוסף מדבריהם של הארגון החרדי יד-לאחים: **"כיצד קללה זו יכולה להתאים לאיש הנמשל לשה תמים שלעולם לא חטא?"**

נכון, באופן כללי התנ"ך והברית החדשה מעודדים אותנו להימנע מכעס ומרוגז ופסוקים רבים מבטאים זאת;4 מאידך, חשוב לציין כי כתבי הקודש נותנים מקום לרגשות כאלו אם הם באים לידי ביטוי במקום הנכון ובמידה מבוקרת, שהרי אלוהים כועס לא מעט פעמים בתנ"ך – ותמיד באופן מוצדק.5 מעבר לכך, כתבי הברית החדשה ברורים ביותר כאשר הם מתארים את ישוע לא רק כדבר אלהים אשר לבש בשר6 אלא ממש כצלם אלהים וזוהר כבודו.7 לכן, בהנחה כי ישוע ואלהים אחד הם,8 אין להתפלא לנוכח גינונים של כעס אצל ישוע, שהרי בתנ"ך מתוארים חרון אפו וחמתו של הקב"ה פעמים רבות;9 אלהים אינו נרתע מלהביע כעס וקצף נוכח עוולות וחטאים;10 והנביאים תיארוהו כבעל ריב מר ומתמשך עם יהודה וישראל.11 בד בבד, אין זה מונע ממנו להיות אל חנון ורחום, ארך אפים ורב חסד.12

ניכר על חברי יד לאחים כי הם פועלים מתוך ייאוש ותסכול רב. ולכן בבואנו להשיבם, אנו מתפללים כי תגבר עלינו מידת הרחמים ולא מידת המשפט והדין. הדברים לעיל מביעים ביתר שאת את התעלמותם המוחלטת מספר התנ"ך, שהרי בו ניתן למצוא בנקל דוגמאות רבות למקרים דומים בהם קילל האל את בריאתו והביא להשמדתה, כמו למשל:

- כבר בפרקים הראשונים של ספר בראשית מקלל האלהים את אשר ברא: את הנחש, את האדמה (פרק ג' 14, 17); ואת קין (פרק ד' 11).
- בפרק ו' מצטער האל על כך שעשה את האדם ואומר: "אֶמְחֶה אֶת־הָאָדָם אֲשֶׁר־בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה עַד־רֶמֶשׂ וְעַד־עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם" (פס' 7). ואכן, מייד בפרק הבא מתואר כיצד ה' מוחה את כל היקום אשר ברא, למעט דיירי התיבה, ככתוב: "וַיִּמַח אֶת־כָּל־הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה עַד־רֶמֶשׂ וְעַד־עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן־הָאָרֶץ וַיִשָּׁאֶר אַךְ־נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה" (ז' 23).
- במלכים ב' פרק ב', מקלל אלישע את הילדים בשמו של האל, שנאמר: "וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם ה' וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן־הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים" (פס' 24).
- בספר יונה פרק ד' מתואר כיצד מקים אלהים באורך פלא קיקיון מעל ראשו של יונה, "לִהְיוֹת צֵל עַל־רֹאשׁוֹ" (פס' 6); ואז, ללא שום אזהרה מוקדמת, מביא האל תולעת אשר ממיתה את הקיקיון, שנאמר: "וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת־הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ" (פס' 7).

נכון עשו המלחים, מספר יונה פרק א', כאשר התפללו לאלהים והודו: "כִּי־אַתָּה ה', כַּאֲשֶׁר חָפַצְתָּ עָשִׂיתָ" (פס' 14). ארבע הדוגמאות לעיל מחזקות זאת ומוכיחות כי האל אינו מחויב לתת דין וחשבון על מעשיו לאיש; ה' רשאי לעשות בבריאתו כרצונו; לברך ולקלל, להחיות ולהמית, שנאמר: "ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל. ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר, מַשְׁפִּיל אַף־מְרוֹמֵם. מֵקִים מֵעָפָר דָּל, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן, לְהוֹשִׁיב עִם־נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַיהוָה מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל" (שמואל א' פרק ב' 6-8).

כאמור, מחברי המאמר מאגדים את סיפור עץ התאנה לקטעים אחרים מן הברית החדשה שכל מטרתם איננה אלא להוכיח את אופיו האלים והגס של המשיח. ברם כל הקורא בברית החדשה מבין על נקלה כי לומר על ישוע שהוא אלים מהווה אבסורד גדול, בעיקר אם משווים אותו לדמויות מופת מהמקרא. פרק י"א באגרת אל העברים מתייחס אל גיבורי האמונה בתנ"ך ומעודד אותנו ללמוד מהם. הבא, אם כן, נבחן את התנהגותם של כמה מהם ונשווה אותה לזו של ישוע:

א) אברהם אבינו – בבראשית י"ד משיב אברהם מלחמה שערה לחמשת המלכים, רודף אותם עד חורמה ומשיב את לוט בחיים (פס' 8-16). בפרק ט"ז מרשה אברהם לאשתו לעשות להגר הטוב בעיניה ומביא לגירושה (פס' 6). הדבר נשנה בפרק כ"א כאשר אברהם נאלץ לגרש את הדבר אל המדבר– דבר המביא אותה ברוב ייאושה להשליך את בנה תחת אחד השיחים ולראותו במותו (פס' 14-16). בפרק כ"ב לא נמנע אברהם מלשחוט את בנו יחידו והאסון נמנע רק בהתערבות מלאך ה' (פס' 10-12).

ב) משה – בשמות פרק ב' הורג משה איש מצרי, טומנן אותו בחול, בורח למדין ומציל את בנות יתרו מן הרועים אשר גרשום (פס' 12-19). מעניין לשים לב לדמיון; ישוע גירש את הרוכלים מבית המקדש (מתי כ"א 12); והנה פה בספר שמות קראנו כיצד גירש משה את הרועים הרעים מן הבאר.

ג) דוד המלך – בשמואל א' פרק י"ז מסופר כי היכה דוד את גלית ולאחר מכן ערף את ראשו (פס' 49-51). בהמשך מסופר כיצד הביאו דוד ואנשיו במו-ידיהם מאתיים עורלות פלשתים לשאול המלך (למרות שהלה ביקש רק מאה. פרק י"ח 25-27). בשמואל ב' י"א נואף דוד עם בת-שבע ואז שולח את אוריה בעלה אל מותו בניסיון לכסות על חטאו.

ד) ניתן להמשיך ולהזכיר את שמשון (אשר היכה בפלשתים שוק על ירך, שרף את יבולם וחיסל שלושת אלפים איש ואישה מהם במותו),13 את אליהו (אשר שחט מאות נביאי בעל בנחל קישון),14 את אלישע (אשר שיסה שני דובים בילדים שובבים)15 ועוד שופטים, נביאים ומלכים רבים נוספים אשר על-פי חברי יד לאחים נהגו לכאורה באלימות גסה. אך נראה כי התמונה ברורה ודי לחכימא ברמיזא; אם חפצים המקטרגים להאשים את ישוע המשיח באלימות, עליהם להתייחס באותה מידה אל התנהגותן של דמויות המופת המקראיות מבלי לנקוט באיפה ואיפה!

לפני שנטפלים יד לאחים לקטעים מכתבי הברית החדשה, כדאי להם לחשוב פעמיים, שכן בלי משים הם מחבלים גם בקטעים מקבילים מן המקרא. יתרה מכך, כאשר הם נוקטים בחוכא ואיטלולא ומעלילים כזבים על ישוע המשיח, אין מנוס מלדחוק בהם לעשות "בדק בית" ולהתייחס למקרים דומים בספרות חז"ל, שהרי התלמוד הבבלי לבדו מלא כרימון בדוגמאות של רבנים אשר קיללו אחד את השני ללא מעצורים; קיללו את מעשיהם של רבנים אחרים במרץ; וקיללו את רכושם של הזולת רק מפני שלדידם נעשה מעשה בלתי ראוי.16

אך שימו לב לאבסורד הגדול מכולם: אנשי יד לאחים, אשר חרטו על דגלם את המוטו "לא מוותרים על אף יהודי", ויתרו בחשבון אחרון על היהודי המפורסם בעולם – על רבי ישוע בן-דוד!.. אף על פי כן, תודה לאל, יש לנו חדשות טובות עבורם: המשיח ישוע טרם ויתר עליכם; אלהים נכון לסלוח לעוונותיכם, ואת חטאותיכם לא לזכור עוד.17 הוא שהבטיח כי אפילו "הָרָשָׁע, כִּי יָשׁוּב מִכָּל-חַטֹּאתָו אֲשֶׁר עָשָׂה… "חָיֹה יִחְיֶה, לֹא יָמוּת. כָּל-פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ".18 הדרך עודנה פתוחה לפניכם ואנו תפילה כי תנצלו זאת בטרם יהיה מאוחר מדיי…

\[1\] http://www.kikar.co.il/162774.html
\[2\] מסכת שבת, דף ט,א פרק א הלכה ד גמרא.
\[3\] http://www.xmessianic.co.il/?CategoryID=226&ArticleID=361
\[4\] למשל: תהילים קי"ב 10; משלי כ"א 19; קהלת ז' 9; אל-האפסים ד' 31; אל-הקולוסיים ג' 8; אגרת יעקב א' 19-20.
\[5\] תהילים ל"א 10; קהלת א' 18; קהלת ז' 3; אל-האפסים ד' 26.
\[6\] יוחנן א' 14, אל-העברים ב' 14.
\[7\] השנייה לקורינתיים ד' 4; אל-הקולוסיים א' 5; אל-העברים א' 3.
\[8\] יוחנן י' 30; יוחנן י"ז 11.
\[9\] למשל: שמות ל"ב 32; במדבר כ"ה 4; במדבר ל"ב 14; דברים י"ג 18; דברים כ"ז 22; יהושע ז' 26; מלכים ב' כ"ג 26; ישעיהו נ"א 17; ירמיהו ל' 27; ירמיהו נ"א 45; יונה ג' 9; נחום א' 6; תהילים ק"ו 23; איכה ב' 4; איכה ד' 11.
\[10\] דברים ט' 19; דברים ל"ב 21; יהושע כ"ב 18 ; שופטים ב' 12; ישעיהו ל"ד 2; ישעיהו ס"ד 8; ירמיהו ח' 19; ירמיהו כ"א 5; ירמיהו ל"ב 32, 37; יחזקאל ט"ז 38-42; זכריה א' 2; זכריה א' 15; זכריה ז' 12; תהילים פ"ה 5; דברי הימים ב' כ"ט 8.
\[11\] שמות י"ז 7; במדבר כ' 24; ירמיהו ב' 9, 29; הושע ד' 1; הושע י"ב 3; מיכה ו' 2.
\[12\] שמות ל"ד 6; יואל ב' 13; יונה ד' 2; תהילים פ"ו 15, ק"ג 8, קמ"ה 8.
\[13\] שופטים ט"ו-ט"ז.
\[14\] מלכים א' י"ח.
\[15\] מלכים ב' ד'.
\[16\] ראו למשל: במסכת ברכות כ"ט ע"א; במסכת נידה כ' ע"א; במסכת מועד קטן י"ב ע"ב; במסכת שבת קנ"א ע"ב; במסכת סנהדרין ג' ע"ב.
\[17\] ירמיהו ל"א 33.
\[18\] יחזקאל י"ח 21-22.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, ישוע היהודי הדגול, תשובה לרב

---

### [טבילה](https://igod.co.il/discipleship/baptism/)

**Published:** אוגוסט 12, 2018
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

---

[למאמר על "טבילה ברוח" לחצו כאן](https://biblecollege.co.il/theology/טבילה-ברוח/)

---

במאה הראשונה לספירה, היה אדם יהודי, יוחנן שמו, שהטביל אנשים בנהר הירדן, כאן בישראל. הוא אפילו הטביל את בן דודו שמאוחר יותר נהפך לאדם המפורסם בעולם: ישוע מנצרת. יהודים רבים נענו בחיוב לקריאתו של אותו יהודי להיטבל במי הנהר כאות לחזרה בתשובה והבעה מעשית של רצונם לחזור לדרכו של אלוהים. חלק מהפרושים היו גם ביניהם. האם יוחנן המציא את מנהג הטבילה אז? או שזה היה חלק מהמסורת היהודית לפני כן?

כן, זה אכן היה לפני כן.

והמילה העברית המתארת בריכה לטבילה שנבנתה למען המטרה הזו היא "מקווה", שכבר מורה אותנו בכיוון הנכון בהבנת המשמעות העמוקה יותר של קיום מנהג זה.

### **טבילה במסורת היהודית**

המסורת היהודית, ציינה מספר פעמים את הצורך ברחיצה מסורתית והמקומות הרצויים ביותר לקיים את אותה הרחיצה לשם טהרה. מוצעות שש אפשרויות שונות בכדי למלא אחר הדרישות, החל מהבורות ומקווי המים העומדים כמקומות מקובלים אך לא רצויים לטבילה, למקווי מים שמרועננים על ידי מי הגשמים כרצויים קצת יותר, למקווי המים הבנויים לפי מידות מדויקות, מקוואות המכילות 300 ליטר או יותר של מים ועד למפלים ומקורות של מים זורמים.

אך מקורות "מים חיים" (שמצויים באגמים טבעיים או נהרות) נחשבו להיות הטובים ביותר עבור טבילה.

המשנה מפרטת מה גורם למים להיות טהורים או טמאים, ונותנים עדיפות למקווה מים גדול וצונן יותר, "כי בהם יכולים אנשים לטבול בעצמם ולהטביל אחרים".

אז העובדה שיוחנן הטביל אנשים במקווה של "מים חיים" בנהר הירדן תאם בצורה מושלמת לחוק היהודי והמסורת של ימיו. האיסיים, כת יהודית הדוקה, היו טובלי גם במדבר יהודה. אך מדוע יהודים הטבילו עצמם במים? האם טבילה מופיעה בכתבי הקודש?

ובכן, במידה מסוימת, כן.

### **רחיצה מסורתית בתנ"ך**

"יְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר; וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין-אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם; וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת-יְדֵיהֶם וְאֶת-רַגְלֵיהֶם. בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ-מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיהוָה וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק-עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם" (שמות ל' 17-21).

הכוהנים היו צריכים לעבור טקס היטהרות לפני שיכלו לשרת במשכן/אוהל מועד ובני ישראל שהיו מגיעים למשכן טמאים היו צריכים לטבול את כל גופם במים הטהורים, כפי שכתוב בספר ויקרא ט"ו.

מאוחר יותר, כשבית המקדש נבנה, כולם היו צריכים להיטבל במקוואות בכדי להיטהר טרם כניסתם לבית המקדש. בירושלים ניתן לראות מקוואות עתיקים רבים ובבהירות את שני מקבצי המדרגות בשני צדי המקווה – מקבץ אחד של מדרגות היורדות לתוך המקווה בהם הטמאים היו יורדים למים ומקבץ שני עולה בצידו השני של המקווה, בו היו עולים רעננים וטהורים.

### **כיצד זה נראה בימיו של ישוע?**

לאחר מלחמת ששת הימים, ניתנה לארכיאולוגים האפשרות לחפור ולמצוא חלקים מעיר ירושלים העליונה, מה שהעניק חלון פתוח לרווחה לתוך החיים היומיומיים של העת העתיקה. רוב הבתים היו גדולים ומרווחים, עם מקוואות אישיים במרתפים. נמצאו בחלק מהבתים מספר מקוואות, מכיוון שהן היו צריכות להכיל את כל בני הבית (שהיו יכולים למנות אפילו עד חמישים אנשים) הם היו יכולים לארח כאלה שעלו לרגל בשלושת הרגלים וכך ספקו שרות להרבה יותר אנשים. רבים מעשירי העיר נמנו מבין הכהנים, שהיו צריכים להימצא רוב הזמן במצב של טהרה ולכן היו צריכים לטבול עצמם במקוואות לעיתים תכופות. ארכיאולוגים מאמינים שבריכות השילוח ובית חסדא שימשו לרחיצת טהרה בתקופת הבית השני עבור אלה שעלו לירושלים במועדים הקדושים.

ובכן, טבילה במקווה הייתה נפוצה מאוד בזמנו של ישוע, אך הברית החדשה מתארת לא רק טבילות שהתבצעו בנהרות כי אם בכל מאגר מים. באגרת מעשי השליחים ח', אנחנו קוראים על ביקור של סריס אתיופי באחד הרגלים, שהחל להאמין בישוע בעודו קורא את ספר ישעיה בדרכו הביתה: "כַּאֲשֶׁר נָסְעוּ בַּדֶּרֶךְ בָּאוּ אֶל מְקוֹם מַיִם. אָמַר הַסָּרִיס: "הִנֵּה מַיִם. מַה יִּמְנַע אוֹתִי מֵהִטָּבֵל?" (פס' 36).

בנקודה הזו הטבילה נהפכה להיות סממן להחלטה ללכת אחרי ישוע ולהכיר בו כמשיח ואדון.

### **המילה "מקווה"**

משמעות המילה מקווה יכולה לעזור לנו להבין טוב יותר את רעיון הטבילה היהודי. רבות הן הפעמים בשפה העברית ששורש מילה, גם אם לא בהכרח קשור לשורש דומה לו, כן משקף את מה שעומד מאחורי משמעות המילה. המילה 'מקווה' חולקת את אותו שורש של המילה תקווה, קו והרעיון של לחכות ולקוות לאלוהים, (קיוויתי לאדוני).

להלן מה שיש ללקסיקון לומר על המילה:

"מקווה – משהו שמחכים לו בבטחון (אובייקטיבי או סובייקטיבי), גם מאגר (של מים) כמו אגם או (בני אדם וסוסים), דבקות, התקהלות, תקווה, צמר פשתן, שפע (של מים), בריכה."

ואת מילת שורש: "**קוה –** לקשור יחד, לאסוף, לצפות, להסתכל בסבלנות, לחכות, להתמהמה."

הרעיון של קשירה יחד או ליפוף של צמר, מעניק לנו תמונה מנטלית של משמעות התיישרות מול אלוהים ולחכות לו. אנחנו אוספים את עצמנו ומחברים עצמנו לדברו ואליו. אנחנו מיישרים עצמנו איתו ומחכים לו בביטחון ותקווה. כשאנחנו קוראים בתהלים כי המחבר מחכה לאלוהים, לעיתים קרובות המילה שבה נעשה שימוש היא לקוות.

הקשר הרעיוני בין מקווה (מאגר מים) ותקווה נראים בצורה יפה בספר ירמיה י"ז 7-8, כאשר הנביא מביע בצורה שירתית את הרעיון באמצעות מטאפורה בה הוא מדמה את האנשים שבוטחים באלוהים לעצים השתולים על גדות המים ואת האנשים שבוטחים באדם כעצים נובלים, שאין להם מספיק מים. מספר פסוקים לאחר מכן, ירמיה מסכם: " מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְהוָה כָּל-עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם-חַיִּים אֶת-יְהוָה" (פס' 13).

יש כאן משחק מילים, מצד אחד הפסוק אומר שאלוהים הוא מקווה המים של ישראל וכל מי שעוזב אותו יתייבש. אך בצד שני אפשר להבין שמי שעוזב את אלוהים, ואינו מחכה לו, מצפה לו יתבייש. באמצעות משחק המילים הזה, ירמיה באופן מכוון לוקח אותנו חזרה לאנלוגיה של האדם הבוטח באלוהים שיהיה כעץ שתול על פלגי מים והאדם שעוזב את אלוהים יישאר יבש, מאובק ומלא בושה.

מקווה של מים חיים מסמל את השפע הקיים בחיים החדשים שאנחנו יכולים ליהנות מהם באלוהים. אילו ששמים את מבטחם באלוהים ובוחרים ליישר את חייהם בהתאם לאלוהים, לעולם לא יתייבשו ותמיד ינבעו ממנו חיים.

בפעם הבאה שתראו מישהו שנטבל במים על מנת לסמל את חייו החדשים בישוע, תקוות ישראל, המקווה של ישראל, היזכרו בכל הדברים שישוע אמר על להיות מים חיים, באר של מים חיים שממנו נובעים חיי עולם… משום שזה בדיוק מי שהוא!

### בעידן המודרני

כיום, כאשר אדם בוגר מגיע להכרה ואמונה עצמאית בישוע המשיח, הוא עובר טבילה, בהתאם להוראתו של ישוע במתי פרק כח:

לְכוּ וַעֲשׂוּ אֶת כָּל הַגּוֹיִים לְתַלְמִידִים, הַטְבִּילוּ אוֹתָם לְשֵׁם הָאָב וְהַבֵּן וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְלַמְּדוּ אוֹתָם לִשְׁמֹר אֶת כָּל מַה שֶּׁצִּוִּיתִי אֶתְכֶם.

הטבילה מקבילה למותו ותחייתו של ישוע, ומסמלת את מותנו לאדם הישן ותחייתנו מחדש במשיח כבריאה חדשה. לרוב, מקובל כי הטבילה מתבצעת במסגרת הקהילה המקומית.

### האם הטבילה היא תנאי לישועה? הסבר לפסוקים המשומשים לטובת תורת "טבילת הישועה".

1\. הַמַּאֲמִין וְנִטְבָּל יִוָּשֵׁעַ וּמִי שֶׁלֹּא יַאֲמִין יֶאְשָׁם (מרקוס טז 16).
החלק הראשון של הפסוק נראה מאוד ברור, שכדי להיוושע צריך להאמין ולהיטבל. אך החלק השני הוא גם ברור, מי שלא יאמין יאשם. אם הטבילה היא תנאי לישועה במשפט הראשון, אז חוסר טבילה אמורה להיות גם סיבה לדין. אך אין אזכור לטבילה כסיבה לדין. לכן, זה ברור מכאן שטבילה היא לא תנאי לישועה. הקשר הקרוב בין טבילה לאמונה מצביע על הקשר הקרוב שהיה לשתי אלו בקרב המאמינים הראשונים. כשמישהו היה מגיע לאמונה, הוא היה נטבל. זו התבנית שאפיינה את המאמינים במעשי השליחים (מעשי השליחים ב:41; ח:35-37; י:44-48; טז:14-15). הישועה מותנית באמונה בלבד (רומים ג:24-25), ושאול אומר במפורש שהטבילה היא לא חלק מהכרזת הבשורה (הראשונה אל הקורינתים א:14-17).

2\. אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לְךָ, אִם לֹא יִוָּלֵד אִישׁ מִן הַמַּיִם וְהָרוּחַ לֹא יוּכַל לְהִכָּנֵס לְמַלְכוּת הָאֱלֹהִים (יוחנן ג 5). יש כמה דרכים להבין את הפסוק, הדרך הראשונה היא להגיד שה"לידה מן המים" היא הלידה הפיזית, וזה לפי ההקשר של פסוק 4,6. כלומר ישוע אומר שכדי להיכנס למלכות צריך להיוולד פיזית וגם מן הרוח. הדרך השנייה להבין את הפסוק היא לפרש את המילה "ו" (kai) כ"כלומר". "אם לא יולד איש מן המים כלומר מהרוח"… וזה שימוש מאוד נפוץ בברית החדשה של המילה הזו (מתי כא:15; מרקוס ה:19; יוחנן א:16; רומים א:5; יג:11; פיליפים ג:7; אפסים ב:8. לדוגמה מתי ח:33). זוהי אכן אופציה אפשרית בהתחשב בעובדה ש"מים" מקושר לרוח הקודש בתנ"ך(ישעיהו מד 3-5, יחזקאל לו 25-27).

3\. אָמַר לָהֶם כֵּיפָא: שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה וְהִטָּבְלוּ אִישׁ אִישׁ מִכֶּם בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ לִסְלִיחַת חֲטָאֵיכֶם, וּתְקַבְּלוּ אֶת מַתְּנַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ (מעשי השליחים ב 38). רבים משתמשים בקטע הזה כדי לטעון שהטבילה היא מרכיב הכרחי לישועה. אך טענה זו סותרת מקומות אחרים במעשי השליחים שבהם אנשים האמינו וקיבלו את רוח הקודש לפני שהם נטבלו (פרק י:43-44; טו:7-9).
רמז שיכול לפתור את הבעיה נמצא ביוונית. ה"ל" בביטוי "לסליחת חטאים" מופיע ביוונית כ-eis ויכול להיות מתורגם כ"בגלל, או "על בסיס" לכן, אפשר להבין שעליהם להיטבל בגלל שהם נושעו ולא כדי שהם ייוושעו. אם כך, הטבילה יכולה להיות מובנת במובן של סמליות. או, בפרשנות שונה, הטבילה הייתה הדרך שבה היהודים יכלו להימלט מהמשפט שהיה עתיד להגיע על עמם בעקבות דחייתם את המשיח (חורבן בית שני למשל הוא משפט אפשרי עליו היה מדובר) בכך שהם הזדהו עם הקהילה המשיחית והתכחשו לרוח ההלך של עמם- דחיית המשיח.

4\. וְזֶה מְסַמֵּל אֶת הַטְּבִילָה הַמּוֹשִׁיעָה כָּעֵת גַּם אֶתְכֶם — אֵין הִיא הֲסָרַת זֻהֲמַת הַגּוּף, אֶלָּא הִתְחַיְּבוּת שֶׁל מַצְפּוּן טָהוֹר כְּלַפֵּי אֱלֹהִים — בִּתְחִיַּת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. (הראשונה לפטרוס ג 21).

מה שבטוח, הפסוק הזה לא אומר שהטבילה היא זו שמושיעה אותנו מהגיהינום, משום שטענה זו סותרת אינספור פסוקים אחרים בכתבי הקודש שמלמדים שהישועה ניתנה בחסד דרך אמונה ללא תלות במעשים. דרך אחת להבין את הקטע היא שהטבילה כאן היא לא הטבילה במים, אלא הטבילה ברוח. ראוי לציין שהמשפט "אין היא הסרת זוהמת הגוף" והמשפט "בתחיית ישוע המשיח" שניהם, לא כוללים מים. ההקשר כן מזכיר את פעילות רוח הקודש בהקמת ישוע המשיח (ג:18). רומים ו:3-5 מלמד שהטבילה ברוח מאחדת אותנו עם המשיח ועם תחייתו. זה מזכיר לנו גם את הראשונה לקורינתים יב:13:הֲרֵי בְּרוּחַ אַחַת הֻטְבַּלְנוּ כֻּלָּנוּ לְגוּף אֶחָד, יְהוּדִים כִּיוָנִים, עֲבָדִים כִּבְנֵי חוֹרִין, וְכֻלָּנוּ הֻשְׁקֵינוּ רוּחַ אַחַת. באחדות שלנו עם המשיח וגופו, המאמינים בטוחים מפני סכנה, כמו שנוח ומשפתחו היו בטוחים בתיבה (ג:20). כך בעצם הטבילה היא ההתגשמות של התיבה. אך מאיזו סכנה הקוראים שמורים? תשובה אחת היא שהם שמורים ממצפון לא נקי בהווה. כשמאמינים מוצדקים ונטבלים ברוח, כל החטאים שלהם נסלחים במעמדם (קולוסים ב:13). המעמד החדש במשיח גם שם אותם במעמד לקבל סליחה התחברותית (סליחה יומיומית בהליכה עם האדון) כשהם חוטאים כמאמינים. דרך הליכה בסליחה, מאמינים שומרים על מצפון נקי.

הפרשנות השנייה טוענת שפטרוס מפציר במאמינים היהודים להיטבל במים כדי להינצל מהמשפט שעתיד לבוא על עמם. פטרוס מקשר את הטבילה למשפט של המבול ותיבת נוח. הוא אומר שהטבילה לא שוטפת את הלכלוך של גופנו, את החטאים של הבשר, אלא שזה מושיע כרגע. הוא מבצע אנלוגיה בין הטבילה לתיבת נוח. תיבת נוח נטבלה במים במבול, אך אלו שהיו בפנים ניצלו מהשמדה. אז פטרוס בצורה הזו מבצע אנלוגיה לכך שטבילת המים ליהודים המאמינים אליהם הוא כותב תושיע אותם מעונש זמני באותה צורה. בפרשנות הזו פטרוס דיבר על טבילת מים. מה שמזכיר את הפרשנות שהבאנו למעשי השליחים ב:38. היהודים שהאמינו יכלו להינצל מהמשפט של חורבן בית שני אם הם יכריזו באופן פומבי את אמונתם במשיח בכך שהם ייטבלו. כתוצאה מכך, הם לא היו מזדהים יותר עם העם שלהם שדחה את ישועה ושהיה נמצא תחת משפט, אלא שככה הם הזדהו עם ישוע ובצורה הזו היו נושעים מהמשפט שהיה עתיד להגיע. הם היו הופכים דומים לנוח ולמשפחתו שניצלו מהמשפט של המבול. המאמינים היהודים האלה היו צריכים לבחור. האם הם רוצים להזדהות עם ישוע המשיח או עם עם ישראל שדחה את המשיח? הזדהות עם עם ישראל הייתה מובילה להרס, ואילו השנייה מושיעה ממנו. בפרשנות הזו הטבילה במים הייתה אמורה להפריד אותם מהדור הרע שלהם כדי להימנע מהמשפט.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** עקרונות האמונה

---

### [האם ישוע קם מן המתים? - חלק 2: ההסבר](https://igod.co.il/theology/האם-ישוע-קם-מן-המתים-חלק-2-ההסבר/)

**Published:** אוגוסט 29, 2022
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "האם ישוע קם מן המתים? - חלק 2: ההסבר")

האם ישוע קם מן המתים? כדי לענות על השאלה הזו מבחינה היסטורית, יש להגדיר את העובדות ולמצוא להן הסבר,

חלק זה מראה כי קיימות לפחות שלוש עובדות רלוונטיות המוסכמות על ידי מרבית החוקרים:

1\. קברו של ישוע נמצא ריק
2\. התלמידים טענו שישוע הופיע לפניהם חי לאחר מותו
3\. התלמידים באמת האמינו בכך שישוע קם מן המתים

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** אלוהותו של ישוע, המסר של ישוע, התקומה של ישוע, תיאולוגיה

**תגיות:** ווידאו

---

### [האם ישוע קם מן המתים? - חלק 1: העובדות](https://igod.co.il/theology/האם-ישוע-קם-מן-המתים-חלק-1-העובדות/)

**Published:** אוגוסט 23, 2022
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "האם ישוע קם מן המתים? - חלק 1: העובדות")

האם ישוע קם מן המתים? כדי לענות על השאלה הזו מבחינה היסטורית, יש להגדיר את העובדות ולמצוא להן הסבר,

חלק זה מראה כי קיימות לפחות שלוש עובדות רלוונטיות המוסכמות על ידי מרבית החוקרים:

1\. קברו של ישוע נמצא ריק
2\. התלמידים טענו שישוע הופיע לפניהם חי לאחר מותו
3\. התלמידים באמת האמינו בכך שישוע קם מן המתים

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** אלוהותו של ישוע, המסר של ישוע, התקומה של ישוע, תיאולוגיה

**תגיות:** ווידאו

---

### [אם אלוהים קיים, למה אנחנו סובלים כל כך?! בעיית הרוע](https://igod.co.il/is-there-god/אם-אלוהים-קיים-למה-אנחנו-סובלים-כל-כך-ב/)

**Published:** אוגוסט 15, 2022
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "אם אלוהים קיים, למה אנחנו סובלים כל כך?! בעיית הרוע")

אם אלוהים קיים והוא טוב, מדוע יש רוע וסבל בעולם? טענה זו מכונה כ"בעיית הרוע", והיא ככל הנראה ההתנגדות הפופולרית ביותר של העמדה האתאיסטית כלפי קיומו של אלוהים. בעיית הרוע מצביעה על הרוע המוסרי והרוע הטבעי (כמו אסונות טבע) המתרחשים בעולם, כראיה נגד קיומו של אלוהים. בעיה זו נחלקת לשני סוגים שונים של בעיות רוע; בעיית הרוע הלוגית ובעיית הרוע ההסתברותית. סרטון זה יבקש להתמודד עם שתיהן ויציע תקווה מבעד לכאב ולסבל שכל בן אדם חווה.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** אלוהים - יש או אין?, פילוסופיה, קיומו של אלוהים, תיאולוגיה

**תגיות:** ווידאו

---

### [אלוהים קיים? הטיעון האונטולוגי לקיומו של אלוהים](https://igod.co.il/is-there-god/אלוהים-קיים-הטיעון-האונטולוגי-לקיומו/)

**Published:** אוגוסט 5, 2022
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "אלוהים קיים? הטיעון האונטולוגי לקיומו של אלוהים")

הטיעון האונטולוגי הוא טיעון לוגי-אונטולוגי לפיו אלוהים קיים כי קיומו הוא בבחינת הכרח. 'אלוהים', משמע הישות המקסימלית ביותר שעולה על הדעת. כלומר: כל יכול, כל יודע, וכו'. ישות, אשר קיומה הכרחי מבחינה מטפיזית.

להרחבה והגנה על הטיעון בקרו בלינק: 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** אלוהים - יש או אין?, פילוסופיה, קיומו של אלוהים, תיאולוגיה

**תגיות:** ווידאו

---

### [אלוהים קיים? הטיעון מן המוסר לקיומו של אלוהים](https://igod.co.il/is-there-god/אלוהים-קיים-הטיעון-מן-המוסר-לקיומו-של-א/)

**Published:** אוגוסט 14, 2022
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "אלוהים קיים? הטיעון מן המוסר לקיומו של אלוהים")

כן, העולם מלא ברוע וסבל, ברם בני אדם הם היצורים היחידים המבינים זאת והיצורים היחידים המסוגלים לחולל מעשים טובים או רעים מבחינה מוסרית באופן מהותי. נכון שהאדם יכול להיות מוסרי מבלי האמונה באלוהים, אך האתאיזם אינו יכול להסביר מדוע עליו לנהוג במוסריות וממה נובעת אותה התנהגות מוסרית. נטורליזם אינו מספק עזרה כלשהי במענה לשאלה מדוע הרשע קיים, מעבר לאמונה שהנטייה לרוע פשוט קיימת באדם כבר מלידה, בניגוד ליתר בעלי החיים. הטיעון מן המוסר מוכיח את קיומו של אל טוב המהווה קנה מידה למוסר.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** אלוהים - יש או אין?, פילוסופיה, קיומו של אלוהים, תיאולוגיה

**תגיות:** ווידאו

---

### [אלוהים קיים? טיעון כלאם הקוסמולוגי לקיומו של אלוהים](https://igod.co.il/is-there-god/אלוהים-קיים-טיעון-כלאם-הקוסמולוגי-לקי/)

**Published:** אוגוסט 12, 2022
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "אלוהים קיים? טיעון כלאם הקוסמולוגי לקיומו של אלוהים")

אתאיסטים נוהגים להניח כי היקום לא מחייב בורא משום שלטענתם, הוא תמיד היה קיים. לעומת זאת, בעת המודרנית טיעונים פילוסופיים אשר התאששו דרך תגליות מדעיות, הפריכו טענה זו. טיעון הכלאם הקוסמולוגי הוא טיעון שמוכיח כי בהכרח קיים גורם ראשוני ליקום בהתבסס על כך כי ליקום הייתה התחלה מוחלטת. הוא גם מראה כי היקום לא היה יכול לצוץ משום דבר, ללא שום גורם חיצוני לו.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** אלוהים - יש או אין?, פילוסופיה, קיומו של אלוהים, תיאולוגיה

**תגיות:** ווידאו

---

### [הכיוונון העדין של היקום מוכיח שאלוהים קיים? הטיעון הטלאולוגי לקיומו של אלוהים](https://igod.co.il/is-there-god/הכיוונון-העדין-של-היקום-מוכיח-שאלוהים/)

**Published:** אוגוסט 8, 2022
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "הכיוונון העדין של היקום מוכיח שאלוהים קיים? הטיעון הטלאולוגי לקיומו של אלוהים")

בעבר, מדענים סברו כי לא משנה אילו תנאים התחלתיים היו ליקום, לבסוף היו מתפתחים חיים תבוניים. אך במשך העשורים האחרונים, מדענים גילו כי קיומם של חיים תבוניים, תלויים במאזן מורכב ועדין של קבועים פיזיקאליים ותנאים התחלתיים הנתונים כבר במפץ הגדול עצמו. משמעות הדבר היא שקיומנו תלוי במאזן מדויק בצורה שלא ניתן לעלות על הדעת. 
אבל איך כל זה מהווה עדות לקיומו של אלוהים? על כך בסרטון הבא!

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** אלוהים - יש או אין?, פילוסופיה, קיומו של אלוהים, תיאולוגיה

**תגיות:** ווידאו

---

### [אלוהים קיים? הטיעון הקונטינגנטי לקיומו של אלוהים](https://igod.co.il/is-there-god/אלוהים-קיים-הטיעון-הקונטינגנטי-לקיומ/)

**Published:** אוגוסט 4, 2022
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "אלוהים קיים? הטיעון הקונטינגנטי לקיומו של אלוהים")

לפי הטיעון הקונטינגנטי – אלוהים הוא ההסבר הטוב ביותר לשאלה מדוע כל מה שקיים בכלל קיים (לעומת, שום דבר). הטיעון מוכיח את הקיום של יוצר-בורא שהוא: בלתי נגרם, נצחי, מעבר למרחב, לא חומרי והכרחי בקיומו.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** אלוהים - יש או אין?, פילוסופיה, קיומו של אלוהים, תיאולוגיה

**תגיות:** ווידאו

---

### [עלייתה של המלכות - חלק 3 | האם חזרת המשיח מסתתרת בתקווה שבחגי ישראל?](https://igod.co.il/true-judaism/עלייתה-של-המלכות-חלק-3-האם-חזרת-המשיח-מס/)

**Published:** נובמבר 13, 2023
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "עלייתה של המלכות - חלק 3 | האם חזרת המשיח מסתתרת בתקווה שבחגי ישראל?")

בפרק הקודם גילינו שכמה מאירועי המפתח בהיסטוריה של עם ישראל התרחשו במועדים המיוחדים האלה המוזכרים בתורה. השאלה היא האם מועדים אלה מצביעים רק על העבר או שיש להם תפקיד גם לגבי העתיד שלנו ולגבי הגאולה שתבוא על פי נבואות התנ"ך?

צללו עמוק איתנו לתוך המיני סדרה הזו וגלו את מסתורי העבר שלנו ואת הגאולה העתידית שתבוא!

למידע נוסף על "משיח בן יוסף" ועל ההקבלות "מעשה אבות סימן לבנים"

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, ישוע בראי ההיסטורי, פרשנות הכתובים

**תגיות:** ווידאו

---

### [עלייתה של המלכות - חלק 2 | מקור הרוע של האויב והתקווה המובטחת](https://igod.co.il/true-judaism/עלייתה-של-המלכות-חלק-2-מקור-הרוע-של-האוי/)

**Published:** ספטמבר 30, 2023
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "עלייתה של המלכות - חלק 2 | מקור הרוע של האויב והתקווה המובטחת")

"מעשי אבות סימן לבנים", אנו נכנסים עמוק יותר אל הקבלות העבר שלנו ואל העתיד שיבוא. החיבור שלנו לעברנו מסמל התעוררות רוחנית המובטחת להגיע, כמו שמעולם לא תיארנו קודם לכן. צללו עמוק איתנו לתוך המיני סדרה הזו וגלו את מסתורי העבר ואת הגאולה העתידית שלנו, שתבוא!

למידע נוסף על "משיח בן יוסף" ועל ההקבלות "מעשה אבות סימן לבנים")

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, ישוע בראי ההיסטורי, פרשנות הכתובים

**תגיות:** ווידאו

---

### [עלייתה של המלכות - חלק 1 | גורל עם ישראל טמון בעברו](https://igod.co.il/true-judaism/עלייתה-של-המלכות-חלק-1-גורל-עם-ישראל-טמו/)

**Published:** ספטמבר 26, 2023
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "עלייתה של המלכות - חלק 1 | גורל עם ישראל טמון בעברו")

במיני סדרה זו אנו צוללים אל עליית העם לארצו מבבל העתיקה, תוך התמודדות עם אויבים, תככים, פוליטיקה, מאבקים ונצחונות, כשכל אבני הדרך האלו מרמזים לנו על עתיד מלא בתקווה שתכנן לנו אלוהים.

ודאו שאתם רשומים לערוץ כדי להתעדכן בפרקים הבאים!

למידע נוסף על "משיח בן יוסף" ועל ההקבלות "מעשה אבות סימן לבנים")

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, ישוע בראי ההיסטורי, פרשנות הכתובים

**תגיות:** ווידאו

---

### [מדוע אנחנו חוגגים את חג חנוכה?](https://igod.co.il/true-judaism/מדוע-אנחנו-חוגגים-את-חג-חנוכה/)

**Published:** דצמבר 30, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "מדוע אנחנו חוגגים את חג חנוכה?")

חג החנוכה סובב סביב המוטיב של נצחון האור על החושך.
ישוע המשיח הכריז שהוא "אור העולם". האם יש זווית נוספת לחג שקשורה ישירות למשיח היהודי?

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, חנוכה, מועדי ישראל

**תגיות:** ווידאו

---

### [חג החנוכה לאור הברית החדשה (ד"ר ארז צורף)](https://igod.co.il/true-judaism/חג-החנוכה-לאור-הברית-החדשה-דר-ארז-צורף/)

**Published:** דצמבר 14, 2020
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "חג החנוכה לאור הברית החדשה (ד"ר ארז צורף)")

ד"ר ארז צורף על הקשר בין חג החנוכה לבין ישוע והברית החדשה

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, חנוכה, מועדי ישראל

**תגיות:** ווידאו

---

### [אתאיסט (חרדי לשעבר) נגד מאמין בישוע | דיבייט עם ירון ידען ואלי חייטוב](https://igod.co.il/is-there-god/אתאיסט-חרדי-לשעבר-נגד-מאמין-בישוע-דיב/)

**Published:** אפריל 25, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

אתאיסט, חרדי לשעבר ומאמין בישוע נפגשים לשיחה פתוחה. האם אלוהים באמת קיים? האם הוא גילה את עצמו בישוע? ומה המשמעות של זה לחיים שלנו כאן ועכשיו? דיון מרתק, בלי פילטרים, עם שאלות קשות והמון אמת בלב פתוח.

 [  להזמנת הספר של אלי על התקומה של ישוע  ](https://biblecollege.co.il/product/%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%AA%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%A2-%D7%9E%D7%9F-%D7%94%D7%9E%D7%AA%D7%99%D7%9D/) 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** אלוהים - יש או אין?, אפולוגטיקה יהודית, פילוסופיה, קיומו של אלוהים

**תגיות:** ווידאו

---

### [למרות הכל יש תקווה!](https://igod.co.il/devotionals/למרות-הכל-יש-תקווה-2/)

**Published:** אוקטובר 8, 2023
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

"פָּצוּ עָלֵינוּ פִּיהֶם כָּל־אֹיְבֵינוּ׃ פַּחַד וָפַחַת הָיָה לָנוּ הַשֵּׁאת וְהַשָּׁבֶר׃ פַּלְגֵי־מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל־שֶׁבֶר בַּת־עַמִּי׃ עֵינִי נִגְּרָה וְלֹא תִדְמֶה מֵאֵין הֲפֻגֹות׃ עַד־יַשְׁקִיף וְיֵרֶא יהוה מִשָּׁמָיִם׃… קָרָאתִי שִׁמְךָ יהוה מִבֹּור תַּחְתִּיֹּות׃ קֹולִי שָׁמָעְתָּ אַל־תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי׃ קָרַבְתָּ בְּיֹום אֶקְרָאֶךָּ אָמַרְתָּ אַל־תִּירָא׃ (איכה ג 46–50, 55–57)

אם תרצו תפילה או סתם לדבר, אנחנו פה לכל דבר!

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [כשהאויב יורה לעצמו ברגל](https://igod.co.il/devotionals/כשהאויב-יורה-לעצמו-ברגל/)

**Published:** אוקטובר 28, 2023
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי־טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים׃ וְלֹא־יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח־לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת־הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל־שְׂפַת הַיְאֹר" (שמות ב' 2–3).

עלינו להזכיר לעצמנו תדיר כי בסופו של יום, שום כלי–נשק אשר כוונו נגד עמו של אלוהים לא יבצעו את זממם. זו אינה הבטחה בעלמא (ישעיהו ל"ד 17), כי–אם עובדה מוגמרת בתולדות ישראל. שימו לב לכך שאמו של משה אטמה את תיבת הגומא בחמר ובזפת במטרה להגן על הגואל העתידי של ישראל מפני טביעה. מאין השיגה יוכבד את החמר? זו הייתה מתנת חינם מהצורר המרושע אשר ביקש למגר את ישראל: "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ׃ וַיְמָרְרוּ אֶת־חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל־עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל־עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר־עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (שמות א' 13–14). כאשר בתו של פרעה גילתה את התינוק העברי בתוך הסוף, היא הצילה אותו וסיפקה את מלוא צרכיו. למרבה האירוניה, פרעה לא רק סיפק את החומרים, אלא שילם מבלי משים גם עבור חיתולי הגואל (שמות ב' 5–10). מכיוון שההיסטוריה לעולם נוטה לטובת עם אלוהים, ביכולתנו להיות סמוכים ובטוחים כי הנשק המכוון נגדנו לא ישיג את מבוקשו. אבל יותר מכך, ביכולתנו גם להיות בטוחים כי אלוהים ישתמש בכלי המלחמה שהוצבו נגדנו כדי להביס את אויבי ישראל ולגאול את עמו! אחרי הכל, האם לא היה זה המן הרשע שהקים את העץ אשר הוביל דווקא להצלת העם היהודי, ורומא שהרימה את הצלב אשר הביא להצלת העולם כולו?!

> "בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי־לֹא תִירָאִי וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא־תִקְרַב אֵלָיִךְ׃ הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס מֵאוֹתִי מִי־גָר אִתָּךְ עָלַיִךְ יִפּוֹל׃ הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל׃ כָּל־כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל־לָשׁוֹן תָּקוּם־אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי יְהוָה וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם־יְהוָה" (ישעיה נ"ד 14–17).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [העזרה בדרך!](https://igod.co.il/devotionals/העזרה-בדרך/)

**Published:** אוקטובר 31, 2023
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל־אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ־עִבְרִי מֵאֶחָיו׃ וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת־הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שמות ב 11–12).

פעם חשבתי שמשה הביט לכל עבר כי לא רצה להיתפס. אבל הפעם היחידה בה עושה התנ"ך בביטוי "וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ", ההתייחסות היא לאלוהים, שכמובן אין להאשימו בניסיון להימנע מלהיתפס. בישעיה נ"ט 16, אלוהים מחפש סביבו מישהו שיקום ויתמודד עם עוול נורא. אך כאשר הוא אינו מוצא איש, הוא לוקח את העניינים לידיו. קטע זה מבהיר את מעשיו של משה בשמות ב'; משה לא היה ערמומי.
אדרבא, הוא חיפש נואשות מישהו שיקום ויעשה מעשה, אך עדיין לא למד להביט לשמים! כאשר אנו עדים להתגלמות הרוע, העוול והברבריות האנושית, אנו מחפשים עזרה מכל הכיוונים. ואנו בהחלט אסירי תודה על החיילים והאזרחים המדהימים אשר ללא–היסוס מתייצבים אל–מול הסכנה. אנו גם אסירי תודה בשל התמיכה של ארצות הברית והמאמינים מרחבי העולם, המקריבים מעצמם ונותנים ללא לאות. אך הבה נזכור כי משה היה עד לתבוסה של צבאות מצרים רק כאשר גילה את הכוח העל-טבעי הטמון בהפניית מבטנו אל–על!

> "שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל־הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי׃ עֶזְרִי מֵעִם יְהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (תהלים קכ"א 1–2).
> "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם־יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר" (תהלים כ' 8).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [הסוד מאחורי השרדות היהודים](https://igod.co.il/devotionals/הם-לא-יודעים-מה-מצפה-להם-הגות/)

**Published:** אוקטובר 20, 2023
**Author:** סת' פוסטל

**Content:**

> "וַיָּקָם מֶלֶךְ־חָדָשׁ עַל־מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא־יָדַע אֶת־יוֹסֵף׃ וַיֹּאמֶר אֶל־עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ׃ הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן־יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי־תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם־הוּא עַל־שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם־בָּנוּ וְעָלָה מִן־הָאָרֶץ׃ וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת־פִּתֹם וְאֶת־רַעַמְסֵס׃ וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות א' 8–12).

ישנה הברקה נתעבת ברוע מוחלט. בהינתן מספיק זמן ותכנון, האויב של עם ישראל יכול להסב הרס נוראי ונזק רב. וכאשר אנו מוצאים עצמנו קורבנות של מזימות זדוניות, ביכולתנו אל-נקלה להרשות לעצמנו להיות מוצפים בפחד ולחוש כאילו אין מקום בטוח בעולם. אך עם כל הברקתו של פרעה, הוא לא ידע שההיסטוריה חוזרת על עצמה בכל הנוגע ללחימה באלוהים ובעמו. ישנן מספר הקבלות בולטות בין מזימות פרעה לבין המרד של מגדל בבל באלוהים. פרעה אומר: "הָבָה נִתְחַכְּמָה" (שמות א' 10); הבבלים אומרים: "הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים" (בראשית י"א 3). פרעה מציע לשעבד את בני ישראל כדי לבנות עָרֵי מִסְכְּנוֹת בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים (שמות א' 11, 14). הבבלים מבקשים לבנות עיר מלְּבֵנָה, אָבֶן וְחֵמָר (בראשית י"א 3–4). פרעה החליט להילחם נגד הבטחת אלוהים להרבות את עמו, כדי שיוכלו למלא את הארץ (שמות א' 7, 9, 10). הבבלים העלו על דעתם להילחם נגד רצונו של אלוהים, שהמין האנושי יתפשט בכל הארץ (בראשית י"א 4). עצוב לומר זאת, אך לבבלים, למצרים, לאשורים, לרומאים, לנאצים ולמחבלים של ימינו יש כושר המצאה מספיק מטורף כדי לנסות ולהשמיד את **עמו של אלוהים…** **אך אלוהים?** בסיפור על מגדל בבל, אלוהים יורד, רואה את ההברקה של אותם אנשים מרושעים, שאם יתאפשר להם, עלולים להרוס לחלוטין את העולם ולכן, הוא מיד מתערב (בראשית י"א 5–9). פרעה היה צריך להבחין בכתב היד החקוק על קירות החמר והלבנים השבורים בחורבות בבל: "אי אפשר לעצור את אלוהים מלקיים את הבטחותיו!" אבל הוא לא הבחין בכך ולכן, כל עריו התפוררו והתפוגגו. וכפי שהבטיח, אלוהים אכן הוציא את בני ישראל ממצרים, אל הארץ המובטחת.

מחבלים רשעים ונואשים יכולים לתכנן מזימות נגד **עמו של אלוהים** ככל העולה על רוחם… **אך אלוהים?**

> "עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל" (ישעיה ח 10)

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/134b00b125f73c62780db16c6b5e8bfaaaaa887870c91bb8e7452972be9d5830?s=300&d=mm&r=g) 

 סת' פוסטל 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/) [    ](https://igod.co.il/author/seth-d-postell/)

**קטגוריות:** הגות יומית

---

### [תגובה לסרטון של פאולוג׳יה (Paulogia) נגד הראיות לתקומתו של ישוע](https://igod.co.il/jesus-new-testament/paulogia/)

**Published:** אוגוסט 29, 2022
**Author:** אלי חייטוב

**Content:**

לאחרונה פרסמנו בערוץ היוטיוב שלנו שני סרטוני אנימציה על תקומתו של ישוע מן המתים. שני סרטונים אלו אשר תרגמנו וערכנו, נוצרו במקור לפני מספר שנים על ידי הארגון של הפילוסוף והתיאולוג וויליאם ליין קרייג.1 בזמן שפרסמנו את שני הסרטונים בערוץ שלנו, צופים רבים שלחו אלינו סרטון תגובה באנגלית על ידי יוטיובר המכנה את עצמו פאולוג׳יה (Paulogia), המתיימר להפריך את התכנים שבשני הסרטונים של קרייג (אותם תירגמנו) וביקשו מאיתנו להגיב לסרטון שלו.

במאמר זה אני (אלי) אתייחס לסרטון התגובה של פאולוג׳יה ואבחן את הביקורת שלו. במאמר זה, כל ביקורת של פאולוג׳יה לנקודה מסוימת בסרטוני האנימציה נקראת ״**טענה**״, ואילו כל תשובה לכל ביקורת שלו נקראת ״**תגובה**״. הטענות שלו מסוכמות בפראפרזות, הן אינן מהוות ציטוט ישיר. לפני הטענות והתגובות, יופיעו הציטוטים מתוך סרטוני האנימציה אותם הוא מנסה להפריך, כך תוכלו לקבל הקשר מסוים ולהבין טוב יותר את התוכן.

שימו לב כי טענות מסוימות של פאולוג׳יה מכוונות כלפי אותו הציטוט אשר תחתיו הן מופיעות. מאמר זה יענה על רוב טענותיו של פאולוג׳יה. מאמר זה יתעלם מטענות שוליות וחסרות כל חשיבות; טענות שלא משפיעות על הראיות לטובת התקומה. בנוסף, מאמר זה יתעלם מטענות שחוזרות על עצמן בסרטון של פאולוג׳יה, ויענה עליהן פעם אחת בלבד. לפני קריאת המאמר, מומלץ מאוד לצפות בשני סרטוני האנימציה לטובת תקומתו של ישוע [כאן](https://www.youtube.com/watch?v=0JcDfoo2f6o) [וכאן](https://www.youtube.com/watch?v=MGgnWT2k07k). ולאחר מכן, לצפות [כאן](https://www.youtube.com/watch?v=S5pOSO9yino) בתגובה של פאולוג׳יה. אגב, [מאמר מורחב ](https://igod.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%A2-%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94/%D7%94%D7%A2%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%95%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98%D7%99%D7%AA-%D7%9C%D7%AA%D7%97%D7%99%D7%99%D7%AA%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%99/)לטובת תקומתו של ישוע קיים באתרנו.

אז האם פאולוג׳יה הצליח להפריך את הראיות שמוצגות בסרטונים לטובת תקומתו של ישוע?

### **1. הקבר הריק**

> *גילוי הקבר הריק מתועד בלא פחות משישה מקורות עצמאיים (הראשונה לקורינתים טו 3-5; יוחנן כ 1-8; לוקס כד 1-12; מעשי השליחים ב 29-32; מתי כח 1-10; מרקוס טז 1-8), חלקם שייכים לחומרים המוקדמים ביותר שניתן למצוא בברית החדשה.*

**טענה**: ״שום קבר ריק לא מוזכר בראשונה לקורינתים טו 3-5. לכן, לא מדובר במקור עצמאי לטובת הקבר הריק.״

**תגובה**: חשוב קודם כל להבין ששאול מצטט בקטע זה [מקור קדום שהוא עצמו קיבל מספר שנים בודדות בלבד מאז הצליבה](https://igod.co.il/%D7%99%D6%B5%D7%A9%D7%81%D7%95%D6%BC%D7%A2%D6%B7-%D7%95%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%94/%D7%AA%D7%97%D7%99%D7%99%D7%AA%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%A2-%D7%9E%D7%91%D7%98-%D7%A2%D7%9C-%D7%A6%D7%99%D7%A8-%D7%94%D7%96%D7%9E%D7%9F/) (ככל הנראה מפטרוס ויעקב כשביקר אותם בירושלים). הביטוי ״נקבר וקם״ התפרש על ידי כל יהודי בתקופת בית ראשון באופן פיזי- הגופה של ישוע לא הייתה בקבר. **עבור יהודי בית ראשון, תקומה מן המתים היא לא מאורע רוחני אלא מאורע פיזי**. לכן, המקור הקדום הזה כרוך בהכרח בקבר ריק. לכן, מדובר בראיה מאוד קדומה לטובת הקבר הריק של ישוע.2

**טענה**: ״קברו הריק של ישוע לא מוזכר במעשי השליחים ב 29-32. בנוסף, ספר זה הוא לא מקור עצמאי משום שמדובר באותו המחבר לכאורה כמו של הבשורה על פי לוקס, דהיינו לוקס.״

**תגובה**: דווקא ניתן להסיק באופן חד משמעי כי פטרוס התייחס לקברו הריק של ישוע בקטע זה. פטרוס אומר שקברו של דוד המלך ״נמצא עמנו עד היום״ בניגוד לישוע שקם מן המתים. כלומר, פטרוס עושה ניגוד ברור בין הקבר של ישוע לקבר של דוד: בניגוד לקברו של דוד, קברו של ישוע ריק.

האם הקטע הזה במעשי השליחים הוא מקור עצמאי? כן. לא כי ספר מעשי השליחים לא נכתב על ידי לוקס. אלא כי לוקס מתבסס בקטע זה במעשי השליחים על מקור קדום יותר מהספר עצמו. המקור הזה הוא הלימוד הראשוני של השליחים (באופן ספציפי של פטרוס) עליו לוקס מתבסס בקטע זה. במילים אחרות, קיים בידינו בקטע זה תיעוד של הלימוד הראשוני של השליחים- הם לימדו שקברו של ישוע נמצא ריק.3 איך יודעים שלוקס לא המציא את הדרשה שבמעשי השליחים ב, אלא שהוא התבסס על הלימוד המקורי של פטרוס? קיימים מספר רמזים מובהקים לכך:

ראשית, הדרשות של פטרוס במעשי השליחים מכילות בתוכן אוצר מילים ורעיונות משותפים עם האיגרת של פטרוס:
עַל־פִּי עֲצַת אֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְבְּעָה וִידִיעָתוֹ־מֵראשׁ (מעשי השליחים ב 23).
הַנִּבְחָרִים עַל־פִּי יְדִיעָתוֹ מִקֶּדֶם שֶׁל אֱלֹהִים הָאָב (הראשונה לפטרוס א 1-2).
כֶּסֶף וְזָהָב אֵין לִי (מעשי השליחים ג 6).
כִּי לֹא בְּדָבָר נִשְׁחָת, לֹא בְּכֶסֶף וְלֹא בְּזָהָב… (הראשונה לפטרוס א 18).
בֶּאֱמֶת רוֹאֶה אֲנִי שֶׁאֱלֹהִים אֵינֶנּוּ נוֹשֵׂא פָּנִים (מעשי השליחים י 34).
וְאִם קוֹרְאִים אַתֶּם אֶל הָאָב, הַשּׁוֹפֵט בְּלִי מַשּׂוֹא פָּנִים (הראשונה לפטרוס א 17).
כִּי אוֹתוֹ שָׂם הָאֱלֹהִים לְשׁוֹפֵט הַחַיִּים וְהַמֵּתִים (מעשי השליחים י 42).
הַלָּלוּ יִתְּנוּ דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מִי שֶׁעָתִיד לִשְׁפט אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים (הראשונה לפטרוס ד 5).4

שנית, הדרשות במעשי השליחים א -יב ניתנות לתרגום לארמית באופן חלק וטבעי (בניגוד לדרשות בפרק יג), דבר שמצביע על כך שהדרשות הללו אכן נישאו במקור ליהודים דוברי ארמית על ידי השליחים.

שלישית, על פי מעשי השליחים פרקים א וב, הדרשות הראשונות נישאו בירושלים שבעה שבועות לאחר הצליבה. לא סביר כלל שלוקס ימציא את הפרט הזה. אין כל סיבה להמציא פער זמני כזה בין הצליבה לדרשות של השליחים בירושלים. פרט זה מעלה תהיות כמו: למה השליחים חיכו שבעה שבועות לפני שהם התחילו להפיץ את תורתם? תהיות כאלו אינן מקדמות את מטרתו של לוקס, לכן, סביר מאוד להניח שמדובר בפרט אותנטי.5

**טענה**: ״מרקוס, מתי ולוקס הם לא מקורות עצמאיים כי מתי ולוקס התבססו על מרקוס.״

**תגובה**: מדובר בחוסר הבנה וחוסר בקיאות במחקר הברית החדשה המודרני. הטענה היא לא שמתי ולוקס הם מקורות עצמאיים שלא תלויים במרקוס. אלה המחקר המודרני של הברית החדשה הראה כי הבשורות הללו מתבססות פעמים רבות על **מקורות** עצמאיים. לדוגמה, כפי שקרייג מסביר, בבשורת מתי מופיע הסיפור אודות השומרים הרומאים בקברו של ישוע. מחבר בשורת מתי לא קיבל את הפרט הזה מבשורת מרקוס (משום שפרט זה לא מופיע שם). והוא גם לא המציא אותו, משום שאוצר המילים בסיפור זה אינו מאפיין את שאר בשורת מתי (שימו לב לאוצר המילים הייחודי בפרק כז פסוקים 62-66: ״לְמָחֳרָת עֶרֶב הַשַּׁבָּת״, ״הַמַּתְעֶה״, ״מִשְׁמָר״, ״שִׁמְרוּ״, ״חוֹתָם״, ״יִגְנְבוּ״ ועוד). דהיינו, מחבר בשורת מתי התבסס על מקור קיים בסיפור זה.

הוא ממשיך ומראה כי בשורת לוקס גם כן מתבססת על מקור עצמאי בסיפור אודות הקבר הריק משום שבסיפור שבבשורת לוקס, פטרוס ותלמיד נוסף הלכו לבדוק את הקבר של ישוע כדי לאמת את טענת הנשים שגרסה כי הוא ריק. פרט זה לא הומצא על ידי לוקס משום שהוא מופיע גם (ורק) בבשורת יוחנן- בשורה שלא תלויה בבשורת לוקס.

בנוסף, קרייג מראה כי חוקרי הברית החדשה הגיעו למסקנה כי בשורת מרקוס מתבססת על מקור קדום יותר בנרטיב אודות מאסרו, משפטו וצליבתו של ישוע (יד-טו 47). משום שבניגוד לשאר בשורתו, נרטיב זה הינו כרונולוגי ורציף. משמע, מחבר הבשורה התבסס בנרטיב זה על מקור קדום יותר מהבשורה עצמה. מה לגבי סיפור הקבר הריק במרקוס? גם סיפור זה היה חלק מהמקור הקדום עליו מחבר בשורת מרקוס התבסס בנרטיב אודות המאסר, המשפט והצליבה של ישוע. סיפור הקבר הריק מקושר תחבירית ורעיונית לסיפור המאסר, המשפט והצליבה של ישוע. נאמר במרקוס טז 1 כי הנשים הִתְכַּוְּנוּ לָבוֹא וְלִמְשחַ **אוֹתוֹ**. המילה ״אותו״ מניחה התייחסות קודמת לגופתו של ישוע שמתוארת בסיפור הקבורה במרקוס טו 43. בנוסף, שאלתן: "מִי יָגול לָנוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פֶּתַח הַקֶּבֶר?" (טז 3) מניחה את הימצאותה של האבן שיוסף מן הרמתיים גלל על פי הקבר (טו 46). יתרה מזאת, העובדה שהן ביקרו את הקבר מניחה כי הן ידעו איפה ישוע נקבר (טו 47). לבסוף, ההתייחסות של המלאכים למקום קבורתו (טז 6) מתייחסת למקום שבו יוסף מן הרמתיים קבר את ישוע. מאחר שסיפור הקבר הריק במרקוס מקושר לסיפור המאסר, המשפט והצליבה של ישוע (בו מרקוס התבסס על מקור עצמאי וקדום), סיפור הקבר הריק במרקוס מבוסס על מקור עצמאי וקדום יותר לחיבור בשורה זו.

לגבי בשורת יוחנן, פאולוג׳יה בעצמו מסכים בסרטון יחד עם חוקרי הברית החדשה כי בשורה זו לא התבססה על שלוש הבשורות הסינופטיות, לכן סיפור הקבר הריק בבשורת יוחנן, הינו מקור עצמאי נוסף לקבר הריק.

לכן, הטענה של פאולוג׳יה שגויה. יש לנו מקורות עצמאיים עליהם מתבססים מחברי הבשורות כאשר הם כותבים על קברו הריק של ישוע.6

**טענה**: ״הקטעים הללו מהברית החדשה לא מהווים ראיות לקבר ריק כי מה שיש לנו כאן זה מידע שעלינו לקבל אך ורק כי כך כתוב בברית החדשה.״

**תגובה**: טענה זו שוב מפגינה חוסר הבנה. כאשר חוקרים ניגשים לכתבי הברית החדשה, הם לא ניגשים אליהם כאל ספר קדוש וחסר טעויות. אלא שהם ניגשים לספר זה כמו לכל אוסף של כתבים מן העת העתיקה. [על ידי שימוש בקריטריונים היסטוריים](https://igod.co.il/%D7%99%D6%B5%D7%A9%D7%81%D7%95%D6%BC%D7%A2%D6%B7-%D7%95%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%94/%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA/) הם קובעים אילו פרטים ניתן לאמת באופן סביר ואילו פרטים לא ניתן לאשר באופן היסטורי.

 הטיעון לטובת תקומתו של ישוע לא מניח שהברית החדשה היא ספר קדוש וחסר טעויות, או שרק בגלל שכתוב משהו אז זה נכון. הטיעון לטובת תקומתו של ישוע ניגש לברית החדשה באופן ביקורתי ומבסס את שלוש העובדות שדורשות הסבר, דרך קריטריונים היסטוריים מקובלים אשר משומשים על כל מסמך מן העת העתיקה. לכן, טענה זו שגויה.

> *בנוסף, על פי הבשורות היו אלו נשים שגילו ראשונות כי גופתו של ישוע לא נמצאת בקבר. מבחינה היסטורית באותה התרבות, עדותן של נשים הייתה חסרת חשיבות. סביר מאוד להניח שאם סיפור הקבר הריק היה המצאה מאוחרת, היו בוחרים לטעון דווקא כי גברים הם אלו שגילו אותו.*

**טענה**: ״זה נכון שבברית החדשה כתוב שנשים הגיעו ראשונות לקבר. אז מה? מעצם העובדה שזה כתוב לא משתמע שזה קרה.״

**תגובה**: זה לא רק בגלל שזה כתוב, אלא שמדובר בפרט מביך. לכן, לא יכול להיות שפרט זה הומצא. הרי עדות נשית לא הייתה שקולה באמינותה לעדות גברית באותה התקופה.

**טענה**: ״זה לא נכון שזה מפתיע שנשים מתוארות בתור אלו שגילו את הקבר. באותה התקופה עדות נשית לא נחשבה כאמינה אך ורק במסגרת משפטית, אך זה לא אומר שלא הייתה להן השפעה בעניינים קהילתיים בתנועה המשיחית. למעשה, על פי הברית החדשה נשים היו מאוד בולטות בתחילת התנועה המשיחית וקהילתה. בנוסף, זה היה מנהג קבוע של נשים לבוא ולבקר את קברים, לא היה מדובר במנהג גברי.״

**תגובה**: כפי שקרייג מסביר, התגלית אודות הקבר הריק על ידי הנשים היא דווקא אחת מן הראיות הכי חזקות ששיכנעו את החוקרים שהקבר נמצא ריק.7 אכן עדות נשית לא נחשבה באותה התקופה בבתי המשפט. אבל למה? יוסף בן מתתיהו עוזר לנו להבין. כי הן נחשבו לשקרניות, בלתי אמינות וקלות ראש:

״נשים פסולות לעדות, מחמת קלון דעתן והחוצפה שבמינן; (קדמוניות היהודים ד.ח.טו).״

״ואלו הן הפסולים–המשחק בקוביה, והמלווה בריבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית, ועבדים. זה הכלל–כל עדות שאין האישה כשרה לה, אף הן אינן כשרים לה.״ (משנה, ראש השנה א' ח')

על פי הציטוט האחרון מהמשנה, עדות נשית שקולה לעדות של גנב! כעת שימו לב לציטוט הבא:

״מוטב שישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים.״ (ירושלמי, סוטה טז א, פרק ג, הלכה ד, גמרא)

בנוגע לטענתו כי נשים היו בולטות בתחילת התנועה המשיחית- אין שום ראיה או גיבוי לטענה זו.

בנוגע לטענה שהנשים הגיעו ראשונות לקבר כי כך נשים נהגו לעשות באותה התקופה, מדובר בטענה חסרת כל ראיות ולמעשה לא רלוונטית במקרה זה משום שהקבר היה אטום. לא הייתה להן דרך להיכנס אליו.8

> *הביטחון שלנו בקבר הריק מתחזק עוד יותר על ידי תגובתם של מנהיגי הדת היהודים. כשהם שמעו שהקבר נמצא ריק, הם טענו שתלמידיו של ישוע גנבו את גופתו, ובכך הודו שקברו של ישוע היה למעשה ריק.*

**טענה**: ״בנוגע לטענה שההנהגה היהודית האשימה את תלמידיו של ישוע על כך שהם גנבו את גופתו- האשמה שכביכול מניחה קבר ריק, מדובר בטענה שאינה ניתנת להוכחה. אלא מי שמשתמש בטענה זו מקבל אותה אך ורק ׳כי כך כתוב במתי׳. האשמה זו אך ורק מוזכרת בבשורת מתי. לכן, מידע זה אינו אמין.״

**תגובה**: טיעון חלש! שימו לב שמתי אומר שהטענה הזו של ההנהגה היהודית הייתה נפוצה "עַד הַיּוֹם הַזֶּה". במילים אחרות, הטענה הזו אודות גניבת הגופה עדיין נשמעה והופצה בזמן שמתי כתב את המשפט הזה. אם ההנהגה היהודית לא טענה שהתלמידים גנבו את הגופה, כל אחד היה יכול לגשת להנהגה היהודית, לשאול אותם ולשלול את טענתו של מתי. במילים אחרות, אם ההנהגה היהודית לא באמת טענה שהתלמידים של ישוע גנבו את הגופה, מתי ירה לעצמו ברגל בכך שהוא טען שזו שמועה שהייתה נפוצה עד זמן כתיבת בשורתו.

בנוסף, הטענה של ההנהגה היהודית (שהתלמידים גנבו את הגופה) מתועדת במקור עצמאי נוסף. בסביבות 150 לספירה, יוסטינוס מרטיר מתעד שההנהגה היהודית עדיין הפיצה את אותה הטענה נגד התלמידים (*Dialogue with Trypho*, 108). בנוסף לכך, בסביבות 200 לספירה טרטוליאנוס ענה על טענה דומה (*De spectaculis*, 30).

**טענה**: ״אין כל תיעוד לתקומת הצדיקים כפי שזה מתואר במתי כז 52-53 במקורות אחרים. אם מתי כז לא מהימן, אז מדוע עלינו להאמין למתואר בפרק הבא? כלומר, מדוע עלינו להאמין בכך שהיו שומרים בקבר, בהם הפצירה ההנהגה היהודית להפיץ את השמועה כי גופתו נגנבה?״

**תגובה**: מאיזה היסטוריון היית מצפה שיכתוב על המאורע שמתואר במתי כז, כלומר תקומת הצדיקים? נניח והיו אנשים שראו את אותם הצדיקים קמים לתחייה, והם הפיצו את הסיפור לגבי המקרה הזה ברחבי ירושלים, איזה היסטוריון מהתקופה ההיא בדיוק ירצה לתעד את טענתם?

בנוסף, הטענה כי ההנהגה הפיצה את השמועה כי גופתו של ישוע נגנבה, לא תלויה במהימנות הסיפור אודות השומרים בקבר. אלא, כפי שראינו, מתי כותב כי ההאשמה הזו **הייתה מופצת עד יום כתיבת בשורתו**. משמע כל אחד היה יכול לאמת זאת ולהיווכח כי אכן האשימו את התלמידים בגניבת הגופה.9

> *"עד היום רוב החוקרים, מחזיקים בתוקף במהימנות הטענות של הברית החדשה אודות הקבר הריק" (ג'ייקוב קרמר, פרופסור ללימודי הברית החדשה באוניברסיטת ווינה).*

**טענה**: ״לגבי הציטוט מג׳ייקוב קרמר, הציטוט המקורי אומר שרוב **הפרשנים,** לא חוקרים, מסכימים שקברו של ישוע נמצא ריק. למה הסרטון משנה את זה מחוקרים לפרשנים? זה ברור, כי פרשנים הם תאולוגים שמתחילים עם ההנחה שהברית החדשה נכתבה בהשראת אלוהים. אז ברור שהם יסכימו עם זה.״

**תגובה**: הציטוט המקורי הוא בגרמנית מהספר הבא: Jacob Kremer, *Die Osterevangelien Geschichten um Geschichte* (Stuttgart: Katholisches Bibelwerk, 1977), 49-50

ניתן לתרגם את המילה בגרמנית בתור ״פרשנים״ או ״חוקרים״. כדי לפשט עבור אלו שלא בקיאים בתחום, קרייג בחר להשתמש בתרגום ״חוקרים״. אך לא קיים הבדל בין השניים. פרשנים חוקרים את הברית החדשה גם מבחינה היסטורית. במילים אחרות, אותם ״פרשנים״ בציטוט של קרמר הם חוקרי הברית החדשה.10

**טענה**: ״קרייג מסתמך על המחקר של הברמס- המומחה העולמי למחקר אודות התקומה של ישוע. אך הברמס לא מכליל את הקבר הריק של ישוע בתור העובדה שמוכרת על ידי הרוב המוחלט של החוקרים.״

**תגובה**: זה נכון שלא הרוב המוחלט של החוקרים מקבל את הקבר הריק כעובדה, אך הוא כן מוכר בכל זאת על ידי רוב החוקרים כעובדה. כפי שהברמס תיעד, 75 אחוזים מהחוקרים מסכימים שקברו של ישוע נמצא ריק.11

### **2. הופעותיו של ישוע לאחר מותו 

> *באחת מהאיגרות המוקדמות ביותר בברית החדשה, שאול מספק רשימה של עדים להופעותיו של ישוע לאחר תקומתו.*
> 
>  *הוא נִרְאָה אֶל כֵּיפָא וְאַחַר כָּךְ אֶל הַשְּׁנֵים-עָשָׂר. אַחֲרֵי כֵן נִרְאָה בְּבַת אַחַת אֶל יוֹתֵר מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת אַחִים… אַחַר כָּךְ נִרְאָה אֶל יַעֲקֹב וּלְאַחַר מִכֵּן אֶל כָּל הַשְּׁלִיחִים. אַחֲרֵי כֻּלָּם נִרְאָה גַּם אֵלַי.*
> 
> *(שאול, הראשונה לקורינתים טו 5-8).*

 **טענה**: ״רשימת העדים לתקומתו של ישוע שמופיעה בראשונה לקורינתים טו היא רשימה ששאול קיבל ממקור אחר, הוא לא יכול לאמת כי הרשימה הזו נכונה.״

**תגובה**: טעות! הוא כן יכול לאמת את רשימת העדים משום שהוא יכול לראיין אותם או לפחות את חלקם. הוא היה יכול לראיין את השליחים שמתוארים ברשימה וגם לראיין חלק מחמש מאות האנשים אותם נראה שהוא הכיר בהתחשב בכך שהוא ידע כי רובם עדיין בחיים ומקצתם מתים (פס׳ 6). ולמעשה, הוא טוען כי השליחים עצמם מבשרים את אותה הבשורה (פס׳ 11). לכן, קהל היעד של האיגרת היה יכול לתשאל אותם ולאמת את העובדה כי הם אכן טענו שהם ראו את ישוע חי. לא רק ששאול הכיר את השליחים, אלא הוא גם יודע שהקורינתים, קהל היעד של האיגרת, הכיר אותם. זאת ניתן להסיק על בסיס דבריו בתחילת האיגרת:

אֲנִי מִתְכַּוֵּן לְכָךְ שֶׁכָּל אֶחָד מִכֶּם אוֹמֵר: "אֲנִי שַׁיָּךְ לְשָׁאוּל", אוֹ "אֲנִי לְאַפּוֹלוֹס", "אֲנִי שֶׁל כֵּיפָא", "וַאֲנִי שֶׁל הַמָּשִׁיחַ" (הראשונה לקורינתים א 12).

כאן שאול מוכיח את הקורינתים על המריבות והפילוג ביניהם. הקורינתים רצו להשתייך לאחד מן השליחים שהם הכירו. משמע הם היו יכולים לראיין אותם לגבי העדות שלהם לתקומה של ישוע, משום שהם הכירו אותם. ראוי לציין כי לאורך האיגרת, שאול ניסה לבסס את מעמדו כשליח לפני הקורינתים (ראו לדוגמה הראשונה לקורינתים ט 1-2), לכן, הוא לא היה נותן להם רשימת עדים שקרית, דבר שמבחינתם היה שולל את מעמדו כשליח אמת.

**טענה**: ״ההתגלות לשאול הייתה חזון, לא התגלות פיזית. לכן לא מדובר בפרט שניתן לאמת היסטורית (ראו השנייה לקורינתים יב 2; גלטים א 12).״

**תגובה**: שימו לב לשגיאה הברורה של פאולוג׳יה:

מראה המקום מהשנייה לקורינתים יב 2 אינו מתאר את ההתגלות של ישוע לשאול בדרכו לדמשק (כפי שזה מתואר במעשי השליחים ט). שאול לא מדבר בקטע זה על ההתגלות של ישוע שהפכה אותו מרודף לחסידו. אלא ששאול מדבר כאן על התגלות נפרדת שהתרחשה בהקשר אחר לחלוטין- אחרי שכבר שאול הפך למאמין בישוע. איך יודעים זאת? חישוב מתמטי פשוט: שאול אומר שהחזון הזה קרה לִפְנֵי אַרְבַּע־עֶשְׂרֵה שנים (פס׳ 2). חוקרי הברית החדשה מסכימים כי שאול חיבר את השנייה לקורינתים בערך בשנת 55 לספירה. דרך חישוב פשוט ניתן לקבוע כי החזון שעליו מדבר שאול כאן לא התרחש לפני שנת 40 לספירה. לעומת זאת, שאול הפך לחסידו של ישוע כבר בשנים הראשונות אחרי ה30 לספירה. **משמע החוויה של שאול שהפכה אותו לחסידו של ישוע, התרחשה כמעט עשור לפני החוויה שעליה הוא מדבר בשנייה לקורינתים יב 2**! לכן, לא מדובר כלל על אותה החוויה.12

 מראה המקום של אל הגלטים א 12 לא מצהיר כלל כי ההתגלות של ישוע הייתה חזון או מאורע רוחני. מדובר בהנחה שמחבר הסרטון הלביש על הקטע. ההתגלות לשאול לא הייתה חזון סובייקטיבי משום שהמשרתים שלידו כן שמעו קולות ונפלו על הרצפה מהאור החזק (ראו מעשי השליחים ט). מבחינת הנרטיב במעשי השליחים, היה מדובר במאורע פיזי לכל דבר. גם אם לא ניתן לאמת היסטורית את המאורע הזה, ניתן לאמת כי שאול לפחות טען כי הוא חווה את המאורע הזה. דבר שמהווה פרט שתומך בתקומה. משום שיש להסביר מדוע שאול הפך מרודף התנועה, לחסידו של ישוע עד כי היה מוכן לסבול ואף למות עבור אמונתו בתקומתו של ישוע.

> *"מבחינה היסטורית, ניתן לומר בבירור ששמעון כיפא והתלמידים חוו את ישוע מופיע בפניהם לאחר מותו כמשיח שקם מן המתים".*
> 
> *(גרד לודרמאן, חוקר הברית החדשה באוניברסיטת גוטינגן).*

**טענה**: ״הציטוט של החוקר גרד לודרמן הוצא מההקשר. לודרמן לא טוען שישוע באמת הופיע לפני תלמידיו, אלא הוא טוען שתלמידיו חוו חוויות שאותן הם פירשו בתור התקומה של ישוע.״

**תגובה**: ובכן, מדובר בהודאה כי תלמידיו הראשונים של ישוע חוו חוויות שגרמו להם להאמין שישוע קם מן המתים. כלומר הטענה כי ישוע קם מן המתים היא לא מיתוס או התפתחות מאוחרת, אלא מדובר באמונתם של עדי הראייה לחייו של ישוע. איך מסבירים זאת? איך מסבירים את החוויות הללו של השליחים- חוויות שהתרחשו במקביל, במספר נסיבות, במקומות וזמנים שונים?

### **3. אמונת התלמידים בתקומתו של ישוע**

> *עובדה מספר שלוש: אמונת תלמידי ישוע בתקומתו מן המתים.*

**טענה**: ״העובדה הזו שקולה לעובדה הקודמת. מה ההבדל ביניהן?״

**תגובה**: לא. העובדה השנייה היא שהתלמידים **טענו** שהוא הופיע לפניהם. אך כל אחד יכול לטעון כל דבר. העובדה השלישית היא כי לא רק שהם טענו זאת, אלא שהם **האמינו** באמיתות טענתם.

> *צליבתו של ישוע עירערה לחלוטין את תלמידיו. לאחר המאורע לא נותרה להם ברירה אלא לברוח ולהתחבא בפחד על חייהם.*

**טענה**: ״אין שום ראיה מחוץ לברית החדשה לכך שהתלמידים היו הרוסים ופחדו על חייהם לאחר צליבתו של ישוע.״

**תגובה**: שוב אותה ההנחה השגויה: **ספר הברית החדשה הוא לא מקור אחד**. **מדובר באוסף כתבים שמכילים בתוכם מקורות עצמאיים מרובים**. לכן, גם אם אין אזכורים מחוץ לברית החדשה לפרט כלשהו שכן מוזכר במקורות עצמאיים מרובים בכתבי הברית החדשה, מדובר בראיה היסטורית לכל דבר.

למעשה, העובדה שהבשורות מתארות כך את התלמידים היא עובדה מביכה, משום שהיא מציירת את השליחים הראשונים שהתחילו את התנועה המשיחית בתור פחדנים וחסרי אמונה.

בנוסף, באותה התקופה היו נוהגים לצלוב את המורדים **יחד עם חסידיהם.**13 לכן, קיימת סבירות גבוהה שהתלמידים התחבאו ופחדו על חייהם. עובדה זו מסבירה מדוע פטרוס התכחש לישוע שלוש פעמים- הוא פחד על חייו!

> *בתור יהודים בתקופת בית שני, לא היתה להם ציפייה למשיח שיוצא להורג על ידי אויביו, שלא לדבר על כך שיקום מן המתים. התקומה היחידה בה יהודים האמינו בזמנו, הייתה התחייה הכללית מן המתים ביום הדין באחרית הימים, ולא באירוע שבו אדם אחד קם מן המתים באמצע ההיסטוריה.*

**טענה**: ״זה לא נכון בהכרח שהתלמידים לא ציפו למשיח שקם מן המתים, בגלל אמונתם לכאורה שהתקומה מן המתים היא מאורע כולל באחרית הימים. יכול להיות שהם האמינו אחרת משום שהם גם ככה לא החזיקו במסורת הפרושית במלואה.״

**תגובה**: אין שום ראיה לכך שהתלמידים של ישוע ציפו למשיח שיקום מן המתים. להפך, יש לנו פרט מביך בלוקס שמראה ששני תלמידים שהיו קשורים לשני עשר התלמידים, עדיין לא הבינו כי על ישוע למות ולקום מן המתים: אֲנַחְנוּ קִוִּינוּ כִּי הוּא זֶה אֲשֶׁר עָתִיד לִגְאול אֶת יִשְׂרָאֵל (לוקס כד 21). **זאת הם אמרו לאחר שהם כבר שמעו על הקבר הריק ועל העדות של הנשים לגבי המלאכים שהודיעו להן שישוע חי**. מדובר בפרט מביך שמשקף את המצב של התלמידים של ישוע באותה העת: הם לא ציפו לתקומה כלל. התקומה הפתיעה אותם כליל!

> *בנוסף, על פי חוקי התורה, מאופן צליבתו של ישוע כפושע, השתמע כי הוא תחת קללת אלוהים. ולמרות שכל הנסיבות היו לרעתם, לפתע החלו התלמידים להאמין בכנות מלאה שאלוהים הקים את ישוע מהמתים. הם היו משוכנעים עד כדי כך, שגם תחת איומי מוות וייסורים קשים אף אחד מהם לא הסכים להכחיש את התקומה. אפילו שאול הפרושי, שרדף בקנאות ובאלימות את המאמינים המשיחיים, לפתע הפך בעצמו למאמין בישוע. וכמוהו, גם אחיו הצעיר והספקן של ישוע, יעקב.*

**טענה**: ״אין שום ראיה מהימנה לכך שהתלמידים היו מוכנים לסבול ואף למות עבור אמונתם. אין ראיה לכך בברית החדשה או מחוצה לה!״

**תגובה**: טענה זו פשוט שגויה. כפי שאנדרו לוק מראה, קיימות מספר ראיות לכך שהתלמידים היו מוכנים לסבול ואף למות עבור אמונתם:14

ראשית, יש ראיות לכך ששאול הוכר בתור רודף הקהילה המשיחית: בגלטים א 13, שאול כותב לקהל יעדו,

הֲרֵי שְׁמַעְתֶּם עַל הִתְנַהֲגוּתִי בֶּעָבָר בַּיַּהֲדוּת, שֶׁרָדַפְתִּי נִמְרָצוֹת אֶת קְהִלַּת אֱלֹהִים וְעָשִׂיתִי בָּהּ שַׁמּוֹת וְהִתְעַלֵּיתִי בַּיַּהֲדוּת עַל רַבִּים מִבְּנֵי גִּילִי אֲשֶׁר בְּעַמִּי, מִשּׁוּם קִנְאָתִי הַיְתֵרָה לְמָסוֹרוֹת אֲבוֹתַי.

 שאול טוען **שהגלטים הכירו** את העובדה כי הוא רדף את הקהילות המשיחיות. אם שאול לא באמת היה רודף את הקהילה, הקוראים שלו היו יודעים שהוא משקר. לכן, אם שאול היה מנסה לשקר, הוא לא היה אומר להם שהם מכירים מידע כלשהו לגביו כשאותו המידע כלל לא היה נכון.

אל הקורינתים שאול כתב,

שֶׁכֵּן אֲנִי הַפָּחוּת בַּשְּׁלִיחִים וְאֵינֶנִּי רָאוּי לְהִקָּרֵא שָׁלִיחַ מִשּׁוּם שֶׁרָדַפְתִּי אֶת קְהִלַּת אֱלֹהִים. (הראשונה לקורינתים טו 9).

אין לשאול השליח סיבה להמציא מידע כזה משתי סיבות:

1. מידע זה משפיל אותו, הוא אף קורא לעצמו ״הפחות בשליחים״. איזו סיבה הייתה יכולה להיות לו להמציא שקר משפיל כזה, במיוחד כשהוא ניסה לבסס את מעמדו כשליח לפני הקורינתים (הראשונה לקורינתים ט)?
2. **הקורינתים הכירו את שאר השליחים כפי שראינו לעיל, לכן הם היו יכולים לשאול אותם אם המידע הזה נכון**.

מאחר ששאול רדף את המאמינים הראשונים, השליחים של ישוע נכללו בקבוצת הנרדפים.

יש גם ראיות חזקות לכך ששאול עצמו סבל עבור אמונתו לאחר שנהיה עצמו חסיד של ישוע. לדוגמה הוא כותב לתסלוניקים:

אָמְנָם קודֶם לָכֵן סָבַלְנוּ וְהָיִינוּ לְבוּז בְּפִילִיפִּי, דָּבָר **שֶׁיָּדוּעַ לָכֶם** (הראשונה לתסלוניקים ב 2). שאול פונה למידע ציבורי- זה היה ידוע ששאול סבל עבור אמונתו.

שנית, יש ראיות בתוך הברית החדשה ומחוצה לה למותם של התלמידים עבור אמונתם:

בבשורת יוחנן נאמר שישוע ניבא כי פטרוס ימות עבור אמונתו:

 אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לְךָ, כְּשֶׁהָיִיתָ יוֹתֵר צָעִיר חָגַרְתָּ אֶת עַצְמְךָ וְהָלַכְתָּ לְאָן שֶׁרָצִיתָ, אֲבָל כַּאֲשֶׁר תִּזְקַן תִּפְרושׂ אֶת יָדֶיךָ וְאַחֵר יַחְגָּרְךָ וְיוֹבִיל אוֹתְךָ אֶל אֲשֶׁר אֵינְךָ רוֹצֶה." זאת אָמַר בְּרָמְזוֹ עַל אופֶן הַמָּוֶת שֶׁיְּכַבֵּד בּוֹ אֶת הָאֱלֹהִים. (יוחנן כא 18-19).

אם פטרוס לא מת עבור אמונתו, מן הנמנע שיוחנן יכתוב כי ישוע ניבא שהוא כן ימות! הרי זה אומר שישוע הוא נביא שקר! (בשורת יוחנן נכתבה אחרי מותו של פטרוס).

לוקס מתעד במעשי השליחים את רציחתו של השליח יעקב בן זבדי האח של יוחנן (מעשי השליחים יב 2). יוספוס מתעד את הירצחו של יעקב אחיו של ישוע (קדמוניות היהודים כ.ט.א) יוספוס כותב שיעקב נהרג בתור מי שהפר חוק. יעקב היה נודע בתור מי שנהג לשמור את התורה, לכן סביר מאוד כי החוק עליו עבר היה אמונתו באלוהותו של ישוע, דבר שסתר לחלוטין את האמונות היהודיות באותה התקופה.15

בנוסף ליוסף בן מתתיהו, גם הגסיפוס16 וקלמנטוס מאלכסנדריה17 כתבו על כך שיעקב נרצח עבור אמונתו בתקומתו של ישוע. כלומר, הירצחו של יעקב מתועד באופן בלתי תלוי בשלושת המקורות הללו.

למעשה, לפי כתביו של טרטוליאנוס ניתן להבין כי מותם של שאול ופטרוס עבור אמונתם הייתה עובדה נגישה לציבור, דהיינו זאת הייתה עובדה ציבורית (ראו: Scorpiace, 15).

בנוסף, קלמנטוס כתב כי פטרוס הוצא להורג בשל אמונתו בתוך זמנם (של קלמנטוס וקוראיו), כלומר מדובר בעובדה מוכרת מבחינת קהל היעד של קלמנטוס (ראו: Clement 5:4–5).

התלמידים היו מודעים לכך שאם הם ימשיכו להכריז את תקומתו של ישוע, הדבר יעלה להם בחייהם. לכן, **עצם ההתמדה שלהם בהכרזת הבשורה אודות מותו ותקומתו של ישוע, מצביעה על כך שהם היו מוכנים לסבול ואף למות עבור האמת שהם הכריזו**.

### **הסברים חלופיים להסבר התקומה**

> *ההשערה השלישית היא הזזת הגופה למקום אחר.*
> 
> *אולי יוסף מן הרמתיים, הניח את הגופה של ישוע בקבר שלו- זמנית, מצורך הנסיבות; אך מאוחר יותר, העביר אותה לבית הקברות המשותף לפושעים. וכשהתלמידים ביקרו את הקבר הראשון ומצאו אותו ריק, הם הסיקו כי ישוע קם מן המתים. ושוב, התיאוריה הזו לא הגיונית לאור העובדות בשטח. החוק היהודי אסר במפורש על הזזת גופה לאחר הטמנתה בקבר, למעט כשמדובר בקבר משפחתי. בנוסף, בית הקברות של הפושעים היה קרוב למקום ההוצאה להורג, כך שלא הייתה בעיה לקבור שם את ישוע מלכתחילה. וחוץ מזה, ברגע שהתלמידים החלו להכריז על תקומתו של ישוע מהמתים- יוסף היה מתקן את טעותם. כך שגם את ההשערה הזאת, המחקר המודרני דוחה לחלוטין.*

**טענה**: ״הטענה של הסרטון בעד התקומה היא כי אם יוסף מן הרמתיים הזיז את הגופה של ישוע לקבר אחר, וזה כביכול היה גורם לתלמידים להאמין שישוע קם מן המתים, אז יוסף מן הרמתיים היה מתקן אותם ומצביע על הקבר הנכון כך שזה היה מפריך את הצהרת התלמידים. הבעיה היא שאין כל ראיה לכך שישוע נקבר על ידי יוסף מן הרמתיים משום שדמותו של יוסף מן הרמתיים מתועדת אך ורק בברית החדשה, כלומר אין ראיה שהוא היה קיים בכלל.״

**תגובה**: למה שמחברי הברית החדשה ימציאו דמות בדיונית שהייתה כביכול חלק מהסנהדרין? הרי זה היה פוגע לחלוטין באמינות שלהם. **חברי הסנהדרין היו עולים על השקר שלהם בקלות ובאופן מיידי**. זה נכון שיוסף מן הרמתיים מוזכר רק בבשורות, אך למה שמישהו אחר יזכיר אותו? איזו חשיבות מיוחדת הייתו לו שדרשה את אזכורו במקור אחר? חוסר אזכור לא מוכיח חוסר קיום (למעשה מדובר בכשל לוגי הנקרא ״טיעון מן השתיקה״). לדוגמה הכתבים הרומיים באותה התקופה לא מזכירים את קיפא הכהן הגדול או את יוספוס. האם מכאן ניתן להסיק שהם לא היו קיימים? כמובן שלא.

> *ולבסוף, השערת ההזיה: התלמידים לא באמת ראו את ישוע, אלא שהם חוו חזיון שווא, בו הוא הופיע בפניהם. כל הסיפור היה לא יותר מהזייה. גם התיאוריה הזאת לא מצליחה להתמודד עם מספר רב של בעיות.*
> 
> *ראשית, ישוע נראה לא רק פעם אחת, אלא פעמים רבות; לא רק במקום אחד, אלא במקומות שונים; לא רק לאדם אחד, אלא להרבה אנשים שונים. לא רק לבודדים אלא לקבוצות של אנשים. ולא רק למאמינים אלא גם לאלו שלא האמינו. אתם לא תמצאו תיאורים של הזיות בספרי הפסיכולוג*יה, שניתן להשוות להופעות של ישוע לאחר תקומתו.

**טענה**: ״בקשר לטיעון האפולוגטי שגורס כי לא יכול להיות שהתלמידים הזו את ישוע עקב העובדה כי אנשים וקבוצות של אנשים רבים טענו שהם ראו את ישוע במקומות שונים וכי גם לא מאמינים וספקנים טענו שהם ראו אותו- אין כל ראיה ל׳עובדה׳ הזו.״

**תגובה**: כפי שראינו קודם, בראשונה לקורינתים טו שאול מעביר לקורינתים מקור עתיק שמכיל רשימת עדי ראייה: פטרוס, השנים עשר, **חמש מאות אנשים** שאול, יעקב ושאר השליחים (לא השנים עשר). הקורינתים היו יכולים לתשאל ולראיין את רוב העדים ברשימה הזו ולהיווכח כי הם אכן טענו שהם חוו את ישוע מופיע בפניהם חי לאחר מותו במקומות שונים, לקבוצות שונות, לאנשים שונים ולבלתי מאמינים (כמו שאול, יעקב אחיו של ישוע וספקנים אחרים).

בנוסף, ההתגלות לפטרוס מתועדת בצורה בלתי תלויה על ידי לוקס (לוקס כד 34; הראשונה לקורינתים טו 5) וההתגלות לשנים עשר מתועדת באופן עצמאי על ידי לוקס ויוחנן (לוקס כד 36-43; יוחנן כ 19-20), מה שאומר שבידינו שני מקורות עצמאיים לכך. יש לנו גם מקורות עצמאיים להתגלות של ישוע בגליל על ידי מרקוס, מתי, יוחנן (מרקוס טז 7; מתי כח 16-17; יוחנן כא) כמו כן, יש בידינו גם מקורות עצמאיים להתגלויות לנשים על ידי מתי ויוחנן.

**טענה**: ״יש מקרים שבהם אנשים הוזים את אהוביהם לאחר פטירתם, למרות שלא היה להם רקע רפואי שיכול להסביר את ההזיה הזו. לכן, גם התלמידים היו יכולים להזות את ישוע, המורה האהוב עליהם.״

**תגובה**: זה נכון שאנשים הוזים את אהוביהם שנפטרו, אך יש בעיות ביישום המקרים האלה על התלמידים:

ראשית, הזיה היא כמו חלום, היא פרטית. אם התלמידים אכן הזו, הם לא היו הוזים את אותו הדבר במקביל, משום שהזיה בניגוד לאשליה היא חוויה שלא נוצרת מגורם חיצוני בסביבה. בנוסף לכך, **יש לקחת בחשבון את 500 האנשים שטענו שישוע נראה אליהם בבת אחת**. קבוצת אנשים כה גדולה לא יכולה לחוות את אותה ההזייה.

שנית, ישוע לא היה אהוב על שאול השליח ולכן הוא לא התאבל על מותו. אז למה שהוא יהזה אותו?

שלישית, אם הם היו הוזים את ישוע, הם היו הוזים שהוא נמצא בגן העדן, תמונה שתאמה את אמונתם לגבי צדיקים שנרצחו. הם לא היו הוזים אותו קם מן המתים בגוף חדש, רעיון שלא היה קיים בכלל בראשם.

רביעית, אם התלמידים היו הוזים את תקומתו של ישוע, **ההנהגה היהודית בירושלים הייתה יכולה להפריך בקלות את ההזייה שלהם בכך שהיו מצביעים על העובדה שהגופה של ישוע עדיין נמצאת בקבר**.

**טענה**: ״יש תיעודים למקרים של היסטריה המונית.״

**תגובה**: אז מה? היסטריה המונית היא אינה מאורע שקשור לראייה של משהו שלא נמצא. אך התלמידים טענו שהם חוו את ישוע מופיע בפניהם. הם טענו שהם ראו אותו, ובנוסף הם היו מוכנים לסבול לנוכח רדיפות על דבר אמונתם ואף למות. לכן, לא סביר כלל שמדובר כאן בחוויה מעורפלת שמקורה מהיסטריה או התלהבות דתית. אנשים המעורבים בהיסטריה המונית, וכתוצאה מכך מגבשים אמונת שווא, מגיעים בדרך כלל (אחרי תקופת רגיעה) להבנה כי אמונתם שגויה.18 זאת בניגוד להתמדתם של התלמידים הראשונים באמונתם ובהפצרת הבשורה אודות תקומתו של ישוע, חרף התנגדויות וסכנות.

**טענה**: ״אולי שאול השליח חווה הזיה בגלל תחושת אשמה ולכן חשב שראה את ישוע חי לאחר מותו.״

**תגובה**: אין שום ראיה לכך ששאול חש אשמה על כך שרדף את המאמינים בישוע. להפך, הוא מצהיר כי הוא התגאה בכך משום שהוא חשב שכך הוא משרת את אלוהים (ראו אל הגלטים א 13-14 ואל הפיליפים ג 4-6). במילים אחרות, שאול מודה שהוא תמך ברדיפת מאמינים ורציחתם. מדובר בפרט מביך ששאול לא היה ממציא. קשה להאמין שהוא יכתוב דבר כזה אפילו אם זו הייתה **האמת**, על אחת כמה וכמה אם מדובר בשקר!

### **סיכום**

הסרטון של פאולוג׳יה לא הפריך כלל את הראיות לטובת התקומה של ישוע. אדרבא, הסרטון שלו אך ורק מדגים את הניתוק המוחלט של מבקרי האמונה המשיחית ברשתות החברתיות מהמחקר העדכני אודות כתבי הברית החדשה ותקומתו של ישוע.

הערות:

1.שם הארגון הוא ״Reasonable Faith״.

2\. ".Craig, "A Youtube Response to the Resurrection, Part One

3\. שם.

4\. .Selwyn, *The First Epistle of St. Peter*, 33–34

5\. .Moreland, *Scaling the Secular City*, 155

6\. ".Craig, "#103 Independent Sources for Jesus’ Burial and Empty Tomb

7\. ".Craig, "A Youtube Response to the Resurrection, Part Two

8\. קרייג, שם.

9\. שם.

10\. שם.

11\. שם.

12\. .Harris, *Second Corinthians*, 835-36

13\. .McGrath, "Post-Traumatic Growth and the Origins of Christianity." *Mental Health, Religion and Culture*, 298

14\. .Loke, *Investigating the Resurrection of Jesus Christ*, 70-72

15\. .Bock, *Blasphemy and Exaltation in Judaism*, 196n30

16.הגסיפוס מצוטט על ידי אוסביוס בחיבור: *Church History Book II* 23.

17.קלמנטוס מצוטט על ידי אוסביוס בחיבור: *Ecclesiastical History* 2.23.

18\. .Stewart, “Sasquatch Sightings,” 302

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/de204a7ceab74ece83a809d41d6c4b145120ead854d2cc69087ef9bb76d8c29c?s=300&d=mm&r=g) 

 אלי חייטוב 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/haitov/) [    ](https://igod.co.il/author/haitov/)

**קטגוריות:** ישוע בראי ההיסטורי, יֵשׁוּעַ והברית החדשה

**תגיות:** הברית החדשה, מהימנות הבשורות, ניסים, קיומו של אלוהים, תקומתו של ישוע

---

### [האם הקוסמולוגיה יכולה להצדיק יקום נצחי?](https://igod.co.il/science-faith/האם-הקוסמולוגיה-יכולה-להצדיק-יקום-נצח/)

**Published:** אוקטובר 21, 2020
**Author:** ג'ייקובוס ארסמוס

**Content:**

###  מבוא

פיזיקאים וקוסמולוגים רבים המאמינים שהיקום נצחי (או עשוי להיות נצחי), מנסים להצדיק את אמונתם דרך העובדה שניתן לבנות באופן תיאורטי מודל קוסמולוגי הכולל יקום נצחי. לדוגמה, בפולמוס בין הפילוסוף והתיאולוג ויליאם ליין קרייג, לקוסמולוג האתאיסט שון קרול, טען קרול:

> אם אתה רוצה לדעת אם דבר מה הוא אפשרי בקוסמולוגיה או בפיזיקה, אתה צריך לשאול, 'האם אני יכול לבנות מודל?'… 'האם היקום יכול להיות נצחי?, שוב, התשובה היא: כן, רק בנה מודל (Stewart 2016:40-41).

כדי להצדיק את האמונה שהיקום עשוי להיות נצחי, קרול טוען שכל מה שצריך לעשות הוא לבנות מודל קוסמולוגי שבו היקום הוא נצחי, ללא תלות בשאלה "האם מדובר בתיאור סביר של המציאות?" (Stewart 2016:41). אך האם זה נכון? הבה נניח לרגע כי הטיעונים הפילוסופיים נגד קיומו של עבר אינסופי שכנעו אתכם כי ליקום הייתה התחלה; הניחו כי אינכם רואים שום טיעון הגיוני ונאות נגד הטיעונים הפילוסופיים; הניחו כי כתוצאה מכך, אתם מחזיקים בעמדה על פיה ליקום הייתה התחלה לפני זמן סופי. מה עליכם לעשות לגבי הקונפליקט שקיים לכאורה בין המסקנות של הטיעונים הפילוסופיים לבין המודלים הקוסמולוגיים שבהם היקום הוא נצחי? האם הקוסמולוגיה המודרנית מספקת בסיס שעל-פיו ניתן להטיל ספק בטיעונים הפילוסופיים? האם מודל קוסמולוגי בפני עצמו יכול להצדיק את האמונה באפשרותו של יקום נצחי בעברו?

לעתים קרובות, שאלה זו מוזנחת בדיונים רלוונטיים. למרות זאת, זו שאלה חשובה ביותר. אם מודלים קוסמולוגיים בפני עצמם אינם יכולים להצדיק את האפשרות של יקום בעל עבר נצחי, משמע שחסידי טיעון הכלאם הקוסמולוגי מוצדקים בהחזיקם בעמדה כי הטיעונים הפילוסופיים מספיקים כדי להוכיח יקום סופי בעברו. במקביל, זה אומר שהמתנגדים לטיעון, אינם יכולים לטעון כי מודלים קוסמולוגיים של יקום נצחי, מספיקים כדי להאמין באפשרות של יקום נצחי. לעומת זאת, אם ההפך הוא הנכון ומודלים קוסמולוגיים של יקום נצחי אכן יכולים להצדיק את האפשרות שהיקום נצחי, אזי מודלים אלו מהווים אתגר לטיעון הכלאם.

במאמר זה, נראה כי התשובה לשאלה לעיל שלילית. **ראשית**, נטען כי אם מישהו אינו שוקל את הטיעונים הפילוסופיים נגד יקום נצחי ואם הוא אינו מכליל את ההיפותזה כי ליקום הייתה התחלה בתור הסבר אפשרי לתגליות של הקוסמולוגיה המודרנית, אז האמונה שלו באפשרות של יקום נצחי אינה מוצדקת, רק בשל העובדה שקיימים מודלים קוסמולוגיים של יקום מצחי.

**שנית**, נטען שגם אם מודל קוסמולוגי של יקום נצחי יכול להצדיק את האמונה ביקום נצחי, מודל כזה עדיין אינו בנמצא כיום, וההיפותזה הגורסת כי ליקום הייתה התחלה, מסבירה בצורה הטובה ביותר את התגליות של הקוסמולוגיה.

# האם מודל קוסמולוגי יכול להצדיק אמונה ביקום נצחי?

האופן שבו תיאוריה או מודל מצדיקים אמונה מסוימת, הוא כמובן שנוי במחלוקת. אף על פי כן, הסבר פשוט והגיוני לגבי האופן שבו תיאוריה מסוימת יכולה (בפני עצמה) להצדיק אמונה מסוימת הוא כזה: עבור כל אדם S, תיאוריה מדעית T, ומשפט T , P יכולה להצדיק, בפני עצמה, את האמונה של S ב-P. אם – ורק אם – ארבעת התנאים הבאים מתגשמים:

1. T כרוכה ב-P, אם T היא תיאור נכון של המציאות, אז-P חייב להיות נכון.
2. T עונה על הדרישות של תיאוריה מדעית טובה ונאותה, כמו עקביות פנימית, פשטות, כוח הסברי, בדיקתיות (היכולת לעמוד תחת מבחן) וכו'.
3. השיטה העומדת מאחורי T אינה מניחה את האמת של P.
4. S חיפש באופן אחראי תיאוריות חשובות או טיעונים נגד P, ולא מצא.

קיימות לפחות שתי סיבות המסבירות מדוע מודל קוסמולוגי אינו יכול (בפני עצמו), במובן הנ"ל, להצדיק את אמונתו של אדם כלשהו באפשרות של יקום בעל עבר נצחי. להלן הסיבות:

**(1) *מודלים קוסמולוגיים של יקומים נצחיים מושפעים על ידי השיטה הנטורליסטית.***

השיטה הנטורליסטית (או נטורליזם מדעי) היא הגישה המדעית הגורסת שעל המחקר המדעי להגביל את עצמו אך ורק לעולם החומרי והטבעי ולהתבצע מתוך ההנחה שלא קיים כל מימד על-טבעי. אין להתבלבל בין השיטה הנטורליסטית לנטורליזם מטאפיזי (או פילוסופי), אשר שולל את קיום העל-טבעי. הנטורליזם המטאפיזי כרוך בהשקפת האתאיזם, ואילו השיטה הנטורליסטית לא. לכן, ניתן להחזיק בשיטה הנטורליסטית מבלי להיות מחויב לנטורליזם מטאפיזי. למרות שהשיטה הנטורליסטית לא מניחה את הנטורליזם המטאפיזי, מדע המתפקד בשיטה הנטורליסטית זהה למדע המונהג על ידי נטורליזם מטאפיזי. לכן, כך תיאוריה מדעית הנוצרת כתוצאה מהשיטה הנטורליסטית, היא בהכרח תהיה עקבית עם נטורליזם מטאפיזי. מכאן, ברור כי השיטה הנטורליסטית מתאפיינת על ידי שלוש תכונות חשובות:

ראשית, היא מגבילה את טווח ההסברים האפשריים לכל הסברי מדעי או תיאוריה. טווח ההסברים האפשריים הוא קבוצה של הסברים אשר מהם המדען בוחר את ההסבר הטוב ביותר עבור תופעה מסוימת. אם המדע פועל על פי השיטה הנטורליסטית, טווח ההסברים כולל אך ורק הסברים או גורמים טבעיים. לדוגמה, נניח כי מישהו חווה כאב ראש ואנו מבקשים להבין מדוע; על פי השיטה הנטורליסטית, ההסבר הטוב ביותר שזמין עבורנו בהכרח יהיה טבעי. ההסברים הזמינים לצורך הדוגמה הם מחסור בשינה, לחץ, לקות ביציבה וכו'. שום הסבר על-טבעי איננו נלקח בחשבון. לא נוכל לדוגמה לטעון, כי כאב הראש נגרם על ידי שד המנסה להקשות על חייו. לפיכך, כל תיאוריה מדעית בהכרח תוציא את העל-טבעי מחוץ לתחום האפשרות.

שנית, אם תיאוריה מדעית מסוימת הופרכה, השיטה הנטורליסטית מתעקשת כי היא תוחלף על ידי תיאוריה טבעית אחרת (Ratzsch 2010:73). תיאוריות על-טבעיות, לא משנה עד כמה משכנעות הן, נדחות מלכתחילה. אם מישהו חשב כי כאב הראש נגרם על ידי לקות ביציבה אך, גילה מאוחר יותר כי יציבתו נכונה, אינו יכול להחליף את התיאוריה הראשונה בתיאוריה על-פיה שד גורם לו לכאב ראש. הוא חייב לחפש חלופה טבעית בלבד.

שלישית, גם אם מאורע מסוים אינו יכול להיות מוסבר על ידי חוקי הטבע המוכרים, השיטה הנטורליסטית מסיקה כי המאורע בלתי ניתן להסבר אך בשום אופן אינו על-טבעי. לורן הארסמה (2010:161) מציינת שבין אם המדען מחזיק בשיטה הנטורליסטית אם לאו, הוא יגיע לאחת מחמש המסקנות הבאות בנוגע למאורע שלא ניתן להסבר:

1. 1. קיים חוק טבע לא נודע שאחראי על התופעה.
    2. התרחש מאורע על-טבעי.
    3. כוח על-אנושי אך טבעי אחראי על התופעה.
    4. מאורע בלתי סביר התרחש.
    5. לאור העובדה שקיימים יקומים רבים, אין זה מפתיע כי המאורע התרחש ביקום כלשהו.

האפשרות השנייה מתוך המסקנות לעיל היא היחידה הכוללת התערבות על-טבעית, ולכן, חסיד השיטה הנטורליסטית ינסה להימנע ממנה ויסיק כי אחת מן החלופות האחרות היא הנכונה. לכן, על פי השיטה הנטורליסטית, יש הסבר טבעי למאורעות שבזמננו הנוכחי, אינם יכולים להיות מוסברים על ידי המדע והסיבה לכך שהמאורעות הללו בלתי ניתנים להסבר נעוצה בכך שקיים פער בידע שלנו.

לאור העובדה שהקוסמולוגיה היא מדע, מדע הקוסמולוגי מונהג ומונחה על ידי השיטה הנטורליסטית. הערותיהם של מספר פיזיקאים מאשרות זאת. לדוגמה, ארתור אדינגטון (1930:450), פיזיקאי בריטי בולט, הכריז: "הרעיון שלסדר הנוכחי של הטבע הייתה התחלה הוא נתעב בעיני" (תרגום חופשי). וולטר נרנסט, הפיזיקאי הגרמני טען: "הכחשת זמן אינסופי בוגדת ביסודות המדע" (Vilenkin 2006:177, תרגום חופשי). הקוסמולוג אלכסנדר וילנקין (2006:177) מציין כי מאחר ויקום בעל עבר סופי מרמז על בורא, "האינסטינקט הטבעי של רוב המדענים הוא לדחות את הרעיון של התחלה מוחלטת" (תרגום חופשי). לכן, אין ספק כי המודלים של יקום נצחי הושפעו מהשיטה הנטורליסטית.

אך העובדה כי השיטה הנטורליסטית השפיעה על הקוסמולוגיה, משמע שתנאי 3 אינו יכול להתקיים. **אם ליקום הייתה התחלה מוחלטת, שום הסבר טבעי להתחלתו של היקום אינו יכול להתקיים, משום שהיקום הוא כל המציאות הטבעית.** לכן, להתחלתו של היקום יש, גורם חיצוני (על טבעי) או שום גורם בכלל.

לעומת זאת, מסקנה זו אינה מסתדרת עם השיטה הנטורליסטית. על-פי השיטה הנטורליסטית, כל אירוע יכול להיות מוסבר על ידי מאורע טבעי קודם (או מקביל) ודבר זה כרוך בקיומה של שרשרת אינסופית של גורמים טבעיים. לכן, קוסמולוגים הפועלים על פי השיטה הנטורליסטית יעשו כל מה שביכולתם כדי להימנע מתיאוריות הכרוכות בהתחלה מוחלטת ליקום. למעשה, גם אם כל הראיות המדעיות הנוכחיות מצביעות על התחלה מוחלטת, ניתן לצפות שרוב הקהילה המדעית תניח כי חוק טבע מסוים אינו נודע; או לחלופין, מצב פיזי כזה או אחר, אחראי על המאורע הבלתי ניתן להסבר, דהיינו, התחלת היקום. במובן הזה, השיטה הנטורליסטית מניחה את הנצחיות של היקום.

יש לציין כי אין שום דבר פסול בכך ששיטה מסוימת העומדת מאחורי תיאוריה מדעית כלשהי תניח אמונות מסוימות. לעומת זאת, אם זה אכן המצב, התיאוריה אינה תומכת באמונות אותן היא מניחה (אחרת זה כשל מעגלי). לכן, מאחר והשיטה הנטורליסטית מניחה מלכתחילה כי לקיומו של היקום יש הסבר טבעי בלבד, קשה להבין איך מודל של יקום בעל עבר נצחי, יכול להצדיק את האמונה באפשרות של יקום בעל עבר נצחי.

**(2) *פילוסופיה היא דרך מהימנה אל האמת***

טיעונים פילוסופיים נאותים עשויים לגלות אמיתות אודות המציאות. דבר זה הכרחי משום שפילוסופיה (במיוחד הפילוסופיה האנליטית) מבוססת על חשיבה לוגית. חשיבה לוגית בפני עצמה, היא דרך מהימנה לגלות את האמת אודות המציאות. לדוגמה, תנו דעתכם לטיעון הדדוקטיבי הבא: "כל בני האדם הם בני תמותה; סוקרטס הוא בן אדם; לכן סוקרטס הוא בן תמותה". זהו טיעון פילוסופי שאומר לנו משהו אודות טבעו האמיתי של סוקרטס. כל טיעון תקף ונאות הוא בהכרח אמצעי מהימן לדעת את האמת אודות המציאות.

לעומת זאת, רבים דוחים טיעונים פילוסופיים ומתייחסים אליהם כאל ספקולציות חסרות ערך. רבים מאמינים כי הפילוסופיה אינה יכולה להוביל אותנו אל האמת משום שהמדע הוא הדרך היחידה לדעת את האמת אודות המציאות. שום טיעון פילוסופי, לשם הדוגמה, אינו יכול להגיד לנו אם ליקום באמת הייתה התחלה.

קיימות מספר בעיות בהשקפה זו:

**ראשית**, השקפה זו סותרת את עצמה. על-פי השקפה זו, כל מה שלא יכול להיות מוכח דרך השיטה המדעית, שגוי. הבעיה הנוצרת כאן בלתי נמנעת; לא ניתן להוכיח את ההשקפה הזו דרך השיטה המדעית, לכן, הטענה שהשיטה המדעית היא הדרך היחידה לאמת היא שגויה על פי הקריטריונים של הטיעון עצמו.

כפי שפילוסוף המדע ג’י.פי מורלאנד כותב:

המשפט עצמו הוא לא משפט מדעי. מדובר במשפט פילוסופי אודות המדע. איך המשפט הזה יכול להיות לעמוד תחת מבחן אמפירי? ואם הוא לא יכול, אז על ידי הסטנדרטים שלו עצמו, המשפט הזה לא יכול להיות נכון או מוחזק מבחינה רציונלית.[\[1\]](/#_ftn1)

**שנית**, הטיעון מתעלם ממגוון רחב של תחומים בחוויה האנושית, אשר אין למדע אין גישה אליהם ואשר בלעדיהם המדע אינו יכול לתפקד. למשל, המדע מניח כי החושים שלנו תופסים בצורה מהימנה את המציאות ולכן מספקים לנו מידע מדויק. המדע מחויב להניח כי שכלנו רציונלי וכי היקום בנוי בצורה רציונלית – כזו שהשכל שלנו יכול לחקור ולהבין. המדע מחויב להניח את האחידות והאוניברסליות של הטבע כדי להצדיק את השיטה האינדוקטיבית שמסיקה מהפרט אל הכלל; הנחה שלא יכולה להיות מוצדקת על ידי השיטה המדעית (בעיה זו נקראת בעיית האינדוקציה). המדע מחויב להניח את קיומם של החוקים הלוגיים שבלעדיהם הוא קורס. המדע מניח את קיומם של ערכי מוסר אובייקטיביים.[\[2\]](/#_ftn2) לדוגמה, שהחוקר מחויב לדווח בצורה מהימנה על הממצאים. אך המדע עצמו אינו יכול להראות כי קיימים ערכי מוסר אובייקטיביים. נוסף על-כך, המדע מניח ערכים אפיסטמיים על פיהם על התיאוריות המדעיות להיות פשוטות, אלגנטיות, מדויקות ובעלות יכולת חיזוי.[\[3\]](/#_ftn3)

יתרה מזאת, המדע אינו יכול להוכיח את האמונות הבסיסיות שלנו, המבוססות על האינטואיציה. לדוגמה המדע אינו מסוגל להראות שלא נבראנו לפני חמש שניות עם זיכרונות שתולים בתוכנו. המדע אינו יכול להוכיח כי איננו הזיה של חייזר ביקום מקביל. המדע אינו מסוגל להוכיח כי בני האדם שמסביבנו הם אישיויות אמיתיות ולא רובוטים מחופשים המתופעלים באופן הנראה כבני אדם רציונליים מלאכותיים.

מאחר וקיימים טיעונים פילוסופיים חזקים נגד יקום בעל עבר נצחי, ומאחר ופילוסופיה היא אכן אמצעי מהימן לקבוע שליקום הייתה התחלה, ,תנאי 4 (ראו לעיל) אינו יכול להתממש. לא ניתן לחפש באופן אחראי תיאוריות חשובות או טיעונים פילוסופיים לטובת יקום בעל עבר סופי, ולא למצוא שום דבר. חיפוש זריז בספרות אחר הטיעונים הפילוסופיים לטובת יקום סופי, מגלה מספר עצום של ספרים ומאמרים שנכתבו בנושא. מדוע חשוב לבחון טיעונים לטובת יקום בעל עבר סופי? משום שכל אחד מאיתנו אחראי באופן רציונלי לבחון את הראיות בעד ונגד אמונותינו. אם מישהו מוצא ראיות לטובת P אך לא מוצא שום ראיה נגד P, ההצדקה לטובת P מתחזקת. לעומת זאת, אם מישהו מוצא ראיות בעד ונגד P, אז על-מנת לחזק את העמדה על פיה P הוא נכון, עליו להראות מדוע הראיות נגד P אינן מוצלחות. לכן, כיוון שיש טיעונים חשובים וחזקים לטובת עבר סופי ליקום, כל מי שחושב שהיקום נצחי, חייב להסביר מדוע הטיעונים הללו אינם מוצלחים לפני שהוא מחפש מודל קוסמולוגי במטרה להצדיק את האפשרות של עבר נצחי.

לכן, מודל קוסמולוגי אינו יכול בפני עצמו, להצדיק את האמונה באפשרות של יקום בעל עבר נצחי. לפחות לא כשמודלים קוסמולוגיים מושפעים מהשיטה הנטורליסטית, גם לא כשפילוסופיה היא אמצעי מהימן לאמת או כשקיימים טיעונים פילוסופיים חזקים נגד יקום בעל עבר נצחי. אך מה אם מודל קוסמולוגי דווקא יכול להצדיק בפני עצמו את האמונה ביקום נצחי? הניחו לרגע שלא היו קיימים טיעונים פילוסופיים לטובת התחלת היקום; האם במצב כזה יקום נצחי הוא ההסבר הטוב ביותר לתגליות המדעיות העדכניות? במילים אחרות, האם קיימים מודלים קוסמולוגיים או היפותזות בעלות תמיכה אמפירית מספיקה על-מנת להצדיק את האמונה בנצחיות היקום? מכאן ואלך, נבחן מודלים שונים המנסים להצדיק יקום נצחי, ונראה מה מסביר באופן הטוב ביותר את הראיות בשטח, יקום נצחי או יקום בעל התחלה.

# הסקה להסבר הטוב ביותר

הסקה להסבר הטוב ביותר, הנקראת לעתים *אבדוקציה*, היא שיטת חשיבה שבה מישהו מנסה למצוא את ההסבר המבהיר את הראיות בשטח בצורה הטובה ביותר. שיטה זו מורכבת משלושה צעדים (Lipton 2004:149):

הראשון כרוך באיסוף עובדות או ראיות (להן נקרא E) שאותן יש להסביר. העובדות הללו יכולות להתבטא במשפטים, כמו המשפט, "כדור הארץ הוא עגול", או "הוא נרצח עם סכין". חשוב להדגיש כי העובדות האלו יכולות להיות אמיתות לגבי תיאוריות מדעיות מקובלות, כמו העובדה שתורת היחסות של איינשטיין מתארת את הכבידה במונחים של עקמומיות המרחב זמן. בנוסף לכך, מאחר ועובדות לעתים שנויות במחלוקת, העובדות ב- E חייבות להיות סבירות מאוד, או לפחות מקובלות על ידי אלו המבינים בנושא.

הצעד השני דורש ייצור של היפותזות (H) שביכולתן להסביר את הראיות. ההיפותזות הללו חייבות לסתור זו את זו. במילים אחרות, קבלתה של היפותזה אחת חייבת להיות כרוכה בדחייה של היפותזה אחרת. אם שתי היפותזות עקביות H1 ו-H2 ניתנות יחד כהסבר ל-E, הן אינן אמורות להיות היפותזות עצמאיות, אלא שילוב מאוחד שיוצר היפותזה אחת.

הצעד השלישי בהסקה להסבר הטוב ביותר כרוך בהערכה. בשלב זה אנו קובעים איזו היפותזה מסבירה בצורה הטובה ביותר את הראיות. זאת יש לעשות בעזרת קריטריונים להסבר הטוב ביותר. ההסבר הטוב ביותר הוא הסבר שעונה על כמה שיותר קריטריונים. הקריטריונים היסודיים המקובלים הם (Thagard 1978; Moreland and Craig 2003:62; Lipton 2004:122; Nola and Sankey 2007:37-45):

1. ***עקביות***: ההיפותזה הטובה ביותר אמורה להיות עקבית יותר (מאשר היפותזות אחרות) עם הידע הקיים שלנו ותיאוריות מקובלות אחרות. היא צריכה להיות עקבית מבפנים וללא סתירות לוגיות פנימיות.
2. ***היקף הסברי וכוח הסברי***: ההיפותזה הטובה ביותר אמורה להסביר כמה שיותר ראיות, ולהסביר אותן טוב יותר מאשר היפותזות אחרות.
3. ***פשטות***: ההיפותזה הטובה ביותר צריכה לערב כמה שפחות הנחות מאשר היפותזות אחרות.
4. ***ניתנות להפרכה***: ההיפותזה הטובה ביותר צריכה להיות ברת הפרכה מבחינה פוטנציאלית.

דרך הקריטריונים האלה ניתן לקבוע את ההסבר הטוב ביותר לאוסף של עובדות או ראיות.

# העובדות המדעיות שדורשות הסבר

במשך העשורים האחרונים, פיזיקאים וקוסמולוגים התקדמו בעיקר בידע ובתגליות אודות היקום. רבות מן התגליות הללו דורשות הסבר. כעת נמקד בתגליות הללו, שתהוונה בסופו של דבר עובדות בתהליך ההסקה להסבר הטוב ביותר.

## היקום מתפשט

לפני המאה העשרים, היה מקובל מאוד להאמין שהיקום נצחי וסטטי. לעומת זאת, בשנת 1915 אלברט איינשטיין הציג את תורת היחסות הכללית שלו. כאשר איינשטיין יישם את ההשלכות של תורת היחסות הכללית על היקום, הוא הסיק שתורה זו כרוכה ביקום מתפשט או מתכווץ. לעומת זאת, כיוון שאיינשטיין הניח שהיקום הוא סטטי, הוא הוסיף את הקבוע הקוסמולוגי למשוואה שלו, כדי ליצור איזון נגדי לכוח הכבידה. מספר שנים מאוחר יותר, אלכסנדר פרידמן וז'ורז' למטר, שעבדו בנפרד עם המשוואות של אינשטיין, חזו שהיקום מתפשט. בשנת 1929, אדווין האבל גילה שהגלקסיות מתרחקות אחת מן השנייה. ראיה אמפירית זו, אישרה את העובדה שהיקום מתפשט. היקום איננו מתפשט בתוך מרחב ריק, וגם אין זה אומר שהגלקסיות מתרחקות אחת מן השנייה בתוך מרחב, אלא שהמרחב עצמו מתפשט.

בנוסף לכך, נהגו להאמין שהתפשטות היקום מאטה בגלל ההתנגדות של כח הכבידה. לעומת זאת, תגליות אחרונות הצביעו על כך שהיקום דווקא מאיץ את קצב התפשטותו (Wolschin 2010; Schrabback 2010).

## קרינת הרקע הקוסמית

בשנת 1973, ארנו פנזיאס ורוברט ווילסון גילו (במקרה) אות רדיו מוזר שהיה אחיד בכל הכיוונים. הם יצרו קשר עם הפיזיקאי רוברט דיקי מאוניברסיטת פרינסטון, שהבין במהרה שהם גילו את הקרינה שאמורה להיות התוצאה של המפץ הגדול. מספר עשורים לפני כן, מדענים טענו שיסודות מסוימים נוצרו בדקות הראשונות של המפץ הגדול דרך נוקליאוסינתזה, תהליך שדורש טמפרטורות מאוד גבוהות. תחזית נוספת הייתה שעם ההתפשטות וההתקררות של היקום, תישאר קרינת רקע קוסמית עם טמפ' של 5 קלווין לערך. זו הייתה הקרינה אותה זיהו פנזיאס ווולסון, בטמפ' של כ 3.5 קלווין.

## הנקודה הסינגולרית

מתוך תורת היחסות הכללית והתפשטות היקום, מסתבר כי ככל שחוזרים בזמן, היקום נהיה דחוס יותר ויותר, עד שמגיעים למצב בו כל היקום היה דחוס בנקודה אחת. בנקודה זו התנאים היו כה קיצוניים, שניתן להגיד כי מדובר ברגע ההיווצרות של היקום, כפי שטען האסטרופיזיקאי ג'וסף סילק (2001:108). למעשה, התנאים בנקודה הסינגולרית הזו שבה כל היקום היה דחוס, הם כל כך קיצוניים עד כי תורת היחסות הכללית אינה יכולה לתאר את היקום בנקודה זו. תורת היחסות תקפה עד לזמן פלאנק. אך מעבר לכך, תורת היחסות אינה יכולה עוד לתאר את היקום משום החום הרב בו מצוי היקום במצב כזה (Stoeger 2010:160). לכן, זמן פלאנק מסמן את ההתחלה של המרחב זמן הקלאסי (הלא קוונטי). אם מציאות חומרית אכן התקיימה "לפני" זמן הפלאנק, כדי לתאר אותה, היה עלינו לעשות שימוש בתיאורית כבידה קוונטית, המאחדת בין המכניקה הקוונטית לתורת היחסות הכללית.

## החוק השני של התרמודינמיקה

אנטרופיה היא מדד לאי סדר בתוך מערכת סגורה. ככל שהאנטרופיה גבוהה יותר, כך האי סדר גבוה יותר. חוק התרמודינמיקה השני קובע כי האנרגיה היעילה של היקום אוזלת לאט לאט. כלומר, רמת האנטרופיה כל הזמן עולה, לא יורדת. לדוגמה, מולקולות הגז בתוך בקבוק אטום יתפזרו לאורך הבקבוק ככל שעובר הזמן. ברגע שמערכת סגורה מגיעה למצב האפשרי המקסימלי ביותר של אנטרופיה (כשמולקולות הגז מפוזרות בצורה שווה), המערכת תגיעה למצב של שיווי משקל תרמודינמי. האם היקום נמצא כיום במצב של שיווי משקל תרמודינמי? כמובן שלא, הכוכבים עדיין בוערים, השמש פולטת חום, החיים מתקיימים וכו'. אם היקום היה נמצא במצב של שיווי משקל תרמודינמי, כל האנרגיה בו הייתה משומשת ולכן לא היו יותר כוכבים, אור, חום וחיים. כמובן שאין זה המצב כיום. אך אם איננו נמצאים במצב כזה, משמע שהיקום כולו, בשלמותו, אינו נמצא במצב כזה.

מדוע שחלקים מסוימים ביקום יהיו במצב של אנטרופיה נמוכה אם היקום עצמו נמצא במצב של אנטרופיה גבוה? הפיזיקאי האוסטרלי לודוויג בולצמן (1844-1906), שיער כי היקום למעשה נמצא במצב של שיווי משקל תרמודינמי, ושהמצב בו אנו צופים כיום (אי-שיווי משקל תרמודינמי) הוא למעשה תוצאה של תנודה אקראית המתרחשת לעתים. ההשערה של בולצמן היתה שאם היקום עתיק ועצום, אז על-אף היותו במצב של שיווי משקל תרמודינמי רוב הזמן, תנודה אקראית (התארגנות אקראית של החומר) מתרחשת לעתים רחוקות, ויוצרת אזור מבודד עם אנטרופיה נמוכה. וזה המצב שאנו רואים כיום (אור, חום, אנרגיה שימושית וחיים). לעומת זאת, מסתבר שהפתרון של בולצמן מאוד בעייתי. אם היקום בשלמותו נמצא במצב של שיווי משקל תרמודינמי, ואם תנודות אקראיות אכן מתרחשות, הרבה יותר סביר שנהיה באזור קטן יותר של אי-שיווי משקל תרמודינמי מאשר היקום הנצפה.[\[4\]](/#_ftn4)

בנוסף לכך, הפתרון של בולצמן מתמודד עם הבעיה המכונה "המוח של בולצמן". מוח בולצמן הוא מוח היפותטי הנוצר, לא כתוצאה מתהליך טבעי של התפתחות אמיתית, אלא על ידי תנודה אקראית של אטומים שמתחברים יחד. מוח שכזה מכיל זכרונות של מישהו אחר, ולכן, הוא מצוי באשליה שהוא מישהו אמיתי שקיים ביקום. למרות ש'מוח בולצמן' הוא מצב מאוד לא סביר, זה הרבה יותר סביר שתנודה אקראית תיצור 'מוח בולצמן' בודד מאשר שתיצור אזור עצום של אנטרופיה נמוכה כמו היקום שלנו. כתוצאה מכך, על כל אחד מאיתנו להאמין שהוא למעשה 'מוח בולצמן'![\[5\]](/#_ftn5)

מאחר וזה אבסורד לטעון דבר שכזה, עלינו להסיק מכאן שהפתרון של בולצמן שגוי. לכן, רוב הקוסמולוגים מסיקים שהיקום אכן נמצא בשלמותו במצב של אי-שיווי משקל תרמודינמי, דהיינו, מצב של אנטרופיה נמוכה. המסקנה המתבקשת היא שאם היקום היה כאן תמיד, הוא היה כבר מאבד את האנרגיה ברת השימוש שלו, והיה נמצא במצב של שיווי משקל תרמודינמי.

## כל יקום שהתפשט בממוצע, חייב להיות בעל התחלה

בשנת 2003, שלושה חוקרים דגולים, ארווין בורדה, אלן גות' ואלכס וילנקין, הוכיחו תיאורמה יוצאת דופן, על פיה, לכל יקום שהתפשט בממוצע, לאורך ההיסטוריה שלו, חייבת להיות התחלה.[\[6\]](/#_ftn6) תכונה מרשימה של התיאורמה היא הפשטות שלה. התיאורמה אינה מניחה שום דבר לגבי החומר או הכבידה, אלא רק ששיעור ההתפשטות של היקום, בממוצע, גבוה מאפס. וילנקין מסביר,

לא הנחנו דבר אודות התוכן החומרי של היקום. לא הנחנו אפילו שהכבידה מתוארת על ידי המשוואות של איינשטיין. אז גם אם הכבידה של איינשטיין דורשת איזשהו תיקון, המסקנה שלנו עדיין תעמוד. ההנחה היחידה שלנו הייתה ששיעור ההתפשטות של היקום לעולם לא יורד מאפס, לא משנה עד כמה הוא קטן (Vilenkin 2006:175).

לכן, התיאורמה שלהם תלויה במציאות הזמן (או מרחב הזמן). מכאן, אם יתברר שאנו יכולים להגדיר את הזמן ברובד הקוונטי (לפני זמן הפלאנק), ואם היקום התפשט למשך פרק הזמן הזה (לפני זמן הפלאנק), אז המסקנה היא שגם לרובד הקוונטי הייתה התחלה.

# הערכת היפותזות מתחרות

ארבע ההיפותזות שהוצעו כדי להסביר את העובדות לעיל הן: יקום מחזורי, בריאה קוונטית, השערת היקומים המקבילים והשערת ההתחלה המוחלטת של היקום. כמובן שקיימים מודלים אחרים, אך יידרש ספר שלם כדי לכסותם. לכן, נתמקד במודלים הבולטים והמבטיחים ביותר. בנוסף לכך, מאחר וניתן להפריך את כל המודלים הללו דרך תצפיות וראיות, נבחן אותם על פי שלושת הקריטריונים הראשונים (עקביות, היקף הסברי וכוח הסברי ופשטות) ללא קריטריון הניתן להפרכה. נתחיל מהיפותזת היקום המחזורי.

## היפותזת המחזוריות

על פי ההיפותזה הזו, היקום עובר רצף אינסופי של התכווצות והתפשטות. ארבעה מודלים חשובים של יקום מחזורי הוצעו: המודל המתנדנד (Oscillating Model), המודל האקפירוטופי (Ekpyrotic model), מודל הדיפלציה (The deflation model), והמודל הציקלי קונפורמי (Conformal cyclic cosmology).

- המודל המתנדנד גורס כי היקום מתנדנד במשך פרק זמן בלתי מוגדר דרך התפשטות (בדומה למפץ הגדול) אל הגודל המקסימלי ואז התכווצות, בדומה לאקורדיון.

![](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2020/10/היקום-המתנדנד.webp "היקום המתנדנד - ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")

- על פי המודל האקפירוטופי של פול סטייהדרט וניל טורוק, קיימות שתי יריעות תלת ממדיות בתוך מרחב חמש ממדי. אחת מהיריעות היא היקום שלנו. המודל טוען כי שתי היריעות הללו נצחיות בעברן, כלומר, הן מחזוריות, מתנגשות ואז מתחילות לסגת זו מזו. בכל התנגשות מתחילה גם התרחבות. לכן, לפי מודל זה, למרות שהיקום מתפשט, לעולם לא הייתה לו התחלה.

![](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2020/10/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%9C-%D7%94%D7%90%D7%A7%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%98%D7%95%D7%A4%D7%99.jpg "מודל האקפירוטופי - ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")

- מודל הדיפלציה של פול פרמפטון ולוריס באום, גורס כי עם כל מחזור, היקום מתפשט במהירות עד שהוא נשבר לרסיסים קטנים ומנותקים בשלב המפנה (רגע לפני "הקריעה הגדולה") שרובם מתכווצים חזרה למפץ גדול ומתחילים את אותו המחזור.

![](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2020/10/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%9C-%D7%94%D7%93%D7%99%D7%A4%D7%9C%D7%A6%D7%99%D7%94.jpg "מודל הדיפלציה - ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")

- המודל האחרון, של רוג'ר פנרוז, גורס כי כל מחזור כולל מפץ גדול שאחריו מתרחשת התפשטות נצחית שבסופו של דבר מביאה למפץ גדול נוסף של המחזור הבא.

![](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2020/10/%D7%A4%D7%A0%D7%A8%D7%95%D7%96.jpg "פנרוז - ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")

המודלים המחזוריים לעיל אינם בהכרח דורשים מספר אינסופי של מחזורים. הם מסתדרים עם מספר סופי של מחזורים לאורך ההיסטוריה שלהם. אף על פי כן, על פי היפותזת המחזוריות, היקום הוא נצחי משום שלמעשה, היה מספר אינסופי של מחזורים לפי כל המודלים הללו לעיל.

(1) ***עקביות***– הרעיון הבסיסי מאחורי היפותזת המחזוריות נראית עקבית מבפנים ועקבית עם יתר התיאוריות המדעיות המקובלות. לעומת זאת, כפי שזאנג (2009) הראה, מודל הדפלציה מתמודד עם בעיה פנימית, כלומר, מרחק ההאבל[\[7\]](/#_ftn7) יהפוך להיות אינסופי בשלב המפנה ולכן, היקום לא יישבר לרסיסים מנותקים רבים. בנוסף לכך, המודל המתנדנד מתמודד עם בעיית האנטרופיה (כפי שנראה בהמשך), המודל האקפירוטופי ומודל הדיפלציה נשענים על תחומים לא מפותחים (כמו תורת המיתרים) והמודל הציקלי קונפורמי שנוי במחלוקת, ספקולטיבי ועדיין נמצא בתהליך בחינה על ידי הקהילה המדעית (Rodney Holder 2013:124). בנוסף לכך, כפי שנראה בהמשך, אפילו אם ההיפותזה המחזורית עקבית מבפנים, רוב המודלים המחזוריים אינם מסתדרים עם התיאורמה של וילקנין. לכן, לא ניתן לטעון שהיפותזת המחזוריות עונה על קריטריון העקביות.

(2) ***היקף הסברי וכוח הסברי***– כאן אנו נתקלים בבעיות נוספות עם היפותזת המחזוריות. **ראשית**, המודל המתנדנד אינו מסביר את האנטרופיה הנמוכה של היקום הקדום. אם היה רצף אינסופי של מחזורים, אז היקום לא יכול היה להתחיל עם אנטרופיה נמוכה. למעשה, ג'וסף סילק (2001:380) מעריך שהיו יכולים להיות כמאה מחזורים בלבד. ראוי לציין כי האנטרופיה נשמרת ממחזור למחזור במודל כזה, מה שיוצר מצב שבו כל תנודה הינה גדולה וארוכה יותר מהקודמת, בכל מחזור. לכן, התכונות התרמודינמיות של המודל המחזורי כרוכות בהתחלה אבסולוטית ליקום.

![](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2020/10/%D7%90%D7%A0%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%94-1.jpg "אנטרופיה - ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")

בנוסף לכך, המודל המתנדנד אינו מצליח להסביר מדוע ההתפשטות של היקום מאיצה. העובדה שהיקום מאיץ את התפשטותו מצביעה על כך שהיקום תמיד ימשיך להתפשט ולעולם לא יתכווץ חזרה. על פי הפיזיקאי סטפן מ. באר (2006:54), "הנתונים העדכניים מצביעים על יקום מתפשט המגביר את מהירותו, ולכן הם מצביעים על כך שההתפשטות תמשיך תמיד במקום על כך שהיקום יתכווץ חזרה…"

**שנית**, אם מנסים לפתור את בעיית האנטרופיה בכך שטוענים שהנפח של היקום גודל בכל מחזור חדש, משמע שהיקום התפשט בממוצע לאורך ההיסטוריה שלו ולכן, התיאורמה של וילנקין תקפה על מודל זה, ומחייבת התחלה ליקום (Mithani and Vilenkin 2012). לכן, המודל האקפירוטופי, מודל הדפלציה, והמודל הציקלי קונפורמי אינם מסבירים כיצד היקום יכול להיות נצחי בהינתן התיאורמה של וילנקין (Borde et al. 2003:4; Craig and Sinclair 2012:125). וילנקין הגיב על המודל האקפירוטופי וכתב, "ההוכחה שלנו תקפה גם….. ספציפית על ”קוסמולוגית היריעות” כמו של סטיינהרדט"[\[8\]](/#_ftn8). הוא מסביר שהסיבה לכך היא ש"בממוצע, הנפח של היקום עדיין גדלה, ולכן התיאורמה יכולה לחול עליה. דבר זה מוביל למסקנה שיקום מחזורי אינו יכול להיות נצחי בעברו" (Vilenkin, 2015)

מכאן, להיפותזת המחזוריות יש היקף הסברי חלש משום שאינה מצליחה להסביר מספר עובדות מדעיות חשובות.

(3) ***פשטות***– במבט ראשון, נראה שההיפותזה המחזורית פשוטה. לעומת זאת, רושם זה נעלם כליל כשמבינים שהיפותזה זו דורשת מספר אינסופי של מחזורים. כפי שרוברט נולה והוואד סנקי (2007:42) מציינים, "ניתן להבין פשטות כך: '…אם תאוריה T1 מניחה יותר ישויות … מאשר תיאוריה אחרת T2, אז עלינו לבחור ב-T2 במקום ב-T1. בדרך כלל החוק המיוחס לכך הוא עיקרון 'התער של אוקהאם', על פיו, אין להרבות בישויות מעבר לכפי הצורך. זה פשוט יותר להניח שאדם אחד חיבר את מאמר זה, מאשר שאלף אנשים כתבו אותו, למרות שהמקרה השני מניח מקרים רבים יותר של אותו סוג הישות. לכן, ההנחה שעבר מספר אינסופי של מחזורים, מניחה מספר אינסופי של ישויות, דבר הנוגד את עיקרון הפשטות.

לכן, היפותזת המחזוריות אינה היפותזה העונה על שלושת הקריטריונים לתיאוריה טובה.

## היפותזת הבריאה הקוונטית

ההיפותזה הזו גורסת כי המרחב-זמן הקלאסי נוצר (בצורה לא זמנית) ממצב קוונטי. המצב הקוונטי הזה לפעמים נקרא (בצורה מטעה) "כלום" כי הוא מחוסר מרחב וזמן (או מרחב זמן קלאסי). לעומת זאת, המצב הקוונטי או הוואקום אינו "כלום" במלוא מובן המילה, אלא מצב פיזי שבו חלקיקים וירטואליים (או חלקיקים שלא ניתן לצפות בהם) נמצאים בתנודה (Silk 2001:387; Vilenkin 2006: 181). אף על פי כן, קיימים שני מודלים קוסמולוגיים דומים המתארים את היצירה הקוונטית הזו של היקום.

- **המודל הראשון** הוא של אלכסנדר וילנקין (1982; 1984) הנקרא מודל המנהור הקוונטי (Quantum tunneling). על פי המודל הזה המרחב זמן הקלאסיים שלנו נוצרו בתהליך של מנהור קוונטי (כתוצאה מתנודה קוונטית).

![](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2020/10/%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%95%D7%A8-%D7%A7%D7%95%D7%95%D7%A0%D7%98%D7%99.jpg "מנהור קוונטי - ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")

- **המודל השני**, של ג'יימס הארטל וסטיבן הוקינג (1983), נקרא מודל "חסר גבול" (No boundary proposal). על פי המודל הזה, היקום הוא חסר גבולות מרחביים-זמניים (אין נקודה סינגולרית). שני המודלים האלו מתארים את היקום כפונקציית גל במקום מרחבי-זמן קלאסיים. במובן מסוים, ניתן להגיד ששני המודלים הללו מתייחסים למציאות הפיזית כמערכת קוונטית שעברה ממצב קוונטי חסר מרחב-זמן אל תוך מצב של מרחב-זמן קלאסי (Bar 2006:276). בנוסף לכך, כדי להיפטר מהנקודה הסינגולרית, הם מכניסים זמן אוקלידי או "זמן מדומה" (דרך מספרים מדומים, כמו השורש של 1-) אל משתנה הזמן במשוואות הכבידה של איינשטיין. לפעולה זו יש השלכות משונות; למשל, הזמן הופך לממד מרחבי ככל שמתקרבים אל זמן הפלאנק. בזמן הפלאנק, המרחב-זמן אינו מתקיימים יותר ורק מרחב ארבע-ממדי קיים. זמן אמיתי נהיה רלוונטי רק כאשר היקום גדל.

![](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2020/10/%D7%94%D7%95%D7%A7%D7%99%D7%A0%D7%92.jpg "הוקינג - ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")

אם-כן, היפותזת הבריאה הקוונטית גורסת אחד מהשניים: או שמודל המנהור צודק והוואקום הקוונטי הוא נצחי; או שמודל חסר הגבולות צודק והוואקום הקוונטי הוא נצחי. כעת נבחן את המודלים הללו על פי הקריטריונים לעיל.

(1) ***עקביות***– לאור העובדה שאין בידינו כיום תיאורית כבידה קוונטית, לא ברור אם המנהור או המודל ללא הגבולות הם מודלים עקביים, או האם נגלה שהם לא מסתדרים עם תיאורית כבידה קוונטית. למעשה, כריס איישם (1997:402), מומחה לכבידה קוונטית, מגיב על המודל חסר הגבולות של הוקינג ומסביר ש"זה בלתי סביר כלל שהתיאוריה (חסרת הגבולות) עקבית מבחינה מתמטית באופן שבו היא מוצגת לעיל. תיאוריות כבידה קוונטיות נוטות להיות מלאות בביטויים המוגדרים בצורה לקויה שמאוד קשה להסיר" (תרגום חופשי). בנוגע למודל המנהור של וילנקין, איישם טוען (1997:402) כי מודל זה "אינו מפותח כהלכה…ואינו תואם מספיק טוב לגישה הכללית לבעיית הכבידה הקוונטית" (תרגום חופשי). לכן, מאחר ומקובל להאמין כי תיאורית כבידה קוונטית שלמה תשנה באופן קיצוני את התפיסה שלנו בנוגע למרחב\\מרחב-זמן, המנהור והמודל חסר הגבולות ככל הנראה יוכיחו את עצמם כבלתי עקביים.

בנוסף לכך, היפותזת הבריאה הקוונטית מתמודדת עם מספר בעיות. **ראשית**, ריצ'ארד גוט ולי שין לי (1998) טוענים שמודל המנהור ומודל חסר הגבולות אמורים להכיל רמות מציאותיות של אנרגיה. אם זה אכן כך, אז מודלים אלו מתארים את היווצרותו של היקום ממצב קלאסי מטסטבילי. לעומת זאת, מאחר ומצב מטסטבלי אינו יציב, הוא אינו יכול להיות נצחי בעברו. **שנית**, למרות שהמנהור והמודל חסר הגבולות אמורים להסיר את הנקודה הסינגולרית הראשונית, מרטין בוג'וואלד והוגו מארלס (2004:431) מראים כי הם למעשה אינם מצליחים לעשות זאת, משום שפונקציית הגל לא נעלמת בנקודה הסינגולרית. למעשה, בוג'וואלד ומארלס קוראים לנקודה סינגולרית זו "נקודת בריאה". **שלישית**, לגבי מודל המנהור הקוונטי, הוואקום הקוונטי אינו יכול להיות נצחי, משום שאם היה מתקיים בצורה לא זמנית (timeless), הוא לא היה יוצר באופן ספונטני יקום זמני, ואם הוואקום הקוונטי כן היה מתקיים בתוך הזמן, אז לא היה ביכולתו להיות יציב ולהתקיים למשך זמן אינסופי. כפי שאנטוני אגירה וג'ון קהייאס (2013:5) כותבים:

קשה מאוד להמציא מערכת-במיוחד מערכת קוונטית-שלא עושה כלום לנצח ואז מתפתחת. מצב קוונטי יציב באמת…שהתקיים לנצח, לא יתפתח לעולם, ואילו מצב קוונטי לא יציב, לא יצליח להתקיים למשך זמן בלתי מוגדר (תרגום חופשי).

**רביעית**, המודל חסר הגבולות אינו כרוך בכך שהיקום עצמאי ומסביר את עצמו, אלא שהוא פשוט מספק לנו קבוצה של משוואות העוזרות לנו לחשב את פונקציית הגל שמצייתת למשוואת וילר דה ויט (Butterfield and Isham 1990:60). לעומת זאת, כפי שהוקינג עצמו מודה, קבוצת משוואות אינה מכריחה את קיומו של היקום. כפי שהוקינג כותב (1988:174),

> גם אם יש תאוריה מאוחדת אחת, מדובר רק בקבוצת חוקים ומשוואות. מהו הדבר שנושף אש אל תוך המשוואות אשר נותן להן יקום שאותו ניתן לתאר? השיטה הרגילה של המדע על פיה בונים מודל מתמטי, לא יכולה לענות על השאלה, למה שיהיה בכלל יקום שאותו המודל מתאר (תרגום חופשי).

**חמישית**, שני המודלים הללו של הוקינג ושל וילנקין כלל אינם מצליחים לתאר יקום נצחי. כפי שהקוסמולוג ג’ון בארו מסביר, "יקום קוונטי מהסוג הזה לא היה קיים תמיד, יקום כזה מתחיל להתקיים כמו המודל הסטנדרטי. אלא שיקום כזה אינו מתחיל כמפץ גדול, היכן שהגדלים הפיזיקאליים הם אינסופיים… אין שם נקודת בריאה מוגדרת" (תרגום חופשי).[\[9\]](/#_ftn9)

כלומר מודלים אלו אמנם כרוכים בהתחלה מוחלטת, הם פשוט אינם כרוכים **בנקודת התחלה** מוגדרת כפי שמתאר המודל הסטנדרטי. אך נקודת התחלה מוגדרת אינה תנאי הכרחי להתחלת הזמן. התנאי הדרוש להתחלת הזמן, מתואר כך: אם נבחר פרק זמן כלשהו, סופי ומוגדר, יש לפניו רק מספר סופי של פרקי זמן השווים לו (לדוגמה אם בוחרים פרק זמן של יום, אז יש מספר סופי של ימים לפניו). זהו תנאי בסיסי והגיוני לתחילת הזמן, שתקף גם על המודלים הקוונטיים וגם על המודל הסטנדרטי.

**שישית**, לא ניתן לפרש באופן מציאותי את הרעיון של זמן מדומה (שהופך את הזמן לממד של מרחב). לאור העובדה שהזמן, בניגוד למרחב, מאופיין על ידי יחסים של "מוקדם יותר" ו"מאוחר יותר" הזמן אינו שקול למרחב מבחינה מטאפיזית. זמן מדומה הוא טריק מתמטי בלבד (Isham 1997:399), אלכסנדר וילנקין מסכים כי זמן מדומה הוא טריק מתמטי בלבד, ואף הוקינג הודה בכך בעצמו.[\[10\]](/#_ftn10) לכן, איננו אמורים לפרש את המנהור הקוונטי ואת המודל חסר הגבולות באופן מציאותי, ולכן, היפותזת הבריאה הקוונטית אינה יכולה להיות הסבר אמיתי של המציאות. מהסיבות לעיל, היפותזת הבריאה הקוונטית אינה עונה על קריטריון העקביות.

(2) ***היקף הסברי וכוח הסברי***– המודל של הוקינג מנבא שסביר יותר באופן בלתי נתפס שהיקום יתחיל עם הגודל העצום ביותר שאפשר ועם הכמות הקטנה ביותר של אנרגיית וואקום (Vilenkin 1998, 2006:191). בנוסף לכך, התאוצה של התפשטות היקום מצביעה (במודל של הוקינג) על כך שדווקא סביר מאוד שהיקום הנוכחי הוא מרחב דה סיטר שכמעט ריק, שזה כמובן לא המצב (Page 2007). לכן, המודל של הוקינג אינו מצליח להסביר את ההתפשטות המואצת של היקום וגם לא את העובדה שהיקום התחיל בצורה מאוד חמה ודחוסה.

בנוסף לכך, כיוון ששני המודלים נשענים על ההנחה שהיקום יכול להיות מתואר ומוסבר על ידי המכניקה הקוונטית בלבד, הם אינם מצליחים להסביר את מה שמכונה "בעיית הזמן" (מושג כללי שמתייחס למספר בעיות קשורות). המודלים אינם מסבירים את העובדה שאנו חיים ביקום המתפתח לאורך זמן. כפי שג'ורג אליס, רוי מארטנס ומלקולם מציינים (2012:516), "פתרון המנהור והמודל חסר הגבולות הוא פתרון סטטי, ולכן קשה לראות באיזה אופן הוא יכול לייצג יקום שמתפתח בזמן" (תרגום חופשי). בנוסף לכך, המודלים הללו לא פותרים את מה שמכנים סוונד רות' והנריק זינקרנאגל (2001:421) "בעיית התצפית הקוסמית" (“The cosmic measurement problem”). דהיינו, אם היקום היה והוא עדיין קוונטי ביסודו, כיצד ייתכן שיש לו כעת מבנה קלאסי? סוונד והנריק טוענים כי מאחר והזמן הקוסמי תלוי במבנים קלאסיים (לא קוונטיים), מרחב-זמן קלאסי אינו יכול להיווצר באופן הדרגתי במונחים של זמן קוסמי (כפי שמצטייר ממודל המנהור ומהמודל חסר הגבולות). לכן, מאחר ואין לקוסמולוגיה הקוונטית מה לומר בנוגע לבעיית התצפית (Hartle 1991:154), היא אינה פותרת את בעיית התצפית הקוסמית. שני המודלים הקוונטיים גם אינם מצליחים להסביר מדוע הזמן מסתדר עם משוואת וילר דה ויט. ג'רמי באטרפילד וכריס איישם מגיבים על היפותזת הבריאה הקוונטית וכותבים:

> זה לא פותר (וגם לא אמור לפתור) את בעיית הזמן; ואין זה מסביר את היווצרות הזמן. כלומר: גם אם הם \[המודלים הקוונטיים\] יתגברו על כל הבעיות שלהם, זה לא יעניק לנו משהו מעבר לפונקציית גל של היקום, המצייתת למשוואת וילר דה ויט. הבעיה… על-פיה יש למצוא זמן שאיתו יש להבין את משוואת וילר דה ויט… עדיין צריכה לקבל מענה, כמו גם העניין עם… האופן שבו ניתן לקבל מרחב-זמן קלאסי… מפונקציית הגל הזו." (Butterfield and Isham 1990:60, תרגום חופשי).

לבסוף, שני המודלים הקוונטיים מתמודדים עם בעיית הזמן. כפי שזינקרנאגל מסביר Zinkernagel) 2006:309), מאחר ועלינו להניח את הקונספט הקלאסי של הזמן על-מנת לדבר על היישום העיקרי של כבידה קוונטית, לא ברור מהי המשמעות של ההנחה על פיה הטבע הבסיסי של היקום הוא קוונטי (או לא-קלאסי). היפותזת הבריאה הקוונטית אינה מספקת תשובה לבעיה הזו.

(3) ***פשטות***– המתמטיקה של שני המודלים הקוונטיים אמנם פשוטה, אך בסופו של דבר ההיפותזה אינה פשוטה כלל משום שהיא נשענת על הנחות אשר פיזיקאים רבים מטילים בהן דופי (Isham 1997:401-402). היפותזת הבריאה הקוונטית דורשת מאיתנו להניח מראש כי כל היקום יכול להיות מתואר אך ורק על ידי מכניקה קוונטית. שנית, שהייצוג המתמטי של המרחב\\מרחב-זמן הוא נכון גם ברמה הקוונטית. שלישית, שהזמן זהה למרחב. ולבסוף, שפרשנות העולמות המרובים של המכניקה הקוונטית היא הפרשנות הנכונה. ההנחות המפוקפקות הללו פוגעות בפשטות ההיפותזה של הבריאה הקוונטית. ניתן להסיק מכאן, שהיפותזת הבריאה הקוונטית אינה היפותזה טובה משום שהיא אינה עונה על שלושה קריטריונים הכרחיים.

## היפותזת היקומים המקבילים

על פי היפותזה זו, היקום שלנו הוא רק יקום אחד מני רבים. יש מספר תיאוריות בתוך ההיפותזה הזו: תיאוריות אינפלציה (אינפלציה נצחית ואינפלציה כאוטית), הגורסות שמרחב-זמן נצחי פולט יקומים נפרדים.

![](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2020/10/%D7%90%D7%99%D7%A4%D7%9C%D7%A6%D7%99%D7%94-%D7%A0%D7%A6%D7%97%D7%99%D7%AA.jpg "איפלציה נצחית - ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")

![](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2020/10/64eff997-4eaf-41e7-993a-b62fcaca956a.jpg "64eff997-4eaf-41e7-993a-b62fcaca956a - ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")

וגם, יקומים מקבילים יכולים להיות מובנים בתור ההשלכה של פרשנות היקומים המרובים של המכניקה הקוונטית. על פי פרשנות זו, ההיסטוריות החלופיות של היקום שלנו, הן למעשה יקומים נפרדים שקיימים בענף שונה של פונקציית הגל הקוונטית.

![](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2020/10/%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9D.jpg "יקומים מרובים - ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")

בנוסף, ניתן להבין יקום מחזורי, עליו דיברנו לעיל, בתור יקומים מרובים. אף על פי כן, מאחר והיפותזת היקומים המקבילים שכיחה יותר כתיאורית אינפלציה, נתמקד בתיאוריה זו, למרות שחלק מן התגובות תהיינה תקפות גם למודלים אחרים של יקומים מקבילים. לכן, המודל בו נתמקד הוא זה שגורס כי קיים מרחב "אם" נצחי הפולט יקומים נפרדים ככל שעובר הזמן.

(1) ***עקביות***– קשה לקבוע האם היפותזת היקומים המקבילים היא עקבית מבחינה פנימית. ג'ורג' אליס (2011:43) מציין שמודל היקומים המקבילים הוא יותר בחזקת קונספט מאשר תיאוריה מוגדרת היטב. הוא מסביר שרוב המודלים המכילים יקומים מקבילים, הם מעשה טלאים של רעיונות שונים במקום מודל קוהרנטי. בדומה להיפותזת הבריאה הקוונטית, היפותזת היקומים המקבילים דורשת תיאוריה כבידה קוונטית, על-מנת להוכיח את עצמה כעקבית. לעומת זאת, כפי שאליס וסילק מבהירים (2014:322), הסבר היקומים המקבילים נשען על תורת המיתרים, תורה שטרם אומתה, ועל מנגנונים ספקולטיביים אחרים. הם טוענים שמודל זה אינו שלם, וגם לא בר אישוש. לכן, מודל היקומים המקבילים שנוי במחלוקת. בנוסף לכך, במאמרם[\[11\]](/#_ftn11) סינג קוהלי ומייקל האסלם מראים שמודל היקומים המקבילים אינו מוכיח יקום נצחי בעברו, ומכאן, מודל שכזה אינו מייצר אינסוף יקומים מקבילים אלא רק מספר סופי. הם מסבירים שכיום לא ניתן לדעת אם מודל זה נכון, ושנצטרך מחקר מעמיק יותר כדי לענות על שאלה זו. לכן, לא ניתן לקבוע כעת אם המודל הזה עקבי.

אף על פי כן, גם אם מודל היקומים המקבילים עקבי, הוא אינו מסתדר עם התיאורמה של אלכסנדר וילנקין. הסיבה לכך היא שמודל האינפלציה הנצחית של היקומים המקבילים, הוא מודל שבו המרחב-זמן מתפשט לאורך ההיסטוריה שלו, ולכן על פי התיאורמה, אינו יכול להיות נצחי בעברו (Spitzer 2010:75-87).

(2) ***הסבר היקפי וכוח הסברי***– היפותזת היקומים המקבילים מתקשה גם עם הקריטריון הזה. **ראשית**, כפי שכבר צוין, היפותזה זו אינה מסבירה כיצד היקום יכול להיות נצחי לאור התיאורמה של וילנקין. **שנית**, היפותזת היקומים המקבילים אינה מסבירה מדוע היקום התחיל עם אנטרופיה מאוד נמוכה. רוג’ר פנרוז מאוניברסיטת אוקספורד חישב, כי הסיכויים שיווצר מצב של אנטרופיה נמוכה במפץ הגדול על ידי אקראיות בלבד, עומדים על סדר גודל של 1 מתוך(123)^10^10. פנרוז מגיב על כך באומרו: "איני יכול להיזכר בשום דבר אחר בפיזיקה שדיוקו מתקרב אפילו בזעיר אנפין לזה של אנטרופיית המפץ הגדול… דיוק של (123)^10^10!"[\[12\]](/#_ftn12) הוא מסביר שאם היקום שלנו הוא חלק אקראי מתוך להקה אינסופית של יקומים, סביר יותר באופן גורף שנראה יקום שונה מהיקום בו אנו צופים כיום. הוא חישב כי סביר יותר באופן בלתי נתפס, שמערכת השמש שלנו תיווצר פתאום על ידי התנגשויות אקראיות של חלקיקים, מאשר שהיקום יתחיל עם רמה כה נמוכה של אנטרופיה (החישוב של הסיכוי להיווצרותה של מערכת השמש מתנודה קוונטית אקראית, על פי חישובו של פנרוז, הוא אחד לעשר בחזקת עשר בחזקת 60). המסקנה היא שאם היקום הוא חלק אקראי מתוך להקה אינסופית של יקומים, היה יותר סביר באופן בלתי נתפס, כי היקום יהיה בגודל מערכת השמש או לפחות קטן יותר מהיקום הנוכחי, וסביר יותר שהוא לא יתחיל עם אנטרופיה כה נמוכה. לכן, מודל היקומים המקבילים, אינו עונה על הקריטריון השני.

(3) ***פשטות***– הביקורת העיקרית נגד מודל היקומים המקבילים הוא שמודל זה אינו פשוט (Davies 1983:173-174; Ellis 2011; Holder 2013:136-137; Steinhardt 2014). כדי להסביר מדוע היקום שלנו התחיל עם אנטרופיה מאוד נמוכה, מודל היקומים המקבילים משער כי קיימים אינסוף יקומים אחרים ונבדלים, אותם אין באפשרותנו לזהות. לעומת זאת, הסבר שכזה רחוק מלהיות פשוט. כפי שראינו לעיל, קריטריון הפשטות הוא קריטריון המזוהה עם 'תערו של אוקהאם', על פיו אין להרבות בהנחות ובישויות מעבר לכפי הצורך. מאחר ומודל היקומים המקבילים מניח את קיומן של ישויות מעבר לכפי הצורך, מודל זה אינו פשוט מעצם הגדרתו.

לסיכום, היפותזת היקומים המקבילים אינה מהווה הסבר טוב לעובדות המדעיות, משום שאינה עקבית, היא בעלת הסבר היקפי לקוי, כוח הסברי חלש וגם אינה פשוטה. לכן, אף אחת מן ההיפותזות לעיל (מודל מחזורי, בריאה קוונטית, יקומים מקבילים) מהווים הסבר טוב לעובדות המדעיות.

ההיפותזה האחרונה שנעמיד תחת מבחן, היא היפותזת ההתחלה, ונראה מדוע היא ההסבר הטוב ביותר.

## היפותזת ההתחלה

על פי היפותזת ההתחלה של היקום, המודל הסטנדרטי של המפץ הגדול צודק בתחזית שלו, על פיה, ליקום הייתה התחלה מוחלטת, לפני זמן סופי. על בסיס תאוריית היחסות הכללית, המודל הסטנדרטי של המפץ הגדול מנבא שהיקום מתפשט ככל שעובר הזמן. התפשטותו של היקום מצביעה על כך שככל שהולכים אחורה בזמן, היקום נהיה דחוס יותר, עד שהדחיסות והחום מגיעים לממדים "אינסופיים".[\[13\]](/#_ftn13) מצב זה נקרא "הנקודה הסינגולרית" והוא מייצג את ההתחלה המוחלטת של היקום. זו טעות לחשוב שתיאוריית המפץ הגדול מתארת רק את התפתחות היקום; היא מתארת גם את העובדה שליקום הייתה התחלה מוחלטת (Liddle & Loveday 2009:28). לכן, השימוש שלנו כאן במונח "תיאוריית המפץ הגדול" יתמקד בעובדת ההתחלה של היקום, ולא בהתפתחותו. המפץ הגדול אינו מתאר רק את היווצרות החומר, הוא מתאר גם את היווצרות המרחב והזמן עצמם (Ellis 2007:90).

![](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2020/10/45d3f548-6363-4688-a31b-07c37b81e189.jpg "45d3f548-6363-4688-a31b-07c37b81e189 - ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")

אם כן, היפותזת ההתחלה טוענת שני דברים: **ראשית**, ליקום הייתה התחלה מוחלטת. **שנית**, מדע הפיזיקה אינו יכול להסביר מדוע היקום החל להתקיים, או מדוע הוא החל באופן שבו הוא החל, משום שמדע הפיזיקה החל להתקיים עם היווצרות היקום. בנוסף לכך, אותן שאלות ה"למה", אמורות לקבל מענה על ידי פילוסופיה ותיאולוגיה, ולא על ידי מדע. היפותזת ההתחלה ניטרלית מבחינה דתית, משום שהיא אינה מערבת את העל טבעי מיסודה. האם היפותזה זו עונה על הקריטריונים?

(1) ***עקביות***– היפותזת ההתחלה עקבית משום שאינן מתקיימות בה סתירות פנימיות, והיא אינה מתמודדת עם בעיות תיאורטיות כלשהן. יש פיזיקאים הטוענים שלא ניתן לסמוך על התחזית של המודל הסטנדרטי של המפץ הגדול משום שתורת היחסות אינה תקפה יותר בשלב מסוים, בעברו של היקום (בזמן הפלאנק).[\[14\]](/#_ftn14) לעומת זאת, מעצם העובדה שתורת היחסות הכללית אינה יכולה לתאר את זמן הפלאנק, אין משתמע מכך כי אין ביכולתנו לסמוך על התחזית על פיה היקום החל להתקיים. הסיבה לכך היא שפרק הזמן הקדום שהתאפיין בכבידה קוונטית, אינו יכול להיות קדום יותר מתחילת הזמן (או מרחב-זמן קלאסי), משום שדבר זה ידרוש את קיומו של הזמן. אלא שתורת היחסות ותורת הקוונטים מתארות את *אותה המציאות בדיוק*, רק ברמות שונות. תורת היחסות הכללית מתארת את היקום ברמת המאקרו, בעוד שתורת הקוונטים מתארת היקום ברמת המיקרו. לכן, אם המרחב-זמן הקלאסי הוא אינו נצחי בעברו, משמע שגם פרק הזמן של הכבידה הקוונטית אינו נצחי. בנוסף לכך, תורת היחסות הכללית אינה יכולה להצטמצם כליל לכבידה קוונטית, משום שיש להניח את קיומו של מרחב-זמן קלאסי לפני שניתן לדבר על הישימות של הכבידה הקוונטית. כפי שזינקרנאגל טוען,

> יש הטוענים כי מאחר ותורת היחסות הכללית מנבאת סינגולריות של המרחב-זמן, זה אומר שתאוריה זו מנבאת את חורבנה משום שאינה מסוגלת לתאר את הסביבה של הסינגולריות הזו (בגלל השפעותיה של הכבידה הקוונטית). לעומת זאת, הגישה התיאורטית (והתצפיתית) ליקום הקדום או לחורים שחורים, נשענת בחוזקה על התיאוריה הקלאסית-דהיינו תורת היחסות הכללית. נראה אם-כן, שהמשמעות היא שיש להניח תיאוריות קלאסיות כדי להגדיר את תחום היישום לכבידה הקוונטית. אם זה נכון, זה לפחות מגביל את המובן שבו תורת היחסות הכללית יכולה להצטמצם לכבידה קוונטית (Zinkernagel 2006:307, תרגום חופשי).

לכן, הטענה כי ליקום הייתה התחלה בנקודה הסינגולרית או בזמן פלאנק (שם הכבידה הקוונטית רק מתארת את הגבול של היקום) היא עקבית. לכן, היפותזה זו עונה על קריטריון העקביות.

(2) ***הסבר היקפי וכוח הסברי***– היפותזת זו עונה על הקריטריון השני משום שהיא מסבירה היטב את התפשטות היקום, קרינת הרקע הקוסמית, השלב החם והדחוס של היקום הקדום, הרמה הנמוכה של האנטרופיה הנוכחית והיא משתלבת עם התאורמה של וילנקין (על פיה, כל מרחב שהתפשט בממוצע התחיל להתקיים). לעומת זאת, תאוריית המפץ הגדול אינה מסבירה מדוע היקום התחיל להתקיים ומדוע הוא התחיל עם אנטרופיה נמוכה. אף על פי כן, היפותזת ההתחלה אינה גורסת כי שאלות אלו אינן ניתנות לפתרון, אלא שעל הפילוסופיה והתיאולוגיה לענות עליהן, במקום המדע. לכן, גם אם להיפותזת ההתחלה אין כוח הסברי מושלם, יש לה היקף הסברי וכוח הסברי טובים יותר מאשר יתר החלופות.

(3) ***פשטות***– בניגוד להיפותזות החלופיות, היפותזת ההתחלה היא פשוטה, משום שהיא אינה מערבת הנחות "אד הוק".[\[15\]](/#_ftn15) היפותזה זו אינה כרוכה באינסוף מרחבים, בהתייחסות לזמן כאל ממד של מרחב, או בצמצום כל המציאות למכניקה הקוונטית. היפותזה זו אינה תלויה בפרשנות מסוימת של המכניקה הקוונטית. לעומת זאת, היא מניחה שתחום אחר (במקום המדע) אמור לענות על השאלות; מדוע היקום החל להתקיים כפי שהוא. אך הנחה זו אינה הנחת אד הוק משום שהיא נובעת מההסכמה הכללית לגבי חוסר נכונותה של השקפת ה"מדענות" (על פיה רק המדע יכול לתת ידע). אף על פי כן, גם אם הנחה זו היא אד הוק, היפותזת ההתחלה עדיין פשוטה הרבה יותר מהשאר.

המסקנה היא שהיפותזת ההתחלה מסבירה בצורה הטובה ביותר את הראיות, ולכן, כיום, מודלים קוסמולוגיים אינם יכולים, בפני עצמם, להצדיק את האמונה ביקום נצחי.

# מסקנה

קשה להבין כיצד מסגול מישהו להצדיק אמונה באפשרות הנצחיות של היקום, כאשר הוא:

א. אינו מתמודד עם הטיעונים הפילוסופיים נגד עבר אינסופי.

ב. מוציא מכלל חשבון את האפשרות של יקום בעל התחלה.

לעומת זאת, גם אם מסקנה זו שגויה ומודל קוסמולוגי כלשהו כן יכול להצדיק את האמונה באפשרות הנצחיות של היקום, היפותזת ההתחלה של היקום היא הטובה ביותר, על פי הקריטריונים לעיל. מכאן, המסקנה הרציונלית המתבקשת, היא כי ליקום הייתה התחלה מוחלטת.

#### הערות שוליים:

[\[1\]](/#_ftnref1) Moreland, *Scaling the Secular City*, 197.

[\[2\]](/#_ftnref2) הכוונה לכך שטוב ורע קיימים ללא תלות בדיעות של בני אדם.

[\[3\]](/#_ftnref3) Moreland, Ibid.

[\[4\]](/#_ftnref4) Huw Price, 2004:226-227.

[\[5\]](/#_ftnref5) Lorenzo Sorbo, Andreas Albrecht, 2004:5.

[\[6\]](/#_ftnref6) Arvind Borde, Alan H. Guth, Alexander Vilenkin, [Inflationary spacetimes are not past-complete](http://arxiv.org/abs/gr-qc/0110012), **Physical Review Letters** 90.

[\[7\]](/#_ftnref7) המרחק של אובייקט מסוים בהתאם להתרחבות המתמדת של היקום.

[\[8\]](/#_ftnref8) .Vilenkin, “Quantum Cosmology and Eternal Inflation,” 11

[\[9\]](/#_ftnref9) .Barrow, *Theories of Everything*, 1991

[\[10\]](/#_ftnref10) .Vilenkin, *Many Worlds in One*, 182

[\[11\]](/#_ftnref11) ".Mathematical Issues in Eternal Inflation"

[\[12\]](/#_ftnref12) Penrose, Roger Penrose, "Time-Asymmetry and Quantum Gravity," in *Quantum Gravity 2,* ed. C. J. Isham, R. Penrose, and D. W. Sciama, p. 249

[\[13\]](/#_ftnref13) האינסוף מהווה אידיאליזציה מתמטית בלבד.

[\[14\]](/#_ftnref14) ולכן, יש להמתין עד שילובה של המכניקה הקוונטית עם תורת היחסות הכללית.

[\[15\]](/#_ftnref15) הכוונה להנחות לא מבוססות המולבשות על הסבר כלשהו רק כדי לתת פתרון לבעיות פנימיות שלו.

### ביבליוגרפיה

Aguirre, A., & Kehayias, J. (2013). “Quantum Instability of The Emergent Universe.” https://arxiv.org/abs/1306.3232

Albrecht, A., & Sorbo, L. (2004). “Can The Universe Afford Inflation?” https://arxiv.org/abs/hep-th/0405270

Barr, S.M. *Modern Physics And Ancient Faith*. Notre Dame: University of Notre Dame Press, 2006.

.Barrow, John D. *Theories of Everything*. Oxford: Clarendon Press, 1991

Bojowald, M., & Morales-Tecolt, H.A. “Cosmological Applications of Loop Quantum Gravity.” 421-462 in N. Breton, J.L. Cervantes-Cota, & M. Salgado (Eds.), *The Early Universe And Observational Cosmology*. Berlin: Springer, 2004

Borde Arvin, Guth Allen H and Vilenkin Alexander. “Inflationary Spacetimes Are not past-complete. https://arxiv.org/abs/gr-qc/0110012.

Butterfield, J., & Isham, C.J. (1999). “On The Emergence of Time in Quantum Gravity.” https://arxiv.org/abs/gr-qc/9901024

Craig, William Lane and Moreland*, J.P. Philosophical Foundations For A Christian Worldview.* Downers Grove: Intervarsity Press, 2003

Craig, W.L., & Sinclair, J.D. "The Kalam Cosmological Argument." 101-201 in W.L. Craig & J.P Moreland (Eds.), *The Blackwell Companion to Natural Theology*. Oxford: Wiley-Blackwell, 2012

.Davies, P. God and The New Physics. New York: Simon & Schuster, 1983

Eddington, A.S. The End of The World: From The Standpoint of Mathematical physics. *Nature*, (1931): 127, 447-453.

Ellis, G., & Silk, j. “Scientific Method: DEFEND The Integrity of Physics.” *Nature, 516* (2014): 321-323.

Ellis, G.F.R. “Does The Multiverse Really Exist?” *Scientific American, 305(2)*,(2011): 38-43

Ellis, G.F.R. Issues in The Philosophy of Cosmology. 1183-1285, in J. Butterfield & Earman (Eds.), *Philosophy of Cosmology: Part B.* Amsterdam: Elsevier, 2007.

.Gott, J.R., Li Xin, L. “Can The Universe Create Itself?” *Physical Review D*, (1998): 58.

Haarsma, L. “Scientific Knowledge Does Not Replace Religious Knowledge.” Vol 1, pp. 153-167 In M.Y. Stewart (Ed.), *Science And Religion in Dialogue*. Malden: Wiley-Blackwell, 2010.

Hartle, J.B. The Qunatum Mechanics of Cosmology. 65-157, in S. Cole,am, J.B. Hartle, T., Piran, & S. Weinberg (Eds.), Quantum Cosmology and Baby Universes. Singapure: World Scientific, 1991.

Hawking, S.W. *A Brief History of Time: From The Big Bang to Black Holes*. New York: Bantam Books, 1988

.Holder, R.D. *The Big Bang Big God: A Universe Designed for Life?* Oxford: Lion Books, 2013.

Isham, C.J. “Creation of The Universe As A Quantum Process.” 375-408 in R.J. Russell, W.R. Stoeger, & G. V. Coyne (Eds.), *Physics, Philosophy, And Theology: A Common Quest for Understanding (3rd ed.)*. Vatican City State: Vatican Observatory, 1997.

Kohli, I.S., & Haslam, M. C. “Mathematical Issues in Eternal Inflation.” *Classical and Quantum Gravity, 32(7)*, (2015): 1-12

Page, D. N. “Susskind’s Challenge to The Hartle-Hawking No-Boundary Proposal And Possible Resolutions*.” Journal of Cosmology and Astroparticle Physics*, 2007(1), 1-20

Penrose, “Time-Asymmetry and Quantum Gravity,” in *Quantum Gravity* 2, ed. C. J. .Isham, R. Penrose, and D. W. Sciama. Oxford: Oxford University Press, 1981

Price, H. “On The Origins of The Arrow of Time: Why There Is Still A Puzzle about The Low-Entropy Past.” 219-239, in C. Hitchcick (Ed.), *Contemporary Debates in Philosophy of Science*. Malden: Blackwell Publishing, 2004

Liddle, A., & Loveday, J. *The Oxford Companion to Cosmology*. Oxford: Oxford University Press, 2009.

Lipton, P. *Inference to The Best Explanation* *(2nd ed.)*. London: Routledge, 2004.

Mithani, A., & Vilenkin, A. “Did The Universe Have A Beginning?” (2012) https://arxiv.org/abs/1204.4658.

Moreland, J. P. *Scaling the Secular City: A Defense of Christianity*. Grand Rapids: Baker Academic, 1987

Nola, R., & Sankey, H. *Theories of Scientific Method: An Introduction*. Stocksfield: Acumen, 2007

Ratzsch, D. “The Alleged Demise of Religion: Greatly Exaggerated Reports From The Science/Religion ‘wars’.” Vol 1, pp. 69-84 In M. Y. Stewart (Ed.), *Science And Religion in Dialogue*. Malden: Wiley-Blackwell, 2010.

Schrabback, T., Hartlap, J., Joachimi, B., Kilbinger, M., Simon, P., Benabed, Km, Brada, M., Eifler, T., Erben, T., Fassnacht, C.D., High, F.W.., Hilbert, S., Hildebrandt, H., Hoekstra, H., Kuijken, K,m Marshall, P.J., Mellier, Y., Morgansin, E., Schnider, P., Semboloni, E., Van Waerbeke, L., & Velander, M. “Evidence of The Accelerated Expansion of The Universe from Weak Lensing Tomography with COSMOS.” *Astronomy And Astrophysics*, (2011): 516

Rugh, S.E., & Zinkernagel, H. Weyl’s Principle, “Cosmic Time and Quantum Fundamentalism.” 411-424, in D. Dieks, W. J. Gonzalez, S. Hartmann, T. Uebel, & M. Weber (Eds.), *Explanation, Prediction, and Confirmation*. Dordrechi: Springer, 2011

.Silk, J. *The Big Bang (3rd ed.)*. New Yrok: W.H Freeman and Company, 2001

Spitzer, R.J. *New Proofs for The Existence of God: Contributions of Contemporary Physics and Philosophy*. Grand Rapids: William B. Eerdmans, 2010.

Steinhardt, P.J. (2014) “What Scientific Idea Is Ready for Retirement?” Edge. http://www.edge.org/response-detail/25405

Stewart, R.B (ED*.). God And Cosmology: William Lane Craig And Sean Carroll in Dialogue*. Minneapolis: Fortress Press, 2016.

Stoegar, W.R. “The Big Bang, Quantum Cosmology And Creation Ex Nihilo.” 152-175, in D.B. Burrell, C. Cogliati, J.M. Sosckice, & W.R. Stoeger (Eds.), *Creation And The God of Abraham*. Cambridge: Cambridge university press, 2010.

Thagard, R.P. “The Best Criteria for Theory Choice.” *The Journal of Philosophy*, (1978): 75, 76-92.

Vilenkin, Alexander. *Many Worlds in One: The Search For Other Universes*. New York: Hill And Wang, 2006.

Vilenkin, Alexander. “Quantum Cosmology And Eternal Inflation.” (2002) https://arxiv.org/abs/gr-qc/0204061

Wolschin, G. (Ed*.). Lectures on Cosmology: Accelerted Expansion of The Universe. Lecture Notes in Physics, Vol. 800*. Berlin: Springer, 2010.

Zhang, X. “Can The Universe Fragment into Many Independent Causal Patches at Turnaround in Cyclic Cosnology?” *The European Physical Journal C* (2009): 59 (4), 755-759.

.Zinkernagel, H. “The Philosophy Behind Quantum Gravity.” *Theoria, 21(3)*, (2006): 295-312

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/f1c2502e9df91d892ff13ae916b7daa996cd146cf9080416cadecdb731a545d5?s=300&d=mm&r=g) 

 ג'ייקובוס ארסמוס 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/jacobus-erasmus/) [    ](https://igod.co.il/author/jacobus-erasmus/)

**קטגוריות:** מדע ואמונה, פילוסופיה, קיומו של אלוהים

**תגיות:** אתאיזם, טיעון הקאלאם, פילוסופיה, קוסמולוגיה

---

### [הטיעון מן החשיבה לקיומו של אלוהים: מדוע קיומה של חשיבה רציונלית מצביע על קיום העל טבעי](https://igod.co.il/philosophy/הטיעון-מן-ההיגיון-לקיומו-של-אלוהים/)

**Published:** ספטמבר 29, 2020
**Author:** אלי חייטוב

**Content:**

אתאיסטים רבים מכנים את עצמם בתור "רציונליסטים" (לעומת המאמינים הבלתי רציונליים), ההולכים אחר הראיות ומשתכנעים אך ורק מטיעונים מבוססים היטב. למרות תחושתם וטענתם, גישתם אינה מסתדרת עם השקפת עולמם. במאמר זה נציג את הטיעון מההיגיון לטובת קיומו של אלוהים, ונראה מדוע מושגים כמו: רציונליות, אמת, היגיון וחשיבה ביקורתית; אינם יכולים להתקיים במסגרת ההשקפה הנטורליסטית.

### **הגדרת מושגים**

לפני בחינת הטיעונים, חשוב להבין את ההגדרות של ההשקפות הרלוונטיות בנושא:

- 'נטורליזם' – השקפה הגורסת שכל מה שקיים הוא המציאות החומרית ושכל מאורע הוא תוצאה של גורם בתוך המרחב והזמן של היקום. השקפה זו כרוכה בשלילת ישויות על-טבעיות כמו: אלוהים, מלאכים, נפש, וכו'.
- 'פיזיקליזם' – השקפה זו נובעת מההשקפה הנטורליסטית. היא שוללת את קיומה של הנפש העל-טבעית, וגורסת במקביל שהאדם הוא הגוף החומרי שלו בלבד (או המוח).
- 'פונקציונליזם' (בפילוסופיית הנפש) –השקפה פיזיקליסטית המצמצמת את התכונות המנטליות (או המצבים המנטליים) לקלט גופני ופלט התנהגותי.
- 'תאיזם' – השקפה המאשרת את קיומו של אלוהים.
- 'דואליזם' – השקפה הגורסת כי הנפש נבדלת מהמוח והגוף.
- 'חשיבה ביקורתית' – היכולת והנכונות לאמוד טענות ולבצע שיפוט באופן אובייקטיבי על-בסיס נימוקים מבוססים היטב.[\[1\]](/#_ftn1)
- 'אמונה' – השקפתה של אישיות כלשהי לגבי המציאות.
- 'רציונליות' – מצב שבו האמונה מבוססת על הראיות וההיגיון ותואמת אותם.
- 'ידע' – אמונה מוצדקת המייצגת בצורה נכונה את המציאות.
- 'התכוונות' (אינטנציונאליות) – ההתמקדות של מצבים מנטליים בדברים החיצוניים להם.

# הטיעון מן ההיגיון

אחת הדמויות המשפיעות ביותר על הטיעון מן ההיגיון, היה הסופר והפילוסוף הבריטי פרופ' ק.ס. לואיס, שטען כי ההשקפה הנטורליסטית איננה עקבית עם קיומו של ההיגיון והרציונליות.[\[2\]](/#_ftn2) פילוסופים מודרניים שפיתחו והגנו על הטיעון הם: ויקטור רפרט[\[3\]](/#_ftn3), וויליאם האסקר[\[4\]](/#_ftn4), אלווין פלנטינגה[\[5\]](/#_ftn5) וג'יי.פי. מורלנד[\[6\]](/#_ftn6).

הטיעון מן ההיגיון הוא בעצם משפחה של טיעונים המראים את חוסר העקביות בין ההשקפה הנטורליסטית לבין ההתחייבות שלה לדברים, כגון: היגיון, רציונליות וידע מוצדק. חשבו למשל על הטיעון האתאיסטי מתוך בעיית הרוע:

1. אם אלוהים היה קיים, רוע אינו קיים.
2. רוע כן קיים.
3. לכן, אלוהים אינו קיים.

לא נתעכב כעת על הפרכת הטיעון,[\[7\]](/#_ftn7) אלא נתמקד ביסוד הבסיסי יותר, ממנו מתעלמים אתאיסטים המשתמשים בטיעון זה או בכל טיעון אתאיסטי אחר. הטיעון לעיל, מתיימר להראות כי המסקנה "אלוהים אינו קיים", נובעת מבחינה לוגית ממספר סעיפים. הם גם מניחים שכל אדם בעל חשיבה חופשית וביקורתית המשתכנע מהטיעון, יהיה חייב לקבל את המסקנה. אך כדי שזה יעבוד, חייבים להתקיים מספר תנאים מקדימים.
הפילוסופים ג'יי.פי מורלנד וויקטור רפרט, מנו את התנאים ההכרחיים והמקדימים, לקיומה של המחשבה הרציונלית.[\[8\]](/#_ftn8)

התנאים הללו מהווים למעשה, כל אחד בפני עצמו, משפחה של טיעונים עצמאיים ונפרדים המראים את חוסר העקביות בהשקפה הנטורליסטית מחד, ואת קיומו של אלוהים מאידך. אנו נתמקד בחמישה מהם:

1. מצבים מנטליים צריכים להיות מקושרים לעולם (תכונת ההתכוונות).
2. חוקי הלוגיקה אמורים להתקיים, להשפיע ולהיות רלוונטיים להיווצרותן של האמונות שלנו.
3. תהליך החשיבה שלנו אמור לספק דרך מהימנה להבין את המציאות שסביבנו.
4. אנו צריכים להיות חופשיים להעריך ולבחון בצורה ביקורתית את הראיות ואת הטיעונים ולהגיע למסקנה הרציונלית.
5. אותה האישיות החושבת על הטיעונים ובוחנת אותם, אמורה להיות גם אותה האישיות שמסיקה מהם מסקנות.

שימו לב, אם אחד מהפקטורים הללו אינו מתקיים בהשקפה הנטורליסטית, אזי השקפה זו אינה עקבית עם קיומה של הרציונליות, ולכן, אינה יכולה להיות נכונה. כעת, נראה למעשה, שאף אחד מהסעיפים הללו אינו מתקיים בהינתן ההשקפה הנטורליסטית.

### **1. תכונת ההתכוונות (אינטנציונאליות)**

תכונת ההתכוונות היא תכונה של מצבים מנטליים המאפשרת להם להיות ממוקדים על משהו חיצוני להם. לדוגמה, יש לכם את היכולת לחשוב על החופשה שלכם או על האוכל שלכם. החשיבה שלכם אודות הדברים הללו היא בעצם מצב מנטלי מסוים שמצביע על\\מתמקד בחפץ חיצוני לו (גם אם החפץ הזה לא קיים).[\[9\]](/#_ftn9) בהשקפה הנטורליסטית כל מה שקיים הוא החומר בלבד. לעומת זאת, לחומר אין את היכולת להתמקד במשהו או לחשוב על משהו. לכיסאות, שולחנות או למוח, אין את היכולת להתמקד או לחשוב על משהו. מדובר במצבים ותהליכים מנטליים, לא חומריים.

פיזיקליסטים-פונקציונליסטים (ראו את ההגדרות למושגים הללו לעיל) ניסו לצמצם את התכונה הזו ליכולת של המוח לקבל קלט ולהוציא פלט. מחשבים למשל יכולים לקבל קלט מהמקלדת ולהוציא פלט במדפסת, ואז להתקדם למצב פנימי חדש שבו הם מקבלים קלט חדש.[\[10\]](/#_ftn10) הפונקציונליסטים מתארים את התכונות\\המצבים המנטליים שלנו במושגים של קלט גופני, ופלט התנהגותי. למשל, כאב הוא מצב שנגרם על ידי חפץ חד וכו'. וגורם לתגובות כמו עיוות פנים או תגובות מילוליות ("אווץ!").

במילים אחרות, בהשקפה זו, תכונות ומצבים מנטליים הם פשוט פעולות של הגוף. כאב הוא אינו מצב מנטלי; אלא פעולה שכל אורגניזם מבצע כתגובה למשהו. האבסורד הוא, שלפי הגדרה זו מחשבים יכולים להיות בעלי תודעה. לדוגמה, הם יכולים לחוות כאב או לחשוב, אם הם מוציאים את הפלט הנכון (אם הוא מייצר "אווץ"!) בהינתן הקלט הנכון (אם לדוגמה, הוא חווה דקירה במסך).

לעומת זאת, ניתן לתת דוגמה אשר מראה שסיבתיות (פונקציונליות) ותכונת ההתכוונות אינן היינו הך. הפילוסוף ג'ון סירל מביא דוגמה בטיעון הנקרא "טיעון החדר הסיני":[\[11\]](/#_ftn11)

דמיינו שמישהו נעול בתוך חדר ובו מספר סלים המלאים בסמלים סיניים. דמיינו שהוא אינו מבין מילה בסינית, אך מקבל ספר חוקים המסביר לו כיצד עליו לתפעל ולהשתמש בסמלים הללו. הספר מפרט כיצד להשתמש בסמלים רק מההיבט התחבירי ולא הסמנטי (כלומר המשמעות שלהם). הניחו גם שסמלים נוספים מועברים אליו לחדר, וכי הוא מקבל הוראות נוספות, כיצד לסדר ולהעבירם מחוץ לחדר. הניחו כי הסמלים המוכנסים אליו נקראים "שאלות" על ידי האנשים שמחוץ לחדר והסמלים שהוא מעביר אליהם חזרה, נקראים "תשובות לשאלות". במהרה, התשובות שלו תיראנה לאנשים שמחוץ לחדר כמו סינית, כשלמעשה, הוא לא מבין את המשמעות של שום סמל. הנקודה היא כזו: זה רק נראה שהוא מבין סינית, כאשר למעשה הוא אינו באמת מבין.

החדר הסיני עם האדם הנמצא בתוכו מייצג את ההבנה של הפונקציונליסט אודות תכונת ההתכוונות. מבחינת האנשים שנמצאים מחוץ לחדר, החדר מקבל קלט ומוציא פלט בצורה הנראית כאילו החדר מכיל בתוכו מישהו שמבין סינית. אך זה ברור שהאדם שנמצא שם אינו מבין סינית. הוא רק מחקה הבנה מנטלית, אך אינו מכיל את ההבנה המנטלית עצמה (במקרה הזה, הבנת המשמעות של הסמלים). האדם שנמצא בחדר מחקה פעולות מנטליות, הוא אינו מדגים אותן. הטיעון של "החדר הסיני" ממשיל את ההסבר הפונקציונליסטי למצבים מנטליים, ומראה שהשקפה זו אינה מצליחה להסביר את התפקיד שמשחקת תכונת ההתכוונות, עמה כולנו מתנסים. למרות שכל הקלטים והפלטים מתקיימים, ההשקפה הפונקציונליסטית אינה מצליחה לספק הסבר להבנה ולמשמעות (הבנת המשמעות של הסמלים הסיניים), אשר הן עצמן מהוות תכונות מנטליות שאינן מצטמצמות לתכונות חומריות.[\[12\]](/#_ftn12)

אפשר לסכם את הטיעון כך:

1. אם ההשקפה הנטורליסטית צודקת, תכונת ההתכוונות אינה קיימת.
2. תכונת ההתכוונות כן קיימת (אנו חושבים על הטיעון הזה).
3. לכן, ההשקפה הנטורליסטית שגויה.

מנגד, בהשקפה התאיסטית, אמורים לצפות לקיומה של תכונת ההתכוונות. שהרי אלוהים הוא נפש חושבת. לכן, תכונת ההתכוונות תואמת את ההשקפה התאיסטית. אפשר לסכם זאת גם כן בטיעון הבא:

1. אם אלוהים אינו קיים, תכונת ההתכוונות לא קיימת.
2. תכונת ההתכוונות כן קיימת.
3. לכן, אלוהים קיים.[\[13\]](/#_ftn13)

חסידי השקפת המטריאליזם האלימינטיביסטי, טוענים שמאחר ולא ניתן למצוא את המצבים האינטנציונאליים במוחנו, מצבים אלו כלל אינם קיימים. במילים אחרות, אנחנו לא באמת חושבים על שום דבר ולא מאמינים בשום דבר. אך זה ברור כי השקפה זו סותרת את עצמה. האמונה שאין דבר כזה אמונה, סותרת את עצמה. כמו כן, החשיבה שאין דבר כזה חשיבה, סותרת את עצמה. מכאן, תכונת האינטנציונאליות סותרת את ההשקפה הנטורליסטית, ובמקביל, מהווה טיעון לטובת קיומו של אלוהים.

### 2. קיומם והשפעתם של חוקי הלוגיקה

הסקת מסקנה רציונלית כרוכה בהתעסקות עם חוקי הלוגיקה. חוקי הלוגיקה אינם חוקים פיזיקליים או חומריים. הם אינם נמצאים במרחב-זמן ואינם ניתנים לכימות או מדידה. כל מי שמסכים שחוקים אלו הם מציאותיים ותקפים, מודה בעצם במציאות של קיום לא-חומרי ולא-מרחבי. עניין זה אינו מסתדר עם השקפת העולם הנטורליסטית, הגורסת כי אין מציאויות מעבר למציאות החומרית המוגבלת במרחב-זמן של היקום.

נוסף לכך, קיימת בעיה בסיסית יותר. מאחר וחוקי הלוגיקה הם עצמים מופשטים, אין להם כוח השפעתי או סיבתי על החומר. מדוע? כי עצם מופשט מעצם הגדרתו, הוא חסר כוח. לדוגמה, למספר 7 אין את היכולת לעשות דבר או להשפיע על דבר במציאות החומרית שסביבנו. אם כן, באיזה אופן אמיתות וחוקים חסרי כוח והשפעה, שאינם ממוקמים בנקודה מסוימת במרחב-זמן, יכולים להשפיע על מוחות של אלו שכן נמצאים במרחב-זמן ונתונים תחת ההשפעה והסיבתיות של כוחות הטבע המכניים? ניתן להתווכח על קיומם של עצמים מופשטים ולטעון למשל שמספרים אינם קיימים באמת. אך לא ניתן לטעות זאת על חוקי הלוגיקה, משום שהכחשת חוקי הלוגיקה דרך טיעונים לוגיים, מניחה את קיומם של חוקי הלוגיקה. חשבו על הטיעון הבא:

1. כל עצם שאין לו השפעה סיבתית על המרחב-זמן, אינו קיים.
2. לחוקי הלוגיקה אין השפעה סיבתית על המרחב-זמן.
3. לכן, חוקי הלוגיקה אינם קיימים.

הטיעון הזה מניח את קיומם של חוקים לוגיים כמו חוק האי-סתירה[\[14\]](/#_ftn14) או חוק הזהות.[\[15\]](/#_ftn15) ללא החוקים הללו, טיעון זה אינו יכול לעבוד. מכאן, ברור שלא ניתן להכחיש את קיומם של חוקי הלוגיקה.

שוב, הבעיה עמה מתמודדת ההשקפה הנטורליסטית-פיזיקליסטית היא כזו: בתחום הרציונליות קיימות מחשבות רציונליות. בהינתן ראיות וטיעונים מסוימים אדם כלשהו מחויב לקבל מסקנה מסוימת. אם לדוגמה, מישהו מקבל את המשפט "כל בני האדם הם בני תמותה" וגם את המשפט "דני הוא בן אדם", הוא מחויב מבחינה רציונלית לקבל את המסקנה שדני הוא בן תמותה. אך בהשקפה הפיזיקליסטית, קשה מאוד להבין איך למצבים מנטליים יש קשר לוגי או כיצד מתקיים ביניהם יחס היסקי (לדוגמה איך מצב מנטלי אחד קובע מה **אמור** להיות המצב המנטלי השני). הן בהשקפה הפיזיקליסטית, מצבים מנטליים הם מצבים חומריים. אך מצבים חומריים אינם נובעים **לוגית** ממצבים חומריים אחרים, הם גם אינם כופים או קובעים שהמצב החומרי הבא **אמור** להתרחש. בהינתן ההשקפה הפיזיקליסטית, קיימות שתי אפשרויות בלבד: או שמצב חומרי אחד גורם לשני, או שלא.

מצבים חומריים פשוט מתרחשים ונקבעים על פי חוקי הפיזיקה והכימיה, הם אינם דברים **שאמורים** להתרחש לפי חוקיות לוגית מופשטת כלשהי. הקשר בין הסעיפים למסקנה (בכל טיעון לוגי) הוא קשר לוגי מופשט, לא חומרי.

ניתן לסכם טיעון זאת בצורה הבאה:

1. אם ההשקפה הנטורליסטית נכונה, אז או שחוקי הלוגיקה אינם קיימים, או שהם אינם רלוונטיים (מבחינת ההשפעה שלהם) להיווצרות אמונותינו.
2. חוקי הלוגיקה כן רלוונטיים (מבחינת ההשפעה שלהם) להיווצרותן אמונותינו (הרי אנו מסיקים מסקנות לוגיות מטיעונים).
3. לכן, ההשקפה הנטורליסטית שגויה.

###  3. מהימנות החשיבה

את הטיעון הזה פיתח הפילוסוף אלווין פלנטינגה. הוא כינה אותו בתור "הטיעון האבולוציוני נגד הנטורליזם". הטיעון שלו מנסה להראות שאם מישהו מקבל את המשפט "האבולוציה התרחשה" וגם את המשפט "ההשקפה הנטורליסטית היא נכונה" נוצר פרדוקס. מדוע? משום שתהליך אבולוציוני נטורליסטי, יפתח בנו כישורים קוגניטיביים[\[16\]](/#_ftn16) שמטרתם לסייע לנו לשרוד, **ולא בהכרח לגלות את האמת על העולם**. זה אומר שכל האמונות והמסקנות שלנו, אינן בהכרח משקפות את המציאות כפי שהיא, אלא שכל מטרתן היא להועיל להישרדות שלנו. אתאיסטים מודים בזאת בעצמם; לדוגמה הפילוסוף ריצ'ארד רורטי כתב:

הרעיון על פיו מין של אורגניזם אחד, בניגוד לאורגניזמים אחרים, אינו מכוון אך ורק להישרדות עצמית אלא גם לאמת, הוא רעיון לא-דרוויניסטי כלל.[\[17\]](/#_ftn17)

או כפי שכותב חוקר המוח האתאיסט סם האריס: "האינטואיציות הלוגיות, המתמטיות והפיזיקליות שלנו, לא נוצרו על ידי הברירה הטבעית לשם זיהוי אמת".[\[18\]](/#_ftn18)

אתאיסטים אחרים מתנגדים לטיעון זה וגורסים כי הישרדות כרוכה באמונות נכונות אשר תשקפנה בצורה מהימנה את העולם. הם טוענים[\[19\]](/#_ftn19) כי מחולל האמונות הנטורליסטי יוצר תמונת עולם "פנימית" על סמך העולם החיצוני שבחוץ. האמונות המרכיבות את תמונת העולם ה"פנימית" הן אדפטיביות (בעלות כושר הסתגלותי), מפני שהן משקפות באמינות את העולם החיצוני. במילים אחרות, מאחר והן אמינות, הן מאפשרות לנו להגיב למה שקורה בעולם באופן שישפר את סיכויינו לשרוד. על פי ההתנגדות הזו, אם במחולל האמונות שמצטייר על פי הטיעון המקורי של אלווין פלנטינגה, העולם ה"פנימי" אינו משקף את העולם החיצוני בהכרח; כיצד אם-כן, הוא יעבד אותות סביבתיים כך שיתקבלו צמדי אמונה-רצון שבכל זאת יגרמו להתנהגות אדפטיבית?

מדובר בטיעון שראוי להתייחסות ולמענה. בספרו,[\[20\]](/#_ftn20) פלנטינגה מפריך את הטיעון הזה בצורה מרשימה. פלנטינגה מסביר כי המתנגדים אכן צודקים שכושר הישרדותי דורש קולטנים או אינדיקטורים מדויקים. אך קולטנים ואמונות אינם היינו הך. לדוגמה, הוא מסביר שבגוף האדם יש קולטנים רבים ללחץ הדם, לרמת האינסולין, לטמפרטורה ועוד. אך לדם למשל, אין אמונות בנושא. הוא מזמין אותנו לחשוב גם על צפרדעים. לצפרדע יש אינדיקטורים שמקבלים קלט לגבי הדרך שבה חרק מתעופף. הקולטנים של הצפרדע מחוברים לשריריה כך שביכולתה להוציא את לשונה ולתפוס את החרק. חשבו על הזברה: כדי שהזברה תוכל לשרוד, היא צריכה קולטנים, מבנים נוירולוגיים המזהים את הסביבה ומחוברים לשרירים שלה, כך שהיא תוכל לברוח כאשר מתקרבים אליה טורפים. לעומת זאת, האינדיקטורים או הקולטנים הללו, אינם דורשים כי לצפרדע או לזברה תהיה אמונה לגבי הנושא.

הדבר שעוזר להם לשרוד, הוא אינו האמונה שלהם (אין להם אמונה לגבי שום דבר), אלא ההתנהגות שלהם, הפועלת בהתאם לקולטנים שיש להם בגוף. גם אם הייתה לצפרדע או לזברה אמונה, האמונה שלהם הייתה יכולה להיות שגויה לחלוטין, מבלי לפגוע בהישרדות שלהם. משום שהאמונה כאן כלל אינה רלוונטית. מה רלוונטי? העובדה כי הם מתנהגים באופן כזה שיעזור להם לשרוד, וההתנהגות שלהם נובעת מהקולטנים הקיימים במבנים הנוירולוגיים (לא מהאמונות). למעשה, אין זה ברור כיצד בהשקפה הנטורליסטית פיזיקליסטית, האמונות שלנו יכולות להשפיע על התנהגותנו. הרי אמונה אינה קיום חומרי. לעומת זאת, בהשקפה הנטורליסטית, הסיבתיות היא בהכרח חומרית. כל האירועים ה"מנטליים" שלנו מצטמצמים לגורמים חומריים.

לכן, אין זה ברור כיצד אמונות נכונות יכולות להיות רלוונטיות להתנהגות ההישרדותית שלנו. שהרי לאמונות שלנו אין שום השפעה על המוח שלנו (בהינתן ההנחות הנטורליסטיות). להפך, בהשקפה הנטורליסטית, כל ההתנהגויות שלנו והאמונות שלנו, הן תוצר של הנוירולוגיה שלנו. אם הנוירולוגיה מביאה להתנהגות המועילה להישרדות, אין שום צורך בכך שהיא תיצור אמונות בעלות תוכן המשקף את המציאות כפי שהיא בהכרח.

אפשר לסכם את הטיעון כך:

1\. אם ההשקפה הנטורליסטית נכונה, תהליך החשיבה איננו מהימן.

2\. תהליך החשיבה כן מהימן (דבר המאפשר היסקים רציונליים).

3\. לכן, ההשקפה הנטורליסטית שגויה.

לעומת זאת, בהשקפה התאיסטית, אנו אמורים לצפות לכך שהכישורים הקוגניטיביים שלנו ישקפו את העולם באופן מהימן. משום שבהשקפה התאיסטית, אלוהים הוא מהימן וטוב.[\[21\]](/#_ftn21) לכן, הוא ייתן לנו את היכולת לחשוב בצורה נכונה, כך שנוכל ליצור אמונות נכונות. אפשר לסכם את הטיעון כך:

1\. אם אלוהים אינו קיים, תהליך החשיבה שלנו אינו מהימן.

2\. תהליך החשיבה שלנו כן מהימן.

3\. לכן, אלוהים קיים.

### 4. חופש החשיבה

נניח והטיעון הקודם שגוי, אבולוציה נטורליסטית העניקה לנו אמונות נכונות כדי להועיל להישרדות שלנו. עדיין קיימת בעיה בהשקפה הנטורליסטית; דהיינו, האמונות שלנו אינן מוצדקות. הטיעון מן החשיבה החופשית הוא טיעון פילוסופי לקיומו של אלוהים, המבוסס על מחקרו של הפילוסוף טים סטרטון. מחקרו של סטרטון מבקש להראות כי עצם קיומם של ידע ורציונליות מצביעים על קיומו של אלוהים. הטיעון שלו הולך כך:

1. אם ההשקפה הנטורליסטית נכונה, אין לנו נפש.
2. אם אין לנו נפש, אין לנו רצון חופשי.
3. אם אין לנו רצון חופשי, אין הצדקות רציונליות לאמונות שלנו.
4. יש לנו הצדקות רציונליות לאמונות שלנו.
5. לכן יש רצון חופשי.
6. לכן, הנפש קיימת.
7. לכן, ההשקפה הנטורליסטית שגויה.
8. אלוהים הוא ההסבר הטוב ביותר לקיומה של הנפש הרציונלית.

הסעיף הראשון אומר במילים אחרות שאם הנטורליזם צודק, כל מה שקיים הוא הטבע החומרי. זה נכון מעצם ההגדרה של ההשקפה הנטורליסטית. הסעיף השני אומר במילים אחרות, שאם כל מה שקיים הוא הטבע החומרי, אז מה שקיים (כולל ה"בחירות" שלנו) כפוף ונגרם על ידי חוקי הטבע והתנאים ההתחלתיים של היקום.

הסעיף השלישי אומר במילים אחרות, שאם מה שקיים נגרם על ידי חוקי הטבע והתנאים ההתחלתיים של היקום, זה כולל גם את המחשבות והאמונות שלנו (כחלק מהדברים שנגרמים על ידי חוקי הטבע והתנאים ההתחלתיים של היקום). אם האמונות והמחשבות שלנו נכפות עלינו (בגלל חוקי הטבע והתנאים ההתחלתיים של היקום), זה אומר שאנו חסרי הצדקה רציונלית לאמונות ולמחשבות שלנו. מדוע? משום שבהשקפה הנטורליסטית אין לנו את היכולת לבחור להעריך בצורה ביקורתית את הראיות, לבחור לבצע שיקול דעת, ולבחור לציית לחוקי הלוגיקה. אלא שהן (המחשבות, המסקנות והאמונות) תוצר הכרחי ושרירותי של חוקי הטבע (חוקי הפיזיקה והכימיה).

התמונה הגדולה היא שאם ההשקפה הנטורליסטית נכונה: זה אומר שאף אחד מאיתנו אינו באמת יודע דבר. ידע הוא אמונה נכונה ומוצדקת.[\[22\]](/#_ftn22) יכול להיות כי למישהו יש אמונות נכונות; לעומת זאת, אם אין לו בסיס רציונלי להחזיק בהן, הרי שהוא רק מניח כי אמונותיו נכונות. אם כך, זה אומר שהאמונות שלו אינן באמת מוגדרות בתור ידע בו הוא מחזיק. ללא רציונליות, אין ידע, נשארת רק הנחה חסרת בסיס.

עם-זאת, ברור כי לבני אדם יש ידע או רציונליות. מי שטוען כי ידע אינו קיים מפריך את עצמו משום שהטענה עצמה מניחה ידע. מצד שני, אם הוא יתעקש, ינסה להיות עקבי ויכחיש שהוא למעשה יודע שאין דבר כזה ידע, מדוע שנקשיב לו מלכתחילה?

מכאן, נובע שהרצון החופשי והנפש (או לפחות מרכיב לא חומרי מסוים של האדם) קיימים, ולכן, ההשקפה הנטורליסטית שגויה.

דהיינו, אם אלוהים אינו קיים, וכתוצאה מכך הנפש האנושית אינה קיימת, בני האדם אינם יותר ממכונות חומריות הכפופות לחוקי הפיזיקה והכימיה, המכתיבים עבורם את אמונותיהם ומחשבותיהם. אם זה מי שאנחנו, משמע שאין לנו רצון חופשי (משום שאנו מונעים על ידי חוקים החיצוניים לנו) ומכאן, איננו חופשיים לחשוב על שום דבר. לכן, ידע ורציונליות הם אשליה בלבד. זה אומר שאנו לא באמת חופשיים להיות הגיוניים, או חופשיים להעריך מבחינה הגיונית את הראיות, או לבחור ללכת אחריהן. בשורה התחתונה: העל-טבעי חייב להתקיים כדי לאפשר לנטורליסט ולאתאיסט לחשוב בצורה חופשית וביקורתית על כך שהעל טבעי איננו קיים.

היסוד הקריטי של הטיעון הוא שללא רצון חופשי, הרציונליות אינה יכולה להתקיים. ניתן לאשר זאת על ידי הטיעון הבא:

1\. רציונליות דורשת מחשבה.

2\. מחשבה דורשת בחירה.

3\. לכן, רציונליות דורשת בחירה.

המסקנה בטיעון זה נובעת באופן הכרחי מהמבנה של סילוגיזם היפותטי.[\[23\]](/#_ftn23) הסעיף הראשון נכון מעצם ההגדרה של רציונליות. מסקנה רציונלית דורשת קודם-לכן חשיבה אודות הטיעונים והראיות, שקילתם והערכתם. הסעיף השני נכון גם הוא מעצם טבעה של החשיבה. כדי לחשוב על טיעון כלשהו, עלינו לבחור לשקול אותו, לבחון את החלופות והראיות ולבחור לציית לחוקי הלוגיקה. כל אלו מרכיבים את תהליך החשיבה וכל אלו הכרחיים עבור קיומן של הצדקות רציונליות לאמונותינו.

כפי שהפילוסופים וויליאם ליין קרייג וג'יי.פי. מורלנד כתבו: "אם למישהו יש אמונות מוצדקות… עליו להיות חופשי לציית או לא לציית לחוקים אפיסטמיים. אחרת, הוא לא יכול להיות אחראי על התנהגותו האינטלקטואלית".[\[24\]](/#_ftn24)

גם ג'ון סירל, פילוסוף הנפש (ונטורליסט בעצמו) אתגר את ההשקפה הנטורליסטית וכתב:

"כיצד יכולה להתקיים קבלת החלטות רציונלית בעולם שבו כל דבר מתרחש כתוצאה מכוחות סיבתיים פראיים ועוורים?"[\[25\]](/#_ftn25)

הפילוסוף האתאיסט אלכס מאפלס מתנגד לטענה שבהשקפה הנטורליסטית הכול (כולל המחשבות, האמונות והמסקנות שלנו) נגרם על ידי חוקי הטבע והתנאים ההתחלתיים של היקום. לטענתו, ייתכן כי המציאות הבסיסית ביותר של המכניקה הקוונטית היא אקראית ולא דטרמיניסטית.[\[26\]](/#_ftn26)[\[27\]](/#_ftn27)

לעומת זאת, הטיעון שלו אינו פותר את הבעיה. כפי שעונה לו סטרטון, הוגה הטיעון הנוכחי, גם אם מכניקת הקוונטים אינה דטרמיניסטית וכן אקראית, זה עדיין אומר שיש משהו מעבר לבני אדם הכופה עליהם את המחשבות, המסקנות והאמונות שלהם.[\[28\]](/#_ftn28)

אפילו חוקר המוח האתאיסט סאם האריס, מסכים:

הרצון החופשי הוא אשליה. הרצונות שלנו הם לא תוצר שלנו. מחשבות וכוונות נוצרות מגורמים קודמים לגביהם אנחנו לא מודעים ואשר אין לנו שליטה מודעת לגביהם. אין לנו את החופש שאנחנו חושבים שיש לנו. **או שהרצונות שלנו נגרמים על ידי גורמים קודמים ואנו לא אחראים לגביהם, או שהם תוצר של מקריות ואנו לא אחראים עליה**.[\[29\]](/#_ftn29)

הטיעון מן החשיבה החופשית מוכיח את קיומם של הרצון החופשי ושל הנפש העל-טבעית. בנוסף לכך, אלוהים מספק את ההסבר הטוב ביותר לקיומה של הנפש הרציונלית. אם נחשוב על כך שעל פי בראשית א 26-27, נבראנו בצלמו של אלוהים, היכולת של האדם לחשוב באופן רציונלי מתאימה להשקפת עולם תאיסטית, ממש כמו פאזל!

אם האתאיסט מתנגד למסקנה של טיעון זה, הרי הוא עושה זאת כי כך כוחות הטבע כופים עליו לעשות.

### 5. אחידות החשיבה

חשיבה רציונלית מניחה כי האישיות החושבת ובוחנת את הראיות היא אותה האישיות המגיעה לבסוף למסקנה. כלומר, מי שהחל את תהליך החשיבה חייב להיות גם מי שסיים אותו, וזאת כדי שנוכל להגיד שהוא הגיע למסקנה רציונלית. לדוגמה, האדם החושב על המשפט "כל בני האדם הם בני תמותה" ועל המשפט "דני הוא בן אדם", חייב להיות אותו האדם החושב על המשפט, "לכן דני הוא בן תמותה", כדי שיוכל להגיד שהסיק את מסקנה זו באופן רציונלי מתוך הסעיפים. הנחה זו (על פיה, חשיבה רציונלית מניחה את אחידות החשיבה) כרוכה בזהות עצמית מתמדת הנמשכת לאורך זמן. הבעיה בהשקפה הנטורליסטית היא שהיא לא מסתדרת עם אחידות החשיבה. כפי שהפילוסוף אנגוס מנוגה מסביר במאמרו[\[30\]](/#_ftn30), בהשקפה הנטורליסטית ה"עצמי" אינו אחיד בשום נקודת זמן. בהשקפה זו, ה"עצמי" נוצר כתוצאה מתהליכים מוחיים. אך תהליכים אלו הם מקבילים ומפוזרים במקומות שונים של המוח, ונמצאים בשינוי או שטף קבוע. אם התהליכים המוחיים ש"קולטים" את הסיבות (המובילות למסקנה רציונלית) נמצאים באזורים שונים במוח ומתנהלים באופן עצמאי, לא קיימת ישות פיזיקלית יחידה ואחידה, המזוהה בתור האחת שמאחדת את הסיבות (שעל בסיסן היא אמורה להסיק את המסקנה). סטיבן פינקר, הפסיכולוג האבולוציוני, מסכים למעשה עם המסקנה הזאת וכותב:

"קיימות ראיות רבות לכך שהעצמי המאוחד הוא אשליה…"[\[31\]](/#_ftn31)

הבעיה השנייה, כפי שמסביר אגנוס, היא שבהשקפה הנטורליסטית לא קיים ה"עצמי" שמתקיים לאורך זמן (כך שזה יהיה אותו האחד שחשב על הסיבות ואשר הסיק מהן את המסקנה). וזאת משום שלאורך זמן, המוח נמצא במצב של שינוי מתמיד (התהליכים העצביים מתבטאים ברצף של אירועים שנמצאים בשטף ושינוי מתמיד). אין שום מצב מוחי שמתקיים לאורך זמן ואשר מהווה בסיס ל"עצמי" מתמשך וקבוע. נקודה זו מתאשרת על ידי חוקר המוח מאריו באורגרד שכותב:

"אין שום אזור מוחי יחיד הפעיל בזמן שאנו בהכרה…גם שום רמה ספציפית של פעילות בעצבים לא מצביעה על כך שאנו בהכרה. אין גם שוב כימיה בעצבים שתמיד מצביעה על הכרה."[\[32\]](/#_ftn32)

מכאן, בהשקפה הנטורליסטית אין באמת זהות אחת שנמשכת לאורך זמן. לכן, האדם שחשב על הסעיף "בני האדם הם בני תמותה", אינו אותו האדם שחשב על הסעיף "דני הוא אדם" וגם הוא אינו אותו האדם שחשב על המשפט "לכן דני הוא בן תמותה". כתוצאה מכך, חשיבה רציונלית, והסקת מסקנות, אינן יכולות להתקיים בהשקפה הנטורליסטית.

האם ניתן לבסס את האחידות שלנו על הדנ"א? כלומר, לטעון שבעוד שמוחנו וגופנו משתנים באופן מתמיד, הדנ"א שלנו נותר קבוע, ומכאן, להסיק שניתן להגיד שאנו נותרים אותו האדם מרגע אחד למשנהו. הבעיה בטיעון היא כזו:

גם אם הדנ"א קיים באופן מוחשי[\[33\]](/#_ftn33), מדובר באוסף של חלקים. כאשר עצם המורכב מאוסף של חלקים, מבצע פעולה, הוא משתמש בחלקיו השונים כדי להשיג את יעדו. כלומר, לא מדובר בפריט יחיד המבצע את כל הפעולה בצורה אחידה. באותה המידה, אם איננו אלא מוחנו בלבד, המוח משתמש בחלקיו השונים, כדי להשיג את יעדו, אין חלק אחד שדרכו אנו חושבים ומגיעים למסקנה. ועל כך מסכים למשל חוקר המוח והפילוסוף האתאיסט הנודע, דניאל דנט.[\[34\]](/#_ftn34) אם כן, השאלה היא מה מאחד את אותם התהליכים במסגרת החשיבה או המסקנה שלנו? העובדה כי מדובר במוח אחד? אין די בכך. כפי שהפילוסוף ויקטור רפרט מסביר, גם אם כל תלמיד בכיתה יודע את התשובה לשאלה אחת כלשהי במבחן, אין משתמע מכך שכל הכיתה יודעת לענות על כל המבחן.[\[35\]](/#_ftn35) אותו העיקרון תקף לגבי הדנ"א; זה לא פריט יחיד ומאחד.

ניתן לסכם את הטיעון כך:

- 1. אם ההשקפה הנטורליסטית צודקת, אין אישיות יחידה שחושבת, מבינה את הטיעונים ואשר מסיקה על בסיסם את המסקנה.
- 2. יש אישיות יחידה שחושבת, מבינה את הטיעונים ואשר מסיקה על בסיסם את המסקנה (דבר המאפשר מסקנה רציונלית).
- 3. לכן ההשקפה הנטורליסטית שגויה.

# מענה להתנגדויות כלליות לטיעון מן ההיגיון

### בעיית האינטראקציה בין הנפש למוח

הפילוסוף וויליאם ליקן, טוען כי קיימת בעיה בסיסית בהשקפה התאיסטית-דואליסטית.[\[36\]](/#_ftn36) הבעיה היא שלא ברור כלל באיזה אופן קיום לא חומרי ולא מרחבי (הנפש) יכול להשפיע על עצמים חומריים (המוח) בתוך המרחב?

תשובה:

שימו לב כי הטיעון מן ההיגיון כלל אינו מחייב את ההנחה כי הנפש אינה מרחבית. אדרבא, הטיעון גורס כי ההסבר הבסיסי ביותר לתפקוד הנפש הוא רציונליות (ולא אי-רציונלי). בנוסף לכך, טענה זו (או יותר נכון שאלה) מניחה שאם איננו מבינים את האופן שבו א' משפיע על ב', אין זה הגיוני להניח שא' משפיע על ב'. אך הנחה זו אינה במקום. לעתים קרובות אנו יודעים שדבר אחד משפיע על האחר מבלי להבין כיצד ההשפעה מתרחשת. לדוגמה, שדה מגנטי יכול להזיז נעץ, כוח המשיכה יכול להשפיע על כוכב לכת ממרחק של מיליוני קילומטרים, פרוטונים מפעילים דחייה אחד על השני וכדומה.

בדוגמאות הללו אנו יודעים שקיים קשר סיבתי בין הדברים, למרות שאין לנו מושג כיצד האינטראקציות הללו פועלות. במקרה של הנפש והמוח, אנו מודעים לסיבתיות בין שני הדברים הללו באופן מתמיד. אירועים בגוף או במוח (פגיעת ראש למשל) יכולים לגרום לדברים בנפש (תחושה של כאב, אובדן זיכרון) והנפש יכולה לגרום להתרחשותם של דברים בגוף (למשל, דאגה יכולה לגרום לאולקוס, אנו יכולים באופן מכוון להרים את היד). קיימות ראיות רבות לכך שמתרחשת סיבתיות בין המוח לנפש, כך שאין לנו שום סיבה להטיל בכך ספק.

בנוסף לכך, יכול להיות ששאלת ה"איך" לגבי האינטראקציה בין המוח לנפש, אינה נכונה. שאלה לגבי האופן שבו א' גורם לב' או מקיים אתו אינטראקציה מסוימת, מניחה שקיים מנגנון מגשר בין א' לב' הניתן לתיאור. ניתן לדוגמה לשאול איך תנועת מפתח מתניעה את הרכב משום שקיימת מערכת חשמלית בין המפתח למנוע הרכב, אשר מהווה את האמצעי שדרכו תנועת המפתח מתניעה את המנוע. שאלת ה"איך" מבקשת לתאר את המנגנון המגשר ההוא. אך אפשרי ואף סביר שהאינטראקציה בין הנפש לגוף היא ישירה ומידית. יכול מאוד להיות שלא קיים מנגנון מגשר, ולכן שאלת ה"איך" אינה רלוונטית כלל.

שימו לב, היחס בין הנפש למוח אינו מקביל ליחס בין עצמים מופשטים, כמו מספרים, לעצמים חומריים במרחב. כפי שטענו לעיל, לעצמים מופשטים אין כוח להשפיע על דבר במרחב-זמן, משום שעצמים מעצם הגדרתם הם חסרי כח. לעומת זאת, איננו טוענים שהנפש היא עצם מופשט. אדרבא, סיפקנו טיעונים המראים שהנפש היא קיום ממשי בעל השפעה וכוח סיבתי.

### אלוהי הפערים

אחד הטיעונים הנפוצים ביותר נגד טיעונים לטובת קיומו של אלוהים, הוא שהם תמיד מבוססים על תופעה כלשהי, אותה עדיין איננו מבינים, בתור ראיה לכאורה שאלוהים חייב לעמוד מאחורי התופעה ולהסביר אותה. לפי טענתם, קפיצה שכזו אל אלוהים בתור ההסבר הטוב ביותר, אינה מוצדקת, בהינתן הדוגמאות הרבות שיש לנו מהעבר לתופעות אותן לא ידענו להסביר תחילה; אך עם התקדמות המדע, למדנו להסבירן ללא הצורך באלוהים. לדוגמה, פעם האמינו שהקשת בענן היא תופעה על-טבעית הנגרמת על ידי ישות אלוהית. אמונה זו, הייתה מבוססת על חוסר הבנה בנושא שבירת האור. כאשר למדנו אודות תופעת השבירה, הפער בידע שלנו, שהיווה תירוץ לאלוהים, הצטמצם ונעלם, ועמו, גם הצורך באלוהים כהסבר לתופעה. טיעון זה משומש גם נגד הטיעון מן ההיגיון. אך האם זה נכון שהטיעון חוטא בכשל אלוהי הפערים? האם הטיעון מן ההיגיון מתבסס על חוסר ידיעה, או חוסר הבנה לגבי האופן שבו מדעי המוח יכולים להסביר תופעות כאלו ואחרות (התכוונות, רציונליות, מהימנות הכישורים הקוגניטיביים וכו')?

תשובה:

הטיעונים שבחנו במאמר זה אינם מתבססים על חוסר הבנה. אדרבא, הם מתבססים על ידע המצוי ברשותנו. חשבו על מישהו היושב בחתונה ונהנה מהמנה שהוגשה לו, כשלפתע המים שבכוסו הופכים ליין. האם מקרה שכזה מצדיק תגובה מהסוג: "צריך לתת זמן למדע עד אשר ימצא הסבר לתופעה הזו"? כמובן שלא. במקרה כזה, אין מדובר בחוסר הבנה או פער בידע שלנו. להפך, כיוון שאנו יודעים שמים אינם הופכים ליין, בהתבסס על הידוע לנו אודות חוקי הכימיה, אנו בהחלט יכולים לטעון כי ההסבר הטוב ביותר חייב להיות על-טבעי, לא טבעי. בהקשר של הטיעונים שחקרנו במאמר זה, איננו טוענים כי למדע אין הסברים לתופעות מסוימות גרידא; אנו טוענים שניתוח זהיר ומעמיק של החומר והנפש, מצביע על כך שקיימים פערים לוגיים-עקרוניים ביניהם, שאינם יכולים לעולם לקבל הסבר בהשקפה הנטורליסטית. אנו טוענים שההשקפה הנטורליסטית אינה מאפשרת את קיומם של המרכיבים הבסיסיים ביותר וההכרחיים עבור קיומה של חשיבה רציונלית. לשם כך, סיפקנו טיעונים דדוקטיביים. טיעונים דדוקטיביים הם טיעונים שאם הסעיפים המרכיבים אותם נכונים, המסקנה בהכרח נובעת מהם. בטיעונים כאלה, אין זה משנה אם מישהו אינו אוהב את המסקנה, או חושב שהיא אינה מסבירה היטב את הנתונים. מי שמתנגד למסקנות של הטיעונים לעיל, חייב להצביע על הסעיפים השגויים שבהם. האתאיסט כמובן, מוזמן לעשות זאת.

# סיכום והשלכות

במאמר זה בחנו את הטיעון מן ההיגיון לטובת קיומו של אלוהים. בחנו חמישה קריטריונים הכרחיים ומקדימים לאפשרות קיומו של ההיגיון. ראינו שאף אחד מהקריטריונים הללו אינו מסתדר עם ההשקפה הנטורליסטית. לאחר מכן, בחנו מספר התנגדויות לטיעון וראינו שהן אינו מצליחות להפריכו. הטיעון מן ההיגיון אינו רק טיעון חזק לקיומו של אלוהים, אלא טיעון חזק בעד חופש הבחירה ובעד קיומה של הנפש העל-טבעית של האדם.

**הערות:**

[\[1\]](/#_ftnref1) גרוס, "מהי חשיבה ביקורתית?"

[\[2\]](/#_ftnref2) .Lewis, *Miracles: A Preliminary Study,* pp. 12-24

[\[3\]](/#_ftnref3) .Reppert, *C.S. Lewis’s Dangerous Idea*

[\[4\]](/#_ftnref4) .Hasker, *Metaphysics* ,47-50

[\[5\]](/#_ftnref5) .Plantinga, *Where the Conflict Really Lies: Science, Religion, and Naturalism. chap. 10*

[\[6\]](/#_ftnref6) .Moreland, *Scaling the Secular City*, 77-105

[\[7\]](/#_ftnref7) להפרכת הטיעון ראו המאמר ["מענה לטיעונים נגד קיומו של אלוהים"](https://igod.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%A2-%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94/%D7%9E%D7%A2%D7%A0%D7%94-%D7%9C%D7%98%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%92%D7%93-%D7%A7%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%94%D7%99%D7%9D/).

[\[8\]](/#_ftnref8) Moreland, ibid,. 92-95, Reppert, "The argument from Reason and Hume's Legacy", in Sennet & Groothuis, eds. *In Defense of Natural* *Theology: A Post Humean Assessment*, 255

[\[9\]](/#_ftnref9) ההגדרה מתבססת על הגדרתו של הפילוסוף ג'י.פי. מורלנד בספרו שהוזכר בהערה מספר 7.

[\[10\]](/#_ftnref10) .Moreland, ibid., 87.

[\[11\]](/#_ftnref11) .Searle, *Minds, Brains, and Science* , 32–33

[\[12\]](/#_ftnref12) .Moreland, Ibid., 88-90

[\[13\]](/#_ftnref13) ניסוח זה של הטיעון לקוח מהדיבייט בין הפילוסוף וויליאם ליין קרייג מול הפילוסוף אלכס רוזנברג בנושא: "האם האמונה באלוהים היא הגיונית?"

[\[14\]](/#_ftnref14) חוק זה קובע שכל משפט חייב להיות נקי מסתירה לוגית פנימית.

[\[15\]](/#_ftnref15) חוק זה קובע שאם א' וב' זהים, אז כל מה שנכון לגבי א' נכון לגבי ב'. כלומר, א' וב' הם אותו הדבר.

[\[16\]](/#_ftnref16) כישורים קוגניטיביים מתייחסים לזיכרון, היגיון והתפיסה שלנו.

[\[17\]](/#_ftnref17) .Rorty, *Untruth and Consequences*, 36

[\[18\]](/#_ftnref18) .Harris, *Moral Landscape*, 66

[\[19\]](/#_ftnref19) למשל:Ramsey, W. "Naturalism Defended". In J. K. Beilby (Ed.), *Naturalism Defeated?*: *Essays on Plantinga’s Evolutionary Argument Against Naturalism* ,pp. 15–29

[\[20\]](/#_ftnref20) .Plantinga, *Where the Conflict Really Lies: Science Religion & Naturalism*, 307-346

[\[21\]](/#_ftnref21) אלוהים מעצם ההגדרה הוא הישות הנעלה ביותר. הישות הנעלה ביותר מכילה אך רק את כל התכונות הנעלות. לכן, היא בהכרח מהימנה וטובה, ולא שקרנית ורעה.

[\[22\]](/#_ftnref22) ".Stanford Encyclopedia of Philosophy, "Epistemology.

[\[23\]](/#_ftnref23) על פי כלל זה, אם P אומר שQ, ואם Q אומר שR, אז זה אומר שבהינתן P זה מוביל לR.

לדוגמה:

1. אם היום זה יום ההולדת של שרון, רוני יזמין אותו לאכול המבורגר.
2. אם רוני יזמין אותו לאכול המבורגר, הוא יזמין אותו לאכול ביומנגס.
3. לכן, אם היום זה יום ההולדת של שרון, רוני יזמין אותו לאכול ביומנגס.

[\[24\]](/#_ftnref24) .Moreland & Craig, *Philosophical Foundations For A Christian Worldview*, 66

[\[25\]](/#_ftnref25) .Searle, *Rationality in Action*, 5

[\[26\]](/#_ftnref26) דטרמיניזם היא ההשקפה הפילוסופית שכל דבר שמתרחש הוא תוצאה הכרחית של גורמים קודמים.

[\[27\]](/#_ftnref27) ".Maplass, "The problem with the FreeThinking Argument Against Naturalism.

[\[28\]](/#_ftnref28) “.Stratton, "Another Bad Objection Against The Freethinking Argument

[\[29\]](/#_ftnref29) .Harris, *Free Will*, 5

[\[30\]](/#_ftnref30) ".Menuge, “Libertarian Free Will and the Argument from Reason

[\[31\]](/#_ftnref31) ".Pinker, in “Is Science Killing the Soul?

[\[32\]](/#_ftnref32) Beauregard and O’Leary, *The Spiritual Brain: A Neuroscientist’s Case For the Existence of the Soul*, 109

[\[33\]](/#_ftnref33) כלומר שלא מדובר במידע מופשט גרידא.

[\[34\]](/#_ftnref34) .Dennett, *Consciousness explained*, 135

[\[35\]](/#_ftnref35) Reppert. *C. S. Lewis's Dangerous Idea: In Defense of the Argument from Reason*, Kindle Location 788

[\[36\]](/#_ftnref36) Lycan, “Philosophy of Mind”. In N. Bunninand E.P. Tsui-James (eds.), *The Blackwell Companion to Philosophy*, 168

[\[37\]](/#_ftnref37) .Menegue, *Agents Under Fire: Materialism And the Rationality of Science*, 8-9

[\[38\]](/#_ftnref38) כלומר ניסו לצמצם כל דבר (או תופעה) לגורמים בסיסיים או פשוטים יותר.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/de204a7ceab74ece83a809d41d6c4b145120ead854d2cc69087ef9bb76d8c29c?s=300&d=mm&r=g) 

 אלי חייטוב 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/haitov/) [    ](https://igod.co.il/author/haitov/)

**קטגוריות:** פילוסופיה

**תגיות:** אלוהים, אתאיזם, מדע, פילוסופיה

---

### [מענה לטיעונים נגד קיומו של אלוהים](https://igod.co.il/philosophy/מענה-לטיעונים-נגד-קיומו-של-אלוהים/)

**Published:** מרץ 9, 2020
**Author:** אלי חייטוב

**Content:**

# 1. מבוא

האם אלוהים קיים? כנראה שזוהי השאלה שהעסיקה את האנושות יותר מכל שאלה אחרת במשך אלפי שנים. קיימים באופן כללי שלוש תשובות לשאלה זו; התשובה הראשונה היא חיובית והיא מייצגת את שלוש הדתות המונותאיסטיות העיקריות באלוהים. התשובה השנייה מייצגת את הצד שלא נוקט עמדה ומעדיף להישאר במצב של חוסר ידיעה. התשובה השלישית היא שלילית, והיא מייצגת את עמדת האתאיזם.[\[1\]](/#_ftn1) איך אנו יכולים לענות על העמדה הזו? מהן התשובות לטענות האתיאיזם נגד קיומו של אלוהים? במאמר זה נתמקד בעמדה השלישית ונראה מהן התשובות לחמשת הטיעונים השכיחים ביותר שלה. הטיעונים עליהם נשיב יהיו: הטיעון מן הרוע, הטיעון מן מוצא האמונה, הטיעון מן המחסור בראיות לאלוהים, טיעון חוסר המשמעות של אלוהים כתיאוריה מדעית וטיעון מן האי צורך באלוהים.

# 2.1 בעיית הרוע

בעיית הרוע היא ככל הנראה הטיעון הכי חזק של העמדה האתאיסטית. בעיית הרוע מצביעה על הרוע המוסרי והטבעי שמתרחש בעולם כראיה נגד קיומו של אלוהים. בעיה זו מתחלקת לבעיית הרוע הלוגית ולבעיית הרוע ההסתברותית.[\[2\]](/#_ftn2)

## 2.2 בעיית הרוע הלוגית

בעיית הרוע הלוגית מנסה להראות שקיומו של אלוהים וקיומו של הרוע אינם מסתדרים לוגית זה עם זה. במילים אחרות, הטיעון הזה נושא נטל הוכחה כבד יותר מאשר הטיעון מבעיית הרוע ההסתברותית (אשר טוענת שקיומו של אלוהים אינו סביר לאור קיומו של הרוע אך לא בלתי אפשרי מבחינה לוגית). ניתן לנסח את הטיעון מבעיית הרוע הלוגית כטיעון דדוקטיבי:

1. אם הרוע קיים אלוהים לא קיים.
2. הרוע קיים
3. לכן, אלוהים לא קיים.

## 2.3 הפרכת הטיעון

החולשה של הטיעון נמצאת בסעיף הראשון. האתאיסט נושא על עצמו נטל הוכחה מאוד כבד; הוא חייב להראות שזה בלתי אפשרי מבחינה לוגית שלאלוהים יש סיבות מוסריות מוצדקות להתיר לרוע להתרחש בעולם.[\[3\]](/#_ftn3) כלומר, גם אם זה רק אפשרי שלאלוהים יש סיבות מוסריות מוצדקות להתיר לרוע להתקיים, זה כבר מראה שקיומו של הרוע איננו סותר מבחינה לוגית את קיומו של אלוהים.[\[4\]](/#_ftn4)

## 2.4 בעיית הרוע ההסתברותית

בעיית הרוע ההסתברותית היא בעיה מתוחכמת יותר. על פי הניסוח הזה, קיומו של אלוהים אמנם אפשרי מבחינה לוגית עם קיומו של הרוע, אך קיומו איננו סביר. הניסוח של הטיעון הזה מתבטא כך:

1. אם הרוע קיים, קיומו של אלוהים איננו סביר.
2. הרוע קיים.
3. לכן, קיומו של אלוהים איננו סביר.

## 2.5 הפרכת הטיעון

מה שהמאמין המשיחי יכול לעשות בשלב הזה, הוא לספק מספר דוקטרינות או אמיתות במסגרת ההשקפה שלו, שמראות שקיומו של הרוע הוא דווקא סביר ואף צפוי אם אלוהים קיים. כפי שהפילוסוף וויליאם ליין קרייג מסביר, האמיתות הללו הן:

א. האמת הראשונה היא שאנחנו לא נמצאים בעמדה שמקנה לנו את הזכות להעריך את הסבירות אם לאלוהים יש סיבות מוצדקות להתיר לרוע להתרחש. אנו כבני אדם, אנשים מוגבלים בזמן, במרחב, בידע ובהבנה. אך אלוהים הריבון והנצחי רואה את הסוף מההתחלה, והוא ארגן את הנסיבות בהיסטוריה כך שהמטרות שלו תתגשמנה דרך הבחירות שלנו- של בני האדם. כדי להשיג את המטרות שלו, אפשרי מאוד שהוא מתיר לדברים רעים לקרות (משום שאחרת, יכול מאוד שזה היה כרוך בהתערבות שלו בבחירות שלנו). רוע שנראה חסר תכלית במסגרת הראייה המוגבלת שלנו, יכול להיות מוצדק במסגרת ראייתו של אלוהים.[\[5\]](/#_ftn5) וויליאם ליין קרייג כותב כך:

" אפשר לקחת דוגמה מתורת הכאוס. מדענים גילו שמערכות מקרוסקופיות, כמו, מזג אוויר, או אוכלוסיית החרקים, הן ממש רגישות להפרעות מזעריות. פרפר שעף מעל ענף במערב אפריקה עלול להגדיר תנועת כוחות שבסופו של דבר תוביל להוריקן מעל האוקיינוס האטלנטי. אך אף אחד לא יכול לחזות תוצאה שכזו מעצם התעופה של הפרפר".[\[6\]](/#_ftn6)

באופן דומה, מותה של ילדה שנדרסה באופן לא מכון עשוי ליצור סוג של השפעה לאורך ההיסטוריה, כך שהסיבות של אלוהים להצדיק את מותה תתגשמנה אולי רק עשרות או מאות שנים לאחר מכן ואף במדינה אחרת. כשחושבים על הריבונות של אלוהים על ההיסטוריה האנושית, ניתן להבין שאנחנו פשוט לא נמצאים בעמדה שמקנה לנו את הזכות להעריך את הסיכוי לגבי האם רוע מסוים הוא מוצדק או לא.[\[7\]](/#_ftn7)

ב. האמת השנייה היא שהמשמעות של הקיום האנושי היא לא להשיג אושר זמני על פני כדור הארץ; אלא להכיר את אלוהים. בהינתן האמת הזו, יכול מאוד להיות שקיומו של הרוע הוא הכרח בעולם שלנו. אין לאתאיסט דרך להוכיח שאם אלוהים היה מסיר את הרוע מהעולם, אז שיותר אנשים היו מכירים אותו ונכנסים למערכת יחסים אתו. זה אפשרי שרק בעולם גדוש ברוע מוסרי וטבעי בני האדם יפסיקו להתמקד בעצמם ויחפשו תקווה ומקור ביטחון במשהו מעבר לעולם הזה. הסיכויים אינם נמוכים שאם היינו חיים בעולם ללא רוע, אז היינו הופכים לילדים מפונקים שמתרכזים בעצמם ושוכחים מהצורך שלהם באלוהים.[\[8\]](/#_ftn8)

ג. האמת השלישית היא שהרבה מן הרוע בעולם הוא תוצאה ישירה של בחירה לא מוסרית של האדם. בהינתן העובדה הזו, ובהינתן הדוקטרינה הבסיסית של בחירתו של האדם ושאלוהים לא גורם לנו לפעול נגד רצוננו, חלק גדול מהרוע בעולם מתרחש בגלל אשמתו של האדם.

ד. האמת הרביעית היא שהחיים שלנו לא נגמרים כאן. שאול כתב למאמינים במשיח באיגרת אל הקורינתים: לָכֵן אֵין אָנוּ מִתְיָאֲשִׁים, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָאָדָם הַחִיצוֹנִי שֶׁלָּנוּ הוֹלֵךְ וּבָלֶה, הָאָדָם הַפְּנִימִי שֶׁלָּנוּ מִתְחַדֵּשׁ יוֹם יוֹם. הֵן צָרָתֵנוּ הַקַּלָּה שֶׁל הָרֶגַע מְכִינָה לָנוּ כְּבוֹד עוֹלָמִים גָּדוֹל וְרַב עַד מְאֹד. וְאֵין אָנוּ צוֹפִים אֶל הַדְּבָרִים הַנִּרְאִים, אֶלָּא אֶל אֲשֶׁר אֵינָם נִרְאִים; כִּי הַדְּבָרִים הַנִּרְאִים לְשָׁעָה הֵם, אֲבָל הַבִּלְתִּי נִרְאִים — לְעוֹלָמִים (אל הקורינתים ד 16-18). אלוהים מבטיח לגמול לאלו שסבלו עבור מלכותו בחיים הבאים.[\[9\]](/#_ftn9) כלומר, אחת מן הדוקטרינות החשובות והמרכזיות באמונה המשיחית היא שבסופו של דבר הצדק ייעשה. בנוסף לכך, אלוהים בסופו של דבר יחליף את העולם הזה בבריאה חדשה, שתהווה מרחב של שמחה, אהבה ואינטימיות חסרי גבולות.[\[10\]](/#_ftn10)

ה. האמת החמישית והאחרונה לדיון היא שאלוהים עצמו הוא טוב. שום אושר זמני לא יכול להשתוות להיכרות עם האלוהים המושלם והאוהב. לכן, גם אלו שסובלים בעולם הזה, יכולים להעריך את חייהם רק מעצם העובדה שהם מכירים את אלוהים, שהוא השמחה האמיתית שלהם. [\[11\]](/#_ftn11)

לאור הדוקטרינות הללו, הסבירות שרוע מוסרי וטבעי יתקיימו בעולם שבו אלוהים כל יכול וטוב קיים, עולה ואף צפוי. הרוע אינו מפתיע את המשיחי; ההפך הוא הנכון, קיומו של הרוע אמור להפתיע את האתאיסט. הסיבה לכך היא שרוע הוא סטייה מהדרך שבה דברים אמורים להתרחש. אך בעולם אתאיסטי אין איזשהו קנה מידה על פיו דברים "אמורים" להתרחש. אלא שבהשקפה האתאיסטית מוסר הוא תוצר שרירותי של תהליך האבולוציה, כמו שהתפתחו לנו חמש אצבעות בכל יד במקום שבע. בעולם אתאיסטי אין דבר כזה "רוע" משום שאין דבר כזה "טוב".[\[12\]](/#_ftn12) אלא שהם מושגים בעלי משמעות שרירותית וחסרת בסיס אובייקטיבי. בעיית הרוע היא לא בעיה שרק המאמין אמור לענות עליה, אלא היא בעיה שאותה גם על האתאיסט להסביר.

# 3. הטיעון מן מוצא האמונה

הטיעון הזה מתיימר להפריך את קיומו של אלוהים דרך סקירה היסטורית של התפתחות המוח האנושי ודרך חקר האנתרופולוגיה והפסיכולוגיה. הטיעון בעצם מנסה להראות שהאמונה באלוהים היא נטייה מולדת ותוצר של החיווט במוח. הטיעון הזה יכול להיות מנוסח כך:

1. ההתפתחות של המוח האנושי במשך ההיסטוריה סיפקה למוח תכונות מיוחדות.
2. כאשר מחשיבים את העולם הטבעי והחברתי, התכונות הללו עודדו את בני האדם להאמין באלים.
3. לכן, ההתפתחות של המוח האנושי יצרה את האמונה באלים (האמונה באלים היא אמונה שרירותית).
4. לכן, האמונה באלים (או אלוהים) היא שגויה.[\[13\]](/#_ftn13)

## 3.1 הפרכת הטיעון

הטיעון מן מוצא האמונה הוא דוגמה קלאסית לכשל לוגי שנקרא "הכשל הגנטי". כשל גנטי הוא כשל לוגי שבו הטוען מנסה להפריך או להצדיק השקפה או עמדה מסוימת בכך שהוא מראה כיצד ההשקפה או העמדה נוצרו, או במילים אחרות; מה המקור שלהן.[\[14\]](/#_ftn14) אין שום קשר בין המקור או הסיבה שבגללה אנשים מאמינים באלוהים, לבין שאלת אמיתות קיומו של אלוהים. יכול להיות שמישהו מאמין שכדור הארץ הוא עגול כי כך הוא קרא בספר קומיקס. מעצם העובדה שמקור האמונה שלו הוא ספר קומיקס, לא ניתן להסיק שלכן האמונה שלו היא שגויה.

למעשה, המוח שלנו מחווט בצורה כזו שיש בנו את הנטייה המולדת לקבל אמונות בסיסיות אחרות כמו: האמונה במציאות של העבר, בכך שאנשים אחרים הם אכן אישיויות אמיתיות, בכך שהמדע נותן לנו תשובות לגבי המציאות החומרית ועוד.[\[15\]](/#_ftn15) אך זה ברור שזה לא אומר שהאמונות הללו הן שגויות או אפילו לא מוצדקות.

# 4. הטיעון מן המחסור בראיות

הטיעון מן המחסור בראיות גורס שמכיוון שאין ראיות ממשיות וחותכות לקיומו של אלוהים, האמונה בקיומו היא שגויה. כלומר, אלוהים לא קיים, כי אם הוא היה קיים היינו מוצאים ראיות חותכות לקיומו. ניתן לנסח את הטיעון הזה כך:

1. אם אלוהים היה קיים היינו מוצאים ראיות חותכות לקיומו.
2. אין ראיות חותכות לקיומו של אלוהים.
3. לכן, אלוהים לא קיים.

## 4.1 הפרכת הטיעון

הטיעון גדוש בבעיות וחורים שמורידים מערכו:

ראשית, הטענה כי אלוהים איננו קיים כי לא הוכח שהוא כן (או כי אין ראיות לקיומו), היא דוגמה קלאסית לכשל לוגי שנקרא "אד איגנורנטיאם". במילים אחרות, היעדר ראיות הוא לא ראיה להיעדר.[\[16\]](/#_ftn16)

המקרה היחיד שבו היעדר ראיות הוא ראיה להיעדר הוא במצב שבו קיומו של x כרוך בראיות y שלא נמצאות. לדוגמה, מחסור הראיות לפיל בחדר שלנו הוא ראיה לכך שאין פיל בחדר שלנו כי היינו מצפים לראות אותו במידה והפיל היה קיים שם. על האתאיסט להראות שקיומו של אלוהים כרוך בראיות ספציפיות אותן אין לנו. הבעיה היא שעל האתאיסט לקחת בחשבון שיכול מאוד להיות שאלוהים (במידה והוא קיים) לא מעוניין בלשכנע בני אדם בנוגע לעצם קיומו, אלא שהוא מעוניין במערכת יחסים איתם. אם כך, על האתאיסט להראות שאם היו יותר ראיות לקיומו של אלוהים, אז שיותר בני אדם היו נכנסים למערכת יחסים אתו, ולא רק מכירים בעובדת קיומו.[\[17\]](/#_ftn17)

שנית, הסעיף השני בטיעון האתאיסטי לעיל הינו מעורפל. ה"ראיות החותכות" אותן האתאיסט מצפה למצוא בעולם, כלל אינן מוגדרות בטיעון. זה הופך את הדיון לדיון סובייקטיבי ולא ברור. האתאיסט לא מספק שום ראיה "חותכת" שתשכנע אותו לגבי קיומו של אלוהים, ולכן, עקב חוסר ההגדרה הברורה לגבי המשמעות וסוג הראיה, לאתאיסט יש ערובה בלתי מוצדקת לדחות את הראיות שהמאמינים מספקים מתוך התירוץ שאלו הן לא ראיות "חותכות".

שלישית, הסעיף השני בטיעון מניח את המבוקש. שהרי מבחינת המאמין כן קיימות ראיות משכנעות די והותר כדי להצדיק את האמונה בקיומו של אלוהים. הראיות הללו מתבססות על ההתחלה של היקום כראיה לבורא, הכוונון העדין של היקום כראיה ליוצר אינטליגנטי, קיומם של ערכי מוסר וחובות מוסריים אובייקטיביים כראיה למחוקק טוב, קיום תכונת ה"התכוונות" של החשיבה שמצביעה על ההיבט רוחני של האדם ועל כך שהוא נברא בצלם אלוהים, הראיות ההיסטוריות לתקומתו של ישוע כראיה לנס על טבעי שבו אלוהים גילה את עצמו דרך אישיותו של ישוע [ועוד](https://igod.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%A2-%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94/%D7%98%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A7%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%94%D7%99%D7%9D/). על האתאיסט להראות שהראיות הללו אינן מספיקות כדי להצדיק את האמונה בקיומו של אלוהים וכי היינו מצפים לראיות נוספות וטובות יותר כדי להבטיח שיותר אנשים יכירו אותו ויקבלו סליחת חטאים.

## 4.2 פרודיית מפלצת הספגטי המעופפת

פרודיית מפלצת הספגטי היא ניסיון להראות שהאמונה באלוהים שעשוי מספגטי שקולה מבחינה רציונלית לאמונה המסורתית בקיומו של אלוהים התנ"כי. הטיעון של האתאיסטים המשתמשים בפרודיה הוא שכמו שאין לנו ראיות נגד מפלצת הספגטי המעופפת למרות שאנו יודעים שהיא לא קיימת, כך גם אין להם ראיות נגד האלוהים התנ"כי, ושנטל ההוכחה הוא עלינו בלבד. כלומר, כמו שאנו דוחים את קיומה של המפלצת הזו, מבלי לספק טיעונים נגדה, כך גם האתאיסטים רשאים לדחות את קיומו של אלוהים מבלי לספק טיעונים לכך. הבעיה בהשוואה הזו היא שהיא סותרת את [הראיות שכן יש לנו](https://igod.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%A2-%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94/%D7%98%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A7%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%94%D7%99%D7%9D/) מתוך תחום ה"תיאולוגיה הטבעית" לגבי קיומו של אלוהים. אם הטיעונים לטובת קיומו של אלוהים הם טיעונים טובים ומצליחים (הטיעונים שהוזכרו לעיל בסעיף השלישי במענה לטיעון) זה אומר שמפלצת הספגטי לא עומדת בקריטריונים. הטיעונים מראים שקיים יוצר חסר התחלה, בלתי משתנה, לא חומרי, אינטיליגנטי, מוסרי, רוחני ושגילה את עצמו בדמותו של ישוע מנצרת. מפלצת הספגטי המעופפת לא עומדת בקריטריונים הללו, ולכן, יש לנו סיבות לדחות אותה. מאחר ואנו מספקים סיבות לדחות אותה, גם על האתאיסט יש נטל הוכחה; לספק סיבות לדחות את קיומו של אלוהים. לא ניתן פשוט להסיר את האחריות ולהפיל אותה רק עלינו.

# 5. טיעון חוסר המשמעות המדעית

על פי הטיעון הזה, מאחר ולא ניתן להציג את קיומו של אלוהים דרך השיטה המדעית, עלינו לדחות את קיומו. טרם נענה על הטיעון, חשוב להבין את ההנחה החבויה שנמצאת מאחוריו. הטיעון מניח שהשיטה המדעית היא הדרך היחידה לקבל את האמת אודות המציאות שלנו. כלומר, הטיעון מניח את השקפת ה"מדענות" (scientism). את הטיעון הזה ניתן להציג כך:

1. השיטה המדעית היא הדרך היחידה להגיע לאמת ולכן כל מה שלא יכול להיות מוכח דרך השיטה המדעית הוא שגוי.
2. לא ניתן להוכיח את קיומו של אלוהים דרך השיטה המדעית.

3.לכן, האמונה בקיומו של אלוהים היא שגויה.

## 5.1 הפרכת הטיעון

קיימות מספר בעיות רציניות בטיעון לעיל:

ראשית, הסעיף הראשון מפריך את הטיעון עצמו. על פי הסעיף הראשון כל מה שלא יכול להיות מוכח דרך השיטה המדעית הוא שגוי. הבעיה הנוצרת כאן היא בלתי נמנעת; לא ניתן להוכיח את הסעיף הראשון דרך השיטה המדעית, ולכן, הטענה שהשיטה המדעית היא הדרך היחידה לאמת היא שגויה על פי הקריטריונים של הטיעון עצמו.

כפי שפילוסוף המדע ג'י.פי מורלאנד כותב:

"המשפט עצמו הוא לא משפט מדעי. מדובר במשפט פילוסופי אודות המדע. איך המשפט הזה יכול להיות לעמוד תחת מבחן אמפירי? ואם הוא לא יכול, אז על ידי הסטנדרטים שלו עצמו, המשפט הזה לא יכול להיות נכון או מוחזק מבחינה רציונלית".[\[18\]](/#_ftn18)

שנית, הטיעון מתעלם ממגוון רחב של תחומים בחוויה האנושית, אשר להם למדע אין גישה ואשר בלעדיהם המדע לא יכול לתפקד. למשל, המדע מניח שהחושים שלנו תופסים בצורה מהימנה את המציאות ולכן מספקים לנו מידע מדויק. המדע מחויב להניח שהשכל שלנו הוא רציונלי ושהיקום בנוי בצורה רציונלית, בצורה כזו שהשכל שלנו יכול לחקור אותו ולתפוס אותו. המדע מחויב להניח את האחידות והאוניברסליות של הטבע כדי להצדיק את השיטה האינדוקטיבית שמסיקה מהפרט אל הכלל; הנחה שלא יכולה להיות מוצדקת על ידי השיטה המדעית (בעיה זו נקראת בעיית האינדוקציה). המדע מחויב להניח את קיומם של החוקים הלוגיים שבלעדיהם הוא קורס. המדע מניח את קיומם של ערכי מוסר אובייקטיביים.[\[19\]](/#_ftn19) לדוגמה, שהחוקר מחויב לדווח בצורה מהימנה על הממצאים. אך המדע עצמו לא יכול להראות שקיימים ערכי מוסר אובייקטיביים.

בנוסף לכך, המדע מניח ערכים אפיסטמיים על פיהם על התיאוריות המדעיות להיות: פשוטות, אלגנטיות, מדויקות ובעלות יכולת חיזוי.[\[20\]](/#_ftn20)

יתרה מזאת, המדע גם לא יכול להוכיח את האמונות הבסיסיות שלנו שמבוססות על האינטואיציה. לדוגמה המדע לא יכול להראות שלא נבראנו לפני חמש שניות עם זיכרונות שתולים בתוכנו. המדע לא יכול להראות שאנחנו לא הזיה של חייזר ביקום מקביל. המדע לא יכול להראות שבני האדם שמסביבנו הם אישיויות אמיתיות ולא רובוטים מחופשים שמתופעלים כדי לתפקד בתור בני אדם רציונליים מלאכותיים.

# 6. אלוהי הפערים וחוסר הנחיצות באלוהים

הטיעון האחרון אותו נבחן גורס כי ככל שהמדע מתקדם, כך ההבנה שלנו אודות התהליכים של היקום מתגברת. ובכך, המדע מראה שאין לנו צורך באלוהים, אלוהים לכאורה מהווה הסבר שמנסה לענות על הפער בידע שלנו אודות האופן שבו היקום מתנהל. ככל שהידע שלנו גובר כך הפער מצטמצם ולכן, הצורך שלנו באלוהים מצטמצם. מאחר והצורך באלוהים הולך ונעלם, על פי הטיעון הזה, אלוהים איננו קיים.

## 6.1 הפרכת הטיעון

על פי הפילוסוף מאוניברסיטת אוקספורד, פרופסור ג’ון לנוקס, לא רק שמסקנה זו היא שגויה אלא ”היא מערבת בתוכה כשל לוגי נפוץ.”[\[21\]](/#_ftn21) כך הוא מדגים את הכשל הלוגי:

”קחו למשל מכונית מדגם פורד. ניתן לדמיין כי מישהו מאזור מרוחק ומבודד אשר יראה מכונית זו בפעם הראשונה, ואשר לא ידע שום דבר על הנדסה מודרנית, עלול לחשוב כי יש אלוהים כלשהו (מר פורד) בתוך המנוע, שגורם למכונית לנוע. הוא עוד עלול היה לחשוב שכאשר המכונית סירבה לנוע זה היה בגלל שמר פורד כעס עליו. כמובן, אם הוא היה לומד הנדסה ומפרק את המנוע לחתיכות הוא היה מבין שאין מר פורד בתוך המנוע. הוא היה מבין שמר פורד הוא לא הגורם לתנועתה ולמנגנון פעולתה של המכונית. ההבנה שלו אודות עקרונות המכניקה של המנוע הייתה מספיקה בכדי להסביר כיצד המנוע פועל."

הוא ממשיך,

"עד כאן הכל טוב. אך אם הוא מאוחר יותר יחליט כי ההבנה שלו אודות אופן פעולתו של המנוע הביאה אותו למסקנה שזה בלתי אפשרי להאמין בקיומו של מר פורד אשר השקיע מחשבה רבה בתכנון ועיצוב המנוע, אז הוא יטעה ויהיה אשם בכשל לוגי הנקרא במונחים פילוסופיים- ‘טעות בקטגוריה’. אם מר פורד לא היה קיים הוא גם לא היה מתכנן ומייצר את המנוע והמכונית אשר אותם היה צריך להבין."[\[22\]](/#_ftn22)

לנוקס ממשיך ומסביר איך ההשוואה הזו רלוונטית לדיון אודות אלוהים: “בדומה לכך זו טעות בקטגוריה להניח, שההבנה שלנו אודות המנגנונים על פיהם היקום שלנו פועל, שוללת את קיומו של אלוהים אשר יצר את היקום מלכתחילה. במילים אחרות, אנו לא צריכים לבלבל בין המנגנונים אשר על ידיהם היקום פועל לבין הגורם או היוצר של היקום”.[\[23\]](/#_ftn23)

# 7. סיכום

במאמר זה, בדקנו מהן התשובות לטיעונים השכיחים המשומשים על ידי אתאיסטים לעתים תכופות נגד קיומו של אלוהים. ראינו כי הטיעונים האתאיסטיים מלאים בכשלים לוגיים וכי הם לא מצליחים להראות שאלוהים איננו קיים או אפילו שהאמונה באלוהים איננה רציונלית.

הערות:

[\[1\]](/#_ftnref1) עמדת האתיאיזם מוגדרת במאמר זה בתור ההשקפה על פיה אלוהים אינו קיים. וזאת בניגוד לאתאיסטים רבים כיום שטוענים שהם רק חסרי אמונה באלוהים. ההגדרה בה אנו משתמשים מבוססת על המילון של אוקספורד: https://www.oxfordlearnersdictionaries.com/definition/english/atheism?q=atheism.

[\[2\]](/#_ftnref2) Craig, and Moreland, *The Blackwell Companion to Natural Theology*, 453.

[\[3\]](/#_ftnref3) Copan, *That's Just Your Interpretation*, 96.

[\[4\]](/#_ftnref4) Ibid.

[\[5\]](/#_ftnref5) Craig, “The problem of Evil”.

[\[6\]](/#_ftnref6) Ibid.

[\[7\]](/#_ftnref7) Ibid.

[\[8\]](/#_ftnref8) Ibid.

[\[9\]](/#_ftnref9) Ibid.

[](/#_ftnref10)*The Way It Is*, 177.\[10\] Ross, *Why The Universe Is*

[\[11\]](/#_ftnref11) Craig, Ibid.

[\[12\]](/#_ftnref12) Charles, and Marty. “The Coherence of Theism”, 194.

[\[13\]](/#_ftnref13) Murray, ‘‘Belief in God: A Trick of our Brain?”

[\[14\]](/#_ftnref14) Ibid.

[\[15\]](/#_ftnref15) Ibid.

[\[16\]](/#_ftnref16) Craig, “Is God Imaginary?”.

[\[17\]](/#_ftnref17) Ibid.

[\[18\]](/#_ftnref18)Moreland, *Scaling the Secular City*, 197.

[\[19\]](/#_ftnref19) הכוונה לכך שטוב ורע קיימים ללא תלות בדיעות של בני אדם.

[\[20\]](/#_ftnref20) Moreland, Ibid.

[\[21\]](/#_ftnref21) Lennox, God’s Undertaker, 44., הציטוט נלקח מתוך האתר igod.

[\[22\]](/#_ftnref22) Ibid, 45.

[\[23\]](/#_ftnref23) Ibid.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/de204a7ceab74ece83a809d41d6c4b145120ead854d2cc69087ef9bb76d8c29c?s=300&d=mm&r=g) 

 אלי חייטוב 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/haitov/) [    ](https://igod.co.il/author/haitov/)

**קטגוריות:** פילוסופיה, קיומו של אלוהים

**תגיות:** אמונה, אתאיזם, מדע, פילוסופיה, תאיזם

---

### [השראת כתבי הקודש - איך זה שבני אדם לא מושלמים כתבו ספר "אלוהי"?](https://igod.co.il/philosophy/התיאוריה-המוליניסטית-לגבי-השראת-הכתו/)

**Published:** מרץ 9, 2020
**Author:** וויליאם ליין קרייג

**Content:**

# מבוא

דוקטרינת השראת הכתובים היא דוקטרינה חשובה בתיאולוגיה המשיחית. על פיה, רוח הקודש השפיעה והניעה באופן על טבעי בני אדם מסוימים לחבר כתבים המהווים בסופו של דבר את דברו המהימן, הסמכותי והייחודי של אלוהים.[\[1\]](/#_ftn1) אך כיצד ניתן לשלב בין הבחירה חופשית, האופי, סגנון הכתיבה, וכוונת המחברים הארציים של כתבי הקודש עם כוונתו ורצונו של אלוהים? במאמר זה, נסקור מודלים שונים בנושא, במיקוד על המודל המוליניסטי[\[2\]](/#_ftn2) כתשובה אפשרית ומספקת. חשוב להבין שמדובר בנושא פילוסופי עליו כתבי הקודש לא עונים. בנושאים מהסוג הזה, חשוב לדבר במונחים של אפשרות וקוהרנטיות, ולא במונחים דוגמטיים והחלטיים.

# המודלים השונים

קיימים מודלים שונים לגבי הטבע או המשמעות של השראת הכתובים, המודלים הללו הם:

1. "השראה טבעית\\אינטואיציה- על פי המודל הזה, הכתובים אינם נכתבו בהשראת אלוהים, מדובר בחיבור אנושי בלבד, למרות שלמחברים הייתה השראה מיוחדת (אך טבעית) בכתיבתם.
2. "הארה רוחנית"- על פי התיאוריה הזו, הייתה השפעה אלוהית על הכתובים, אך השפעתו לא הייתה "מוחצת", אלא שהוא פשוט העצים את היכולות הטבעיות של המחברים, והגביר את הרגישות שלהם לעניינים רוחניים. בהשקפה הזו, כתבי הקודש הם תוצר אנושי גרידא.
3. "השראה חלקית"- בהשקפה זו, כתבי הקודש הם בעלי השראה כשזה נוגע לענייני אמונה והתנהגות, אך לא בתחומים של היסטוריה ומדע.
4. "השראה עקרונית"- בהשקפה זו, אלוהים הישרה את העקרונות אשר מחברי כתבי הקודש פירשו ותיעדו. כלומר, הרעיונות המוסריים והדתיים הם בעלי השראה, אך לא יותר מזה. המילים עצמן הן לא בעלות השראה.
5. "השראה דינמית"- על פי התיאוריה הזו, קיים שילוב של אלמנטים אלוהיים ואלמנטים אנושיים בחיבור כתבי הקודש. אלוהים הוא זה שנתן את הרעיונות והמחשבות, אך התיר למחבר האנושי לבטא אותם בדרכים שלו. כלומר, הרעיונות מאחורי המילים של כתבי הקודש מגיעים מאלוהים, אך לא קיימת הוודאות שהמחבר לא טעה באופן שבו הוא ביטא את הרעיונות שאלוהים העניק לו. במילים אחרות, השקפה זו מתירה את קיומן של טעויות היסטוריות, מדעיות וכו'.
6. "הכתבה אלוהית"- בהשקפה זו, לא רק שאלוהים נתן את הרעיונות, העקרונות והמחשבות מאחורי חיבור הכתובים, אלא הוא גם הנחה באופן ישיר, כלומר הכתיב למחברים את המילים אשר מתועדות בכתבי הקודש. בהשקפה זו לא קיימות שום טעויות בכתבי הקודש, משום שהמילים מוכתבות על ידי אלוהים עצמו.
7. נאו-אורתודוכסיה- בהשקפה זו, המילים של כתבי הקודש הן לא בעלות השראה בפני עצמן, אלא שהן הופכות להיות בבעלות השראה באופן סובייקטיבי לקורא עצמו, כאשר הוא מקבל הארה רוחנית מהן.
8. "השראה מילולית מלאה"- זוהי ההשקפה המשיחית המסורתית; כל כתבי הקודש נכתבו בהשראה המלאה של אלוהים, הן בעקרונות והמחשבות מאחורי המילים, והן במילים עצמן, שלא הוכתבו באופן ישיר על ידי אלוהים. אלוהים השתמש בסגנון הכתיבה, באופי של המחברים וברצונם החופשי כדי להעביר את המסר שלו בכתבי הקודש.[\[3\]](/#_ftn3)

# המודלים הרלוונטיים וחוסר יעילותם בשאלה

המודלים הרלוונטיים למאמר מתוך הרשימה לעיל הם "הכתבה אלוהית" ו"השראה מילולית מלאה". הסיבה לכך היא שרק שני המודלים הללו מניחים שכתבי הקודש אינם טועים בשום תחום, הן ברעיונות שלהם והן במילים שלהם ושהם כתבים קדושים שמגלים את כוונתו ורצונו של אלוהים. הנחה זו היא אבן היסוד עליה בנויה השאלה של המאמר. לפני שנתקדם הלאה, עלינו לברור עוד בין שני המודלים כדי להשיג את יעדנו.

## שלילת תאוריית ה"הכתבה האלוהית"

תאוריית ה"הכתבה האלוהית" היא למעשה התיאוריה היחידה מכל שמונה התיאוריות שהצגתי לעיל, המתיימרת לפתור את שאלת המחקר. התשובה של התיאוריה היא שהדרך שבה ספר כתבי הקודש יכול להיות חסר טעות, קדוש, סמכותי וייחודי, ובמקביל להיות בעל שני מחברים (אדם ואלוהים), היא בכך שאלוהים עצמו הכתיב למחברים האנושיים את מה שעליהם לכתוב. מאחר ואלוהים הוא זה שהכתיב לאדם את המילים של כתבי הקודש, ללא שום השתתפות של האישיות או הסגנון שלהם[\[4\]](/#_ftn4),כתבי הקודש הם חסרי טעות, הם בעלי סמכות והשראה אלוהית.

העובדה שמחברי כתבי הקודש כתבו בצורה מגוונת הן בסגנון והן בצורת הכתיבה, מפריכה את תיאורית ה"הכתבה האלוהית". באותה מידה, מעצם העובדה שמחברי הבשורות תיעדו במילים שונות (פראפרזות), את מילותיו ומעשיו של ישוע, ניתן להסיק שתיאוריית ההכתבה היא שגויה.[\[5\]](/#_ftn5) תיאוריות ההכתבה לא מצליחה לגשר בין כוונתו של אלוהים יחד עם ההיבט האנושי של כתבי הקודש משום שהיא מתעלמת ממנו ומדגישה רק את החלק של אלוהים בהשראת הכתובים.

## תיאורית ה"השראה המילולית המלאה" לא פותרת את הבעיה

עקב כישלונה של תיאוריית ה"הכתבה האלוהית", ההשקפה המסורתית של המאמינים המשיחיים היא שכתבי הקודש הם קדושים בכל האופנים, ושאלוהים השתמש בסגנון הכתיבה, האופי והרצון של המחברים כדי להעביר את המסר שלו, תוך כדי שמירה על ניקיונם של כתבי הקודש מטעויות מכל סוג שהוא. הבעיה המונחת לפנינו היא שבעוד שתיאוריה זו מנסחת בצורה מדויקת את המשמעות של דוקטרינת ההשראה של הכתובים (השנייה לטימותיאוס ג 16), היא לא מתחילה אפילו לענות על הבעיה; איך ההשראה המלאה של הכתובים (בעקרונות ובמילים) מסתדרת עם כך שהם תוצר אלוהי ואנושי במקביל? התיאוריה של ההשראה המילולית המלאה רק מניחה שכתבי הקודש הם תוצר אלוהי ואנושי מבלי לנסות להסביר או לגשר בין שני האלמנטים הללו.

אפילו התיאולוג הלותרני רוברט פרוס כתב בספרו,

"הדוקטרינה הלותרנית של השראת הכתובים מציגה פרדוקס. מצד אחד זה נלמד שאלוהים הוא המחבר הראשוני של הכתובים, שהוא קבע וסיפק את המחשבות והמילים עצמן של כתבי הקודש… מצד שני נטען שהאופי, המחקר, הרגשות, והשוני שברקעים של הכתובים בעלי ההשראה, משתקפים בצורה ברורה בהם. מעצם העובדה שאין שום תכתיב בכתובים; שדוברי האלוהים כתבו מרצון,מתוך מודעות, באקראיות, מההשתכנעות הרוחנית הכי פנימית ומהחוויה שלהם… הם היו לגמרי מעורבים בכתיבת כתבי הקודש. שתי התכונות הבולטות הללו חייבות להיות מוחזקות בסתירה."[\[6\]](/#_ftn6)

# המודל ה"מוליניסטי"

המודל המוליניסטי מגיע מתורת המוליניזם. תורת המוליניזם היא תיאוריה פילוסופית שנוסחה על ידי התיאולוג הקתולי לואיס דה מולינה (1535-1600). מולינה הגה תיאוריה שמגשרת בין בחירתו החופשית של האדם לבין ריבונותו של אלוהים. הדרך שבה הוא עשה זאת היא דרך הצגת סוג ידע "אמצעי" לאלוהים. כלומר, בנוסף לידיעתו של אלוהים לגבי כל מה שאפשרי והכרחי, ולגבי כל מה שיקרה בעתיד, אלוהים גם יודע מה היה קורה בנסיבות שונות. הידע האחרון הזה נקרא "ידע אמצעי" (Middle Knowledge), משום שהוא נמצא בין הידע של האפשרות לבין הידע של העתיד הממשי, ועל בסיסו אלוהים יודע את מה שיתרחש בעתיד באופן ממשי. הסיבה שהמודל הזה רלוונטי לדיון שלנו היא שבהינתן הידע האמצעי של אלוהים, אלוהים יודע באילו נסיבות עליו לשים את המחברים האנושיים של כתבי הקודש, כדי שהם יכתבו את המילים הנכונות, מבלי להפר את רצונם החופשי, את אופים ואת סגנון כתיבתם, כך שבסופו של דבר כוונתו של אלוהים תתבטא בכתב. מודל זה במילים אחרות פותר בצורה מדהימה את הפער שקיים בכתבי הקודש כתוצר אנושי וכתוצר אלוהי. כתבי הקודש הם בעלי השראה לא רק משום שאלוהים הצליח לוודא שהמחברים יכתבו ללא טעות, אלא גם משום הוא הצליח להעביר את המסר שלו דרכם. הדרך שבה הוא עשה זאת היא דרך הידע האמצעי שלו; כלומר, הוא ידע באילו נסיבות לשים את המחברים כדי שיעבירו את כוונתו מתוך רצונם החופשי. אלוהים לא הכתיב להם או גרם להם לחבר את הכתובים. אלא, שאלוהים בריבונותו, השתמש בידע שלו כדי להשיג את מבוקשו. אין בכוונתנו להגן על אמיתות המודל מבחינה תיאולוגית, פרשנית או פילוסופית. אלא, אנו מספקים את המודל הזה כמודל אפשרי ועקבי (מבחינה תיאולוגית ופילוסופית). המתנגדים למודל מחויבים להראות את חוסר הקוהרנטיות שלו מחד, ולספק מודל חלופי שמסביר טוב יותר את ההנחות הדוגמטיות של השראת הכתובים מאידך. בהיעדר שני התנאים הללו, המודל המוליניסטי עומד איתן כמודל אפשרי ועקבי שמסביר בצורה חזקה את הפער הפילוסופי-תיאולוגי שהיה קיים אלפי שנים בדוקטרינת השראת הכתובים. מעבר לכך, כל עוד המודל שהצענו הוא אפשרי ועקבי, זה מראה שדוקטרינת ההשראה של הכתובים היא דוקטרינה קוהרנטית והגיונית.

# סיכום

במאמר זה סיפקנו תשובה אפשרית לשאלה איך כתבי הקודש יכולים להיות בעלי השראה אלוהית מחד, אם הם גם תוצר אנושי מאידך. סקרנו מודלים שונים של השראת הכתובים, והראינו שרובם רק מגדירים את המשמעות של ההשראה של הכתובים (רובם אף בצורה שגויה), ולא מנסים לענות על השאלה לעיל. הראינו שהמודל היחיד שעונה על השאלה הוא מודל לא מספק משום שהוא לא לוקח בחשבון את האלמנט האנושי שבחיבור כתבי הקודש. לבסוף הצענו מודל אפשרי שמגשר בין הפער שבדוקטרינה והראינו שלא מדובר בדוקטרינה בלתי קוהרנטית כל עוד המודל שסיפקתי הוא מודל אפשרי ועקבי.

[\[1\]](/#_ftnref1) Baker’s Dictionary of Theology, 286.

[\[2\]](/#_ftnref2) מהמילה "מוליניזם"- השקפה המגשרת בין ריבונותו של אלוהים לבחירתו של האדם דרך "הידע האמצעי" של אלוהים, כלומר, הידע שלו אודות מה שהיה מתרחש בנסיבות היפותטיות שונות. להרחבה ראו: Craig*, Four Views on Divine Providence.*

[\[3\]](/#_ftnref3) ההגדרות נלקחו מתוך: Inspiraion,& Innerancy.

[\[4\]](/#_ftnref4) Litke, Inspiration.

[\[5\]](/#_ftnref5) Craig, 'Men Moved By The Holy Spirit Spoke From God' (2 Peter 1.21): A Middle Knowledge Perspective on Biblical Inspiration.

[\[6\]](/#_ftnref6) Preuss, *The Theology of Post-Reformation Lutheranism*, 290-291.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/a4e4254efad69631f5169f5bd124d30aa3c7c0eae3fa34e09bb7e2e27689441d?s=300&d=mm&r=g) 

 וויליאם ליין קרייג 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/william-lane-craig/) [    ](https://igod.co.il/author/william-lane-craig/)

**קטגוריות:** בחירה חופשית, פילוסופיה, תיאולוגיה

**תגיות:** השראה, כתבי הקודש, סתירות בברית החדשה?, פילוסופיה

---

### [הפלות תחת מבחן האתיקה](https://igod.co.il/science-faith/הפלות-תחת-מבחן-האתיקה/)

**Published:** מרץ 9, 2020
**Author:** אלי חייטוב

**Content:**

# מבוא

במאמר זה נחקור את נושא ההפלות. שאלות המחקר שלנו תהיינה: מהי ההשקפה המקראית אודות ההפלות ומהן התשובות לטיעונים השכיחים בעד ביצוע הפלות? אנו נראה את העמדה של כתבי הקודש בנוגע להפלות ולאחר מכן נענה על הטיעונים השכיחים ביותר בעד ביצוע הפלות. לבסוף נבחן את החשיבות והרלוונטיות של הנושא.

# ההשקפה המקראית

את הדיון והפסוקים המקראיים נחלק לשלוש קטגוריות: 1. אלוהים הוא זה שנותן חיים. 2. אלוהים מתייחס לעובר כאל אישיות\\בן אדם במלוא מובן המילה. 3. אלוהים מצווה עלינו להגן על חסרי הישע.[\[1\]](/#_ftn1)

## 1. אלוהים הוא זה שנותן חיים

הכתובים ברורים לגבי כך שלאלוהים יש חלק פעיל בקיום שלנו. אנו לא נוצרנו ללא סיבה או תכלית, אלא שלאלוהים יש תוכנית עבור הקיום שלנו בעולם הזה:

כִּי-אַתָּה קָנִיתָ כִלְיֹתָי תְּסֻכֵּנִי בְּבֶטֶן אִמִּי; אוֹדְךָ עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי

נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד; לֹא-נִכְחַד עָצְמִי מִמֶּךָּ

אֲשֶׁר-עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ (תהלים קלט 13-16).

דוד מהלל את אלוהים בפסוקים הללו על כך שאלוהים היה איתו מראשית, מרגע ההפרייה, הוא טוען שאלוהים הגן עליו כבר אז והיה הבעלים של החיים שלו, למעשה אלוהים ברא אותו בבטנה של אמו. במילים אחרות, אלוהים העריך את חיי דוד גם כאשר היה עובר, מבחינתו של אלוהים, כאשר דוד היה עובר, הוא היה אדם שנברא בצלמו של אלוהים. פסוק זה מקביל לאיוב י 11: עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּשֹׂכְכֵנִי.

כמובן שפסוקים אלו הם ציוריים בסוגם, אך עדיין, פסוקים אלו מתארים את ריבונותו של אלוהים בתהליך ההיווצרות של האדם[\[2\]](/#_ftn2). אלוהים אחראי על כל התהליך, מרגע ההפרייה עד המוות. האדם לא מפגין את צלמו של אלוהים רק כאשר הוא נולד. אלא, האדם נברא בצלמו של אלוהים מרגע ההפרייה, ולכן, האדם הוא אישיות אנושית כבר ברחם אמו.

ישעיהו מלמד את אותו העיקרון: שִׁמְעוּ אִיִּים אֵלַי וְהַקְשִׁיבוּ לְאֻמִּים מֵרָחוֹק יְהוָה מִבֶּטֶן קְרָאָנִי מִמְּעֵי אִמִּי הִזְכִּיר שְׁמִי (ישעיהו מט 1).

מהפסוק הזה ניתן ללמוד כמו מן הפסוקים לעיל, שלאלוהים יש תכלית ותכנית אפילו לעובר, מה שאומר שמבחינתו של אלוהים, העובר הוא בעל ערך וחשיבות השקולה לכל אדם באשר הוא.

שאול תומך במסקנה הזו באיגרת אל הגלטים א 15: אֲבָל כַּאֲשֶׁר אֱלֹהִים, שֶׁהִקְדִּישַׁנִי מֵרֶחֶם אִמִּי וּקְרָאַנִי בְּחַסְדּוֹ, רָצָה לְגַלּוֹת בִּי אֶת בְּנוֹ כְּדֵי שֶׁאֲבַשְּׂרֶנּוּ בַּגּוֹיִים, לֹא נוֹעַצְתִּי אָז עִם בָּשָׂר וָדָם.

לאור הלימוד המקראי (על פיו לאלוהים יש תכלית והערכה לעובר), הפלות מלאכותיות הן סתירה לרצונו ולתכליתו של אלוהים. לאדם אין את הסמכות לחבל בבריאה של אלוהים, במיוחד בבריאה אותה אלוהים מעריך מעל הכול. אם לאלוהים יש תכלית והערכה לחיים האנושיים כבר בשלבים המוקדים של העובר, זה יהיה חטא לא להעריך את החיים הללו בשלב זה, או להתייחס אליהם כאל קיום חסר תכלית ושרירותי.

לסיכום הנקודה הראשונה, הראיתי שמבחינת הכתובים, אלוהים הוא זה שנותן חיים ומתכנן אותם, החיים שמתחילים בעובר הם חיים בעלי ערך ותכלית, ולכן, פגיעה בחיים הללו היא פגיעה בתוכנית וברצון של אלוהים.

## 2. אלוהים מתייחס לעובר כאל אדם במלוא מובן המילה

בקטגוריה השנייה, אנו נראה פסוקים שמלמדים במפורש שאלוהים מתייחס לעובר כאל אדם במלוא מובן המילה:

וְכִי-יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים; וְאִם-אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ; עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל; כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה (שמות כא 22-25).

בין אם יש לקיים את העיקרון הזה בימינו איננו רלוונטי לדיון שלנו[\[3\]](/#_ftn3). מה שרלוונטי הוא שמבחינת אלוהים, עובר שנהרג בגלל אנשים שנלחמו זה בזה, הוא מקרה שדורש עונש שווה ערך להרג של אדם חף מפשע. במילים אחרות, חומרת מותו של עובר שוות ערך לחומרת מותו של אדם בוגר. זה ברור מהפסוק הזה שלא קיימת הבחנה היררכית בין ערכו של עובר לערכו של אדם רגיל, מבחינת אלוהים עובר הוא אדם במלוא מובן המילה.

יש מספר נקודות התומכות בפרשנות הזו לשמות כא 22-25, במקום בפרשנות הגורסת את ההפך הגמור, כלומר, שהמקרה דורש מוות רק אם האם נהרגת כתוצאה מההתקוטטות, ואילו מות התינוק דורש רק קנס (בפרשנות הזו, הביטוי "ויצאו ילדיה" מתייחס למוות התינוקות):

ראשית, יש פועל המשומש עבור הפלה של עובר במקרא, כלומר, "שכל", והוא משומש בשמות כג 26. מילה זו לא משומשת בקטע של שמות כא 22-25.

שנית, הביטוי "ויצאו" כאשר משומש בהקשר של לידה, תמיד מתייחס ללידה של תינוקות חיים (לדוגמה בראשית כה 25-26 וגם לח 28-30). כלומר, הקנס הוא לא על הפלה, אלא על לידה של תינוקות חיים בטרם עת, דבר שמהווה בכל זאת פגיעה.

שלישית, קיימות מילים שמתארות עובר ("גלם" תהלים קלט 16), או תינוק שמת בטרם עת ("נפל", איוב ג 16; תהלים נח 8; קהלת ו 3). אך אף אחת מהמילים הללו לא נמצאות בשמות כא.[\[4\]](/#_ftn4)

גליסון ארצ'ר, פרופסור למקרא ולשפות שמיות כותב:

"אין שום ערפול כל סוג שהוא כאן. מה שדרוש הוא שאם יש פגיעה באם או בתינוקות, אז הפוגע יפגע באותה צורה. אם המקרה מערב מוות (נפש) של התינוק בטרם היוולדו, אז על הפוגע לשלם בחייו. הסטטוס של התינוק לא מסווג באופן יוצא דופן תחת העיקרון הזה; הפוגע נענש כאילו הוא פגע בתינוק נולד או באדם בוגר יותר: חיים עבור חיים."[\[5\]](/#_ftn5)

פסוק נוסף שמלמד בבירור את השוויון בין ערכו של עובר לערכו של אדם רגיל מגיע מלוקס א 15: כִּי גָּדוֹל יִהְיֶה לִפְנֵי יהוה, יַיִן וְשֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה, וְיִמָּלֵא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מֵרֶחֶם אִמּוֹ.

גבריאל מודיע לאמו של יוחנן המטביל, שהוא ימלא ברוח הקודש כבר ברחם אמו, כלומר, כעובר. זה אומר שאלוהים התייחס אליו כאל אדם רגיל. על פי העדות של כתבי הקודש, רק בני אנוש מתמלאים ברוח הקודש. אין לנו דוגמה אחת מהכתובים שבהם בעלי חיים או חפצים התמלאו ברוח אלוהים.

אלוהים אמר לירמיהו: יְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר; בְּטֶרֶם אצורך (אֶצָּרְךָ) בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ (ירמיהו א 4). המילה "ידעתיך" לא מתייחסת להכרה שכלית בלבד מצדו של אלוהים, אלא היא מתייחסת בדרך כלל בכתובים להיכרות אינטימית מיוחדת[\[6\]](/#_ftn6). כלומר, אלוהים מכיר את ירמיהו כאישיות לכל דבר כבר כאשר ירמיהו היה ברחם אמו. היכרות אינטימית היא בין אישיויות, היא לא יכולה להתקיים בין אישיות לתרכובת כימית או כל חפץ דומם אחר.

כפי שהאפולוגטיקן וואלנס דטרוייט כותב:

"בתהלים קלט, דוד נדהם על הדרך המופלאה שאלוהים יצר אותו. לפני שדוד נולד, אלוהים כבר עיצב את כל ימיו העתידיים (תהלים קלט 13-16). איוב, ישעיהו וירמיהו גם כן מתארים את האופן שבו אלוהים נהג עמם כאישיויות בטרם נולדו על ידי עיצוב הגוף הפיזי שלהם… אלוהים הכיר את דוד כאישיות, החשיב את איוב חי, קרא לישעיהו עבדו, וקרא לירמיהו להיות נביאו בזמן שכל אלו היו ברחם אמם…התיעודים המסקרנים של שמשון ויוחנן המטביל מוכיחים שהכתובים מתייחסים לתינוקות שטרם נולדו כאל אישיויות במלוא מובן המילה…שמשון, למרות שטרם נולד, היה תחת תורת אלוהים. ויוחנן, בטרם נולד, שמח כאשר אמו פגשה את מרים ואת בנה החדש המופרה, האדון ישוע (לוקס א 35-44). זה ברור שרוח הקודש הניעה את יוחנן להגיב בדרך הזה, אך העובדה שיוחנן היה יכול להביע את הרגש הזה דורשת את קיומה של האישיות.[\[7\]](/#_ftn7)

לסיכום הנקודה השנייה, על פי ההשקפה המקראית, עובר שנמצא בבטן אמו הוא אדם לכל דבר, הוא לא מסווג בצורה מיוחדת כתת אדם או חצי אדם. הערך שלו שווה לערכו של תינוק שנולד או לאדם בוגר.

## 3. אלוהים מצווה עלינו להגן על חסרי הישע

העדות של הכתובים ברורה לגבי כך שאלוהים דואג לחלשים, לחסרי האונים ולחסרי הישע והוא מצווה עלינו לנהוג באותה מידה:

שִׁפְטוּ-דַל וְיָתוֹם עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ (תהלים פב 3).

פַּלְּטוּ-דַל וְאֶבְיוֹן מִיַּד רְשָׁעִים הַצִּילוּ (תהלים פב 4).

בפסוקים הללו מתהלים, אלוהים מפציר בנו להגן על החלשים.

הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת וּמָטִים לַהֶרֶג אִם-תַּחְשׂוֹךְ (משלי כד 11).

פְּתַח-פִּיךָ לְאִלֵּם אֶל-דִּין כָּל-בְּנֵי חֲלוֹף;פְּתַח-פִּיךָ שְׁפָט-צֶדֶק וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן (משלי לא 8-9).

אלוהים מצווה עלינו להציל את אלו שחשופים למוות, כלומר, את חסרי הישע. הפלות הן פעולות שנוגדות נחרצות את הפסוקים הללו, משום שבהפלות, חסרי ישע נהרגים בצורה לא מוצדקת ולא מקבלים הגנה מאלו שיכולים לעזור להם.

לסיכום הנקודה השלישית, הפלות הן פגיעה בחסרי הישע והאונים, ולכן, סתירה מוחלטת לעקרונות של הכתובים. הכתובים מצווים עלינו בעשרות מקומות לדאוג, לעזור ולהגן על החלשים בחברה, ולכן, זו המחויבות המוסרית של כל אחד מאתנו.

# מענה לטיעונים בעד הפלות

הדיון לגבי הפלות מתחלק לתחומים רבים: דיונים מדעיים, דיונים פילוסופיים, דיונים חוקיים ועוד. בחלק הזה של המאמר, נתמקד על הטיעונים הפילוסופיים והמדעיים לטובת הפלות ונענה עליהן.

## טיעונים מדעיים

1. **הטיעון מן הגודל**– על פי הטיעון הזה, העובר הוא יצור מאוד קטן ולכן זה מסווג אותו בקטגוריה שונה מאשר אדם רגיל. מכאן, המסקנה היא שזה מוצדק לעצור את חייו של העובר משום שעצירת חייו איננה שקולה לעצירת חיי אדם רגיל.

 **מענה לטיעון הראשון**– אמנם זה נכון שעובר הוא קטן, על פי איזה קנה מידה קובעים מתי הגודל הוא מספיק "אנושי"? לא קיים קנה מידה כזה, ולכן, העניין הולך ומסתבך בהשקפה הגורסת שהפלות הן מוצדקות. הרי גם תינוק בן חצי שנה הוא מאוד קטן יחסית לאדם בוגר, האם זה אומר שתינוק בן חצי שנה הוא פחות "אנושי" מאדם בוגר? האם הזכות לחיים היא יסודית לטבע האנושי או שהיא מתפתחת בהתאם לגודל הגוף של האדם? כמובן שהיא יסודית לקיום האנושית מעצם טבעו. אם אנו מבססים עמדה רק על מראית עין, ולא על המדע עצמו, אז המסקנה שאליה אנו מגיעים איננה רציונלית כלל.[\[8\]](/#_ftn8)

2. **הטיעון מן הסביבה**– על פי הטיעון הזה, הסביבה של העובר מראה שלא מדובר באדם רגיל, משום שאדם רגיל נמצא בסביבה חיצונית, ולא בתוך גוף של מישהו אחר.

הבעיה בטיעון הזה הוא שמיקום אינו מגדיר את הטבע או את הזכויות הטבעיות שלנו.

 **מענה לטיעון השני-** הבעיה בטיעון הזה היא שהיא מניחה שהערך של האדם נקבע על פי המיקום שלו. אך זה מגוחך; האם הערך שלנו הוא שונה כשאנחנו נמצאים ברכב, בבית, או בחנות? כמובן שלא, אז על פי איזה קנה מידה אנו קובעים איזה מיקום כן מקטין את הערך או מגדיל אותו?[\[9\]](/#_ftn9) קנה מידה שכזה איננו קיים, מהסיבה הפשוטה שהמיקום איננו משפיע על הערך היסודי והטבעי של הקיום האנושי. ערכו של עובר שנמצא בתוך רחם, לא שונה מערכו של אדם שנמצא בתוך חדר. הקביעה כי רחם הוא מיקום שמסווג את העובר בקבוצה שערכה איננו משמעותי כמו ערכו של אדם הנמצא בחדר, היא קביעה שרירותית שלא מתבססת על היגיון או על אינטואיציה מוסרית בסיסית.

3. **הטיעון מן התלותיות**– על פי הטיעון, מאחר והעובר תלוי באם עבור קיומו, זה אומר שהוא חלק מהגוף שלה, ולכן, לאם יש זכות לקבוע את גורלו, שהרי לאם יש זכות לקבוע מה היא עושה עם גופה.

 **מענה לטיעון השלישי**– מבחינה מדעית, המשפט הזה שגוי לחלוטין. אם העובר היה חלק מהגוף של האישה גרידא, זה היה אומר שהדנ"א שלו היה זהה לזה של אמו. אך הדנ"א של העובר הוא שונה מזה של אמו; וזו ראיה חד משמעית שהעובר הוא גוף נבדל מגופה של אמו.[\[10\]](/#_ftn10) בנוסף לכך, גם תינוק בן שנתיים תלוי באמו כדי להתקיים, האם זה מקנה לאם את הזכות להמית אותו? כמובן שלא, הרי הזכות לחיים לא מוגדרת על ידי המסוגלות שלנו להתקיים בכוחות עצמנו. כפי שהפרופסור פיטר קריפט כותב: "במקרה כזה (שהעובר הוא חלק מגופה של האם), לכל אישה בהיריון יש ארבע עיניים וארבע רגליים, ולחצי מהנשים בהריון יש גם איברי מין זכריים! זה ברור שהמסקנה האבסורדית הזו הגיעה מההנחה השגויה שהעובר הוא רק חלק מהאם".[\[11\]](/#_ftn11)

## סיכום הטיעונים המדעיים­

בחנו מספר טיעונים מדעיים שכיחים לטובת ביצוע הפלות. לטיעונים המדעיים לכאורה של תומכי הבחירה בהפלות יש מכנה פילוסופי משותף; הם כולם מניחים שהזכות לחיים היא זכות נרכשת. במילים אחרות, ההנחה היא שהזכות לחיים היא לא זכות בסיסית ויסודית, אלא היא זכות מתפתחת בהתאם לתנאי הגוף. השקפה כזו מסתדרת עם ההשקפה הנטורליסטית אתאיסטית, משום שבעולם כזה אין לנו ערך יסודי מעצם טבענו האנושי, משום שאין שום דבר מיוחד בטבע האנושי; אלא שאנחנו התפתחות שרירותית של האבולוציה בתוך עולם אקראי שנוצר ללא שום תכלית .אך השקפה כזו היא בעלת השלכות מזיקות לחברה שלנו. ההשקפה הזו הניעה את קיומה של העבדות בחברות מסוימות והתבססה על אותה ההנחה לגבי הערך של האדם. חברה שמצליחה היא חברה שמקדשת חיים ומעריכה אותם, בלי תלות בתנאים שלהם.

ההתנגדות להפלות היא מוסרית יותר מהתמיכה בהן מעצם ההגדרה של המוסר. המוסר מתבסס מעצם ההגדרה על הערך התוכי והיסודי של הקיום האנושי. מאחר והראיות המדעיות תומכות בכך שהעובר הוא יצור אנושי שלם[\[12\]](/#_ftn12), ההשקפה המתנגדת להפלות היא בהכרח מוסרית יותר משום שהיא עונה על הקריטריונים של המוסר: לקדש, להעריך ולהגן על החיים. כעת, אנו נענה על הטיעונים הפילוסופיים-המוסריים השכיחים לטובת ביצוע הפלות.

## מענה לטיעונים פילוסופיים-מוסריים

1. **הטיעון מן החופש של האם–** על פי הטיעון הזה, לכל אדם יש את הזכות לבחור, לכן, זה לא צודק שלאם אין את הזכות לבחור להפיל את העובר.

 **מענה לטיעון הראשון**– הזכות לבחור היא בהכרח זכות מוגבלת, היא איננה מוחלטת. הזכות לחופש הבחירה לא כוללת את הזכות לבחור לבצע פעולות שעלולות לפגוע בבני אדם אחרים. לדוגמה; סטודנט לא יכול לבחור לזרוק סכינים במכללה שבה הוא לומד משום שחופש הבחירה הזה כרוך בפגיעה פיזית באחרים. באותה המידה, הבחירה של האישה לא יכולה לבוא על חשבון העובר.

2. **הטיעון מן האונס**– על פי הטיעון הזה, אישה שעברה אונס מוצדקת בלהפיל את העובר משום שהעובר נוצר ללא בחירתה החופשית.

 **מענה לטיעון השני-** הטיעון הזה אולי יכול להעמיס איזשהו משקל רגשי על הוויכוח ולתת לו לכאורה גושפנקא. אך כאשר בוחנים את הטיעון מבחינה לוגית ניתן לראות את האבסורדיות שלו. האם מגיע לאדם אחר למות בגלל פשע שמישהו ביצע? כמובן שלא, האונס מצדיק עונש של האונס, לא של העובר. בנוסף לכך, הפלת העובר כלל לא עוזרת או פותרת את ההשלכות המנטליות של הנאנסת, למעשה הם עשויים להחמיר אותן.[\[13\]](/#_ftn13)

3. **הטיעון מן האישיות**– על פי הטיעון הזה, מאחר והעובר הוא לא אישיותי, זה אומר שזה לא בלתי מוסרי להפיל אותו. הטיעון מתבסס על קריטריונים מסוימים לאישיות כמו: מודעות, יכולות אינטלקטואליות, יכולות תקשורתיות ועוד.

 **מענה לטיעון השלישי**– הבעיה בטיעון הזה היא ההנחה הפילוסופית השגויה שהאישיות מוגדרת על ידי פונקציה. אם זוהי ההגדרה שלנו לאישיות זה אומר שגם אנשים שישנים הם לא אישיויות משום שהם לא נמצאים במצב של מודעות. זה כולל גם אנשים שנמצאים בקומה או בעלי מוגבלות שכלית שלא מתפקדים ברמה של אדם רגיל. העניין תקף לגבי תינוקות בני חצי שנה; אין להם מודעות עצמית ואין להם יכולות שכליות, אך התפקוד המוגבל שלהם לא נותן לנו לגיטימציה להתייחס אליהם כאל יצורים לא אישיותיים שמותר להרוג. במילים אחרות, הטיעון מבלבל בין קיום\\מהות האישיות עם התפקוד של האישיות. עובר הוא לא אישיות פוטנציאלית, אלא אישיות בעלת פוטנציאל לתפקוד.

## סיכום הטיעונים הפילוסופיים-מוסריים

כפי שניתן לראות מן הטיעונים הפילוסופיים בעד ביצוע ההפלות, ההנחה היא שהערך של האישה נעלה מערכו של העובר. הנחה זו כפי שראינו לעיל, מונעת על ידי ההשקפה הנטורליסטית שהערך האנושי הוא קניין נרכש ולא יסודי מטבעו, משום שבהשקפה הנטורליסטית, אין שום דבר מיוחד באדם. ממש כמו שאר בעלי החיים, האדם הוא רק ענף בעץ האבולוציוני האקראי של הטבע. גישה כזו, אם הייתה מיושמת בעקביות, היא הייתה מובילה לחורבן החברה המערבית שדוגלת בקידוש החיים.

הערך של האדם לא משתנה, נרכש או נמדד לפי היכולות שלו, וזו נקודה ברורה לאינטואיציה המוסרית של כל אינדיבידואל; אלא שהערך של האדם טבוע במי שהוא, בן אנוש.

# החשיבות והרלוונטיות של הנושא

הדיון אודות ההפלות הוא דיון קריטי משום שהוא מערב שישה תחומים שההשקפה שלנו לגביהם, תגדיר את האופן שבו נמשיך להתקיים כיחידים בפרט וכחברה בכלל. ששת התחומים הללו הם:

1. הוא מערב את שאלת הערכים המוסריים האובייקטיביים. האם קיימים ערכים שלא תלויים בדעות של בני אדם? האם יש לנו מחויבויות מוסריות או איסורים מוסריים, או שאנחנו אלו שמחוקקים את הדרך שבה דברים אמורים להתנהל?
2. אם אכן קיימים ערכי מוסר אוביקטיביים; האם הם מוחלטים? או שהם משתנים בהתאם לרצונות והמניעים של בני האדם?
3. האם לאדם יש ערך אובייקטיבי מעצם טבעו האנושי? או שהערך נרכש בהתאם ליכולות השכליות, התקשורתיות והפיזיולוגיות שלנו?
4. האם ההיגיון האנושי מסוגל לתפוס אמיתות מוסריות או שלא?
5. מדוע בן אנוש הוא אישיות? מהי התכלית של הקיום של האדם? השאלה הזו היא חלק בלתי נפרד מהנושא.[\[14\]](/#_ftn14)

# סיכום

במאמר זה חקרנו את ההשקפה המקראית של ההפלות וענינו על טיעונים מדעיים ופילוסופיים לטובת ביצוען. הראינו שמבחינת הכתובים, הפלות הן חטא לכל דבר משום שהן נוגדות את תוכניתו של אלוהים, פוגעות בצלמו וסותרות את מצוותו להגן על החלשים וחסרי האונים. לאחר מכן ענינו על שלושה טיעונים מדעיים ושלושה טיעונים פילוסופיים לטובת ההפלות. הראינו שהטיעונים הם לא מוצדקים ומניחים ללא שום בסיס שהערך של העובר ירוד מערכה של האישה.

הערות:

[\[1\]](/#_ftnref1) החילוק על פי הקטגוריות לעיל מתבסס על: Swonger, “Aborion”.

[\[2\]](/#_ftnref2) Ross, A. P. (1985). Psalms. In J. F. Walvoord & R. B. Zuck (Eds.), The Bible Knowledge Commentary: An Exposition of the Scriptures (Vol. 1, p. 892). Wheaton, IL: Victor Books.

[\[3\]](/#_ftnref3) להרחבה על היחס בין העקרונות והעונשים בתנ"ך לאתיקה של ימינו, ראו: Paul Copan, Is God a Moral Monster? Making Sense of the Old Testament God (Grand Rapids: Baker Books, 2011);

[\[4\]](/#_ftnref4). Piper, ‘’ The Misuse of Exodus 21:22–25 by Pro-Choice Advocates’’.

[\[5\]](/#_ftnref5) Gleason Archer, Encyclopedia of Bible Difficulties (Grand Rapids: Zondervan, 1982), 248.

[](/#_ftnref6). Huey, F. B. (1993). Jeremiah, Lamentations (Vol. 16, p. 50). Nashville: Broadman & Holman Publishers.

[\[7\]](/#_ftnref7) תורגם מתוך המאמר להלן: Vallance, ‘’ Christian Apologetics (2): Abortion’’.

[\[8\]](/#_ftnref8) Dr. and Mrs. J.C. Willke, Abortion Questions & Answers, (Cincinnati: Hayes Publishing Company) 37.

[\[9\]](/#_ftnref9) Clinton Wilcox, ‘’When Does Personhood Begin? Part 1’’.

[\[10\]](/#_ftnref10) Alcorn, ‘’39 Major Pro Choice Argument and Their Refutations’’.

[\[11\]](/#_ftnref11) Kreeft, ‘’Human Personhood Begins at Conception’’.

[\[12\]](/#_ftnref12) להרחבה ראו: Moore, K. and T.V.N. Persaud. 1998. The Developing Human: Clinically Oriented Embryology (6th ed.), W.B. Saunders Company, Philadelphia, pp 2-18.

[\[13\]](/#_ftnref13) “Abortion ‘Leaves Mental Legacy’” (2005), BBC News, December 12, \[On-line\], URL: http://news.bbc.co.uk/2/hi/health/4520576.stm. וגם: Fergusson, David M., L. John Horwood, and Elizabeth M. Ridder (2006), “Abortion in Young Women and Subsequent Mental Health".

[\[14\]](/#_ftnref14) Kreeft, Ibid.

[\[15\]](/#_ftnref15) https://www.beadchaim.com/.

[\[16\]](/#_ftnref16) https://www.abortion.org.il/%D7%94%D7%A4%D7%9C%D7%94-%D7%A6%D7%91%D7%90/.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/de204a7ceab74ece83a809d41d6c4b145120ead854d2cc69087ef9bb76d8c29c?s=300&d=mm&r=g) 

 אלי חייטוב 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/haitov/) [    ](https://igod.co.il/author/haitov/)

**קטגוריות:** מדע ואמונה, מוסר, פילוסופיה

**תגיות:** אלוהים, הפלות, מוסר

---

### [ מענה לספרו של האתיאיסט סם האריס- "הנוף המוסרי"](https://igod.co.il/science-faith/מענה-לספרו-של-האתיאיסט-סם-האריס-הנוף/)

**Published:** מרץ 30, 2020
**Author:** וויליאם ליין קרייג

**Content:**

מהו הבסיס הטוב ביותר לקיומם של ערכים וחובות מוסריים אובייקטיביים? מה הופך מעשים מסוימים לרעים, נכונים או פסולים? אם אלוהים לא קיים, איזה בסיס נשאר עבור ערכים וחובות מוסריים? האם המדע יכול לענות על שאלות מוסריות? האתאיסט סם האריס מאמין שכן.

חלק גדול מהספר "הנוף המוסרי" של סם האריס מאשר את האובייקטיביות של הערכים והחובות המוסריים. הטענה שהערכים והחובות המוסריים הם אובייקטיביים משמעותה שהם תקפים ומחייבים את כולם בלי תלות בדעה האנושית. לדוגמה, להגיד שהשואה הייתה רעה זה להגיד שזה עדיין היה רע, גם אם הנאצים חשבו שזה היה טוב. וזה עדיין היה רע גם אם הנאצים היו מנצחים במלחמת העולם השנייה ומצליחים בשטיפת מוח ובחיסול כל אלו שלא היו מסכימים איתם, כך שכול מי שנשאר היה חושב שהשואה הייתה דבר טוב.

האריס תוקף בחריפות את מה שהוא מכנה "ניהיליסטים אתאיסטים המלומדים יתר על המידה" ורלטיביסטים שמסרבים לגנות מעשי זוועה כפסולים אובייקטיבית כמו מילת נשים צעירות.[\[1\]](/#_ftn1)

### **ערכים וחובות אובייקטיביים**

השאלה אם כך היא, מהו הבסיס הטוב ביותר לקיומם של ערכים וחובות מוסריים אובייקטיביים? מה מעגן אותם? מה הופך מעשים מסוימים לטובים או רעים, נכונים ופסולים? באופן מסורתי, אלוהים היה הטוב הגבוה ביותר והמצוות שלו היוו כחובות מוסריות שלנו. אך מה אם אלוהים לא קיים, איזה בסיס נשאר לקיומם של ערכים וחובות מוסריים אובייקטיביים?

חשבו קודם על ערכים מוסריים אובייקטיביים. בהשקפה האתיאיסטית, איזה בסיס קיים לאשר את קיומם של ערכי מוסר אובייקטיביים? במילים אחרות, למה שנחשוב שלבני אדם יש ערך או חשיבות? בהשקפה האתיאיסטית בני אדם הם רק תוצר מקרי של הטבע שהתפתחו יחסית לאחרונה בחלקיק מזערי של אבק הנקרא כדור הארץ-אבוד אי שם ביקום חסר חשיבות- אשר מיועדים למות באופן פרטני וכולל תוך זמן יחסית קצר. בהשקפה האתיאיסטית קשה מאוד לראות איזו סיבה קיימת לחשוב שהרווחה והשגשוג של בני האדם הם טובים אובייקטיבית, יותר מהרווחה והשגשוג של העכברים או של הצבועים.
לזה האריס קורא "בעיית הערך".[\[2\]](/#_ftn2)

המטרה של ספרו של האריס היא לפתור את "בעיית הערך". כלומר, להסביר את הבסיס של קיומם של ערכי מוסר אובייקטיביים מתוך ההשקפה האתאיסטית.[\[3\]](/#_ftn3) הוא דוחה במפורש את ההשקפה שערכי המוסר הם עצמים מופשטים שמתקיימים באופן עצמאי מחוץ לעולם.[\[4\]](/#_ftn4) לכן, המפלט היחיד שלו הוא לנסות לבסס את ערכי המוסר בעולם הטבע. אך האם הוא יכול לעשות זאת אם הטבע עצמו הוא נייטרלי מבחינה מוסרית?

### **ההשקפה הנטורליסטית**

בהשקפה הנטורליסטית, ערכי מוסר הם רק התוצר התנהגותי של האבולוציה והתנאים החברתיים. כפי שחבורת בבונים מתנהגים בשיתוף פעולה ואפילו מתוך הקרבה עצמית כי כך הברירה הטבעית גרמה להם להתנהג כדי לתת להם יתרון במאבק ההישרדות, כך גם בני אדם- הבני דודים של הבבונים- מתנהגים בצורה זהה מאותה הסיבה. כתוצאה מלחצים ביולוגיים-חברתיים בקרב בני האדם, התפתח איזשהו קוד מוסרי שמתפקד היטב כדי לשמר את המין שלנו. אך בהשקפה האתיאיסטית אין שום דבר שנותן למוסר הזה איזשהו ערך אובייקטיבי.

פילוסוף המדע מייקל רוס כותב,

> העמדה של האבולוציוניסט המודרני…היא שלבני אדם יש מודעות למוסר…משום שלמודעות כזו יש חשיבות ביולוגית. המוסר הוא התאמה ביולוגית לא פחות מידיים ורגליים ושיניים…המוסר הוא אשליה. אני מעריך את זה שכשמישהו אומר, 'ואהבת לרעך כמוך', הוא חושב שהוא מתייחס למשהו מעל ומעבר לעצמו, לעומת זאת, התייחסות שכזו היא ללא בסיס.
> המוסר הוא רק סיוע להישרדות ולרבייה… וכל משמעות עמוקה יותר היא אשלייתית.[\[5\]](/#_ftn5)

אם היינו מריצים את האבולוציה האנושית אחורה לראשית ומתחילים אותה שוב, בני אדם היו יכולים להתפתח עם קוד שונה לחלוטין כפי שדרווין עצמו כתב.[\[6\]](/#_ftn6)

אם אנו חושבים שבני אדם הם מיוחדים ושהקוד המוסרי שלנו הוא אובייקטיבי ונכון אנו בעצם נכנעים לפיתוי לא מוצדק של סוגנות- הטיה כלפי מין אחד של בעל חיים על פני מין אחר.

אם אין אלוהים, כל בסיס אובייקטיבי לקוד המוסרי שהתפתח בקרב בני אדם נהרס כליל. אם מוציאים את אלוהים מהתמונה, כל מה שנשאר הוא יצור דמוי קוף שנוצר עם אשליה של רוממות וערך מוסרי.

החשיבה של ריצ'רד דוקינס אודות החשיבות של המין האנושית היא אמנם מדכאת, אך מדוע הוא טועה, בהשקפה האתיאיסטית, כשהוא כותב,

> “בשורה התחתונה, אין תכלית, אין רע, אין טוב, כלום חוץ מאדישות עיוורת וחסרת רחמים[\[7\]](/#_ftn7)

אז איך סם האריס פותר את "בעיית הערך"? השיטה שהוא מציע היא פשוט להגדיר מחדש את מה שהוא מכנה "טוב ו"רע" עם מושגים שלא שייכים למוסר.[\[8\]](/#_ftn8) הוא אומר שעלינו להגדיר "טוב" ככל דבר שתומך ברווחתם של יצורים בעלי מודעות.[\[9\]](/#_ftn9) בהגדרה הזו, זה כלל לא הגיוני לשאול "מדוע הגדלת הרווחה של היצורים בעלי המודעות היא טובה?" משום שעל פי ההגדרה הזו, השאלה הזו שקולה ל"מדוע הגדלת הרווחה של היצורים מגדילה את הרווחה של היצורים? מדובר בטאטולוגיה-דיבור מעגלי. לכן, האריס "פתר" את הבעיה שלו בעזרת הגדרה מחודשת של מושגיו. מדובר במשחק מילים גרידא.

בסופו של יום, האריס לא מדבר על ערכי מוסר. הוא מדבר על מה שתורם לשגשוג של החיים עלי אדמות. מזווית הראייה הזו, הטענה שלו שהמדע יכול לומר לנו מה תומך בשגשוג האנושי היא בקושי שנויה במחלוקת. כמובן שהמדע יכול להגיד לנו זאת כפי שהוא יכול להגיד לנו מה תומך בשגשוג של התירס או של החיידק. ה"נוף המוסרי" שלו של הגבהים והעומקים של השגשוג האנושי הוא כלל לא נוף מוסרי.

האריס מודה בעצמו בעובדה זו בספרו. הוא בעצמו מודה שאם אנשים כמו אנסים,שקרנים וגנבים היו מאושרים כמו אנשים טובים אחרים, אז הנוף המוסרי שלו כבר לא יהיה נוף מוסרי; אלא שהוא יהיה רצף של רווחה, שפסגותיו מיושבים על ידי אנשים טובים ורעים כאחד.[\[10\]](/#_ftn10) מה שמעניין הוא שמוקדם יותר האריס תיעד שקיימים בארה"ב שלושה מיליון פסיכופטים. כלומר, אנשים שלא איכפת להם מרגשותיהם של אחרים. להפך, הם נהנים מלהכאיב לאנשים אחרים.[\[11\]](/#_ftn11)

מה שנובע מזה הוא שאנו יכולים להעלות על דעתו עולם אפשרי שבו הרצף של הרווחה של בני האדם הוא לא נוף מוסרי. הפסגות של הרווחה והשגשוג בעולם כזה מיושב על ידי אנשים רעים. אך מה שזה אומר זה שרצף השגשוג והרווחה בעולם שלנו אינו שקול לנוף מוסרי. משום שזהות היא יחס הכרחי. אם קיים עולם אפשרי שבו א' אינו שקול לב', זה אומר שא' וב' אינם היינו הך. מאחר וזה אפשרי ששגשוג ורווחה אנושיים לא יהיו שקולים לטוב מוסרי, זה אומר שהם לא זהים כפי שהאריס הסיק. חשבו על כך, אם העולם שלנו היה מלא באנשים רעים (אנסים, גנבים ושקרנים), האם מעשים שהיו מסבים להם אושר, שגשוג ורווחה הם מעשים טובים? כמובן שלא. לכן, האריס לא הצליח לפתור את "בעיית הערך". הוא לא הצליח להסביר מדוע בהשקפה האתיאיסטית, ערכי מוסר יתקיימו בכלל. הפתרון שלו הוא רק טריק סמנטי שמספק הגדרה שרירותית וייחודית למילים "טוב" ו"רע" דרך מושגים שלא שייכים לרובד המוסרי.

העניין הזה מביא אותנו לשאלה השנייה: האם ההשקפה האתאיסטית מספקת בסיס לחובות מוסריות אובייקטיביות? חובה מוסרית קשורה למה שנדרש ולמה שאסור, מה שאני אמור ולא אמור לעשות. קיימות שתי בעיות בניסיון של האריס לספק בסיס למחויבות מוסרית:

**ראשית**, המדע אומר לנו את המצוי, לא את הרצוי. כלומר, הוא לא יכול להגיד לנו שיש לנו מחויבות מוסרית לפעול בצורה כזו שתורמת לשגשוג האנושי.

לכן, אם אין אלוהים, איזה בסיס נשאר למחויבויות מוסריות אובייקטיביות? בהשקפה הנטורליסטית, בני אדם הם רק חיות, ולחיות אין מחויבויות אחת כלפי השנייה מבחינה מוסרית. כשאריה טורף זברה הוא הורג את הזברה, אך הוא לא רוצח את הזברה. כאשר כריש מתרבה עם נקבה בכוח, הוא מתרבה עמה בכוח, אך הוא לא אונס אותה- משום שאין מימד מוסרי למעשים הללו. הם לא אסורים ולא נדרשים.

לכן, אם אלוהים לא קיים, למה שנחשוב שיש לנו מחויבויות מוסריות? מה כופה עלינו את המחויבויות הללו? מאין הן מגיעות? מהשקפה נטורליסטית, מספר פעולות כמו רצח או אונס הם לא יתרון הישרדותי מבחינה אבולוציונית ולכן נהיו ”לא אופנתיים” או לא מקובלים אבל זה לא עושה אותה מעשים רעים אובייקטיבית. בראייה נטורליסטית חוץ מהשלכות חברתיות אין באמת משהו רע בלאנוס מישהו.

להאריס אין סבלנות לשאלות מהסוג הזה: "כמה זמן עוד נמשיך לבזבז על דאגה לגבי מקור טרנסנדנטלי כזה של ערך?" הוא שואל. "אני חושב שהזמן שיקח לי לכתוב את המשפט הזה הוא כבר ארוך מדי".[\[12\]](/#_ftn12) לאחר מכן הוא מנסה לספק שלוש סיבות מדוע ההפרדה בין עובדות לערכים (בעיית המצוי-רצוי) היא שגויה[\[13\]](/#_ftn13):

1. עובדות לגבי מה שתורם לרווחתם ושגשוגם של בני אדם חייבות לבוא לידי ביטוי באופן שתואם את העובדות לגבי המוח האנושי. אולי הוא צודק, אבל הנקודה היא שזה לא רלוונטי, משום שהשאלה עדיין נשארת ונשאלת, למה בהשקפה האתיאיסטית יש לנו מחוייבות להגביר את השגשוג והרווחה של בני האדם (או למה דבר זה הוא בכלל טוב מלכתחילה?)
2. לידע אובייקטיבי כבר יש ערכים שבנויים בתוכו, מאחר ואנו חייבים להעריך עקביות לוגית, הסתמכות על ראיות, וכו'. וכאן שוב, אנו רואים את השפעה המעורפלת שלו. המשמעות של הטיעון הזה היא שידע אובייקטיבי דורש עקביות לוגית, הסתמכות על ראיות, וכו'. כתנאים הכרחיות של ידע. אין לזה שום קשר לערך מוסרי.
3. אמונות אודות עובדות ואמונות אודות ערכים צומחות מאותם תהליכיים במוח. אז מה? האם האריס חושב שמשתמע מכאן שמדובר באותה האמונה? הטיעון הזה מתבלבל בין מוצא האמונה לתוכן האמונה. רק בגלל ששתי אמונות שונות צומחות מתהליכים זהים במוח אין משתמע מכאן שיש לאמונות הללו תוכן או משמעות זהים. בלי קשר למוצא שלהן, אמונות לגבי מה שיש, ואמונות לגבי מה שאמור להיות (או לא אמור להיות) הן לא אותה האמונה. אמונה אחת יכולה להיות נכונה ואילו השנייה לא אם כך, להשקפה של האריס אין שום בסיס או מקור למחויבות מוסרית אוייבטיקיבית.

**שנית**, הרצוי מצביע על היכולת. אדם לא יכול להיות אחראי מבחינה מוסרית על משהו שהוא לא מסוגל להימנע ממנו, לדוגמה, אם מישהו דוחף אדם אחד על אדם אחר, האדם שנדחף לא אשם, לא ניתן להאשימו. לא הייתה לו בחירה. אך האריס מאמין שהמעשים שלנו נגרמים על ידי תנאים חיצוניים ושלנו אין רצון חופשי.[\[14\]](/#_ftn14) אך אם אין רצון חופשי, אף אחד לא יכול להימצא אחראי מבחינה מוסרית על שום דבר. בסופו של דבר, האריס מודה בזה. הוא אומר שאחריות מוסרית היא "מבנה חברתי, לא מציאות אובייקטיבית".[\[15\]](/#_ftn15) הדטרמיניזם שלו הורס כל תקווה ואפשרות לעגן מחויבויות מוסריות בהשקפתו משום שאין לנו שליטה על מה שאנו עושים.

### **מסקנה**

לכן, ההשקפה הנטורליסטית של סם האריס לא מצליחה לספק בסיס לערכים וחובות מוסריים אובייקטיביים. אם אלוהים לא קיים, אנו תקועים בעולם חסר ערך שבו אין שום איסורים.

מה שהתיאיסט (אדם שכן מאמין בקיומו של אלוהים) מציע לסם האריס הוא לא סט של ערכים חדשים (אנו מסכימים איתו על רוב העמדות המוסריות)- אלא מה שאנו מציעים זה בסיס הגיוני לערכים מוסריים וחובות מוסריות אשר עליהם כולנו מסכימים.

הערות שוליים:

[\[1\]](/#_ftnref1) Sam Harris, The Moral Landscape: How Science Can Determine Human Values (New York: Free Press, 2010), 198.

[\[2\]](/#_ftnref2)Sam Harris, "A Response to Critics," *Huffington Post* (January 29, 2011); [http://www.huffingtonpost.com/sam-harris/a-response-to-critics\_b\_815742.html](http://www.huffingtonpost.com/sam-harris/a-response-to-critics_b_815742.html). Accessed 11 January 2012.

[\[3\]](/#_ftnref3) Harris, Moral Landscape, 102.

[\[4\]](/#_ftnref4) Ibid., 30.

[\[5\]](/#_ftnref5) Michael Ruse, "Evolutionary Theory and Christian Ethics," in *The Darwinian Paradigm* (London: Routledge, 1989), 262,268,289.

[\[6\]](/#_ftnref6) Charles Darwin, The Descent of Man and Selection in Relation to Sex, 2d ed. (New York: D. Appleton & Company, 1909), 100.

[\[7\]](/#_ftnref7) Richard Dawkins, River out of Eden: a Darwinian View of Life (New York: Basic Books, 1996), 133

[\[8\]](/#_ftnref8) האריס מערבב באופן עקבי את המושג "טוב" עם תחומים מוסריים וא-מוסריים. לדוגמה, הוא כותב שיש מהלכים טובים ורעים אובייקטיבית בשחמט (Moral Landscape, 8). אך זה ברור שמהלך רע בשחמט הוא לא מהלך רע מוסרית, כמו כן מהלך שהוא טוב במשחק הוא לא מהלך עם ערך מוסרי.

[\[9\]](/#_ftnref9) Ibid., 198.

[\[10\]](/#_ftnref10) Ibid., 190.

[\[11\]](/#_ftnref11) Ibid., 97–99.

[\[12\]](/#_ftnref12) Harris, *Moral Landscape*, 32

[\[13\]](/#_ftnref13) Ibid., 11

[\[14\]](/#_ftnref14) Ibid., 104.

[\[15\]](/#_ftnref15) Ibid., 217.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/a4e4254efad69631f5169f5bd124d30aa3c7c0eae3fa34e09bb7e2e27689441d?s=300&d=mm&r=g) 

 וויליאם ליין קרייג 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/william-lane-craig/) [    ](https://igod.co.il/author/william-lane-craig/)

**קטגוריות:** מדע ואמונה, מוסר, פילוסופיה, קיומו של אלוהים

**תגיות:** אלוהים, אתאיזם, מוסר

---

### [הברית החדשה בראי ההיסטורי- טעויות היסטוריות בברית החדשה?](https://igod.co.il/answer-rabbi/הברית-החדשה-בראי-ההיסטורי-מענה-למאמר-ש/)

**Published:** מרץ 24, 2020
**Author:** אלי חייטוב

**Content:**

במאמר "הברית החדשה בראי ההיסטוריה", יריב ק. מציע חמש "טעויות" היסטוריות על פי דעתו שנמצאות בברית החדשה, דבר שקורא תיגר על מהימנותה. הוא כותב: "השורות הבאות ישתדלו לגלות את האמת ההיסטורית- שהברית החדשה אינה מהימנה מבחינה היסטורית ושהמסופר בה הוא גיבוב של אמת ובדיה במקרה הטוב ומופרך לחלוטין במקרה הרע."

למען האמת, היחיד שמגבב בדיה ולא אמין הוא יריב, מחבר המאמר. מדוע? משום שכבר במשפט הראשון שלו הוא ממציא פסוק שלא קיים בברית החדשה. הוא כותב:

> בדרשתו אל הקהל באנטיוכיה אמר פאולוס, המיסיונר הגדול ביותר של הנצרות: 'והיה ומצאתם את גופתו של ישוע- ונסתם הגולל על כל טענותיי'. באמרה זו בטא פאולוס בחריפות את אמונתם של המשיחיים כולם שכל הכתוב בברית החדשה הוא אמת היסטורית ושהאמונה המשיחית היא אמת מוחלטת.

הקוראים מוזמנים לפתוח את ספר מעשי השליחים פרק יג, הפרק שבו שאול דורש בפני הקהל באנטיוכיה, ולנסות למצוא את המשפט הזה: "והיה ומצאתם את גופתו של ישוע- ונסתם הגולל על כל טענותיי'. הקורא יחפש לשווא, משום שמשפט זה כלל לא נאמר בשום מקום בפרק וגם בשום מקום בספר הברית החדשה. להאשים מישהו על חוסר מהימנות ובמקביל לשקר לגביו, זו ירייה עצמית ברגל.[\[1\]](/#_ftn1)

לפני שנבחן את חמשת הטיעונים של יריב לגבי הברית החדשה, חשוב לענות קודם כל על העניין היסודי יותר: בהנחה ויריב אכן הצליח להצביע על חמש טעויות בספר הברית החדשה, האם זה אומר שהספר לא אמין מבחינה היסטורית בכלל?

התשובה היא לא. כאשר היסטוריונים וחוקרים ניגשים לכתבי הברית החדשה הם אינם מניחים שהם כתבים קדושים או אלוהיים. אלא, הם מתייחסים אליהם כאל כתבים ומסמכים היסטוריים מהמאה הראשונה ומבחינתם הם מצפים למצוא "סתירות" או "חוסר התאמה" בין התיאורים של הבשורות ואף טעויות היסטוריות. [ובעזרת קריטריונים היסטוריים](https://igod.co.il/%D7%99%D6%B5%D7%A9%D7%81%D7%95%D6%BC%D7%A2%D6%B7-%D7%95%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%94/%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA/) הם מזהים אם אכן המאורע התקיים או אם אמרה מסוימת שמיוחסת למישהו אכן נאמרה על ידו. אם סתירות או טעויות היסטוריות במסמכים היו מהוות אינדיקציה לכך שמאורע מסוים לא התקיים, או שהמסמך ההיסטורי לא אמין, אז היסטוריונים היו צריכים להטיל ספק בהתרחשותם של רוב המאורעות ההיסטוריים הידועים לנו כיום וגם בכל הכתבים ההיסטורים שיש בידינו.

קיימות סתירות וטעויות רבות בתיעודים ובביוגרפיות מן העת העתיקה, אך זה לא גורם לחוקרים ולהיסטוריונים לזרוק אותם לפח או לא להתייחס אליהם כאל מקורות מידע היסטוריים טובים וחשובים. לדוגמה, ביולי של שנת 64 לספירה, העיר רומא החלה לעלות באש. המאורע מתועד על ידי שלושה מקורות: טקיטוס (112 לספירה), סווטוניוס (115 לספירה), ודיו קסיוס (200 לספירה), כאשר אף אחד מהם לא מהווה מקור אידיאלי. אף אחד מהם לא היה עד ראייה להרבה או אם בכלל, מן האירועים עליהם הם מדווחים. בנוסף לכך, קיימים הבדלים בתיעודים שלהם אודות השריפה ברומא. האם נירון שלח בצורה גלויה אנשים כדי לשרוף את העיר (סווטוניוס)[\[2\]](/#_ftn2), או שהוא עשה זאת בסתר (דיו קסיוס)[\[3\]](/#_ftn3), או שהוא בכלל לא היה אחראי על השריפה (טקיטוס)?[\[4\]](/#_ftn4) תלוי איפה קוראים. האם נירון צפה באש מהמגדל מאיקנס (סווטוניוס)[\[5\]](/#_ftn5) או מגג טירתו (דיו קסיוס)[\[6\]](/#_ftn6), או שהוא בכלל נכח עשרות קילומטרים מהמאורע בעיר אנטיום (טקיטוס)[\[7\]](/#_ftn7)? תלוי איפה קוראים. אמנם לעולם לא נדע כנראה מי צדק בפרטים, החוקרים עדיין מחשיבים את המקורות הללו למקורות אמינים וטובים מספיק כדי להסיק מהם שרומא עלתה באש.

חשבו אף על דוגמה מודרנית יותר; השורדים של טיטניק סתרו אחד את השני בעדויות שלהם כשתיארו את מה שהתרחש: חלקם טענו שכאשר הספינה התנגשה בקרחון היא פשוט טבעה, ואילו חלק טענו שכאשר הספינה התנגשה בקרחון, היא נחצתה לשניים ורק לאחר מכן טבעה.[\[8\]](/#_ftn8) האם ניתן להסיק על בסיס הסתירות והטעות ההיסטורית באחת מן העדויות שספינת הטיטניק מעולם לא טבעה? כמובן שלא.

יריב ממשיך וכותב,

> "דרכם של היסטוריונים אקדמיים מקצועיים היא לא לסמוך על דיווחם של כותבי הבשורות אשר נחשדים באהדה ל"אמת המשיחית" אלא להסתמך על כתביהם של מלומדים רומיים בני התקופה שהיו גם היסטוריונים מקצועיים וגם אובייקטיבים בדעותיהם, כלומר כאלה שלא נטו לאהדת הנצרות או היהדות. ההיסטוריונים הרומיים הללו היו אדישים לחלוטין כלפי כל דת ולא עניין אותם דבר פרט לכתיבת האמת היבשה המציאותית."

מה שיאפיין את הפסקה הזו ואת המאמר כולו בעצם, הוא המחסור בדבר החשוב ביותר שאמור להופיע במאמר- מראי מקום! האם המחבר מספק מראי מקום ל"היסטוריונים מקצועיים" שלא מסתמכים על כותבי הבשורות אלא רק על כתבים של מלומדים רומיים בני התקופה? לא. הסיבה לכך? לא קיימים היסטוריונים כאלו. כל ההיסטוריונים כיום מכירים בכך שכל מי שכתב ביוגרפיה בעת העתיקה (וגם בעת הנוכחית), היה בעל הטייה מסוימת. הטייה לוא דווקא צריכה להיות הטייה כלפי משהו דתי, אלא שהיא יכולה להיות כלפי דברים אחרים (כלפי העם, האימפריה, המלך או הדיעה הפוליטית של המחבר). ועל זאת מסכימים החוקרים וההיסטוריונים פה אחד:

> היסטוריון שחושב שהוא הסיר את עצמו מחיבורו, טועה באופן כמעט וודאי.[\[9\]](/#_ftn9)

החוקר רוברט אנקור גם כן מאשר:

> היסטוריונים, כמו כל אחד, נמצאים בנסיבות היסטוריות, והשחזורים שלהם של העבר מיודעים באופן בלתי נמנע על ידי הסקרנות… שלהם ועל ידי המטרות שלהם; ובגלל זה הרבגוניות שבהשקפותיהם לגבי העבר.[\[10\]](/#_ftn10)

החוקר ג'ורג' איגרס כותב שהיסטוריונים,

> הבינו יותר ויותר את מגבלות האובייקטיביות… (ונהיו) יותר מודעים להטיות שמרכיבות את הכנות שלהם.[\[11\]](/#_ftn11)

לאחר שהפרכנו את טענתו של יריב, שלמחברים בעת העתיקה לא הייתה אהדה או הטייה בכתיבת חיבוריהם, האם זה אומר שלא ניתן לסמוך על שום כתב מן העת העתיקה? כמובן שלא, אחרת תחום ההיסטוריוגרפיה לא היה קיים. כפי שהחוקר מקקולגה כותב,

> העובדה שלאנשים יש העדפות מסוימות לא אומרת שהם לא יכולים להגיע למסקנות נכונות ומוצדקות לגבי העבר. התיאורים שלהם אמנם מוטים, לא הוגנים במובן מסוים, אך הם עם עדיין יכולים להיות נכונים…[\[12\]](/#_ftn12)

זה נכון שמחברי הבשורות האמינו בישוע, ולכן הם כן היו מוטים לטובתו ואהדו אותו. אך לא נובע מכאן בשום צורה, שהם שיקרו או עיוותו את המאורעות. למעשה, האמונה שלהם בישוע הייתה יכולה דווקא להניע אותם לדייק ולייצג את המאורעות בדרך המהימנה ביותר.

אם אנו פוסלים עדות בגלל ההטייה של המחבר, אז עלינו לפסול את כל הכתבים מהעת העתיקה, מאחר והם גם נכתבו על ידי מחברים אשר להם הייתה מטרה והטייה.

וכעת, נעבור לטיעונים של יריב:

# טעות ראשונה: לידתו של ישוע בבית לחם

הוא כותב:

> בברית החדשה מסופר שישוע נולד בבית לחם. אלא שכאן צצה בעיה היסטורית טורדנית: ההורים יוסף ומרים חיו כל חייהם בנצרת שבגליל. מה גרם להם לעזוב פתאום את ביתם היחיד ולצאת לבית לחם, כאשר באותם ימים מדובר היה במסע ארוך, מפרך, קשה ורצוף מהמורות, על אחת כמה וכמה כשמדובר במרים המסכנה שהייתה בחודש התשיעי להריונה! לעזרת המשיחיים נחלץ לוקאס לפתרון הקושיה ומספר בבשורה שלו שהקיסר אוגוסטוס פקד על מפקד אוכלוסין שנערך בכל העולם (!!) (ב' 1). במפקד כזה, בארץ ישראל, נאלץ כל אדם לחזור לשבט שממנו יצאו אבות אבותיו ובמקרה של יוסף מדובר בשבט יהודה. כלומר הזוג לא בחר מרצונו לצאת למסע המפרך הזה אך פקודתו של הקיסר היא חוק בל יעבור. בדרך נעצר הזוג בבית לחם ומרים כרעה ללדת באבוס. אכן נשמע הגיוני מאוד ולוקאס עשה מלאכתו נאמנה. אולם אליה וקוץ בה: הקיסר אוגוסטוס מעולם לא ערך את מפקד האוכלוסין הזה!! היסטוריונים רומיים שחיו עם הקיסר וליוו אותו כל חייו כתבו בפרוטרוט את פעולותיו שנה אחר שנה. הוא אכן ערך מפקדי אוכלוסין אך אף לא אחד מהם נערך בתאריך שמציין לוקאס ומכאן שהמאורע שהתחיל את העלילה המשיחית כולה עד הלידה בבית לחם הוא המצאה ספרותית מחוכמת!

שימו לב שיריב לא השיג את מטרתו בטיעון הזה! הוא כלל לא הראה מדוע הטענה שישוע נולד בבית לחם היא טעות היסטורית. כל מה שהוא ניסה להראות הוא שלוקס טעה בכך שהוא כתב שהקיסר אוגוסטוס ערך מפקד אוכלוסין לפני לידתו של ישוע. בדיקה מעמיקה של ההיסטוריה מוכיחה עד כמה מדויק היה לוקס בניסוח דבריו ובתיעוד המאורעות. לוקס כתב: “וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיֵצֵא צַו מֵאֵת קֵיסַר אוֹגוּסְטוֹס לִמְנוֹת אֶת־כָּל־יֹשְׂבֵי תֵבֵל. וְהַמִּפְקָד הַזֶּה הָיָה הָרִאשׁוֹן בִּהְיוֹת קוּרִינִיּוֹס שַׁלִּיט בְּסוּרְיָא” (ב’ 1-2). במשך שנים רבות סברו חוקרי הברית החדשה כי הכוונה הייתה למפקד הגדול שנערך בשנת 6 לספירה; כיום, לאור תובנות חדשות, התברר כי לא כך הדבר.

במעשי השליחים ה’ 36-37 כתב לוקס: “כִּי לִפְנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה קָם תּוֹדָס וַיִּתֵּן אֶת־נַפְשׁוֹ כְּאַחַד הַגְּדוֹלִים… “וְאַחֲרָיו קָם יְהוּדָה הַגְּלִילִי בִּימֵי הַמִּפְקָד וַיָּסֶת עַם רָב אַחֲרָיו וְגַם־הוּא נֶהֱרַג וְכֹל אֲשֶׁר־שָׁמְעוּ אֵלָיו נָפֹצוּ”. ידוע ממקורות היסטוריים (יוסף בן מתתיהו, למשל) כי יהודה הגלילי – הידוע גם בשם ‘יהודה בן חזקיה’ – עורר מרד אחד בציפורי (שבגליל) בשנת 4 לפנה”ס, לאחר מותו של המלך הורדוס ומרד נוסף בשנת 6 לספירה, כנגד מפקד אוכלוסין שהנהיג קוריניוס.

בשנת 12 לפנה”ס קיבל קוריניוס מינוי של קונסול (תואר המקנה סמכות אבסולוטית באיזור) מאת הקיסר והיה לנציג רשמי של רומא במדינה זרה. בין השנים 12 ל- 1 לפנה”ס, היה קוריניוס אחראי על דיכוי מרד בגלטיה וקליקיה. אזורים אלו נכללו בשטח אשר מאז שנת 27 לפנה”ס נקרא ‘הפרובינציה של סוריה – קליקיה פיניקה’. סוריה הייתה פרובינציה משותפת של קיליקיה ולמושל בה נתנה סמכות על הגליל ועל יהודה.

לוקס מתייחס אפוא לשני מפקדים שונים: האחד, לפני מותו של הורדוס בשנת 4 לפנה”ס, “הָרִאשׁוֹן בִּהְיוֹת קוּרִינִיּוֹס שַׁלִּיט \[קונסול/נציב\] בְּסוּרְיָא” (לוקס ב’ 2); השני, בשנת 6 לספירה (מעשי השליחים ה’ 37).

לסיכום, לוקס מפריד בין “המפקד הראשון”, אשר נערך בעת בה תקפד קוריניוס כקונסול פרובינציית סוריה מטעם הקיסר; לבין “המפקד” השני, שהתקיים אף הוא תחת שרביטו של קוריניוס. לוקס מציין כי הולדת ישוע התרחשה בתקופת המפקד הראשון, בשנת 6 לפנה”ס בקירוב; בהתאמה מדויקת לעת אשר אליה מתייחס מתי, דהיינו מעט לפני מות הורדוס הגדול (פרק ב’ 1, 19).

אך מדוע המפקד הזה לא מתועד בשום מקום בניגוד למפקד השני? הרי יריב טוען ש"היסטוריונים רומיים שחיו עם הקיסר וליוו אוו כל חייו כתבו בפרוטרוט את פעולותיו שנה אחר שנה." האמנם? האם יריב מודע לזה שהראיה היחידה שיש לנו עבור המפקד השני שנערך בשנת 6 לספירה לא מגיעה משום תיעוד ביוגרפי כלל אלא מתוך כתובת בודדה שנמצאה בונציה?

כפי שהחוקר הנודע וויליאם רמסי כתב,

> כשאנו מחשיבים את הראיה המקרית שיש לנו עבור המפקד השני, הרצון לראיות של המפקד הראשון לא מבסס שום טיעון נגד המהימנות של לוקס.[\[13\]](/#_ftn13)

לכן, הטענה שלוקס טעה רק בגלל שאין לנו תיעוד לגבי מה שהוא טען זו דוגמה קלאסית לכשל לוגי שנקרא "טיעון מן השתיקה" או "אקס סילנטיו". מהו אותו כשל? הפילוסוף טים מקגרו מגדיר אותו כך:

> הטיעון מן השתיקה הוא צורת חשיבה על פיה הכישלון של מקור ידוע להזכיר עובדה או מאורע מסוימים מהווה בסיס למסקנה, בדרך כלל למסקנה שהעובדה היא לא נכונה או לכאורה שהמאורע לא התרחש.[\[14\]](/#_ftn14)

במילים אחרות, יריב אשם כאן בכשל לוגי, לכן לא ניתן לקבל את מסקנתו. כעת נתקדם לטיעון הבא.

# טעות שנייה: רצח העוללים

> בבשורה על פי מתי מתואר (בפרק ב') כיצד פנה המלך הורדוס אל הכוהנים ואל סופרי העם ושאלם: "היכן מלך היהודים שזה עתה נולד?". אלו נזכרו בנבואת מיכה הנ"ל, ולאחר חקירת שלושה חכמים (מגושים) מן המזרח שבאו ל"מלך היהודים", שלח אותם הורדוס לבית לחם, לא לפני שהשביע אותם שיחזרו ויגלו לו היכן התינוק וכשלא עשו זאת נתקף בזעם נוראי וציווה להרוג את כל התינוקות בבית לחם. כמובן שגיבור הסיפור ניצל באורח פלא כאשר מלאך הזהיר את יוסף והמשפחה ברחה למצרים עד למות הורדוס. עד כאן הסיפור. אך מהי האמת? ההיסטוריונים הרומיים שליוו את הורדוס כל חייו, ביניהם יוספוס פלביוס המהולל, מתארים וסוקרים את קורות הורדוס, ימי שלטונו ורוע מעלליו ביריעה נרחבת ומפורטת מאוד. אף אחד מהם לא מזכיר את טבח העוללים. הדבר תמוה ביותר כיוון שאותם היסטוריונים לא היו חשודים באהדת הורדוס ולא הייתה להם כל בעיה להציגו באור שלילי ביותר כאשר הדבר תאם את העובדות. העובדה שלא מוזכר אירוע זה ע"י ההיסטוריונים שחיו וליוו את המלך עד מותו מראה שאירוע זה הוא גוזמה ספרותית הבאה להציג את הורדוס כנציג השטן הרודף את ישוע מלידתו. בולט הדמיון בסיפור זה לסיפור גזירת העוללים של פרעה בספר שמות כאשר רק משה המושיע של ישראל ניצל מגזר זה. שוב ניתן לראות כיצד עשו מחברי הבשורות ככל יכולתם על מנת להקביל בין התנ"ך לברית החדשה גם כשהדבר בא על חשבון העובדות ההיסטוריות.

שוב, גם אם זה היה נכון, מדובר באותו כשל לוגי כמו בטיעון הראשון-"טיעון מן השתיקה". אך דווקא כן יש תיעוד בספרות חיצונית למאורע (Protoevangelium of James \\ Codex\_Tchacos שנת 145 לספירה). אך גם אם לא היה, אמנם במחשבה ראשונית זה נראה מאוד מוזר שאירוע כזה לא יתועד, אך בבחינה יותר עמוקה של העובדות והנסיבות זה לא מוזר בכלל.

בית לחם הייתה עיירה יחסית קטנה. לכל היותר חיו שם כמה אלפים בודדים של אנשים בכמה מאות משפחות. מתוך כל אלה ובהתחשבות בשיעור הילודה וגם התמותה של הילדים, להנחת חוקרים היסטוריים כמות התינוקות הזכרים מתחת לגיל שנתיים שהיו בבית לחם הייתה לא מאוד גדולה, כנראה לא יותר מכמה עשרות לכל היותר.

בתקופת בית שני, ובעיקר ביהודה לאור נוכחות הרומאים ושלטונו האכזר של הורדוס, היו הרבה מקרי רצח ומוות גם בקנה מידה נרחב יותר כמו הוצאתם להורג של אשתו, הכוהן הגדול ושלושה מבניו, יש תיעודים של הרבה מהזוועות שהורדוס עשה הכוללים רצח של בעלי מעמד ואף של מאות ולעיתים גם אלפי אנשים בבת אחת. לכן אין זה מוזר בכלל שהרצח של כמה עשרות בודדות של תינוקות בעיירה קטנה מחוץ לירושלים לא תועדה בספרי ההיסטוריה, וזאת על אף הזוועה של המקרה.

אולי כדאי לענות על שורש הבעיה בחשיבתו של יריב. לעומת מה שיריב מצפה, היסטוריונים עתיקים ומודרניים הם סלקטיביים בחומר עליו הם מדווחים. הם בדרך כלל מתעלמים ממידע שלא מעניין אותם, לא רלוונטי אליהם או לא חשוב להם.[\[15\]](/#_ftn15)

לדוגמה, לא פילון ולא יוסף בן מתתיהו, (הכותבים העיקריים של המאה הראשונה) בחרו להזכיר את החלטתו של קלאודיוס לגרש את כל היהודים מרומא בשנת 49-50 לספירה. רק סווטוניוס ולוקס (מחבר הבשורה וספר מעשי השליחים) מזכירים את המאורע, וכל אחד מהם כותב עליו לאורך שורה אחת בלבד.[\[16\]](/#_ftn16)

# טעות שלישית: רצח יוחנן המטביל

> מרקוס הוא היחיד המביא את הסיפור במלואו: הורדוס אנטיפס אסר את יוחנן כיוון שזה תקף בחריפות את נישואי אנטיפס לאשת אחיו הרודיאס, דבר הנוגד את חוקי היהדות. הרודיאס שנאה את יוחנן וזממה להורגו. ההזדמנות הגיעה ביום הולדתו של אנטיפס כאשר שלומית, בתה של הרודיאס, רקדה עבורו ריקוד שגירה את תאוותיו של המלך הנרגש שהבטיח לה מה שתבקש. היא בקשה את ראשו של יוחנן ולמלך לא נותרה ברירה אלא להורגו. מאוחר יותר מסופר שצבאו של אנטיפס הושמד ע"י אלוהים כעונש צודק על רצח המטביל. הברית החדשה מתארכת את מותו של יוחנן בתחילת דרכו של ישו בשנת 30 לספירה ואת מפלת הצבא כשנה אח"כ. ומהן העובדות ההיסטוריות? אנטיפס אכן התחתן עם אשת אחיו ואסר את יוחנן כשזה תקף אותו. מאוחר יותר הסתכסך אנטיפס עם מלך הנבטים חרתת הרביעי סביב הגבולות באזור גמלא ופרצה מלחמה ביניהם שבה ניצח חרתת הרביעי והשמיד את צבאו של אנטיפס. מותו של יוחנן אינו מוזכר כלל ובנוסף התאריך האמיתי של מפלת צבא הורדוס הינו 36 לספירה ולא התאריך בו נוקבת הברית החדשה.

קיים כאן בלבול רציני (או שוב הטעיה מכוונת). לא מסופר בשום מקום בברית החדשה שצבאו של אנטיפס הושמד, וגם לא שההשמדה הייתה עונש על ידי אלוהים על רצח יוחנן המטביל. יוסף בן מתתיהו הוא זה שכותב שהיהודים החשיבו את מפלת הורדוס כעונש על רצח יוחנן המטביל (יוספוס, קדמוניות היהודים, יח:ה:ב).

אז קיימות שתי טעויות בטיעון של יריב: 1. מותו של יוחנן כן מוזכר במקור חיצוני לברית החדשה (אצל יוסף בן מתתיהו). 2. הברית החדשה כלל לא נוקבת תאריך למפלת צבא הורדוס, מהסיבה הפשוטה שהמאורע הזה כלל לא מתועד בברית החדשה.

ואגב, מרקוס הוא לא היחיד שמסביר את סיפור רצח יוחנן במלואו, גם מתי מביא את הסיפור במלואו. (מתי יד 1-12)

# טעות רביעית: משפטו של ישוע

> כל הבשורות מתארות את משפטו של ישוע לפני הסנהדרין כעוול וכאי צדק ומציגות את חכמי היהדות כמי שרק ניסו לזמום ולהרשיע אותו לפני מסירתו לנציב הרומי. השאלה החשובה היא האם הסנהדרין האוונגליונית אכן תואמת את הסנהדרין האמיתית שנתקיימה בעת ההיא. התשובה שלילית משלוש סיבות:
> 
> משפט ישוע בפני הסנהדרין אינו מתנהל לפי ההלכה היהודית בדיני נפשות ואפילו לא לפי חוקי יוון ורומא בעת ההיא. שלא כדיני נפשות בהם "פותחים לזכות ולא לחובה" מאשימים השופטים את ישוע מייד. המשפט נערך בלילה ולא "דנין ביום וגומרין ביום". בנוסף הוא נשפט בערב החג ואילו בסנהדרין "אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב".
> 
> הרכב הסנהדרין האוונגליונית אינו תואם את הרכבה האמיתי. בבשורות מוצגים השופטים בשם העמום "כוהנים, סופרים וזקנים". הסנהדרין האמיתית הייתה מורכבת מחכמים פרושים בלבד.
> 
> הצגתו של הכוהן הגדול חנן כרשע ומושחת עומדת בסתירה משוועת לדמותו האמיתית. היסטוריונים בני התקופה מתארים אותו כאישיות אפופת הערצה ללא כל סטיות דתיות או הליכות צדוקיות. אין שחר לתיאורו המפוקפק בבשורות.
> 
> הסנהדרין כפי שמוצגת בבשורות מורכבת מרסיסי שמועות וזיכרונות בשונה מזו האמיתית אשר בה חברי הסנהדרין הורכבו יחד במזיגה אומנותית ערטילאית. הסנהדרין האוונגליונית נולדה בחיק התיאולוגיה הנוצרית וניזונה ממגמותיה להציג את המנהיגות היהודית ככופרת ומואסת במושיע הפלאי.

לפני שנענה על שלוש הנקודות, חשוב להבהיר דבר כללי לגבי האופן שבו נערך הדין: החוקים והמנהגים הללו לקוחים מהמשנה (מסכת סנהדרין), חיבור שמתוארך לכמעט 200 שנים לאחר מותו של ישוע. (שנת 220 לספירה בערך) אין שום ראיה לכך שהחוקים הללו היו כבר בתוקף לפני חורבן בית שני (לפני שנת 70 לספירה), ואפילו אם החוקים הללו מתוארכים לזמן שקדם את חורבן בית המקדש, אין שום ראיה לכך שהסנהדרין שמרו על החוקים הללו באופן קפדני ומוחלט. יוסף בן מתתיהו למשל מתעד מקרים, כמו מקרה הרצח של יעקב אחיו של ישוע על ידי הסנהדרין, בו ראשי היהודים ניצלו את ההזדמנות להוציא לפועל את התוכניות והרצונות שלהם (קדמוניות, כ. ט.א). אי אפשר לטעון שחוקי הסנהדרין נאכפו במקרה שבו יעקב נרצח. כפי שהחוקר רוברט סטיין כתב:

> בנוגע לתקנות המשפטיות הנמצאות במסכת סנהדרין צריך להבין שהחוקים הללו נכתבו אחרי 200 לספירה, וזה לא ברור האם החוקים הללו היו קיימים למעשה בזמן של ישוע או האם הם משקפים תיאור אידיאלי של האופן שבו החוקים הללו היו אמורים להיות. שנית, חלק מהחוקים הנמצאים במסכת סותרים את התיאור של יוספוס לגבי איך שהדברים היו במאה הראשונה.[\[17\]](/#_ftn17)

גם החוקר אנת'וני הארווי מסכים,

> זה רחוק מלהיות ברור ש(חוקי המשנה) תפקדו לפני חורבן ירושלים, או, שאפילו אם הם תפקדו, שבהכרח קיימו אותם בשעת חירום.[\[18\]](/#_ftn18)

לכן, אין שום סיבה להניח שחוקי המשנה היו תקפים בזמנו של ישוע, ואפילו אם הם היו תקפים, אין סיבה להניח שאלו היו חוקים שקוימו באופן מוחלט. כמו במקרה של יעקב אחיו של ישוע, כפי שיוסף בן מתתיהו מתעד, ראשי היהודים לא קיימו את הנהלים. אם הם היו רוצים לסיים עם ישוע כמה שיותר מהר שום דבר לא היה עוצר אותם.

וכעת נעבור לשלוש הנקודות שלו. בנקודה הראשונה הוא טוען שהשופטים בסנהדרין לעולם לא האשימו מייד, בניגוד לתיאור משפטו של ישוע הסותר את ההתנהלות של הסנהדרין לכאורה. אך למעשה מדובר בטעות. יש לנו ראיה חיצונית לכך שהחוק הזה לא היה תקף לפני שנת 70 לספירה. יוסף בן מתתיהו מדווח על המקרה של מרים החשמונאית (קדמוניות היהודים, טו, 229), שבו פסק הדין הושג באותו היום של משפטה.

מה לגבי כך שזה לא היה מתנהל בלילה ועוד בערב חג? ובכן, לסנהדרין, כפי שהחוקר פסץ' כותב,

> היו תקנות מיוחדות לזמני חירום. עיקרון זה נקרא "הוראת השעה". בעקבות הסכנה באופי הפשע של אדם מסית (כמו ישוע לכאורה), הסנהדרין היה יכול לנהל נגדו משפט בלילה באותו היום. בנוסף לכך, פרשנות יהודית קדומה בנושא מציעה שהמסית אמור למות "בדיוק בזמן חג של עלייה לרגל בירושלים, כדי להפחיד את האנשים".[\[19\]](/#_ftn19)

לכן, הטענה שהפגישה בערב חג הפסח היא נגד מה שידוע לנו היא שגויה- תיאור זה למעשה תואם בדיוק את מה שידוע לנו. מה לגבי הנקודה השנייה? האם הרכב הסנהדרין שבבשורות אינו תואם את הרכבה האמיתי כפי שיריב טוען במאמר? האם הוא צודק שהסנהדרין במציאות הייתה מורכבת מ"חכמים פרושים בלבד"? כצפוי, יריב כלל לא מבסס את טענתו על שום מקור כזה או אחר. למעשה, אם הוא היה עושה את שיעורי הבית שלו, הוא היה יודע שהתיאור של הבשורות למעשה תואם במדויק את הרכבה של הסנהדרין.

גם הברית החדשה וגם יוסף בן מתתיהו מסכימים על כך שבמאה הראשונה ראשי הכהנים היו חלק מהסנהדרין (מתי כז 41; מרקוס יד 53; יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, ב. יד. ח; ב. טו. ב-טז.3). בנוסף לכך, שניהם מסכימים שהסופרים היו חלק מהסנהדרין (מעשי השליחים ה 34; כג 6; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, יח.א.ד; מלחמות היהודים, ב.יז.ג). הברית החדשה משתמשת במושג "זקני העם" כדי לתאר את הקבוצה השלישית ממנה הסנהדרין הייתה מורכבת (מתי כו 3; כז 1; כח 11-12). מהשמות הנרדפים של זקני העם הללו ניתן ללמוד שהם היו "ראשי העם" (לוקס יט 47; יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף, 194). יוסף בן מתתיהו כותב שיחד עם ישמעאל הכהן הגדול, עשרה ראשי עם נשלחו לנירון הקיסר (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, כ.ח.יא). בנוסף לכך, כמו שלערים יווניות הייתה ועדה של עשרה ראשי עם, סביר להניח שהייתה קבוצה של עשרה חברים בכירים בתוך הסנהדרין.[\[20\]](/#_ftn20)

מה לגבי הנקודה השלישית? האם חנן הכהן הגדול מצויר בברית החדשה כרשע ומושחת? זאת רק במוחו של יריב. הברית החדשה מזכירה את חנן ארבע פעמים בברית החדשה (לוקס ג 2; יוחנן יח 13, 19-24; מעשי השליחים ד 6) ובשום מקום הוא לא מצויר כך.

# טעות חמישית: ספר מעשי השליחים

> ספר זה, המתאר את קורות השליחים לאחר הצליבה, מורכב מגיבוב של אמת ובדיה. כאשר משווים אותו עם העובדות ההיסטוריות ניתן לראות שמשפטם של השליחים בפני הסנהדרין לא היה ולא נברא, ויתרה מכך, המילים ששם המחבר בפי השליחים בשיא העימות עם הסנהדרין נלקחו מהספר "אפולוגיה" של אפלטון על משפטו של סוקרטס: "עלינו להקשיב בקול אלוהים ולא בקול בני אדם". קו העלילה כולו- רדיפת הקהילה לאחר רצח סטפנוס הוא מופרך. עובדתית נרדף רק הפלג היווני של הקהילה ואילו הפלג היהודי נותר ללא פגע.

כאשר יריב טוען "כאשר משווים אותו עם העובדות ההיסטוריות ניתן לראות שמשפטם של השליחים בפני הסנהדרין לא היה ולא נברא" יש עליו נטל הוכחה- להראות על אילו ההשוואות ועל אילו עובדות היסטוריות הוא מדבר. יריב לא עומד בנטל ההוכחה משום שהוא לא מספק שום מקור לטענתו. מה לגבי הציטוט "עלינו להקשיב בקול אלוהים ולא בקול בני אדם"? איך יריב הסיק מהעובדה שפטרוס מצטט אמרה ידועה בעולם היווני, שספר מעשי השליחים הוא בדיה? כפי שהחוקר קינר מסביר, אנשים לאורך העולם הים תיכוני הכירו את הסיפור אודות משפטו של סוקרטס, והמשפט הזה שפטרוס מצטט היה מוכר וניתן לשינון בקלות רבה.[\[21\]](/#_ftn21) עוד דוגמה לציטוט ממקורות יווניים על ידי אחד מהשליחים (שאול השליח) נמצאת במעשי השליחים יז 28.

לסיכום, מאמרו של יריב לא מצליח להוכיח שקיימות טעויות היסטוריות בברית החדשה, לא רק שהוא לא מספק מקורות ומראי מקום לטענותיו, הוא גם מייחס דברים שקריים לברית החדשה שלעולם לא נאמרו על ידה.

הערות:

[\[1\]](/#_ftnref1) כל זאת לא להגיד ששאול לא האמין שהאמונה המשיחית מושרשרת בהיסטוריה, משום שהוא כן טען בראשונה לקורינתים טו: וְאִם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם לִתְחִיָּה, לַשָּׁוְא אֱמוּנַתְכֶם וַעֲדַיִן שְׁרוּיִים אַתֶּם בַּחֲטָאֵיכֶם. (הראשונה לקורינים טו 17)אלא שהמשפט שהוא ייחס לשאול בדרשתו לכאורה לקהל באנטיוכה לא נאמר באמת בשום מקום בדרשה של שאול לקהל באנטיוכיה.

[\[2\]](/#_ftnref2) Nero, 38.1.

[\[3\]](/#_ftnref3) Roman History 62.16.2.

[\[4\]](/#_ftnref4) Annals 15.38.

[\[5\]](/#_ftnref5) Nero, 38.2.

[\[6\]](/#_ftnref6) Roman History 62.18.1.

[\[7\]](/#_ftnref7) Annals 15.39.

[\[8\]](/#_ftnref8) Maltin, Wade, *Titanic, First Accounts*.

[\[9\]](/#_ftnref9) Elton, *Practice of History*, 105.

[\[10\]](/#_ftnref10) Anchor (1999), 114.

[\[11\]](/#_ftnref11) Iggers (2005), 144.

[\[12\]](/#_ftnref12) McCullagh (The Truth pf History, 1988), 171.

[\[13\]](/#_ftnref13) Ramsay, *St. Paul the Traveller and the Roman Citizen*.

[\[14\]](/#_ftnref14) "Mcgrew, “The Argument from Silence.

[\[15\]](/#_ftnref15) ראו דוגמאות כאן, Byrskog (2002), 257-258.

[\[16\]](/#_ftnref16) מעשי השליחים יח 2; Suetonius, Claudius, 25.

[\[17\]](/#_ftnref17) Stein, *The New American Commentary*, 568-569.

[\[18\]](/#_ftnref18) Harvey*, Jesus on Trial: A Study in the Fourth Gospel,* 61.

[\[19\]](/#_ftnref19) Pesch, *The Trial of Jesus Continues*, 32.

[\[20\]](/#_ftnref20) Evans, Porter, *Dictionary of The New Testament Background*, 1063.

[\[21\]](/#_ftnref21) Keener, *Acts An Exegetical Commentary*, 5:29.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/de204a7ceab74ece83a809d41d6c4b145120ead854d2cc69087ef9bb76d8c29c?s=300&d=mm&r=g) 

 אלי חייטוב 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/haitov/) [    ](https://igod.co.il/author/haitov/)

**קטגוריות:** יֵשׁוּעַ והברית החדשה, מהימנות כתבי הקודש, תשובה לרב

**תגיות:** אמינות הברית החדשה, סתירות בברית החדשה?

---

### [הטיעון מן היופי (לקיומו של אלוהים)](https://igod.co.il/science-faith/הטיעון-מן-היופי/)

**Published:** פברואר 19, 2020
**Author:** אלי חייטוב

**Content:**

הטיעון מן הכוונון העדין של היקום מראה שאלוהים הוא מהנדס גאוני. הוא קבע את הערך המדויק של הקבוע של הכוח הגרעיני החזק, הכוח הגרעיני החלש, הכוח האלקטרומגנטי, כוח הכבידה, את שיעור ההתפשטות של היקום לערכים המדויקים שאיפשרו את התפתחותם של החיים.

אך אלוהים הוא לא רק מהנדס גאוני. הוא גם אמן. האם יש מישהו שמוכן לטעון שאנו לא חיים ביקום מרהיב? האם מישהו לא נהנה מיופיה של השקיעה, מיופים של הפרחים ושל ההרים? אנו חיים בעולם יפה. במאמר זה אנו נטען שהיופי של הטבע מצביע על קיומו של אלוהים כפי שההתחלה והכוונון העדין של הטבע מצביעים.

### **הניסוח של הטיעון**

1. אם אלוהים לא קיים, יופי אובייקטיבי לא קיים, יופי אובייקטיבי וגם התפיסה האנושית של היופי אינם קיימים.
2. יופי אובייקטיבי, כמו כן גם התפיסה האנושית שלו קיימים.
3. לכן, אלוהים קיים.

הטיעון הוא טיעון תקף מבחינה לוגית משום שהוא מציית לכלל המודוס טולנס. אם הסעיפים בטיעון נכונים, אז גם המסקנה נכונה. לפני שנבחן את הסעיפים של הטיעון הזה, חשוב שנגדיר את המונח "אובייקטיבי". כאשר אנו אומרים שיופי אובייקטיבי קיים אנו מתכוונים לכך שיש דברים יפים ללא תלות בדיעות של אנשים.

### **סעיף ראשון: אם אלוהים לא קיים, יופי אובייקטיבי וגם התפיסה האנושית של היופי אינם קיימים**

אם ההשקפה האתאיסטית הייתה נכונה, אנו לא היינו מצפים מיופי אובייקטיבי להיות היבט ניכר של המציאות שלנו. או לפחות, לא היינו מצפים מאיתנו, בני אדם, להיות מסוגלים לתפוס את היופי. הסיבה לכך היא שבהשקפה האתאיסטית, אנחנו רק תוצר של תהליך אבולוציוני. התהליך הזה, ללא קיומו של אלוהים, היה מייצר בנו את האינסטינקטים ההכרחיים להישרדות בלבד. כל דבר שלא מועיל להישרדות היה מיותר.

היכולת לזהות יופי אובייקטיבי אינה נדרשת להישרדות המינים, לכן, לא סביר שהיא תוצר של אבולוציה אתאיסטית. לעומת זאת, היכולת לתפוס יופי אובייקטיבי היא בדיוק הדבר שעלינו לצפות למצוא בעולם שנברא על ידי אלוהים שמעריך יופי.

חשבו על כך: למה שתהליך אבולוציוני עיוור ייצור בנו את היכולת להעריך את היופי של הזריחות, השקיעות, הפרחים ושל המוסיקה? על פי התיאוריה של האבולוציה, ברירה טבעית משמרת תכונות הדרושות להישרדות או שמועילות לה. לכן, אם מוטציה בתוך יצור חי גורמת לו לרוץ מהר יותר, להילחם חזק יותר, למצוא אוכל בקלות רבה יותר, וכו', הברירה הטבעית תשמר את המוטציה הזו ותעביר אותה לדור הבא של היצור. לעומת זאת, אין שום דבר מועיל הישרדותית בלזהות יופי של זריחות, שקיעות, פרחים וכן הלאה. אם היינו תופסים את היופי בעולם הזה בתור כיעור, היינו עדיין מצליחים לשרוד.

מצד שני, אם אלוהים עיצב את העולם הזה, וברא אותנו בצלמו, הוא היה בורא אותנו כך שנעריך ונתפוס את מעשי ידיו בבריאה, ולכן, היכולת שלנו לתפוס את היופי של הטבע יכולה לשקף את פועל היצירה המכוון של אלוהים כאמן קוסמי.

בעוד זה נכון שמוטציות מסוימות הן נייטרליות מבחינת היעילות שלהן להישרדות. כלומר, הן לא מועילות וגם לא פוגעות בהישרדות של היצורים החיים, ולכן היו יכולות לפתח בנו יכולות מסוימות שלא מועילות ולא פוגעות ביכולת שלנו לשרוד ולהתרבות. זה לא סביר שהיכולת שלנו לזהות יופי אובייקטיבי בכל כך הרבה תחומים בחיים, פשוט נוצרה ללא תכלית וכוונה. היופי של הגלקסיות, של הכוכבים, של כדור הארץ, של הירח, של האוקיינוסים, של החופים, של השקיעות, של המפלים, של העצים, של בעלי החיים, ועוד. למה שנאמין שהיכולת שלנו לתפוס יופי בכל התחומים הללו נוצרה פשוט באקראיות?

### **סעיף שני: יופי אובייקטיבי כמו כן גם התפיסה האנושית שלו קיימים**

כנראה שהסעיף הזה שנוי יותר במחלוקת. כולנו מכירים את הביטוי "היופי הוא בעיני המתבונן". למעשה, רוב האנשים מתייחסים למשפט הזה כמובן מאליו. מה ש"יפה" שקול למה ש"טעים". אין תשובה אובייקטיבית לתחומים הללו. גישה זו נקראת "רלטיביזם אסתטי".

הסעיף הראשון גורס שאם אלוהים לא קיים, יופי אובייקטיבי אינו קיים, וגם היכולת שלנו לזהות אותו לא קיימת. אך השאלה היא, האם יופי אובייקטיבי באמת קיים?

#### **1: הכרה אוניברסלית ביצירות אמנות רבות**

בבלוג שלהם, ג'ים ואיימי ספיגל כותבים;

> "טיעון לטובת אסתטיקה אוביקטיבית פונה אל ההערכה האוניברסלית של יצירות אמנות רבות. אנשים משכילים יסכימו, כפי שהם הסכימו למשך מאות שנים, ש"המלך ליר" של שייקספיר הוא מחזה מדהים, שהיצרה של הנדל "משיח" היא יצירה מצויינת, ושהפסל "דוד" של מיכלאנג'לו הוא פסל מעולה. איך אנו מסבירים את דיעת הקונצנזוס הזו בקרב מביני עניין באמנות, אם לא להודות שהתכונות האסתטיות העצומות הללו הן עובדות? אם הרלטיביזם האסתטי צודק, זה אומר שתמימות הדעים שקיימת בקרב המוני מבקרי אמנות, היא מקרית לחלוטין. זה קרה במקרה שתגובות חיוביות זהות התקיימו כלפי היצירות הללו בתרבויות שונות למשך מאות שנים. אך כמובן שזה מגוכך…"1

**2: כולם יודעים שלאונרדו דה וינצ'י הוא צייר יותר טוב מילד בן 4**

בהשקפת הרלטיביזם האסתטי, אין שום הבדל בין קשקוש של ילד בן ארבע לבין יצירות המופת של לאונרדו דה וינצ'י. הסיבה לכך היא שבהשקפה הרלטיביסטית, אין שום יצירה שנעלה מבחינה אובייקטיבית על יצירות אחרות. אך השקפה זו כלל אינה הגיונית. כולנו יודעים לזהות יצירת אמנות ולהעריך אותה יותר מאשר קשקוש חסר מחשבה.

#### **3: ליופי יש "כוח מנחה" במדע**

בספרו "האם היופי מצביע על אלוהים" (?Does Beauty Point To God) המדען והאתאיסט לשעבר ג'ון קינסון רושם מספר סיבות למה התשובה היא כן. הוא מראה את האופן שבו בהיסטוריה של המדע, תאוריות שנחשבו על ידי חוקרים ליפות מבחינה מתמטית (או אלגנטיות), היו מועדפות על פני תיאוריות שהיו פחות אלגנטיות. התיאוריות האלגנטיות יותר בסופו של דבר נמצאו כנכונות, ואילו התיאוריות הפחות אלגנטיות נמצאו בסופו של דבר כשגויות, או פחות נתמכות. מדענים העדיפו לאורך ההיסטוריה תיאוריות אלגנטיות על פני תיאוריות לא אלגנטיות, ו"במקרה", מחקרים מעמיקים יותר תמיד אישרו את התיאוריות האלגנטיות.

קינסון מצטט בספרו מדענים מוכרים כדי להראות איך היופי, התפיסה שלו וההעדפה שלו, מובילים למסקנות מדעיות מהימנות:

> "אתה יכול לזהות אמת על ידי יופיה ופשטותה"- ריצ'רד פיינמן.2

> "ללא האמונה בהרמוניה הפנימית של העולם המדע לא היה יכול להתקיים"- אלברט איינשטיין.3

> "היופי הוא עיקרון כל כך מרכזי בפיזיקה שהוא קודם בחשיבותו לניסוי"- רוברט אוגרוס וג'ורג' סטנסיו.4

ג'יימס ווטסון, זוכה פרס נובל (שהיה שותף לגילוי הסליל הכפול של חומצות הגרעין) מסביר שעיקרון האלגנטיות והיופי הם אלו שהניעו את הצוות שלו למצוא את המבנה המדויק של הדנ"א. הוא מספר שלאחר ניסיונות כושלים לא מעטים, הם פשוט חשבו על מבנה אלגנטי, ואז השוו אותו לנתוני קרני הרנגטן, ולמעשה, גילו שהמבנה שאותו הם הגו, תאם לנתונים.5

ורנר הייזנברג אמר שהאמת של תאוריית המכניקה הקוונטית שלו "מיד נמצאה משכנעת בזכות השלמות והיופי המופשט שלה".6

ג'ון קינסון טוען,

> "לכן כשאנו מוצאים שעקרון כמו 'הכוח המנחה של היופי' הוא עקרון שעובד שוב ושוב (במדע), מדובר באינדיקציה לכך שאכן יש אמת בכך שיופי אובייקטיבי אכן קיים במציאות הפיזית (והיופי הזה הוא לא רעיון מלאכותי בראש שלנו..)".7

למעשה, אם היופי היה רק סובייקטיבי, הכוח המנחה שלו במדע, כלל לא צפוי או הגיוני. איך דעות סובייקטיביות (לגבי מה יפה ומה לא) יכולות להוביל לתגליות מדעיות? זה כמו לנסות להשתמש בטעם הסובייקטיבי שלנו כדי לקבוע איזה מאכל בריא לנו. העובדה היא שההעדפות הסובייקטיביות שלנו לא תמיד תואמות את המציאות (בדרך כלל אנחנו בכלל נהנים לאכול אוכל לא בריא). הדוגמאות של המדענים המוזכרים לעיל מראות שכאשר המדענים הללו הלכו אחרי החוש האסתטי שלהם, הם גילו את המבנה של הסליל הכפול וקידמו את הידע בתורת המכניקה הקוונטית.

####  אני לא אוהב את זה, אבל אני רואה את היופי של זה

מכל הנאמר לעיל לא משתמע שכולנו בהכרח אוהבים מוסיקה קלאסית, או את יצירות האמנות של לאונרדו דה וינצ'י. אלא הטענה היא שלמרות שמוסיקה קלאסית לא תואמת את הטעם האישי של אדם מסוים, הוא עדיין יכול לקבוע אם המוסיקה היא טובה או לא. גם אם מישהו לא אוהב אופרה, הוא עדיין יכול לקבוע אם הזרמת שרה בצורה "יפה" או "מכוערת". אם יופי היה סובייקטיבי לחלוטין, לא היינו יכולים לזהות יופי בתחומים שלא תואמים את הטעם האישי שלנו.

### **מסקנה: לכן, אלוהים קיים**

בהינתן האמת של שני הסעיפים, המסקנה נובעת בצורה הכרחית ולוגית. כעת, נבחן מספר טענות נגד הטיעון של המאמר.

#### טיעון 1: יופי מיני יכול להיות מוסבר מבחינה אבולוציונית. יופי מיני משחק תפקיד חשוב בהתרבות, ולכן הוא מועיל לתהליך האבולוציה, ומכאן, יש לצפות לכך שהוא יתקיים בהשקפה האתאיסטית-אבולוציונית.

תשובה: גם אם הטענה הייתה נכונה, קיימים היבטים רבים של יופי, יופי לא מוגבל רק למין. למעשה, קיימים היבטים של יופי שכלל לא מועילים להישרדות של המין האנושי, כמו לדוגמא האלגנטיות שבתחום המתמטיקה, היופי של הכוכבים בשמי הלילה, היופי של הצבעים של הפרחים, היופי של הנופים ועוד. למה שתהליך חסר תכלית יצור בנו את היכולת לזהות יופי בתחומים הללו?

#### טיעון 2: אולי היופי כן מועיל להישרדות ואנחנו פשוט לא מודעים לזה

ראשית, שימו לב שלא מדובר באמת בטיעון. משפט המוצג בתור אפשרות לא מהווה בסיס רציונלי כדי לקבל אותו. משום שאין דרך להוכיח או לשלול אותו.

שנית, האם יש סיכוי שכל היבט של יופי בעולם הזה איכשהו כן מועיל להישרדות? אולי, אך הסבירות לכך מאוד נמוכה. נטל ההוכחה מונח על אלה שחושבים שהיופי של הגלקסיות, של הירח, של העצים, של הזריחות והשקיעות, של יצירות של בטהובן, של מוצרט, של באך וכל היופי שביקום הזה, דרוש כדי לעזור לנו לשרוד.

זה נכון שיופי בעולם הזה משפיע לטובה על נפש האדם, אך אין צורך ברשימה כל כך ארוכה של דברים יפים בעולם הזה כדי להשפיע עלינו לטובה ולמקסם את ההישרדות שלנו.

#### טיעון 3: יש דוגמאות של יופי לא מיני (כנפי הפרפר, נוצות הטווס, וכו') שמועיל להישרדות ולכן יכול להיות מוסבר במסגרת האבולוציה

הטיעון הזה יכול להסביר את המקרים הספציפיים הללו של יופי. אך הטיעון לא מצליח להסביר את היכולת של בני האדם לתפוס ולזהות יופי. יופי של פרחים מסוימים לעתים קרובות מוסבר במסגרת האבולוציה בכך שהחרקים בצורה הזו נמשכים לפרחים (בגלל היופי שלהם) וזה גורם להם להאביק. האבקה היא טובה ומועילה לסביבה ולכן, היופי של הפרחים יכול להיות מוסבר לכאורה בהשקפה אבולוציונית שלא מערבת בתוכה תכנון. אך שוב, מדוע בני אדם צריכים לתפוס את היופי של הפרחים? הרי בני אדם לא מאביקים! מדוע בני האדם פיתחו את היכולת לזהות יופי של פרחים אם זה לא מועיל להם להישרדות?

### **סיכום**

הטיעון מן היופי הוא טיעון תקף ונאות. היופי שקיים ביקום שלנו הוא לא תוצר מקרי, אלא הוא מצביע על אמן אישיותי ויצירתי.

הערות:1\. Why Beauty is an Objective Quality in the World”, in Wisdom & Folly, by Jim & Amy Spiegel, http://wisdomandfollyblog.com/why-beauty-is-an-objectivequality-in-the-world/ (accessed 13aug16)

2\. Richard Feynman, (מצוטט ב, The New Story of Science, by Robert Augros
and George Stanciu, 1984, page 39.)

3\. .Albert Einstein and Leopold Infield, The Evolution of Physics, 1938, page 313

4\. .The New Story of Science, by Robert Augros and George Stanciu, 1984, page 40

5\. .The Double Helix, 1968, page 131

6\. .Across the Frontier, 1974, page 183

7\. John M. Kinson, “Does Beauty Point To God? An Investigation By An Ex-Atheist Scientist”, Amazon Digital Services LLC, pages 86-87.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/de204a7ceab74ece83a809d41d6c4b145120ead854d2cc69087ef9bb76d8c29c?s=300&d=mm&r=g) 

 אלי חייטוב 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/haitov/) [    ](https://igod.co.il/author/haitov/)

**קטגוריות:** מדע ואמונה, פילוסופיה, קיומו של אלוהים

**תגיות:** אתאיזם, טיעונים לקיומו של אלוהים, מדע

---

### [ביקורת: אביעד קליינברג, "מדריך לחילוני" - חלק 1 - טיעונים לקיומו של אלוהים](https://igod.co.il/philosophy/תגובה-לספרו-של-אביעד-קליינברג-מדריך-ל/)

**Published:** ינואר 5, 2020
**Author:** אלי חייטוב

**Content:**

בספרו "מדריך לחילוני- איך לא להאמין בלי להתנצל" אביעד קליינברג מנסה להכין את החילונים לשיחה עם אנשים דתיים. בסדרה זו, אנו נענה על חלקים מרכזיים מספרו הרלוונטיים לאמונה המשיחית (האמונה בקיומו של אלוהים שגילה את עצמו בדמותו של ישוע מנצרת).

בחלק הזה נתמקד בביקורת של קליינברג נגד הטיעונים הפילוסופיים לטובת קיומו של אלוהים. בחלק השני של ספרו; "אלוהים: שלב הראיות" (עמ' 30-49), קליינברג מתיימר להפריך מספר טיעונים לטובת קיומו של אלוהים. הוא מתחיל מהטיעון הקוסמולוגי. האם הוא מצליח להפריכו?

## **קליינברג נגד הטיעון הקוסמולוגי**

 הוא כותב:

> "הטיעון הראשון מבין השלושה מבוסס על שגיאה לוגית. נציב אותו כטיעון פורמלי:
> 
> א. לכל דבר חייבת להיות סיבה.
> 
> ב. איננו יודעים מהי הסיבה לקיומו של העולם, אבל לא ייתכן שאין לו סיבה.
> 
> ג. לכן חייב להיות דבר שאין לו סיבה והוא שגרם לעולם להתקיים." (עמ' 33).

לאחר מכן, קליינברג ממשיך ומסביר:

> "המסקנה מפריכה את הטענה שאיתה יצאנו לדרך. או שלכל דבר יש סיבה (כלומר משהו מחוץ לו או שהוא הגורם לקיומו)- ועל כן צריכה להיות סיבה גם לאלוהים- או שישנם דברים שהם סיבת עצמם (כמו אלוהים). אם ישנם דברים שהם סיבת עצמם, עולה מאליה השאלה, האם לא ייתכן שהדבר שהוא סיבת עצמו הוא היקום, שאותם אנחנו מכירים, ולא איזה יש נוסף שעליו איננו יודעים דבר? לא רק שההסבר הזה כרוך בסתירה (או שלכל דבר יש סיבה או שיש דברים שאין להם סיבה), הוא גם מסביר דבר שאנחנו יודעים במידה חלקית (העולם וכל אשר בו) באמצעות הנחת קיומו של דבר שעליו איננו יודעים שום דבר (אלוהים)…" (שם).

נתייחס קודם לטיעון הראשון שלו לגבי הסתירה שקיימת בטיעון. חברים, הסתירה קיימת רק במוחו של קליינברג. קיימות שתי אפשרויות: או שקליינברג לא בקיא כלל בספרות הפילוסופית של תחום ה"תיאולוגיה הטבעית"; כלומר התחום שחוקר את הטיעונים לטובת קיומו ונגד קיומו של אלוהים, או שהוא באופן מכוון עושה כאן כשל "איש קש", כלומר מציג טיעון בצורה מאוד מגוכחת ואז מפריך אותו בניסיון לשכנע את הקוראים. מאין לקח קליינברג את הניסוח של הטיעון הזה? האם הוא מספק איזשהו מקור לכך שהטיעון הקוסמולוגי גורס שלכל דבר חייבת להיות סיבה? ובכן, התשובה היא לא. למה? משום שלא קיים טיעון קוסמולוגי כזה. שום טיעון קוסמולוגי לעולם לא גרס שלכל דבר יש סיבה או גורם. אלא הטיעון הוא שלכל דבר **שמתחיל** להתקיים יש גורם:

1. לכל דבר שמתחיל להתקיים יש גורם.
2. היקום החל להתקיים.
3. לכן, ליקום יש גורם.

הופ, ראו איזה פלא, הסתירה שהייתה קיימת במוחו של קליינברג פתאום מתאדה ונעלמת. המסקנה של הטיעון כפי שאנחנו הצגנו כאן בכלל לא מפריכה את הטענה שאיתה יצאנו לדרך כפי שקליינברג טען כאשר ניסח את הטיעון הקוסמולוגי בגרסתו. אם היקום החל להתקיים, היה חייב להיות לו גורם, משום שהוא לא היה יכול לצוץ משום דבר. חוסר קיום לא מצמיח קיום. מאחר ולא יכולה להיות שרשרת אינסופית של גורמים וסיבות (אחרת זה היה מוביל לחוסר האפשרות להגיע לנקודה הנוכחית בזמן, עקב כמות של אינסוף גורמים שצריכים לגרום לתוצאה הבאה, טיעון שקליינברג כלל לא ניסה להפריך וממנו התעלם לחלוטין), זה חייב להיעצר בסיבה הכרחית בקיומה, בלתי משתנית (שוב כי שרשרת אינסופית של שינויים היא בלתי אפשרית), לא חומרית; משום שהחומר משתנה לפחות ברמה המולקולרית או האטומית, לא מרחבית (משום שהיא בראה את המרחב) ומאוד חזקה (משום שהסיבה יצרה את כל היקום משום דבר). אז מי גרם לאלוהים? ובכן, זו טעות בקטגוריה לשאול מי גרם לגורם ההכרחי בקיומו והנצחי. אם הגורם תמיד היה, לא הייתה לו התחלה, ולכן הוא לא מצריך גורם לקיומו. אגב, זו לא מסקנה מיוחדת, שהרי תמיד אמרו על היקום שהוא נצחי ולכן לא מחייב בורא, אך כיום עם מה שידוע לנו על ההתפשטות של היקום, על חוק התרמודינמיקה השני והטיעונים הפילוסופיים, אנו יודעים שליקום הייתה התחלה מוחלטת, שמצריכה גורם או סיבה.

כדי להיות הוגנים עם קליינברג, אנו נציין כי אכן קיים טיעון קוסמולוגי בשם הטיעון הקונטינגנטי הגורס שלכל דבר שקיים יש הסבר לקיומו (להבדיל מגורם). כלומר כל דבר שקיים הוא או קונטינגנטי כלומר תלותי וסופי, ולכן דורש הסבר חיצוני לקיומו, או שהוא קיים באופן הכרחי ולכן ההסבר לקיומו הוא ההכרח בקיומו. יכול מאוד להיות שקליינברג ערבב בטעות בין שני הטיעונים וכתוצאה מכך הסעיף הראשון בטיעונו גורס שלכל דבר יש סיבה במקום הסבר. המילה "סיבה" היא רלוונטית יותר לטיעון הקאלאם הקוסמולוגי, אותו הצגנו לעיל, על פיו לכל דבר שמתחיל יש סיבה או גורם משום שמשהו לא יכול לצוץ ללא שום סיבה מחוסר קיום.

מה לגבי טענתו השנייה? קליינברג טוען שזה פסול לנסות להסביר משהו באמצעות משהו בלתי מוסבר ובלתי נתפס. נתעלם מכך שהטענה עצמה היא פגומה פילוסופית משום שעל פי העיקרון הבסיסי של הפילוסופיה המדעית, על מנת להכיר בהסבר הטוב ביותר, אין צורך בהסבר להסבר. (ועל כך הרחבנו בלינק [הבא](https://igod.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%A2-%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94/%D7%90%D7%9D-%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%94%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%A8%D7%90-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9D-%D7%9E%D7%99-%D7%91%D7%A8%D7%90-%D7%90%D7%AA-%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%94%D7%99%D7%9D/).)

הטענה עצמה היא פסולה, למה? כי אנו לא מספקים את אלוהים כהסבר כלל לשום דבר. הטיעון הוא טיעון דדוקטיבי, מה זה אומר? זה אומר שאם שני הסעיפים נכונים, המסקנה היא נכונה באופן הכרחי, אין מנוס. לא ניתן פשוט להתעלם מהמסקנה ולהגיד שהיא לא מסבירה שום דבר או שהיא בלתי נתפסת ולכן דחויה. זה לא עובד כך עם טיעונים דדוקטיביים. אם קליינברג לא אוהב את המסקנה, עליו להפריך את אחד מהסעיפים של הטיעון, או להפריך את הסעיף על פיו לדברים שמתחילים יש גורם, או להפריך את הראיות המדעיות והטיעונים הפילוסופיים להתחלת קיומו של היקום.

בעמוד 35, קליינברג ממשיך וטוען שאין שום סיבה להניח שהסיבה הראשונה היא בעלת תבונה, רצון ותוכניות, חביבים ושנואים. הוא אומר

> "במילים אחרות, אין שום קשר סיבתי בין קיומו של כוח עליון לבין יהוה, כפי שאנחנו נוהגים לתאר אותו".

אך שום טיעון קוסמולוגי מכל סוג שהוא, לא מתיימר להוכיח את האלוהים התנ"כי. כל מה שהטיעון מוכיח הוא גורם הכרחי בקיומו, בלתי משתנה, לא חומרי, לא מרחבי, עוצמתי ולמעשה גם אישיותי. למה הגורם חייב להיות אישיותי? חשבו על כך, איך אחרת יכול גורם נצחי להביא לתוצאה טמפורלית (זמנית)? אם הגורם היה גורם מכאני-בלתי אישיותי של תנאים הכרחיים ומספיקים עבור התוצאה, אזי הגורם לא היה יכול להתקיים ללא תוצאתו או השפעתו. לדוגמא, הגורם לקיפאון המים הוא טמפרטורה הנמוכה מ-0 מעלות צלזיוס. אם הטמפרטורה הייתה מתחת לאפס מנצח נצחים, אז כל המים שהיו מסביב היו צריכים גם כן להיות קפואים מנצח נצחים. זה בלתי אפשרי להניח שהמים התחילו פתאום לקפוא, לפני זמן סופי כאשר התנאים ההכרחיים והמספיקים לקיפאון המים היו כבר קיימים.

אם הגורם נצחי-גם השפעתו צריכה להיות נצחית. הדרך היחידה עבור הגורם להיות נצחי בעוד שתוצאתו זמנית, היא אם הגורם הוא אישיות הבוחרת ליצור בחופשיות השפעה בנקודה מסוימת, ללא תנאים קודמים. לצורך הדוגמא, איש אשר יושב באופן היפותטי מנצח נצחים, יכול בחופשיות לבחור לעמוד. לכן הגענו לא רק לגורם חיצוני ליקום, אלא לבורא פרסונלי- בעל אישיות.

כל התכונות הללו, שנובעות מניתוח עקרוני של הגורם של היקום, כבר מראות שההשקפה האתאיסטית לא נכונה; שהרי קיים גורם מחוץ למימד החומרי ובעל אישיות, שברא את היקום.

## **קליינברג נגד מתכנן** 

נעבור כעת לטיעון השני אותו קליינברג מבקש להפריך. הוא מכנה את הטיעון כך: "הטיעון מקיומה של תוכנית" (עמ' 35).

קליינברג מתעלם לחלוטין מהדיון אודות מה שמכונה "הכוונון העדין של היקום", כלומר על כך שהקבועים הפיזיקאליים והתנאים הראשוניים של היקום מכוונים בצורה כזו המאפשרת חיים מורכבים. הוא מעביר ביקורת רק על הטיעון מתוך המורכבות הביולוגית וטוען שתיאורית האבולוציה מפריכה את הצורך במתכנן. הוא כותב:

> "לא היה צורך במתכנן תבוני שתכנן 'אדם' וברא אותו יש מאין מושלם בכל פרטיו."

שימו לב, טענה זו היא טענה פילוסופית, לא מדעית.

 כפי שיקיר שושני, מומחה לפיזיקה גרעינית כותב בספרו "בקשר לאלוהים":

> "לדעתי, הניאו דרוויניזם מחזק דווקא את ההשערה בדבר קיומה של ישות תבונית מעבר לאדם.. גם על פי תיאורית האבולוציה קיימים חוקים המגדירים את ההתפתחות וההתאמה ולכן ניתן לשאול: מי תיכנן את החוקים הללו? אילו העולם היה אקראי לחלוטין ללא חוקים, לא היה כלל מובן ליצירת מערכת פיזיקאלית יציבה כל שהיא, תהיה זו אטום או מולקולה, שלא לדבר על חומצות אמינו ותרכובות ביוכימיות המורכבות מהן.. דווקא התורה הניאו-דרוויניסטית הקובעת כי אין תכנון ביצירת בעלי החיים המורכבים, שהרי הם נוצרו על פיה בתהליכים אקראיים – מעבירה את מרכז הכובד של התבונה האצורה בישויות הללו מהן אל החוקים שיצרו אותם" (בקשר לאלוהים עמ 127)

מבחינה פילוסופית אין הבדל בין יצירה ישירה של מורכבות, ובין יצירת גרעין כפוף לחוקים ומנגנונים היוצרים ממנו מורכבות. לכן, האבולוציה מעבירה את התבונה על החוקים והמנגנונים שבלעדיהם התהליך לא היה מתאפשר.

בנוסף לכך, אם האבולוציה התרחשה, מדובר בנס, ולכן ראיה לקיומו של אלוהים:

בספרם ”העיקרון האנטרופי”, הפיזיקאים ג’ון בארו ופרנק טיפלר רושמים עשרה צעדים באבולוציה של האדם. עשרה צעדים באבולוציה האנושית שכל אחד מהם הוא כל כך לא סביר שטרם אחד מהם היה מתממש השמש הייתה חדלה מלהיות מקור אנרגיה ראשי, והייתה כבר שורפת את כדור הארץ.1

השלבים הכלולים הם: התפתחות הקוד הגנטי המבוסס על הדי-אן-איי, האבולוציה של הנשימה האירובית, האבולוציה של תסיסת הגלוקוז לחומצה פירובית, התפתחות השלד הפנימי וכן הלאה… מדובר בעשרה צעדים באבולוציה של האדם שכל אחד מהם הוא כל כך לא סביר שעד שאחד מהם היה מתממש השמש הייתה מסיימת את מחזור חייה, והייתה שורפת כליל את כדור הארץ. כתוצאה מכך, הם כותבים בספרם: ”התפתח קונצנזוס כללי בקרב האבולוציונים שהאבולוציה של החיים, כזו שניחנת ביכולת עיבוד המידע כמו אצל האדם היא כל כך לא סבירה, שלא סביר להניח שהיא התרחשה בכוכב לכת כלשהו אחר בכל היקום הנצפה”.2 לכן, לפי דבריהם של בארו וטיפלר, הביולוגים האבולוציוניים בעצמם נמצאים בדיעה שהאבולוציה של החיים התבוניים היא כל כך לא סבירה שאין סיכוי ממשי שהיא התרחשה במקום אחר ביקום. אבל העניין הזה מעלה את השאלה- למה שנחשוב שהחיים התפתחו בכוכב לכת הזה בזכות המנגנונים הדארוויניים? למעשה, טיפלר בעצמו כיום מאמין שהתהליך האבולוציוני היה חייב להיות מונחה על ידי אינטליגנציה מסוג כלשהו.

לכן, אם האבולוציה התרחשה, מדובר בנס, ולכן ראיה לקיומו של אלוהים.

## **קליינברג נגד התיאור "טוב מאוד" שבספר בראשית**

לאחר מכן, קליינברג מציין מספר "תקלות" בגוף האדם המצביעות על תכנון לקוי ולכן ראיה מבחינתו לכך שלא היה מעורב תכנון בבריאת האדם:

אך האם הדוגמאות שהוא נותן מעודכנות?

ובכן ניקח מספר דוגמאות בהן הוא משתמש ונראה האם מדובר בליקויים או בחוסר התעמקות במחקרים המדעיים העדכניים:

**תוספתן**– האם מדובר בשריד אבולוציוני מזיק? למען האמת לא. חוקרים מהמרכז רפואי של אוניברסיטת דיוק גילו את יתרונו של התוספתן: הוא משמש כמחסן לחיידקים מועילים. הם הציעו שהתוספתן יכול לתפקד כתא אחסון לחיידקים היוצרים ביופילם מועיל בחלקו העליון של המעי הגס. החיידקים המאוחסנים ישמשו כמאגר המחדש ביופילם שנאבד כתוצאה ממחלות ומשלשולים. חיידקים אלו עשויים לסייע לעיכול והשתתפות בפעילויות ביולוגיות אחרות.3

מחקר נוסף בתחום מגיע מפרופסור לורן ג’. מרטין מאוניברסיטת אוקלהומה המתמחה בפיזיולוגיה, שהציגה מחקר חדש הטוען כי לתוספתן תפקיד חיוני בקרב עוברים בעודם ברחם אמם, כאשר אנדוקרינים- הפרשות הורמונאליות, מופיעים בתוספתן בסביבות השבוע ה-11 להתפתחות העובר ותפקידם לתמוך במנגנונים ההומיאוסטטים.4

**שיני בינה**– קליינברג מצביע על שיני הבינה כחלק חסר תועלת בגוף האדם. אבל מחקר חדש קורא תיגר על פרשנות אבולוציונית זו.5

מדען בריטי חקר את המידות ואת צורת הלסתות של 11 קבוצות אנשים שונות מרחבי כדור הארץ. מתוכם 6 היו חקלאים ו-5 עסקו באורח חיים של ציידים-לקטים. המזון של שתי הקטגוריות הללו משתנה באופן משמעותי ועקבי. ציידים-לקטים אוכלים מזון גולמי, הדורש לעיסה אינטנסיבית.

לעומת זאת, חקלאים אוכלים מזון הרבה יותר רך. מחקר מגלה כי צורת הלסת וגודלה משתנה בהתאם לאמצעי הקיום. לאנשים הצורכים מזונות רכים יותר, המאפיינים אורח חיים חקלאי, יש לסתות קצרות ורחבות יותר. לאלה שצורכים תזונה שמאפיינת ציידים-לקטים יש לסתות ארוכות וצרות יותר. לסתות ארוכות וצרות של ציידים-לקטים יכולות להכיל בקלות שיני בינה. לעומת זאת, שיני בינה לא מתאימות בקלות לאנשים עם לסתות קצרות ורחבות.

תוצאה זו מצביעה על כך שביסודו של דבר, הלסת האנושית נועדה בכדי להכיל שיני בינה. במשך רוב ההיסטוריה האנושית בני האדם היו ציידים-לקטים באורח חייהם, ושיני בינה כלואות ומחלות הקשורות לכך לא היו נוכחות ככל הנראה. רק כאשר בני אדם יישמו שיטות חקלאיות, התחילו בעיות עם שיני בינה. ובכל זאת לסתות קצרות יותר ורחבות יותר לא היוו בעיה בהכרח. לאורך ההיסטוריה ועד לאחרונה, ללא רפואה מפותחת, אנשים איבדו שיניים. אובדן שיניים זה סיפק מקום לשיני בינה, ולכן התחלפות השיניים לשיניים טוחנות הייתה יעילה בזמן אובדן שיניים היה נפוץ.

גילויים מסוג אלו מחלישים השערות אבולוציוניות שונות אודות שיני הבינה, ומחזקים את ההשערה כי שיני הבינה הן אכן עיצוב מתוכנן של בורא.

למעשה, הטיעונים של קליינברג אשמות בכשל "אבולוצית הפערים", האם מוצדק להסיק את ההתרחשות של הפרדיגמה הדרוויניסטית רק בגלל שאנו לא מבינים את התפקידים של איברים מסוימים? למה שלא ניתן זמן למדע להמשיך לחקור ולגלות? בדיוק כמו שקרה עם מה שנקרא "דנ"א זבל": נושא זה שומש כקלף ניצחון לתאוריית האבולוציה במשך שנים. ביולוגים אבולוציוניים נהגו להצביע על מקומות מסויימים בדנ”א והחשיבו אותם למקומות ”מתים” מבחינה פונקציונלית ולכן עדות לכך שהמידע הגנטי הוא לא תוצאה של אינטיליגנציה. אך כיום אנו יודעים6, בזכות התגליות העדכניות שלרצפי הדנ”א שנקראים ‘דנ”א זבל’ יש תפקיד קריטי בבקרת הגנים. מערכות בקרת הגנים קובעות איזה גן יבטא התא ומהו התזמון המדויק בו על התא לבטא את הגן. בקרת הגנים אף מווסתת את קצב ייצור התוצרים המבטאים את הגנים, לפי הצורך.

אך נניח לרגע שאכן קיימים ליקויים בגופנו כתוצאה מהברירה הטבעית. זה כלל לא מאתגר את העמדה שבה אלוהים ברא את היצורים החיים. למרות שאנו מאמינים שאלוהים ברא באופן מיוחד ונפרד את מיני בעלי החיים, אנו לא שוללים רמה מסוימת של שינויים שהתרחשו לאחר הבריאה שיכולים להסביר את האיברים שכיום יש בהם יותר חסרון לכאורה מאשר יתרון.

לאחר מכן הוא שוב טוען את הטענה הלא רלוונטית על פיה לא ניתן להסיק תכונות מסוימות בהתבסס על הטיעון מהתכנון. תכונות כמו: כל יכולת, שלמות, ידיעת כל, וטוב מוסרי מהראיות לקיומו של מתכנן. אך אף אחד לעולם לא ניסה להוכיח בעזרת הטיעון הזה שהמתכנן הוא כל יכול, או מושלם או מוסרי. מדוע קליינברג מבזבז את הזמן על דיון שלא רלוונטי למסקנה של הטיעון?

הוא ממשיך וטוען שהטיעון לקיומו של מתכנן לא מוכיח מתכנן יחיד, אולי קיים צוות של "אלים" מתכננים שבראו יחד את העולם. ובכן,עיקרון ["תערו של אוקהאם"](https://milog.co.il/%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95_%D7%A9%D7%9C_%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%90%D7%9D) ממעיט בערכה של הטענה מהסוג הזה משום שעל פי העיקרון הזה אין עלינו להרבות בגורמים מעבר לצורך. קליינברג לא הראה שמתכנן אחד ליקום הוא לא מספיק כדי להסביר את התבונה השוררת בו.

קליינברג ממשיך ומאתגר את הטיעון שהעולם מצביע על מתכנן, בכך שהעולם אינו מושלם; מה שמבחינתו מעיד על כך שהעולם לא תוכנן על ידי מתכנן כלשהו. על פי טענתו, אין כל סתירה לוגית בלהגיד שאלוהים היה יכול לברוא עולם ללא סבל ורוע, ולכן, מסקנתו היא ששום דבר לא היה מונע ממתכנן כמו אלוהים ליצור עולם כזה. שימו לב שקליינברג לא מנסה אפילו להוכיח את ההנחה החבויה בתוך הטיעון שלו, מהי ההנחה? ההנחה היא שאם קיים אלוהים הוא בהכרח היה רוצה לברוא יקום חסר כאב, סבל ורוע. אך למה שאלוהים יעשה זאת? האם המטרה של אלוהים עבור האדם בחיים האלה היא אושר ועושר? זה לא משהו שאנו היינו מצפים לו כמאמינים בכתבי הקודש, משום שהכתובים ברורים לגבי כך שהתכלית של הקיום האנושי היא היכרות עם אלוהים, דבר שעשוי להיות כרוך בסבל ורוע (בין אם רוע מוסרי או טבעי). בראשו של קליינברג, אם אלוהים קיים, על כולנו לחיות כאן חיים מושלמים ונצחיים, ללא כאב וללא עצב. אך זו היא כלל לא תכלית החיים שלנו כעת עלי אדמות, כפי שזה מצטייר בכתבי הקודש.

 חשבו על כך, אם אלוהים היה יוצר עבורנו גן שעשועים,יכול מאוד להיות שהיינו הופכים לחיות המחמד של אלוהים, היינו הופכים ליצורים אנוכיים ומפונקים, שמחפשים את טובת עצמם ומחפשים את הסיפוק שלהם בנברא במקום בבורא. המציאות הזו, של סבל ורוע משרתת עבורנו כתזכורת לגבי כך שהתכלית, התקווה והעוגן שלנו, לא נמצאים בשום דבר אחר, אלא בו. אז למה שאלוהים לא יברא עולם שבו אין סבל ורוע, כשבמקביל יש בו כמות אופטימלית של אנשים שיכירו אותו ויבטחו בו? הרי הוא כל יכול לא? ובכן, כאשר תיאולוגים טוענים שאלוהים הוא כל יכול, הם מדברים על כך שאלוהים יכול לעשות כל דבר שהוא עקבי מבחינה לוגית. כלומר, אלוהים לא יכול לברוא עיגול מרובע או להתאבד ולחדול מלהתקיים (משום שאלוהים הוא הכרחי בקיומו מעצם הגדרתו כישות המקסימלית ביותר), אם אלוהים לא יכול לעשות את הבלתי אפשרי מבחינה לוגית, זה אומר שהוא לא יכול לגרום לבני האדם להאמין בו בכוח ובמקביל מרצונם החופשי, כי לגרום למישהו לעשות משהו סותר את הבחירה החופשית של האדם. כשאנו דוחפים מישהו על אדם אחר, האדם שנדחף לא אחראי מבחינה מוסרית על כך שהתנגש באדם האחר, משום שאנו גרמנו לו להתנגש בו. וכמו שציינו לעיל, יכול מאוד להיות שרק בעולם גדוש בסבל ורוע, בני האדם היו בכלל מחשיבים את אלוהים כאופציה, מה שאומר שאלוהים מעדיף עולם עם סבל ורוע משום שהתוצאה היא נעלה יותר; בני האדם יכירו אותו מרצונם החופשי, ותהיה להם מערכת יחסים נצחית איתו, בנוכחותו. עכשיו, אפילו אם כל הטענה הזו היא בגדר האפשרות בלבד; היא כבר מפריכה את הטענה שהמציאות הנוכחית (המערבת סבל ורוע), סותרת את קיומו של מתכנן, משום שהיא מניחה שאם היה קיים מתכנן, אז שהוא היה בורא **בהכרח** את העולם כפי שאנו רוצים.

אנו שוב נציין שצר לנו שלא היה שום דיון לגבי [הכוונון העדין](https://www.youtube.com/watch?v=EptVaE7bJkI) של הקבועים הפיזיקאליים והתנאים הראשוניים של היקום שנפלו בטווח צר כל כך, אשר באופן פלאי, מאפשר חיים מורכבים. הראיות לתבונה הן לא רק בביולוגיה, אלא גם בפיזיקה.

## **הפשטידה האלוהית ונטל ההוכחה**

בעמוד 45 קליינברג מנסה להצדיק את חוסר האחריות שלו לשאת את נטל ההוכחה בשאלת קיומו של אלוהים. על פי דעתו, המאמין הוא זה שצריך לספק את ההוכחה, ואילו מי שטוען שאין אלוהים, אינו מחוייב, למה? כי על פי קליינברג, זה כמעט בלתי אפשרי להוכיח את השלילה. כסימוכין לכך הוא נותן פרודיה הממחישה את טענתו. הוא כותב:

> "נניח שמישהו מכריז באוזניכם שהאל הוא פשטידת הקישואים שזה עתה יצאה מן התנור שלכם בבית. אתם תטענו שאתם הכנתם את הפשטידה הזאת במו ידיכם: קילפתם וטיגנתם קישואים שקניתם בשוק, תיבלתם, ערבבתם מים עם קמח וצרתם בצק, שמתם את תערובת הקישואים על הבצק והכנסתם לתנור. פשטידת הקישואים לא הייתה קיימת אפוא לפני חצי שעה. אתם יצרתם אותה ולא היא אתכם. כיוון שאתם קיימים יותר מחצי שעה והעולם קיים זה עידן ועידנים, לא ייתכן שהפשטידה היא בורא העולם. כן, בן השיח שלכם אומר, אבל הפשטידה הזאת איננה הפשטידה האמיתית שבשמיים. היא ההתגשמות שלה. הפשטידה שבשמיים, שהיא כל יכולה, כל יודעת, וטובה, החליטה להתגשם בצורת הפשטידה שהכנתם."

האם הפרודיה הזו מצליחה? ובכן, כפי שהראנו [בסרטון על מפלצת הספגטי](https://www.youtube.com/watch?v=u4_zZ2BcTjQ) המעופפת, מדובר בפרודיות כשלוניות למדי. הסיבה לכך? ובכן, בהנחה והטיעונים הקלאסיים לקיומו של אלוהים מצליחים (משהו שקליינברג לא הפריך כלל), הם מוכיחים יוצר אישיותי, הכרחי בקיומו, בלתי משתנה, לא חומרי, לא מרחבי, חזק, תבוני ומוסרי. המידע הזה שמתקבל מהטיעונים סותר את הפרודיה של קליינברג. המידע הזה לא מסתדר עם פשטידה, שהיא חומרית, מוגבלת במרחב, משתנית, לא אישיותית, לא תבונית ולא מוסרית. אז אולי יש פשטידה שהיא לא אלוהים בשמיים? ובכן, הסיבה שאנו לא מאמינים שיש פשטידה בשמיים היא לא בגלל חוסר ראיות לכך, אלא בגלל הידע והראיות שכן יש לנו לגבי איך פשטידות נוצרות ובאילו תנאים הן קיימות. כלומר, בניגוד למה שקליינברג טוען, אנו כן מספקים סיבות מדוע אנו לא מאמינים בפרודיה שלו, וזה לא בגלל חוסר ראיות או סיבות, אלא בגלל סיבות וראיות חיוביות. אם אנחנו עושים זאת, עכשיו תור קליינברג לשאת את נטל ההוכחה, שהרי האתאיזם נושא על עצמו את נטל ההוכחה בדיוק כמו ההשקפה התיאיסטית. שתי ההשקפות כרוכות בידע. האחת טוענת כי יש אלוהים השנייה טוענת כי אין. הוא ממשיך וטוען שאין הבדל מבחינת הראיות, בין ההתגלמות של פשטידת האלוהים כפשטידה, לבין ההתגלות של אלוהים בדמותו של ישוע מנצרת. בניגוד לטענתו, האמונה המשיחית עומדת ומבוססת על תקומתו של ישוע מן המתים, אם ישוע קם מן המתים, זה אומר שיש לנו כאן אישור לגבי טענותיו אודות זהותו כמשיח ובן אלוהים, מה שמוכיח את טבעו כאלוהים שנגלה בבשר. כמובן שעלינו להראות את הראיות לכך שהוא קם מן המתים, משהו שנעשה מאוחר יותר, אך הנקודה היא שהאמונה המשיחית לא מבוססת על אמרה שרירותית, אלא על מאורע היסטורי שבלעדיו אין שום תוכן או ערך לאמונתנו.

בעניין נטל ההוכחה, הטענה שלא ניתן להוכיח שלילה היא שגויה לחלוטין, ותופסת רק בקרב הקהל הפופולרי, לא באקדמיה. אנחנו כל הזמן מוכיחים שלילה. אנו יכולים לשלול קיום של פיל בחדר שלנו, מדוע? משום שאם היה פיל, היינו מצפים לראות אותו, לשמוע אותו ולהריח אותו. האם זה תומך בכך שהיעדר ראיות הוא ראיה להיעדר? לא. היעדר ראיות הוא ראיה להיעדר רק במקרים שבהם קיומו של ה"יש" (משהו) בהכרח כרוך בקיומן של ראיות ספציפיות לקיומו, שאינן נמצאות, כמו בדוגמה של הפיל. מה שקליינברג צריך לעשות, זה להראות איזה ראיות הכרחיות הוא היה מצפה לקיומו של אלוהים מעבר לראיות שכבר יש, וגם להוכיח שאם הראיות הנוספות הללו שהוא היה מצפה, היו נמצאות, אז יותר אנשים היו נכנסים למערכת יחסים עם אלוהים, בניגוד למכירים בקיומו גרידא, שהרי המטרה של אלוהים, אם הוא קיים, בהשקפתנו, היא מערכת יחסים עם בני אדם, לא הכרה שכלית בעובדת קיומו.

זה אירוני בכלל שקליינברג מדבר על חוסר האפשרות להפריך את קיומו של אלוהים כאשר זה בדיוק מה שהוא מנסה לעשות בספרו כשהוא מדבר על בעיית הרוע. בעיית הרוע היא טיעון פילוסופי נגד קיומו של אלוהים. בין אם הוא טיעון טוב או לא, זו שאלה נפרדת לה כבר הקדשנו [סרטון](https://www.youtube.com/watch?v=-EpJQV6I_EE). אך עצם העובדה שהוא מנסה להפריך את קיומו של אלוהים בעזרת הטיעון הזה, רק מראה שהוא לא עקבי עם טענתו שלא ניתן להפריך את קיומו של אלוהים, אותה הוא מנסה להמחיש בפרודיה של הפשטידה האלוהית עליה ענינו עכשיו.

ב[חלק הבא](https://igod.co.il/%d7%9e%d7%93%d7%a2-%d7%90%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94/%d7%91%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%90%d7%91%d7%99%d7%a2%d7%93-%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%91%d7%a8%d7%92-%d7%9e%d7%93%d7%a8%d7%99%d7%9a-%d7%9c%d7%97%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%a0%d7%99/?fbclid=IwAR2xvYEInHU3nom3XVlmRcyQ3659ZndW-RMzNAp9qmykMt3eyJUjyViUpgY), נתייחס לטיעונים של קליינברג נגד ישוע והברית החדשה.

הערות:1\. John Barrow, Frank Tipler, *The Anthropic Cosmological Principle*, (Oxford: Clarendon Press, 1986), pp. 561-65.

2\. .Ibid., 133

3\. קישור כאן:http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC1233252/pdf/janat00231-0174.pdf

4\.  קישור כאן: 

5.ראו כאן: Noreen von Cramon-Taubadel, “Global Human Mandibular Variation Reflects Difference in Agricultural and Hunter-Gatherer Subsistence Strategies,” Proceedings of the National Academy of Sciences, USA 108 (2011): 19546–51

6\.  ראו כאן: Deyou Zheng and Mark B. Gerstein, “The Ambiguous Boundary between Genes and Pseudogenes: The Dead Rise Up, or Do They?” Trends in Genetics 23 (2007): 219-24

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/de204a7ceab74ece83a809d41d6c4b145120ead854d2cc69087ef9bb76d8c29c?s=300&d=mm&r=g) 

 אלי חייטוב 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/haitov/) [    ](https://igod.co.il/author/haitov/)

**קטגוריות:** פילוסופיה, קיומו של אלוהים

**תגיות:** אתאיזם, לוגיקה, מדע

---

### [ביקורת: אביעד קליינברג, “מדריך לחילוני” – חלק 3 – בחירה חופשית, מוסר וגיהנום](https://igod.co.il/philosophy/ביקורת-אביעד-קליינברג-מדריך-לחילונ/)

**Published:** ינואר 10, 2020
**Author:** אלי חייטוב

**Content:**

בספרו “מדריך לחילוני- איך לא להאמין בלי להתנצל” אביעד קליינברג מנסה להכין את החילונים לשיחה עם אנשים דתיים. בסדרה זו, אנו נענה על חלקים מרכזיים מספרו הרלוונטיים לאמונה המשיחית (האמונה בקיומו של אלוהים שגילה את עצמו בדמותו של ישוע מנצרת). [בחלק הראשון](https://igod.co.il/%d7%9e%d7%93%d7%a2-%d7%90%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94/%d7%aa%d7%92%d7%95%d7%91%d7%94-%d7%9c%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%95-%d7%a9%d7%9c-%d7%90%d7%91%d7%99%d7%a2%d7%93-%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%91%d7%a8%d7%92-%d7%9e%d7%93%d7%a8%d7%99%d7%9a-%d7%9c/) ו[השני](https://igod.co.il/%d7%9e%d7%93%d7%a2-%d7%90%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94/%d7%91%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%90%d7%91%d7%99%d7%a2%d7%93-%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%91%d7%a8%d7%92-%d7%9e%d7%93%d7%a8%d7%99%d7%9a-%d7%9c%d7%97%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%a0%d7%99/?fbclid=IwAR2xvYEInHU3nom3XVlmRcyQ3659ZndW-RMzNAp9qmykMt3eyJUjyViUpgY), ענינו על הביקורת של קליינברג נגד טיעונים לקיומו של אלוהים ונגד מהימנות הברית החדשה. בחלק הזה, אנו נענה על מספר סוגיות פילוסופיות אותן מעלה קליינברג. כמו: בחירה חופשית, חטא והבעייתיות המוסרית בקיומו של הגיהנום.

### **מדוע לא ברא אותנו אלוהים חסינים מפני החטא?**

בעמוד 91 בספרו, קליינברג שואל;

> “מדוע…בני האדם מועדים כל כך לעבודת אלילים ולטעות ולחטא בכלל? מדוע לא ברא האל את בני האדם עמידים יותר לפיתויי החטא- לא מושלמים כמוהו (זה בלתי אפשרי כמובן), אלא ככל שיכול יצור נברא להיות מושלם."

בשאלה זו, קליינברג מתבלבל בין אפשרות לממשיות. מהי המשמעות של שני המושגים הללו? ובכן, להגיד שמשהו הוא "אפשרי" זה להגיד במילים אחרות שלא קיימת סתירה בתיאור שלו. במקרה הזה, אין כל סתירה לוגית במשפט "אלוהים ברא את בני האדם עמידים יותר לפיתויי החטא, ככל שיכולים להיות מושלמים". למרות שמשפט כזה לא מכיל בתוכו סתירות, זה לא אומר שמשפט זה מתאר עולם בר מימוש. מדוע? משום שיכול מאוד להיות שלא משנה איזה עולם אלוהים היה בורא, ולא משנה באילו נסיבות, בני האדם עדיין היו מעדיפים ובוחרים את הרע על פני הטוב מרצונם החופשי. במילים אחרות, למרות שעולם שבו כולם מעדיפים את הטוב הוא אמנם עולם אפשרי במובן הלוגי, יכול להיות שעולם כזה אינו זמין או בר מימוש, בגלל שאלוהים יודע שעדיין היינו בוחרים ברע בכל עולם או נסיבות בהם הוא היה בורא אותנו.

קליינברג מצפה לתשובה דומה ועונה בעמ' 102;

> "אבל האומנם לא ניתן היה לברוא עולם אחר המציית לכללים אחרים, טובים יותר? באופן מפתיע, הטענה על האי-אפשרות לברוא עולם מושלם שכזה מופרכת על ידי הטענה הדתית כי הוא קיים בפועל- קוראים לו 'העולם הבא'…בעולם הבא נעלמת אחת הסיבות העיקריות לרוע בעולם הזה… בעולם הבא רק לאל יש רצון חופשי-והוא, אחרי הכל, היחיד היכול לעמוד באמות המידה המוסריות של עצמו."

שני דברים יכולים להאמר על כך:

ראשית, "העולם הבא" הוא לא "עולם אפשרי" בפני עצמו. כאשר פילוסופים מדברים על "עולם אפשרי", הם מדברים על מצב עניינים מקסימלי, כלומר, תיאור מקיף של כל המצבים המרכיבים את אותה המציאות.1 תיאור זה חייב לכלול לא רק את החיים הבאים ("העולם הבא") אלא גם את החיים הקודמים לחיים הבאים. כלומר, "העולם הבא" הוא לא עולם אפשרי אם מפרידים אותו מהעולם הזה. יכול מאוד להיות שהדרך היחידה שבה אלוהים יכול לממש את העולם הבא, עולם שמכיל בתוכו בני אדם שמהללים אותו מרצונם החופשי ולא נופלים אל תוך חטא, הוא דרך בריאת עולם כמו העולם הנוכחי, שמהווה הזדמנות לבחירה עבורנו (לבחור את אלוהים או לדחות אותו).

שנית, גם אם העולם הבא היה יכול להתקיים בנפרד מהעולם הנוכחי, עדיין קיימת בעיה. זה אכן אפשרי שבעולם הבא, הנוכחות של אלוהים המושלם תתגבר על בני האדם שנמצאים איתו, עד כדי כך, שהם יאבדו את הרצון החופשי שלהם לחטוא.2 אך הסיבה שהם מאבדים את הבחירה שלהם שם, היא כי הייתה להם הזדמנות לבחור את מצב העניינים הזה בעולם שלפני העולם הבא. כלומר, שוב, ניתן לראות שהעולם הבא מחייב את קיומו של העולם הנוכחי. אלוהים לא יכול פשוט לכפות את הקיום שלו על הברואים, משום שאהבה אמיתית מבוססת על בחירה. אלוהים חפץ במערכת יחסים אוהבת, לא בכפייה.

אגב, בניגוד למחשבה של קליינברג בעמ' 103:

> "גן עדן והגיהנום הם השכר והעונש שקבע האל לנוכח כישלון ניסיון הבריאה הראשון."

באמונה המשיחית, מלכות השמיים וניתוק נצחי מאלוהים הם לא שכר על מעשים.

ראשית, על פי הברית החדשה חיי עולם עם אלוהים הם מתנת חינם אותה על האדם רק לקבל באמונה או לדחות:

"אֲזַי לֹא בִּגְלַל מַעֲשֵׂי צְדָקָה שֶׁעָשִׂינוּ הוּא הוֹשִׁיעַ אוֹתָנוּ, כִּי אִם בְּרַחֲמָיו" (טיטוס ג 5)

"בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה; וְזֹאת לֹא מִיֶּדְכֶם, כִּי אִם מַתְּנַת אֱלֹהִים הִיא. אֵין זֶה נוֹבֵעַ מִמַּעֲשִׂים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה אִישׁ" (אפס ב 8-9)

"אֲבָל זֶה שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד, אֶלָּא מַאֲמִין בַּמַּצְדִּיק אֶת הַחוֹטֵא, אֱמוּנָתוֹ נֶחְשֶׁבֶת לוֹ לִצְדָקָה" (רומ ד 5)

"כִּי הַכֹּל חָטְאוּ וּמְחֻסְּרֵי כְּבוֹד אֱלֹהִים הֵמָּה. אַךְ הֵם מֻצְדָּקִים בְּחַסְדּוֹ, בְּחִנָּם, הוֹדוֹת לַפְּדוּת שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ." (רומ ג 23-24),

"הַאֲמֵן בָּאָדוֹן יֵשׁוּעַ וְתִוָּשַׁע אַתָּה וּבְנֵי בֵּיתְךָ." (מעשי השליחים טז 31).

"וְכָל מִי שֶׁחַי וּמַאֲמִין בִּי לֹא יָמוּת לְעוֹלָם" (יוחנן יא 26).

"אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, הַשּׁוֹמֵע אֶת דְּבָרִי וּמַאֲמִין לְשׁוֹלְחִי יֵשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וְאֵינוֹ בָּא בְּמִשְׁפָּט כִּי אִם עָבַר מִמָּוֶת לְחַיִּים" (יוחנן ה 24).

"אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, הַמַּאֲמִין יֵשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם" (יוחנן ו 47).

"הַמַּאֲמִין בַּבֵּן יֵשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם" (יוחנן ג 36).

שנית, ניתוק נצחי, הוא לא שכר על כישלון. אלא למען האמת, נובע מאהבתו של אלוהים- אלוהים כל כך אוהב את בני האדם שהוא מוכן לתת להם את מבוקשם,ניתוק נצחי ממנו. אלוהים לא יכפה על אף אחד להיות בנוכחותו לנצח.3

### **עונש נצחי כאי צדק אינסופי?**

בעמוד 104, קליינברג מתחיל עם הביקורת שלו נגד דוקטרינת הגיהנום. הוא מתחיל עם "עובדות":

> "תחילה העובדות. המקרא אינו מתייחס כלל לעולם הבא- מקום, או מצב, בלתי נראה שבו נעשה דין עם צדיקים ועם רשעים."

העובדות שהוא מציג אינן נכונות. המקרא כן מתייחס לעולם הבא ואף ליום הדין:

"וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת-עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְ**חַיֵּי עוֹלָם** וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם". (דניאל יב 2).

"וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד **אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו** וְהוּא לֹא-יָשׁוּב אֵלָי". (שמואל ב יב 23).

"אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה **בְהָקִיץ** תְּמוּנָתֶךָ". (תהלים יז 15).

"בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי יְהוִה דִּמְעָה מֵעַל כָּל-פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל-הָאָרֶץ כִּי יְהוָה דִּבֵּר". (ישעיהו כה 8).

"יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל". (ישעיהו כו 19).

לאחר מכן הוא טוען,

> "לכאורה נראה שישו אינו מאמין כלל בשכר ועונש, אלא בחמלה אוניברסלית- במסירת הנפש בעבור רשעים גמורים"

זה כלל לא נראה כך כאשר לוקחים בחשבון את האמרות הבאות של ישוע:

"הֵן עָתִיד בֶּן-הָאָדָם לָבוֹא בִּכְבוֹד אָבִיו עִם מַלְאָכָיו וְאָז **יְשַׁלֵּם** לְכָל אִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ." (מתי טז 27).

"לָכֵן בַּעֲשׂוֹתְךָ מַעֲשֵׂי חֶסֶד אַל תַּשְׁמִיעַ קוֹל תְּרוּעָה לְפָנֶיךָ כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂים הַצְּבוּעִים בְּבָתֵּי הַכְּנֶסֶת וּבָרְחוֹבוֹת כְּדֵי שֶׁיְּכַבְּדוּ אוֹתָם הַבְּרִיּוֹת. אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, **שְׂכָרָם** אִתָּם." (מתי ו 2).

"תְּנוּ וְיִנָּתֵן לָכֶם; מִדָּה יָפָה, דְּחוּסָה, גְּדוּשָׁה וְשׁוֹפַעַת יִתְּנוּ בְּחֵיקְכֶם, כִּי בַּמִּדָּה שֶׁאַתֶּם מוֹדְדִים **יִמָּדֵד לָכֶם**." (לוקס ו 38).

"וְאַתָּה כַּאֲשֶׁר תִּתְפַּלֵּל הִכָּנֵס לְחַדְרְךָ, סְגֹר אֶת הַדֶּלֶת בַּעַדְךָ וְהִתְפַּלֵּל לְאָבִיךָ אֲשֶׁר בַּסֵּתֶר, וְאָבִיךָ הָרוֹאֶה בַּמִּסְתָּרִים **יִגְמֹל** לְךָ." (מתי ו 6).

בפסקה הבאה קליינברג מפגין את חוסר ההבנה שלו אודות התיאולוגיה של הברית החדשה, הוא כותב:

> "פאולוס, המאמין כי בגלל 'החטא הקדמון' איבדו בני האדם את היכולת לעשות את הטוב בכוחות עצמם- ובכך בטל לכאורה ההיגיון שבמתן שכר ועונש (על פי תפיסתו כולנו ראויים לעונש בלבד), גם הוא אינו מוותר על רעיון הגמול. עשיית הטוב אומנם מותנית בחסד האלוהי (הניתן כמתנת חינם לרשעים), אולם ללא עשיית הטוב על אדמות (ולו גם בסיוע החסד), אין שכר בעולם הבא. האל יכול היה להתעלם ממעשינו ולשלוח את כולנו לגן עדן, או לשלוח את כולנו לגיהנום. הוא בחר אחרת. רק אלה שעושים טוב עלי אדמות יזכו להגיע למלכות השמים." (עמ' 107).

קיימות מספר שגיאות בהבנה של קליינברג,

ראשית, שום פסוק בברית החדשה לא טוען שבני האדם איבדו באופן מוחלט את היכולת לעשות משהו טוב בגלל החטא הקדמון. מה שהברית החדשה מלמדת הוא שבגלל החטא הקדמון, כולנו ירשנו טבע חוטא, כלומר את הנטייה המולדת לעשות את הרע. אך זה לא אומר שאף אחד לא יכול לעשות שום מעשה טוב. החטא לא ביטל את צלם האלוהים שנושא האדם.

שנית, קליינברג טועה בכך שפאולוס לימד ש"אלה שעושים טוב עלי אדמות יזכו להגיע למלכות השמיים". משום שפאולוס (או שאול) כותב במפורש (כפי שציטטנו לעיל):

"הֵן בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה; וְזֹאת לֹא מִיֶּדְכֶם, כִּי אִם מַתְּנַת אֱלֹהִים הִיא. **אֵין זֶה נוֹבֵעַ מִמַּעֲשִׂים**, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה אִישׁ." (אפסים ב 8-9).

"אֲזַי **לֹא בִּגְלַל מַעֲשֵׂי צְדָקָה שֶׁעָשִׂינוּ** הוּא הוֹשִׁיעַ אוֹתָנוּ, כִּי אִם בְּרַחֲמָיו." (טיטוס ג 5).

"אֲבָל זֶה **שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד**, אֶלָּא מַאֲמִין בַּמַּצְדִּיק אֶת הַחוֹטֵא, אֱמוּנָתוֹ נֶחְשֶׁבֶת לוֹ לִצְדָקָה." (רומים ד 5).

וזוהי אמת שמצויה כבר בספר בראשית:

"וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה." (בראשית טו 6).

הגאולה על פי הכתובים והברית החדשה, היא דרך אמונה בלבד. שימו לב, מדובר באמת היסודית והבסיסית ביותר של האמונה המשיחית ושל התיאולוגיה של הברית החדשה, אותה קליינברג פספס.

מלכות השמיים היא לא שכר שמקבלים על בסיס מעשים טובים, אלא זו מתנת חינם שמקבלים דרך אמונה.

כעת נעבור לעמוד 110, בו קליינברג מתחיל עם ארבע הטענות שלו נגד המוסריות של הגיהנום:

הטיעון הראשון שלו הוא שהעונש לא מועיל לחוטא משום שהוא נסתר ומוכר רק על ידי המאמינים ולא על ידי הבלתי מאמינים. הוא כותב:

> "ברור באותה מידה שהעונש עצמו אינו מביא תועלת רבה. ראשית, משום שהעונש נסתר מן העין ולכן הוא פועל רק על המאמינים ואילו על הכופרים בעיקר-הזקוקים לו יותר מן המאמינים כגורם מרתיע- אין הוא פועל". (עמ' 110).

בטיעון הראשון של קליינברג קיימת הנחה שגויה עליה כל הטיעון מתבסס. הגיהנום לעולם לא מתואר בכתבי הקודש ככלי של אלוהים (כלי מניפולטיבי) שדרכו, הוא מנסה להכניס את הלא מאמינים אל תוך האמונה. קליינברג כלל לא מספק שום פסוק מכל כתבי הקודש שבו נביא פונה אל לא מאמינים ומנסה לשכנע אותם להאמין באלוהים על בסיס הגיהנום. למעשה, הדוגמא המובהקת ביותר בתנ"ך שבה נביא נשלח אל עובדי אלילים גויים, מתארת בדיוק את ההפך ממה שקליינברג מניח. מה אמר יונה לאנשי נינווה? האם הוא דיבר על העונש בעולם הבא? ממש לא, למעשה, הוא דיבר על העונש בעולם הנוכחי (יונה ג 4)! קליינברג צודק שזה לא הגיוני לשכנע את הבלתי מאמינים דרך איומי הגיהנום, אך הוא טועה שמישהו אי פעם השתמש בזה לפחות בכתבי הקודש.

בטיעון השני, קליינברג טוען שהעונש הנצחי כלל לא מועיל לחוטא:

> "שנית, הוא אינו מביא שום תועלת לחוטא עצמו, שהרי בעולם הבא ניטל ממנו חופש הבחירה. הוא אינו 'לומד' דבר מן העונש ואין לו שום יכולת לשנות את דרכיו בעטיו." (עמ' 111).

שוב, הנחתו שגויה. מי אי פעם טען שהגיהנום אמור איכשהו להועיל ללא מאמינים? ועל פי מה הוא הסיק שבעולם הבא חופש הבחירה נלקח מהלא מאמינים? יכול מאוד להיות שאלו שלא רוצים את אלוהים בחיים הללו, לא ירצו אותו גם בחיים הבאים. וזה אומר שגם בגיהנום הם ישנאו את אלוהים ויבחרו להקשות את לבבם נגדו לנצח. הגיהנום הוא לא מקום שמנסה לתקן את הלא מאמינים, אלא הגיהנום הוא התוצאה הטבעית של הדחייה של בני האדם את אלוהים עצמו, ושוב, כפי שטענו קודם, אלוהים לא יכריח אף אחד להיות בנוכחותו ובמלכותו. אלוהים יתן ללא מאמינים את מבוקשם-ניתוק נצחי ממנו.

הטיעון השלישי תמוה:

> "שלישית, העונש הוא לעיתים קרובות תמוה- עניינים שבעיני רוב בני האדם הם זוטות (כפירה בכך שהתורה כולה, על כל פסוקיה, ניתנה 'משמים'), גוררים עונש איום ונורא." (שם).

אמנם אנו לא מאמינים שחוסר האמונה בכך שכל התורה ניתנה משמיים גוררת עונש איום ונורא. קשה להבין את המשקל של הטיעון של קליינברג. מדוע הדרך שבה בני האדם תופסים עניינים מסוימים מהווה קנה מידה על פי התפיסה של קליינברג? אם קיים אלוהים, זכותו לקבוע במה בני האדם צריכים להאמין כדי לקבל סליחת חטאים נצחית ולהיכנס לנוכחותו לנצח.

הטיעון הרביעי הוא בעל משקל ולכן נענה עליו בהרחבה:

> "רביעית, ואולי זה העניין החמור ביותר: שום עונש אינסופי על עבירה סופית אינו יכול להיות מוצדק מוסרית. בשלב כזה או אחר, אחרי מיליון, מיליארד, טריליון שנים, הפרופורציות מתערערות בצורה חמורה והעונש נעשה נקמה 'לא מידתית', חסרת גבולות…עונש נצחי אינו צדק. הוא עיוות הצדק." (שם).

במילים אחרות, בהינתן הזמניות של החטאים, מדוע הלא מאמינים מקבלים עונש נצחי? האם לא מדובר על עונש החמור מהפשע?

ראשית, הטיעון הזה משווה באופן שגוי בין כל חטא שאנו עושים לבין כל החטאים שאנו עושים. ניתן להסכים רק עבור ההנחה של הטיעון, שעל כל חטא שאנו עושים אנו ראויים למשפט זמני, אך לא נובע מכך שאם לוקחים את כל החטאים יחד אז הם ראויים רק למשפט זמני. אם האדם חוטא אינסוף חטאים אז הוא ראוי לעונש נצחי. אומנם הוא לא יכול לחטוא באופן אינסופי בחיים האלה, מה לגבי החיים הבאים? כל עוד הלא מאמינים ממשיכים לשנוא ולדחות את אלוהים בזמן שהם באגם האש, כך הם צוברים לעצמם משפט נוסף. במצב כזה, אומנם החטאים שלהם ראויים לעונש זמני, אך הם חוטאים לאורך זמן נצחי, וכך העונש שלהם נמשך לנצח.

שנית, מדוע עלינו לקבל את ההנחה שכל חטא ראוי רק לעונש זמני? אומנם חטאים כמו גניבה, ניאוף וכו' הם אכן ראויים רק לעונש זמני. אבל החטאים הללו הם לא באמת הדברים ששולחים בני אדם לאגם האש. יש רק חטא אחד, והוא דחיית המשיח (יוחנן ג 18), כלומר, דחיית החסד של אלוהים, ששולח את בני האדם לגיהינום. מדובר על חטא בעל השלכות אינסופיות, משום שמדובר בדחיית האלוהים האינסופי עצמו.

[בחלק הבא](https://igod.co.il/%d7%9e%d7%93%d7%a2-%d7%90%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94/%d7%91%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%90%d7%91%d7%99%d7%a2%d7%93-%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%91%d7%a8%d7%92-%d7%9e%d7%93%d7%a8%d7%99%d7%9a-%d7%9c%d7%97%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%a0-2/) נענה על הפרק של קליינברג על בעיית הרוע.

הערות:

1\. פירוש הביטוי "עולם אפשרי" הוא תיאור מקיף של מציאות כלשהי. ראו: https://www.britannica.com/topic/possible-world.

2\. הכתובים לא מפרטים לנו על היחס שבין העולם הבא לרצון החופשי של הנמצאים שם. יכול מאוד להיות שעדיין תתקיים בעולם הבא בחירה חופשית, אלא שהבחירה באלוהים תהיה כל כך טבעית ואוטומטית (בגלל ההדר והתפארת בנוכחותו) כך שאף אחד לעולם לא ירצה לבחור לחטוא.

3\.  ולא, "גיהנום" הוא לא באמת תנור עינויים שישרוף את הלא מאמינים לנצח. לא מדובר על מקום שבו אנשים נשרפים חיים. מצד אחד, זה מקום שמתואר בתור אש (מתי יג 30-40, 49-50) ובמקביל מקום זה מתואר בתור אֲפֵלַת חֹשֶׁךְ (השנייה לפטרוס ב 17), מה שברור שמדובר על מטפורה (הרי אם באמת יש אגם של אש, אז אין חושך) על הנוראיות והסבל של המקום הזה שבמהותו הוא מקום שמנותק מאלוהים- מטובו, אהבתו ותפארתו: עֹנֶשׁ שֶׁל אֲבַדּוֹן עוֹלָם מִלִּפְנֵי הָאָדוֹן וּמֵהֲדַר עֻזּוֹ (השנייה לתסלוניקים א:9).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/de204a7ceab74ece83a809d41d6c4b145120ead854d2cc69087ef9bb76d8c29c?s=300&d=mm&r=g) 

 אלי חייטוב 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/haitov/) [    ](https://igod.co.il/author/haitov/)

**קטגוריות:** בחירה חופשית, מוסר, פילוסופיה, קיומו של אלוהים

**תגיות:** אתאיזם, גיהינום, מוסר

---

### [ביקורת: אביעד קליינברג, "מדריך לחילוני" - חלק 2 - טיעונים נגד ישוע והברית החדשה](https://igod.co.il/philosophy/ביקורת-אביעד-קליינברג-מדריך-לחילוני/)

**Published:** ינואר 5, 2020
**Author:** אלי חייטוב

**Content:**

בספרו "מדריך לחילוני- איך לא להאמין בלי להתנצל" אביעד קליינברג מנסה להכין את החילונים לשיחה עם אנשים דתיים. בסדרה זו, אנו נענה על חלקים מרכזיים מספרו הרלוונטיים לאמונה המשיחית (האמונה בקיומו של אלוהים שגילה את עצמו בדמותו של ישוע מנצרת). [בחלק הראשון ענינו על הביקורת של קליינברג נגד הטיעונים לטובת קיומו של אלוהים](https://igod.co.il/%d7%9e%d7%93%d7%a2-%d7%90%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94/%d7%aa%d7%92%d7%95%d7%91%d7%94-%d7%9c%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%95-%d7%a9%d7%9c-%d7%90%d7%91%d7%99%d7%a2%d7%93-%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%91%d7%a8%d7%92-%d7%9e%d7%93%d7%a8%d7%99%d7%9a-%d7%9c/) באופן כללי. כעת נתמקד בביקורת של קליינברג נגד האמונה המשיחית בפרט.

בפרק "התגלות" בספרו של קליינברג, פרופ' אביעד קליינברג חשב כי יצליח לעשות צדק לדמותו של ישוע, אם יקדיש לו חצי עמוד מספרו. הבה נבחן את הטיעונים שלו נגד אמיתות האמונה המשיחית:

הטיעונים שלו הם:

1. יש תיעודים מעטים מדי לגבי חייו (לא ברור בכלל אם היה קיים).
2. לא ברור אם מחברי הבשורות היו עדי ראייה לחייו ועלילותיו של ישוע.
3. הם האמינו שהוא היה משיח ואולי בן אלוהים, ולכן עדותם מוטית.
4. הגרסאות לגבי חייו מלאות בסתירות.
5. חורים בבשורות: שלוש בשורות כלל אינן מספרות לנו על השנים שבין ילדותו לבגרותו, מדוע? שהרי מדובר בדמות כל כך חשובה.

## **מענה לטיעוניו לגבי ישוע והבשורות**

### **1. אין מספיק תיעודים לחייו ופעלו של ישוע?**

לפני שנענה על גוף הטענה, חשוב לציין שכאן, מפגין קליינברג בורות היסטורית ממדרגה ראשונה, שהרי כל הדמויות ההיסטוריות האחרות מאותה תקופה (כגון: הפילוסופים היווניים, הקיסרים הרומאים, מנהיגי הפרושים והתנאים וכו') נראו ע"י עשרות אלפי אנשים גם כן. האם יש לנו עשרות אלפי עדויות מאלפי אנשים שונים על חייהן של אותן דמויות? כמה אנשים ראו את סוקרטס, אפלטון ואריסטו? כמה חזו בעיניהם את אלכסנדר מוקדון? כמה ראו את הלל הזקן או את רבי עקיבא? האם כל אותם אנשים שראו אותם השאירו עדויות בכתב על-אודות חייהם ופועלם? פשוט מגוחך!

ועכשיו לגבי הטיעון עצמו, עלינו לענות על ההנחה החבויה שקיימת בטיעון של קליינברג. קליינברג מניח שעדות טובה לחייו ופועלו של ישוע חייבת להיות חיצונית לבשורות. הסיבה לכך קשורה לטיעון השלישי שלו; שמחברי הבשורות האמינו בו, ולכן הם לא אמינים. פה הטעות היא אצלו, כאשר חוקרים מבקשים לקבוע את המהימנות של מאורע מסוים, או אמרה שמיוחסת לדמות היסטורית מסויימת, לא מעניין אותם מי כתב את המסמך. הם משתמשים [בקריטריונים היסטוריים אוביקטיביים](https://igod.co.il/%d7%9e%d7%93%d7%a2-%d7%90%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94/%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%98%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%aa%d7%a0%d7%98%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%a9%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%aa/) המשומשים עבור קביעת האותנטיות של אותו המאורע שהם חוקרים. חלק מן ההקריטריונים הללו הם:

**חופפות היסטורית**: השתלבותו והסתדרותו של המאורע עם העובדות הידועות אודות ההקשר בו המאורע התרחש.

**עדות בלתי תלויה ומוקדמת**: הופעתו של המאורע בעדויות רבות (הקרובות מבחינה זמנית להתרחשותו ואשר אינן תלויות זו בזו ולא במקור משותף כלשהו) מגבירה את סבירות התרחשותו.

**קריטריון ה"מבוכה"**: המאורע\\המידע ההיסטורי המסוים נחשב למביך ולכן הסיכוי שהוא הומצא או בודה הינו נמוך ולא מתקבל על הדעת.

**שוני**: המאורע איננו תואם את צורת החשיבה של החברה ולכן לא הגיוני כי הוא המצאה.

**עקביות**: המאורע\\המידע ההיסטורי הינו עקבי עם שאר העובדות הידועות לנו אודות הדמות אותה אנו חוקרים.

שימו לב שהקריטריונים הללו לא מניחים כלל את הזהות של המחברים או אפילו את המהימנות הכללית של הבשורות. אלא שהקריטריונים מתמקדים על מאורעות ספציפיים בבשורות ומספקים אישור או ראיה לכך שהם אכן התרחשו. כמובן שניתן להראות שהבשורות באופן כללי הן אמינות כפי שעשינו [במאמר הזה](https://igod.co.il/%d7%9e%d7%93%d7%a2-%d7%90%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94/%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94-%d7%a2%d7%93%d7%95%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%9e%d7%94%d7%99%d7%9e%d7%a0%d7%95/), אך הקריטריונים הללו לא תלויים במהימנות הכללית של הבשורות.

בעזרת הקריטריונים הללו החוקרים הגיעו למסקנה שמספר עובדות הן אכן נכונות לגבי ישוע. לדוגמה, שהוא הוטבל על ידי יוחנן המטביל, שהוא בישר על המלכות העתידית, שהוא טען על עצמו טענות קיצוניות לגבי זהותו, דבר שבסופו של דבר הוביל למשפטו ולצליבתו.

אך האם יש תיעודים חיצוניים לגבי חייו ומותו של ישוע? כמובן, אנשים רבים כתבו עליו: יוסף בן מתתיהו, פליניוס הצעיר, סקיסוס קורנליוס, לוקיאנוס מסאמוסטה, סוונטוניוס, פליניוס הצעיר, תאלס, פלגון, מארה בר סרפיון. על זה הרחבנו במאמר [הזה](https://igod.co.il/%D7%98%D7%A2%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%92%D7%93-%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%A2-%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%94/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%A2-%D7%91%D7%9B%D7%9C%D7%9C-%D7%94%D7%99%D7%94-%D7%A7%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%97%D7%99%D7%A6%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D/).

מה לגבי הטענה שלא ידוע לנו אם מחברי הבשורות היו עדי ראייה למאורעות?

ובכן, כפי שאמרנו, בחינת האותנטיות של המאורעות מבוססת על קריטריונים שלא תלויים בזהות המחברים, או על היותם עדי ראייה. למעשה, בהשוואה למקורות שיש לנו אודות העולם היווני-רומאי בעת העתיקה, הבשורות מתעלות מבחינת מהימנותן על הכתבים הרומיים-יווניים, שבדרך כלל נכתבו מאות שנים לאחר המאורעות, שעירבו מעט מאוד (אם בכלל) עדי ראייה, ובדרך כלל מסופרים על ידי אנשים משוחדים למדי.

 מה לגבי ארבע הבשורות? האם הן נכתבו על ידי עדי ראייה?

### **2. לא ידוע אם מחברי הבשורות היו עדים למאורעות של הברית החדשה**

חשבו על כך שמישהו כתב ספר בשנת 1990, ובו הוא מתאר את העיר שלכם כפי שהיא הייתה באותה השנה. בספר, המחבר מתאר בצורה מדויקת את הפוליטיקאים שבעירכם, את החוקים שבעירכם, את התעשייה שבעירכם, את נתוני מזג האוויר, את הסלנג המקומי, את הכבישים, הגיאוגרפיה, הטופוגרפיה, את הבתים, בתי המלון, ופרטים ייחודיים אחרים שאפיינו את עירכם באותה התקופה. ועכשיו נשאל שאלה, אם אותו המחבר היה טוען שהוא ביקר את עירכם באותה שנה, או שקיבל מידע מאנשים שהיו שם באותה תקופה- הייתם מאמינים לו? ברור שכן! הרי הוא מספק מידע שרק עד ראייה היה יכול לספק. שימו לב, זהו סוג הראיות שיש לנו לגבי הבשורות. לא נוכל להיכנס כעת לפירוט ארוך לגבי מהימנותן של כל הבשורות. נתמקד בחיבוריו של לוקס ושל יוחנן בעיקר; ונראה שמדובר בחיבורים שנכתבו על ידי עדי ראייה או לפחות על ידי מחברים שהייתה להם גישה ישירה לעדי ראייה.

**עדויות ראייה אצל לוקס (בספר מעשי השליחים):**

אצל לוקס למשל יש את כמות הפרטים הרבה ביותר שהייתה יכולה להתקבל אך ורק על ידי עדי ראייה, הפרטים אותם לוקס מתעד בצורה מדויקת הם:

1. מיקום מדויק של ליקאוניה. (מעשי השליחים יד 6).
2. השפה הנכונה שדוברה בליסטרה (מעשי השליחים יד 11).
3. שני אלים אשר ידוע שהיו מקושרים- זאוס והרמס (מעשי השליחים יד 12).
4. יציאה נכונה; אטליה, דרכה היו עוברים בזמן מסעות (מעשי השליחים יד 25).
5. תיאור מדויק של פיליפי, כמושבה רומית (מעשי השליחים טז 12).
6. אסוציאציה נכונה של העיר תיאטירה כמרכז צביעה (מעשי השליחים טז 14).
7. מקומות נכונים (אמפיפוליס ואפולוניה) שבהם היו שוהים לילות רצופים בזמן מסעות באיזור (מעשי השליחים יז 1).
8. שימוש נכון בסלנג האתונאי עבור שאול (spermologos, מעשי השליחים יז 18) ועבור בית המשפט (Areios pagos, יז 19).
9. תיאור מדויק של האופי האתונאי (מעשי השליחים יז 21).
10. תגובה נכונה של הפילוסופים היוונים שהכחישו את התקומה מן המתים (מעשי השליחים יז 32).
11. האריופגוס כתואר מדויק של השופטים באתונה.
12. תיאור מדויק של גליון כנציב מדינת אכיה.
13. שהאמפיתאטרון באפסוס היה מקום המפגש של התושבים בעיר (מעשי השליחים יט 29).
14. רצף מדויק של מקומות (מעשי השליחים כ 14-15).
15. חנניה היה אכן הכהן הגדול בזמן הזה (מעשי השליחים כג 2).
16. פליקס אכן היה הנציב בזמן הזה (מעשי השליחים כג 34; כד 3).
17. היָּם הָאַדְרִיָּטִי (מעשי השליחים כז 27), שם מדויק של אותו הים באותה תקופה.
18. תיאור נכון של האמונות הטפלות של המקומיים באותה תקופה (מעשי השליחים כח 4-6).
19. תיאור מדויק של משמורת על ידי חיילים רומיים (מעשי השליחים כח 16).
20. תיאור מדויק של האחריות הכבדה על השומרים והעונש שלהם במידה והם משחררים אסיר (מעשי השליחים כז 42).

פרטים רבים נוספים לא נכללים ברשימה לעיל, ועולה השאלה כעת, האם נותר מקום לספק שלוקס היה עד לאירועים הללו, או שלפחות הייתה לו גישה לעדים מהימנים? מה עוד היה יכול לוקס לעשות כדי להוכיח את מהימנותו? כפי שההיסטוריון ווייט שחוקר את תולדות רומא אומר, ״האישורים לגבי הנכונות ההיסטורית של ספר מעשי השליחים הם רבים ועצומים… כל ניסיון לדחות את הבסיס ההיסטורי של הספר נראה מגוחך בימינו. מי שעוסק בהיסטוריה של רומא כבר מזמן מתייחס לנכונותו של ספר מעשי השליחים כאל דבר מובן מאליו״."1

**מה לגבי בשורת לוקס?** קודם כל, עלינו להבין שספר מעשי השליחים מקושר ללוקס. איך אנו יודעים זאת?

ראשית, שני המסמכים מכילים אוצר מילים וסגנון כתיבה זהה. וחשוב מכך, לוקס מקדיש את שני החיבורים שלו לאותו אדם, תיאופילוס. בלי קשר לזהות האמיתית של תיאופילוס, הנקודה העיקרית היא שלוקס מראה שספר מעשי השליחים הוא המשך טבעי לבשורתו. הוא מתחיל את מעשי השליחים כך, בַּחִבּוּר הָרִאשׁוֹן כָּתַבְתִּי עַל כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁוּעַ עָשָׂה וְלִמֵּד מִתְּחִלָּה (מעשי השליחים א 1). לוקס ממשיך ומשתמש בשאר כתביו בספר מעשי השליחים כדי להראות את מה שאירע לאחר שישוע עלה לשמים. כפי שראינו, הוא עשה זאת בדיקנות רבה. האם אנו יכולים לצפות לדיוק זהה בבשורתו של לוקס? למה לא? למעשה, לוקס אומר, לְאַחַר **שֶׁהִתְחַקֵּיתִי** הֵיטֵב עַל כָּל הַדְּבָרִים מֵרֵאשִׁיתָם, חָשַׁבְתִּי גַּם אֲנִי לְנָכוֹן לְכָתְבָם לְךָ כְּסִדְרָם, תֵּאוֹפִילוֹס הַנִּכְבָּד (לוקס א 3). אם שופטים את לוקס בהתבסס על מחקרו המדוקדק במעשי השליחים, ניתן לקבוע בביטחון שלוקס הוא מחבר אמין ולכן בשורתו היא גם כן אמינה. אך אנו כלל לא צריכים להסתמך על עבודתו במעשי השליחים כדי לאשר את בשורתו. יש מספר פרטים בבשורתו שיכולים לאשר את אמינותו. לדוגמה, לוקס מציין את השמות של אחד עשר המנהיגים המאומתים מבחינה היסטורית כבר בשלושת הפרקים הראשונים של חיבור הבשורה (למעשה, שנים עשר, אם מחשיבים את ישוע). המנהיגים הללו הם הורדוס הגדול (לוקס א 5), הקיסר אוגוסטוס (לוקס ב 1), קירניוס (לוקס ב 2). לאחר מכן הוא כותב בפתיח של פרק ג: בִּשְׁנַת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לְשִׁלְטוֹן הַקֵּיסָר טִיבֶּרְיוֹס, **פּוֹנְטְיוֹס פִּילָטוֹס** הָיָה נְצִיב יְהוּדָה, **הוֹרְדוֹס** שַׂר רֹבַע עַל הַגָּלִיל, אָחִיו **פִילִיפּוֹס** שַׂר רֹבַע עַל מְדִינוֹת יְטוּר וְטַרְכוֹנָה, **וְלִיסַנְיָס** שַׂר רֹבַע עַל אַבִּילִין.אוֹתָהּ עֵת, בִּיְמֵי הַכֹּהֲנִים הַגְּדוֹלִים **חָנָן** וְ**קַיָּפָא**, הָיָה דְּבַר אֱלֹהִים אֶל **יוֹחָנָן** בֶּן זְכַרְיָה בַּמִּדְבָּר.הָלַךְ יוֹחָנָן בְּכָל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וְהִכְרִיז אֶת טְבִילַת הַתְּשׁוּבָה לִסְלִיחַת חֲטָאִים לוקס ג 1-3).

האם זה נראה כאילו לוקס ממציא סיפור? כמובן שלא. אם הוא היה ממציא סיפור הוא לא היה מציין שמות של אישים היסטוריים מרכזיים ואת התאריך של ההתרחשויות. למעשה, כל האישים המוזכרים על ידי לוקס בשלושת הפרקים הראשונים, אומתו על ידי מקורות חיצוניים לברית החדשה או על ידי מקורות ארכאולוגיים. לדוגמה יוחנן המטביל מוזכר על ידי יוסף בן מתתיהו (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ה, פסקה ב, סעיפים 119-116), וגם נמצאה כתובת המתוארכת לשנת 14 עד ה-29 לספירה הנושאת את השם ליסינס1.

עוד מידע היסטורי מהימן יכול להימצא בלוקס כב 44. שם לוקס מתעד שכאשר ישוע היה חרד, לילה לפני צליבתו, הוא הזיע דם. ככל הנראה, ישוע חווה מצב של מתח נפשי שהוביל לתופעה הנקראת-"מטוהידרוזיס" (במצב זה דם דולף דרך פתחים מיקרוסקופיים בעור). מאחר וללוקס לא היה את הידע אודות התופעה הזו לפני 2,000 שנים, הוא לא היה יכול להמציא את המאורע הזה אלא אם כן הייתה לו גישה לעד ראייה שנכח במקום וראה זאת.

כל המידע הזה לגבי לוקס מראה שאו שלוקס היה עד ראייה למאורעות מסוימים או שהייתה לו גישה לעדי ראייה, מה שמפריך את הטיעון של קליינברג ביחס ללוקס. מה לגבי השאר?

**מה לגבי בשורת יוחנן?**

קיימים מספר פרטים בבשורת יוחנן המאומתים היסטורית על ידי מקורות חיצוניים לברית החדשה או על ידי ראיות ארכיאולוגיות. מספר פרטים הם אף מאוד סבירים היסטורית משום שקיים סיכוי מאוד נמוך שהם היו מומצאים על ידי מחברים משיחיים. הפרטים הללו מתחילים להופיע בפרק ב:

1. הארכיאולוגיה מאשרת את השימוש בכדי אבן בברית החדשה (יוחנן ב 6).2
2. יוסף בן מתתיהו מאשש את העוינות שהייתה קיימת בין היהודים לשומרונים3 בזמנו של ישוע (יוחנן ד 9).
3. הציווי רֵד נָא מתאר בצורה מדויקת את הטופוגרפיה של הגליל המערבי (קיימת ירידת גובה בין קנה שבגליל לכפר נחום) (ד 46, 49, 51).
4. בהינתן הסיגוף שהיה קיים בזרם המשיחי המוקדם, לא ייתכן שהנס עם היין הוא המצאה (יוחנן ב 8).
5. ממצאים ארכיאולוגים תומכים בקיומן של חמש האכסדראות שבבריכת בית חסדא (יוחנן ה 2).4 (חפירות ארכיאולוגיות בין השנים 1914 ו1938 חשפו את הבריכה ההיא ומצאו שהיא תואמת את התיאור בבשורת יוחנן. מאחר והמבנה הזה לא התקיים יותר לאחר חורבן בית שני, לא ייתכן שמדובר בתיאור של מישהו שחי מאוחר יותר ואשר לא היה עד ראייה. מעבר לכך, יוחנן כותב שהמבנה הזה נמצא בירושלים, מה שאומר שהוא כתב זאת לפני שנת 70 לספירה).
6. העובדה שההמון רצה להמליך את ישוע, משקפת את הלהט הלאומני שאפיין את היהודים במאה הראשונה בארץ ישראל (יוחנן ו 15).
7. העובדה שרבים מתלמידיו דחו אותו (יוחנן ו 66), היא עובדה מביכה שלא סביר שהומצאה.
8. השימוש בכינוי "שומרוני" כמילת גנאי תואמת את רוח האיבה ששררה בין היהודים לשומרונים באותה תקופה (יוחנן ח 48).
9. ממצאים ארכיאולוגיים מאשרים את קיומה ומיקומה של בריכת השלוח5 (יוחנן ט 7).
10. התיאור המדויק של מבנה הסנהדרין באותה תקופה (יוחנן יא 47): הסנהדרין היה מורכב בעיקר מהצדוקים ומהפרושים.
11. קיפא היה אכן הכהן הגדול באותו הזמן (יוחנן יא 49); אנו למדים מיוסף בן מתתיהו שקיפא החזיק במשרה זו בין השנים 18-37 לספירה.
12. המנהג של הנפת כפות התמרים היה שכיח בקרב האוכלוסייה היהודית כאשר חגגו נצחונות צבאיים או כאשר קיבלו את פניהם של המנהיגים הלאומיים (יוחנן יב 13).
13. לא ייתכן ששמו של עבדו של הכהן הגדול (שמו היה מלך) הוא המצאה (יוחנן יח 10), משום שיוחנן מתעד שפטרוס קיצץ את אוזנו.
14. יוחנן, מחבר הבשורה טוען שהכהן הגדול הכיר אותו (יוחנן יח 15).6 יוחנן לא היה ממציא מידע כזה משום שאילו הוא היה משקר, מידע כזה לא היה משרת את מטרתו. אם יוחנן היה משקר, מידע שכזה היה נחשף בקלות על ידי הסמכויות.
15. שאלתו של חנן הכהן הגדול לגבי תורתו ותלמידיו של ישוע היא הגיונית. חנן הכהן הגדול היה בוודאי מעוניין לדעת אם ישוע אכן מאיים על הסמכות הדתית (יוחנן יח 19).
16. העובדה שיוחנן מציין קרוב משפחה של מלך (מלך הוא השם של העבד של הכהן הגדול לו פטרוס קיצץ את אוזן ימין), היא עובדה שהייתה יכולה לחשוף את יוחנן אילו הוא היה משקר (יוחנן יח 26).
17. לא ייתכן שיוחנן היה ממציא שהיהודים צעקו: "אֵין לָנוּ מֶלֶךְ זוּלָתִי הַקֵּיסָר!" (יוחנן יט 15) בהינתן השנאה ששררה בקרב היהודים כלפי הרומאים, במיוחד אם יוחנן כתב את בשורתו אחרי 70 לספירה.
18. זה לא סביר שיוסף מהרמתיים (יוחנן יט 38) הוא המצאה נוצרית מאוחרת משום שהוא היה חבר הסנהדרין- בית הדין שהאשים את ישוע. הייתה טינה חזקה כלפי המנהיגות היהודית בגלל תפקידם בהפללת ישוע (הראשונה לתסלוניקים ב 15). לכן זה לא סביר שהנוצרים ימציאו אדם שמכבד את ישוע על ידי מתן קבר מכובד בעוד שהוא עצמו שייך לבית דין אשר הפליל את ישוע.
19. יוחנן לא היה ממציא שמרים המגדלית (יוחנן כ 1), שהייתה בעבר אחוזת שדים (לוקס ח 2) הייתה הראשונה שגילתה את הקבר הריק, למעשה, העובדה שעדות נשית לא נחשבה בישראל במאה הראשונה עומדת לטובת מהימנותו של יוחנן. על פי יוסף בן מתתיהו, עדות נשים הייתה חסרת חשיבות עד כי לא יכלו להעיד עליה בבית משפט. כל סיפור אגדי מאוחר יותר, היה מנסה להחליף את הנשים בגברים שמגלים את הקבר הריק.
20. לאחר שהחייל דקר את צידו של ישוע עם חנית, יצאו מגופו של ישוע דם ומים (יוחנן יט 34). כיום אנו יודעים שמסביב לליבו של אדם צלוב, עשוי להצטבר נוזל מימי. יוחנן לא היה מכיר את המצב הרפואי הזה, ולא היה יכול לתעד את המאורע הזה אלא אם כן המאורע אכן התרחש ואם יוחנן היה עד ראייה, או בעל גישה לעדי ראייה.

הממצאים הארכאולוגיים מאמתים את מה שנאמר בספרי הבשורה, כולל בבשורת יוחנן. ד״ר וויליאם פוקסוול אולברייט, שהיה חבר צוות ומנהל בית הספר האמריקני לחקר המזרח בירושלים במשך 17 שנה, מצהיר ובצדק, ״מגילות מדבר יהודה הוסיפו עדות רבת ערך לענין עתיקותה של הבשורה אשר ליוחנן״ (אולברייט, ארכאולוגיה של א״י, עמ׳ 210). הוא ממשיך ואומר, ״נקודות המגע שבמערכת הלשונות הקבועות, הסמלים והדימויים שבין הספרות האיסיית והבשורה אשר ליוחנן הן קרובות במיוחד, אף כי קיים גם דמיון רב בינן לבין יתר סופרי הברית החדשה״ (אולברייט, ארכאולוגיה של א״י, עמ׳ 210).

כל הפרטים הללו תומכים בכך שיוחנן היה עד ראייה למאורעות אותם הוא מתעד, או לפחות בעל גישה לעדי הראייה אותם הוא היה יכול לראיין.

אם הדיון עד כה מתקבל על הדעת, זה אומר שיש לנו (בהתבסס על לוקס, מעשי השליחים ובשורת יוחנן) מקורות מהימנים אודות חייו ופעליו של ישוע ואודות הקהילה המשיחית הראשונה.

אך זה לא הסוף, יש עדויות היסטוריות נוספות למהימנותן של הבשורות, כולל מתי ומרקוס.

לדוגמה, מתי מזכיר באופן עצמאי אישים היסטוריים חשובים ומאומתים, כגון: הורדוס הגדול (מתי ב 3) ואת שלושת ילדיו: הורדוס ארכלאוס (מתי ב 22), הורדוס פיליפוס (מתי יד 3), והורדוס אנטיפס (מתי יד 1-11).

מתי גם מזכיר שהורדוס אנטיפס (יחד עם שתי נשים נוספות) רצח את יוחנן המטביל. מרקוס מספר את אותו הסיפור (מרקוס ו 14). ולוקס מרחיב ומספר על אגריפס הראשון שהיה מצאצאו של הורדוס הגדול, ומספר שהוא הרג את יעקב אחיו של יוחנן (מעשי השליחים יב); ומספר על אגריפס השני, לפניו שאול העיד על עצמו (מעשי השליחים כה 13-כו 32).

פילטוס הוא דמות חשובה בכל ארבע הבשורות. אותו פילטוס מופיע במספר כתבים של יוסף בן מתתיהו (מלחמות היהודים, קדמוניות היהודים), וגם מוזכר בכתובת שנמצאה בקיסריה בשנת 1961. בנוסף לפילטוס, ארבע הבשורות מזכירות דמות חשובה נוספת, קיפא הכהן, זה שגזר את דינו של ישוע למוות. לא רק שקיפא הכהן מוזכר בכתביו של יוסף בן מתתיהו, אלא שעצמותיו נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות בשנת 1990.

אישים המופיעים בברית החדשה שקיומם מאומת מבחינה היסטורית אישיותהמובאה בברית החדשהמקור חיצוניישועהרבה מובאותיוסף בן מתתיהו, טקיטוס, פליניוס הצעיר, פלגון, ת'אלוס, סוונטוניוס, לוקיאנוס, קלסוס, מארה בר סרפיון, התלמודאגריפס הראשוןמעשי השליחים יב 1-24יוסף בן מתתיהו, פילון האלכסנדרוניאגריפס השנימעשי השליחים כה 13-כו 32יוסף בן מתתיהו חנניה הכהן הגדולמעשי השליחים כג 2; כד 1יוסף בן מתתיהוחנן הכהן הגדוללוקס ג 2; יוחנן יח 13, 24; מעשי השליחים ד 6יוסף בן מתתיהוארטסהשנייה לקורינתים יא 32יוסף בן מתתיהוברניקה (אשתו של אגריפס השני)מעשי השליחים כה 13יוסף בן מתתיהוהקיסר אוגוסטוסלוקס ב 1יוסף בן מתתיהוקיפא הכהן הגדולמספר מובאותיוסף בן מתתיהו ואחריםקלאודיוסמעשי השליחים יא 28; יח 2יוסף בן מתתיהודרוסילה (אשתו של פליקס)מעשי השליחים כד 24יוסף בן מתתיהונביא השקר המצרימעשי השליחים כא 38יוסף בן מתתיהוארסטוסמעשי השליחים יט 22כתובת ארכיאולוגיתפליקסמעשי השליחים כג 24-כה 14יוסף בן מתתיהו וטקיטוסגליון (נציב מדינת אכיה)מעשי השליחים יח 12-17כתובת ארכיאולוגיתגמליאלמעשי השליחים ה 34; כב 3יוסף בן מתתיהוהורדוס אנטיפסמתי יד 1-12; מרקוס ו 14-29; לוקס ג 1; כג 7-12יוסף בן מתתיהוארכלאוסמתי ב 22יוסף בן מתתיהוהורדוס הגדולמתי ב 1-9; לוקס א 5טקיטוס ויוסף בן מתתיהוהורדוס פיליפוס (הראשון)מתי יד 3; מרקוס ו 17יוסף בן מתתיהוהורדוס פיליפוס (השני)לוקס ג 1יוסף בן מתתיהוהורודיהמתי יד 3; מרקוס ו 17יוסף בן מתתיהוהבת של הורודיה מתי יד 1-12; מרקוס ו 14-29יוסף בן מתתיהויעקבמספר מובאותיוסף בן מתתיהויוחנן המטבילמספר מובאותיוסף בן מתתיהויהודה הגלילימעשי השליחים ה 37יוסף בן מתתיהוליסניסלוקס ג 1יוסף בן מתתיהו וכתובת ארכיאולוגיתקירניוסלוקס ב 2יוסף בן מתתיהופילטוסמספר מובאותיוסף בן מתתיהופורקיוס פסטוסמעשי השליחים כד 27-כו 32יוסף בן מתתיהוסרגיוס פולוסמעשי השליחים יג 6-12כתובת ארכיאולוגיתהקיסר טיבריוסלוקס ג 1טקיטוס, סוונטוניוס, פטרקולוס, דיו קסיוס, יוסף בן מתתיהו- שימו לב שלא מדובר ברשימת מקורות חיצוניים מפורטת ושלמה. עשויים להיות מקורות חיצוניים נוספים לחלק מהאישים המופיעים בברית החדשה.

כפי שהטבלה הזו מראה, יש אישים אחרים בברית החדשה שקיומם מאושר על ידי מקורות חיצוניים לא משיחיים. אישים כמו, קירניוס, סרגיוס פולוס, גליון, פליקס, פסטוס, הקיסר אוגוסטוס, הקיסר טיבריוס וקלאודיוס.

אנו מפנים כעת את שאלתנו לאביעד קליינברג- מה עוד מחברי הבשורות היו יכולים לעשות כדי להוכיח שהם היו עדי ראייה, או שהכירו עדי ראייה למאורעות אותם הם מתעדים, ולהראות שהם לא המציאו סתם סיפורים?

**3. מחברי הבשורה האמינו במשיח ולכן עדותם מוטית**

הטענה השלישית של קליינברג נגד אמינות הבשורות בספרו "המדריך לחילוני", היא שמחברי הבשורות האמינו במשיחיותו ובאלוהותו של ישוע, ושכתוצאה מכך, הבשורות הן מוטות.

זה נכון שמחברי הבשורות האמינו בישוע, ולכן הם כן היו מוטים לטובתו. אך לא נובע מכאן בשום צורה, שהם שיקרו או עיוותו את המאורעות. למעשה, האמונה שלהם בישוע הייתה יכולה דווקא להניע אותם לדייק ולייצג את המאורעות בדרך המהימנה ביותר. הטענה שהבשורות הן לא אמינות משום שהן נכתבו על ידי מחברים שהאמינו בישוע מפספסת את השאלה החשובה, והיא: מדוע הם בכלל האמינו בו למרות כל הסיבות שהיו להם שלא להאמין?

האם היו להם סיבות לא להאמין בישוע? וודאי! חשבו על הסיטואציה שאיתה התמודדו התלמידים אחרי צליבתו:

1.המנהיג שלהם מת, והציפיות של המשיחיים באותה תקופה לא כללו משיח אשר במקום לנצח את האויבים של ישראל (הרומאים), ימות באופן מביש כפושע.

2.על פי החוק היהודי, ההוצאה להורג של ישוע כפושע הציגה אותו ככופר, אדם שאכן הוא תחת הקללה של אלוהים (דברים כ"א-23). האסון של הצליבה בשביל התלמידים לא היה שפשוט המנהיג שלהם נהרג, אלא שהצליבה הראתה, למעשה, שהפרושים צדקו כל הזמן ההוא, ששלוש שנים הם הלכו אחר כופר, אחרי אדם מקולל על ידי אלוהים.

מה הניע אותם להאמין בו ואף להיות מוכנים למות עבור אמונתם? ולא רק אותם, מה הניע ספקנים (כמו יעקב אחיו של ישוע) ואויבים (שאול השליח שרדף מאמינים לפני אמונתו בישוע) לחרף את נפשם עבור אמונה שנגדה את כל הציפיות והאמונות שלהם? כמובן, שעצם העובדה שהם היו מוכנים לסבול ולמות עבור אמונתם, לא מוכיחה שאמונתם הייתה נכונה. אך עובדה זו כן בהכרח מוכיחה, שהם לפחות האמינו בכל לבבם בדברים שהם הפיצו וחיברו. אם קיימת קבוצת אנשים שמורכבת אף מספקנים ומתנגדים לשעבר, שמספרים סיפור, ומוכנים אף למות עבורו, זה מצביע על כך שהם באמת ובתמים מאמינים בסיפור שלהם.

וכעת נענה על גוף הטענה, הטענה שעדות מוטית היא עדות שקרית היא שגויה לחלוטין. אנשים יכולים להיות **אוביקטיביים** מבלי להיות **ניטרליים**. רופא יכול לאבחן מטופל בצורה אובייקטיבית גם אם המטופל הוא מישהו שקרוב אליו רגשית. כלומר, הוא יכול להיות אובייקטיבי למרות שהוא לא נייטרלי. למעשה, אם המטופל הוא הבן של הרופא, זה יניע אותו לרצות לטפל בו בצורה טובה יותר ומדויקת יותר.

אם אנו פוסלים עדות בגלל ההטייה של המחבר, אז עלינו לפסול את כל הכתבים מהעת העתיקה, מאחר והם גם נכתבו על ידי מחברים אשר להם הייתה מטרה והטייה. ההבדל בין נייטרליות לאוביקטיביות הוא הבדל קריטי אותו קליינברג מפספס.

### **4. הבשורות מלאות בסתירות?**

נניח לרגע שקליינברג צודק בכך שקיימות סתירות בבשורות. מה הדבר יוכיח? ובכן, לא הרבה כמו שהוא חושב. קיימות סתירות רבות בתיעודים ובביוגרפיות מן העת העתיקה, אך זה לא גורם לחוקרים ולהיסטוריונים לזרוק אותם לפח או לא להתייחס אליהם כאל מקורות מידע היסטוריים טובים וחשובים. לדוגמה, ביולי של שנת 64 לספירה, העיר רומא החלה לעלות באש. המאורע מתועד על ידי שלושה מקורות: טקיטוס (112 לספירה), סווטוניוס (115 לספירה), ודיו קסיוס (200 לספירה), כאשר אף אחד מהם לא מהווה מקור אידיאלי. אף אחד מהם לא היה עד ראייה להרבה או אם בכלל, מן האירועים עליהם הם מדווחים. בנוסף לכך, קיימים הבדלים בתיעודים שלהם אודות השריפה ברומא. האם נירון שלח בצורה גלויה אנשים כדי לשרוף את העיר (סווטוניוס), או שהוא עשה זאת בסתר (דיו קסיוס), או שהוא בכלל לא היה אחראי על השריפה (טקיטוס)? תלוי איפה קוראים. האם נירון צפה באש מהמגדל מאיקנס (סווטוניוס) או מגג טירתו (דיו קסיוס), או שהוא בכלל נכח עשרות קילומטרים מהמאורע בעיר אנטיום (טקיטוס)? תלוי איפה קוראים. אמנם לעולם לא נדע כנראה מי צדק בפרטים, החוקרים עדיין מחשיבים את המקורות הללו למקורות אמינים וטובים מספיק כדי להסיק מהם שרומא עלתה באש.

חשבו אף על דוגמה מודרנית יותר; השורדים של טיטניק סתרו אחד את השני בעדויות שלהם כשתיארו את מה שהתרחש: חלקם טענו שכאשר הספינה התנגשה בקרחון היא פשוט טבעה, ואילו חלק טענו שכאשר הספינה התנגשה בקרחון, היא נחצתה לשניים ורק לאחר מכן טבעה. האם ניתן להסיק על בסיס הסתירות בעדויות שספינת הטיטניק מעולם לא טבעה? כמובן שלא.

אותו העניין תקף לגבי הבשורות, גם אם זה היה נכון שקיימות סתירות בתיעודים או בגרסאות, זה לא אומר שלא ניתן להתייחס לבשורות כאל מקורות מספיק טובים שיכולים לספק לנו מידע חשוב אודות חייו, פעלו ומשנתו של ישוע. אחרת, המחקר ההיסטורי היה קורס.

אז האם באמת קיימות סתירות בין הבשורות? ובכן, קליינברג כלל לא מנסה אפילו לתת דוגמה אחת. כפי שניתן לקרוא במאמר [הזה](https://igod.co.il/%D7%99%D6%B5%D7%A9%D7%81%D7%95%D6%BC%D7%A2%D6%B7-%D7%95%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%94/%D7%90%D7%9E%D7%A6%D7%A2%D7%99%D7%9D-%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A1%D7%95%D7%92%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%94%D7%A1%D7%91%D7%99%D7%A8-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A9/), הבשורות נכתבו בז'אנר של ביוגרפיות רומיות-יווניות, ובז'אנר הזה היו קיימים אמצעים ספרותיים שמסבירים בצורה מאוד הגיונית את ההבדלים והשוני שקיימים בבשורות. האמצעים הספרותיים הללו נתנו גמישות למחברים לדחוס את הנרטיב, לעצב אותו, לשכתב אותו, לפשט אותו וכו'. הבדלים אחרים בבשורות כלל אינם דורשים אפילו את השימוש באמצעים הללו ויכולים להיות מוסברים על ידי[ הרמוניזציה פשוטה וסבירה](https://igod.co.il/%D7%98%D7%A2%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%92%D7%93-%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%A2-%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%94/%D7%A1%D7%AA%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%9B%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%91%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%94/).

נתייחס כעת למאמר מוסגר של קליינברג. הוא כותב "היו גרסאות שלא נכנסו לכתבי הקודש הנוצריים". לא ברור מן הכתוב אם קליינברג מנסה להעביר את הרושם שהבחירה הייתה שרירותית, אך לשם הסרת הספק, אנו נתייחס לטענה הזו כאל טענה נגד מהימנות הברית החדשה. בחירת הבשורות לא הייתה שרירותית; היו קריטריונים ברורים לגבי הבחירה. אחד מהקריטריונים היה שהבשורה הייתה חייבת להיכתב על ידי אחד מהשליחים או מישהו שהיה מקושר לשליחים. בעוד שגם בשורות אחרות טוענות שנכתבו על ידי השליחים (כמו הבשורה על פי תומא, הבשורה על פי פטרוס, הבשורה על פי פיליפוס, הבשורה על פי יהודה ואחרים), חוקרים מסכימים שמדובר בזיופים שחוברו במאה השנייה ואפילו במאה השלישית. אפילו החוקר הסקפטי בארט הרמן כותב:

> "התיעודים האחרים הללו הם מעניינים באופן קיצוני וראויים לקריאה. אך הם לא מספקים לנו, כעיקרון מידע היסטורי מהימן. הם (התיעודים) מאוחרים יותר מהבשורות של הברית החדשה והם מלאים באגדות מסקרנות, סיפורים אודות בן האלוהים… אם אנו רוצים לדעת על חייו של ישוע ההיסטורי, אנו מוגבלים פחות או יותר להשתמש בארבע הבשורות של מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן."7

### **5. קיימים חורים בבשורות**

הטיעון האחרון שלו נגד הבשורות הוא שקיימים בהם חורים. הוא מתלונן על כך שהבשורות אינן מספקות לנו תיעוד מפורט וכולל של חייו של ישוע. הוא שואל

> "אילו האמנו שאלוהים חי עלי אדמות 33 שנים, האם לא היינו עושים מאמץ לספר יותר על עלילותיו בין גיל שנה לשלושים?

קליינברג שוב מתעלם מן העובדה שהבשורות נכתבו בז'אנר של ביוגרפיות רומיות-יווניות של העת העתיקה. מדוע יש לקחת זאת בחשבון? הסיבה לכך היא שבעת כתיבת ביוגרפיות בעת ההיא, המחברים פעלו על פי העיקרון שנקרא "עיקרון הרלוונטיות הביוגרפית" (The Law of Biographical Relevance8). מהו העיקרון? העיקרון הזה אומר שהסיפור מסופר בצורה הכי רלוונטית לדמות הראשית של הביוגרפיה. אחת מההשלכות של העיקרון הזה הוא שלעתים פרטים מסוימים אודות אותו המאורע המופיעים בתיעוד אחד, לא יופיעו בתיעוד אחר משום שהם לא משרתים את מטרתו של המחבר ואינם תורמים בצורה משמעותית לסיפור. מחברי הברית החדשה לא התעניינו בלספק ביוגרפיה מקיפה אודות כל חייו של ישוע עלי אדמות. הן מתמקדות באופן מכוון על שלוש שנות הפעילות של ישוע, משום שאלו השנים הכי רלוונטיות והכי קריטיות למסר של הברית החדשה.

### קליינברג פספס את היסוד האמיתי של האמונה המשיחית

אביעד קליינברג הציג חמישה טיעונים קצרים נגד האמונה המשיחית, שגם אם הם היו נכונים, הם כלל לא היו מפריכים אותה. מדוע? משום שהאמונה המשיחית לא עומדת על מהימנות הבשורות, אותה ניסה קליינברג לתקוף. האמונה המשיחית עומדת על מאורע אחד-תקומתו של ישוע מן המתים. קליינברג כלל לא ניסה להסביר את העובדות המרכזיות המקובלות על ידי הרוב המוחץ של החוקרים כיום, אשר תומכות בתקומתו של ישוע מן המתים:

1. שהקבר של ישוע נמצא ריק על ידי קבוצת נשים.
2. שהתלמידים טענו שהם ראו את ישוע מופיע בפניהם לאחר מותו.
3. שהתלמידים ואף ספקנים ואויבים האמינו בתקומתו והיו מוכנים למות עבור אמונתם.

גם אם כל הטיעונים של קליינברג הם נכונים, עדיין ניתן, בעזרת הקריטריונים שדיברנו עליהם קודם, להראות שהעובדות הללו הן אכן נכונות מבחינה היסטורית. ואז בעזרת קריטריונים אחרים, להראות שההסבר הכי טוב לעובדות הללו הוא תקומתו של ישוע מן המתים (קריטריונים כמו: כוח הסברי, כח היקפי, וכו'). כל זאת ניתן לעשות מבלי להניח את המהימנות הכללית של הבשורות, משום שכפי שהסברנו קודם, הקריטריונים שעל פיהם קובעים אם מאורע מסויים הוא אותנטי, לא תלויים במהימנות של כל התיעוד, אלא הם מתמקדים על מאורע אחד ספציפי. והמאורע הספציפי שעל בסיסו עומדת האמונה המשיחית היא תחייתו של ישוע מן המתים.

[בחלק הבא](https://igod.co.il/%d7%9e%d7%93%d7%a2-%d7%90%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94/%d7%91%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%90%d7%91%d7%99%d7%a2%d7%93-%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%91%d7%a8%d7%92-%d7%9e%d7%93%d7%a8%d7%99%d7%9a-%d7%9c%d7%97%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%a0/) נענה על מספר סוגיות פילוסופיות אותן קליינברג מעלה, הכוללות את קיומו של הגיהנום והמוסר.

הערות:

1\. A.N. Sherwin-White, Roman Society and Roman Law in the New Testament (Oxford: Clarendon, 1963), 189.

2\. P. Bockh, *Corpus Inscriptionum Graecarum* 4521 and 4523.

3\. https://www.biblicalarchaeology.org/daily/news/jewish-purification-stone-vessel-workshop-galilee/

4\. יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 11, פרק ח, פסקה ו, סעיפים 341-340.

5\. ראו: Gibson, Shimon, "The Bethesda Pool in Jerusalem: A New Investigation of Old Excavations", in: ברוך, אייל, לו-רייפר, איילת, פאוסט, אברהם (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ הארבעה-עשר, מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, רמת גן, 2008.

6\. http://www.nbcnews.com/id/6750670#.XgnUOUczaUk.

7\.  ה"תלמיד" האחר אותו הכהן הכיר הוא יוחנן, מחבר הבשורה. יוחנן לא מזכיר את השם של עצמו בבשורה (כ 2; כא 20, 24).

8\. Ehrman, Jesus, Interrupted, 151.

9\. השם של העיקרון הוא תרגום מספרו של החוקר מייק לייקונה:
Licona, Michael R.. Why Are There Differences in the Gospels? (p. 228). Oxford University Press. ראו גם: Duane Reed Stuart, Epochs of Greek and Roman Biography, Sather Classical Lectures 4 (1928; repr., New York City: Biblo and Tannen Booksellers and Publishers, 1967), 78.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/de204a7ceab74ece83a809d41d6c4b145120ead854d2cc69087ef9bb76d8c29c?s=300&d=mm&r=g) 

 אלי חייטוב 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/haitov/) [    ](https://igod.co.il/author/haitov/)

**קטגוריות:** ישוע בראי ההיסטורי, מהימנות כתבי הקודש, פילוסופיה

**תגיות:** אתאיזם, הברית החדשה, היסטוריה, סתירות בברית החדשה?

---

### [מדוע יש הבדלים בבשורות הברית החדשה?](https://igod.co.il/jesus-new-testament/אמצעים-ספרותיים-שמסוגלים-להסביר-את-הש/)

**Published:** דצמבר 9, 2019
**Author:** מייקל לייקונה

**Content:**

מראשית ההיסטוריה של האמונה המשיחית, רבים שמו לב שקיים שוני בין הנרטיבים של הבשורות. אחת הגישות הנפוצות ביותר בניסיון לגשר וליישב בין הסתירות, היא לספק נרטיב אחד כולל שפותר את ההבדלים השונים הקיימים בבשורות של הברית החדשה. מאמר זה מבקש להציג גישה חדשה ופורצת דרך ליישוב הסתירות לכאורה. מאמר זה מבוסס על עבודתו של החוקר מייקל לייקונה1. מחקרו השווה את ההבדלים שבנרטיבים של הבשורות עם ההבדלים שבכתביו של פלוטרכוס2, ומצא כי מדובר בתבניות זהות של שוני. הוא מראה שאותן תבניות מייצגות בעצם אמצעים ספרותיים שהיו נפוצים באותה תקופה בקרב מחברי ביוגרפיות. מה הם אותם אמצעים? ובכן, מדובר באמצעים הבאים:

1. העברה (Transferal): אמצעי ספרותי אשר בו המחבר מעביר באופן מודע מילים או מעשים לאדם מסוים כשלמעשה הם היו שייכים לאדם אחר.
2. עקירה (Displacement): אמצעי ספרותי בו המחבר לוקח באופן מודע מאורע מההקשר המקורי שלו, ושותל אותו באחר.
3. ערבוב (Conflation): אמצעי ספרותי שבו המחבר מערבב שני יסודות משני אירועים או יותר (או גם בני אדם) ומתעד אותם כאירוע אחד.
4. דחיסה (Compression): אמצעי ספרותי שבו המחבר מקצר את האירוע ודוחס אותו לטווח זמן קצר יותר.
5. זרקור (Spotlighting): אמצעי ספרותי שבו המחבר מתמקד על דמות אחת בצורה כזו שרק היא מוזכרת, בעוד האחרות לא.
6. פישוט (Simplification): אמצעי ספרותי שבו המחבר מאמץ חומר מסוים על ידי השמטה או שינוי הפרטים אשר עלולים לסבך את הנרטיב הכללי.
7. שכתוב (Paraphrasing): אמצעי ספרותי שבו המחבר מספר את הנרטיב במילים שלו.

### **דוגמאות מכתביו של פלוטרכוס**

כעת ניתן דוגמה אחת לכל אמצעי, כפי שזה מופיע בכתביו של פלוטרכוס. כדי לקבל דוגמאות נוספות, מומלץ לראות בספרו של לייקונה3.

- **העברה: ב"פומפיוס" סז. 3-4, דומיטיוס אהנובארבוס, פאווניוס ואפראניוס הביעו שלוש הלצות נגד פומפיוס על כך שהוא סירב לרדוף אחר קיסר. פלוטרכוס מוסיף גם שרבים הביעו דברים דומים. בקיסר מא. 1-2, פאווניוס ואפראניוס מביעים את אותם הדברים שמתועדים בפומפיוס. אך שימוב לב למה שפלוטרכוס כותב ב"קיסר" מא: "אבל כל האחרים גינו את פומפיוס בשל פחדו מפני מלחמה והקניטוהו בכינויים 'אגאממנון , ו'מלך המלכים…"4 ואילו ב"פומפיוס", פלוטרכוס כותב שזה שאמר את הדברים הללו היה אהנובארבוס: "…טינה זו גברה כשדומיטיוס אהינו-בארבוס קרא לו 'אגאממנון' ומלך המלכים המלכים"5.** זה נראה שפלוטרכוס העביר את דבריו של אהינובארבוס לאחרים.

- **עקירה: בסיפור כיבוש איטליה על ידי קיסר6 קיימת עקירה. ב"קיסר" וב"אנטוניוס" פלוטרכוס מתעד את רצף האירועים כך: 1. קיסר רודף אחר פומפיוס לברינדיזי. 2. כשהוא הבין שפומפיוס ברח מעבר לים, הוא הלך לרומא משום שלא היה לו את האמצעי לעבור בים. כשהיה ברומא הוא השתלט על אוצר המדינה. 3. לאחר מכן הוא חזר לספרד כדי לנצח את שליחיו של פומפיוס ולבלום את כוחותיו.** לעומת זאת, ב"פומפיוס", קיסר 1. עצר קודם ברומא, שם הוא השתלט על אוצר המדינה. 2. לאחר מכן הלך לברינדיזי לרדוף אחר פומפיוס. 3. כשהבין שפומפיוס נמלט מעבר לים, הוא הלך לספרד כדי להביס את שליחיו ולהדוף את כוחותיו. מכאן, ניתן להבין שפלוטרכוס עקר את מסעו של קיסר לרומא ושתל אותו לפני המצור של ברינדיזי.

- **ערבוב: חזרתו של קיקרון מהגלות- הסיפור הזה מופיע בשלושה מקומות. יש שלושה הבדלים בין התיעודים של פומפיוס וקיקרון. בקיקרון לג 1-6, שלושת הצעדים של פומפיוס להשיב את קיקרון מהגלות מתוארים כך: 1.** פומפיוס וחבריו של קיקרון ניסו להשיב את קיקרון אך קלודיאוס התנגד. 2. אחרי שמשרתו של קלדיוס הגיעה לסיומה, אלימות גדולה התרחשה בפורום ב- 23 לינואר בשנת 57 במקום שבו האח של קיקרון נפצע וכנראה נהרג. 3. כתגובה לכך, אחד הטריבונים העמידו לדין את קלודיוס על האלימות, ורבים הגיעו מהערים שמסביב לרומא כדי לתמוך בפומפיוס. בכך, פומפיוס גירש את קלודיוס מהפורום וזימן את האנשים להצבעה, שהתרחשה ב- 4 לאוגוסט בשנת 57. לעומת זאת, כאשר פלוטרכוס מספר את אותו הסיפור בפומפיוס מט.1-4, הוא דוחס את הסיפור ומערבב את ההתרחשויות לשלב אחד בלבד: פומפיוס ליווה את אחיו של קיקרון עם האנשים אל תוך הפורום, שם כמה נפצעו, כמה נהרגו, וקלדיוס נוצח.

- **דחיסה: בדוגמה הקודמת ("ערבוב") ראינו שפלוטרכוס דוחס את הנרטיב בפומפיוס מט 1-4.**

- **זרקור: הסיפור שבו קיסר תוקף את ארימינום מופיע בחמישה חיי אישים: קיסר, פומפיוס, קטאון הצעיר, אנטוניוס וקיקרון. קיימים מספר הבדלים בין הסיפורים, אחד מהם ניתן להסביר דרך השימוש באמצעי הזרקור. ההבדל שאותו אנו יכולים להסביר באמצעי הזה מתבטא בשאלת זהותם של אלו שקאטון הזכיר להם שהוא הזהיר אותם לגבי כוונותיו של קיסר. ב"פומפיוס" ס, הוא הזכיר זאת לפומפיוס. אך ב"קטאון האחרון" נב, הוא הזכיר זאת לרבים, כולל את פומפיוס שנכח ביניהם, ואז הוא ביקש ממנו עצה לגבי הצעדים שיש לנקוט בנוגע לקיסר שהיה בדרכו לרומא. סביר מאוד להניח ששני התיעודים נכונים, אלא שפולטרכוס (בנרטיב "פומפיוס") מאיר זרקור על פומפיוס, הדמות המרכזית.**

- **פישוט: ב"פומפיוס" פ, פלוטרכוס מדווח שאחרי שברוטוס רצח את קיסר וברח מרומא, הוא גילה את תאודוטוס, שברח מקיסר שנים לפני כן. ברוטוס רצח את תאודוטוס בעינויים רבים. לעומת זאת, ב"ברוטוס" לג, פלוטרכוס מדווח שברוטוס גילה את תאודוטוס והעניש אותו מבלי להזכיר העינויים הקשים. זו דוגמה לפישוט על ידי פלוטרכוס.**

- **שכתוב\\פרפרזה: ב"קראסוס" טו, תומכי קאטון ודומיטיוס שואלים, "למה רוצים שניים אלה להיות קונסולים בשנייה? למה שוב שניהם יחד , ולא אחד מהם עם אחר? כלום אנו חסרים אנשים שראויים להיות חבריהם של קראסוס ופומפיוס"?7 ב"קאטון האחרון" מא, הדיון שלהם מסוכם בכך שנאמר שאסור שהכוח הקונסולי יתגבר כתוצאה מכך שפומפיוס וקראסוס משרתים בתור עמיתים של הקונסול.**

### **דוגמאות מהברית החדשה:**

##### **העברה**

 **דוגמה א**: בבשורת מתי כא, אחרי שישוע מספר את "משל בעל הכרם והחוכרים" הוא שואל את הפרושים: וּבְכֵן, כְּשֶׁיָּבוֹא בַּעַל הַכֶּרֶם מַה יַּעֲשֶׂה לַכּוֹרְמִים הָהֵם? (פס' 40) ואז מתי מתעד שראשי הכהנים והזקנים ענו לו: הֵשִׁיבוּ לוֹ: "הַשְׁמֵד יַשְׁמִיד אֶת הָרְשָׁעִים הָהֵם, וְאֶת הַכֶּרֶם יַחְכִּיר לְכוֹרְמִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לוֹ אֶת הַפְּרִי בְּעִתּוֹ." (פס' 41). ואילו כאשר קוראים את המשל בבשורות לוקס ומרקוס (לוקס כ 9-19, מרקוס יב 1-12), אנו רואים שמי שעונה על השאלה הוא ישוע עצמו ולא ראשי הכהנים והזקנים: וְעַתָּה מַה יַּעֲשֶׂה לָהֶם בַּעַל הַכֶּרֶם? יָבוֹא וְיַשְׁמִיד אֶת הַכּוֹרְמִים הָהֵם, וְאֶת הַכֶּרֶם יִתֵּן לַאֲחֵרִים." **כְּשָׁמְעָם** זֹאת (ראשי הכהנים והזקנים) אָמְרוּ: "חַס וְחָלִילָה!" (לוקס כ 15-16).

מַה יַעֲשֶׂה בַּעַל הַכֶּרֶם? יָבוֹא וְיַשְׁמִיד אֶת הַכּוֹרְמִים וְיִתֵּן אֶת הַכֶּרֶם לַאֲחֵרִים. (מרקוס יב 9).

אנו רואים שמתי השתמש באמצעי הספרותי של ה"העברה", בכך שהוא העביר את דברי ישוע ושם אותם בפיהם של ראשי הכהנים והזקנים. הסיבה לכך היא שמתי ככל הנראה רצה ליצור שיח בין ישוע לראשי הכהנים והזקנים כדי להוסיף לאפקט של הסצינה.

**דוגמה ב:** דוגמה נוספת לאמצעי ההעברה היא סיפור ריפוי עבדו של שר המאה. קיים הבדל עיקרי בין התיעודים של בשורות מתי ולוקס (מתי ח 5-13; לוקס ז 1-10). בלוקס שר המאה שלח את חבריו אל ישוע אך לעולם לא פגש אותו. לעומתו, מתי מסיר את החברים של שר המאה וכותב ששר המאה בכבודו ובעצמו יצא אל ישוע לפגוש אותו. זוהי עוד דוגמה לאמצעי הספרותי שבו מעבירים את דבריהם של דמות אחת לדמות אחרת וגם מבצעים חילוף בין הדמויות.

**דוגמה ג:** במרקוס י 35, יעקב ויוחנן בני זבדי מבקשים מישוע לשבת לימינו ולשמאלו במלכותו: .נִגְּשׁוּ אֵלָיו **יַעֲקֹב וְיוֹחָנָן בְּנֵי זַבְדַּי וְאָמְרוּ לוֹ**: "רַבִּי, חֲפֵצִים אָנוּ שֶׁתַּעֲשֶׂה לְמַעֲנֵנוּ מַה שֶּׁנְּבַקֵּשׁ מִמְּךָ. **שָׁאַל אוֹתָם**: "מָה אַתֶּם רוֹצִים שֶׁאֶעֱשֶׂה לְמַעַנְכֶם?" **הֵשִׁיבוּ לוֹ**: "תֵּן לָנוּ לָשֶׁבֶת אֶחָד לִימִינְךָ וְאֶחָד לִשׂמֹאלְךָ בְּתִפְאֶרֶת כְּבוֹדְךָ."

ואילו במתי כ 20, באותו המאורע, אשתו של זבדי (אמם של יוחנן ויעקב) מבקשת מישוע שבניה (יוחנן ויעקב) ישבו לימינו ולשמאלו של ישוע: **אַחֲרֵי כֵן נִגְּשָׁה אֵלָיו הָאֵם שֶׁל בְּנֵי זַבְדַּי** עִם בָּנֶיהָ וְהִשְׁתַּחַוְתָה לוֹ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ דָּבָר. שָׁאַל **אוֹתָהּ**: "מַה **בַּקָּשָׁתֵךְ**?" **הֵשִׁיבָה** לוֹ: "אֱמֹר נָא שֶׁיֵּשְׁבוּ שְׁנֵי בָּנַי אֵלֶּה אֶחָד לִימִינְךָ וְאֶחָד לִשְׂמֹאלְךָ בְּמַלְכוּתְךָ." (מתי כ 20-21).

#### **עקירה**

**דוגמה א:** סיפור ריפוי איש המצורע הוא דוגמה לאמצעי העקירה. הסיפור מתאר איש מצורע שהגיע לישוע ואמר לו שהוא יכול לרפא אותו אם הוא רוצה. ישוע נגע באיש ואמר לו שהוא רוצה שהוא יטהר, ולאחר מכן האיש מטוהר מהמחלה. סיפור זה מופיע בכל שלוש הבשורות הסינופטיות (מתי, מרקוס ולוקס). לוקס מתעד את המאורע עם זרימה כרונולוגית, בִּהְיוֹתוֹ בְּאַחַת הֶעָרִים (לוקס ה 12), ולאחר מכן הוא מתאר, בְּאַחַד הַיָּמִים, כַּאֲשֶׁר לִמֵּד (פס' 17). מרקוס ממקם את המאורע בהקשר עם כרנולוגיה ספציפית. ישוע מרפא את חמותו של פטרוס (מרקוס א 30-31). ואז הוא כותב, בָּעֶרֶב, עִם שְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶשׁ, הֵבִיאוּ אֵלָיו אֶת כָּל הַחוֹלִים וַאֲחוּזֵי הַשֵּׁדִים (מרקוס א 32-34). לאחר מכן בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם, בְּעוֹד חֹשֶׁךְ, קָם וְיָצָא אֶל מָקוֹם שׁוֹמֵם וְהִתְפַּלֵּל שָׁם. (מרקוס א 35-38). לאחר מכן הוא עזב את כפר נחום והלך לכל הגליל ובישר בבתי הכנסת (מרקוס א 39). בזמן המסע הזה מרקוס מתעד שהוא ריפא את המצורע (מרקוס א 40-45). במרקוס ב 1 ישוע חזר לכפר נחום אַחֲרֵי יָמִים אֲחָדִים (מרקוס ב 1).

 לכן, על פי הכרנולוגיה של מרקוס, זה ברור שישוע ריפא את המצורע לאחר שריפא את חמותו של פטרוס.

מתי גם כן ממקם את ריפוי המצורע בהקשר עם כרונולוגיה ספציפית. אך היא שונה מהכרונולוגיה במרקוס. במתי ריפוי המצורע גם כן מתרחש בזמן שהותו של ישוע בגליל (מרקוס ד 23-25). מתי ממקם את הדרשה על ההר בזמן המסע הזה (מתי ה 1- ז 29). לאחר הדרשה, מתי מתעד שקהל גדול הלך אחרי ישוע כאשר האיש המצורע הגיע לישוע ונרפא (מתי ח 1-4). לאחר מכן, ישוע חזר לכפר נחום וריפא את חמותו של פטרוס (מתי ח 14-17). לכן, בבשורת מתי, ישוע ריפא את המצורע לפני שריפא את חמותו של ישוע, ואילו במרקוס הסדר הוא הפול. ראוי לציין שגם מתי וגם מרקוס השתמשו בכרונולוגיה מפורשת לכן לא ניתן לטעות בסדר האירועים.

מי אחראי על שינוי הכרונולוגיה? פרטים נוספים עשויים לעזור לנו לענות על השאלה. ישוע ביקש מהמצורע שנרפא לא לספר לאף אחד על מה שהתרחש. במרקוס ולוקס אין שום רמז לכך שהאירוע בו ישוע ריפא את המצורע היה ציבורי. לעומת זאת, במתי ישוע מרפא את המצורע לפני קהל עצום. למה שישוע ירפא מצורע לעיני כולם, ולאחר מכן יצווה עליו לא לספר לאף אחד על הריפוי? יותר הגיוני לטעון שהריפוי התרחש בפורום פרטי כפי שזה ברור ממרקוס ולוקס ושמתי מיקם את המאורע בהקשר שונה. המסקנה הזו מתחזקת כאשר לוקחים בחשבון את הסיבה בגללה מתי עשה זאת. ריפוי המצורע מופיע במתי, בהקשר רחב יותר של ריפוי שני העיוורים. ריפוי המצורע הוא הוא דוגמה אחת לניסים הרבים שישוע ביצע המתועדים כדי לתמוך בתשובתו של ישוע לשאלתו של יוחנן המטביל במתי יא 4-5: "לְכוּ הַגִּידוּ לְיוֹחָנָן אֶת אֲשֶׁר אַתֶּם שׁוֹמְעִים וְרוֹאִים: עִוְרִים רוֹאִים, פִּסְחִים מְהַלְּכִים, מְצֹרָעִים מְטֹהָרִים, חֵרְשִׁים שׁוֹמְעִים, מֵתִים קָמִים, עֲנִיִּים מִתְבַּשְּׂרִים.

דרך השימוש באמצעי הספרותי מתי מיקם את הסיפור על הריפוי של המצורע בהקשר שמושך את תשומת לבנו לאותם הניסים המצופים מהמשיח המובטח בתנ"ך. כלומר האירועים עצמם הם היסטוריים. ואילו הכרונולוגיה והמיקום של המאורע בהקשר הספציפי הזה, הם חלק מהיצירה הספרותית של מתי.

**דוגמה ב:** מתי ישוע נדחה כאשר היה בנצרת? לוקס ממקם את הדחייה בתחילת שירותו של ישוע, זמן קצר לאחר שהוא נוסה במדבר (לוקס ד 15-30), ואילו מרקוס ומתי ממקמים את המאורע מאוחר יותר בשירותו של ישוע (מרקוס ו 1-6; מתי יג 53-58). האם מדובר אולי באירועים שונים? יש סיבות טובות לחשוב שלוקס עקר את הסיפור מהקשרו המקורי וקישר אותו באופן מפורש לתחילת שירותו של המשיח.

מרקוס מתעד את שרשרת האירועים הבאה: ישוע משקיט סערה בגליל, מרפא איש אחוז שדים, מרפא את אישה זבת דם, מקים לתחייה את ביתו של יאיר, נדחה בנצרת, שולח את השנים עשר, נשאל לגבי הורדוס, מתודרך על ידי השליחים שעתה חזרו ממסעם, ומאכיל חמשת אלפים איש. אותה שרשרת האירועים מופיעה גם בלוקס עם אותו הסדר, חוץ מאירוע הדחייה. המאורע הזה לא מופיע בשרשרת המאורעות של לוקס. לוקס במקום זאת ממקם את המאורע בזמן מוקדם יותר של שירותו של ישוע. עלינו לחזור אחורה ולראות מה מתרחש בשלוש הבשורות הסינופטיות. כל שלוש הבשורות מתעדות שישוע נוסה במדבר ואז שהוא חזר לגליל. מתי ולוקס אחרי זה אומרים שישוע עזב את נצרת והלך לכפר נחום (מתי ד 13; לוקס ד 16-31). אך לוקס מספק פרטים נוספים. הוא מלמד אותנו שישוע עזב את נצרת בגלל שהוא נדחה שם וכמעט נהרג (לוקס ד 16-30). כמובן שזה אפשרי שישוע נדחה פעמיים שם. לעומת זאת, חשבו על כך: קודם כל, כפי שראינו קודם, לוקס מסכים עם מרקוס לגבי שרשרת האירועים, ומחסיר רק את המאורע הזה (שמופיע בהקשר שונה). שנית, יש הקבלות חזקות בין שלוש הבשורות לגבי הסיפור הזה: ישוע הטיף בבית כנסת בשבת (מרקוס ו 2; מתי יג 54; לוקס ד 24); התגובה של האנשים הייתה שהם מכירים את המשפחה של ישוע (מרקוס ו 3; מתי יג 55-56; לוקס ד 22); ותשובתו של ישוע הייתה שאין נביא בעירו (מרקוס ו 4; מתי יג 57; לוקס ד 24). מה שמצביע על כך שאו שמרקוס או שלוקס, עקרו את הסיפור ומיקמו אותו בהקשר שונה.

**דוגמה ג**: מתי ישוע טיהר את בית המקדש? יוחנן ב 11-13 ממקם את המאורע באופן מפורש בתחילת שירותו של המשיח, זמן קצר לאחר הנס בכפר קנה שבגליל. לעומת זאת, שאר הבשורות ממקמות את המאורע בבירור בתוך השבוע האחרון של חייו. ככל הנראה מרקוס או יוחנן עקרו את המאורע מהקשרו המקורי ושתלו אותו בהקשר אחר.

##### **ערבוב**

**דוגמה א:** סיפור ריפוי בעל היד היבשה בשבת הוא דוגמה לאמצעי הערבוב. במרקוס ג 2-5 ולוקס ו 7-10, הפרושים שותקים לאורך כל המאורע כדי לראות אם ישוע ירפא את בעל היד היבשה, וכך יפר את השבת כדי שיהיה להם במה להאשימו. אך ישוע הכיר את מחשבותיהם ושאל אותם אם מותר לעשות טוב בשבת כדי להציל חיים. לעומת זאת, במתי יב 10-13, הפרושים לא שתקו. למעשה, מתי לקח את המחשבות של הפרושים והמיר אותן לשיחה עם ישוע: הֵם פָּנוּ אֵלָיו בִּשְׁאֵלָה: "הַאִם מֻתָּר לְרַפֵּא בְּשַׁבָּת? וְזֹאת כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לְהַאֲשִׁים אוֹתוֹ" (מתי יב 10).

לוקס מדווח על המאורע הזה וגם על מאורע אחר בלוקס יד 1-6, למרות שיש דמיון בין השניים. בסיפור השני, ישוע אכל ארוחת ערב בביתו של מנהיג הפרושים בשבת. בגלל שהיה איש התפוח ממים, התבוננו בישוע בדריכות כדי לראות אם הוא ירפא את החולה בשבת. ישוע שאל את בעלי התורה והפרושים, "הֲמֻתָּר לְרַפֵּא בְּשַׁבָּת אוֹ לֹא?",כאשר הם שתקו, ישוע ריפא את האדם, שלח אותו, ואמר להם, "מִי מִכֶּם, שֶׁחֲמוֹרוֹ אוֹ שׁוֹרוֹ יִפֹּל לְתוֹךְ בְּאֵר, לֹא יְמַהֵר לְהַעֲלוֹתוֹ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת?" (לוקס יד 5). מתי מספק משפט זהה בסיפור הראשון של ריפוי האיש בעל היד היבשה: "מִי מִכֶּם הָאִישׁ שֶׁכֶּבֶשׂ אֶחָד לוֹ וְאִם יִפֹּל בְּשַׁבָּת לְתוֹךְ בּוֹר לֹא יַחֲזִיק בּוֹ וְיָרִים אוֹתוֹ? (מתי יב 11).8

סביר מאוד להניח שמתי הכיר את שני הסיפורים, והוא פשוט ערבב ביניהם.9

**דוגמה ב:** בסיפור ריפוי שני העוורים קיים ככל הנראה ערבוב. במרקוס ובלוקס ישוע מרפא עיוור אחד, ואילו במתי ישוע מרפא שניים.10 לכן, במרקוס ולוקס העיוור צועק, "בֶּן-דָּוִד, יֵשׁוּעַ, רַחֵם **עָלַי**!" ואילו במתי,

"אֲדוֹנֵנוּ בֶּן-דָּוִד, רַחֵם **עָלֵינוּ**!". ככל הנראה מתי ערבב את הסיפור שבמרקוס י 46-52 עם סיפור אחר שבמרקוס ח 22-26 שבו ישוע ריפא עיוור אחר, אחרת מתי לא היה מזכיר את הסיפור השני כלל.11

##### **דחיסה** 

**דוגמה א:** במרקוס זה ברור שישוע טיהר את בית המקדש ביום שני, ואז ביום שלישי ראה שעץ התאנה התייבש: **בַּבֹּקֶר** עָבְרוּ וְרָאוּ אֶת עֵץ הַתְּאֵנָה יָבֵשׁ מִשָּׁרָשָׁיו. **נִזְכַּר** כֵּיפָא וְאָמַר אֵלָיו: "רַבִּי, רְאֵה, עֵץ הַתְּאֵנָה שֶׁקִּלַּלְתָּ יָבֵשׁ!" . ואילו במתי, ישוע נכנס לירושלים וטיהר את בית המקדש ביום ראשון, ואז קילל את עץ התאנה ביום שני, והוא כותב במפורש שהתלמידים הופתעו מכך שהעץ התייבש באופן פתאומי. כְּשֶׁרָאָה עֵץ תְּאֵנָה אֶחָד בַּדֶּרֶךְ הִתְקָרֵב אֵלָיו וְלֹא מָצָא בּוֹ מְאוּמָה מִלְּבַד עָלִים. אָמַר אֵלָיו: "מֵעַתָּה לֹא יִהְיֶה מִמְּךָ פְּרִי לְעוֹלָם!" **וּבוֹ בָּרֶגַע** הִתְיַבֵּשׁ עֵץ הַתְּאֵנָה.כִּרְאוֹתָם זֹאת תָּמְהוּ הַתַּלְמִידִים וְאָמְרוּ: "אֵיךְ יָבַשׁ עֵץ הַתְּאֵנָה **פִּתְאוֹם**? (מתי כא 19-20). מתי דחס את הסיפור כך שישוע קילל את עץ התאנה, וזה התייבש במקום.

**דוגמה ב:** עוד דוגמה לדחיסה היא זמן שהותו של ישוע עם התלמידים לאחר תחייתו. במתי כח 7, 10 קודם המלאך ואז ישוע ציוו על הנשים להגיד לתלמידים שהוא הולך לפניהם לגליל, ושם עליהם לפגוש אותו. ההליכה מירושלים לגליל לוקחת מספר ימים. ביוחנן כ 1-כא 25, ישוע הופיע לפני התלמידים בירושלים באותו היום שבו הוא קם מן המתים. בפעם השנייה (שמונה ימים לאחר מכן) הוא הופיע בפניהם במקום לא ידוע. ובפעם השלישית הוא הופיע בפניהם ליד הכינרת. לכן, ביוחנן יש לכל הפחות תשעה ימים בהם ישוע נשאר בכדור הארץ לאחר תחייתו. ואילו בלוקס כד 1-53, תחייתו של ישוע, כל הופעותיו לפני התלמידים, ועלייתו לשמיים; מתועדות שהתרחשו ביום אחד (ביום ראשון). זה ברור שלוקס דחס את המאורעות, משום שמיד בספר הבא (מעשי השליחים) אותו הוא חיבר, הוא מודע לכך שישוע הופיע לעיני תלמידיו לאורך ארבעים ימים לפני שעלה לשמיים (מעשי השליחים א 3-9).

**דוגמה ג:** במשל הכרם והחוכרים שבמרקוס ובלוקס (מרקוס יב 1-12; לוקס כ 9-19), בעל הכרם שולח שלוש פעמים עבד שונה. כל פעם, החוכרים דוחים כל עבד שמגיע אליהם. הם מרביצים לו ומשפילים אותו. לאחר מכן, העבד שולח עבד שלישי, אותו הם הורגים. מתי לעומת זאת, דוחס את שלושת המקרים למקרה אחד, ואומר שבעל הכרם שלח שלושה עבדים להם הם מרביצים, ובסוף הורגים (זה ברור מהיוונית של מתי כא 36 שבעל הכרם שלח את העבדים יחד ולא בנפרד משום שנאמר בפסוק זה שלאחר מכן, בעל הכרם שלח יותר עבדים מאשר בפעם הראשונה).

##### **זרקור**

**דוגמה א:** בעוד שהבשורות הסינופטיות מתעדות שנשים רבות הלכו אל הקבר הריק, רק מרים המגדלית מוזכרת ביוחנן כ 1. לעומת זאת, זה נראה שיוחנן מכיר בכך שהגיעו עמה נשים אחרות, משום שמרים אומרת בפסוק הבא לפטרוס ולתלמיד האהוב, "לָקְחוּ אֶת הָאָדוֹן מִן הַקֶּבֶר וְלֹא יָדוּעַ **לָנוּ** אֵיפֹה הִנִּיחוּ אוֹתוֹ" (יוחנן כ 2). זה נראה סביר שיוחנן מכיר בנוכחותן של שאר הנשים אלא שהוא פשוט מאיר זרקור על מרים המגדלית ומתמקד עליה.

**דוגמה ב:** במרקוס טז 5 ובמתי כח 2-4 מוזכר מלאך אחד בקבר, ואילו בלוקס כד 4 וביוחנן כ 12 מוזכרים שניים. זה ברור שמרקוס ומתי מאירים זרקור על המלאך שמכריז את הבשורה לגבי תחייתו של ישוע.

**דוגמה ג:** במרקוס ה 35, אנשים הגיעו מביתו של יאיר ואמרו לו: "בִּתְּךָ מֵתָה, לָמָּה תַּטְרִיחַ עוֹד אֶת הָרַב?". אך בלוקס ח 49, איש (יחיד) הגיע מביתו של יאיר ואמר לו: "בִּתְּךָ מֵתָה, אַל תַּטְרִיחַ עוֹד אֶת הַמּוֹרֶה." כלומר, במרקוס יש מספר אנשים המכריזים על מותה של בתו של יאיר, ואילו בלוקס אדם אחד מכריז על כך. זה סביר שלוקס מאיר זרקור על האיש שבישר את הבשורה ליאיר וכך התמקד עליו.

##### **פישוט**

**דוגמה א:** בעוד שהבשורות הסינופטיות ברורות לגבי כך שיוחנן המטביל הטביל את ישוע (מרקוס א 9; מתי ג 13-15; לוקס ג 21), ביוחנן א 29-34 לא נאמר שישוע הוטבל. יכול מאוד להיות שהתיעוד של יוחנן מניח שטבילתו (וניסיונו במדבר) של ישוע כבר התרחשה ושיוחנן המטביל נזכר במה שקרה בזמן הטבילה. או שיוחנן מניח שהקוראים כבר מכירים את האירועים, או שהוא באופן מכוון לא מזכיר אותם לשם הפישוט.

##### **שכתוב (פרפרזה)** 

**דוגמה א:** במרקוס טו 26, בכתב על הצלב של ישוע נכתב "מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים." במתי כז 37, על הכתב נאמר, "זֶה הוּא יֵשׁוּעַ מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים." בלוקס כג 38 נאמר שהיה כתוב, "זֶהוּ מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים." ביוחנן יט 19, נאמר, "יֵשׁוּעַ מִנָּצְרַת, מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים." מדובר בפרפרזה.

**דוגמה ב:** האינטרקציה בין ישוע לעיוור שנרפא על ידו היא דוגמה לפרפרזה. במרקוס י 51, האדם העיוור ענה לישוע כך, "רַבִּי, שֶׁאֶרְאֶה!" במתי כ 33 התשובה היא, "אָדוֹן — שֶׁתִּפָּקַחְנָה עֵינֵינוּ!". במרקוס י 52, ישוע אומר, "לֵךְ, אֱמוּנָתְךָ הוֹשִׁיעָה אוֹתְךָ." בלוקס יח 42, הוא אומר, "רְאֵה! אֱמוּנָתְךָ הוֹשִׁיעָה אוֹתְךָ."

##### **סיכום**

מאחר והבשורות הן בעלות זיקה לביוגרפיות יווניות-רומיות, אנו יכולים לצפות מהמחברים שלהן להשתמש לפחות בכמה מוסכמות ספרותיות המאפיינות את הסוגה הזו. התמקדנו במספר אמצעים ספרותיים שיכולים להסביר את השוני שקיים בין הנרטיבים בבשורות. ראינו שהאמצעים הללו שימשו את פלוטרכוס בכתיבתו, וכי מדובר בתבנית זהה של שוני, שקיימת בבשורות. האמצעים הספרותיים כוללים החלפת מילים וביטויים, שינוי התחביר, שינוי ההטיה של המילה מיחיד לרבים (או להפך), הוספה לשם העצמה, הבהרה, הרחבת המחשבה, דחיסת פרטי הנרטיב, עקירת המאורע מהקשר אחד לאחר, פישוט, העברה, ערבוב, זרקור, פרפרזה ועוד. הגישה הספרותית לא פוסלת נסיונות ליישב את השוני בצורה הקלאסית והמסורתית (כלומר ליצור נרטיב אחד כולל המיישב בין השוני שקיים בנרטיבים של הבשורות), אולם, היא עשויה להועיל לפתרון הקשיים המתעוררים בקטעים מסוימים שבהם הניסיון ליישב מותח את הטקסט יתר על המידה.

הערות שוליים:

1\. להרחבה ראו את ספרו:
Michael R. licona, Why Are There Differences in the Gospels? Oxford University Press Oxford University Press; .1 edition, December 19, 2016
2\. מחקרו מניח שהבשורות נכתבו בז'אנר של ביוגרפיות רומיות-יווניות. להעמקה ולהוכחה לכך שהבשורות הן ביוגרפיות בסגנון רומי-יווני ראו: Richard A. Burridge, What Are the Gospels? A Comparison with Graeco-Roman Biography, 2nd ed. Grand Rapids, MI: Eerdmans, 2004.

3\. לייקונה, שם עמ': 26-110.

4\. פלוטארכוס (בעריכתו הכללית של מ.מ. בובר): חיי אישים. אנשי רומי, ירושלים, מוסד ביאליק, 1986, עמוד 362.

5\. עמוד 273.

6\. ראו שם ב"קיסר" טו 3; לה 1-37.5; לט 1-מא.3; "פומפיוס" סב 1-סז.6; "אנטוניוס" ו 1-4; ח 1-2.

7\. פלוטארכוס, שם עמוד 293.

8\. לוקס מספר את שני הסיפורים (ו 6-11; יד 1-6), ויש הרבה הבדלים בינהם. המאורע בלוקס ו התרחש בבית הכנסת; בלוקס יד המאורע התרחש בביתו של מנהיג הפרושים. בלוקס ו, האדם אותו ישוע ריפא היה בעל יד יבשה. בלוקס יד, האדם היה תפוח ממים. בלוקס ו, ישוע אמר לחולה להושיע את ידו. כאשר הוא עשה כן. ידו נרפאה. בלוקס יד, ישוע החזיק את החולה וכך ריפא אותו. בלוקס יד 5, ישוע הוסיף שאלה הזהה במתי יב 11 עם מספר שינויים. סיפור ריפוי האיש התפוח ממים הינו ייחודי ללוקס.

9\. ראו חוקרים המסכימים עם השקפה זו: Davies and Allison, Commentary on the Gospel according to Saint Matthew, 2:320; John Nolland, The Gospel of Matthew: A Commentary on the Greek Text, NIGTC (Grand Rapids, MI: Eerdmans; Bletchley, Paternoster, 2005), Logos 6, 487–88; and Robert H. Gundry, Matthew: A Commentary on His Handbook for a Mixed Church under Persecution, 2nd ed. (Grand Rapids, MI: Eerdmans, 1994), 226.

10\. המיקום (יריחו), ההקשר בו הסיפור מופיע במרקוס ובמתי, והתיאום המילולי, מצביעים על כך שמדובר על אותו המאורע בשני התיעודים.

11\. ראו לתמיכה: Craig S. Keener, Matthew, IVPNTC 1 (Downers Grove, IL: InterVarsity Press, 1997), 306–7.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/5153d6a7d8ae705326e4d8c0606e13ebc557a356f6503c82dd260d0fe883180e?s=300&d=mm&r=g) 

 מייקל לייקונה 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/michael-r-licona/) [    ](https://igod.co.il/author/michael-r-licona/)

**קטגוריות:** ישוע בראי ההיסטורי, יֵשׁוּעַ והברית החדשה, מהימנות כתבי הקודש, סתירות בברית החדשה?

**תגיות:** אמינות הכתובים, הברית החדשה, סתירות, סתירות בברית החדשה?

---

### [קריטריונים לאותנטיות הבשורות בברית החדשה](https://igod.co.il/jesus-new-testament/קריטריונים-לאותנטיות-הבשורות/)

**Published:** ינואר 20, 2020
**Author:** רוברט סטיין

**Content:**

איך קובעים את האמינות של המאורעות והאמרות המיוחסות לישוע בבשורות? במחקר הברית החדשה, התפתחו מספר קריטריונים אוביקטיביים, אשר לא תלויים באמינות הכללית של הברית החדשה, על פיהם, אנו יכולים לבחון בצורה אוביקטייקטיבית ופרטנית, את האותנטיות1 של מאורעות ואמרות (המיוחסות לישוע) ספציפיות בבשורות הברית החדשה. הקריטריונים מתחלקים לשני סוגים: חיוביים ושליליים. ככל שהחומר בברית החדשה עונה על הקריטריונים החיוביים כך הוא יותר אותנטי ואמין, מנגד, ככל שהחומר בברית החדשה לא עונה על הקריטריונים השליליים, כך הוא יותר אותנטי ואמין.

אז מהם הקריטריונים?

## **קריטריונים חיוביים לאותנטיות**

נציג כעת את הקריטריונים המרכזיים המשומשים כדי לבסס את האותנטיות של המאורעות והאמרות של ישוע בבשורות הברית החדשה.

### **1. קריטריון העדויות המרובות**

 הקריטריון הזה חוקר את הלימוד והמעשים של ישוע כדי לראות אם הם מתועדים במספר מקורות אשר על בסיסם נכתבו הבשורות. כלומר, דרך הקריטריון הזה, אם אמרה או מעשה של ישוע מתועדים במספר מקורות בלתי תלויים, זה מגביר את הסיכוי שמדובר באמרה שאכן מיוחסת לישוע ההיסטורי, או שהמעשה שמיוחס לישוע, אכן התרחש. לדוגמה, הלימוד של ישוע על כך שמלכות אלוהים הגיעה בשירותו. בהתבסס על העובדה שבשורות מתי, מרקוס ולוקס דומים ובהנחה שזה בגלל שמתי ולוקס השתמשו במרקוס ובמקור אחר (שנקרא "Q"), יחד עם המקורות המיוחדים שלהם עליהם שאר המחברים לא התבססו (המקור הייחודי למתי עליו רק מתי התבסס נקרא "M", ואילו המקור בו רק לוקס השתמש נקרא "L"), המקורות השונים הללו (מרקוס, "Q", "M" ו-"L") מהווים כעדויות עצמאיות לכך שישוע אכן לימוד שמלכות האלוהים התגלתה דרכו. יחד עם המקורות הללו שנמצאים בבשורות, יוחנן מספק עדות נוספת; ולעתים כאשר מחברי האיגרות (שאול, יעקב ואחרים) מצטטים את הבשורות, הציטוטים מהווים כעדות נוספת. כאשר עושים זאת, אנו מוצאים שמספר מקורות עצמאיים מצביעים על כך שישוע לימד שמלכות האלוהים הגיעה בשירותו: מרקוס (ב 21-22); "Q" (לוקס יא 20); "M" (מתי ה 17); "L" (לוקס יז 20-21); יוחנן (ד 23); שאול (הראשונה לקורינתים י 11; קולוסים א 13; הראשונה לתסלוניקים ב 12). למרות שלא מדובר בהוכחה מוחצת, ראיות מהסוג הזה שמות את נטל ההוכחה על אלו שמכחישים שישוע טען שבו הגיעה מלכות האלוהים עלי אדמות.

לימוד נוספת שמתועד בצורה מרובה הוא הלימוד של ישוע לגבי אלוהים כאב. אנו מוצאים זאת במרקוס (יא 25); "Q" (מתי ז 11); "M" (מתי ו 18); "L" (לוקס יב 32); יוחנן (ה 36-47); שאול (רומים ח 15-16; גלטים ד 6).

אנו מוצאים גם עדויות מרובות לכך שישוע קרא לעצמו "בן האדם"2: מרקוס (ח 38); "Q" (מתי כד 27); "M" (מתי י 23); "L" (לוקס יז 22); יוחנן (יב 23); ולכך שהוא ניבא את חורבן בית המקדש: מרקוס (יג 2; יד 57-58; טו 29); "Q" (לוקס יג 34-35); "L" (לוקס יט 41-44); יוחנן (ב 18-22).

### **2. קריטריון המבוכה**

על פי הקריטריון הזה, אם מאורע מסוים או אמרה מסוימת, הם מביכים, סביר להניח שהם אותנטיים (אף אחד לא ממציא פרטים שמביכים או נוגדים את ההטייה שלו מחד, ותומכים במתנגדים שלו מאידך). בבשורות קיימים פרטים שהיו מביכים את הקהילה המשיחית הקדומה, ולכן, לא סביר שהם הומצאו על ידה.

דוגמה לכך היא הטבילה של ישוע על ידי יוחנן המטביל. המבוכה שנוצרה בעקבות זה שישוע נטבל על ידי יוחנן המטביל טְבִילָה שֶׁל תְּשׁוּבָה לְשֵׁם סְלִיחַת חֲטָאִים (מרקוס א 4) יצרה בעיות תיאולוגיות עבור הקהילה המשיחית הקדומה.

המשפט של ישוע במרקוס יג 32: אֲבָל אֶת הַיּוֹם הַהוּא אוֹ הַשָּׁעָה אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ, גַּם לֹא הַמַּלְאָכִים בַּשָּׁמַיִם וְגַם לֹא הַבֵּן, אֶלָּא הָאָב, באותה מידה יצר בעיות תיאולוגיות עבור הקהילה הקדומה, ובכך מצביע על כך שהמשפט אכן מיוחס לישוע ההיסטורי. אף אחד לא היה ממציא משפט כזה ומייחס אותו לישוע, כדי לא לאתגר את האמונה הקדומה של הקהילה בנוגע לאלוהותו של ישוע.

דוגמאות נוספות למשפטים מביכים שככל הנראה לא הומצאו הם: במרקוס י 18: אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "מַדּוּעַ אַתָּה קוֹרֵא לִי 'טוֹב'? אֵין טוֹב כִּי אִם אֶחָד וְהוּא הָאֱלֹהִים; התכחשותו של פטרוס (מתי כו 69-75), שהיה מנהיג ראשי של התנועה המשיחית במאה הראשונה; צליבתו של ישוע על ידי הרומאים; וכו'.

### **3. קריטריון השונות**

על פי הקריטריון הזה, אם לאמרה מסוימת אין רקע יהודי והיא גם לא תואמת את דפוס המחשבה המשיחי\\נוצרי, אז סביר להניח שאמרה זו אכן מיוחסת לישוע ההיסטורי.

הדוגמאות ליעילות שבקריטריון הזה בבשורות הן: דחייתו של ישוע את הצום (מרקוס ב 18-20), שסותר את היהדות בתקופתו (מתי ט 14; לוקס יח 11-12) וגם את הקהילה המשיחית המוקדמת (מתי ו 16-18; מעשי השליחים יד 23); השימוש של ישוע בביטוי "אבא" בתפילותיו, דבר שהוא נדיר בהשוואה ליהדות של המאה הראשונה, למרות שביטוי זה כן מופיע בקהילה המוקדמת (רומים ח 15-16; גלטים ד 6); אֵין דָּבָר הַנִּמְצָא מִחוּץ לָאָדָם יָכוֹל לְטַמֵּא אוֹתוֹ בְּהִכָּנְסוֹ לְתוֹכוֹ, אֶלָּא הַדְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִתּוֹךְ הָאָדָם הֵם הַמְטַמְּאִים אֶת הָאָדָם (מרקוס ז 15), משפט שסותר את המנהג של היהדות באותה תקופה בנוגע לכשרות וגם את צורת החשיבה של הקהילה המוקדמת (מעשי השליחים י-יא), ולכן, סביר להניח שהוא לא הומצא על ידה. העובדה שמשלים מופיעים אך ורק בבשורות ולא בשום מקום אחר בברית החדשה, מצביעה על כך שהם אכן אותנטיים.

הערך הגדול ביותר שמגיע מהקריטריון הזה רלוונטי לתואר "בן האדם", שמשומש על ידי ישוע בבשורות. הרקע לתואר הזה הוא מדניאל ז 13 בלבד. תואר זה לא שומש ביהדות בתקופתו של ישוע וגם בקושי מופיע בכתבים של הברית החדשה מלבד הבשורות. הוא מופיע 69 פעמים בבשורות הסינופטיות ו-13 פעמים בבשורת יוחנן, והוא משומש רק 4 פעמים בשאר הברית החדשה (מעשי השליחים ז 56; אל העברים ב 6; התגלות א 13; יד 14), ורק במעשי השליחים ז 56 התואר מתייחס לישוע. לכן, זה לא סביר שהשימוש בביטוי הזה כהתייחסות לישוע, הוא תוצאה של יהדות המאה הראשונה או הקהילה המוקדמת.

### **4. קריטריון הלשון הארמית** 

 כלי נוסף לזיהוי אותנטיות בבשורות מערב את קיומה של השפה הארמית. מאחר וזה ודאי ששפת האם של ישוע הייתה ארמית, ובאופן ספציפי יותר הניב הגלילי של הארמית3, נוכחותם של ביטויים בשפה הארמית בבשורות מצביעה על כך שאלו הם ביטויים עתיקים שככל הנראה מיוחסים לישוע עצמו. המילים והביטויים הבאים מבשורת מרקוס מיוחסים לישוע ההיסטורי כמעט באופן ודאי: ג 17 (בְּנֵי רֶגֶשׁ); ה 41 (טַלְיְתָא, קוּמִי), ז 34 (הִפָּתַח!), ח 12; ט 1 (אָמֵן); יד 36 (אַבָּא); טו 34 (אֱלָהִי, אֱלָהִי, לְמָה שְׁבַקְתָּנִי?). דרך נוספת בה כלי זה משומש הוא במציאת משחקי מילים הייחודיים לשפה הארמית בלבד (ולא לשפה היוונית). דוגמה למשחק מילים בארמית נמצא במתי כג 24: מוֹרֵי דֶרֶךְ עִוְרִים הָעוֹצְרִים אֶת **הַיַּתּוּשׁ** (גלמא) בְּמִסְנֶנֶת וּבוֹלְעִים אֶת **הַגָּמָל** (גלמא). בארמית, המילה "יתוש" היא גמלא, וכן גם המילה גמל. כלומר, נוצר כאן משחק מילים: "מורי דרך עורים העוצרים את הגלמא במסננת ובולעים את הגלמא". הסיכוי שהפתגם הזה נוצר בסביבה יוונית, שאם מתורגם לארמית יוצר באופן אקראי משחק מילים, הוא נמוך. סביר יותר להניח שמתי כג 24 הוא פתגם שנוצר בסביבה דוברת ארמית.

אמנם עצם קיומם של ביטויים ארמיים, לא מוכיח את האותנטיות שלהם, הקיום שלהם אכן מצביע לכיוון הזה ומעלה את ההסתברות לכך.

### **5. קריטריון המסורת המנוגדת לאינטרס של העורך**

על פי הקריטריון הזה, מידע שנכתב על ידי מחבר, אשר נוגד את האינטרסים שלו, הוא ככל הנראה מידע אותנטי ואמין, והוא גם מידע שהיה ידוע לציבור, אחרת המחבר היה משמיט אותו. מספר דוגמאות לכך הן: דבריו של ישוע במתי יא 13: הֵן כָּל הַנְּבִיאִים וְהַתּוֹרָה עַד יוֹחָנָן נִבְּאוּ, במבט ראשון נוגדים לכאורה את מה שמתי כתב במקומות אחרים לגבי התורה (מתי ה 17-20; ז 12; כג 1-3). ההתייחסות לחיילים ולמפקדם (יוחנן יח 12) במעצרו של ישוע לכאורה נוגדת את הנטייה של יוחנן להמעיט במעורבות של הרומאים במעצר ובמשפט של ישוע; והתיאורים של התלמידים בבשורת מרקוס, שמצד אחד מצביעים על חוסר אמונתם (מרקוס ד 35-41; ו 35-37, 52; ח 4, 14-21 וכו'). ומצד שני מצביעים על הקריאה הייחודית שלהם והמעמד ההנהגתי שלהם בקהילה א 16-20; ב 14; ו 7-13, 30; טז 7), מראים ששניהם היסטוריים.

### **6. קריטריון השכיחות**

קריטריון זה דומה לקריטריון העדויות המרובות, אך במקום לנסות לאמת את רוחב הלימוד או הסוגה הספרותית במקורות השונים, קריטריון זה מחשיב את כמות הפעמים שהאמרה או הלימוד מופיעים בספרי הבשורות. הקריטריון מניח שאם לימוד מסוים של ישוע מופיע פעמים תכופות בבשורות, אז סביר להניח שהלימוד אכן מיוחס לישוע ההיסטורי. כמו שמקורות מרובים המעידים על אותו הלימוד מגבירים את הסבירות שהלימוד הזה אכן אותנטי ומיוחס לישוע ההיסטורי, כך גם כמות גדולה של אזכורים של אותו הלימוד או אותה המסורת, מגבירה את הסבירות שהם מיוחסים לישוע ההיסטורי. זה נכון במיוחד כאשר אותה האמרה או אותו הלימוד מופיעים במקורות שונים. העובדה שישוע מתייחס 76 פעמים למלכות האלוהים בבשורות (103 אם מחשיבים את ההקבלות) מצביעה על כך שישוע ההיסטורי אכן הדגיש את הלימוד הזה בשירותו. באותה המידה, העובדה שהבשורות מכילות כל כך הרבה משלים, מצביעה על כך שישוע אכן לימד בצורה הזו. אמנם זה נכון שכמות היא לא הוכחה, אך היא מעבירה את נטל ההוכחה על הספקנים.

### **7. קריטריון העקביות**

 הקריטריון הזה מבוסס על ששת הקריטריונים לעיל. הקריטריון הזה קובע שלאחר שהצלחנו לייחס לישוע ההיסטורי כמות גדולה של אמירות ומעשים, אנו יכולים להשתמש בהם בתור תבנית שתשרת אותנו בבחינת האותנטיות של החומרים האחרים בבשורות. למרות שקריטריון זה פחות חזק מששת הקריטריונים האחרים, קריטריון זה מאפשר לחוקרים לשחזר על בסיס מידע קיים (מידע שביססנו דרך שאר הקריטריונים) תמונה שמייצגת בצורה אותנטית את חייו ומשנתו של ישוע. לכן, דרך קריטריון זה, אנו יכולים לבסס את המהימנות של המאורעות הבאים: הלימוד של ישוע אודות ביאתה של מלכות האלוהים, אלוהים כאביו ואביהם של אלו שמאמינים בו, התואר "בן האדם" כתואר האהוב על ישוע, הלימוד שלו אודות חורבן בית המקדש כאירוע עתידי, טבילתו על ידי יוחנן המטביל, הבגידה בו על ידי אחד מתלמידיו, המעורבות של הרומאים במעצרו ובמשפטו, בחירת שנים עשר התלמידים, הלימוד שלו דרך משלים ותקבולות ניגודיות. כל אלו, אמורים להיחשב לאותנטיים, משום שהם מסתדרים עם שאר העובדות שניתן לבסס דרך שאר הקריטריונים. ולכן, נטל ההוכחה מונח על אלו שמתנגדים למהימנות של המאורעות הללו.

## **קריטריונים שליליים לאותנטיות**

יחד עם הקריטריונים החיוביים, קיימים קריטריונים שליליים אשר היו מצביעים על חוסר האותנטיות של החומר אותו אנו בוחנים וחוקרים.

### 1. קריטריון הסתירה 

 על פי הקריטריון הזה, אם אמירה מסוימת סותרת אמירה אחרת אותה הוכחנו כאותנטית, אז זה אומר שהאמירה שסותרת אותה היא לא אותנטית. קריטריון זה מניח גם שישוע היה עקבי ולא סתר את עצמו. לכן, אם היינו מוצאים שתי אמירות של ישוע שהיו נמצאות בקונפליקט אחת עם השנייה, ואחת מהן הוצגה כאותנטית, האמירה השנייה חייבת להיות לא אותנטית. אולם יש לקחת בחשבון את הצורה שישוע התבטא פעמים רבות; ישוע דיבר במשלים, פתגמים ופעמים רבות התבטא בהגזמה. לדוגמה: כאשר ישוע דיבר על שנאת ההורים (לוקס יד 26), משפט שעונה על קריטריון המבוכה, ולכן מיוחס לישוע ההיסטורי, איננו סותר את המשפט של ישוע במרקוס ז 9-10 (שם ישוע מאשים את הפרושים על כך שדרך המסורת שלהם הם לא מכבדים את הוריהם) משום שישוע דיבר בהגזמה.

### **2. קריטריון הסתירה הסביבתית**

 אין כל ספק בנוגע לתקפות שבקריטריון הזה. אם משפט מסוים לא היה יכול להיאמר בישראל של המאה הראשונה, המשפט לא יכול להיות אותנטי. דוגמה היפותטית למשפט כזה היא: "איש אינו יכול לנסוע על שני אופנועים". מאחר ואופנועים לא היו קיימים בזמנו של ישוע, משפט כזה לא יכול להיות מיוחס לישוע ההיסטורי.

לעתים ספקנים מצביעים על הפסוק במרקוס י 12, כמשפט שסותר את הסביבה והתרבות של אותה התקופה: וְאִם הִיא תְּגָרֵשׁ אֶת בַּעֲלָהּ וְתִנָּשֵׂא לְאַחֵר נוֹאֶפֶת הִיא. הטענה היא שנשים לא היו יכולות להתגרש מבעליהן, אך היו לכך מצבים יוצאי דופן (בן סירא כג 22-27). בנוסף לכך, קיימת דוגמה מזמנו של ישוע עם הורדוס אינטיפס, שליט הגליל. הביקורת של יוחנן המטביל נגד הורדוס על כך שהתחתן עם הרודיה, אשר התגרשה מאחיו של הורדוס, בסופו של דבר גרמה למותו (מרקוס ו 17-29).

לכן, מרקוס י 12 לא מהווה סתירה לתרבות ולמנהג באותה התקופה.

### 3. קריטריון הנטיות של המסורות המתפתחות

 אם היינו יכולים לבסס את האופן שבו מסורות שהיו קיימות בעל פה התפתחו בזמן שהן הועברו הלאה, היינו יכולים ללכת אחורה ולשחזר את התוכן האותנטי של המסורות אחרי שנפטרנו מההתפתחויות שלהן. הבעיה בקריטריון הזה היא שהקריטריון מבוסס על ההנחה שהמסורות הועברו הלאה על ידי "חוקים" מסוימים. אך הנחה זו היא שגויה. אנו יכולים לראות שמסורות לעתים נהיות מפורטות וארוכות יותר, ולפעמים ההפך הגמור. הנטיות להאריך ולפתח מסורות (השוו מרקוס יד 47, "אזנו" ו"עבד" עם לוקס כב 50, "אזנו הימנית", ויוחנן יח 10, "אזנו הימנית" ו"מלך"; מרקוס ט 19 ומתי יז 15, "בני" עם לוקס ט 38, "בן יחיד"; מרקוס ג 1 ומתי יב 10, "איש שידו יבשה" עם לוקס ו 6, "ידו הימנית יבשה"), מקבילות לדוגמאות של מסורות אשר התקצרו ונהיו פחות מפורטות (השוו מרקוס ב 3, "ארבעה אנשים" עם מתי ט 2, "הביאו"{ללא פירוט מספרי} ולוקס ה 18, "אנשים"; מרקוס ה 22 ולוקס ח 40, "ראש בית הכנסת, יאיר שמו" עם מתי ט 18, "אחד הנכבדים"; מרקוס ו 39, "הדשא הירוק" עם מתי יד 19, "דשא" {בלוקס ט 14 הדשא כלל לא מוזכר}). אלו "חוקים" ניתן להסיק כאן אם המסורות המאוחרות יותר לעתים מפרטות יותר ולעתים פחות מהמסורות הקדומות יותר? זו נראית כמו משימה בלתי אפשרית. כתוצאה מכך, כל השאלה לגבי אילו נטיות, אם בכלל, היו קיימות כאשר המסורות הועברו הלאה, היא שאלה שנויה במחלוקת.

## **מסקנה**

למרות שהקריטריונים הללו לא יכולים להוכיח מעבר לכל צל של ספק את האותנטיות של אמירות ומעשים מסוימים המיוחסים לישוע (למרות שקריטריון השונות מתקרב לכך), כאשר הקריטריונים החיוביים מתגשמים, הם עוזרים לנו להיות בטוחים בסבירות גבוהה לגבי כך שהקטע שאנו חוקרים הוא אכן אותנטי. כאשר קטע מסוים בברית החדשה עונה על מספר קריטריונים במקביל, הסבירות לאותנטיות שלו גוברת באופן דרמטי. למרות שביטחון מוחלט איננו מתאפשר, הקטעים הללו בבשורות שתואמות לקריטריונים עליהם דיברנו לעיל, מעבירות את נטל ההוכחה על הספקנים הביקורתיים. בנוסף לכך, אם אנו מראים מספיק דוגמאות לחומרים אותנטיים בבשורות, ומראים שהתיאור של ישוע בבשורות הוא אמין באופן כללי, זה אומר שחומרי הבשורות בשלמותם, צריכים להיות זכאים לאמון שלנו בהם; אלא אם כן מוכיחים אחרת.

הערות:

1\. המילה "אותנטית" משמע שאמרה או מעשה מסוים של ישוע (כפי שהם מתועדים בבשורות) אכן משקפים את ישוע ההיסטורי.

2\. כינוי המבוסס על דניאל ז 13, שם מתוארת דמות הנראית כבן אדם, אשר ניתנים לה הפולחן, הכבוד והסמכות. אם ישוע זיהה את עצמו כבן האדם, הוא ראה בעצמו דמות שראוי להשתחוות לה, כלומר הוא ראה את עצמו כאלוהים בכבודו ובעצמו.

3\. ראו: Robert H. Stein, The Method and Message of Jesus Teachings (Westminster, 1978), pp. 4-6.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/01a1636e140362b2fd303383fa8ca98c4dc69b0c5c2079f30452a12b3e9f0fb4?s=300&d=mm&r=g) 

 רוברט סטיין 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/robert-stein/) [    ](https://igod.co.il/author/robert-stein/)

**קטגוריות:** ישוע בראי ההיסטורי, יֵשׁוּעַ והברית החדשה, מהימנות כתבי הקודש

**תגיות:** הברית החדשה, היסטוריה, ישוע ההיסטורי, סתירות בברית החדשה?

---

### [תחייתו של ישוע: מבט על ציר הזמן](https://igod.co.il/jesus-new-testament/תחייתו-של-ישוע-מבט-על-ציר-הזמן/)

**Published:** ינואר 22, 2020
**Author:** גארי האברמס

**Content:**

כיום, ההגנה לטובת תקומתו של ישוע מתמקדת בשלושה היבטים: הכישלון של התאוריות הנטורליסטיות להסביר את המאורע, הראיות ההיסטוריות לטובת התגלותו של ישוע לאחר מותו לתלמידיו, והקבר הריק. במאמר זה, נציג גישה חדשנית שפותחה על ידי ההיסטוריון וחוקר הברית החדשה, גארי הברמס. במאמר זה הגישה תהיה שונה מהגישה השכיחה שציינו לעיל. אנו נתחיל עם המחצית המאוחרת של המאה הראשונה ונלך אחורה בזמן אל שנת 30 לספירה בערך, שנת צליבתו של ישוע.

המטרה שלנו תהיה לבסס גישה שונה למהימנות ההכרזה אודות התקומה של ישוע. אנו נראה שהמחקר הנוכחי מסכים על התאריך המוקדם (מוקדם בצורה יוצאת דופן) של ההכרזה אודות התקומה של ישוע וכן גם לגבי כך שאלו שהכריזו את התקומה היו עדי ראייה לחייו ומותו של ישוע.

לפני שנתחיל, חשוב להגדיר מספר פרמטרים לגבי מחקר ההיסטוריוגרפיה. בכתיבה היסטורית של ימינו, קיימים שני מרכיבים חשובים; להבטיח שקיימת עדות ראייה לאירועים עליהם נכתב, ושהעדות תהיה קרובה ככל האפשר מבחינה זמנית לאותם האירועים. עדות ראייה וקרבה זמנית להתרחשות הן קריטיות. שני המרכיבים הללו היו קריטיים גם בעת העתיקה.1

##  **60-100 לספירה: חיבור הבשורות**

כאשר מדברים על מותו ותחייתו של ישוע, רוב האפולוגטיקנים הנוצרים נוהגים להתחיל עם מהימנות ארבע הבשורות. גישה פופולרית גורסת כי הספרים הללו נכתבו על ידי השליחים (כמו עם מתי ויוחנן) או עם קרוביהם (כמו עם מרקוס ולוקס) ושהחיבורים הללו נכתבו בין 60-100 לספירה. הנקודה היא שמאחר והחיבורים הללו נכתבו בין 30-70 שנים לאחר מותו של ישוע, החיבורים הללו מהווים חומרים טובים שבעזרתם ניתן לשחזר את ראשית האמונה המשיחית. ומכאן, ניתן לקבוע שהם מספקים עבורינו מידע אמין אודות צליבתו של ישוע והופעותיו לאחר מותו.

לעומת זאת, חוקרים ביקורתיים באופן כללי לא מסכימים לגבי זהות מחברי הבשורות למרות שהם מתארכים אותן רק מעט מאוחר יותר. החוקרים הביקורתיים בדרך כלל מתייחסים לבשורות כאל חיבורים אנונימיים למרות שיש יוצאי דופן.2 חוקרים רבים דנים לגבי כמות המידע האמין בבשורות. לגבי התיארוכים שניתנים על ידי החוקרים הנוצרים; הם בדרך כלל בין 60-100 לספירה, למרות שהנטייה הביקורתית היא לתארך את הבשורות הסינופטיות למעט מאוחר יותר. בדרך כלל מרקוס מתוארך ל-70 לספירה, ואילו מתי ולוקס מתוארכים ל-80-85 לספירה. קיימת הסכמה כללית לגבי יוחנן, שהוא כתב בסוף המאה הראשונה.

באיזה אופן המסקנות של המחקר הביקורתי משפיעות על ההגנה לטובת תחייתו של ישוע? זה מעניין שלמרות הספק בזהות מחברי הבשורות, חוקרים ביקורתיים רבים הגנו על תחייתו ההיסטורית של ישוע דרך השימוש בספרות של שאול השליח.3 אך גם לאלו שמעדיפים להשתמש בבשורות, הבשורות נכתבו (אפילו על פי התיארוך הביקורתי) רק מספר עשורים לאחר התרחשות המאורעות, מדובר בטווח זמן מאוד קצר מבחינת הסקאלה ההיסטורית. אחרי הכל, ביוגרפיות ידועות מאוד כמו של אלכסנדר הגדול, נכתבו כארבע מאות שנים לאחר מותו.

## **50-62 לספירה: תיארוך האיגרות של שאול השליח**

כפי שנאמר קודם, רוב החוקרים הביקורתיים כיום מסתמכים על ספרות שאול כאשר הם מדברים על מותו ותחייתו של ישוע. מתוך שלוש עשר האיגרות, שש מתוכן נחשבות לאותנטיות ומיוחסות לשאול השליח. האיגרות הללו הן: האיגרת אל הרומים, הראשונה והשנייה אל הקורינתים, אל הגלטים, אל הפיליפים והראשונה אל התסלוניקים. איגרות פילימון וקולוסים כלולות גם כן לפעמים ברשימה האותנטית. האיגרות הללו בדרך כלל מתוארכות ל-50-60 לספירה. אפילו החוקרים הביקורתיים מסכימים על זהות המחבר של האיגרות הללו ועל התיארוך שלהן.4

האיגרות האותנטיות הללו מועדפות על פני הבשורות בגלל שהחוקרים הביקורתיים בטוחים לגבי מי חיבר את האיגרות הללו ומתי, בעוד לגבי הבשורות הם לא.

פסוק המפתח שלנו נמצא בראשונה לקורינתים טו 3. בשני הפסוקים הקודמים לפסוק הזה, שאול מתייחס למה שהוא מסר קודם לכן לקהל היעד שלו. זה אומר שבעוד שהאיגרת של שאול נכתבה בסביבות 54-55 לספירה, מסירת חומר הבשורה עליה שאול מדבר (הבשורה שהוא מסר לקורינתים) היא קדומה יותר ומתוארכת לשנת 50 לספירה בקירוב, כפי שציין החוקר קוסטר.5 יש לנו סיבות טובות להעדיף את איגרותיו של שאול על פני הבשורות. שאול כתב את החומר אודות מותו ותחייתו של ישוע בראשונה לקורינתים טו, 25 שנים בלבד לאחר צליבתו של ישוע. אך הוא לימד את הקורינתים על המסר הזה מספר שנים קודם לכן, כ-20 שנים אחרי המאורעות.

טווח הזמן מתקצר אפילו עוד יותר; שאול כותב בראשונה לקורינתים טו 3 שהוא קיבל את החומר הזה ממישהו אחר. הוא כותב: מָסַרְתִּי לָכֶם בָּרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה מַה שֶּׁגַּם קִבַּלְתִּי (הראשונה לקורינתים טו 3).

ההערה הזו פותחת חלון חדש לגמרי לגבי שאלת המהימנות. עלינו לעצור כעת ולשאול: מה אם הייתה לנו דרך לדעת מה השליחים לימדו בדיוק בין השנים 30 עד 50 לספירה? מה אם היינו יודעים מה היה תוכן המסר של המשיחיים הראשונים אפילו טרם כתיבת הבשורות? יש שיגידו שיש לנו כבר את החומר הזה במעשי השליחים. אך הספר הזה בדרך כלל מתוארך לשנת 65 לספירה עד 85 לספירה, או בין 35 עד 55 שנים לאחר הצליבה. שוב, מדובר בטווח זמן קצר מאוד בסקאלה ההיסטורית, במיוחד כאשר משווים את הטווח הזה עם שאר הכתבים מהעת העתיקה. אך מה אם היה לנו חומר הקודם אפילו את איגרותיו של שאול?

למעשה, מספר קטעים בברית החדשה טוענים את הדבר הזה. ציינו קודם את הראשונה לקורינתים טו, שם שאול טוען שהוא מסר בדיוק את מה שהוא קיבל מאחרים (פס' 3). שאול מזכיר שתי דוגמאות אחרות באותו הספר, הן מופיעות בפרק יא. הוא משבח את קוראיו על כך שהם מחזיקים במסורות שהוא העביר אליהם (פס' 2). מאוחר יותר הוא מדווח שהוא קיבל את המסורת לגבי סעודת האדון ושהוא העביר אותה לאחרים (יא 23).

קטעים אחרים בברית החדשה טוענים דבר זהה. לעתים, מסורת מסוימת מוצגת כך, "מהימן הוא הדבר" (הראשונה לטימותיאוס א 15; ג 1; ד 9; השנייה לטימותיאוס ב 11; טיטוס א 9). ממש כמו בראשונה לקורינתים טו, המאמינים הראשונים היו צריכים להתמיד בלימוד ובמסורות שהם קיבלו (השנייה לתסלוניקים ג 6).

מה שמיוחד במסורות המוקדמות הללו (שמתאפיינות פעמים רבות במבנה של תקבולת, חיתוך הדיבור וסגנון כתיבה אחר), הוא שהן קדומות יותר לספר בו הן מופיעות. לכן, אם החומר הוא מהימן, במיוחד אם הוא שייך למעגל השליחים, אז החומר גם אמין וגם קדום בתיארוך שלו, לעתים אף בצורה יוצאת דופן.

בגלל הסיבה הזו עלינו לשאול את עצמנו איפה ומתי בדיוק שאול קיבל את המסורת המצויינת בראשונה לקורינתים טו 3? האם אנו יכולים לקבל מידע מאגרותיו של שאול ממי ומתי הוא קיבל את הלימוד הזה?

## **34-36 לספירה: מסעו הראשון של שאול השליח לירושלים**

מה שמעניין הוא שעל השאלות הללו לא ענו חוקרים קונסרבטיבים אלא דווקא חוקרים ביקורתיים. ולמעשה, התשובות הניתנות לשאלות הללו הן תשובות שמייצגות קונצנזוס של חוקרים ביקורתיים כיום. שאול הצהיר מספר פעמים שהוא קיבל את המסורות מאחרים והעביר אותן הלאה. האם יש אינדיקציה מאיפה ומתי הוא קיבל את המסורות הללו?

שאול אומר לנו ששלוש שנים לאחר שהוא הפך למשיחי, הוא בילה חמישה עשר ימים בירושלים כאשר הוא ביקר את פטרוס ואת יעקב, אחיו של ישוע (גלטים א 15-18).

מה קרה בזמן הפגישה הזו של המנהיגים של האמונה המשיחית? כפי שהחוקר מאוניברסיטת קיימברידג' צ'ארלס הארולד דוד ענה:

> אנו יכולים להניח שהם לא העבירו את כל זמנם בדיבורים על מזג האוויר.6

על מה הם דיברו? כאשר מפרשים טקסט, עלינו לפרשו בהקשרו המקורי. אם אנו מיישמים את העיקרון הזה בשאלתנו, ההקשר המיידי והרחב מכריח אותנו להגיד ששאול מדבר על התוכן ועל טבע הבשורה. כלומר, זה היה הנושא שעליו שאול דיבר עם השליחים. חוץ מזה, על מה עוד הם היו יכולים לדבר אם לא על מרכז חייהם ואמונתם? מהסיבות הללו זה מקובל באופן כללי שנושא מפגשם היה לגבי תוכן הבשורה.

הרוב הגדול של החוקרים הביקורתיים חושבים ששאול קיבל את המסורת המתועדת בראשונה לקורינתים טו 3 במהלך ביקורו בירושלים. הם גם מאמינים שהוא קיבל את זה מפטרוס ומיעקב; השמות היחידים (חוץ משמו של שאול) ששאול מזכיר ברשימת העדים להופעותיו של ישוע בראשונה לקורינתים טו. בהתבסס על התיארוך לתחילת אמונתו של שאול בישוע (בין שנה לשלוש שנים לאחר צליבתו של ישוע), התיארוך המשוער לקבלתו של שאול את הלימוד המתועד בראשונה לקורינתים טו הוא בין ארבע לשש שנים לאחר הצליבה, כלומר בין 34-36 לספירה.

העובדה שמדובר בהסכמה של הקונצנזוס במחקר הברית החדשה (לגבי מתי וממי שאול קיבל את המסורת שבראשונה לקורינתים טו) מתועדת היטב.7

מלבד העובדה שרק שלושה שמות מוזכרים ברשימת העדים להופעותיו של ישוע לאחר מותו, רמז נוסף לכך נמצא בגלטים א 18. כאשר שאול מדבר על זמן שהותו עם פטרוס ויעקב, שאול השתמש במושג היווני historesai, אשר מוגדר פעמים רבות בתור השגת מידע דרך מחקר אישי.8 זה אומר שככל הנראה שאול רצה שנבין מכך שהיה לו זמן איכות עם שאר השליחים שבו הוא ביקש לבדוק את הבנתם בנוגע למסר הבשורה. אך אפילו מבלי להתייחס למילה זו, זה הכי הגיוני ששאול הלך להיפגש עם השליחים שבירושלים בשביל העניין הזה. בנוסף, לכך, הנושא הזה היה מאוד חשוב עבור שאול, משום שהוא עצר לאחר מכן וכתב לקוראים הגלטים: וַאֲשֶׁר לַדְּבָרִים שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב אֲלֵיכֶם, אֱלֹהִים עֵד שֶׁאֵינֶנִּי מְשַׁקֵּר (גלטים א 20).

עלינו להבחין בין המסורת הרשמית אותה שאול העביר לאחרים, שככל הנראה נכתבה בפעם הראשונה באיגרת הראשונה אל הקורינתים טו 3, לתוכן עצמו עליו המסורת מדברת. חשוב להבין ששום דבר לא תלוי בכך ששאול קיבל את המסורת הזו בביקורו הראשון בירושלים, למרות שזה מה שהחוקרים הביקורתיים חושבים. העניין החשוב הוא ששאול הכיר את תוכן הבשורה (כפי שהוא מתואר בראשונה לקורינתים טו) בו החזיק פטרוס ויעקב, אחיו של ישוע. לכן, מה שאנחנו צריכים לדעת, זה ששאול דיבר איתם על פרטי הבשורה, וזה נראה מאוד וודאי.

למעשה, החוקרים הביקורתיים כל כך בטוחים לגבי הנקודה האחרונה הזו שאפילו החוקר צ'ארלס דוד אותו הזכרנו קודם, כותב, "התיארוך, שבו שאול קיבל את היסודות של הבשורה לא יכול להיות מעל שבע שנים לאחר מותו של ישוע המשיח. הוא אף יכול להיות לפני כן." לכן, "הכרזתו של שאול מייצגת זרם מיוחד של מסורת משיחית שנבעה מהזרם המרכזי בנקודה שמאוד קרובה למקור שלה". וכדי שלא יטענו ששאול פשוט עיוות את המסר של הבשורה, דוד מסיק, "כל מי שיטען שהבשורה המקורית והעתיקה הייתה שונה מהכרזתו של שאול, חייב לשאת בנטל ההוכחה".9

כפי שאנו טוענים לעיל, רוב החוקרים הביקורתיים חושבים ששאול קיבל את תוכן הבשורה אותה הוא מכריז בראשונה לקורינתים טו, מפטרוס ויעקב בזמן שהותו בירושלים, **מספר שנים בודדות בלבד לאחר צליבתו של ישוע**.10

## **40-45 לספירה: המסע השני של שאול לירושלים**

עלינו לסטות לרגע מציר הזמן לפני שנחזור אחורה יותר למותו של ישוע. מיד לאחר ששאול מתאר את מסעו לירושלים, שאול כותב שהוא ביקר בעיר שוב ארבע שנים לאחר מכן (גלטים ב 1). באיזו שנה המסע השני הזה התרחש? שאול מתארך את המאורע בהתבסס על הדיון הקודם שלו בפרק א, מה שגורם לחוקרים לתהות אם שאול התכוון לארבע עשרה שנים לאחר שנהיה מאמין בישוע או לארבע עשרה שנים לאחר מסעו הראשון לירושלים. בנוסף לכך, החוקרים לא בטוחים אם הפגישה בגלטים ב 1-10 היא אותה הפגישה שמתועדת במעשי השליחים טו 1-31. בלי קשר לכך, ההבדל איננו משמעותי. קוסטר מעדיף לתארך את המאורע לשנת 48 לספירה.11

שוב, זה ברור שהנושא של שאול הוא הבשורה. שאול מסביר בפסוק 2 באותו הפרק שהוא הלך לירושלים כדי לפגוש את המנהיגים, כדי לוודא מולם שהוא מכריז את הבשורה הנכונה, עָלִיתִי לְשָׁם עַל-פִּי הִתְגַּלּוּת שֶׁקִּבַּלְתִּי, וְהִצַּגְתִּי לִפְנֵיהֶם אֶת הַבְּשׂוֹרָה שֶׁאֲנִי מְבַשֵּׂר בַּגּוֹיִים; הִצַּגְתִּיהָ לִפְנֵי הַחֲשׁוּבִים שֶׁבָּהֶם בִּפְגִישָׁה מְיֻחֶדֶת, כְּדֵי שֶׁלֹּא לַשָּׁוְא יִהְיֶה הַמֵּרוֹץ אֲשֶׁר רַצְתִּי וְעוֹדֶנִּי רָץ (גלטים ב 2).

איזו הודאה מדהימה! השליח המרכזי של הברית החדשה מתוודה שהוא נכנע לסמכות השליחים בירושלים כדי לוודא שהוא מכריז את הבשורה שלהם.

בפגישה הזו, מלבד פטרוס ויעקב, גם יוחנן היה נוכח (ב 9). נאמר לנו שגם בר נבא וטיטוס היו שם (ב 1). שאול הציג את הבשורה שהוא הכריז מול הקבוצה הזו. ולמעשה, המסר שלו תאם למסר שלהם: לֹא הוֹסִיפוּ לִי דָּבָר (ב 6).

מעבר לכך, הם הכירו בשליחות של שאול ובר נבא אל הגויים (ב 9). במילים אחרות, המנהיגים המרכזיים והמשפיעים ביותר במאה הראשונה, אישרו את המסר של שאול.

לאחר ששאול מצטט את המסורת בראשונה לקורינתים טו, הוא מזכיר שגם שליחים אחרים אישרו את המסר שלו בנוגע להופעות של ישוע לאחר מותו (טו 11, 12-15). הקוראים שלו היו יכולים להשיג את אותו המידע ממקורות שונים.

אנו לא רואים דוגמאות כאלו לבחינה על ידי עדי ראייה בכתבים מן העת העתיקה, במיוחד לא בטווח זמן כל כך קצר. אנו מסיקים מכאן ששאול, פטרוס, יוחנן ויעקב אחיו של ישוע, בישרו את אותה הבשורה כבר מההתחלה!

## **30-35 לספירה: חזרה למאורעות עצמם**

כעת אנו יכולים לעבור לסצינה האחרונה בציר הזמן. כאן, אנו רוצים לשאול לגבי אלו שידעו על המאורעות הללו לפני ששאול קיבל את המידע הזה. עלינו לחזור חזרה להתרחשויות של המאורעות עצמם. אם הולכים אחורה, לפני ששאול קיבל את המידע, הדיווחים הללו כבר היו קיימים בתור סיכומים בעל פה, ששומשו ללימוד, במיוחד בסביבה שבה אנשים לא ידעו לקרוא. החוקרים הביקורתיים מסכימים שהמאמינים הראשונים האמינו שמאורעות מסוימים התרחשו ביחס לישוע. בסופו של דבר, או שהמאורעות אכן התרחשו או שלא.

לכן, לפני מסעו של שאול לירושלים, לפני שהוא נפגש עם פטרוס ויעקב, אחיו של ישוע, ולפני שהם דיברו על הבשורה (הזמן שבו שאול ככל הנראה קיבל את המסורת כפי שהיא מנוסחת בראשונה לקורינתים טו), שאול כמובן לא היה הראשון שקיבל את הדיווח אודות תחייתו של ישוע, מאת השליחים. זה ברור שלפחות שליחים אחרים הכירו את הפרטים אותם שאול קיבל במפגש. ועכשיו, אנחנו מתקרבים בציר הזמן להתחלה עצמה.

ראינו ששאול ביקר בפעם הראשונה בירושלים בסביבות 35 או 36 לספירה, וידוע ששאול הפך למאמין משיחי שלוש שנים לפני כן, בערך בשנת 32 או 33 לספירה. מאחר ושאול האמין שהוא ראה את ישוע מופיע בפניו חי לאחר מותו, זה אומר שהצליבה התרחשה קודם לכן. אך הצליבה לא הייתה יכולה להתרחש הרבה זמן לפני כן, כפי שזה נראה מההיכרות של שאול עם אלו שהכירו את ישוע היטב, כמו יעקב אחיו של ישוע ופטרוס, השליח המרכזי. אם הצהרות כלשהן מהדרשות בספר מעשי השליחים מתקבלות בתור שחזורים מהימנים של הלימוד הכי עתיק של השליחים, זה אומר שהתחייה של ישוע היא בשורה שהוכרזה כבר מן הראשית, מיד לאחר מותו של ישוע! למתי מתארכים את הצהרת האמונה הטרום-פאולינית (הקודמת את שאול) שמופיעה בראשונה לקורינתים טו? אפילו חוקרים קיצוניים כמו גרד לודרמן כותבים:

> היסודות של המסורת מתוארכות לשנתיים הראשונות מאז הצליבה… לא מאוחר יותר מאשר שלוש שנים לאחר מותו של ישוע.12

מספר גדול מאוד של חוקרים ביקורתיים משפיעים הסיקו לאחרונה שהלימוד אודות התחייה של ישוע מן המתים, ולמעשה אפילו הניסוח הטרום פאוליני אשר מופיע בראשונה לקורינתים טו 3, **מתוארך אפילו לשנת 30 לספירה**! במילים אחרות, לא היה אף פעם זמן שבו הלימוד אודות תחייתו של ישוע מן המתים לא היה חלק אינטגרלי מתוכן הכרזתם של השליחים.13

החוקר ג'יימס די גאן כותב לגבי הראשונה לקורינתים טו 3:

> אנו יכולים להיות בטוחים שהמסורת הזו נוסחה כמסורת מספר חודשים בלבד לאחר מותו של ישוע.14

לכן, שאול קיבל את החומר הזה בירושלים כחמש שנים בלבד לאחר צליבתו של ישוע, חומר שכבר היה קיים לפני כן, ככל הנראה אפילו מספר חודשים בלבד לאחר מותו של ישוע. אך בלי קשר לתיארוך של חומר הבשורה, התוכן עצמו אודות מותו ותחייתו של ישוע מגיע הישר מההתחלה. במילים אחרות, מדובר במסר המרכזי של האמונה המשיחית שהיה קיים מראשיתה.

## **מסקנה ואיסוף הראיות**

הבשורות מספקות לנו מידע רב לדיון על תחייתו של ישוע. הטקסטים הללו נכתבו בטווח זמן מאוד קצר בהשוואה לכתבים מן העת העתיקה. לעומת זאת, במאמר זה אימצנו שיטה שונה. בחרנו ללכת אחרי המודל הביקורתי והדגשנו את האיגרות האותנטיות של שאול השליח, ובכך, השגנו מקורות שקדמו בעשר עד ארבעים שנים לבשורות. אך השיטה הזו נתנה לנו יתרון נוסף; הצהרת אמונה עתיקה עליה שאול מדווח.

במקרה של הראשונה לקורינתים טו 3, החוקרים הביקורתיים מסכימים על כך ששאול קיבל את תוכן ההצהרה הזו, באמצע שנות השלושים של המאה הראשונה, כאשר הוא שהה שבועיים יחד עם פטרוס ויעקב, אחיו של ישוע. אך לשני השליחים הללו היה את התוכן הזה לפני שאול, והאירועים שמאחורי התוכן הזה אף יותר מוקדמים.

ככל הנראה זהו הטיעון המרכזי ששכנע את מרבית החוקרים כיום שההצהרה אודות תחייתו של ישוע הגיעה מראשית האמונה המשיחית, ממש לאחר מותו של ישוע. למעשה, מרבית החוקרים חושבים שהמסר הזה התחיל עם החוויות האמיתיות שהיו לתלמידים, שעל בסיסן, האמינו שהם ראו את ישוע מופיע בפניהם חי, לאחר מותו.15 האמונה הזו לא נוצרה מתישהו מאוחר יותר על ידי הכנסייה הנוצרית. היא גם לא אומצה מדתות אחרות או הומצאה. שאול נותן רשימה של עדי ראייה להתגלויות של ישוע לאחר מותו. זהו הערך המרכזי של הטיעון הזה. הטיעון מצליח לענות על שני קריטריונים קריטיים במחקר ההיסטוריוגרפיה: 1. הדיווח של עדי הראייה המקוריים 2. שתועדו תוך טווח זמן קצר מאוד לאחר התרחשויות האירועים.

 זהו הטיעון שהדהים דור של חוקרים ביקורתיים. המהימנות ההיסטורית של הופעותיו של ישוע לאחר מותו, היא חזקה מאוד.

הערות:1 לדוגמה, ההיסטוריון מהמאה השנייה, לוקיאנוס מסאמוסאטה שכתב כנראה את החיבור היחיד אודות אמנות ההיסטוריוגרפיה, "כיצד לכתוב היסטוריה", מדבר על כך.

2 ראו למשל את מחקרו של החוקר באוקהם שמגן על המהימנות ועל עדות הראייה שבבשורות,
R. Bauckham, Jesus and the Eyewitness: The Gospels as Eyewitness Testimony. Grand Rapids: Eerdmans, 2006.

3 הדוגמה הכי טובה היא מחקרו של אן.טי.רייט: N.T. Wright, The Resurrection of the Son of God. Minneapolis: Fortress, 2003.

4 ראו לדוגמה, Ehrman, New Testament, 44; Funk and Hoover, Five Gospels, 128; H. Koester, Introduction to the .New Testament, 2 vols., History and Literature of Early Christianity (Philadelphia: Fortress, 1982) 2:103-4

5 .Koester, Introduction, 2:103-4.

6 .C.H. Doddm, The Apostolic Preaching and its Developments (Grand Rapids: Baker, 1980, repr.), 16.

7 ראו לדוגמה, G. R. Habermasm, The Historical Jesus: Ancient Evidence for the Life of Christ (Joplin, MOl College Press, 1996) 152-157; The Resurrection Appearances of Jesus, in R.D Geivett and G.R. Habermas, In Defense of Miracles: A Comprehensive Case for God's Action in History (Downers Grove, IL: InterVarsity, 1997) 263-270.

8 ראו, W.Farmer, "Peter and Paul, and the Tradition Concerning 'The Lord's supper' in 1 Corinthians 11:23-25," .Criswell Theological Review 2 (1987): 122-130

9 .Dodd, Apostolic, 16.

10 לקבלת רשימות של חוקרים ביקורתיים מודרניים שטוענים זאת ראו, G.R. Habermas, The Risen Jesus and Future Hope (Lanham, MD:Rowman and Littlefield, 2003) endnotes 75-102.

11 .Koester, Introduction, 2:103.

12 .G. Gerd Lüdemann, The Resurrection of Jesus, trans. J. Bowden (Minneapolis: Fortress, 1994), 38.

13 L.W. Hurtado, How on Earth Did Jesus Become a God? Historical Wuestions About Earliest Devotion to Jesus (Grand Rapids: Eerdmans, 2005), esp. 4; השוו עם. Bauckham, Jesus, 264-268, 307-308; Wright, .Resurrection, 319, 553-534, 583.

14 .J.D.G Dunn, Jesus Remembered, vol. 1 of Christianity in the Making (Grand Rapids: Eerdmans, 2003), 825

15  למידע נוסף, ראו, G.R. Habermas, "Experiences of the Risen Jesus: The Foundational Historical Issue in the .Early Proclamation of the Resurrection," Dialog: A Journal of Theology 45 (2006): 288-297

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/72a3594bdbf69af82d6102010702143112681d89c7d33a7115bf948c36d2ff8b?s=300&d=mm&r=g) 

 גארי האברמס 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/gary-habermas/) [    ](https://igod.co.il/author/gary-habermas/)

**קטגוריות:** התקומה של ישוע, ישוע בראי ההיסטורי, יֵשׁוּעַ והברית החדשה

**תגיות:** הברית החדשה, ישוע ההיסטורי, מהימנות

---

### [האם סבל של בעלי חיים מאתגר את קיומו של בורא טוב וחכם?](https://igod.co.il/philosophy/האם-האבולוציה-מאיימת-על-קיומו-של-בורא-ט/)

**Published:** דצמבר 16, 2019
**Author:** אלי חייטוב

**Content:**

אתאיסטים רבים נוהגים להשתמש באבולוציה כטיעון נגד אופיו של בורא טוב וכל יודע, וכך, נגד קיומו של אלוהים. אם קיים מתכנן אינסופי ומוסרי, מדוע הוא השתמש בתהליך כל כך אכזרי כדי ליצור את עולם החי? במאמר זה אנו נענה על הטיעון הזה ברובד המדעי וברובד הפילוסופי. נתייחס באופן ספציפי ל[מאמרו של רועי צזנה ונבחן את טיעוניו בנושא](https://www.hayadan.org.il/does-evolution-disprove-god-0711). ראוי לציין שבמאמר זה לא נטען נגד אמיתות התאוריה האבולוציונית כהסבר להיסטוריה של עולם החי1. לשם הטיעון, אנו נניח שאכן התיאוריה האבולוציונית היא ההסבר הטוב ביותר אודות מוצא המינים, ונבחן את תוקפן של המסקנות של הטיעונים האתאיסטיים המבוססים עליה (כפי שהם באים לידי ביטוי במאמרו של צזנה).

ההיסטוריה של החיים על פני כדור הארץ היא עקובה מדם, מספיק רק להסתכל על מספר ממצאים ארכיאולוגים כדי לראות שלפני שהגענו לבימת ההיסטוריה, המון סבל נחווה והמון דם נשפך. יש המשתמשים במציאות הזו כדי לטעון נגד קיומו של אלוהים, או לפחות להמעיט בערך טובו או חכמתו. רועי צזנה עושה זאת במאמרו. הוא מחלק את טיעוניו לשניים: 1. האבולוציה מפריכה את קיומו של אלוהים טוב. 2. האבולוציה מפריכה את קיומו של אלוהים חכם.

## **האם היסטוריה שכזו מסתדרת עם טובו של אלוהים?**

בחלק הראשון של המאמר, רועי צזנה מתיימר לערער על קיומו של אלוהים טוב דרך המוות והסבל שבעלי חיים חוו לאורך עידנים שלמים בטרם הופיע האדם.

צזנה כותב,

> "עדויות ארכיאולוגיות וגיאולוגיות מעידות כי קטסטרופות רבות מסוג זה התרגשו על החיים במהלך מיליארדי השנים בהם התפתחו על-פני כדור-הארץ. האירוע האחרון של הכחדה המונית אירע לפני 65 מיליוני שנים בלבד, כנראה כתוצאה מפגיעת אסטרואיד גדול בכדור-הארץ. הפיצוץ העצום, השריפות, האבק שהשתחרר לאטמוספירה – כל אלו הפכו את החיים לכמעט בלתי-אפשריים עבור רוב היצורים החיים. התוצאה הייתה ש- 75% מכל המינים נכחדו מעל פני האדמה, ולא חזרו מעולם. רק המותאמים לתנאי הסביבה החדשים, או אלו שהצליחו להסתגל מהר מספיק, נותרו בחיים והעבירו את תכונותיהם המשופרות לצאצאיהם שיישבו מחדש את כדור-הארץ…..כיצד ייתכן שבורא טוב לב יניח למספר עצום ורב כל-כך של יצורים חיים – שהוא עצמו חנן כל אחד מהם ביכולת לחוש אהבה ומשיכה, פחד וכאב – למות בסבל ובייסורים? ולא במשך דור אחד בלבד, אלא מיליוני ומיליארדי דורות – עד להגעתו של האדם לזירה?"

צזנה טוען כי נרטיב היסטורי שכזה (בו בעליי חיים נכחדים במשך דורות שלמים) לא מסתדר עם קיומו של אלוהים טוב. האם הטיעון של צזנה בעל משקל לוגי תקף?

### צזנה גונב תשתית פילוסופית מההשקפה שבה אלוהים קיים כדי לטעון נגדו

ראשית, לפני שבכלל נענה על הטיעונים של צזנה, ראוי לציין שהטיעונים שלו נגד אלוהים, בהכרח גונבים תשתית פילוסופית שקיימת רק בהשקפה שבה אלוהים קיים. למה הכוונה? הטיעון של צזנה מניח את קיומו של הרוע. מה זה רוע? רוע הוא סטייה מן הטוב, כלומר סטייה מהאופן שבו דברים אמורים להתנהל. אך מהו הבסיס של צזנה לאופן שבו דברים אמורים להתנהל? בהשקפה של צזנה, טוב ורע הוא התפתחות שרירותית של האבולוציה כמו העובדה שהתפתחו לנו חמש אצבעות במקום שש. השאלה היא, מהו אותו קנה מידה בעולם אתאיסטי עליו מתבסס צזנה ועל פיו שופט את ההתנהלות של אלוהים כהוכחה לכך שהוא לא קיים?

### אז מה לגבי היכחדות הדינוזאורים?

שנית, בנוגע לדוגמה הספציפית של היכחדות הדינוזאורים; כפי שהחוקר מייקל מוריי כותב:

> "מדענים מאמינים שלפני 65 מיליון שנים מטאור עצום פגע בכדור הארץ, דבר שגרם לכמות אדירה של משקע להיזרק לאטמוספירה. המשקע סינן בצורה רבה את האור שהגיע לכדור הארץ, מה שגרם לאטמוספירה להתקרר באופן דרמטי, דבר שגרם להכחדות של הדינוזאורים (שהיו בעלי דם קר). זו הייתה ההכחדה הגדולה הכי אחרונה. אם ההכחדה הזו לא הייתה מתרחשת, זה היה מונע את התפתחותם של היונקים הגדולים (עם כל הדינוזאורים העצומים והרעבים מסביב- חשבו על פארק היורה!)… כתוצאה מכך, ללא המאורע הזה זה היה בלתי אפשרי עבורינו להיווצר."2

צזנה כמובן לא מרוצה מהתשובה הזו (הוא מצטט תשובה דומה מהרב מיכאל אברהם), הוא עונה,

> "זהו אינו טיעון שאנו יכולים לשלול או להפריך בקלות. ייתכן, כמובן, שקיימת תכנית לבריאה ולהתקדמותה, ושענקי האתמול צריכים היו לקרוס כדי שבני-האדם יקומו על רגליהם. ועם זאת, יש כאן התנגשות עם כל אותן תכונות שאנו אוהבים כל-כך לייחס לבורא. כיצד ייתכן שבורא טוב לב יניח למספר עצום ורב כל-כך של יצורים חיים – שהוא עצמו חנן כל אחד מהם ביכולת לחוש אהבה ומשיכה, פחד וכאב – למות בסבל ובייסורים? ולא במשך דור אחד בלבד, אלא מיליוני ומיליארדי דורות – עד להגעתו של האדם לזירה?"

התשובה של צזנה מכירה בכך שזהו אכן הסבר אפשרי להיכחדות הדינוזאורים, אך הוא מתעקש שעדיין קיימת התנגשות או סתירה עם תכונותיו של אלוהים. ההנחה שלו היא שאם אלוהים טוב ומושלם קיים, לא יכול להיות שכל כך הרבה בעלי חיים סבלו במשך כל כך הרבה זמן. האם ההנחה שלו מוצדקת?

בעוד שאכן מדובר בקושי רגשי, מבחינה לוגית, צזנה לא הראה מדוע סבל של בעליי חיים סותר את קיומו או את אופיו של אלוהים טוב. עבור המשימה הזו, צזנה צריך להראות כי זה לא הגיוני כלל שלאלוהים תהיינה סיבות מוסריות מוצדקות להתיר לסבל של בעלי חיים להתרחש (מה שהוא לא עשה).

### **האם בעלי חיים סובלים כמונו?**

לפני שנספק מספר סיבות אפשריות שיכולות להסביר מדוע סבל של בעלי חיים מסתדר עם קיומו של אלוהים כל יודע וטוב לב, עלינו להגיד מספר דברים על סבל של בעלי חיים. החוקר מייקל מוריי (אותו הזכרנו קודם) מבחין בספרו3 בין שלוש דרגות של סבל. ברמה הנמוכה ביותר יש את המידע הנושא בתוכו מצבים עצביים בתוך מערכות עצבים. אלו נגרמים על ידי גירויים מזיקים או פגיעות כלשהן המביאים לתגובת רתיעה. לדוגמה, אם ניגע באמבה עם מחט, זה יגרום לה להירתע. אך אין לה תחושה כלל. היא לא חווה את הכאב. בבעלי חיים מהסוג הזה, אין כלל מודעות. דוגמאות לבעלי חיים כאלה הן עכבישים וחרקים אחרים. בעלי חיים כאלה הם כמו מכונות- הם לא חווים או מודעים כלל לכאב. הם לא סובלים כאשר הם חווים את המצבים העצביים הללו.

הרמה השנייה של המודעות לכאב היא שונה. החולייתנים נמצאים בקטגוריה הזו. שם כן יש מודעות או התנסות עם סבל. אך למרות שלבעלי חיים הללו יש את המודעות לכאב, אין ראיה חיובית לכך שיש להם את הרמה הראשונה של המודעות לכאב שיש לבני אדם. מהי הרמה הראשונה? זו הרמה שבה הסובל עצמו מודע לכך שהוא סובל. לנו כבני אדם יש את שתי הרמות. אך לבעלי חיים אין את הרמה הראשונה שיש לנו. זו נקודה שפילוסופים רבים הכירו במשך הרבה זמן. כפי שעמנואל קאנט הסביר, לבעלי חיים אין את המצב התודעתי שבו הם חושבים על משהו משום שאין להם את רמת המודעות שיש לנו. מהי ההשלכה של כל זה? ובכן, המשמעות היא שלמרות שבעלי חיים חווים כאב, אין ראיה לכך שהם מודעים לכך שהם נמצאים בכאב. מייקל מוריי נותן דוגמה נפלאה לכך בספרו. חשבו על ראייה עיוורת. יש אנשים שמבחינה מעשית, הם עוורים. בניגוד לכך, הם למעשה כן יכולים לראות. אם תזרוק אליהם כדור, הם יוכלו לתפוס אותו. אם תזמין אותם לבוא אליך מהצד השני של החדר, הם לא יתקלו בכיסאות ובשולחנות, הם יעקפו אותם ויגיעו אליך בבטחה; משום שהם כן רואים את החפצים הללו. הבעיה איתם היא שאין להם את המודעות שהם רואים. אין להם את החוויה החזותית שלנו יש. לכן, זה לא יועיל לקחת אותם למוזיאון, הם אמנם כן יראו את התמונות, אך הם לא יחוו את החזות שלהם. זה מאוד דומה למה שיש לנו כאן עם בעלי החיים. בעלי החיים אמנם כן יכולים לחוות כאב, אך העניין הוא שהם לא מודעים לכך שהם חווים את הכאב.

יש לעניין הזה השלכות עצומות בנושא. אם המידע הזה נכון, זה אומר שכל מי שמשתמש בטיעון הסבל של בעלי החיים (כפי שצזנה עושה), הוא אשם בכשל ה"אנתרופתיזם". כאשר אנו מייחסים לבעלי חיים תכונות אנושיות כמו תכונת המסוגלות להיות מודע לכאב ולסבל, אנו בעצם מאנישים אותם, ובכך אנו אשמים בכשל לוגי.

עם זאת, ובכל זאת, נותרת השאלה, מדוע שאלוהים יבחר בהיסטוריה עם הקדמה כל כך אלימה, לפני הופעתו של האדם? מדוע שאלוהים יבחר עולם שפועל על פי מנגנונים ותהליכים אבולוציוניים המבוססים על מוות, טריפה והישרדות?

### **האם מוות של בעלי חיים זה בהכרח דבר רע?**

בסופו של דבר, הסיבה האפשרית והסבירה לשאלה זו, קשורה לתוכנית הרחבה והריבונית של אלוהים עבור האנושות. אלוהים רצה לברוא עולם שמתיר לבני אדם בעלי רצון חופשי לבחור או לדחות אותו. יכול מאוד להיות שהאחד כרוך בשני (שסבל של בעלי חיים הוא חלק הכרחי מהעולם מהסוג הזה). כל מערכת אקולוגית זמינה ומאוזנת תערב סבל ומוות של בעלי חיים, למען בריאותה ותקינות תפקודה של המערכת.

חשבו על סביבה שבה יש עודף של איילים, ללא טורפים (כמו למשל זאבים). בסביבה כזו, לא יתקיים איזון אקולוגי. ללא הטריפה, לא תהיה בקרה על התגברות של מחלות בקרב האיילים (אין מי שיאכל את החולים שמפיצים את מחלתם), וללא הטריפה, המזון של האיילים יגמר (כי יש אוכלוסייה גדולה של איילים שאוכלים את המזון שלהם) וכך האיילים עצמם ימותו מרעב.

[השערת הגאיה](https://www.ynet.co.il/yaan/0,7340,L-218592-PreYaan,00.html) לימדה אותנו, שזה לא מספיק להחשיב רק יצור חי בודד בניתוק מסביבתו. אלא, שעלינו להחשיב את המערכת כולה. על פי השערת הגאיה, כל כדור הארץ- כל המערכת האקולוגית- הוא סוג של יצור חי שמאוזן באופן פנימי על ידי טורפים, אוכלי צמחים ומערכות שמחזירות את הפחמן הדו חמצני לאטמוספירה. כל הדבר הזה הוא סוג של מערכת אקולוגית מאוזנת שמתפקדת כיצור חי. כל זאת לומר, שלא ניתן להסתפק במבט על הסבל והמוות של בעלי החיים, בצורה שמנותקת מהמערכת האקולוגית עצמה. מוות וטריפה יכולים להיות מאוד מועילים למערכת האקולוגית בשלמותה.

עלינו גם לזכור שהתכלית של אלוהים עבור כדור הארץ היא שבני האדם יכירו אותו ושיקיימו מערכת יחסים איתו. ההיסטוריה של כדור הארץ היא סצינה אקולוגית המכינה את הבמה להופעתם של בני האדם כך שיוכלו להגשים את תוכניתו של אלוהים. העבר הזה מאפשר לנו כבני אדם לפתח את הציוויליזציה שלנו, את ההתקדמות שלנו, ואת הפצת הבשורה של אלוהים לאנושות. ללא דלקי המאובנים (פחם, נפט וגז טבעי), לא היינו מצליחים לעשות את כל זה בצורה יעילה.

למה שאלוהים לא יברא את כדור הארץ עם כל החומרים הללו בבת אחת ללא שום עבר אמיתי? ובכן, על האתאיסט להוכיח שבצורה הזו (דרך בריאה מיידית של כל המשאבים והתנאים הדרושים לציוויליזציה), אלוהים היה משיג בצורה טובה יותר את רצונו ומגשים בצורה טובה יותר את תכליתותיו. איך האתאיסט יודע שהתוכניות של אלוהים לא מושגות באופן טוב יותר על ידי היסטוריה אקולוגית, כמו ההיסטוריה הנוכחית (במקום בריאה של כל המשאבים בבת אחת או בריאה של כדור הארץ עם מראה של גיל אשלייתי)? איך האתאיסט יודע שבעולם שבו לא היה סבל של בעלי חיים, יותר אנשים היו מגיעים למערכת יחסים עם אלוהים? שהרי ניתן להעלות על הדעת שאם היינו חיים בעולם שהוא כולו גן שעשועים, ללא שום כאב וסבל, אז היינו הופכים לאנשים מפונקים ומקולקלים; כל אחד היה מתמקד בעצמו ושוכח מהצורך באלוהים. ואילו בעולם שבו אנחנו רואים סבל של אחרים (של בעלי חיים או בני אדם), חווים את הסבל הזה בעצמנו, אנו יכולים להבין מהי המהות של חיים ללא אלוהים, והדבר יגרום לנו לחפש אותו ולמצוא אותו כמקור הביטחון והתקווה היחיד שיש במציאות הזו. לאתאיסט יש נטל הוכחה מאוד כבד. הוא חייב להראות שכל האפשרויות הללו אינן מסתדרות עם אלוהים טוב ואוהב. זוהי משימה בלתי אפשרית (משום שאנו מוגבלים בידע ובזמן), לכן הטיעון של צזנה הוא יומרני וחסר ביסוס לוגי. מדובר בטיעון רגשי גרידא.

## **האם אלוהים חכם?**

בחלק השני של המאמר, רועי צזנה מנסה להפריך את קיומו של אלוהים חכם דרך האבולוציה. הוא טוען שלא יכול להיות שאלוהים חכם בחר לברוא את היצורים החיים דרך תהליך הדרגתי ובזבזני:

> "ובסופו של דבר, לאחר פרק זמן עצום במימדיו שבמהלכו לא התרחש שום דבר בכלל שאלוהים לא היה יכול ליצור בכוחות עצמו ברגע אחד – התעצב כדור-הארץ מתוך התנגשויות אקראיות של מטאוריטים וגרגרי אבק, ונוצר התא החי הראשון בכדור-הארץ…."

> "מדוע, אם כך, יבחר אדריכל כל-יכול שכזה להמתין כמעט ארבעה-עשר מיליארד שנים בזמן שהעולם מתהווה לאיטו"…

אנו נזכיר שבמאמר זה אנו לא מנסים להפריך את האבולוציה, כלומר אנו מקבלים את ההנחה הבסיסית של הטיעון של צזנה ומקבלים שאלוהים לכאורה בחר לברוא את היקום דרך התהליך ההדרגתי הזה.

ההנחה של צזנה בטיעון שלו שגויה; יעילות של זמן, או של משאבים, הם לא קטגוריות הרלוונטיות ליוצר שהוא לא מוגבל בזמן או במשאבים. אלוהים היה יכול לבחור ליצור את היצורים החיים איך שהוא היה רוצה לבחור; לא עומדות לפניו כמות זמן ושיטות מוגבלות.

הוא ממשיך וטוען,

> "במקום מחשבה ותכנון מראש, אנו מקבלים אל אשר זורק למגרש המשחקים של היקום אטומים, מולקולות וכוחות פיזיקליים, ונותן להם להתגבש בכוחות עצמם ליצורים חיים בסיסיים."

צזנה מניח ללא שום טיעון או הוכחה שהתהליך האבולוציוני נוגד את המחשבה והתכנון של אלוהים, בהנחה והוא השתמש בתהליך זה לברוא את היצורים החיים.

אך כפי שיקיר שושני (המומחה לפיזיקה גרעינית), כותב בעמוד 127 בספרו- "בקשר לאלוהים",

> “”לדעתי, הניאו דרוויניזם מחזק דווקא את ההשערה בדבר קיומה של ישות תבונית מעבר לאדם.. גם על פי תיאורית האבולוציה קיימים חוקים המגדירים את ההתפתחות וההתאמה ולכן ניתן לשאול: מי תיכנן את החוקים הללו? אילו העולם היה אקראי לחלוטין ללא חוקים, לא היה כלל מובן ליצירת מערכת פיזיקאלית יציבה כל שהיא, תהיה זו אטום או מולקולה, שלא לדבר על חומצות אמינו ותרכובות ביוכימיות המורכבות מהן.. דווקא התורה הניאו-דרוויניסטית הקובעת כי אין תכנון ביצירת בעלי החיים המורכבים, שהרי הם נוצרו על פיה בתהליכים אקראיים – מעבירה את מרכז הכובד של התבונה האצורה בישויות הללו מהן אל החוקים שיצרו אותם”.

מבחינה פילוסופית אין הבדל בין יצירה ישירה של מורכבות, ובין יצירת גרעין כפוף לחוקים ומנגנונים היוצרים ממנו מורכבות. לכן, האבולוציה מעבירה את התבונה על החוקים והמנגנונים שבלעדיהם התהליך לא היה מתאפשר.

צזנה שואל,

> "אם הוא כבר ידע מה תהיה התוצאה, מדוע לא יכול היה לברוא מראש את העולם כפי שהוא היום?"

אך כפי שראינו קודם, נטל ההוכחה הוא על האתאיסט להראות שאם אלוהים היה בורא את כדור הארץ והיצורים החיים בבת אחת, אז שהתכלית שלו הייתה מתגשמת בצורה טובה יותר, זוהי טענה בעלת נטל הוכחה עצום.

## **סיכום**

רועי צזנה לא הצליח להפריך את קיומו של אלוהים דרך האבולוציה. הוא גם לא הצליח להמעיט בטובו או בחכמתו. כל מה שהוא הצליח לעשות הוא ליצור טיעונים הבנויים על הנחות אותן הוא אפילו לא התיימר להוכיח. כל מה שהוא עשה הוא להניח (בלי שום הסבר או פירוט) איך אלוהים, אם הוא היה קיים, היה אמור לברוא את כדור הארץ והיצורים החיים. הטיעונים של צזנה דורשים נטל הוכחה עצום ולמעשה בלתי אפשרי, הם דורשים מצזנה להיות כל יודע ובלתי מוגבל בזמן; הם דורשים ממנו כמעט להיות אלוהים.

הערות:

1\. לקבלת ביקורת מדעית ופילוסופית על ההסבר האבולוציוני ראו [כאן](https://igod.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%A2-%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%AA%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A6%D7%99%D7%94-%D7%9E%D7%91%D7%98%D7%9C%D7%AA-%D7%90%D7%AA-%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%94%D7%99%D7%9D/).

2\. https://www.reasonablefaith.org/writings/question-answer/animal-suffering/

3\. Michael Murray, Nature Red in Tooth and Claw: Theism and the Problem of Animal Suffering (Oxford: Oxford University Press, 2008).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/de204a7ceab74ece83a809d41d6c4b145120ead854d2cc69087ef9bb76d8c29c?s=300&d=mm&r=g) 

 אלי חייטוב 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/haitov/) [    ](https://igod.co.il/author/haitov/)

**קטגוריות:** פילוסופיה, קיומו של אלוהים

**תגיות:** אבולוציה, אתאיזם, בריאה, פילוסופיה

---

### [הטיעון מן החשיבה החופשית](https://igod.co.il/philosophy/הטיעון-מתוך-החשיבה-החופשית/)

**Published:** נובמבר 12, 2019
**Author:** טים סטרטון

**Content:**

הטיעון מן החשיבה החופשית הוא טיעון פילוסופי לקיומו של אלוהים, המבוסס על מחקרו של החוקר טים סטרטון1. מחקרו של סטרטון מבקש להראות כי עצם קיומם של הידע וההיגיון מצביעים על קיומו של אלוהים.

אתיאיסטים רבים אוהבים לכנות את עצמם כאנשים שחושבים בצורה ביקורתית וחופשית משום ששום דבר לא כופה עליהם או לא מונע מהם ללכת אחרי הראיות והעובדות. אך הבעיה היא כזאת: אם אלוהים לא קיים, סביר מאוד להניח שגם ההיבט הלא חומרי של האדם, לו אנו קוראים "נפש", איננו קיים גם כן. מה שזה אומר הוא שהאתאיסט לא יכול לחשוב שהחשיבה שלו היא "ביקורתית" או "חופשית".

אם אלוהים לא קיים, קשה מאוד לראות איך ניתן לחשוב בצורה חופשית על ראיות ועל טיעונים, לבחור לבחון אותם, לחשוב עליהם בצורה הגיונית, ואז, להסיק את המסקנה ההגיונית ביותר.

## **הטיעון נגד ההשקפה הנטורליסטית (השקפה הטוענת שרק המציאות החומרית קיימת) מתוך החשיבה החופשית:**

1. אם הנטורליזם צודק, הנפש (ההיבט הלא חומרי) של האדם איננה קיימת.
2. אם הנפש איננה קיימת, הרצון החופשי איננו קיים.
3. אם הרצון החופשי איננו קיים, ידע והיגיון אינם קיימים.
4. ידע והיגיון קיימים.
5. לכן, הרצון החופשי קיים.
6. לכן, הנפש קיימת.
7. לכן, הנטורליזם שגוי.
8. ההסבר הטוב ביותר עבור קיומה של הנפש\\קיומו של הרצון החופשי הוא אלוהים.

הסעיף הראשון אומר במילים אחרות שאם הנטורליזם צודק, כל מה שקיים הוא הטבע החומרי. זה נכון מעצם ההגדרה של ההשקפה הנטורליסטית. הסעיף השני אומר במילים אחרות שאם כל מה שקיים הוא הטבע החומרי, אז כל מה שקיים כפוף ונגרם על ידי חוקי הטבע והתנאים ההתחלתיים של היקום. הסעיף השלישי אומר במילים אחרות שאם כל מה שקיים נגרם על ידי חוקי הטבע, אז זה כולל גם את המחשבות והאמונות שלנו. אם האמונות והמחשבות שלנו כופות את עצמן עלינו (בגלל חוקי הטבע והתנאים ההתחלתיים של היקום), זה אומר שאנו לא יכולים לאשר בצורה רציונלית את האמונות והמחשבות שלנו, אם אנו לא יכולים לעשות זאת, זה אומר שאנו לא באמת יודעים שהמחשבות והאמונות שלנו הן נכונות. משום שהן לא מבוססות באמת על הערכה ביקורתית או בחינה חופשית של ראיות. אלא הן תוצר הכרחי ושרירותי של חוקי הטבע שכופים את עצמם עלינו.

התמונה הגדולה היא שאם ההשקפה הנטורליסטית-האתאיסטית נכונה: זה אומר שאף אחד מאיתנו לא באמת יודע דבר. ידע הוא אמונה נכונה ומוצדקת2. יכול להיות שלמישהו יש אמונות נכונות; לעומת זאת, אם אין לו בסיס רציונלי להחזיק בהן, אז האמונות שלו הן לא באמת מוגדרות בתור ידע אשר בו הוא מחזיק. ללא רציונליות, אין ידע, נשארת רק הנחה חסרת בסיס.

אך זה ברור שלבני אדם יש ידע או רציונליות. מי שטוען שידע לא קיים מפריך את עצמו משום שהטענה עצמה מניחה ידע. בנוסף לכך, אם מישהו דוחה את הידע, למה שנקשיב לו?

מכאן, זה נובע שהרצון החופשי והנפש (או לפחות מרכיב לא חומרי מסוים של האדם) קיימים, ולכן, ההשקפה הנטורליסטית היא שגויה.

עתה נחזור לשאלה הראשונה, איך אתאיסטים, אם הוא צודקים בהשקפתם, יכולים להיקרא "חושבים חופשיים"? אם אלוהים לא קיים, וכתוצאה מכך הנפש האנושית לא קיימת, בני האדם הם לא יותר ממכונות חומריות הכפופות לחוקי הפיזיקה והכימיה, המכתיבות עבורם את האמונות והמחשבות שלהם. אם זה מי שאנחנו, זה אומר שאין לנו רצון חופשי (משום שאנו מונעים על ידי חוקים החיצוניים לנו), ומכאן, אנו לא חופשיים לחשוב על שום דבר. לכן, ידע, רציונליות ומוסר הינם אשליה בלבד. זה אומר שאנו לא באמת חופשיים להיות הגיוניים או חופשיים להעריך מבחינה הגיונית את הראיות, או לבחור ללכת אחריהן, לאן שהן מובילות אותנו. בסופו של דבר, אם ההשקפה האתאיסטית נכונה, אנו לא חופשיים לבחור בשום דבר; זה כולל גם את מה שאנו בוחרים לחשוב או להאמין.

## **התנגדות אפשרית**

רבים יטענו שהאבולוציה פיתחה לנו את האמונות הנכונות כדי להגביר את הסיכויים שלנו לשרוד, שהרי אמונות התואמות את המציאות הן אמונות שמועילות להישרדות ולהבטחת ההתרבות של המין האנושי. הבעיה בטיעון הזה היא שגם אם האמונות והמחשבות שלנו הן תוצר של תהליך אבולוציוני ששואף לתאם בינן לבין המציאות, עדיין החשיבה שלנו, היא תוצר של גורמים חסרי חשיבה, מה שזה אומר, שאנו לא נמצאים בעמדה שמאפשרת לנו להעריך בצורה הגיונית וביקורתית את המחשבה עצמה (שהמחשבות והאמונות שלנו הן תוצר אבלוציוני). התוצאה היא אותה תוצאה, אין לנו באמת ידע, על פי ההגדרה לעיל (אמונה נכונה ומוצדקת). המסקנה היא שכל מה שנותר לנו זה הנחה חסרת בסיס הגיוני ומחשבתי. אך הבעיה היא שהטענה שהמסקנה הזו נכונה, היא טענה שכרוכה בידע- כלומר כרוכה בהערכה הגיונית וביקורתית לכאורה של הראיות, והגעה למסקנה רציונלית על בסיסן.

בשורה התחתונה: על העל טבעי להתקיים כדי לאפשר לאתאיסט הנטורליסט לחשוב בצורה חופשית שהעל טבעי איננו קיים.

הערות:

1\. המאמר הוא תרגום של חלק מעבודת הדוקטורט של החוקר טים סטרטון. לקריאת מאמרים נוספים ממנו ראו האתר: https://freethinkingministries.com/

2\. https://plato.stanford.edu/entries/epistemology/#WIK

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/8e45414b31a857d4420415291a4e3561495e08a662e446fdb3c44dd8c9675f90?s=300&d=mm&r=g) 

 טים סטרטון 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/tim-stratton/) [    ](https://igod.co.il/author/tim-stratton/)

**קטגוריות:** בחירה חופשית, נשמה, על טבעי, פילוסופיה, קיומו של אלוהים

**תגיות:** אתאיזם, היגיון, נפש

---

### [מקורו של מנהג החֶנָה (חינה)](https://igod.co.il/answer-rabbi/מקורו-של-מנהג-החֶנָה-חינה/)

**Published:** אוקטובר 3, 2019
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

באתר כיפה הועלתה השאלה הבאה:[\[1\]](/#_ftn1)

> "שאלתי היא בנוגע לטקס החינה. מה מקורו ביהדות (אם בכלל)? שמעתי שמנהג ישראל – דין הוא."

הרב יוסף אלנקווה נדרש לעניין וענה באופן נחרץ:

> "מנהג זה כמו מנהגים רבים הוא קדוש וטהור, ויסודו בקודש וטעמו הלכתי והוא מנהג קדום ביותר. מי שהשמיע לך מה שהשמיע כתב לך דברים בטלים ומכוערים ואן בהם לחלוחית של אמת רק עם ארציות."

לאחר מכן ממשיך הרב ומסביר בפירוט רב את סיבותיו של הטקס, את חשיבותו ואת יופיו.

מתשובתו עולות שלוש מסקנות מהותיות:

- **א.** אין עוררין על-כך שטקס החינה אינו מוזכר במקרא ולו גם ברמז.
- **ב.** טקס החינה הוא מנהג קדוש, טעמו הלכתי והוא קדום ביותר.
- **ג.** אין בפי הרב תשובה עניינית וברורה לגבי מקורו של המנהג.

כיוון שאין מקורו של טקס החינה במקרא, ברור כי המנהג (כדרכם של רוב המנהגים בעולם) נלמד ממקור זר והותאם לצרכי היהודים שאימצוהו. מאחר והרב אלנקווה הותיר אותנו ללא מענה למקורו האמתי של הטקס, נבקש לחפש זאת בעצמנו, בהתבסס על מחקרים אקדמיים ולא בהישען על סברות כרס.

[![התורה שבעל-פה](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2016/06/header-4.jpg "התורה שבעל-פה - ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")](https://oral.law/)

**ראשית**, מעניין כי טקס החינה נפוץ היה רק בקרב יהודים שחיו בארצות מוסלמיות, כמו מרוקו, הודו ותימן (ולא באשכנז).[\[2\]](/#_ftn2) האם זהו צירוף מקרים, או רמז לפתרון התעלומה? מסתבר אפוא, כי היהודים שחיו בארצות האסלאם, אימצו את המנהג משכניהם הגויים. החינה (בערבית: "חנא"[\[3\]](/#_ftn3)) היתה מופקת מצמח בשם "כאפור" (או: "כופר לבן"), הידוע מזה אלפי שנים כצמח בושם בעל תכונות רפואיות. המוסלמים אף ייחסו לו סגולות של קדושה.[\[4\]](/#_ftn4) ככל הנראה, חדר מנהג החינה ליהדות ההלכה בהשפעת התרבות הערבית שסבבה את היהודים שחיו בארצות האסלאם.[\[5\]](/#_ftn5)

**שנית**, שימו לב כיצד מתאר הרב אלנקווה את טקס החינה "היהודי":

…משלחים כלה מהבית לבית בעלה משלחים בשמחה וגיל, שיהא לך לסימן טוב ברכה והצלחה, ולכן היו עורכים לילה לפני החתונה שמחה וברכה ומזל. עם מאכלים מיוחדים ועוגות מיוחדות… היו נשים לוקחות את האישה הטובלת בלילה לפני חתונתה למקווה, ברחובה של עיר עם שירה וזימרה, בתופים ובמחולות.[\[6\]](/#_ftn6)

ועתה שימו לב לתיאור החינה המקורית שחגגו המוסלמים:

בחברות מוסלמיות מסוימות נוהגים לקיים כמה ערבי שמחה הכוללים שירים וריקודים לפני החתונה, בחוג המשפחה הקרובה…[\[7\]](/#_ftn7) מאוחר יותר, יוצאים קרובי החתן לאור לפידים, בשירה ובריקודים לבית הכלה, ובידיהם נושאים מגש או מגשים אחדים עמוסים בחינה ובנרות דולקים… הזקנות סבורות שהחינה טובה לגוף ומביאה בריאות ומזל טוב.[\[8\]](/#_ftn8)

השוואת שני התיאורים מראה באופן ברור כי יהודי ארצות האסלאם העתיקו, כמעט אחד לאחד, את מנהגי טקס החינה משכניהם הערביים ואימצו אותם בחום.[\[9\]](/#_ftn9)

באסלאם, עיד אל-פיטר (בערבית: عيد الفطر, בתעתיק מדויק: "עיד אלפטר" – "חג שבירת הצום", מכונה גם العيد الصغير, "החג הקטן") הוא החג המציין את סיומו של חודש הרמדאן, חודש הצום המוסלמי, והוא מצוין בשני הימים הראשונים של חודש שוואל, החודש העשירי בלוח המוסלמי. ציון החג מתבצע על ידי, בין היתר, קישוטי החינה.

**שלישית**, הבה נראה האם קיים קשר בין מנהג החינה המקורי לבין אמונות טפלות:

- **א.** המוסלמים האמינו כי מריחת החינה על היד מביאה מזל טוב לבני הזוג ומגרשת רוחות רעות המאיימות לפגוע בהם ולהפריע להם להקים את ביתם.[\[10\]](/#_ftn10)
- **ב.** טקס החינה נעשה מתוך אמונה לסגולה לפוריות הכלה ועל-מנת לבטל קללות וכישופים רעים.[\[11\]](/#_ftn11)
- **ג.** כדי להגן על החתן והכלה פגיעות פיזיות ונפשיות מצד שדים, רוחות רעות ועין הרע, נהגו המוסלמים במרכז אסיה, בצפון אפריקה המוסלמית ובתימן להשתמש בסגולות שונות שאחת מהן כללה טקס של מריחת ידי הכלה בחינה ("חנא").[\[12\]](/#_ftn12)
- **ד.** טקס החינה בבגדאד נועד כדי להרתיע מזיקים רוחניים: צבעה של החינה אמור היה לגרש את הרוחות הרעות והשדים המאיימים על החתן והכלה.[\[13\]](/#_ftn13)

**לסיכום**, חבל שבתשובתו, לא השכיל הרב אלנקווה להודות כי מקורותיו של טקס החינה אכן נעוצים במסורות לא-יהודיות שרווחו בקרב הערביים בארצות האסלאם ואומצו על-ידי היהודים שחיו בקרבם ישירות אל תוך [תורתם שבעל-פה](https://www.oral.law). כמו-כן, אין ספק כי תכליתו של הטקס היתה למנוע השפעות של עין רעה, קללות, כישופים ושדים, תוך מחשבה כי החינה תביא למזל טוב ולסגולה של הגנה ושמירה על החתן והכלה מפני אותם המזיקים הרוחניים.

[\[1\]](/#_ftnref1) בלינק:

[\[2\]](/#_ftnref2) דבורה אמיר, דפנה מוסקוביץ וצאלח סואעד, לחיות בארץ הקודש להכיר ולכבד: מעגלי הזמן בשלוש הדתות, בהוצאת: מטח: המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 2006, עמ' 115.
[\[3\]](/#_ftnref3) שרון שלום, מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, בהוצאת: משכל (ידיעות ספרים), 2012, עמ' 233.[\[4\]](/#_ftnref4) דבורה אמיר, דפנה מוסקוביץ וצאלח סואעד, שם, עמ' 122-123.

[\[5\]](/#_ftnref5) שרון שלום, שם, עמ' 234.

[\[6\]](/#_ftnref6) באתר "כיפה".

[\[7\]](/#_ftnref7) דבורה אמיר, דפנה מוסקוביץ וצאלח סואעד, שם, עמ' 122.

[\[8\]](/#_ftnref8) מנעם חדאד, אמונות, מנהגים וטקסים הקשורים בנישואין בפקיעין, קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה‎, חוברת, 32, 1984, עמ' 9-75.

[\[9\]](/#_ftnref9) ראו ראיות חותכות לכך, למשל אצל: נעם סטילמן, סמיוטיקה ופואטיקה בחתונה היהודית במרוקו, פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח‎, חוברת 100, חלוצי המחקר,‎ תשס"ד, עמ' 177-179; אורי שרביט, המסורות המוסיקאליות שבעל-פה בקרב קהילות ישראל: דרכי בדיקה וכיווני מחקר, פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח‎, חוברת 31, 1987, עמ' 132-153.

[\[10\]](/#_ftnref10) שרון שלום, שם, עמ' 234.

[\[11\]](/#_ftnref11) אריאל פורטוגז, בעקבות החתונה היהודית המסורתית במרוקו, פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, חוברת, 100, חלוצי המחקר‎, קיץ תשס"ד, עמ' 180-186.

[\[12\]](/#_ftnref12) רחל שרעבי, תמורות בטקס מעבר מגדרי: טקס החנא של הכלה בתימן ובישראל, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי‎, כרך כד/כה‎, תשס"ו-תשס"ז, עמ' 267-302.

[\[13\]](/#_ftnref13) תמר אלכסנדר, מהבט פולקלוריסטי (ביקורת ספרים לספרו של יצחק אבישור, "חתונה היהודית בבגדאד ובנותיה", פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח‎, חוברת 500, 48 שנה לגירוש היהודים מספרד – תפוצות הספרדים: קהילות, אישים, פעלים, תשנ"א, עמ' 135-142.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** תשובה לרב

---

### [תגובה למאמר "בין המדע והאל, חלק שלישי: האם היקום כוונן-היטב ליצירת חיים?" מאת רועי צזנה](https://igod.co.il/philosophy/תגובה-למאמר-בין-המדע-והאל-חלק-שלישי-הא/)

**Published:** יולי 31, 2019
**Author:** אלי חייטוב

**Content:**

במאמר זה נתייחס לטיעון ספציפי אותו מעלה צזנה [במאמרו](https://www.hayadan.org.il/god-and-the-fine-tuning-of-nater-2208116) נגד הטיעון מתוך הכוונון העדין. כדי לקבל מענה לשאר הטיעונים שלו, ראו [כאן](https://igod.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%A2-%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%94%D7%A9%D7%A2%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A7%D7%91%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%9D-multiverse-%D7%9E%D7%A1%D7%91%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%90/), [כאן](https://igod.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%A2-%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94/%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%94%D7%AA%D7%A7%D7%A4%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%AA%D7%90%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9C-%D7%98%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%9B%D7%95%D7%95/) [וכאן](https://igod.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%A2-%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94/%D7%98%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A7%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%94%D7%99%D7%9D/).

לפני שנענה על הביקורת שלו כלפי הטיעון, יהיה טוב אם ניזכר בטיעון עצמו:

במשך 40 השנה האחרונות, מדענים גילו כי קיומם של חיים תבוניים, תלוי במאזן מורכב ועדין של תנאים התחלתיים הנתונים כבר במפץ הגדול עצמו. פעם מדענים סברו כי לא משנה אילו תנאים התחלתיים היו ליקום, לבסוף היו מתפתחים חיים תבוניים. אבל עכשיו אנו יודעים כי קיומנו תלוי במאזן מדויק בצורה שלא ניתן לעלות על הדעת.

זה הרקע לטיעון מהכוונון העדין. אפשר לסכם אותו כך.

1. הכוונון העדין של היקום הוא בזכות או הכרח פיזיקלי או אקראיות או תכנון תבוני.
2. הכוונון העדין של היקום הוא לא בזכות הכרח פיזיקלי או אקראיות.
3. לכן הוא מוסבר על ידי תכנון תבוני.

רועי צזנה כותב במאמרו:

> "ויקטור סטנגר, פיזיקאי והוגה דעות אמריקאי, פרסם בשנת 2004 מחקר בו בחר חמישה גורמים מרכזיים בעיצוב צורת היקום. אלו הם הכוח האלקטרומגנטי והכוח הגרעיני החזק, מסת האלקטרון, מסת הפרוטון ומסת הניוטרון. ביחד, גורמים אלו שולטים על תכונותיו הפיזיות של החומר ביקום, "ממימדי האטומים ועד לסדר הגודל של אורך היום והשנה…" כדברי סטנגר. האם ערכיהם של גורמים אלו חייבים להיות קבועים וספציפיים, או שאולי הם יכולים להיות גבוהים או נמוכים יותר מהערכים שלהם היום, מבלי שהדבר יפריע ליצירת חיים ביקום?
> 
> חישוביו של סטנגר מראים כי כדי ליצור כוכבים עתיקי-יומין, שבליבותיהם ייווצרו האטומים המהווים בסיס לחיים, ניתן להסתפק במגוון רחב של ערכים. אם הכוח האלקטרומגנטי בלבד היה גדול יותר מכפי שהוא היום, הרי שגיל הכוכבים היה מגיע ל- 680 מיליון שנים – די והותר זמן ליצירת אטומים כבדים. ואם מסת האלקטרון הייתה נמוכה פי מיליון, הרי שמסת הפרוטון הייתה צריכה לרדת רק פי אלף כדי שאורך חיי הכוכבים יישאר על כנו.
> 
> סטנגר המשיך ובחן סימולציות של מאה יקומים אפשריים, שבכל אחד מהם שונים הכוחות הפיזיקליים ומסות החלקיקים, כך שיהיו גבוהים או נמוכים פי 10,000 מערכם המקורי. הוא גילה שברובם זוכים הכוכבים לחיים ארוכים המאפשרים להם ליצור אטומים כבדים.
> 
> סטנגר הראה לפיכך שערכיהם של הכוחות והמסות ביקום אינם חייבים להיות ספציפיים ומדויקים כדי להביא להיווצרות חיים. אין ערך אחד בלבד אליו ניסה לקלוע המתכנן המשוער, אלא סט רחב של ערכים, שכל אחד מהם בפני עצמו היה יכול להתאים כדי ליצור חיים. אין מניעה הכרחית לקבוע כי היקום שלנו 'נפל' במקרה על הערך הספציפי שלו מתוך כל אותם ערכים אפשריים."

כדי להבין על מה מדובר חשוב שנבין את הרקע. המדען האתאיסט ויקטור סטנגר ניסה להטיל לספק בטיעון מהכוונון העדין בכך שהוא יצר תוכנת מחשב שמראה שבחירות אקראיות של הקבועים הפיזיקליים באופן כללי מייצרות כוכבים מאפשרי חיים. הוא קרא לתוכנה שלו- "Monkey God". בהתבסס על התוכנה שלו, סטנגר הסיק שלא קיים שום בסיס לטענה שיקום אקראי כלשהו עם ערכים אקראיים לקבועים הפיזיקאליים לא יאפשר סוג מסויים של חיים. ובכך, סטנגר ניסה להסביר את הכוונון העדין דרך האפשרות של האקראיות.

קיימות מספר בעיות מהותיות במשוואה של סטנגר אותן העלו חוקרים בכתבי עת מדעיים1:

ראשית, הבעיה בגישה של סטנגר היא שהוא לא עונה על השאלה האם היקומים הללו שהוא בוחן הם בעלי תכונות אחרות שלא מאפשרות חיים. לדוגמה, אם היינו מקטינים את הערך של הכוח הגרעיני החזק ביותר מ-50 אחוזים (ובמקביל משאירים את הכוח האלקטרומגנטי כמו שהוא), יסוד הפחמן לא היה יציב, ועם הקטנה נוספת של הערך של הכוח הגרעיני החזק, שום אטום עם מספר אטומי הגדול מזה של המימן לא היה יכול להתקיים (Barrow & Tipler 1986, pp. 326–7). מה שהיה הופך את החיים המורכבים לבלתי אפשריים. העובדה שסטנגר מתעלם מתכונות שלא מאפשרות חיים גלויה לאור המשוואה שלו עבור משך החיים של כוכב (שלא מושפע משינויים בכוח הגרעיני החזק, משום שאף אחד מהפרמטרים בהם הוא משתמש לא תלוי בכוח הזה), והוא גם ברור לאור מה שהוא אומר במקום אחר על חישובי התוכנה שלו:

"אני מוצא שכוכבים עתיקי-יומין, שעשויים להגביר את ההסתברות לקיומם של חיים, יתקיימו תחת טווח רחב של הפרמטרים הללו… לדוגמה, אם ניקח את המסות של האלקטרון והפרוטון ונשווה אותן לערכים של המסות של האלקטרון והפרוטון ביקום שלנו, הגברת הכוח האלקטרומגנטי מעל הערך שלו ביקום שלנו, תגביר את אורך החיים של הכוכבים ביותר מ-680 מיליון שנים. הכוח של הכוח הגרעיני החזק לא נכנס למשוואה הזו" (Stenger 2004, pp. 179–80).

הבעיה היא שאם היינו מגבירים את הכוח האלקטרומגנטי כפי שהוא מציע, ובמקביל היינו שומרים על הערך של הכוח הגרעיני החזק, הגרעינים של האטומים (חוץ משל המימן) היו מתפרקים בגלל הדחייה האלקטרומגנטית המוגברת של הפרוטונים בגרעין של האטום. במקרה כזה, תהליך ההיתוך הגרעיני בכוכבים לא היה מתאפשר, ולכן, לא היו קיימים כוכבים.

שנית, המשוואה בה סטנגר משתמש מבוססת על מודל פשוט של אבולוצית הכוכבים. כלומר, המשוואה לא לוקחת בחשבון מורכבויות כאלו ואחרות של אבולוצית הכוכבים, כמו למשל, האם העברת האנרגיה ממרכז הכוכב לפני הכוכב מתרחשת על ידי הסעה או על ידי הקרנה?2

חשוב מזה, המשוואה מניחה שהכוכב עשוי ברובו ממימן, מה שלא היה נכון אילו היינו מגבירים את הערך של הכוח הגרעיני החזק רק במעט. בנוסף לכך, המשוואה לא לוקחת בחשבון את ההשפעות של הניוון הקוונטי על היציבות של הכוכבים, דבר הדורש פרמטרים מורכבים יותר שיהיו כלולים בחשבון.

שום משוואה פשוטה לא תוכל להכיל את המורכבויות הללו. כפי שהחוקר רובין קולינס הראה, (Collins 2003, pp. 192–3), השימוש במודל כוכבי פשוט, מאפשר לכל אחד להגביר את הערך של כוח הכבידה פי מיליונים ואף פי מיליארדים מהערך הנוכחי, ועדיין לקבל כוכבים יציבים ועתיקי יומין, עם אותה הטמפרטורה של פני השמש שלנו.

לעומת זאת, כשלוקחים בחשבון את ההשפעות של הניוון הקוונטי, אנו לא יכולים להגדיל את הערך של כוח הכבידה יותר מעד פי אלף, מבלי לפגוע באורך החיים של הכוכבים (Collins 2003, pp. 193–4).

שלישית, אבולוצית כוכבים יציבה צריכה להתרחש למשך זמן של לפחות 9 מיליארד שנים לפני שהחומרים הדרושים עבור קיומה של מערכת השמש והשמש עצמה יוכלו להתקיים, אבל רק חצי מהכוכבים במשוואה של סטנגר מתקיימים למשך יותר מ-10 מיליארד שנים.

לסיכום, הטיעון של צזנה, המתבסס על המשוואה והתוכנה של סטנגר, אינו יציב כלל. השפעות שלא מאפשרות חיים הקשורות לאורך החיים והיציבות של הכוכבים מתבררות כאשר מתחילים להחשיב את המורכבות של הפיזיקה המעורבת בתהליך האבולוציה של הכוכבים, משהו שסטנגר לא עשה.

הערות שוליים:1.[https://arxiv.org/PS\_cache/arxiv/pdf/1112/1112.4647v1.pdf](https://arxiv.org/PS_cache/arxiv/pdf/1112/1112.4647v1.pdf), עמ' 68

[http://citeseerx.ist.psu.edu/viewdoc/download?doi=10.1.1.696.63&rep=rep1&type=pdf](http://citeseerx.ist.psu.edu/viewdoc/download?doi=10.1.1.696.63&rep=rep1&type=pdf), עמ' 21

2\.  למידע נוסף אודות התהליכים הללו, ראו: 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/de204a7ceab74ece83a809d41d6c4b145120ead854d2cc69087ef9bb76d8c29c?s=300&d=mm&r=g) 

 אלי חייטוב 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/haitov/) [    ](https://igod.co.il/author/haitov/)

**קטגוריות:** פילוסופיה, קיומו של אלוהים

**תגיות:** אתאיזם, מדע, פילוסופיה

---

### [האם הספרים החיצוניים מעידים על תורה שבעל-פה?](https://igod.co.il/true-judaism/האם-הספרים-החיצוניים-מעידים-על-תורה-שב/)

**Published:** מאי 8, 2019
**Author:** ג׳וש מקדאוול

**Content:**

לאחרונה נתקלנו בסדרת טענות חדשות לטובת [התושב"ע](https://www.oral.law). אך מעניין כי לכולן יש מכנה משותף ברור: התלות בספרים החיצוניים כהוכחה לאמתותה של התושב"ע. כפי שתראו, מדובר בניסיון נואש וכושל מפני שדבר זה רק מחזק את העובדה שחז"ל לא קיבלו את התושב"ע מהר סיני אלא אספו מסורות שונות, חלקן פגאניות וחלקן לא, ואיגדו אותן לכדי משנה הלכתית מחייבת אחת. להלן תשובות לאוסף הטענות שמצאנו:

1. **כתבתם:** *"בספר יהודית (מן התקופה הפרסית) מכיר בהלכות שאינן מפורשות במקרא, כגון איסור הצום בערבי שבתות וערבי ראשי חדשים, ובשבתות, ראשי חדשים, מועדים וימי שמחה".*

**תשובה:** למעשה, בספר יהודית אין דבר וחצי דבר המזכיר את התושב"ע. להלן הציטוט מספר יהודית המתייחס לצום:

- **א.** "תצא כל לילה ולילה אל הערבה אשר לפני בתול, ותרחץ, ותתפלל אל יי להצליח דרכה ולפדות את עמה, ואחרי כן שבה האהלה ותצום עד הערב".
- **ב.** "ותעש לה חדר קטן בעליית ביתה, ותשב שם חגורת שק, ותצם יום יום בבגדי אלמנותה, מלבד שבתות יי, ומלבד ראשי החודשים ומועדי בני ישראל".

אין כאן זכר, לא לרבנים, לא למסורת ההלכה ובטח שלא לתושב"ע. אגב, פרופ' יצחק ד. גילת, מהחוג לתלמוד מאוני' בר-אילן, בחן את עניין הצומות בנבכי ההלכה הרבנית (בספרו: "פרקים בהשתלשלות ההלכה", 1992) ומצא כי מקורות מסוימים מתעדים את היהודים צמים בשבת (עמ' 110-111). יתרה מכך, בניגוד למעשיה של יהודית (שכאמור לא צמה בראשי החודשים ובמועדים), פרופ' גילת מספר על חכמים (תנאים ואמוראים) שהיו צמים באופן קבוע בשבתות ובימים טובים (עמ' 113). לפיכך, אם מנהגיה של יהודית תואמים את התושב"ע, הרי שחז"ל בעצמם הפרו את מסורת ההלכה שכביכול קיבלו מסיני.

2. **כתבתם:** *"פילון האלכסנדרוני מסביר את טעם הרציעה באוזן לעבד שאינו רוצה להשתחרר בהסבר הידוע של "אוזן ששמעה לא תגנוב על הר סיני והלך זה וגנב – תירצע", בהתאם למסורת חז"ל".*

**תשובה:** מעניין כי פרופ' אביגדור שנאן, אדם חובש כיפה בעצמו, הגיע למסקנה הפוכה בהסתמך על אותם מקורות: לדבריו, פילון משקף בדבריו מסורות יהודיות רבות אשר אותן קלט ככל הנראה בבתי הכנסת בהם שהה. פרופ' שנאן מכנה מסורות אלה כ"מסורות אגדתיות" שמצאו אחיזה גם בקרב חז"ל מאות רבות של שנים לאחר מכן. בקיצור, פרופ' שנאן הבין נכונה כי חז"ל היו אלה שהעתיקו אגדות ומסורות מסוימות מפילון ומכותבים אחרים, ולא ההפך.[\[1\]](/#_ftn1)

3. **כתבתם:** *"בספר טוביה (א, ז) מוזכר המושג ההלכתי "מעשר שני". ושם (ז יג יד) מוזכרים נישואין "על פי תורת משה" על ידי כתיבת ספר וחתימה. הכוונה כנראה לכתובה, או לשטר קדושין, ששניהם נתפרשו רק בדברי חז"ל".*

**תשובה:** רק בדברי חז"ל? למען האמת, טקס נישואין הכולל הסכם כתוב, מוזכר כבר בתנ"ך: "וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל־הַגְּאוּלָּה וְעַל־הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל־דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל" (רות ד' 7). פרופ' שלום אלבק, חוקר תלמוד דתי מאונ' בר-אילן, כותב כי פסוק זה מתאר מעשה קניין שנעשה ע"י בועז.[\[2\]](/#_ftn2) כלומר, בניגוד לטענה לעיל, נישואין ע"י חתימה על תעודה אינם נחלתם של חז"ל; מנהג זה מופיע כבר במקרא וכנראה שחז"ל שיכללוהו וקבעוהו בתושב"ע.

חוץ מזה, רמזים ל"כתובה" מצויים עוד בתורה, כאשר משה מצווה על האיש לכתוב "ספר כריתות" אם ברצונו לשלח את אשתו מביתו (דברים כ"ד). בחיבור עתיק מאת ר' אברהם בן משה בן מיימון (בנו של הרמב"ם), נאמר כי ספר הכריתות פורע (מבטל) את הכתובה. כלומר, כאן מודה הרב כי רעיון הכתובה והגט מצוי בתורת משה באופן מפורש ואינו נסמך על מחשבת חז"ל.[\[3\]](/#_ftn3) ושוב נמצא כי חז"ל נאחזו במקור קדום (במקרה זה: התנ"ך) על-מנת לפתח ולשכלל את ההלכה אשר חיברו.

4. **כתבתם:** *"באגרת אריסטיאס (קמו) מוזכר כי העופות הטמאים הם דורסים (סימן טהרה שמוזכר רק בחז"ל). ועל מצות תפילין הוא אומר: "וכן ציוה המחוקק בדברים ברורים לקשור את האות סביב היד".*

**תשובה:** **ראשית**, התלות באגרת אריסטיאס (כמו גם בספר טוביה ויהודית) מוזרה ביותר, שהרי חיבור זה נמנע עם "הספרים החיצוניים". לפי חז"ל כל הקורא בספרים החיצוניים, אין לו חלק לעולם הבא (במדבר רבה, פרשת נשא). **שנית**, אגרת אריסטיאס הועתקה מיוונית ובכל מקרה (גם בתרגום לעברית) לא מופיע שם הביטוי "עופות דורסים". **שלישית**, באגרת נאמר: "ואף ציווה בדברים ברורים לקשור את האות סביב היד" (סימן קנ"ט), שזה ציטוט כמעט מדויק מספר דברים ו' 8: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל־יָדֶךָ". האיגרת אינה מזכירה את הביטוי "תפילין" ואינה מתייחסת כלל לתושב"ע; היא פשוט חוזרת על הנאמר בתורת משה. **לבסוף**, איגרת זו נכתבה ככל הנראה במאות 1-2 לפנה"ס ולכן אין להתפלא אם מופיעים בה מספר מנהגים ומסורות שאומצו ע"י הרבנים מאות שנים לאחר מכן. למעשה, ידוע לחוקרים כי איגרת זו נפוצה במזרח הקדום ונעשה בה שימוש על-ידי סופרים אחרים, כגון יוסף בן מתתיהו.[\[4\]](/#_ftn4)

5. **כתבתם:** *"בן סירא כותב (כג, ט): "באזכרת השם הקדוש אל תרגיל", וכן בספרי מכבים לא מוזכר אלא הכינוי "שמים" (א: ג, יח; ס: ד: י, יב, טו). בהתאם להלכה (אבות דרבי נתן פרק לו)".*

- **א. תשובה: דבר ראשון**, העובדה שספרים (חיצוניים) אחרים מצדדים בכך שאין להזכיר את שם ה' המפורש, אינה מלמדת דבר על נתינת התושב"ע בהר סיני. שוב, יש להזכיר כי התלות בספרים החיצוניים להצדקת התושב"ע נראית מעט פרדוקסלית לאור האיסור המפורש של חז"ל לקרוא בספרים החיצוניים והאיום שמי שיקרא בהם, יאבד את חלקו בעולם הבא.

אפרופו הכינוי "שמים", גם בשורת מתי, בשונה מן הבשורות האחרות, עושה שימוש רב בביטוי "מלכות השמים", במקום "מלכות האלוהים". האם בשל כך גם בשורה זו מוכיחה את התושב"ע?..

**דבר שני**, שימו לב לטיעון שהביאו חז"ל על-מנת להצדיק את האיסור בהזכרת השם המפורש: ב**שמות** ג' 15 נאמר: "וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל־מֹשֶׁה כֹּה־תֹאמַר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה־שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר". אך ה**תלמוד הבבלי** (**קידושין** ע"א ע"א) סתר לחלוטין את פשט התורה: "דכתיב \[שנאמר\] 'זה שמי לעלם' (שמות ג, טו), 'לעלם' כתיב \[כתוב\] לרמז שהשם צריך להיות נעלם. מסופר: רבא סבר למידרשיה בפירקא \[חשב לדרוש ולבאר את דרך קריאת השם בדרשה שדרש בציבור\]. אמר ליה \[לו\] ההוא סבא \[זקן אחד\]: "לעלם" כתיב \[כתוב\], ללמד שצריך להעלים אותו" (ביאור שטיינזלץ). האם תירוץ שכזה נראה לכם סביר? האם הוא מתיישר עם התורה?..

6. **כתבתם:** *"בחזיונות הסיבילות (סד, כד) מוזכרת ברכה קודם האוכל".*

**תשובה:** שוב פעם חוזרת התלות בספרים החיצוניים. אי-אפשר לרקוד על שתי חתונות; או שהקריאה הספרים החיצוניים אסורה או שלא. תחליטו! אגב, בספר "חזונות הסיבילות" מתואר משיח שמיימי אשר ירד אל בני אדם, יסלק את חטאי העולם ויוציא את בני האדם לחופשי.[\[5\]](/#_ftn5) האם יהדות ההלכה תהא מוכנה לסבול רעיון "נוצרי" שכזה?

חוץ מזה, לגבי ברכת המזון, ספרות חז"ל מתעדת חוסר הסכמה מהותי בנוגע לעיתוי הברכה ולנוסחה[\[6\]](/#_ftn6) – דבר המעיד על-כך שלא היתה מסורת אחת שניתנה מסיני ועברה בעל-פה מדור לדור. אגב, גם ישוע המשיח בירך לפני שאכל (ראו למשל: מתי י"ד 19). האם מנהג זה מעיד על תוקפה השמיימי של התושב"ע הרבנית? לא ייתכן! שהרי ישוע עצמו הוכיח את הפרושים על-כך שהפרו את מצוות אלהים לטובת המסורת שלהם (מרקוס ז'); לכן הורה ישוע לתלמידיו להיזהר מהלימוד של הרבנים (מתי ט"ז 12). בקיצור, ברכת המזון אינה מעידה בשום אופן על [תורה בעל-פה](https://www.oral.law).

7. **כתבתם:** *"בכתבי ייב מוזכרת ההלכה של גט שחרור לשפחה (אנציקלופדיה מקראית ערך יב)".*

**תשובה:** התרת השפחה ע"י "גט שחרור" אינה מוזכרת אפילו ברמז בתורת משה ולכן תמוה השימוש דווקא בדוגמא זו. יתרה מכך, המחקר על ספרות חז"ל מצא כי הניסיון ההלכתי להתיר את השפחה על-ידי "גט השחרור", נבע מתוך תאווה אסורה של גבר נשוי לשפחתו ולמעשה, הכשיר את השפחה לנישואים שנולדו מחטא.[\[7\]](/#_ftn7) דהיינו, במקום שהגבר ינאף באשתו, הוא יכול לקחת את שפחתו לאישה נוספת ובכך להכשיר את תאוותיו כלפיה. זו איננה אלא דוגמא מוחצת לכך שהתושב"ע אינה פירוש והמשך טבעי לתורת משה.

הפפירוס של ייב ("מכתבי ייב") מכיל גם מספר קטעים המעידים על קיומן של כמה מהלכות הפסח כבר מראשית ימי בית שני. דבר זה מחזק את הסברה לפיה חז"ל לא נסמכו על מסורת שבעל-פה שהתקבלה בסיני, אלא ליקטו את הלכותיהם ממנהגים שהיו נפוצים בחוגים מסוימים בעם ישראל במאות הראשונות לפנה"ס.[\[8\]](/#_ftn8)

8. **כתבתם:** *"ברכת הקשת מוזכרת בספר בן סירא (מג יא): "ראה קשת וברך עושיה". בן סירא מזכיר גם את קינוח האבק מן המשקלות (ספר בן סירא מב, ד; בהתאם למסכת בבא בתרא י ע"ב)".*

**תשובה:** פרופ' שמואל ספראי מראה כי לרוב הכיתות בתקופת בית שני (איסיים, פרושים, צדוקים וכו') היו נוסחים שונים של ברכות מיוחדות לתופעות היום-יום. הנוסחה בספר בן-סירא אינה משקפת אלא רק אחת מתוך נוסחאות רבות אחרות.[\[9\]](/#_ftn9)

אם-כן, לריבוי סגנונות הברכות אין שום קשר לתושב"ע, אלא לרצון תמים ואותנטי להודות לאל על בריאתו. יתר על-כן, ניתן לשער כי חז"ל לא קיבלו את מסורת הברכות מסיני, אלא אימצוה מתוך שלל הנוסחאות שהיו כבר בשימוש בקרב קבוצות אחרות ביהדות בית שני. ברם בניגוד לכתות השונות, חז"ל כפו את נוסח הברכות שלהם על כלל ישראל (ראו לדוגמא: **בבלי**, **ברכות** ד' ע"ב).[\[10\]](/#_ftn10)

9. **כתבתם:** *"בספר מכבים מופיעים:.. מילה בכפיה לבנים שאינם נימולים, כפי ההלכה (קידושין כט ע"א) (מכבים ב, מה)".*

**תשובה:** הבה נשווה שלושה קטעים העוסקים במילת הזכרים ונראה האם ההלכה הרבנית מעידה על מסורת בעל-פה אשר אינה מוזכרת בתנ"ך:

**יהושע ה' 3****מכבים א'פרק ב' מ"ז****תלמוד בבלי, קידושין כ"ט ע"א (ביאור שטיינזלץ)**וַיַּעַשׂ־לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת… כִּי־מֻלִים הָיוּ כָּל־הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל־הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא־מָלוּומתתיהו ורעיו עברו בכל גבולי ישראל, ויתצו את הבמות, וימולו את הילדים אשר לא נמול בשר ערלתםומעירים: והיכן שלא מל אותו אביו חייבים בית דין למול אותו, שחובה זו מוטלת על הכלל כאשר האב לא קיים אותה, שנאמר: "המול לכם כל זכר" (שם יז, י,). כלומר, שזו היא מצוה כללית, שאינה תלויה דווקא באבבטענה לעיל נאמר כי מתתיהו מל את הזכרים בכפייה, אך בקטע מספר מכבים הכפייה אינה מוזכרת כלל. במכבים א' נאמר כי מתתיהו ורעיו עשו בדיוק את מה שעשה יהושע בן-נון לבני ישראל שלא מלו בצאתם ממצרים. ההלכה הרבנית המתוארת בתור השמאלי אינה מעידה על מסורת קדומה שהתגלתה רק בתושב"ע. אדרבא, נדמה כי חז"ל התבססו על הנאמר בספר יהושע ובספר מכבים כאשר חיברו את משנתם.

אגב, בתורת משה נאמר: "דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (ויקרא י"ב 2-3). בתורה לא נאמר כי רק האב יכול למול את בנו. המצווה אומרת בפירוש "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל"; דהיינו, התינוק חייב בברית מילה ולאו דווקא על-ידי אביו. מפסוק זה ברור כי אם אביו אינו מל אותו (האב אינו מוזכר כלל), מישהו אחר חייב לעשות זאת. אין כל צורך בהלכה שתבאר זאת, זה ברור כשמש מתוך פשט התורה. עובדה: יהושע בן-נון ומתתיהו הכוהן הבינו זאת היטב ללא כל צורך או זכר בתושב"ע.

10. **כתבתם:** "בספר מכבים מופיעים:.. סדר תענית התואם את דברי המשנה במסכת תענית (מכבים א, ג)".

**תשובה:** בספר **מכבים** ג' מ"ז כתוב: "ויצומו ביום ההוא וילבשו שק ויעלו עפר על ראשם ויקרעו את בגדיהם".

ב**תנ"ך** כתוב באופן מפורש כי כאשר אנשים התאבלו ושהו ובתענית הם צמו, לבשו שק, העלו עפר על ראשם וקרעו את בגדיהם (ראו למשל, בראשית ל"ז 34; יהושע ז' 6; ישעיהו ל"ז 1; ירמיהו ו' 26; יונה ג' 6; איוב א' 20, ב' 12; אסתר ד' 1, 16).

ועכשיו שימו לב להלכה ב**משנה** (מסכת תענית פרק ב') כתוב: "סדר תענייות כיצד: מוציאין את התיבה לרחובה של עיר; ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה, ובראש הנשיא, ובראש אב בית דין, וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו. והזקן שבהם אומר לפניהם דברי כיבושים–אחינו, לא נאמר באנשי נינווה, וירא האלוהים את שקם ואת תעניתם, אלא "וירא האלוהים את מעשיהם, כי שבו מדרכם הרעה" (יונה ג,י); ובקבלה הוא אומר, "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם, ושובו אל ה' אלוהיכם: כי חנון ורחום, הוא–ארך אפיים ורב חסד, וניחם על הרעה" (יואל ב,יג)".

בקיצור, ברור כי מנהגי התענית המוזכרים בספר מכבים לקוחים מתיאורי האבלות שבתנ"ך. המכבים אמצו את האופן שבו התאבלו גיבורי התנ"ך. בניגוד לתושב"ע, הם לא הוסיפו הלכות מחייבות בנוגע לאופן שבו יש להתענות. מהכתוב במשנה, אין שום ספק כי חז"ל לקחו את מנהגי האבלות הנהוגים בתנ"ך ושיכללו אותם לידי רוטינה מכנית ומחייבת.[\[11\]](/#_ftn11)

מהשוואת הקטעים לעיל, עולה השאלה, כיצד העובדה שהמכבים בחרו להתענות כנהוג במקרא, מצדדת באמתותה של התושב"ע?! אדרבא, ההבדלים המהותיים בין התענית הרבנית למנהגי האבלות במקרא ובספר מכבים, מדגישים את התהום הפעורה בין התושב"ע לתורת משה.

תם ולא נשלם…

[\[1\]](/#_ftnref1) בספרו: "עולמה של ספרות האגדה", 1987, עמ' 37-38.

[\[2\]](/#_ftnref2) בספרו: "יסודות דיני הנישואין בתלמוד", 2010, עמ' 198-199.

[\[3\]](/#_ftnref3) עיין בתוך: עמנואל בן גוריון, "שבילי האגדה: מבוא לאגדת עם של העמים ושל ישראל", 1970, עמ' 204-205.

[\[4\]](/#_ftnref4) עיין: מ. שטרן, בתוך: "היסטוריונים ואסכולות היסטוריות: קובץ מאמרים", 1962, עמ' 25.

[\[5\]](/#_ftnref5) ברנרד לזר, בתוך: יעקב גורן וחיים זליגמן \[עורכים\], "אנרכיזטים יהודים" ,קובץ ב', 2005, עמ' 39.

[\[6\]](/#_ftnref6) עיין: ד"ר עזגד גולד, "השמאים: אישיות, פילוסופיה והלכה", 2011, עמ' 47-48; וגם: "ששה סדרי משנה: מפורשים בידי חנוך אלבק ומנוקדים בידי חנוך ילון – סדר זרעים", 1957, עמ' 12. ראו דוגמא לחוסר הסכמה זו, כבר במשנה, מסכת ברכות פרקים ג', ח'.

[\[7\]](/#_ftnref7) עיין: ד"ר רות קרא-איוונוב קניאל, "קדשות וקדושות: אמהוֹת המשיח במיתוס היהודי", 2014, עמ' 115-116.

[\[8\]](/#_ftnref8) ד"ר אסף ידידיה, "ביקורת מבוקרת: אלטרנטיבות אורתודוקסיות ל'מדע היהדות' 1956-1873, 2013, עמ' 418.

[\[9\]](/#_ftnref9) שמואל ספראי, בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה: פרקים בתולדות החברה והתרבות, 1983, עמ' 111-112.

[\[10\]](/#_ftnref10) ועיין: פרופ' יהודית דישון, חרוזים של חכמה: הגות מוסר ושעשועים בספר תחכמוני ליהודה אלחריזי, 2012, עמ' 164.

[\[11\]](/#_ftnref11) עיין: ד"ר יעל שמש, אבלות במקרא: דרכי התמודדות עם אבדן בספרות המקראית, 2015, עמ' 81-84.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/308af4e1b76bb87f697c94a77664eeeec98d1c21389edb7058b6ec10e5d2f0c6?s=300&d=mm&r=g) 

 ג׳וש מקדאוול 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/josh-mcdowell/) [    ](https://igod.co.il/author/josh-mcdowell/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, תשובה לרב

---

### [האם חז"ל ידעו מדע? תגובה לרב זמיר כהן ("מסע אל האמת")](https://igod.co.il/true-judaism/האם-חזל-ידעו-מדע-תגובה-לרב-זמיר-כהן-מסע/)

**Published:** מאי 7, 2019
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

בספרו "מסע אל האמת", בפרק המכונה "תורה ומדע" (עמ' 63), מבקש **זמיר כהן** להוכיח כי ידיעותיהם של **חז"ל** במדע נבעו ממקור שמיימי, שהרי בתקופתם לא עמדו לרשותם אותם אמצעים טכנולוגיים המצויים בידינו כיום.

כהן נותן מספר דוגמאות, אשר אליהן נתייחס בעוד רגע. לפני כן חשוב להקדים ולומר באופן כללי כי כיום ברור לחוקרי תקופת בית שני, מרביתם דתיים אגב, כי חז"ל ינקו את כל ידיעותיהם המדעיות (בתחום מתמטיקה, האנטומיה, האסטרונומיה וכו') מחכמי העולם הקדום ובעיקר מחכמי יוון ובבל. ניתן לקרוא על-כך בהרחבה בספרו של פרופ' שאול ליברמן,[\[1\]](/#_ftn1) בספריו של פרופ' א.א. הלוי,[\[2\]](/#_ftn2) במחקריו של פרופ' מאיר בר אילן,[\[3\]](/#_ftn3) בכתביו של פרופ' א"א אורבך,[\[4\]](/#_ftn4) והרשימה עוד ארוכה. מעניין כי אפילו **הרמב"ם** הודה כי ידיעותיהם של חז"ל במדעים, ובעיקר באסטרונומיה, לקוחות מחכמי העמים.[\[5\]](/#_ftn5)

להלן שלוש מהדוגמאות הבולטות שמציג זמיר כהן בספרו "מסע אל האמת" (2001) בניסיון לגבות את [התורה שבעל-פה](https://www.oral.law):

- בעמוד 65-67 הוא מעלה על נס את חישוב **חידוש הלבנה** שהזכיר רבן גמליאל במסכת ראש השנה כ"ה ע"א. בכך, מנסה כהן להוכיח כי מקור החכמה שקיבלו חז"ל הוא על-טבעי.

**תגובה:**

- **א.** הרב כהן מזכיר את גאונותם של חז"ל כאשר הוא מתמקד בדבריו של **רבן גמליאל**. אולם הוא שוכח לומר כי באותה גמרא בדיוק מסופר גם המקרה הבא:

מעשה שבאו שניים להעיד על החודש, ואמרו: ראינוהו את הירח הישן שחרית בצד מזרח, וערבית ראינו את הירח החדש בצד מערב. אמר ר' יוחנן בן נורי: עדי שקר הם, שלא יתכן שראו המולד זמן קצר כל כך לאחר סוף החודש הקודם, ואין לסמוך עליהם. וכשבאו ליבנה קיבלן רבן גמליאל כעדים, ולא חשש (ראש השנה כ"ה ע"א. ביאור שטיינזלץ).

כאן מבטל ר' גמליאל את עמדתו של **ר' יוחנן** בנוגע לחישוב החודש. לאחר מכן ממשיכה הגמרא ומספרת כי ר' גמליאל שלל גם את דעתו של **ר' דוסא**. לדבריו של כהן, חז"ל היו גאונים אשר קיבלו את משנתם מהשמים. אך אם הם כל-כך חכמים, כיצד ייתכן כי דעתם של שניים מהם מתבטלת והופכת לשגויה ביחס לדעתו של גמליאל?! **פרופ' אמנון שפירא** מסביר כי באופן כללי התנגדו חז"ל לחישובים קבועים מראש של חידוש הלבנה והסתמכו רק על עדות אישית של עדי ראייה.[\[6\]](/#_ftn6) במובן זה, ר' גמליאל יצא אפוא חוצץ כנגד מסורת ההלכה.

- **ב.** יתרה מכך, כהן מבקש להוכיח את חכמתם של **חז"ל** מתוך חישוב הלבנה, אך הקטע שצוטט מהתלמוד מוכיח בדיוק את ההפך:

תנו רבנן \[שנו חכמים\]: פעם אחת נתקשרו שמים בעבים ונראית כעין דמות לבנה בעשרים ותשעה לחדש, כסבורים העם לומר לאור זה כי ראש החדש הוא, ובקשו בית הדין לקדשו. אמר להם רבן גמליאל: כך מקובלני מבית אבי אבא: אין חדושה של לבנה פחותה מעשרים ותשעה יום ומחצה ושני שלישי שעה ושבעים ושלשה חלקים (של אחד מאלף ושמונים בשעה).[\[7\]](/#_ftn7)

שימו לב, חכמי התלמוד טוענים משהו אחד ורבן גמליאל סותר את דעתם באומרו כי החישוב שקיבל מבית אביו נכון יותר. ואם לא די בכך, הגמרא ממשיכה ומספרת כי טעותו של גמליאל היתה כה מרה עד כי גרמה ל**רבי יהושע** להיכנס לדיכאון. אז ניגש **רבי עקיבא** לנחמו ואמר לו שאין צורך להיות באבל מפני ש"אפילו שוגגין, שבשגגה נקבע החודש שלא בזמנו הראוי… אפילו הייתם מזידין כשקבעתם את החודש שלא בזמנו… אפילו הייתם מוטעין על ידי עדי שקר. ובכל זאת כיון שקבעתם את החודש — הרי הוא מקודש, ומסכים הקדוש ברוך הוא עם קביעתכם". במילים אחרות, למרות שידוע לכולם כי נעשתה טעות מצדו של רבן גמליאל, אין צורך להתאבל שהרי אלהים בכבודו ובעצמו מתיישר עם טעותם ומכבדה.

- **ג.** אך בכל זאת, אם החישוב שעשה גמליאל זהה (כמעט) לחישוב של נאס"א, מאיין הוא קיבל את הידע האסטרונומי המדויק הזה? כדי לענות על שאלה זו יש להיזכר מי נחשבו למומחים באסטרונומיה באותה תקופה. **פרופ' שאול ליברמן**,[\[8\]](/#_ftn8) כותב כי היחסים בין חז"ל לחכמי הגויים הביאו אותם להאמין ב**אצטגנינות**,[\[9\]](/#_ftn9) בכישוף ובאמונות טפלות אחרות הזרות לחלוטין לדת היהודית המקראית. לדידו של **פרופ'** **א"א אורבך**,[\[10\]](/#_ftn10) מצאה לה האמונה באסטרולוגיה אחיזה איתנה בחוגים רחבים בתקופת האמוראים למרות שמקורה טמון בדת הבבלית המאוחרת. אורבך מסביר כי האסטרולוגיה נקלטה בשיטות מחשבתיות שונות, וחז"ל ראו שאין ברירה אלא להתפשר עמה.[\[11\]](/#_ftn11)
- **ד.** עד כמה מושפע היה רבן גמליאל מהעולם ההלניסטי שסבב לו? זאת ניתן לבדוק מתוך מחקריו הענפים של **פרופ' א"א הלוי**, ובעיקר מספרו: "האגדה ההיסטורית-ביוגרפית" (1975: 285-314). שם הוא מוכיח כי מרבית הגותו של ר' גמליאל נשענה על אמירות עתיקות יותר שנאמרו מפי חכמי יוון.
- **ה.** הרב כהן מראה כי החישוב של גמליאל עומד על 29.53059 יום. מעניין כי ר' גמליאל בעצמו אינו אומר כי קיבל חישוב זה מהשמים. כאמור, גמליאל אמר: "כך מקובלני מבית אבא" (ראש השנה כ"ה ע"א). הבה נבדוק מי היה אותו "אבא" אשר ממנו שאב גמליאל את המידע: האסטרונום והמתמטיקאי הבבלי **נבו-רימני** (500 לפנה"ס בקירוב) הצליח לחשב את אורכו הממוצע של החודש הסינודי כ- 29.530614 יום. ממשיך דרכו של נבו-רימני היה **קידינו**, שחי אף מאות שנים לפני רבן גמליאל. קידינו שכלל ושיפר את חישוב אורך החודש הסינודי והגיע לתוצאה של 29.530594 ימים, בדיוק הערך שבו נקב ר' גמליאל! האסטרונום היווני **היפרכוס**, שחי כ- 250 שנה לפני גמליאל, חקר את מסלול תנועתו של הירח, ואחת ממסקנות מחקרו היתה שאורך החודש הסינודי שווה ל- 29.530594, ובכך הוא אישר את הערך שחישבו קודמיו.[\[12\]](/#_ftn12)

- דוגמא שנייה נותן זמיר כהן ממספר הכוכבים **במערכת כימה**, המכונה בלעז: פליאדות (עמ' 69-71). לפי כהן, חז"ל ידעו כי בצביר כימה קיימים כמאה כוכבים (**בבלי**, **ברכות** נ"ח ע"ב), דבר שהתגלה למדע רק מאות שנים מאוחר יותר, בזכות הטלסקופ.

**תגובה:**

- פרופ' מאיר בר אילן הראה כי ברשותם של היוונים עמדו מכשירים, כבר למן המאה הראשונה לפני הספירה, אשר בעזרתם נמדדו וחושבו תופעות אסטרונומיות וביניהן זריחת צביר הפליאדות.[\[13\]](/#_ftn13)
- האם "כימה" וצביר הכוכבים הנקרא "פליאדות" הם הינו הך? במילים אחרות, יש לתמוה האם מה שכינו חז"ל בשם "כינה" מתכוון לאותן "פליאדות"? כיום רווחת ההשערה כי כימה מתייחסת דווקא לצביר הכוכבים המכונה "היאדות", הנמצא בקבוצת "שור" והמכיל מאות כוכבים הנראים לעין.[\[14\]](/#_ftn14)
- **פרופ' יובל הררי** (2006)[\[15\]](/#_ftn15) מציין כי בקרב חז"ל היו שהפגינו שליטה מלאה בתורת האצטגנינות, למרות האסוציאציה שהייתה לדבר זה עם האמונות הפגאניות (עכו"ם וכדומה). אחד מן החכמים שהעיד על עצמו כמומחה באסטרונומיה ובאסטרולוגיה היה **שמואל**, שאמר: "נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא, לבר מכוכבא דשביט דלא ידענא מאי ניהו" (בבלי, ברכות נ"ח ע"ב). זה אותו שמואל, שטען כי צביר כימה מכיל כמאה כוכבים.
- דוגמא אחרת מביא זמיר כהן מתופעת "נדידת היבשות" והכוונה לכך שבעבר היו היבשות מחוברות ליבשת אחת גדולה המכונה "פנגיאה", אשר התפרקה בהדרגה לשבע יבשות נפרדות (עמ' 74-76). כהן נתלה מפסוק ב**ספר הזוהר** האומר: "ארץ אחת ממש הוציאו המים, וממנה נתהוו שבע ארצות" (עמ' 75 בספרו).
- ראשית, יש לציין כי מעט מוזר לגלות כי הרב כהן נאחז בתיאוריה לפיה נברא העולם לפני מיליארדי שנים. האם כהן מזדהה עם כך?.. האם לדידו חז"ל האמינו כי תהליך נדידת היבשות נמשך כ- 200 מיליון שנה, כפי שמראה המחקר התומך בתיאוריה הזו?
- שנית, הרב כהן נתלה בפסוק אזוטרי מספר הזוהר ומתייחס לכך כאל עדות עתיקה מימי סוף בית שני. אך מרבית חוקרי המיסטיקה היהודית מייחסים את כתיבת ספר הזוהר לר' משה די ליאון, שפעל בספרד במאה ה- 13.[\[16\]](/#_ftn16)
- נראה כי כהן השמיט את ההקשר שבדברי הזוהר, אשר ממנו עולה תובנה אחרת לגמרי:

כשאלוהים העלה את היבשה מתוך המים קרא שמה 'ארץ'. ולכן נאמר בפסוק: "ויקרא אלוהים ליבשה ארץ". ושנינו, שבע שמות קרא ליבשה: ארץ, אדמה, גיא, נשיה, ציה, ארקא, תבל. גדול שמבין שבע הארצות "תבל" משום שנאמר בפסוק: "והוא ישפוט תבל בצדק" ולכן גם נכתב: "אשר שם שמות בארץ". אמר רבי יהודה שבע רקיעים ברא אלוהים וכנגדם ברא שבע ארצות. ולמדנו שתחילה יצאה ארץ אחת מהמים וממנה נתהוו שבע ארצות כפי שהוזכר למעלה.

כלומר: אלוהים ברא שבעה רקיעים, וכנגדם ברא שבע ארצות. באילו רקיעים מדובר? על-פי הזוהר, שמות שבעת הרקיעים הם: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון וערבות. שמות שבע הארצות הם: ארץ, אדמה, גיא, נשיה, ציה, ארקא ותבל. הזוהר אינו מתכוון למילים נרדפות. ביאור "הסולם", לזוהר, בראשית חלק י"ז, מסביר:

**תבל** – זו היא עליונה על כל המדרגות שב-ז' ארצות…

**ארקא** – ב'ארקא' יש אור שמאיר מן השמש, וזורעים זרעים ונוטעים אילנות…כל אלו אשר שם ב'ארקא' הם מתולדות קין, והם \[בעלי\] שני ראשים…

**ציה** – 'ציה' הוא מקום כשמו, שהוא יבש כולו. שם בני אדם שהם יפי מראה. ומכיוון שמקום ההוא ציה ויבש, הנה כשיודעים ממקום שיש שם מקור מים נובעים נכנסים שמה. ולפעמים שעולים מתוך הצורך למים ל'תבל' הזו שלנו…

**נשיה** – ב'נשיה' יש בני אדם מקוצצים וקטנים, ואין להם חוטמים (אפים), רק ב' (2) נקבים שהרוח יוצא בהם, וכל מה שעושים שוכחים תיכף. 'נשיה' שהיא לשון שיכחה…

**גיא** – 'גי'א זה הוא באמצע של למעלה ולמטה, כי תבל ציה ונשיה הן למעלה ממנו, וארקא אדמה וארץ הן למטה ממנו. זה נקרא 'גיא בן הנום' ורצועה אחת יוצאת משם למעלה למקום ב'תבל' שנקרא גם כן 'גיא בן הנום', ושם פיתחו של גיהנום.

**אדמה** – אדם היה במקום שנקרא 'אדמה' עד שהוליד את שת, ומשם עלה למעלה, ארבע מדרגות למעלה מקין, שהיה בארקא, למקום הזה שנקרא 'תב'ל.

**ארץ** – כיוון שקין חטא הורידו הקב"ה לאותו מקום הנקרא 'ארץ', שכתוב (בראשית ד', יד') "הן גירשת אותי היום מעל פני האדמה", דהיינו מאותו מקום שנקרא 'אדמה', "והייתי נע ונד בארץ", כי שמה נדחה וגורש…

במילים אחרות, בניגוד לפרשנותו של זמיר כהן, "שבע הארצות" אשר אליהן מתייחס הזוהר אינן שבע יבשות העולם, אלא שבע הספירות התחתונות של העולם, המקבילות לשבעת הרקיעים שמעל העולם.

- הדוגמא האחרונה שאליה נתייחס מופיעה בעמ' 78-80. שם מבקש הרב כהן להראות כי על בסיס פסוק מ**תהלים** דרשו חז"ל כי לגלגל החמה יש נרתיק העוטף אותו מכל צדדיו. ב**מדרש תנחומא** (תצוה ח') כתוב: "לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם (תהלים יט, ה). וּבִתְקוּפַת תַּמּוּז יוֹצֵא מִתּוֹךְ תִּיקוֹ בִּשְׁבִיל לְבַשֵּׁל אֶת הַפֵּרוֹת, וְאֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ". לדבריו של כהן, המדע אישר זאת כאשר גילה כי החמה מכוסה במעטפת חיצונית הסופגת חלק מן הקרינה הבוקעת מהשמש (עמ' 79).

הבעיה המרכזית והגדולה ביותר עם מדרשי חז"ל בעניין זה, נעוצה בהוצאה גסה של הפסוק מהקשרו. במזמור י"ט 2-7 כתוב:

הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד־אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה־דָּעַת. אֵין־אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם. בְּכָל־הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם־אֹהֶל בָּהֶם. וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח. מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ וּתְקוּפָתוֹ עַל־קְצוֹתָם וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ.

בהקשר הקטע כולו, כוונת הפסוק "לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם־אֹהֶל בָּהֶם" היא כי השמים משולים לאוהל אשר בו שוכן השמש.[\[17\]](/#_ftn17) אם הביטוי "בָּהֶם" היה מתייחס לנרתיק או לכיסוי מסוים, הוא לבטח היה מצוין בלשון יחיד: "בו", ולא "בהם". לשון הרבים בקונטקסט הנתון מצביעה על-כך שהביטוי אינו מתייחס אלא לשמים.

**לסיכום**, ניסיונותיו של הרב זמיר כהן להוכיח כי המידע שעמד לרשות חז"ל ניתן להם משמים, עולים בתוהו. **ראשית**, זמיר כהן הוציא את ציטוטי חז"ל מהקשרם ובכך רוקן אותם מתוכנם האותנטי. **שנית**, הוא שכח לציין כי ידוע לכל חוקר בר-דעת כי חז"ל העתיקו את כל ידיעותיהם במתמטיקה, אסטרונומיה, אנטומיה ופילוסופיה מחכמי יוון ובבל ולא המציאו דבר. **שלישית**, נראה כי הרב כהן ממאן להפנים כי גם אם חז"ל אמרו דברים מסוימים המתיישרים עם המדע, אין הדבר מצביע על נתינת תורה שבעל-פה למשה בסיני, אלא על הקשרים ההדוקים שהיו להם עם חכמי הגויים.

[\[1\]](/#_ftnref1) "יוונית ויוונות בארץ ישראל", 1962.[\[2\]](/#_ftnref2) "עולמה של האגדה: האגדה לאור מקורות יווניים", 1972; "האגדה ההיסטורית-ביוגרפית", 1975; "אגדות האמוראים: האגדה הביוגרפית של אמוראי ארץ-ישראל ובבל לאור מקורות יווניים ולאטיניים", 1977.

[\[3\]](/#_ftnref3) "אסטרולוגיה ומדעים אחרים בין יהודי ארץ–ישראל בתקופות ההלניסטית–רומית והביזאנטית", 2011.

[\[4\]](/#_ftnref4) "חז"ל – פרקי אמונות ודעות", 1976.

[\[5\]](/#_ftnref5) "משנה תורה", הלכות קידוש החודש.

[\[6\]](/#_ftnref6) אמנון שפירא, אנרכיזם יהודי דתי, 2015: 211.

[\[7\]](/#_ftnref7) בבלי, ראש השנה כ"ה ע"א. ביאור שטיינזלץ.

[\[8\]](/#_ftnref8) ליברמן, "יוונית ויוונות בארץ ישראל" 1962: 73.

[\[9\]](/#_ftnref9) אצטגנינות, משמע "חכמים וחוזים בכוכבים ויודעים בחכמת המזות" (רש"י, בפירוש לבבלי, סוטה ל"ו, ב').

[\[10\]](/#_ftnref10) אפרים אלימלך אורבך, 1976, חז"ל – פרקי אמונות ודעות, מאגנס, ירושלים, עמ' 245.

[\[11\]](/#_ftnref11) אורבך, שם.

[\[12\]](/#_ftnref12) ראו מאמר בלינק:
[https://www.hofesh.org.il/religion\_merchants/metifim/DR2\_Dont\_Believe\_Them\_2.html](https://www.hofesh.org.il/religion_merchants/metifim/DR2_Dont_Believe_Them_2.html)

[\[13\]](/#_ftnref13) מאיר בר אילן, אסטרולוגיה ומדעים אחרים בין יהודי ארץ–ישראל בתקופות ההלניסטית–רומית והביזאנטית, 2011: 113 (הערת שוליים מס' 161).

[\[14\]](/#_ftnref14) ראו מאמר בלינק:
[https://www.hofesh.org.il/religion\_merchants/claims/astronomy.html](https://www.hofesh.org.il/religion_merchants/claims/astronomy.html)

[\[15\]](/#_ftnref15) Yuval Harari, 2006, *The Sages And The Occult*, pp. 521-561.

[\[16\]](/#_ftnref16) פרופ' ישראל מ' תא-שמע, הנגלה שבנסתר: לחקר שקיעי ההלכה בספר הזוהר, 2001: 11, 26-27.

[\[17\]](/#_ftnref17) ראו פרשנותו של פרופ' אביגדור שנאן (עורך), סידור אבי חי – יום השבת בבית הכנסת, 1999: 134.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, תשובה לרב

**תגיות:** הרב זמיר כהן, מסע אל האמת, תורה ומדע

---

### [רוח הקודש בחיי המשיחי](https://igod.co.il/discipleship/spirit/)

**Published:** ספטמבר 15, 2018
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

ארוחת צהריים בסנאט, בגבעת הקפיטול שבוושינגטון הבירה. חברי קונגרס, חברים ופקידי ממשל, והרבה אורחים מכובדים אחרים התיישבו בחדר המרשים בעל העמודים המעוטרים, התקרות הגבוהות והנברשות הענקיות. החדר התמלא באנשים רבי השפעה, שהגיעו לשם כדי לכבד משרתת צנועה של אלוהים. ואז נכנסה לחדר האם תרזה.

> ״הושט ידך לשרת ואת ליבך לאהוב.״

**האם תרזה**
זוכת פרס נובל לשלום

הגב׳ ג׳פסן סיפרה: “היא נראתה כל כך קטנה בתלבושת הכחולה-לבנה, בסוודר האפור ובסנדלים השחוקים שלה. נראה היה שהחדר והאורחים המכובדים מגמדים אותה”.
מנהיגיה החשובים של האומה החזקה ביותר בעולם קמו על רגליהם ומחאו לה כפיים. רבים הזילו דמעה.

“נדהמתי מהניגוד החריף”, סיפרה הגב׳ ג׳פסן. “חשבתי: אלוהים, לאשה השברירית הזו יש יותר כוח מאלו שאני רואה במסדרונות הקונגרס. היא משקפת את ישוע בכל מקום שאליו היא הולכת, וכולם מושפעים ממנה בצורה מדהימה”.

לאם תרזה לא היה כל רכוש; היא מעולם לא ביקשה סיוע חומרי ולא נופפה באגרופה כדי לעמוד על זכויותיה. ובכל זאת היא עלתה לפיסגה וזכתה להכרה, בזכות פעילותה למען הנדכאים והגוססים בכלכותה שבהודו. היא השפילה את עצמה לַבּיבים ואהבה את אלה שהעולם התייחס אליהם בחוסר אהבה. בהיותה מופת מאיר עיניים לחוסר אנוכיות, היא מראה את אהבתו של אלוהים לשנות בני אדם ולגעת בעולם מורעב.

זהו כוח אמיתי, ולהבדיל מכוחו של העולם הוא מביך את החכמים ומשפיל את הגיבורים. זהו כוחו של אלוהים, הפועל דרך בני אדם פשוטים, במטרה לפאר אותו.
יתכן שאתה חושב: מדוע חיי כמשיחי אינם מרגשים ומספקים יותר? כיצד אוכל לקבל את הכוח, לחיות חיי ניצחון ולהיות עד פורה של ישוע?

ישוע הבטיח: “אֲנִי בָּאתִי כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם חַיִּים וּבְשֶׁפַע שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם.” (יוחנן י׳ 10). אבל אם אתה משיחי בדיבור בלבד ולא במעשים, יתכן שאתה חושב לעצמך: שום דבר אינו קולח או שופע בחיי. אני מנסה להכריז את הבשורה, אך איש איננו מעוניין במה שיש לי לומר. אינני חווה דבר מלבד ספקות, פחדים, תסכולים ותבוסה. חייב להיות משהו נוסף בחיים המשיחיים, רק שעוד לא מצאתי אותו.

אני משוכנע שהמשיחיים ה"פושרים", העסוקים כמעט ורק בענייני העולם הזה, יכולים להשתנות ולהפוך למבשרים מלאי חיוניות וכוח, אם רק יכניעו את רצונם למשיח, יתמלאו ברוח הקודש ויעברו הכשרה מתאימה.

שוב ושוב אני נזכר בניגוד שבין גוף המשיח היום לבין גוף המשיח במאה הראשונה.
יש תיאולוגים הטוענים שההבדל טמון במידת המסירות, אולם מאמינים רבים ברחבי העולם זועקים לאלוהים ומקדישים את חייהם למשיח מדי יום ביומו, ובכל זאת ממשיכים לחיות חיים תבוסתניים וחסרי כוח מבחינה רוחנית.
מדוע? האם לא כתוב במתי ה׳ 6: “אַשְׁרֵי הָרְעֵבִים וְהַצְּמֵאִים לְצֶדֶק, כִּי הֵם יִשְׂבָּעוּ”?

האם יוחנן, התלמיד האהוב, לא ציטט את ישוע (הראשונה ליוחנן א׳ 57) כשאמר שאלוהים הוא אור ושאין חושך בו, ושאם נתהלך באור נתחבר איתו ועם בנוֹ?

איננו צריכים לחיות בעוני רוחני. אלפי ההבטחות המתועדות בדבר אלוהים תקפות לגבי כל משיחי. הבטחות אלהכוללות: ביטחון באהבת אלוהים (יוחנן ג׳ 16); חיי נצח (רומים ו׳ 23); סליחת חטאים (הראשונה ליוחנן א׳ 9); הדרכת צעדינו (תהילים ל״ז 23); הסוד לחיי תפילה מוצלחים (יוחנן ט״ו 7); חיי שפע (יוחנן י׳ 10); הבטחת אלוהים שיכבד חיי קדושה (דברי הימים ב׳ ט״ז 9); שכל הדברים חוברים יחדיו לטובתנו (רומים ח׳ 28); ישועה מפיתויים (הראשונה לקורינתים י׳ 13); התגברות על פחד (הראשונה ליוחנן ד׳ 18); ועל אלפי דברים אחרים.
כתבי הקודש מבטיחים לנו שכל משיחי יכול להתמלא באהבה, שמחה, שלום, אמונה, ותכונות מועילות רבות אחרות. אז מה הבעיה? מדוע המשיחי הממוצע איננו חווה איכויות אלה?

המטיף הנודע, בילי גרהם, אמר שלפי מחקרים שערך, לפחות 90% מהמשיחיים בארה״ב חיים חיי תבוסה (מבחינה רוחנית). אישים אחרים, המכירים היטב את המצב הרוחני בארה״ב, תומכים בדבריו.
על פי הסטטיסטיקה, יתכן שאתה נמנה עם אותם אנשים. יתכן שליבך שייך לאלוהים. אתה קורא בכתבי הקודש בנאמנות, מתפלל, מכריז את הבשורה, פעיל בקהילתך; ובכל זאת ממשיך להילחם את אותו קרב אבוד שנה אחר שנה. הפיתויים ניצבים בדרכך. אתה מתנגד להם בחוסר רצון, אחר כך נכנע להם, ולבסוף אתה מובס. חודשים רבים אתה מדשדש במשעול הדיכאון.

אז אתה משתתף בכנס משיחי כלשהו ומעפיל לפסגות לתקופה קצרה. מעלה, מטה, ניצחונות, תבוסות! מהר מאוד אתה זועק, כמו שעשה שאול השליח ברומים ז׳ 24: “אוי לי, אדם אומלל שכמותי, מי יצילני מגוף זה שהמוות בו?”

עלינו להיזהר שלא להפוך לדתיים: “אני קורא בכתבי הקודש שעה שלמה מדי יום. אני מתפלל במשך שעה, ומכריז את הבשורה במשך שעה כל יום!”, יש שיכריזו. “אני משתתף בכל אסיפה משיחית שאני יכול, אך מעולם לא הצלחתי להביא איש למשיח. מה הבעיה שלי?” בכל זה, גם הפרושים הצטיינו.

ישוע הבטיח ביוחנן י״ד 26 וט״ז 13 שרוח הקודש תלמד אותנו את הכל ותדריך אותנו אל כל האמת. עליך להתמלא ברוח הקודש באמצעות אמונה, בהתבסס על מצוותו של אלוהים (אפסים ה׳ 18) ועל סמך ההבטחה שאם נבקש ממנו דברים התואמים את רצונו, הוא ישמע ויענה (הראשונה ליוחנן ה׳ 15-14).

תכונה חדשה מוזרה אני יכול לתת דוגמאות רבות של משיחיים, שחייהם העקרים והמתוסכלים הפכו לפוריים ומלאי ניצחון לאחר שקיבלו באמונה את מלוא רוח הקודש וכוחה, וגילו שהבטחותיו של ישוע רלוונטיות גם עבורם:
“בּוֹאוּ אַחֲרַי וְאֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם דַּיָּגֵי אָדָם.” (מתי ד׳ 19).
“בְּזֹאת יְפֹאַר אָבִי: שֶׁתַּעֲשׂוּ פְּרִי לָרֹב וְתִהְיוּ לִי לְתַלְמִידִים.” (יוחנן ט״ו 8).
“לֹא אַתֶּם בְּחַרְתֶּם בִּי, כִּי אִם אֲנִי בָּחַרְתִּי בָּכֶם וְהִפְקַדְתִּי אֶתְכֶם לָלֶכֶת וְלַעֲשׂוֹת פְּרִי, שֶׁפֶּרְיְכֶם יִתְקַיֵּם וְכָל אֲשֶׁר תְּבַקְשׁוּ מֵהָאָב בִּשְׁמִי הוּא יִתֵּן לָכֶם.” (יוחנן ט״ו 16).
“וּבְלִי אֱמוּנָה אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת רָצוּי לֵאלֹהִים, כִּי כָּל הַקָּרֵב אֶל אֱלֹהִים צָרִיךְ לְהַאֲמִין שֶׁהוּא קַיָּם וְהוּא נוֹתֵן גְּמוּל לְדוֹרְשָׁיו.” (עברים י״א 6).

משיחיים רבים במשך הדורות היו אנשים פשוטים. שום דבר מיוחד לא קרה להם או באמצעותם. ואז, כפי שקרה לכיפא ולשאר התלמידים, הם התמלאו ברוח הקודש וחייהם השתנו. הם לא היו עוד אנשים פשוטים ו”ממוצעים”. הם היו לאנשי אלוהים, כלים של כוח. תבוסתם הפכה לניצחון. ספקות ופחדים הפכו לביטחון, לשמחה ולאמונה. הם היו אלה ששינו את פני העולם (מעשי השליחים י״ז 6).

"כיפא הפחדן", לדוגמה, שהתכחש לישוע שלוש פעמים, הפך בחג השבועות ל"כיפא הנועז", שהכריז את הבשורה ללא כל פחד. 3,000 איש ואחר כך 5,000 איש שמעו את דבריו ונוספו לקהילה. לתלמידים הראשונים נוספה תכונה חדשה ומוזרה בחייהם, כוח שהפך במאה הראשונה לספירה את האימפריה הרומית המרושעת על פיה. עוז ליבם הוביל כל אחד מהם למות גיבורים- פרט ליוחנן, שמת בהיותו בגלות על האי פטמוס.

השינוי בחייהם התחיל בחג השבועות, כאשר כל מי ששהה בעליית הגג התמלא ברוח הקודש. בזכות כוח זה של רוח הקודש, מיליוני משיחיים אחרים בכל הדורות הפכו לרבי כוח ומלאי חיים.
מה ידוע לך על רוח הקודש? מה משמעותה של רוח הקודש בעיניך?
הבה נראה מי היא באמת רוח הקודש.

#### **מי היא רוח הקודש?**

---

[למאמר הרחבה אודות רוח הקודש בכתבי הקודש לחץ כאן](https://igod.co.il/%D7%99%D6%B5%D7%A9%D7%81%D7%95%D6%BC%D7%A2%D6%B7-%D7%95%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%94/%D7%9E%D7%94-%D7%96%D7%94-%D7%A8%D7%95%D7%97-%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%A9/)

---

רוח הקודש היא האישיות השלישית בשילוש: האב, הבן ורוח הקודש. היא איננה צל שמיימי עמום או כוח בלתי אישי. היא שווה לאב ולבן מכל הבחינות. כל תכונות האלוהות מתייחסות לרוח הקודש. מחשבותיה (הראשונה לקורינתים ב׳ 11), רצונה (הראשונה לקורינתים י״ב 11) ורגשותיה (רומים ט״ו 30) הם נצחיים.

ד״ר ג׳ אדווין אוֹר, מומחה בין לאומי בנושא התחייה, מתאר את רוח הקודש בתור:

> "הרמטכ״ל של צבא המשיח. היא ראש הקציר, עליונה בתחייה, בהכרזת הבשורה ובכל מאמץ משיחי. תוכניות שלא קיבלו את אישורה נידונו לכישלון. חובה עלינו, כמשיחיים, להתאים את מבצעינו לתוכניתה האסטרטגית, שהיא תחיית גוף המשיח והפצת הבשורה בעולם"

**ד"ר ג. אדווין אור**
פרופסור לתיאולוגיה

רוח הקודש מוזכרת לראשונה בבראשית א׳ 2. השפעתה ניכרת לאורך התנ״ך כולו, אך הופכת לבולטת יותר בחייו ובפעילותו של ישוע. ולבסוף, אחרי שעלה לשמים וישב לימינו של האב, מוקד הכוח, הוא שלח את רוח הקודש כדי לנחם אותנו ולעזור לנו (יוחנן י״ד 26; ט״ו 2). המילה היוונית שתורגמה ל”מנחם” או “עוזר” היא Παράκλητος שפירושה גם “פרקליט”, “סניגור”, “מישהו שנקרא להתייצב לצד”- לצידו של המשיחי כרֵע וכידיד. רוח הקודש ממריצה, מחזקת ומעניקה כוח למאמין במשיח.

רוח הקודש גם נקראת:
– רוח אלוהים (הראשונה לקורינתים ג׳ 16)
– רוח המשיח (רומים ח׳ 9)
– רוח החיים (רומים ח׳ 2)
– רוח האמת (יוחנן ט״ז 13)
– רוח החסד (עברים י׳ 29)
– רוח ההבטחה (אפסים א׳ 13)

#### **מדוע באה רוח הקודש?**

רוח הקודש באה כדי להעיד על ישוע המשיח ולפאר אותו (יוחנן ט״ז 13-14). בדיוק כפי שישוע בא כדי לגלות את האב ולפאר אותו, רוח הקודש נשלחה כדי לרומם ולפאר את הבן, את ישוע המשיח.

המסקנה ההגיונית היא שאם נאפשר לרוח הקודש לשלוט בחיינו, נאהב ונשרת את ישוע, ומודעותנו לנוכחותו האוהבת תלך ותגדל.

כאשר אנחנו מתמלאים ברוח הקודש, אנחנו מתמלאים בישוע המשיח. לכן, כאשר אנחנו מתמלאים בישוע המשיח, כוח גדול בהרבה משלנו פועל בתוכנו ובאמצעותנו ועוזר לנו לחיות ולשרת בניצחון.

**מה הקשר בין רוח הקודש לבין כל מאמין משיחי?**
לפי יוחנן א׳ 12, ג׳ 5-6 והשנייה לקורינתים ה 17, משיחי הוא מי שפתח את ליבו לישוע וקיבל אותו כמושיע וכאדון.
בזמן לידתנו הרוחנית, רוח הקודש…
– מחיה אותנו (יוחנן ג׳ 5-6)
– באה לשכון בתוכנו (הראשונה לקורינתים ג׳ 61)
– חותמת אותנו במשיח (אפסים א׳ 31; ד׳ 03)
– מהווה עירבון לנחלה שתיפול בחלקנו (השנייה לקורינתים ה 5)
– מטבילה אותנו לגוף המשיח (הראשונה לקורינתים י״ב 13; גלטים ג׳ 27; רומים ו׳ 3-4)
– ממלאת אותנו ומעניקה לנו את הכוח לשרת (מעשי השליחים א׳ 8)

פעולות אלה של רוח הקודש משפיעות על מערכת היחסים שלנו עם גוף המשיח ועל עמדתנו בגוף, והיא יכולה להיות מלוּוה בחוויה רגשית, אם כי אין זו חובה.

עקרונות אלה עוזרים לנו להכיר בעובדה הנפלאה שאנחנו מאוחדים עם המשיח: “אֲנִי בְּאָבִי וְאַתֶּם בִּי וַאֲנִי בָּכֶם” (יוחנן י״ד 20). אנחנו מחליפים את חולשתנו בכוחו, את החטא והתבוסה בקדושה ובניצחון.

כתוצאה ממערכת יחסים זו עם המשיח יכול כל אחד מאיתנו להכריז את הבשורה בכוח ולנצח את החטא. כוח פוטנציאלי זה, חייו של ישוע המשיח השוכנים בנו, מתחיל לפעול באמונה ברגע שאנחנו מפקידים את השליטה על חיינו בידיו של המשיח ושל רוח הקודש. רוח הקודש נועדה לפאר את המשיח, ולכן המשיח מקבל אין ספור הזדמנויות לפעול בנו ובאמצעותנו כך שנגשים את רצונו.

כל אחד מאיתנו צריך להתמלא ברוח הקודש כדי להיות עד יעיל של המשיח:
“בְּבוֹא עֲלֵיכֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ תְּקַבְּלוּ כֹּחַ וְתִהְיוּ עֵדַי הֵן בִּירוּשָׁלַיִם וְהֵן בְּכָל יְהוּדָה וְשׁוֹמְרוֹן, עַד קְצֵה הָאָרֶץ.” (מעשי השליחים א׳ 8).

> כל מקום בכתבי הקודש שמזכיר את ההתמלאות ברוח הקודש, הן בתנ״ך והן בברית החדשה, מתייחס בעצם לכוח **לשרת** ולהכריז את הבשורה.

התגובות שלנו להתמלאות ברוח הקודש עשויות להיות מגוונות – מביטחון בכוח וממודעות לאמונה חזקה יותר במשיח ובהבטחות הכלולות בדברו, ועד לחוויה רגשית.

פרק י״ב בראשונה לקורינתים מלמד אותנו שכולנו איברים בגוף המשיח. בדיוק כפי שלאיברים שונים בגוף האדם יש תפקידים שונים, כך גם על האיברים השונים בגוף המשיח מוטלים תפקידים שונים. אסור לנו להמעיט בערך מתנתו של אחר, וגם אסור לנו לחקות את “חוויית ההתמלאות” או את מתנותיו של אחר. עלינו להשאיר לרוח הקודש את חלוקת המתנות ואת האופן שבו הן מחולקות.

יתרה מכך, לפי הכתוב בראשונה לקורינתים י״ג, למתנות אלה לא תהיה כל תועלת אם לא תהיה בנו אהבה. ע"י שאול השליח אנחנו מצוּוים:

“לָכֵן אַל תִּהְיוּ חַסְרֵי דַעַת, אֶלָּא הָבִינוּ לָדַעַת מָה רְצוֹנוֹ שֶׁל הָאָדוֹן. אַל תִּשְׁתַּכְּרוּ מִיַּיִן, שֶׁכֵּן זֶה מֵבִיא לִידֵי פְּרִיצוּת, אֶלָּא הִמָּלְאוּ בְּרוּחַ19וְהַשְׁמִיעוּ בֵּינֵיכֶם תְּהִלּוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת וְשִׁירוֹת רוּחָנִיּוֹת. שִׁירוּ וְזַמְּרוּ לַאדֹנָי בִּלְבַבְכֶם, וּבְכָל עֵת הוֹדוּ עַל הַכֹּל לֵאלֹהִים אָבִינוּ בְּשֵׁם אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.”.(אפסים ה׳ 20-17)

השליח שאול אמר שמשיחי המלא ברוח והיודע את רצון אלוהים עלול ליצור את הרושם שהוא “שיכור ברוח” מכיוון שהוא קורן ושמח, מלא אומץ וכוח. קטע זה גם מלמד שמשיחי המלא ברוח מהלל את אלוהים בליבו בכל עת ומודה לו על כל דבר. הוא מבין, כפי שלא יכול היה להבין לפני שהתמלא, שכל מה שהוא ומה שיש לו זה בזכות אלוהים.

מחג השבועות ואילך הגשים אלוהים את רצונו באמצעות בני אדם שהיו מלאים ברוח הקודש בדומה לכיפא, לשאול השליח ולשאר התלמידים.
בימינו משמשים אישים אחרים בכדי להתמלא ברוח הקודש ולקדם את מלכות השמים עלי אדמות. יחד עם זאת, ההתמלאות ברוח הקודש איננה מוגבלת למנהיגים משיחיים. היא זמינה לכל מי שעומד בתנאים של אלוהים. גם לך!

שים לב לדברים שאמרו אישים אלה על חשיבות ההתמלאות ברוח הקודש עבור כל משיחי:

> “על בני אדם לבקש בכל ליבם להתמלא ברוח אלוהים. בלי ההתמלאות ברוח אין כל אפשרות שמשיחי בודד או קהילה שלמה יוכלו לחיות ולפעול לפי רצון אלוהים.”
> (אנדרו מארי)
> 
> “משיחיים שאינם מלאים ברוח הקודש אשמים בכך בדיוק כפי שאשמים חוטאים שלא חזרו בתשובה. הם אשמים עוד יותר, מכיוון שככל שהם מבינים יותר, כך גדֵלה אשמתם.”
> (צ׳ארלס ג׳ פיני)
> 
> “החיים המלאים ברוח, החיים המאפשרים לרוח לשכון בתוכנו בשפע, הם החיים הקדושים הרצויים בעיני אלוהים.”
> (נורמן ב׳ האריסון)
> 
> “המטרה הגדולה של ההתמלאות ברוח הקודש היא קבלת הכוח לשרת. המשיחיים הטובים ביותר שאני מכיר, אלה שאלוהים השתמש בהם במידה הרבה ביותר, היו אנשים שחוו את החוויה העמוקה של התמלאות ברוח הקודש.”
> (ג׳ אדווין אור)
> 
> “אני מאמין שבלתי אפשרי למשיחי להיות יעיל אם הוא איננו מלא ברוח הקודש, שכן היא אמצעי הכוח היחיד שאלוהים מספק לנו.”
> (הנרייטה ס׳ מירס)
> 
> “קרא את סיפורם של אנשי אלוהים וגלה שכל אחד מהם ביקש וקיבל כוח ממרום. דרשה אחת בהשראת רוח הקודש שווה אלף דרשות בכוח הבשר.”
> (ד״ר אוסוואלד ג׳ סמית)

אני רוצה שוב להבהיר שרוח הקודש **כבר** שוכנת בכל מאמין, ושהכוח המיוחד הנלווה להתמלאות ברוח הקודש אינו שמור למנהיגים משיחיים בלבד. לא זו בלבד שבחלקו של כל משיחי נפלה הזכות להתמלא ברוח הקודש, אלא הוא אף מצוּוה להתמלא בה (אפסים ה׳ 18).

לכן, משיחי שאיננו מלא ברוח הקודש מַמרה את מצוות אלוהים וחוטא לו. מעבר לזאת, מכיוון שאלוהים מצווה עלינו בדברו להתמלא ברוח הקודש, עלינו לדעת שיש לו את הכוח למלא אותנו בכל רגע שנבקש ממנו לעשות זאת.

על סמך ההבטחות שבדבר אלוהים ומתוך מה שלמדתי מהתבוננות ומניסיון אישי, אין לי כל ספק שישוע רוצה להעניק לנו את אהבתו ואת סליחתו, את כוחו לשרת ולנצח את החטא, ושרצון זה שלו גדול בהרבה מרצוננו לקבל את כל הדברים האלה. רצונו של ישוע למלא אותנו ברוח הקודש גדול בהרבה מרצוננו להתמלא.

אם כן, מדוע משיחיים רבים כל כך חיים חיי תבוסה? מדוע רק מעט מבשרים מכריזים את בשורת המשיח ביעילות? מדוע רק מעטים מלאים ברוח הקודש?

#### **מה הם חיים המלאים ברוח?**

החיים המלאים ברוח הם חיים המלאים במשיח. המשיחי המלא ברוח הוא משיחי, שלפי רומים ו׳ 11 מחשיב את עצמו מת לחטא, אך חי למשיח באמצעות ישוע המשיח. ישוע, שניתנה לו “נִתְּנָה לִי כָּל סַמְכוּת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ” (מתי כ״ח 18) ואשר בו “שׁוֹכֵן כָּל מְלוֹא הָאֱלֹהוּת” (קולוסים ב׳ 9), יכול לתת ביטוי לכוח זה דרך המשיחי המלא ברוח. הוא, שבא לבקש ולהושיע את האובדים, עושה זאת היום באמצעות המשיחיים. הוא מדריך את המשיחי אל הלא-מאמינים ואל הנזקקים. הוא משתמש בשפתיו של המשיחי כדי לספר על אהבתו. החמלה הגדולה שבליבו באה לידי ביטוי דרך המשיחי המלא ברוח.

במובן אמיתי מוותר המשיחי על חייו, על חולשותיו הרוחניות, על תבוסתו ועל עקרותו למען כוחו וניצחונו של ישוע המשיח. **משיחי שחי ברוח הוא משיחי שמקריב מעצמו למען אחרים.**

כאשר אנחנו מתמלאים ברוח הקודש אנחנו מתמלאים בישוע המשיח. איננו מחשיבים עוד את ישוע למי שעוזר לנו לבצע משימה מסוימת, אלא מאמינים שהוא פועל דרכנו. המשיח איננו רוצה שנפעל למענו, אלא שניתן לו לעשות את רצונו בנו ובאמצעותנו. זוהי החוויה הנפלאה ששאול השליח התייחס אליה בגלטים ב׳ 20: “עִם הַמָּשִׁיחַ נִצְלַבְתִּי וְלֹא עוֹד אֲנִי חַי, אֶלָּא הַמָּשִׁיחַ חַי בִּי.”.

גופנו הופך לגוף שהמשיח יכול להשתמש בו כרצונו; דעתנו הופכת לדעתו והמחשבות שלו ממלאות את שלנו; רצוננו נשלט על ידי רצונו; כל האישיות שלנו, כל זמננו וכל כישרונותינו שייכים לו כליל.

שאול השליח ממשיך ואומר: “הַחַיִּים שֶׁאֲנִי חַי עַכְשָׁו בַּבָּשָׂר, אֲנִי חַי אוֹתָם בֶּאֱמוּנַת בֵּן-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר אָהֵבַנִי וּמָסַר עַצְמוֹ בַּעֲדִי.” (גלטים ב 20). אמונה במי? אמונה בבן האלוהים אשר אהב אותנו ומסר את עצמו בעדנו, בזה אשר ניתנה לו “כָּל סַמְכוּת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ”.

חשוֹב על כך! האם אתה תופס את משמעות הדברים?
אם תכניע את רצונך לרוח הקודש ותודה שישוע המשיח קיים בחייך בכל רגע ורגע, תזכה לחוויה נפלאה. ישוע המשיח יתחיל למשוך אליו באמצעותך עשרות לא-מאמינים, בתנאי שתנהל חיים מלאים ברוח.

**מדוע רק מעט משיחיים מלאים ברוח הקודש?**
הבעיה קשורה באופן בסיסי לרצון. האדם הוא ישות מוסרית עצמאית. כשאלוהים ברא אותנו, הוא נתן לנו דיעה ורצון משלנו – 'חופש בחירה'.

לוּ כפה עלינו אלוהים את רצונו, הוא היה מפר את החוקים הרוחניים שהוא עצמו חוקק. ברומים י׳ 9 שאול השליח מלמד שאם נודה בפינו שישוע הוא אדון ונאמין בליבנו שאלוהים הקים אותו מן המתים, ניוושע. עלינו להיות מוכנים “לחזור בתשובה”, כלומר- להפנות עורף לדרכים שלנו ולפנות אל דרכיו של אלוהים, כי רק כך נוכל להיות ילדים לאלוהים. כשאנחנו נושעים, רצוננו נכנע לרצון אלוהים. יחד עם זאת, אחרי שאנחנו נושעים, ליבנו נוטש לעיתים קרובות את “אהבתו הראשונה”. האור שעטה אותנו והפנים הקורנות שהיו לנו כשנולדנו מחדש אינם עוד, ומשיחיים רבים אינם מתהלכים עוד “באור, כפי שהוא \[ישוע\] באור” (הראשונה ליוחנן א׳ 7). הם אינם מבקשים עוד לעשות את רצון אלוהים, כי מסיבות שונות הם בחרו ללכת בדרך שלהם. הם החליטו לממש את התוכניות ואת המטרות שלהם. בעודם חושבים את עצמם לבני חורין, הופכים משיחיים רבים לעבדי החטא, ובשלב מסוים מזדהים עם קריאתו של שאול:

“כִּי אֵינֶנִּי עוֹשֶׂה אֶת הַטּוֹב שֶׁאֲנִי חָפֵץ בּוֹ, אֶלָּא אֶת הָרַע שֶׁאֵינֶנִּי חָפֵץ בּוֹ — אוֹתוֹ אֲנִי עוֹשֶׂה.20וְאִם אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת מַה שֶּׁבְּנִגּוּד לִרְצוֹנִי, הֲרֵי שֶׁלֹּא עוֹד אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתוֹ, אֶלָּא הַחֵטְא הַשּׁוֹכֵן בִּי…אוֹי לִי, אָדָם אֻמְלָל שֶׁכְּמוֹתִי, מִי יַצִּילֵנִי מִגּוּף זֶה שֶׁהַמָּוֶת בּוֹ?” (רומים ז׳ 20-19, 24).

אין אומלל גדול יותר ממשיחי שאינו מנהל מערכת יחסים עם המשיח.
במצב רוחני כזה איננו חווים עוד את השמחה שבחיים המשיחיים; איננו רוצים עוד להכריז את המשיח; כמעט שלא אכפת לנו מבני אדם הזקוקים נואשות לסליחתו ולאהבתו של מושיענו.
אם כך מה הן הסיבות לכך שמשיחי שחווה את האהבה והסליחה שרק המשיח יכול להעניק, שחווה את השמחה שבנוכחותו, דוחה בשלב מסוים את רצון אלוהים? מדוע מוכן המשיחי להקריב את הכוח שעמד לרשותו בחיים מלאים ברוח כדי לחיות בדרכו שלו?
הבה נראה כמה סיבות.

#### **חוסר ידיעה**

משיחיים רבים אינם יודעים שדבר אלוהים כולל אמיתות נפלאות לגבי מערכת היחסים שלנו עם ישוע המשיח, עם אלוהים האב ועם רוח הקודש. חוסר ידיעה זה מונע ממשיחיים רבים ליישם את מלוא כוח רוח הקודש בחייהם. חשוֹב על כך: כל משיחי הוא בן לאלוהים (יוחנן א׳ 12). חטאיו נסלחו והוא יכול להמשיך ולהיות מטוהר מחטא (הראשונה ליוחנן א׳ 7), תוך כדי ניהול מערכת יחסים עם המשיח. אלוהים האב, הבן ורוח הקודש שוכנים בליבו של כל משיחי, ומחכים להזדמנות למלא אותו בכוח כך שיגיע לבגרות מלאה במשיח.

משיחיים רבים גם אינם מבינים שלאמונה יש מטרה. תכונותיו של אלוהים הן הבסיס לאמונתנו.
– אלוהים הוא ריבון ונצחי. כתבי הקודש מתארים אותו כראשון ואחרון. אין לו כל התחלה, ואין לו סוף. הוא מֵעבר לחלל ולזמן וקיים בזכות עצמו בלבד (ירמיהו ל״ב 17; התגלות א׳ 8, ד׳ 11; ישעיהו מ׳ 26-25; רומים ט׳ 21-14; אפסים א׳ 11).

– אלוהים הוא קדוש. רק הוא טהור לחלוטין ורק בו אין כל רע. מכיוון שקדושתו של אלוהים איננה יכולה לסבול את נוכחותו של החטא, נפערה תהום בינו לבין האדם. על תהום זו ניתן לגשר אך ורק באמצעות בנו, ישוע המשיח (שמואל א׳ ב׳ 2; ישעיהו ו׳ 3-1; התגלות ד׳ 8).

– אלוהים הוא אהבה. הביטוי המושלם ביותר לאהבתו הוא הצלב שעליו מת ישוע עבור חטאינו (הראשונה ליוחנן ד׳ 16 ,10-8).

– אלוהים ראוי לאמון. האמת שלו היא חלק בלתי נפרד מאישיותו. היושר והכנות הם חלק ממנו. הוא איננו יכול לשקר או להתעות (איוב ל״ד 10-12; תהילים קי״ז 2).

– אלוהים הוא רב כוח. הוא זה שמספק את הכל ומקיים את הכל. הוא בורא העולם ומעורב בחיינו (ירמיהו ל״ב 17-19; יוחנן א׳ 1-4).

– אלוהים יודע הכל. אין דבר שנסתר ממנו ואין דבר שמפתיע אותו
(תהילים קמ״ז 5; הראשונה ליוחנן ג׳ 20).

אני מעודד אותך ללמוד את תכונותיו הבאות לידי ביטוי בדברו. ההשקפה שלנו על אלוהים משפיעה על כל מחשבותינו, דברינו ומעשינו כמשיחיים. נבראנו בצלמו ובדמותו, והוא רוצה שנכיר אותו. כשתכיר אותו ותדרוש את פניו, גם תידַמה לו יותר בזכות מושיענו ואדוננו הנפלא, ישוע המשיח.

**גאווה**
הגאווה מונעת ממשיחיים רבים להתמלא ברוח הקודש. הגאווה היתה חטאו של השטן (ישעיהו י״ד 12-14). הגאווה היא החטא הראשון של האדם, שכן אדם וחווה בחרו לעשות דבר מה שנאסר עליהם לעשותו. הגאווה עומדת בשורש ההתנכרות של האדם לאלוהים. המשיחי האנוכי והמרוכז בעצמו איננו יכול לנהל מערכת יחסים עם אלוהים מכיוון ש”אלוהים ללצים יליץ ולענווים יתן חן” (הראשונה לפטרוס ה 5).

**פחד**
יראת אדם מונעת ממשיחיים רבים להתמלא ברוח הקודש. במשלי כ״ט 25 כתוב: “חרדת אדם יתן מוקש”. אחת הטרגדיות הגדולות בימינו היא שמשיחיים רבים מתאימים את עצמם להתנהגות המקובלת בחברה הלא-משיחית ולאמות המידה שלה. רבים חוששים להיות שונים, ומתביישים לספר על מי שאהב אותנו ומסר את עצמו בעדנו.

בראשונה לפטרוס ב׳ 9 כתוב:

“אֲבָל אַתֶּם עַם נִבְחָר, מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹש, עַם סְגֻלָּה, לְמַעַן תְּסַפְּרוּ תְּהִלּוֹתָיו שֶׁל הַקּוֹרֵא אֶתְכֶם מֵחֹשֶׁךְ אֶל אוֹרוֹ הַנִּפְלָא”.

ישוע אמר:

“כִּי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֲנִי וּדְבָרַי הָיִינוּ לוֹ לְחֶרְפָּה, הוּא יִהְיֶה לְחֶרְפָּה לְבֶן-הָאָדָם כַּאֲשֶׁר יָבוֹא בִּכְבוֹדוֹ וּבִכְבוֹד הָאָב וְהַמַּלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים.” (לוקס ט׳ 26).

**חטא נסתר** חטא שלא מודים בו מונע ממשיחיים רבים להתמלא ברוח הקודש. יתכן שאלוהים הזכיר לך שקר שסיפרת, ושפגע בשמו הטוב של מישהו; או סחורה או כסף גנובים שלא הֵשבת; או פעולה בלתי חוקית שעשית; או העתקה במבחן; או מעשים אחרים שהוא רוצה שתתוודה עליהם בפניו. יתכן שהוא ידריך אותך לפצות את אלה שגרמת להם עוול (מתי ה 23-24). אם כן, ציית לו ולהדרכתו.

אולי אנחנו מסוגלים להסתיר דברים כאלה מידידינו ומאחרים, אך איננו יכולים להסתירם מאלוהים. “הלא אלוהים יחקור זאת, כי הוא יודע תעלומות לב” (תהילים מ״ד 22). האם לא סלחת למישהו? אם כן, אלוהים לא יסלח לך (מרקוס י״א 25-26). יחד עם זאת, אם נתוודה בפני אלוהים על חטאינו כפי שהוא מדריך אותנו לעשות, הוא יסלח לנו ויטהר אותנו (הראשונה ליוחנן א׳ 9).

**הידַמוּת לעולם** האהבה לדברים חומריים והרצון להתאים את עצמנו לחברה החילונית מונעים משיחיים רבים להתמלא ברוח הקודש.

“אַל תֹּאהֲבוּ אֶת הָעוֹלָם, אַף לֹא אֶת מַה שֶּׁבָּעוֹלָם. אִישׁ אִם יֹאהַב אֶת הָעוֹלָם אֵין בּוֹ אַהֲבַת הָאָב; כִּי כָּל אֲשֶׁר בָּעוֹלָם — תַּאֲוַת בְּשָׂרִים, תַּאֲוַת הָעֵינַיִם וְגַאֲוַת הַנְּכָסִים – לֹא מִן הָאָב הוּא כִּי אִם מִן הָעוֹלָם. וְהָעוֹלָם עוֹבֵר עִם תַּאֲווֹתָיו, אַךְ הָעוֹשֶׂה אֶת רְצוֹן אֱלֹהִים עוֹמֵד לָעַד.” (הראשונה ליוחנן ב׳ 15-17).

האדם חי מספר שנים קצוב ואחר כך עובר מהעולם הזה. כמשיחיים עלינו לבדוק תכופות ובקפידה את השימוש שאנחנו עושים בזמננו, בכישרונותינו ובכספנו, כדי להבטיח שאנו עושים את המרב עבור המשיח.

“אֵין אִישׁ יָכוֹל לַעֲבֹד שְׁנֵי אֲדוֹנִים, שֶׁכֵּן אוֹ יִשְׂנָא אֶחָד וְיֹאהַב אֶת הַשֵּׁנִי, אוֹ יִהְיֶה מָסוּר לְאֶחָד וִיזַלְזֵל בַּשֵּׁנִי. אֵינְכֶם יְכוֹלִים לַעֲבֹד אֶת הָאֱלֹהִים וְאֶת הַמָּמוֹן…אַתֶּם בַּקְּשׁוּ תְּחִלָּה אֶת מַלְכוּתוֹ וְאֶת צִדְקָתוֹ, וְכָל אֵלֶּה יִוָּסְפוּ לָכֶם.” (מתי ו׳ 33,24).

**חוסר אמונה**

חוסר אמונה מונע ממשיחיים רבים להכניע לאלוהים את רצונם ולהתמלא ברוח הקודש. משיחיים רבים חוששים שאם הם יכנעו לגמרי לאלוהים, תבוא עליהם טרגדיה במטרה לבחון אותם. יתכן שהם חוששים לאבד אדם יקר. יש החוששים שאלוהים ישלח אותם בניגוד לרצונם למקום מרוחק כדי לשרת אותו בקרב שבט פראי.

אתה יכול לבטוח באלוהים בכל הנוגע לחייך, ליקרים לך, לכספך, לעתידך, לכל דבר! הוא לא רק אב אוהב. אהבת אלוהים חכמה יותר מזו של אב בשר ודם ורכה יותר מזו של אם בשר ודם. לכן אל תחשוש לבטוח באלוהים בכל רגע ורגע. הוא ימלא אותך ברוח הקודש.

דמיין כי אתה הורה לשני ילדים. נניח שבילדותם היו אומרים לך: “אבא, אנחנו אוהבים אותך. חשבנו איך נוכל להראות לך את אהבתנו, והחלטנו שנעשה כל דבר שתבקש מאיתנו”.
כיצד הייתי מגיב? האם הייתי אומר: “ילדי, לרגע הזה חיכיתי. עכשיו, משהפקדתם בידי את רצונכם, אני עומד לנעול אתכם בחדריכם, להיפטר מכל חפציכם האהובים ולאלץ אתכם לעשות את כל הדברים שאתם שונאים לעשות. אהפוך אתכם לבנים האומללים ביותר בעיר”.
כמובן שלא!
בתגובה היית מנסה להפגין את אהבתך אליהם בדרכים גדולות עוד יותר. כך גם אבינו שבשמים. הוא מוכן לברך את חיינו ולהעשיר אותם, ברגע שנכניע לו את רצוננו ואת חיינו.
דברים אלה ותבוסות אחרות מנעו ממשיחיים רבים לחוות את השמחה שבחיים המלאים ברוח.

הרשה לי לשאול אותך כעת: האם אחד התנאים הבאים תקף לגביך?
– תחושה של חשיבות עצמית מופרזת.
– אהבת שבחים מבני אדם.
– כעס וחוסר סבלנות.
– רצון חזק, עקשנות, חוסר נכונות ללמוד.
– רוח פשרנית.
– קנאה.
– תאוותנות, מעשים בלתי קדושים.
– חוסר כנות.
– חוסר אמונה.
– אנוכיות.
– תאווה מופרזת לכסף, בגדים יפים, מכוניות, בתים ואדמות.

יתכן שאתה תוהה: האם אני חייב להתגבר על כל כישלונותי ותסכולַי לפני שאוכל להתמלא ברוח הקודש? כמובן שלא!
בדיוק כפי שרק ישוע יכול לסלוח לך על חטאיך, כך גם רוח הקודש היא היחידה שיכולה להעניק לך ניצחון וכוח להתגבר על כישלונותיך ועל חולשותיך.

#### **כיצד תוכל להתמלא ברוח הקודש?**

ראשית, עלינו להבין שבדיוק כפי שחוויית הישועה שונה ממשיחי למשיחי, כך גם חוויית ההתמלאות ברוח הקודש. יתכן שפתחת את ליבך לישוע במהלך מבצע בישור, בעוד שמישהו אחר עשה זאת בשקט ובפרטיות בביתו, כמוני. כל אחד מכם נולד מחדש וחייכם השתנו על ידי המשיח. כמובן שקיימות חוויות רבות אחרות שבאמצעותן קיבלו אנשים את המושיע והפכו לבריאה חדשה. גם ברוח הקודש אנחנו מתמלאים בדרכים שונות.

יחד עם זאת, הפירוש של התמלאות ברוח הקודש אינו שעלינו לקבל עוד מרוח הקודש, אלא שאנחנו נותנים לה יותר מעצמנו. כשאנחנו מכניעים את חיינו לשליטת רוח הקודש ומתמלאים בנוכחותה ובכוחה, יש לה חופש גדול יותר לפעול בחיינו ובאמצעותם, והיא מאפשרת לנו לרומם ולפאר את המשיח טוב יותר.

אלוהים גדול מכדי שנוכל לדחוס אותו לתבנית שהמציא בשר ודם. יחד עם זאת, קיימים חוקים רוחניים מסוימים שאי אפשר להפר אותם. רוח הקודש כבר שוכנת בכל משיחי, ולכן אין לנו עוד צורך “לחכות בירושלים”, כפי שהורה ישוע לתלמידיו. נותר לנו רק להתכונן מבחינה אישית לקבל את כוחה. רוח הקודש ממלאת אותנו בכוחה כשאנחנו מכניעים את עצמנו לשליטתה.

יכול להיות שתתמלא ברוח הקודש במהלך כינוס שקט. וייתכן שתתמלא ברוח הקודש תוך כדי הליכה ברחוב סואן. כל זאת בתנאי שיש בך רצון כן להכניע את רצונך לישוע המשיח. כך קרה לדווייט ל׳ מודי. אפשר גם להתמלא ברוח הקודש ולדעת שמשהו נפלא התרחש בלי לדעת מתי בדיוק זה קרה.

האם אתה רוצה להתמלא ברוח הקודש? מה המניעים שלך? האם אתה מחפש חוויה מרגשת, או שאתה רוצה בכנות לשרת את ישוע בכוח וביעילות רבים יותר? האם אתה רוצה בכל ליבך לעזור לאחרים למצוא את המשיח?

אינני רומז שהצעדים שאציע להלן הם הדרך היחידה להתמלא ברוח הקודש, אך אני מציע נוסחה רוחנית זו מכיוון שהיא תואמת את הנאמר בכתבי הקודש, ואני יודע מניסיון שהיא יעילה.
אני דוחק בך לחשוב ולהתפלל על הדברים הבאים:

1\. עליך להבין שאתה מצוּוה “הִמָּלְאוּ בְּרוּחַ” (אפסים ה 18).
זוהי מצוות אלוהים. האם, לדעתך, אלוהים יבקש ממך לעשות דבר מה שהוא מעבר ליכולתך?

2\. דע שכאשר תתמלא ברוח הקודש, תקבל כוח לשרת “בְּבוֹא עֲלֵיכֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ תְּקַבְּלוּ כֹּחַ וְתִהְיוּ עֵדַי הֵן בִּירוּשָׁלַיִם וְהֵן בְּכָל יְהוּדָה וְשׁוֹמְרוֹן, עַד קְצֵה הָאָרֶץ.” (מעשי השליחים א׳ 8).

אם אין לך כל רצון להכריז את בשורת ישוע, אם אין לך כוח כשאתה מכריז את הבשורה, תוכל להיות בטוח שאינך מלא ברוח הקודש. רוח הקודש באה כדי שהתלמידים – ואתה ואני – יקבלו כוח. מדוע אנחנו זקוקים לכוח? כדי להיות נציגי המשיח באמצעות חיי הקדושה שלנו ובאמצעות העדות הנאמנה והפורייה שבפינו בַּמקום שאנחנו נמצאים בו, ועד הקצה המרוחק ביותר של העולם, באמצעות תפילותינו ותרומותינו. האם אתה יכול לומר בכנות שזהו המניע שלך להתמלא ברוח?

3\. רעב וצמא להתמלאות ברוח הקודש.
פירוש הדבר הוא רצון עז להתמלא בכוחה המחיה של רוח הקודש. יוחנן כתב:
“בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן, בַּיּוֹם הַגָּדוֹל שֶׁל הֶחָג, עָמַד יֵשׁוּעַ וְהִכְרִיז: "מִי שֶׁצָּמֵא יָבוֹא נָא אֵלַי וְיִשְׁתֶּה! הַמַּאֲמִין בִּי כִּדְבַר הַכָּתוּב, נְהָרוֹת שֶׁל מַיִם חַיִּים יִזְרְמוּ מִקִּרְבּוֹ." זֹאת אָמַר עַל הָרוּחַ שֶׁהָיוּ עֲתִידִים לְקַבֵּל הַמַּאֲמִינִים בּוֹ, שֶׁהֲרֵי עוֹד לֹא נִשְׁלְחָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, כִּי יֵשׁוּעַ טֶרֶם נִתְפָּאֵר בַּכָּבוֹד.” (יוחנן ז׳ 37-39).

4\. היכנע לגמרי לרצון אלוהים ולישוע כאדון.
כאשר אתה מוכן להיענות להזמנתו הנפלאה של מושיענו המבורך: “מִי שֶׁצָּמֵא יָבוֹא נָא אֵלַי וְיִשְׁתֶּה!” (יוחנן ז 37), אתה מוכן גם לוותר על רצונך לטובת רצון אלוהים. לכן צעד זה כרוך בכניעה מוחלטת של רצונך, ללא סייג, לרצון אלוהים. הגעת למצב שבו אתה יכול לצפות שתדע ותעשה את רצונו, מכיוון שאתה יודע שאלוהים הוא אל אוהב וראוי לאמון ושרצונו הוא הדבר הטוב ביותר עבורך.

עד לרגע זה היתה רוח הקודש אורחת בחייך. היא באה לשכון בך ברגע שהפכת למשיחי, אבל לפעמים היא היתה כלואה בארון בזמן שעשית כרצונך בשאר חלקי הבית.
עכשיו אתה רוצה שהיא תהיה יותר מסתם אורחת. למעשה, אתה רוצה למסור לה את חייך ולהפקיד בידיה את המפתחות לכל החדרים. אתה מזמין את רוח הקודש לספרייה של מחשבותיך, אל חדר האוכל של הדברים שאתה חושק להם, אל חדר האורחים של מערכות היחסים שלך, אל חדר המשחקים של חיי החברה שלך. אתה מזמין אותה לחדרים הקטנים והנסתרים שבהם עסקת בעבר במעשי סתר מבישים. כל זה מאחוריך. כעת אתה רוצה שרוח הקודש תשלוט בכל.

האתגר שמציבים בפניך פס׳ 1-2 באיגרת לרומים י״ב הוא ברור ורב משמעות בעיניך, ואתה רוצה להקריב את גופך כקורבן חי וקדוש, “אַחַי, בִּגְלַל רַחֲמֵי אֱלֹהִים אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם שֶׁתִּמְסְרוּ אֶת גּוּפְכֶם קָרְבָּן חַי, קָדוֹשׁ וְרָצוּי לֵאלֹהִים; כָּךְ תַּעַבְדוּהוּ עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב.”. אינך רוצה להידמות עוד לעולם הזה, אלא להשתנות על ידי התחדשות הדעת, “כִּי אִם הִשְׁתַּנּוּ עַל-יְדֵי הִתְחַדְּשׁוּת הַדַּעַת כְּדֵי שֶׁתַּבְחִינוּ מַהוּ רְצוֹן אֱלֹהִים, מַהוּ הַטּוֹב וְהָרָצוּי וְהַמֻּשְׁלָם בְּעֵינָיו.”.

כעת אתה יודע שגופך הוא היכל של רוח הקודש השוכנת בקרבך. אינך ברשות עצמך עוד מכיוון ש”במחיר נקניתם”, במחיר דמו היקר של ישוע. לכן אתה רוצה לפאר את אלוהים בגופך וברוחך (הראשונה לקורינתים ו׳ 19-20).

כעת אתה מוכן לקיים את הכתוב בקולוסים ג׳ 3,1:

“לָכֵן אִם הוּקַמְתֶּם עִם הַמָּשִׁיחַ, שַׁאֲפוּ לַדְּבָרִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה, אֲשֶׁר שָׁם הַמָּשִׁיחַ יוֹשֵב לִימִין אֱלֹהִים. בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה יֶהְגֶּה לְבַבְכֶם, לֹא בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ; כִּי מַתֶּם וְחַיֵּיכֶם צְפוּנִים עִם הַמָּשִׁיחַ בֵּאלֹהִים”.

כעת אתה יכול לומר, כמו שאול השליח, בשמחה שלא ניתן לתארה במילים:

“עִם הַמָּשִׁיחַ נִצְלַבְתִּי וְלֹא עוֹד אֲנִי חַי, אֶלָּא הַמָּשִׁיחַ חַי בִּי. הַחַיִּים שֶׁאֲנִי חַי עַכְשָׁו בַּבָּשָׂר, אֲנִי חַי אוֹתָם בֶּאֱמוּנַת בֵּן-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר אָהֵבַנִי וּמָסַר עַצְמוֹ בַּעֲדִי.” (גלטים ב׳ 20).

החלפת את חייך בתמורה לחייו של המשיח. אם אתה יכול לומר דברים אלה ולהתכוון אליהם בלב שלם, אתה מוכן לצעד החמישי, אך לפני שנדון בצעד הבא, הרשה לי להסב את תשומת ליבך לדברים שאמר המשיח ביוחנן ט״ו 18-20:

“אִם הָעוֹלָם שׂוֹנֵא אֶתְכֶם, דְּעוּ כִּי אוֹתִי שָׂנֵא רִאשׁוֹנָה.19אִלּוּ הֱיִיתֶם מִן הָעוֹלָם, הָעוֹלָם הָיָה אוֹהֵב אֶת שֶׁלּוֹ. אֵינְכֶם מִן הָעוֹלָם, כִּי אֲנִי בָּחַרְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעוֹלָם. מִשּׁוּם כָּךְ הָעוֹלָם שׂוֹנֵא אֶתְכֶם.20זִכְרוּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לָכֶם: 'עֶבֶד אֵינוֹ גָּדוֹל מֵאֲדוֹנָיו.' אִם אוֹתִי רָדְפוּ, גַּם אֶתְכֶם יִרְדְּפוּ; אִם אֶת דְּבָרִי שָׁמְרוּ, גַּם אֶת דְּבַרְכֶם יִשְׁמְרוּ.”.

החיים המלאים ברוח אינם קלים תמיד, אך הם תמיד מלאי שמחה, הרפתקה וחוויות נפלאות שלא ניתן לחוות אותן באף דרך אחרת.
בין שאנו משיחיים ובין שלא, ניתקל בבעיות בחיים האלה. יום אחד נמות. בתור משיחי, אני רוצה את כל מה שיש לאלוהים לתת לי ולהיות כל מה שהוא רוצה שאהיה. אם עלי לסבול ויום אחד גם למות, מדוע לא לסבול ולמות למען הטוב והנעלה ביותר, עבור האדון ישוע ובשורתו!
לפני שנשנה את קו החשיבה שלנו, הרשה לי לשאול אותך: האם שמעת אי פעם על מאמין שהביע את צערו על שסבל למען המשיח? מעולם לא שמעתי על מקרה כזה! שמעתי רק הלל, סגידה והודיה לאלוהים על הזכות לשרת את המשיח, ולא משנה עד כמה קשה היתה המשימה. לעומת זאת שמעתי על אנשים רבים שפתחו את ליבם למשיח בגיל מאוחר והביעו את צערם על שהמתינו זמן כה רב. אין צורך לפתח גישה של קדוש מעונה, אך גם אל תצפה לגן של שושנים.

לפני שנמשיך, הבה נחזור על הצעדים שדנו בהם כהכנה להתמלאות ברוח הקודש:
1\. הבן שאתה מצוּוה להתמלא ברוח.

2\. דע שאלוהים הבטיח לך כוח לשרת כשאתה מלא ברוח.

3\. עליך להיות רעב וצמא להתמלאות ברוח הקודש.

4\. היכנע כליל לרצון אלוהים.
אם אינך בטוח בקשר לאחד הצעדים הנ״ל, חזור על החומר בעיון רב ותוך כדי תפילה. לְמד את הפסוקים הכלולים בכל צעד. בקש מאלוהים שיכין אותך לקראת הצעד הבא של התמלאות ברוח הקודש.

5\. התמלא ברוח הקודש באמצעות אמונה.
אם אתה משיחי, האב, הבן ורוח הקודש כבר שוכנים בך. כוח ומשאבים רוחניים עצומים עומדים לרשותך. על מנת להתמלא ברוח הקודש עליך לבטוח באלוהים, לתת לו לשלוט בחייך ולהעניק לך כוח, כפי שציווה והבטיח. אנחנו יודעים שאלוהים רוצה שנתמלא ברוחו. לכן, כשאנחנו מבקשים מרוח הקודש למלא אותנו, אנחנו יכולים לדעת שתפילתנו נענתה בהתאם לנאמר בדבר אלוהים.
כמו הישועה, גם ההתמלאות ברוח הקודש היא מתנת אלוהים. היא איננה מגיעה לנו ואיננו יכולים לקבלה בזכות עצמנו. את שתיהן אנחנו מקבלים על ידי הכנעה מוחלטת של הרצון שלנו, באמונה, לאחר שאנחנו מתוודים על חטאינו ועומדים בתנאים האחרים המוזכרים בשיעור מס׳ 4 שבצעד זה.

6\. צַפֵּה להתמלא. אין צורך להתחנן או להפציר, אלא רק להתפלל:

> *"אבי היקר, אני זקוק לך. אני רעב וצמא למערכת יחסים חיונית יותר איתך. אני מודה ששלטתי בחיי וחטאתי לך.*
> *תודה שסלחת על חטאי בזכות מותו של ישוע על הצלב עבורי. אני מתוודה עליהם בפניך כעת, מפנה עורף לחטאַי ומוסר את השלטון בחיי לישוע.*
> *אני מזמין אותך באמונה למלא אותי ברוח הקודש, כפי שציווית עלי. אתה הבטחת למלא אותי אם אבקש זאת. אני מתפלל זאת בשמו של ישוע המשיח ובסמכותו.*
> *כביטוי לאמונתי אני מודה לך שמילאת אותי ברוח הקודש ונטלת את השלטון בחיי לידיך. אמן."*

האם באמת מסרת את חייך למשיח והכנעת את רצונך לרצונו?
האם אתה מאמין שאתה מלא ברוח הקודש ברגע זה? אם כן, הודה לו על כך. הודה לו על נוכחותו ועל כוחו השוכנים בך. הודה לו באמונה על הניצחון ועל היכולת להכריז את הבשורה ביעילות. הלל את אלוהים והודה לו בכל עת (אפסים ה׳ 20; הראשונה לתסלוניקים ה׳ 18).

#### כיצד תוכל לדעת שאתה מלא ברוח הקודש?

ישנם שתי דרכים טובות לדעת מתי אתה מלא ברוח הקודש:
1\. כך מובטח לך בדבר אלוהים.
2\. על סמך ניסיונך האישי.
אם באמת נכנעת לרצון אלוהים והכנעת לו את רצונך בהתאם לצעדים המתוארים למעלה, ואם ביקשת ממנו שימלא אותך, הוא מילא אותך.

קרא את אפסים ה׳ 18. האם הוא רוצה שתתמלא? אם כן, האם אתה יכול להאמין שהוא מילא אותך (הראשונה ליוחנן ה׳ 15-14)? האם אתה יכול לדעת, ללא כל קשר להרגשה שלך כרגע, שקיבלת את מה שביקשת?

דבר אלוהים מבטיח שאנחנו יכולים לדעת. לכן, אתה יכול לדעת שהתמלאת, כל עוד עמדת בתנאים שדבר אלוהים מציב.

ומה עם הרגשות? יתכן שתעבור חוויה רגשית בזמן שתכרע ברך בתפילה ותבקש להתמלא ברוח, אך יתכן גם שלא תרגיש דבר.

#### לאילו תוצאות תוכל לצפות מההתמלאות ברוח הקודש?

כעת בא המבחן האמיתי שקובע אם אתה באמת מלא ברוח הקודש. האם אהבתך למשיח גדלה? האם אתה דואג יותר מאי פעם לאנשים שאינם מכירים את אהבתו ואת סליחתו? האם יש לך אמונה, אומץ, חופש וכוח רבים יותר כשאתה מכריז את הבשורה? אם כן, אתה מלא ברוח הקודש. ישוע המשיח מתחיל לגלות את חייו ואהבתו בך ובאמצעותך.
זכור, ישוע הבטיח שנקבל כוח אחרי שרוח הקודש תבוא אלינו. אחרי שנקבל כוח טבעי, נרצה להכריז את הבשורה בכל מקום שאליו נלך (מעשי השליחים א׳ 8).

אין ספק שתרחש אהבה רבה יותר למשיח, לבני אדם ולדבר אלוהים לאחר שתתמלא ברוח הקודש. שאול השליח אמר ברומים ה׳ 5: “וְהַתִּקְוָה אֵינָהּ מַכְזִיבָה, כִּי אַהֲבַת אֱלֹהִים הוּצְקָה לְתוֹךְ לִבֵּנוּ עַל-יְדֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּתְּנָה לָנוּ.”. כמו כן, פרי הרוח- אהבה, שמחה, שלום, אורך רוח, נדיבות, טוב לב, נאמנות, ענווה וריסון עצמי (גלטים ה׳ 23-22)- הולך ומתרבה בחיינו.
יחד עם זאת, קיים הבדל בין פרי הרוח לבין מתנות הרוח.

אנחנו מתמלאים ברוח הקודש כדי לקבל כוח ואומץ להכריז את הבשורה. רוב המנהיגים המשיחיים מסכימים עם ד״ר ר׳ א׳ טורי, שאמר:

> ״בדקתי את כתבי הקודש שוב ושוב וחקרתי את הנושא, ואני יוצא באמירה ללא שום חשש שמישהו יצליח להפריך אותה, שאין מראה מקום אחד בתנ״ך או בברית החדשה המזכיר את ההתמלאות ברוח הקודש, ושאינו קשור בפעילות למען האדון״

**ד"ר ר. א. טורי**
תיאולוג

כשהמשיחי עומד במשיח וחי את חיי היומיום כשהוא מלא ברוח הקודש, פרי הרוח מתפתח בו והמשיחי הולך ומתבגר באמונתו.

הבשלת פרי הרוח היא תהליך הנמשך כל החיים. במהלכו, תכונותיו של המשיח באות לידי ביטוי בחייו של המשיחי. יש משיחיים שפרי הרוח בולט בחייהם יותר מאשר בחייהם של אחרים, מכיוון שהם כנועים יותר לפעולת אלוהים.

כשאנחנו מכריזים על עצמנו כמתים לחטא ושותפים לברית עם ישוע, וכשאנחנו מאפשרים לו לחיות את חייו בנו באמצעות כוחה של רוח הקודש, פרי הרוח הולך ומבשיל בנו.

התפתחות פרי הרוח והבשלתו הן תהליך ארוך אומנם, אך מתנות הרוח ניתנות לנו ברגע הישועה. כל משיחי המלא ברוח הקודש מקבל כוח להכריז את הבשורה, אך לא כל משיחי מקבל את אותה מתנה. לפי הראשונה לקורינתים י״ב, חלק נקראים להיות שליחים, אחרים נביאים, מבשרים, רועים ומורים (ראה גם אפסים ד׳ 11). לכן עלינו לתת לאדון להדריך אותנו אל הפעילות שהוא יעד לנו.

אל תחקה את פעילותו המשיחית של אחר. היה סבלן. אל תחליט מה עליך לעשות עם חייך או היכן עליך לשרת את המשיח. אם תלמד את דברו, תציית לו ותהיה רגיש להדרכת רוח הקודש, הוא יחיה בך ובאמצעותך. את רצון אלוהים לגביך תוכל לגלות באמצעות דבר אלוהים, הדרכת רוח הקודש, ועצתם החכמה של משיחיים בוגרים.

#### האם אפשר להתמלא ברוח הקודש יותר מפעם אחת?

כן, אפשר להתמלא ברוח הקודש פעמים רבות אם נכנעים למשיח. עלינו להיות מלאים ברוח בכל פעם שמזדמן לנו לשרת את המשיח. ביוונית, המצווה להתמלא ברוח שמוזכרת באפסים ה׳ 18 פירושה להיות מלא ברוח באופן מתמיד, שוב ושוב- להיות מלאים ברוח כאורח חיים.
כיצד תוכל להמשיך ולהתמלא ברוח הקודש?

רק רוח הקודש יכולה לספק למשיחי כוח וניצחון רוחניים. לכן, ככל שאנחנו נכנעים לה יותר, כך יש לה חופש פעולה רב יותר לפעול בחיינו ואפשרות להדריך בני אדם למשיח ולעזור לנו להתבגר באמונתנו.

הנה מספר הצעות מעשיות שיעזרו לך להתמלא ברוח הקודש בכל רגע ורגע.

1. **הגה על האמיתות הנפלאות אלה:**
    ישוע המשיח שוכן בך. אתה מת לעצמך, לחטא ולכל תאוותיך האנוכיות. אתה חי למשיח באמצעות ישוע (רומים ו׳ 11). החלפת את חייך המלאים חטא, תסכול ותבוסה, בחייו מלאי הניצחון של המשיח, שבו, “בגופו, שוכן כל מלא האלוהות. ואתם נמלאתם בו, אשר הוא ראש כל רשות ושלטון” (קולוסים ב׳ 10-9).
    חשוֹב על כך: לזה ששוכן בך יש את כל הכוח בשמים ובארץ! מסיבה זאת אמר שאול השליח: “הכל אני יכול בעזרתו של הנותן בי כוח” (פיליפים ד׳ 13).
    קברת את ה”אדם” הישן. נעצת את המסמרים בארון וכיסית אותו בעפר. ישוע איננו עוזר לך לחיות את החיים המשיחיים באמצעות טבעך הישן והחוטא. הוא הופך את גופך להיכל קדוש, ממלא את מחשבותיך במחשבותיו, משתמש בליבך כדי לבטא את אהבתו ואת חמלתו, ובשפתיך כדי לבטא את האמיתות שלו.
    רצונו הופך לרצונך. יתכן שבהתחלה תחוש תכופות בצורך לוודא שתחליף זה אכן התבצע. יתכן שתחוש בצורך לשנות את צורת החשיבה והתפילה שלך. אל תחשוב: “מה אני יכול לעשות למען המשיח?” ואל תתפלל: “אלוהים, השתמש בי כדי לעשות דבר כזה או אחר למענך”. במקום זאת התפלל: “ישוע, אני שלך, ללא סייג. השתמש בי כרצונך. שלח אותי לכל מקום שתרצה מכיוון שאני מת וחיי צפונים עם המשיח באלוהים”.
    השתדל לעמוד במשיח (הראשונה ליוחנן ב׳ 6). כיצד עושים זאת? ישוע אמר: “אם תשמרו את מצווֹתי, תעמדו באהבתי” (יוחנן ט״ו 10).עמידה במשיח פירושה לשמור את מצוותיו. קיום מצוותיו פירושו לציית. החיים במשיח הם חיים ללא מאמץ. עד כמה קשה לנו להגיע למסקנה שענף איננו מתאמץ להניב פרי, ושנורה חשמלית איננה מתאמצת להאיר. גם אין צורך שיתאמצו. הם פשוט שואבים ממקור בלתי נדלה של חיים וכוח. המשאבים שלהם אינם כָּלים או מִדלדלים כתוצאה מכך.
    למשיחי יש משאבים גדולים בהרבה. זה שברא את העצים ואת האנרגיה החשמלית חי בתוכנו. האם עלינו להתאמץ? רק אם איננו עומדים בו. המבחן האמיתי בחיים המשיחיים הוא: האם אני מתאמץ או האם אני עומד במשיח? אם אני עדיין מתאמץ, סימן שעוד לא הפכתי לכלי טהור שחיי המשיח יכולים להתגלות בו.הגה בקטעים הבאים בכתובים: יוחנן י״ד-ט״ז; מתי ו׳; קולוסים ג׳; אפסים ה׳; רומים ו׳; ח׳; י״ב; י״ד; הראשונה לקורינתים י״ג; הראשונה ליוחנן א׳; עברים י״א; גלטים ה׳; תהילים ל״ז 1-7, 23-24.היעזר במחברת כדי לתמצת פרקים אלה. רשום במחברת את ההצעות שיעזרו לך, לדעתך, לעמוד במשיח. אחר כך רשום פסוקים אחרים שאתה רוצה לשנן. קיימים קטעים רבים בכתבי הקודש שיעזרו לך לעמוד במשיח.
2. **הקדש זמן לתפילה יומיומית ופתֵח מערכת יחסים עם אלוהים. בקש את הדרכתו והתפלל עבור הלא-מאמינים.**
    אם אתה רוצה שחייך יהיו מלאים ברוח הקודש ובכוחה, עליך לשאוב מהמקורות הבלתי נדלים של אהבת אלוהים, של חוכמתו, סליחתו וחסדו. אי אפשר לעשות זאת אם לא מפנים זמן בניחותא כדי לטפח את הקשר עם אלוהים בתפילה. בדיוק כפי שבילוי זמן בצוותא עוזר לגבש חיי נישואין או כל קשר אחר, כך גם זמן המוקדש לאלוהים מדי יום ביומו מפתח את הקשר שלנו איתו ואת “האהבה הראשונה” שלנו אליו.
    כשאתה מתפלל, אתה מתחבר אל מקור כוח שיכול לשנות חיים. ערוך רשימה של אנשים שאתה מכיר ושזקוקים למשיח. התפלל עבורם מדי יום ביומו (אפסים ו׳ 18; שמואל א׳ י״ב 23), וצפה שכוחו העצום של אלוהים יפעל בליבם וימשוך אותם למושיע.
3. **הקדש זמן יומי לקרוא את דבר אלוהים.** הלמידה והגיה בדבר אלוהים מדי יום שווה בחשיבותה. שנים רבות עבדתי בקרב רבבות סטודנטים, ואני משוכנע שלא ניתן ליהנות מחיים מלאים ושופעים בלי לשמור על האיזון הנכון בין תפילה, לבין לימוד בכתבי הקודש והכרזת הבשורה, שנובעים מצייתנות וחיים מלאים ברוח.
    בנוסף ללימוד של דבר אלוהים פתח לעצמך מנהג לשנן פסוקי מפתח (ראה עברים ד׳ 12; הראשונה לקורינתים ב׳ 12-9; תהילים קי״ט 4, 9, 15, 16, 97, 98, 103, 105, 130).
4. **אל תעציב את רוח הקודש.** ברגע שתעשה דבר מה שאתה יודע שאיננו כשורה, תעציב את רוח הקודש אם לא תתוודה על כך.
    מה פירוש “להעציב את רוח הקודש?” הרוח היא קדושה, והיא נעצבת כאשר משיחי חוטא וממשיך באותו חטא. לכן, אם אתה רוצה להמשיך ולהיות מלא ברוח הקודש ובכוח להכריז את בשורת המשיח, עליך לחיות חיים קדושים ולהיכנע לרוח.
    תוכל לעשות זאת באמצעות “הנשימה הרוחנית”. נשימה רוחנית היא תהליך של “נשיפת” הפסולת ו”שאיפת” הטהור. זהו תרגיל של אמונה, המאפשר לך לחוות את אהבתו ואת סליחתו של אלוהים, ולחיות ברוח כל הזמן.כדי “לנשוף” נשיפה רוחנית, התוודה על כל חטא שאתה יודע שקיים בחייך. דבר אלוהים מבטיח לנו בראשונה ליוחנן א׳ 9 ש”אם נתוודה על חטאינו, נאמן הוא וצדיק לסלוח לנו על חטאינו ולטהר אותנו מכל עוולה”.כשאתה מתוודה, אתה מסכים עם אלוהים שהמעשה שעשית הוא חטא ושלכן הוא מעציב אותו. אתה מכיר בכך שהמשיח שילם את העונש על החטא שחטאת, ואתה חוזר בתשובה ומפנה עורף למעשיך.כדי “לשאוף” שאיפה רוחנית, בקש באמונה להתמלא ברוח הקודש. הזמן את הרוח להדריך את חייך, לשלוט בהם ולהעניק לך כוח, לפי הנאמר במעשי השליחים א׳ 8.
    המשיחי הממוצע איננו מבין ש”נשימה רוחנית” היא תרגיל באמונה, וכתוצאה מכך חייו הרוחניים מלאים בעליות וירידות. את מרבית חייו המשיחיים הוא עושה במעבר מחוויה רגשית אחת לאחרת, וחי כמשיחי “ארצי”, השולט בחייו ומעציב את רוח הקודש.
5. **אל תכבה את הרוח.**
    היה רגיש להדרכת הרוח, מכיוון שהיא יודעת הכל. לרוח אלוהים יש חוכמה וידע אין סופיים והיא תדריך אותך אל כל האמת (יוחנן ט״ז 13). לעולם אל תסרב לה. כשתלמד להכיר את החיים המלאים ברוח, חיים שהמשיח שולט בהם, תחווה חוויות נפלאות רבות. זה מה שקרה לפיליפוס (מעשי השליחים ח׳ 29-26), כאשר רוח הקודש הדריכה אותו להכריז את הבשורה לסריס האתיופי, ולשאול השליח (מעשי השליחים ט״ז 9), כשאלוהים קרא לו להכריז את הבשורה במקדוניה.את החוויות המרגשות ביותר בחיי חוויתי כאשר הקשבתי לאותו קול דממה דקה של רוח הקודש בליבי, שאמר לי לשוחח עם אדם זה או אחר על המשיח. כששוחחתי עם אנשים אלה מתוך ציות לרוח הקודש, גיליתי תמיד שרוח הקודש כבר הכינה את ליבם עוד לפני שסיפרתי להם על הבשורה. פעמים רבות שמעתי את המשפט: “אחי, אלוהים שלח אותך אלי”, או: “כל הדברים שאמרת הם בעלי משמעות רבה עבורי. מישהו בוודאי סיפר לך על הבעיה שלי”. רוח הקודש יודעת הכל, ואם אתה ואני מלאים בנוכחותה ובכוחה, תמיד יהיה בפינו דברים נכונים לומר לאלה ששרויים בצורך.
    פעמים רבות התנסיתי בהדרכה מרגשת זו של רוח הקודש.לאחר שתבקש מאלוהים שימלא אותך ברוח הקודש באמצעות אמונה, תתחיל הרפתקה גדולה בחייך. זכור שאתה מבקש להתמלא ברוח הקודש במקום להיות מלא בעצמך. כשאלוהים יקח לידיו את השלטון בחייך, תלך ותידַמה למשיח. רוח הקודש אינה גורמת לבלבול או לחוויות רגשיות קיצוניות. היא באה כדי לרומם ולפאר את ישוע. לכן, כאשר תתמלא ברוח הקודש, תמיד תרצה לעשות את רצון אלוהים ואת מה שימצא חן בעיניו ויפאר את ישוע.מדוע בא ישוע לעולם? כדי “לבקש את האובד ולהושיעו” (לוקס י״ט 10).
    מה משמח אותו יותר מכל? אנחנו משמחים אותו כשאנחנו עוזרים לו להגשים את השליחות הגדולה ויוצאים אל כל העולם, כדי להכריז את הבשורה לכל חי. עלינו להתחיל בכך בסביבתנו הקרובה, ולהזמין אותו לחיות את חייו דרכנו.
    כיצד עושים זאת? באמצעות כוח רוח הקודש.חשוֹב על כך: נפלה בחלקך ובחלקי זכות גדולה: מושיענו, שקם לתחייה ושוכן בנו, ישתמש בנו כדי להביא את הבשורה הטובה לעולם שדינוֹ אבדון!

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** עקרונות האמונה

**תגיות:** תלמידות

---

### [פרשנות המקרא](https://igod.co.il/discipleship/exegesis/)

**Published:** ספטמבר 27, 2018
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

### I. עקרונות של תורת הפרשנות (הרמנויטיקה)

א. הגדרה של הרמנויטיקה

הרמנויטיקה (Hermeneutics) היא חקר עקרונות הפרשנות. ביאור מורכב מפרשנות בפועל של המקרא, חשיפת המשמעות שלו, ואילו הרמנויטיקה קובעת את העקרונות שלפיהם הפרשנות נוהגת.

בפועל, לכל פרשן של המקרא יש שיטה של הרמנויטיקה, אף שקרוב לוודאי רוב הפרשנים לעולם לא קובעים שיטה לפרשנות שלהם. פרשנים מעטים, אם בכלל, מתחילים בהסדרת ההרמנויטיקה שלהם לפני שממשיכים לביאור. נדמה שהרוב חושבים על הנושא של הרמנויטיקה אחרי שעסקו בפרשנות במשך שנים. אולם חשיבה על הנושא של תורת הפרשנות משרתת מטרה חשובה, כי היא מאלצת את הפרשן לבחון את יסודות הביאור ואת העקיבות של שיטות הפרשנות שלו.

ב. מספר שיטות של תורת הפרשנות

אני מאמין (מסיבות שטרם ציינתי) שהשיטה הנכונה של תורת הפרשנות היא זו שעשויה להיות מסווגת כרגילה, פשוטה ומילולית. למרות זאת, דוגמאות לשיטות אחרות שאינן מעלות פרשנות רגילה או פשוטה (לפחות לא באופן עקיב) יכולות לחדד את המשמעות של פרשנות נורמלית ואת העקרונות של תורת הפרשנות שעליהם היא מיוסדת. יש לומר שלאיש אין שיטה "טהורה" של הרמנויטיקה. רובם משלבים אלמנטים של מספר שיטות.

1. *הרמנויטיקה אלגורית.* אלגוריה היא תיאור באמצעות סמלים. הרמנויטיקה אלגורית עומדת בניגוד להרמנויטיקה מילולית ונעזרים בה, בדרך כלל, כאשר המובן המילולי נראה בעיני הפרשן בלתי מתקבל על הדעת. המילים עצמן אינן מובנות בפירושן הרגיל אלא בפירוש סמלי, שיוצר משמעות שונה של הטקסט; משמעות אשר, במובנה הצר, הטקסט מעולם לא התכוון להעביר.

אם משתמשים בה בעקיבות, תוריד ההרמנויטיקה האלגורית את המקרא לכמעט סיפורת, כי המשמעות הרגילה של המילים תהיה לא רלוונטית ותוחלף בכל משמעות שהפרשן יתן לסמלים. מכל מקום, על-פי רוב, אין משתמשים בהרמנויטיקה אלגורית בעקיבות או בשלמות. אוונגליסטים משתמשים בשיטה זו בדרך כלל בתחום הנבואה ואילו בתחומים אחרים של פרשנות המקרא הם משתמשים בהרמנויטיקה רגילה או מילולית.

פ' ו' פראר (F. W. Farrar) מספר על מקורה של השיטה האלגורית:

אלגוריה לא נבעה בשום פנים ואופן מאדיקות ספונטנית, אלא היא פרי תולדה של הרציונליזם שחב את הולדתו לתיאוריות האליליות של אפלטון. היא ראויה לשמה, שכן היא גרמה למקרא לומר משהו אחר ממה שהתכוון באמת… אוריגנס (Origen) שאל מהאפלטונים האליליים ומהפילוסופים היהודיים שיטה שממירה את כל המקרא, תנ"ך וברית חדשה כאחד, לסדרה של חידות מסורבלות ומשתנות שאין להעלותן על הדעת. האלגוריה סייעה בעדו להיפטר מכיליאסטיות ומליברליזם של אמונות תפלות ומ"האנטיתזות" של הגנוסטים, אבל פתחה את הדלת לרוע קטלני עוד יותר.1

2. *פרשנות מילולית (פשוטה כמשמעה).* בקצה השני של הספקטרום מהפרשנות האלגורית ה"טהורה" או העקיבה עומדת פרשנות מילולית. מאחר ולמילה "מילולית" יש משמעויות נלוות שהן לא מובנות או לא מובנות באופן סובייקטיבי, תוויות כמו "פשט" או "רגיל" מקובלות יותר. משערים ש"מילולי" מונע ביטויים מליציים וכד' (שזה לא המקרה).

בדרך כלל, ההנחה היא שפרשנות מילולית הולכת יד ביד עם האמונה בהשראה מילולית מלאה. אין זה בהכרח כך, כי יש פרשנים שמשתמשים בהרמנויטיקה מילולית, אולםאינם מעריכים את ההשקפה של השראת הכתובים.

בהמשך ארחיב את הדיבור על עקרונות הפרשנות המילולית. בנקודה זו ברצוני רק להציגה כניגוד לפרשנות האלגורית.

3. *פרשנות חצי-אלגורית או חצי-מילולית*. בין האוונגליסטים, לפחות, בקושי קיימים אלגוריסטיים טהורים. לכן, קיימת שיטת פרשנות שניתן לסווגה כחצי-אלגורית ומהעבר השני, חצי-מילולית, במיוחד עם קיים דגש חזק על פרשנות מילולית ברוב תחומי התיאולוגיה.

כפי שאמרתי, בדרך כלל אין משתמשים בפרשנות מילולית בתחום הפרשנות של הנבואה. רוברט מאונס (R. Mounce) בפרשנות על "ספר ההתגלות" מציג פרשנות חצי-מילולית. הוא מציין שיש להתייחס ברצינות למלחמת ארמגדון, אבל לא באופן מילולי. "היא מתארת את התבוסה האסכטולוגית של צורר המשיח… אבל אינה דורשת שנקבל באופן מילולי את הדימויים הספציפיים שבהם מתואר האירוע".2 בנוגע למילניום, הוא תומך ברעיון ש:"יוחנן הורה על מילניום מילולי, אבל משמעותו המהותית עשויה להתממש בדבר אחר מאשר התגשמות זמנית".3 "המילניום, בשביל יוחנן, אינו תקופה משיחית שנובאה על-ידי הנביאי התנ"ך".4

אוסוולד ט' אליס ניסה להביא סיבות לגיטימיות להרמנויטיקה חצי-אלגורית. הוא טען שאף פרשן מילולי אינו מקבל כל דבר באופן מילולי, וניסה להראות מדוע יש לשים מגבלות על פרשנות מילולית. לדבריו, הסיבות הן: (א) הימצאותן של צורות דיבור מוכיחה שאיננו יכולים להתייחס לכל הנאמר בספר הבריתות באופן מילולי. (ב) העובדה שהנושא העיקרי של המקרא הוא רוחני דורשת הרמנויטיקה רוחנית (הוא מעדיף "רוחנית" על "אלגורית"). (ג) העובדה שהתנ"ך ראשוני וקודם לברית החדשה, שבה אנו מוצאים משמעויות עמוקות יותר.5

כמובן, איש אינו מכחיש שהמקרא משתמש בצורות דיבור, אלא שהן מעבירות אמתות מילוליות ולעתים תכופות באופן חי ומילולי יותר מאשר לולא היה נעשה בהן שימוש. הן משפרות ולא משנות את המשמעות הפשוטה שמאחורי הסמלים. הנושא העיקרי של ספר הבריתות הוא רוחני (גאולה), אבל התוכן אינו קובע את עקרונות תורת הפרשנות. הרמנויטיקה מספקת את העקרונות שלפיהן ניתן להבין את התוכן. מובן שהתנ"ך קודם להתגלות המלאה שבברית החדשה, אולם אין זה אומר שהברית החדשה צריכה להיות מובנת באופן אלגורי או באופן רוחני. אלהים תקשר בבירור גם בתנ"ך וגם בברית החדשה.

אולם, גם אם נקבל את המגבלות ששם אליס על הרמנויטיקה מילולית (שאיני מקבלם), עדיין נשארת בעינה השאלה החשובה: כיצד אתה יודע מתי להשתמש בפרשנות מילולית ומתי בפרשנות אלגורית? לשאלה זו מציע אליס קווים מנחים: (1) אם אתה צריך לפרש קטע על דרך המשל או מילולית תלוי מי נותן את המשמעות האמתית.6 זה, כמובן, טיעון מעגלי. (2) הדרך היחידה שבה ניתן להבין נבואה באופן מילולי היא כאשר משמעותה המילולית ברורה ומובנת. אולם מאחר שאליס סבור שנבואה עלולה להיות "מעורפלת", "חידתית" ו"מתעה", רק במקרים מועטים ניתן להבינה כפשוטה.7 (3) פרשנות של כל נבואה תלויה בהתגשמותה. במילים אחרות, לו היתה בבירור מתגשמת באופן מילולי (כמו הנבואות בדבר ביאתו הראשונה של המשיח), אז מובן שנבואות מסוג זה מפורשות פשוטן כמשמען. אבל, על-פי שיטתו התיאולוגית של אליס נבואות על ביאתו השנייה של המשיח לא תתגשמנה באופן מילולי, ולכן בנבואות האלה הוא משתמש בפרשנות אלגורית.

עלינו לזקוף לזכותו של אליס את הניסיון להפוךאת פרשנותו לשיטתית, אם כי נוכל להטיל בספק את מידת הצלחתו בכך. דיונו שוב מצביע על כך שאוונגליסטים רבים דוגלים באופן עקיב בהבנת הטקסט כפשוטו בכל מה שקשור לדוקטרינה של ספר הבריתות, להוציא תחום הנבואה. התוצאה של גישה כזאת היא אמילניאליזם (amillennialism); ואילו פרשנות כפשוטה בכל התחומים מביאה לטרום-מילניאליזם.

4. *4*. *פרשנות תיאולוגית*. במובן מסוים, ניתן לראות את האמילניאליזם, כפי שמתואר בדיון של אליס, לא רק כמשתמש בהרמנויטיקה חצי-אלגורית, אלא גם כהמחשה של פרשנות תיאולוגית. השיטה התיאולוגית אינה מניחה מלכות בפועל עלי אדמות שעליה ימלוך המשיח; לפיכך, קטעים מסוימים לא יכולים להתפרש כפשוטם.

המחשה נוספת של פרשנות תיאולוגית נמצאת בכתביו של דניאל פולר (Fuller). כדי לשמר את אחדות המקרא, הוא אומר שמחובתנו להשתמש בעיקרון של "פרשנות תיאולוגית", שמשמעו פירוש שאינו מביא לשתי מטרות של אלהים במקרא (אחת לישראל ואחת לקהילת המשיח). השימוש העקיב בפרשנות מילולית מוביל להבחנה בין ישראל לבין קהילת המשיח, בניגוד לפרשנות תיאולוגית.8

ג. הנימוקים לפרשנות מילולית

1. *מטרת השפה.* נראה שהמטרה של השפה עצמה דורשת פירוש מילולי. כלומר, אלהים נתן לאדם שפה כדי שיוכל לתקשר עימו. אלהים ברא את האדם בצלמו, שבו נכלל כוח הדיבור, כדי שאלהים יוכל לגלות את האמת שלו לאדם והאדם מצידו יוכל להשתחוות לו ולהתפלל אליו.

שתי השלכות נובעות מרעיון זה. הראשונה, אם אלהים יצר את השפה למטרת תקשורת ואם אלהים חכם-מכל, אז נוכל להאמין שהוא דאג לכך שהאמצעי (שפה) די בו כדי לקיים את המטרה (תקשורת). שנית, המסקנה היא שאלהים יישתמש בעצמו בשפה ויצפה מהאדם להשתמש בה במובנה הרגיל. המקרא אינו קורא לשימוש מיוחד בשפה, ורומז שהוא מתקשר ברמה "עמוקה יותר" או מיוחדת שזרה לאפיקי תקשורת אחרים.

2. *הצורך באובייקטיביות.* אם לא משתמשים בפרשנות רגילה, האובייקטיביות אובדת במידה כזאת שאין משתמשים בה בעקיבות. שינוי בסיס הפרשנות ממילולית לאלגורית או לחצי-אלגורית או לפרשנות תיאולוגית, מביא בהכרח לפרשנויות שונות, בלתי עקיבות ולעתים מנוגדות.
3. *הדוגמה של ספר הבריתות.* הנבואות על ביאתו הראשונה של המשיח התגשמו כולן באופן מילולי. עובדה זו אמנם ניראת ברורה ופשוטה למדי, אך למעשה היא משמעותית ביותר משום שהיא טוענת לתקפותה של הפרשנות המילולית ולשימוש בה בכל הפרשנויות המקראיות. נאמר שיותר משלוש מאות נבואות, שנוגעות לביאת המשיח, התגשמו באופן מילולי. מקצת הדוגמאות הן: מיכה ה 1; מלאכי ג 1; ישעיהו ח 23 – ט 1; מב 1; נג 5; סא 1; תהלים טז 10-9; כב 2, 16-17, 19; לא6 ; לד 21; סח 19; זכריה יג 7. ללא ספק, למספר נבואות תנ"כיות מיוחסת הגשמה סמלית, אולם מתוך כעשרים וארבע נבואות כאלה רק שבע מובאות כדוגמאות לפרשנות לא מילולית (וכמובן, לא הכל מסכימים ששבע הנבואות מוכיחות זאת). שבע הנבואות הן: מתי ב 15, 18, 23; יא 10; מעשי השליחים ב 21-17; רומים ט 26-24; וגלטים ד 31-21. מכל מקום, זכור שאיננו רק משווים שבע נבואות מתוך עשרים וארבע, אלא שבע מתוך מאות נבואות, כי כמעט כל נבואות התנ"ך התגשמו בבירור באופן מילולי בברית החדשה. ללא ספק, הברית החדשה עשויה להשתמש בתנ"ך בדרכים אחרות חוץ מאשר הגשמה, אבל כאן אני מדבר על נבואות והגשמתן. מדובר בתמיכה חזקה לפרשנות המילולית.

ד. עקרונות של פרשנות רגילה

1. *ביאור בהתאם לחוקי הדקדוק*. מאחר שמילים מעבירות מחשבות, ומאחר שמשמעות של כל קטע חייבת להיקבע על-ידי חקר המילים שבו והזיקה בין המילים במשפטים, קביעת המובן הלשוני של הטקסט חייבת להיות נקודת ההתחלה של פרשנות רגילה.
2. *ביאור על-פי ההקשר*. מילים ומשפטים אינם מבודדים; לפיכך, יש לחקור את ההקשר כדי לראות כיצד מתקשר כל פסוק לקודמו ולזה שבא אחריו. המעורבים הם ההקשר המיידי, הנושא והיקף הספר כולו.
3. *השוואה בין כתוב אחד למשנהו*. העובדה שלמקרא יש שני מחברים מאלצת אותנו לא רק לדעת את המשמעות של המחבר האנושי אלא גם את זו של אלהים. המשמעות של אלהים עשויה לא להתגלות במלואה בכתביו המקוריים של המחבר האנושי, אולם היא מתגלה כאשר משווים בין הכתובים. עלינו להרשות משמעות מלאה יותר (*sensus plenior*) (אם כי קשורה באופן ישיר) בדעתו של המחבר האלוהי של המקרא. איננו יכולים לומר שהמחברים האנושיים של המקרא הבינו תמיד את מלוא ההשלכות של מילותיהם. כשאנו משווים בין הכתובים, נוכל לגלות את כוונתו המלאה יותר של המחבר האלוהי.

ס' לואיס ג'ונסון סיכם זאת היטב.

לכן עבודתו של הפרשן המקראי לא הסתיימה בהכרח עם הבנת המשמעות שאליה התכוון המחבר האנושי המקורי… ההקשר הכולל של קטע נחוץ להבנה נכונה, ועל-כן המטרה של המחבר המשני חייבת להיות כפופה למטרה של המחבר הראשי – אלהים. העיקרון המקראי של אנלוגיית הכתובים (*analogia Scripturae)* היה צריך ללמדנו שהכתוב מסביר את הכתוב S*cripture ex Scriptura)  explicanda est,)* או הכתובים מסבירים את עצמם ((*Scriptura sui ipsius interpres,* ביטויים מסורתיים של המובן האנלוגי מלמדים שהמשימה הראשונה והאחרונה היא לגלות את מטרת אלהים במקרא. ככלות הכל, האם ספר הבריתות אינו דבר אלהים?9

*4*.*להכיר בהדרגתיות של ההתגלות*. כדי להיות מסוגל לפרש בפשט באופן עקיב, חייבים להכיר בכך שההתגלות ניתנה בהדרגה. כלומר, בתהליך החשיפה של המסר שלו לאדם, אלהים עשוי להוסיף או אפילו לשנות בתקופה אחת את שנתן בתקופה אחרת. מן הסתם, הברית החדשה מוסיפה רבות למה שלא התגלה בתנ"ך. מה שאלהים גילה כהכרחי בזמן מסוים עשוי להיות מבוטל בזמן אחר (כמו האיסור על אכילת חזיר וכל בשר טמא אחר, שפעם נאסר על אנשי אלהים וכעת בוטל, הראשונה לטימותיאוס ד 3).

אי הכרה בהדרגתיות של ההתגלות תעלה סתירות בלתי פתירות בין הקטעים אם יתפרשו באופן מילולי. שימו לב לצמדי הקטעים הבאים שייסתרו זה את זה אם יובנו כפשוטם, אלא אם כן מכירים בשינויים בשל התפתחות ההתגלות: מתי י 7-5 ו-כח 20-18; לוקס ט 3 ו-כב 36; בראשית יז 10 וגלטים ה 2; שמות כ 8 ומעשי השליחים כ 7. שימו לב גם לשינויים המכריעים ביוחנן א 17; טז 24; השנייה לקורינתים ג 11-7. אלו שלא יישמו באופן עקיב את העיקרון של התגלות הדרגתית בפרשנות יאלצו לפנות לפרשנות מטפורית או לפעמים פשוט להתעלם מהראיות.

*ה.התנגדות לפרשנות רגילה*

ההתנגדות הנפוצה ביותר בקרב האוונגליסטים לפרשנות רגילה מציינת כי הואיל והברית החדשה מפרשת את התנ"ך במובן הלא מילולי, גם אנו יכולים לפרש את נבואות התנ"ך (על המילניום, למשל) במובן הלא מילולי. או ביתר פשטות: מאחר שהברית החדשה נותנת לתנ"ך מובן רוחני, גם אנו יכולים לעשות זאת.

ממבט ראשון, זה עשוי להיראות כהתנגדות חזקה לשימוש העקיב בפרשנות רגילה. מכל מקום, עלינו לזכור שלעתים תכופות מאוד הברית החדשה מתייחסת לנבואות התנ"ך במובן מילולי ולא במובן רוחני. מספר הדוגמאות בברית החדשה לשימושבנבואות התנ"ך באופן לא מילולי אינו עולה על שבע. דרכים נוספות שבהן משתמשים במובאות מן התנ"ך כוללות (א) דרך המשל (רומ' ט 12-9); (ב) בדרך אנלוגית (קור"א א 19); (ג) בדרך יישומית (רומ' יב 19); (ד) בדרך מליצית (יעקב ד 6); אבל (ה) בדרך כלל כפי שהתקיימו באופן ישיר, באופן אסכטולוגי או באופן סמלי (מה"ש ב 29-25; יוח' יג 18).

רק לעתים רחוקות, מחברי הברית החדשה אינם משתמשים בתנ"ך במובן ההיסטורי-דקדוקי (שכמובן כולל שימוש בצורות דיבור). הכלל הוא שהם מפרשים את התנ"ך כפשוטו; יוצאים מן הכלל הם נדירים וסמליים (אבל במובן מסוים כל התנ"ך הוא סמלי בהשוואה להתגלות המלאה יותר שבברית החדשה).

מכל מקום, מהות העניין היא כזאת: האם אנחנו כפרשנים יכולים לנהוג על-פי הדוגמה של המחברים המקראיים בשימושים הנדירים והחריגים הללו של התנ"ך שנדמה כי הם לא מילוליים? מובן שהתשובה היא כן, אם אנו רוצים בכך. אולם אם נעשה זאת, לא יהיה הדבר בסמכות אפוסטולית אלא בסמכות אישית. בהשוואה, אין זאת סמכות של ממש. כל שימוש שעשו מחברי הברית החדשה בתנ"ך נעשה בהשראה אלוהית ועל-כן נעשה כהלכה ובסמכותיות. אם אנו סוטים מפשוטו של הטקסט, אנו עושים זאת שלא כחוק וללא סמכות. כתביהם של המחברים המקראיים הם מהימנים; עבודת הפרשנים היא ברת הטעייה.

לסיכום, אלהים הוא שחפץ לתת לאדם את דברו. אלהים הוא שנתן את מתנת השפה כדי שיוכל לממש את הרצון הזה. הוא נתן לנו את דברו כדי לתקשר, לא כדי לבלבל. עלינו לחתור להבנת התקשורת הזאת כפשוטה, מפני שזו הדרך התקינה שבה ישויות מתקשרות.

### II. דוקטרינות ההארה

א. משמעותן

בשם הפועל *phōtizo* (להאיר) משתמשים כדי לתאר את אור המשיח שבא לעולם ומאיר לכולם, במיוחד דרך הבשורה (יוח' א 9; טימ"ב א 10), את ההארה שבאה בעקבות חזרה בתשובה (עבר' ו 4), את ההבנה של האמת המשיחית (אפס' א 18; ג 9) ואת האופי הבוחן של המשפט העתידי (קור"א ד 5).

מבחינה תיאולוגית המילה חלה על מספר מונחים. בכנסייה הקדומה תוארה הטבילה, לעתים תכופות, כהארה (למשל, יוסטין, "האפולוגטיקה הראשונה", פרק 61). תיאוריית ההארה של ההשראה מתייחסת אל ההשראה כמי שמעצימה ומרוממת את התפיסות של המחברים המקראיים. אולם כללית, רעיון ההארה מתייחס לשירותו של רוח הקודש שמסייע למאמין בהבנת האמת המקראית.

ב. האמצעים

שני קטעים עיקריים מתארים את השירות הזה של רוח הקודש (יוח' טז 15-12; קור"א ב 9 – ג 2). הם מלמדים את העובדות הבאות על הארה:

(1) הרוח הוא המורה ונוכחותו אצל המאמין מבטיחה את נגישות שירות זה לכל המאמינים.

(2) לפיכך, אין ביכולתם של לא מאמינים לחוות את השירות הזה. אעפ"י שביכותלם להגיע לרמת הבנה גבוהה של ספר הבריתות, הם מחשיבים את אשר הם יודעים בעצם לסכלות.

(3) הוראת רוח הקודש מקיפה את "כָּל הָאֱמֶת", ובכלל זה "אֶת הַבָּאוֹת" דהיינו, הדוקטרינה המשיחית כוללת נבואה.

(4) בשריות (האם לא יותא ברור לכתוב "גשמיות", או "חוסר רוחניות") במאמין עלולה לסכל את השירות הזה.

(5) תכלית השירות של הרוח היא לפאר את המשיח.

(6) הרוח ישתמש במי שיש לו מתנת הוראה לבצע את שירותו (רומ' יב 7; יוח"א ב 27). זה כולל את כתביהם של אלו, שכבר מתו, שהותירו את פרי עבודת הרוח בחייהם בכתב.

חוויית ההארה אינה "בהתגלות ישירה". הקאנון חתום. הרוח מאיר את המשמעות של הקאנון החתום באמצעות לימוד והגות. הלימוד משתמש בכל הכלים המתאימים כדי לברר את משמעות הטקסט. הגות חושבת על העובדות הנכונות של הטקסט, מקבצת אותם יחד לשלמות הרמונית ומיישמת אותם בחייו של האדם. התכלית של שירות ההארה של הרוח היא לפאר את המשיח בחיי המאמין, או לקדם דוקטרינה בריאה – לימוד שמביא לבריאות רוחנית ולשלמות בחיי המאמין. הארה לא עוסקת רק בהבנת העובדות, אלא בשימוש בעובדות האלה לקידום אופיו של המשיח במאמין.

**הערות**

1. F. W. Farrar, *History of Interpretation* (London: Macmillan, 1986), 193-94, 196.
2. Robert Mounce, *The Book of Revelation* (Grand Rapids: Eerdmans, 1977), 349.
3. Ibid., 359.
4. Ibid.
5. Oswald T. Allis, *Prophecy and the Church* (Philadelphia: Presbyterian and Reformed, 1945),

 16-19.

6. Ibid., 18.
7. Ibid., 28-30.
8. Daniel P. Fuller, “The Hermeneutics of Dispensationalism,” Th.D. dissertation, Northern Baptist

 Theological Seminary, 1957, especially 188; and *Gospel and Law: Contrast or Continuum?* (Grand

 Rapids: Eerdmans, 1980).

9. S. Lewis Johnson, *The Old Testament in the New* (Grand Rapids: Zondervan 1980), 51.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** עקרונות האמונה, תיאולוגיה

---

### [מְשִׁיחִי - תלמיד של ישוע](https://igod.co.il/discipleship/משיחי/)

**Published:** יולי 25, 2018
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

ברוך הבא למלכות השמים! בתור תלמיד של ישוע ("משיחי"), קיבלת אזרחות חדשה, אזרחות בשמים. פיזית אתה אמנם עדיין גר בכדור בארץ, אך מבחינה רוחנית, אתה כמי שעבר לגור ממלכות החושך למלכות האור.

#### **על מה כל ההתרגשות?**

ישוע המשיח הוא האישיות המרשימה והמרתקת ביותר בכל ההיסטוריה. הוא הפיח יותר תקווה, לימד יותר חמלה והראה יותר אהבה מכל אדם אחר שחי אי פעם.
כאשר חי עלי אדמות הפיח ישוע חיים בכל מקום שאליו הלך. המונים נהו אחריו; אנשים הושיטו את ידיהם כדי לגעת בו; קולות קראו לו; בני אדם דחקו ולפעמים גם רמסו זה את זה רק כדי לראותו, לשמוע אותו מלמד או להביא את חוליהם כדי שירפא אותם.

ההערצה והאהדה לישוע הלכו וגברו עד כדי כך שההמונים רצו להמליך אותו למלך היהודים. יום אחד, כאשר נכנס לירושלים, ההמונים שבצידי הדרך פשטו את מעיליהם, הביאו כפות תמרים ופרסו אותן לפניו. ואז קראו:

> “הושענה לבן דוד!״
> “ברוך הבא בשם ה׳!״
> “הושענה במרומים!״
> כשנכנס לירושלים, הבחינה בכך כל העיר.
> בני אדם נקהלו ושאלו: “מי האיש הזה?״
> אחרים ענו: “זה הנביא ישוע מנצרת אשר בגליל״.

**מתי כ״א 11-9** 
הברית החדשה

מה היה באיש הזה שגרם להתרגשות בכל מקום שאליו הלך? במהלך הדורות, מיליוני בני אדם חשבו על הדמות ההיסטורית של ישוע מנצרת. גם כיום מתרגשים ממנו בני אדם בכל מקום.

**מיליונים רעבים למשיח**

יתכן שאתה חושב: “על מה כל ההתרגשות? מדוע מעוררים חייו ותורתו עניין כה רב היום?״
מעולם לא היה איש שיכול להשתוות לישוע מנצרת. פיליפ שאף, היסטוריון מפורסם ומחבר הספר The History of the Christian Church, כתב:

> "ישוע מנצרת, ללא כסף או נשק, כבש יותר מיליונים משכבשו אלכסנדר, יוליוס קיסר, מוחמד ונפוליאון גם יחד; ללא מדע והשכלה הוא שפך יותר אור על ענייני האדם והאלוהות מכל הפילוסופים והמשכילים גם יחד; ללא גינוני מילים אמר דברי חיים שמעולם לא נשמעו לפני כן או אחרי כן, ושהשפעותיהם הן מעבר ליכולתו של משורר או נואם.
> מבלי שכתב ולוּ שורה אחת, הוא גרם לכתיבה רבה יותר וסיפק נושאים ליותר דרשות, נאומים, דיונים, יצירות אמנות, ספרים עבי כרס ושירי הלל מצבא שלם של אישים דגולים בעת העתיקה ובזמננו גם יחד.
> הוא, שנולד באורווה ונצלב כעבריין, שולט כיום ביעודו של העולם ובאימפריה רוחנית המקיפה שליש מתושבי כדור הארץ.
> אין ספק שאנחנו יכולים להתייחס לישוע המשיח כאל המהפכן הגדול ביותר בהיסטוריה. הכל בו יחודי: הנבואות על ביאתו, לידתו, חייו, תורתו, הניסים שחולל, מותו, תחייתו, והשפעתו על ההיסטוריה ועל חייהם של מאות מיליוני בני אדם.״

**פיליפ שאף**
היסטוריון ותיאולוג

מה משמעות דברים אלה לגבינו היום? בכתבי הקודש כתוב:

"וְהוּא צֶלֶם שֶׁל הָאֱלֹהִים הַבִּלְתִּי נִרְאֶה, בְּכוֹר כָּל בְּרִיאָה; כִּי בּוֹ נִבְרָא כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ, מַה שֶּׁנִרְאֶה וּמַה שֶּׁבִּלְתִּי נִרְאֶה, גַּם כִּסְאוֹת וְרָשֻׁיּוֹת וְגַם מֶמְשָׁלוֹת וְשִׁלְטוֹנוֹת. הַכֹּל נִבְרָא בְּאֶמְצָעוּתוֹ וּלְמַעֲנוֹ, וְהוּא קוֹדֵם לַכֹּל וְהַכֹּל קַיָּם בּוֹ.״ (קולוסים א׳ 17-15).

הבריאה שלו כוללת אותך. מכיוון שנבראנו על ידי אלוהים, רק לו יש את התשובה לשאלות הבסיסיות של החיים: מי אני? מהיכן באתי? מדוע אני כאן? לאן אני הולך?

**מטרה אמיתית**
אם פתחת את ליבך לישוע, הוא בא לשכון בך. כשתמסור לו את השלטון המוחלט על חייך ותזמין אותו להיות אדון בכל תחום בחייך, תגלה את התשובות לשאלות אלה ותמצא את המטרה האמיתית שלִשמה ברא אותך.

בתמורה לחיי תסכול ותבוסה יתן לך המשיח את ניצחונו ואת כוחו.
בני אדם רבים חושבים שיש לסבול את המשיחיות בסבלנות, בציפייה להגיע לגן עדן. אבל אדוננו לא התכוון לכך. הוא רצה שחייך המשיחיים יהיו פוריים, מלאי שמחה והתרגשות. הזכות וההרפתקה הגדולים ביותר שנוכל לחוות אי פעם הם להכיר את ישוע המשיח באופן אישי כמושיע וכאדון.
אלוהים גאל אותנו משלטון החטא והחושך, והעביר אותנו:

“הֵן הָאָב הִצִּילָנוּ מִשִּׁלְטוֹן הַחֹשֶׁךְ וְהֶעֱבִירָנוּ אֶל מַלְכוּת בְּנוֹ אֲהוּבוֹ, אֲשֶׁר בּוֹ לָנוּ הַפְּדוּת, סְלִיחַת הַחֲטָאִים״ (קולוסים א׳ 14-13)

ולכן יש לנו מטרה. הסוד שבחיים מלאי שמחה ומשמעות הם המטרה שמספק לנו המשיח ישוע. רק הוא יכול לתת לך שלום בלתי מעורער בעולם מלא מהומה, וכוח בלתי נדלה בחיי היומיום.

#### **ביטחונו של המשיחי**

בימי התנ״ך הביטו המאמינים קדימה, אל ביאתו של המשיח. המאמינים בברית החדשה מביטים לאחור- לצלב ולתחייה. שני אירועים אלה מגיעים לשיאם באישיותו הייחודית של ישוע.

שאול השליח אומר:

“וּבְאֶמְצָעוּתוֹ לְרַצּוֹת אֶל עַצְמוֹ אֶת הַכֹּל. הֵן מַה שֶּׁבַּשָּׁמַיִם וְהֵן מַה שֶּׁבָּאָרֶץ, בְּאֶמְצָעוּתוֹ, בַּעֲשִׂיַּת שָׁלוֹם בְּדָמוֹ עַל הַצְּלָב. אַתֶּם לְפָנִים הֱיִיתֶם נָכְרִים וְאוֹיְבִים בְּמַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וּבְמַעֲשֵׂיכֶם הָרָעִים. אֲבָל כָּעֵת עָשָׂה רִצּוּי בְּגוּף בְּשָׂרוֹ עַל-יְדֵי מוֹתוֹ, כְּדֵי לְהַצִּיגְכֶם לְפָנָיו קְדוֹשִׁים, בְּלִי מוּם וּבְלִי דֹּפִי אִם אָמְנָם עוֹמְדִים אַתֶּם מְבֻסָּסִים וְיַצִּיבִים בָּאֱמוּנָה וְאֵינְכֶם מַרְפִּים מֵהַתִּקְוָה הַכְּלוּלָה בַּבְּשׂוֹרָה שֶׁשְּׁמַעְתֶּם, הִיא הַבְּשׂוֹרָה שֶׁהֻכְרְזָה לְכָל הַבְּרִיאָה מִתַּחַת לַשָּׁמַיִם, וַאֲנִי, שָׁאוּל, הָיִיתִי לָהּ לִמְשָׁרֵת.״ (קולוסים א׳ 23-20).

מאות מיליוני בני אדם ברחבי העולם גילו דרך נפלאה זו, בזכות מותו של ישוע על הצלב ותחייתו מן המתים.

מותו של ישוע גישר על התהום שנפערה בין קדושתו של אלוהים לבין חטאו של האדם. הוא מת כדי לשלם את העונש על חטאינו, להציל אותנו “משלטון החושך״ ולהעביר אותנו אל “מלכות בנו אהובו אשר בו לנו הפדות, סליחת חטאים״ (קולוסים א׳ 14-13). אבל לולא תחייתו מן המתים ועלייתו למרום לא היה קורבנו מושלם, ועדיין היינו נידונים לעונש מוות (הראשונה לקורינתים ט״ו 17).

האמונה בישוע המשיח כמושיע העולם היא אמונה באדם חי. לעיתים קרובות שואלים: “מה פירוש המילה אמונה?״ האמונה היא “לדבוק ב-, לבטוח ב-, לסמוך על״. בשורת יוחנן מכונה גם “בשורת האמונה״. המילה “להאמין״ חוזרת פעמים רבות בבשורת יוחנן. פס׳ 31 בפרק כ׳ מבטא את מטרת הספר:

"אֵלֶּה נִכְתְּבוּ כְּדֵי שֶׁתַּאֲמִינוּ כִּי יֵשׁוּעַ הוּא הַמָּשִׁיחַ בֶּן-הָאֱלֹהִים, וּכְדֵי שֶׁבְּהַאֲמִינְכֶם יִהְיוּ לָכֶם חַיִּים בִּשְׁמוֹ."

לכן, המושיע החי הוא הבסיס לביטחונו של המשיחי. התחייה היא הבסיס לביטחון בכך שיש לנו חיי נצח במשיח, ושאנחנו חוֹוים את נוכחותו של המושיע החי בחיינו היומיומיים.

#### **החיים בשליטתו של המשיח**

מישהו אמר פעם: “החיים המשיחיים אינם קשים- הם בלתי אפשריים״. רק אדם אחד חי את החיים המשיחיים- ישוע המשיח. היום הוא רוצה להמשיך לחיות את חייו באמצעות האנשים שהוא שוכן בהם. ג׳ ב׳ פיליפס, בהקדמה לתרגומו החלקי לברית החדשה, Letters to Young Churches, כתב:

> "ההבדל הגדול בין המשיחיות היום לבין זו שאנו קוראים עליה באיגרות אלה היא שלגבינו היא בראש ובראשונה ביצוע; לגביהם היתה זו חוויה אמיתית. אנחנו מסוגלים לצמצם את המשיחיוּת למערכת כללים, או במקרה הטוב – לקווים מנחים. אבל לגבי אותם אנשים היתה זו איכות חדשה לגמרי. הם לא היססו לתאר זאת בתור ישוע ש׳חי׳ בתוכם."

**ג'ון ברטראם פיליפס**
תיאולוג

לפני מותו אמר ישוע לתלמידיו שעדיף שיעזוב אותם כדי שרוח אלוהים תבוא לשכון בהם (יוחנן י״ד 20-16; ט״ז 7). במילים אחרות, המשיח עמד לעזוב את תלמידיו בגופו כדי שיוכל להיות נוכח ברוחו בכל אחד מהם.
כאשר מישהו פותח היום את ליבו למשיח, המשיח בא לשכון בו באמצעות רוח הקודש (רומים ח׳ 9). הוא עושה זאת כדי לחיות את חייו באמצעותנו. אבל משיחיים רבים מנסים לפעול בכוחם הם במקום בכוחו הנצחי של המשיח.

האם שאלת את עצמך אי פעם: “כיצד אוכל לחוות את חיי הניצחון של המשיח?״ כדי למצוא את התשובה הבה נביט בשלושה סוגי בני אדם הקיימים בעולם היום: הלא משיחי (האדם הטבעי), המשיחי-הרוחני והמשיחי-הארצי (או המשיחי-הבשרי).

#### **חמישה עקרונות בדרך להתפתחות רוחנית**

עשית את ההחלטה החשובה ביותר בחייך כשבחרת לקבל את המשיח בתור מושיע ואדון. באותו רגע נולדת למשפחתו של אלוהים וקיבלת את כל הדרוש לך כדי לחיות את חיי השפע המשיחיים.
אך אין זאת אומרת שאתה בוגר באופן רוחני, כמו מי שמאמין זה שנים רבות. החיים המשיחיים הם תהליך המתחיל בצעד של אמונה, וחיים אותם באמונה.
מה, לדעתך, עלול לקרות לילד שאיננו מתפתח כראוי בגופו? ברגשותיו? ברוחו? בדיוק כפי שאנו זקוקים לאוויר, למזון, למנוחה ולפעילות כדי לחיות, כך גם החיים הרוחניים זקוקים לדברים מסוימים כדי להתבגר ולהתפתח.

שיעור זה עוסק בחמישה עקרונות המובילים להתבגרות משיחית. שני הראשונים הם החובה המוטלת עלינו ללמוד את דבר אלוהים ולהתפלל, והם עוזרים לנו להעמיק את מערכת היחסים שלנו עם אלוהים. אפשר לכנות זאת מערכת היחסים האנכית שלנו. אלוהים מְתקשר איתנו באמצעות כתבי הקודש. אנחנו מְתקשרים איתו בתפילה.

שני העקרונות הבאים הם שמירה על קשר עם משיחיים אחרים והכרזת המשיח, והם עוזרים לנו להתייחס אל הסובבים אותנו. אפשר לכנות זאת מערכת היחסים המאוזנת שלנו. כשאנחנו בקשר עם משיחיים אחרים, אנחנו משוחחים איתם על המשיח ומחזקים את מערכת היחסים בינינו. כשאנחנו מכריזים את המשיח, אנחנו בקשר עם לא משיחים. אנחנו מספרים להם על ישוע, על מה שעשה למעננו ועל מה שהוא רוצה לעשות למענם.

העיקרון החמישי, ציות לאלוהים, הוא לב ליבה של ההתבגרות הרוחנית שלנו. כשאנחנו מצייתים לאלוהים אנחנו מתמלאים שמחה ושלום, ומחזקים את מערכות היחסים שלנו עם המשיח ועם מאמינים אחרים. אנחנו גם הולכים ומתבגרים בחיינו המשיחיים.
אם תיישם עקרונות אלה, תוכל להיות בטוח שתגדל ותגיע לבגרות רוחנית במשיח.

#### **סמכותו של המשיח**

לפני שהאמנתי בישוע לא יחסתי כל משמעות לדבר אלוהים. ניסיתי לקרוא אותו מדי פעם בזמן לימודי בתיכון ובאוניברסיטה, אך השתעממתי. לבסוף הגעתי למסקנה שאף בר דעת אינו יכול להאמין לכתבי הקודש.

אחר כך נושעתי.
חיי השתנו והגישה שלי כלפי כתבי הקודש השתנתה. הבנתי שכתבי הקודש הם באמת דבר אלוהים הקדוש והנצחי, שהם נכתבו ברוח אלוהים ושסמכותם נצחית.
לא זו בלבד שדבר אלוהים נכתב ברוח אלוהים, הוא גם הבסיס לאמונתנו המשיחית. הוא מראה לנו מנקודת המבט של אלוהים כיצד עלינו לחיות ולהיות עדים פוריים של ישוע.
כתבי הקודש הם מכתב האהבה של אלוהים לאדם. מבראשית ועד התגלות הם מספרים לנו על חמלתו של אלוהים כלפינו ועל רצונו לנהל איתנו מערכת יחסים.

מעבר לכך, כתבי הקודש מגלים לנו את תכונותיו של אלוהים. הם מספרים לנו שהוא קדוש, ריבון, צדיק וישר. שהוא אוהב, רחום וטוב. שהוא סבלן, מלא חסד ונאמן. שהוא רב כוח, חכם, ופנוי תמיד לילדיו.

ככל שנרבה לקרוא ולהגות בדברו היקר ונאפשר לרוח הקודש לשלוט בחיינו, כך גם נהיה פוריים יותר בפעילותנו לכבוד האדון. דבר אלוהים הוא האמת, והוא חד מחרב פיפיות, ולכן יש לו את כוחה של רוח הקודש לדבר אל העולם היום, ואל צרכינו ונסיבותינו האישיים.

בסופו של דבר משתנות דיעותינו על סמכות כתבי הקודש ועל ביאתו בבשר של המשיח. ביוחנן י׳ 36-34, למשל, לימד ישוע שהתנ״ך הוא מדויק לחלוטין. במתי ד׳ 7-4 ו-10 הוא ציטט את התנ״ך כמקור סמכותי.
בנוסף הוא אמר לתלמידיו שהוא דיבר את דברי אלוהים (יוחנן ג׳ 34), ושדבריו לא יחלפו שכן סמכותם נצחית (מתי כ״ד 35).
הוא אפילו אמר שרוח הקודש תזכיר לתלמידיו את הדברים שאמר כדי שהם יוכלו להכריז את הבשורה ולכתוב אותה במדויק, בלי להיות תלויים בזיכרון או בהבנה אנושיים (יוחנן ט״ז 15-12).

יש לייחס חשיבות רבה ללימוד אישי של הכתובים ולהגוּת. אני מעודד אותך ליישם בחייך את העקרונות שתלמד בשיעור זה על דבר אלוהים. תן לאלוהים לדבר אליך, והזמן את רוח הקודש להופך אותך למשיחי שמח ופורה.

#### **כיצד עלינו להתפלל?**

תקשורת היא מרכיב חיוני בכל מערכת יחסים מוצלחת, כולל מערכת היחסים שלנו עם אלוהים. הוא רוצה שנשוחח איתו על דאגותינו ועל הדברים שמטרידים אותנו. הוא רוצה שנשוחח איתו על כל תחום בחיינו. תקשורת זו נקראת תפילה.
תפילה היא יותר מסתם מילים. תפילה היא פתיחת ליבנו בפני אלוהים. זוהי חוויה, מערכת
יחסים- לא פעילות גרידא.

כבן לאלוהים אתה מוזמן לבוא לפני כיסאו בביטחון. בעברים ד׳ 16-14 כתוב:

"וְכֵיוָן שֶׁיֵּשׁ לָנוּ כֹּהֵן גָּדוֹל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר עָבַר דֶּרֶךְ הַשָּׁמַיִם, הֲלֹא הוּא יֵשׁוּעַ בֶּן-הָאֱלֹהִים, נַחֲזִיקָה בְּהַכְרָזַת אֱמוּנָתֵנוּ. כִּי אֵין לָנוּ כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָחוּשׁ עִמָּנוּ אֶת חֻלְשׁוֹתֵינוּ, אֶלָּא אֶחָד שֶׁהִתְנַסָּה בַּכֹּל כָּמוֹנוּ מִבְּלִי חֵטְא. עַל כֵּן נִקְרְבָה בְּבִטָּחוֹן אֶל כֵּס הַחֶסֶד לְקַבֵּל רַחֲמִים וְלִמְצֹא חֶסֶד לְעֶזְרָה בְּעִתָּהּ."

כשאתה מתפלל אל מלך המלכים ולאדון האדונים, לבורא השמים והארץ, אתה נכנס אל נוכחותו בכבוד. אך היות שהוא גם אביך שבשמים שאוהב אותך ודואג לך, אתה נכנס אל נוכחותו בלב רגוע ושמח, בידיעה שהוא אוהב אותך יותר מכל אדם.

#### **חשיבות הקהילה**

אם צעירה שאלה את בנה אם הוא יודע מהי קהילה. “כן, אמא״, ענה כשחיוך גדול על פניו. “הקהילה היא ביתו של אלוהים״.

כמובן שלאמר שאלוהים שוכן במשכן גשמי ויחיד איננה נכונה, אך דבריו של הילד הם רבי משמעות: אלוהים שוכן בקהילה- בחברתם של כל המאמינים בישוע המשיח שקיבלו אותו כמושיע וכאדון. 'קהילה משיחית' זה לא הקירות; המבנה עצמו, אלא המשיחיים שמתאספים יחדיו.

במובן הרחב יותר בכתבי הקודש, הקהילה היא גוף המשיח- כלל המאמינים מכל העולם ובכל הזמנים, הקשורים זה לזה באמצעות דמו של ישוע המשיח שקם מן המתים.
הקהילות המקומיות שלנו ממלאות תפקיד חשוב בגוף המשיח. אלוהים רוצה שנפעל יחד כדי שגוף הקהילה יוכל לשרת את האנשים סביב ביעילות.

הקהילה היא גם אחדות רוח הקודש. קבוצות משיחיות רבות נבדלות זו מזה בדיעותיהן לגבי כתבי הקודש, אך הן מאוחדות בעובדה שישוע שילם את מחיר חטאינו כשמת על הצלב, ושהוא קם מן המתים כדי שבאמצעותו נוכל להתרצות לאלוהים.
הקהילה צריכה להכריז את הבשורה לעולם כולו. כשישוע סיים את פעילותו עלי אדמות, הוא ציווה על הקהילה להכריז את הבשורה הטובה לעולם. כשאנחנו מספרים על אמונתנו במשיח, אנחנו עוזרים להשלים את המשימה הגדולה.
אני מאמין שמי שרוצה להיות תלמיד פורה של המשיח צריך להבין נכון את הקהילה ואת אופן פעולתה.

לא מזמן יצא לי לשוחח עם בחור צעיר בכנס, הוא היה נעים שיחה ומנומס.
אחר כך שאלתי: “היכן אתה נמצא במסע הרוחני שלך?״
לפתע החל להתגונן. “נמאס לי מהקהילה עוד כשהייתי ילד קטן. הכריחו אותי להגיע לאסיפות שלוש פעמים בשבוע! בכל שבת בבוקר ובערב, ובערבי רביעי. לפני שנים רבות החלטתי שכשאגדל, לא אלך עוד לקהילה!״

“האם היית רוצה לחיות במקום שאין בו אף קהילה ואין משיחיים?״ שאלתי.
הוא הרכין את ראשו ושתק כמה שניות. אחר כך ענה: “לא, לא הייתי רוצה״.
אט אט החל לחייך, הביט בי ואמר: “לראשונה מזה 20 שנה אבקר בקהילה בשבת הבאה!״

לפני שנושעתי האמנתי שהקהילה מלאה באנשים צבועים. היום אני יודע שאנשים רבים מגיעים לקהילה לא מפני שהם מושלמים- אלא מפני שהם זקוקים לעזרה. הקהילה, אם להשתמש במונחים של עולם העסקים, היא בית חולים, לא חנות. הקהילה איננה מושלמת, אך היא המוסד שמציע תקווה ורפואה לכל אדם, בכל תרבות. הקהילה היא הדרך שבה אלוהים מושיט את ידו לבני האדם באהבה ובסליחה.

#### **מפתחות לחיים דינאמים**

בחיינו יש כס מלכות שהוא מרכז השליטה. הן אלוהים (באמצעות רוחו) והן השטן (באמצעות הבשר) רוצים לשבת על כס המלכות. אלוהים רוצה לברך אותנו בחיי שפע ושננהל איתו מערכת יחסים אישית. השטן רוצה לספק את תאוותינו הבשריות, אך בסופו של דבר להרוס אותנו. מחשבות חיוביות, מרוממות, יצירתיות ומועילות באות לנו מאלוהים, באמצעות רוח הקודש. מחשבות שליליות, הרסניות ושמסתפקות בעצמנו באות מהשטן, באמצעות בשרנו וטבענו הישן (גלטים ה׳ 18-16; רומים ז׳ 15- ח׳ 8).

**עמידה בפיתוי**
כאשר אתה ניצב בפני מחשבה מפתה, שאל את עצמך: “למי אני מקשיב?״ אם המחשבה אינה מכבדת את המשיח, הפסק אותה מיד וסובב את מחוג מחשבותיך (בדיוק כמו שמחפשים תחנה ברדיו), והתפלל: “אדון, אני מסובב את מחוג מחשבותי כלפיך. אני בוחר להאזין למחשבות שלך ולהכניע לך את השלטון בחיי״. התחל להלל את אלוהים, קרא את דברו, ואם יש צורך בכך שוחח עם ידיד משיחי בוגר, עד שתיעלם אותה מחשבה מפתה ותרגיש שנוכחות אלוהים מדריכה את מחשבותיך ורצונותיך (הראשונה לקורינתים י׳ 13; פיליפים ד׳ 8-4).

**נשימה רוחנית**
כשאתה חוטא במעשה מכוּון של אי ציות, נשוֹם נשימה רוחנית (בדיוק כפי שאתה נושף את האוויר מריאותיך ושואף אוויר נקי), כדי להשיב את מלוא רוח הקודש אל חייך.

**נשיפה באמצעות התוודות**

“אִם נִתְוַדֶּה עַל חֲטָאֵינוּ, נֶאֱמָן הוּא וְצַדִּיק לִסְלֹחַ לָנוּ עַל חֲטָאֵינוּ וּלְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל עַוְלָה.״ (הראשונה ליוחנן א׳ 9).

התוודות אמיתית כוללת את הדברים הבאים:
1\. הודה שחטאך או חטאיך (ציין אותם) הוא מעשה לא נכון המעציב את אלוהים.
2\. הודה שכבר קיבלת סליחה באמצעות מות המשיח ובאמצעות דמו שנשפך על הצלב למען חטאיך.
3\. חזור בתשובה (שינוי גישה ומעשים).
4\. במקרה הצורך תקן את המעוּות.

**שאיפה באמצעות ישום**
מסור את השלטון בחייך למשיח ויישם (קבל) את מלוא רוח הקודש באמונה. בטח שאלוהים מדריך אותך ונותן לך כוח, לפי הנאמר באפסים ה׳ 18: “הִמָּלְאוּ בְּרוּחַ״, וביוחנן:

“זֹאת כָּתַבְתִּי אֲלֵיכֶם, הַמַּאֲמִינִים בְּשֵׁם בֶּן-הָאֱלֹהִים, לְמַעַן תֵּדְעוּ שֶׁיֵּשׁ לָכֶם חַיֵּי עוֹלָם. וּבִטְחוֹנֵנוּ בּוֹ שֶׁאִם נְבַקֵּשׁ דָּבָר כִּרְצוֹנוֹ יִשְׁמַע אוֹתָנוּ. וְאִם יוֹדְעִים אָנוּ שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ אוֹתָנוּ בְּכָל אֲשֶׁר נְבַקֵּשׁ, יוֹדְעִים אָנוּ כִּי הַמִּשְׁאָלוֹת שֶׁבִּקַּשְׁנוּ מִמֶּנּוּ נִתָּנוֹת לָנוּ.״. (הראשונה ליוחנן ה׳ 13-15).

#### התנהגות המלכות

1. בקולוסים א: 13 נאמר שניצלנו ממלכות החושך ואנו עכשיו במלכות האור. אם היית עובר לארץ אחרת מהם כמה מהדברים שהיית צריך ללמוד כדי להשתלב?

**שפה חדשה** (אפסים ד':16 – ה: 7)

2. קרא ד: 25 – ה: 7. מנה כמה מהדוגמאות ששאול נותן לנו על השפה הישנה שלנו.

3. פס' 29 אומר "אל יצא מפיכם כל דבר ניבול." ניבול זו צורת דיבור שלילית שהורסת אנשים אחרים.

תן כמה דוגמאות.

4. האם לדעתך סרקזם ולעג ו/או ציניות הם "ניבול"? מדוע כן או מדוע לא?

5. כשלומדים שפה חדשה, אנו מדברים לעיתים קרובות במבטא של שפתנו הישנה. אם לא נזהרת בדבריך, איזה סוג של מבטא ישמעו האנשים?

6. באיזה תחומים ראית את אלהים משנה את דרך הדיבור שלך?

**ראיית עולם חדשה**

7. קרא ד: 17-24. בשיחה עם מישהו מהמזרח או מחלק אחר של העולם אתה תבחין שהם רואים את העולם בצורה שונה לגמרי מאיתנו. איך ראית את דעותיך בנושאים שונים משתנות מאז שבאת לאמונה?

8. האם יש לך דוגמא של משהו ששמעת לאחרונה שחשבת שהיה חסר תועלת או חשוך דעת?

9. בפס' 18 שאול עוקב אחר המקור של ההבלים וחושך הדעת – "בגלל קושי ליבם."

מה זה אומר לך על ויכוחים על נושאים שונים עם לא-מאמינים? מה היתה התוצאה של ויכוחים כאלה שהיו לך עם לא-מאמינים?

10. איך אתה יכול בצורה הכי טובה להשפיע לשינוי במחשבותיו של אדם אחר?

11. שאול מתאר את חוסר התועלת של מחשבה חסרת אמונה באלהים כמצב שמתדרדר בהדרגה. אבל בניגוד לזה, יש עליה הדרגתית עם חכמה והבנה גדולים יותר, ואנו "מתחדשים התחדשות רוחנית בשכלנו." איך זה קורה?

**התנהגות חדשה**

12. קרא ד: 25 – ה: 3. יש 10מאפיינים של התנהגות של המלכות הישנה ו 3 של המלכות החדשה.

עבור על הרשימה הזאת ודרג את עצמך כך: לא רלוונטי, קצת רלוונטי, מאוד רלוונטי:

– להפסיק לגנוב – להיפטר מאי מוסריות מינית

– להיפטר מכל מרירות – להיפטר מחמדנות

– להיפטר מחימה – להיפטר מטומאה

– להיפטר מכעס – להיות טוב

– להיפטר מצעקות – להיות רחמן

– להיפטר מהשמצות – להיות סלחן

ב ד': 30 אומר שאול "אל תעציבו את רוח הקודש." רוח הקודש משנה בהדרגה את חיינו. הרגשה חזקה של הרשעה ועצב על חטא מסוים זה סימן שהרוח אותך בתחום הזה.

העצב שלו ושלך עוזרים למעשה להביא את השינוי.

13. האם היה איזה תחום של דיבור או התנהגות שהעציב אותך לאחרונה?

14. חוץ מהעצב והצער, איזה דרכים אחרות יש לך כדי לעבד ולהגיע לשינוי בתחום הזה?

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** עקרונות האמונה

**תגיות:** תלמידות

---

### [האושר שבמשיח](https://igod.co.il/discipleship/joy/)

**Published:** יולי 25, 2018
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

בשנה הקרובה, בכל יום אדם בישראל יתאבד,כאשר אלפים נוספים ינסו ללא הצלחה, מרביתם; צעירים.
איזו טרגדיה נוראה. בני אדם רבים כל כך אינם רואים עוד טעם לחיים.
אין ספק שהסמים, והיאוש הבא לידי ביטוי בימינו בשירים, בספרים ובסרטים, מוסיפים לסערת הרגשות המקדמת הרס עצמי כזה.

נתונים קשים אלה מזכירים לי פסוק מכתבי הקודש:

“אֵין פַּחַד בָּאַהֲבָה. אַדְּרַבָּא, הָאַהֲבָה הַשְּׁלֵמָה מְגָרֶשֶׁת אֶת הַפַּחַד. הֵן הַפַּחַד כָּרוּךְ בְּעֹנֶשׁ, וְהַמְפַחֵד אֵינֶנּוּ שָׁלֵם בָּאַהֲבָה.” (הראשונה ליוחנן ד׳ 18).

הרשה לי לשאול אותך: האם אתה חי חיי שפע מלאי שמחה למען ישוע, או שחייך מלאים דיכאון, פאניקה, חרדה וחששות?
הרשה לי לשתף אותך בשלושה עקרונות, שיעזרו לך לחיות חיי שפע ולהיות שמש עד פורה של המשיח.

**מערכת יחסים איתנה**
העיקרון הראשון הוא מערכת יחסים עמוקה ואיתנה עם האדון.
כאשר עירית החלה לקבל טיפולים כימותרפיים והקרנות, ערכה תמי את הקניות עבורה ועזרה לה עם הניקיונות. תחילה חשה עירית מבוכה כשידידתה קירצפה את רצפת המטבח או את האמבטיה, אך כאשר הלכה ונחלשה בעקבות הטיפולים הקשים, הפכו אהבתה ודאגתה חסרי המעצורים של תמי ליפים יותר ויותר בעיניה.

חודשים רבים לאחר מכן, כאשר עירית התאוששה והבדיקות הראו שהיא נקייה מתאים סרטניים, היא בחרה לחגוג עם תמי והזמינה אותה למסעדה יוקרתית. הן נהנו וצחקו, אך לפני שעזבו את השולחן הגישה עירית לתמי מחברת קטנה עם רישומים בכתב ידה.
“במשך כל הטיפול,” סיפרה עירית, “רשמתי לעצמי איזו משמעות היתה לעזרה שלך וכמה עודדת אותי. אנא קראי זאת בכל פעם שתרגישי שאת עצמך מתייאשת.”
תמי ריפרפה במחברת והגיעה לעמוד האחרון, עליו היה כתוב באותיות מודגשות המילים: *“תודה לך על רוחך הדומה כל כך לזו של המשיח. אני אוהבת אותך. עירית.”*

מערכות יחסים עמוקות ואיתנות הופכות את חיינו לשלמים יותר, בעלי ערך ובעלי משמעות. כולנו למדנו להשקיע זמן ומאמץ במערכות יחסים אלה כדי לחזק אותן ולשמור על תקינותן. אך מה יכול להיות טוב יותר ממערכת יחסים אישית וקרובה עם אדוננו הנפלא, ישוע המשיח?
כל מי שלומד את דברו הקדוש של אלוהים יכול לרכוש ידע שכלי על אלוהים. אך רק מי שמקבל את ישוע בתור אדון ומושיע יכול לנהל איתו מערכת יחסים אישית וקרובה.
שמעון פטרוס כתב:

“חֶסֶד וְשָׁלוֹם יִשְׁפְּעוּ עֲלֵיכֶם לְמַכְבִּיר בִּידִיעַתְכֶם אֶת אֱלֹהִים וְיֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ.”. (שנייה לפטרוס א׳ 2)

כאשר אנחנו מקבלים את ישוע המשיח כמושיענו האישי, אנחנו מקבלים את חסדו. חסד זה, שאיננו ראויים לו, תמיד מלוּוה בשלום- ברוגע פנימי ובשקט המקנים לנו ביטחון בנוכחותו ובגבורתו.
כאשר אנחנו מקבלים את המשיח, אנחנו מטוהרים מכל חטא, וישוע מציג אותנו בפני אביו כשאנחנו טהורים וקדושים, ללא מום או רבב. מתנת הטהרה שלו עבורנו ואהבתנו כלפיו גורמים לנו לשמור את מצוותיו, וכתוצאה מכך אנחנו נהנים מחיים פוריים.

“עִמְדוּ בִּי וַאֲנִי בָּכֶם. כְּמוֹ שֶׁהַשָּׂרִיג אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת פְּרִי מֵאֵלָיו אִם לֹא יַעֲמֹד בַּגֶּפֶן, כָּךְ גַּם אַתֶּם אִם לֹא תַּעַמְדוּ בִּי.” (יוחנן ט״ו 4).

כשאנחנו מוסרים את השלטון המוחלט בחיינו לידיו, רוח הקודש עוזרת לנו. אנחנו מוצאים את עצמנו מלאי שמחה, ואהבת אלוהים גורמת לנו לספר לאחרים על אהבתו ועל סליחתו.
הצבת אלוהים במרכז העיקרון השני הוא לשים את אלוהים במרכז כל תקוותיך ותוכניותיך.
מישהו אמר פעם שעם אלוהים “החיים הם תקווה שאין לה סוף” ושללא אלוהים “החיים הם סוף שאין לו תקווה.”

אלוהים הוא המעניק חיים- הן לגוף והן לרוח. רק הוא יכול, באמצעות דם בנו ישוע המשיח, להסיר את האשמה הרובצת עלינו בשל חטאי העבר. רק הוא, באמצעות כוח רוח הקודש, יכול לתת לנו את הכוח להתמודד עם קשיינו. רק הוא, באמצעות הביטחון שיש לנו בדברו הקדוש, יכול לתת לנו את האמונה להתמודד עם העתיד עם תחושה של ביטחון.

**הנבת פרי**
העיקרון השלישי הוא להניב פרי.
דבריו של השליח שאול מהראשונה לקורינתים ט״ו 10 מוצאים חן בעיני: “בְּחֶסֶד אֱלֹהִים הֲרֵינִי מַה שֶּׁאֲנִי וְחַסְדּוֹ עָלַי לֹא הָיָה לָרִיק.” אחד המפתחות להנבת פרי הוא תדמית עצמית חיובית המבוססת על אהבת אלוהים ועל חסדו. כך נוכל לספר לאחרים על המשיח ולהרבות בעשיית פרי רוחני למען האדון.

חלק מתהליך הנבת הפרי הוא אהבת הזולת. ישוע תימצת את החיים כולם בשתי המצוות:
*ואהבת את יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך*
וכן…
*ואהבת לרעך כמוך.*

מישהו אמר פעם שאם אינך אוהב את אלוהים, תמות מוות רוחני. אם אינך מקבל את עצמך, תמות מוות רגשי. ואם אינך אוהב את הזולת, תמות מוות חברתי. חשוב ביותר שאלה ששומעים מאיתנו על המשיח יחושו גם שאנחנו אוהבים ומקבלים אותם, אחרת לא יקבלו את דברינו ולא יבינו את אהבתו הגדולה של אלוהים כלפיהם.

**חיים עם מטרה**
החיים המשיחיים הם חיי ניצחון, שמחה, שלום ומטרה. ישוע אמר:

“אֵין הַגַּנָּב בָּא אֶלָּא לִגְנֹב וְלַהֲרֹג וּלְהַשְׁמִיד. אֲנִי בָּאתִי כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם חַיִּים וּבְשֶׁפַע שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם.” (יוחנן י׳ 10)

משיחיים רבים חיים חיי תבוסה ויאוש, אך אין זו אמת המידה של הברית החדשה. דמיין את שאול וסילא במאסר בפיליפי. הם הוכו והושלכו לכלא, ורגליהם הושמו בסד. ובכל זאת התפללו ושרו שירי תהילה לאלוהים. הם לא בטחו בעצמם, אלא באלוהים האמיתי והחי שאהבו, ששירתו אותו והשתחוו לו.

דמיין גם את התלמידים ואת רבבות המשיחיים במאה הראשונה, ששרו שירי הלל לאלוהים בזמן שנשרפו למוות או הושלכו לאריות. נגזרו עליהם מיתות נוראיות, והם עמדו בהן באומץ ובשמחה בזכות מערכת היחסים החיונית והאישית שהיתה להם עם המשיח. רבים ראו כיצד הידידים והקרובים שעבורם התפללו מבקשים מישוע שיהיה להם לאדון ולמושיע. אחרים התגברו על הרגלים וגישות הרסניים וחוו שמחה וביטחון.

במהלך הדורות היו- ועדיין ישנם- מאות מיליוני משיחיים שהקדישו את חייהם למשיח ונהנו מחיי השפע שהבטיח להם.
אולי לא יזדמן לך למות עבור המשיח, אך האם אתה מוכן לחיות עבורו? הסופר הדרום אפריקאי, אנדרו מארי, מחברם של רבי מכר משיחיים רבים, כתב:

> "המצב הרוחני הירוד של משיחיים רבים נובע מהעובדה שהם אינם מבינים את מטרת הישועה ואת יעודה, אפילו כאן עלי אדמות, להוביל אותם למערכת יחסים יומיומית עם אביהם שבשמים."

**אנדרו מארי** 
סופר דרום אפריקאי

כאשר המאמין מקבל אמת זו, הוא תופס עד כמה חשובה וחסרת תחליף לחייו הרוחניים היא השעה שהוא מקדיש מדי יום ביומו כדי לקרוא בדבר אלוהים, לשהות במחיצתו ולחכות להתגלות אהבתו.

אין זה מספיק לקבל סליחת חטאים בזמן הישועה, או אפילו להיכנע לאלוהים. זוהי רק ההתחלה. המאמין הצעיר חייב להבין שאין לו כוח משלו להזין את חייו הרוחניים. לא, הוא צריך לקבל חסד שמיימי חדש מדי יום ביומו, באמצעות מערכת היחסים שיש לו עם ישוע.

אי אפשר להשיג זאת באמצעות תפילה חפוזה, או קריאה מאולצת של מספר פסוקים בדבר אלוהים. על המאמין להקדיש זמן בשקט ובמודע כדי לבוא אל נוכחות אלוהים, לחוש עד כמה הוא חלש ושרוי בצורך ולייחל לאלוהים באמצעות רוח הקודש, כדי שיחדש את האור ואת החיים השמימיים בליבו. אחר כך הוא יכול לצפות בצדק לכך שכוח אלוהים ישמור אותו מהפיתויים שייקרו בדרכו במהלך היום.

רבים מילדי אלוהים מייחלים לחיים טובים יותר, אך אינם מכירים בצורך להקדיש לאלוהים זמן מדי יום ביומו באמצעות רוח קודשו, לחדש ולקדש את חייהם.

חשוֹב על כך: המצב הרעוע של חיי הרוחניים נובע בעיקר מכך שאינני מקדיש מספיק זמן מדי יום לקשר שלי עם אלוהים.

אני מעודד אותך להתקרב בשמחה אל נוכחות אלוהים היום ובכל יום. מצא מקום שקט שבו תוכל להתבודד ולנהל קשר עם אלוהים באמצעות קריאה והגות בדברו הקדוש. גלה את מה שיש לדברו לומר לך על חייך. גלה את החיים בשפע שהוא ברא עבורך. אחר כך נקוט יוזמה וספר לידידיך, קרוביך ושכניך על אהבת המשיח ועל הברכות שהוא מציע.

החיים הרוחניים שלנו דומים מאוד לגוף הבשרי שלנו. כשם שרץ מרתון מתאמן כל יום באדיקות וברצינות ומשקיע את כל כולו על מנת לזכות במדליה הנחשקת, כך גם עליך לתת את מיטב תשומת ליבך על מנת לפתח את ה"שרירים" הרוחניים שלך.

#### **מה הם החיים המשיחיים?**

החיים המשיחיים מתחילים כשמקבלים את ישוע– את מתנת אהבתו וסליחתו של אלוהים- באמונה. קבלה זו מביאה למחויבות משולשת לישוע: של הדעת, של הרגשות ושל הרצון.
החיים המשיחיים הם מערכת יחסים אישית וקרובה עם המשיח. חיים אלה מתחילים באמונה (אפסים ב׳ 8-9) ורק באמצעות אמונה אפשר לחיות אותם. אמונה היא מילה נרדפת לביטחון. אנחנו בוטחים במשיח ומפקידים את חיינו בידיו מכיוון שהוא הוכיח את עצמו כראוי לכך באמצעות חייו, מותו, תחייתו ונוכחותו המתמדת- אהבתו הבלתי מותנית. כשתחיה במודע חיי אמונה וציות לאלוהים ותאפשר לו לשנות את חייך, ביטחונך במערכת היחסים שלך איתו ילך ויגבר. תחווה את פעולת אלוהים בחייך ותיווכח כיצד הוא מאפשר לך לעשות את מה שאינך יכול לעשות בעצמך.

בסרטון הבא תוכל להרחיב על משמעותה של '[אמונה'](https://igod.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%A2-%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94/%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94/).

#### **חיים בשפע**

יום בהיר אחד אתה חוזר הביתה ומגלה כתם על השטיח החדש בסלון. אתה מנסה לעשות הכל כדי להסיר את הכתם, אך שום דבר לא עוזר. ואז מציע לך ידיד להשתמש בחומר מיוחד שמסיר את הכתמים הגרועים ביותר. חומר זה יעיל עד כדי כך שלא די בכך שהוא מסיר את הכתם, אלא גם מגן על השטיח מהכתמה בעתיד.

כך מטפל אלוהים בחטאינו. מותו של המשיח על הצלב מחקה את רשעותנו לעולם. אין חטא שהוא כבד מדי ואין כתם שהוא כהה מכדי שאלוהים יוכל לטהר ולהלבין אותו באמצעות דמו היקר של ישוע המשיח.

קורבנו של המשיח עבורנו על הצלב הוא שלם. הוא הושיע אותנו מעונש החטא (יוחנן ג׳ 18; אפסים ב׳ 8). הוא מושיע אותנו מכוח החטא (יהודה 25-24; השנייה לתסלוניקים ג׳ 3). אנחנו ניוושע מנוכחות החטא (הראשונה ליוחנן ג׳ 2; פיליפים ג׳ 21; הראשונה לקורינתים ט״ו 51-52).

אם אתה כבר מאמין שאלוהים שילם את מחיר חטאיך ונתן לך חיי עולם, מדוע שלא תאמין שהוא יכול לתת לך את הכוח להתגבר על החטא? זכור שכפי שקיבלת את המשיח באמונה, כך עליך גם לחיות באמונה ולקבל את חיי השפע שהבטיח לך.

#### **עמידה במשיח**

גיא חש מיואש מכיוון שלא הצליח לחיות חיי ניצחון במשיח.
“אני נכשל כל הזמן,” הוא אמר. “אני יודע מה עלי לעשות, אך אינני מסוגל לעמוד בכל ההתחייבויות, ההחלטות וההקדשות שאני נותן לאדון מחדש כמעט כל יום.”
“מה הבעיה שלי? למה אני נכשל כל הזמן? איך אני יכול ללחוץ על אותו כפתור קסם שיהפוך אותי לאדם שאלוהים רוצה שאהיה, ושגם אני רוצה להיות?”

כולנו חווים מאבק זה כשאנחנו חיים בכוח שלנו. אך אנחנו מקבלים את הניצחון כשאנחנו לומדים לעמוד במשיח.
ישוע אמר:

“אֲנִי הַגֶּפֶן; אַתֶּם הַשָּׂרִיגִים. הָעוֹמֵד בִּי וַאֲנִי בּוֹ עוֹשֶׂה פְּרִי לָרֹב, שֶׁכֵּן בִּלְעֲדַי אֵינְכֶם יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת דָּבָר” (יוחנן ט״ו 5).

העמידה שלנו במשיח ושל המשיח בנו הופכת למציאות באמצעות הכוח העל-טבעי של רוח הקודש.
עמידה במשיח פירושה להתאחד איתו באמצעות אמונה. משמעה לחיות במודע מתוך תלות מתמדת בו, מתוך הכרה שחייו, עצמתו, חוכמתו, כוחו ויכולתו הם הפועלים דרכנו ומאפשרים לנו לחיות בהתאם לרצונו. אנחנו עושים זאת כשאנחנו נותנים לו את כס המלכות בחיינו, ולוקחים באמונה ממשאביו כדי לחיות חיים פוריים, קדושים ועל-טבעיים.

העמידה שלנו במשיח ושל המשיח בנו מאפשרת לנו לחיות חיי ניצחון פוריים. מיליוני משיחיים ברחבי העולם מבטאים את אהבתם למשיח באסיפות השבועיות, בהלל, בלימודים בכתבי הקודש ובאסיפות תפילה. אך כל הדיבורים שבעולם לא יוכלו לשכנע איש שאנחנו באמת אוהבים את המשיח אם לא נציית לו, וציות זה כולל עשיית פרי לכבודו. הדרך היחידה להראות שאנחנו עומדים במשיח היא עשיית פרי, ופרי זה כולל הדרכת בני אדם אחרים למשיח, בנוסף על חיי קדושה.

העמידה במשיח גם מסבה שמחה. “את הדברים האלה דברתי אליכם,” אמר ישוע, “כדי ששמחתי תהיה בקרבכם ושמחתכם תהיה שלמה.”
על מנת לחיות חיי שפע מלאי שמחה כאלה עלינו ללמוד תחילה לחיות במשיח, ולהפקיד בידיו את השלטון בחיינו באופן תמידי.

האם נוכחותו המתמדת של המשיח הפכה למציאות בחייך? התפלל מתוך רצון ומסור לו את כס המלכות בחייך, והזמן אותו באמונה להעניק לך את החיים העל-טבעיים ולאפשר לך להניב פרי רב לכבודו.

#### **חיים טהורים**

אם רוח הקודש נשלחה כדי להעניק לי את הכוח לחיות חיי ניצחון, מדוע אני חש שאני חי חיים כל כך חסרי כוח ומובסים?

לעיתים תכופות אנחנו מייחלים לכוח רוחני, אבל איננו מקבלים אותו בגלל מניעים לא טהורים, בגלל תאוות אנוכיות או בגלל חטא שלא התוודינו עליו. אלוהים איננו ממלא כלים מלוכלכים בכוחו ובאהבתו. אנחנו חייבים להיות מטוהרים בדם ישוע לפני שאפשר יהיה למלא אותנו ברוח אלוהים.

בתהילים כתוב:

“חָקְרֵנִי אֵל וְדַע לְבָבִי בְּחָנֵנִי וְדַע שַׂרְעַפָּי; וּרְאֵה אִם-דֶּרֶךְ-עֹצֶב בִּי וּנְחֵנִי בְּדֶרֶךְ עוֹלָם.” (תהילים קל״ט 23-24).

אני מאמין שתפילה זו מציגה עיקרון חיוני בחיי המשיחי. היא מביעה את רצונו של אלוהים בטהרה ואת שאיפתנו לאמץ את דרכיו. כשאנחנו מבקשים ממנו שיחשוף חטא שלא התוודינו עליו, אנחנו מאפשרים לו לטהר אותנו באופן מתמיד. ההתוודות מביאה להיטהרות. דבר אלוהים מבטיח לנו:

“אִם נִתְוַדֶּה עַל חֲטָאֵינוּ, נֶאֱמָן הוּא וְצַדִּיק לִסְלֹחַ לָנוּ עַל חֲטָאֵינוּ וּלְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל עַוְלָה.” הראשונה ליוחנן א׳ 9).

#### **ניצחון במלחמות רוחניות**

נסה לדמיין חייל בריטי במלחמת העצמאות של ארה״ב. הוא נלחם עם חבריו נגד צבא המושבות, שסר לפיקודו המבריק של גנרל ג׳ורג׳ וושינגטון. צבא המושבות הקטן נלחם בצבא הבריטי האדיר, ובנס נחל ניצחון אחר ניצחון. ובכל זאת נותרו חיילים בריטיים מעטים שסירבו להיכנע. הם סירבו להודות בתבוסתם, והמשיכו בלוחמת גרילה.

מצב זה מתאר את החיים המשיחיים. בקולוסים א׳ 14-13 אנחנו קוראים שאלוהים הציל אותנו ממלכות החושך של השטן. דגל הניצחון המשיחי הונף והשטן הובס. אך מלחמת הגרילה הרוחנית נמשכת.
עלינו להיות מוכנים למאבקים רוחניים. אם אנחנו רוצים לחיות במלוא כוח רוח הקודש ובשליטתה.
אני בטוח שעשרות פעמים ביום- בבית, בעבודה, במכולת או בדרכים- אתה ניצב בפני הפיתוי להתפשר על ערכיך המשיחיים. איש מאיתנו איננו מושלם. אני יכול לספר לך שגם לאחר חמישים שנות חיים עם אדוננו הנפלא, אני מוצא את עצמי במלחמות גרילה כאלה מדי יום.
באפסים ו׳ 10-18 מצווים עלינו: “לבשו את מלוא נשק האלוהים למען תוכלו לעמוד נגד נכלי השטן”.

קיימות דרכים שונות להתמודד עם כוחות ה”גרילה” בחייך. להלן כמה מהן:

1\. התוודה על כל חטא שאתה יודע שקיים בחייך. החטא נובע מאי ציות לאלוהים ומהווה נקודת אחיזה לשטן בחיינו.

2\. מקד את אהבתך במשיח והיכנע לו כאדון. שאול השליח מצווה עלינו ברומים י״ב 2: “אַל תִּדַּמּוּ לָעוֹלָם הַזֶּה, כִּי אִם הִשְׁתַּנּוּ עַל-יְדֵי הִתְחַדְּשׁוּת הַדַּעַת כְּדֵי שֶׁתַּבְחִינוּ מַהוּ רְצוֹן אֱלֹהִים, מַהוּ הַטּוֹב וְהָרָצוּי וְהַמֻּשְׁלָם בְּעֵינָיו.”

3\. דע שאם תרצה ותאמין, תוכל להיות חופשי במשיח. ברומים ו׳ 16 כתוב: “הַאֵינְכֶם יוֹדְעִים שֶׁכַּאֲשֶׁר אַתֶּם מוֹסְרִים אֶת עַצְמְכֶם כַּעֲבָדִים לְמִישֶׁהוּ כְּדֵי לְצַיֵּת לוֹ, עֲבָדִים אַתֶּם לְמִי שֶׁאַתֶּם מְצַּיְּתִים — אוֹ לַחֵטְא הַמּוֹלִיךְ אֶל מָוֶת, אוֹ לַצִּיּוּת הַמּוֹלִיךְ אֱלֵי צְדָקָה.”

4\. התמלא ברוח הקודש. תוכל לעשות זאת באותו אופן שבו הפכת למשיחי- באמצעות אמונה (אפסים ה׳ 18).

5\. לְמד את דבר אלוהים הקדוש מדי יום ביומו. ישם את עקרונות כתבי הקודש בחייך.

6\. חווה כל יום את כוח התפילה. כבן לאלוהים אתה מוזמן להתקרב בביטחון אל כס החסד כדי לקבל חן וחסד לעזרה בעיתה (עברים ד׳ 14-16).

7\. חיֵה חיי אמונה. כל מה שאתה מקבל מאלוהים, מרגע לידתך הרוחנית ועד מותך, אתה מקבל באמצעות אמונה. בלי אמונה אי אפשר להיות רצוי לאלוהים (עברים י״א 6).
המשיח מת כדי לזכות בניצחון על כל כוחות הגרילה בחיינו. אני מעודד אותך ליישם עקרונות אלה בחייך היום. אלוהים יעזור לך להתחזק בו.

#### **שינוי בגישה**

בנך הגיע למחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים. הוא נפצע אנושות בתאונת דרכים ולא מצפים שיחלים…
זה עתה גילית שבתך, בת העשרה, בהריון…
אתה מפגר בתשלום המשכנתא; רופא השיניים מאיים לפנות להוצאה לפועל; קו הטלפון נותק ועומדים לפטר אותך מהמפעל…
בעלך שתיין ללא תקנה. כשהוא משתכר, הוא גם אלים…
משברים הם חלק מהחיים. איננו יכולים להימנע מקשיים. ישוע אמר: “בָּעוֹלָם — צָרָה לָכֶם” (יוחנן ט״ז 33). בקיצור, החיים הם שדה קרב. אך לא המשבר הוא שמהווה את הבעיה, אלא תגובתנו אליו. אפשר להקל על הכאב באמצעות הגישה שנוקטים.

שני משיחיים ניצבים בפני אותו אסון. האחד הופך למיואש ומדוכא והשני מתקרב אל אלוהים. מהי, לדעתך, הסיבה לכך?
יש מאמינים שחושבים שאלוהים איכזב אותם כשהם מוצאים את עצמם בלי כסף או יוקרה, חולים או נתונים בקשיים. גישה כזו מקררת את אהבתם למשיח, גורמת לחוסר תפילה, לחוסר אמון, לדאגות ולחיים אנוכיים.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** עקרונות האמונה

**תגיות:** תלמידות

---

### [תפילה](https://igod.co.il/discipleship/prayer/)

**Published:** יולי 26, 2018
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

מעשה באיש שנסע בבוקרו של יום קר לעיר רחוקה. כשהגיע לבית המלון, הבחין שהפקידים, האורחים– כולם– היו יחפים. בבית הקפה הבחין בבחור נחמד בשולחן הסמוך ושאל אותו: “מדוע אינכם נעולים נעליים? האם לא שמעתם על נעליים?”
“בוודאי ששמעתי על נעליים”, ענה הבחור. “אם כן, מדוע אינך נועל נעליים?” שאל האורח. “אה, זוהי כבר שאלה אחרת”, ענה הבחור. “מדוע אינני נועל נעליים…?”

אחרי ארוחת הבוקר יצא האורח מהמלון אל השלג. ושוב הבחין שכולם היו יחפים. סקרנותו גברה והוא שאל עובר אורח: “מדוע איש אינו נועל נעליים כאן? האינכם יודעים שהנעלים מגנות על הרגלים מפני הקור?”
עובר האורח ענה: “שמענו על נעליים. רואה את הבניין הזה? זהו מפעל לנעליים. אנחנו גאים במפעל זה עד כדי כך שאנחנו נאספים מדי שבוע כדי לשמוע את נאומו של המנהל בדבר נפלאות הנעליים.”
“ובכן, מדוע אינכם נועלים אותן?” התעקש האורח.
“אה, זוהי השאלה”, ענה עובר האורח. “מדוע איננו נועלים נעלים…?”

משיחיים רבים דומים לתושבי אותה עיר, כשמדובר בתפילה. הם יודעים על תפילה, מאמינים בכוחה, תכופות מאזינים לדרשות בנושא, אך התפילה איננה מרכיב חיוני בחייהם.
בכל מקום שבו אנשים מתפללים לפי העקרונות בכתבי הקודש, אלוהים פועל בהם ובאמצעותם בדרך מיוחדת כדי לגעת בחייהם של אנשים אחרים. הראה לי קהילה או ארגון משיחי השם דגש על תפילה, והרי לך פעילות משיחית שהאנשים העוסקים בה מלאי התלהבות על ישוע ומעידים עליו. מצד שני, הראה לי קהילה או גורם משיחי שבו לא שמים דגש על תפילה, והרי לך משיחיים ארציים המגלים עניין מועט בלבד בישועתם של בני אדם.
תוך כדי דיון בסוד לחיי תפילה מוצלחים נשיב על שש שאלות חיוניות.

#### **מהי תפילה?**

במילים פשוטות, תפילה היא תקשורת עם אלוהים. כילדים לאלוהים אנחנו מוזמנים לגשת אל כס מלכותו:

“וְכֵיוָן שֶׁיֵּשׁ לָנוּ כֹּהֵן גָּדוֹל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר עָבַר דֶּרֶךְ הַשָּׁמַיִם, הֲלֹא הוּא יֵשׁוּעַ בֶּן-הָאֱלֹהִים, נַחֲזִיקָה בְּהַכְרָזַת אֱמוּנָתֵנוּ. כִּי אֵין לָנוּ כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָחוּשׁ עִמָּנוּ אֶת חֻלְשׁוֹתֵינוּ, אֶלָּא אֶחָד שֶׁהִתְנַסָּה בַּכֹּל כָּמוֹנוּ מִבְּלִי חֵטְא. עַל כֵּן נִקְרְבָה בְּבִטָּחוֹן אֶל כֵּס הַחֶסֶד לְקַבֵּל רַחֲמִים וְלִמְצֹא חֶסֶד לְעֶזְרָה בְּעִתָּהּ.” (עברים ד׳ 14-16).

אלוהים הוא מלך המלכים ואדון האדונים, בורא שמים וארץ, ולכן עלינו לבוא אל נוכחותו ביראת כבוד. אך הוא גם אבינו האוהב שבשמיים, הדואג לנו והמתענג על הקשר שלו איתנו. לכן, אנחנו יכולים לבוא אליו בלב מלא כבוד ושימחה, בידיעה שהוא אוהב אותנו יותר מכל אדם שאוהב אותנו, אהב אותנו או יאהב אותנו אי פעם.
התפילה היא הגורם למסירות והאמצעי של המסירות. רוח המסירות היא רוח התפילה. תפילה ומסירות כרוכות זו בזו בדיוק כמו גוף ונפש, לב וחיים. אין תפילה אמיתית ללא מסירות, ואין מסירות ללא תפילה. תפילה אמיתית היא ביטוי למסירות שלנו לאבינו שבשמיים, ובה אנו מזמינים אותו לשוחח איתנו בזמן שאנחנו משוחחים איתו.

#### איך לא להתפלל?

"כַּאֲשֶׁר אַתֶּם מִתְפַּלְּלִים הִמָּנְעוּ **מִלְּגַבֵּב מִלִּים** **כַּגּוֹיִים**, הַחוֹשְׁבִים שֶׁבְּרֹב דִּבּוּרָם יִשָּׁמְעוּ."

"לְּגַבֵּב מִלִּים כַּגּוֹיִים" – בדתות המזרח הרחוק, כגון הינגואיזם, בודהיזם, ג'ייניזם וסיקיזם, התפילות סובבות את ה'אום', ה'אומקרה', ה'אודגית'ה', וה'פראנווה'. אלו הן מנטרות (חזרה על צליל או מילה מספר רב של פעמים) אשר נועדו להכניס את המתפלל למצב של טראנס (מצב תודעתי של ניתוק חלקי מהסביבה). לא רק במזרח הרחוק, גם בקרב האינדיאנים, שבטים אפריקאים ופאגאנים עובדי האלילים אחרים.

המילה שתורגמה בעברית "לְּגַבֵּב" היא "בטאלוגאו1" (βαττολογέω) = "*חזרה או גבוב של צלילים או הבהרות חסרות תוכן או משמעות*."

ישוע מלמד שלעומת מנהגי הגויים המגבבים צלילים וקולות בצורה רפפטיבית. אלוהים, שברא את העולם בעזרת מילים, גם נתן לנו את היכולת להביע את עצמנו בעזרת מילים. כל כן, מצפה מאיתנו להביע את עצמנו בעזרת מילים בתפילה. זו היא יסודה של התפילה, להביע את עצמנו בעזרת מחשבות ומילים הגיוניות, ולא גיבוב של צלילים חסרי משמעות.

תפילותיו של ישוע תמיד היו כאלה – הגיוניות ובעלות תוכן, לא גיבוב בלתי מוסבר של צלילים וקולות ללא שום משמעות ותוכן, לדוגמא:

- אָבִי, פָּאֵר אֶת שִׁמְךָ! (יוחנן י"ב 28)
- הִתְפַּלֵּל בְּאָמְרוֹ: "אָבִי, אִם אִי אֶפְשָׁר שֶׁהַכּוֹס תַּעֲבֹר מִבְּלִי שֶׁאֶשְׁתֶּה אוֹתָהּ, יְהִי נָא כִּרְצוֹנְךָ." (מתי כ"ו 42)
- אָמַר יֵשׁוּעַ: "אָבִי, סְלַח לָהֶם, כִּי אֵינָם יוֹדְעִים מַה שֶּׁהֵם עוֹשִׂים. (לוקס כ"ג 34)

זאת לעומת, המנטרות של המזרח הרחוק או שבטים אינדיאנים, שם חזרה רפטטיבית על צלילים חסרי משמעות, מביאה לידי מצב של טראנס שמייצרת תחושת 'היי' וגורמת למתפלל "להרגיש" קרוב יותר לאלוהיו.

גלוסולליה (מיוונית, "γλώσσα" (גלוסה) לשון, "λαλώ" (לאלו) לדבר, באנגלית: Glossolalia) היא התבטאות בשפה משונה ולא מובנת, בדרך כלל כחלק מפולחן דתי כלשהו.

כיום, יש הנוהגים להשתמש בגלוסולליה ("דיבור בלשונות") גם כחלק מהפולחן הדתי הנוצרי, בעיקר בקרב התנועה הפנטקוסטלית. חוגים אלה רואים ביכולת "לדבר בלשונות" כנס אלוהי ובתור אלמנט על טבעי ומייחסות לתופעה סגולות שונות. יש בנצרות זרמים שבהם הנהוג "לדבר בלשונות" כחלק מתפילה פרטית יחידנית ויש זרמים שבהם מקובל המנהג בפומבי במהלך התכנסויות דתיות.

מנהג הגלוסולליה מתועד גם במקדש האורקל מדלפי, שבו הייתה נוהגת פיתיה, כוהנת דת, לפלוט הברות סתומות ומסתוריות, אשר לפי המסורת היו מסרים שהאל אפולו מעביר דרכה.

כתבים גנוסטים עתיקים מהתקופה האימפריה הרומית מכילים הברות החוזרות על עצמן, לדוגמה "ט ט ט ט ט נ נ נ נ ד ד ד ד ד…". חוקרים מאמינים שאלו הם תעתיקים של צלילים שהופקו במהלך גלוסולליה.

מנהג הגלוסולליה תועד גם בדתות השמאניזם והוודו אשר באי האיטי, ובקרב דתות ומקומות נוספים ברחבי העולם, בעיקר בקרב דתות אליליות קדומות.

> "נצפה כי ההברות שמרכיבות את המילים בגלוסולליה יהיו לרוב הרכבה מחדש בסדר שונה של פונמות הלקוחות משפתו העיקרית של הדובר. לפיכך, גלוסולליה של אנשים הדוברים שפות שונות, למשל עברית, אנגלית, סינית ורוסית, יישמעו שונות זו מזו, אך יהיו דומות באופן כלשהו לשפות המקוריות של דובריהן.
> 
> מחקר נוירופסיכולוגי ראשון מסוגו שנערך בשנת 2006 באוניברסיטת פנסילבניה בקרב מקיימי מנהג ה"דיבור בלשונות" מקרב הזרם הפנטקוסטלי בנצרות, בדק צילומי מוח של המאמינים בעת שהם מקיימים את המנהג. המחקר גילה שבמהלך הגלוסולליה, הפעילות במרכז הדיבור במוח פוחתת, בעוד שהפעילות במרכז הרגש גוברת." (ויקיפדיה, ערך גלוסולליה)

"**הַחוֹשְׁבִים שֶׁבְּרֹב דִּבּוּרָם יִשָּׁמְעוּ**"

הגויים היו מתפללים ארוכות לאלילים שלהם: "וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה" (מלכים א, יח:כו). תפילה לא חייבת תמיד להיות ארוכה, וגם לא עם מילים גבוהות, לעומת הדעה הרווחת, אלוהים לא מתרשם מכמות, אלא באיכות. למען האמת, התפילות של ישוע שכן מתועדות לאורך הברית החדשה, היו קצרות ולעניין, ולעיתים בקושי משפט אחד, לדוגמא:

- "אָבִי, פָּאֵר אֶת שִׁמְךָ!" (יוחנן י"ב 28)
- הִתְפַּלֵּל בְּאָמְרוֹ: "אָבִי, אִם אִי אֶפְשָׁר שֶׁהַכּוֹס תַּעֲבֹר מִבְּלִי שֶׁאֶשְׁתֶּה אוֹתָהּ, יְהִי נָא כִּרְצוֹנְךָ." (מתי כ"ו 42)
- אָמַר יֵשׁוּעַ: "אָבִי, סְלַח לָהֶם, כִּי אֵינָם יוֹדְעִים מַה שֶּׁהֵם עוֹשִׂים." (לוקס כ"ג 34)

**"כִּי יוֹדֵעַ אֲבִיכֶם אֶת צָרְכֵיכֶם בְּטֶרֶם תְּבַקְשׁוּ מִמֶּנּוּ"**

אחת הסיבות שתפילות לא צריכות להיות ארוכות במיוחד, היא כי אלוהים הוא כל יודע. לא צריך להסביר לו לפרטי פרטים את העניין שמציק לנו על מנת להשפיע על דעתו, כאילו הוא שופט אנושי שזקוק להרחבה והסברים. אלא שאלוהים, לעומת בני האדם, הוא כל יודע.

#### **מי יכול להתפלל?**

כל אחד יכול להתפלל, אך רק מי שחי חיי אמונה במשיח וציות לו יכול לצפות לתשובות לתפילותיו. ישוע אמר: “אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "אֲנִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים. אֵין אִישׁ בָּא אֶל הָאָב אֶלָּא דַּרְכִּי.” (יוחנן י״ד 6). הקשר עם אלוהים מתחיל כשאנחנו מקבלים את ישוע אל חיינו כמושיע וכאדון.
לב טהור חיוני לחיי תפילה מוצלחים. באגרת יערב כתוב: “אַתֶּם מְבַקְשִׁים וְאֵינְכֶם מְקַבְּלִים מִפְּנֵי שֶׁאַתֶּם מְבַקְשִׁים מִתּוֹךְ כַּוָּנָה רָעָה, כְּדֵי לְבַזְבֵּז בְּתַאֲווֹתֵיכֶם.“ (יעקב ד 3). איננו יכולים לצפות שאלוהים יענה לתפילותינו אם יש חטא בחיינו שלא התוודינו עליו.

אחד המכשולים הנפוצים ביותר לתפילה הוא רוח של חוסר סליחה. ישוע אמר: “וְכַאֲשֶׁר אַתֶּם עוֹמְדִים בִּתְפִלָּה וְיֵשׁ לָכֶם דָבָר נֶגֶד מִישֶׁהוּ — סִלְחוּ, כְּדֵי שֶׁגַּם אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם יִסְלַח לָכֶם עַל חֲטָאֵיכֶם."” (מרקוס י״א 25). אלוהים עלול שלא לענות על תפילה מלבד מתפילת ההתוודות, אלא אם היא באה מלב שאין בו מרירות וחוסר סליחה. עלינו לבוא לאלוהים בלב מלא סליחה כדי לקבל את כוח התפילה, נחלתו של המשיחי.

בנוסף, ליבנו צריך להיות מלא אמונה כדי שנוכל לצפות שאלוהים יענה על תפילותינו. ישוע אומר: “וְכָל מַה שֶּׁתְּבַקְשׁוּ בִּתְפִלָּה וְאַתֶּם מַאֲמִינִים תְּקַבְּלוּהוּ.” (מתי כ״א 22), וגם: “יְהֵא לָכֶם כֶּאֱמוּנַתְכֶם!” (מתי ט׳ 29). ובכל זאת, רק מעטים מאיתנו מתייחסים לדברים אלה ברצינות, ומעטים בלבד מעיזים להכריז על ההבטחות הנדיבות שאלוהים הבטיח לנו.

#### **מדוע עלינו להתפלל?**

אלוהים ציווה עלינו להתפלל. הברית חדשה מכילה מצוות רבות להתפלל. להלן כמה מהן: לעמוד על המשמר ולהתפלל (לוקס כ״א 36; מרקוס י״ד 38). להתפלל מתוך הודייה (פיליפים ד׳ 6; קולוסים ד׳ 2). להתפלל ברוח (הראשונה לקורינתים י״ד 15). להתפלל תמיד ולא לרפות (לוקס י״ח 1).

אנחנו גם מתפללים כדי לשוחח עם אלוהים ולשמוע אותו. התפילה איננה רק “פתח מילוט” שבאמצעותו אנחנו נחלצים מצרה, מספקים את עצמנו או מגשימים את מטרותינו האנוכיות. זהו “הקו החם” של התקשורת ומערכת היחסים שלנו עם אלוהים. תוך כדי כך אנחנו מקבלים תזונה רוחנית וכוח לחיות חיי ניצחון, ומקבלים את האומץ הדרוש כדי להכריז את בשורת המשיח ביעילות.

תפילה כנה המבוססת על כתבי הקודש משנה דברים. היא משנה את אלה שמתפללים כך שאלוהים יכול לגלות להם את רצונו. התפילה גם משחררת את כוחו הגדול של אלוהים כדי לשנות את מהלכי הטבע, בני האדם ועמי העולם. תפילותיהם הנאמנות של מאמינים המלאים ברוח הוכיחו זאת לאורך כתבי הקודש וההיסטוריה.

#### **למי אנחנו מתפללים?**

אנחנו מתפללים לאב בשם ישוע המשיח באמצעות פעולת רוח הקודש. כשאנחנו מתפללים אל האב, ישוע מקבל את התפילות שלנו ורוח הקודש מעבירה אותן לאלוהים האב.
(אך מכיוון שאלוהים הוא אחד, ומכיוון שלא שוררת קינאה בין שלושת צידי השילוש, יש שמתפללים לבן או לרוח הקודש.)
ישוע ורוח הקודש מפגיעים בעדנו בזמן שאנחנו מתפללים. שאול השליח כתב ברומים ח׳ 34: “הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר מֵת, וְלֹא זוֹ בִּלְבַד כִּי אִם קָם לִתְחִיָּה, וְהוּא נִמְצָא לִימִין אֱלֹהִים וּמַפְגִּיעַ בַּעֲדֵנוּ”. לפני כן כתב שאול באותו הפרק: “הָרוּחַ עוֹזֶרֶת לָנוּ בְּחֻלְשׁוֹתֵינוּ, כִּי אֵין אָנוּ יוֹדְעִים לְהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי. וְאוּלָם הָרוּחַ עַצְמָהּ מַפְגִּיעָה בַּעֲדֵנוּ בַּאֲנָחוֹת עֲמֻקּוֹת מִמִּלִּים. וְהַבּוֹחֵן לְבָבוֹת יוֹדֵעַ אֶת מַחְשְׁבוֹת הָרוּחַ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַפְגִּיעָה בְּעַד הַקְּדוֹשִׁים בְּהֶתְאֵם לִרְצוֹן אֱלֹהִים.” (פס’ 27-26). כפי שיש לעיתים מצבים בחיינו בהם אנחנו לא מצליחים להסביר את רצוננו אלא רק להביע את רגשות מסוימים, כך רוח הקודש מפגיעה במקומנו את מה שאנחנו לא מצליחים לומר במילים. חישבו על מצב בו הייתם כלכך מתוסכלים, שכל מה שיכולתם לעשות היה רק לבכות מול אלוהים, מבלי להוציא מילה. שם, רוח הקודש נכנסת לפעולה בעודה מַפְגִּיעָה בַּעֲדֵנוּ בַּאֲנָחוֹת עֲמֻקּוֹת מִמִּלִּים.

#### **מתי עלינו להתפלל?**

דבר אלוהים מצווה עלינו להתפלל בכל עת (הראשונה לתסלוניקים ה׳ 17). צ’ארלס ספארג’ן אמר:

> ״התפילה מושכת בכבל מלמטה, והפעמון הגדול מצלצל למעלה באוזניו של אלוהים. יש שבקושי מזיזים את הפעמון, מכיוון שתפילותיהם חלשות וחסרות חיים. יש שמושכים בחבל מפעם לפעם. אך זה שמתקשר עם השמים הוא מי שאוחז בחבל בחוזקה ומושך בו באופן מתמיד בכל כוחו.״

**צ'ארלס ספארג'ן**
מגדולי המטיפים

אנחנו יכולים להתפלל תכופות במשך היום, ובכך להביע את מסירותנו לאלוהים בזמן שאנחנו עסוקים בחיי היומיום. תפילות יכולות להיות קצרות וספונטניות.
יש המתחילים כל בוקר בתפילה. יש שבמשך היום מרכזים את מחשבותהם באלוהים, משוחחים איתו לעיתים קרובות, מהללים אותו ומודים לו על טובו, אהבתו וחסדו. מומלץ להתפלל ולבקש חוכמה בקשר לאין ספור החלטות שעלינו להחליט מדי יום. להתפלל עבור ישועתם של ידידים וזרים או רפואה לחולים – באותה הרגע שאנחנו שומעים על כך.

אין צורך שתמיד נכרע ברך, או אפילו שנמצא חדר שקט להתפלל בו. אלוהים רוצה שנהיה בקשר איתו כל היום בכל מקום שבו אנחנו נמצאים. אנחנו יכולים להתפלל במכונית, תוך כדי הדחת כלים או בזמן שאנחנו מטיילים ברחוב. ככל שאנחנו מרבים לשתף את אלוהים במחשבותינו ובתאוותינו, הופך הקשר שלנו איתו למשמעותי יותר ואנחנו הולכים ומתקרבים אליו.

#### **מה עלינו לכלול בתפילותינו?**

אומנם אין נוסחה קבועה, אך עלינו לכלול מספר מרכיבים חיוניים בקשר שלנו עם אלוהים: הלל, התוודות, הודייה ותחינה. מרכיבים אלה הועילו למשיחיים רבים ועזרו להם לפתח חיי תפילה מלאים יותר. על המרכיבים הללו הרחבנו בסרטון.

#### **מקור הכוח שלנו**

הכוח שלנו איננו טמון בכסף, גאונות או עבודה מסורה. הדברים שהקהילה זקוקה להם היום אינם מכשירים טובים יותר, ארגונים טובים יותר או שיטות חדשניות יותר, אלא בני אדם שרוח הקודש יכולה להשתמש בהם: אנשי תפילה, גיבורי תפילה. רוח הקודש לא פועלת באמצעות שיטות, אלא באמצעות בני אדם. היא איננה צולחת על מכשירים, אלא על בני אדם. היא לא מושחת תוכניות אלא בני אדם– אנשי תפילה.

#### **הלל**

סגידה לאלוהים פירושה להשתחוות לו ולהלל אותו, לכבד אותו ולרומם אותו בליבנו, במחשבותינו ובשפתינו. דבר אלוהים מלמד אותנו שאבינו רוצה קשר עם ילדיו, וסגידה מהווה מרכיב חיוני בקשר זה (יוחנן ד׳ 24-23; עברים י״ב 28). הסגידה מביעה את ביטחוננו המוחלט בו ומשקפת את הביטחון שלנו שהוא שומע אותנו. הסגידה מפגינה את הכבוד, היראה, האהבה והתודה שלנו לו.

#### **התוודות**

כשהתפילה שלנו מתחילה בסגידה, רוח הקודש מקבלת את ההזדמנות לגלות חטא נסתר בחיינו שעלינו להתוודות עליו. כשאנחנו רואים את אלוהים בטהרתו, בקדושתו ובאהבתו, אנחנו מבינים פתאום עד כמה אנחנו חוטאים ובלתי ראויים. ההתוודות על חטא וקבלת סליחה מאלוהים משקמת את הקשר שלנו איתו ומאפשרת קשר נקי כדי שאלוהים יוכל לשמוע את תפילותינו ולענות עליהן (הראשונה ליוחנן א׳ 9-7).

#### **הודיה**

אין דבר המשמח את אלוהים יותר מהבעה מתמשכת של אמונתנו. האם יש דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר לומר לו “תודה”? דבר אלוהים מצווה עלינו להודות על כל דבר (הראשונה לתסלוניקים ה׳ 18). גישה של הודייה מאפשרת לנו לדעת שאלוהים שולט בכל– לא רק בברכות, אלא גם בבעיות ובצרות. כשאנחנו מתקרבים לאלוהים בלב מלא תודה, הוא מתחזק ופועל למעננו. לעומת זאת, רוח ביקורתית וחסרת אמונה מעציבה את אלוהים ומאפילה על מאמציו לברך אותנו, להעשיר אותנו ולהשתמש בנו לתפארתו. הידעתם שהמילה "תודה" מופיעה בתנ"ך אך ורק בהקשר של הודיה לאלוהים?

#### **תחינה**

התחינה כוללת בקשות עבור הצרכים שלנו והפגעה עבור אחרים. עלינו להתפלל על כל דבר לפרטיו.
לדוגמה, כאשר אתה משוחח עם אלוהים, בקש שהאדם הפנימי שלך יתחדש ויהיה רגיש ומחוזק בכל עת ברוח הקודש. התפלל על הצרות שלך, בקש חוכמה והדרכה, בקש כוח להתנגד לפיתוי, בקש נחמה בתקופות של צער, התפלל על כל דבר (פיליפים ד׳ 6).

אחר כך התפלל עבור אחרים– בת זוגך, הילדים, הוריך, שכניך וידידיך. התפלל עבור מנהיג הקהילה שלך והפעילויות השונות בקהילה, ועבור משיחיים אחרים שאלוהים הטיל עליהם אחריות מסוימת. התפלל עבור האנשים בשלטון (הראשונה לטימותיאוס ב׳ 2-1).

התפלל במיוחד עבור בני אדם שיוושעו, עבור הזדמנות יומיומית לבשר על המשיח, עבור פעולת רוח הקודש ועבור התגשמות השליחות הגדולה (הראשונה לטימותיאוס ב׳ 4-3).

התחל במקום הלימודים שלך או במקום מגוריך. התפלל והתחל לחפש מאמינים אחרים שתוכל ליצור עימם שותפות בתפילה (מתי י״ח 19).

מרכיבים אלה– סגידה, התוודות, הודייה ותחינה– הועילו למשיחיים רבים ועזרו להם לפתח חיי תפילה מלאים יותר.

---

**תפילה אפקטיבית**

**א****רובוט מתפלל**1. נניח שמישהו השקיע את הזמן ופיתח רובוט מדבר, אשר מתפלל בלי הפסקה. כל תפילה של הרובוט היתה לפי הכתובים וכללה הערצה, התוודות, הודיה ותחנונים.

האם אתה חושב שאלוהים יקשיב לתפילות של הרובוט הזה? מדוע?

2. אילו דברים אנו יכולים ללמוד מהדוגמה הזו על הטבע האמיתי של תפילה אפקטיבית?

**ב****סיבות להתפלל**ירמיהו ל"ג:3 1. אילו הבטחות אלוהים נותן בנוגע לתפילותינו?

מרקוס א':35-38 2. מאילו סיבות ישוע התפלל?

לוקס ה':15-16

ויוחנן ה':30

מתי ז':7-11 3. אילו סיבות ישוע נותן בקטע זה לבילוי זמן בתפילה?

**ג****תפילת האדון**מתי ו':9-13 1. מאילו סיבות ישוע פונה אל אלוהים כאל אב, במקום באיזשהו שם אחר?

2. באילו דרכים אנו יכולים לנסח "יתקדש שמך" (פסוק 9) כדי לעזור לנו להבין טוב יותר מה ישוע התכוון?
3. מנה מספר דברים שעולים בראשך כשאתה חושב על המילה "מלכות"?
4. לְמה אתה חושב שישוע התכוון בביטוי "מלכותך" (המלכות שלך) בפסוק 10?
5. ישוע מדריך אותנו לבקש מספר בקשות. כל אחת מהן מייצגת הפצרה פשוטה אל האב. צורת הפועל ביוונית (ציווי) מבהירה שישוע אינו מבקש מאיתנו לבטא את תקוותנו לעתיד, אלא הוא מדריך אותנו להתפלל בציפייה שהאב יספק את הבקשה.

לאור זה, מה אתה חושב הן הסיבות שישוע מבקש מאיתנו להתפלל "תבוא מלכותך"?

6. איך ניתן לתאר את היחס בין "תבוא מלכותך" ו"ייעשה רצונך"?
7. לאילו דברים ישוע התייחס שהוא אמר לבקש מהאב לספק "את לחם חוקנו היום"?
8. מדוע ישוע חשב שזה חשוב לכלול את פסוק 12 בתפילתו?
9. איך תתאר את תחומי האחריות של האדון בנוגע לפיתוי ולרוע שמסביבנו?
10. באילו דרכים החלק האחרון של פסוק 13 הוא סיום משמעותי לתפילת האדון?

**ד****מנטליות של ממלכה**1. מה לדעתך זה אומר שיש "מנטליות של ממלכה"?

ישעיהו ט':5,6 ,י"א:1-9, 2. איך לדעתך תיראה האומה הזאת אם מלכות אלוהים היתה באה לארץ? איך לדעתך ס"ה:19-23 והתגלות י"א:15 העיר שלנו היתה נראית?

3. אילו דברים אנו יכולים לבקש מאלוהים שהוא יעשה בעיר שלנו, באומה שלנו, ובכל העולם שתוצאתם תהיה בואה של מלכות המשיח?

**ה****נקודה לפעולה**תכנן לבלות זמן בתפילה השבוע עבור הדברים שסיכמת בשיעור זה שתוצאתם תהיה בואה של מלכות המשיח.

1\. ספרי פרשנות ליוונית עתיקה מסבירים את משמעות המילה בתור:

*"Uttering of nonsense syllables common to magical incantations in the pagan religions of Jesus’ day", "Repetition of meaningless syllables", "To repeat the same sounds", "To blubber nonsensical repetitions", "Vain repetitions".*

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** עקרונות האמונה

**תגיות:** תלמידות

---

### [כוחה הפסיכולוגי של המסורת ("התורה שבעל-פה")](https://igod.co.il/true-judaism/כוחה-הפסיכולוגי-של-המסורת-התורה-שבעל/)

**Published:** מאי 3, 2018
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

כאשר תבע רבי עקיבא את הביטוי: "מסורת – סייג לתורה",[\[1\]](/#_ftn1) ספק אם אפילו הוא יכול היה לשער מה תהא השפעתה של מסורת התושב"ע על עם ישראל במרוצת הדורות. אלפי שנים של שלטון דת ההלכה על העולם היהודי, הצליחו למחוק כמעט לחלוטין את השפעת ריבוי הזרמים שרווח בקרב העם היהודי בתקופת בית שני.[\[2\]](/#_ftn2) כאלפיים שנה עברו מן העת בה השתלטה כת הפרושים על העולם היהודי ומאז מזוהה היהדות באופן כללי עם המסורת הרבנית, על כל הלכותיה, סמליה ומנהגיה. במובן זה, לא יועילו טיעונים רציונליים המוכיחים את חוסר אמתותה של התושב"ע והמסורת הרבנית, שכן מזה אלפי שנים קשורה מסורת זו בעבותות פסיכולוגיים עם הנפש היהודית.

גם כאשר כל העובדות מוכיחות אחרת, למסורת קבוצתית רבת שנים יש כוח פסיכולוגי אדיר על הפרט, עד כדי הבאתו לידי הכחשת האמת, על מנת שלא להיתפס כ"שונה" משאר העדר. חוקרים שנדרשו לשאלת מעמדו של הפרט אל מול נחשול של מסורת בת אלפי שנים, מצאו כי כיוון שהמסורת הדתית משקפת את הצטברותם של ערכים ונכסים תרבותיים, רוחניים ורגשיים, נעשה האדם "למעין עבד של מסורות ומנהגים קפואים, ושל דעות ואמונות מקובלות מימים ימימה, אשר במקרים רבים משמעותם כבר אינה נהירה ומובנת לו".[\[3\]](/#_ftn3) המסורת הדתית הופכת לעוגן מרכזי, המקנה לאינדיבידואל אורחות חיים, הרגלי מחשבה ודפוסי התנהגות מוכרים אשר יסודותיהם כוננו על ידי אבותיו ועתה עומדים לרשותו. אין פלא אפוא, כי היהודים בישראל, גם אם אינם מגדירים עצמם דתיים, מתרפקים על המסורת הדתית כברירת מחדל המגבה את הבסיס הפסיכולוגי לזהותם היהודית.[\[4\]](/#_ftn4)

המסורת מהווה אם-כן קשר חשוב בין העבר להווה.[\[5\]](/#_ftn5) יתרה מכך, היחס למסורת מושפע גם מתחושה פסבדו-אינסטינקטיבית כי כל מסורת עתיקה ובעלת משקל, מלווה בסמכות שאסור לו לאדם להפר. התלמוד ניסח זאת כך: "אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים" (בבלי, שבת קי"ב ע"ב). משום כך, חובה לקבל את מרותם ומסורתם של חז"ל והפרתן תחשב לחילול הקודש, לחטא ולסטייה מרוח היהדות.[\[6\]](/#_ftn6) לכן, אפילו יהודים חילוניים שהתרופפה זיקתם למסורת הדתית, עלולים יהיו לחוש תלושים במידה כזו שתגרום להם, לא רק לייסורי מצפון אלא אף להתגוננות אינסטינקטיבית מכל דבר חדש או אחר העלול לאיים על אותה מסורת עתיקה אשר עִמָּה הם מזוהים.[\[7\]](/#_ftn7)

כוחה והשפעתה של מסורת דתית, [התורה שבעל-פה](https://www.oral.law), נובע דווקא מהאופי השמרני והנוקשה שלה; לפיכך, אפילו אדם חילוני המתנגד נחרצות לדת, מושפע באופן פסיכולוגי עמוק, בעל כורחו ולעיתים בבלי-דעת, מהמסורת הדתית שאליה השתייכו אבותיו.[\[8\]](/#_ftn8) שורשיה הפסיכולוגיים של הדת אינם נמחקים בנקל ואורח החיים החילוני במדינה המודרנית אינו גואל את האדם לחלוטין ממסורת אשר אותה עודנו מזהה עם כור מחצבתו.[\[9\]](/#_ftn9) בשל כך, לא מפתיע למצוא יהודים רבים אשר התנתקו מאורח חיים אורתודוקסי ומהאמונה באלהים חיים, אך בד בבד שומרים על מנהגי ההלכה הרבנית, מתוך מחויבות עצמית להמשיך את מסורת אבותיהם ומתוך רצון לשמר את אחדות עם ישראל.[\[10\]](/#_ftn10) תחת מרותה של היהדות הרבנית, התבטא ייחודו של עם ישראל במיזוג בין הדת לבין הלאומיות. כיום, מיזוג זה אינו קיים יותר ולכן אדם חילוני לגמרי עדיין ייחשב כבן ללאום היהודי. עם-זאת, הצורך של החילוני בזיקה למורשת התרבות היהודית של עם ישראל מתעלת אותו חזרה לחיקה של מסורת דרבנן.[\[11\]](/#_ftn11)

לצד היהודי החילוני, גם אחיו הדתי נקלע למצב בו הוא אינו נדרש לאמת את מסורת הרבנים או לדרוש הוכחות לסמכותה הרוחנית של התושב"ע; אלפי שנות המסורת הביאו גם את האדם הדתי לשמור את מצוות ההלכה "על אוטומט", כדבר שבהרגל ואפילו אם פרקטיקה דתית שכזו תהא עבורו נטולת האל לגמרי.[\[12\]](/#_ftn12) במילים אחרות, הרגשות היהודיים המעורבים בתהליך הפסיכולוגי שמייצר את הזיקה למסורת הרבנית, די בהם כדי להצדיק את האמונה העיוורת בתושב"ע ובדת ההלכה. יתרה מכך, דחייתה של כל אמונה הנתפסת מאיימת או זרה למסורת הרבנית, מחזקת באדם היהודי – דתי או חילוני – את הסנטימנטים הכמוסים ביותר אשר דרכם הוא שומר על זהותו היהודית. בחשבון אחרון, סטייה מכל אמונה אלטרנטיבית זולת המסורת הרבנית, די בה כדי לתת ליהודי בן זמננו את התחושה כי זהותו היהודית עומדת איתנה.[\[13\]](/#_ftn13)

## "לא מאמין **בתורה שבעל-פה**? אתה כבר לא יהודי!"

[התורה שבעל הפה](https://www.oral.law)

חז"ל קבעו כי "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי";[\[14\]](/#_ftn14) נדמה כי מאחורי אמירה זו מסתתרת כמיהה רבנית להנחה מרחיקת לכת אחרת, לפיה כל הכופר במסורת הרבנית אינו נקרא יהודי. ואמנם, השחרור מעולה הכבד של התושב"ע אינו מצריך את הפרכתה הרציונלית בלבד; העם היהודי כיום עודנו אזוק למסורת זו בכבלים היסטוריים, תרבותיים ופסיכולוגיים, שמהם נדמה כי קשה יותר להשתחרר.[\[15\]](/#_ftn15)

[\[1\]](/#_ftnref1) משנה, אבות י"ג.[\[2\]](/#_ftnref2) פרופ' יעקוב מלכין, במה מאמינים יהודים חילוניים?, רעננה, בהוצאת: ספרית פועלים, 2000: 35.

[\[3\]](/#_ftnref3) יהושע רש (עורך), כזה ראה וחדש: היהודי החפשי ומורשתו, רעננה, בהוצאת: ספרית פועלים, 1986: 57.

[\[4\]](/#_ftnref4) שם, עמ' 58.

[\[5\]](/#_ftnref5) שם עמ' 64.

[\[6\]](/#_ftnref6) שם, עמ' 59.

[\[7\]](/#_ftnref7) שם, עמ' 65.

[\[8\]](/#_ftnref8) שם, עמ' 70.

[\[9\]](/#_ftnref9) שם, עמ' 37.

[\[10\]](/#_ftnref10) פרופ' יעקוב מלכין, במה מאמינים יהודים חילוניים?, רעננה, בהוצאת: ספרית פועלים, 2000: 32.

[\[11\]](/#_ftnref11) שם, עמ' 34, 37.

[\[12\]](/#_ftnref12) כפי שכתב ד"ר רוני בר לב, שחקר את אמונת החסידות, בספרו: "אמונה רדיקלית: אוונגרד האמונה של רבי נחמן מברסלב", בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2017: 22. ראו ביטוי לרעיון זה גם בספרו של אריק פרום, "והייתם כאלהים", בהוצאת א. רובינשטיין, ירושלים, 1975: 22.

[\[13\]](/#_ftnref13) ראו דיון נרחב בספרם של פרופ' אבי שגיא ופרופ' צבי זוהר, "מעגלי זהות יהודית בספרות ההלכתית", רעננה, בהוצאת: הקיבוץ המאוחד, 2000: 9-11, 33-57.

[\[14\]](/#_ftnref14) בבלי, מגילה י"ג ע"א.

[\[15\]](/#_ftnref15) על-כן אין להתפלא על ריבוי אלה המכנים עצמם "מסורתיים", או בעלי מידה של זיקה למסורת, אף על פי שאינם דתיים אלא מגדירם עצמם חילוניים (כפי שהעיר ד"ר יעקב ידגר, בספרו: "מעבר לחילון: מסורתיות וביקורת החילוניות בישראל", רעננה, בהוצאת: מכון ון ליר בירושלים הקיבוץ המאוחד, 2012: 47, 128).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, תשובה לרב

**תגיות:** התורה שבעל-פה, תורה בעל פה, תושבע

---

### [מהי זהותו של קורבן הפסח? יציאת מצריים חדשה? תחייתו של קורבן הפסח](https://igod.co.il/true-judaism/מהי-זהותו-של-קורבן-הפסח-יציאת-מצריים-חד/)

**Published:** אפריל 2, 2023
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "מהי זהותו של קורבן הפסח? יציאת מצריים חדשה? תחייתו של קורבן הפסח")

מהי זהותו של קורבן הפסח, הצפון בתוך ההגדה של ליל הסדר? האם עם ישראל ימצא סוף כל סוף את האפיקומן האמיתי המסתתר בין דפי ההגדה?

מתוך ההגדה של פסח:
"צָפוּן: אחר גמר הסעודה לוקח כל אחד מהמסבים כזית מהמצה שהייתה צפונה לאפיקומן ואוכל ממנה כזית בהסבה. וצריך לאוכלה קודם חצות הלילה. לפני אכילת האפיקומן יאמר: זֵכֶר לְקָרְבָּן פֶּסַח הָנֶאֱכַל עַל הָשוֹׁבַע".

חג הפסח מתקרב, וכולנו נחגוג את גאולת עם ישראל ממצריים על ידי אלוהינו!

אבל אם פותחים את ספר ישעיה, הנביא מרמז לנו על מעין יציאת מצריים חדשה – הגאולה מחטאים וישועה לחיי הנצח בזכות אלוהינו הקדוש!

שתפו את סרטון הבשורה העוצמתי הזה עם חבריכם ומשפחתיכם על מנת לשמוע על סיפור הישועה ולמצוא את התקווה שיש לנו במשיח ישוע.

נשמח מאוד לשוחח, להסביר ולענות על שאלות בנוגע לאמונה המשיחית – אם הינך מעל גיל 18.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, מועדי ישראל, פסח

**תגיות:** ווידאו

---

### [איפה השה? | מה הקשר בין עקדת יצחק לחג הפסח?](https://igod.co.il/true-judaism/איפה-השה-מה-הקשר-בין-עקדת-יצחק-לחג-הפסח/)

**Published:** אפריל 7, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "איפה השה? | מה הקשר בין עקדת יצחק לחג הפסח?")

רגע, רגע… שכחנו את הדבר הכי חשוב!

בדיוק כמו שיצחק שאל את אביו: "אבא, איפה השה?" – גם אנו שואלים את אותה השאלה בליל הסדר. ותופתעו לגלות, כי התשובה נמצאת דווקא בעקדת יצחק! חז׳׳ל וחיבורים יהודיים נוספים מהעת העתיקה ממקמים את עקדת יצחק במרכז סיפור הפסח, במקום את יציאת מצרים.

אברהם עונה ליצחק שאלוהים ׳יראה לו את השה לעולה׳׳, ואז אנו נתקלים שוב בשה ביציאת מצרים, כאשר בני ישראל צוו למרוח את דם השה על משקוף ביתם ובכך ניצלו וזכו לגאולה! ואז אנו פוגשים את השה שוב בישעיהו נ׳׳ג! ׳׳כשה לטבח יובל וכרחל לפני גוזזיה…׳׳, בדיוק כמו יצחק ושה הפסח, גם המשיח היה כשה לעולה. ובזכות קורבנו של המשיח, בני ישראל יגאלו!

יוחנן המטביל היה הראשון לזהות את השה המובטח, המשיח, באומרו על ישוע: ׳׳הנה שה האלהים הנושא חטאת העולם!"

הצטרפו אלינו למסע מקראי בעקבות שה האלוהים וגלו את השורשים היהודיים של חג הפסח ואת הגאולה המובטחת שהכין אלוהים לעם ישראל!

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, מועדי ישראל, פסח

**תגיות:** ווידאו

---

### [ל"ג בעומר - סוד ההילולה סביב רשב"י בהר מירון](https://igod.co.il/true-judaism/לג-בעומר-סוד-ההילולה-סביב-רשבי-בהר-מיר/)

**Published:** מאי 23, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "ל"ג בעומר - סוד ההילולה סביב רשב"י בהר מירון")

תשאלו את עצמכם – מדוע אנו חוגגים את ל"ג בעומר? 
שאלה קשה במיוחד. הפעם ג'וני וגולן בוחנים לעומק את משמעות החג ומגלים מסקנה חשובה מאוד שאף פעם לא טרחו לספר לנו.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, ל״ג בעומר, מועדי ישראל

**תגיות:** ווידאו

---

### [יום כיפור: הסוד בתלמוד שאף אחד לא עלה עליו! מיהו הקורבן האחרון של יום כיפור?](https://igod.co.il/true-judaism/יום-כיפור-הסוד-בתלמוד-שאף-אחד-לא-עלה-על/)

**Published:** אוקטובר 1, 2024
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "יום כיפור: הסוד בתלמוד שאף אחד לא עלה עליו! מיהו הקורבן האחרון של יום כיפור?")

יום כיפור הוא מועד נחמד. תפילות, צום, כפרת חטאים – ככה כל שנה. אם שמותינו עתידיים להיחתם לעולמים בספר החיים, למה אנחנו צריכים לעשות את כל זה שוב שנה אחר שנה? פעם אחת לא מספיקה? התנ"ך מגלה לנו שהחזרתיות הזו היא אמורה להיות רק זמנית! היא רק צל של כפרה מוחלטת ונצחית של משהו שיספיק לעולמים – המשיח. הוא נגלה אלינו בברית החדשה, הספר היהודי שנגלה מאלוהים על מנת לעשות לנו סדר במערכת הקורבנות הזמנית, עד בואו של הקורבן הנצחי והאחרון. רוצים להכיר את המשיח היהודי מקרוב?

קראו את הברית החדשה! 

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, יום כיפור, מועדי ישראל

**תגיות:** ווידאו

---

### [אוי לארצי - שיר שנכתב בצל המלחמה | דרור מוסיקה](https://igod.co.il/iron-swords/אוי-לארצי-שיר-שנכתב-בצל-המלחמה-דרור-מו/)

**Published:** פברואר 1, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "אוי לארצי - שיר שנכתב בצל המלחמה | דרור מוסיקה")

תוכלו להוריד ולהאזין גם ברשתות!
[https://distrokid.com/hyperfollow/de8…](https://distrokid.com/hyperfollow/de85181/-------feat-yuval-vahav-avi-singolda---)

---

**כיצד נכתב השיר**

בשבת בבוקר, השביעי באוקטובר, חיינו השתנו.
המתקפה הרצחנית על מדינת ישראל גרמה לרבים, וגם לי,
לתדהמה, לעצב, לדאגה גדולה.

כבר למחרת בבוקר חשבנו על דרכים לעזור ולו במעט.
מכיוון שאינני חייל מילואים עוד (בכל זאת יש לי תשעה נכדים…),
הדרך היעילה ביותר הייתה פשוט להיכנס לרכב
ולהוביל לחיילים ולאזרחים בחזית כל דבר שנוכל.

וכך היה.
כבר למחרת שכרה המכללה למקרא רכב
והחלה לרכוש ציוד נדרש ולהעביר אותו לאזרחים ובעיקר לחיילים בשטח.
וכך, ביום שני, התשיעי באוקטובר, מצאתי את עצמי יושב ברכב ונוסע דרומה.

האווירה הייתה קשה.
הכבישים היו ריקים כמעט לחלוטין, פרט לרכבי כוחות הביטחון,
איש לא הסתובב בדרום.

חלונות כלי הרכב הצבאיים והמשטרתיים שנעו היו פתוחים,
ומתוכם בצבצו קני רובים.
בכל כמה דקות נשמעו הזעקות צבע אדום ופיצוצים,
ומעת לעת ירי מנשק קל — עדות להיתקלויות של חיילי צה"ל במחבלי החמאס
שעדיין הסתובבו בשטח.
התחושה הייתה קשה.

נכנסתי לשדרות שנראתה כעיר רפאים,
למרות שכל תושביה עדיין היו בה.
הבטתי אל הבתים ויכולתי להבחין באנשים המציצים דרך התריסים המוגפים.
המחזה היה נורא.
מדי פעם עצרתי בצד הדרך וכתבתי את תחושותיי:
"אוי, אין פה חיים";
"שדרות לעולם לא תתאושש";
"אוי לנו, הכול התפרק".

משם המשכתי לקיבוץ רעים.
הקיבוץ היה סגור, אבל העיניים הצליחו לראות יותר משהיה ראוי להן.
יצאתי משם, עצרתי שוב בצד הדרך וכתבתי על מה שראו עיניי,
על הריחות שעלו באפי,
על תחושת האובדן והדאגה שאפפו אותי.
"לעולם לא נחזור לכאן", חשבתי וכתבתי.

בדרך חזרה עוד ראיתי מעט מניצולי המסיבה מרעים.
הם נראו המומים… לא דיברנו…
הנחתי במקום כמה ארגזים עם כריכים ונסעתי משם.

כך, יום אחר יום, נסעתי וכתבתי.
נפשי סערה בתחושת כאב נוראית.
תהיות על עתיד יישובי הדרום ועתיד המדינה הציפו את ראשי.
עוד יום ועוד יום,
והירי לעבר הדרום נמשך,
קולות ההיתקלויות לא נעלמים…
מה יקרה לנו?
האם יום אחד ישובו יישובי הדרום לשגשג ולפרוח?

לאחר כשבוע, פגשתי בחור שעל החולצה שלו היה כתוב "קיבוץ רעים".
הוא סיפר לי שהוא נמצא בקיבוץ ומידי יום משקה את העציצים
בבתים של אלה שעזבו.
"כשהם יחזרו הם ישמחו לראות את הפרחים שלהם פורחים", הוא אמר.

נכנסתי לרכב, מלא תקווה, וכתבתי:
"יש קרן אור, נתגבר על הכול.
ישראל תנצח.
הדרום ישגשג.
אלוהי ישראל חי וקיים!"

לאחר זמן מה הבטתי אל השורות שנכתבו שם –
לצלילי טילים ואזעקות,
למילים שנכתבו ביד רועדת ובלב שבור,
ולאלה שבאו אחריהן,
שביטאו תקווה, אמונה וביטחון בצור ישראל.

הן האלוהים הבטיח להיות איתנו, עם עמו.
הן "עמנו־אל".

לאט לאט הפכו המחשבות לשורות ולחרוזים,
נוספה להן מנגינה,
והתוצאה היא השיר **"אוי לי ארצי"**.

ברצוני להודות לכל השותפים לעשייה,
לאלה שעודדו, תמכו, העירו והאירו.
תודה לאל על נאמנותו הבלתי מסויגת לעמו.

**איתן קשטן**

---

**קרדיטים**

מילים ומנגינה: איתן קשטן
עיבוד: גל פדה
שירה: יובל והב
קולות: גל פדה, יובל והב
גיטרה קלאסית, חשמלית ואקוסטית: אבי סינגולדה
גיטרה בס: אבי יפרח
קלידים: גל פדה
כינורות: הקוורטט של מריה
הקלטות ומיקס: גל פדה – סטודיו 39
מאסטרינג: יונתן דנינו

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** דרור מוסיקה, חרבות ברזל

**תגיות:** ווידאו

---

### [אלוהיי - מבוסס על תהלים צ"א | דרור מוסיקה](https://igod.co.il/iron-swords/אלוהיי-מבוסס-על-תהלים-צא-דרור-מוסיקה/)

**Published:** פברואר 18, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "אלוהיי - מבוסס על תהלים צ"א | דרור מוסיקה")

תוכלו להוריד ולהאזין גם ברשתות!

בתקופה שבה נדמה שאנשים חיים רק לרגע,
תהלים צ״א הוא מזמור שקורא לאדם לבטוח באלוהים, בכל עת!
אם נהפוך את אלוהינו למקום המנוחה שלנו,
הוא לעולם לא יעזוב אותנו!

**קרדיטים** מילים: מבוסס על תהלים צ״א
לחן: אלכס אטלס
עיבוד: גל פדה
שירה: יובל והב
קולות: גבריאלה זכרצ׳נקו, גל פדה, אליאור ריכטר, הדס זכרצ׳נקו, הדס צדוק, יובל והב
גיטרה קלאסית, חשמלית ואקוסטית: אבי סינגולדה
גיטרה בס: אבי יפרח
קלידים, תופים וכלי הקשה: גל פדה
כינורות: הקוורטט של מריה
הקלטות ומיקס: גל פדה – סטודיו 39
מאסטרינג: יונתן דנינו

אֹמַר לַיהוָה מַחְסִי וּמְצוּדָתִי – אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ
כִּי הוּא יַצִּילֵנִי מִפַּח יָקוּשׁ – אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ
בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לִי וְתַחַת כְּנָפָיו אֶחְסֶה – אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ
כִּי יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן, בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן – אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ
אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ
כִּי אַתָּה יְהוָה מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ – אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ
מַלְאָכָיךָ תְצַוֶּה לִּי לִשְׁמֹר בְּכָל דְּרָכַי – אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ
אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאֵרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי – אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ
כִּי יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן, בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן – אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ
אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** דרור מוסיקה, חרבות ברזל

**תגיות:** ווידאו

---

### [איך זה קרה - שיר של תקווה וזכרון השואה | דרור מוסיקה](https://igod.co.il/iron-swords/איך-זה-קרה-שיר-של-תקווה-וזכרון-השואה-דר/)

**Published:** מאי 4, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "איך זה קרה - שיר של תקווה וזכרון השואה | דרור מוסיקה")

איפה אלוהים היה בשואה?

במשך כל שנותיי כמשיחי נשאלתי אין ספור פעמים את השאלה המטרידה:
היכן אלוהים היה בזמן השואה?
אני יודע שאלוהים הוא אלוהי ישראל, שהוא אוהב וכל יכול ולכן התקשיתי לענות על השאלה הזו אפילו לעצמי,
קל וחומר לאחרים.
איך זה קרה?
אלי היקר, איך זה קרה?!

לָמה אלוהים אפשר לשואה הנוראה להתרחש?
לָמה הוא החריש כשמיליונים מבני עמו האהוב צעדו למחנות ההשמדה כצאן לטבח?
בכנות אני מודה – אינני יודע!

אבל בכך לא תם הסיפור.
מנקודת ראות אנושית לעמי היקר, עמו האהוב של אלוהים, לא היה כל סיכוי לשרוד
ובוודאי שלא לצאת מהזוועה הנוראה ולהקים מדינה מודרנית ומשגשגת.
כן, זה קרה!
כן, זה קרה!

נכון, אין לי תשובה מספקת לשאלה "איך זה קרה?", או "לָמה זה קרה?",
אבל אני יודע שאלוהים לא שכח את עמו ולא החריש –
הוא נכח שם ובסופו של דבר גאל את עמו מהתופת הנוראה,
קיבץ את בניו והוביל אותם, אותנו, להקים את מדינת ישראל האהובה.

לָמה זה קרה? אינני יודע.
לְמה זה קרה אני יודע היטב – לנצח נועד ישראל לברכה!

---

**קרדיטים**

מילים ומנגינה: איתן קשטן
עיבוד: גל פדה
שירה: יובל והב
קולות: גבריאלה זכרצ'נקו, הדס זכרצ'נקו, שירי רגב, גל פדה
גיטרה קלאסית, חשמלית ואקוסטית: אבי סינגולדה
גיטרה בס: אבי יפרח
קלידים וכלי הקשה: גל פדה
הקלטות ומיקס: גל פדה – סטודיו 39
מאסטרינג: יונתן דנינו

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** דרור מוסיקה, חרבות ברזל

**תגיות:** ווידאו

---

### [נושא את עיניי אל ישוע | דרור מוסיקה](https://igod.co.il/iron-swords/נושא-את-עיניי-אל-ישוע-דרור-מוסיקה/)

**Published:** מרץ 3, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "נושא את עיניי אל ישוע | דרור מוסיקה")

תוכלו להוריד ולהאזין גם ברשתות!
Spotify [https://shorturl.at/buV47](https://www.youtube.com/redirect?event=video_description&redir_token=QUFFLUhqbHRNMFU0TjV4SHdWdFE5Z1FWR0pwbElfYUowZ3xBQ3Jtc0tudWZRT09HcXA4Z1VTN1ZQel9uYjhrYnExR1gtNW5DX2Y4UHV6OVNOcmNBSjlNOHB2cE9uUzdvbUdCYzZxTEx1MWFpUHN3R1BYZzZpeEg2UmtmOGhqUDFFLW1odEtWUnp4bHNMcVh0M0RJNFZMajZXaw&q=https%3A%2F%2Fshorturl.at%2FbuV47&v=5g_s00PR89Y)
Apple Music [https://shorturl.at/asyz1](https://www.youtube.com/redirect?event=video_description&redir_token=QUFFLUhqa094YnVwTlhneXNYMVpLTFlySjR4SWRuZjN5Z3xBQ3Jtc0tuazZxVG9HZF92WnM4UlFLRmx3R0UzNy1qSUdBR2NwQ2VUSXk0cThWQ3VETXljdDJ4ODYyVlVlSVVzaHFNRk15aER2aEhWRmJ3WGppZVVTZVB1RTRPTnBTcHM1SkE2RnM3V1lhTi1MZ2tTY1JZOW14VQ&q=https%3A%2F%2Fshorturl.at%2Fasyz1&v=5g_s00PR89Y)

מילים: 
בניסיון להביט על חיי מעיניו 
לזכור כי הכל לטובת אוהביו 
נושא את עיניי אל ישוע 
אז מחושך לאור, מייאוש לתקווה 
ישנה מבטי, ימלא בשמחה

נושא את עיניי אל ישוע 
נוצר את ליבי בליבו 
ממקד מבטי במושיע 
הן תקוותי היא רק בו

אם דאגה ויראה את ליבי מְציפים 
מרפה ויודע כי הוא אלוהים 
נושא את עיניי אל ישוע 
לא בכוחי כי אם רק ברוחו 
יום אחר יום שוב אצעד בחסדו

מביט אל הנצח אל כס האדון 
אל היום בו יסיר כל כאב ויגון 
נושא את עיניי אל ישוע 
לאחד שנשא את חטאי על עצמו 
ובכך לי נתן חיי נצח איתו

מביט רק בו, רק בו
כשהחושך יורד – רק בו
בין הגלים – רק בו
כשהפחד עולה – רק בו
כשהספק ממלא – רק בו

מילים ולחן: נראל בן-עמי

שירה: קרן סילבר, רבקה דיוויס, שירי רגב, הלן ילמה, נראל בן-עמי

גיטרה אקוסטית וחשמלית: ג׳יימי הילסדן
גיטרה אקוסטית: יונאס סטאפיין
גיטרה בס: מידד כהן
תופים: מייצ׳ק קייטלינסקי
צ׳לו וכינור: כריסטוף לנקובסקי

הקלטת קולות ושותף בהפקה: אבי פרודין
פסנתר, עיבוד והפקה מוזיקלית: פאבל זארקי
הוקלט באולפני ״פואבלו״ (ורשה, פולין), ויובל אומנויות (יד השמונה, ישראל)
מיקס ומאסטר: רוברט זידלו

צילום: משה מאלספין (Lightwaves Media Studio), ג'רמיה קאופמן
תאורה: שחר ולי אלפי
איפור ועיצוב שיער: דיאנה פרנקל בוון, רבקה דייויס
מלבישה: מעיין רותם

תודה למכללה למקרא ולקהילת ירושלים בית גאולה על התמיכה והעזרה בהפקת השיר.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** דרור מוסיקה, חרבות ברזל

**תגיות:** ווידאו

---

### [הטיעון הקוסמולוגי ומדע הקוסמולוגיה](https://igod.co.il/science-faith/הטיעון-הקוסמולוגי-ומדע-הקוסמולוגיה/)

**Published:** ספטמבר 23, 2017
**Author:** וויליאם ליין קרייג

**Excerpt:** אחת מן ההתפתחויות המרשימות של המדע המודרני היא התגלית שהיקום הינו בעל התחלה מוחלטת לפני זמן סופי. בעשורים האחרונים מודלים חלופיים כאלו ואחרים הוצעו במטרה להראות כי בכל זאת היקום הוא נצחי וחסר התחלה . מאמר זה יסקור את המודלים השונים שהתיימרו להוות חלופה למודל הסטנדרטי של המפץ הגדול ונראה כי אף אחד מהם לא מצליח להראות כי היקום יכול להיות נצחי בעברו.

**Content:**

**טיעון הכלאם**

טיעון הכלאם הקוסמולוגי הוא טיעון לטובת גורם ראשוני שברא את היקום. טיעון זה הולך כך:
1\. לכל מה שמתחיל להתקיים יש גורם.
2\. היקום החל להתקיים.
3\. לכן ליקום יש גורם.

לרוב, אתיאיסטים מנסים לערער על הסעיף השני בטיעון. לטענתם, קיימת אפשרות שליקום לא הייתה התחלה. יש להבין כי הטענה כי ליקום יש התחלה אינה תלויה על ממצאים אמפיריים (כמו ההתפשטות של היקום) אלא שניתן לבסס אותה מבחינה פילוסופית גרידא. לדוגמה, ניתן לטעון כי יקום חסר התחלה כרוך בעבר אינסופי, דבר שהוא איננו אפשרי מכיוון שמאורעות המתווספים אחד אחרי השני לא יכולים להרכיב סדרה אינסופית. מאורעות סופיים המתווספים אחד אחרי השני מרכיבים סדרה סופית בכל נקודת זמן, משום שסדרה אינסופית הינה גדולה מדי כדי להיות מורכבת מתהליך המתאפיין בהתווספות של מאורעות סופיים. אך במאמר הזה לא נתמקד על הטיעונים הפילוסופיים. אלא, נתמקד על ניסיונות מדעיים להימלט מהטענה כי ליקום הייתה התחלה. יוצגו מודלים חלופיים למודל הסטנדרטי של המפץ הגדול, ונראה כי מחד, הם מלאים בבעיות מהותיות, ומאידך, גם אם הם מצליחים, הם לא מראים כי היקום בעל עבר נצחי.

 **ראיות להתחלת היקום:** 
**התפשטות היקום:**
מהמודל הסטנדרטי (פרידמן-למטרה) משתמע כי ליקום הייתה התחלה מוחלטת לפני זמן סופי. כמו שג'ון בארו ופרנק טיפלר כותבים בספרם "העיקרון האנטרופי": "בנקודה הסינגולארית, המרחב והזמן הגיעו לידי קיום. שום דבר לא התקיים לפני הנקודה הסינגולארית, אם היקום נוצר בסינגולאריות כזו, אז אכן יש לנו בריאה יש מאין".1

![](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2017/09/45d3f548-6363-4688-a31b-07c37b81e189.webp "45d3f548-6363-4688-a31b-07c37b81e189 - ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")בנקודה הסינגולארית המרחב והזמן הגיעו לידי קיום שום דבר לא התקיים לפני הנקודה הסינגולארית

למרות שהתפתחויות במחקר האסטרופיזיקה הביאו לשינויים במודל הסטנדרטי (כמו למשל שההתפשטות של היקום איננה קבועה אלא דווקא מאיצה) שום מחקר לא ערער על המסקנה הבסיסית של המודל, דהיינו שליקום הייתה התחלה מוחלטת. למעשה, בשנת 2003 אלכסנדר וילנקין יחד עם שני חוקרים נוספים, הראו כי תחת תנאי יחיד וכללי מאוד (שאם היקום התפשט בממוצע ההיסטוריה שלו) ליקום חייבת להיות התחלה.2 כל מרחב שבממוצע ההיסטוריה שלו התפשט (כלומר גם אם מרחב זה התכווץ חזרה בעבר אך היו לו יותר התפשטויות), חייב להיות סופי בעברו. מאז פרסום המחקר שלהם: קמו ונפלו מודלים שונים שניסו להתחמק מהתנאי של התיאורמה שלהם. אנו נתמקד במודלים הללו ונבחן את תוקפן. נתחיל בכך שהתיאורמה סגרה את הדלת למודל ההתרחבות הנצחית של אלן גות ואנדרי לינדה משום שהתרחבות כרוכה בהתחלה לפי התיאורמה.

**4 המודלים הבאים מנסים להתחמק מהתנאי שבתיאורמה של וילנקין:**

### 1. התכווצות אינסופית (מרחב דה-סיטר)

![](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2017/09/images-1.jpg "images (1) - ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")

מודל זה מתיימר להתחמק מהתנאי של התיאורמה של וילנקין בכך שעל פי השערה זו, היקום היה יכול להתכווץ מנצח נצחים אל תוך סינגולאריות ואז להתפרץ אל תוך מצב מתפשט- המצב הנוכחי. כך שבמודל זה היקום לא נמצא בממוצע במצב של התפשטות (משום שבמהלך ההיסטוריה של יקום זה, היו יותר התכווצויות מאשר התפשטויות), ולכן והתיאורמה של וילנקין איננה תקפה לגביו.
למרות שמודל זה אכן מצליח לחרוג מהתנאי של התיאורמה של וילנקין, אין מדובר במודל מקובל כיום על ידי קוסמולוגים. התיאורטיקן המפורסם ג'ורג' אליס מסביר כי קיימות שתי בעיות הקשורות אחת לשנייה.

הוא מסביר שהבעיה הראשונה היא, שמודל זה מציב בעיית כוונון עדין. אליס כותב, "איך חומר המפוזר במקומות מנותקים וחסרי כל קשר סיבתי, יודע איך לקשר את התנועות שלו (והדחיסויות שלו) כך שהן יבואו יחד בצורה מדויקת בדרך הומוגנית בעתיד?" (התכתבות פרטית בין ג'ורג' אליס וג'יימס ד.סינקלייר 25 לינואר, 2006) מאחר ויקום זה הינו נצחי, לא קיים שלב בעברו, בו קיימת הגדרה של כוונון עדין של התנאים ההתחלתיים. מדובר כאן בבעיית כוונון עדין לא סיבתי.

הבעיה השנייה במודל זה היא שככל שהיקום קורס ומתקדם לנקודה סינגולרית ממנה כביכול הוא יתפרץ, הקריסה נהיית יותר ויותר כאוטית ו״פרועה״ דבר שמביא למצב בו היקום לא יכול להתפרץ דרך הסינגולאריות אל תוך מצב התפשטותי. (Berlinsky, Khalatnikov & Lifshitz 1970)

### 2. מצב אסימפטוטי

![](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2017/09/maxresdefault-300x220.jpg "maxresdefault - ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")

במודל זה, לפני שהיקום החל להתפשט, הוא היה קיים במצב "קפוא". הוא לא התפשט. לכן, מודל זה גם מתחמק מהתנאי של התיאורמה של וילנקין, משום שהתיאורמה שלו תלויה בכך שהיקום התפשט בממוצע ההיסטוריה שלו. במודל הזה היקום הוא מעין "ביצה קוסמית" שהייתה קיימת תמיד עד שהיא נשברת, נפתחת ומביאה למצב של יקום מתפשט.
הבעיה במודל הזה כמו שמראה[ אלכסנדר וילנקין](https://arxiv.org/pdf/1204.4658.pdf) היא בעיית הקריסה הקוונטית (מטסטביליות). היקום לא היה יכול להתקיים במצב קפוא ואסימפטוטי מכיוון שתמיד היה סיכוי לא אפסי שהמכניקה הקוונטית תביא אותו לקריסה אל תוך יקום מתפשט. אם כך, למה הקריסה קרתה רק לפני 13.7 מיליארד שנים?

### 3. מחזוריות אינסופית

![](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2020/10/%D7%94%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%AA%D7%A0%D7%93%D7%A0%D7%93.jpg "היקום המתנדנד - ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")

במודל זה היקום מתפשט ומתכווץ וחוזר חלילה כך שסך ממוצע ההתפשטות של היקום מתאזן, כלומר כמות ההתפשטויות שקולה לכמות ההתכווצויות. באופן זה, התיאורמה של וילנקין איננה תקפה (התיאורמה דורשת שיש יותר התפשטויות מאשר התכווצויות).
קיימות מספר בעיות תיאורטיות במודל זה:
1\. לא ידוע בפיזיקה על מנגנון שיגרום ליקום שקורס להתפשט שוב מתוך הנקודה הסינגולארית.
2\. התצפיות מראות כי אין מספיק צפיפות חומר\\מסה ביקום כדי להתגבר על ההתפשטות של היקום שרק מואצת על ידי אנרגיה אפלה, כך שהיקום יימשך חזרה אל תוך נקודה סינגולרית. (Associated Press News Release, 9 January 1998.)
3\. האנטרופיה נשמרת ממחזור למחזור במודל כזה, מה שיוצר מצב שבו כל תנודה הינה גדולה וארוכה יותר מהקודמת. לכן, ככל שהולכים אחורה בזמן, התנודה נהיית קטנה יותר ויותר עד שמגיעים להתחלה מוחלטת. התכונות התרמודינמיות של המודל המחזורי כרוכות בהתחלה אבסולוטית ליקום:

![](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2020/10/%D7%90%D7%A0%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%94-1.jpg "אנטרופיה - ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")

### 4. היפוך חץ הזמן

![](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2017/09/hqdefault-e1506341233712-300x170.jpg "hqdefault - ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")

הקוסמולוג שון קרול מגן על מודל שעל פיו חץ הזמן הולך בכיוון אחד (אל העתיד) אך אם נלך אחורה מספיק בזמן, במודל זה נגיע לשלב בו חץ הזמן מתהפך והולך לכיוון ההפוך. כך שכביכול מודל זה מייצג מודל של יקום נצחי וחסר התחלה. הבעיה היא שאם ניקח את המודל הזה ברצינות, כתיאור מטפיזי מהימן של המציאות, אז אין מדובר כאן ביקום נצחי כלל מכיוון שהיקום בצד השמאלי איננו מייצג את העבר של היקום בצד הימני, ואילו הצד הימני איננו מייצג את העתיד של הצד השמאלי. אלא שמדובר בשני יקומים שונים בעלי מוצא משותף. אין להם קשר זמני. לכן השאלה נשארת, "מה גרם לשני היקומים לבוא לידי קיום?"
אך הבעיה הבסיסית יותר היא שלא קיים במודל מנגנון שיגרום לחץ הזמן להתהפך, שהוא דבר הכרחי כדי להסביר איך בכלל היפוך חץ הזמן הוא אפשרי, דבר שנראה בעייתי מטאפיזית.

**חלופות נוספות לתיאורמה אחרת להתחלת היקום (תיאורמת סטיבן הוקינג ורוג`ר פנרוז) שהגיעו מכיוון תאוריות הכבידה הקוונטית:**

### 1. תנודות ואקום

![](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2017/09/%D7%AA%D7%A0%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%95%D7%90%D7%A7%D7%95%D7%9D.jpg "תנודות וואקום - ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")

קוסמולוגים הבינו שתיאור פיזיקאלי המקדים את "זמן הפלאנק" ידרוש את תאוריית הכבידה הקוונטית, בנוסף לתורת היחסות הכללית. בשנת 1973 אדווארד טריון שיער שאולי היקום שלנו הוא בעצם חלקיק וירטואלי, שסך האנרגיה שלו שקולה לאפס, שנוצר מתוך ואקום קדמוני.3
ספקולציה משונה זו הכינה את הקרקע לצמיחתו של דור חדש של תאוריות קוסמולוגיות להן אנו נקרא "מודלים תנודות הואקום". כלומר במודל הזה, היקום שלנו הוא רק חלקיק אחד מתוך רבים שנוצר בתוך מרחב-ואקום קדמוני ונצחי. בדגם זה, היקום איננו החל להתקיים אלא הוא מייצג שינוי בתוך יקום קדמוני ונצחי.
מודלים תנודות הואקום לא שרדו את שנות השמונים של המאה הקודמת. לא רק שהיו בעיות תיאורטיות עם מנגנוני הייצור של החומר, מודלים אלו התמודדו עם בעיה פנימית קשה.4
לפי המודלים הללו יש בכל מקום במרחב הקדמוני סבירות לא אפסית שחלקיקים וירטואליים יצוצו בזמן מסוים, לכן בהינתן אינסוף זמן, יקומים יוולדו בכל נקודה במרחב הקדום, ובזמן שאותם יקומים מתרחבים, הם יתחילו להתנגש ולהתאחד אחד עם השני. לכן, בהינתן זמן נצחי, אנו אמורים עד עכשיו לצפות ביקום אינסופי בגילו (כתוצאה מההתאחדות של כל היקומים שהתאחדו), דבר שסותר את התצפיות שלנו מאחר ואנו צופים ביקום סופי בגילו. הדרך היחידה לפתור את הבעיה הזו, היא לטעון שהמרחב הקדמוני ממנו צצים החלקיקים\\יקומים, מתפשט בעצמו (וכך היקומים השונים בו לא יתנגשו זה בזה עקב גדילת המרחב בו הם נמצאים), אך במצב כזה המרחב הקדמוני עצמו דורש התחלה, משום שהוא מגשים את התנאי של התיאורמה של אלכסנדר וילנקין על פיו כל מרחב שהתפשט במשך הזמן בעברו, מחייב התחלה.

### 2. תורת מיתרים

![](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2017/09/F0_0244_0000_4506String_Theory.jpg "F0_0244_0000_4506String_Theory - ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")

תורת המיתרים מתבססת על תחליף למודל הסטנדרטי של תורת החלקיקים, על פי תורת המיתרים אבני הבסיס של החומר הם לא חלקיקים נקודתיים, אלא מיתרים חד ממדיים של אנרגיה. נדבר על שלושה סוגים של מודלים בקבוצה הזו:

- **"תבערה מחזורית"** – מודל זה כמו שהסברנו במאמר [תגובה לערס הסקפטי](https://igod.co.il/מדע-אמונה/הערס-הסקפטי-מפץ-גדול/), כרוך בהתחלה כי הוא מגשים את התנאי של התיאורמה של אלכנסדר וילנקין.
- **"אינפלציית טרום-מפץ גדול"** – מודלים מהסוג הזה, לא יכולים להימשך אינסוף זמן אחורה, אם לוקחים אותם כתיאורים מציאותיים של היקום.
- **"תמונת הנוף של תאוריית המיתרים"**– מודלים מהסוג הזה גם כן מחייבים התחלה בגלל התאורמה של וילנקין, לכן, תורת המיתרים לא הראתה שהיקום נצחי בעברו.

### 3. כבידה קוונטית לולאתית

![](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2017/09/04efe0c-300x172.jpg "04efe0c - ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")

סוג של מודל שמציג יקום מחזורי המתפשט ומתכווץ וחוזר חלילה. מודל זה לא דורש עבר נצחי, והניסיון למשוך אותו אחורה לנצח נראה בלתי אפשרי בהתחשב בחוק התרמודינמיקה השני.

### 4. מודלים סמי-קלאסיים

![](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2020/10/%D7%94%D7%95%D7%A7%D7%99%D7%A0%D7%92.jpg "הוקינג - ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")בדגם של הוקינג כפי שניתן לראות המרחב זמן מתעגל לפני זמן הפלאנק כך שלמרות שהעבר הוא סופי לא קיימת נקודת התחלה בדגם כמו בדגם הסטנדרטי של המפץ הגדול

- **מודל המנהור הקוונטי "יש מאין" (וילנקין)**
- **המודל "ללא קצה" (הוקינג)**

בדגם של הוקינג כפי שניתן לראות המרחב-זמן מתעגל לפני זמן הפלאנק, כך שלמרות שהעבר הוא סופי, לא קיימת נקודת התחלה בדגם, כמו בדגם הסטנדרטי של המפץ הגדול.
הבעיה הראשונה בדגם של הוקינג הוא שהדגם שלו מצריך את השימוש ב"זמן מדומה" במשוואות של איינשטיין כדי להצליח לעגל את המרחב-זמן טרם זמן הפלאנק. אך הבעיה היא שזמן מדומה הינו כלי מתמטי בלבד, הוא לא יכול להיות מציאותי, משום שהדבר הופך את הזמן למימד מרחבי, מה שלא הגיוני מבחינה מטאפיזית. אלכסנדר וילנקין גם מסכים שזמן מדומה הינו תרגיל מתמטי בלבד, ואף הוקינג הודה בכך בעצמו. (Many worlds in one עמוד 182).
אך בגדול שני המודלים הללו של הוקינג ושל וילנקין כלל אינם מצליחים לאפשר יקום נצחי. כפי שהקוסמולוג ג'ון בארו מסביר, יקום קוונטי מהסוג הזה לא היה קיים תמיד, יקום כזה מתחיל להתקיים כמו המודל הסטנדרטי, אלא שיקום כזה לא מתחיל כמפץ, עם גדלים פיזיקאליים אינסופיים… אין שם נקודת בריאה מוגדרת. (John D. Barrow, Theories of Everything, Oxford: Clarendon, 1991)
כלומר מודלים אלו כן כרוכים בהתחלה מוחלטת, הם פשוט לא כרוכים בנקודת התחלה מוגדרת כפי שזה בא לידי ביטוי במודל הסטנדרטי של המפץ הגדול. אך נקודת התחלה היא לא תנאי הכרחי להתחלת הזמן. התנאי הדרוש להתחלת הזמן הוא כזה: אם נבחר פרק זמן שרירותי כלשהו, סופי ומוגדר, אז יש לפניו רק מספר סופי של פרקי זמן השווים לו. זהו תנאי בסיסי והגיוני לתחילת הזמן שתקף גם על המודלים הקוונטיים וגם על המודל הסטנדרטי.

## לסיכום

לאחר סקירה של המודלים החלופיים לקוסמולוגיה הסטנדרטית של המפץ הגדול, ראינו כי לא קיים מודל כיום שמצליח לתאר יקום נצחי בעברו. כמו שאלכסנדר וילנקין אמר: "כל הראיות שיש בידינו מצביעות על כך שליקום הייתה התחלה מוחלטת".5 שימו לב למשפט מדהים זה: הוא לא אמר שכששוקלים את הראיות עבור עברו הסופי של היקום, הן מכריעות את הראיות לעברו הנצחי של היקום. אלא, הוא אמר שכל הראיות הקיימות כיום, מצביעות על יקום בעל עבר סופי. אם כך, יש לנו ראיות טובות לסעיף השני בטיעון הקוסמולוגי, ליקום הייתה התחלה. כאמור, הראיות המדעיות אך ורק מאשרות מסקנה הנגזרת מטיעונים פילוסופיים עצמאיים לטובת לעברו הסופי של היקום.

אגב, הקוסמולוג אלכסנדר וילנקין[ הרצה באוניברסיטת בקיימברידג' ](https://www.youtube.com/watch?v=NXCQelhKJ7A)על התיאורמה שלו ובחן את המודלים הקוסמולוגיים השונים עליהם דיברנו במאמר.

1\. John Barrow and Frank Tipler, *The Anthropic Cosmological Principle* (Oxford: Clarendon Press, 1986), p. 442.

2.[ https://arxiv.org/abs/gr-qc/0110012](https://arxiv.org/abs/gr-qc/0110012)
3\. Edward Tryon, "Is the Universe a Vacuum Fluctuation?" *Nature* 246 (1973): 396-97.
4\. Isham, "Creation of the Universe," pp. 385-87.
5\. A.Vilenkin, cited in “Why physicists can't avoid a creation event,” by Lisa Grossman, *New Scientist* (January 11, 2012).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/a4e4254efad69631f5169f5bd124d30aa3c7c0eae3fa34e09bb7e2e27689441d?s=300&d=mm&r=g) 

 וויליאם ליין קרייג 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/william-lane-craig/) [    ](https://igod.co.il/author/william-lane-craig/)

**קטגוריות:** מדע ואמונה, פילוסופיה, קיומו של אלוהים

**תגיות:** אלוהים, אתאיסטים, בריאה, הטיעון הקוסמולוגי, המפץ הגדול

---

### [ישובו בנים | דרור מוסיקה](https://igod.co.il/iron-swords/ישובו-בנים-דרור-מוסיקה/)

**Published:** אפריל 27, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "ישובו בנים | דרור מוסיקה")

יום אחר יום, חודש אחר חודש, עונה ועוד עונה חולפים לנגד עינינו. ולצד הצלחות וקשיים מרחף מעל ראשנו ענן שחור וקודר שמעיב כל הזמן. בלב אין שמחה ולפעמים אין אפילו תקווה.
הבנים שלנו, חיים וחללים, נמצאים במנהרות האימה. לעיתים מתעוררת תקווה שהנה, בעוד רגע הם ישובו, ואחר כך מפח נפש נורא.
איך ומתי ישובו הבנים לחיק משפחתם? איך ישובו בנים לגבולם? האם ישרדו החיים? האם בני משפחותיהם היקרים יחזיקו מעמד?
כל כך הרבה שאלות ותשובות אין. יש האומרים כך ויש האומרים אחרת – אבל הכאב גדול והדאגה עצומה כי הם עדיין לא כאן.
תפילה לאלוהי ישראל – זו תקוותי היחידה. הוא הרי אל ישועות, מציל מצרה, אוהב וכל יכול. בו, רק בו תקוותי!
השיר "ישובו בנים", מבטא כמיהה עזה לשובם של בנינו, כמיהה שלה שותף עם שלם.
שובו בנים, שובו! אנחנו מצפים לבואכם בזרועות פתוחות!

**קרדיטים** מילים ומנגינה: איתן קשטן 
עיבוד: גל פדה 
שירה: נוי אמגר, יובל והב 
קולות: גבריאלה זכרצ'נקו, גל פדה, יובל והב, נוי אמגר, שירי רגב 
גיטרה קלאסית, חשמלית ואקוסטית: אבי סינגולדה 
גיטרה בס: אבי יפרח 
תופים: ניר צדקיהו 
קלידים וכלי הקשה: גל פדה 
הקלטות ומיקס: גל פדה – סטודיו 39 
מאסטרינג: יונתן דנינו 
הפקת קליפ: 
במאי: איתן אשכנזי 
עוזר במאי וליהוק: עמית אנגל 
הפקה: מיכל גווילי 
עוזרי הפקה: אסף אברמוביץ', יהלי יפת, ינון מלמד, מקסים מישין, עומר אשכנזי 
צלם ראשי: איתי גרוס 
עוזר צלם: דני שוורצמן 
צלם רחפן: משה מלספין 
פוקוס פולר: סלאביק גרינש 
תאורן: לי קליין 
עוזר תאורן: טל קליין 
ציוד צילום ותאורה: אוטופיה 
סטיילינג: כנרת מנור מזרחי 
עוזר סטיילינג: שקד מיסקל 
איפור: לי אליה-גנן 
ארט: מנדי כץ 
זמרים: נוי אמגר, יובל והב 
שחקנים: דמיאן פאור, דניאל בן אפרים, מושון שינדלהוים, עמית פרנקו 
עריכת וידאו: שחר, ג'רמיה תודה לקיבוץ רבדים, שני, נדין אברהמי ומשפחת אשכנזי.

**ישובו בנים** א. 
יום עובר ועוד יום וחלפה עוד עונה, 
גל דמעות שמכה מזריחה עד שקיעה. 
ובלב אין שמחה, בלב אין שלווה, 
רק תפילה למרום בלילות בלי שינה.

ב. 
ובקצב איטי פועם לו לבם וקולו כקולות מכונות מלחמה. 
הוא פועם ביאוש או פועם בתקוה? 
הישובו בנינו לחיק משפחתם?

פזמון1: 
הן אמרת, "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי", 
הן הבטחת, "תגיע התקווה". 
היפציע האור? 
הירחיב את ליבנו? 
הישובו, ישובו בנים לגבולם?

ג. 
מעברה של גדר במרחק הליכה, 
אסורים וכבולים בעומקי אדמה. 
משוועים לעזרה, 
משוועים לישועה, 
הם שרדו את אתמול, מה צופן המחר?

פזמון2: 
הן אמרת, "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי", 
הן הבטחת, "תגיע התקווה". 
עד מתי אתחנן ולא תענני? 
הישובו, ישובו בנים לגבולם?

גשר: 
לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן, 
לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר, 
שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל, 
מַעֲטֵה תְהִלָּה, 
תַּחַת רוּחַ כֵּהָה.

פזמון סיום 
הן אמרת, "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי", 
הן הבטחת, "תגיע התקווה". 
עוד יפציע האור! 
עוד ירחיב את ליבנו! 
עוד ישובו, ישובו בנינו כולם!

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** דרור מוסיקה, חרבות ברזל

**תגיות:** ווידאו

---

### [שבו בנים! הללויה, חזרו הבנים! | דרור מוסיקה](https://igod.co.il/iron-swords/שבו-בנים-הללויה-חזרו-הבנים-דרור-מוסיק/)

**Published:** אוקטובר 13, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "שבו בנים! הללויה, חזרו הבנים! | דרור מוסיקה")

יום אחר יום, חודש אחר חודש, עונה ועוד עונה חלפו לנגד עינינו וכמעט איבדנו תקווה. לצד הצלחות צבאיות ואחרות ולצד הקשיים ריחף מעל ראשנו ענן שחור וקודר שהעיב כל הזמן. 
בליב כולנו לא הייתה כל שמחה ולפעמים גם לא תקווה. "לעולם לא נקבל את החטוף האחרון", חשבנו לעצמנו. 
הבנים שלנו, חיים וחללים, שהו שנתיים ארוכות במנהרות האימה. לעיתים התעוררה תקווה שהנה, בעוד רגע הם ישובו, ואחר כך מפח נפש נורא. איך ישובו בנים לגבולם? האם ישרדו החיים? האם בני משפחותיהם היקרים יחזיקו מעמד? 
כל כך הרבה שאלות וכל כך מעט תשובות.

בימים רבים, תפילה לאלוהי ישראל הייתה תקוותי היחידה. הוא הרי אל ישועות, מציל מצרה, מתיר אסורים ופודה שבויים. הוא אוהב וכל יכול. בו, רק בו תקוותי!
השיר "שבו בנים", מבטא במידת מה את מה שעברנו ובעיקר את השמחה האמיתי שממלאת את לב כולנו כשאנחנו רואים את אותם יקרים שבים ליק משפחתם, שבים למולדתם.
ובראש התודות כולן, אנחנו מודים לאלוהים, מושיע ישראל.
אתה, אלוהים האור, אתה אלוהים הדרור – נשיר "הללויה, חזרו הבנים!"

קרדיטים 
מילים ומנגינה: איתן קשטן 
עיבוד: גל פדה 
שירה: נוי אמגר, יובל והב 
קולות: גבריאלה זכרצ'נקו, גל פדה, יובל והב, נוי אמגר, שירי רגב 
גיטרה קלאסית, חשמלית ואקוסטית: אבי סינגולדה 
גיטרה בס: אבי יפרח 
תופים: ניר צדקיהו 
קלידים וכלי הקשה: גל פדה 
הקלטות ומיקס: גל פדה – סטודיו 39 
מאסטרינג: יונתן דנינו

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** דרור מוסיקה, חרבות ברזל

**תגיות:** ווידאו

---

### [האם שאול השליח ביטל את התורה?](https://igod.co.il/answer-rabbi/למה-שאול-השליח-ביטל-את-התורה/)

**Published:** יוני 20, 2016
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> "בכתביו של שאול השליח. למה ביטל התורה ומצוותיה? ישוע לא בישר בשורה שכזאת ואמר שבא לקיים ולא להפר. נגיד לדוגמא שמאמין משיחי לא גונב ולא רוצח כי אסור לרצוח ולגנוב אבל באותה צורה ה' ציווה לשמור את השבת ואת שנת השמיטה… למה לא, נבחר רק את חוקי המוסר כי ככה יותר נח לגויים לקבל את ישוע. האם אתם היהודים המשיחיים באמת יהודים או נוצרים שמשלים את עצמכם ומכנים את עצמכם יהודים? כי בלי תורה מתה יהדותכם. האם ניתן לקבל את פאולוס כדובר אמת?"

 בחקר כתבי הברית החדשה רווחת דעה הגורסת כי קיים הבדל גדול בין תורתו של ישוע (כפי שהיא מוצגת בבשורות) לבין תורתו של שאול הטרסי. לכן יש הטוענים כי אם עד הופעתו של שאול לא היתה הנצרות אלא זרם אחד ביהדות בית שני, הרי שהיה זה שאול שלקח את המסר ואת הכוונת הבשורות ושינה אותם לגמרי בכך שהקים דת חדשה המתאימה לגויים כולם.[\[1\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftn1) לעניות דעתי, כתבי הברית החדשה מוכיחים מעבר לכל ספק כי לדעה זו אין כל בסיס להישען עליו. להלן **ארבעה טיעונים** המחזקים את דעתי:

**ראשית**, יש לקחת בחשבון כי רוב החוקרים של התקופה מסכימים כי איגרותיו של שאול נכתבו לפני בשורות השליחים. אך כפי שנראה בהמשך, מלאות איגרות אלו בהתייחסויות ישירות ועקיפות למסריו של ישוע, כפי שהם באים לידי ביטוי בארבע הבשורות. דבר זה מעיד אפוא על-כך ששאול כנראה הכיר את הבשורות עוד בשלבים בהם הן עברו בעל-פה והוא אף הושפע מהן רבות.

**שנית**, שאול השליח מדגיש עד כמה חשוב היה לו לשמור על בשורת האדון מפני תורות זרות. **באיגרת הראשונה אל-קורינתיים**, פרק ט"ו, מגלה שאול פרט מעניין כאשר הוא אומר בפסוק הראשון כי את הבשורה אשר הוא מבשר, הוא בעצמו קיבל. שאול מדגיש פרט זה כאשר הוא חוזר על-כך שנית בפסוק 3 של אותו פרק.

גם מן **האיגרת אל-הגלטיים**, פרק א', ניתן ללמוד עד כמה חשוב היה לו לשאול להיצמד לבשורת המשיח (פס' 6-10). בפסוקים 18-19 מוסיף שאול ומספר על פגישתו עם כיפא ויעקב שלוש שנים לאחר שקבל את האמונה ללבו (יש להניח כי בפגישתם הם לא שוחחו על מזג האוויר, כי-אם על מהות הבשורה). בפרק ב' של אותה איגרת שאול מדווח כי מקץ 14 שנה הוא שב ועלה לירושלים ושם נפגש בשנית עם עמודי האמונה – כיפא ויעקב. הפעם נכח גם יוחנן השליח בפגישה. למען האמת, היתה זו פגישה בעלת חשיבות מכרעת, כדברי שאול: "*ואעלה שמה על-פי מחזה ואשים לפניהם את הבשורה אשר קראתי בגויים. ובייחוד שמתי לפני החשובים שבהם, פן תהיה לריק מרוצתי אשר ארוץ או רצתי*" (פס' 2). מדהים! לאחר 14 שנות בישור, עדיין היה חשוב לשאול לעלות לירושלים ולבדוק עם 3 עמודי האמונה האם נכונה הבשורה שהפיץ בגויים. מכאן ברור שהאיש היה ממש קנאי לבשורה. ואמנם, מאמציו לא היו לריק ובפסוק 6 אנו קוראים את מסקנתו מן הפגישה: "*לי לא הוסיפו החשובים \[כיפא, יעקב ויוחנן\] מאומה*". רוצה לומר, הבשורה שהטיף בגויים תאמה בדיוק את בשורת השליחים.

ואם לא די בכך, בהמשך פרק ב' לא מהסס שאול להתעמת עם כיפא ולהוכיח אותו על התנהגותו, שעמדה בניגוד לרוח הבשורה (פס' 11-14). האם שמעון-כיפא נטר לו טינה על כך? לא ולא! **באיגרת השניה לפטרוס**, כותב כיפא: "*ואת אורך רוח אדונינו תחשבו לתשועה כאשר גם אחינו האהוב פולוס (שאול) כתב אליכם כפי החכמה הנתונה לו. וכן בכל איגרותיו, בדברו שם על אלה, ובהן יש דברים קשים להבנה והנבערים והפתאים יהפכו אותם כאשר גם יעשו לכתבים האחרים לאובדן נפשם*" (פרק ג, 15-16). שוב מקבל שאול אִשרור למסר שהטיף.

**שלישית**, בכמה מאיגרותיו מצטט שאול מדבריו של ישוע, כפי שהם משתקפים בארבע הבשורות – דבר שכאמור, מוסיף ומעיד עד כמה היה השליח מחובר לבשורת האמת שבישרו תלמידיו של ישוע. למעשה, איגרותיו של שאול בשום אופן אינן מהוות אנטיתזה למסר אשר בבשורות ואין היחסים בין השניים מתאפיינים באמביוולנטיות כי-אם ביחסי גומלין וסינתזה. איגרותיו של שאול ספוגות אפוא במסרי הבשורה והנה 22 דוגמאות קצרות לכך (את המקבילות מן הבשורות ציינתי בהערות השוליים):

**(א)** **באיגרת אל-הרומיים**, פרק א', פותח שאול ואומר כי בשורת המשיח "*גבורת אלהים היא לתשועת כל המאמין, ליהודי בראשונה וכן גם ליווני*" (פס' 16. וכן בפרק ב', 9).[\[2\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftn2)

**(ב) באל-הרומיים**, פרק ב', נאמר ע"י שאול: "*לכן אין לך התנצלות, אתה בן-אדם, הדן תהיה מי שתהיה, כי במה שתדין את חברך תחייב את נפשך, באשר אתה הדן תעשה כמעשהו*" (פס' 1. ראו גם פרק י"ד, 4, 10, 13; וכן **בראשונה לקורינתיים** ד', 5).[\[3\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftn3)

**(ג) באל-הרומיים**, פרק ח', אומר שאול השליח "*כי מחשבת הבשר היא המוות ומחשבת הרוח היא החיים והשלום*" (פס' 6).[\[4\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftn4)

**(ד) באל-הרומיים**, פרק י"ב, כותב שאול: "*ברכו את רודפיכם, ברכו ואל תקללו*" (פס' 14), "*אל תשלמו לאיש רעה תחת רעה, \[כי-אם\] דרשו הטוב בעיני כל אדם. אם תוכלו, ככל אשר תמצא ידכם, היו בשלום עם כל אדם. אל תנקמו נקם ידידי, כי-אם תנו מקום לרוגז, כי כתוב: לי נקם ושלם, אמר ה'". לכן, אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים, כי גחלים אתה חתה על ראשו. אל נא יכבשך הרע, כבוש אתה את הרע בטוב*" (פס' 17-21).[\[5\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftn5)

**(ה)** ברומיים י"ג, אומר שאול "*כי* *האוהב את חברו קיים את התורה*" (פס' 8), כי מצוות ה' "*כלולות הנה במאמר הזה: ואהבת לרעך כמוך*" (פס' 9). **ובאיגרת אל-הגלטיים**, פרק ה', הוא חוזר על כך ואומר: "*כי כל התורה כלולה במצווה אחת והיא: ואהבת לרעך כמוך*" (פס' 14).[\[6\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftn6)

**(ו)** ברומיים ט"ו, כותב שאול "*כי ישוע המשיח היה למשרת בני המילה למען אמת האלהים, לקיים את ההבטחות אשר לאבות*" (פס' 8. גם **באיגרת אל-הפילפיים** ב', פס' 7, מסביר שאול כי ישוע המשיח "*הפשיט את עצמו וילבש דמות עבד וידמה לבני אדם*").[\[7\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftn7)

**(ז)** ברומיים ט"ו פס' 12**,** אומר שאול הטרסי (בשם ישעיהו הנביא) כי המשיח ישוע ייצא משושלת בית ישי ו**בשנייה לטימותיוס**, פרק ב' פס' 8, מוסיף שאול כי ישוע הוא נצר לזרעו של דוד.[\[8\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftn8)

**(ח)** **בראשונה אל-הקורינתיים**, פרק ז', פס' 10, כותב שאול בנוגע לעניין הנישואין את הדברים הבאים: "*והנה, את הנשואים אנכי מצווה, ולא אנכי כי-אם האדון, אשר לא תפרוש אישה* *מבעלה*".[\[9\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftn9)

**(ט)** בראשונה לקורינתיים י"א, מתאר שאול את סעודת הפסח האחרונה של ישוע, ממש בדומה לדרך בה היא מתוארת בבשורות: "*בלילה ההוא, אשר נמסר בו, לקח את הלחם ויברך ויבצע ויאמר: קחו אכלו, זה גופי הנבצע בעדכם, עשו זאת לזיכרוני. וכן גם את הכוס , אחר הסעודה, ויאמר: הכוס הזאת היא הברית החדשה בדמי, עשו זאת לזיכרוני בכל עת שתשתו*" (פס' 23-25).[\[10\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftn10)

**(י)** בראשונה לקורינתיים ט"ו, כותב שאול: "*ואם יאמר לך איש: איך יקומו המתים ובאי-זה גוף יבואו? אתה הסכל, הן מה שתזרע לא יחיה בלתי אם ימות. ומה שתזרע, אינך זורע את הגוף אשר יהיה, כי-אם גרגר של ערום של חיטה או של אחד הזרעים*" (פס' 35-37).[\[11\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftn11)

**(י"א)** **בשנייה לקורינתיים** פרק א', אומר שאול: "*ועתה, הכי נמהר הייתי בעצתי? אם אשר יעצתי, לפי הבשר יעצתי והיה אצלי פעם הן הן ופעם לא לא. אכן, נאמן האלהים, כי דְברנו אליכם לא היה הן ולא*" (פס' 17-18).[\[12\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftn12)

**(י"ב)** **באיגרת אל-הגלטיים** פרק א', כותב שאול: "*ועתה, המתרצה אנכי אל בני אדם או אל אלהים? או, המבקש אנכי למצוא חן בעיני בני אדם? כי במוצאי חן בעיני בני אדם, לא אהיה עוד עבד המשיח*" (פס' 10. וראו גם **באל-הקולוסים** ג', 22-23).[\[13\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftn13)

**(י"ג) בגלטיים** ה' 1, מכריז שאול ואומר: "*ועתה, עמדו נא בחירות אשר שחרר אותנו המשיח, ואל תשובו להכבש בעול העבדות*".[\[14\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftn14)

**(י"ד) באיגרת אל-האפסיים** פרק ד', אומר שאול: "*כל דבר ניבול לא יצא מפיכם, כי-אם הטוב והמועיל לבנות לפי הצורך, למען ייתן חן לשומעיו*" (פס' 29).[\[15\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftn15)

**(ט"ו)** **באיגרת אל-הקולוסים** פרק ג', כותב שאול: "*ותישאו איש את רעהו, ותסלחו בהיות לכם ריב איש עם אחיו. כאשר המשיח סלח לכם, כן תסלחו גם אתם*" (פס' 13).[\[16\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftn16)

**(ט"ז)** בקולוסים ד' 3-4, אומר שאול: "*התפללו גם בעדנו, כדי שאלהים יפתח לנו את שער הדיבור להגיד את רז המשיח שבגללו אף אסיר אנכי. וכדי שאגלה אותו כפי שעלי לדבר*".[\[17\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftn17)

**(י"ז)** בקולוסים ד', אומר שאול למאמינים: "*התמידו בתפילה ושקדו בה בתודה*" (פס' 2. ראו גם**באל-הרומיים** י"ב, 12; **באל-האפסיים** ו', 18; **ובאיגרת אל-התסלוניקים** ה', 17).[\[18\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftn18)

**(י"ח)** **בראשונה לטימותיוס** פרק ו', מזהיר שאול וכותב: "*אבל המבקשים להתעשר יפלו בניסיון ובמוקשים וברוב תאוות סכלות ומשחיתות המשקיעות את האדם בשחת ובאבדון. כי שורש כל הרעות – אהבת הכסף. ויש אשר ערגו לו ויסורו מן האמונה ויעציבו את נפשם במכאובים רבים*" (פס' 9-10). **ובאיגרת אל-העברים**, שייתכן ונכתבה אף היא ע"י שאול, נאמר: "*ריחקו מאהבת הכסף ושמחו בחלקכם, כי הוא אמר: לא ארפך ולא אעזבך*" (פרק י"ג, 5 ).[\[19\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftn19)

**(י"ט) בראשונה לטימותיוס**, פרק ו', כותב שאול: "*הנני מצווך כנגד האלהים המחיה את כל וכנגד המשיח ישוע אשר העיד ההודאה היפה לפני פונטיוס פילטוס, כי שמור תשמור את המצווה באין שמץ ודופי, עד הופעת המשיח ישוע אדונינו*" (פס' 13-14).[**\[20\]**](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftn20)

**(כ) בשנייה לטימותיוס**, פרק ב', מזהיר שאול השליח ואומר כי "*אם נכחש בו \[במשיח\], הוא יכחש בנו*" (פס' 12).[\[21\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftn21)

**(כ"א) באיגרת אל העברים**,[\[22\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftn22) פרק ב' 14, נאמר כי המשיח "*לבש בשר ודם*".[\[23\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftn23)

**(כ"ב)** באל העברים י"א, נאמר כי "*העולמות נעשו בדבר האלהים*" (פס' 3); ובפרק א' כתוב כי "*האלהים אשר דיבר מקדם פעמים רבות ובפנים שונים אל אבותינו ביד הנביאים, דיבר אלינו באחרית הימים האלה ביד בנו, אשר נתנו ליורש כל וגם עשה בידו את העולמות*" (פס' 1-2).[\[24\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftn24)

כמובן שניתן למצוא דוגמאות נוספות להקבלות בין דבריו של שאול השליח לבין הכתוב בארבע הבשורות (למשל, במעשי השליחים י"ג 25; או: י"ט, 4), אך לעת עתה די להסתפק באלו על-מנת לקבל את הרושם כי שאול הכיר והוקיר את בשורת המשיח, כפי שהיא משתקפת מתוך ארבעת הספרים הפותחים את כתבי הברית החדשה.

**רביעית**, בנוסף לציטטים מן הבשורות, יש באיגרותיו של שאול הטרסי הרבה מן המשותף עם איגרותיהם של השליחים האחרים (יעקב, שמעון-פטרוס, יהודה ויוחנן) – מה שהמעיד על הסינתזה שהיתה לדבריו לא רק עם ארבע הבשורות, אלא עם כתבי הברית החדשה כולם. הואיל וההקבלות בין איגרותיו של שאול לאיגרותיהם של יתר השליחים כה רבות, הנה י"ג דוגמאות לכך:

- 1. ב**אגרת יעקב**, פרק ב', נאמר כי "*בעניי העולם הזה בחר האלהים להיות עשירים באמונה*" (פס' 5). ב**ראשונה לקורינתיים**, פרק א', כותב שאול כי "*בדלת העולם בחר האל*" (פס' 28).
    2. ב**איגרת יעקב** ב' 8 נאמר כי המצווה המולכת על כולן היא "*ואהבת לרעך כמוך*". ב**אל הרומיים**י"ג 9 כותב שאול כי כל המצוות "*כלולות הנה במאמר הזה, ואהבת לרעך כמוך*".
    3. בראשונה לפטרוס ב' 13-14 נאמר: "*והכנעו לכל פקודת אדם בגלל האדון, אם למלך כראוי לראש; אם למושלים כראוי לשלוחים מאתו*…". באל הרומיים י"ג 1 נכתב: "*כל נפש תכנע לגדולת הרשויות, כי אין רשות כי-אם מאת האלהים*…" (ראו גם בטיטוס ב' 1).
    4. ב**ראשונה לפטרוס** ב' 24 מסביר שמעון כי המשיח נשא את חטאינו על הצלב "*כדי שנמות לגבי החטא ונחיה לצדקה*". ב**אל** **הרומיים** ו' 1-2 שואל שאול: הנמשיך בחטא למען ירבה החסד? ועונה: חלילה! "*אנו שמתנו לחטא, איך נמשיך ונחיה בו?*"*.*
    5. באותה איגרת, ג' 15 נכתב: "*והיו נכונים תמיד להשיב דבר בענווה וביראה לכל השואל אתכם את חשבון התוחלת אשר בקרבכם*". ב**אל הקולוסים** ד' 6 נאמר: "*דבריכם יהיו נעימים בכל עת וממולחים במלח, למען תדעו להשיב דבר לכל אדם*".
    6. ב**שנייה לפטרוס** א' 20-21 נאמר כי "*כל נבואת המקרא איננה תלויה בפתרון אדם מליבו, כי מעולם לא יצאה נבואה ברצון האדם כי-אם ברוח הקודש*". וב**שנייה לטימותיוס** ג' 16 מבהיר שאול לגבי כתבי הקודש "*כי כל הכתוב נכתב ברוח הקודש*".
    7. באותה איגרת ב' 19 נאמר: "…*הרי למה שאדם נכנע, לזה הוא משתעבד*". ב**אל** **הרומיים** ו' 16 נכתב: "*האינכם יודעים שכאשר אתם מוסרים את עצמכם כעבדים למישהו כדי לצית לו, עבדים אתם למי שאתם מציתים*".
    8. בפרק ג' 9 נאמר כי ה' "*לא יפוץ באבוד איש כי-אם בפנות כולם לתשובה*". ב**ראשונה לטימותיוס**ב' 4 אומר שאול כי חפצו של ה' הוא "*שיושעו כל בני האדם ויגיעו להכרת האמת*".
    9. ב**ראשונה ליוחנן** ד' 12 נאמר כי "*את האלהים לא ראה איש מעולם*". וב**ראשונה לטימותיוס** ו' 16 כותב שאול על אלהים כי "*איש לא ראהו ולא יוכל לראותו*".
    10. באותה איגרת, פרק ה' 21, כתוב: "*בני, השמרו לכם מן האלילים. אמן*". **בראשונה לקורינתיים**י' 14, נאמר: "*על-כן חביבי, נוסו מעבודת אלילים*".
    11. ב**אגרת יהודה** פסוק 18 נאמר כי "*באחרית הימים יבואו לצים ההולכים אחרי תאוות רשעם. אלה הם הפורשים מן הציבור, אנשים נפשיים ורוח אין בהם*". ב**שנייה לטימותיוס** ג' 1-4 נאמר "*כי באחרית הימים יבאו עתים קשות. כי יהיו האנשים אוהבי עצמם ואהבי בצע ומתהללים וגאים ומגדפים וממרים באבותם וכפויי טובה ולא חסידים. חסרי אהבה ובוגדים ומלשינים וזוללים ואכזרים ושנאי טוב. ומוסרים ופוחזים וגבוהי רוח והולכים אחרי תענוגים יותר מאחרי אלהים*".
    12. ב**חזון יוחנן** א' 5 נאמר כי המשיח ישוע הוא "*העד הנאמן ובכור המתים ועליון למלכי-ארץ, אשר אהב אותנו ובדמו גאלנו מחטאותינו*". ב**ראשונה לקורינתיים** ט"ו 20 אומר שאול כי המשיח אשר הוקם מן המתים היה "*לראשית הישנים*"; וב**אל הקולוסים** א' 18 הוא מוסיף ואומר כי המשיח "*הוא ראשית ובכור מעם המתים, למען יהיה הראשון בכל*";
    13. ב**חזון יוחנן** מתוארת חתונת המשיח עם קהילת המאמינים: "*נשמחה ונגילה ונתנה לו הכבוד, כי באה חתונת השה ואשתו התקדשה. ויינתן לה ללבוש בוץ טהור וצח כי הבוץ הוא צדקות הקדשים. ויאמר אלי: כתוב אשרי הקרואים אל משתה חתונת השה…* (י"ט 7-9); "*והרוח והכלה אמרים בוא, והשמע יאמר בוא, והצמא יבוא והחפץ ייקח מים חיים חינם*" (כ"ב 17). ב**שנייה לקורינתיים** י"א 2 כותב שאול באותו עניין: "כ*י ארשתי אתכם לאיש אחד להעמיד אתכם בתולה טהורה לפני המשיח*".כאמור, ניתן להוסיף לרשימה ייצוגית זו דוגמאות למכביר (למשל, להקבלה בין דבריו של **פטרוס**במעשי השליחים ב' 21, לדברי **שאול** באל-הרומיים י' 13), אך לעת עתה נסתפק בהקבלות לעיל. מכל מקום, מטרת הדוגמאות המעטות אשר הבאתי כאן לא היתה אלא כדי להמחיש הן את יחסי הגומלין אשר היו לשאול הטרסי עם יתר תלמידיו של המשיח; והן את הידיעה העמוקה אשר היתה לו את בשורתו של המשיח, כפי שזו משתקפת באספקלריית כל ספרי הברית החדשה.

---

[\[1\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftnref1) חוקרת מפורסמת (פאולה פרידריקסן, 1988) חיברה ספר בשם "From Jesus to Christ" ובו היא מראה כיצד למעשה הפך שאול השליח את ישוע לישו המשיח. וחוקר אחר עשה דבר דומה בספרו "Jesus According To Paul" (פרניש, 1989).

[\[2\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftnref2) השוו לדברי ישוע בלוקס כ"ד, 46-47; ביוחנן פרק י', 14-16; ופרק י"א, 51-52; ובמעשי השליחים א', 8.

[\[3\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftnref3) השוו לדבריו של ישוע במתי ז', 1-3; ולוקס ו', 37-41.

[\[4\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftnref4) השוו עם דבריו של ישוע ביוחנן ו', 63.

[\[5\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftnref5) השוו עם דברי ישוע במתי ה', 43-45; ולוקס ו' 27-28, 35.

[\[6\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftnref6) השוו לדברי ישוע במתי פרק י"ט, 18; ופרק כ"ב, 37-40.

[\[7\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftnref7) השוו עם דבריו של ישוע בתי כ', 28; מרקוס י', 45; ולוקס כ"ב, 27.

[\[8\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftnref8) השוו עם הנאמר בבשורת מתי פרק א', 1, 6, 17, 20; פרק ט', 27; פרק ט"ו, 22; פרק כ', 30-31; ופרק כ"א, 9; במרקוס פרק י', 47-48; בלוקס פרק א', 27, 32, 69; פרק ב', 4; ופרק ג', 31-32.

[\[9\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftnref9) השוו לדבריו של ישוע במתי י"ט, 6.

[\[10\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftnref10) השוו לדברי ישוע במתי כ"ו, 26-28; מרקוס י"ד, 22-24; ולוקס כ"ב, 17-20.

[\[11\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftnref11) השוו לדבריו של ישוע ביוחנן י"ב, 24-25.

[\[12\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftnref12) השוו עם מצוותו של ישוע במתי ה', 37.

[\[13\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftnref13) השוו לדבריו של ישוע ביוחנן ה', 44.

[\[14\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftnref14) השוו לדבריו של ישוע ביוחנן ח' 32, 36.

[\[15\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftnref15) השוו עם דברי ישוע במתי י"ב, 36.

[\[16\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftnref16) השוו לדבריו של ישוע במתי ו', 12, 14-15.

[\[17\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftnref17) השוו לדבריו של ישוע במתי י' 19-20; במרקוס י"ג 11; בלוקס כ"א 14-15; וביוחנן ט"ז 13.

[\[18\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftnref18) השוו עם דברי ישוע בלוקס פרק י"ח, 1; ופרק כ"א, 36.

[\[19\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftnref19) השוו למצוות ישוע במתי י"ט, 21-24; מרקוס י', 21-25; ולוקס פרק: י"ד, 33; ופרק י"ח, 22-25.

[\[20\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftnref20) השוו עם דבריו של ישוע ביוחנן י"ח, 33-37.

[\[21\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftnref21) השוו לדברי ישוע במתי י', 33; ובלוקס י"ב, 8-9.

[\[22\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftnref22) אם לוקחים בחשבון שהיא נכתבה ע"י שאול.

[\[23\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftnref23) השוו עם בשורת יוחנן א', 14.

[\[24\]](http://ask.igod.co.il/81/%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1#_ftnref24) השוו לכתוב בבשורת יוחנן א', 1-3, 14.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** אתם שואלים אנחנו עונים, תשובה לרב

**תגיות:** האם ישוע המציא דת חדשה?

---

### [האם עלינו לשאוף לקיים את "המצוות הפרימיטיביות" בתורת משה? ומדוע אלוהים בכלל נתן אותן?!](https://igod.co.il/morality/אז-מה-הקטע-עם-כל-המצוות-המוזרות-בתנך-ומ/)

**Published:** נובמבר 21, 2016
**Author:** פול קופאן

**Content:**

---

מאמר המשך: [האם מצוות ברית סיני הן לא "פרימיטיביות" לאדם המודרני?](https://igod.co.il/%d7%90%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94/%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%94%d7%99%d7%9d/%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%a1%d7%99%d7%a0%d7%99-%d7%94%d7%9f-%d7%9c%d7%90-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%99%d7%91%d7%99%d7%95%d7%aa/)

---

אתאיסט פרסם "מכתב פתוח לד"ר לורה" באינטרנט.[\[i\]](/#_edn1) לורה שלזינגר היא סופרת יהודיה ועד לאחרונה מנחת תכנית רדיו שמספקת עצות מעשיות בענייני מערכות יחסים ודילמות מוסריות בהתבסס על ערכים מקראיים. הנה חלק מהמכתב, המלא בציניות וסרקזם:

> "ד"ר לורה היקרה:
> 
> תודה על כל מה שאת עושה כדי לחנך אנשים בכל הנוגע למצוות אלוהים. למדתי רבות מתכניתך, ואני מנסה לחלק את הידע הזה עם אנשים רבים ככל שאוכל. כשמישהו מנסה לגונן על אורח חיים הומוסקסואלי, לדוגמה, אני מזכיר לו שבויקרא י"ח כ"ב נאמר בברור שמשכב זכר הוא תועבה בעיני ה'. סוף הסיפור.
> 
> אני זקוק לעזרה ממך, עם זאת, בנוגע לחלק מהמצוות הספציפיות הבאות והאופן בו עלי למלא אותן:
> 
> - אני רוצה למכור את ביתי לעבדות, בהתאם לנאמר בשמות כ"ב ז'. בעידן בו אנו חיים היום, מה לדעתך הוא מחיר הולם שעלי לבקש עבורה?
> - יש לי שכן שמתעקש לעבוד בשבת. בשמות ל"ה ב' נאמר בברור שדינו הוא מוות. אני מחוייב מבחינה מוסרית להרוג אותו בעצמי?
> - אחד מחברי חושב שלמרות שאכילת מאכלי-ים היא תועבה בעיני אלוהים (ויקרא י"א י'), הרי שמשכב זכר (הומוסקסואליות) הוא מעשה מתועב הרבה יותר. אני חולק על דעתו. את יכולה ליישב את הויכוח בינינו?
> - בויקרא כ"א כ' נאמר שאסור לי לקרוב אל מזבח אלוהים אם יש בי מום או פגם כלשהם. עלי להודות שאני חובש משקפים. הראיה שלי חייבת להיות מושלמת, או שיש פה על מה לדבר?
> - רוב הגברים שאני מכיר גוזזים את שער ראשם, כולל השיער סביב רכותיהם, למרות שויקרא י"ט כ"ז אוסר על כך מפורשות. איך אם כן עליהם למות?
> - אני יודע מהנאמר בויקרא י"א ו'-ח' שאם אני נוגע בחזיר מת זה הופך אותי לטמא, אבל מותר לי לשחק פוטבול אמריקאי אם אני חובש כפפות?
> - לדוד שלי יש חווה. הוא מפר את הנאמר בויקרא י"ט י"ט בכך שהוא שותל שני סוגי גידולים באותו שדה, וכמוהו אשתו שלובשת מלבושים עשויים תערובת של סיבים (כותנה ופוליאסטר)…
> 
> אני יודע שלמדת את הדברים האלה לעומקם; אז אני בטוח ביכולתך לעזור לי. תודה שוב על שאת מזכירה לנו שדבר אלוהים הוא נצחי ובלתי משתנה.
> 
> תלמידך ומעריצך המסור."

הרמב"ם מנה תרי"ג מצוות (365 מהן הן מצוות אל תעשה – כלומר איסורים – ו-248 מצוות עשה) בתורה. חתיכת רשימה של היתרים ואיסורים! זה לא סוד שאנשים החיים בתרבות המערבית מוצאים חלק ניכר מהמצוות האלה – ובאופן כללי את עולם המזרח הקרוב הקדום – מאוד מבלבלות. המצוות האלה נראות כאילו הן מרוחקות מאיתנו כרחוק מזרח ממערב – כל המצוות והדינים בנוגע לחוקי כשרות ומחלות עור, שלא לדבר על איסורים לגזיזת זקנו של אדם, קעקועים, או בישול גדי בחלב אימו. העקרונות, המצוות והעונשים שחלו על ישראל נראים מוזרים, שרירותיים, ומחמירים יתר על המידה.

כשהאתאיסטים מדברים על ה"מוזרות" של כתבי הקודש, זו יכולה להיות לא יותר מאשר תגובה אוטומטית של סנוביות תרבותית או חוסר אהדה רגשית. מצד שני, זה גם יכול להיות חוסר סבלנות לקחת את הזמן הדרוש כדי להבין לעומק עולם עתיק השונה משלנו. הפילוסוף הנודע ק' ס' לואיס מזהיר נגד *סנוביות כרונולוגית* – "הקבלה הלא ביקורתית של אקלים אינטלקטואלי רווח בדורנו וההנחה שמה שאבד עליו הכלח אינו ראוי עוד לאמון".[\[ii\]](/#_edn2)

עולם התנ"ך בהרבה מובנים *הוא אכן* עולם זר לנו, כדי לנהוג בהגינות, עלינו לפחות לנסות ולהבין אותו טוב יותר.

אחרי מספר דברי פתיחה כדי לספק מסגרת לדיון שלנו, נבחן את הנושאים שקשורים לטהרה ולדרך ההתמודדות עם נשים ועבדים, וכן נדון גם בלוחמה הישראלית. אני תקווה, שהדיון הארוך ועם זאת ברור הזה יעזור למקם את מצוות ישראל והמזרח הקרוב הקדום בפרספקטיבה הנכונה.

### **תורת משה:** פשרה זמנית עבור ליבו העיקש והמורד של עם חדש שזה עתה יצא מעבדות.

תארו לעצמכם אומה מערבית או נציגים מן המערב שחושבים שיש לייבא את הדמוקרטיה לערב הסעודית נניח. חשבו על המכשולים שיהיה עליהם להתמודד איתם בדרכם! יהיה צורך בשינוי הלך מחשבה קיצוני, ושינוי חוקים כשלעצמו לא יהיה די בו בכדי לשנות את החשיבה בערב הסעודית. למעשה, אתה יכול לדמיין לעצמך שתתעורר התנגדות תרבותית בקנה מידה גדול לשינויים שכאלה.

כשאנחנו חוזרים חזרה לאחור אלפי שנים אל המזרח הקרוב הקדום, אנחנו נכנסים לעולם שזר לנו באין ספור מובנים. חיים במזרח הקרוב הקדום לא יהיו רק זרים לנו – עם כל הדרכים והתפיסות המוזרים שלהם. אנחנו נראה גם תרבות שהמבנים החברתיים שלה ניזוקו בצורה משמעותית כתוצאה מנפילת האדם בחטא. בתוך ההקשר הזה, אלוהים יצר את עם ישראל, איתם כרת ברית וסיפק מערכת חוקים ומצוות שהיה על עם ישראל לחיות על פיהם; הוא עזר ליצור תרבות עבור עמו. בעשותו כן, הוא התאים את האידיאלים שלו לעם שגישת ליבו ומעשיו הושפעו מתבניות מאוד פגומות. כפי שנראה בהמשך לגבי עבדות, ענישה, ותבניות אחרות, קשת רחבה של תקנות ומצוות בישראל מעידה על אלוהים שמתאים את דרישותיו לקיים בשטח. אך בניגוד לקריקטורה הרווחת שמציירים הן האתאיסטים מצד אחד והן הרבנים מהצד השני; החוקים הללו לא היו האידיאל הקבוע שכונן אלוהים עבור כל בני האדם באשר הם, וגם לא לעד. למען האמת, אלוהים הודיע לעמו דרך הנביאים כי יש צורך בברית נוספת, חדשה, נצחית ([ירמיהו ל"א](https://igod.co.il/031); יחזקאל ל"ו). התנ"ך עצמו מעיד ומודה שתורת משה היתה נחותה ונשאה מבטה אל העתיד, אל ברית חדשה שתנתן מאוחר יותר.

זאת אומרת שהאידיאלים של אלוהים מופיעים רק בברית החדשה? לא, האידיאלים האלה מבוססים כבר בספר בראשית (בראשית א'-ב'). התנ"ך מבהיר ש*כל* בני האדם נבראו בצלם אלוהים; יש להם כבוד ומעמד, ערך, ואחריות מוסרית. האידיאל של אלוהים לחיי נישואין הוא איחוד מונוגמי שהופך בעל ואשה לבשר אחד. כמו כן, איסורים מסוימים בתורת משה נגד גניבה, ניאוף, רצח, ועבודת אלילים הם רלבנטיים לאורך הדורות מאחר והם מבוססים בטבעו של אלהים. אבל כשאנחנו מסתכלים על הטיפול של אלוהים בבני אדם חוטאים ומורדים במזרח הקרוב הקדום, אנחנו רואים התעלמות מוחלטת מהאידיאלים האלה ואפילו עיוות שלהם. לכן אלוהים פעל במטרה לשקם או לקדם את האידיאל הזה.

למוצרים רבים בשוק יש תאריך תפוגה קבוע ומתוכנן מראש. הם נועדו לטווח הקצר; הם לא נועדו להחזיק מעמד לנצח. אותו עיקרון נכון גם לגבי תורת משה: היא מעולם לא נועדה להיות נצחית. היא נשאה מבטה אל העתיד לעבר ברית חדשה (ירמיהו ל"א; יחזקאל ל"ו). זה לא שתורת משה היתה רעה ולפיכך היה צורך להחליפה. הברית החדשה בעצמה מעידה כי התורה היתה טובה (רומים ז' 12), אבל היא היתה מידה זמנית שלא מלאה את האידיאל במלואו; היה צורך להחליפה ולהגשים אותה.

למרות היותו חלק הכרחי בתכנית המתפתחת והנחשפת של אלוהים, מעמד סיני לא היה המילה האחרונה של אלוהים. כפי שמאשר חוקר המקרא נ' ת' וורייט, "התורה בסיני ניתנת לתקופת זמן ספציפית, ואז הונחה בצד – לא בשל היותה דבר רע שעכשיו נזנח בשמחה, אלא מעצם היותה דבר טוב שמילא את מטרתו ותכליתו".[\[iii\]](/#_edn3) זהו המסר של האגרת אל העברים בברית החדשה: תורת משה ומוסדות ודמויות מפתח מקראיים אחרים כמו משה ויהושע היו בגדר "צל לבאות" שפינה את הדרך ל"תוכן" והגשמה. או במילותיו של שאול השליח באגרת אל הגלטים ג' 24, התורה היתה "אומנת" שהדריכה את ישראל בדרכם עד למשיח.

### **צעד צעד אל עבר האידיאל**

מה, אם כן, היא גישתו של אלוהים לגבי נושאים של מבנים פטריארכליים, זכות הבכורה, ריבוי נשים, לוחמה, עבדות, והסדרים חברתיים אחרים מלאי חטא שהתהוותם ונוכחותם הותרו בגלל קשי ליבו של האדם? הוא פגש את ישראל באמצע הדרך. הברית החדשה טוענת כי התורה היא הדרך של אלוהים להציע "וויתורים" לבני ישראל בגלל טבעם קשה עורף. בברית החדשה, ישוע אמר: "בִּגְלַל קְשִׁי לְבַבְכֶם הִתִּיר לָכֶם מֹשֶׁה לְשַׁלֵּחַ אֶת נְשֵׁיכֶם, אַךְ מֵרֵאשִׁית לֹא הָיָה כָּךְ" (מתי י"ט 8) אנחנו יכולים להכיל את הפסוק הזה על מבנים בעייתיים רבים במסגרת ההקשר של המזרח הקרוב הקדום: "בגלל קשי לבבכם התיר לכם משה את ה*עבדות* ואת ה*פטריארכיה* ואת ה*לוחמה*, אך מראשית לא היה כך". ערכים אלה לא היו אידיאליים ואוניברסליים.

אחרי שאלוהים הזמין את כל ישראל – גברים ונשים, צעירים וזקנים – להיות ממלכת כהנים לאלוהים, הוא העניק להם קודקס חוקי ברית פשוט (שמות כ' כ"ב עד פרק כ"ג י"ט). מייד לאחר מקבץ החוקים הזה אנחנו קוראים שישראל מרדו באלוהים בהקימם להם את עגל הזהב (שמות ל"ב). הכהנים גם הם מרדו כשלקחו חלק בעבודת אלילים סוטה (ויקרא י'). מאחר שישראל פנו מאלוהים ומרדו בו, הוא נתן להם שורת חוקים יותר מחמירים (ירמיהו ז'; השווה גלטים ג' 19). בברית החדשה, שאול יוצא מנקודת הנחה שאלוהים נהג בסבלנות כלפי מבנים חברתיים נחותים, לא אידיאליים, וחוסר ציות אנושי:

- מעשי השליחים י"ז 30: "אֱלֹהִים אָמְנָם הִתְעַלֵּם מֵעִתּוֹת הַבַּעֲרוּת, אַךְ כָּעֵת הוּא מְצַוֶּה עַל כָּל בְּנֵי אָדָם בְּכָל מָקוֹם לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה".
- רומים ג' 25: אלוהים הראה את צדקתו עכשיו במשיח, "בְּכָךְ שֶׁבְּאֹרֶךְ רוּחוֹ פָּסַח עַל חֲטָאֵי הֶעָבָר".

כמו שני צדדים של אותו המטבע, לפנינו קשי לבב *אנושי* והבלגה *מצידו של אלוהים.* אלוהים *הבליג על* היבטים רבים של הטבע האנושי החוטא והתאים את עצמו בהתאם.

תגובתו של האתאיסט כריסטופר היצ'נס לתורת משה: "חוקים אלה לא חלים עלינו כי התנ"ך הורכב בידי חיות-אדם לא חסרי תרבות ומלאי גסות". למעשה מפנה אותנו אל הכיוון *הנכון* בשני מובנים. ראשית, תורת משה היתה זמנית, וככללה, איננה חובקת עולם ואיננה מחייבת עבור כל בני האדם בכל תרבויות העולם. שנית, ימי משה אכן היו "גסים" ו"חסרי תרבות" בדרכים רבות. אי לכך, החוקים שנתנו בסיני למעשה מביאים למספר שיפורים מוסריים מבלי להפוך את המבנה החברתי והנחות המוצא במזרח הקרוב הקדום על פניהם באופן מוחלט. אלוהים "פגש" את בני עמו במקום בו הם נמצאים, בשעה שהוא מראה להם את הדרך לאידאל רם ונשגב יותר בהקשר של החיים במזרח הקרוב הקדום. אלדן תומפסון אומר: "אם עלינו לנהוג בבני האדם כבני אנוש שמחזיקים בידיהם את הכוח לבחור, אז ה'דרך המוצלחת יותר' חייבת להתפתח באופן הדרגתי. אחרת, הם ישתמשו בחופש הבחירה שלהם ויפנו עורף למה שהם לא מבינים".[\[iv\]](/#_edn4)

בהתחשב בהנחות יסוד מסוימות לגבי המזרח הקרוב הקדום, אלוהים לא כפה על ישראל חוקים ומצוות שהם לא היו מוכנים עבורם. הוא נע *צעד אחרי צעד*. כנאמר שוב ושוב בתנ"ך, וחוזר ומקבל חיזוקים גם בברית החדשה, תורת משה היתה רחוקה מלהיות אידיאלית. מעצם היותו של אלוהים כל כך מעשי, יהוה (השם בו משתמש התנ"ך בהתייחסות לאל מכונן הברית) פגש את עמו במקום בו הם נמצאו, אבל הוא לא רצה להשאיר אותם שם. אלוהים לא סילק את כל המבנים החברתיים החוטאים, הפגומים, המושרשים עמוקות כשישראל לא היו מוכנים להתמודד עם האידיאלים שלו. כשהוא לוקח בחשבון את פני הדברים *בפועל*, אלוהים כונן מצוות יותר *ברות ביצוע*, כשבה בשעה הוא כיוון את בני עמו אל עבר שיפור מוסרי. הוא מחל על כבודו בכך שנתן לישראל נקודת זינוק, תוך שהוא מכוון אותם לעבר משעול טוב יותר.

ככל שאנחנו מתקדמים לאורך הכתובים, אנחנו עדים להתקדמות מוסרית – או, בהרבה מובנים, תנועה לעבר השבת האידיאלים של ספר בראשית. למעשה, חוקי ישראל מעידים על שיפורים מוסריים דרמטיים לעומת המנהגים של עמי המזרח הקדום האחרים. פעולתו של אלוהים להפיכת מבני ומערכות המזרח הקרוב הקדום "אנושיים" יותר טיפין טיפין עבור ישראל, משמעה היה הפחתת הנוקשות והחומרה ומעמד נעלה יותר לעבדים, גם אם מנהגים שליליים מסוימים טרם מוגרו עד תום.[\[v\]](/#_edn5)

אז כשאנחנו קוראים ביהושע י' כ"ב-כ"ז שיהושע הרג חמישה ממלכי הכנענים ותלה את גוויותיהם על עצים למשך היום כולו, אנחנו לא צריכים להסביר או להצדיק התנהגות שכזו. מעשים כאלה משקפים מצב פחות מעודן מבחינה מוסרית. ועם זאת טקסטים שכאלה מזכירים לנו שכחלק מחשיפת התכלית והמטרות שלו, אלוהים יכול להשתמש בגיבורים כמו יהושע במסגרת ההקשר בו הם חיו ולהוציא לפועל את תכלית הגאולה שלו למרות מעשיהם והתנהגותם. וכפי שנראה בהמשך, תיאורי מלחמה בספר יהושע הם למעשה רגועים למדי בהשוואה לברבריות של סיפורים אחרים מהמזרח הקרוב הקדום.

אז במקום לבחון את כתבי הקודש מנקודת השקפה ביקורתית מודרנית, אנחנו יכולים לראות ש*כתבי הקודש עצמם* מכירים בנחיתותם של סטנדרטים מסוימים שמצויים בתנ"ך. התנ"ך מספק לעם ישראל משאבים שונים במטרה להנחות אותם לעבר האידיאל המוסרי. מצוות אלוהים נמסרו לתרבות פחות מוסרית שספגה את הגישות הנחותות מבחינה מוסרית ואת המנהגים מלאי החטא של המזרח הקרוב הקדום.

שים לב גם שדפוסי סגידה וטקסים רווחים במזרח הקרוב הקדום – העלאת קרבנות, כהונה, גבעות רמות, חגיגות, טקסי טהרה, ברית מילה – נמצאים כולם בתורת משה. לדוגמה, בקודקס החוקים החיתי אנחנו מוצאים שכבש מהווה תחליף לאדם.[\[vi\]](/#_edn6) בהשגחתו העליונה, אלוהים הקצה סמלים וטקסים מסויימים שהיו מוכרים לישראל והפיח בהם משמעות חדשה לאור פעולות הישועה וההצלה ההיסטוריות שלו ומערכת היחסים שלו עם ישראל, מערכת יחסים שעוגנה בברית.[\[vii\]](/#_edn7) ה"גאולה" הזו של טקסים קדומים ותבניות עתיקות והשילוב שלהם בסיפורו של ישראל משקפת שקיקה אנושית רווחת להתחבר למה שהוא "קדוש" או "רם ונישא" או למצוא חסד וסליחה. בגאולה ההיסטורית של אלוהים את ישראל, ובהמשך לכך בביאתו של ישוע המשיח, שה האלוהים, הטקסים והסמלים האלה התגשמו מבחינה היסטורית ותויגו בהתאם לנקודת ההשקפה הנכונה.

במקום להתעלם מכמה מהגישות המוסריות הנחותות והמנהגים הנחותים שאנחנו פוגשים בתנ"ך, עלינו להודות בהם בפה מלא. אנחנו יכולים להצביע על כך שהם אינם מצליחים להגשים את האידיאלים שמציבים פרקים א' ו-ב' בספר בראשית ולהודות יחד עם מבקרינו שאיננו צריכים לשמש כסניגורים למנהגים שכאלה בכל חברה שהיא. אנחנו יכולים גם לעמוד על כך שלכל המנהגים השליליים אותם אנחנו מוצאים בתנ"ך יש גם עדות הפוכה בתנ"ך עצמו.[\[viii\]](/#_edn8)

### **התקדמות הכתובים לעבר הגאולה**

מצוות וחוקי התנ"ך מעידים על התקדמות בתוך כתבי הקודש לעבר הגאולה. קל להתקבע על פסוק מבודד כזה או אחר – ולא להצליח לראות את הרוח הגואלת שנחה מתחת לפני השטח ונחשפת נדבך אחרי נדבך. לדוגמה, ספרו של וויליאם ווב, Slaves, Women, and Homosexuals (עבדים, נשים והומוסקסואלים)[\[ix\]](/#_edn9) מפרט את ההשקפה הזו של "ההתקדמות לעבר גאולה" אותה אנחנו מוצאים בכתובים. לעומת ההשקפה הזו עומד הפרוש הסטטי ש"מתקבע" בנוקשות על טקסטים מסויימים בלי לקחת בחשבון את המכלול הרחב יותר של כתבי הקודש כולם.

יש שיאמרו, "זה איזה מין רעיון יחסי – שחוקים ומצוות מסויימים היו לעניין כשמדובר בישראל של ימי התנ"ך אבל עכשיו יש סטנדרטים אחרים שעלינו לעמוד בהם?" כלל וכלל לא! זכור את הרעיונות הבאים בהם כבר נגענו בקצרה:

- האידיאלים האולטימטיביים של אלוהים בכל הנוגע לשויון וכבוד אנושיים כמו גם הסטנדרט לחיי נישואין שהופיע כבר בעת בריאת האדם, נכחו כולם בזירה כבר מבראשית (בראשית א'-ב').
- המזרח הקרוב הקדום מפגין סטייה מהאידיאלים האלה במבנים חברתיים וקשי ליבם של בני האדם.
- לעם ישראל בימי התנ"ך נמסרים צעדים שבנויים נדבך על נדבך וסובלים פגמים מוסריים מסויימים, בשעה שבו זמנית בני ישראל מעוּדדים לשאוף לדרגה גבוהה יותר.

אז התנ"ך לא מאשר שהדברים היו נכונים לימי התנ"ך אבל לא לעידן הברית החדשה. האידיאלים של אלוהים היו במקומם כבר מרגע הבריאה, אבל אלוהים התאים עצמו לקשי ליבם של בני האדם ולמבנים חברתיים של עולם חוטא. חצי כיכר עדיפה על כלום – דבר שאנחנו לוקחים כמובן מאליו בהליכים הפוליטיים בסגנון של קח-ותן הרווחים בחברה המערבית. במילים אחרות, הרעיון שאתה יכול להתקדם לעבר האידיאל, גם אם אינך יכול להגיע לשם בבת אחת, הוא רחוק כרחוק מזרח ממערב מהרעיון של יחסיות. עיניך עדיין נשואות אל האידיאל, ואתה מתקדם צעד אחר צעד לעברו, אבל ההיבטים המעשיים של חיים "עלי אדמות" מקשים על החלת האידיאל בבת אחת. בדומה לכך, החוקים שניתנו בסיני נעו בכיוון הנכון גם אם מכשולים מסויימים עדיין נערמו בדרך.

ככל שאנחנו מתקדמים לאורך הכתובים, אנחנו רואים בבהירות הולכת וגוברת איך נשים ועבדים מקבלים אישור להיותם בני אדם בעלי ערך וכבוד. בוא ניקח את העבדים, לדוגמה:[\[x\]](/#_edn10)

- **בתרבות המזרח הקרוב הקדום**: באופן כללי נהגו בעבדים בצורה מאוד אלימה ותובענית (לעיתים קרובות לכדי מוות). עבדים בדרך כלל היו נתונים לחסדי אדוניהם; מי שמצא עבד שברח מאדוניו, היה עליו להחזירו לאדוניו או לשאת גזר דין מוות.
- **השיפור שהביא התנ"ך לעומת תרבות המזרח הקרוב הקדום**: למרות שאנחנו מוצאים מספר חוקים ומצוות בנוגע לעבדים ושפחות שהם עדיין בעייתיים, הרי שהתנ"ך מציג התקדמות גואלת אל עבר אתיקה אולטימטיבית: בניגוד לתרבויות המזרח האחרות, בתרבות המקראית הענישה לעבדים ושפחות היתה מוגבלת; הגישה כלפי העבדים והשפחות היתה יותר אנושית (לדוגמא, אם עד כה היה נהוג להעניש עבד בצורה שגרמה לו נזק לטווח ארוך ואף תמידי. כעת, אלוהים דרש להגביל את חומרת העונש כך שכבר למחרת יוכל העבד לחזור לעבודה!). ועבדים זרים שברחו מאדוניהם יכלו למצוא מסתור ומחסה בישראל.
- **שיפורים שהביאה הברית החדשה לעומת התנ"ך**: אדונים נקראו להפגין דאגה וחסד כלפי עבדיהם; עבדים עודדו לזכות בחירות (הראשונה לקורינתים ז' 22-20). שים לב, עם זאת, שהאמפריה הרומית הפכה את העבדות למוסד – בניגוד לסגנון העבדות באמצעות הסכם הדדי אותו אנחנו מוצאים בתנ"ך (שהפך "עבדים" ל"עובדים"). על מחברי כתבי הברית החדשה היה אם כן להתמודד עם מצב חדש, מצב שהיווה צעד גדול לאחור.
- האידיאל האולטמטיבי: בכך נכללת הגשמה אמיתית של האידיאלים שהושתו כבר מרגע הבריאה אותם אנחנו מוצאים בבראשית א' כ"ו-כ"ז, לפיהם נושאי צלם דמותו של אלוהים חיים ועובדים יחדיו בהרמוניה וזוכים ליחס הוגן ורב חסד; הם נתפסים כבני אדם במלוא מובן המילה ושווי ערך לאחרים; ואנושיות אמיתית מושבת על כנה בישוע המשיח, אדם השני או אדם החדש.

דוגמא נוספת, קחו את ההתפתחות שאנחנו רואים ממתן ההיתר לגט כריתות (גירושין) בדברים כ"ד א'-ד' בידי משה, לדיון של ישוע בנושא במתי י"ט. ישוע הודה במתן ההיתר – לא ציווי – לגט בדברים כ"ד בשל קשי ליבו של האדם. אבל ישוע לא "נתקע" על הפסוק הזה ופרש אותו בנוקשות, כפי שעשו מתנגדיו הדתיים. הוא לקח בחשבון את המרכיב הגואל של החקיקה הזו. תעודת הגט נועדה להגן על האשה; אשה גרושה בדרך כלל נאלצה להנשא בשנית ולבוא תחת ההגנה והמחסה שיכל לספק לה בעל בכדי להמנע מעוני ובושה. המצווה הזו לקחה בחשבון את טובתה של האשה כדי שהיא לא תגורש ואז תלקח חזרה על ידי אותו בעל ותגורש שוב, הכל כעולה על דעתו של בעלה לשעבר.

רבים מקרב המנהיגים הדתיים בימיו של ישוע אמצו פרוש מזוייף לקטע הזה בתורה, מה שהקשה עליהם לראות שמשה לא קבע השקפת מוסר אבסולוטית בנושא. הם לא יכלו לראות מעבר למצווה הכתובה ולהבין את רוח הדברים. העימות הפרשני הזה דומה למדי לזה שאנחנו מוצאים במרקוס ב' 28-23: ישוע שראה את רוח מצוות השבת, יידע את מבקריו ש"הַשַּׁבָּת נֶעֶשְׂתָה לְמַעַן הָאָדָם וְלֹא הָאָדָם לְמַעַן הַשַּׁבָּת" (פס' 27).

ישוע הצביע על כך שקשי לבבו של האדם הוא שעמד מאחורי החקיקה הזו בנושא הגירושין (מתי י"ט 8). אחרי הכל, אלוהים שונא גירושין (מלאכי ב' ט"ז); גירושין הם בהחלט *לא* האידיאל. אלוהים רוצה שבעל ואשה ידבקו אחד בשניה בקשר של אהבה ומחוייבות כל ימי חייהם (בראשית ב' כ"ד), גם כשקשה לפעמים. אבל ראשי היהודים בימיו של ישוע ניגשו אל התנ"ך בצורה כל כך ליגליסטית שהם החמיצו את הרוח שמאחורי תורת משה.

*הברית המקראית של ישראל לא היתה אידיאל אוניברסלי ומעולם לא התכוונה להיות כן*. ברית משה צפתה ברית טובה יותר. אז כשהאתאיסט סאם האריס התעקש שמאמינים שדובקים בכתבי הקודש צריכים לרגום את ילדיהם אם הם מאמינים ברעיונות שהם בגדר כפירה, הוא למעשה נמצא בפיגור! אם הוא טורח לקרוא את המשך התנ"ך, הוא גם היה מבין שאלוהים לא מצפה מאיתנו לחיות תחת החוקים הללו עוד.

אז כשאנחנו בוחנים חלק ניכר מהמצוות שכונן משה, עלינו להעריך אותן במסגרת ההקשר ההיסטורי בו נמסרו, כאספקה הזמנית ומלאת החסד של אלוהים. אבל עלינו לבחון גם את הרוח שנחה ביסודן של אותן מצוות ואת התנועה הסוחפת של היסטורית הישועה.

### **ההיסטוריה של ישראל: שלבים שונים, דרישות שונות**

הסיפור של ישראל מורכב ממספר שלבים או הקשרים.[\[xi\]](/#_edn11)

שלב א': שבט נודד (משפחה): בראשית י' ל"א-ל"ב.

שלב ב': עם, גוי תיאוקרטי: בראשית י"ב ב'; שמות א' ט'; ג' ז'; שופטים ב' כ'.

שלב ג': ממלכה, מלכות: שמואל א' כ"ד כ'; דברי הימים א' כ"ח ה'.

שלב ד': שארית: ירמיהו מ"ב ד'; יחזקאל ה' י'.

שלב ה': קהל, עדת ישראל (בעקבות הגלות): עזרא ב' ס"ד; נחמיה י"ג א'.

להקשרים השונים האלה נלוות דרישות מוסר שונות. כל מצב חדש חייב תוספות מוסריות או מחויבויות שונות בהתאם.

במקום זאת, התנ"ך מספק לנו די והותר תובנות מוסריות מכל המצבים האלה. אז במהלך שלב הנדודים כשבט או משפחה, אנחנו זוכים בתובנות ברות קיימא על התחייבויות שנובעות מאהבה הדדית ודאגה זה לזה ולומדים על החשיבות שיש לריצוי והתגברות על סכסוכים. האבות בטחו באלוהים מכונן הברית; האל הזה קרא להבעת בטחון ואמונה מלאים כשהוא הנחה אותם דרך מצבים ונסיבות קשים ובלתי נצפים מראש. ובימי השלב התיאוקרטי של עם ישראל, תובנה מתמשכת היא הצורך להכיר בכך שכל הברכות והשגשוג מקורם באלוהים – שהם לא זכות אלא מתנת חסד. התגובה ההולמת היא מתן תודה וניהול חיי קדושה בשמירה על קריאתו של ישראל.

שוב, מה שאנחנו מדגישים רחוק מיחסיות מוסרית כרחוק מזרח ממערב; זה פשוט שלצד השינויים ההיסטוריים האלה הופיעו אתגרים מוסריים שונים ומגוונים. לדוגמה, בתקופת נדודי ישראל כשבט, המעורבות הפוליטית של אברהם והאבות האחרים היתה מקרית או יוצאת מן הכלל. גם כשאברהם נאלץ להציל את לוט מידי שוביו אחרי הפשיטה על סדום (בראשית י"ד), הוא סרב לעשות רווח מתומכים פוליטיים. באמצעות קשר שנחתם בברית, יהוה היה המגן ומקור האספקה לכל צרכיהם של האבות.

בהמשך, בני ישראל נאלצו לחכות 430 שנה ולחוות שעבוד במצרים עד שיושלם עוון האמורים עד תום (בראשית ט"ו ט"ז). אלוהים ממש לא פעל בחופזה בכל הנוגע לכנענים! אלוהים הושיע את ישראל משיעבוד במצרים, סיפק להם מקום לחיות והפך אותם לישות פוליטית, לעם חורץ היסטוריה. בהמשך לכך נוסדה ממלכה עם סביבה דתית, חברתית ופוליטית משלה.

בכדי להשיג שטחים במטרה לחיות כממלכה ובסופו של דבר לסלול את הדרך למשיח הגואל שעתיד לבוא, היה צורך בלוחמה (כצורת שפיטה על חטא שמלאה סאתו). אלוהים השתמש בישראל כדי לנטרל את מבצרי הצבא הכנעני ולגרש מהמקום עם שהיה מושחת מבחינה מוסרית ורוחנית – מושחת מעבר לכל יכולת לשינוי וגאולה. הכנענים שקעו לרמת שחיתות כזו שלא היתה כל תקווה שיוכלו לקום ולהתעלות עליה, למרות שאלוהים לא גירש מעל פניו את אלה מקרבם שהכירו במשפט הצדק שלו ובכוחו שהודגם בגאולת ישראל והוצאתם ממצרים (כמו רחב ובני משפחתה). יישוב הארץ הזה היה מצב שונה למדי ממצבו של השבט הנודד, והוא דרש תגובה שונה.

בהמשך, כשרבים מהמאמינים באלוהים הוגלו לבבל, הם נדרשו להתמודד עם המצב הנתון הזה בצורה שונה מכפי שנדרשו לו בעידן התיאוקרטי. היה עליהם לנטוע גנים, להתיישב, להביא ילדים לעולם, ולהתפלל לשלום הבבלים – האויבים שעקרו אותם מארץ מולדתם והגלו אותם לארץ נכר (ירמיהו כ"ט ד'-ז'). המחויבויות של בני ישראל ומערכות היחסים שלהם עם עמי הגויים ממש לא קפאו על שמריהן ונשארו סטטיות.

אלו אם כן כמה נושאים חשובים שיעזרו לנו כשאנחנו ניגשים אל תורת משה – מתנה רבת חסד שהוענקה באורח זמני לעם ישראל הלאומי כדי לגשר בין האידיאלים של אלוהים לבין המציאויות של החיים במזרח הקרוב הקדום וקשי ליבם של בני האדם. חלק ממצוות התנ"ך הנוקשות, המטרידות והשרירותיות לכאורה – למרות היותן נחותות ופחות אופטימליות מבחינה מוסרית –לרוב מהוות שיפור לגבי המצב אותו אנחנו מוצאים בקרב יתר עמי המזרח הקרוב הקדום. אלוהים צריך היה להתפשר על פחות מהטוב ביותר כשזה הגיע לעם ישראל; עם זאת, הוא עדיין השתוקק לראות שיפורים מוסריים וציות רוחני, למרות המבנים החברתיים הנפולים ומלאי החטא והאופי המרדני של בני האדם.

חלק ניכר מהתנ"ך מזכיר לנו באופן שאינו משתמע לשתי פנים את חסדו השופע של אלוהים למרות חטא האדם והמבנים החברתיים שנפגעו בשל החטא. שוב ושוב אנחנו רואים את אלוהים פועל בקרב בני אדם חוטאים ודרכם – עד כמה שזה נראה לנו נחות! – כדי להביא את הגשמת התכלית והמטרות הכוללות שלו.

**ניתן לסכם ולומר** – מצוות התורה הן ממש לא הרצון האולטימטיבי של אלוהים עבור האנושות. אלא, פשרה זמנית עבור ליבו העיקש והמורד של עם חדש שזה עתה יצא מעבדות.

---

**לקריאה נוספת**

Copan, Paul. “Are Old Testament Laws Evil?” In God Is Great, God Is Good: Why Believing in God Is Reasonable and Responsible, edited by Chad Meister and William Lane Craig. Downers Grove, IL: InterVarsity, 2009.

Goldingay, John. Theological Diversity and the Authority of the Old Testa-ment. Grand Rapids: Eerdmans, 1987.

Gundry, Stanley N., and Gary T. Meadors, eds. Four Views of Moving beyond the Bible to Theology. Grand Rapids: Zondervan, 2009.

Homeier, James K. The Archaeology of the Bible. Grand Rapids: Kregel/Lion, 2008.

Webb, William J. Slaves, Women, and Homosexuals: Exploring the Herme-neutics of Cultural Analysis. Downers Grove, IL: InterVarsity, 2001.

Wenham, Gordon J. Story as Torah: Reading Old Testament Narrative Ethi-cally. Grand Rapids: Baker Academic, 2004.

Wright, Christopher J. H. Old Testament Ethics for the People of God. Downers Grove, IL: InterVarsity, 2004.

[\[i\]](/#_ednref1) את המכתב אפשר למצוא באתר www.thehumorarchives.com/humor/0001065.html.

[\[ii\]](/#_ednref2) C. S. Lewis, Surprised by Joy (New York: Harcourt Brace Jovanovich, 1956), 207.

[\[iii\]](/#_ednref3) N. T. Wright, The Climax of the Covenant (Minneapolis: Fortress, 1991), 181.

[\[iv\]](/#_ednref4) Alden Thompson, Who’s Afraid of the Old Testament God? (Grand Rapids: Zondervan, 1988), 33.

[\[v\]](/#_ednref5) שם, עמ' 32.

[\[vi\]](/#_ednref6) החוק החיתי §167. ראה Martha T. Roth, Law Collections from Mesopotamia and Asia Minor, 2nd ed. (Atlanta: (Scholars Press, 1997.

[\[vii\]](/#_ednref7) (Allen P. Ross, Holiness to the Lord (Grand Rapids: Baker Academic, 2006.

[\[viii\]](/#_ednref8) Bruce C. Birch, Let Justice Roll Down: The Old Testament, Ethics, and Christian Life (Louisville: Westminster John Knox, 1991), 43.

[\[ix\]](/#_ednref9) (William J. Webb, Slaves, Women, and Homosexuals (Downers Grove, IL: InterVarsity, 2001.

[\[x\]](/#_ednref10) מבוסס על פרק ב' בספרו של ווב, Slaves, Women, and Homosexuals (עבדים, נשים והומוסקסואלים). אני מודע לכך שלא כל המאמינים האבנגליסטים מסכימים עם גישתו של ווב. לדוגמה, Stanley N. Gundry and Gary Meadors, eds., Four (Views on Moving beyond the Bible to Theology (Grand Rapids: Zondervan, 2009.

[\[xi\]](/#_ednref11) חלק מהדברים בסעיף זה מבוססים על פרק ג' בספרו של ג'ון גולדינגיי, Theological Diversity and the Authority of the (Old Testament (Grand Rapids: Eerdmans, 1987.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/e1ed00d876152714206ff3efe85c79945ff61d57b3b4d08b738bb8e42987d3c6?s=300&d=mm&r=g) 

 פול קופאן 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/paul-copan/) [    ](https://igod.co.il/author/paul-copan/)

**קטגוריות:** מוסר

---

### [עקדת יצחק - התעללות בילדים ובריונות אלוהית?](https://igod.co.il/morality/עקדת-יצחק-התעללות-בילדים-ובריונות-אלו/)

**Published:** נובמבר 21, 2016
**Author:** פול קופאן

**Content:**

מפעם לפעם, אנחנו קוראים בעיתון או שומעים בחדשות על איזה מטורף שרצח מישהו. ההצדקה למעשיו? "אלוהים אמר לי לעשות את זה!" שמעתי כאלה שהשתמשו בתירוץ הזה כדי להצדיק גירושין בכדי להינשא למזכירה או לעוזרת האישית שלהם. שם אלוהים נגרר לנסיבות או פעולות שעומדות בניגוד מוחלט לטבעו הטוב. הוא בהחלט לא רוצה לקבל את הקרדיט במקרים שכאלה. זאת אגב הסיבה לפיה אלוהים דרש "לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" (שמות כ:ו)

אז מה עלינו לעשות עם המצווה המרעישה של אלוהים לאברהם בבראשית כ"ב ב': "קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ, אֲשֶׁר אָהַבְתָּ … וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה"? האם אלוהים סותר את עצמו? הרי תורת משה אסרה הקרבת ילדים מפורשות. למעשה, הקרבת ילדים היא אחד המנהגים המזוויעים שאלוהים שפט בעטים את הכנענים. זה לא נראה אם כן שמצוותיו של אלוהים בבראשית כ"ב הן גחמניות ומוזרות? האם אלוהים מצווה על רצח כמו גם אוסר אותו?

**ההקשר הרחב של עקדת יצחק – *אמונת אברהם וחוסר אמונתו של משה***

המוטיב המרכזי בתורה זה 'אמונה'. מוטיב האמונה שזור בין חלקיה השונים של התורה (בראשית-דברים) ומחבר ביניהם.[\[i\]](/#_edn1) שני שחקני המפתח העיקריים הם אברהם ומשה. אברהם הוא הדוגמה החיובית לחיי אמונה, ואילו משה מהווה את הדוגמה השלילית לאמונה. לאברהם היתה אמונה גם בלי שתהיה בידיו תורת משה, שניתנה רק מאוחר יותר, בהר סיני. למרות הלבטים שלו, הוא בטח בהבטחת אלוהים, ונחשב תודות לכך לצדיק בעיני אלוהים (בראשית ט"ו ו'). משה, לעומתו, נכשל באמונתו למרות שחי תחת התורה שניתנה בסיני. מצד אחד אין ספר כי משה שיחק תפקיד מרכזי בהיסטוריה של עם ישראל, אבל מצד שני אנחנו גם עדים לכישלון קריטי מבחינת האמונה שהפגין.

לכן, אין זו יד המקרה שכאשר "אמונה" מוזכרת בתורה, היא מוזכרת באור חיובי *קודם* לנתינת התורה בסיני בשמות כ' (בראשית ט"ו ו'; שמות ד' ה'; י"ד ל"א; י"ט ט'), ומוזכרת באור שלילי ("לא האמין") *אחרי* ניתנת התורה במעמד סיני (במדבר י"ד י"א; כ' י"ב; השווה דברים א' ל"ב; ט' כ"ג). במידה ניכרת התורה היא למעשה עמידה על הניגודים בין אברהם ומשה. למרות שלעיתים אברהם הטיל ספק, אמונתו רק הלכה וגדלה. מצד שני, למרות שמשה חווה את אלוהים בצורה בלתי רגילה, אמונתו הלכה והתמעטה.

הקשר הזה לא נעלם מעיניו של שאול בברית החדשה (רומים ד'; גלטים ג'-ד'). בקוראו את כתבי הקודש לאור המפגש שלו עם ישוע, הוא גילה שאברהם חי באמונה ושאלוהים הכריז על היותו צדיק – מה שעומד בקו אחד עם המתואר בבראשית ט"ו. בבראשית י"ז אנחנו קוראים על ברית המילה, וארבע מאות שנה מאוחר יותר ניתנה התורה בסיני. במילים אחרות, לאברהם לא היה צורך במילה או בתורה כדי שמערכת היחסים שלו עם אלוהים תתנהל כהלכתה.

מצד שני, למשה היתה התורה, ובכל זאת הוא נכשל באמונתו – מה שמנע ממנו מלחצות את הירדן ולהכנס לארץ המובטחת. מבחינת אמונה, משה הוא הניגוד השלילי לאברהם. למרות שלמשה היתה התורה, הוא מת במדבר בגלל חוסר האמונה שהוא ואהרון הפגינו בקדש (במדבר כ').

אברהם משמש כאילוסטרציה לדורות הבאים לאופן בו המאמינים באלוהים צריכים לחיות את חייהם. וכאמור, משה הוא הדוגמה השלילית – כמו גם תזכורת לכך שעצם העובדה שהתורה נתונה בידיו של אדם, לצד מילוי קפדני אחר כל מצותיה, לא די בהם כדי להביא את אותו אדם למקום בו חייו מתנהלים בהרמוניה עם אלוהים. במקום זאת, עלינו לגשת אליו באמונה ובטחון, כשאנחנו נשענים על חסדו ועל עצם היותו די והותר במקום לשים את מבטחנו ביכולות שלנו עצמנו.

התמה החשובה הזו של הבטחון התהומי של אברהם בהבטחת אלוהים והנאמנות שלו עזרה לעצב את ההבנה העצמית והזהות של ישראל. לכן זה לא מפתיע לשמוע את הדברים שאמר משה לישראל בסיני: "אַל תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר *נַסּוֹת* אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים; וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה *יִרְאָתוֹ* עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" (שמות כ' ט"ז). שני פעלי המפתח האלה מחברים אותנו לנאמר בבראשית כ"ב. אלוהים *ניסה* את אברהם (בראשית כ"ב א'), נסיון דרכו הוא הפגין את *יראת* האלוהים שבו (פס' י"ב). הציות של אברהם נועד לשמש כמופת לישראל ולעורר בקרבם השראה להתהלך בצייתנות לאלוהים ולגבש את מערכת היחסים שלהם ("יראתם") איתו.[\[ii\]](/#_edn2)

### ***ההקשר של קריאתו של אברהם***

עם הרקע הזה, בואו ונבחן את האופן בו אלוהים מתחיל לנהוג באברהם לאור התכנית הכללית שלו עבור ישראל. אם נעשה כן, נוכל להבין בצורה מוצלחת יותר מה קורה עם אברהם ויצחק. אחרת, אנחנו עלולים לעוות את הסיפור המופיע בבראשית כ"ב.

הפעם הראשונה שאלוהים אמר לאברהם "ללכת" (*לֶך לְךָ*) היתה כשעזב את ביתו באור כשדים (בבל) כדי ללכת "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית י"ב א'). צעד ענק באמונה שהיה מבוסס על ההבטחה שאלוהים יקים מאברהם ומצאצאיו עם גדול (י"ב ב'-ג'). אבל בבראשית כ"ב ב', אלוהים מצווה על אברהם שוב "ללכת" תוך שימוש ב*אותו* בניין – *לך לך* – אל "אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". הוא נקרא ללכת אל *ארץ* המוריה. הפעם גם ליצחק, בן ההבטחה, יש חלק בסיפור. אברהם לא יכל להחמיץ את הקשר בין שני הסיפורים. הפעמונים צלצלו במוחו של אברהם. אלוהים דרש ממנו "לך לך" באמונה בעבר, עם ההבטחה שדרך הצאצא שלו יבוא עם גדול. ואילו כעת, אלוהים שוב מבקש ממנו "לך לך" באמונה. הפעם, יחד עם אותו צאצא – בן ההבטחה! לכאורה, אלוהים מצווה עליו לעשות את מה שנראה מנוגד לחלוטין לאותה הבטחה.

בפרק י"ב אלוהים *הבטיח* להפוך את צאצאיו של אברהם לעם רב כמספר הכוכבים בשמים. לאחר שאברהם מציית כאן, אלוהים *מאשר* את ההבטחה שיהפוך את צאצאיו רבים ככוכבי השמים וכחול הים (כ"ב י"ז). ספר בראשית יוצר חיבור בין *קריאתו* של אברהם (בראשית י"ב) *והציות* שלו בעקבותיה (בראשית כ"ב). חוסן אמונתו של אברהם, אביו של יצחק, הוא שעמד למבחן, והרגע הזה יעצב את החשיבה והזהות של הדורות הבאים של עם ישראל.[\[iii\]](/#_edn3) כפי שאמר אחד מחוקרי המקרא, "כל בן ישראל ששומע את הסיפור הזה, לוקח את הדברים במובן שהגזע שלו חייב את קיומו לחסדי אלוהים ואת שגשוגו לציות של אבי האומה אברהם".[\[iv\]](/#_edn4)

אברהם עזב את ביתו באור כשדים וויתר על *עברו* בעבור הבטחת אלוהים. עכשיו הוא מתבקש לבטוח באלוהים שוב פעם, והפעם להכניע כביכול גם את *עתידו.* כל מה שאברהם אי פעם קיווה לו היה כרוך בבן ההבטחה הזה.[\[v\]](/#_edn5)

### ***ההקשר המיידי: הגר וישמעאל***

בנקודה זו אנחנו מגיעים להקשר המיידי של הסיפור – כלומר, מה קרה עם ישמעאל, בנו הבכור של אברהם, ועם אמו הגר. הסיפור של ישמעאל הוא למעשה כר המבחן הראשוני שמכין אותנו לקראת ההתנסות המאוחרת יותר של אברהם.[\[vi\]](/#_edn6) אל עלינו לשכוח שישמעאל נולד להגר, שפחת שרה. שרה, יחד עם אברהם, הניחה שאין ביכולתה להביא לעולם את בן ההבטחה מפאת גילה המופלג (ט"ז א'-ד'). מאחר והיא החליטה שפונדקאות היא כנראה הדרך בה אלוהים רצה שהיא תהיה לאם ותראה את הגשמת ההבטחה הזו, שרה אמרה לאברהם לקחת את הגר כתחליף לה – כ"אשה" מ"סוג" ב' (פס' ג'). בסופו של דבר, מסתבר שהתכנית הזו לא היתה מוצלחת – זו היתה טעות! שרה לא בטחה באלוהים ופעלה על דעת עצמה.

הגר הרתה והחלה לבוז לגבירתה, שרה, מה שגרם למתיחות רבה, והוביל לגירושה מלפני שרה. אבל במדבר אלוהים פגש בהגר ביאושה ואמר לה לחזור ולחיות עם שרה ואברהם. שם הגר ילדה את בנו בכורו של אברהם. ככל שישמעאל גדל, בין האב ובנו נרקמו יחסי קרבה עמוקים.

אבל לאלוהים היו תכניות אחרות. הוא הבטיח לאברהם ושרה שהוא רצה שבן ההבטחה יהיה צאצא של *שניהם*, לא רק של אברהם. תודות להגשמת אלוהים את הבטחתו באורח נס, יצחק נולד. אבל, בעת הסעודה שנערכה לכבוד יצחק בשעה שנגמל, ישמעאל, שבשלב זה כבר היה בשנות העשרה שלו, החלק ללעוג ולבוז לו (כ"א ט'). לשרה היה קשה מספיק להתמודד עם עצם העובדה שהגר, שפחתה, היא שילדה לאברהם את בנו הראשון, ולא היא עצמה. אבל שישמעאל יבוז לבנה של שרה, עצמה ובשרה, זה כבר היה יותר מכפי שהיא היתה מוכנה לשאת. שרה רצתה לגרש לא רק את ישמעאל אלא גם את אמו, הגר. אברהם מצא את עצמו בבעיה (כ"א י"א). שילוחם מעל פניו ירגיע את שרה, אבל שליחתם אל המדבר משמעה היה שהם יעמדו בפני נסיבות קשות וסכנות עצומות – אולי אפילו מוות.

אלוהים, עם זאת, הפיג את פחדיו של אברהם, והבטיח לו שישמעאל לא ימות (כ"א י"ב-י"ג). למעשה, יהוה כבר אמר לו, "וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל" (י"ז כ'). אלוהים אמר להגר עצמה ש"הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ" (ט"ז י'). וכך אברהם יכל בלב שקט לשלח את ישמעאל עם הגר ולשחרר אותם לידיו של אלוהים.

בשלב זה אנחנו מגיעים למצוותו של אלוהים לאברהם להקריב את יצחק. אברהם עמד בנסיון קשה לגבי ישמעאל, והוא היה מודע להבטחה שאלוהים הבטיח אודותיו. למרות שאברהם שילח את ישמעאל למדבר, אלוהים הבטיח שהוא יחיה ויהפוך לגוי גדול. ללא הבטחת אלוהים, שילוח ישמעאל והגר אל מוות כמעט וודאי היה מעשה שגוי. למרות כעסה של שרה על הגר וישמעאל, אלוהים הבטיח לאברהם שהוא ידאג לישמעאל ויספק את צרכיו, והבטיח לו שהמעשה שהוא עושה בשילוחם אינו שגוי. אברהם בטח שאלוהים הוא שידאג לישמעאל (ולהגר) וימלא את הבטחותיו להם. "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר" (כ"א י"ד) – בדיוק כפי שיעשה בהמשך עם יצחק (כ"ב ג') – ושילח את שניהם מעל פניו.

ברקע עמדו לא רק הבטחת אלוהים לשמור על ישמעאל. אלוהים גם סיפק לאברהם בן באורח נס – בן שנולד מגופה של שרה עצמה – " אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ" (בראשית כ"ב ב'). בן ההבטחה הזה לו אברהם ציפה שנים כה רבות יהפוך גם הוא לגוי גדול. ישמעאל היה המבחן הראשוני; יצחק יביא עימו מבחן גדול עוד יותר. אברהם ידע שאלוהים ימלא את הבטחתו באשר ליצחק, אבל הוא לא ידע מה אלוהים יעשה בסופו של דבר. כל מה שהוא יכל לעשות זה לבטוח בהבטחות אלוהים ולציית, בידיעה שאיכשהו אלוהים *חייב יהיה* לעשות משהו! אנחנו רואים עכשיו שהציות של אברהם נעשה בהקשר של המודעות שלו לגאולה הקודמת שהעניק אלוהים לישמעאל ולעצם העובדה שהוא סיפק את בן ההבטחה באורח נס דרך שרה.

### **בראשית כ"ב**

עכשיו משבחנו את הפרקים הסובבים את הפרק שבו עסקינן, הגיע הזמן להתמקד בבראשית כ"ב עצמו. הפרק הזה מכיל רמזים נוספים – שנועדו לעזור לנו להבין מה מתרחש בסיפור המסובך ורב העוצמה הזה. מאחר ואברהם הכיר כבר את הטבע הנאמן והאדיב של אלוהים והבטחותיו, הוא היה משוכנע שאלוהים איכשהו ימלא את הבטחתו לו בדרך כזו או אחרת.

מקריאת פרק כ"ב עולות ארבע נקודות באשר לטבעו של אלוהים. ראשית, כבר מלכתחילה נודעת לנו העובדה שאלוהים *מנסה* את אברהם (פס' א'). אלוהים לא מעוניין בהקרבתו של יצחק, גם אם אברהם עצמו לא מודע עדין למה שהקורא יודע – כלומר, שמדובר פה רק בנסיון.

שנית, אפילו המצווה הקשה לאברהם מרופדת בחסדו של אלוהים. מצוות אלוהים פה היא יוצאת דופן: "קַח *נָא* אֶת בִּנְךָ" – או כפי שתרגם אחד מחוקרי המקרא "אני *מתחנן* בפניך, קח את בנך יחידך".[\[vii\]](/#_edn7) אלוהים מתנהג ברכות מדהימה כשהוא מנחית על אברהם מצווה כה קשה ומעיקה. מצוות אלוהים שכזו (שמופיעה בלשון בקשה) היא מאוד נדירה. פרשן המקרא גורדון וונהאם רואה כאן "רמז לכך שאלוהים מעריך את המחיר היקר של מה שהוא מבקש מאברהם לעשות".[\[viii\]](/#_edn8) אלוהים מבין את גודל המשימה הקשה כל כך הזו. פרשן אחד אומר, למעשה, שאלוהים לא בא פה בדרישה, לפיכך, אם אברהם לא יכל לראות את התכלית הרחבה יותר של אלוהים ולהביא את עצמו לעשות כמצוותו, הרי שהוא לא היה "נושא אשמה כלשהי" לו היה מסרב להענות לבקשת אלוהים”.[\[ix\]](/#_edn9)

אינדיקציה שלישית לטבעו הטוב של אלוהים מדגישה את נאמנותו. אלוהים מזכיר לאברהם "אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ, אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק" (פס' ב'). ההכרה בברית שכרת אלוהים פה היא ברורה: הבטחת אלוהים לאברהם לא תוכל להתממש בלי יצחק. אברהם נאבק לזכור שני דברים: אהבתו העצומה ליצחק היא טובה וראויה, והנסיבות שמקיפות את לידתו של יצחק עומדות בברור על כך שאלוהים מגשים את הבטחות הברית שלו לאברהם. למרות שזה הדבר הכי מפחיד ונוראי שאברהם יאלץ לעשות מעודו, הוא מנסה ליישב במחשבותיו את השאלה איך אלוהים יגשים את הבטחתו דרך יצחק.

תזכורת רביעית לטבעו הנאמן של אלוהים טמונה בכך שאלוהים שולח את אברהם להר בארץ ה*מוריה* – מילה ששאובה מהשור ר.א.ה – "יראה, יספק". כפי שציינו כבר קודם לכן, הביטוי "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" מתחבר לקריאה הראשונית של אלוהים לאברהם ללכת "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר *אַרְאֶךָּ*" (בראשית י"ב א'). אברהם היה מודע גם לאספקת אלוהים את צרכיהם של הגר וישמעאל כשברחו מפני שרה בפעם הראשונה. הגר אמרה (תוך שימוש באותו שורש *ראה*), "אַתָּה אֵל רֳאִי" (ט"ז י"ג). לפיכך, בעצם המילה *מוריה* ("אספקה") יש לנו רמז לישועה והצלה.

אנחנו רואים אם כן את הרכות והנאמנות של אלוהים מרפדות את הנוקשות המבהילה של מצוותו. זה כאילו אלוהים אומר לאברהם, "אני בוחן את האמונה והנאמנות שלך. כל פעם האמונה שלך גודלת. אולי אתה לא מבין, אבל לאור כל מה שעשיתי עבורך והבטחתי לך, בטח בי באמונה. אפילו המוות לא יכול להפר את ההבטחות שהבטחתי לך".

אלוהים הבטיח לאברהם שיצחק, לא ישמעאל, הוא הבן המובטח. אז אנחנו לא יכולים להפריד את *הבטחת* אלוהים בבראשית י"ב וי"ז מ*מצוות* אלוהים בבראשית כ"ב. אברהם ידע בוודאות שאפילו אם בן ההבטחה ימות, אלוהים איכשהו יגשים את תכליתו דרך אותו ילד. אברהם האמין שאלוהים יכול אפילו להקים את יצחק מן המתים. לכן הוא אמר לנעריו לפני שעלה על הר המוריה עם יצחק, "*אֲנִי וְהַנַּעַר* נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה ו*ְנָשׁוּבָה* \[לשון רבים\] אֲלֵיכֶם" (בראשית כ"ב ה').

מחבר האגרת אל העברים בברית החדשה הבחין בדיוק בכך כאשר ציין כי אברהם האמין "בְּלִבּוֹ כִּי הָאֱלֹהִים יָכוֹל לְהָקִים אֲפִלּוּ מֵעִם הַמֵּתִים" (י"א 19-17). *בדרך כזו או אחרת* אלוהים יגשים את הבטחותיו. אברהם היה בטוח בכך – ובורך בשל כך. אחרי הכל, אברהם אישר בבטחון כמה פרקים קודם לכן, "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט \[צדק\]?" (בראשית י"ח 25).

אברהם ידע שאופיו הנאמן של אלוהים משמעו שאלוהים לא יפר את הבטחותיו. לא רק "שֶׁחָלִילָה לֵאלֹהִים לְשַׁקֵּר" (האגרת אל העברים ו' 18), אלא גם אחרי שהבטיח לאברהם להפכו לגוי גדול ולהביא את צאצאיו אל הארץ המובטחת, אלוהים עצמו "עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים" של בעלי חיים בהופעה פירוטכנית מרשימה (בראשית ט"ו י"ז). לפי מלומדים מסוימים, המחווה התמוהה הזו של "כריתת" ברית מצביעה על קללה-עצמית: אם לא אמלא את הבטחתי, מי יתן ואהיה כמו בעל החיים המבותר הזה (ראה ירמיהו ל"ד י"ח). תהא המשמעות של קללה-עצמית אלוהית אשר תהא, מה שעולה בברור הוא המסירות הנעלה שמפגין אלוהים בכל הנוגע לשמירת הברית שלו (ראה לדוגמה ירמיהו ל"ג י"ט-כ"ו).

### **השקפות פילוסופיות על מצוות אלוהים לאברהם**

אם אברהם צווה לקחת את חייו של אדם חף מפשע, זה אומר שעלינו לשנות את הדבר השישי, "לא תרצח"? נותרת בפנינו השאלה: "האם נטילת חיי אדם חף מפשע יכולה אי פעם להיות מותרת מבחינה מוסרית?" [\[x\]](/#_edn10)

חשוב על האמרות הבאות:

1. מצוות אלוהים לעשות מעשה X מחייבת את אדם Y לעשות את X.
2. הרג חפים מפשע הוא מעשה שגוי מכל וכל.
3. אלוהים ציווה על אברהם ליטול את חייו של אדם חף מפשע.

אנחנו יכולים לקבל את שלושת האמרות האלה יחד בצורה עקבית? אנחנו יכולים לקבל את אמירה מספר אחת – שעלינו לעשות את מה שאלוהים מצווה לעשות. (אחרי הכל, מצוותיו מושרשות בטבעו ותכליתו הטובים). מצד שני, אמרה מספר שתיים *בדרך כלל* עומדת על כנה, אבל אנחנו חייבים לשקול את ההקשר הספציפי כדי לראות אם היא תמיד נכונה – בנפרד ממצוות אלוהים. היתכן שבנסיבות ומצבים מסויימים לקיחת חיי אדם חף מפשע יכולה להיות מוצדקת מבחינה מוסרית?

קח למשל את המקרה הספציפי של הריון חוץ רחמי: הביצית המופרית נשארת וגדלה בחצוצרת הרחם של האשה. אם העובר ימשיך לגדול בלי התערבות חיצונית, אין כל ספק בכך שהאם תמות. אתיקאים מסכימים באופן כללי שבמקרה הטראגי הזה, מותר מבחינה מוסרית לקחת חיי אדם חף מפשע. הסיבה שניתנת לכך היא טיעון של הגנה עצמית – בכדי לגונן על חיי האם. בלי התערבות חיצונית, גם האם וגם התינוק ימותו.

עכשיו קח את התקפות הטרור של ה-11 בספטמבר. כשארבעה מטוסים נחטפו, וסיכנו את חייהם של רבים מאשר הנוסעים חפי הפשע שהיו על המטוס, הנשיא נתן הוראה ליירט את המטוסים, שהפכו פתאום לכלי נשק בידי המפגעים. שוב, למרות שמדובר באירוע טראגי, הציווי היה מוצדק בנסיון למנוע את מותם של רבים אחרים שהיו חפים מפשע.

המקרים יוצאי הדופן האלה מתירים את לקיחתם של חיי אדם חף מפשע. על פניו, פעולות שכאלה יהיו מותרות מבחינה מוסרית. אבל בוא נבחן את הדברים יותר לעומק.

מה אם העולם האנושי היה שונה מכפי שאנחנו מוצאים אותו? הפילוסוף ג'ון הייר מספק את הניסוי המחשבתי הבא. מה אם אלוהים היה מכונן את העולם כך שהיו לו מאפיינים אחרים ולפיכך דרכים אחרות להחיל עקרונות מוסריים? נניח שאלוהים היה רוצה שבמלאת להם שמונה עשרה, בני האדם יהרגו זה את זה אבל אז אלוהים מייד היה מחזיר אותם לחיים בבריאות מושלמת. במקרה שכזה, הריגת בני אדם בגיל שכזה לא היתה נתפסת ככזה עניין – או עניין גדול *כזה*.[\[xi\]](/#_edn11) כן, בעולמנו, בני אדם מתים נשארים מתים (נניח בצד התערבות חיצונית על טבעית, כמובן!). זו אחת הסיבות לכך שהריגת חפים מפשע בעולמנו היא דבר שגוי ואסור.

בוא נחזור למסגרת ההיסטורית המיוחדת של בראשית כ"ב. ראינו שההקשר הסיפורי של בראשית עומד על אישורים חוזרים ונשנים מאת אלוהים לכך שיצחק הוא בן ההבטחה והכלי דרכו אלוהים יביא ברכה לאומות העולם. אברהם ידע ללא כל ספק שיצחק יחיה ויגיע לבגרות ויוליד צאצאים בהתאם להבטחת אלוהים; וכפועל יוצא מכך, לו יהיה בכך צורך, אלוהים יכול גם להביא אותו חזרה מן המתים.

זכור שההבנה המוסרית שלנו מעוצבת במידה מסוימת על סמך עובדות מסויימת בנוגע לעולמנו. לו היינו חיים בעולם שבו הכאת אנשים בראשם היתה מסייעת להיטיב את בריאותם במקום לגרום נזק וכאב, הרי שהיינו מעודדים פעולה שכזאת. אך במציאות הכאת אנשים בראשם גורמת למעשה לנזק. עם זאת, הדוגמה הזו מלמדת שהמצווה "אל תכה אנשים בראשם" תלויה בנתונים מסוימים בעולם בו אנו חיים. אם עובדות מסוימות לגבי העולם היו שונות, אז הציווי הזה לא היה תקף לגבינו.

אז מה אם העובדות בנוגע לעולם כוללות אלוהים טוב שמגלה עצמו באופן ספציפי ועשוי לצוות מצוות יוצאות מגדר הרגיל בהקשרים ייחודיים וספציפיים עם סיבות מוסריות מספקות?

ראינו שלאמרה מספר שתים – לקיחת חיי אדם חף מפשע היא מעשה שגוי מבחינה מוסרית – יש את היוצאים מן הכלל שלה (למשל הריון חוץ רחמי). אם נניח את היוצאים מן הכלל האלה בצד, המבקר מניח באופן שגוי שהאמרה הזו היא נכונה באופן אבסולוטי כשבה בשעה הוא דוחה או מתעלם מאמיתות מסוימות בנוגע למציאות. הוא בור בכל הקשור לישות על טבעית שיכולה להשיב אנשים לחיים מן המתים. הוא דוחה את העובדה שאלוהים פועל בהיסטוריה, מבטיח הבטחות, ממלא אותן, ויש לו סיבות מוסריות מספקות למה שהוא עושה. אמרה מספר שתים תקפה בעולם בו אנשים מתים לא קמים לתחייה לאחר מותם. אם כן, מצוות אלוהים לא היתה אי-מוסרית או עמדה בסתירה לדבריו האחרים.

### **כיצד רואה הברית החדשה את אברהם ויצחק? (*ישוע כיצחק השני)***

בספרו The Crucified God (אלוהים הצלוב), התיאולוג הגרמני יורגן מולטמן מצטט את הסופר הישראלי אלי ויזל, שכתב בצורה כה ישירה בספרו *לילה* על החוויות המזעזעות שחווה באושוויץ. ויזל מתאר מאורע אחד נוגע ללב במיוחד:

"קציני האס. אס. תלו שני יהודים מבוגרים ונער לפני המחנה כולו. הגברים מתו עד מהרה אבל יסורי המוות של הנער נמשכו כמחצית השעה. "איפה אלוהים? איפה הוא?" מישהו שאל מאחורי. לאחר שהנער המשיך להאבק בייסורים זמן רב, שמעתי את האיש זועק שוב, "איפה אלוהים עכשיו?" ושמעתי קול בתוכי עונה: "איפה הוא? הוא כאן. הוא תלוי שם על הגרדום".

כיצד הגיב מולטמן לדבריו של ויזל? "כל תשובה אחרת היתה בגדר גידוף". המאמין המשיחי שואב כוח ונחמה מהעובדה שאלוהים סובל יחד איתנו ואפילו נכנס לסבלותינו – בייחוד בדמותו של המשיח ישוע מנצרת, שנצלב למוות על הצלב המשפיל והמבייש. בדמות המשיח – אלוהים סבל איתנו וסבל למעננו כקורבן. דמותו של יצחק מהווה הקבלה ספרותית לדמותו של המשיח.

סיפור אברהם ו"בנו יחידו" יצחק מהווה למעשה צל לבאות של מסירת הקרבן הגואל שמסר אלוהים האב בדמות "יצחק השני" – "בנו יחידו" (יוחנן ג' 16). שלא כמו שטוען דוקינס שמכנה זאת "התעללות ילדים מידי שמים", הרי שהאב לא מתחרה כנגד הבן. ישוע מסר את חייו מרצונו שלו ואז לקח אותם חזרה (יוחנן י' 15, 17-18). אלוהים שלח את המשיח אל העולם (יוחנן ג' 17) כדי לשאת על הצלב את הקללה והניתוק מאלוהים שהיו מנת חלקם של ישראל והעולם כולו. אך עם זאת, אלוהים בכבודו ובעצמו בא אל העולם בדמות המשיח כדי להושיע את העולם במותו.

אהבתו העצומה של אברהם באה לידי ביטוי במכונות של אברהם להקריב את בנו, בידיעה שאלוהים יקים אותו מן המתים.

זו היא תקבולת ספרותית לעתיד, נבואה משיחית אם תרצו, לכך שאבינו שבשמים יקריב את בנו, המשיח, ולאחר מכן יקים אותו מן המתים.

האמונה, הנאמנות והציות של אברהם עם כל הקושי שהיה כרוך בו לאלוהים, לא רק עזר לעצב ולאשר את זהותו של ישראל באברהם אלא גם סיפק הקשר להבנת אהבתו העצומה של אלוהים שעתידה היתה לבוא לידי ביטוח במשיח. כשמסירותו של אברהם למצוות אלוהים אושרה, אלוהים אמר, "עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (בראשית כ"ב 12). אלפי שנים מאוחר יותר, בברית החדשה, שאול השליח משתמש בסיפור עקדת יצחק כדי להזכיר למאמינים את המסירות העליונה של אלוהים להם: "הוּא אֲשֶׁר לֹא חָשַׂךְ אֶת בְּנוֹ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא מָסַר אוֹתוֹ בְּעַד כֻּלָּנוּ, הַאִם לֹא יַעֲנִיק לָנוּ אִתּוֹ אֶת הַכֹּל?" (רומים ח' 32) הקרבת יצחק בידי אברהם היא צל לעתיד של הקורבן העצמי שעתיד אלוהים להקריב בתור המשיח. אברהם הפגין את נאמנותו לאלוהים, והקרבן שהקריב אלוהים מפגין את נאמנותו לנו.[\[xii\]](/#_edn12) הדרישה שדרש אלוהים מאברהם היא דבר שאלוהים עצמו היה מוכן לשאת בעצמו. אלוהים דרש מאברהם את אותה מידת אהבה שהוא עצמו עמד להפגין בעדנו.

---

**לקריאה נוספת***Crenshaw, James L. A Whirlpool of Torment. Minneapolis: Fortress, 1984. See esp. chap. 1.*

*Kierkegaard, Søren. Fear and Trembling. Various editions.Moberly, R. W. L. The Bible, Theology, and Faith: A Study of Abraham and Jesus. Cambridge: Cambridge University Press, 2000.*

*Sailhamer, John H. The Pentateuch as Narrative. Grand Rapids: Zondervan, 1992. See esp. pp. 33–79.*

*———. The Meaning of the Pentateuch. Downers Grove, IL: InterVarsity Press, 2009.Wenham. Gordon J. Genesis 16–50. Word Biblical Commentary 2. Dallas: Word, 1994.*

[\[i\]](/#_ednref1) חלק מההערות בחלק זה לקוחות מהספרים הבאים: John H. Sailhamer, The Pentateuch as Narrative (Grand Rapids: Zondervan, 1992), 33–79; and John H. Sailhamer, “The Mosaic Law and the Theology of the Pentateuch,” Westminster Theological Journal 53 (1991): 24–61.

[\[ii\]](/#_ednref2) ל"יראת אלוהים" יש מרכיב שקשור במערכות יחסים (לדוגמה בראשית כ' י"א; דברים י' י"ב, כ'; י"ג ד'; ל"א י"ג). כלומר, לירוא את אלוהים משמע להיות במערכת יחסים איתו. ראה R. W. L. Moberly, The Bible, Theology, and Faith: A Study of Abraham and Jesus (Cambridge: Cambridge Uni-versity Press, 2000), 81–84.

[\[iii\]](/#_ednref3)  E. A. Speiser, Genesis, Anchor Bible Commentary 1 (Garden City, NY: Doubleday, 1964), 166.

[\[iv\]](/#_ednref4)  Roland de Vaux, Ancient Israel (New York: McGraw-Hill, 1965), 443.

[\[v\]](/#_ednref5)  William L. Lane, Hebrews 9–13, Word Biblical Commentary 47B (Dallas: Word, 1991), 360.

[\[vi\]](/#_ednref6) רעיון זה מבוסס בחלקו על הדיון המעולה שערכה אלנור סטאמפ בחלק שנושא את הכותרת “Evil and the Nature of Faith,” ("רשע וטבעה של אמונה") במסגרת הרצאותיה בגיפורד. הספר המלא עתיד לצאת לאור בקרוב תחת השם (Wandering in Darkness: Narrative and the Problem of Evil (Oxford: Oxford University Press, forthcoming

[\[vii\]](/#_ednref7)  Crenshaw, Whirlpool of Torment, 14.

[\[viii\]](/#_ednref8) פרשנות למילה "נא". Gordon Wenham, Genesis 16–50, Word Biblical Commentary 2 (Dallas: Word, 1994), 104.

[\[ix\]](/#_ednref9)  Nahum M. Sarna, Genesis, JPS Torah Commentary (Philadelphia: Jewish Publication Society, 1989), 151.

[\[x\]](/#_ednref10) אני שואל מתובנותיו של מת'יו פלאנאגן במאמר, “Abraham and Isaac: Did God Command the Killing of an

 Innocent?” ("אברהם ויצחק, האם אלוהים ציווה על הרג אדם חף מפשע?") [www.mandm.org.nz/2009/07/sunday-](http://www.mandm.org.nz/2009/07/sunday-)

study-abraham-and-isaac-%E2%80%93-did-god-command-the-killing-of-an-innocent.html (accessed April 17,

(2010.

[\[xi\]](/#_ednref11)  John E. Hare, God’s Call: Moral Realism, God’s Commands, and Human Autonomy (Grand Rapids: Eerdmans, 2001), 68–69.

[\[xii\]](/#_ednref12)  James D. G. Dunn, The Theology of the Apostle Paul (Grand Rapids: Eerdmans, 1998), 225.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/e1ed00d876152714206ff3efe85c79945ff61d57b3b4d08b738bb8e42987d3c6?s=300&d=mm&r=g) 

 פול קופאן 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/paul-copan/) [    ](https://igod.co.il/author/paul-copan/)

**קטגוריות:** מוסר

---

### [המשיח הוא התגלמות אלוהים בבשר ודם](https://igod.co.il/true-judaism/המשיח-הוא-התגלמות-אלוהים-בבשר-ודם/)

**Published:** ינואר 1, 2017
**Author:** מייקל בראון

**Content:**

המשיחיים (גם היהודים וגם הגויים) – מאמינים אך ורק באלוהים אחד. תודות לשטיפות המוח של הרבנים, רבים חושבים שהנוצרים מאמינים באלוהים שהפך לאדם, או בשלושה-אלוהים שונים, אך מדובר בדעה קדומה. ראו לדוגמא את הצהרת האמונה שעליה חתומים אנשי הכנסייה האנגליקנית: "יש רק אלוהי אמת אחד, והוא נצחי, ללא גוף, איברים או תאוות; כוחו, חוכמתו וטובו הם אין סופיים; הוא הבורא והמכונן של כל הדברים – הנראים והבלתי נראים גם יחד". לדברי כמה תיאולוגים משיחיים בימינו, "יש עיקרון אחד שהמשיחיים אינם מוכנים לוותר עליו, והוא הרעיון שאלוהים הוא אחד. העניין הזה אינו נתון למשא ומתן.

זוהי עובדה שמבוססת היטב על הכתובים". וגם, "האחדות של אלוהים היא אחד מעמודי היסוד שעליהם בנויה האמונה המשיחית כולה. איננו יכולים להתכחש לעובדה שאלוהים הוא אחד". האם ההצהרה הזאת על אחדותו של אלוהים מהווה בעיה ליהודי דתי או רב כלשהו?

האלוהים שאנחנו עובדים ומעריצים הוא נשגב מהבנתנו. בספרות הסוד היהודית הוא נקרא "אין סוף", והחשיבה היהודית המסורתית מודה בכך שיש לאלוהים היבטים שונים. אפשר לומר שהוא אחד, ושהוא יותר מאחד. לאלוהים יש הרבה ממדים! אנחנו לא יכולים להכניס אותו לקופסה קטנה ולעשות לו ניתוח מתמטי\[4\]. טבעו הנצחי של אלוהים אינו ברור במלואו, ובכך יודה כל מי שמאמין באלוהים אחד. אנחנו – עם ההבנה המוגבלת שלנו – יכולים לתאר אך בקושי את האין סוף של אלוהים. על כך כבר אמר לי אינטלקטואל יהודי, "הידע שלנו על אלוהים שווה בערך לידע שיש לזבוב על פיזיקה גרעינית"\[5\].

וכמו תמיד, השאלה היא מה אומר על כך התנ"ך. הדעות שיש ליהודים-משיחיים ולרבנים הן בעלות משמעות רק אם הן הולכות בד בבד עם התנ"ך. לכן, עלינו להתחיל בהתחלה ולבנות את התפיסה שלנו על היסודות הנכונים. זכרו, עניין "השילוש" נולד כשתלמידיו של ישוע בחנו את כל חלקי הפאזל וניסו ליישב זה לצד זה את הראיות שקיימות בכתובים. עלינו לבדוק תחילה את הראיות האלה, לפני שנגיע למסקנות כלשהן – שליליות או חיוביות.

חשוב לציין שהתפיסה או התיאולוגיה אותה נציג איננה פרשנות "נוצרית", אלא כזאת שהיתה מקובלת עוד לפני השתלטותה של היהדות-הרבנית, כבר בימי בית שני.

פרופ' דניאל בויארין, פילוסוף והיסטוריון יהודי אשר הוסמך לרבנות, הפך לאחד מחוקרי היהדות וההיסטוריונים הבולטים בעולם. הוא מחזיק בתואר דוקטורט מבית המדרש לרבנים באמריקה. לימד באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטת בר-אילן, באוניברסיטת ייל, באוניברסיטת הרווארד, בישיבה יוניברסיטי ובאוניברסיטת קליפורניה בברקלי. בשנת 2015 אף זכה בפרס הומבולדט בשל השיגיו באקדמיה.

> בספרו "הבשורות היהודיות: הסיפור של המשיח היהודי" (2011), בויארין מתייחס לאמונה הנפוצה ביהדות בית שני באשר למשיח, ומסביר כי בתוך היהדות של אותה תקופה, יהודים רבים, **"האמינו שלאלוהים היה נציג או שליח או אפילו בן, רם ונישא מעל כל המלאכים, שתפקד כמתווך בין אלוהים לבין העולם בכל הקשור לבריאה, התגלות וגאולה."** (עמ' 5)
> בויארין ממשיך ומפרט כי היהדות, **"ציפתה למשיח שיהיה אלוהי וירד לכדור הארץ בדמות אנושית. לפיכך, החשיבה הבסיסית אשר מתוכה גם השילוש וגם ההתאנשות צמחו, כבר היתה שם בעולם אליו נולד ישוע."** (עמ' 6)

הצהרת האמונה היהודית הבסיסית – "קריאת שמע" – נמצאת בדברים ו 4. המסורת מנסחת את הקריאה כך: "שמע, ישראל: ה' אלוהינו, ה' אחד" (בהמשך נבדוק תרגומים אחרים). היהודים המשיחיים טוענים שהמילה "אחד" מעידה על אחדות מורכבת – אחדות של כמה פריטים נפרדים, ואילו היהודים המסורתיים טוענים שהמילה מעידה על אחדות מוחלטת.

אבל האמת היא שפירושה של המילה "אחד" הוא פשוטו כמשמעו – אחד. אומנם יתכן שהיא מרמזת על אחדות מורכבת (בדומה לקבוצה אחת, זוג אחד וכן הלאה), אבל היא אינה מדברת על כך ישירות. יחד עם זאת, המילה "אחד" בהחלט אינה מדברת על אחדות מוחלטת, אך רעיון זה בא לידי ביטוי בצורה מפורשת במאה ה-12, על ידי הרמב"ם, שקבע שהעם היהודי חייב להאמין שאלוהים הוא "יחיד". אין ספק שתגובתו של הרמב"ם התעוררה נוכח דעות "נוצריות" מוגזמות שסותרות את הכתובים, ושיצרו ביהודים את הרושם שהנוצרים עובדים שלושה אלים. למרבה הצער, הרמב"ם אמר את מה שאמר כתגובה למצב שנוצר, והתגובה שלו מרחיקה לכת מעבר למה שנאמר מפורשות בכתובים. בעצם, אין אפילו פסוק אחד בכתובים שמצהיר מפורשות וישירות שאלוהים הוא אחדות אחת מוחלטת.

אם כך, מה כוונתה של קריאת שמע? הדעה הרווחת והמסורתית – הדעה שמוכרת לרוב היהודים – היא שהטקסט מבהיר שאלוהים הוא "אחד". אם כך, עלינו לבחון לעומק את השימוש שהכתובים עושים במילה הזאת. לפי בראשית ב 4, כשהאדם מתאחד עם אשתו, השניים הופכים ל-"בשר אחד" – כלומר לאחדות מורכבת (של שני פריטים בודדים). כך גם בשמות לו 13, שם אלוהים מצווה על משה לחבר את היריעות זו לזו כדי ליצור משכן "אחד" (ראה גם שמות כ"ו 6,11; ל"ו 18). למשכן האחד יש מרכיבים רבים.

התנ"ך מדבר גם על כך שעם ישראל הוא "גוי אחד" (ראה שמ"ב ז 23; יחז' ל"ז 22). עם ישראל היה עם אחד שמנה כמה מאות אלפי אנשים. גם האנשים שחברו יחד כדי לבנות את מגדל בבל היו "עם אחד" (ברא' י"א 6), וכך גם האיחוד של תושבי שכם ובני ישראל (ברא' ל"ד 16,22). יכולים להיות היבטים רבים לאחדות שכזאת!

יש עוד דוגמאות רבות בתנ"ך, אבל חשוב להבהיר את הנקודה העיקרית: האמירה שיהוה, אלוהי ישראל, הוא אחד, אינה מלמדת דבר על טבעו – האם הוא אחד ויחיד או עשרה שהם אחד. בעצם, זה בכלל לא חשוב, משום שמאז ומתמיד היה כל אל "אחד". הבעיה הייתה שהיו כל כך הרבה אלים שהתחרו על הסגידה של בני עמנו. זה היה הקרב האמיתי של בני ישראל, כפי שהזהיר אותם אלוהים בעשרת הדיברות וכפי שמשה ויהושע התרו פעמים כה רבות: – "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצריים, מבית עבדים. לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני." (שמות כ' 2) – "לא תשתחווה לאלוהיהם ולא תעבדם, ולא תעשה כמעשיהם, כי הרוס תהרסם ושבור תשבור מצבותיהם." (שמות כג 24) – "לבלתי בוא בגויים האלה – הנשארים האלה איתכם; ובשם אלוהיהם לא תזכירו ולא תשביעו ולא תעבדום ולא תשתחוו להם." (יהוש' כג 7) קריאת השמע לא דיברה על נושאים פילוסופיים כמו האחדות המורכבת או המוחלטת של אלוהים (האם היה מישהו מעלה על דעתו רעיון כזה?). אדרבה, היא אמרה לבני עמנו שאלוהים לבדו צריך להיות האלוהים שלנו – ולא אף אל אחר.

זוהי המשמעות המדויקת של "אחד", וכך זה גם בכל מקום אחר בכתובים. ראה, למשל, דברי הימים א' כט 1: "ויאמר דויד המלך לכל הקהל, 'שלמה בני אחד בחר בו אלוהים, נער ורך, והמלאכה גדולה כי לא לאדם הבירה, כי לה' אלוהים' ". המילה "אחד" מבהירה כאן שאלוהים בחר אך ורק בו, בשלמה לבדו ולא באף אחד אחר.

כך גם הבינו את קריאת שמע פרשנים יהודיים בימי הביניים, כמו אברהם אבן עזרא ורשב"ם (רבי שמואל בן מאיר). אם כך, אין זה טיעון "נוצרי" מאוחר יותר, שלפיו דברים ו 4 אינו מלמד שאלוהים הוא אחדות מוחלטת. בעצם, משה וויינפלד, מלומד יהודי מוביל בתחום הכתובים, שלצורך דיון דקדוקי טכני משכתב את קריאת שמע כ"שמע, ישראל! יהוה אלוהינו הוא יהוה אחד", נתן לדיון שלו על דברים ו 4-25 את הכותרת, "נאמנות בלעדית ליהוה". הכוונה של דברים ו 4 היא שרק אלוהים הוא אלוהי ישראל.

הדברים האלה תואמים את המדרש המפורסם לקטע הזה (ראה בבלי, פסחים נו א; ספרי דברים לא; בראשית רבה צח ד), שמשתמש בשם "ישראל" ככינוי ליעקב. המדרש מספר שעל ערש דווי ביקש יעקב לגלות לבניו את מה שמצפה להם בקץ הימים, אבל אז גילה שנסתלקה ממנו השכינה. יעקב חשש שמא אחד מבניו ימצא פסול ולא ישמור אמונים לאלוהים, אבל על כך אמרו לו בניו, "שמע, ישראל (כלומר יעקב, אבינו), ה' אלוהינו ה' אחד (לבדו)… כשם שאין בליבך אלא \[אלוהים\] אחד, כך אין בליבנו אלא \[אלוהים\] אחד". ועל כך ענה להם יעקב, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"\[. כאמור, אין לזה כל קשר לטבעו של אלוהים ולמהותו. זוהי הצהרת אמונה בכך שאלוהים לבדו – אלוהי יעקב, אלוהי ישראל – יהיה האלוהים של צאצאיו של יעקב.

אגב, בספר "מכילתא דרבי ישמעאל" (מסכת דפסחא, פרשה ז'), דרשו חז"ל את הפסוק "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה־זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל־הֶהָרִים…" (שיר השירים ב:ח) על אלהים, שנאמר: "ר' יאשיה אומר: אל תקרי 'ופסחתי', אלא 'ופסעתי', שהב"ה (אלהים) מדלג על בתי בניו במצרים, שנאמר: קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים".
במדרש "שיר השירים רבה" (סדרא תנינא, ב'), כתוב:" קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ".
​את אותו פסוק משיר השירים (ב:ח), מזהים חז"ל במקום אחד עם אלהים ובמקום אחר עם המשיח…​

גם הנביאים אמרו את אותם דברים: – "אל תפחדו ואל תירהו \[תיראו\]. הלא מאז השמעתיך והגדתי? ואתם עֵדַי. היש אלוה מבלעדי? ואין, צוּר בַּל ידעתי." (ישעיהו מד 8) – "אני ה', ואין עוד זולתי; אין אלוהים אאזרך ולא ידעתני." (ישעיהו מה 5) – "כי כה אמר ה' – בורא השמים הוא האלוהים; יוצר הארץ ועושה, הוא כוננה; לא תוהו בראה, לשבת יצרה – אני ה', ואין עוד". (ישעיהו מה 18) – "פנו אלי והיוושעו, כל אפסי ארץ; כי אני אל, ואין עוד." (ישעיהו מה 22)

כל תלמיד של ישוע יסכים עם המילים הללו. אלוהים לבדו הוא אלוהינו. עלינו לדעת מי הוא אלוהים, וזה מה שחשוב באמת. מה אומרים הכתובים על כך? הכתובים מכנים את אלוהים בכינויים שונים ומתארים אותו בדרכים שונות. מה המשמעות של כל התיאורים והכינויים האלה? האם יש בתנ"ך רמז כלשהו לכך שאלוהים הוא "ישות מורכבת"? האם אלוהים הוא ישות מורכבת, כמו בעל ואישה שהם אחד, כמו המשכן שהוא אחד – על כל חלקיו, וכמו עם – שהוא אחד על כל מיליוני האנשים ששייכים לו?

עלינו לזכור שהנושא שעל הפרק הוא לא מספר האלוהים שאנחנו עובדים – שלושה או אחד. הרי יש רק אלוהי אמת אחד! אלוהי הברית החדשה הוא אותו אלוהים שעליו מדובר בתנ"ך. אבל מי הוא בדיוק? איך הוא מתגלה לנו? באיזה מובן הוא אלוהים אחד? האם מדובר ב-"מתמטיקה רוחנית", או שיש כאן איזו תעלומה? העולם הוא "אחד", האוקיינוס הוא "אחד", וגם אלוהים הוא "אחד", אבל מה זה אומר?

אולי הבעיה אינה קשורה כל כך בטבעו של אלוהים, אלא בתגובה השלילית, הטעונה כל כך, לכל מה שעולה ממנו ריח "נוצרי". אולי הבעיה קשורה בדגש היתר על נושא השילוש, שלא הוסבר כהלכה ושאינו מובן דיו. אולי כדאי שלרגע אחד נפסיק לחשוב על מה שהנוצרים והמשיחיים מאמינים בו, כי לא כל דבר שיש עליו תווית "נוצרית" או "משיחית" הוא באמת משיחי ומבוסס על הכתובים. אולי כדאי שלרגע אחד נראה בעיני רוחנו רב יהודי ישיש, החושף את התעלומות של אלוהים. הקשיבו לדברים שהוא אומר בשעה שהוא סורק באצבעותיו את זקנו הארוך, האפור. "אני לא מדבר על כך עם כל אחד", אומר הישיש. "הנושא עצמו הוא מאוד עמוק. אבל אתה נראה לי בחור כן ואמיתי, ולכן אחשוף בפניך כמה סודות".

וכך הוא מתחיל לספר לך על עשר הספִירות, מה שנקרא הנביעות השמימיות שמשמשות כ-"מתווכות או כחוליות מדורגות בין הבורא שהוא כולו רוחני ושאי אפשר להכירו, לבין עולם החומר". כשאתה אומר, "אבל האם זה לא סותר את האמונה שלנו באחדות של אלוהים?" הוא עונה, "אלוהים הוא שלמות אורגנית, אבל כוחו ועצמותו באים לידי ביטוי באופנים שונים – כפי שחיי הנפש הם אחד, אם כי לפעמים הם באים לידי ביטוי דרך העיניים, הידיים והגפיים האחרות. אלוהים והספירות שלו דומים לאדם ולגופו: יש לו כמה גפיים, אבל הוא עצמו אחד. אפשר לתאר את זה גם אחרת, כעץ שיש לו גזע אחד, אבל ענפים רבים. העץ הוא אחד, ובכל זאת מורכב מאיברים רבים. כך זה גם עם גוף האדם וכך זה עם אלוהים. האם אתה מבין?"

ועכשיו הקשב לאותו רבי, שאומר לך, "הכתובים שלנו מתארים את אלוהים כיושב במרומים, ויחד עם זאת הוא שוכן בענן ובאש שכיסו את המשכן, וממלא את הנביאים ברוחו. במקביל התנ"ך מספר לנו שכבודו ממלא את היקום! האם אתה מבין כמה מורכבת היא האחדות של אלוהים?"

ומה היה קורה עם אותו רב היה מתחיל לדבר על מונחים מיסטיים אחרים שקשורים באלוהים, כמו הרז שבשלושה (בארמית: רָזָא דִיתלַתָא, רזי דשלושה), ומסביר שבזוהר יש חמישה ביטויים שונים המתייחסים להיבטים שונים בטבעו של אלוהים בעל שלושת הממדים? מה היית מבין מההתייחסות שלו לשלושה ראשים, שלוש רוחות, שלוש צורות התגלות, שלושה שמות ושלושה גוונים של פרשנות שמתארים את הטבע האלוהי? הזוהר מדבר על האחדות של כל יום, אחדות שבאה לידי ביטוי בקריאה "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". הזוהר מסביר ששלושת השמות האלה הם אחד.

הכיצד? ההסבר הוא: רק על ידי אמונה, בחזון של רוח הקודש. גם רז הקול (הדרך שבה הקול נשמע) פועל בדרך דומה, כי למרות שהקול הוא אחד יש בו שלושה יסודות: אש, אוויר ומים. הנושא הזה של "האלוהות" הוא מאוד עמוק!

לאורך הדורות, תלמידיו של ישוע הצביעו על מקומות שונים בתנ"ך, שמדברים על אלוהים בלשון רבים, כהוכחה לקיומו בשלוש ישויות. לדוגמה, בפסוק הראשון בבראשית הבורא נקרא "אלוהים", לשון רבים של המילה "אל". בבראשית א 26 אלוהים אומר, "נעשה אדם בצלמנו, כדמותנו" – שוב לשון רבים. בבראשית ג 22 הוא אומר, "והיה \[האדם\] כאחד מאיתנו". בבראשית יא 7 אומר אלוהים לאחר שבני האדם החלו לבנות את מגדל בבל, "נרדה ונבלה את שפתם". כך זה גם בישעיהו ו 8, שם אלוהים אומר, "את מי אשלח? ומי ילך לנו?"

האם כל הדברים האלה מוכיחים שאלוהים הוא אחדות מורכבת? עוד בתקופת התלמוד (בבלי, סנהדרין לח ב) ניסו הרבנים להבהיר, שבכל פעם שיש שימוש בלשון רבים, מיד אחריה באה לשון יחיד. הכוונה היא שהכתובים מרבים לכנות את בורא העולם בשם שהוא בלשון רבים (כמו אלוהים) ואחריו פועל בלשון יחיד (כמו בראשית א' 1). אחרי שנאמר בבראשית א 26-27, "נעשה אדם" (רבים), נאמר, "ויברא אלוהים" (יחיד).

### אם כך, מי צודק?

האמת היא שאין כל דבר יוצא דופן בכך שבורא העולם נקרא "אלוהים" (מילה שאפשר לייחס גם לבורא השמים והארץ, וגם לאלילים). במזרח הקרוב הקדום היה מקובל לפנות לאלוהות כלשהי בלשון רבים, וכך גם כשדיברו על בעל בית או על אדון. הנה כמה דוגמאות, בבראשית כד דיבר משרתו של אברהם על אדונו בלשון רבים ("אדונים"). בבראשית לט יוסף דיבר על פוטיפר בלשון רבים, ובמלכים א' א 11 מתואר דוד המלך בלשון רבים ("אדונינו"). בשמות כא התורה מדברת על עבד ועל "אדונים", אם כי הכוונה רק לאדון אחד. בישעיהו יט 4 הנביא מספר לעמו שאלוהים יסגיר אותם בידי נוגש אכזר, "אדונים קשה" (השם ברבים, התואר ביחיד). בישעיהו ט 3 נאמר שהחמור יודע אבוס בעליו (לשון רבים, אם כי מדובר רק בבעלים אחד). לעומת זאת חלקו הראשון של הפסוק מדבר על בעליו של השור בלשון יחיד ("ידע שור קונהו").

הדוגמאות האלה, שהן שכיחות למדי, מבהירות ששמות מורכבים בלשון רבים שימשו לעיתים קרובות ביחס למנהיגים, בעלים, אדונים או מלכים. על אחת כמה וכמה השתמשו בצורת ביטוי זה כדי לדבר על אדוני האדונים, על מלך המלכים, על אלוהים. במלאכי א 6 אלוהים שואל, "אם אדונים אני איה מוראי?" ובתהילים ח 2,10 קורא המשורר, "יהוה אדונינו". בדברים י 17 יהוה מתואר כ-"אלוהי האלוהים ואדוני האדונים".

אנו מבקשים שתחשוב על עובדה נוספת לפני שתקפוץ למסקנה שלשון הרבים, המשמשת לפעמים בשמות שניתנים לאלוהים, אינה הוכחה לאחדות שלו. העברית, לצד שפות שמיות אחרות, מבטאת לפעמים גדולה, עליונות, הדר ושלמות על ידי שמות מורכבים. כשמדברים בלשון רבים על ישות יחידה, מבטאים הדרת כבוד, בעלות או אלוהיות. כלומר, המושג של "אחדות מורכבת" או "רבים שמרכיבים את האחד" היה חלק משפת התנ"ך. מונחים אלה אינם זרים למי שמורגל בכתובים. אומנם ההתייחסויות האלה לאלוהים או לאדונים בלשון רבים אינן מוכיחות את עניין השילוש, אבל הן תואמות כליל את שאנו מנסים לומר כאן, שבמובן מסוים האחדות של אלוהים היא מורכבת.

ומה לגבי משפטים שאלוהים עצמו אמר, כמו, "נעשה אדם בצלמנו… והיה לאחד מאיתנו… נרדה ונבלה… מי ילך לנו?" האם הפסוקים האלה מוכיחים את קיומו של השילוש? גם תלמידי ישוע וגם יהודים נתנו תשובות רבות לשאלה הזאת. למשל, אלוהים האב דיבר עם הבן ועם הרוח (ואולי עם הבן או עם הרוח), אלוהים דיבר עם מלאכים, והוא נשא ונתן עם עצמו. בכל המקרים הללו העברית משתמשת בלשון רבים. רשימת התשובות שניתנו לשאלה הזאת היא אין סופית, והרשימה של טיעוני הנגד שהועלו כנגד אותן תשובות ארוכה לא פחות. אם כך, במה האדם אמור להאמין?

ההצעה שלנו מאוד פשוטה: הכר בכך שכל הפסוקים האלה מהתנ"ך מתארים את אלוהים בלשון רבים ומציינים על הגיוון שקיים בתוך האחדות שלו. יחד עם זאת, אפשר לפרש את זה גם אחרת. בכל אופן, הפסוקים האלה מתאימים עם האמונה בשילוש ותומכים בה, אבל הם אינם מוכיחים אותה. כמובן שהם אינם מפריכים אותה. בנקודה זו ודאי תחשוב שאנו פותחים פתח רחב מדי לגישות שונות בעניין אחדותו המורכבת של אלוהים. אולי תרגיש שאיכשהו, חייב להימצא בתנ"ך פסוק שמפריך את כל מה שאמרנו ומבהיר מעל לכל ספק שאלוהים הוא אחד. אחרי הכל, האמונה באחדותו של אלוהים היא אבן הפינה ביהדות. בהקשר זה מרבים לצטט את זכריה יד 9, כדי להוכיח שבאחרית הימים, "והיה ה' למלך על כל הארץ. ביום ההוא יהיה ה' אחד (כלומר, יכירו בכך שהוא אחדות מוחלטת) ושמו אחד (כדי להדגיש את העובדה שהוא אינו יותר מאחד)". כך שבסוף, כשהכל יתברר, ידעו כולם שאלוהים הוא אחדות מוחלטת ולא אחדות מורכבת או שלושה שהם אחד.

אבל האם זו הייתה כוונתו המקורית של זכריה? הנביא לא היה בוחר להשתמש במילה "אחד" בפסוק זה אילו רצה לדבר על טבעו של אלוהים ועל אחדותו המוחלטת. נחזור לרגע לזכריה יא 8, שם מדבר הנביא על "יֶרח אחד". מה זה אומר לגבי טבעו של הירח? האם זה אומר שאין בו שלושים יום משום שהוא אחד?

זו הסיבה שבאחד התרגומים של זכריה יד לאנגלית, מופיעה הערת שוליים ליד פס' 9, המסבירה שכוונת הפסוק לכך ש-"ביום ההוא יעבדו את ה' לבדו בשמו האחד". בדיוק כך. הנבואה הזאת מדברת על כך שכל העמים יפנו ליהוה, יפנו עורף לאלילים שלהם ולדתות השקר השונות, ויעבדו אך ורק אותו. הפסוק בזכריה אינו אומר דבר על כך שאלוהים הוא אחד ויחיד בטבעו. הוא רק אומר שכולם יעבדו אותו בתור אלוהי האמת האחד והיחיד. כך מלמדת הברית החדשה.

שים לב לפסוקים הבאים, הידועים לכל. כשאחד הסופרים (רבנים דאז) שאל את ישוע, "איזוהי המצווה הראשונה מכל?" ישוע ענה, "הראשונה היא 'שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד, ואהבת את ה' אלוהיך בכלל לבבך ובכל נפשך ובכל שכלך ובכל מאודך' " (מרקוס יב 28-30). זמן קצר לפני צליבתו התפלל ישוע ואמר, "ואלה הם חיי עולם: שיכירו אותך, אלוהי האמת לבדו, ואת אשר שלחת – את ישוע המשיח" (יוחנן יז 3). כן, ישוע בכבודו ובעצמו לימד שאביו הוא האלוהים האחד והיחיד!

כיפא אמר את אותם דברים, וגם שאול לימד מפורשות שאלוהי האמת היחיד, אבינו ובוראנו, שלח את ישוע בנו כמשיח ואדון.

ראשית נצטט את דבריו של כיפא, "אנשי ישראל, שמעו את הדברים האלה: ישוע מנצרת, איש שהתאשר לכם מטעם אלוהים בגבורות ובניסים ובאותות אשר האלוהים עשה על ידיו בתוככם, כפי שאתם עצמכם יודעים… את ישוע זה הקים אלוהים לתחייה ועל זאת אנחנו כולנו עדים… לכן ידע נא כל בית ישראל בבירור, שאלוהים שם לאדון ולמשיח את ישוע זה אשר אתם צלבתם (מעשי השליחים ב' 22,32,36). והנה מה שאמר שאול, "אנחנו יודעים כי אין ממשות לאליל בעולם וכי אין אלוהים אלא אחד. וגם אם יש הקרויים 'אלים', אם בשמים ואם בארץ – כשם שיש אלים רבים ואדונים רבים – הרי לנו יש אלוהים אחד, האב אשר הכל ממנו ואנחנו למענו; ואדון אחד, ישוע המשיח, אשר הכל דרכו ודרכו אנחנו מתקיימים." (הראשונה לקורינתים ח 4-6) . "הן אחד האלוהים, ואחד המתווך בין אלוהים לבני אדם – האדם המשיח ישוע. אשר נתן את עצמו כופר בעד הכל. זאת העדות בעיתותיה." (הראשונה לטימותיאוס ב 5-6). שאול כתב לתסלוניקים על כך שכולם שמעו "כיצד פניתם מן האלילים לאלוהים כדי לעבוד אל חי ואמיתי, ולחכות לבנו מן השמים, אשר הוא הקימו מן המתים, לישוע המציל אותנו מן הזעם הבא." (הראשונה לתסלוניקים א 9-10).

זוהי אחת הסיבות העיקריות לכך שאלוהים שלח את בנו לעולם: כדי שבאמצעות ישוע המשיח, אנשים מכל עם ומכל אומה יפנו עורף לאלילים ולמסורות מתות, ויפנו לאל החי והאמיתי. הברית החדשה היא ללא ספק מונותאיסטית, והיא שופכת אור נוסף על המונותאיזם של התנ"ך. האל היחיד שהוא חי ואמיתי הוא אחד, אבל האחדות שלו מורכבת, מיוחדת ונשגבת מבינת אדם.

הנה כמה נקודות חשובות שראוי להביא בחשבון.

התנ"ך מבהיר שאיש אינו יכול לראות את אלוהים, ויחד עם זאת במקרים מסוימים מסופר שאנשים ראו אותו. אם כך, את מי הם ראו?

התנ"ך מלמד שאלוהים מתגלה לפעמים עלי אדמות, בדמות אדם. יחד עם זאת, בתוקף היותו אלוהים הוא יושב במרומים. איך אפשר ליישב את שני הדברים האלה?

התנ"ך מתאר לפעמים את רוח הקודש כישות נפרדת ולא רק ככוח לא אישי. האם המילים "רוח הקודש" הן שם נרדף לאלוהים, או שהן מתארות חלק מטבעו, את רוחו?

התנ"ך מדבר על דבר אלוהים כעל ישות נפרדת, כעל משהו שראוי לשבח והלל, שנשלח לבצע משימות מסוימות ופועל בעולם. מהו הדבר הזה?

הרבנים הרבו לדבר על השכינה, על נוכחות אלוהים, שמתארת את ההיבט האימהי באישיותו של אלוהים. הם לימדו שהשכינה יצאה לגלות עם העם היהודי, ושסבלה עם "ילדיה" בארץ נכר לפי התפיסה הזאת, אלוהים לא יוכל לשוב ולהיות "שלם" לפני שבני עמו ישובו מהנדודים הפיזיים והרוחניים שלהם, ולפני שייבנה המקדש. הרבנים ביססו את הרעיון הזה על פסוקים האומרים שאלוהים נמצא עם עמו (באופן אישי או קיבוצי) בצרותיהם, במצוקותיהם ובגולה (ראה מכילתא דרבי ישמעאל, מסכת דפסחא יד).

רבי עקיבא הרחיק לכת ואמר שלפי הכתובים, כשאלוהים גאל את עמו הוא בעצם גאל את עצמו. יש חסידים ששילבו את מושג השכינה עם הרעיון המיסטי של ספירות והרחיקו שלב אחד נוסף. הם מאמינים ש…

לפי התפיסה החסידית הזאת, בשלב זה אלוהים שרוי במעין מצב של "חוסר אחדות". משום מה כולם חושבים שהאחדות של אלוהים היא עניין בסיסי! מדוע שננסה להקטין את התעלומה?

כפי שאמרנו,, מדובר בתפיסות רוחניות נעלות. האחדות של אלוהים, או האחדות המשולשת שלו, אינה מובנת כראוי. בעצם, אם תשאל עשרה משיחיים אם הם מצפים לפגוש בבוא היום בשמים שלוש ישויות שונות של אלוהים – את אלוהים האב, את ישוע ואת רוח הקודש – תקבל תשובות שונות ומגוונות. מדוע? משום שהאחדות המשולשת של אלוהים איננה תורה מגובשת ומנוסחת היטב, או עניין שאפשר להסבירו בשלושים שניות ואפילו בפחות מזה. הרי זה כאילו שאלת חסיד, "האם השכינה היא אלוהים?" או, "האם המימרא (דבר אלוהים) היא אלוהים?" או "האם הספירות הן אלוהים?" . מדובר בנושאים בעלי עומק פילוסופי ותיאולוגי.

עיינו בפסוקים מהספר האחרון בברית החדשה – ספר התגלות. בהתגלות ג 21 ישוע אומר שהוא ניצח וישב עם אביו על כיסאו. אבל מה זה אומר? לפי התגלות ד 2, יוחנן, שכתב את הספר, נלקח לשמים בהשראת הרוח, שם הוא רואה "כיסא… ועל הכיסא יושב". היה זה ה' צבאות, "אשר היה והווה ויבוא" (ד 8). אחר כך רואה יוחנן שבין הכיסא והזקנים עומד "שה (סמל לישוע) כמו שחוט" (ה 6). הדרמה השמימית הלכה ונפרשה לעיני יוחנן, שכתב, "וכל ברייה אשר בשמים ובארץ ומתחת לארץ ועל הים וכל אשר בם, שמעתי אומרים: 'ליושב על הכיסא ולשה הברכה והיקר והכבוד והעוז לעולמי עולמים' " (ה 13).

האם שמת לב למילים? "ליושב על הכיסא ולשה". שים לב, בהתגלות ז 9 יוחנן רואה "המון רב… עומדים לפני הכיסא ולפני השה", וקוראים, "הישועה לאלוהינו היושב על הכיסא ולשה" (ז 10). התמונה הכללית ברורה, אבל לא קל לפענח את הפרטים. אלוהים יושב על הכיסא והשה איתו. אבל השה עומד "באמצע הכיסא" (ז 17). מה זה אומר? אין ספק שזוהי תעלומה.

נעבור לסוף הספר, ובמובן מסוים לסופו של הסיפור. בהתגלות כב 1 מסופר על "נהר מים חיים, מבהיק כבדולח, יוצא מכיסא האלוהים והשה". שים לב למילים "כיסא האלוהים והשה". הכיסא של האלוהים והשה. ועכשיו קרא את הפסוקים המדהימים הבאים, "כיסא אלוהים והשה יהיה בה (בעיר ירושלים החדשה), ועבדיו ישרתוהו. הם יראו את פניו ושמו על מצחותם." (כב 3-4).

איזה תיאור מדהים! לאלוהים ולשה יש כיסא אחד (לא שניים), ועבדיו (לא עבדיהם) ישרתו אותו (ולא אותם) ויראו את פניו (לא את פניה). כיסא אחד, אלוהים אחד ופנים אחד. זוהי אמת עמוקה, מדהימה, מונותאיסטית במיטבה. אלוהינו הוא מורכב וייחודי! כמה פסוקים אחר כך אומר המלאך ליוחנן, "לאלוהים תשתחווה!" (כב 9). האלוהים האחד של אברהם ומשה הוא האלוהים האחד של כיפא ושאול.

מאז ומתמיד הייתה קריאת ה-"שמע" הצהרת האמונה הבסיסית של עם ישראל. בפסוק אחד קצר הציג משה אמת גדולה אודות האחדוּת האלוהית. הפסוק כתוב בימינו על קלף, בכל מזוזה התלויה על משקוף הכניסה של כל בית בישראל, והוא בעצם קורא לעם ישראל לשרת ולעבוד אלוהים אחד. מאמר זה חוקר את קיומו של אלוהים אחד שיש בו ריבוי הוויות, וזאת על סמך התנ"ך בלבד.

"השילוש הקדוש" אגב, הינו מושג שאינו קיים בכלל, לא בתנ"ך ולא בברית החדשה. אין אנו מאמינים כי אכן קיימים שלושה אלוהים שונים.

דברים ו׳, ד׳: "שמע ישראל יהוה אלוהינו יהוה אחד". המילים ״אלוהים״ ו״אלוהינו״ הינן צורת רבים של המילה ״אלוה״, שמשמעותה ״אל״. מדוע אלוהים מציג את עצמו בצורת רבים ומסיים את המשפט במילה "אחד"? כדי להבין טוב יותר את המשפט עלינו לעמוד את משמעות המילה "אחד" בתנ"ך.

### משמעות המילה "אחד" בתנ"ך

הנה מספר דוגמאות: א. בראשית א׳, ה׳: "ויהי ערב ויהי בוקר – יום אחד". בוקר וערב באים זה אחר זה, וביחד מהווים יום אחד. ה"אחד" הוא צירוף של הערב והבוקר. ב. בראשית ב׳, כד׳: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו, ודבַק באשתו והיו לבָשָׂר אחד". איש ואישה – שני בני-אדם נפרדים ושונים, שהחיבור ביניהם יוצר ״בשר אחד״. ג. עזרא ב׳, סד׳ ונחמיה ז׳, סו׳: "כל הקהל כאחד, ארבע ריבוא אלפיים שלוש מאות שישים". 42,360 איש נאספו ביחד כקהל אחד. ה-"אחד" כלל את כל הפרטים שהיוו את הקהל.

הדוגמאות הללו מלמדות שהמילה "אחד" אינה מתייחסת בהכרח לפריט יחיד, אלא גם להרכב של פרטים שיוצרים שלמות אחת (ראו גם יחזקאל לז׳, יז׳, בראשית יא׳, ו׳, לד׳, טז׳). בעברית ישנה מילה אחרת שמתארת אחדות שאין לחלקה – והיא המילה "יחיד".

### הריבוי שקיים במילה אלוהים

הנה מספר דוגמאות: א. בראשית א׳, כו׳: "ויאמר אלוהים, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, ויֵרדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ"". עם מי דיבר אלוהים בפסוק הזה? (משום שאמר ״נעשה״, ״בצלמנו״, ״כדמותנו״) אלוהים לא דיבר עם בני-אדם, משום שהם עדיין לא נבראו. הוא גם לא התייעץ עם המלאכים, כי המלאכים לא היו שותפים פעילים במלאכת הבריאה. התנ"ך מבהיר שאלוהים לבדו הוא זה שברא את העולם. – נחמיה ט׳, ו׳: "אתה הוא יהוה, לבדך אתה עשית את השמים, שמי השמים וכל צבאם, הארץ וכל אשר עלֶיהָ, הימים וכל אשר בהם. ואתה מְחיה את כולם וצבא השמים לך משתחווים". הביטוי 'צבא השמים' מתייחס לכוכבים ולמלאכים, לכל הבריאה השמימית שמעל הארץ. – איוב לח׳, ז׳: "בְּרוֹן יחד כוכבי בוקר, ויריעו כל בני אלוהים". (כמו כן ראו ישעיהו מ׳, יג׳-יד׳).

אלוהים אומר לאיוב שכאשר הוא ברא את היקום, המלאכים הריעו לו. ז"א שהם ראו לפחות חלק ממלאכת הבריאה אך לא היו שותפים במלאכה זו. אם כך, אלוהים דיבר עם הוויה או עם הוויות נוספות השוות לו בצלם, בַּדמות ובכוח לברוא. ולראיה: – בראשית ג׳, כב׳: "ויאמר יהוה אלוהים הן האדם היה כאחד מִמֶּנּוּ (מאיתנו)…".

– ישעיהו נד׳, ה׳: "כי בועלייך עושייך יהוה צבאות שמו, וגואלך קדוש ישראל אלוהי כל הארץ יקרא." – תהילים קמט׳, ב׳: "ישמח ישראל בעושיו…". מסקנה: המילה "אחד" מתארת שלמות שבנויה ממספר מרכיבים או פרטים. לפיכך, בספר דברים ו׳, ד׳, נאמר שבאלוהים קיימת שלמות אחת המורכבת ממספר הוויות, ושאת השלמות הזאת עַם ישראל צריך לעבוד.

מדוע הרבנים מתכחשים לכך? הרמב"ם (רבי משה בן מיימון, 1205-1135) החליף בשלושה עשר העיקרים שלו את המילה "אחד" במילה "יחיד", כדי לתאר את טבעו של אלוהים. רעיון זה הינו מנוגד לרעיון בתנ"ך, ובכל זאת אימצה אותו היהדות-הרבנית, וגורסת שאלוהים הוא אחדות שאין לחלקה. אבל כתבי הקודש מספקים דוגמאות רבות המבהירות שקיים ריבוי באלוהות האחת. אלוהים הוא אחד, אך לא יחיד. אלוהות אחת, אלוהים אחד שאין שני לו ואין שווה, אך אלוהים אחד הקיים בצורת ריבוי.

### אז כמה הוויות קיימות באלוהים?

כדי לענות על שאלה זו עלינו למצוא פסוקים מן התנ"ך המצביעים על כל אחת מההוויות, או פסוק המציין במפורש את מספרן.

א. רוח אלוהים – בראשית א׳, ב׳: "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים" . רוח אלוהים הייתה קיימת מבראשית. היא הייתה שותפה במעשה הבריאה. הרוח לא נבראה מעודה, ומכאן שהיא חלק מאלוהים. רוח אלוהים הינה ישות עצמאית מלאת חיים, ולא תכונה או כוח דומם וחסר תבונה. דוגמאות נוספות: ישעיהו סג׳, י׳-יד׳; נט׳, יט׳-כא׳, תהילים נא׳, יג׳; קלט׳, ז׳-יב׳; ישעיהו יא׳, ב׳; מ׳, יג׳; זכריה יב׳, י׳, איוב לג׳, ד׳, שמואל ב׳ כג׳, ב׳-ג׳.

ב. הוויה באלוהים שלא ניתן לראותה פנים אל פנים ולהישאר בחיים. דמות המלך, הסמכות, הוויה זו משדרת יראה, כבוד, סמכות והוקרה, כמו אבא שמצפה שיתנו לו את הכבוד לו הוא ראוי במשפחה, ולפעמים עליו להשתמש בסמכותו כדי לחנך. שמות לג׳, כ׳: "ויאמר, לא תוכל לראות את פנַי, כי לא יראני האדם וחי ". אלוהים משוחח כאן עם משה, ומבטיח לברך וללוות אותו במהלך הנדודים במדבר. משה ביקש לראות את פני אלוהים הדובר אליו, אך נתקל בסירוב. לבסוף זכה משה לראות את אחוריה של ההוויה שאיתה הוא דיבר, אך לא את פניה. לוּ ראה את פניה, הוא היה מת מיד. אם כך, משה שוחח עם הוויה אלוהית שאת פניה נאסר עליו לראות.

ג. "אל שדי" הינה הוויה באלוהים שבני-האדם אכן יכולים לראותה פנים אל פנים. השם "אל שדי" משמעותו האל שמספק את צרכי, בדיוק כמו אם שאוהבת ומניקה את התינוק שהיא אוהבת בעזרת שדייה, ציורי מאוד, אך מפגין אהבה, דאגה ואכפתיות. שמות לג׳, יא׳: "וידבר יהוה אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו". באותו פרק מתואר מפגש פנים אל פנים של אלוהים עם משה. על מנת להדגיש את הקרבה הפיזית ביניהם, הפסוק מציין שהמפגש נערך ״פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו״. כלומר, לא מדובר כאן בחזון, בחלום או בבת קול שנשמעה מן השמים, אלא בשיחה שנערכה ב-"ארבע עיניים".

בהנחה שהכתוב הוא נכון, מדויק ואמיתי, הרי שפסוקים יא׳ ו–יב׳ מצביעים על שתי הוויות נפרדות ושונות, ששתיהן נקראות יהוה. דוגמא נוספת – שמות כד׳, ט׳-יא׳: "ויעל משה ואהרון, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. ויראו את אלוהי ישראל, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר. ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו". חז"ל פירשו את הפסוקים האלה באופן שונה; לפי הדעה הרבנית, אלוהים שוחח עם משה דרך השתקפות של מראָה. זוהי פרשנות מוטעית, שאיננה נאמנה לתנ״ך. אילו דיבר אלוהים עם משה דרך השתקפות כלשהי, הוא היה מציין זאת בפסוק עצמו ולא אומר "פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו". מן הראוי לבדוק כל פרשנות על פי נאמנותה לכתוב.

כמו כן, בראשית יז׳, א׳: "ויֵרא יהוה אל אברם ויאמר אליו, אני אל שדי התהלך לפנַי והיה תמים". אלוהים נראה לאברם והציג את עצמו בשם "אל שדי". הטקסט שמתאר את המפגש של יהוה עם אברם מאוד ברור ופשוט.

### ישעיהו הנביא שפך אור על היחס בין ההוויות השונות שמרכיבות את האלוהות

ישעיה מח׳, יב׳-טז׳: "שמע אלי יעקב וישראל מקוראי. אני הוא אני ראשון אף אני אחרון. אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמיים, קורא אני אליהם יעמדו יחדיו. הקבצו כולכם ושמעו מי בהם הגיד את אלה, יהוה אהבו יעשה חפצו בבבל וזרועו כשדים. אני אני דברתי אף קראתיו, הביאותיו והצליח דרכו. קרבו אלי שמעו-זאת לא מראש בסתר דברתי מעת היותה שם אני, ועתה אדוני יהוה שלחני ורוחו". הנביא ישעיה מצטט את אלוהים בכבודו ובעצמו. אלוהים מתואר שם כראשון והאחרון (מד׳, ו׳), כאחד שיסד את הארץ וטיפח את השמים, ואשר הכל מוכנים למלא את חפצו.

אלוהים ממשיך לדבר, ומציין שגם פעילותן של הממלכות שהיו קיימות באותם ימים נעשתה במסגרת ריבונותו. ולסיכום הוא אומר בפסוק טז׳: "קִרבו אלי, שִמעו זאת, לא מראש בסתר דיברתי, מעת היותה שם אני, ועתה אדונָי יהוה שלחני ורוחו" (שימו לב: "אדונָי יהוה שלחני". הפסוק משלב את שני השמות באישיות אחת: שלחני ולא שלחוני.)

למרות שהדובר הינו יהוה בכבודו ובעצמו (ראו מד׳, ו׳), הוא מציין שנשלח על ידי יהוה ורוחו. אם כך, ישעיהו מלמד שהשלמות האלוהית מורכבת משלוש הוויות. רוח אלוהים, ושתיים נוספות שנקראות יהוה. דוגמא נוספת: ישעיה סא׳, א׳-ג׳: "רוח אדוני עלי, יען משח יהוה אותי לבשר ענווים שלחני לחבוש לנשברי לב לקרא לשבויים דרור ולאסורים פקח קוח. לקרא שנת רצון ליהוה ויום נקם לאלוהינו, לנחם כל אבלים. לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר שמן ששון תחת אבל מעטה תהילה תחת רוח כהה, וקורא להם אילי הצדק מטע יהוה להתפאר…" הדובר חייב להיות אלוהים לאור המשימות המוטלות עליו (ראה ישעיה לה׳). למרות זאת הכתוב מציין ש״רוח יהוה״ עליו ויהוה משח אותו. הפסוק מציין שלוש הוויות אלוהיות.

שמות ו׳, ב׳-ג׳: "וידבר אלוהים אל משה ויאמר אליו, 'אני יהוה. וארָא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי יהוה לא נודעתי להם' ". אלוהים מסביר למשה באופן ברור ביותר: כשנראיתי לאבותיך – לאברהם, ליצחק וליעקב – נראיתי להם דרך אל שדי, דרך ההוויה שהם יכולים לראות ועדיין להישאר בחיים. הפסוק שופך אור על הסיפור בשמות לג׳, שם נפגש משה עם אלוהים פנים אל פנים אך לא היה רשאי לראות את פניה של ההוויה האחרת.

כולנו מרבים להתמקד, עוד בימי בית הספר, בהוויה של אלוהים כאב מחנך, לפעמים יש אלו שאפילו ירגישו קונוטציה של שוטר, מלך או בוס גדול. על ההוויה של רוח אלוהים (או רוח הקודש) מדבר התנ"ך לעיתים פחות תכופות וגם על ההוויה הזאת הייתה התמקדות בעיקר בספר בראשית. אך מדוע לא מתמקדים בהוויה "אל שדי", הצד הדואג והאוהב של אלוהים? מי הוא בעצם "אל שדי"?

### אל שדי – "בן" אלוהים

תהילים פרק ב' פותח בתיאור המרד של עמי העולם ביהוה ובמשיחו. מדוע כל העמים מתנגדים ליהוה ולמשיחו? כי הם מרגישים כלואים תחת שלטונו. הם אינם חופשיים לעשות את רצונם המושחת, ולכן הם מנסים לפרוק מעליהם את עול שלטונם של יהוה ומשיחו ואת סמכותם. בפסוק ד׳ מתואר יהוה כמי ששוחק (צוחק) ולועג למעשי העמים. הרי אין לאדם כל סיכוי נגד אלוהים. האדם לעולם לא יוכל להביסוֹ. יהוה כועס על מתנגדיו, ומציג בפניהם את תוכניתו. מהי בדיוק תוכניתו? "ואני נסכתי את מלכִּי על ציון הר קודשי" (פסוק ו׳).

יהוה מתכנן להקים את משיחו כַּמלך שימלוך מציון. אם כך, שם התואר הנוסף של משיח יהוה הוא "מלך" בפסוקים ז׳-ט׳ המחבר משתף אותנו במה ששמע מפי יהוה המדבר אל משיחו: "אֲסַפּרה אל חוק יהוה. אמר אלי, 'בני אתה, אני היום ילידתיך. שְאַל ממני ואֶתנה גויים נחלתך, ואחוזתך אפסֵי ארץ. תְרוֹעֵם בְשבט ברזל, כִּכלי יוצר תנפּצֵם' ". פסוקים אלה מלמדים שהקשר של יהוה למשיח, הוא הקשר של אב עם בנו. האם יתכן שהבן המוזכר הוא דוד המלך? או מלך ישראל אחר כלשהו? לא, זה בלתי אפשרי, לבן-יהוה מובטחת המלוכה על כל תבל, ולדוד או כל מלך אחר מעולם לא הובטחה או הייתה מלכות שכזו. אם כך, מדוע נאמר בפסוק ז׳: "בני אתה, אני היום ילידתיך"?

1\. בפסוק זה יהוה מציין את קרבתו למשיחו ומתאר את הקשר שלהם כשל אב ובנו. קשר זה מצדיק את העברת הירושה – השליטה בעולם – לידי המשיח. כידוע, ירושה עוברת באופן טבעי וחוקי מאב לבנו.

2\. יהוה מכנה את המשיח ואת מלך התבל כבנו גם כדי ללמדנו על הקרבה ששוררת בין ההוויות שמרכיבות את האלוהות האחת.

3\. נוסף על כך, יהוה מכנה את המשיח ואת מלך התבל כבן שהוא הוליד, כרמז לאופן בואו של המשיח לעולם. נבואות כמו בראשית ג׳, טו׳, מיכה ה׳, א׳, ישעיהו ז׳ יד׳, ט׳ ה׳-ו׳ מלמדות שהמשיח ייוולד באופן על-טבעי דרך עלמה (בתולה). הדברים שיהוה אומר במזמור ב' בעצם עוזרים לנו לזהות את המשיח האמיתי. פסוקים יא׳-יב׳: יהוה מנחה את שליטי העמים ומבהיר להם מה עליהם לעשות כדי להינצל ממשפטו – "עִבדו את יהוה ביראה וגילו ברעדה. נַשקו בַּר (בּן) פן יֶאנף ותאבדו דרך, כי יבער כמעט אפו, אשרי כל חוֹסֵי בו". אלוהים מצווה על בני-האדם לעבוד את יהוה ביראה, כלומר לציית לדברו, לחיות על פי רצונו ולתת לו את הכבוד הראוי כמלך המלכים וריבון העולם. ואיך צריכות לבוא לידי ביטוי היראה והאהבה שלנו ליהוה? ביחס שלנו לבן (לַבַּר): "אשרי כל חוסי בו". אנו מצוּוים לבטוח בבן האלוהים ולחסות תחת כנפיו. מי הוא הבן? הנביא ירמיהו אמר: "כה אמר יהוה, 'ארור הגבר אשר יבטח בָּאדם ושָׂם בשר זרועו, ומן יהוה יסור ליבו' " (יז׳, ה׳). בפסוק ז׳ הוא ממשיך לצטט את יהוה ואומר: "ברוך הגבר אשר יבטח ביהוה והיה יהוה מִבטחו".

מכיוון שלבני-אדם אסור לעבוד אדם בשר ודם, יוצא אם כן שה-"בן" במזמור ב' חייב להיות אלוהים בכבודו ובעצמו. בני-האדם מצוּוים לבטוח ביהוה ולא באדם. שוב, יהוה מכנה את המשיח בתואר "בן" על מנת לציין את הקרבה ביניהם, ולא את השוני במעמדם האלוהי. מזמור ב' מספק נתון חשוב נוסף. אם אפשר לכנות את המשיח בתור "בן-אלוהים", הרי שההוויה שאותה אנחנו לא רשאים לראות יכולה להיקרא "אלוהים אבא".

### בספר משלי ישנה התייחסות נפלאה לבן האלוהים

משלי ל׳, א׳-ד׳: "דברי אגור בן יקה המשא נאום הגבר לאיתיאל, לאיתיאל ואוכל. כי בער אנוכי מאיש ולא בינת אדם לי. ולא למדתי חכמה, ודעת קדושים אדע. מי עלה שמים וירד? מי אסף רוח בחופניו? מי צרר מים בשמלה? מי הקים כל אפסי ארץ? מה שמו? ומה שם בנו כי תדע?" הפרק מביא את מסקנותיו של אָגוּר. אגור היה בנו של יֶקֶה ואב חכם.

כל פרק ל' מוקדש לדברי התוכחה שהוא מעלה בפני שני בניו (או שני בחורים צעירים), אִיתִיאֵל ואוּכָּל. אגור אומר להם: "אתם חושבים שאינני מבין דבר בנוגע לחיים, שאינני חכם מספיק ואין לי כל מושג לגבי אלוהים ואופן פעולתו בקרב בני-האדם. ובכן, מאחר שאתם חושבים אותי לטיפש ואת עצמכם לחכמים ממני, הרשו לי לשאול אתכם מספר שאלות. א. מי עלה לשמים וירד?

ב. מי אסף את הרוח בחופן ידיו? ג. מי שם את כל המים שבעולם בכיסו? ד. מי יסד את העולם וממשיך לשמר את כל חוקי הטבע? ה. מה שמו? ו. מה שם בנו? שאלות א-ה נשאלו על ידי אגור כשאלות רטוריות שהתשובה על כולן הייתה ברורה – אלוהים. אך מה לגבי השאלה השישית?

### ספר הזוהר

היסוד למיסטיקה היהודית, מכיר בכך שרעיון הריבוי שבאיחוד אינו זר למחשבה היהודית, רעיון הריבוי בתוך האלוהים האחד ברור בהחלט. בקטע המפרש את קריאת שמע, נכתב בזוהר: "שמע ישראל יי אלוהינו יי, וכולם הם אחד. ועל כן נקרא אחד. הרי שלשה שמות הם, ואיך הם אחד? ואף על פי שאנו קוראים אחד דהיינו שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. אבל איך הם אחד? אלא במראה של רוח הקודש נודע, כשהם בסוד המראה של עין הסתום לדעת ששלשה (דהיינו ג' קוין המרומזים בה' אלהינו ה'), הם אחד, וזהו סוד הקול שנשמע, שקול הוא אחד, ובו ג' בחינות: אש, רוח ומים, וכולם אחד בסוד הקול. אף כאן, ה' אלוהינו ה', הם אחד, ג' בחינות, והן אחד" (זוהר, ג': שמות מ"ג ב'). אין אנו מאמינים בקדושתו של ספר הזוהר, ההיפך הוא הנכון. אך הבאנו אותו לדוגמא לכך שרעיון זה איננו זר אפילו במחשבת-ישראל.

לסיכום, בעזרת דוגמאות מועטות בלבד, ניתן היה לראות שהתנ"ך מדבר על אלוהים אחד, אך מורכב משלוש הוויות, דמות המלך הסמכותי, דמות הבן האוהב ודמות רוח אלוהים, שכולן מרכיבות אלוהים אחד.

בעצם, לא כלכך קשה להבין את זה, הרי בן-האדם שנברא בצלם אלוהים גם אחד אך לא יחיד, ישנה הרוח וישנו הבשר (ויש שיאמרו שישנה גם הנשמה), ביחד הם מרכיבים אדם אחד המורכב בתוכו ליותר מאחד.

### "אם אתם טוענים שישוע הוא אלוהים, אתם בעצם הופכים אדם לאלוהים. אתם עובדי אלילים!"

אנו מאמינים שבן האלוהים, שהיה קיים מלפני היווסד תבל, ושדרכו נברא העולם, יצא מלפני אביו ולבש בשר, והתגלה לנו כישוע המשיח. הוא חי עלי אדמות, מת וקם לתחייה מן המתים, ושב אל אביו. ועכשיו הוא יושב בשמים לימין אלוהים. אנחנו מבינים שישוע, בן האלוהים, הוא צלם אלוהים, זה שמלוא האלוהים שוכן בו, זה שדרכו הוא התגלה לאנושות.

היות שהבן יצא מלפני אביו והיות שהוא שותף לטבעו האלוהי, במובן מסוים אפשר לומר שישוע הוא אלוהים (או אלוהי או שמימי), אבל אנחנו זוכרים תמיד את העדות המופלאה של כתבי הברית החדשה, שלפיהם ישוע הוא בן האלוהים. אנו יכולים להוכיח לך מהכתובים שאין כל עבודת אלילים במה שאנחנו מאמינים בו. אלוהים תמיד התגלה לעמו, והוא עשה את זה לצמיתות ובדרך שלמה יותר דרך בנו ישוע.

שאלת אלוהותו של ישוע – האם הוא בן אלוהים או לא – היא אחד הנושאים החשובים ביותר שעולה לדיון בשיחה בין יהודי מסורתי לבין תלמיד של ישוע. הרגשות גואים בנקודה זו, ובדרך כלל הדיון נקלע למבוי סתום. ההתנגדות שעולה בנקודה זו היא לפעמים סתם גסת רוח. למשל, "האלוהים שלכם לבש חיתולים. האלוהים שלנו יושב על כס המלכות בשמים". במקרים אחרים נשמעים טיעונים מתוחכמים יותר, כמו, "אתם אומרים שישוע הוא אלוהים, אבל התנ"ך אומר: 'לא איש אל' (במדבר כג׳, יט׳). אלוהים איננו אדם, וכך יוצא שהאמונה שלכם סותרת את הכתובים". יש גם תקדים רבני לוויכוח הזה, ולפיו, מה שכתוב בבמדבר כג׳, יט׳ "נאמר משום שבלעם חזה שאיש מסוים יטעה את בני האדם ויטען שהוא אלוהים". איך נוכל לענות לטיעונים האלה בדרך הגיונית וכנה?

יהיה זה רק הוגן לומר שאנו בהחלט מבינים איך האמונה שלנו עלולה להיראות למישהו מבחוץ. אנשים מבחוץ עלולים לחשוב שה״ישוע״ של המשיחיים איננו שונה מכל גורו אחר, מכל אדם קדוש או מכל קיצוני דתי שטוען שהוא אלוהים.

"בדיוק כך!" ודאי תאמר. "כך גם אני מרגיש כשאני שומע שאתם סוגדים לישוע. הדברים האלה צריכים להישאר מחוץ לתחום עבורנו". בסדר, בוא נבדוק את העניין ונראה מה יש לתנ"ך לומר על כך. אם יסתבר שהאמונה שלנו בישוע היא בדיוק כמו האמונה של אחרים בסאי באבא – הרי שאתה צודק ואנחנו לגמרי טועים.

אבל האם האמונה שלנו מבוססת על הכתובים, ואם היא עונה על שאלות רבות שעד כה נותרו בלי מענה ומשלימה פערים שקיימים בכתבי הרבנים, יהיה עליך לחשוב על כל העניין מחדש. אם כך, נסביר במה בדיוק אנחנו מאמינים. נפתח בציטוט של פתגם יהודי מוכר: "את האלוהים לא ראה איש מעולם". אתה יודע מי כתב את המילים האלה? לא אחר מאשר יוחנן, הדייג היהודי שהיה לאחד מתלמידיו הנאמנים ביותר של ישוע, ולמען האמת גם אחד המורים היהודיים הרוחניים ביותר שהעולם ראה מעודו. בבשורה החשובה שהוא כתב, הנקראת על שמו, הוא כלל כמה הצהרות משמעותיות ביותר. לפני שיוחנן הסביר ש"את האלוהים לא ראה איש מעולם", הוא כתב, "בראשית היה הדבר, והדבר היה עם האלוהים, ואלוהים היה הדבר. הוא היה בראשית עם האלוהים" (יוחנן א׳, א׳-ב׳).

יהיה "הדבר" הזה מי שיהיה, היה לו קשר יחודי עם אלוהים. יוחנן אומר פעמיים שהדבר היה בראשית עם האלוהים, ויחד עם זאת הוא אומר שהדבר היה אלוהים. יוחנן ממשיך ומסביר, "הכל נהיה על ידיו, ומבלעדיו לא נהיה כל אשר נהיה" (פס' ג׳). "הדבר" שהיה קיים מבראשית לא עשה את הכל לבדו, אבל הכל נהיה באמצעותו, על ידיו. הדברים האלה מזכירים את דבריו של שאול מהברית החדשה: "הרי לנו יש אלוהים אחד, האב אשר הכל ממנו ואנחנו למענו; ואדון אחד, ישוע המשיח, אשר הכל דרכו ודרכו אנחנו מתקיימים." (הראשונה לקורינתים ח׳, ו׳. ראה גם עברים א׳, ב׳). אם כך, כל הדברים מקורם באלוהים.

ועכשיו חזור לסיפור הבריאה בבראשית א'. מה נאמר שם? כיצד ברא אלוהים את העולם? הוא ברא הכל ע״י דברו. שוב ושוב נאמר, "ויאמר אלוהים…" לדוגמה, "ויאמר אלוהים: 'יהי אור', ויהי אור" (בראשית א׳, ג׳). "ויאמר אלוהים: 'יקוו המים שמתחת השמים למקום אחד, ותיראה היבשה', ויהי כן" (פס' ט׳). בתהילים לג׳, ו׳ נאמר, "בדבר ה' שמים נבראו וברוח פיו כל צבאם." אם כך, אלוהים ברא הכל על ידי דברו. בבראשית א', הדגש הוא על האלוהים שאומר את דברו. ביוחנן א', הדגש הוא על הדבר עצמו – ישות אלוהית, שנמצאת עם אלוהים והיא גם אלוהים. מה זה אומר?

### מחוץ לקופסא

נשאל שאלה שהתשובה עליה מובנת מאליה: מדוע אלוהים דיבר בשעת הבריאה? מדוע הוא לא "עשה את זה" בלי להשמיע קול? למי הוא דיבר? האם הוא השתמש בשפה מסוימת כשעשה את זה? אין ספק שלמילים שאמר היה כוח יצירתי, שלמצוותו היתה יכולת ביצוע, יכולת מוחשית. אלוהים דיבר, ויהי. דברו היה המשך ישיר לטבע שלו, צורת הביטוי של הרצון שלו – יעיל, מלא חיים ועוצמה. לא היה זה רק אוסף של אותיות, הברות וצלילים. לדבר אלוהים יש עוצמה מלאת כוח וחיות!

ועכשיו נעיין בפסוקים מהתנ"ך, שמובאים כאן מבלי שיוצאו מהקשרם. כל אחד מהם מדבר על דבר אלוהים, שנשלח לבצע משימה כזו או אחרת. "ויזעקו \[בני ישראל\] אל ה' בצר להם, ממצוקותיהם יושיעם. ישלח דברו וירפאם, וימלט משחיתותם." (תהלים קז׳, יט׳-כ׳) "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים,

ושמה לא ישוב כי אם הרווה את הארץ והולידה והצמיחה, ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל, כן יהיה דברי אשר יצא מפי: לא ישוב אלי ריקם, כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו." (ישע' נה׳, י׳-יא׳)

השולח אמרתו ארץ; עד מהרה ירוץ דברו. הנותן שלג כצמר כפור כאפר יפזר. משליך קרחו כפיתים. לפני קרתו מי יעמוד? ישלח דברו וימסם; ישב רוחו, יזלו מים." (תהלים קמז׳, טו׳-יח׳)

מה המשמעות של כל ההצהרות האלה? הפסוקים האלה מסבירים כיצד אלוהים, שהוא רוח ובלתי נראה, מוציא לפועל את רצונו עלי אדמות. הוא עושה את זה באמצעות דברו. זו הדרך שבה הוא מתקשר איתנו ומתגלה לנו. מצד אחד הוא עשה את זה באמצעות דברו הכתוב. דרך דברו אנחנו לומדים להכיר את רצונו, את טבעו ואת אופיו. (מזמור קיט׳ מכיל שפע של פסוקים בעניין זה). באמצעות הכתובים אנחנו לומדים להכיר את אלוהים. דברו ראוי להלל ושבח, "באלוהים, אהלל דברו, באלוהים בטחתי; לא אירא מה יעשה בשר לי." (תהילים נו׳, ה׳)

אבל זה לא הכול. המילה "דבר" לא משמשת רק ביחס לדבר אלוהים. היא משמשת גם כדי לציין דבר מה, משהו, עניין. הדברים שהאדם אומר מעידים על כוונות, על מציאות מסוימת. מן הראוי להביא כאן השוואה מעניינת שערך חוקר התנ"ך ג' א' פ' נייט: בסיפור קומיקס, הדברים שאומרות הדמויות השונות מופיעים בתוך בועה, שמתחברת בשני קווים חדים לפיו של הדובר. הדברים שכל דמות אומרת יוצרים בקורא תחושה חזקה, כשהם ממוסגרים בתוך רצועת הקומיקס. התחושה היא שהדברים אכן יצאו מפיו של הדובר, שהמילים אכן יצאו מפיו כצלילים, התגבשו והפכו לעננים קטנים ומוחשיים. התחושה היא שאת הנעשה אין להשיב. אי אפשר לדחוס את המילים בחזרה לפיו של הדובר – הן התגבשו ולבשו צורה משל עצמן. אפשר רק להתמודד איתן – לטוב או לרע. כך זה גם עם התנ"ך, ברגע שמילה מסוימת יצאה מליבו של אדם או של אלוהים ונאמרה בקול, היא הופכת לדבר בפני עצמו." (ראה למשל בראשית כז׳).

הרבנים לקחו את העניין הזה צעד אחד נוסף קדימה, היות שאלוהים נחשב מאז ומתמיד ל-"בלתי נגיש", היה צורך לספק חוליה מקשרת כלשהי בינו לבין יצירי כפיו. אחת החוליות החשובות בחשיבה הרבנית היתה "הדבר", שנקרא "מימרא" בארמית (מהשורש אמ"ר, שמשמש לכל אורך סיפור הבריאה בבראשית א', היכן שאלוהים אמר, ועולם החומר לבש צורה ונברא). עניין המימרא מופיע מאות פעמים בתרגומים לארמית – בתרגומים ובשכתובים של התנ"ך שהוקראו בבתי הכנסת לפני שישוע בא אל העולם, בתקופה שבה הוא התהלך עלי אדמות וגם אחרי שנצלב. התרגומים נוצרו משום שבמקומות מסוימים, רוב היהודים לא הבינו עברית. הם חיו וגדלו בסביבה דוברת ארמית, ונזקקו לתרגומים לארמית כדי שיוכלו להבין את קטעי התורה שהוקראו בציבור.

ניקח לדוגמה את בראשית ג׳, ח׳. רוב האנשים שהקשיבו לתורה שהוקראה בציבור לא היו מבינים את הנוסח העברי של הפסוק, שאומר, "וישמעו את קול ה' אלוהים מתהלך בגן". כמה משמעותי הוא ההבדל שיוצרת מילה אחת קצרה! במקרה זה המילה היא "קול". אילו הפסוק המתורגם לארמית היה אומר שה' מתהלך בגן, זה היה נשמע מוכר מדי, ברור מדי. לכן התרגום הכניס כאן שינוי קל: לא ה' הוא זה שהתהלך בגן, אלא המימרא שלו! המימרא לא היתה משהו דומם; זה משהו שמתהלך, משהו שיש לו אישיות.\[3\] ועכשיו אני רוצה שתעיין בטבלה שלהלן. לצד המקור העברי מובא תרגום חופשי של הארמית. זכור שהתרגומים לארמית נחשבו לרשמיים, ושימשו בבתי הכנסת. היתה להם משמעות רבה בחיי הדת של העם.

ואם לא די בדוגמאות האלה (שכן יש עוד רבות אחרות), עיין בבראשית כח׳, כ׳-כא׳ – הנדר שנדר יעקב. בעברית נאמר, "אם יהיה אלוהים עימדי, ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה ה' לי לאלוהים". בתרגום אונקלוס לארמית נאמר, "אם יהי מימרא דה' עימדי… אז יהיה מימרא דה' לי לאלוהא". לפי התרגום לארמית, נודר יעקב שדבר אלוהים הוא שיהיה אלוהיו! ואת הנוסח הזה הקריאו בבתי הכנסת במשך עשרות, אם לא במשך מאות בשנים. שבוע אחר שבוע שמע העם על המימרא הזאת, שמתהלכת, מדברת, בוראת, מושיעה וגואלת – המימרא, דבר אלוהים שהיה אלוהיו של יעקב. ריסטו סנטלה, המלומד המשיחי מפינלנד, שמתמצא היטב בשפה העברית ובכתבי חכמים, מסכם את הראיות שעולות מן התרגום: "המימרא יהיה 'לאלוהא', אברהם נצדק על ידי המימרא, התורה ניתנה על ידי מימרא, משה התפלל למימרא, ישראל יוושע על ידי המימרא, זרע ישראל יצדקו על ידי מימרא, ואפילו העולם נברא דרכו".\[5\] לפי תרגום נאופיטי, שמייצג מסורות חשובות ומוקדמות, האדם נברא בצלם המימרא של ה'! עיין גם בתרגום יונתן בן עוזיאל – תרגום שהודפס בכל כתבי הקודש הרבניים (שנקראים "מקראות גדולות"). בדברים ד', ז׳ נאמר, "כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כה' אלוהינו בכל קוראנו אליו?" אבל בתרגום יונתן נאמר שהמימרא של ה' יושב על כורסה רמה (כס גבוה), ושומע את תפילותינו בכל פעם שאנחנו מביאים אותן בפניו. זוהי רק סקירה חלקית של המושג "דבר" או "מימרא" כפי שהוא עולה מן התרגומים לארמית.

נחזור עכשיו לאמיתות העמוקות שפותחות את בשורת יוחנן בברית החדשה, "בראשית היה הדבר, והדבר היה עם האלוהים, ואלוהים היה הדבר. הוא היה בראשית עם האלוהים. הכל נהיה על ידיו, ומבלעדיו לא נהיה כל אשר נהיה. בו היו חיים והחיים היו האור לבני האדם" (יוחנן א' , א׳-ד׳). זה נשמע כל כך יהודי! (נסה לקרוא את הפסוקים האלה שוב, והפעם החלף את המילה "הדבר" וכל התייחסות אליו, במילה "מימרא". המסר הולך ומתבהר.) יוחנן, שהיה יהודי גלילי, הכיר היטב את המושג הארמי מימרא. אבל היות שכתב את הבשורה שלו ביוונית, הוא השתמש במונח היווני לוגוס. מעניין שפילון האלכסנדרוני, הפילוסוף היהודי הדגול ביותר בימיו ובן דורו של ישוע, הרבה לדבר על הלוגוס. למרות שבמובן מסוים זהו היבט של האלוהות, הלוגוס מופיע לפעמים כישות נבדלת, כלומר פלג אישי למחצה של אלוהים. פילון השתמש במונח הזה כדי לגשר על הפער בין האלוהים הנשגב של היהדות והחוק השמיימי שבני האדם חוו. התפיסה הזאת של הלוגוס כגורם מתווך בין אלוהים לבין עולם החומר יכלה ליישר קו עם פסוקים המדברים על "דבר ה'" שבאמצעותו נבראו השמים (תהל' לג׳, ו׳) ועם המונח "מימרא" (בארמית: "דבר", "מילה") בספרות התרגומים (במיוחד כפי שהוא מופיע בתרגום אונקלוס).\[6\]

פילון אומנם הזכיר את הלוגוס יותר מ-1,400 פעם בכתביו, אבל רק דוגמאות מעטות הן חשובות. הנה מה שאמר על כך חוקר הברית החדשה לארי הורטאדו: פילון קורא ללוגוס "האלוהים השני" (ton deuteron theon) ומצהיר שה"אלוהים" שבצלמו נברא אדם בבראשית א', כז׳, הוא בעצם הלוגוס, שמזכיר את המרכיב ההגיוני של הנפש. בלתי אפשרי (כך טוען פילון) לחשוב שיש משהו ארצי או חומרי שהוא צלם ישיר של אלוהים עצמו… פילון גם מכנה את הלוגוס בשם "מתווך" (mesites).פילון מדבר גם על הלוגוס כעל ה-"בכור" (protogonon), "שר המלאכים", "שם ה' " ו-"המושל והמכוון של הכל". הוא מצהיר ש-"דבר אלוהים" (theios logos) הוא כוחו ה-"עיקרי" של אלוהים\[8\]. ההתגלות יוצאת הדופן של יוחנן היא שהדבר הזה (המימרא בארמית, לוגוס ביוונית) לבש בשר ובא לשכון בינינו."הדבר נהיה בשר ושכן בתוכנו; ואנחנו ראינו את כבודו, כבוד בן יחיד מלפני אביו, מלא חסד ואמת. "הדבר נהיה בשר ושכן בתוכנו; ואנחנו ראינו את כבודו, כבוד בן יחיד מלפני אביו, מלא חסד ואמת." (יוחנן א', יד׳). ישוע בא לעולם הזה כדי לקרב אלינו את אלוהים! הלוגוס הפך לבשר ודם.

התיאור שפילון נותן ללוגוס הוא פילוסופי. הוא מדבר על תכונות אלוהיות במונחים מאוד אנושיים.\[10\] יוחנן, לעומת זאת, השתמש במונחים אמיתיים. אלוהים התגלה לנו באמצעות ישוע, דבר אלוהים החי. המימרא/לוגוס, המשכו של אלוהים עצמו – במובן מסוים אלוהים ובמובן אחר משהו שנמצא איתו – ירד ובא לעולם הזה לשכון בתוכנו. אילו כתב יוחנן, "אלוהים הפך לאדם", היה נוצר בקורא רושם שגוי, וגורם לו לחשוב שה' לא ממלא עוד את היקום או יושב בשמים. שהוא עזב את כיסאו כדי לשכון בקרב בני האדם. אבל יוחנן אינו אומר את זה. הוא אומר שהיה זה דבר אלוהים שהפך לבשר ודם, ושדרכו אנחנו יכולים להכיר את אלוהים באופן אישי.

אולי תאמר, "מאוד קשה להבין את זה". אולי, אבל באותה מידה לא קל להבין את מה שהרבנים חושבים על מימרא, שכינה וספירות. מה שחשוב זה שאי אפשר להכניס את אלוהים לתוך קופסה. בכך אין כל ספק. טענות כמו "האלוהים שלכם לבש חיתולים" הן חסרות כל טעם, בדיוק כפי שהן נשמעות, וממילא מחטיאות את העיקר. אם כך, נחזור ליוחנן פרק א'. הדברים ילכו ויתבהרו בהמשך. דיברתי על האמירה החשובה של יוחנן בפרק א' פס' יד׳, "הדבר נהיה בשר ושכן בתוכנו". הפועל היווני שתורגם ל-"שכן" פירושו גר באוהל. כדי להבין את הדימוי אפשר לאמר שאלוהים נטה אוהל בקרבנו, והתיישב בקרבנו באורח זמני, באמצעות ישוע המשיח.

הבה נבדוק את העניין הזה לעומק. כששלמה הקדיש לאלוהים את בית המקדש, הוא אמר, "אז אמר שלמה: 'ה' אמר לשכון בערפל, ואני בניתי בית זבול לך, ומכון לשבתך עולמים' " (דברי הימים ב' ו', א׳-ב׳). שלמה הקים מבנה מרהיב, כדי שאלוהים יוכל לשכון בו. היה זה משכנו הארצי של אלוהים. כמובן ששלמה הבין את המגבלות שיש למבנה כזה, ולכן אמר, "כי האומנם ישב אלוהים את האדם על הארץ? הנה שמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי!" (דברי הימים ב' ו', יח׳). אבל שלמה ידע מה הבטיח אלוהים לעמו ישראל ביד משה, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה׳, ח׳). האלוהים שהשמים לא יכלו להכיל ישכון בקרב בני האדם במשכן או במקדש. הכיצד? הוא יטה את אוהלו בקרבם. (זכור שהמשכן בעצם היה אוהל לכל דבר.) הרעיון הזה מוצג בבהירות בתרגום השבעים לדברי הימים ב' ו', א׳-ב׳. שם מתורגמת המילה "לשכון" בשני המקרים לפועל היווני שפירושו "לנטות אוהל" – בדיוק אותה מילה שבה השתמש יוחנן בפרק א' פס' יד׳! אם כך, בדיוק כפי שאלוהים "נטה את אוהלו" בקרב עם ישראל בתקופת המשכן והמקדש – ויחד עם זאת המשיך ונשאר אלוהים בשמים, ומילא את היקום כולו בנוכחותו – כך הוא גם נוטה את אוהלו בקרבנו באמצעות בנו – ובו זמנית נשאר אלוהים בשמים וממלא את כל הארץ בכבודו. חוקר קתולי אמר שישוע הוא התחליף למשכן מימי קדם. זוהי התשובה הניצחת לשאלה שעולה מן התלמוד, מכתביהם של פילוסופים יהודיים ומהספרות המיסטית של ימי הביניים: איך יתכן שאל שדי שוכן בקרבנו? הוא בא אלינו באמצעות דברו, ישוע בן האלוהים. במובן מסוים, אלוהים היה במקדש, ובמובן מאוד מציאותי, אלוהים היה בבנו. כבוד ה' מילא את שניהם ובא לידי ביטוי דרך שניהם.

התורה אומרת שכאשר משה סיים לבנות את המשכן, "ויכס הענן את אוהל מועד, וכבוד ה' מילא את המשכן, ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן. וכבוד ה' מילא את המשכן" (שמות מ', לד׳-לה׳). בתנ"ך מסופר, "וככלות שלמה להתפלל, והאש ירדה מהשמים ותאכל העולה והזבחים, וכבוד ה' מילא את הבית. ולא יכלו הכוהנים לבוא אל בית ה' כי מלא כבוד ה' את בית ה' " (דברי הימים ז', א׳-ב׳). ויוחנן מספר שכאשר ישוע המשיח התהלך עלי אדמות, "אנחנו ראינו את כבודו, כבוד בן יחיד מלפני אביו, מלא חסד ואמת" (יוחנן א', יד׳).

ישוע ריפא חולים, הקים מתים לתחייה, ריחם על החלשים ועל חסרי האונים, שיחרר אסורים לחופשי, ניחם את האומללים, לקח את עולם של המדוכאים, הפגין את אהבתו של אלוהים והכריז את האמת שלו – ותוך כדי כך נתן ביטוי לכבוד ה'. גם שאול השליח כתב על כך, "האלוהים, האומר 'יופע אור מחושך', הוא הגיה אור בליבנו להאיר דעת על אודות כבוד אלוהים אשר בפניו של המשיח" (השנייה לקורינתים ד', ו׳). כשאנחנו רואים את "פניו" של המשיח, אנחנו בעצם רואים את כבוד אלוהים.

לפני שנמשיך עם דוגמאות מהתנ"ך ומהספרות הרבנית, נשמע מה עוד יש לברית החדשה לאמר אודות ישוע המשיח: "האלוהים, אשר דיבר מקדם פעמים רבות ובדרכים רבות אל האבות ביד הנביאים, ודיבר אלינו באחרית הימים האלה ביד הבן אשר שם ליורש כל ובידו גם עשה שמים וארץ; הוא זוהר כבודו וצלם עצמותו, ונושא כל בדברו רב הגבורה, ולאחר שעשה טיהור חטאים ישב לימין הגדולה במרומים." (עבר' א', א׳-ג׳) "והוא צלם של האלוהים הבלתי נראה, בכור כל בריאה; כי בו נברא כל אשר בשמים ואשר בארץ, מה שנראה ומה שבלתי נראה, גם כיסאות ורשויות וגם ממשלות ושלטונות. הכל נברא באמצעותו ולמענו, והוא קודם לכל והכל קיים בו. הוא הראש של הגוף, כלומר, של הקהילה. הוא הראשית, בכור מבין המתים, למען יהיה ראשון בכל, כי כן היה רצון לשכן בו את כל המלוא… הן במשיח, בגופו, שוכן כל מלוא האלוהות. (קולוסים א', טו׳-יט׳; ב', ט׳) אין בקטעים האלה אפילו מילה אחת שאפשר לראות בה עבודת אלילים. אפילו הרעיון שכל מלוא האלוהות שוכן בגופו של המשיח אינו יוצר בעיה, בתנאי שמבינים אותה כהלכה.בדיוק כפי שכבוד אלוהים מילא את המשכן ואת המקדש בלי שאלוהים יתרוקן, ידלדל או יאבד מכבודו, כך מילא כבודו את בנו, בלי שהדבר ירוקן, ידלדל או יפחית מכבודו. בישעיהו ו', ג׳ נאמר שהארץ מלאה בכבוד ה', ובברית החדשה נאמר שהקהילה – גוף המאמינים הכלל עולמי בישוע – היא "מלואו" של הממלא את הכל בכול." (אפסים א', כג׳). האם הפסוקים האלה מפחיתים מכבודו של אלוהים?

מלואו של האב ממלא את הבן ישוע, שהוא "זוהר כבודו וצלם עצמותו" (עברים א', ג׳), וכשאנחנו רואים את ישוע, אנחנו רואים את אלוהים. הבן משקף את צלם דמותו של האב. וכך הופכים דבריו של יוחנן לבהירים וברורים, "את האלוהים לא ראה איש מעולם; הבן היחיד, הנמצא בחיק האב, הוא אשר הודיעוֹ." (יוחנן א', יח׳). או, כפי ששכתב את הפסוק חוקר הברית החדשה ג' ר' ביזלי-מורי, "את אלוהים לא ראה איש מעולם; הבן היחיד, שבטבעו הוא אלוהים, שתמיד קרוב ללב האב, מספק לנו ידע אודותיו."

זמן קצר לפני מותו שוחח ישוע עם תלמידיו ואמר: "אילו הכרתם אותי גם את אבי הייתם מכירים. מעתה אתם מכירים אותו אף ראיתם אותו!" אמר לו פיליפוס: "אדוני, הַראה לנו את האב ודי לנו". אמר לו ישוע: "ימים רבים כל כך אני עימכם ואינך מכיר אותי, פיליפוס? הרואה אותי ראה את האב, ומדוע אתה אומר, 'הַראה לנו את האב'? האינך מאמין שאני באב והאב בי? הדברים שאני אומר לכם אינני אומר אותם מעצמי; האב השוכן בי, הוא עושה את מעשיו. הַאמינו לי שאני באב והאב בי. ואם לא, הַאמינו בגלל המעשים עצמם". (יוח' יד׳, ז׳-יא׳) מי שראה את הבן, ראה את האב. האם אתם מבינים את זה?

נחזור לרגע למסורת היהודית. אילו תשובות נתנו הרבנים לשאלה: איך יתכן שאדם יראה את אלוהים ויישאר בחיים? בספר שמות לג׳, כ׳ מסופר שאלוהים אמר למשה, "לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי". אבל בשמות כד׳, ט׳-יא׳, כעשרה פרקים קודם לכן, מסופר, "ויעל משה ואהרון, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר. ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. ויחזו את האלוהים, ויאכלו וישתו". איך אפשר ליישב את שני הסיפורים האלה? אברהם אבן עזרא פירש את הקטע משמות כד׳, וטען שמשה ואהרון, נדב ואביהוא ראו את אלוהים בחזון. אבל אם זה נכון, מדוע אלוהים אמר להם בפס' א׳ לעלות לה' ולהשתחוות לו מרחוק בזמן שמשה יתקרב אליו? ומדוע נאמר שם שאלוהים לא שלח את ידו אליהם, כפי שהיה עליו לעשות? אין ספק שלא היה זה רק חזון. גם תרגום אונקלוס לארמית התקשה לתרגם פסוקים אלה כפשוטם, ולכן נכתב שם, "וחזו ית יקר אלוהא דישראל", כלומר – הם ראו את היקר והכבוד של אלוהי ישראל. אבל במקור נאמר שהם ראו את אלוהי ישראל, שהם חזו בו. איך פותרים את הקושי הזה? נמשיך לבדוק את הכתוב עצמו. הוא מספק לנו ראיות נוספות שמן הראוי להביא בחשבון.

לפי סיפור שמופיע בתלמוד (בבלי, סנהדרין לח ב), אדם שמזוהה כמין – כך מכנה התלמוד את תלמידי ישוע – שוחח עם רב מסוים על שמות כד׳, א׳, הפסוק שפותח את הקטע שלפנינו, ובו אלוהים אומר למשה, "עלה אל יהוה", ולא "עלה אלי". האם יש כאן רמז לכך שמדובר ביותר מישות אלוהית אחת? (הרי זה כאילו אמרתי לך בזמן שאנחנו משוחחים, "כדאי שתרים טלפון למייק בראון", במקום "כדאי שתתקשר אלי".) הרב היה יכול לענות בפשטות ששימוש כזה אינו יוצא דופן בתנ"ך. אבל היות שידע שהוא צריך לגעת בנקודה שאינה תיאולוגית גרידא, שעל הפרק עומד משהו עמוק יותר, ענה הרב שאלוהים לא דיבר בפסוק הזה על עצמו, אלא על מטטרון – המלאך החשוב ביותר בספרות הרבנית, "ששמו כשם רבו".

במילים אחרות, כשאלוהים אמר למשה, "עלה אל יהוה", הוא לא התכוון שמשה יעלה אליו, אלא שיעלה אל מטטרון ששמו הוא יהוה. אם כך, לפי הפירוש שמספק התלמוד במקרה זה, שמו של מטטרון הוא יהוה! כך נוהג מי שירחיק לכת בניסיון להתחמק מהברור מאליו. כאשר אלוהים אמר, "עלה אל יהוה", הוא התכוון בדיוק לכך. הוא הזמין את משה לבוא אל נוכחותו – ולא אל נוכחותו של מלאך כלשהו. "שיהיה", תאמר, "אבל מה לגבי שמות פרק ג'? האם לא משתמע ממנו שמי שרואה את מלאך ה' רואה את אלוהים?" אתה מאוד קרוב לאמת! בוא נראה קודם מה נאמר שם: "ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו, כוהן מדין. וינהג את הצאן אחר המדבר ויבוא אל הר האלוהים חורבה. וירא מלאך יהוה אליו בליבת אש מתוך הסנה, וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל. ויאמר משה, 'אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה, מדוע לא יבער הסנה?' וירא יהוה כי סר לראות, ויקרא אליו אלוהים מתוך הסנה ויאמר, 'משה, משה!' ויאמר, 'הנני!' ויאמר, 'אל תקרב הלום. של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא'. ויאמר, 'אנוכי אלוהי אביך, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב'. ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט אל האלוהים.״ (שמות ג', א׳-ו׳)

כיצד תירגם אונקלוס את סוף פס' ו׳? נאמר שם שמשה התחלחל מלהסתכל בכבוד אלוהים. גם הפעם התקשה התרגום לומר את מה שנאמר מפורשות בכתוב. הדברים כתובים בצורה ישירה מדי, ברורה מדי. תרגום אחר, שנקרא תרגום יונתן בן עוזיאל הרחיק לכת עוד יותר, ותירגם שמשה פחד להסתכל בכבוד השכינה ("דָחיל מִלְמִסְתכֵי בְּצֵית אִיקַר שׁכִינתָא דַיְיָ"). תרגום זה מזכיר את מה שנאמר בו לגבי שמות כה׳ ח׳. בעברית נאמר, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". בתרגום נאמר שהשכינה תשרה ביניהם\[17\]. נראה שיש כאן דפוס ברור. ושים לב איך הדברים שנאמרים בשמות ג' משלבים בשלמות בין מלאך יהוה לאלוהים: מלאך יהוה הוא זה שהתגלה למשה בסנה הבוער, אבל יהוה הוא זה שראה שמשה סר לראות את המראה, ואלוהים קרא אליו מתוך הסנה, ומשה הסתיר את פניו משום שירא להביט אל האלוהים. נראה שאלוהים היה במובן מסוים "בתוך" המלאך הזה (מן הראוי לזכור שהמילה "מלאך" משמשת גם במובן של שליח), ושמי שראה את המלאך בעצם ראה את אלוהים.

לדברי החוקר היהודי נחום סרנה, "ממקורות שונים מתברר שהגבולות בין אלוהים ומלאכו מיטשטשים לעיתים קרובות \[הוא מביא דוגמאות מבראשית טז׳, ז׳-ט׳, יא׳; כב׳, יא׳-יב׳, טו׳-יח׳; שמות ג', ב׳, ד׳; שופטים ו', יא׳-כג׳\]. במהלך יציאת מצריים – יהוה (שמות יג, כא׳) ומלאך אלוהים (יד׳, ט׳), הם שהולכים לסירוגין לפני המחנה"\[18\].

מה אומר סרנה על האמונה של עם ישראל בתקופת התנ"ך בעניין המלאכים? סרנה מפרט שלוש גישות מחקריות שונות. לפי הגישה הראשונה, עם ישראל בנה את אמונתו בעניין זה על המיתולוגיות שרווחו אז במזרח הקרוב, אף על פי שהן סתרו את הכתובים. "גישה אחרת רואה במלאכים האנשה של רצון אלוהים, כהאנשה או התגלמות שלו עצמו. התיאוריה השלישית רואה במלאכים כלי שמאפשר להימנע מאנתרופומורפיזם \[כלומר, מלדבר על אלוהים במונחים אנושיים\]. המלאכים משמשים כמתווכים בין האלוהים הנעלה לבין העולם שברא".\[19\] אם נמתח מעט את ההסבר הטכני וההגיוני של סרנה – שמנסה להסביר במונחים אנושיים איך ולמה "יצרו" כותבי התנ"ך את המלאכים – נראה מיד שהוא בעצם אומר את מה שאנחנו אומרים. מלאכים יכולים להתגלות "כהאנשה או התגלמות של אלוהים" – כלומר, כהתגלמות מוצקה ומוחשית של כבוד אלוהים; מלאכים גם יכולים לשמש "כמתווכים בין האלוהים הנעלה לבין העולם שברא". דברים אלה נכונים בעיקר לגבי פסוקי מפתח, המבהירים שלא מדובר במלאך רגיל, אלא באחד שמזוהה עם אלוהים. המחקר הזה מסביר איך האלוהים האין סופי והבלתי נראה יכול לתקשר עם יצורים בשר ודם ובני מוות.

נפנה עכשיו לבראשית לב׳, כה׳-לא׳. ראינו קודם שבעקבות משבר מצא יעקב את עצמו לבדו, בלילה, שם הוא נאבק עם מישהו עד עלות השחר. (לפי הושע יב׳, ד׳, "האדם" הזה היה אלוהים.) בתום המאבק הקשה בירכה אותה דמות מסתורית את יעקב, ושינתה את שמו לישראל. "ויקרא יעקב שם המקום פניאל, 'כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים', ותינצל נפשי" (בראשית לב׳, לא׳). אין כל פלא שהתרגום לארמית תירגם זאת כך, "וקרא יעקב שם המקום פניאל כי חזיתי מלאך ה' פנים אל פנים" (תרגום חופשי מארמית של "וקרא יעקב שמא דאתרא פניאל ארי חזיתי מלאכא דיי אפין באפין". (אונקלוס בראשית, פרק לב׳ פסוק לא׳).

סיפור זה מזכיר את הסיפור שמתועד בשופטים ו'. גדעון ראה את מלאך יהוה (או מלאך האלוהים) – שלפעמים נקרא בסיפור "אדוני" – וחשש לחייו: וגדעון בא, ויעש גדי עזים ואיפת קמח מצות. הבשר שם בסל והמרק שם בפרור. ויוצא אליו אל תחת האלה ויגש. ויאמר אליו מלאך האלוהים, 'קח את הבשר ואת המצות והנח אל הסלע הלז, ואת המרק שפוך', ויעש כן. וישלח מלאך יהוה את קצה המשענת אשר בידו, וייגע בבשר ובמצות. ותעל האש מן הצור ותאכל את הבשר ואת המצות, ומלאך יהוה הלך מעיניו. וירא גדעון כי מלאך יהוה הוא, ויאמר גדעון, 'אהה אדוני יהוה, כי על כן ראיתי מלאך יהוה פנים אל פנים'. ויאמר לו יהוה, 'שלום לך, אל תירא, לא תמות!' " (שופ' ו', יט׳-כג׳)

בשופטים פרק יג׳ יש סיפור עוד יותר ברור. מנוח, אביו של שמשון, ראה את מלאך יהוה. לא היה לו כל ספק שמלאך יהוה ואלוהים – אחד הם: "וייקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה, ויעל על הצור ליהוה, ומפליא לעשות. ומנוח ואשתו רואים. ויהי, בעלות הלהב מעל המזבח השמימה, ויעל מלאך יהוה בלהב המזבח, ומנוח ואשתו רואים וייפלו על פניהם ארצה. ולא יוסף עוד מלאך יהוה להיראה אל מנוח ואל אשתו. אז ידע מנוח כי מלאך יהוה הוא. ויאמר מנוח אל אשתו, 'מות נמות, כי אלוהים ראינו'. ותאמר לו אשתו, 'לו חפץ יהוה להמיתנו, לא לקח מידנו עולה ומנחה, ולא הראנו את כל אלה, וכעת לא השמיענו כזאת'." (שופ' יג׳, יט׳-כג׳)

נעצור לרגע ונחזור על משהו שכבר נאמר קודם. לפי שמות לג׳, כ׳, איש אינו יכול לראות את פניו של אלוהים ולהישאר בחיים. ולמרות זאת, התנ"ך מתעד שפע של אירועים שבהם אנשים "ראו את אלוהים". נסקור שוב את ההסברים שמספקים לכך הרבנים: בשמות כה׳, ח׳ אלוהים אומר שהוא ישכון בתוך עמו. התרגום לארמית מתרגם כך שמשתמע שהשכינה תשכון בקרב עמו של אלוהים. בשמות כד׳, ט׳-יא׳ נאמר שמשה וכמה ממלוויו ראו את אלוהים, ובכל זאת הוא לא שלח את ידו אליהם. התרגום אומר שהם ראו את כבוד ה'. בשמות כד׳, א׳ אלוהים אומר למשה, "עלה אל יהוה". לפי התלמוד, "יהוה" כאן הוא המלאך מטטרון, ששמו כשם רבו. יעקב נאבק עם מלאך יהוה, ואחר כך אמר שראה את אלוהים פנים אל פנים (שמות לב׳, לא׳). התרגום שינה את המשמעות לאותו שינוי בדיוק הוכנס בסיפור שמתועד בשופטים יג׳, כב׳. בשמות ג', א׳-ו׳ מזוהה מלאך יהוה כאלוהים עצמו, שהתגלה למשה בסנה הבוער. משה הסתיר את פניו משום שחשש להביט אל האלוהים. אבל לפי התרגום, משה חשש מלהסתכל ביקר השכינה, כלומר בכבודה.

אין ספק שהפסוקים האלה הקשו על הרבנים. (אני אפילו לא טורח להזכיר בשלב זה פרקים כמו ישעיהו ו' ויחזקאל א', שם אומרים הנביאים שהם ראו את "אדוני" ו-"מראות אלוהים", שכן תמיד ימצא מי שיטען שהיו אלה חזונות בלבד.) איך יתכן שאלוהים ישכון בתוך עמו? הייתכן שמישהו יראה את פניו ולא ימות? ומדוע מי שראה את פניו הרי זה כאילו הוא ראה את אלוהי עצמו? אם אתה מצדד בעמדתם של הרבנים, ודאי תאמר, "אלוהים שוכן בקרבנו בשכינתו, כבודו והדרו, ומתגלה לנו באמצעות המלאך הנושא את שמו. מי שרואה אותו הרי זה כאילו ראה את אלוהים, אבל לא באופן ישיר".

תשובה לא רעה. אתה בהחלט צועד בכיוון הנכון. הבעיה היחידה היא שמי שרואה את המלאך אינו יכול לראות את אלוהים, אלא אם כן לא מדובר במלאך רגיל. אף מלאך אינו נקרא יהוה – לא מטטרון, לא מיכאל, לא גבריאל – אלא אם כן הוא יהוה במובן מסוים. חוץ מזה, אלוהים אמר שהוא עצמו – לא השכינה שלו – ישכון בתוך עמו. בכל אופן, מה התשובה? הם תמיד ראו את הבן. כפי שאמר שאול השליח, ישוע "הוא זוהר כבודו וצלם עצמותו" של אלוהים. נצטט שוב את יוחנן א', יח׳, "את האלוהים לא ראה איש מעולם; הבן היחיד, הנמצא בחיק האב, הוא אשר הודיעוֹ".

כן, הבן הוא "זוהר כבודו וצלם עצמותו \[של אלוהים\]" (עברים א', ג׳). הוא זה שמודיע לנו מי הוא האב. ומי שראה אותו, ראה את האב (יוחנן יד׳, ט׳).

אין ספק שהתנ"ך מספר על כמה אנשים שראו "את כבוד ה' ", ולא את אלוהים עצמו. בברית החדשה מסופר שזה מה שקרה לסטפנוס, בזמן שסקלו אותו למוות, "מלא רוח הקודש ומביט השמימה, \[הוא\] ראה את כבוד אלוהים ואת ישוע עומד לימין האלוהים." (מעשי השליחים ז', נה׳)

ביטויים דומים אפשר למצוא גם בתנ"ך. הנה דוגמה מספר שמות: "ויאמר משה ואהרון אל כל בני ישראל, 'ערב – וידעתם כי יהוה הוציא אתכם מארץ מצריים, ובוקר – וראיתם את כבוד יהוה בשומעו את תלונותיכם על יהוה ונחנו. מה כי תלונו עלינו?' …ויהי כדבר אהרון אל כל עדת בני ישראל, ויפנו אל המדבר, והנה כבוד יהוה נראה בענן." (שמות טז׳ ו׳-ז׳, י׳)

ניקח עוד דוגמה משמות כד׳, טו׳-יז׳. הפסוקים האלה חשובים במיוחד, כשזוכרים שבפרק זה, פסוקים ספורים קודם לכן, מסופר שמשה והזקנים "חזו" את אלוהים: "ויעל משה אל ההר, ויכס הענן את ההר. וישכון כבוד יהוה על הר סיני, ויכסהו הענן ששת ימים. ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן. ומראה כבוד יהוה כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל." (שמות כד׳, טו׳-יז׳)

כשהכתובים אומרים שהעם "ראה את אלוהים", זה דבר אחד. אבל כשהם אומרים שהעם "ראה את כבוד ה' ", זה דבר אחר. התנ"ך עושה הבחנה ברורה בין השניים. הקושי נוצר כשהתנ"ך אומר מפורשות שאנשים ראו את אלוהים, אבל המתרגמים והפרשנים המסורתיים אומרים משהו אחר. אני מדגיש שוב שישוע המשיח – בן האלוהים, צלם עצמותו של אלוהים, הדבר שלבש בשר, זוהר כבודו של אלוהים – הוא שפותר את החידה הזאת ומבהיר איך יכול מישהו לראות את אלוהים, אף על פי שאיש אינו יכול לראותו. המשיח הוא הצלם הנראה של הבלתי נראה, הביטוי החי של כבוד יהוה.

אנו רוצים לתת דוגמה נוספת, אולי הברורה ביותר שקיימת בתנ"ך. בסוף פרק יז׳ בבראשית מסופר שאברהם וכל בני ביתו נימולו, מתוך ציות לאלוהים. בבראשית יח׳, א׳-ב׳ מסור, "וירא אליו יהוה באלוני ממרא, והוא ישב פתח האוהל כחום היום. ויישא עיניו, וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו". לפי התלמוד (בבלי, בבא מציעא עו׳ ב׳), אלוהים עצמו בא לבקר את אברהם בחוליו, כדי לבדוק אם ברית המילה עברה בשלום. הנה הפירוש של הרב עדין שטיינזלץ לקטע זה. בקטע זה מסופר שאברהם: "יצא הוא וראה את הקב"ה עומד על הפתח. הוא שנאמר, 'אדוני, אם נא מצאתי חן בעיניך, אל נא תעבור מעל עבדך' (שם יח׳, ג׳), שפנה לשכינה בבקשה זו.

כיוון שראה הקב"ה שהוא קושר ומתיר התחבושת על פצעו, אמר, 'אין זה דרך ארץ לעמוד כאן'. הוא שנאמר, 'ויישא עיניו, וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו. וירא, וירוץ לקראתם.' (שם, ד׳)\[21\] פירוש זה אומר בצורה מפורשת שהקב"ה, יהוה, התגלה לאברהם. התלמוד אפילו מספר שכאשר אברהם ראה את הקדוש ברוך הוא, הוא קרא לו "אדוני". אבל כמה מילים אחר כך, באותו קטע בתנ"ך, נאמר שאברהם נשא את עיניו וראה שלושה אנשים. התלמוד יוצר את הרושם שאלוהים עצמו התגלה לאברהם, ואחר כך החליפו אותו אותם שלושה אנשים. מי היו השלושה? יש מורים משיחיים שהציעו שהשלושה מייצגים את האב, הבן ורוח הקודש. אבל יש כמה סיבות לכך שהפירוש הזה לא תופס. ראשית, אם זה נכון, יוצא שאברהם ראה את אלוהים האב עצמו, ורעיון זה סותר את הכתובים.

שנית, התנ"ך וגם הברית החדשה אף פעם לא תיארו את אלוהים כשלושה אנשים נפרדים. שלישית, כפי שנראה עוד מעט, מבהיר שלא מדובר בשלוש ישויות אלוהיות, שכן אברהם פונה רק לאחד מהשלושה כאל "אדוני". לפי התלמוד, שלושת האנשים היו המלאכים מיכאל, גבריאל ורפאל. כל אחד מהם נשלח לבצע משימה מוגדרת משלו. מיכאל בא כדי לבשר לשרה על הולדת בנה. רפאל בא כדי לרפא את אברהם, וגבריאל בא כדי להשמיד את סדום ועמורה (אם כי התלמוד מציין שמיכאל הצטרף לגבריאל במשימה, כדי להציל את לוט). אבל גם הפתרון הזה יוצר כמה בעיות. ראשית, בשום מקום בכתובים לא נאמר שהמלאכים האלה החליפו את יהוה או יצגו אותו. הכתובים מבהירים שיהוה התגלה לאברהם, שאברהם ראה שלושה אנשים, ושהוא קרא לאחד מהם "אדוני, ו-"יהוה". שנית, ההקשר מבהיר ששניים מהאנשים יצאו משם לסדום – וזוהו שם כמלאכים. ואילו אברהם נשאר לעמוד לפני יהוה, ופתח איתו במשא ומתן ממושך. אם ברצוננו להישאר נאמנים לכתובים עלינו להודות בכך שיהוה, ושני המלאכים, התגלו כיצורים אנושיים, שדיברו, אכלו ושתו עם אברהם ושרה.

ניגש לסיפור העלילה. בפס' ג׳ מסופר שאברהם אמר, "אֲדֹנָי, אם נא מצאתי חן בעיניך, אל נא תעבור מעל עבדך". הניקוד המסורתי, התלמוד ורוב הפרשנים מפרשים את "אֲדֹנָי" כאדון, ורומזים שאברהם כבר הבין מי הוא אחד מהאורחים. פרשנים מסורתיים אחרים טוענים שזה לא אפשרי, והם משרתים את ההגייה מ-"אֲדֹנָי" ל-"אדֹנִי", ומסבירים שאברהם פנה אל המנהיג של השלושה, בלי לדעת מי הוא. מי מהם צודק? האמת היא שזה לא ממש משנה. נמשיך לקרוא. אחד מהשלושה מתגלה כיהוה בעצמו ובכבודו!

התנ"ך מספר שאברהם רץ אל שרה, הורה לה להכין ארוחה, ואחר כך רץ אל עדרי הבקר שלו כדי למצוא בן בקר ראוי לשחיטה. (ההתרוצצות של אברהם והטרחה שטרח סביב אורחיו מפריכה במידת מה את הפרשנות התלמודית. קשה להניח שאדם שעבר ברית מילה זמן קצר קודם לכן, יוכל להתרוצץ ולטרוח.) לאחר שהכין את הארוחה, אברהם עמד והשגיח שאורחיו יאכלו לשובע: "ויאמרו אליו, 'איה שרה אשתך?' ויאמר, 'הנה, באוהל'. ויאמר, 'שוב אשוב אליך כעת חיה, והנה בן לשרה אשתך'. ושרה שומעת פתח האוהל והוא אחריו. ואברהם ושרה זקנים, באים בימים, חדל להיות לשרה אורח כנשים. ותצחק שרה בקרבה לאמור, 'אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן'. ויאמר יהוה אל אברהם, 'למה זה צחקה שרה לאמור: 'האף אומנם אלד ואני זקנתי?' הייפלא מיהוה דבר? למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן!' ותכחש שרה לאמור, 'לא צחקתי', כי יראה. ויאמר, 'לא! כי צחקת!' " (ברא' יח׳, ט׳-טו׳) את הפסוקים האלה אפשר להבין רק בדרך אחת. אחד מן השלושה היה יהוה.

שים לב: אחד מהם מבטיח לשוב כעבור שנה, כך שלשרה יולד בן. שרה צוחקת לשמע ההבטחה הבלתי אפשרית הזאת. יהוה פונה לאברהם, ושואל אותו מדוע צחקה שרה והטילה ספק בהבטחתו לפקוד אותה במהלך השנה הקרובה. שרה שמעה את דבריו, ומכחישה שצחקה. ואז יהוה עונה לה. אין עוד כל דרך אחרת להבין את הקטע. אברהם, שרה ויהוה לקחו חלק באירוע הזה.

ואם דרושה לנו הוכחה נוספת, הנה היא. בפס' טז׳ נאמר, "ויקומו משם האנשים, וישקיפו על פני סדום. ואברהם הולך עימם לשלחם". אבל בפסוק שלאחר מכן נאמר שיהוה עמד לספר לאברהם על כוונותיו. וכך אנחנו מגיעים לפס' כב׳, "ויפנו משם האנשים וילכו סדומה. ואברהם עודנו עומד לפני יהוה". אברהם עומד לפני יהוה, ומפגיע בעד סדום (עד פס' לב׳). אם כך, האנשים הלכו לסדום בזמן שיהוה נשאר עם אברהם.

ועכשיו, קרא את הפסוק האחרון בפרק ואת הפסוק הראשון בפרק הבא, "וילך יהוה כאשר כילה לדבר אל אברהם, ואברהם שב למקומו. ויבואו שני המלאכים סדומה בערב, ולוט יושב בשער סדום". אם כך, יהוה התגלה לאברהם, אברהם ראה שלושה אנשים כשעמד בפתח האוהל, אחד מהשלושה היה יהוה – זה ששוחח עם אברהם ושרה, אברהם ליווה את האנשים בצאתם לסדום, יהוה סיפר לו על כוונתו להשמיד את סדום ועמורה, האנשים (כלומר, השניים האחרים)\[22\] המשיכו בדרכם לסדום בזמן שאברהם נשאר ושוחח עם יהוה. כאשר הסתיימה השיחה נפרד יהוה מאברהם ואברהם שב למקומו, ושני המלאכים הגיעו לסדום. אומר שוב: אחד מן השלושה היה יהוה, אדוני.

הפסוקים האלה מדהימים משום שהם אומרים מפורשות שאברהם ושרה שוחחו עם יהוה, שהוא התגלה להם בדמות אדם – עם רגליים מאובקות וכל השאר (ראה בראשית יח׳, ד׳), ושהוא אפילו ישב לאכול איתם. וכל אותו זמן הוא נשאר אלוהים בשמים!

מעניין מה היו מתנגדינו מעוללים לפסוקים האלה, אילו הם היו מופיעים בברית החדשה, ולא בתנ"ך. אין ספק שהם היו רואים בהם טיפשות גמורה, ואפילו שואלים אם אלוהים עלה במשקל אחרי אותה ארוחה, ואם היה עליו לגשת אחר כך לשירותים. הרי אלה הטענות שמעלים נגדנו כשאנחנו מדברים על כך שישוע המשיח הוא בן האלוהים שלבש בשר.

הסיפור בבראשית יח׳ מלמד מעל לכל ספק שאם אלוהים רוצה, הוא יכול לרדת לעולם בדמות בשר ודם. ואם למשך מספר שעות הוא היה יכול ללבוש דמות זמנית של אדם, מדוע שלא יוכל להפוך לאדם למשך מספר שנים? לכך מתכוונים התיאולוגים כשהם מדברים על כך שאלוהים "לבש בשר" – אלוהים בא לעולם כאדם, בדמות בנו\[24\]. רק לאחר שנכיר את הבן – את הנציג המושלם של אלוהים שהוא אלוהים עצמו – נוכל להסביר איך אלוהים נשאר אדון השמים ובו זמנית התגלה בבראשית יח׳ כיהוה עלי אדמות. גם אם תלמד את כל הפרשנות הרבנית שתמצא על הנושא, לא תמצא הסבר מלא לכך.

באחד הימים ישבתי במעדנייה הכשרה של פיל בלונג איילנד, ושוחחתי עם רב אחד על ישוע. לפתע היתה לרב הארה, והוא אמר, "אה, ישוע היה כמו שכינה מהלכת!" בדיוק כך! יהוה, שנשאר בשמים כפי שהיה מאז ומתמיד, התהלך בקרבנו בדמות בנו, המשיח, השליח האמיתי של אלוהים וזה שנושא את זוהר כבודו ואת צלם עצמותו.

האם יתכן שכאשר משה והזקנים ראו את האל הבלתי נראה הם בעצם ראו את הבן? האם יתכן שכאשר גדעון ומנוח ראו את מלאך יהוה – שאיכשהו הם זיהו אותו כיהוה עצמו – הם בעצם ראו את הבן? ואולי מטטרון – המלאך ששמו לא מוזכר בשום מקום בכתובים – הוא לא זה שנושא את שם יהוה, אלא בן האלוהים? התשובה שלנו היא כן, כן, וכן גם על השאלה האחרונה!

הקשב לדברים שאמר ישוע המשיח, בן האלוהים, "אם אינני עושה את מעשי אבי, אל תאמינו לי. אבל אם אני עושה, אף אם אינכם מאמינים לי, הַאמינו למעשים, למען תכירו ותדעו שהאב בי ואני באב… אני והאב אחד אנחנו." (יוחנן י', לז׳-לח׳,ל׳). בעצם, הדברים האלה שאמר המשיח עוזרים לחבר חלקים רבים של הפאזל. לאחר שישוע קם לתחייה הוא אמר לנשים שבאו אל קברו, "אני עולה אל אבי ואביכם, אל אלוהַי ואלוהיכם." (יוחנן כ', יז׳). שים לב, ישוע קרא לו "אבי" ו-"אביכם". אבל זמן קצר אחר כך הוא התגלה לעיני תומא, ותומא קרא, "אדוני ואלוהי!" (יוחנן כ', כח׳). זה מאוד הגיוני. מי שראה את ישוע, ראה את אלוהים, ובכל זאת ישוע לא קרא לעצמו "אלוהים". הוא קרא לעצמו "בן האלוהים" – זה שבגופו שכן מלוא האלוהות. אין כל סתירה בין הדברים האלה לבין הקטעים שציטטנו קודם מהתנ"ך. אדרבה, הדברים שאמר ישוע שופכים אור רב על אותם קטעים ומספקים תשובות שהתרגומים לארמית, התלמוד והפירושים השונים לא הצליחו לספק.

### בן האלוהים

אבל יתכן שיש משהו שעדיין לא ברור לך דיו. אולי אתה אומר, "בסדר, אני מבין שבמובן מסוים ישוע היה התגלות של אלוהים, ובמובן אחר הוא עצמו אלוהי. אבל האם אין זה אומר שאלוהים מפוצל במובן מסוים? חוץ מזה, לא הסברתם מאיפה בא 'בן האלוהים' הזה". טוב ששאלת. בעצם, הטיעון הבא מתייחסת לנושא הזה של בן האלוהים. אבל יש כמה נקודות חשובות שנבהיר כבר עכשיו.

יוחנן המטביל אמר על המשיח, "אחרי בא איש אשר הוא כבר לפנַי, כי קודם לי היה." (יוחנן א', ל׳). ישוע עצמו הגדיר את מערכת היחסים ששררה בינו לבין אלוהים האב עוד לפני היווסד תבל, "ואלה הם חיי עולם: שיכירו אותך, אלוהי האמת לבדו, ואת אשר שלחת – את ישוע המשיח. אני פיארתיך עלי אדמות, השלמתי את המעשה שנתת לי לעשות. כעת אתה, אבי, פארני לידך בכבוד שהיה לי לידך בטרם היות העולם." (יוחנן יז׳, ג׳-ה׳). נאמר שישוע "ידע כי האב נתן את הכל בידיו וכי מאת אלוהים יצא ואל אלוהים הוא הולך." (יוחנן יג׳, ג׳), ולכן אמר לתלמידיו, "האב עצמו אוהב אתכם מפני שאהבתם אותי והאמנתם כי אני מאת האלוהים יצאתי. יצאתי מאת האב ובאתי אל העולם; שוב, עוזב אני את העולם והולך אל האב." (יוחנן טז׳, כז׳-כח׳).

זו הסיבה שהוא היה יכול לומר, "אתם מלמטה; אני מלמעלה. אתם מן העולם הזה; אני אינני מן העולם הזה." (יוחנן ח', כג׳), וגם, "בטרם היות אברהם, אני הוא." (יוחנן ח', נח׳). אפילו המקורות היהודיים המסורתיים מכירים בקיומו של משיח שירד מן השמים, משיח שהיה קיים מלפני היווסד תבל, הברית החדשה פשוט מתעדת את המשך הסיפור.

ההצהרה המפורטת ביותר בנושא זה ניתנת לנו מפרי עטו של שאול, המורה והמלומד היהודי המבריק. שאול הסביר איך אלוהים לבש בשר: "יהא בכם הלך רוח זה אשר היה במשיח ישוע. הוא, אשר היה קיים בדמות אלוהים, לא חשב לשלל היות שווה לאלוהים, אלא הריק את עצמו, נטל דמות עבד ונהיה כבני אדם. וכאשר היה בצורתו כאדם, השפיל עצמו וציית עד מוות, עד מוות בצלב. על כן הגביהו אלוהים מאוד ונתן לו את השם העלה על כל שם. למען תכרע בשם ישוע כל ברך, בשמים ובארץ ומתחת לארץ, וכל לשון תודה כי ישוע המשיח הוא האדון, לתפארת אלוהים האב." (פיל' ב', ה׳-יא׳)

אם כך, מאין בא המשיח? מאלוהים. האם הוא אלוהי? כן, משום שהוא בן אלוהים. האם הוא גם אדם? כן, כיוון שהוא לבש דמות אדם, וכאדם הוא תיווך בין אלוהים לבין האנושות, ונתן ביטוי לעומק ולרוחב המדהימים של האהבה שאלוהים רוחש לעולם החוטא. הוא הצטרף אלינו כדי להושיע ולגאול אותנו.

בדיון שנערך בנושא השכינה, החוקר הישראלי אפרים אורבך קורא לה "נוכחות אלוהים בעולם". השכינה היתה אחת הדרכים החשובות שבהן הסבירו הרבנים איך האלוהים האין סופי יכול לשכון בתוך עמו בעולם הזה\[25\]. הרבנים מאמינים ש-"בשעת חורבן המשכן יצאה השכינה לגלות, וליוותה את העם היהודי בנדודיו – לקחה חלק בסבלותיו ובכמיהתו לשוב לארץ הקודש". אם זה נכון, הרי שהאחדות של אלוהים בינו לבין עצמו לא תתקיים עד שעמו ישוקם במלואו וישוב לארצו. רק השיבה לארץ והתחייה הרוחנית ישקמו את אחדותו של אלוהים. התיאור הזה לא רחוק מהתפיסה של הברית החדשה, שלפיה, בן האלוהים, שיצא מלפני אביו, הצטרף אלינו בטבענו האנושי, מת וקם לתחייה, ורק אז שב אל אביו כדי ש-"יהיה האלוהים הכל בכל", "שכן האלוהים שת הכל תחת רגליו \[של ישוע\]" (תהילים ח', ז׳). ובאומרו ש-'הכל' הושת תחתיו, ברור כי השת את הכל תחתיו (תחת המשיח) איננו בכלל הזה. וכאשר הכל יושת תחתיו, אז גם הבן עצמו יהיה כפוף למי ששת תחתיו את הכל, למען יהיה האלוהים הכל בכל." (הראשונה אל הקורינתים טו׳, כז׳-כח׳). הכל התחיל עם אלוהים אחד, והכל יסתיים עם אלוהים אחד. ישוע המשיח, בן האלוהים, מגלה את אלוהים לבני האדם.

אם כך, בפעם הבאה שמישהו יאמר לך, "אלוהים איננו אדם, ולכן לא יתכן שישוע הוא אלוהים", תהיה לך תשובה מבוססת היטב. תוכל לומר, "כמובן שאלוהים איננו אדם. אבל האם הוא יכול להתגלות כאדם ודרך בני אדם? האם הוא יכול באופן זמני להקים את משכנו בתוכנו? האם המלוא שלו יכול לשכון בגוף אנושי שנולד מבתולה? הכתובים נותנים לכך תשובה אחת ברורה – כן".

ואם מישהו ינסה לערער אותך עם השאלה, "האלוהים שלך לבש חיתולים. האלוהים שלנו יושב על כס המלכות בשמים", אמור לו, "אלוהי, שהוא אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, תמיד ישב ותמיד ישב בשמים. דברו לבש בשר ודם. האמת היא שמדובר במושג רוחני נשגב!"

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/a3e7b0157d07da506958b75a77964ace52f1dc33fe6f45f5505271713fcb9788?s=300&d=mm&r=g) 

 מייקל בראון 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/michael-brown/) [    ](https://igod.co.il/author/michael-brown/)

**קטגוריות:** אלוהותו של ישוע, אלוהים ביהדות, היהדות האמיתית, יֵשׁוּעַ והברית החדשה

**תגיות:** אלוהות המשיח בתנ"ך ובמחשבת ישראל (כתבי חז"ל), בן האלוהים, סרטוני וידיאו מיהודים משיחיים אודות ישוע והברית החדשה, שלושה אלוהים

---

### [׳׳מלח הארץ׳׳ - ביטוי שישוע המציא?!  | המסורת היהודית בברית החדשה 1](https://igod.co.il/true-judaism/׳׳מלח-הארץ׳׳-ביטוי-שישוע-המציא-המסור/)

**Published:** פברואר 4, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "׳׳מלח הארץ׳׳ - ביטוי שישוע המציא?!  | המסורת היהודית בברית החדשה 1")

ידעתם שיש ביטויים שאתם והסובבים אתכם משתמשים בהם ביום יום ומקורם מהברית החדשה?

הצטרפו אלינו לסדרת ׳׳ההיבטים היהודיים של הברית החדשה׳׳ וגלו כמה יהודי וישראלי הספר הזה!

האם ייתכן שהביטויים היהודיים שאתם נוהגים לומר, נאמרו על ידי ישוע עצמו?

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית

**תגיות:** ווידאו

---

### [תפילין ובת קול מהשמיים בברית החדשה?!  | המסורת היהודית בברית החדשה 3](https://igod.co.il/true-judaism/תפילין-ובת-קול-מהשמיים-בברית-החדשה-המ/)

**Published:** פברואר 18, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "תפילין ובת קול מהשמיים בברית החדשה?!  | המסורת היהודית בברית החדשה 3")

ידעתם שיש ביטויים שאתם והסובבים אתכם משתמשים בהם ביום יום ומקורם מהברית החדשה?

הצטרפו אלינו לסדרת ׳׳ההיבטים היהודיים של הברית החדשה׳׳ וגלו כמה יהודי וישראלי הספר הזה!

האם ייתכן שהביטויים היהודיים שאתם נוהגים לומר, נאמרו על ידי ישוע עצמו?

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית

**תגיות:** ווידאו

---

### [סנהדרין, תחום שבת וגיור בברית החדשה?!  | המסורת היהודית בברית החדשה 4](https://igod.co.il/true-judaism/סנהדרין-תחום-שבת-וגיור-בברית-החדשה-המ/)

**Published:** פברואר 25, 2025
**Author:** צוות אייגוד

**Content:**

[](# "סנהדרין, תחום שבת וגיור בברית החדשה?!  | המסורת היהודית בברית החדשה 4")

ידעתם שיש ביטויים שאתם והסובבים אתכם משתמשים בהם ביום יום ומקורם מהברית החדשה?

הצטרפו אלינו לסדרת ׳׳ההיבטים היהודיים של הברית החדשה׳׳ וגלו כמה יהודי וישראלי הספר הזה!

האם ייתכן שהביטויים היהודיים שאתם נוהגים לומר, נאמרו על ידי ישוע עצמו?

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/9f75d38d8929e62fc40846526cb10c4445ad7dee8d93360d4962ec7137d5bbc0?s=300&d=mm&r=g) 

 צוות אייגוד 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/igod/) [    ](https://igod.co.il/author/igod/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית

**תגיות:** ווידאו

---

### [מתי נחתמה הברית החדשה? ומי הם מחבריה?](https://igod.co.il/answer-rabbi/מתי-נחתמה-הברית-החדשה-ומי-הם-מחבריה/)

**Published:** פברואר 5, 2017
**Author:** ג׳וש מקדאוול

**Content:**

> "ראיתם פעם מוסלמי דתי לומד (ומקיים) את ספרי קרישנה, או פסטור נוצרי לומד (ומקיים) את כתבי ההינדואיזם? ברור שלא. אז מדוע היהודים המשיחיים, שמתעקשים להיקרא יהודים, לומדים ומקיימים את כתבי הנצרות (הברית החדשה)? בוועידת ניקאה (325 לספירה) נחתמה הברית החדשה ו-27 ספרים הוכרזו כ"קדושים", תוך פסילת מאות חיבורים נוספים. בועידה לא נכח אף יהודי, וספרי הברית החדשה חוברו על ידי הכנסייה ועבור הכנסייה, מקובץ של חיבורים אנונימיים שהוכרזו כ"בשורות". מקורם של בשורות אלו אינו ידוע והם יוחסו לשלוחים על מנת שיתקבלו בציבור." \[יד-לאחים, ארגון חרדי\]

### האם כתבי הברית החדשה באמת נחתמנו רק במאה ה-4 לספירה (ניקאה, 325)?

למען האמת, הברית החדשה מעידה על עצמה כי נחתמה כבר בתוך המאה הראשונה לספירה, מאחר והיא מרבה לצטט את עצמה.

**שאול השליח, אשר כתב כמחצית מספרי הברית החדשה ומת על קידוש השם בשנת 65 לספירה בקירוב, מרבה לצטט מן \[בשורות\] הברית החדשה:**
בראשונה לקורינתיים י"א 23-25 מתאר שאול את סעודת הפסח האחרונה של ישוע מילה במילה כפי שהיא מנוסחת בבשורות (מתי כ"ו; מרקוס י"ד; ולוקס כ"ב).
בראשונה לקורינתיים ט"ו 35-37 מעתיק שאול את המשל שלימד ישוע על גרגר החיטה (בבשורת יוחנן י"ב 24-25).
בראשונה לטימותיוס ה' 18 כתוב: "…וְנֶאֱמַר רָאוּי הַפֹּעֵל לִשְׂכָרוֹ". מדובר בציטוט ישיר ומדויק מדבריו של ישוע בלוקס י' 7.
בראשונה לטימותיוס ו' 13-14 מזכיר שאול את מילותיו של ישוע בפני פונטיוס פילטוס (כמתואר בבשורת יוחנן י"ח 33-37).

**ספרי הברית החדשה מתכתבים עם עצמם:**

שמעון-כיפא מזכיר את אגרותיו של שאול השליח ומציין כי הוא כתב בחכמה (השנייה לפטרוס ג' 15).
יהודה (מחבר איגרת יהודה פס' 18) מצטט מילה במילה מהאיגרת השנייה לפטרוס ג' 3.
באגרת יעקב ב' 5 נאמר כי "בעניי העולם הזה בחר האלהים להיות עשירים באמונה". בראשונה לקורינתיים א' 28 כותב שאול כי "בדלת העולם בחר האל".
ביעקב ב' 8 נאמר כי המצווה המולכת על כולן היא "ואהבת לרעך כמוך". באל הרומיים י"ג 9 כותב שאול כי כל המצוות "כלולות הנה במאמר הזה, ואהבת לרעך כמוך".
בראשונה לפטרוס ג' 15 נכתב: "והיו נכונים תמיד להשיב דבר בענווה וביראה לכל השואל אתכם את חשבון התוחלת אשר בקרבכם". באל הקולוסים ד' 6 נאמר: "דבריכם יהיו נעימים בכל עת וממולחים במלח, למען תדעו להשיב דבר לכל אדם".

**הבשורות ושאר ספרי הברית החדשה אינם מתייחסים לחורבן בית המקדש כאל אירוע שכבר ארע.** יש להניח כי אם ספרי הברית החדשה היו נכתבים לאחר חורבן הבית הם לא היו מתעלמים מכך, שהרי מדובר באסון לאומי ממדרגה ראשונה. יתרה מכך, האיגרת אל העברים מתייחסת לעבודת הקורבן במקדש בזמן הווה ולא כאל אירוע היסטורי שחדל מלהתקיים (ראו פרקים ט'-י').

**אגנסיוס (Ignatius), חי בשלהי המאה ה- 1 לספירה ומצטט רבות מהברית החדשה.** למעשה בכתביו הוא ציטט 25 מתוך 27 ספרי הברית החדשה.

לסיכום, העדויות על מהימנותם ועל תקופת חיבורם של ספרי הברית החדשה אינן מותירות מקום לספק; כתבים אלו נכתבו ע"י יהודים במאה הראשונה לספירה ונחשבו כבר אז לחלק אינטגרלי מקאנון כתבי הקודש שכלל את ספרי התנ"ך גם כן. ("הבשורות הגנוסטיות" נכתבו כולן מאות שנים לאחר מכן ולכן אין להתפלא על-כך שהן מצאו את מקומן מחוץ לקורפוס הקאנוני.)
כמתואר בכתבי הברית החדשה, ישוע מנצרת הוא משיח ישראל היהודי אשר עליו נכתב בתורה, בנביאים ובכתובים (ראו לוקס כ"ד 25-27; יוחנן א' 46). כיוון שמדובר במחברים יהודים שחיו וכתבו בארץ ישראל, במסר יהודי ובמשיח יהודי אשר בא לעמו היהודי, אין כל סיבה שיהודים כיום לא ידרשו ויאמינו בכתבי הברית החדשה. הרי כל מטרתנו איננה אלא להשיב עטרה ליושנה ולהראות לעוד ועוד יהודים כי מדובר בכתבים שלנו, במשיח שלנו, ברעיון יהודי אותנטי ולא במשהו זר ומנוכר כהלכה הרבנית (אשר מושתת על כתביו של "רבי עקיבא", שלמרבה האירוניה, לעומת ישוע, הינו בכלל גר מצאצאי סיסרא).

אם אמנם מדובר בכתבים מהמאה הראשונה לספירה, שנתחברו ע"י יהודים שהתהלכו עם המשיח בתור תלמידיו הקרובים ביותר, אין שום סיבה שכיהודים לא נדרוש בהם. ולכן ההשוואה לאיסלאם או אינדואיזם, נותרת עירומה וחסרת כל תוקף אינטלקטואלי – כיאה לטענה שהיא מניפולטיבית גרידא.

#### להרחבה, ראו המאמרים הבאים:

מאמר: [**הברית החדשה – מהימנותה ההיסטוריוגרפית.**](https://igod.co.il/%d7%9e%d7%93%d7%a2-%d7%90%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94/%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94-%d7%a2%d7%93%d7%95%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%9e%d7%94%d7%99%d7%9e%d7%a0%d7%95/)

מאמר: [**הברית החדשה – מהימנותה הביבליוגרפי (נאמנות למקור).**](https://igod.co.il/%d7%9e%d7%93%d7%a2-%d7%90%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94/%d7%94%d7%9e%d7%91%d7%97%d7%9f-%d7%94%d7%91%d7%99%d7%91%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%92%d7%a8%d7%a4%d7%99-%d7%9c%d7%9e%d7%94%d7%99%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%aa%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa/)

מאמר: [**הברית החדשה – מהימנותה בבחינה ארכיאולוגית.**](https://igod.co.il/%d7%9e%d7%93%d7%a2-%d7%90%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94/%d7%9e%d7%9e%d7%a6%d7%90%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%a8%d7%9b%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%92%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%9e%d7%94%d7%99%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%aa%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99/)

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/308af4e1b76bb87f697c94a77664eeeec98d1c21389edb7058b6ec10e5d2f0c6?s=300&d=mm&r=g) 

 ג׳וש מקדאוול 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/josh-mcdowell/) [    ](https://igod.co.il/author/josh-mcdowell/)

**קטגוריות:** מהימנות כתבי הקודש, תשובה לרב

**תגיות:** מהימנות, סתירות בברית החדשה?

---

### [השורשים הפאגאנים של ההלכה הרבנית](https://igod.co.il/true-judaism/השורשים-הפאגאנים-של-טקסי-ההלכה-הרבנית/)

**Published:** פברואר 12, 2017
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> בירור מעמיק מלמד כי לכל הטקסים המרכזיים בהלכה הרבנית יש מקבילה פגאנית שקדמה להם. במטרה לעודד את אחינו חסידי דת הרבנים לעשות בדק בית, נבקש להציג כאן מספר הקבלות בין טקסי הרבנות שבתוך [התורה שבעל פה](https://www.oral.law) לפולחנים פגאניים עתיקים, להלן מספר דוגמאות בהן מאמר זה יתעסק:

1. **איסור על דיבור בשירותים עקב קיומם של שדים:** תובנה שמצאה לעצמה בית חם ביהדות הרבנית, אולם גזורה ממסורות פגאניות המשותפות לעמים קדומים רבים.
2. **שבירת הכוס בחתונה:** מסורת רבנית שאומצה וגוירה ממנהגי עמים אירופאיים קדומים שנהגו לגרש שדים בחתונה ולהזמין מזל טוב ע"י ניפוץ כלי חרס וזכוכית.
3. **שינון מנטרות** **למציאת אבדיה ולמזל טוב – "נ נח נחמ נחמן" לא לבד:** שיטה רבנית להצלחה ולמזל אשר מקורה בהינדואיזם והפכה לנחלת כלל הדתות הפגאניות.
4. **אסטרולוגיה ומזל** – **שורשי ההורוסקופ השבועי:** אמונה רבנית אשר אומצה מעכו"ם בא"י ופותחה בידי היוונים הקדומים.
5. **גלגולי נשמות – מבעלי חיים לאבנים:** אמונה אשר מצאה לעצמה אחיזה איתנה ברבנות, אך משותפת למרבית עובדי האלילים בעולם ומקורה בדתות המזרח הקדומות.
6. **בת הים הקטנה:** מיתוס יווני קדום שאומץ ע"י הרבנים ותורגם לעובדה מדעית בעלת השלכות הלכתיות.
7. **אומנות הכישוף** – "**פולסא דנורא" וקבלה מעשית:** פרקטיקה אשר רווחה בקרב עמים פגאניים קדומים ונפוצה בקבלה ובמיסטיקה הרבנית.
8. **המאבק מול אל הים המיתולוגי:** מיתוס מהספרות היוונית הקדומה אשר אומץ ע"י הרבנים כסיפור אמיתי ובר-סמכא.
9. **פרוגטוריום בחסות ההלכה:** האמונה הפגאנית-קתולית בטיהור נפשו של המת באש-המצרף, עשתה דרכה ליהדות הרבנית, עברה גיור כהלכה והתקבלה בחום.
10. **קדיש לעילוי נשמות הנפטר:** התקבע כמנהג נפוץ ומקובל ביותר ביהדות הרבנית החל מימי הביניים, אך שורשיו נעוצים בפולחן פגאני-קתולי.
11. **תעשיית הקמיעות** – **מהחמסה ועד התפילין:** חלק בלתי נפרד מהדת הרבנית, אך מקורה בעבודת אלילים שכיחה בקרב שבטים ערביים קדומים ברחבי המזרח התיכון.
12. **המזוזה כקמיע:** פולחן המצוי במרבית הבתים היהודיים, אך מקורו באמונות של עמים פגאניים קדומים אשר הצמידו קמיעות נגד עין הרע לדפנות דלתם.
13. **פורים כקרנבל, כנשף מסיכות וכתירוץ** **להשתכר:** עיוות רבני אשר קיבל השראה מהקרנבלים והנשפים הפגאניים שהיו נפוצים בקרב עמים אירופיים עובדי אלילים.
14. **הילולות והשתטחות על קברי צדיקים** –**מהרנטגן בנתיבות ועד הרשב"י במירון:** פולחן אלילי שאומץ בחום ע"י הרבנים, אך מקורו בטקסים פגאניים סביב קברי קדושים באגן הים התיכון ואפריקה הצפונית.
15. **הנחת אבנים על הקבר:** מנהג שאומץ על-ידי המסורת הרבנית, אך שורשיו נעוצים בטקס אלילי עתיק שמטרתו להבטיח כי הנפטר יגיע ליעדו בשלום.
16. **פולחן תמונות הקדושים** – **לא רק של לובביץ':** שיטה רבנית לסגידה עצמית אשר מקורה במסורות פגאניות מובהקות ובעיקר בפולחן האלילים הרומי.
17. **הנחת התפילין – הקמיע המושלם להגנה ולשמירה:** גלגול רבני למנהג של עובדי אלילים אשר נהגו לצרף כתבים קדושים לקמיעות ולקושרם על גופם כאות למזל.
18. **נרות הקידוש – קמיע לשבת וליום חול:** מסורת הדלקת נרות לקידוש ושריפתם בהילולות, אומצה ע"י הרבנים ממנהגיהם הפגאניים של עמים עובדי אלילים.
19. **החלפת מועד ראש השנה:** בניגוד כתוב בתורה, שינו חז"ל את מועד ציון ראש השנה מחודש ניסן לחודש תשרי ובכך כיוונו לתחילת השנה האזרחית הנהוגה בבבל ובאשור.
20. **הפרשת חלה – לנשים בלבד:** מנהג שכיח בעולם הקדום ובקרב חוגים באסלאם; אומץ ע"י רבניות מודרניות לטובת הפקת רווחים, הבטחת ישועות ומכירת קמיעות.
21. **ליל הסדר:** השפעתו של הסימפוזיון ההלניסטי על סדר הפסח, כפי שתיקנוהו חז"ל, לא נעלמה מעיניהם של חוקרים רבים. במרכזו של חג הפסח המקראי, עמדו קורבן הפסח ואכילתו, לזכר ליל השימורים שקדם ליציאת מצרים (שמות י"ב; ויקרא כ"ג). חג הפסח של חז"ל לבש נופך אחר לגמרי – נטול קורבן לחלוטין ומלא בגינונים רטוריים ומיתיים השאובים מתרבות זרה.

# פאגניות התורה שבעל פה – בהרחבה:

### [(התורה שבעל הפה)](https://www.oral.law)

### **1. שדים בשירותים**

לפי מסורת ההלכה הרבנית, כאשר נכנסים לשירותים יש להקפיד להגיף את הדלת, חל איסור מוחלט לדבר או להתפלל שם וכמובן שאין להיכנס למקום עם תשמישי קדושה.[\[1\]](/#_ftn1) לכאורה נשמע הדבר מובן בהחלט ונעשה מפאת הצניעות. ברם לאמיתו של דבר, קיימת סיבה אחרת (או לכל הפחות, נוספת) להקפדה היתרה בבית הכיסא וסיבה זו נעוצה באמונה קדומה של חז"ל בקיומם של שדים ורוחות רעות השוהים בשירותים.

שימו לב לדברים הבאים, מתוך אתר האינטרנט הדתי "הלכה יומית": "בדברי מרן החיד"א ועוד מהפוסקים המפורסמים מתבאר, שמלבד עניין הצניעות, יש בזה גם חשש סכנה מפני מזיקים \[שדים\] השוהים בבית הכסא ועלולים לגרום נזק למי שמדבר שם. ולפי טעם זה נראה לכאורה שאין להקל בזה אפילו במקום צורך גדול, שהרי יש בזה חשש סכנה".[\[2\]](/#_ftn2)

עדות נוספת לאמונה בשדים שבשירותים באה מכיוונם של ר' יוחנן ורב נחמן ש"לא היו מוסרים את תפיליהם לתלמידיהם על מנת שישמרו עליהם בכניסתם… רש"י מפרש, שהם הכניסו את התפילין על מנת שהתפילין ישמרו עליהם מהמזיקים".[\[3\]](/#_ftn3) סיפור זה מלמד כי שני הרבנים לעיל קיבלו היתר להיכנס עם התפילין לבית הכיסא על-מנת שישמרו עליהם כקמיע מפני השדים המצויים שם. התלמוד הבבלי אף מספק לחש קסמים מיוחד להגנה מפני השד של בית הכיסא: "אקרקפי דארי ואאוסי דגורייתא אשכחתון לשידאי בר שיריקא פנדא במישרא דכרתי חבטיה בלועא דחמרא חטרתיה" (מסכת שבת ס"ז ע"א). במסכת גיטין ע' ע"א נאמר כי יש על הגבר להיזהר לא לשכב עם אשתו מייד כשהוא יוצא מהשירותים מפני שהשד של בית הכיסא מלווה אותו. אם לא יזהר, יהיו בניו חולים במחלת הנפילה.[\[4\]](/#_ftn4)

**ד"ר חגי דגן**, שחקר את עניין השדים בספרות חז"ל, מצא כי לדידם של הרבנים "מרבית הזמן נהגו השדים לשהות בעיקר בבתים ריקים, חורבות, בתי שימוש" וכו'.[\[5\]](/#_ftn5) לדבריו, "בבית הכיסא נהגו להסתופף שדים משדים שונים, אבל במיוחד הרבה לשכון שם שד מיוחד שנקרא שד בית הכיסא. כאשר היה אחד החכמים פוגש לא עלינו את השד ההוא בעת שהייתו הבלתי נמנעת בבית הכיסא, היה מתעשת, אוזר בעוז חלציו ומסנן בפרצופו הנדהם של השד את הלחש הבא… אז היה שד בית הכיסא שב ומצטנף אחר כבוד בחור ממנו הגיח".[\[6\]](/#_ftn6) במסכת ברכות ס"ב ע"א מסופר על שירותים בטבריה, וכאשר היו נכנסים בהם שניים, אפילו ביום, היו ניזוקים על-ידי השדים; ובמקום אחר מדווח כי היה בבית הכיסא שד הדומה בצורתו לגדי.[\[7\]](/#_ftn7)

בספרו "ממרן עד מרן", מביא **הרב בנימין לאו** ראיות לכך שהאיסור החז"לי לדבר בבית הכיסא נובע מסכנת הרוחות הרעות והשדים המצויים שם. לאו מצטט מדברי הרב עובדיה יוסף, שכתב כי בבתי שימוש הנשטפים תמיד ונותרים נקיים אין סכנה להימצאות רוח רעה, מפני שאותן רוחות רעות אינן מתהוות אלא ללכלוך ולטינופת. קביעה זו, של הרב עובדיה, עוררה עליו ביקורת קשה מצד רבנים מקובלים שונים שטענו כי אפילו בימינו, נוכחותן של רוחות רעות עודנה שורה בביתי הכיסא.[\[8\]](/#_ftn8) **יערה ענבר**, בספרה "חלום בין השמשות", מביאה ציטוטים מן התלמוד, מהמדרשים ומן הזוהר, המזהירים מפני סכנת שד בית הכיסא.[\[9\]](/#_ftn9) **הרב דניאל פריש** הסביר כי לפני הזיווג, חייבים בני הזוג ללכת לבית השימוש, אך "לעומת זאת, לא יתחילו מיד במעשה לאחר בית השימוש, אלא ימתינו כמה דקות, כדי ששד בית הכיסא לא יתלווה אליהם".[\[10\]](/#_ftn10)

מניין הגיעו חז"ל לתובנה הזו, לפיה שוהים השדים בשירותים? האם מסורות על שדים בבית הכיסא רווחו בקרב עמים אחרים טרם אימצו אותם חז"ל? התשובה הלא-מפתיעה: כן, הרבנים אימצו מסורות פגאניות קדומות של עמים שהאמינו בקיומם של שדים בבתי השימוש. הנה רשימה של כמה שדים עתיקים שנהגו לרבוץ בשירותים:[\[11\]](/#_ftn11)

- השד הבבלי "סולאק": בטקסט עתיק מבבל מתואר סולאק כשד אשר תחביבו היה להסתתר בבית הכיסא ולהדביק את קורבנותיו במחלות קשות.
- השד היפני "קווה נו-קאמי": במסורת היפנית שד זה היה ידוע כאל השירותים.
- השד הסיני "זי-גו": שד סיני עתיק ממין נקבה אשר הפך לאימת בתי השימוש עקב נסיבות קשות.
- השד המואבי "בלפגור": שד מזרח תיכוני ממוצא מואבי שעל-פי המסורת התעורר לחיים בשירותים.
- השדים "קלואסינה", "סטרסטיוס" ו"קרפיטוס": שדים מתקופת רומא העתיקה, שנהגו לשהות בתי השימוש.
- השד הערבי "ג'ין" (או "ג'ניוס"): שדים מן המסורת המוסלמית אשר לפי הקוראן נהנים להתחבא בבית הכיסא.

### **2. שבירת הכוס בחתונה**

**פרופ' פאוסט** מאונ' בר-אילן מונה את הסיבות המסורתיות הידועות לשבירת כוס בחתונה[\[12\]](/#_ftn12):

**א-** העלאת זכר חורבן עיר הקודש;
**ב-** למתן ולרסן את השמחה ואת בדיחות הדעת במהלך החתונה.[\[13\]](/#_ftn13)

לאחר מכן ובהשראת ספרו של פאולו קואלו[\[14\]](/#_ftn14), מוסיפה פרופ' פאוסט משמעות רוחנית מודרנית חדשה: "שבירת הכוס מסמלת את המשמעויות המרכזיות של הכניסה לקשר של אהבה ונישואין; את היכולת להתגבר על הפחדים והמחסומים הרגשיים המלווים את ההתחברות עם בן/בת הזוג בקשר אינטימי של אהבה ונישואין; את הנכונות לעשות את השינויים וה"שבירות" הכרוכים במעבר מ"אני" ל"אנחנו"; את ההחלטה לקחת את ההימור הגדול והקריטי ביותר בחייו של כל אדם כאשר הוא/היא קובעים עם מי יחלקו את חייהם לתמיד… החתן השובר את הכוס במהלך החופה, לפני כל קהל הנוכחים, מצהיר בעצם על החלטתם של בני הזוג לעבור לשלב חדש ושונה בחייהם".

**ר' מנחם ריקאנטי**[\[15\]](/#_ftn15) ביקש לרדת לעומקו של עניין שבירת הכוס ולאחר חקירה כנה, הודה כי שתי הסיבות המסורתיות אינן מספקות; לדידו, המנהג לשבור כלי זכוכית בעת החתונה איננו בא אלא, על מנת לשבור את כוחות הרשע השטניים השואפים להידבק בהתחלות חדשות כגון חתונה. **ר' יעקב מולין** (מהרי"ל)[\[16\]](/#_ftn16) הוסיף ואמר כי ככל הידוע לו, מנהג שבירת הכוס התחיל על-ידי הטחת הזכוכית בקיר ואין בינו לבין חורבן בית המקדש דבר.

הרמזים שהתקבלו עד עתה חושפים אפוא שני פרטים חשובים על מנהג שבירת הכוס בחתונה:

**א-** שבירת הזכוכית, תכליתה לגרש רוחות רעות מהאירוע;
**ב-** המנהג הקדום כלל הטחה של הזכוכית בקיר ולא שבירה עם הרגל.

#### האם מדובר במסורת רבנית או במיתוס שנלקח מעמים פגאניים ועבר "גיור"?

ובכן, **ר' אלון לבקוביץ**[\[17\]](/#_ftn17) החליט לשים קץ לטיוח ולומר את האמת; לדידו, הסיבות המסורתיות לשבירת הכוס אינן נכונות מבחינה היסטורית! מקורו של המנהג אינו יהודי כי-אם קרוב יותר לחג הפגאני "ליל כל הקדושים" (Halloween). לדבריו, בימי הביניים, האמינו ההמונים כי שדים תוקפים אותנו במפתיע ודווקא בעתות שמחה. בשל כך, שבירת זכוכיות נעשתה כתעלול רוחני שתכליתו להערים על השדים ולגרום להם להאמין כי מתחוללת קטסטרופה ולא אירוע משמח; או אז, יעזבו השדים את הזוג ולא יזיקו להם.

ר' לבקוביץ מציין כי בחתונות בגרמניה של תקופת ימי הביניים, נהגו בקהילות היהודיות להשליך זכוכית כנגד אבן מיוחדת שהוטבעה על הקיר החיצוני של בית הכנסת.

כעת הושלם הפאזל והסיבה למנהג שבירת הכוס בחתונה הרבנית התברר לאשורו:

- ניפוץ הזכוכית נעשה במקור על ידי הטחת הכוס כנגד הקיר;
- תכליתו היה לגרש ולהרחיק רוחות, שדים ומני מרעין בישין;
- מסורת זו היתה נחלתם של עמים פגאניים, אומצה על ידי היהדות הרבנית בשלהי ימי הביניים ועברה "גיור" במאמץ לכסות את ערוותה.

אגב מעניין יהיה לבחון את הקשר בין מסורת שבירת הצלחת במסיבת האירוסין בקרב העדה האשכנזית,[\[18\]](/#_ftn18) לבין שבירת הצלחות המסורתית בחתונות יווניות, או שבירת הכוס בחתונה האיטלקית – שם מעיד מניין שברי הזכוכית על מספר השנים הטובות שבהן יזכה הזוג הטרי.

### **3. חזרה על מנטרות**

"מנטרה" מוגדרת כביטוי של הברות, מילים ומשפטים הנאמרים בצורה של חזרה הנשנית שוב ושוב, מתוך אמונה כי פעולה זו טומנת בכוחה כוחות רוחניים.

ככל הנראה, מקור המנטרות מגיע מהינדואיזם והן נעשו במקור בשפת הסנסקריט.[\[19\]](/#_ftn19) כיום, לרוב הדתות יש אלמנטים של מנטרות המשמשות חלק מהתפילות הסדירות. ביהדות הרבנית נכנסו לשימוש מנטרות ייעודיות שניתן לעשות בהן שימוש כקמיע לפי הצורך. הנה מספר דוגמאות:

- על-מנת למצוא אבידה, יש לומר 3 פעמים:
    "אמר רבי בנימין: הכל בחזקת סומין, עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם. מן הכא, ויפקח אלוקים את עיניה ותרא באר מים, ותלך ותמלא את החמת. אלהא דמאיר ענני, אלהא דמאיר ענני, אלהא דמאיר ענני. בזכות הצדקה שאני נודב לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס, זכותו יגן עלינו, למצוא את האבידה שאיבדתי".[\[20\]](/#_ftn20) מעניין הביטוי: "אלהא דמאיר ענני", החוזר 3 פעמים ברצף. מדובר בביטוי טעון ביותר בשל הרמיזה הגסה לאלוהותו של רבי מאיר.[\[21\]](/#_ftn21) ואכן, הרשת מלאה בניסיונות להסביר את המבוכה הזו, מצד הרבנים.[\[22\]](/#_ftn22)
- אמירת שמו של ר' נחמן מברסלב: "לטענתו של הרב אודסר, עצם האמירה או השירה של "נ נח נחמ נחמן מאומן" מקרבת את הגאולה והיא סגולה לישועה והצלחה". מדובר ב"סגולה נפלאה שהובאה בפתק שנשלח מהשמים על ידי רבנו רבי נחמן מברסלב, שהבטיח בספרו ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח' שעתיד להתגלות שיר של חסד פשוט… "אכן השיר נגלה, נס בימינו אלה, והנהו לפניכם: נַ‏ נַ‏חְ‏ נַ‏חְ‏מָ‏ נַ‏חְ‏מָ‏ן מאומן. והזוכה לאומרו בכל עת יזכה לישועות, נסים ונפלאות".[\[23\]](/#_ftn23)
- על-מנת לא להינזק באותו היום, מציע ספר הזוהר סגולה מיוחדת: לומר בכל יום "למנצח בנגינות".[\[24\]](/#_ftn24)
- סגולה לשמירה בדרך: לפני שיוצאים יש לומר את פרשת העקדה (מתוך "ליקוטי סגולות").
- סגולה להצלה מכל צרה: לומר פסוקים הפותחים באותיות אב"י, כגון: "אַתָּה סֵתֶר לִי מִצַּר תִּצְּרֵנִי רָנֵּי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי סֶלָה… בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים… י' עוֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם…" (עבודת הקודש לחיד"א).[\[25\]](/#_ftn25)
- לקבלת סגולה להינצל מסכנה, יאמר פסוק זה י"ג פעמים ועי"ז ינצל מכל צרה: "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (מאת הרב שלמה עופר שליט"א).[\[26\]](/#_ftn26)
- לשם סגולה לשמירה והצלחה, יאמר ג' פעמים פסוק זה ישר והפוך: "וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי וּמָנוֹס בְּיוֹם צַר לִי… ואח"כ יאמר: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי" (מתוך עבודת הקודש לחיד"א).
- הדרך הבטוחה להיכנס לעולם הבא: "אמר ריש לקיש: כל העונה אמן בכל כוחו, פותחין לו שערי גן עדן" (בבלי, שבת קי"ט ע"ב).
- שמע על המיטה: "לפני שהוא הולך לישון, אומר כל יהודי את סדר "קריאת שמע שעל המיטה", הכוללת הודעת מחילה לכל מי שהכעיס אותנו במשך היום… סגולה להנצל מרוחות רעות, סגולה לשמירה – וכמובן, לחיזוק הקשר שבינינו לבין אבינו הרחמן, בורא העולם".[\[27\]](/#_ftn27)

הרשימה לעיל איננה אלא טעימה קטנה בלבד מתוך מאגר של ממנטרות אינסופיות המשמשות כקמיעות בעלי סגולה מיוחדת לכל תכלית. כאמור, שיטת המנטרות שאולה ממקורות פגאניים מובהקים ואין בינה לבין היהדות התנכית דבר במשותף.

### **4. אסטרולוגיה ומזל**

בירמיהו י' 2, מדבר הנביא בשם ה' ומזהיר את בית ישראל: "אֶל־דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל־תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל־תֵּחָתּוּ כִּי־יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה". בספר מל"ב כ"ג 5 מתואר כיצד טיהר המלך יאשיהו את בית המקדש משלל מרעין-בישין וביניהם "אֶת־הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם". הסגידה למזלות והתלות בהם (אסטרולוגיה) אפיינה את מנהגיהם של עמים פגאניים רבים, כגון: הבבלים במסופוטמיה והמצרים הקדומים.[\[28\]](/#_ftn28)

**ד"ר חגי דגן**, שהקדיש ספר שלם למחקר המיתוסים ביהדות הרבנית, מציין כי לדידם של חז"ל חלק בלתי מבוטל מהשדים "היו עובדי כוכבים ומזלות ובעלי משיכה טבעית לעורלות. לכן מי שנמהל או נולד מהול היה פטור מהם. אבל מרבית השדים שליוו את חיי היהודים בימי הביניים היו שדים יהודיים ומהם אי אפשר היה להשתחרר על ידי מילה".[\[29\]](/#_ftn29) ד"ר דגן מוסיף כי חסידי אשכנז האמינו כי עולם המלאכים מחולק לשתי שכבות: בעליונה שכנו המלאכים רמי המעלה, שהיו חלק מעולם המרכבה המקיף את כס הכבוד; בשכבה התחתונה שכנו המלאכים הממונים על כל אדם ואומה והם נקרא גם בשם "מזל".[\[30\]](/#_ftn30)

הקשרים ההדוקים בין היהודים שחיו בארץ ישראל לבין הגויים, כותב **פרופ' שאול ליברמן**,[\[31\]](/#_ftn31) הביאו את הראשונים להאמין ב**אצטגנינות**,[\[32\]](/#_ftn32) בכישוף ובאמונות תפלות אחרות הזרות לחלוטין לדת היהודית המקראית. לדידו של **פרופ'** **א"א אורבך**,[\[33\]](/#_ftn33) מצאה לה האמונה באסטרולוגיה מהלכים בחוגים רחבים בתקופת האמוראים למרות שמקורה טמון בדת הבבלית המאוחרת. אורבך מסביר כי האסטרולוגיה הניחה את קיומו של משחק קבוע של כוחות מופשטים המצייתים לחוקי הטבע הקבועים. דווקא משום שלא נתפסה כדת, היא נקלטה בשיטות מחשבתיות שונות והדתות השונות ראו שאין בררה אלא להתפשר עמה.[\[34\]](/#_ftn34)

**פרופ' יובל הררי** (2006)[\[35\]](/#_ftn35) מציין כי היו רבנים בקרב חז"ל אשר הפגינו שליטה מלאה בתורת האצטגנינות, למרות האסוציאציה שהייתה לדבר זה עם האמונות הפגאניות (עכו"ם וכדומה). אחד מן החכמים שהעיד על עצמו כמומחה בתחום היה שמואל, שאמר: "נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא, לבר מכוכבא דשביט דלא ידענא מאי ניהו" (בבלי, ברכות נ"ח ע"ב).

אך כאמור, שמואל לא עמד לבדו; האמונה במזל רווחה בקרב רבים מחכמי ההלכה,[\[36\]](/#_ftn36) כגון: ר' יהושע בן לוי, ר' אפס, ר' מאיר, ר' יאשיה, ר' שמעון ור' יוסף.[\[37\]](/#_ftn37) תנו דעתכם לחלק מהדברים שהיו כתובים "על פנקסו של ר' יהושע בן לוי: מי \[שנולד\] באחד בשבת, יהא אדם כלו טוב או כלו רע… בשני בשבת, יהא אדם רגזן… בשלישי בשבת… "לא מזל יום גורם, אלא מזל שעה גורם… "מזל מחכים, מזל מעשיר – ויש מזל לישראל" (בבלי, שבת קנ"ו ע"א).[\[38\]](/#_ftn38)
מכאן ועד תחזית הורוסקופית קצרה הדרך. ואמנם, בספרו "יהודי בבל בתקופת התלמוד", כותב **פרופ' ישעיהו גפני** כי חישוב מהלך כוכבי הלכת נחשב בעיני הרבנים כדבר מועיל לצורך מעשים שאדם עתיד לעשות; בתור דוגמא הוא מביא מדברי רב פפא,[\[39\]](/#_ftn39) שמציע לא לבוא בדין עם גויים בחודש אב מחשש למזל רע, כי-אם בחודש אדר – הנחשב לבעל מזל שפיר.[\[40\]](/#_ftn40)

גם רבא, מגדולי אמוראי בבל במאה ה- 4 לספירה, לא טמן ידו בצלחת וקבע: "חיי, בני ומזוני – לא בזכות האדם תלוי הדבר, אלא במזל תלוי הדבר".[\[41\]](/#_ftn41) לדידו, חייו, ילדיו ופרנסתו תלויים אך ורק במזלות! שערו בנפשכם, אם כך סבר גדול האמוראים בבבל, מה היתה השפעתו על תלמידיו ועל צביונה של היהדות הרבנית בנושא המזלות והאסטרולוגיה… עם יחס אוהד שכזה לעבודת הכוכבים, אין להתפלא כיצד הפכה הברכה הנפוצה ביותר ביהדות הרבנית להיות "מזל טוב"!

### **5. גלגולי נשמות**

אמונת המקובלים בגלגול נשמות מושרשת עמוק בספרי הקבלה לאורך הדורות ואינה עומדת בספק. הבעיה באותה אמונה נעוצה בכך שהיא זרה לחלוטין ליהדות התנ"כית ובנוסף לכך, שורשיה נטועים עמוק בקרב עמים פגאניים.[\[42\]](/#_ftn42) המקובלים אשר האמינו בגלגולים ניסו להצדיק עצמם על-ידי פרשנות לטקסטים מוקדמים, כגון התלמוד והמדרשים.[\[43\]](/#_ftn43) דוגמאות רבות לכך ניתן למצוא בחיבורו של **ר' מנחם עזריה מפאנו** (גדול המקובלים באיטליה, בן המאה ה- 16) "ספר גלגולי נשמות". שם מביא המחבר ציטוטים מן התלמוד ומן המדרשים במטרה להצדיק את אמונתו בגלגולי נשמות (ראו למשל: אות א', ד-י"ד).

האמונה הרבנית בגלגולים מצאה את ביטוייה ביתר שאת בספרו המכונן של **ר' חיים ויטאל** (בן המאה ה- 16) "שער הגלגולים", שם מסביר המחבר כי מטרת הגלגולים איננה אלא לתקן את הנפש החוטאת (הקדמה א'). גם בחיבור זה, מנסה המחבר למצוא רמזים והצדקות לאמונתו בכתבי חז"ל, קרי בתלמוד ובמדרשים. לדידו של ויטאל, לכל חטא גלגול משלו בתור עונש או תיקון: "הבא על הבהמה, יתגלגל בעטלף. הבא על הנדה, יתגלגל בגויה. הבא על אשת איש, יתגלגל בחמור… הבא על כלתו, יתגלגל בפרדה. הבא על הגויה, יתגלגל בקדשה יהודית. הבא על אשת אביו, יתגלגל בגמל. הבא על אשת אחיו, יתגלגל בפרד זכר. הבא על אחותו בת אביו או בת אמו, יתגלגל בחסידה" (הקדמה כ"ב).

הגדיל לעשות **האר"י** (בן המאה ה- 16 ורבו של חיים ויטאל) כאשר פירט את מהות הגלגולים ולימד כי מושא הגלגול נקבע ביחס ישיר למידת חטאיו של האדם, וכך: "יש רשע שאחר מותו מתגלגל באבן דומם, כפי מה שחטא בחייו, ויש רשע שמתגלגל בצומח ויש שמתגלגל בבעלי חיים, כי ע"י עוונם נמשל כבהמות נדמו, ובמעלה אחת הם עומדים ונדמים זה לזה. והנה אלו המתגלגלים בגלגולים אלו, יושבים שם זמן קבוע, עד שימרק עונו שגרם לו להתגלגל שם בצומח, וככלות זמנו עולה ומתגלגל בבעל חי, וככלות זמנו עולה ומתגלגל באדם ממש".[\[44\]](/#_ftn44)

שלושת המחברים לעיל שייכים לתור הזהב של הקבלה,[\[45\]](/#_ftn45) נחשבים לעמודי התווך של הספרות הקבלית ועד היום זוכים לכבוד ולקדושה עליונה לא רק בקרב חוג המקובלים, כי-אם בציבור המסורתי כולו.

בספר "פלא יועץ" ל**ר' אליעזר פאפו**, נאמר: "אמונת הגלגול היא תעורר את האדם הרוצה לתן לב ליראה את ה' יראת הענש… כגון המדבר לשון הרע, שמתגלגל בכלב נובח… והמסתכל בעריות בא בגלגול עוף… והרב האריז"ל ראה פעם אחת נפש חסיד אחד שנתגלגל בעז על ששמש מטתו לאור הנר וגרם כפיה לבניו" (גלגול, עמ' צ"ה).

כידוע, האמונה בגלגול נשמות אינה "המצאה רבנית" כלל ועיקר. פתחו את הערך "גלגול נשמות" בכל אנציקלופדיה[\[46\]](/#_ftn46) ותגלו על-נקלה כי האמונה בגלגולים משותפת לא ליהדות הרבנית לבדה, כי-אם לרוב דתות המזרח, לתרבות יוון העתיקה, לכתות השיעים באסלאם,[\[47\]](/#_ftn47) לדרוזים,[\[48\]](/#_ftn48) לפסיכיאטריה המודרנית (כשיטה טיפולית) ובעצם, למי לא…

> למי לא? לתנ"ך ולברית החדשה!

### **6. בת הים הקטנה**

האגדות על-אודות בתולות הים, הידועות גם כסירנות או כנימפות, מצאו את מקומן לאורכה ולרחובה של המיתולוגיה היוונית באופן כללי ובספרות **הומרוס**[\[49\]](/#_ftn49) בפרט.[\[50\]](/#_ftn50) למעשה, מקורן של הנימפות (חצי אישה – חצי דג) טמון במיתולוגיה של יוון ורומא.[\[51\]](/#_ftn51) ד"ר בנימין מזר[\[52\]](/#_ftn52) סבור כי האגדות על בתולות הים ככל הנראה קיבלו השראה מסוג של דולפין הנקרא "תחס".[\[53\]](/#_ftn53) על דבר אחד אין עוררין – מדובר בייצור מיתולוגי, באגדה אשר מקורה איננו אלא במחוזות הפנטזיה והליריקה, פרי דמיונם של סופרים עתיקים. בתוך כך, אין כל תמה אפוא שהתנ"ך ועולם המדע דוחים את קיומם של יצורים שכאלה מכל וכל.

והנה, למרות שמדובר ביציר כפיה של המיתולוגי היוונית, מצאה לה הסירנה אחיזה בקודש הקודשים של היהדות הרבנית – בתלמוד; שם קבע **ר' יהודה** כי בים קיימים יצורים אשר חציים צורת אדם וחציים צורת דג (**בבלי**, **בכורות** ח' ע"א). בפירושו של **רש"י** לקטע מהתלמוד, הוא אישש זאת ואף כינה את אותם יצורים בשם "סירנות",[\[54\]](/#_ftn54) קרי: בתולות ים. אפילו ההלכה הרבנית, שבדרך-כלל מתרחקת מאגדות אורבניות ומתמקדת בחוקים גרידא, התייחסה לכך ברצינות וקבעה בעניין זה כי בת הים אינה כשרה למאכל![\[55\]](/#_ftn55)

וכך, ייצור דמיוני מהמיתולוגיה של יוון קיבל דריסת רגל שרירה וקיימת בתושב"ע ואף זכה להתייחסות הלכתית ספציפית ומחייבת בנושא הכשרות.

### **7. אומנות הכישוף**

תופעת מעשי הכשפים, הקסמים והמאגיה היו נחלתם של תרבויות פרימיטיביות רבות[\[56\]](/#_ftn56) והעיסוק בהם רווח מאוד בכל העולם העתיק, לרבות ארץ ישראל.[\[57\]](/#_ftn57) **התנ"ך** אוסר את הכישוף ללא סייג ומגנה בחריפות את העוסקים בו, כפי שכתוב מפורשות בשמות כ"ב 17; בדברים י"ח 10; במיכה ה' 11; במלאכי ג' 5 ובמקומות נוספים.

ברם על-אף האיסור המקראי הגורף, השפעתו של הכישוף לא פסחה על **חז"ל** והרבנים התפלשו בו והציפו את התלמוד בעדויות ומעשיות על כוחם של קסמים, אחיזת עיניים וכישוף על ידי לחשים.[\[58\]](/#_ftn58) אמרתו של ר' חנינא: "אין עוד מלבדו – ואפילו לדבר כשפים" (סנהדרין ס"ז ע"ב), ביטאה אפוא את האמונה העמוקה בכישוף לאחר שקיבל הכשר מן הרבנים.[\[59\]](/#_ftn59)

היהדות הרבנית נתנה לגיטימציה למעשי הכישוף ובתוך כך, בולטת במיוחד אמרתו של אביי:[\[60\]](/#_ftn60) "הלכות כשפים כהלכות שבת… יש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחילה". אביי מסיים את דבריו על כישוף בהזכירו שני רבנים אשר היו עוסקים בהלכות יצירה, בראו עגל ואכלוהו בשבת (סנהדרין ס"ו ).[\[61\]](/#_ftn61) מעניין כי אביי מדבר על הלכות ספציפיות לכישוף; רוצה לומר, לא זו בלבד שחז"ל אימצו לחיקם את העיסוק במאגיה, הם אף שכללו זאת לכדי פרקטיקה של ממש. אם-כי, נראה שהרבנים אשר עסקו בכישוף לא היו אשפים בכך, שכן התלמוד מתאר כיצד חכם בשם 'רבא' ברא אדם של ממש, אך לא היה בו כוח הדיבור… [\[62\]](/#_ftn62)

ואמנם, במאמרו "הלכות כשפים והלכות נטיעת קישואים", חושף **פרופ' יעקב בזק** כי הביטוי "נטיעת קישואים" שימשה את הרבנים כצופן סודי הידוע לבעלי ח"ן, שפירושו היה למעשה "הלכות כשפים". פרופ' בזק כותב: "במסכת סנהדרין (סח עא) מביאה הברייתא את דבריו של רבי אליעזר בן הורקנוס… על שלוש מאות הלכות שהיה שונה בנטיעת קישואין. לפי פירושו של רש"י… אלו הם "הלכות מיני כשפים שעל ידיהם נתמלא כל השדה קישואים".[\[63\]](/#_ftn63)

במסכת סנהדרין ס"ז ע"ב מצוטט ר' עקיבא כמי שאמר "גדרי הלכות כשפים ונטיעת קישואים על ידי כישוף".[\[64\]](/#_ftn64) בהמשך הקטע מתרברב ר' אליעזר[\[65\]](/#_ftn65) ואומר כי הוא עוסק ב"שלושת אלפים הלכות בנטיעת קישואין על ידי כשפים…". מייד לאחר מכן, מספר ר' אליעזר מה ארע עת ר' עקיבא ביקש ללמוד ממנו את הלכות הכשפים: "פעם אחת אני והוא מהלכין היינו בדרך, אמר לי: רבי, למדני בנטיעת קשואין. אמרתי דבר אחד של כשפים ונתמלאה כל השדה קשואין. אמר לי: רבי, למדתני נטיעתן, למדני עקירתן! אמרתי דבר אחד, נקבצו כולן למקום אחד". בסוף הגמרא עולה התמיהה כיצד הרשה לעצמו ר' אליעזר לעסוק במעשי כישוף, שהרי לכאורה זה אסור; והמסקנה התלמודית קובעת לבסוף: "שאם רוצה אדם ללמוד דבר ולא להשתמש בו, אלא כדי לדעת אותו – מותר לו".[\[66\]](/#_ftn66)

פרופ' בזק כותב: "במסכת חגיגה (טו ע"ב) מביא רבי יהודה את דברי המדרש על החכמים שהיו שונין שלוש מאות הלכות במגדל הפורח באוויר (וראה אחד הפירושים לכך שמביא רש"י בסנהדרין קו ע"ב): "לעשות כישוף להעמיד מגדל באוויר. כגון שלוש מאות הלכות בנטיעת קישואין…".[\[67\]](/#_ftn67) במקום אחר בתלמוד (שבת ס"ו ע"ב – ס"ז ע"א), נתנו חז"ל הכשר לשימוש בלחשים ובסגולות למטרות רפואה.

למרות שהרבנים ניסו לטשטש את עיסוקם בכישוף ע"י מכבסת מילים כגון: "סגולות" ו"ניסים", כאשר מתוודעים למעשים עצמם אין כל ספק כי מדובר בכשפים גרידא. בתוך כך, ר' שמעון בר יוחאי בהחלט לא טמן ידו בצלחת; הנה שלוש דוגמאות:

**א-** מסופר כי כאשר נודע לו על מצוקתו הכלכלית של תלמידיו, הוציאם הרשב"י לבקעה סמוכה למירון והתפלל: "בקעה בקעה, התמלאי דינרי זהב!" מיד החלה הבקעה להתמלא דינרים.[\[68\]](/#_ftn68)
**ב-** במקרה אחר, הוא הגיע ללוד, ונודע לו כי דבר כבד משתולל בעיר ואנשים נופחים את נשמתם. אמר הרשב"י: "כל זה בעיר ואני כאן?! גוזרני שתתבטל הגזרה!". מיד בטלה הגזרה ופסקה המגפה.[\[69\]](/#_ftn69)
**ג-** כשטיהר הרשב"י את טבריה מטומאת המתים, היה נוטל תורמוסים, קוצצן ומשליכן ובכל מקום שהיה בו מת, היתה הגופה צפה ועולה באורח נס, וקברוה במקום אחר. אחד מהגויים שראה זאת, נטל מת וטמנו במקום שכבר טיהר הרשב"י. בא לפניו ושאל אותו: האם לא טיהרת כבר מקום זה? והרי יש שם מת! ידע הרשב"י כי אותו נוכרי הוא זה שהניח שם את גופת המת, ואמר: "גוזר אני על העליונים שירדו – ועל התחתונים שיעלו". וכן היה, שוב קם המת לתחיה והנוכרי נקבר באותו מקום.[\[70\]](/#_ftn70)

תופעת הכישוף בקרב היהדות הרבנית היתה כה נפוצה עד כי אפילו חברי הסנהדרין הוגדרו כ"בעלי כשפים" (סנהדרין י"ז ע"א); ורש"י מאשר זאת ואומר כי הם אכן היו בקיאים בכישוף.[\[71\]](/#_ftn71) למרות ששנים מאוחר יותר ניסה הרמב"ם להילחם בתופעה וגינה את הכישוף בכל תוקף, תנו דעתכם להתייחסותו של הגר"א[\[72\]](/#_ftn72) לכך: "והוא \[הרמב"ם\] נמשך אחרי הפילוסופיה הארורה ולכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר. אבל כבר היכו אותו על קדקודו, שהרי מצינו הרבה מעשים בגמרא. וכן קמיעין בהרבה מקומות, ולחשים רבו מלספור".[\[73\]](/#_ftn73) הנה כי כן, התנגדותו של הרמב"ם אינה נשמעת אלא בקול ענות חלושה אל מול נחשול העיסוק בכישוף בקרב חז"ל וחכמי הקבלה. נדמה כי כיום קיימת אינפלציה במכשפים אשר מתפרנסים מקבלה מעשית ומשרתים ציבור רחב מכל קשת הזרמים במגזר הדתי בישראל.[\[74\]](/#_ftn74)

### **8. אלוהים מול אל הים**

כחלק מפנתיאון האלים במיתולוגיות העתיקות ואגדות עם פגאניות רווח המיתוס על-אודות אל אשר קיבל לידיו את המנדט על הים.[\[75\]](/#_ftn75) במיתולוגיה היוונית והרומית נקרא שמו של אל הים הזועף "נפטון"[\[76\]](/#_ftn76) והוא מככב בסיפוריו של הומרוס כמי שרדף אחר אודיסאוס בחלק ממסעותיו. [\[77\]](/#_ftn77)

למרות כי אל הים איננו אלא פרי דמיונם של סופרי מיתולוגיה קדומים ומסורות פגאניות, מעניין כי קיומו אינו נבצר מעולמם של **חז"ל** ואף מצא לעצמו מקום בספרות הרבנית – בתלמוד. במסכת **בבא בתרא** ע"ד ע"ב, קבעו חז"ל כי כאשר ביקש אלהים לברוא את הים, היה עליו להתעמת תחילה עם אל הים, 'רהב' שמו. ניכר על התלמוד כי אימץ אגדה זו הישר מתוך המיתולוגיה היוונית ופשוט החליף את השם 'פוסידון' בשם "רהב" ובהמשך, בכינוי "מכסים" (על-ידי פרשנות קלוקלת לפסוק מישעיהו י"א 9).[\[78\]](/#_ftn78)

למותר לציין כי קיומו של אל הים נשלל לחלוטין על ידי **התנ"ך**, שם מתוארת בריאת הים באופן ברור אשר אינו משתמע לשני פנים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי־כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל־מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי־כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים" (**בראשית** א' 6-10). גם מהכתוב ב**ישעיהו** מ"ד, 24 ו**מיונה** א' 9 (ומקטעים נוספים במקרא) נהיר כי אלהים ברא את הים לבדו, ללא שום התערבות של גורם חיצוני ובוודאי שלא מינה אל מיוחד אשר ישלוט בו.

### **9. פורגטוריום כשר**

בספר דניאל י"ב 1-3 נאמר: "וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ כָּל־הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר. וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת־עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם. וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד". דהיינו, בניגוד לצדיקים אשר יקיצו לחיי עולם ויזהירו כזוהר הרקיע לעולם ועד, כתוב כי הרשעים ינחלו חרפות לדראון עולם (כלומר: חרפה נצחית, כפי שהבינו זאת במילון העברית המקראית ובמילון אבן שושן[\[79\]](/#_ftn79)).

בניגוד לדעת המקרא, החזיק העולם הקדום והפגאני (מצרים, יוון ורומא העתיקות) במסורות אשר על-פיהן הנפשות היוצאות מהגוף ומגיעות אל עולם המתים, נשלחות אל אזור שבו הן ניצלות בלהבות לזמן קצוב על-מנת לטהרן מחטא. בהכרה הקתולית נשלחת נפשו של מי שאינו צדיק אל כור-המצרף ("פורגטוריום") להתנקות מחטאיה בדרכה לגן העדן.[\[80\]](/#_ftn80) האמונה הקתולית בפורגטוריום זכתה לאישור מחודש במושב השלישי של ועידת "טרנטו", בין השנים 1562-1563 לספירה.[\[81\]](/#_ftn81)

לא במפתיע, אימצה היהדות הרבנית את האמונה הזו, תוך שינויים קלים; **ר' עקיבא**, למשל, לא התרשם מפשוטו של המקרא וקבע: "משפט רשעים בגיהינום, שנים עשר חודש" (משנה, עדויות ב'). כלומר, בעוד בתנ"ך נאמר: "לדראון עולם" (דניאל י"ב 1-3); עקיבא התריס: שנה בלבד! דעה זו נפוצה בקרב חכמי התלמוד וניתן לזהותה, בין היתר, במסכת שבת ל"ג ע"ב ובמסכת ראש השנה י"ז ע"א. לפי חז"ל, תריסר חודשי הגיהנום נדמים למשפט אשר בו מטוהרים הרשעים מחטאתם[\[82\]](/#_ftn82) וקרובי משפחתם יכולים להתנחם בכך כי לאחר תום התקופה יזכו אבותיהם למנוחה מן הדין.[\[83\]](/#_ftn83)

גם ספר הזוהר אימץ את האמונה בפורגטוריום ואף לא בושש לשנותה במקצת: "אמר ליה ר' יהודה לר' יצחק: הדין של רשעי הגיהינום הוא י"ב חדשים – ששה חדשים באש וששה חדשים במים קרים כשלג… ואחר י"ב חדשים שנדונו הרשעים בגיהינום, הקב"ה מעלה אותם מהגיהינום אחר שנתלבנו ונטהרו שם" (זוהר, וירא קח מתוק מדבש עמ' תקמו).[\[84\]](/#_ftn84) לפי ספר הזוהר, אם-כן, נידונים הרשעים לחצי שנת אש ולחצי שנת כפור השלג ולאחר שטוהרו, יעלה אותם ה' לגן עדן..

אפרופו שלג, מסתבר כי חז"ל האמינו כי בכוחו של השלג לטהר מחטא לא רק לאחר המוות, אלא גם בעולם הזה, היות ולפי הקבלה מסמל השלג מחילת עוונות.[\[85\]](/#_ftn85) למעשה, בספטמבר 1995 ערך הרב בצרי "תיקון עוונות", בהשתתפות מאות משתתפים, אשר במרכזו עמד טקס הגלגול בשלג, תוך אמירת שמות מלאכים. התיקון, למקרה שתהיתם, עלה כ- 520 ₪ לאדם, אך אלו שלא הצליחו להגיע התבקשו למסור את פרטיהם בטלפון **ותפילה מיוחדת למחיקת חטאים** נאמרה עבורם תמורת סכום נמוך יותר.[\[86\]](/#_ftn86) בספרות הרבנית מתואר הגלגול בשלג כטקס אשר בכוחו להבריח רוחות רעות,[\[87\]](/#_ftn87) לכפר עוונות,[\[88\]](/#_ftn88) להמציא מזור ותיקון לסטיות מן הנורמה הדתית[\[89\]](/#_ftn89) ואפילו לקרב את הגאולה.[\[90\]](/#_ftn90)

### **10. קדיש עילוי נשמות**

כבר בקרב הדתות הקדומות אשר האמינו בעולם הבא, ההפרדה המוחלטת בין המתים לחיים לא הייתה ברת-קיימא. במילים אחרות, הפגאניים האמינו כי מעשיהם של החיים בעולם הזה, משפיעים על נפשם ונשמתם של המתים בעולם הבא. אמונה זו הביאה את חסידי הדתות הקדומות ליצירת פולחנים אשר בכוחם לעלות את נשמת המתים למנוחת עדן. אמונה זו רווחה בקרב המצרים הקדמונים, היוונים הקדמונים וחסידי הנצרות הקתולית – אשר אצלם התבטא החיבור בין עולם החיים לעולם המתים בתפילות לעילוי נשמות הנפטרים ובמנהגים של קניית שטרות מחילה על-מנת לשכך ולו במעט את ייסוריהן.[\[91\]](/#_ftn91) התפילות המיוחדת לעילוי נשמתם של המתים ולזכרם היוותה אפוא חלק בלתי נפרד מהפולחן בקרב דתות קדומות רבות.[\[92\]](/#_ftn92)

פולחן זה אומץ על-ידי יהדות ההלכה והרבנים הקדישו לכך תפילה מיוחדת הנקראת "קדיש יתום". ככל הנראה, מנהג אמירת הקדיש לעילוי נשמת המת הפך ביהדות הרבנית לנוהג מקובל וממוסד רק מתקופת ימי הביניים.[\[93\]](/#_ftn93) עם-זאת, יש המוצאים רמז לערכו של הקדיש בעילוי נשמתם של הנפטרים כבר בתלמוד הבבלי (שבת קי"ט ע"ב) ובמסכת סופרים (סוף פרק ט').[\[94\]](/#_ftn94) נוסף על כך, אגדה על-אודות ר' עקיבא מספרת כי הלה מצא תיקון לנשמתו של עבריין שנידון לייסורים בעולם הבא, על-ידי כך שלימד את בנו של אותו פושע לומר עליו קדיש.[\[95\]](/#_ftn95)[](/#_ftn96)

לסיכום, יהדות ההלכה אימצה מנהגי פולחן פגאניים אשר לפיהם דִקלומן של מנטרות דתיות מסוגלות להעלות את נשמתו של המת מייסוריו.

### **11. תעשיית הקמיעות**

קמיעות יכולים להופיע בדמות אותיות הכתובות על נייר, קלף או חפץ מסוים ותכליתם להביא סגולה או רפואה למאמין בהם והנושא אותם. מקורם בקרב תרבויות ועמים עובדי אלילים והעיסוק בהם היה אוניברסלי.[\[97\]](/#_ftn97) זו אולי הסיבה המרכזית אשר בעטיה יוצא **המקרא** חוצץ נגד תופעת הקמיעות (ראו למשל, ירמיהו ב' 26-28).

למרות מוצאם הפגאני וההסתייגות המקראית, מצאו להם הקמיעות קרקע פוריה ואחיזה איתנה בקרב חז"ל; חכמי המשנה והתלמוד, אשר למדו משכניהם הגויים בגלות בבל ומן הערב-הרב ששכן בארץ ישראל, כיצד להשתמש בקמיעות והחלו שוזרים אותם בצוותא עם תשמישי קדושה. קמיעות בתקופה התלמוד כללו בד"כ מגילות עור אשר עליהן נכתבו פסוקים מן המקרא או טקסטים אחרים שיוחסו להם כוחות מאגיים. קמיעות אלה נועדו להיענד על הגוף או להיות מונחים בבתים פרטיים ובבתי כנסת.[\[98\]](/#_ftn98)

דת הרבנים התאפיינה אפוא ביצירת קמעות ובסגידה להם. דוגמאות רבות לכך ניתן למצוא למשל, במסכת שבת בתלמוד הבבלי;[\[99\]](/#_ftn99) או בהרצאה המאלפת של פרופ' גדעון בוהק, על אודות ספר כשפים יהודי מהמאה ה- 15;[\[100\]](/#_ftn100) וגם ב"ספר רזיאל" או ב"ספר המזלות".[\[101\]](/#_ftn101)

**הרמב"ם**, שהבין כי העיסוק בקמיעות מנוגד לרוח התנ"ך, כתב: "אלו שכותבין בה \[במזוזה\] מבפנים שמות מלאכים, או שמות קדושים, או פסוק, או חותמות -הרי הן בכלל מי שאין להן חלק לעולם הבא: שאלו הטיפשים; לא די להם שביטלו המצווה, אלא שעושין… ייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו היא קמיע".[\[102\]](/#_ftn102)

ריבוי העיסוק של חז"ל בקמיעות טפח על פניו של הרמב"ם והביא את הרבנים למיומנות אשר סייעה בידם להבחין בין הקמיעות השונים ע"י מיונם לסוגים, כגון: "קמיע של כתב" מול "קמיע של עיקרין"; ובין "קמיע מומחה" כנגד "קמיע שאין מומחה".[\[103\]](/#_ftn103) במסכת שבת (ס' ע"א) למשל, נאמר כי אין לצאת מהבית אם קמיע, "בזמן שאינו מן המומחה… "איזהו קמיע מומחה? כל שריפא ושנה ושלש, אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין" (שם, ס"א ע"א). נמצא כי חז"ל, לא רק שאימצו לחיקם את הקמיעות ונתנו להם הכשר, הם אף העלו את העיסוק בהם לרמה שיטתית ומחושבת, בעלת הלכות מפורטות לטובת המשתמש.

בפירושם את "תורת המלך" (דברים י"ז 20-15), קבעו חז"ל כי על המלך לכתוב לעצמו "שתי תורות: אחת שהיא יוצאה ונכנסת עמו ואחת שמונחת לו בבית גנזיו. אותה שיוצאה ונכנסת עמו, עושה אותה קטנה מאוד והיא לו כמין קמיע ותולה אותה בזרועו".[\[104\]](/#_ftn104) הפיכתה של התורה עצמה לכדי קמיע מאגי באה לידי ביטוי גם במדרש ויקרא רבה, שם מדמים הרבנים את התורה ל"מקל" בעל כוח מאגי מובהק שתפקידו להגן נגד יצר הרע.[\[105\]](/#_ftn105)

כל המקרים לעיל מהווים את קצה קצהו של הקרחון, בכל הנוגע לנושא הקמיעות בקרב היהדות הרבנית; העיסוק בנושא הקמיעות פותח תיבת הפנדורה החושפת אינספור דוגמאות ליחסים המורכבים בין חז"ל לקמיעות. הנה כמה מהן:

- בלי משים, הודו חז"ל כי התפילין מהווים קמיע; במשנה (מסכת שבת פרק ח') הם קישרו בין 'עור', 'קמיע' ו'תפילין': "המוציא חבל, כדי לעשות אוזן לקופה… "נייר, כדי לכתוב עליו קשר מוכסין… "עור, כדי לעשות קמיע. קלף, כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין, שהיא "שמע ישראל" (דברים ו,ד)". כקמיע, קיבלו התפילין את התפקיד הבא: "סגולתן של התפילין להרתיע את שונאינו ואויבנו ולהטיל עליהם פחד ומורא מפני עם ישראל".[\[106\]](/#_ftn106) בתלמוד (בבלי, בכורות ל' ע"ב) נחשפת ראיה נוספת לכך שהתפילין מזוהים עם סוג של קמיע; שם מסופר על אישה אחת "שנשאת לחבר והיתה קומעת לו תפילין" ('קומעת', פירושו קושרת – ראו אותו סיפור במסכת עבודה זרה ל"ט ע"א). דהיינו, הביטוי 'קמיע', בא לבטא את קשירת התפילין על היד; את ענידת הקמיע על הזרוע.
- בהילולת הרשב"י (שמעון בר יוחאי) בהר מירון מוכרים חמסות שיכולות לשחרר עגלות של סופרמרקט.[\[107\]](/#_ftn107) אימוץ החמסה כקמיע למזל טוב מעניין ביותר, שכן כאמור, מדובר בקמיע נפוץ בקרב כתות באסלאם[\[108\]](/#_ftn108) ושורשיו נעוצים ככל הנראה באלילה צפון אפריקאית עתיקה.[\[109\]](/#_ftn109)
- הקמיע יכול לבוא בצורת ציור, תחריט או מנטרה וגם בצורת פולחן קברי "צדיקים קדושים".
- בכתבה מאתר nrg מתוודה הרב אשר סבג[\[112\]](/#_ftn112) ומספר כיצד "כילד למשפחה שעלתה ממרוקו, גדלתי "בזכות" הרבה "סגולות", חמסות למינהם, עין הרע ועוד… "אך לא היה דבר גדול יותר או חזק יותר מ"זכותם של הצדיקים". אני זוכר את אמי מתפללת בדביקות מול הנרות של הצדיקים,[\[113\]](/#_ftn113) את אבי מנשק את המזוזה בכל פעם שהוא יוצא מהבית, ומתפלל דקות ארוכות, וממלמל את שמות הצדיקים".
- הקמיעות אינם קניינם הבלעדי של עדות המזרח; אדרבא, ביל גרוס, אחד מאספני היודאיקה הגדולים בעולם, מסביר: "לא רק שזה יהודי למהדרין, זה גם חלק בלתי נפרד מהמסורת הכי עתיקה שלנו – מהתנ"ך, מהתלמוד וגם במאות שנות הגלות שלאחר מכן… "על אף שנהוג כאן לחשוב, שקמעות זה עניין למזרחים, זה פשוט לא נכון עובדתית… "דווקא בתקופת ימי הביניים זה היה הפוך – הקמעות היו שייכים בעיקר לעדות אשכנז… "רבים מהקמעות נושאים את הבקשות הקלאסיות: גירוש מלאכים רעים, בריאות, פרנסה, פוריות. "כותבי קמעות, שהיו רבנים או כותבים מקצועיים, יזמו פניות למלאכים טובים, כל אחד בהתאם לתחום סמכותו".[\[114\]](/#_ftn114)
- צורה נוספת של קמיעות יכולה לבוא על ידי ספרי תורה מהודרים ומעוטרים בחתימות הרבנים "הקדושים" (ספרים אשר עולים הון תועפות); [\[115\]](/#_ftn115) ועל ידי תליית תמונותיהם של אותם קדושים על קירות הבית, בהתאם לפרשנות מגמתית ומטעה לחלק השני של הפסוק 20 מישעיהו ל'. כך, בחשבון אחרון, הפכו הרבנים את עצמם לקמיעות בעלי סגולות על-טבעיות.
- הרבנים הפכו חלקים מעצים מסוימים, כמו אלון מסוג מסויים והאלה האטלנטית של ר' חנינא בן דוסא בערבה, למקור של ייצור קמיעות בעלי כחות ריפוי.[\[116\]](/#_ftn116)
- בשלהי מערכת הבחירות לרשויות המקומיות התפתח ויכוח חריף בקרב המפלגות החרדיות (ש"ס נגד יהדות התורה), סביב השאלה למי שייכות זכויות היוצרים על השימוש בקמיעות. כל אחד מהצדדים בסכסוך טען כי הפטנט של השימוש בקמיעות לצורך זכייה במנדטים רבים יותר, שייך לו.[\[117\]](/#_ftn117)
- נסיים עם הרמב"ם, שצוטט קודם כמי שמגנה את תופעת הקמיעות ומכנה את העוסקים בהם לטיפשים.[\[118\]](/#_ftn118) אפילו הוא כותב אח"כ: "הקמיעין שיש בהן עניינים של כתבי הקודש, אין נכנסין בהן לבית הכיסא, אלא אם כן היו מחופות עור".[\[119\]](/#_ftn119) כלומר, הרמב"ם מאשר אפוא את השימוש בקמיעות הכוללים פסוקים מהמקרא; וכאילו אין די בכך, הוא אף מכשיר את הכניסה עימם לשירותים ובלבד שיהיו מכוסים בעור.

### **12. המזוזה כקמיע**

למרות שמצוות קביעת מזוזה אינה מוזכרת מפורשות בתנ"ך, לפי סקר מכון גוטמן הפכה המזוזה לפריט חובה כמעט בכ- 98% מבתי היהודים בישראל.[\[120\]](/#_ftn120)כיוון שאין בתורה זכר למצוות המזוזה כפי שהיא התהוותה במסורת הרבנית,[\[121\]](/#_ftn121)מעניין לבחון מֵאַיִן קיבלה המזוזה את מתכונתה הנוכחית וכיצד נתקשרה בה האמונה כי בכוחה לשמור מפני פגע רע.

חוקרי תקופת המקרא וארכיאולוגים מצאו כי עמים פגאניים קדמונים מאזור מסופוטמיה נהגו לסמן את בתיהם על ידי "מזוזה" (או מבני פולחן דומים על דפנות הדלת) אשר הכילה סמלי אלילים. במצרים ובאזור הקשת הפוריה נמצאו "מזוזות" שנשאו את שם האלים על משקופי הבתים. מנהג זה נעשה בדרך כלל לשם שמירה על שוכני הבית מפני רעות חולות, כפי שמצופה מקמיעות לעשות.[\[122\]](/#_ftn122)

כאמור, חז"ל הרחיבו את מושג המזוזה ושיכללוהו לכדי קמיע פולחני הכולל פרשיות מהתורה, הכתובות על גבי קלף מיוחד.[\[123\]](/#_ftn123) כמנהגם של הרבנים, הם לא בחלו מלהביש למזוזה הלכות רבות אשר רק על-פיהן יש לקיים את המצווה אשר מלכתחילה הומצאה על ידם; ההלכה הרבנית קבעה בין היתר, מי חייב במזוזה, מה יש לכתוב על קלף המזוזה, כיצד יש לכתוב זאת, היכן בדיוק לתלות את המזוזה, כיצד יש לתלות אותה, כיצד יש לתחזקה ולשמור עליה תקינותה וכו'.[\[124\]](/#_ftn124)

בדומה לתשמישי קדושה אחרים, גם למזוזה נודע שימוש מושאל כקמיע אשר בכוחו להגן על הבית או על העיר; כבר בתלמוד הירושלמי מסופר על ר' יהודה הנשיא, בכבודו ובעצמו, אשר שלח למלך ארטבן מזוזה והבטיח לו שתשמור עליו.[\[125\]](/#_ftn125) תִפקודה של המזוזה כקמיע לא נעלמה מעיניהם של כמה רבנים מודרניים, כמו הרב קופמן קוהלר למשל, אשר כינה את פולחן המזוזות בשם "חוקת הגוי" והתייחס אל המזוזה כקמיע שמקורו במנהג מריחת דם כהגנה מפני שדים.[\[126\]](/#_ftn126)

### **13. **פורים כקרנבל, כנשף מסיכות וכתירוץ להשתכר****

המקור המחייב והקדום ביותר אשר ממנו עלינו לשאוב את מנהגי חג הפורים אינו נמצא אלא ב**מגילת אסתר**. שם, בפרק ט', מתוארים בבהירות שלושת מאפייני החג: "יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה" (פס' 17), "מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ" (פס' 19) "וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים" (פס' 22). שלושה דברים אפוא בולטים בהיעדרם: לבישת מסיכות (תחפושות), תהלוכת "עדלידע" והחובה לשתות באופן מופרז.

חכמי יהדות ההלכה לא הסתפקו במנהגי החג כפי שהם מוצגים במגילת אסתר והוסיפו מסורות ומצוות משלהם, בהשראת קרנבלים ונשפים פגאניים.[\[130\]](/#_ftn130) דהיינו, נמצא כי חגיגות הפורים המסורתיות, הושפעו במידה ניכרת מהילולות פגאניות מימי הביניים ובעיקר מהקרנבל הנוצרי העירוני באירופה.[\[131\]](/#_ftn131) הנה כמה דוגמאות למקבילות בין הפורים הרבני לבין הנשף והקרנבל הפגאני:[\[132\]](/#_ftn132)

1. מנהג לבישת המסכות בחג הפורים אומץ על ידי חז"ל מנשפי המסכות הפגאניים באירופה העתיקה[\[133\]](/#_ftn133) כמו למשל, נשף ה"קלנדס",[\[134\]](/#_ftn134) המוזכר אף בתלמוד (בבלי, עבודה זרה ו' ע"א, ח' ע"א).
2. מסורת תהלוכת ה"עדלידע" הודבקה לחג הפורים מתוך תהלוכת הרחוב הקרנבלית אשר היתה שכיחה בימי הביניים, בעיקר בפסטיבלים החילוניים ואף בקרב חוגים נוצריים.[\[135\]](/#_ftn135) גם תהלוכות אלו כללו חגיגות של תחפושות אשר תכליתן היתה לשם בידור, צחוק ולעג לעולם הרשמי והשגרתי.[\[136\]](/#_ftn136)
3. בנוסף למצעדים ולתחפושות, כלל הקרנבל הפגאני שתייה מופרזת של אלכוהול.[\[137\]](/#_ftn137) לא באופן מפתיע, שורשי הקרנבל נעוצים בעת העתיקה, בחגיגות ביוון העתיקה (במאה ה- 6 לפנה"ס) לכבוד אל היין.[\[138\]](/#_ftn138) חז"ל אמצו זאת בחפץ לב ואף קבעו הלכה מחייבת לחג: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", כלומר: חייב אדם להשתכר בפורים, עד שלא ידע להבדיל בין המן למרדכי (בבלי, מגילה ז' ע"ב). ראייה לכך שהרבנים לקחו מצווה זו ברצינות גמורה, מוצגת מייד לאחר מכן:
    "רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום. קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר, בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי. אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא".
    **כלומר:**
    רבה ור' זירא חגגו את סעודת הפורים והשתכרו. קם רבה ושחט את ר' זירא. למחרת התפלל עליו, הקימו לחיים וביקש כי יבוא לחגוג עימו גם בשנה הבאה. ענה לו זירא: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס \[דהיינו, לא כל יום פורים\] (מגילה ז' ע"ב).
4. בחג הפורים, פשט המנהג בקרב הרבנים להשליך בובות בדמותו של המן לתוך מדורה גדולה ולרקוד סביבה.[\[139\]](/#_ftn139) מעניין כי התלמוד מקשר בין מנהג זה לעבודת המולך – שם היתה שריפת אדם ממש. בתלמוד (בבלי, סנהדרין ס"ד ע"ב) אף מתואר הוויכוח בין החכמים, הנסוב בשאלה עד כמה דומה המסורת בפורים למנהג הפגאני של העברת הבנים באש.[\[140\]](/#_ftn140) כמובן כי גם מנהג זה, של שריפת הצלם בפורים וריקוד בסמוך ללהבות, איננו אלא שריד מיתי עתיק אשר נלקח ממסורות של עמים פגאניים אשר קיימו הילולות סביב המדורה ואף שרפו קורבנות אדם.[\[141\]](/#_ftn141)

### **14. הילולות והשתטחות על קברי צדיקים**

פולחן קברי ה"קדושים" וההילולות שמתלוות לכך אומצו בחום רב על ידי היהדות הרבנית. כמו מרבית מסורות חז"ל, גם מקורם של ההילולות ושל פולחן הקברים נעוץ בקרב מנהגיהם של עמים פגאניים עתיקים.[\[142\]](/#_ftn142) למעשה, מנהג העלייה לקברי הצדיקים רווח בקרב כתות נוצריות בטרם אומץ על ידי הרבנים. בד"כ כוללות אותן הילולות הדלקת מדורת ענק אשר לתוכה מושלכים נרות כסמלים של אמונות תפלות.[\[143\]](/#_ftn143)

מנהג העלייה לקברי קדושים אינה מיוחדת לדת ההלכה ורווח ביותר בקרב מוסלמים, נוצרים ובני דתות אחרות וקיימות הקבלות ברורות בין החגיגות על קברי הקדושים המוסלמים לבין ההילולות.[\[144\]](/#_ftn144) אגן הים התיכון ואפריקה הצפונית משופע בקברי קדושים ובאירופה התפתחו מרכזים פולחן רבים לעליה לרגל. בקרב האסלאם והיהדות הרבנית, מקובל פולחן הקברים על כל הפלגים והעדות ופופולרי במיוחד על ציבור הנשים,[\[145\]](/#_ftn145) אשר מודר מהתפילה במסגד ובבתי הכנסת; ההילולה על הקבר מאפשרת אפוא לנשים לתת ביטוי לרגשותיהן הדתיים ללא תחושת הפלייה, הגם שבמתחם הקבר קיימת הפרדה ברורה בין המינים.[\[146\]](/#_ftn146)

המנהג לפקוד את קברי הקדושים ולהשתטח עליהם, מתועד כבר בתלמוד[\[147\]](/#_ftn147) וכיום נדמה כי תופעת ההילולות זוכה לעדנה ולפריחה מחודשת, הן בארץ ישראל והן בקברי הקדושים בחו"ל.[\[148\]](/#_ftn148) לראיה, ניתן למנות בישראל לבדה כמאתיים קברי צדיקים אשר מתפקדים כאתרי עלייה לרגל למאות אלפי חסידים מדי שנה.[\[149\]](/#_ftn149)תעשיית הקברים משגשגת ואוטובוסים מאורגנים אוספים את קהל היעד מכל רחבי הארץ ומספקים טיולים אשר בהם קופצים מקבר אחד למשנהו, כאשר כל קבר אחראי, כך מסתבר, לסיפוק סגולה אחרת. כתבת "ישראל היום", חגית רבינוביץ'[\[150\]](/#_ftn150) יצאה ל"טיול מאורגן" כזה למעוכבי זיווג, הכולל מסע גלילי דרך מספר קברים, אשר ביניהם: קבר יונתן בן עוזיאל,[\[151\]](/#_ftn151) המומחה הידוע לזיווג; קבר הרשב"י, וגם קבר בונוס – של ר' יהודה בר אלעאי, אשר יש להקיפו 7 פעמים תוך תפילה על פרנסה.

כאמור, מרכיב עיקרי בכל הילולה כולל השתטחות על קברו של הצדיק. מעניין כי בעוד **התורה** מזהירה מפני מגע עם טומאת המת (במדבר י"ט), חז"ל מחשיבים את הצדיקים המתים יותר מן החיים; יתרה מכך, בעוד שע"פ התורה מטמאים המתים את החיים, הרי שבקברי הצדיקים איפכא מסתברא – דווקא החסידים המבקרים במקום נדרשים אפוא לא לטמא את המתים.[\[152\]](/#_ftn152)ספר הזוהר ביקש להכשיר את ההשתטחות על הקברים והפנייה לנפטר ולכן, למרות האיסור התורני לדרוש אל המתים (דברים י"ח), קבע כי איסור זה חל רק על הגויים "שלעולם נקראים מתים, אפילו בחייהם… ואילו ישראל הולכים אצל מתיהם בתשובה ותענית, וכוונתם שנשמות המתים יתפללו לה' עליהם…".[\[153\]](/#_ftn153) ברם כפי שמודה ד"ר אלכסנדר קליין, "פירושו של הזוהר אינו תואם את פשוטו של מקרא".[\[154\]](/#_ftn154)

על העץ שגדל בסמוך לקבר בנו של האר"י "הקדוש" (ר' יצחק לוריא), נמצאו תלויים בקשות בשקיות פלסטיק, צעיפים, סרטים צבעוניים, מגבת ובגדים. כאשר נדרש לכך רבה של צפת (ר' שמואל אליהו), הוא נאלץ להודות כי "זה מעשה גויים" וכנראה כי יהודים מצפון אפריקה העתיקו את המנהג מהאסלאם.[\[155\]](/#_ftn155)

לסיכום, התופעה הפגאנית של פולחן קברי המתים מצאה לה מקום של כבוד בקרב יהדות חז"ל; כפי שראינו, הרבנים מעודדים את הסגידה העצמית הזו – לאדמו"רים הקדושים, לצדיקים ולמקובלים – גם בחייהם ובעיקר לאחר מותם. ההילולות וההשתטחות על קבריהם, משרתת היטב את העסק הנקרא "דת" ומזינה את מאווייהם הקמאיים של החסידים העולים לרגל בהמוניהם, בתקווה כי המת ישמש מליץ יושר אשר יביא להם פרנסה, בריאות, מזל, הצלחה וישועה.[\[160\]](/#_ftn160)

### **15. הנחת אבנים על הקבר**

בעניין פולחן הקברים יש להזכיר גם את מנהג הנחת האבנים על הקבר. הנחת אבנים במקומות מקודשים ובעיקר על קברים, היא מנהג עתיק יומין שהיה נפוץ בקרב עמים שחיו במדבריות המזרח התיכון; בתוך כך, הבדואים שחיו בנגב נהגו להניח אבנים על קברים מתוך אמונה שהנפטר יגיע בשלום ליעדו.[\[161\]](/#_ftn161)

לא במפתיע, מצא מנהג פגאני זה קרקע פוריה בקרב יהדות חז"ל והיכה שורשים במסורת הרבנית. הרב ישראל לאו מסביר כי בתום השבעה נוהגים להניח אבן על קברו של הנפטר על-מנת להביע השתתפות בצער המשפחה וללמד זכות על הנפטר – "זכות זו תעמוד לו, אנו מאמינים, בעולם האמת".[\[162\]](/#_ftn162) חשוב לציין כי מנהג זה זר לחלוטין לתנ"ך.

### **16. פולחן תמונות הקדושים**

קמיעות יכולים להופיע בצורות רבות אשר אחת המפורסמות בהן באה לידי ביטוי על ידי תליית תמונותיהם של קדושים על הקירות. פולחן מסוג זה מקובל ברוב הדתות אך מקורו שרוי ב**מסורות פגאניות** ובעיקר בפולחן האלילים הקדום של **רומי**.[\[163\]](/#_ftn163) ב**נצרות הקתולית העתיקה** נקראו אותן תמונות או ציורים של קדושים בשם "איקונות"[\[164\]](/#_ftn164) והן כיכבו בירידים או קרנבלים שכללו תהלוכה נוצרית הנושאת את תמונות הקדושים לקול ההמון הנרגש.[\[165\]](/#_ftn165)

**חז"ל** לא היססו לאמץ את פולחן האיקונות הפגאני ואף גיבו אותו בפרשנות דחוקה לפסוק בודד מהתנ"ך; בישעיהו ל' 20 נאמר: "וְנָתַן לָכֶם אֲדֹנָי לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ וְלֹא-יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת-מוֹרֶיךָ". מההקשר של הפסוק ברור כי המילים "מוֹרֶיךָ" מכוונות לקב"ה, וכך פירש בצדק רש"י[\[166\]](/#_ftn166) ורוב הפרשנים אחריו. אך כאשר נוברים טיפה עמוק יותר באוקיינוס הספרות הרבנית, נחשפים על-נקלה לפירוש מגמתי ושונה בתכלית:

בשו"ת "יביע אומר", חלק ו', נאמר כי כאשר אדם "מתכוין אל רבו ונותן אליו לבו, תתקשר נפשו בנפשו ויחול עליו שפע קדוש, כמו שנאמר: והיו עיניך רואות את מוריך". בשו"ת "יחוה דעת", חלק ג' סימן י"ט, מזוהה המילה "מוריך" עם הזקנים והחכמים; ובשו"ת "עטרת פז" חלק א', כרך ג', כתוב כי האדם מבין יותר בתורה כשרואה פני הרב, כדכתיב "והיו עיניך רואות את מוריך". דהיינו, במרוצת הדורות נטשו הרבנים את הפירוש המסורתי הנכון של הפסוק ושל המילה " מוֹרֶיךָ" ופירשוהו באופן חדש – על עצמם.

"משום כך מחזיקים רבים וטובים תמונות צדיקים ומציבים אותן בבתי מדרש וכיו"ב, כדי לקיים מה שכתוב: "והיו עיניך רואות את מוריך", דוגמת ה"חפץ חיים", שהחזיק תמונת הצדיק ר' נחומקא מהורודנא זצ"ל והביט בה יום יום. ויתר על כן… "כל מי שהיה אצל הרבי ביחידות – יצייר לעצמו את פני הרבי… "ואלה שלא ראו את הרבי, יציירו לעצמם את פני הרבי באמצעות תמונה".[\[167\]](/#_ftn167)

בתשובה לשאלה: "האם גם כשמביטים בתמונה מצולמת של צדיק יש בכוחה להשפיע קדושה על המתבונן?", ענה ר' אליעזר שלמה שיק: "…שמעתי שהחזון איש… יעץ למנהלים שכן יכניסו בכיתות שלהם תמונות של צדיקים, כדי שהילדים יתעוררו ויראו לכל הפחות את פני הצדיקים, והחוש מראה שהכיתות הן של הבנים והן של הבנות שתלויות שמה תמונות של צדיקים מפורסמים, זה מעורר יראת הכבוד בלבם".[\[168\]](/#_ftn168) כאשר נשאל בפעם אחרת האם מותר לאפשר לילדים לנשק תמונות של צדיקים, ענה ר' שיק: "אין שום בעיה להראות לילדים תמונות של צדיקים, וזה דבר גדול מאד מאד, כמו שכתוב (ישעיה ל' כ') "והיו עיניך רואות את מוריך… "וידוע שהחזון איש זצ"ל ייעץ למנהל בית ספר להשתדל שיהיו בכל כיתה תמונות של צדיקים, כדי שהילדים תמיד יראו פני צדיקים, שזה עושה רושם גדול עליהם, ובוודאי שבשביל חינוך מותר גם לנשק את התמונות".[\[169\]](/#_ftn169)

כך למעשה, נהפכו הרבנים עצמם לקמיעות של סגולה ולמושא להערצה. אך על מנת לרדת לשורש העניין, יש לדרוש בספרות חז"ל – שם נטמן זרע הפורענות של פולחן האישיות, ההערצה הטוטאלית והסגידה העצמית שעודדו הרבנים בקרב חסידיהם. התורה שבעל-פה גדושה באמרות וציטוטים אשר לא רק מעלים את קרנם של הרבנים לדרגת אלילים שיש לסגוד להם, אלא חושפים עידוד אגרסיבי להביא להם מנחות כספיות ואחרות, תוך הפחדה באיומים והטלת סנקציות כואבות על מי שיעז לסרב לכך.

בתלמוד מסופר על נחמיה העמסוני שדרש בתורה וכאשר הגיע לפסוק "את ה' אלהיך תירא" (דברים י' 20), ביקשו תלמידיו לשמוע כיצד יפרש זאת. נחמיה האמין כי הפרשנות הנכונה, לפי שיטתו, מחייבת אותו לקבוע כי יש לירא תלמידי חכמים באותה מידה, אך מפני שחסר היה לו האומץ לומר זאת, חדל; "עד שבא רבי עקיבא ודרש: 'את ה' אלהיך תירא', לרבות תלמידי חכמים".[\[170\]](/#_ftn170) במילים אחרות, חכמינו החלו להשוות את מעמדם לזה של הקב"ה בכבודו ובעצמו, ככתוב בפרקי אבות: "מורא רבך כמורא שמים".[\[171\]](/#_ftn171) וכך, אם "השמים – שמים לה'",[\[172\]](/#_ftn172) הארץ היתה שייכת לרבנים! הם היו המלכים החדשים, "כמאמר החכמים: 'מאן מלכי – רבנן', מי הם המלכים – חכמים".[\[173\]](/#_ftn173)

לסיכום, "האיקונות" (תמונות הקדושים) והפולחן סביבן, היו מקדמת דנא נחלתם של דתות פגאניות קדומות אשר עבדו אלילים. חז"ל אימצו פולחן זה ואף יישמו אותו על עצמם, במטרה להעלות את קרנם ולבסס את מעמדם הרם בקרב העם. נדמה כי תופעה זו התחזקה עם השנים וכיום מהווה חלק בלתי נפרד מדת הרבנים.[\[174\]](/#_ftn174)

### **17. הנחת תפילין**

התפילין הפכו להיות אחד מסמליה הבולטים והחשובים ביותר של יהדות ההלכה; עד כדי כך, שבטעות ניתן לחשוב כי הרבנים המציאו אותם יש מאין. בפועל, קיימות עדויות לכך כי מנהג קשירת התפילין רווח בעם ישראל לפני תקופתם של התנאים ולמעשה, מסתבר כי קמיעות הדומים בצורתם לתפילין היו בשימוש נפוץ בקרב תרבויות עתיקות של עובדי אלילים ובעיקר באגן הים התיכון.[\[175\]](/#_ftn175) יתרה מכך, פרופ' מנחם הרן מאיר כי " בִמקורם נתפסו ה'טוטפת' וה'אות' כסמלים מאגיים דימוניים, ושימוש בקמיעים מעין אלה, שהיו מוצמדים לראש או לזרוע, היה נוהג בעולם העתיק".[\[176\]](/#_ftn176)

בשלהי תקופת בית שני רווחה בקרב עם ישראל הערצת התפילין כקמיע ויש בספרות חז"ל עדויות לכך שגם הרבנים האמינו בכוח המאגי של התפילין כקמיע המשמש לשמירה ולהגנה.[\[177\]](/#_ftn177) כאמור, כתבים קדושים הנקשרים לגוף כקמיעות היו נחלתם של עמים פגאניים שונים; במסופוטמיה התגלה קמיע, המזכיר את התפילין, ובו חקוק קטע קצר המוקדש לאליל פגאני עתיק; ידוע כי קיסר רומי מהמאה הרביעית לספירה קשר לגופו קמיע המכיל את כתבי הומרוס ואפלטון. בנוסף, נמצא כי גם בדתות קדומות אחרות נהגו להכניס כתבי קודש לקמיע ולקושרם לגוף.[\[178\]](/#_ftn178)

פרופ' מזר מדגיש את הקשר ההדוק שקיים בספרות חז"ל בין הקמיע לבין התפילין; פירוש המילה קמיע הוא דבר הקשור לגוף ותלמוד אכן מסופר על אישה שהיתה קומעת (כורכת) תפילין על ידו של בעלה.[\[179\]](/#_ftn179) לעיתים קרובות היו מוזכרים התפילין והקמיעות בצוותא, כביטויים נרדפים והערצת התפילין כקמיע ממש נעשתה בתקופת התלמוד לעניין שבשגרה. מאז, הלכה והתחדדה פרקטיקת ענידת התפילין והרבנים הפכוה למצווה בעלת הלכות ברורות ומחייבות.[\[180\]](/#_ftn180)

פרופ' טור-סיני חידד את העובדה כי התפילין נחשבו בעיני חז"ל כקמיעות לשמירה על האדם בכוח האלוהות. הוא אף חושף כי ייתכן והתפילין, בצורתם כפי שקבעום חז"ל, שאולים ממצרים הקדומה, שם התייחסו לדמותו של נחש קדוש הנקשר על הראש כקמיע המזכיר את התפילין ברבנות.[\[181\]](/#_ftn181)פרופ' יהושע בלאו הראה כי אפילו בכתבי הרמב"ם (שלכאורה סלד מהשימוש בקמיעות) מתגלים הקשר והזיקה בין הקמיע לתפילין.[\[182\]](/#_ftn182)

לא בכדי, כינה הרב קופמן קוהלר את פולחן תשמיש הקדושה הרבניים בשם "חוקת הגוי". הוא תיאר את התפילין ואת המזוזות כקמיעות של מזל, שמקורם במריחת דם כהגנה מפני שדים ואף כינה את לבישת הטלית כפטישיזם.[\[183\]](/#_ftn183) הרב פרופ' נעם זהר סבר כי מנהג הנחת התפילין החל ע"י חז"ל רק בשלהי תקופת בית שני; עד אז, הוא טען, הפסוק "וקשרתם אותם על ידך והיו לטוטפות בין עיניך" (דברים י"א 18) – התפרש באופן אלגורי בלבד, קרי שיהיו חקוקים וקשורים בלב ובשכל.[\[184\]](/#_ftn184) גם באנציקלופדיה המקראית נאמר כי לפי פשט הכתוב בספר דברים ו' 8, "אין כוונתם \[של הטוטפות\] לחפצים ממשיים, אלא למיטאפורות לזכירה".[\[185\]](/#_ftn185) כאמור, רק בתקופה מאוחרת החליטו הרבנים לא להסתפק בממד האלגורי, ולשוות למצווה נופך מעשי.[\[186\]](/#_ftn186)

### **18. נרות קדושים**

בקרב עמים פגאניים ודתות אליליות, תמיד הלכו **נרות השעווה** **הקדושים** יד ביד עם קמיעות של מזל.[\[187\]](/#_ftn187) פרופ' משה פלאי מדגיש כי השימוש בנרות לקידוש ולעילוי נשמות המתים, לקוח ישירות ממנהגיהם של הפגאניים.[\[188\]](/#_ftn188) כיום נפוצים ליד קברי הצדיקים בישראל דוכנים לממכר נרות, מים קדושים וקמעות. הנרות הקדושים הפכו אפוא לתופעה בלתי נפרדת מפולחן **היהדות הרבנית** והם מסמלים סגולה, ריפוי וקדושה.[\[189\]](/#_ftn189)

פרופ' יצחק גילת חושף כי השימוש ב**נרות השבת כסוג של קמיע** שביכולתו להביא לשלום בית, אומץ ע"י הרבנים בתקופת בית שני ומופיע כבר בספרות חז"ל המוקדמת; שם אף מתואר ויכוח בין החכמים, האם יש להדליק נר אחד או שניים. כדרכם של הרבנים, הם הוסיפו מצווה שלא מהתורה ואף איימו כי עונשה של אישה שלא תדליק נרות בשבת יהיה מוות בלידה (משנה, שבת פרק ב').[\[190\]](/#_ftn190)

### **19. ראש השנה**

לפי התורה, חודש האביב (ניסן) הוא החודש הראשון בשנה.[\[191\]](/#_ftn191) במילים אחרות, לפי התנ"ך נמנה חודש ניסן כראש חודשים.[\[192\]](/#_ftn192) עם-זאת, קבעו **הרבנים** כי ראש השנה יוצא דווקא בחודש השביעי, קרי בתשרי.[\[193\]](/#_ftn193) לאחר בחינה היסטורית, מסתבר כי לא בכדי קבעו חז"ל את מועד ראש השנה בסתיו; כמו במקרים אחרים, אומץ מנהג זה ממנהגיהם הפגאניים של העמים הקדומים בסביבות ארץ ישראל.

חלק מהחוקרים סבורים כי ההלכה הרבנית התפשרה עם מסורת כנענית עתיקה ואחרים מאמינים כי "הפך א' בתשרי להיות ראש השנה היחיד והמוכר בהשפעת מניין השטרות, כלומר מימי בית סלבקוס".[\[194\]](/#_ftn194) הרבנים קבעו אפוא את ראש השנה לאחד בתשרי בהתאם למחזור השנה החקלאי ולחלוקת השנה לארבע עונות,[\[195\]](/#_ftn195) כמנהג לוח השנה הבבלי, האכדי, המצרי והכנעני.[\[196\]](/#_ftn196) למעשה, עם ישראל משתמש כיום "בשמות החודשים של לוח השנה הבבלי המאוחר שנתקבל בישראל" על-ידי חז"ל.[\[197\]](/#_ftn197)

ולסיכום, תנו דעתכם לפרדוקס הבא:
**מצד אחד**, מחרימים הרבנים ופוסלים את סוף השנה האזרחית (הנחגג בלילה שבין ה- 31 בדצמבר ל- 1 בינואר) בטענה כי הוא אלילי וזר ליהדות;
**מצד שני**, הם דחו את ראש השנה המקראי (שחל בניסן) והחליפוהו בראש השנה האזרחי האכדי, החל בתשרי[\[198\]](/#_ftn198) ומקורו בעמים פגאניים שחיו בבבל ובכנען. כנגד זאת, ראוי שיזכרו הרבנים את הפתגם "כל הפוסל, פסול"![\[199\]](/#_ftn199)

### **20. הפרשת חלה**

בספר במדבר ט"ו 18-21 כתוב:
"דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה. וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'. רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ. מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם".
הרבנים עיוותו מצווה זו ופסקו: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנידה, ובחלה, ובהדלקת הנר" (משנה, שבת לא ע"ב). כאן למעשה, הוסיפו חז"ל חטא על פשע; , לא זו בלבד שהם גזרו על נשים מצווה אשר מלכתחילה ניתנה לעם כולו, הם אף איימו בעונש אכזרי אשר אין לו זכר ושריד בתורה. כיום, הפכה מצוות הפרשת חלה לטקס ולאירוע ציבורי לנשים והוא כולל דמי השתתפות, סיפורי ניסים, ברכות, שירה ומכירת קמיעות ותשמישי קדושה.

אם אירוע הפרשת החלה נשמע לכם כטקס פגאני, אין זה במקרה; פרופ' רחל אלאור, אשר חקרה את טקסי הפרשת החלה לפני ולפנים, העירה כי ארועי נשים שכאלו נפוצים בתרבויות ודתות אחרות. בתור דוגמא, היא מציינת את טקס "הביבי שאשאנהב", בו נאספות נשים מבוגרות סביב שולחן אשר עליו מונח לוח מרובע ללישת בצק "ובארבע כנפותיו מונחות שבע חתיכות של לחם מטוגן, קערה של קמח, קערה של פודינג חלבי ושבע קערות קטנות. מנהלת הטקס מדליקה שבעה נרות וקוראת סורות מן הקוראן".[\[201\]](/#_ftn201) לדברי פרופ' אלאור, טקס זה ואירועים הדומים לו הפכו בעידן הפוסט-סובייטי להמוניים יותר, ראוותניים יותר וגדולים יותר.[\[202\]](/#_ftn202) ממש כפי שארע בעשורים האחרונים לטקסי הפרשת החלה בסצנה הדתית בישראל.

### **21. **ליל הסדר הרבני והסימפוזיון****

השפעתו של הסימפוזיון ההלניסטי על סדר הפסח, כפי שתיקנוהו חז"ל, לא נעלמה מעיניהם של חוקרים רבים. במרכזו של חג הפסח המקראי, עמדו קורבן הפסח ואכילתו, לזכר ליל השימורים שקדם ליציאת מצרים (שמות י"ב; ויקרא כ"ג). חג הפסח של חז"ל לבש נופך אחר לגמרי – נטול קורבן לחלוטין ומלא בגינונים רטוריים ומיתיים השאובים מתרבות זרה.

פרופ' שמואל ספראי, היסטוריון של תקופת בית שני מהאוני' העברית, מציין כי סדר הפסח, בשיטתו המקורית, בנוי היה במתכונת של סעודה חגיגית כמנהג העולם ההלניסטי; פתיחת הערב בכוס ראשונה, אכילת שאר ירקות, קריאה ב"הגדה" ואמירת הלל, דומים להפליא לסימפוזיונים שנערכו בסעודות היוונים.[\[203\]](/#_ftn1) לדידו של ישראל לוין, פרופ' לתולדות עם ישראל ולארכיאולוגיה מהאוני' העברית, אין ספק כי חז"ל שאבו השראה בעיצוב סדר הפסח ממרכיבים שרווחו בסימפוזיון היווני-רומי. הלה מוסיף ואומר כי כל המצוי בהגדה של פסח, יבחין בנקל כי קוויה העיקריים נטבעו במטבע דומה להפליא לזה של הסימפוזיון.[\[204\]](/#_ftn2)

פרופ' יעקב מלכין מאוני' תל-אביב העיר כי אין ספק שמסורת ליל הסדר הושפעה מתבנית הסימפוזיון היווני ושאלה ממנו היבטים רבים.[\[205\]](/#_ftn3) פרופ' יוסף תבורי, מהמחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן, מציין כי בתוך ההגדה שחיברו הרבנים ניתן למצוא קטעים סימפוזיוניים מובהקים, כמו זה על ר' אליעזר וחבריו, המתאר את מסיבת החכמים בבני ברק. להלן טעימה מצומצמת לחלק מההקבלות בין הסימפוזיון לבין ליל הסדר ההלכתי:[\[206\]](/#_ftn4)

- **א.** קידוש היין מקביל לניסוך יין לאלים, תוך שירת שבח והלל.
- **ב.** השמש מכין את השולחן ומשרת את המסובים לפי סדר ברור.
- **ג.** בשני המנהגים, כולם מסובים לחגיגה – לרבות נשים, עבדים וילדים.
- **ד.** מתנות מחולקות לבני המשפחה.
- **ה.** הסימפוזיון והסדר המסורתי כוללים משחקי אגוזים.
- **ו.** לשני האירועים פן ספרותי ומטרה חינוכית המועברת תוך שימת דגש על שאלת שאלות ועל מיני מזונות.

יש הסבורים כי אפילו מסורת האפיקומן נעוצה במנהגי הסימפוזיון היווני; אמיר אור מפרט: "זו אזהרה מפני ה"אפי-קומוס" – התהוללות שיכורים שהתחוללה לא פעם בתום המשתה. נהוג היה שחבורות יוונים הוללים היו נודדות ממקומן ופולשות לבתי אחרים, ושם, בספק צחוק, הם היו מרעישים, מקימים מהומה ותובעים לקבל מטעמים ומתנות. זכר לזה אפשר למצוא גם בדברי רש"י שעדיין דורש את מובנו של האפיקומן כ"אפיקו מן" (=הוציאו מטעמים) ומסביר "כדרך שבימי קדם היו מסיימים את סעודתם במטעמים".[\[207\]](/#_ftn5) ואמנם, הרב פרופ' שאול ליברמן, מחשובי חוקרי התלמוד והתורה שבעל-פה, הראה כי המילה אפיקומן היא למעשה מילה יוונית הקשורה לפעילויות שבאו בסוף הסימפוזיון, "דהיינו שתייה לשכרה, מעבר החוגגים מבית לבית והטרדת נשים ברחובות תוך כדי הוללות והתנהגות גסה".[\[208\]](/#_ftn6)

[](/#_ftnref1)

[\[1\]](/#_ftnref1) בבלי, ברכות כ"ג ע"א, ס"ב ע"א-ב.

[\[2\]](/#_ftnref2) בלינק: 

[\[3\]](/#_ftnref3) ביאורו של הרב הלל בן שלמה על הבבלי, ברכות כ"ג ע"א-ב, בלינק:

[\[4\]](/#_ftnref4) מודי ברודצקי ודוד הלל וינר, ואם תרצה אמור: חברותא במדרש ובאגדה, 2007: 161.

[\[5\]](/#_ftnref5) בספרו "המיתולוגיה היהודית", 2003: 81.

[\[6\]](/#_ftnref6) שם, עמ' 82.

[\[7\]](/#_ftnref7) מבואר ע"י ר' עדין שטיינזלץ.

[\[8\]](/#_ftnref8) בנימין לאו, ממרן עד מרן: משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף, 2005: 310-314.

[\[9\]](/#_ftnref9) יערה ענבר, חלום של בין השמשות: עיון ודרישה בסיפורים תלמודיים, 2013: 140-141.

[\[10\]](/#_ftnref10) אמנון לוי, החרדים, 1988: 133.

[\[11\]](/#_ftnref11) להרחבה בנושא, ראו את הלינק הבא:

[\[12\]](/#_ftnref12) במאמרה: "מבט נוסף על מנהג שבירת הכוס בחופה", 2004.

[\[13\]](/#_ftnref13) ככתוב בתלמוד הבבלי, ברכות ל' ע"ב.

[\[14\]](/#_ftnref14) "על נהר הפיאדרה שם ישבתי גם בכיתי", 1997 (קואלו – סופר ברזילאי, מחבר רבי המכר: "האלכימאי" ו"ורוניקה מחליטה למות").

[\[15\]](/#_ftnref15) בפרשנותו על דברים כ' 5 (ריקאנטי היה מקובל ופוסק הלכה שחי באיטליה במאה ה- 13).

[\[16\]](/#_ftnref16) בספרו על מנהגים והלכות נישואין (מהרי"ל היה פרשן ופוסק בן המאה ה- 14, גרמניה; נחשב למנהיגה הרוחני של יהדות אשכנז).

[\[17\]](/#_ftnref17) במאמרו: How are Halloween and the Jewish Wedding Ceremony Connected"", (2013).

[\[18\]](/#_ftnref18) ראו שאלה בנושא "שבירת צלחת באירוסין", באתר כיפה: 

[\[19\]](/#_ftnref19) שפה עתיקה ממשפחת השפות ההודו-אירופיות (המאה ה- 4 לפנה"ס בקירוב), נמנית על אחת מעשרות השפות הרשמיות בהודו.

[\[20\]](/#_ftnref20) מבוסס על מסכת עבודה זרה י"ח ע"א-ב.

[\[21\]](/#_ftnref21) מעניין שאין להם בעיה לעכל את "אלוהותם" של רבנים אחרים, כדוגמת הרשב"י, הנקרא בפי הדתיים "התנא האלוקי" (מעל קברו מתנוסס הכיתוב: "התנא האלקי ר' שמעון בר יוחאי").

[\[22\]](/#_ftnref22) למשל, באתר "כיפה": 

[\[23\]](/#_ftnref23) מתוך ויקיפדיה, תחת הערך "נ נח נחמ נחמן מאומן".

[\[24\]](/#_ftnref24) מתוך האתר הדתי של מוסדות שמ"ע, בלינק: 

[\[25\]](/#_ftnref25) הרב חיים יוסף דוד אזולאי (מכונה החיד"א) היה מקובל ופוסק הלכה, נולד בירושלים במאה ה- 18.

[\[26\]](/#_ftnref26) מתוך האתר הדתי של מוסדות שמ"ע, בלינק: 

[\[27\]](/#_ftnref27) מתוך אתר האינטרנט הדתי "סידור תפילה" (שם תוכלו למצוא מנטרות ייעודיות נוספות), בלינק:

[http://www.tfilah.org/brachot/kriat\_shma/](http://www.tfilah.org/brachot/kriat_shma/)

[\[28\]](/#_ftnref28) אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו (בעריכת בנימין מזר), כרך ד', 1962: 47-48.

[\[29\]](/#_ftnref29) חגי דגן, המיתולוגיה היהודית, 2003: 87.

[\[30\]](/#_ftnref30) שם, עמ' 56.

[\[31\]](/#_ftnref31) ליברמן, "יוונית ויוונות בארץ ישראל" 1962: 73.

[\[32\]](/#_ftnref32) אצטגנינות, משמע "חכמים וחוזים בכוכבים ויודעים בחכמת המזות" (רש"י, בפירוש לבבלי, סוטה ל"ו, ב').

[\[33\]](/#_ftnref33) אפרים אלימלך אורבך, 1976, חז"ל – פרקי אמונות ודעות, מאגנס, ירושלים, עמ' 245.

[\[34\]](/#_ftnref34) אורבך, שם.

[\[35\]](/#_ftnref35) Yuval Harari, 2006, *The Sages And The Occult*, pp. 521-561.

[\[36\]](/#_ftnref36) ראו ספריהם של ליברמן ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", 1962: 73); א"א אורבך ("פרקי אמונות ודעות", 1976: 245).

[\[37\]](/#_ftnref37) Yuval Harari, 2006, The Sages And The Occult, pp. 521-561.

[\[38\]](/#_ftnref38) מתורגם מארמית ע"י: ביאליק ורבניצקי, 1962, ספר האגדה, הוצאת דביר, תל-אביב, עמוד תר"כ.

[\[39\]](/#_ftnref39) רב מהדור החמישי של אמוראי בבל אשר כיהן כראש ישיבה.

[\[40\]](/#_ftnref40) ישעיהו גפני, "יהודי בבל בתקופת התלמוד: חיי החברה והרוח", 1990: 167. הרב אלעזר בראדט כותב כי ע"פ התלמוד הירושלמי: "דדמיך בריש שתא דמיך מזליה", כלומר: אין לישון בערב ראש השנה כי מי שיישן, יישן מזלו (יהיה לו מזל רע). ראו בלינק: [http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks\_org\_13607\_146.pdf](http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_13607_146.pdf)

[\[41\]](/#_ftnref41) בבלי, מועד קטן כ"ח ע"א (מבואר ע"י ר' עדין שטיינזלץ). חז"ל התייחסו אפילו לאברהם אבינו כאסטרולוג (בבלי, בבא בתרא ט"ז ע"ב; מדרש זוטא, שיר השירים פרק א', סימן א'). ספרות חז"ל מלאה דוגמאות רבות נוספות בהן מתגלה תלות הרבנים באסטרולוגיה, ראו מאמר תמציתי בלינק: [http://www.daatemet.org.il/articles/article.cfm?article\_id=15](http://www.daatemet.org.il/articles/article.cfm?article_id=15)

[\[42\]](/#_ftnref42) כפי שהודה המקובל אברהם בן חנניה יגל (איטליה, המאה ה- 16), בספרו "גיא חזיון", בהוצאת מרכז זלמן שזר, ירושלים, 1997: 104.

[\[43\]](/#_ftnref43) ר' סעדיה גאון (המאה ה- 9), שקדם לתקופת המקובלים במאות שנים, מתאר יהודים שהאמינו בגלגולי נשמות (בתוך ספרו של פרופ' חגי בן-שמאי בספרו "מפעלו של מנהיג: עיונים במשנתו ההגותית והפרשנית של רס"ג", 2015: 189).

[\[44\]](/#_ftnref44) להרחבה בנושא, ראו ספרו של הרב יוסף אביב"י: "קבלת האר"י – כרך ראשון – כתיבות האר"י ותלמידיו", 2008.

[\[45\]](/#_ftnref45) ניתן להוסיף לפנתיאון זה גם את ר' מאיר בן גבאי (בן המאה ה- 15-16) וספרו "עבודת הקודש", בו הוא מפרט את משנתו באמונת גלגולי נשמות (למשל, בחלק ב' פרק ל"ב-ל"ג); ואולי אף את ר' אליעזר יצחק פאפו (המאה ה- 18-19), אשר ביטא גם הוא את אמונתו המוצקה בגלגולי נשמות ("פלא יועץ", גלגול, עמ' צ"ה).

[\[46\]](/#_ftnref46) למשל, האנציקלופדיה העברית, כרך עשירי, 1969: 751-753.

[\[47\]](/#_ftnref47) כפי שמראה פרופ' חגי בן-שמאי, בספרו "מפעלו של מנהיג: עיונים במשנתו ההגותית והפרשנית של רס"ג", 2015: 180.

[\[48\]](/#_ftnref48) ראו ספרו של פרופ' ניסים דנה "הדרוזים", 1998: 34; וכפי שמזכיר פרופ 'אמוץ דפני, בספרו "עצים מקודשים בישראל", 2010: 39.

[\[49\]](/#_ftnref49) גדול ממשורריה וסופריה של יוון העתיקה.

[\[50\]](/#_ftnref50) ד"ר אהרון שבתאי, המיתולוגיה היוונית, 2000: 217-218.

[\[51\]](/#_ftnref51) האנציקלופדיה העברית, כרך עשרים וחמישה, 1974: 989.

[\[52\]](/#_ftnref52) באנגלית ידוע דולפין זה בשם: Dugong dugon. ד"ר בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, 1982: 520.

[\[53\]](/#_ftnref53) גם בספרם של היינריך מנדלסון ויורם יום טוב (עורכים), החי והצומח של ארץ ישראל, 1988: 240, נאמר כי ה"תחס" (או תחש) הוא המקור לסירנה במיתולוגיה היוונית.

[\[54\]](/#_ftnref54) ראו פרשנותו של **רש"י** לקטע: "בני ימא – דגים יש בים שחציין צורת אדם וחציין צורת דג ובלע"ז שריינ"א".

[\[55\]](/#_ftnref55) ר' יוסף וייצן מסביר כי מדובר ב"יצור שנולד מזיווג של בני אדם ודולפינים… "**במדרש ספרא** (שמיני פרשה ג ז) על האמור בויקרא: "ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם" וז"ל: "חיה – זו חית הים. הנפש – להביא את הסירונית. יכול תהא מטמא באהל כדברי ר’ חנינא, תלמוד לומר ’ואת’". כלומר, אסור לאכול סירונית, מן הטעם שחיה זו היא דג, אך יחד עם זאת כשתמות, תטמא באהל כאילו היתה אדם". מתוך הלינק: 

[\[56\]](/#_ftnref56) האנציקלופדיה העברית, כרך עשרים, 1971: 1079.

[\[57\]](/#_ftnref57) פרופ' משה דוד הר, ההיסטוריה של ארץ ישראל, 1985: 185.

[\[58\]](/#_ftnref58) פרופ' יעקב בזק, "הלכות כשפים והלכות נטיעת קישואים", שנתון בר אילן ו', 1968.

[\[59\]](/#_ftnref59) האנציקלופדיה העברית, כרך עשרים, 1971: 1089.

[\[60\]](/#_ftnref60) אחד מגדולי האמוראים המוזכרים בתלמוד, כיהן כראש ישיבה בבבל.

[\[61\]](/#_ftnref61) ד"ר עזריה בייטנר, סיפורי יבנה: ביקור חולים וניחום אבלים, 2011: 329-330.

[\[62\]](/#_ftnref62) בבלי, סנהדרין ס"ה ע"ב – ס"ז ע"ב.

[\[63\]](/#_ftnref63) פרופ' בזק, "הלכות כשפים והלכות נטיעת קישואים", שנתון בר אילן ו', 1968.

[\[64\]](/#_ftnref64) ביאור הרב עדין שטיינזלץ לסנהדרין ס"ז ע"ב.

[\[65\]](/#_ftnref65) ר' אליעזר, ר' יהושע ור' עקיבא היו שלושת החכמים שהוזכרו כבקיאים בהלכות כשפים (פרופ' בזק "הלכות כשפים והלכות נטיעת קישואים, 1968).

[\[66\]](/#_ftnref66) ביאור הרב עדין שטיינזלץ לסנהדרין ס"ז ע"ב.

[\[67\]](/#_ftnref67) פרופ' בזק, "הלכות כשפים והלכות נטיעת קישואים", שנתון בר אילן ו', 1968 (ראו בהערת השוליים 26 ד').

[\[68\]](/#_ftnref68) מדרש שמות רבה נ"ב.

[\[69\]](/#_ftnref69) מתוך אתר האינטרנט "מתחברים לרשב"י", בלינק: [http://www.rashbbi.com](http://www.rashbbi.com/), ובלינק:

[http://www.radio2000.co.il/?category=articles&subcat=10&pageart=301](http://www.radio2000.co.il/?category=articles&subcat=10&pageart=301)

[\[70\]](/#_ftnref70) לפי: ירושלמי, שביעית ט' ע"א; שבת ל"ד ע"א; קהלת רבה י'. באתר האינטרנט "אור הרשב"י" ניתן למצוא דוגמאות לסיפורי "ניסים" נוספים, למתכוני סגולות ולמכירת ישועות, בלינק: [http://www.miron.org.il](http://www.miron.org.il/)

[\[71\]](/#_ftnref71) פרופ' בזק "הלכות כשפים והלכות נטיעת קישואים", 1968.

[\[72\]](/#_ftnref72) ר' אליהו בן שלמה זלמן (ידוע בכינוי "הגאון מווילנה"), בן המאה 18.

[\[73\]](/#_ftnref73) בתוך מאמרו של פרופ' בזק "הלכות כשפים והלכות נטיעת קישואים", 1968, הערת שוליים מס' 4.

[\[74\]](/#_ftnref74) אמנון לוי, החרדים, 1988: 25-30.

[\[75\]](/#_ftnref75) ד"ר אהרון שבתאי, המיתולוגיה היוונית, 2000: 12.

[\[76\]](/#_ftnref76) או "פוסידון" (ראו: פרופ' גדעון פוקס, עיר רבת ימים: אשקלון בתקופה ההלניסטית והרומית, 2001: 110).

[\[77\]](/#_ftnref77) ד"ר פנחס גינוסר, עיונים בתקומת ישראל, כרך 9, 1999: 457.

[\[78\]](/#_ftnref78) להלן הציטוט המלא מהבבלי, בבא בתרא ע"ד ע"ב: "בשעה שביקש הקב"ה לבראות את העולם, אמר לו לשר של ים: פתח פיך ובלע כל מימות שבעולם. אמר לפניו רבש"ע: די שאעמוד בשלי, מיד בעט בו והרגו, שנאמר (איוב כו): בכחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב. אמר ר' יצחק: ש"מ שרו של ים רהב שמו ואלמלא מים מכסין אותו, אין כל בריה יכולה לעמוד בריחו, שנאמר (ישעיהו יא): לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי וגו'. כמים לים מכסים, אל תקרי לים מכסים, אלא לשרה של ים מכסים".

[\[79\]](/#_ftnref79) ראו מילון אבן שושן על הביטוי "דראון עולם"; מ. צ. קדרי (מילון העברית המקראית, 2007: 782) הבין את המילה "עולם" כזמן בלתי מוגבל.

[\[80\]](/#_ftnref80) ערן קמחי, "שחרור המקום: דרך למהגר בעולם", 2016: 121-123.

[\[81\]](/#_ftnref81) יוג'ין פ' רייס ואנתוני גרפטון, "אירופה בראשית העת החדשה: 1559-1460", 2000: 153.

[\[82\]](/#_ftnref82) בנימין לאו, "חכמים – כרך שלישי: ימי גליל", 2008: 141; ארי אלון, "עלמא די", 2011: 147.

[\[83\]](/#_ftnref83) ניסן רובין, "קץ החיים", 1997: 152-153.

[\[84\]](/#_ftnref84) מתוך אתר הידברות, בלינק: 

[\[85\]](/#_ftnref85) ראו כתבה מאתר האינטרנט של תחנת הרדיו "כל האמת", בלינק: 

[\[86\]](/#_ftnref86) רוני שיר, "מאגיה ומיסטיקה ביהדות: קבלה, כישוף, יכולות על-טבעיות", 1997: 304.

[\[87\]](/#_ftnref87) זיוה פלדמן, "משיחיות, שיגעון וחזון: היבטים היסטוריים ותאורטיים בפנייה אל תחומי דעת שונים", 2012: 192.

[\[88\]](/#_ftnref88) יהודה פרידלנדר, "בין הלכה להשכלה: מקומן של סוגיות הלכתיות במרקם סוגות ספרותיות", 2004: 249; הרב ד"ר יחזקאל שרגא ליכטנשטיין, "המאבד עצמו לדעת: היבטים הלכתיים, היסטוריים והגותיים", 2008: 413, 421.

[\[89\]](/#_ftnref89) סטיבן גרינברג, "עם אלוהים ועם אנשים: הומוסקסואליות במסורת היהודית", 2013: 15, 120-121.

[\[90\]](/#_ftnref90) שניאור זלמן שזר, אורי דורות: מחקרים והארות לתולדות ישראל בדורות האחרונים, 1971: 124.

[\[91\]](/#_ftnref91) ערן קמחי, שחרור המקום: דרך למהגר בעולם, 2016: 123-124.

[\[92\]](/#_ftnref92) קונג פו-צה (עורך: מ.מ. בובר), מאמרות, ההוצאה: מוסד ביאליק, 1960: 36.

[\[93\]](/#_ftnref93) אניטה שפירא, מדינה בדרך: החברה הישראלית בעשורים הראשונים, 2001: 197.

[\[94\]](/#_ftnref94) חננאל מאק, מבוא לתפילות ישראל, הוצאה: משרד הבטחון, 2001: 101.

[\[95\]](/#_ftnref95) שם. ראו גם: עליזה שנהר-אלרעי, קוראת במקור: על אגדות עתיקות וחדשות, 2016: 118.

[\[96\]](/#_ftnref96) בלינק: 

[\[97\]](/#_ftnref97) ברקאי ושילר (עורכים), קמיעות ברפואה העממית בקרב הבדווים בנגב, בתוך: אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל, גיליון 174, 2006: 6. כתב העת מציג דוגמאות רבות לקמיעות משלל סוגים, שהיו נפוצים בקרב הבדווים ובהם חמסות רבות ומגוונות המסמלות מזל ומעוטרות בפסוקים מכתביהם הקדושים (עמ' 11-12).

[\[98\]](/#_ftnref98) שמואל אחיטוב ועמיחי מזר (עורכים), ספר ירושלים – תקופת המקרא, 2000: 291 (ראו הערת שוליים מס' 92).

[\[99\]](/#_ftnref99) דף ס', דף ע"ט ועוד.

[\[100\]](/#_ftnref100)  . ראו גם מאמרו של בוהק (באנגלית) בתוך: ירחמיאל ברודי ודוד סקליר, "גנזי קדם: שנתון לחקר הגניזה", כרך א, 2005: עמוד: A9.

[\[101\]](/#_ftnref101) ספרי קבלה הגדושים במתכונים להכנה ושימוש בקמיעות מסוגים שונים.

[\[102\]](/#_ftnref102) משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק ה'.

[\[103\]](/#_ftnref103) ישעיהו גפני, יהודי בבל בתקופת התלמוד: חיי החברה והרוח, 1990: 172 (ראו הערת שוליים מס' 119).

[\[104\]](/#_ftnref104) ביאור הרב שטיינזלץ למסכת סנהדרין כ"א ע"ב.

[\[105\]](/#_ftnref105) צבי מרק, מיסטיקה ושיגעון ביצירת ר' נחמן מברסלב, 2003: 59-61.

[\[106\]](/#_ftnref106) סגולתן של התפילין כשמירה והגנה על עם ישראל" (מתוך אתר מוקד מזוזה), בלינק:

[\[107\]](/#_ftnref107) חמוטל בר-יוסף, קריאות ושריקות: מסות ומאמרים, 2005: 242.

[\[108\]](/#_ftnref108) ברקאי ושילר (עורכים), קמיעות ברפואה העממית בקרב הבדווים בנגב, כתב עת לידיעת ארץ ישראל, גיליון 174, 2006: 11-12.

[\[109\]](/#_ftnref109) ראו מאמרו של יורם שורק, בלינק: 

[\[110\]](/#_ftnref110) כתבה מתאריך 4.07.2014.

[\[111\]](/#_ftnref111) "הרבי ילך לבקש אצל השם בקשה עבור שלומית", מסבירה הרבנית בן ישי, "הוא הצינור אל השם. וביום הפטירה שלו מספרים שרוחו שורה על הקבר והוא נענה לכל הבקשות. עכשיו קחי אבן ושימי על כיפת הקבר".

[\[112\]](/#_ftnref112) 

[\[113\]](/#_ftnref113) יש לציין כי גם מסורת נרות הקדושים נשענת על מקורות פגאניים (ראו ספרו של פרופ' משה פלאי, עטרה ליושנה: המאבק ליצירת יהדות ההשכלה, 2012: 66).

[\[114\]](/#_ftnref114) כתבה מאת טלי פרקש, מתאריך 18.08.13, בלינק: 

[\[115\]](/#_ftnref115) להלן לינקים לשני אתרי יודאיקה המוכרים קמיעות וספרי תורה "כשרים למהדרין":

[\[116\]](/#_ftnref116) אמוץ דפני, עצים מקודשים בישראל, 2010: 135-138.

[\[117\]](/#_ftnref117) אילן שחר, חרדים בע"מ: התקציבים, ההשתמטות ורמיסת החוק, 2000: 98-101. הספר כולו גדוש לדוגמאות לשימוש הקמיעות בקרב הציבור הדתי-חרדי.

[\[118\]](/#_ftnref118) משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק ה', סימן ד'.

[\[119\]](/#_ftnref119) משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק י', סימן ה'.

[\[120\]](/#_ftnref120) שלומית לוי, חנה לוינסון, פרופ' אליהו כ"ץ, "אמונות, שמירת מצוות ויחסים חברתיים בקרב היהודים בישראל", מכון גוטמן למחקר מדעי שימושי, ירושלים, 1993.

[\[121\]](/#_ftnref121) בנימין מזר, אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו – ד, 1962: 781.

[\[122\]](/#_ftnref122) שם, עמ' 780-782.

[\[123\]](/#_ftnref123) שם, עמ' 782.

[\[124\]](/#_ftnref124) משנה תורה לרמב"ם, הלכות מזוזה פרק ה'.

[\[125\]](/#_ftnref125) יעקב חיים טיגאי, מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא – דברים – כרך ראשון א, א – טז, יז, 2016: 280.

[\[126\]](/#_ftnref126) אבינועם רוזנק, היהדות הרפורמית: הגות, תרבות וחברה, 2014: 344.

[\[127\]](/#_ftnref127) ראו בלינק: 

[\[128\]](/#_ftnref128) ראו בלינק של בודקי מזוזות מטעם חב"ד: 

[\[129\]](/#_ftnref129) ראו בלינק: [http://www.soferstam.co.il/content.aspx?PageId=75&lang=he](http://www.soferstam.co.il/content.aspx?PageId=75&lang=he)

[\[130\]](/#_ftnref130) אלי בר-נביא (עורך), האטלס ההיסטורי של תולדות עם ישראל, 1993: 72.

[\[131\]](/#_ftnref131) ענת הלמן, אור וים הקיפוה: תרבות תל אביבית בתקופת המנדט, 2007: 85.

[\[132\]](/#_ftnref132) ראו לעניין זה, מאמרה של שרה שוב, מגלת אסתר – מגלה של קרנבל, בתוך: מחקרי חג, 1982: 42.

[\[133\]](/#_ftnref133) פרופ' אהובה בלקין, הפורים שפיל: עיונים בתאטרון היהודי העממי, 2002: 60-61; ראו גם: שמואל אחיטוב (עורך), מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא, 2001: 8.

[\[134\]](/#_ftnref134) עוד על חג זה, ראו: פרופ' דוד פלוסר, ספר יוסיפון – כרך ראשון: גוף הספר ופירושו, 1981: 13 (הערת שוליים 51).

[\[135\]](/#_ftnref135) שם, עמ' 62. ראו בנוסף: אנציקלופדיה כללית "מסדה", כרך חמישי, 1959: 365.

[\[136\]](/#_ftnref136) מוטי רגב, סוציולוגיה של התרבות: מבוא כללי, 2011: 269, 383.

[\[137\]](/#_ftnref137) שמואל אחיטוב (עורך), מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא, 2001: 8, 69.

[\[138\]](/#_ftnref138) רחל סוקמן (עורכת), טרמינל: כתב עת לאמנות המאה ה-21, גיליון מס' 31, 2007: 14.

[\[139\]](/#_ftnref139) האנציקלופדיה העברית, כרך עשרים ושבעה, 1975: 541; ראו גם: יואל רפל, מועדי ישראל: אנצקלופדיה שימושית לשבת ולחג, 1990: 229.

[\[140\]](/#_ftnref140) במהדורת שטיינזלץ לתלמוד (סנהדרין ס"ד ע"ב), בפירוש "החיים", נאמר: "בימי פורים, היו הנערים עושים בובה מעץ… של המן… והיו שורפים אותה במדורה, ומעל לאש היו תולים טבעת ובה היו נאחזים וקופצים מצד לצד בתוך האש לשם השעשוע והשמחה".

[\[141\]](/#_ftnref141) פרופ' אהובה בלקין, הפורים שפיל: עיונים בתאטרון היהודי העממי, 2002: 41-42; ראו גם: ספרו של האנתרופולוג הבריטי ג'יימס ג'ורג' פרייזר "ענף הזהב" (באנגלית "The Golden Bough"), שם הוא מסביר בפירוט רב את מקורם של פסטיבלי האש בקרב עמים פגאניים עתיקים.

[\[142\]](/#_ftnref142) ד"ר יואל רפל מצא כי במנהג ההליכה לבית הקברות טמונים יסודות פגאניים של פולחן המתים (בספרו: "מועדי ישראל: אנציקלופדיה שימושית לשבת ולחג" 1990: 448).

[\[143\]](/#_ftnref143) ד"ר יואל רפל, מועדי ישראל: אנצקלופדיה שימושית לשבת ולחג, 1990: 206; מושון גבאי (עורך), מדריך ישראל החדש: אנציקלופדיה, מסלולי טיול – כרך 3 : הגליל העליון וחופו, 2001: 277; פרופ' יורם בילו, שושביני הקדושים : חולמים, מרפאות וצדיקים בספר העירוני בישראל, 2005: 34-35.

[\[144\]](/#_ftnref144) וביתר שאת באסלאם המרוקאי, כפי שמעיר פרופ' בילו, בספרו: שושביני הקדושים: חולמים, מרפאות וצדיקים בספר העירוני בישראל, 2005: 29, 33.

[\[145\]](/#_ftnref145) פרופ' יורם בילו, שושביני הקדושים : חולמים, מרפאות וצדיקים בספר העירוני בישראל, 2005: 34.

[\[146\]](/#_ftnref146) אברהם שטאל, העליה לרגל לקברי קדושים בישראל ובעמים, בתוך: אלי שילר (עורך), אריאל : כתב עת לידיעת ארץ ישראל – דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ-ישראל, גיליון מס' 117, 1996: 14, 18, 20. בעניין הנוכחות הנשית הבולטת בהילולות, ראו גם: פרופ' בילו, שושביני הקדושים: חולמים, מרפאות וצדיקים בספר העירוני בישראל, 2005: 35.

[\[147\]](/#_ftnref147) ראו למשל: בבלי, תענית ט"ז ע"א; סוטה ל"ד ע"ב; וגם: אברהם שטאל, העליה לרגל לקברי קדושים בישראל ובעמים, בתוך: אלי שילר (עורך), אריאל : כתב עת לידיעת ארץ ישראל – דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ-ישראל, גיליון מס' 117, 1996: 14; ראו עוד, ספרו של יחזקאל שרגא ליכטנשטיין, מטומאה לקדושה, 2007.

[\[148\]](/#_ftnref148) בגולה קיימים מאות קברי קדושים (אברהם שטאל, העליה לרגל לקברי קדושים בישראל ובעמים, בתוך: אלי שילר (עורך), אריאל : כתב עת לידיעת ארץ ישראל – דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ-ישראל, גיליון מס' 117, 1996: 14).

[\[149\]](/#_ftnref149) מנחם מיכלסון, יהודה סלומון ומשה מילנר, מקומות קדושים וקברי צדיקים בארץ ישראל, 2000: 11.

[\[150\]](/#_ftnref150) כתבה מתאריך 4.07.2014.

[\[151\]](/#_ftnref151) "הרבי ילך לבקש אצל השם בקשה עבור שלומית", מסבירה הרבנית בן ישי, "הוא הצינור אל השם. וביום הפטירה שלו מספרים שרוחו שורה על הקבר והוא נענה לכל הבקשות. עכשיו קחי אבן ושימי על כיפת הקבר".

[\[152\]](/#_ftnref152) שלי גולדברג, מסע הנשמה: נשמת הצדיק ונצחיות הנשמה במשנת חב"ד, 2009: 117.

[\[153\]](/#_ftnref153) זוהר, כרך ג (ויקרא) פרשת אחרי מות, דף עא.

[\[154\]](/#_ftnref154) במאמרו: בעניין הביקור בקברי צדיקים, בתוך: אוני' בר-אילן, דף שבועי, מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות, מס' 813, פרשת שלח לך, 2009. נגיש בלינק: [http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/shlach/klei.html#\_ftn8](http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/shlach/klei.html#_ftn8)

[\[155\]](/#_ftnref155) אמוץ דפני, עצים מקודשים בישראל, 2010: 33.

[\[156\]](/#_ftnref156) ראו דוגמאות לכך, בספרו של אילן שחר, חרדים בע"מ: התקציבים, ההשתמטות ורמיסת החוק, 2000: 104; ובספרו של פרופ' יורם בילו, שושביני הקדושים: חולמים, מרפאות וצדיקים בספר העירוני בישראל, 2005: 50.

[\[157\]](/#_ftnref157) יוסף הקר וירון הראל (עורכים), לא יסור שבט מיהודה: הנהגה, רבנות וקהילה בתולדות ישראל. 2011: 397-398; פרופ' בילו, שושביני הקדושים: חולמים, מרפאות וצדיקים בספר העירוני בישראל, 2005: 87, 114. מכירה פומבית של כוסות עראק, נרות צבעוניים, תמונות של קדושים ושאר ירקות מהווים חלק בלתי נפרד מתעשיית הקברים (בילו, 2005: 175, בהערת שוליים מס' 6).

[\[158\]](/#_ftnref158) לאחרונה החלה המדינה בתהליכי מיסוד של אתרי קברי הצדיקים שביססו את מעמדם כמקומות קדושים (בילו, 2005: 115). הוי אומר, כלל ציבור משלמי המיסים בארץ ייקח חלק במימון תחזוקת האתרים וההוצאות הכרוכות בהפקת ההילולות המתקיימות סביב אותם קברים. ראו דוגמא לחלוקת תקציב משרד הדתות לטובת ההילולות, בספרו של אילן שחר, חרדים בע"מ: התקציבים, ההשתמטות ורמיסת החוק, 2000: 332.

[\[159\]](/#_ftnref159) פרופ' יורם בילו, שושביני הקדושים: חולמים, מרפאות וצדיקים בספר העירוני בישראל, 2005: 114-115.

[\[160\]](/#_ftnref160) מנחם מיכלסון, יהודה סלומון ומשה מילנר, מקומות קדושים וקברי צדיקים בארץ ישראל, 2000: 12-13, 151.

[\[161\]](/#_ftnref161) פרופ' אמוץ דפני, עצים מקודשים בישראל, 2010: 105.

[\[162\]](/#_ftnref162) ישראל מאיר לאו, בספרו "הנחת יסוד: מאה מושגים ביהדות", 2008: 152.

[\[163\]](/#_ftnref163) פרופ' משה פלאי, עטרה ליושנה: המאבק ליצירת יהדות ההשכלה, 2012: 66-67.

[\[164\]](/#_ftnref164) ראו: גבריאל ברקאי ואלי שילר (עורכים), אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל – נצרות ונוצרים בארץ-ישראל, 2002: 65-66, 255-257; פרופ' פלאי, עטרה ליושנה: המאבק ליצירת יהדות ההשכלה, 2012: 66-67; אבידב ליפסקר, שיר אדום שיר כחול: שבע מסות על שירת אורי צבי גרינברג ושתיים על שירת אֶלזֶה לַסקֶר־שׁילֶר, 2010: 106.

[\[165\]](/#_ftnref165) גרשון שקד, זהות : ספרויות יהודיות בלשונות לעז, 2006: 86; עד היום מלאים אתרי הקדושה הקתוליים, וביניהם כנסיית הקבר בעיר העתיקה של ירושלים, בתמונות קדושים (יהושע בן-אריה, עיר בראי תקופה – ירושלים במאה התשע-עשרה, 1977: 242-259; יעקב בורקהארט, תרבות הריניסאנס באיטליה, מתוך הסדרה: ספרי מופת ותרבות העולם, 1949: 460, 479-482).

[\[166\]](/#_ftnref166) "מוריך – הקב"ה המלמדך להועיל" (רש"י על ישיעיהו ל' 20).

[\[167\]](/#_ftnref167) 

לינק לסרטון המעודד פולחן תמונות: [http://www.nosachteiman.co.il/?CategoryID=1488&ArticleID=9929](http://www.nosachteiman.co.il/?CategoryID=1488&ArticleID=9929)

[](/#_ftnref168) \[168\]באתר מוסדות ברסלב, בלינק:

[http://www.breslevcity.co.il/%D7%A9%D7%95%D7%AA\_%D7%91%D7%A8%D7%A1%D7%9C%D7%91\_3318](http://www.breslevcity.co.il/%D7%A9%D7%95%D7%AA_%D7%91%D7%A8%D7%A1%D7%9C%D7%91_3318)

[\[169\]](/#_ftnref169) באותו אתר, בלינק:

[http://www.breslevcity.co.il/%D7%A9%D7%95%D7%AA\_%D7%91%D7%A8%D7%A1%D7%9C%D7%91\_3510](http://www.breslevcity.co.il/%D7%A9%D7%95%D7%AA_%D7%91%D7%A8%D7%A1%D7%9C%D7%91_3510)

[\[170\]](/#_ftnref170) בבלי, פסחים כ"ב ע"ב.

[\[171\]](/#_ftnref171) פרק ד', טו.

[\[172\]](/#_ftnref172) תהילים קט"ו 16.

[\[173\]](/#_ftnref173) עדין שטיינזלץ, "מדריך לתלמוד", 2002: 26.

[\[174\]](/#_ftnref174) אמנון לוי, החרדים, 1988: 27-29, 246; פרופ' יורם בילו, שושביני הקדושים: חולמים, מרפאות וצדיקים בספר העירוני בישראל, 2005: 63.

[\[175\]](/#_ftnref175) פרופ' בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, ח', 1982: 886-888.

[\[176\]](/#_ftnref176) מנחם הרן, האסופה המקראית: תהליכי הגיבוש עד סוף ימי בית שני ושינויי הצורה עד מוצאי ימי הביניים – חלק ב, 2003: 180.

[\[177\]](/#_ftnref177) ראו למשל, בבלי, ברכות כ"ג ע"א-ב.

[\[178\]](/#_ftnref178) פרופ' בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, ח', 1982: 886.

[\[179\]](/#_ftnref179) בבלי, עבודה זרה ל"ט ע"א.

[\[180\]](/#_ftnref180) פרופ' בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, ח', 1982: 885-889.

[\[181\]](/#_ftnref181) פרופ' טור-סיני, הלשון והספר: בעיות יסוד במדע הלשון ובמקורותיה הספרותיים – כרך האמונות והדעות, 1955: 127.

[\[182\]](/#_ftnref182) יהושע בלאו (עורך), תשובות הרמב"ם, כרך ב', 1989: 539. ראו גם במשנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק י', ה')

[\[183\]](/#_ftnref183) ד"ר אבינועם רוזנק (עורך), היהדות הרפורמית: הגות, תרבות וחברה, 2014: 344.

[\[184\]](/#_ftnref184) אליבא דיהושע השל, שורשיה של מצוות התפילין אינם בתורה שבכתב; אדרבא הוא סבר כי כוונת הביטוי 'לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם' אינו נאמר "אלא בדרך משל ומליצה, והמובן העיקרי בהם שלא ימושו מזכרונם תמיד…" (בספר: "יהושוע השיל שור: מאמרים", 1972: 193).

[\[185\]](/#_ftnref185) פרופ' בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, ח', 1982: 893.

[\[186\]](/#_ftnref186) שרון שלום, בתוך: מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, 2012: 363 (בהערת שוליים מס' 168).

[\[187\]](/#_ftnref187) גדעון ביגר ואלי שילר (עורכים), אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל – אתרים ומקומות בארץ-ישראל, 1988: 96.

[\[188\]](/#_ftnref188) משה פלאי, עטרה ליושנה: המאבק ליצירת יהדות ההשכלה, 2012: 66, 182.

[\[189\]](/#_ftnref189) גבריאל ברקאי ואלי שילר (עורכים), אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל – צפת ואתריה, 2002: 37-38.

[\[190\]](/#_ftnref190) יצחק גילת, פרקים בהשתלשלות ההלכה, 1992: 336-342 (ראו גם הערות שוליים מס' 51-53). לגבי הדלקת הנרות בשבת, היתה לחז"ל אף את עזות המצח לקבוע כי מדובר במצווה מן התורה שבכתב (מדרש תנחומא, נח א'; ותנחומא, מצורע ט').

[\[191\]](/#_ftnref191) שמות י"ב 2, י"ג 4; ויקרא כ"ג 5. מרבית חוקרי המקרא מסכימים כי "מונים את החודשים במקרא לעולם מניסן" (בנימין מזר, אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו – ז', 1976: 301; יעקוב שלום ליכט, מועדי ישראל: זמנים ומועדים בתקופת המקרא ובימי בית שני, 1988: 105).

[\[192\]](/#_ftnref192) יואל רפל, מועדי ישראל: אנצקלופדיה שימושית לשבת ולחג", 1990: 352.

[\[193\]](/#_ftnref193) קיצור שולחן ערוך, הלכות ראש השנה. המשנה (מסכת ראש השנה א') נותנת דוגמא לכך שהרבנים סותרים אחד את השני בנוגע לקביעת תאריך ראש השנה.

[\[194\]](/#_ftnref194) יעקוב שלום ליכט, מועדי ישראל: זמנים ומועדים בתקופת המקרא ובימי בית שני, 1988: 108.

[\[195\]](/#_ftnref195) ראו מאמרה של מתיה קם, "חודשי השנה בלוח העברי", בלינק: 

[\[196\]](/#_ftnref196) בנימין מזר, אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו – ז', 1976: 305-311.

[\[197\]](/#_ftnref197) משה ענבר, "נבואות, בריתות ושבטים בתעודות מארי", 2007: 4.

[\[198\]](/#_ftnref198) אגב, חודש תשרי אינו מוזכר בתנ"ך; "תשרי", פירושו "ראשית" ומקורו בשפה האכדית (ליכט, 1988: 116).

[\[199\]](/#_ftnref199) בבלי, קידושין ע' ע"א.

[\[200\]](/#_ftnref200) ראו בלינק: 

[\[201\]](/#_ftnref201) תמר אלאור, מקומות שמורים: מגדר ואתניות במחוזות הדת והתשובה, 2006: 59.

[\[202\]](/#_ftnref202) שם, עמ' 61.

[\[203\]](/#_ftnref1) שמואל ספראי, בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה: פרקים בתולדות החברה והתרבות, בהוצאת: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי ישראל, משרד החינוך, 1983: 117.

[\[204\]](/#_ftnref2) ישראל ל. לוין, יהדות ויוונות בעת העתיקה: עימות או מיזוג?, בהוצאת: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, 2000: 103.

[\[205\]](/#_ftnref3) יעקב מלכין, במה מאמינים יהודים חילוניים?, בהוצאת: ספרית פועלים, 2000: 23.

[\[206\]](/#_ftnref4) יוסף תבורי, פסח דורות: פרקים בתולדות ליל הסדר, בהוצאת: הקיבוץ המאוחד, 2002: 368-377.

[\[207\]](/#_ftnref5) עיתון "הארץ", 29.03.2010. ניתן לקריאה בלינק: 

[\[208\]](/#_ftnref6) בתוך: ישראל ל. לוין, יהדות ויוונות בעת העתיקה: עימות או מיזוג?, בהוצאת: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, 2000: 104.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, תשובה לרב

**תגיות:** התורה שבעל-פה, תורה בעל פה, תושבע

---

### [האם מקור ההלכה הרבנית באמת בתורת-משה? ומה ההמשך הטבעי האמיתי לתנ"ך?](https://igod.co.il/answer-rabbi/תורת-משה-כנגד-הברית-החדשה/)

**Published:** ינואר 1, 2017
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

האם היהודים האורתודוקסים "שומרי המצוות" מקיימים את תורת משה המקראית ודבקים בה בכל ליבם, בכל נפשם ובכל מאודם? לאמיתו של דבר, ההלכה הרבנית לא הולכת אחרי מצוות משה, אלא אחרי מסורות וטקסים שחז"ל המציאו ולא ניתנים למציאה בתנ"ך. אם כך, מהו כן ההמשך הטבעי לספר התנ"ך?

המומחה הגדול לספרות חז"ל מהאוניברסיטה העברית, פרופסור אביגדור שנאן, מודה:

> "אני פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים, ותחום העיסוק שלי זה הספרות היהודית אחרי התנ"ך, כלומר כל מה שהתחבר בעם ישראל מהמאה השניה לפני הספירה: משנה, תלמוד, סידור תפילה.. זה כולל מדרשי אגדה, זה כולל תרגומים לתנ"ך… כל הספרות היהודית שנקראת ספרות חז"ל; הספרות הרבנית, היא אבן היסוד של היהדות, ולא התנ"ך. "התיאולוגיה שלנו היום (ביהדות) היא לא התיאולוגיה של התנ"ך. ההלכה שאנחנו חיים לפיה היום, היא לא ההלכה של התנ"ך. היא הלכה של חז"ל…ההלכה שבה אנחנו חיים היום, כל אחד בדרך שלו, היא לא ההלכה של התנ"ך, היא ההלכה של חז"ל, דוגמא מאוד קיצונית לפי התנך אדם שייך לעם ישראל על פי האב לא על פי האם לכן יעקב וכל הבנים של יעקב התחתנו עם נשים כנעניות, לכן יוסף מתחתן עם אישה מצריה, משה מתחתן עם אישה מדינית, ובוא נזכור אישתו המצריה של יוסף היא אמא של אפרים ומנשה, שני שבטים גדולים בעם ישראל. משה התחתן עם אישה מדינית, שלמה התחתן עם אישה עמונית שהיא אמו של רחבעם המלך שבא בעקבותיו, בועז מתחתן עם אישה מואבית, רות.
> 
> לתנ"ך אין שום בעיה להכניס לעם ישראל נשים זרות והתינוק שנולד שייך לעם ישראל על פי האב. פתאום אתה מגיע לספרות המשנה והתלמוד, והתמונה היא מאה שמונים מעלות להפך, עכשיו ההלכה אומרת שיהודי הוא מי שנולד לאישה יהודיה ללא קשר לאב.
> 
> ההלכה של היהודים; דיני שבת, דיני כשרות, כל דבר שעולה בדעתך – הוא לא מקראי, לא תנ"כי, אין בתנ"ך בית כנסת, אין בתנ"ך קדיש, אין בתנ"ך כל נדרי, אין בתנך בר מצווה, אין בתנ"ך טלית. כל דבר שמישהו מגדיר אותו כיהודי הוא מתחיל לחפש את השורשים זה לא התנ"ך זה ספרות חז"ל, שם התחיל הכל…איפה יש בתנ"ך את היהדות? על משה רבינו לא נאמר שהוא יהודי, על אברהם לא נאמר שהוא יהודי, על דוד לא. זה רק על מרדכי, "מרדכי היהודי", זה סוף התנ"ך, זה התקופה הפרסית."

ברם בניגוד לבני העדה הקראית, חז"ל אף הודו בכך שאינם דבקים בתורת המקרא, ולא רק בזאת אלא גם בכך שעם-ישראל מעולם לא שמר על התורה שבכתב: "מאחר שעברנו על כל התורה מאל`ף ועד תי`ו היה ראוי שיחרב העולם כלו… "והם \[עם ישראל\] עברו התורה מאל`ף ועד תי`ו כדברי חכמינו ז"ל… "ובראות שאף על פי שעברנו כל התורה ולא חזר העולם לתהו ובהו, נראה שכונת פסוק `אם לא בריתי` אינו מדבר על התורה… "ועכשיו לא עברו, כי אם תורה שבכתב שהיא בבחינת זכר… "ואם היו עוברים גם על תורה שבעל פה שהיא בבחינת נקבה, הייתי מחריב גם שאר העולם".1

במילים אחרות, בעוד שמצד אחד טוענים חז"ל כי מעולם לא שמרנו בהצלחה על התורה שבכתב,2 מן הצד השני הם סבורים כי לא עברנו על זו שבעל-פה, שכן אם היינו מפרים גם את האחרונה, היה הקב"ה מחריב את העולם.

אולם למה הכוונה באמירה כי מעולם לא שמרנו על התורה הכתובה? האם אין היהודים ה"דתיים-שומרי-המצוות-ובעלי-התשובה" כביכול, מתגאים בכך שהם ממלאים בקנאות את תרי"ג המצוות שמסר משה רבנו? ובכן, יתכן אפוא כי רובם המכריע בטוח כי הוא שומר את כל מצוות חומשי התורה, ברם עיון קצר ברשימת אותן מצוות – כפי שערך אותן הרמב"ם3 – מגלה כי למעשה, גם לצדיק הגמור ביותר יהיה בלתי אפשרי לקיים כיום את מצוות התורה כלשונן. מדוע? אם בוחנים את רשימת מצוות ה"לא-תעשה" וה"עשה" שערך הרמב"ם, מתגלה מציאות די עגומה: מתוך 613 המצוות שמנה הרמב"ם, לפחות 20% (!) כבר לא ניתנות לקיום בשום פנים ואופן.

הכוונה כמובן לאותן מצוות הקשורות במשכן, בכהונה, בהקרבת עולות וזבחים, במלך ועוד. שימו לב: עיון ברשימת 248 מצוות ה"עשה", מגלה כי בלתי אפשרי לקיים לפחות כ- 106 מהן (קרי, 42%); כשבודקים את רשימת 365 מצוות ה"לא-תעשה" המצב יותר טוב: "רק" 21 מצוות אינן ניתנות לקיום (כ- 5.7%). ואני מעודד כל אחד ואחד לעבור על הרשימה ולהיווכח בעצמו כי על כל חמש מצוות הכתובות בתורת משה, יש אחת שאיננה אפשרית לקיום.

אז מה הבעיה? הלא מצוות שעבר זמנן הוחלפו במצוות והלכות חדשות, יותר רלוונטיות. יש בעיה! ראשית, כבר בתורה נמצאת הזהרה חד-משמעית, ולפיה: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם".4 שנית, הרמב"ם בעצמו מזהיר במצווה מספר שי"ד ברשימת ה"לא-תעשה": "שלא לגרוע מכל מצוות התורה, שנאמר "ולא תגרע ממנו" (דברים יג,א)".5 הרמב"ם אף חוזר על כך באופן דומה בתשיעי מתוך י"ג עיקרי האמונה שלו ואומר כי הוא "מאמין באמונה שלמה שזאת התורה לא תהא מחלפת ולא תהי תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו".

אך עדיין יש כאלה שְיַקשו ויאמרו כי הואיל והקב"ה יודע שבלתי אפשרי למלא אחר את כל המצוות כולן, על כל אחד ואחד מוטלת החובה לשמור בהדיקות את אותן מצוות שעדיין ניתן לקיים. אלא שגם גישה זו נתקלת בבעיה: במסכת "דרך ארץ זוטא" נאמר בפשטות ש"כל המבטל דבר אחד מן התורה – חייב כרת".6 חיזוק לכך נמצא בספר תומר דבורה לרבי קורדואירו, בו נאמר כי "אפילו צדיק גמור ועשה עבירה אחת, דומה לפניו כאילו שרף את התורה".7 ועל אף כל ההזהרות, אנו זוכרים היטב כי בדומה להיום, גם בתקופת המקרא עם-ישראל מעולם לא שמר בהצלחה על דברי הברית שמסר לו משה בשם ה`. אדרבא, התנ"ך מספר לנו כי בני ישראל לא פסקו מלעשות הרע בעיני ה`.8 ובדיוק בשל כך, ניבא ירמיהו על ברית חדשה, ברית שתחליף את זו שעם ישראל לא חדל מלהפר חדשים לבקרים.9

כפי שראינו, חלק ניכר מתרי"ג המצוות מתרכז בהקרבת קורבנות ובחוקים אחרים הקשורים לעבודת הכוהנים. לכן, עד שנחרב הבית, בשנת 70 לספירה, עוד היה ניתן להמשיך בעבודת הקורבנות ובהעמדת הפנים שהקב"ה קונה את זה.10 ברם בשעה שנחרב הבית ועבודת הכוהנים חדלה מלהתקיים, היה ברור כי יש למצוא שיטה אלטרנטיבית לכפרה על החטאים (שמִן הסתם לא נעלמו להם).

מאותה נקודת זמן ניתן לומר כי חדלה להתקיים יהדות מסוג אחד והחלה להתפתח יהדות מסוג אחר. או אז, החלו לצאת הרבנים עם רעיון מסעיר על ברית חדשה מאת הקב"ה, הלא היא ברית התורה שבעל-פה – ברית ההלכה.11 רצתה ההיסטוריה, ובדיוק באותה תקופה החלו מסתובבים ביהודה ובישראל תלמידיו של רב צעיר מנצרת (ישוע הנצרי), וללמד גם הם על התגשמותה של ברית חדשה אחרת, אותה ברית עליה ניבא ירמיהו הנביא.12

### התלמוד – תורה חדשה במקום תורת משה

חז"ל האמינו כי בעת עלייתו של משה רבנו להר סיני, נתן לו הקב"ה שתי תורות: אחת שבכתב ואחת שבעל-פה.1 התורה שבכתב הועלתה על הכתב (החומש) בעוד שע"פ המסורת, הועברה התורה שבעל-פה מדור לדור2 תחת איסור גורף שלא לכתבה. מסביר הרב יניב חניא:

בתחילה נעיין במקור המובא במסכת גיטין דף ס עמוד ב`: "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב". מקור זה מלמד אותנו נקודה חשובה ומעניינת, חז"ל לומדים כאן מפסוקים שיש איסור לכתוב את דברי התורה שבע"פ ויש איסור ללמוד תורה שבכתב בעל פה. דברים אילו בהחלט מתמיהים ואפילו קשים להבנה לבן דורנו. כבר דורות רבים וארוכים שאנו רגילים שכל התורה שלנו כתובה, אנו מתייחסים בכבוד רב לספרים אלו ומקדישים את רוב זמן לימוד התורה שלנו לעיון בהם!! האם כל ספרים אלו מקורם בחטא ח"ו?

מדוע אם כן אנחנו כל כך מקפידים לכתוב ספרים רבים, לעיין בהם וללמוד מתוכם? מדוע אין עוצרים את הדפסת התורה שבעל פה? על שאלה זו עונים חז"ל במסכת גיטין, בעמוד הקודם לזה שממנו ציטטנו במקור הקודם, שם מביאים חז"ל פסוק מתהילים קי"ט: "עת לעשות לה` הפרו תורתך", פסוק זה מלמדנו יסוד חשוב בעבודת ה`. לעיתים דווקא הרצון לשמור על תורת ה`, להגדיל את שמו בעולם, יכול להוביל למצב של "הפרו תורתך".

ישנו ערך חשוב מאוד, הנלמד מפסוקים, שלפיו אסור לכתוב את דברי התורה שבעל פה (בסיבה לאיסור זה נעסוק מיד), אולם בשל אורך הגלות, רדיפות קשות של היהדות וירידת כוח הזיכרון נוצר צורך דחוף לכתוב את הדברים- אחרת הם היו נשכחים לגמרי!!! כאן באים חז"ל ומפעילים את הכלל אותו ציטטנו מתהילים, "עת לעשות לה`", כדי לשמור על התורה וערכיה, "הפרו תורתך", יש להפר את הכלל של אי כתיבת הדברים.3

המושג "תורה שבעל פה" מהווה אפוא את אחד החידושים המסעירים והמהותיים ביותר שהציגו חז"ל על במת ההיסטוריה היהודית. למעשה, התורה שבעל-פה איננה מתפקדת אלא כ"ברית חדשה" – כזו הבאה להחליף דת מקראית שהפכה ללא רלוונטית עקב נסיבות היסטוריות. מדוע אם-כן, בחרנו לכנות את התורה שבעל פה דווקא בביטוי "ברית חדשה"? ובכן, זאת עשינו הואיל ורעיון התושב"ע לא רק שאינו נמצא בשום מקום בתנ"ך, הוא אף הופיע לראשונה רק בתלמוד, מִפיהם של התנאים.4

חז"ל הגיעו למסקנה שכעת, כאשר נחרב בית המקדש, חייבת להימצא דרך אלטרנטיבית לכפרה על חטא, ואמנם "פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים. שנאמר: `כי חסד חפצתי ולא זבח`".5 ו"מה הן גמילות חסדים שהיה מתעסק בהן? היה מתקן את הכלה ומשמחה, ומלווה את המת, ונותן פרוטה לעני, ומתפלל שלוש פעמים בכל יום – ותפִלתו מתקבלת ברצון".6

בנוסף לגמילות חסדים (שכאמור, כללה גם את נתינת הצדקה וקיום התפילות) הכילה הברית החדשה של הרבנים דרכים נוספות לכפרה על עוונות: "בזמן שאין בית המקדש קיים, תלמידי חכמים הם כפרה להם לישראל"7; או: "כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם"8; וגם: "מי שדעתו שְפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקורבנות כולם"9; ועוד: "בזמן שאין בית המקדש קיים, מה תהא עליהם \[על ישראל\]? אמר לו: כבר תיקנתי להם סדר קורבנות \[הפטרות\], בזמן שקוראין בהן לפַני, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם"10; ואפילו: "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, שנאמר (ירמיהו לג): קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה… "ואם משמחו מה שכרו?… "רבי אבהו אמר: כאילו הקריב \[קורבן\] תודה".11

אם הברית הראשונה התבססה על דם הקורבנות,12 הרי שהברית החדשה של חז"ל התבססה כפי שראינו, על גמילות חסדים, תלמוד תורה, קריאת ההפטרות ועוד. אך היו כמה רבנים שהמשיכו והעלו את השאלה המטרידה: "תורה מה תהא עליה?"13 או במילים אחרות, מה יהיה גורלה של התורה שבכתב? והתשובה לא איחרה לבוא: "מה תהא עליה? הרי \[היא\] כרוכה ומונחת בקרן זווית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמד".14 מכאן הלך והחמיר יחסם של הרבנים לתורת משה, עד כי התלמוד הירושלמי מתעד את הִתלבטותו הקשה של רבי חגי: "נאמרו דברים בפה ונאמרו דברים שבכתב, ואין אנו יודעין איזה מהן חביב".15 ברם לפי הכתוב בשמות לד, 27: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל", מגיע הרב למסקנה מהירה כי "אותן שבפה חביבין", קרי: "חביבין הן הדברים הנדרשים מן הפה, מן הדברים הנדרשים מן הכתב"!16

כעת, היה זה רק עניין של זמן עד שהגיעו חז"ל לתובנה מרחיקת הלכת, לפיה: "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה"!17 כאן למעשה, מוצגת הברית החדשה של חז"ל בכל הדרה, כאשר באופן יוצא דופן היא באה על חשבון תוקפה של הברית שניתנה בכתב. אין תימה אפוא, כי ההדף שהותיר אחריו יחס זה, לא איחר לבוא ועִמו באו קביעות כמו זו: "העוסקין במקרא – מידה ואינה מידה; במשנה – מידה ונוטלין עליה שכר; בגמרא \[תלמוד\] – אין לך מידה גדולה מזו."18 אמירות מסוג כזה לא רק שהסתכנו בסירוסו של המקרא,19 הן אף גבלו בהפיכתו לבלתי-רלוונטי, הלכה למעשה.20

ברם חז"ל לא הסתפקו בזאת, ועל-מנת להצדיק את קיומה של בריתם החדשה הם ביקשו לייחס לתורה שבעל-פה תוקף היסטורי שהחל כבר מבראשית. על-כן, אם חשבנו בטעות כי לימוד הגמרא בישיבות החל מתגבש רק בתקופת סוף בית שני, באו הרבנים ולימדו כי הן אברהם אבינו21 והן בנו יצחק,22 ידעו וקיימו את כל התורה כולה, גם זו שבכתב וגם זו שבעל-פה! אולם גם בכך לא הסתפקו חכמינו ותאמינו או לא, הם קבעו כי אפילו ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו אינו טומן ידו בצלחת, ובכל יום הוא "יושב ועוסק בתורה"23 "בבית המדרש שלו",24 ממש כמו תלמיד ישיבה "שתורתו אומנותו".25 בהתאם לכך, הבטיחו חז"ל כי "כל תלמיד חכם שיושב וקורא ושונה ועוסק בתורה, הקב"ה יושב כנגדו וקורא ושונה עמו".26

---

\[1\] ספר "מנחת אליהו" לרבי אליהו הכהן (פרק ב, עמ` 30-31).
 \[2\] ובכך הם צודקים, שהרי לא לחינם הִתוודה דניאל ואמר כי "כל ישראל עברו את תורתך" (דניאל, ט: 11).
 \[3\] בהקדמה לספרו "משנה תורה".
 \[4\] ספר דברים, כז: 26. אנא שימו דגש על המילה "הזאת".
 \[5\] ובספר דברים, ד: 2. חשוב לזכור כי כשם שאסור לגרוע, אסור גם להוסיף (ככתוב שם).
 \[6\] בפרק ח, פיסקה חמישית. ובמקום אחר נאמר "שכל העובר על מה שכתוב בתורה, עוקר את עצמו מן העולם הזה ומן העולם הבא" (מדרש "תנא דבי אליהו", פרק טו, עמ` קנ"ט).
 \[7\] פרק ראשון, עמ` לט. ניראה כי דברים אלה נכתבו בהשראת המאמר התלמודי, לפיו: "כל העובר עבירה אפילו יום אחד בשנה, מעלה עליו הכתוב כאילו עבר כל השנה כולה" (בבלי, חגיגה ה, ב). באיגרת יעקב אנו קוראים כי "איש אשר יקיים את כל התורה ונכשל באחת ממצוותיה, נידון על כולן" (פרק ב, פס` 10).
 \[8\] ספר שופטים רווי בדוגמאות לכך (למשל בפרקים: ב, ג, ד, ו, י, יג; ובסוף פרק כא, שם כתוב כי "איש הישר בעיניו יעשה").
 \[9\] ככתוב בנחמיה (א: 7): "ולא שמרנו את המִצות ואת החקִים ואת המשפטים אשר צִוית את משה עבדך". רוצים דוגמא פיקנטית לכך? במצווה מספר מ"ו ברשימת מצוות ה"לא-תעשה", מזהיר הרמב"ם כל יהודי "שלא לשכון בארץ מצרים לעולם". ברם למרבה האירוניה, ידוע כי את שנותיו הטובות ביותר בילה הרמב"ם דווקא בארץ מצרים… אולי על כך נאמר: "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת, ז: 20).
 \[10\] למרות שמאות שנים קודם לכן, כבר גילה ה` בפי ישעיהו מה דעתו על דת מזויפת של טקסים מהולים בחטאים (ישעיהו, א: 11-14, 22); מעניין כי חז"ל ידעו לספר שארבעים שנה קודם חורבן הבית, הפסיק הקב"ה לקבל את הקורבנות שהוצעו לו בבית המקדש (בבלי, מסכתות: ראש השנה לא, ב; יומא לט, ב).
 \[11\] לפי "קיצור שולחן ערוך השלם" לרבי גאנצפריד, המושג `תורה שבעל-פה` אוגד בתוכו את ה"משנה, גמרא, הלכות, אגדות" (עמ` 3, בהקדמה); ואפילו את "מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו" (ירושלמי, פיאה יג, א, פרק ב, הלכה ד).
 \[12\] ירמיהו פרק ל"א, פס` 30-33. באיגרת אל העברים מצטט שאול השליח את הנבואה הזו כמעט במלואה (פרק ח, פס` 8-12; ופרק י, פס` 16-17).

\[1\] "משנה תורה" לרמב"ם, הקדמה, א-ד.
\[2\] מסכת אבות א, א.
\[3\] מכון לב הגולן, אבנ"י אית"ן, שיעור מספר 7, נושא: אמונה.
\[4\] בתלמוד הבבלי מסופר על נכרי שרצה להתגייר ושאל את שמאי כמה תורות יש לכם (היהודים), והלה "אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה" (שבת לא, א).
\[5\] אבות דרבי נתן, פרק רביעי, סימן ה.
\[6\] שם. גם בתלמוד נאמר כי "כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים וקובר את בניו, מוחלין לו על כל עונותיו" (בבלי, ברכות ה, א-ב); וגם: "גדולה תפילה יותר מן הקורבנות" (שם, ברכות לב, ב).
\[7\] מדרש "אליהו זוטא", פרק ב.
\[8\] בבלי, מנחות קי, א; או כפי שאמר הקב"ה לדוד המלך: " טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח" (בבלי, שבת ל, א), שהרי "גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין" (בבלי, מגילה ג, ב).
\[9\] בבלי, סנהדרין מג, ב; וסוטה ה, ב. או: "כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן" (בבלי, סוכה מה, א); ובנוסף: "יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם" (בבלי, ברכות ה, א).
\[10\] בבלי, תענית כז, ב; חז"ל אף קבעו כי בכוחה של הגלות לכפר על חטאים, שהלא: "גלות מכפרת עון… "גלות מכפרת על הכל" (בבלי, סנהדרין לז, ב); בספר "קדושת העיניים" נאמר כי "אם עוצם עיניו מראות ברע, אזי נתכפרו לו כל עונותיו" (פרק ה, עמ` תלה); ובספר "מנחת אליהו" מבטיחים לנו חכמינו כי "כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה" (מפתחות, תלמוד, עמ` 39).
\[11\] בבלי, ברכות ו, ב. כל זאת למרות שחז"ל הודו בעצמם כי "אין כפרה אלא בדם, שנאמר (ויקרא יז): כי הדם הוא בנפש יכפר" (שם, יומא ה, א; מנחות צג, ב; זבחים ו, א). מכאן ניתן ללמוד כי חז"ל בעצמם לא חדלו מלהכיר בצורך של הקרבת הקורבנות.
\[12\] בהתאם לכתוב בספר שמות כד, 8: "ויקח משה את הדם ויזרק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה` עמכם".
\[13\] בבלי, ברכות לה, ב; נזיר נ, א; קידושין נב, ב.
\[14\] בבלי, קידושין סו, א.
\[15\] ירושלמי, פיאה יג, פרק ב, הלכה ד.
\[16\] שם.
\[17\] בבלי, גיטין ס, ב (גם זאת על סמך פסוק 27 בשמות פרק לד).
\[18\] בבלי, בבא מציעא לג, א. (במילים אחרות: בניגוד למשנה ולגמרא, לימוד המקרא אינו טומן בחובו כל ערך).
\[19\] בהתאם לפתגם התלמודי: "סרס המקרא ודרשהו" (בבלי, בבא בתרא קיט, ב).
\[20\] כנראה שהרבנים לא התלוצצו כאשר ניבאו כי "עתידה תורה שתשתכח מישראל…" (בבלי, שבת קלח, ב).
\[21\] בבלי, יומא כח, ב.
\[22\] מדרש "תנא דבי אליהו", פרק ו, עמ` סה; למעשה, במדרש ויקרא רבא נאמר כי גם יעקב, יהודה ויוסף קיימו "מה שכתוב בתורה" (פרשה ב, סימן י); כמו כן, סיפרו חז"ל, כי למשה רבנו היה בית מדרש משלו (ירושלמי, עירובין לב, ב, פרק ה, הלכה א); ודוד המלך, כשלמד בישיבה, "לא היה יושב על גבי כרים וכסתות אלא על גבי קרקע… ו"כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ" (בבלי, מועד קטן טז, ב). דרך אגב, חכמינו האמינו כי גם "אדם הראשון ידע התורה, והניחה בקבלה לשֵת בנו, ואחר כך באה לידי חנוך, עד שבאה לשֵם והיה מתעסק בה" (ספר "עבודת הקודש" לרבי מאיר בן גבאי, חלק ג, פרק כא).
\[23\] בבלי, עבודה זרה ג, ב; וכן במדרש "אליהו זוטא", פרק כ.
\[24\] מדרש תנא דבי אליהו, פרק ג, עמ` כה.
\[25\] מדרש "פלא יועץ", סימן הלכה, עמ` קפד.
\[26\] שם, פרק יח, עמ` קפג; או: "כל מי שהוא עוסק בתורה ובגמילות חסדים, זכה לישב בצילו של הקב"ה" (ירושלמי, תענית כא, א).

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** תשובה לרב

**תגיות:** סרטוני וידיאו מיהודים משיחיים אודות ישוע והברית החדשה, תכלית

---

### [האם גוף האדם מעיד על תהליך אבולוציוני או על תכנון תבוני?](https://igod.co.il/science-faith/האם-גוף-האדם-מעיד-על-תהליך-אבולוציוני-א/)

**Published:** ינואר 1, 2017
**Author:** פאזאלה רנה

**Content:**

> אתאיסטים רבים מאשימים את המאמינים ב"אלוהי הפערים" כשזה מגיע לתכנון תבוני. הם נוהגים להצביע על איברים שונים בגוף האדם (כמו התוספתן, שיני הבינה ודי.אנ.אי זבל) כ"ראיה" (לכאורה) לתהליך אבולוציוני אשר סותר תכנון תבוני. אולם ניתן דווקא לפרש את ההאשמה הזו בתור "אבולוציית הפערים"- מאחר שאנו לא מבינים את התכלית או את הפעילות של איבר מסוים, הם מסיקים את נכונותה של האבולוציה. אך דווקא מחשבה כזאת מונעת מהמדע להתקדם.

יש ספקנים שאף מרחיקים לכת וטוענים כי ההוכחה לכך שאלוהים לא קיים, היא פגמים בגוף האדם המעידים על "מכונה הנדסית פגומה". לטענתם, אם 'בורא כל יכול' באמת ברא אותנו, הוא היה יוצר אותנו בצורה טובה הרבה יותר.יש לציין כי מעצם העובדה כי אלוהים הוא כל יכול ובורא מושלם, לא ניתן להסיק בהכרח כי הוא יברא בריאה מושלמת. למעשה, הרעיון של בריאה מושלמת הוא אינו רעיון קוהרנטי. משום שתמיד ניתן להעלות על הדעת בריאה משופרת ועילאית יותר. לכן, בורא טוב יברא בריאה שמתפקדת באופן אופטימלי, לא מושלם.

ברצוננו להמשיך ולסקור מספר איברים אשר מצביעים לכאורה על התפתחות אבולוציונית ולהוכיח כי דווקא מדובר בבריאה תכליתית ותבונית. האם זה שהאנושות עדיין לא השכילה להבין תפקידו של איבר מסויים, אומר כי אכן אין להם חשיבות או פעילות? המאמר הבא יערער על התפיסה האבולוציונית המסורתית.

### אשליה אופטית חושפת מציאות של עיצוב תבוני

מחקר חדש אודות האישון מראה, רוב המנגנונים שלכאורה נראים כאילו לא נבראו על ידי אלוהים, משקפים דווקא תבונה. אחרי בדיקה מעמיקה, מנגנונים אלו מתגלים כעיצובים אלגנטיים ואופטימליים אשר משקפים תכנון רציונלי של יוצר תבוני. חוקרים מאוניברסיטת אוסלו רצו להבין את מסלולי העצבים שמעורבים ברפלקס האישון (מצב שבו האישון מגיב לאור על ידי כיווצו לאור). הם ראו שכאשר הם חשפו אישון אנושי לאשליה אופטית של אור בהיר, האישון התכווץ. תוצאה זו הייתה מפתיעה, משום שהאשליות האופטיות היוו למעשה לגירויים שמושכים את העין. לכן, החוקרים ציפו מהם דווקא לגרום להתרחבות האישון, ותגובה זו נחשבה לתגובה הכי "טובה" או הכי "מתאימה". תגלית זו, משומשת לעיתים קרובות כדוגמא לעיצוב לקוי. הם טוענים כי מערכות ומנגנונים כאלו מתאימים יותר להשקפה אבולוציונית. הם טוענים שזה בלתי אפשרי כי אלוהים יברא מנגנונים ירודים כאלו.

לעומת זאת, בדיקה מעמיקה מציעה כי תגובה לא צפויה כזו של האישון היא דבר טוב. הרשתית נפגעת באופן קבוע. לכן, עדיף שהאישונים יתכווצו באופן בלתי הולם כאשר הם נחשפים לאשליות של בהירות, מאשר להסתכן בפגיעה ברשתית. בנוסף, כפי שגילו החוקרים, האישונים מתרחבים במהירות לאחר ההתכווצות הראשונית שמתרחשת כתוצאה מתגובתם לאשליות אופטיות, וכך זה מפצה על תגובת רפלקס האישון כאשר הוא מגיב בצורה לא נכונה. כפי שמתברר לעיתים קרובות, שיקול דעת זהיר וביקורתי מראה כי אותם עיצובים אשר נחשבים לירודים ולקויים, הם למעשה מערכות אלגנטיות ואופטימליות, הפועלות ביעילות מירבית, מסקנה התומכת בקיומו של מתכנן תבוני.

האם מנגנון האבולוציה יכול להסביר את מוצא העיניים? ספק גדול. העיניים של פרוקי הרגליים-עיניים מורכבות, מופיעות בפתאומיות ובשלמות במהלך המפץ הקמבריוני. תבנית זו המאפיינת את תיעוד המאובנים מעלה בעיות קשות שאותן תאוריית האבולוציה אינה מצליחה להסביר. מדוע איברים מורכבים ומערכות ביולוגיות מורכבות מופיעים באופן פתאומי, משום מקום, וללא כל תהליך הדרגתי אבולוציוני. תבנית זו המאפיינת את הממצאים, תומכת בחשיבה כי יוצר תבוני ברא את היצורים החיים.

### רשתית הפוכה- מחקרים חדשים שוברים מיתוסים אבולוציוניים

הרשתית היא שכבה דקה של תאים עצביים שמגיבים לאור, המצפים את הדופן האחורי הפנימי של העין. היא מורכבת מתאים קולטי אור-פוטורצפטורים, היוצרים אות חשמלי כאשר אור פוגע בהם. במבט ראשון נראה כי העיצוב של הרשתית מוטל בספק. האזור הרגיש לאור של הרצפטורים מכוון הרחק ממקור האור. יתר על כן, תעלות תא העצב לעצב הראייה ממוקמות בין מקור האור לאזור הרגיש של הפוטורצפטורים.

מכאן, הפכה הרשתית של החולייתנים לדוגמא של עיצוב לקוי. ביולוגים אבולוציוניים כמו דוקינס מחשיבים עיצובים לקויים במערכות ביולוגיות כראיות לכך שהחיים נבעו מתהליכים לא מכוונים ולא מפעולה של בורא.

#### שבירת המיתוס

אולם מחקר מעמיק אודות המבנה והתפקוד של עין החולייתן, הפריך את המיתוס של "העיצוב הלקוי". צוות פיזיקאים ישראלים הציגו מחקרים על התכונות האופטיות של תאי גליה רדיאליים1, התוצאות שלהם אישרו מחקר שבוצע קודם, על ידי מדענים גרמניים2.

ב2007, צוות חוקרים גרמניים הציגו כי תאי גליה רדיאליים המחוברים עם הרשתית, פועלים כסיבים אופטיים3. כלומר, תאי הגליה הרדיאליים (תאים בצורת כוכב המסייעים לשמור על המבנה של רקמות העצבים והובלת עצבים לנוירונים) מייצרים סיבים המכוונים לכיוון התפשטות האור דרך הרשתית. זה מאפשר להם להעביר ביעילות אור מפני שטח הרשתית אל עבר הפוטורצפטורים.

המחקר של צוות הפיזיקאים הישראלי תומך במסקנה שהסיבים האופטיים הללו מפצים על "העיצוב הרע" לכאורה של הרשתית. לאור התובנות החדשות הללו קל לראות שהרשתית ההפוכה היא מערכת שמעוצבת היטב.

### האם התוספתן הוא עדות אבולוציונית או דווקא עדות לבריאה?

האם התוספתן הוא שריד אבולוציוני חסר חשיבות או האם הוא תוצאה של תכנון תבוני? מחקרים אחרונים מצביעים על תפקוד וחשיבות לאותו האיבר ששנים רבות נחשב לשריד אבולוציוני. מחקרים מדעיים חדשים, מביאים הסבר חלופי לטענה המסורתית של חסידי האבולוציה.

מאז זמנו של דרווין, ביולוגים ראו בתוספתן האנושי איבר מיותר. למעשה, דרווין וביולוגים אבולוציוניים מאז זמנו, טענו שמערכות ביולוגיות כמו התוספתן הן ראיות חזקות לטובת תאוריית האבולוציה. התוספתן נחשב כשריד שהיה לו תפקיד בעבר אצל אבותינו האבולוציוניים, כזה שלא נחוץ יותר. כ-7 אחוזים מהאוכלוסייה בארצות מפותחות סובלים מדלקת בתוספתן, וניתן להסיר אותו ללא כל השלכה. למעשה, כריתת התוספתן עוזרת למניעת מחלת הקוליטיס כיבית. העובדות הללו תומכות לכאורה בהשקפה לפיה התוספתן הוא שריד אבולוציוני חסר כל תועלת.

צוות של חוקרים מאוניברסיטת דיוק קראו תיגר על הרעיון במחקר חדש. הם הציעו שהתוספתן יכול לתפקד כתא אחסון לחיידקים היוצרים ביופילם מועיל בחלקו העליון של המעי הגס. החיידקים המאוחסנים ישמשו כמאגר המחדש ביופילם שנאבד כתוצאה ממחלות ומשלשולים. מעניין לציין כי מחקר באנטומיה השוואתית (ענף העוסק בהשוואה ביו אנטומיה של גוף האדם לבין אנטומיה של בעלי חיים, וכן בין האנטומיות של בעלי החיים השונים) שפורסם ב-1980 ונערך מנקודת מבט אבולוציונית, הציג שתפוצת התוספתנים בקרב פרימטים ויונקים אחרים אינו תואם את הציפייה שלנו אם אכן היה מדובר בשריד או מבנה מנוון.4 במקום זאת, המראה של התוספתן מצביע על כך שהוא ממלא תפקיד חשוב. לסיכום, חוקרים מהמרכז רפואי של אוניברסיטת דיוק גילו את יתרונו של התוספתן: הוא משמש כמחסן לחיידקים מועילים. מדענים אלה מציינים כי המעי הגס האנושי מצופה בביופילם שמורכב מחיידקים מועילים. חיידקים אלו עשויים לסייע לעיכול והשתתפות בפעילויות ביולוגיות אחרות.

מחקר נוסף בתחום מגיע מפרופסור לורן ג'. מרטין מאוניברסיטת אוקלהומה המתמחה בפיזיולוגיה, שהציגה מחקר חדש הטוען כי לתוספתן תפקיד חיוני בקרב עוברים בעודם ברחם אמם, כאשר אנדוקרינים- הפרשות הורמונאליות, מופיעים בתוספתן בסביבות השבוע ה11 להתפתחות העובר ותפקידם לתמוך במנגנונים ההומיאוסטטים.5

### האם בדנ"א יש קטעים חסרי פעילות המעידים על מוצא אבולוציוני משותף?

נושא זה שומש כקלף הניצחון של תאוריית האבולוציה במשך שנים. ביולוגים אבולוציוניים נהגו להצביע על מקומות מסוימים בדנ”א והחשיבו אותם למקומות חסרי כל פעילות, ולכן עדות לכך שהמידע הגנטי הוא לא תוצאה של אינטליגנציה. אך האם זהו המצב? האם יש דבר כזה דנ”א זבל? או שבכל זאת יש לו תפקיד מסוים בגוף האדם?

ביולוגים אבולוציוניים מחשיבים את הפסאודוגנים למתים. דהיינו, מדובר בשאריות של גנים חסרי תועלת אשר פעם שיחקו תפקיד, אך כיום, אין להם כל שימוש. על פי השקפה זו, מוטציות השמידו את היכולת של התא לקרוא ולעבד את המידע הכלול בגנים אלה. הפסאודוגן הוא מקטע DNA אשר מהווה שכפול של גן אחר, אך אינו פעיל ואינו מתורגם לחלבון. ביולוגים אבולוציוניים באופן מסורתי ראו בגנים אלו כדנ”א ”זבל” וכראיה חזקה למוצא משותף. מקטעים זהים של דנ”א זבל לעיתים קרובות נמצאים במגוון רחב של אורגניזמים קשורים ואף במקומות זהים בגנומים שלהם. עבור אבולוציונים, תופעה זו מצביעה בברור על כך שאורגניזמים אלו חולקים אב קדמון משותף (אחרת למה שמתכנן תבוני יצור דנ"א חסר פעילות באותם המקומות בגנומים של האורגניזמים?). הם מאמינים שמקטעי הדנ”א הללו צמחו לפני שהאורגניזמים התפצלו מהאב הקדמון שהם חולקים.

באופן כללי ביולוגים מולקולריים מזהים את הפסאודוגנים בגנום של אורגניזמים שונים על ידי שימוש בשני קריטריונים עיקריים:

1. דמיון ברצף של גן ידוע.
2. ראיות לכך שהפסאודוגן אינו פעיל.

לאחרונה נכתב מאמר על ידי דיו ג'נג ומרק גרשטיין, שני ביולוגים מולקולריים מאוניברסיטת ייל, אשר מטיל ספק בקריטריונים המשמשים לזיהוי הפסאודוגן.6

למעשה, תגליות אחרונות שהניעו מאמר זה מעלות שאלות לגבי חוסר תפקודם של הגנים הללו. ג’נג וגרשטיין ציינו כי לרצפי הדנ”א שנקראים "דנ”א זבל" יש תפקיד קריטי בבקרת הגנים (מערכות ביוכימיות שונות המצויות בכל האורגניזמים, ומפקחות על התבטאות הגנים, לפי צורך התא והאורגניזם כולו). מערכות בקרת הגנים קובעות איזה גן יבטא התא, איזה גן יפסיק להתבטא, ומהו התזמון המדויק בו על התא לבטא את הגן. תהליך בקרת הגנים אף מווסת את קצב ייצור התוצרים המבטאים את הגנים, וזאת על פי הצורך. מערכות בקרה אלו חיוניות עבור הקיום הבסיסי של כל תא, פרוקריוטי ואיקריוטי כאחד, ושל האורגניזם כולו. הם גם מדגישים במאמר מחקר שמצביע על כך שמעל 50% מהפסאודוגנים בכמה גנומים משחקים תפקיד בשעתוק (שעתוק או טרנסקריפציה בביולוגיה הוא התהליך הביוכימי שעושה שימוש במידע ברצפי הדנ”א).

החוקרים הללו מסיקים כי חוסר פעילות הוא אינו קריטריון לגיטימי לסיווג רצף דנ”א כפסאודוגן! הפסאודוגנים הם פעילים, וכמו שג’נג וגרשטיין מציינים, קבוצה זו של דנ”א זבל מבצעת מגוון רחב של פעילויות ביוכימיות. לכן, יכול להיות שזה מוקדם מדי להכריז על הפסאודוגנים כתוצרים לקויים של תהליכים אבולוציוניים.

אם הפסאודוגנים הם פעילים, אז הם תומכים בהשקפת הבריאה. בנוסף לכך, המיקום הזהה של רצפים אלו בגנומים של האדם והשימפנזה, יכול להתפרש כתכנון משותף ולא כאב קדמון משותף.

### שיני הבינה משקפות את החוכמה של הבורא

אתאיסטים לעיתים קרובות מצביעים על שיני הבינה האנושיות כדוגמא לחלק חסר תועלת בגוף האדם. אך מחקר חדש קורא תיגר על השקפה האבולוציונית הזו.

ספקנים נוטים להצביע על שיני הבינה האנושיות כדוגמא לחלק חסר תועלת בגוף האדם. הם טוענים שגוף האדם מכיל "עיצובים לקויים' (כמו תוספתן, שקדים, עצם הזנב וכו') ולכן לפיהם מדובר בראיות לאבולוציה. הם רואים בתכונות אלו כשרידים של מבנים ביולוגיים שבזמן מסוים היה להם שימוש, אבל איבדו את שימושם ככל שעברו הדורות, מאז האבות האבולוציוניים הקדומים.

כאשר מדובר בשיני בינה, הרבה אנשים מאמינים כי הן אינן משרתות שום מטרה שימושית כיום. שיניים טוחנות אלו הושפעו בגלל גודלה הקטן יחסית של הלסת האנושית. כאשר השיניים צומחות, בדרך כלל בתחילת ההתבגרות, אין להן מקום. לעומת זאת הלסת הניאנדרטלית הייתה גדולה יותר, וכך יכלה להתמודד עם צמיחת שיני הבינה. ביולוגים אבולוציוניים מפרשים את המאפיין הזה כעדות לכך ששיני הבינה הן שארית ושריד מהזמן שבו בני האדם היו מינים הומינידים אחרים.

אבל מחקר חדש קורא תיגר על פרשנות אבולוציונית זו7. מדען בריטי חקר את המידות ואת צורת הלסתות של 11 קבוצות אנשים שונות מרחבי כדור הארץ. מתוכם 6 היו חקלאים ו5 עסקו באורח חיים של ציידים-לקטים. המזון של שתי הקטגוריות הללו משתנה באופן משמעותי ועקבי. ציידים-לקטים אוכלים מזון גולמי, הדורש לעיסה אינטנסיבית.

לעומת זאת, חקלאים אוכלים מזון הרבה יותר רך. מחקר מגלה כי צורת הלסת וגודלה משתנה בהתאם לאמצעי הקיום. לאנשים הצורכים מזונות רכים יותר, המאפיינים אורח חיים חקלאי, יש לסתות קצרות ורחבות יותר. לאלה שצורכים תזונה שמאפיינת ציידים-לקטים יש לסתות ארוכות וצרות יותר. לסתות ארוכות וצרות של ציידים-לקטים יכולות להכיל בקלות שיני בינה. לעומת זאת, שיני בינה לא מתאימות בקלות לאנשים עם לסתות קצרות ורחבות.

תוצאה זו מצביעה על כך שביסודו של דבר, הלסת האנושית נועדה להכיל שיני בינה. במשך רוב ההיסטוריה האנושית בני האדם היו ציידים-לקטים באורח חייהם, ולכן הם לא סבלו משיני בינה כלואות ומחלות הקשורות לכך. רק כאשר בני אדם יישמו שיטות חקלאיות התחילו בעיות עם שיני בינה. ובכל זאת, לסתות קצרות יותר ורחבות יותר לא היוו בעיה בהכרח. לאורך ההיסטוריה ועד לאחרונה, ללא רפואה מפותחת, אנשים איבדו שיניים. אובדן שיניים זה סיפק מקום לשיני בינה, ולכן התחלפות השיניים לשיניים טוחנות הייתה יעילה בזמן שאובדן השיניים היה נפוץ.

גילויים מסוג אלו מחלישים השערות אבולוציוניות שונות אודות שיני הבינה, ומחזקים את ההשערה כי שיני הבינה משקפות תכנון תבוני.

### דוגמאות נוספות

#### קמט הלחמית הסהרוני (Plica semilunaris conjunctivae)

לקמט יש פעילות ותפקיד חשוב בבריאות העין. זה מפריש את החומר הדביק שמתקשה והופך לקרום שאנו רואים כאשר אנו מתעוררים. חומר זה מקיף כל חלקיק שמוצא את דרכו אל תוך העין, ובכך מפחית את הסיכוי שלהם להתחכך בעין, מה שמקל על הדמעות ועל העפעפיים להסיר את החלקיקים מן העין. אם לא היה לנו את האיבר הזה, העיניים שלנו היו הרבה יותר פגיעות לפציעות אשר היו משפיעות על הראייה שלנו, וזה גם היה גם הופך אותנו לרגישים לזיהומים.

#### שיער הגוף

שיער הגוף חיוני לשמירת חום הגוף באמצעות כליאת שכבת אוויר מבודדת הקרובה לעור. הרחקת עצמים זרים וחיידקים מפתחי הגוף (ריסים, שערות תעלת האוזן, איברי המין, שפם, שערות האף ועוד). הגנה מפני קרינת השמש (שיער הראש באדם). להרחקת נוזלים והפרשות (גבות).

#### עצם הזנב

עצם הזנב תומך בעצמות סביב אגן הירכיים ומהווה נקודת מפגש של כמה שרירים קטנים. ללא עצם הזנב, לא תיתכן ישיבה נוחה או עמידה, ובנוסף לכך זה היה מקשה על נשים בזמן לידה.

#### שריר זוקף שיער (Erector pili)

שריר זה הוא שגורם לשיער להזדקר כאשר קר או מפחיד. השיער יכול ללכוד יותר אוויר כאשר הוא מזדקף וכך הוא מהווה שכבת בידוד כדי לשמור על חום הגוף. חסידי האבולוציה טוענים כי לבני האדם יש מעט שיער ולכן שריר זה הוא מיותר. אך התכווצות שרירים בפני עצמה עוזרת לשמור על חום הגוף, ויש להם תפקיד חשוב בשמירה על בלוטות השומן של העור שתישארנה סגורות.

####  פטמות זכרים

לא ברור אם אכן הפטמות הן חסרות תפקיד. לעומת זאת הן מצוידות בכלי דם ועצבים במילים אחרות יש להן את כל מה שיש לאיבר מתפקד. התפקיד האפשרי עבורם הוא גירוי מיני. אפשרות נוספת היא כי קיומן של פטמות אצל הזכרים היא תוצאה של מסלול התפתחותי משותף אצל הזכר והנקבה מרגע ההתעברות עד לגיל שישה שבועות.

#### בוהן חמישית

הבוהן החמישית מספקת רוחב וגמישות לכף הרגל בזמן הליכה ברגליים יחפות. בעיות שונות עם הבוהן החמישית נגרמות במידה רבה בגלל נעילת נעליים אשר אינן מתאימות לכף הרגל.

#### בלוטת התימוס

מעוררת את המערכת החיסונית בגוף האדם באמצעות הפעלת תאי הלימפה.

#### בלוטת התריס

משמשת לוויסות הגדילה של תינוקות וילדים.

http://prl.aps.org/abstract/PRL/v104/i15/e158102 .1

2\. (A. M. Labin and E. N. Ribak, “Retinal Glial Cells Enhance Human Vision Acuity,” Physical Review Letters 104 (2010).

3\. Kristian Franze et al., “Müller Cells are Living Optical Fibers in the Vertebrate Retina,” Proceedings of the National Academy of Sciences, USA 104 (May 15, 2007): 8287–92.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC1233252/pdf/janat00231-0174.pdf .4.

5\. [http://www.scientificamerican.com/article.cfm?id=what-is-the-function-of-t](https://www.scientificamerican.com/article/what-is-the-function-of-the-human-appendix-did-it-once-have-a-purpose-that-has-since-been-lost/)

6\. Deyou Zheng and Mark B. Gerstein, “The Ambiguous Boundary between Genes and Pseudogenes: The Dead Rise Up, or Do They?” Trends in Genetics 23 (2007): 219-24.

7\. Noreen von Cramon-Taubadel, “Global Human Mandibular Variation Reflects Difference in Agricultural and Hunter-Gatherer Subsistence Strategies,” Proceedings of the National Academy of Sciences, USA 108 (2011): 19546–51

ראה עוד: http://www.reasons.org/podcasts/science-news-flash/9-useless-body-parts

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/8922b465fe56e418c2e0fa54a8338fe1f7708b1056896104e51b71bf6049afe8?s=300&d=mm&r=g) 

 פאזאלה רנה 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/fazala-rana/) [    ](https://igod.co.il/author/fazala-rana/)

**קטגוריות:** מדע ואמונה

**תגיות:** סרטוני וידיאו מיהודים משיחיים אודות ישוע והברית החדשה

---

### [הדרת נשים בקרב ההלכה הרבנית - אל מול יחסו המהפכני של ישוע לנשים](https://igod.co.il/true-judaism/הדרת-נשים-מה-היה-יחסו-של-ישוע-לנשים-בזמ/)

**Published:** ינואר 1, 2017
**Author:** גולן ברושי

**Content:**

> אישה יקרה – אם תופעת הדרת הנשים בישראל מעוררת בך חלחלה – את ממש לא לבד! בעוד בתנ"ך האישה כובדה והוערכה כבריאתו של אלוהים – במשך אלפיים השנים האחרונות, ההלכה הרבנית משפילה, משעבדת ומבזה את האישה בשם הדת. כפי שבוודאי את יודעת עמוק בתוך ליבך, אלוהים מרגיש בדיוק כמוך. הוא לא רוצה להדיר אותך, הוא לא רוצה שתתרחקי ממנו, להיפך, הוא רוצה שתהיי הכי קרובה אליו שאפשר! הוא כלכך רוצה שתהיה קרובה אליו עד כי הוא התגלה אליך בדמות אדם ונתן את חייו קורבן עבורך, כדי שאת תוכלי להתקרב אליו.

אנשים שיורקים על ילדות קטנות ושמשפילים חיילות בצבא הגנה לישראל, אינם הפנים האמיתיות של אלוהים. גם לפני אלפיים שנה היה מי שחשב ככה ויצא נגד אותה כפייה דתית, רק שאז הוא היה בודד למדיי במערכה.

ישוע המשיח נלחם נגד השוביניזם הדתי של דורו, ומסיבה זו (ואחרות), הרבנים דחו אותו ואת עובדת משיחיותו.

תחילה רקע. כדי להבין עד כמה ישוע היה רפורמטור לדורו, יש להבין תחילה את הרקע התרבותי-דתי ששרר בתקופת הברית החדשה ובכלל בקרב הרבנים. אם חשבת שהיום היחס של החרדים כלפי הנשים הוא קשה, זה כנראה יעציב אותך לדעת שלא מדובר בטרנד חדש. להלן כמה דוגמאות המעידות על היחס של הרבנים כלפי נשים, מתוך התלמוד:

- לאשה אין זכות לגופה והיא מחוייבת לקיים יחסי מין בכל עת שיחפוץ בעלה (רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות, פרק כא' הלכה ז' \\ שו"ת חתם סופר, חלק ז' סימן כה').
- בעל יכול להכות ולהצליף באשתו במידה וזו תמנע מלעשות את המלאכה שצווה עליה לעשות (רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות, פרק כא' הלכה י').
- הראב"ד (רבי אברהם בן-דוד, פרשן תלמוד) מנסה למתק את הגלולה המרה וטוען שמספיק להרעיב את האשה עד שזאת תכנע.
- נשים הן גרגרניות, רכלניות, עצלניות וקנאיות (ברא' רבה, מ"ה) רבי לוי מוסיף: "אף גנביות ויוצאניות (פרוצות)". (פסחים דף ד עמוד ב').
- "נשים שחצניות הן" (ירושלמי שבת ו' א').
- אסור לגברים לפטפט עם נשים: "לא תרבה שיחה עם האישה, שכל שיחתה – דברי ניאופים" (מסכת דרך ארץ א').
- נשים הן טיפשות: "אמר רבי שמואל בר אוניא משמו של רב: אישה גולם היא" (סנהדרין כ"ב).
- בשעת סכנת מוות יש להציל את הגבר לפני האישה.
    "וכן אם עומדים לסכנת נפשות, או ששניהם טובעים בנהר – האיש קודם" (שולחן ערוך יורה דעה רנ"ב סימן י"ג)
- נשים פסולות לעדות בבית דין ביחד עם השוטים, החירשים, הסומים ועוד: עשרה מיני פסלנות הם; כל מי שנמצא בו אחד מהן, הרי הוא פסול לעדות. ואלו הן–הנשים, והעבדים, והקטנים, והשוטים, והחירשים, והסומים, והרשעים, והבזויין, והקרובין, והנוגעין בעדותן; הרי אלו עשרה. (הרמב"ם, משנה תורה, הלכות עדות פרק ט)
- האשה היא חפץ מיני של הבעל והוא יכול לעשות בה כל העולה על רוחו בלבד שלא יוציא זרע לבטלה:
    "אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שרוצה לעשות בה, עושה – בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל איבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה, ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה." (הרמב"ם משנה תורה, שולחן ערוך)
- על פי הרמב"ם יש להתיר לאישה לצאת מחוץ לביתה עד פעמיים בחודש: "גנאי הוא לאישה שתהא יוצאה תמיד, פעם בחוץ פעם ברחובות; ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך: שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב "כל כבודה בת מלך, פנימה" (הלכות אישות פרק יג)
- מי ששמרבה בשיחה עם נשים מביא על עצמו רעות וסופו גהנום: משנה ה יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֵר: יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה, וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ, וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה. בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנָּם (מסכת אבות פרק א משנה ה)
- אחת מהברכות הראשונות שהגבר היהודי אומר בקומו בתפילת השחר היא: "ברוך שלא עשני אישה".
    נשים אינן אומרות זאת, ואינן אומרות "ברוך שלא עשני גבר", ועליהן להסתפק בכניעה מוחלטת ולומר "ברוך שעשני כרצונו".

**נשים ומיניות בקרב חז"ל**

להלן מספר ציטוטים מתוך ספרות חז"ל, המחדדים את יחסם לנשים:

1. לאחר בריאת האיש והאישה נאמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד…" (**בראשית** א' 31). גם לאור בראשית ב' 18-24 ברור כי האישה נחשבת לדבר טוב. ב**משלי** י"ח 22 כתוב: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'". ברם למרות קטעים אלו, אשר מעלים את קרנה של האישה ומתארים אותה כברכה, **חז"ל** חייבו כל גבר יהודי לומר פעם ביום: "ברוך אתה ה'… שלא עשני אישה" (**סידור התפילה**, ברכות הבוקר). מסביר **ר' אברהם סבע** (מקובל בתקופת גירוש ספרד): "שלא עשני אִשה, שהאשה סימן קללה" ("**צרור המור**", בראשית פרשת ויצא). למעשה, חז"ל עורכים השוואה ברורה ולא מחמיאה בין האישה לגוי ולעבד: בסידור התפילה הרבני מצווה כל גבר לומר על הבוקר: "ברוך אתה אדני אלהינו מלך העולם שלא עשני גוי… "ברוך אתה אדני שלא עשני עבד… "ברוך אתה אדני שלא עשני אישה" (ברכות הבוקר).
2. ב**בראשית** ד' 1-2 כתוב בצורה ברורה: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת־חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת־קַיִן. וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת־אָחִיו אֶת־הָבֶל…". כלומר: חוה ילדה את קין ואת הבל מאדם. שימו לב במה מאמינים **הדתיים**: "האישה הזאת \[חוה\], כל מה שנזרעה הרה ויולדת בבעילה; בא אליה רוכב נחש ועיברה את קין ואחר כך, בא אליה אדם ועברה את הבל" (**פרקי דרבי אליעזר** כ"א). דהיינו: **התורה** קובעת כי קין והבל נולדו מאדם וחוה; לפי **חז"ל**, הבל אמנם נולד מאדם וחוה, אך קין נולד מזיווגם של חוה והנחש!
3. ב**בראשית** ב' נאמר: "וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה…" (פס' 19-20). **חז"ל** לא התביישו לקבוע בגסות גרוטסקית, כי מעשה זה "מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה" (**בבלי, יבמות** ס"ג ע"א). כלומר: אדם הזדווג עם כל חיה וחיה טרם ידע את חוה.[\[1\]](/#_ftn1)
4. ב**תלמוד הבבלי** (**ברכות** כ"ד ע"א) נקבע: "כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף… שוק באשה ערוה… קול באשה ערוה… שער באשה ערוה". כלומר: על האישה לכסות את אצבעותיה, את שוקיה, את שערה; ואסור לה בשום אופן לשיר…
5. ב**תלמוד** נקבע: "לא יהלך אדם אחורי אישה בדרך ואפילו אשתו נזדמנה לו על הגשר יסלקנה לצדדין. וכל העובר אחורי אִשה בנהר אין לו חלק לעולם" (**בבלי**, **ברכות** ס"א ע"א).[\[2\]](/#_ftn2)
6. ב"**אבות דרבי נתן**" (פרק שני) נאמר: "לא ילך אדם אחר האישה בשוק".[\[3\]](/#_ftn3) לפי **חז"ל**, אסור אפוא לאדם ללכת אחרי אִשתו, קל וחומר אחורי אשת חברו. אולם קביעות אלה משונות משני טעמים: **א-** אין ב**תורת משה** כל רמז למצווה, תוראה או הלכה מסוג זה; **ב-** **המקרא** מספק דוגמאות לאנשים שהלכו אחרי נשותיהם ולא ספגו גנאי וביקורת בשל כך: **שופטים** י"ג 11: "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ…"; שופטים י"ט 1-3: "…וַיְהִי אִישׁ לֵוִי גָּר בְּיַרְכְּתֵי הַר־אֶפְרַיִם וַיִּקַּח־לוֹ אִשָּׁה פִילֶגֶשׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה. וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אֶל־בֵּית אָבִיהָ… וַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ לְדַבֵּר עַל־לִבָּהּ לַהֲשִׁיבוֹ (לַהֲשִׁיבָהּ)…"; **שמ"ב** ג' 14-16: "וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל־אִישׁ־בֹּשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל לֵאמֹר תְּנָה אֶת־אִשְׁתִּי אֶת־מִיכַל… וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ עַד־בַּחֻרִים…"; **מל"ב** ד' 29-30: "וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ… וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר חַי־ה' וְחֵי־נַפְשְׁךָ אִם־אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ".[\[4\]](/#_ftn4)
7. **חז"ל** קבעו "אל תרבה שיחה עם האישה – באשתו אמרו; קל וחומר באשת חברו. מכאן אמרו חכמים: כל המרבה שיחה עם האישה גורם רעה לעצמו, ובטל מדברי תורה, וסופו יירש גיהינום" (**משנה**, **מסכת אבות** א').
8. לפי הקבלה, יחסי האישות בין האיש לאישה משקפים את זיווגם של הקב"ה והשכינה (זוהר ח"א נה ע"ב). יתרה מכך, צריך כל אדם לכוון את שעת תשמיש המיטה לשעת הזיווג האלוהי; שעת הכושר היא בחצות הלילה בכל ימות השבוע, שאז "משתעשע" הקב"ה עם השכינה בגן עדן. למעשה, תלמידי החכמים מכוונים את זיווגם לחצות הלילה בערב שבת, כי בדיוק אז מזדווג הקב"ה עם השכינה (זוהר ח"ג קעז ע"ב).
9. **ההלכה הרבנית** קבעה כי בהמה שנבעלה על-ידי אדם בשוגג חייבת במיתה כדי למנוע מהבריות לרכל ולומר: זו הבהמה שפלוני בעל. בהמה שבעלה ילדה מעל גיל שלוש – אם הילדה רצתה בכך, חייבת הבהמה במיתה (ב**תלמוד הבבלי**, סנהדרין נ"ד ע"א – נ"ה ע"ב).
10. מעניין כי בעוד פטרו **חז"ל** את הנשים ממצוות התלויות בזמן, לא היתה להם בעיה לחייב אותן במצוות כגון: הדלקת נרות, הפרשת חלה וטבילה במקווה – מצוות אשר מקורן אינו מקראי והן תלויות בזמן באופן מובהק (ד"ר עינת רמון, בתוך: יותם בנזימן (עורך), "משחקי זיכרון: תפיסות של זמן וזיכרון בתרבות היהודית", 2008: 142). **מצד שני**, קיימות מצוות עשה שלא הזמן גרמן ובכל זאת קבעו חז"ל כי הנשים פטורות מהן, כגון: תלמוד תורה, פרייה ורבייה ופדיון הבן (פרופ' תמר רוס, "ארמון התורה ממעל לה: על אורתודוקסיה ופמיניזם", 2007: 54, הערת שוליים מס' 47).
11. מדוע, לפי **הרבנים**, רק הגבר מורשה לבדוק כי אין חמץ בבית? כי האישה עצלנית מטבעה ואי אפשר לסמוך עליה שתדקדק בבדיקה (**בעלי התוספות**, פסחים דק ע"ב).
12. שתי נשים שיושבות בפרשת דרכים, אחת בצד זה ואחת בצד זה ופניהן מכוונות זו לזו – בידוע שעסוקות בכשפים. מה תקנתו? אם יש דרך אחרת, ילך בה. ואם אין דרך אחרת – אם יש אדם אחר עמו, יחזיקו זה בידו של זה ויעברו; ואם אין אדם אחר יאמר את המנטרה הבאה כך: "אגרת, אזלת, אוסיא, בלוסיא מתקטלין בחץ קבל" (פסחים קיא ע"א).

13. ב**בראשית** א' 28 מברך אלהים את אדם וחווה ומצווה על שניהם: "פְּרוּ וּרְבוּ". למרות הדברים הברורים, קובעת **המשנה**: "האיש מצווה על פרייה ורבייה, אבל לא האישה" (מסכת יבמות, ו').[\[5\]](/#_ftn5)14.
14. **חז"ל** התעלמו מהאיסור החמור להוסיף או לגרוע ממצוות התורה (**דברים** ד' 2, י"ג 1) וגזרו על נשים מצוות אשר אינן מוזכרות בתנ"ך כמצוות לנשים בלבד: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנידה, ובחלה, ובהדלקת הנר" (**משנה**, **שבת** פרק ב').[\[6\]](/#_ftn6) שימו לב, לא זו בלבד שהרבנים גזרו על הנשים שתי מצוות חדשות לגמרי (חלה והדלקת נרות), הם אף איימו בעונש אשר אין לו זכר ושריד בתורה.
15. חרף האיסור החמור להוסיף או לגרוע ממצוות מן **התורה**,[\[7\]](/#_ftn7) קבעה **ההלכה**: "נשים פסולות לעדות מן התורה, שנאמר: 'על פי שניים עדים' (**דברים** י"ז, 6) – לשון זכר, לא לשון נקבה".[\[8\]](/#_ftn8)
16. במגילת **אסתר** פרק ב' נאמר על מרדכי: "וַיְהִי אֹמֵן אֶת-הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת-דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ, אָב וָאֵם וְהַנַּעֲרָה יְפַת-תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת" (פס' 7). **חז"ל** לא הסתפקו בתיאור הברור שבתנ"ך וקבעו: "פעם אחת חזר על כל המניקות ולא מצא לאסתר מניקה, והוא היה מניקה" (**ילקוט שמעוני**, אסתר פרק ב'). כלומר: מרדכי הניק את אסתר בעצמו. ואם לא די בכך, הרי שעל-פי **חז"ל**, מרדכי קיים יחסי מין עם אסתר כאשר היתה פורשת מאחשוורוש: "היתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי" (**בבלי**, **מגילה** י"ג ע"ב).
17. שמה של ערפה, כלתה של נעמי, מופיע ב**תנ"ך** פעמיים בלבד: "וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים… "וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ" (**רות** א' 4, 14). בהתבסס על תיאור קצר זה, הרשו לעצמם **חז"ל** לתת דרור לדמיונם הפרוע וקבעו בגסות בלתי נתפסת כי שמה של ערפה ניתן לה מפני שקיימה יחסי מין כאשר עורפה מול פני הגבר: "שהכל עורפין אותה מאחריה"; ומשום "שהכל דשין אותה" (**בבלי**, **סוטה** מ"ב ע"ב). **ר' יצחק** לא הסתפק בכך והוסיף מלוא חופנים של גסות רוח מִשלו: "כל אותו הלילה שפרשה ערפה מחמותה, נתערבו בה ערוות גוים של מאה בני אדם" (**מדרש רות רבה**, פרשה ב').
18. בספר **במדבר** כ"ה כתוב: "וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל־אֶחָיו אֶת־הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ־יִשְׂרָאֵל אֶל־הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת־שְׁנֵיהֶם… "וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת־הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן־סָלוּא נְשִׂיא בֵית־אָב לַשִּׁמְעֹנִי" (פס' 6-8, 14). מהתיאור הזה הסיקו **הרבנים** כי "ארבע מאות ועשרים וארבע בעילות בעל אותו רשע באותו היום, והמתין לו פינחס מבחוץ כדי שיתשש כחו" (**ילקוט שמעוני**, במדבר כ"ה סימן תשע"ב). אם-כן, לפי **התורה**, ברגע שראה פנחס כי זמרי קירב את האישה המדינית אל אחיו, הוא לקח את הרומח בידו ודקר אותם; ע"פ גסות ליבם הבלתי נתפסת של **חז"ל**, הספיק זמרי לבעול את האישה 424 פעמים לפני שנדקר.
19. ב**דברים** י"ז נאמר: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ… "וְלֹא יַרְבֶּה־לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה־לּוֹ מְאֹד" (פס' 15, 17). למרות הציווי המפורש לא להרבות נשים, פרשו זאת הרבנים שלא ירבה מעל שמונה עשרה! **ר' יהודה** אף בחר להתחכם וקבע: "מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו" (**בבלי**, **סנהדרין** כ"א ע"א). במילים אחרות, **התורה** אוסרת על המלך להרבות נשים; **חז"ל** קובעים כי הכוונה היא להסתפק "רק" ב- 18 ור' יהודה מתיר להרבות אף מעבר לכך ובלבד שלא תהיינה מסירות את ליבו של המלך.
20. **הרמב"ם** פסק כי כל גבר עשיר דיו רשאי לשאת "כמה נשים, אפילו מאה, בין בבת אחת, בין בזו אחר זו; ואין אשתו יכולה לעכב עליו…".[\[9\]](/#_ftn9) **חז"ל** צמצמו זאת "רק" לארבע, על-מנת שיהיה לבעל פנאי לשמש כל אחת מהן לפחות פעם בחודש.[\[10\]](/#_ftn10)
21. **חכמי התלמוד** החליטו על דעת עצמם לפטור את הנשים ממצוות אשר הזמן גרמן, כגון: "סוכה ולולב שופר וציצית".[\[11\]](/#_ftn11) כאמור, **חז"ל** פטרו נשים ממצוות ישיבה בסוכה, ככתוב ב**משנה**: "נשים ועבדים וקטנים, פטורין מן הסוכה".[\[12\]](/#_ftn12) לפטור המוזר הזה אין שום סימוכין ב**תנ"ך** והוא אף סותר אותו באופן גס; ב**ויקרא** כ"ג נאמר במפורש כי המצווה נתונה לכל בני ישראל: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל-הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" (פס' 34, 42).[\[13\]](/#_ftn13) גם תיאור מצוות חג הסוכות בספר **דברים** ט"ז 14 אינו פוטר את הנשים, שנאמר: "אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". דוגמא נוספת לכך שהמקרא כלל נשים במצוות הסוכה, באה מספר **נחמיה** ח', שם כתוב כי כל "הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה… הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים", ישבו בסוכות (פס' 2-3, 17). מדוע אם-כן פטרו הרבנים את הנשים ממצוות שהזמן גרמן? **הרב דוד אבודרהם**[\[14\]](/#_ftn14) הסביר: "לפי שהאשה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו.
22. **חז"ל** דרשו (**מדרש תנחומא**, פרשת נח): "מפני מה האיש יוצא ראשו מגולה והאשה ראשה מכוסה? אמר להן: לאחד שעבר עבירה והוא מתבייש מבני אדם, לפיכך יוצאת וראשה מכוסה. ומפני מה הן מהלכות אצל המת תחלה? אמר להם: על ידי שגרמו מיתה לעולם, לפיכך הן מהלכות אצל המת תחלה, הדא הוא דכתיב (איוב כא): ואחריו כל אדם ימשוך. ומפני מה ניתן לה מצות נדה? ע"י ששפכה דמו של אדם הראשון, לפיכך ניתן לה מצות נדה. ומפני מה ניתן לה מצות חלה? על ידי שקלקלה את אדם הראשון, שהיה גמר חלתו של עולם, לפיכך ניתן לה מצות חלה. ומפני מה ניתן לה מצות נר שבת? אמר להן: על ידי שכבתה נשמתו של אדם הראשון. לפיכך, ניתן לה מצות נר שבת".
23. כיצד ע"פ **ההלכה** יש לבדוק עם אישה בתולה או לאו? כך מסופר על מעשיו של רבן גמליאל, בנו של ר' יהודה הנשיא: מעשה היה בגבר שנשא בתולה, כלומר, התחייב לשלם מאתיים זוז, וכשקיימו יחסי מין בפעם הראשונה לא מצא דם בתולים. בא לפני רבן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא, וסיפר לו שלא מצא דם בתולים. להגנתה טענה האישה שהיא הייתה בתולה ועדיין נשארה בתולה. החליט רבן גמליאל לבדוק אם אכן בתולה היא. ביקש להביא לפניו שתי שפחות; אחת בתולה ואחת בעולה; הושיבן על פי חבית יין כשאיבר מינן חשוף ליין שבתוך החבית. לאחר שישבו הריח את פיהן של שתי השפחות. הריח את פי הבתולה ולא עלה באפו ריח של יין, שבתוליה חוסמים את מעבר ריח היין מאיבר מינה לפיה. הריח את פה הבעולה, וריח של יין עלה באפו, שלבעולה אין קרום בתולים שיחסום את מעבר ריח היין מאיבר המין אל פיה. לאחר שהתנסה בבדיקת השפחות ביקש מהאישה היהודייה, שטענה שהיא עדיין בתולה, לשבת אף היא על פי חבית יין כשאיבר מינה חשוף ליין. הריח רבן גמליאל את פיה ולא עלה באפו ריח של יין. מבדיקה זו הסיק רבן גמליאל שאמת טענה, והיא אכן בתולה (**בבלי**, **כתובות** י' ע"ב).
24. אישה נמשלה לשדה )פדר"א(, והיא א- מתקדשת ונקנית לבעלה כשדה עפרו )קידושי ד- ב ,(שכ "האשה היא שדה של הבעל ואי הבעל שדה שלה) "תוספות לכתובות ב , ע"ב .(
25. **הרמב"ם**, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה א': "אם הייתה \[האישה\] פחותה מזה \[מגיל 3 שנים\] הרי שניהן פטורין, שאין ביאתה ביאה. וכן אישה גדולה שבא עליה קטן… אם היה בן תשע שנים ולמטה, שניהם פטורין". פדופיליה בחסות ההלכה.
26. ב**משנה** נפסק כי "בת שלוש שנים ויום אחד, מתקדשת בביאה" (**מסכת נידה**, פרק ה'). דהיינו, תינוקת למעלה מגיל שלוש מותרת לנישואין ולבעילה![\[15\]](/#_ftn15) **רש"י** אף מצא לכך תקדים בתורה וקבע כי יצחק נישא לרבקה כאשר היתה בת שלוש.[\[16\]](/#_ftn16)
27. **הרמב"ם**, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה א': הבא על הזכור… אם היה הזכור בן תשע או פחות, שניהן פטורין; וראוי לבית דין להכות הגדול מכת מרדות, לפי ששכב עם זכור, ואף על פי שהוא פחות מבן תשע". פדופיליה ומשכב זכר בחסות ההלכה.
28. **הרמב"ם**, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה כ"א: "אשתו של אדם מותרת היא לו; לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה; בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה, בין דרך אברים". מעשה סדום באשתו בחסות ההלכה. לפי הרמב"ם, האונס נערה שאינה מאורסת שלא כדרכה \[עושה בה מעשה סדום\], הקנס שישלם יהיה נמוך יותר, כי לא פגע בבתוליה.
29. **משנה**, **קידושין** א': האישה נקנית כמו עבד וכמו בהמה: בכסף ובשטר (הסכם קנייה); בהבדל אחד: את האישה ניתן לקנות גם ע"י בעילה; את העבד והבהמה – לא!
30. בנושא הגירושין, נאמר **בתורה**: "כִּי-יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם-לֹא תִמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו כִּי-מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ" (**דברים** כ"ד 1). כלומר: העילה לנתינת גט יכולה להיות רק זנות או ניאוף.[\[17\]](/#_ftn17) למרות דברים ברורים אלה, באו **בית הלל** ולימדו כי בעל יכול לגרש את אשתו אפילו אם "הקדיחה תבשילו…". ו**רבי עקיבא** פסק: "אפילו מצא אחרת נאה הימנה" (**בבלי**, **גיטין** צ' ע"א).[\[18\]](/#_ftn18)
31. **חז"ל** קבעו כי אלהים ברא את חוה מזנבו של האדם (**בבלי**, **עירובין** י"ח ע"א).[\[19\]](/#_ftn19) במילים אחרות, על-אף שבבראשית ב' 21-22 כתוב באופן מפורש "צֵּלָע", אומרים הרבנים "זנב", על-מנת להמעיט ולהשפיל את האישה עוד יותר.
32. **חז"ל** קבעו כי "ער ואונן שִמשו שלא כדרכן" (**בבלי**, **יבמות** ל"ד ע"ב). כלומר, בסתירה מוחלטת לכתוב בבראשית ל"ח 6-10, החליטו חז"ל כי ער ואונן, בני יהודה, עשו בתמר מעשי סדום.[\[20\]](/#_ftn20)
33. ב**בראשית** ל"ד 1-2 נאמר: "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת־לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן־חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ". בהסתמך על תיאור זה קבעו **חז"ל** בעזות מצח כי דינה "גָּרְמָה לְעַצְמָהּ שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר" (**קהלת רבה**, פרשה י'). הגדיל לעשות בעל **מדרש אגדה** (פרשת וישלח), כאשר טען ללא בושה וללא סימוכין מהמקרא: "כשם שהיתה לאה יצאנית… כך היתה דינה יצאנית" (דהיינו, פרוצה).[\[21\]](/#_ftn21) התורה מלמדת כי אחיה של דינה האשימו את התוקף וסגרו איתו חשבון (ברא' ל"ד 7, 25-31); מנגד, בחרו **חז"ל** להטיל אפוא את האחריות למעשה ואת האשמה דווקא על הנאנסת.
34. **חז"ל** נתנו דרור לדמיונם הפרוע וקבעו בגסות בלתי נתפסת כי שמה של ערפה ניתן לה מפני שקיימה יחסי מין כאשר עורפה מול פני הגבר: "שהכל עורפין אותה מאחריה"; ומשום "שהכל דשין אותה" (**בבלי**, **סוטה** מ"ב ע"ב). **ר' יצחק** לא הסתפק בכך והוסיף מלוא חופנים של גסות רוח מִשלו: "כל אותו הלילה שפרשה ערפה מחמותה, נתערבו בה ערוות גוים של מאה בני אדם" (**מדרש רות רבה**, פרשה ב').
35. **חז"ל** לימדו כי "בת שש שנים היתה דינה כשהולידה את אסנת משכם" (**מסכת סופרים** י"א ט'; **ילקוט שמעוני**, בראשית ל"ד קל"ד). כלומר: ללא כל אסמכתא מהמקרא, קבעו **הרבנים** כי: **א-** דינה נאנסה כאשר היתה בת שש שנים; **ב-** אסנת, אשתו של יוסף, היתה בתם של שכם ודינה. כאן סותרים **חז"ל** את **התורה** באופן גס, שהרי לפי **בראשית** מ"א 45, אביה של אסנת היה "פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן" (ולא שכם, כפי שנטען במדרשים).
36. **הרמב"ם** קבע כי אסור לכוהן הגדול לשאת נערה בוגרת[\[22\]](/#_ftn22) מעל גיל 12 או קטנה מגיל 12: "מצות עשה על כוהן גדול, שיישא נערה בתולה; ומשתבגור, תיאסר עליו, שנאמר: 'והוא, אישה בבתוליה ייקח' (ויקרא כא,יג) – 'אישה', לא קטנה; 'בבתוליה', לא בוגרת" (**משנה תורה**, הלכות איסורי ביאה י"ז). מדוע אסרו **חז"ל** על הכוהן לשאת בתולה בוגרת? תשובה: "והוא אשה בבתוליה יקח, פרט לבוגרת – שכלו לה בתוליה" (דהיינו, מעל גיל 12 מתחילים הבתולים להתכלות וערכה של האישה יורד בהתאמה, **בבלי**, **יבמות** נ"ט ע"א). לסיכום, **התורה** מצווה על הכוהן הגדול לשאת אישה בתולה; **חז"ל** הוסיפו מצווה שאינה מן התורה וקבעו כי עליו לשאת ילדה בדיוק בת 12, לא פחות ולא יותר.
37. **הרמב"ם** טבע את הביטוי הנורא "אשת איש זונה": פירושו של דבר הוא ש'אישה' היא החומר ואילו 'איש' הוא הצורה; ולמרות שהיותה של האישה "אשת איש" היא תמיד מבקשת איש אחר, תפתהו ותמשכהו בכל צד עד שישיג ממנה מה שהשיג בעלה. כפי שחומר הגלם מתאווה תמיד לקבל צורה, כך האישה לעולם תימשך ותתאווה לזנות עם הגבר, כל גבר![\[23\]](/#_ftn23) לפי "רבנו בחיי", האיש הוא השכל והכלי (החומר) הוא האישה (פירושו לבראשית ג').
38. "הנשים חייבות לכבד את בעליהן… ומאכילות בעליהן אפילו מידיהן לפיהן, ומכבסות ומבשלות, כמה שאמרו חכמים: אשה טוחנת ואופה. וכשנכנס בעלה מן החוץ, חייבת האשה לעמוד על רגליה. ואין לה רשות לישב עד שישב בעלה. ואין לה רשות להרים קולה עליו. ואפילו מכה אותה, תשתוק, כדרך שהנשים צנועות עושות" (אוצר הגאונים לכתובות, חלק התשובות, סימן תכח, עמ' 170-169).
39. **בבלי**, **סנהדרין** ל"ט ע"א: "היה לו לאדם הראשון שנטלו ממנו צלע אחת ונתנו לו שפחה לשמשו \[ליחסי מין\]". כלומר: תכלית האישה – להיות שפחת מין לאדם!
40. **ירושלמי**, **סוטה** (דף טז,א פרק ג הלכה ד גמרא): מוטב ש"ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים".
41. **הרמב"ם**, משנה תורה, הלכות אישות י"ג: "גנאי הוא לאישה שתהיה יוצאת תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך, שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה". כלומר: על הבעל לכלוא את אשתו בבית!
42. **הרמב"ם**, משנה תורה, הלכות אישות כ"א: "כל אישה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן, כופין אותה ועושה אפילו בשוט". הכאת נשים בחסות ההלכה.
43. "נשים אינן בנות הוראה ואין לסמוך על דבריהן" (מדרש **במדבר רבה** י"ז).
44. "שאלו את ר' יהושע… מפני מה האישה צריכה להתבשם ואין האיש צריך להתבשם? אמר להם: אדם נברא מאדמה, והאדמה אינה מסרחת לעולם. ואשה נבראה מעצם. משל: אם תניח בשר שלשה ימים בלא מלח – מיד הוא מסריח" (מדרש **בראשית רבה** י"ז). כלומר: האישה מסריחה מטבעה.
45. **בבלי**, **פסחים** קי"א ע"א: "הני בי תרי דמצעא להו אשה נדה, אם תחלת נדתה היא – הורגת אחד מהן, אם סוף נדתה היא – מריבה עושה ביניהן". דהיינו: אישה שהייתה במחזור ועברה בין שני גברים, אם הייתה בתחילת המחזור היא גורמת למותו של אחד מהם; ואם בסוף המחזור, היא גורמת למריבה ביניהם.
46. **קיצור שולחן ערוך**, סימן ג', סעיף ח': "יש להיזהר שלא ילך איש בין שתי נשים ולא בין שני כלבים או שני חזירים, וכן לא יניחו אנשים שתלך ביניהם אישה או כלב או חזיר". כלומר: האישה גרועה ככלב וכחזיר.
47. "במרוקו לאחר חיבורו הערבה היו מביאים אותה הביתה וחובטים בה על גב האישה והילדים כסגולה לשנה טובה" (ד"ר יואל רפל, מועדי ישראל: אנצקלופדיה שימושית לשבת ולחג, 1990: 95-96).
48. **בבלי**, **נדרים** כ' ע"ב: "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה משל לבשר הבא מבית הטבח רצה לאכלו במלח אוכלו צלי אוכלו מבושל אוכלו שלוק אוכלו".
49. זנות בחסות ההלכה: "שאלו התלמידים: והלא אחד החכמים, רב שמו, כשהלך ממקום מגוריו למקום מרוחק אחר היה מפרסם ברבים: 'מי רוצה להיות אשתו ליום אחד?' כך נהג חכם נוסף, רב נחמן שמו" (**בבלי**, **יבמות** ל"ז ע"ב); "אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו… ילבש שחורים ויתכסה שחורים וילך למקום שאין מכירין אותו ויעשה מה שלבו חפץ" (**חידושי הריטב"א**, מסכת ראש השנה א'). "אמרו עליו, על ר' אליעזר בן-דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה" (**בבלי**, **עבודה זרה** י"ז ע"א).
50. בבלי, עבודה זרה ל"ד ע"ב: "המקדש \[לנישואין\] אישה בצואת שור, אם הצואה נלקחה משור שנעבד לעבודה זרה – אינה מקודשת; אם נלקחה משור שדינו מוות – האישה מקודשת". דהיינו, ניתן לקדש אישה בצואה!
51. **בבלי**, **שבת** ס"ב ע"ב: נשים המפתות את בחורי ישראל, עונשן שתהיינה קרחות משערות ראשן ומקום ערוותן ייעשה מוגלה.
52. גבר ואישה הטובעים בנהר, יש להציל את הגבר תחילה (**שולחן ערוך**, יורה דעה). מבוסס על ההלכה מ**התלמוד**: "האיש קודם לאישה להחיות \[להציל\] ולהשיב אבדה" (**הוריות** י"ג ע"א).
53. אשרי מי שבניו זכרים, אוי למי שבנותיו נקבות (בבלי, סנהדרין ק' ע"ב).
54. כיוון שנבראה אישה, נברא שטן עימה ("רבנו בחיי" ורש"י בפירושם על מסכת קידושין פ').

הרשימה עוד ארוכה, אבל אפשר כבר להבין שחז"ל מצביעים על כך שאת כאישה יצור נחות מן הגבר, ובחלק מן המקרים מתייחסים אליך כאל חפץ או רכוש. עד כדי כך שבעת משפט, העדות שלך (או של נשים רבות) אינה מתקבלת מבחינתם. אתן מבינות, ישוע העז לצאת נגד מוסכמה חברתית, תרבותית ודתית שנעשתה בשם אלוהים ובשם הדת, אותו הלך רוח בדיוק שרר בתקופתו, כאשר הסופרים והפרושים (רבנים דאז) הביאו אשה שנתפסה נואפת על מנת לבחון אותו:

"אָז הֵבִיאוּ הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים (רבנים דאז) אִשָּׁה שֶׁנִּתְפְּסָה בְּנִאוּף, הֶעֱמִידוּ אוֹתָהּ בָּאֶמְצַע וְאָמְרוּ לוֹ (לישוע): "רַבִּי, הָאִשָּׁה הַזֹּאת נִתְפְּסָה בְּנִאוּף, בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה. מֹשֶׁה צִוָּנוּ בַּתּוֹרָה לִסְקֹל נָשִׁים כָּאֵלֶּה, וּמָה אַתָּה אוֹמֵר?" זֹאת אָמְרוּ כְּדֵי לְנַסּוֹת אוֹתוֹ, שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם בְּמַה לְּהַאֲשִׁימוֹ. אוּלָם יֵשׁוּעַ הִתְכּוֹפֵף וּבְאֶצְבָּעוֹ כָּתַב עַל הָאָרֶץ. כְּשֶׁהוֹסִיפוּ לִשְׁאֹל אוֹתוֹ, זָקַף קוֹמָתוֹ וְאָמַר: "מִי מִכֶּם נָקִי מְחֵטְא, שֶׁיְּהֵא הוּא רִאשׁוֹן לְהַשְׁלִיךְ עָלֶיהָ אֶבֶן!" וְשׁוּב הִתְכּוֹפֵף וְכָתַב עַל הָאָרֶץ. כְּשָׁמְעָם זֹאת יָצְאוּ אֶחָד אֶחָד, הָחֵל מֵהַזְּקֵנִים. הוּא נוֹתַר לְבַדּוֹ וְהָאִשָּׁה עוֹדֶנָּה בִּמְקוֹמָהּ. הִזְדַּקֵּף יֵשׁוּעַ וְאָמַר לָהּ: "אִשָּׁה, אֵיפֹה הֵם? הַאִם לֹא הִרְשִׁיעַ אוֹתָךְ אִישׁ?" הֵשִׁיבָה וְאָמְרָה: "אַף לֹא אֶחָד, אֲדוֹנִי." אָמַר לָהּ: "גַּם אֲנִי אֵינֶנִּי מַרְשִׁיעַ אוֹתָךְ; לְכִי וְאַל תּוֹסִיפִי לַחֲטֹא עוֹד." (הבשורה על פי יוחנן פרק ח', הברית החדשה)

במקרה אחר, ישוע עבר על מוסכמה חברתית גדולה כאשר לא רק שיצר קשר מיוזמתו ודיבר עם אישה, אלא שדיבר עם אישה שומרונית: "אֵיךְ אַתָּה, שֶׁיְּהוּדִי אַתָּה, מְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי לִשְׁתּוֹת וַאֲנִי אִשָּׁה שׁוֹמְרוֹנִית? כִּי הַיְּהוּדִים אֵינָם מִתְעָרְבִים עִם שׁוֹמְרוֹנִים" (הבשורה על פי יוחנן פרק ד', הברית החדשה)

בברית החדשה, חייה של מרים המגדלית ("מגדלנה") שפכו אור על יחסו המהפכני של ישוע כלפי נשים במאה הראשונה לספירה. מרים המגדלית, כמו כל אחת ואחד מאיתנו, לא היתה בדיוק טלית שכולה תכלת. מספר החלטות לא טובות שנלקחו על ידה ניתבו את חייה לכיוונים הלא נכונים. אך אף אחת מהטעויות שלה לא גרמה לישוע להדיר אותה ממנו או להתייחס אליה בחוסר כבוד. למעשה, השגיאות של מרים דחפו את ישוע לעשות עבורה את המעשה האציל מכולם…

הכי קל זה להאשים את החלש, להאשים את האישה, מאז בריאת העולם, כאשר אדם האשים את חוה, ועד היום. כך גם בתקופתו של ישוע, האשימו הרבנים את האישה שהיא לא צנועה מספיק, על כך ישוע השיב: "וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁכָּל הַמַּבִּיט בְּאִשָּׁה מִתּוֹךְ תַּאֲוָה אֵלֶיהָ כְּבָר נָאַף אוֹתָהּ בְּלִבּוֹ. אִם עֵינְךָ הַיְמָנִית תַּכְשִׁיל אוֹתְךָ, נַקֵּר אוֹתָהּ וְהַשְׁלֵךְ אוֹתָהּ מִמְּךָ" (הבשורה על פי מתי פרק ה')

בתורה נקבע כי אדם יכול לתת גט לאשתו רק כאשר: "וְהָיָה אִם-לֹא תִמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו כִּי-מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ" (דברים כ"ד 1). כלומר, אפשר להתגרש רק בשל זנות. עם-זאת, חז"ל לקחו לעצמם את הרשות להתייחס רק לחצי הראשון של הפסוק, ניתקו אותו בגסות מההקשר וקבעו: "אפילו הקדיחה תבשילו… ר' עקיבא אומר: אפילו מצא אחרת – נאה ממנה, שנאמר (דברים כד): והיה אם לא תמצא חן בעיניו". כלומר, למרות קביעת התורה, החליטו הרבנים כי מותר לגרש את האישה אם הקדיחה את התבשיל (שרפה את האוכל) ואפילו אם מצא הבעל אישה יפה ממנה (משנה, גיטין ט').

מאז ועד היום, רוב הרבנים לא סבלו את המסר של שישוע ולכן דחו אותו, הם אף שינו את שמו ל"ישו הנוצרי" (על אף היותו יהודי-ישראלי) ובכך גם את תדמיתו, זאת על אף שהנצרות לא הייתה קיימת באופן רשמי עד המאה הרביעית.

בספר בראשית, לאחר בריאת האיש והאישה נאמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד". במשלי י"ח נכתב: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'". אך התנ"ך לא שכנע את הרבנים, מאחר שלמרות קטעים אלו ואחרים, אשר מעלים את קרנה של האישה ומתארים אותה כברכה, רבני חז"ל חייבו כל גבר יהודי לומר פעם ביום: "ברוך אתה אדוני… שלא עשני אישה" (סידור התפילה). מסביר רבי אברהם סבע (רב מקובל בתקופת גירוש ספרד): "שלא עשני אִשה, שהאשה סימן קללה." ("צרור המור", בראשית פרשת ויצא).

למעשה, רבני חז"ל עורכים השוואה לא מחמיאה בין האישה לעבדים וגויים (כאשר שנאתם לאחרונים ידועה), בסידור התפילה הרבני מצווה כל גבר לומר על הבוקר: "ברוך אתה אדני אלהינו מלך העולם שלא עשני גוי…שלא עשני עבד…שלא עשני אישה." (ברכות הבוקר).

לעומת זאת, בברית החדשה, שאול השליח, אשר הגיע מרקע רבני בעצמו והכיר היטב את הדרת הנשים בדת, ביטל את הַהַפְלָיָה הזו כאשר קבע כי: "וְאֵין עוֹד יְהוּדִי וְלֹא יְוָנִי; אֵין עֶבֶד וְלֹא בֶן־חוֹרִין; אֵין זָכָר וְלֹא נְקֵבָה, כִּי כֻלְּכֶם אֶחָד אַתֶּם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ" (גלטים ג' 28).

### יחסה של הברית החדשה לנשים

כדי לבחון נושא זה, נתמקד בחמישה תחומים:

- יחסם של כתבי הברית החדשה לנישואין.
- היחס לתלמידות בקרב נשים.
- היחס אל מצוות הנשים.
- היחס לעדותן של הנשים.
- היחס אל האישה והאשמה.

#### (א) יחסה של הברית החדשה לנישואין:

מחברי הברית החדשה היו ערים לכך כי קריאה לא-מעמיקה של דבריהם עלולה להביא למסקנה כי הם מגנים את מוסד הנישואין ואת יחסי האישות. לכן הם יצאו מגדרם על-מנת לנפץ רושם מוטעה זה ולהעמיד את הדברים על דיוקם.

בראשונה אל-הקורינתיים מוכיח שאול את קהילת קורינתוס על הזנות שנמצאה בתוכה (פרק ה, 1) וגוער בהם בצורה חריפה כל-כך, עד כי נראה כי הוא היה מעדיף לבטל את הנישואין לגמרי: "ולעניין מה שכתבתם אלי, הנה טוב לאדם שלא ייגע באישה, אך מפני הזנות תהי לכל איש אשתו ויהי לכל אישה בעלה" (פרק ז', 1-2). כיוון ששאול הבין כי דבריו עלולים להתפרש לא נכון (וייתכן ואפילו התפרשו כבר בצורה שגויה), הוא מבהיר את כוונתו בפרק ט': "וזאת התנצלותי כנגד הדנים אותי: האין לנו רשות בידנו לאכול ולשתות? האין רשות בידנו להוליך עמנו אחות \[באמונה\] לאישה, כמו גם השליחים האחרים וכמו אחֵי האדון וכמו כיפא?"(פס' 3-5). כאן אנו רואים כי לא די בכך ששאול מפריך את האיסור (לכאורה) להינשא, הוא אף מגלה לנו כי שליחים נוספים, אחיו של ישוע עצמו ואפילו שמעון-כיפא, באו בברית הנישואין.1

בראשונה אל-טימותיוס פרק ד', נאמר "כי באחרית הימים יהיו אנשים אשר יסורו מן האמונה בפנותם אל הרוחות המטעות ואל תורת השדים. דוברי שקרים בחנופה אשר מצפונם כהה, אוסרים לשאת אישה ומונעים מיני מאכלים אשר בראם האלהים שיאכלום בתודה המאמינים וידעי האמת" (פס' 1-3). גם מקטע זה ניתן להבין כי היו אנשים אשר הטילו איסור על נשיאת נשים, אך כאמור, הללו מכונים ע"י שאול כדוברי שקרים אשר סרו מן האמונה לעבר הרוחות המטעות ותורת השדים.

מחבר האיגרת אל-העברים (שאול?) מדגיש בפרק י"ג כי "חיי האישות יכובדו אצל הכל ויצועכם אל יחולל, \[כי\] את הזונים והנואפים ישפוט אלהים" (פס' 4). ושוב אנו רואים כי המסר שניסו להעביר מחברי הברית החדשה לא יצא כנגד חיי אישות, כי-אם כנגד שימוש לא יאה שלהם (בצורת ניאוף וזנות).

אדרבא, כתבי הברית החדשה עודדו נישואין כאשר הם הפכו זאת לאות ולמופת: "ופקיד העדה צריך להיות איש אשר אין בו דופי, בעל אישה אחת, מושל ברוחו, צנוע ונחמד לבריות, מכניס אורחים ומבין ללמד ולא אוהב יין2 ולא נוח להכות" (הראשונה אל-טימותיוס ג', 2). על השמשים בכל קהילה להיות "כל אחד בעל אישה אחת ומנהלים בטוב את בניהם ואת בתיהם" (שם, פס' 12). אלמנה הרוצה להיבחר לתפקיד בקהילה חייבת להיות מעל "ששים שנה ואשר היתה אשת איש אחד" (שם, פרק ה, 9). שאול, מחבר האיגרת, אף מביע את רצונו "כי הצעירות תהיינה \[נשואות\] לאיש, ללדת בנים ולהנהיג את בתיהן ולא לתת לאויב תאנה לחרף" (שם, פס' 14). בסיום פרק ב' של אותה איגרת מציין שאול כי האישה "תיוושע בלדתה בנים, אם תעמדנה באמונה ובאהבה ובקדושה עם הצניעות" (פס' 16). לסיכום, אנו רואים כי לא רק שאין ולו רמז לגינוי הנישואין, אלא שמוסד זה מקבל עידוד ומשנה תוקף.

דבר נוסף מעניין העולה מתוך הקטעים האלה שאין להתעלם ממנו, הוא המוטיב החוזר של נשיאת אישה אחת בלבד. כידוע, תקופת בית שני היתה פטריארכאלית ביותר והגברים בדת היהודית הורשו, ע"פ ההלכה, להינשא אפילו למאה נשים, עד כמה שהדבר נשמע מוזר. סימוכין לכך אנו מוצאים עד לזמנו של הרמב"ם, שכתב בהלכות אישות:3

פרק י"ד, הלכה ד: "נושא אדם כמה נשים, אפילו מאה, בין בבת אחת, בין בזו אחר זו; ואין אשתו יכולה לעכב עליו: והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה, כראוי לכל אחת ואחת".
פרק י"ד, הלכה ה: "וכמה היא עונתן? לפי מניינן. כיצד: פועל שהיו לו שתי נשים – יש לזו עונה אחת בשבת, ולזו עונה אחת בשבת; היו לו ארבע נשים – נמצאת עונת כל אחת מהן, פעם אחת בשתי שבתות. וכן אם היה מלח ויש לו ארבע נשים, תהיה עונת כל אחת מהן פעם אחת בשתי שנים".
פרק י"ד, הלכה ו: "לפיכך ציוו חכמים שלא יישא אדם יותר על ארבע נשים, אף על פי שיש לו ממון הרבה, כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחודש".

במילים אחרות, למרות שמבחינה הלכתית יכול הגבר לקחת מאה נשים, באו חז"ל וצמצמו זאת "רק" לארבע על-מנת שיהיה לו פנאי לשמש כל אחת מהן לפחות פעם בחודש.4 מן הבחינה הזו, כתבי הברית החדשה מקדימים את זמנם באופן דרמטי כאשר הם פוסקים כי הקונסטלציה האידיאלית בנישואין היא איש אחד ואישה אחת, ממש כפי שברא אותם ה' מבראשית: "על-כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (פרק ב, 24).5

#### (ב) היחס לתלמידות בקרב נשים בכתבי הברית החדשה:

סיפורה של ברוריה (או ברוריא), אשת רבי מאיר, מהווה דוגמא כל כך יוצאת דופן בספרות חז"ל לאישה-תלמידה, עד כי אל-לנו להתייחס אליו אלא בחזקת "דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל. ללמד לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא".6 מדוגמתה של ברוריה, ניתן אפוא ללמוד עד כמה נדיר היה זה למצוא ולו תלמידה חכמה אחת של כתבי הקודש בחברה הדתית-פטריארכאלית של תקופת סוף בית שני.

לעומת זאת, כאשר קוראים את ספרי הברית החדשה מגלים כי לא זו בלבד שהיחס אשר מקבלות שם הנשים הוא חיובי ביותר, אלא שבאופן יחסי, מבין כל הכתבים הדתיים של אותה תקופה הנמצאים ברשותנו (לרבות כתבי חז"ל, קלמנס, טרטוליאנוס ואוגוסטינוס), אין מסמך יותר פרו-פמיניסטי מזה של הברית החדשה.

להלן כמה דוגמאות לכך: כבר בפרק הפתיחה של בשורת מתי מתגלה פרט יוצא דופן, אם לוקחים בחשבון את האופי השמרני של התרבות היהודית בתקופת בית שני. מתי מזכיר לנו לא פחות מארבע נשים כאשר הוא מתאר את שושלת היוחסין של המשיח – תמר, רחב, רות ובת-שבע (מתי א', 3, 5-6). וכאמור, אין הוא מתבייש בכך שהמשיח הוא צאצא של אישה זונה (רחב), למרות שבנקל היה יכול לוותר על ציון שמה. רחב מוזכרת שוב, גם בפרק י"א של האיגרת אל העברים – פרק המוקדש כולו לדמויות מקראיות המהוות מודל לחיקוי בגלל עוצמת אמונתן. ואמנם, מחבר אותה איגרת אינו שוכח לעשות כבוד לרחב הזונה כאשר הוא מכניסה (פס' 31) לפנתיאון בו מצויים בין היתר שלושת האבות, משה רבנו ודוד המלך.

דוגמא נוספת ליחס המפתיע שאליו זוכות נשים בברית החדשה, מתקבל גם מישוע עצמו. בבשורת לוקס פרק י', נאמר:

"ויהי בנסעם, ויבוא אל כפר אחד ואישה אחת ושמה מרתא אספה אותו אל ביתה. ולה היתה אחות ושמה מרים, אשר ישבה לרגלי ישוע לשמוע את דברו. ומרתא יגעה ברוב שירותה ותיגש ותאמר: הלא תשים על לבך אדני, אשר אחותי עזבתני לשרת לבדי? אמור נא אליה ותעזור לי. ויען ישוע ויאמר לה: מרתא מרתא, את דואגת ומבוהלת על הרבה. אבל אחת היא מן הצורך ומרים בחרה לה החלק הטוב, אשר לא יילקח ממנה" (פס' 36-42).

בקטע קצר זה ניתן להבחין במספר דברים יוצאי דופן: (1) בתקופה בה נשים-תלמידות היתה תופעה נדירה ביותר,7 שלא לומר אסורה, אנו קוראים כי ישוע לא נמנע מללמד את מרים לרגליו; (2) יתרה מכך, במקום לשבח את מרתא ולגעור במרים, ישוע בוחר להעמיד את מרתא במקומה ולשבח את מרים על כך שבחרה בחלק הטוב יותר – לימוד דבר האלוהים. ומרים הזו לא היתה תלמידתו היחידה של המשיח. בפרק האחרון של האיגרת אל-הרומיים, מציין שאול השליח את שמותיהן של לפחות עוד שש תלמידות נוספות ברשימה הכוללת גברים ונשים כאחד (פרק ט"ז, פס' 1, 3, 6, 12, 15). פיבי, הראשונה אשר פותחת את הרשימה, אף מתפקדת כשמשית הקהילה בקנכראה (שם, פס' 1). דוגמא נוספת נמצאת במעשי השליחים פרק ט', שם אנו קוראים על "תלמידה ביפו, ושמה טביתא, שתרגומו צביה, והיא מלאה מעשים טובים וצדקות אשר עשתה" (פס' 36).8

נוסף על שנים עשר תלמידיו של ישוע, אנו קוראים בבשורת לוקס כי התלוו אליו באופן קבוע גם :"נשים אשר נרפאו מרוחות רעות ומחוליים: מרים, הנקראה מגדלית, אשר גורשו ממנה שבעה שדים. ויוחנה, אשת כוזא סוכן הורדוס. ושושנה, ואחרות רבות אשר שרתהו מנכסיהן" (פרק ח, 2-3). משמעות הדבר היא כי לא רק שהיו לישוע תלמידות, אלא שדווקא הן (ללא עזרתם של גברים) היו אלה אשר ניאותו לממן את שירותו הציבורי ולסייע לכסות את הוצאות מחייתו.

דוגמא אחרת ליחס המפתיע המוענק לנשים בברית החדשה, מתקבלת אף היא מן המשיח עצמו. המפגש של ישוע עם האישה השומרונית, כפי שהוא מתועד בבשורת יוחנן פרק ד', חושף את יחסו המהפכני לנשים באותה תקופה. כאשר ביקש ממנה המשיח מעט מים, הופתעה האישה והשיבה: "הן יהודי אתה וכיצד תשאל ממני לשתות ואנכי שומרונית? כי לא יתערבו היהודים עם השומרונים" (פס' 9).9 וכששבו תלמידיו וראו את שניהם משוחחים, "ויתמהו על דברו עם אישה, אך לא אמר לו איש מה זה תשאל או מה תדבר עימה" (פס` 27). הדמות שעימה שוחח ישוע היתה אפוא בקבוצת סיכון כפולה, אשר היוותה מטרה נוחה ביותר להפליה: (1) הן עקב היותה שומרונית; (2) הן עקב היותה אישה. אך כאמור, ישוע התעלה על החיץ האתני-לאומי ועל החיץ המגדרי גם יחד, והוכיח שוב כי אינו נושא פנים לאיש.10

#### (ג) היחס אל מצוות הנשים:

דבר נוסף שעושה שאול השליח, מהווה אף הוא סטייה קיצונית מן הנורמה המקובלת בדתות האחרות של התקופה. הן באיגרת אל האפסיים (פרק ה', 21) והן באיגרת אל הקולוסים (פרק ג', 18), פונה שאול אל הנשים ללא משוא פנים – כלומר: ממש בגוף שני – ומוסר להן באופן ישיר מצוות מאת האדון.11 ואין דבר זה שמור לשאול בלבד; גם פטרוס (שמעון-כיפא), באיגרתו הראשונה, פונה אל הנשים ישירות בגוף שני (פרק ג', 1) ומוסר להן את מצוות המשיח, ממש כפי שהוא עושה לגבי הגברים (שם, פס' 7). זה שינוי עצום ביחס הדתי לעבר הנשים ואין להקל בכך ראש כאשר לוקחים בחשבון כתבי קודש אחרים של אותה תקופה. 12

מדרש "בראשית רבה", מבהיר באופן קיצוני ביותר מהי דעתם של חז"ל בנוגע להשלכותיו של החטא הקדמון. שימו לב לאשמת הנשים בכל סעיף וסעיף: "מפני מה האיש יוצא ראשו מגולה והאשה ראשה מכוסה? אמר להן: לאחד שעבר עבירה והוא מתבייש מבני אדם, לפיכך יוצאת וראשה מכוסה. ומפני מה הן מהלכות אצל המת תחלה? אמר להם:על ידי שגרמו מיתה לעולם, לפיכך הן מהלכות אצל המת תחלה. הה"ד (איוב כא) ואחריו כלאדם ימשוך. ומפני מה ניתן לה מצות נדה? ע"י ששפכה דמו של אדם הראשון, לפיכך ניתן לה מצות נדה. ומפני מה ניתן לה מצות חלה? על ידי שקלקלה את אדם הראשון שהיה גמר חלתו של עולם, לפיכך ניתן לה מצות חלה. ומפני מה ניתן לה מצות נר שבת? אמר להן: על ידי שכבתה נשמתו של אדם הראשון, לפיכך ניתן לה מצות נר שבת".13

---

\[1\] על כך ששמעון היה נשוי, ניתן ללמוד גם מבשורת מתי פרק ח', 14.
\[2\] שאול השליח אמנם מזהיר מפני השתכרות ליין (אל-האפסיים ה', 18), ברם הוא איננו מתכוון לאיסור גורף של שתיית יין, שהרי בראשונה אל-הקורינתיים הוא מדגיש את חשיבות שתיית כוס היין לזכר דמו הנשפך של המשיח (פרק י"א, 25-29) ובראשונה אל-טימותיוס הוא אף ממליץ לשתות מעט יין מפעם לפעם (פרק ה', 23).
\[3\] משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרקר י"ד, הלכות ד-ו.
\[4\] למען הגילוי הנאות, יש להזכיר כי מאז שנת 1000 לספ', נמנעו היהודים אשר חיו בארצות אשכנז לשאת למעלה מאישה אחת. הדברקרה בעקבות תקנה האוסרת על נשיאת אישה שנייה. את התקנה מייחסתהמסורת היהודית לאחד מחשובי הרבנים באירופה – רבנו גרשום. עם-זאת, יש לציין כי קהילות מסוימות סרבו לקבל את התקנה החדשה והמשיכו במנהגי הפוליגיניה הישנים.
\[5\] ראו את התייחסותו של ישוע לכך במתי י"ט, 4-6: מרקוס י', 6-9; ואת פרשנותו של שאול השליח באל-האפסיים ה', 31-33.
\[6\] תלמוד בבלי, מסכת בכורות ו, ע"א.
\[7\] כאמור, הדוגמא של ברוריה היא בבחינת יוצא מן הכלל המעיד על הכלל.
\[8\] למעשה, למרות שהיו לישוע תלמידות רבות, צביה היא הדמות היחידה המקבלת בספרי הברית החדשה את התואר "תלמידה".
\[9\] על-מנת ללמד על הסיבות לראשיתה של האיבה בין היהודים לשומרונים, ניתן לפנות למלכים ב י"ז, 24-41.
\[10\] ככתוב בלוקס כ', 21.
\[11\] גישה כזו לנשים כנראה נבעה מן המוטו אשר לפיו נהג שאול: "כי אתם כולכם בני אלהים על-ידי האמונה במשיח ישוע. כי כולכם אשר למשיח נטבלתם, לבשתם את-המשיח. ואין עוד יהודי ולא יווני, אין עבד ולא בן-חורין, אין זכר ולא נקבה, כי כולכם אחד אתם במשיח ישוע" (אל-הגלטיים ג', 26-28).
\[12\] גישה מרעננת זו, בה נוקטים שליחיו של ישוע, חשובה ביותר בעיקר לאור העובדה שהן במקרא והן בספרות חז"ל, המצוות המיוחסות לנשים ניתנות להן בגוף שלישי. דהיינו, מדברים עליהן אך לא איתן. אין הכוונה לכך שבכתבי קודש אחרים לא מופיעים אזכורים של מצוות הנוגעות לנשים או דיבור של האל ישירות לעבר נשים, אלא לכך שאין בכתבים אחרים (לרבות המקרא) מצוות הלכתיות אשר מכוונות וניתנות לנשים בגוף שני ובפנייה אישית ישירות אליהן. דפוס זה מאפיין אפוא את ספרי הברית החדשה לבדם.
\[13\] מדרש בראשית רבה, פרשת בראשית.

---

[\[1\]](/#_ftnref1) ילקוט שמעוני, בראשית ב' סימן כ"ד.

[\[2\]](/#_ftnref2) ראו גם במסכת עירובין י"ח ע"ב.

[\[3\]](/#_ftnref3) ב"קיצור שולחן ערוך" נאסר על איש ללכת "בין שתי נשים, ולא בין שני כלבים או שני חזירים, וכן לא יניחו האנשים שתלך ביניהם אִשה או כלב או חזיר" (דין לבישת בגדיו והלוכו, סימן ג', סעיף ח').

[\[4\]](/#_ftnref4) בתלמוד אף כתוב: "וילך אלקנה אחרי אשתו" (בבלי, עירובין י"ח ע"ב).

[\[5\]](/#_ftnref5) ראו גם: קיצור שולחן ערוך, הלכות אישות ה', סימן קמ"ה.

[\[6\]](/#_ftnref6) בתלמוד הבבלי, שבת דף ל"א-ל"ב, מפורטים לעומק – האיום, החטא ועונשו. יש לציין כי אין שום אינדיקציה מקראית לכך שמצוות התרומה מלחם הארץ (במדבר ט"ו 17-21) מיוחסת לנשים בלבד ולפיכך, אין פלא שהתנ"ך לא מזכיר את העונש הנורא שהמציאו הרבנים.

[\[7\]](/#_ftnref7) דברים ד' 2, י"ג 1.

[\[8\]](/#_ftnref8) משנה תורה לרמב"ם, הלכות עדות, ט'.

[\[9\]](/#_ftnref9) משנה תורה, הלכות אישות, פרק י"ד, הלכה ד.

[\[10\]](/#_ftnref10) שם, הלכה ו'. למען הגילוי הנאות, יש להזכיר כי מאז שנת 1000 לספירה, נמנעו היהודים אשר חיו בארצות אשכנז לשאת למעלה מאישה אחת. הדבר קרה בעקבות תקנה האוסרת על נשיאת אישה שנייה. את התקנה מייחסת המסורת היהודית לאחד מחשובי הרבנים באירופה – רבנו גרשום. עם-זאת, יש לציין כי קהילות מסוימות סרבו לקבל את התקנה החדשה והמשיכו במנהגי הפוליגיניה הישנים בחסות ההלכה.

[\[11\]](/#_ftnref11) בבלי, קידושין ל"ג ע"ב – ל"ד ע"א.

[\[12\]](/#_ftnref12) מסכת סוכה פרק ב'.

[\[13\]](/#_ftnref13) פרק כ"ג נפתח בציווי על בני ישראל שלא לעשות כל מלאכה בשבת (פס' 3); האם מפני שנאמר "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" מישהו מהרבנים יעז לפטור את הנשים משמירת השבת?..

[\[14\]](/#_ftnref14) חי בספרד במאה ה- 14.

[\[15\]](/#_ftnref15) והרמב"ם מרחיב בנושא: "כל אישה אסורה מאלו: אם הייתה בת שלוש שנים ויום אחד ומעלה, גדול הבא עליה, חייב מיתה או כרת או מלקות; והיא פטורה מכלום, אלא אם כן הייתה גדולה. ואם הייתה פחותה מזה, הרי שניהן פטורין, שאין ביאתה ביאה. וכן אישה גדולה שבא עליה קטן, אם היה בן תשע שנים ויום אחד ומעלה, היא חייבת כרת, או מיתה, או מלקות; והוא פטור. ואם היה בן תשע שנים ולמטה, שניהם פטורין" (משנה תורה, הלכות איסורי ביאה א').

[\[16\]](/#_ftnref16) בפרשנותו על בראשית כ"ה 20. להלן הציטוט במלואו: "הרי ליצחק ל"ז שנים, ובו בפרק נולדה רבקה. המתין לה עד שתהא ראויה לביאה \[ובהגיעה לגיל\] ג' שנים ונשאה". חשוב לציין כי רש"י אינו מבטא דעת יחיד בעניין גילה של רבקה; ב**פרקי דרבי אליעזר** ט"ז נאמר כי כאשר עזבה רבקה את ביתה כדי לפגוש את יצחק, יצאה עימה דבורה – המיינקת שלה.

[\[17\]](/#_ftnref17) בספר מלאכי ב' פס' 14-16 נאמר כי ה' שונא גירושים (ראו גם משלי ה' 18-19).

[\[18\]](/#_ftnref18) לפי מסכת כתובות ע"ה ע"א, מותר לגרש את האישה גם בגין גודל דדיה.

[\[19\]](/#_ftnref19) "רב ושמואל: חד אמר פרצוף וחד אמר זנב. בשלמא למ"ד פרצוף, היינו דכתיב: אחור וקדם צרתני, אלא למ"ד זנב מאי אחור וקדם צרתני".

[\[20\]](/#_ftnref20) ראו ביאורו של ר' עדין שטיינזלץ.

[\[21\]](/#_ftnref21) במדרש "ילמדנו" (ילקוט תלמוד תורה, בראשית אות קמ"ט) מכונה דינה "יצאנית בת יצאנית".

[\[22\]](/#_ftnref22) לפי התלמוד (בבלי, יבמות ק' ע"ב), 'קטנה' היא זו שטרם מלאו לה 12; ו'בוגרת' היא מי שעברה את גיל 12.

[\[23\]](/#_ftnref23) ראו בספרה של פרופ' שרה קליין-ברסלבי, "פירוש הרמב"ם לסיפורים על אדם בפרשת בראשית", 1986: 199-200.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/c503f47aae58c0034a7fa84d3d2ec3c740fe00ce49a05f30b2934b19acf7a1c1?s=300&d=mm&r=g) 

 גולן ברושי 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/golan-broshi/) [    ](https://igod.co.il/author/golan-broshi/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, ישוע - פועלו ודמותו, ישוע היהודי הדגול, יֵשׁוּעַ והברית החדשה, מדע ואמונה, תשובה לרב

**תגיות:** סרטוני וידיאו מיהודים משיחיים אודות ישוע והברית החדשה

---

### [ראיות היסטוריות לתקומתו של ישוע מן המתים](https://igod.co.il/discipleship/העדות-ההיסטורית-והמשפטית-לתחייתו-של-י/)

**Published:** ינואר 1, 2017
**Author:** אלי חייטוב

**Content:**

בראשונה לקורינתים טו שאול הצהיר במצח נחושה: וְאִם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם, הַכְרָזָתֵנוּ הֶבֶל וְגַם אֱמוּנַתְכֶם הֶבֶל…וְאִם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם לִתְחִיָּה, לַשָּׁוְא אֱמוּנַתְכֶם וַעֲדַיִן שְׁרוּיִים אַתֶּם בַּחֲטָאֵיכֶם (הראשונה לקורינתים טו 14,17). במילים אחרות, כבר מראשית האמונה המשיחית, תחייתו של ישוע עמדה כאבן הפינה. האם קיימות ראיות היסטוריות לתקומתו של ישוע? או שמדובר במאורע שעלינו לקבל באמונה עיוורת בלבד? 

במאמר זה אנו נעמיד את תקומתו של ישוע תחת מבחן. אנו נעשה זאת במספר שלבים; ראשית כל, נראה אם קיימות עובדות היסטוריות הרלוונטיות לגבי שאלת תקומתו. לאחר מכן אנו נציג את הקריטריונים שדרכם קובעים את ההסבר הטוב ביותר לעובדות היסטוריות.
 בשלב הבא, אנו נבחן את ההסבר על פיו ישוע קם מן המתים בהשוואה להסברים חלופיים אחרים, לאור הקריטריונים ההיסטוריים, כדי לראות איזה הסבר עונה עליהם בצורה הטובה ביותר.

##  **העובדות ההיסטוריות** 

### **1. ישוע מת בצליבה**

 **א. מקורות עצמאיים מהבשורות**– יש בידינו ארבעה מקורות עצמאיים המשומשים על ידי הבשורות בסיפור הצליבה. בשורות מתי ולוקס הן בלתי תלויות בבשורת מרקוס. סיבה אחת לכך היא שבלוקס כג מתואר לנו שאחד הפושעים שנצלב ליד ישוע התחרט וביקש מישוע שיזכור אותו במלכותו. ישוע אמר לו שהוא יהיה איתו בגן עדן באותו היום. הפרט הזה לא מוזכר במרקוס, מה שאומר לנו שלוקס נשען על מקור שונה. מתי כז גם כן מזכיר את הפושעים, אבל הוא לא מזכיר את החזרה בתשובה של אותו האחד. בנוסף לכך, לוקס מתעד פסקה שבה ישוע מדבר ל"בנות ירושלים" (כג 27-32). פסקה זו לא נמצאת בנרטיב הצליבה במרקוס ולכן, לוקס לא נשען על מרקוס כמקור. בשורת יוחנן גם כן מתעדת את צליבתו של ישוע. רוב החוקרים מסכימים שיוחנן כתב באופן בלתי תלוי בשלוש הבשורות הסינופטיות (מתי, מרקוס ולוקס). לכן, ניתן להתייחס ליוחנן כאל מקור עצמאי.

**ב. יוסף בן מתתיהו**– ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו שנולד בשנת 37 לספירה, חיבר את עבודתו "קדמוניות היהודים". בעבודה זו אנו מוצאים התייחסות לישוע ולמותו בצליבה. הוא כותב:

> ובאותו זמן היה ישוע, איש חכם, אם מותר לקרוא לו (בשם) איש. שכן היה עושה מעשי פלא והיה רבם של הבריות, שקיבלו את האמת בהנאה, והוא משך אחריו יהודים רבים וגם רבים מן ההלנים. הוא היה המשיח. **וכשהוציא פילטוס דינו לתלייה** על פי מסירתם של האנשים הראשונים (במעלה) אצלנו, לא פסקו (מלאהוב אותו) אלה שאהבוהו תחילה. שכן נתגלה אליהם ביום השלישי והוא שוב חי, לאחר שנביאי אלוהים ניבאו עליו דבר זה, (וגם) רבבות נפלאות אחרות. ועד היום לא פס גזע המשיחיים, הנקרא (כך) על שמו.” (יוספוס, יח ג ג, 64-63;)

יש הטוענים שהעדות של יוסף בן מתתיהו לא יכולה להיות אמינה משום שהיא עברה עריכה נוצרית. הסיבה לכך היא שבאותה פסקה שבה הוא מדבר על תלייתו של ישוע, יוסף בן מתתיהו קורא לו "משיח" וטוען שהוא קם מן המתים. בעוד שזה נכון שהפסקה שונתה על ידי נוצרי כלשהו בשלב מאוחר יותר, לא נובע מכאן שלא ניתן להשתמש בפסקה זו כראיה עצמאית למותו של ישוע בצליבה. מרבית החוקרים כיום מחזיקים בעמדה שהעדות של יוסף בן מתתיהו שונתה רק חלקית ולא בשלמותה. במילים אחרות, רוב הפסקה היא אמינה. רק כמה ביטויים בודדים הוכנסו אל תוכה על ידי מחבר נוצרי מאוחר יותר. הסיבה העיקרית בגללה מרבית החוקרים מקבלים את רוב הפסקה של יוסף כאמינה היא שחלק נרחב ממנה משקף את הסגנון והשפה שלו. בנוסף לכך, כשמסירים את הביטויים ה"נוצריים" מהפסקה, יתר הדברים מופיעים בצורה קוהרנטית ומשתלבת היטב. כפי שהפרופסור ג'יימס צ'ארלסוורף כותב,

> אנו יכולים להיות בטוחים שהייתה שם התייחסות מינימלית לישוע… משום שכאשר מסירים את הקטעים הנוצריים הברורים, שאר הדברים הגיוניים מבחינה דקדוקית והיסטורית… כאשר מסירים אותם (את הקטעים הנוצריים) רצף המחשבה משתפר ונהיה חלק יותר.1

גם החוקר גראהם סטנטון מאשר,

> כאשר מסירים את העריכות הנוצריות הברורות, שאר התגובות עקביות עם הלקסיקון והסגנון של יוסף.2

המחקר העדכני ביותר והמעמיק ביותר נערך לאחרונה על ידי ההיסטוריון ג'ון פי. מאייר בספרו (Marginal Jew, Vol 1) ושם הוא כותב,

> מילות מפתח וביטויים רבים מהעדות של יוסף הם או לא נמצאים בברית החדשה או שמשומשים במובן שונה לחלוטין; בניגוד לכך, כמעט כל מילה.. בעדות שלו (כלומר בהתייחסות שלו לישוע) נמצאת במקום אחר אצל יוסף-למעשה, רוב המילים שם מאפיינות את יוסף.3

כדי להמחיש את המסקנות של החוקרים לעיל, הבה נבחן את המשפט הרלוונטי לגבי צליבתו של ישוע, "וכשהוציא פילטוס דינו לתלייה על פי מסירתם של האנשים הראשונים (במעלה) אצלנו". האזכור של פילטוס הוא נייטרלי, הוא היה יכול להיות משומש על ידי היסטוריון יהודי או על ידי מחבר נוצרי שמכיר את חומרי הבשורות. לכן, האזכור שלו לא תומך בשום עמדה.

ההתייחסות ל"אנשים הראשונים" מאוד שכיחה בכתביו של יוסף (ראו לדוגמה קדמוניות היהודים יח, 376). המילה "אצלנו" גם כן משומשת באופן שכיח על ידי יוסף (קדמוניות י ב.ב; יב ו.ב; יד.י.א; טו.ג.ב; טו.י.ה)

בנוסף לכך, בניגוד לבשורות, המשפט הזה רק מציין שישוע נצלב בעקבות הסכסוך של ההנהגה היהודית. הצהרה תמימה שכזו הגיונית אם יוסף כתב אותה במקום מחבר נוצרי כלשהו, שככל הנראה היה מנסה לתאר את המניעים השגויים והבלתי מוצדקים של הצליבה.

**ג. טקיטוס**– טקיטוס היה היסטוריון רומאי שכתב בשנים הראשונות של המאה השנייה. החיבורים הידועים ביותר של טקיטוס הם ה״אנאלים״ (ספרי השנים) וה״היסטוריות״. ה״אנאלים״ מתאר את התקופה שחלפה מאז מותו של אוגוסטוס בשנת 14 לס׳ ועד מותו של נירון בשנת 68 לס׳. ה״היסטוריות״ מתחיל עם מותו של נירון ונמשך עד מותו של דומיטיאנוס בשנת 96 לס׳״.

כשכתב על שלטונו של נירון, טקיטוס הפנה למותו של ישוע ועל כך שהיו אז משיחיים ברומא. הוא איית את המילה ״משיח״ בלועזית (christus) בצורה שגויה, מנהג שרווח אצל מחברים פגאניים:

> “אולם עזות אדם, רוחב יד הפרינקפס ופיוס האלים לא היה בהם כדי להוציא מלב הבריות את שמועת החרפה לבל יאמינו, כי על פי צו היתה התבערה. למען מחות שמועה זו טפל נירון אשמה על אנשים, שהיו שנואים בשל שיקוציהם וכונו בפי המון העם בשם “משיחיים” (Χριστιανός), וייסרם בעינויים מחוכמים שבמחוכמים. **אבי השם היה “christos” (“משיח”), אשר בימי שלטונו של טיבריוס הוציאו להורג** הפרוקוראטור פונטיוס פילאטוס. אמונה תפלה משחיתה זו דוכאה לשעה וחזרה ופרצה לא רק ביהודה, זו מקור הרעה, אלא אף ברומא”.4

**ד. לוקיאנוס**– סאטיריקן יווני, חי במחצית השנייה של המאה ה־2 לס׳. לוקיאנוס דיבר בשאט נפש על ישוע ועל המאמינים המשיחיים, אבל מעולם לא טען שהם פרי הדמיון, המשיחיים,

> אתה יודע, סוגדים עד היום לאיש אחד ־ האיש הנכבד שהציג את עבודת האלוהים החדשה שלהם **ונצלב** בשל כך…5

**ה. מרה בר סרפיון**– מארה בר־סרפיון, סורי שככל הנראה היה פילוסוף סטואי, שלח לבנו איגרת מן הכלא אחרי שנת 70 לס׳, ובה עודד אותו לחפש אחר החוכמה. באיגרת הוא השווה את ישוע לפילוסופים סוקרטס ופיתגורס:

> איזה יתרון השיגו האתונאים כשהוציאו את סוקרטס להורג? כעונש על פשעם באו עליהם רעב ומגיפה. באיזה יתרון זכו אנשי סאמון כששרפו את פיתגורס? בין רגע כוסתה ארצם בחול. איזה יתרון השיגו היהודים כשהוציאו להורג את מלכם החכם? הרי מיד לאחר מכן נתבטלה מלכותם.6

למרות שהוא לא מפרט על האופן שבו הוא נהרג, הוא כן מאשר את עובדת ההרג.

**ו. התלמוד**– בתלמוד הבבלי נאמר,

> ״והתניא (לימדו ש) בערב הפסח תלאוהו לישו הנוצרי, והכרוז יוצא לפניו ארבעים יום \[ואומר\]: ׳ישו הנוצרי יוצא פה ויסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל. כל מי שיודע לו זכות, יבוא וילמד עליו׳. ולא מצאו לו זכות, **ותלאוהו** בערב הפסח״ (בבלי, סנהדרין מג א. השווה עם ירושלמי, סנהדרין ז יב. השווה תוספתא סנהדרין י’ יא’).

המילים ״תלוי״ ו״מוקעים״ מתייחסות לצליבה (ראה לוקס כ״ג 39; גלט׳ ג׳ 13). יוסף קלויזנר כתב, ״התלמוד מדבר על תליה במקום צליבה מפני שמיתה־משונה רומית זו לא היתה ידועה לחכמי ישראל אלא מתוך משפטיהם של הרומים, אבל לא מדיני ישראל; ואף פאולוס השליח דורש (אגרת אל הגלטים ג׳ י״ג) את הכתוב ׳כי קללת אלוהים תלויה על ישוע״ (קלויזנר, ישו הנוצרי, 19). העובדה שהצליבה (או התלייה) שעליה מדובר בתלמוד התרחשה ״בערב הפסח״ תואמת את מה שנאמר ביוחנן י״ט 14 וביטוי זה מופיע גם בתלמוד הבבלי. ( סנהדרין סז א; ירושלמי, סנהדרין ז יב). אם כך, התלמוד מאשר מפורשות את העובדה שישוע נצלב (נתלה).

עובדת צליבתו של ישוע היא עובדה היסטורית מוצקה המקובלת על ידי כל החוקרים בימינו. החוקר ג'ון דומיניק קרוסן (חוקר ביקורתי מאוד) כותב כך:

> מותו של ישוע בצליבה תחת פונטיוס פילטוס הוא ודאי…גם אם שום תלמיד של ישוע לא היה כותב שום דבר מאה שנים אחרי הצליבה, עדיין היינו יודעים על כך משני מחברים אחרים שלא תמכו בו. שמותיהם הם יוסף בן מתתיהו וקורנליוס טקיטוס".7

### **2. הקבר של ישוע נמצא ריק** 

**א. הפקטור הירושלמי**– התקומה של ישוע הוכרזה בהתחלה בירושלים. זה מתועד באופן בלתי תלוי על ידי לוקס בספר מעשי השליחים ב וגם על ידי טקיטוס8. מאחר וגם ספר מעשי השליחים וגם טקיטוס מתעדים שההכרזה אודות תחייתו של ישוע החלה בירושלים, מדובר בעובדה היסטורית על פי [קריטריון העדויות המרובות](https://igod.co.il/%D7%99%D6%B5%D7%A9%D7%81%D7%95%D6%BC%D7%A2%D6%B7-%D7%95%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%94/%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA/). בהינתן העובדה שישוע נצלב ונקבר באותה העיר, לא ייתכן שההכרזה אודות קברו הריק של ישוע הייתה שורדת הרבה זמן, אם הגופה שלו עדיין הייתה בקבר. אם מישהו (במיוחד הפרושים), היה רוצה להפריך את ההכרזה שלהם, כל מה שהוא היה צריך לעשות זה ללכת לקבר, להוציא את הגופה ולהציגה לפני הקהל. אך זה מדהים שההכרזה אודות הקבר הריק אכן שרדה! איך מסבירים את זה? מדוע התלמידים של ישוע הכריזו את תקומתו באותה העיר שבה ישוע נקבר, אם גופתו עדיין הייתה בקבר? מיקום ההכרזה הראשונית אודות קברו הריק של ישוע מהווה ראיה חזקה לטובת אמיתות הטענה שקברו נמצא ריק.

**ב. עדות עוינת**– כשתלמיד אומר למורה שלו שהכלב אכל לו את שיעורי הבית, הטענה שלו מניחה את העובדה שאין לו את השיעורים בידיו. כאשר האויבים של האמונה המשיחית האשימו את התלמידים שהם גנבו את הגופה, טענה זו הניחה שהגופה לא הייתה נמצאת בקבר. במילים אחרות, הם לא הכחישו את הקבר הריק, אלא ניסו לספק הסבר לסיבה שהוא ריק.

> בְּשָׁעָה שֶׁהָלְכוּ בָּאוּ הָעִירָה כַּמָּה מִן הַשּׁוֹמְרִים וְהוֹדִיעוּ לְרָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים אֶת כָּל אֲשֶׁר קָרָה. רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים הִתְכַּנְּסוּ עִם הַזְּקֵנִים וּלְאַחַר הִתְיָעֲצוּת נָתְנוּ לַחַיָּלִים סְכוּם כֶּסֶף נִכָּר בְּאָמְרָם: "הַגִּידוּ כָּךְ: 'בָּאוּ תַּלְמִידָיו בַּלַּיְלָה **וְגָנְבוּ אוֹתוֹ** כַּאֲשֶׁר יָשַׁנּוּ'. וְאִם זֶה יִוָּדַע לַנָּצִיב, אֲנַחְנוּ נְשַׁכְנֵעַ אוֹתוֹ וְנִפְטֹר אֶתְכֶם מִדְּאָגָה." הֵם לָקְחוּ אֶת הַכֶּסֶף וְעָשׂוּ כְּמוֹ שֶׁהוֹרוּ לָהֶם. וְאָמְנָם שֵׁמַע הַדָּבָר הַזֶּה נָפוֹץ בְּקֶרֶב הָעָם **עַד הַיּוֹם הַזֶּה**.

מישהו עלול למחות שלא מדובר בראיה אמיתית משום שזו טענה שבאה ממתי, אחד ממחברי הבשורות של הברית החדשה, ולא ישירות מההנהגה היהודית. אז, האם מתי לא היה יכול להמציא את הטענה הזו ולייחס אותה להנהגה היהודית כדי לתת אמינות לסיפור שלו? ובכן התשובה היא לא. וזאת מכמה סיבות:

ראשית, שימו לב שמתי אומר שהטענה הזו של ההנהגה היהודית הייתה נפוצה "**עַד הַיּוֹם הַזֶּה**". במילים אחרות, הטענה הזו אודות גניבת הגופה הייתה עדיין נשמעת בזמן שמתי כתב את המשפט הזה. אם ההנהגה היהודית לא טענה שהתלמידים גנבו את הגופה, כל אחד היה יכול לגשת להנהגה היהודית, לשאול אותם ולשלול את טענתו של מתי. במילים אחרות, אם ההנהגה היהודית לא באמת טענה שהתלמידים של ישוע גנבו את הגופה, מתי ירה לעצמו ברגל בכך שהוא טען שזו שמועה שהייתה נפוצה עד הזמן שלו.

שנית, הטענה של ההנהגה היהודית (שהתלמידים גנבו את הגופה) מתועדת במקור עצמאי נוסף. בסביבות 150 לספירה, יוסטינוס מרטיר מתעד שההנהגה היהודית עדיין הפיצה את אותה הטענה נגד התלמידים.9 בנוסף לכך, בסביבות 200 לספירה טרטוליאנוס ענה על טענה דומה.10
מכאן, אויבי האמונה המשיחית אכן טענו את הטענה הזו. מקור הטענה היא מהמאה הראשונה, והיא המשיכה להתפשט לאורך המאה השנייה והשלישית. 
על פי ג'ייקוב קרמר, חוקר אוסטרלי אשר מתמחה במחקר התחייה:

> "עד עכשיו רוב החוקרים מחזיקים בתוקף, במהימנות של הקבר הריק".11

על פי החוקר ואן דאלן,

> זה קשה במיוחד לטעון נגד הקבר הריק, אלה שמכחישים את הקבר הריק עושים זאת על בסיס תאולוגי או על בסיס הנחות פילוסופיות".12

**ג. עדות נשית**– [על פי קריטריון המבוכה](https://igod.co.il/%D7%99%D6%B5%D7%A9%D7%81%D7%95%D6%BC%D7%A2%D6%B7-%D7%95%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%94/%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA/), אם מישהו בודה סיפור מליבו, במטרה להטעות אחרים, הוא לא ימציא מידע שיכול לפגוע באמינותו או להביך אותו. כשאנו מגיעים לסיפורת הקבר הריק, כל ארבע הבשורות מתעדות שנשים היו העדות הראשונה למאורע. אם הסיפור הזה בודה, מדובר בבדיה מאוד מוזרה, משום שהן בתרבות היהודית והן בתרבות הרומאית, ההערכה כלפי הנשים הייתה ירודה והעדות שלהן הייתה מוטלת בספק, ולא הוחשבה לאמינה כמו עדות גברית. חשבו על הכתבים הבאים:

> מוטב שישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים. (ירושלמי, סוטה \[דף טז,א פרק ג הלכה ד גמרא\])

> נשים פסולות לעדות מן התורה, שנאמר: 'על פי שניים עדים'. (משנה תורה לרמב"ם, הלכות עדות, ט')

יוסף בן מתתיהו כתב:

> עד אחד לא ייאמן, אלא שלושה או לכל הפחות שנים, שדרך חייהם הקודמים תשוה אמון לעדותם. נשים פסולות לעדות, מחמת קלון דעתן והחוצפה שבמינן; (קדמוניות היהודים ד.ח.טו)13

> ואלו הן הפסולים–המשחק בקוביה, והמלווה בריבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית, ועבדים. זה הכלל–כל עדות שאין האישה כשרה לה, אף הן אינן כשרים לה. (משנה, ראש השנה א' ח')

על פי הציטוט האחרון מהמשנה, עדות נשית שקולה לעדות של גנב. בהינתן העובדה שהתלמידים היו יהודים, זה נותן לנו הקשר למה שכתוב בלוקס כד 11:

אֶלָּא שֶׁדִּבְרֵיהֶן נִרְאוּ בְּעֵינֵיהֶם כְּדִבְרֵי הֶבֶל וְלֹא הֶאֱמִינוּ לָהֶן (לנשים).

אחרי שמבינים את היחס הירוד כלפי נשים במאה הראשונה, זה לא סביר שמחברי הבשורות היו ממציאים סיפור שבו נשים מהוות עדות ראשונית לסיפור התקומה. אם המחברים היו ממציאים סיפור, הם קרוב לוודאי היו שמים את הגברים שם במקום את הנשים. הסיבה לכך היא שהאמינות שלהם נחשבה לגבוהה יותר מאשר אמינותן של נשים. למעשה, קלסוס, שהיה פילוסוף יווני מהמאה השנייה, השתמש במציאת הקבר הריק על ידי הנשים, כטיעון לחוסר האמינות של התחייה של ישוע (Origen: Contra Celsum 2.55). העובדה שהתלמידים לא האמינו גם כשהם ראו את הקבר הריק מתוך עקשנות וספק, מהווה עוד עובדה מביכה עבורם שמאמתת את הסיפור. לכן, לאור קריטריון המבוכה, ניתן לטעון באופן רציונלי שהקבר אכן נמצא ריק על ידי קבוצת נשים.

ההיסטוריון מאוניברסיטת אוקספורד וויליאם וונד כותב,

> כל הראיות ההיסטוריות הנוקשות שיש לנו הן לטובת הקבר הריק, והחוקרים שמתנגדים לכך אמורים להכיר בכך שהם עושים זאת על בסיס אחר מאשר מדע ההיסטוריה.14

### **3. התלמידים של ישוע טענו והאמינו שישוע קם מן המתים**

זוהי הראיה המרכזית לתקומתו של ישוע מן המתים. כיום זה מקובל על ידי הרוב המוחץ של החוקרים שהתלמידים הראשונים טענו ובאמת האמינו שהם ראו את ישוע מופיע בפניהם חי לאחר מותו. אפילו גרד אל דימאן מבקר גרמני ידוע של הברית החדשה כתב:

> זה ברור היסטורית ששמעון כיפא והתלמידים חוו את ישוע מופיע בפניהם אחרי מותו כמשיח שקם מן המתים להופעות הללו של ישוע היו עדים לא רק מאמינים, אלא גם לא מאמינים, ספקנים ואף אויבים".15

מהן הסיבות שהובילו את החוקרים להסכים שהתלמידים טענו והאמינו שישוע הופיע בפניהם?

#### **התלמידים טענו שישוע הופיע בפניהם**

**א. המסורת הקדומה שנמצאת באיגרת הראשונה לקורינתים פרק טו**– הראיה המרכזית לכך שהתלמידים טענו שישוע הופיע בפניהם באה מההמנון העתיק שנמצא בראשונה לקורינתים טו 3-7. כפי שהראנו במאמר [הזה](https://igod.co.il/%D7%99%D6%B5%D7%A9%D7%81%D7%95%D6%BC%D7%A2%D6%B7-%D7%95%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%94/%D7%AA%D7%97%D7%99%D7%99%D7%AA%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%A2-%D7%9E%D7%91%D7%98-%D7%A2%D7%9C-%D7%A6%D7%99%D7%A8-%D7%94%D7%96%D7%9E%D7%9F/), רוב החוקרים מכל סוגי המעגלים (ביקורתיים ומסורתיים) מסכימים ששאול מצטט בקטע הזה המנון שמתוארך לחמש שנים לכל היותר, מאז צליבתו של ישוע. הם גם מאמינים ששאול קיבל את התוכן שאותו הוא מצטט בפסוקים הללו מפטרוס ומיעקב מספר שנים בודדות לאחר ששאול בעצמו הפך למשיחי (בין שנה וחצי עד שלוש שנים לאחר הצליבה). אם החוקרים הללו צודקים, התוכן שאותו שאול מצטט בראשונה לקורינתים מספק לנו עדות ראייה מאוד עתיקה לכך שהתלמידים טענו שישוע הופיע בפניהם. מה בדיוק כתוב בהמנון הזה אותו שאול מצטט? איך יודעים בכלל שזה המנון? ואיך יודעים שהוא מתוארך לשנה החמישית לאחר הצליבה (לכל היותר)? ואיך יודעים ששאול קיבל אותו מפטרוס ויעקב?

תוכן ההמנון מופיע כך:

> מָסַרְתִּי לָכֶם בָּרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה מַה שֶּׁגַּם קִבַּלְתִּי, שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵת בְּעַד חֲטָאֵינוּ, לְפִי הַכְּתוּבִים; נִקְבַּר וְקָם לִתְחִיָּה בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לְפִי הַכְּתוּבִים; וְנִרְאָה אֶל כֵּיפָא וְאַחַר כָּךְ אֶל הַשְּׁנֵים-עָשָׂר. אַחֲרֵי כֵן נִרְאָה בְּבַת אַחַת אֶל יוֹתֵר מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת אַחִים, אֲשֶׁר רֻבָּם עוֹדָם בַּחַיִּים וּמִקְצָתָם מֵתִים. אַחַר כָּךְ נִרְאָה אֶל יַעֲקֹב וּלְאַחַר מִכֵּן אֶל כָּל הַשְּׁלִיחִים.

איך יודעים שזה המנון? אולי זו דוקטרינה ששאול בעצמו המציא. החוקרים הגיעו למסקנה שמדובר בהמנון ששאול מצטט מהסיבות הבאות:

1. שאול מסב את תשומת ליבנו אל העובדה שהוא לא כותב משהו מעצמו.

בפסוק 3, שאול אומר שאלו הן לא מילותיו. הוא כותב, **מָסַרְתִּי** לָכֶם בָּרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה מַה שֶּׁגַּם **קִבַּלְתִּי**. במילים אחרות, שאול מצהיר שהוא מעביר מידע כלשהו שהוא בעצמו קיבל ממישהו אחר. בנוסף לכך, הביטויים "מסרתי" ו"קיבלתי" היו מושגים טיפוסיים שהיו משומשים על ידי רבנים שהעבירו מסורת קדושה לאחרים.16

 2. השפה בפסוקים 4-7 לא טיפוסית לשאול. 
חוקרים מסכימים לגבי כך שהביטויים "בעד חטאינו", "לפי הכתובים", "השנים עשר" ו"קם", לא שייכים לשאול.17 מאחר וזו לא השפה של שאול, זה ברור ששאול מצטט מתוך מקור כלשהו ולא מלמד על התחייה במילים שלו.

 3. קיימת תקבולת בקטע.18

תקבולת היא צורת כתיבה שהייתה שכיחה במסורות בעל פה. המטרה של תקבולות הייתה להועיל לשינון וזיכרון. הפסוקים הללו בראשונה לקורינתים מופיעים בצורת תקבולת בעלת מבנה קבוע: מספר שורות אשר מופיעות בתבנית קבועה של שורה אחת ארוכה, שאחריה באה שורה קצרה יותר, שאחריה ארוכה יותר, ולאחר מכן שוב שורה קצרה יותר. בנוסף לכך, בסיום כל משפט ארוך מופיע הביטוי "לפי הכתובים" ובתחילת כל משפט קצר, מופיע "ו". כלומר מדובר על משפטים בעלי אותו מבנה. כשבוחנים את הראשונה לקורינתים טו מקרוב, זה ברור שיש שם תקבולת:

הַמָּשִׁיחַ מֵת בְּעַד חֲטָאֵינוּ, **לְפִי הַכְּתוּבִים** (ארוך)

 **ו**נִקְבַּר19(קצר)

 **וְ**קָם לִתְחִיָּה בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, **לְפִי הַכְּתוּבִים** (ארוך)
 **וְ**נִרְאָה אֶל כֵּיפָא וְאַחַר כָּךְ אֶל הַשְּׁנֵים-עָשָׂר. (קצר)

**ו**אַחֲרֵי20 כֵן נִרְאָה בְּבַת אַחַת אֶל יוֹתֵר מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת אַחִים, אֲשֶׁר רֻבָּם
 עוֹדָם בַּחַיִּים וּמִקְצָתָם מֵתִים. (ארוך)

אחַר כָּךְ נִרְאָה אֶל יַעֲקֹב וּלְאַחַר מִכֵּן אֶל כָּל הַשְּׁלִיחִים. (קצר)

 4. השימוש במילת הקישור "ו" מצביע על כך שמדובר בהמנון.21
ממש כמו התקבולת, השימוש בביטוי חוזר (καὶ ὅτι) גם כן תרם לשינון וזיכרון.

 5. שמו של פטרוס מופיע בשפה הארמית (כיפא).

ראיה נוספת לכך שמדובר בהמנון משיחי עתיק ששאול קיבל ממישהו אחר הוא שהשם "כיפא" (ארמית) משומש במקום השם "פטרוס" (יוונית) כאשר שאול כתב בשפה היוונית ולא בארמית. וזה הגיוני, משום שהמאמינים הראשונים היו יהודים, ולכן, שפתם הייתה ארמית, דבר זה מצביע על מקור עתיק להמנון.22

בגלל הסיבות לעיל, אנו עומדים על קרקע מוצקה (יחד עם מרבית החוקרים כיום) בטענה שהחומר שמצוטט בפסוקים 4-7 הוא חלק מהמנון. שאול קיבל את ההמנון מתישהו לפני שהוא כתב לקורינתים. מה שאומר שהחומר מהראשונה לקורינתים טו 4-7 קודם לשנת 55 לספירה23, כלומר, השנה שבה שאול חיבר את האיגרת. 

אך עד כמה ההמנון הזה עתיק? ובכן, רוב החוקרים טוענים ששאול קיבל את החומר הזה מפטרוס ומיעקב, 5 שנים בלבד לאחר הצליבה. בגלטים א 18-19 שאול כותב, אַחֲרֵי שָׁלוֹשׁ שָׁנִים (שלוש שנים אחרי שהוא נהיה משיחי) עָלִיתִי לִירוּשָׁלַיִם לִרְאוֹת אֶת כֵּיפָא וְשָׁהִיתִי אֶצְלוֹ חֲמִשָּׁה-עָשָׂר יָמִים. שָׁלִיחַ אַחֵר לֹא רָאִיתִי, אֶלָּא אֶת יַעֲקֹב אֲחִי אֲדוֹנֵנוּ. זה הזמן שבו ככל הנראה שאול קיבל את המסורת\\ההמנון. כלומר, כאשר הוא ביקר את פטרוס ויעקב בירושלים. הסיבות לכך הן שהשמות היחידים שמופיעים בהמנון הם של פטרוס ויעקב, איתם שאול נפגש בירושלים שלוש שנים לאחר שנהיה משיחי. ובנוסף לכך, שאול משתמש בגלטים א 18 במושג historesai, אשר מוגדר פעמים רבות בתור השגת מידע דרך מחקר אישי.24

ההקשר המיידי לפני ואחרי הקטע בגלטים א 18-19, מגלה שהנושא הוא: שאול חוקר את טבע הכרזת הבשורה (גלטים א 11- ב 10), שבה ישוע הוא המרכז (הראשונה לקורינתים טו 3-4, 14, 17; גלטים א 11, 16).

כל אלו מצביעים על כך ששאול אכן קיבל את ההמנון הזה מפטרוס ויעקב מספר שנים בודדות לאחר הצליבה של ישוע. מה שאומר שהתוכן של החומר אותו שאול מעביר, הוא מאוד מהימן. אין באמת פער זמני כדי שיתפתחו שקרים ואגדות שיטשטשו את התוכן ההיסטורי שבהמנון. **עדי הראייה לחייו ומותו של ישוע אכן טענו שהוא קם מן המתים ונראה אליהם** (משום שהחומר אותו שאול מצטט מגיע ישירות מהם).

בגלטים ב 1-10 שאול מספר שהוא הלך שוב לירושלים במסעו השני לשם. שאול מסביר בפסוק 2 באותו הפרק שהוא הלך לשם כדי לוודא מול השליחים שהוא מכריז את הבשורה הנכונה, עָלִיתִי לְשָׁם עַל-פִּי הִתְגַּלּוּת שֶׁקִּבַּלְתִּי, וְהִצַּגְתִּי לִפְנֵיהֶם אֶת הַבְּשׂוֹרָה שֶׁאֲנִי מְבַשֵּׂר בַּגּוֹיִים; הִצַּגְתִּיהָ לִפְנֵי הַחֲשׁוּבִים שֶׁבָּהֶם בִּפְגִישָׁה מְיֻחֶדֶת, כְּדֵי שֶׁלֹּא לַשָּׁוְא יִהְיֶה הַמֵּרוֹץ אֲשֶׁר רַצְתִּי וְעוֹדֶנִּי רָץ (גלטים ב 2). בפגישה הזו, מלבד פטרוס ויעקב, גם יוחנן היה נוכח (ב 9). נאמר לנו שגם בר נבא וטיטוס היו שם (ב 1). שאול הציג את הבשורה שהוא הכריז מול הקבוצה הזו. ולמעשה, המסר שלו תאם למסר שלהם: לֹא הוֹסִיפוּ לִי דָּבָר (ב 6). מעבר לכך, הם הכירו בשליחות של שאול ובר נבא אל הגויים (ב 9). במילים אחרות, המנהיגים המרכזיים והמשפיעים ביותר במאה הראשונה, אישרו את המסר של שאול. לאחר ששאול מצטט את המסורת בראשונה לקורינתים טו, הוא מזכיר שגם שליחים אחרים אישרו את המסר שלו בנוגע להופעות של ישוע לאחר מותו (טו 11, 12-15). הקוראים שלו היו יכולים להשיג את אותו המידע ממקורות שונים.

אנו לא רואים דוגמאות כאלו לבחינה על ידי עדי ראייה בכתבים מן העת העתיקה, במיוחד לא בטווח זמן כל כך קצר. אנו מסיקים מכאן ששאול, פטרוס, יוחנן ויעקב אחיו של ישוע, בישרו את אותה הבשורה כבר מההתחלה, **כלומר, שישוע קם מן המתים ונראה אליהם לאחר מותו!
אפילו החוקר הקיצוני גרד לודרמן כותב**:**

> היסודות של המסורת מתוארכים לשנתיים הראשונות מאז הצליבה… לא מאוחר יותר מאשר שלוש שנים לאחר מותו של ישוע.25

 מעניין לציין שבמסורת העתיקה הזו מופיעה גם טענה שישוע הופיע בפני יותר מ-500 מאות בני אדם בבת אחת. שאול כותב, אחֲרֵי כֵן נִרְאָה בְּבַת אַחַת אֶל יוֹתֵר מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת אַחִים אֲשֶׁר רֻבָּם עוֹדָם בַּחַיִּים וּמִקְצָתָם מֵתִים. (הראשונה לקורינתים טו 6)
שימו לב ששאול טוען שיש לו קשר אישי עם האנשים הללו כי הוא יודע שחלקם מתו וחלקם עדיין בחיים בזמן שהוא כתב את האיגרת הזו. מדוע ששאול יציין זאת אם לא היו יותר מ-500 אנשים שטענו שישוע הופיע בפניהם חי? החוקר הגדול של הברית החדשה מאוניברסיטת קיימברידג' צ'ארלס הארולד כתב בנוגע להערה הזו של שאול,

> קיימת בקושי תכלית מסוימת בלהזכיר את העובדה שרוב החמש מאות עדיין בחיים, אלא אם כן שאול אומר, למעשה 'העדים עדיין קיימים לשם תשאול'.26

שאול לא היה יכול לטעון זאת אם לא היו באמת חמש מאות איש שטענו שישוע הופיע בפניהם. הוא לא היה יכול לאתגר את הקוראים לתשאל את העדים אם המאורע התרחש במידה ולא היו באמת עדים. אך זה נראה שבאמת היו עדים למאורע הזה, ושאול ידע שחלקם מתו כבר.

**ב.** **מקורות עצמאיים מהבשורות מאשרים זאת**– המסורות על הופעותיו של ישוע בבשורות מספקות עדויות מרובות ובלתי תלויות להופעות הללו. זהו אחד מהדגשים החשובים ביותר בהיסטוריה. ההתגלות לשמעון כיפא מתועדת בצורה בלתי תלויה על ידי לוקס (לוקס כד 34; הראשונה לקורינתים טו 5) וההתגלות לשנים עשר מתועדת על ידי לוקס ויוחנן (לוקס כד 36-43; יוחנן כ 19-20) יש לנו גם עדות עצמאית להופעות בגליל על ידי מרקוס ,מתי, יוחנן (מרקוס טז 7; מתי כח 16-17; יוחנן כא) כמו כן גם לנשים על ידי מתי ויוחנן.

**ג. העדות של התלמידים של התלמידים של ישוע**– התלמידים של התלמידים של ישוע נקראים "האבות האפוסטוליים". אלו היו מנהיגים שחיו וכתבו במאה הראשונה, השנייה והשלישית. זה סביר שחלק מהם אף הכירו אישית את התלמידים\\השליחים של ישוע עצמם, או שהייתה להם היכרות עם אלו שהכירו את התלמידים המקוריים של ישוע. כמו שראינו שניתן לאתר את תוכן הלימוד וההצהרות של התלמידים המקוריים דרך שאול, כך אנו גם יכולים לאתר את הלימוד שלהם דרך התלמידים שלהם שנקראים האבות האפוסטוליים.

לדוגמה, קלמנטוס (30-100 לספירה) כתב לקהילה בקורינתוס בסביבות 95 לספירה. בסביבות 185 לספירה, אירנאוס נתן לנו מידע נוסף על האיגרת שנשלחה על ידי קלמנטוס לקורינתים. אירנאוס כתב עליו שהוא הכיר את השליחים ושמע את הלימוד שלהם.27
בסביבות 200 לספירה, טרטוליאנוס כתב, שקלמנטוס מונה להיות מנהיגה קהילה ברומא על ידי פטרוס עצמו.28

אם אירנאוס וטרטוליאנוס צודקים, קלמנטוס ראה את התלמידים של ישוע והכיר אותם אישית, במיוחד את פטרוס. דבר זה נותן ערך היסטורי לכתביו של קלמנטוס בנוגע לשליחים וללימוד שלהם.

האם קלמנטוס מזכיר את תחייתו של ישוע? במכתבו לקהילה בקורינתוס, קלמנטוס כתב שהתלמידים של ישוע היו בטוחים לגבי תחייתו של ישוע.29 אם קלמנטוס הכיר את השליחים, זה אומר שהוא היה בעמדה טובה לדווח לנו לגבי הלימוד שלהם אודות התקומה של ישוע.

אירנאוס מדווח גם לגבי פוליקרפוס שהוא למד תחת השליחים, ולימד אחרים את מה שהוא למד מהם, למעשה, הוא מונה להיות המנהיג של קהילה בזמירנה, ודיבר עם עדים רבים לתקומתו של ישוע.30

לכן, יש לנו מקורות בלתי תלויים ומרובים לכך שהתלמידים הראשונים טענו שישוע קם לתחייה והופיע בפניהם. אך כעת עולה השאלה, איך יודעים שהתלמידים באמת האמינו שישוע הופיע בפניהם ולא בדו את הדבר מלבם?

#### **התלמידים האמינו שישוע הופיע בפניהם**

כל מה שצריך לעשות כדי להראות שהתלמידים באמת האמינו שישוע הופיע בפניהם חי, הוא להראות שהם מתו עבור אמונתם, או לפחות להראות שהם היו מוכנים למות עבורה. סביר להניח שהם לא היו מתים עבור שקר ביודעין.

יש לנו מקורות מחוץ לברית החדשה ובברית החדשה שמצביעים על כך שהתלמידים מתו עבור אמונתם:

- קלמנטוס- דיווח אודות הסבל והמוות של שאול ופטרוס עבור אמונתם.31
- פוליקרפוס- דיווח על הסבל והמוות של התלמידים באופן כללי עבור אמונתם.32
- טרטוליאנוס- דיווח על המוות של פטרוס ושאול (הוא מדווח שפטרוס נצלב ואילו שאול נערף).33
- ספר מעשי השליחים- מדווח על מותו של יעקב בן זבדי. (מעשי השליחים יב 1-2)
- אוריגנס- מדווח על הדבקות של התלמידים באמונתם ועל מוכנותם למסור את נפשם עבורה.34
- אוסביוס- מדווח שכל התלמידים נרצחו ושפטרוס נצלב בצורה הפוכה (עם הראש למטה).35

כמובן שהמוכנות של התלמידים למות עבור אמונתם לא מוכיחה שאמונתם הייתה נכונה, כמו שהמוכנות של מוסלמי למות עבור אמונתו לא מוכיחה את אמיתות האסלאם. אלא שהיא מוכיחה שהם באמת ובתמים האמינו שישוע קם מן המתים והופיע בפניהם, כמו שמוסלמי באמת ובתמים מאמין באמונתו ולכן מוכן למות עבורה. אגב, ההבדל בין מוכנותם של חסידים מדתות אחרות למות עבור אמונתם שונה מהמוכנות של התלמידים. כאשר חסיד של דת מסוימת מת עבור אמונתו, הוא מת מתוך אמונה ותקווה. אך המצב שונה אצל התלמידים של ישוע; הם מתו עבור משהו שהם **ידעו** שהוא אמת או שקר, משום שהם היו עדים למאורעות. התלמידים של ישוע מתו עבור **העדות האישית שלהם** על פיה הם היו עדים לכך שישוע הופיע בפניהם חי לאחר מותו. חסידים מדתות אחרות מתים עבור משהו בו הם מאמינים, התלמידים של ישוע, לעומת זאת, מתו עבור משהו שהם ידעו (ידעו כנכון או לא).

אבל איך יודעים שהתלמידים של ישוע מתו מרצונם עבור אמונתם? אולי הם הוצאו להורג נגד רצונם לפני שהייתה להם ההזדמנות להודות שהם המציאו ובדו את הסיפור?

מהמיתות של סטפנוס (מעשי השליחים ז 54-60), יעקב אחיו של יוחנן (מעשי השליחים יב 1-3) ומהסבל של פטרוס ושאול (הראשונה של קלמנטוס ה, מעשי השליחים יב והלאה), התלמידים נהיו מודעים לכך שאם הם ימשיכו להכריז את תקומתו של ישוע, הדבר יעלה להם בחייהם. לכן, עצם ההתמדה שלהם בהכרזת הבשורה, מצביעה על כך שהם היו מוכנים לסבול ואף למות עבור האמת שהם הכריזו.

איך מסבירים את מוכנותם של התלמידים לרצות למות עבור הטענה שישוע קם מן המתים? חשבו על הסיטואציה שאיתה התמודדו התלמידים אחרי צליבתו:

1. המנהיג שלהם מת, והציפיות של היהודים באותה תקופה לא כללו משיח שבמקום לנצח את אויביהם (הרומאים), ייגזר למוות באופן מביש כפושע.
2. על פי החוק היהודי, ההוצאה להורג של ישוע כפושע הציגה אותו ככופר, אדם שאכן הוא תחת הקללה של אלוהים (דברים כ"א-23). האסון של הצליבה בשביל התלמידים לא היה שהמנהיג שלהם נהרג גרידא, אלא, שהצליבה הראתה למעשה, שהפרושים צדקו כל הזמן ההוא, ששלוש שנים הם הלכו אחר כופר, אחר אדם שנמצא תחת קללת אלוהים.
3. האמונות היהודיות באותה תקופה, הוציאו מכלל חשבון את האפשרות של תקומתו של אדם אחד מן המתים (הכוונה לתקומה לתפארת וחיי נצח בגוף חדש), עד התקומה הכללית באחרית הימים.36 אף על פי כן, התלמידים פתאום האמינו כל כך חזק שאלוהים הקים אותו מן המתים עד שהם היו אפילו מוכנים למות למען אמונתם.

לוק ג'ונסון, חוקר הברית החדשה מאוניברסיטת אמורי אמר:

> סוג מסוים של חוויה חזקה ומהפכנית נדרשת כדי ליצור את הסוג של התנועה של התלמידים הראשונים.37

אן.טי.רייט חוקר דגול של הברית החדשה כותב :

> זו הסיבה שאני כהיסטוריון, לא יכול להסביר את צמיחת תנועתם של המאמינים הראשונים אלא אם כן ישוע קם מן המתים, והשאיר קבר ריק מאחוריו.38

### 4. המהפך של שאול התרסי

#### **שאול התנגד לאמונה המשיחית ואף רדף את הקהילה המשיחית בראשיתה**

קיימות ראיות היסטוריות טובות לכך שלפני ששאול התרסי נהיה משיחי, הוא היה רודף את המאמינים בישוע. איך אנו יודעים זאת? שאול טוען זאת באיגרותיו. בראשונה לקורינתים טו 9, לאחר שהוא מצטט עבור הקורינתים את ההמנון העתיק, שאול כותב, שֶׁכֵּן אֲנִי הַפָּחוּת בַּשְּׁלִיחִים וְאֵינֶנִּי רָאוּי לְהִקָּרֵא שָׁלִיחַ מִשּׁוּם שֶׁרָדַפְתִּי אֶת קְהִלַּת אֱלֹהִים. (הראשונה לקורינתים טו 9), באותו האופן בגלטים א 13-14, שאול אומר, הֲרֵי שְׁמַעְתֶּם עַל הִתְנַהֲגוּתִי בֶּעָבָר בַּיַּהֲדוּת, שֶׁרָדַפְתִּי נִמְרָצוֹת אֶת קְהִלַּת אֱלֹהִים וְעָשִׂיתִי בָּהּ שַׁמּוֹת וְהִתְעַלֵּיתִי בַּיַּהֲדוּת עַל רַבִּים מִבְּנֵי גִּילִי אֲשֶׁר בְּעַמִּי, מִשּׁוּם קִנְאָתִי הַיְתֵרָה לְמָסוֹרוֹת אֲבוֹתַי.

ניתן לקבוע בסבירות גבוהה ששאול דובר אמת בפסוקים הללו על בסיס הסיבות הבאות:

1: קריטריון המבוכה. כפי שנאמר לעיל, על פי הקריטריון הזה, מחבר לא ימציא פרט או מידע שמביך אותו. בדרך כלל אנשים משקרים כדי להראות טוב, הם לא משקרים כדי להיראות רע. שאול מספר בפסוקים הללו דברים מאוד מביכים לגבי עצמו.

קשה להאמין למשל שכיום מישהו ימציא שקר על עצמו כשהוא כותב את קורות חייו, ויטען שהוא היה פעם רוצח סדרתי. קשה להאמין שהוא יכתוב זאת אפילו אם זו הייתה האמת, על אחת כמה וכמה אם מדובר בשקר!

2: קריטריון העדויות העצמאיות המרובות– לא רק ששאול מעיד על עצמו שהוא רדף את הקהילה, אלא שגם לוקס מתעד זאת בספרו (מעשי השליחים ח 1-4; ט 1-2). שאול ולוקס הם מקורות עצמאיים, בלתי תלויים אחד בשני, ולכן, קיימת כאן עדות חזקה לכך ששאול רדף את המשיחיים. זה לא סביר כלל ששאול ולוקס בדו את אותו השקר. על בסיס העיקרון הזה, ניתן לקבוע בביטחון ששאול נהג לרדוף את הקהילה.

3: שאול הוכר כרודף קהילות– חשוב לזכור שבאגרותיו, שאול כתב לקהל יעד. בגלטים א 13, שאול אמר לקהל היעד שלו,

> הֲרֵי **שְׁמַעְתֶּם** עַל הִתְנַהֲגוּתִי בֶּעָבָר בַּיַּהֲדוּת, שֶׁרָדַפְתִּי נִמְרָצוֹת אֶת קְהִלַּת אֱלֹהִים וְעָשִׂיתִי בָּהּ שַׁמּוֹת וְהִתְעַלֵּיתִי בַּיַּהֲדוּת עַל רַבִּים מִבְּנֵי גִּילִי אֲשֶׁר בְּעַמִּי, מִשּׁוּם קִנְאָתִי הַיְתֵרָה לְמָסוֹרוֹת אֲבוֹתַי.

שאול אומר שהם הכירו את העובדה שהוא רדף את הקהילות המשיחיות. אם שאול לא באמת היה רודף את הקהילה, הקוראים שלו היו יודעים שהוא משקר. לכן, אם שאול היה משקר, הוא לא היה אומר להם שהם מכירים מידע כלשהו לגביו כשאותו המידע כלל לא היה נכון.

#### **שאול נהיה מאמין בישוע באופן פתאומי אחרי שטען שהוא הופיע בפניו**

בנקודה מסוימת, שאול עצמו נהיה מאמין בישוע לאחר שרדף והשתתף ברצח של מאמינים. כמו שאר התלמידים, אנו יודעים שבשלב מסוים, שאול האמין בכך שישוע קם מן המתים והיה מוכן לסבול ואף למות עבור אמונתו, ולמעשה, בסופו של דבר הוא הומת בגללה. קיימים שבעה מקורות בלתי תלויים המאשרים את סבלו ומותו של שאול עבור האמונה שישוע קם מן המתים.

שאול עצמו כותב באיגרתו השנייה לקורינתים:

> חָמֵשׁ פְּעָמִים הִלְקוּנִי הַיְּהוּדִים אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת. שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים הֻלְקֵיתִי בְּשׁוֹטִים; פַּעַם אַחַת נִרְגַּמְתִּי בַּאֲבָנִים; שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים נִטְרְפָה סְפִינָתִי, וּפַעַם שָׁהִיתִי בַּמַּיִם בְּמֶשֶׁךְ יְמָמָה. נִתְנַסֵּיתִי בְּמַסָּעוֹת רַבִּים, בְּסַכָּנוֹת עַל פְּנֵי נְהָרוֹת, בְּסַכָּנוֹת מִפְּנֵי שׁוֹדְדִים, בְּסַכָּנוֹת מִבְּנֵי עַמִּי, בְּסַכָּנוֹת מִן הַגּוֹיִים, בְּסַכָּנוֹת בָּעִיר וּבַמִּדְבָּר וּבַיָּם, בְּסַכָּנוֹת בְּקֶרֶב אֲחֵי שֶׁקֶר; בְּעָמָל וּבִתְלָאָה, בְּלֵילוֹת רַבִּים לְלֹא שֵׁנָה, בְּרָעָב וּבְצָמָא, בְּצוֹמוֹת הַרְבֵּה, בְּקֹר וּבְעֵירֹם; וּמִלְּבַד דְּבָרִים אֲחֵרִים, הַטֹּרַח הַבָּא עָלַי יוֹם יוֹם, הַדְּאָגָה לְכָל הַקְּהִלּוֹת. (השנייה לקורינתים יא 24-28)

פרטים מסוימים מהפסוקים הללו מתועדים על ידי לוקס. אחת מטריפת ספינתו מתועדת במעשי השליחים כז 14-44, שאול נסקל במעשי השליחים יד 19, ובמעשי השליחים טז 22-24 מתועד מקרה שבו שאול הולקה.

כתבים אחרים מחוץ לברית החדשה המזכירים את מותו עבור אמונתו הם של: קלמנטוס39, טרטוליאנוס40, דיוניסיוס41, פוליקרפוס42 ואוריגנוס43. ראשו של שאול נערף בזמן הרדיפות הקשות תחת הקיסר נירון בשנות ה-60 לספירה.

אם כן, יש לנו שבעה מקורות בלתי תלויים שמבססים את העובדה היטב; שאול נהיה מאמין אדוק בתקומתו של ישוע, ואף היה מוכן לתת את חייו עבור אמונתו.

### 
**5. המהפך של יעקב אחיו של ישוע**

יש לנו ראיות טובות לכך שיעקב אחיו של ישוע (יחד עם שאר משפחתו) לא האמינו בישוע בזמן שישוע היה חי. אנו יודעים זאת בהתבסס על מספר עקרונות:

1\. עקרון המבוכה– זה היה מביך באותה תקופה לדחות את הרב המשפחתי. במרקוס ג 20-35 נאמר לנו שמשפחתו של ישוע החשיבה אותו למשוגע ורצתה לקחת אותו הביתה בכח. סיפור זה לא מצייר את ישוע או את משפחתו באור טוב, לכן לא סביר שסיפור זה הומצא. החוקר ג'ון מאייר מסביר בספרו שדחיית ישוע על ידי משפחתו הייתה עובדה שהייתה יכולה להביך את הקהילה הקדומה. לכן, לא סביר שדחייה כזו הומצאה.44

2\. עקרון העדויות העצמאיות המרובות– לא רק שמרקוס מתעד את חוסר אמונתם של בני משפחתו של ישוע, אלא שגם יוחנן מתעד זאת. (מרקוס ג 21, 31; ו 3-4; יוחנן ז 455)

#### **מותו של יעקב עבור אמונתו**

יוסף בן מתתיהו תיעד את מותו של יעקב אחיו של ישוע,

> ומפני שיוחנן היה (בעל טבע) כזה,חשב שזו שעת כושר לו, משום שפסטוס מת ואלבינוס היה עוד בדרך, והושיב סנהדרין של דיינים והביא לפניה את אחיו של ישו הקרוי משיח-שמו יעקוב- ואנשים אחרים וערך קיטגוריה עליהם, כאילו עברו חוק, והסגירם לסקילה.46 (קדמוניות היהודים כ.ט.א)

בנוסף ליוסף בן מתתיהו, גם הגסיפוס47 וקלמנטוס מאלכסנדריה48 כתבו על כך שיעקב נהרג עבור אמונתו בתקומתו של ישוע. מותו של יעקב מתועד באופן בלתי תלוי בשלושת המקורות הללו.

לרבים מאתנו יש אחים. מה היה משכנע אתכם שאחיכם הוא אלוהים שבא בלבוש בשר כך שתהיו אפילו מוכנים למות עבור אמונה כזו? האם יש מקום לספק שהמהפך העצום הזה באחיו הצעיר של ישוע התרחש בגלל שישוע כמו שכתב שאול (כשציטט מההמנון העתיק עליו דיברנו לעיל) "אחר כך נראה אל יעקב"?(הראשונה אל הקורינתים ט"ו-7).

## **קריטריונים להסבר היסטורי טוב**

בספרו49, פילוסוף ההיסטוריה בהאן מקקלה (Behan McCullagh), רושם מספר קריטריונים על פיהם ניתן לקבוע את ההסבר הטוב ביותר לראיות או העובדות ההיסטוריות. הקריטריונים הללו הם:

1. היקף הסברתי– הסבר טוב יסביר את כל הראיות שיש לנו ולא רק חלק מהם.
2. כח הסברתי– ההסבר יהפוך את הראיות לסבירות יותר. הוא יסביר אותן בצורה חזקה.
3. סבירות– הוא יתאים טוב יותר עם רקע של עובדות קיימות.
4. אד הוקיות– הוא לא יחייב אותנו לקבל על עצמינו אמונות או הנחות נוספות ולא מבוססות.
5. עקביות– ההסבר יהיה בקנה אחד עם אמונות מקובלות.
6. התעלות על הסברים חלופיים– הסבר טוב יענה על הקריטריונים הללו טוב יותר מאשר הסברים חלופיים ותחרותיים.

כעת אנו נבחן הסברים חלופיים לאור הקריטריונים הללו, ונראה האם הם מצליחים להסביר את העובדות טוב יותר מאשר ההסבר על פיו ישוע קם מן המתים.

## **הסברים חלופיים**

**גניבת הגופה**– על פי הסבר זה, התלמידים של ישוע גנבו את הגופה של ישוע ולאחר מכן טענו בפומבי שהוא קם לתחייה. התיאוריה הזו נדחתה באופן אוניברסלי על ידי המחקר הביקורתי.
ראשית, הסבר זה לא מסביר את כל העובדות. תיאוריה זו מסבירה רק מדוע הקבר נמצא ריק, אך היא לא מסבירה, לעומת זאת, מדוע התלמידים היו מוכנים למות עבור אמונתם. כפי שראינו לעיל, אדם לא ימות עבור שקר ביודעין. זה לא מסביר מדוע שאול טען שישוע הופיע בפניו, שהרי שאול רדף את המאמינים והתנגד לאמונה המשיחית. יתרה מזאת, תיאוריה זו לא מסבירה מדוע יעקב, אחיו של ישוע, שהיה ספקן תחילה, היה מוכן בסופו של דבר למות עבור האמונה שישוע קם מן המתים.

**הקבר הלא נכון****–** על פי תיאוריה זו, הנשים הגיעו לקבר הלא נכון ביום ראשון בבוקר, חשבו שהקבר שלו ריק, וטענו שישוע קם מן המתים. הבעיה עם הטענה הזו היא שהנשים ידעו את המיקום המדויק של הקבר: מִרְיָם הַמַּגְדָּלִית וּמִרְיָם אֵם יוֹסֵי רָאוּ **הֵיכָן** הִנִּיחַ אוֹתוֹ. (מרקוס טו 47). בנוסף לכך, כמו התיאוריה הקודמת, תיאוריה זו לא מסבירה מדוע התלמידים טענו שהם ראו את ישוע מופיע בפניהם, והיו מוכנים למות עבור אמונתם. תיאוריה זו כמו הקודמת לא מצליחה גם להסביר את המהפך בחייו של שאול ויעקב. בנוסף לכך, הנשים כלל לא השתכנעו שישוע קם מן המתים כשהן מצאו את הקבר הריק. למעשה, הקבר הריק רק הדאיג אותן משום שהן לא הבינו לאן נעלמה גופתו של ישוע, אותה הן רצו למצוא. בנוסף לכך, גם שאר התלמידים לא השתכנעו כלל על בסיס הקבר הריק שישוע קם מן המתים.
החולשה הגדולה ביותר של התיאוריה היא שגם אם כל הנשים וכל התלמידים היו שוכחים איפה ישוע נקבר, לפחות הפרושים היו יודעים. כל מה שהיה עליהם לעשות הוא ללכת לקבר הנכון ולהציג שגופתו של ישוע עדיין הייתה שם.

**ישוע לא מת-** תיאוריה של ונטוריני שזכתה לפופולריות לפני כמה מאות שנים ושעדין מצטטים אותה בימינו, גורסת שישוע למעשה לא מת, אלא שהוא פשוט איבד את הכרתו מחולשה ואיבוד דם. כולם חשבוהו מת, אך מאוחר יותר הוא התאושש ואת זאת החשיבו התלמידים ל”תקומה מן המתים”. דוד פרידריך שטראוס, חוקר ספקן שאינו מאמין בתחייה מן המתים הנחית מכה מוחצת על השערה זו:

> הסברה שיצור הזוחל מקברו ‘חצי מת’, חולה וחלש, הזקוק בדחיפות לטיפול רפואי, לחבישה, להתחזקות ולתמיכה, יותיר בתלמידיו רושם של שר החיים המנצח את המוות והקבר, רושם שהיה התשתית לפעילויותיהם בעתיד, סברה זו הינה בלתי סבירה לחלוטין. תחיה שכזו היה בה רק כדי להחליש את הרושם של התלמידים, להעציבם ולגרום להם מפח נפש – לבטח שלא להפוך את צערם להתלהבות ואת יראתם להשתחוות.50

בנוסף לכך, זה כלל לא סביר שישוע היה שורד את המצב הרפואי שלו לאחר ההתעללות והצליבה. רוב האנשים שנצלבו מתו תוך זמן קצר בגלל חנק.

**השערת ההזייה-** רבים מנסים להפריך את תקומתו של ישוע מן המתים בכך שהם טוענים שהתלמידים הזו (היו להם חזיונות שווא) שישוע קם מן המתים. הנה שלוש סיבות לדחות את התיאוריה:

ראשית, לגבי העובדה ההיסטורית שקובעת שהתלמידים טענו שישוע נראה לפניהם חי לאחר מותו, לא ניתן להסביר אותה על ידי הזיות משום שיש לנו ראיות שאנשים שונים טענו שהם ראו את ישוע, במקומות שונים, בזמנים שונים, בקבוצות שונות, בנסיבות שונות ולא רק על ידי מאמינים, אלא גם על ידי לא מאמינים וספקנים כמו יעקב אחיו של ישוע ושאול התרסי (שתחילה רדף מאמינים בישוע). אין זה סביר שכולם הזו את אותו הדבר בזמנים ובנסיבות שונים.51 הזיה היא תופעה סובייקטיבית שמתרחשת במוח של מישהו בודד. כמו שאי אפשר לחלוק חלומות עם אחרים, לא ניתן להזות את אותו הדבר. במיוחד כשמדובר בקבוצות שונות. ועוד יותר לא סביר שספקנים ולא מאמינים הזו את תקומתו של ישוע. לכן, קריטריון הסבירות שולל את התיאוריה הזו.

שנית, השערת ההזיה לא מסבירה טוב את מקור אמונתם של התלמידים בתקומתו של ישוע. חוויות סוביקטיביות, או הזיות, הן חסרות כל התאמה חיצונית. מדובר בהקרנות פנימיות של המוח האישי של ההוזה. אז אם התלמידים היו הוזים את ישוע לאחר מותו, הם היו הוזים אותו נמצא בגן העדן, מקום שבו המתים הצדיקים מחכים לתקומה הכללית באחרית הימים. משום שזה היה הרעיון במוחם של התלמידים לגבי המתים. אך הזיה מהסוג הזה לא הייתה מסבירה את אמונתם בתקומתו הפיזית של ישוע מן המתים. האמונה שלהם בתקומתו של ישוע מן המתים נוגדת את הציפיות ואת האמונות האישיות שלהם לגבי אחרית הימים, תפקידו של המשיח והתקומה מן המתים. הם ציפו שהמשיח יגיע כדי לשחרר אותם מן השעבוד הרומי. הם לא ציפו שהמשיח יגיעו קודם כל למות על הצלב כפושע, ולאחר מכן יקום מן המתים. התקומה מן המתים מבחינתם הייתה אירוע קולקטיבי באחרית הימים, ולא אירוע יחידי באמצע ההיסטוריה. אם הם היו הוזים משהו לאחר מותו של ישוע, הם היו הוזים אותו נמצא במקום טוב, מקום של צדיקים שמחכים ליום הגדול שבו אלוהים יקים אותם מן המתים וישפוט את העולם. לכן, הטענה שהתלמידים הזו את תחייתו היא חסרת כח הסברי בהינתן האמונות והציפיות של היהדות (נכון שהיו הרבה זרמים ביהדות אבל אף זרם לא האמין בזה) באותה תקופה, ולכן היא לא מצליחה להסביר היטב את מקור אמונתם בתקומתו.

שלישית, השערת ההזיות לא עוברת את קריטריון ההיקפיות. מדובר בקריטריון שקובע שכל הסבר היסטורי טוב, יסביר את כל העובדות ולא רק את חלקן, כך שלא יהיה צורך להרבות בהסברים וגורמים (עדיף הסבר אחד שיסביר את כל העובדות). במקרה הזה, השערת ההזיות לא מצליחה להסביר את כל הראיות, משום שהיא לא מסבירה את העובדה שהקבר של ישוע נמצא ריק. ההשערה רק מנסה להסביר מדוע התלמידים טענו שהם חוו את ישוע מופיע לפניהם. לכן, הסבר זה הוא לא הסבר היסטורי טוב על פי הקריטריונים.

**ישוע קם מן המתים**– כעת נבחן את ההסבר על פיו ישוע קם מן המתים על פי הקריטריונים לעיל:

כוח היקפי: הסבר התחייה מסביר את כל העובדות: למה נמצא קבר ריק, למה התלמידים חוו הופעות שלו, ולמה הם האמינו שהוא קם לתחייה.

כוח הסברתי: ההסבר מסביר בצורה חזקה כל אחת מן העובדות.

 סבירות: ההסבר סביר בהינתן רקע חייו הייחודיים של ישוע; טענותיו הקיצוניות לגבי טבעו האלוהי, נבואותיו אודות תקומתו וכו': התחייה מהוות אישור אלוהי לכל אלו.

 ההסבר הוא לא "אד הוק": ההסבר הזה רק דורש את אפשרות [קיומו של אלוהים](https://igod.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%A2-%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94/%D7%98%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A7%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%94%D7%99%D7%9D/).52

ההסבר מסתדר עם אמונות מקובלות אחרות: ההסבר הזה לא סותר את הידע שלנו שמתים לא קמים בטבעיות לחיים. אלא הוא טוען שהיה אירוע על טבעי.

 ההסבר טוב יותר מהסברים אחרים: הסברים אחרים נכשלו או לא מצליחים להסביר את הראיות כמו ההסבר על פיו ישוע קם מן המתים.

## **סיכום**

ראינו כי קיימות לפחות חמש עובדות היסטוריות מוצקות הדורשות הסבר:

1. ישוע מת בצליבה.
2. קברו נמצא ריק.
3. התלמידים טענו שהם חוו את ישוע מופיע בפניהם לאחר מותו.
4. המהפך של שאול התרסי.
5. המהפך של יעקב אחיו של ישוע

לאור הקריטריונים להסבר היסטורי טוב, ראינו שההסבר על פיו ישוע אכן קם מן המתים, כפי שתלמידיו טענו, הוא ההסבר הכי טוב.

רוב האנשים מוכנים להסכים שאלוהים קיים. אבל בחברה המערבית הפלורליסטית שלנו זה נהיה לא סובלני לטעון שאלוהים גילה את עצמו בישוע. מהי ההצדקה אשר האמונה משיחית יכולה להציע כנגד הינדים, רבנים, מוסלמים כדי לחשוב שאלוהים גילה את עצמו בישוע מנצרת?

התשובה של הברית החדשה היא: תחייתו של ישוע . "שֶׁכֵּן יָעַד יוֹם לִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק על-ידי אִישׁ אֲשֶׁר מִנָּה, וְהִמְצִיא הוֹכָחָה לַכֹּל בַּהֲקִימוֹ אוֹתוֹ מִן הַמֵּתִים". (מעשי השליחים יז 31).

התחייה של ישוע היא האישור של אלוהים לטענותיו הקיצוניות של ישוע לגבי סמכותו האלוהית ולגבי כך שהוא הדרך האמת והחיים.

**הערות:**

1\. James H. Charlesworth, Jesus within Judaism, 93-94

2\. Stanton, The Gospels and Jesus, 143

3\. Meier, op. cit., page 63

4\. Cornelius Tacitus, Annals, 15:44

5\. Lucian of Samosata, The Death of Peregrine, 11–13

6\. A. Roberts, J. Donaldson, and A. C. Coxe, eds. and trans., The Ante-Nicene Fathers: Translations of the Writings of the Fathers Down to A.D. 325(Oak Harbor, Ore.: Logos Research Systems, 1997

7\. John Dominic Crossan, Jesus: A Revolutionary Biography, 145

8\. הוא כתב: "אמונה תפלה משחיתה זו דוכאה לשעה וחזרה ופרצה לא רק ביהודה, זו מקור הרעה, אלא אף ברומא”. (Annals 15:44).

9\. [Dialogue with Trypho](https://www.amazon.com/dp/0813213428/?tag=tbs242-20), 108

10\. [De spectaculis](https://www.amazon.com/dp/0674992768/?tag=tbs242-20), 30

11\. Jacob Kremer, Die Osterevangelien—Geschichten um Geschichte (Stuttgart: Katholisches Bibelwerk, 1977), pp. 49-50

12\. Van Daalen, RR, 41

13\. תורגם על ידי אברהם שליט, קדמוניות היהודים, הוצאת מוסד ביאליק ירושלים, תשמ"ה, עמ' 130.

14\. William Wand, Christianity: A Historical Religion? (Valley Forge, Pa.: Judson, 1972), 93–94

15\. Gerd L¸demann, What Really Happened to Jesus?, trans. John Bowden (Louisville, Kent.: Westminster John Knox Press, 1995), p. 80

16\. ראו, Reginald Fuller, “Resurrection Narratives”, 10; Wilkens, “resurrection”, 2; Rudolph Bultmann, “Theology”, vol. 1, p. 293; C.H Dodd, “Apostolic Preaching”, pp. 13-14; “Risen Christ”, p. 125; Neufeld, “Confessions”, p. 27

17\. Joachim Jeremias, “The Eucharistic Words”, Hymns Ancient and Modern ltd, April 30th 2012, pp. 101-102

18\. ראו “Resurrection Narratives”, pp. 11-12; Weber, “The Cross”, p. 59, Jeremias, “The Eucharistic Words”, pp. 102-103

19\. ביוונית קיימת כאן ו החיבור, אך בתרגום החדש של הברית החדשה השמיטו אותה.

20\. כנ"ל לגבי ו החיבור כאן.

21\. Pinchas Lapide, “Resurrection”, pp. 101-102

22\. Jones, In Defense of the Resurrection, Spring 2010

23\. החוקרים הביקורתיים מסכימים שזו השנה בערך בה שאול כתב את איגרתו, ראו, ראו לדוגמה, Ehrman, New Testament, 44; Funk and Hoover, Five Gospels, 128; H. Koester, Introduction to the .New Testament, 2 vols., History and Literature of Early Christianity (Philadelphia: Fortress, 1982) 2:103-4

24\. ראו, W.Farmer, ”Peter and Paul, and the Tradition Concerning ‘The Lord’s supper’ in 1 Corinthians 11:23-25,” .Criswell Theological Review 2 (1987): 122-130

25\. G. Gerd Lüdemann, The Resurrection of Jesus, trans. J. Bowden (Minneapolis: Fortress, 1994), 38

26\. C. H. Dodd, “The Appearances of the Risen Christ: A study in the form criticism of the Gospels,” in More New Testament Studies (Manchester: University of Manchester, 1968), p. 128.

27\. Irenaeus, Against Heresies, 3.3.3, c

28\. Tertullian, The Prescription Against Heretics, 32

29\. First Clement 42:3

30\. Irenaeus, Against Heresies, 3.3.4

31\. Clement Of Rome, First Clement 5: 2–7

32\. Polycarp, “To The Philippians”, 9.2

33\. Scorpiace, 15, Roberts, Donaldson, and Coxe, eds. and trans., The Ante-Nicene Fathers

34\. Origen, Contra Celsum, 2.56, Roberts, Donaldson, and Coxe, eds. and trans., The Ante-Nicene Fathers.

35\. Ecclesiastical History 2.25.8; 3.1

36\. Craig, Reasonable Faith, 390

37\. .Luke Timothy Johnson, The Real Jesus (San Francisco: Harper San Francisco, 1996), p. 136

38\. N. T. Wright, “The New Unimproved Jesus,” Christianity Today (September 13), 1993), p. 26

39\. Clement Of Rome, 1 Clement 5:2-7

40\. Scorpiace, 15, in Roberts, Donaldson, and Coxe, eds. and trans., The Ante-Nicene Fathers

41\. .Eusebius, Ecclesiastical History 2.25.8

42\. Polycarp, “To The Philippians”, 9.2

43\. אוריגן כפי שהוא מצטט אצל אוסביוס בחיבור: Ecclesiastical History

44\. John, P. meier: A Marginal Jew, vol. 3. New York: Doubleday, 2001, 70

45\. יוחנן ז 5 הוא פסוק מעניין. כשחושבים על פסוקים 3-5, זה נראה שאחיו של ישוע שמעו על הניסים שהוא עשה, לא האמינו לדיווחים, ובעצם ניסו לגרום לו לעשות נס מול עיניהם. במילים אחרות, הם התגרו בו.

46\.  תורגם על ידי אברהם שליט, קדמוניות היהודים, הוצאת מוסד ביאליק ירושלים, תשמ"ג, עמ' 368.

47\. הגסיפוס מצוטט על ידי אוסביוס בחיבור, Church History Book II 23

48\. קלמנטוס מצוטט על ידי אוסביוס בחיבור, Ecclesiastical History 2.23

49\. Behan McCullagh, Justifying Historical Descriptions (Cambridge: Cambridge University Press, 1984), p. 19.

50\. David Strauss, The Life of Jesus for the People, vol. 1, 2nd edition (London: Williams and Norgate, 1879), p. 412.

51\. S. J. Segal, "Imagery and Reality: Can they be Distinguished?" in Keup, 103-113.

52\. למעשה, לא חייבים כלל להניח שאלוהים קיים כדי לקבל את התקומה. ניתן להסכים שהראיות מצביעות על כך שישוע קם מן המתים אך להתייחס לגורם או להסבר לתקומתו כאל מיסתורין.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/de204a7ceab74ece83a809d41d6c4b145120ead854d2cc69087ef9bb76d8c29c?s=300&d=mm&r=g) 

 אלי חייטוב 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/haitov/) [    ](https://igod.co.il/author/haitov/)

**קטגוריות:** התקומה של ישוע, ישוע בראי ההיסטורי, יֵשׁוּעַ והברית החדשה, עקרונות האמונה

**תגיות:** נבואות בתנ"ך על מותו של המשיח ("משיח בן-יוסף"), סרטוני וידיאו מיהודים משיחיים אודות ישוע והברית החדשה

---

### [הדרכים בהן ישוע שינה את התרבות והעולם המערבי עבורך!](https://igod.co.il/true-judaism/התנך-והברית-החדשה-הייחודיים-ביותר-בהש/)

**Published:** ינואר 1, 2017
**Author:** ג׳וש מקדאוול

**Content:**

ב-16 לפברואר 1809, ג'ון אדאמס כתב מכתב לידידו פ' א' ואן-דר-קמפ בו הוא עמד על כך ש"העברים תרמו להפיכת האדם ליצור תרבותי, יותר מכל עם אחר". לא רק שהחוקים שלהם סייעו בחינוך ותרבות אומות העולם, אלא הם גם שימרו והפיצו בקרב האנושות "את הדוקטרינה שמלמדת על ישות ריבונית רמה, נישאת, חכמה, אינטלגנטית ונעלה, ואני מאמין שזהו העקרון החשוב ביותר של כל המוסריות, וכפועל יוצא מכך של כל תרבות".[\[1\]](/#_edn1)

### **השפעת התנ"ך על האנושות והתרבות המערבית**

בספרו המרתק, The Gifts of the Jews (מתנות היהודים), תומאס קייהיל מחזק את הטיעון שלעיל. שבט הנוודים הקדום הזה הביא לאנושות תחושה של היסטוריה – עבר, הווה ועתיד – ואת הרעיון שלהיסטוריה יש מקום, תכלית וערך.[\[2\]](/#_edn2) עבור תושבי מסופוטמיה, מצריים ועמים קדומים אחרים, זמן היה מחזורי – אין חדש תחת השמש. את אותו הדבר אפשר לומר לגבי פילוסופיות ודתות מזרחיות רבות בימינו; הם שועים לדוקטרינת הקרמה, עם מעגלי הלידה, המוות והלידה המחודשת בהם דוגלת הדוקטרינה של גלגול הנשמות.

התנ"ך לעומת זאת חושף אלוהים שלו יש תכנית גלובלית (קוסמית) ושמערב את בני האדם כמשתתפים מעצבי-היסטוריה בתכנית הזו. לבני האדם יש משמעות, תכלית וערך. רשימות היוחסין שכלולות בתנ"ך משקפות את התפקיד החשוב שיש לבני האדם בחשיפות תכליתו ומטרותיו של אלוהים.

בנוסף לכך, היהודים הציגו לעולם מונותאיזם חסון. יהוה הוא לא עוד איזה אל בפנתאון מלא אלים, או אל מחוזי כלשהו; יהוה היה ועודנו האל היחידי שחשוב ומשנה. הוא האל היחידי שקיים. במקביל לכך, היהודים הציגו לעולם דרך חדשה לחוות את המציאות. יש ישות אלוהית שבאופן קבוע ואישי באה במגע עם בני האדם, שבחירותיהם באמת משנות. לקבלת ההחלטות האנושית יש חשיבות תהומית, ואלוהים שוזר את ההחלטות האלה בתוך התוכנית המקיפה שלו. אנחנו לא כלי משחק של הגורל או נתונים לחסדי ורצונות האלים. מצד שני, לבני האדם אין כוח ויכולת להפעיל מניפולציות על אלוהים כך שיעשה כרצונם. התימות האלה הן חלק מהמתנות שהיהודים העניקו ליתר העולם.

### **השפעת הברית החדשה על האנושות והתרבות המערבית**

מעשים מאוד לא-משיחיים ומזוויעים נעשו בשמו של ישוע: מסעות הצלב, האינקוויזיציה, ציד מכשפות, מאבקים בין קתולים ופרוטסטנטים באירופה, בין היתר. וזה לא שישוע רוצה שיזהו אותו עם קנאה דתית שכזו. יש הרבה דברים שנעשים בשם אלוהים והופכים את שמו ל"מְחֻלָּל בַּגּוֹיִם" (רומים ב' 24).

הבעיה עם טענתו של כריסטופר היצ'נס ש"דת מרעילה את הכל" היא שזו טענה מעורפלת בה במידה שהיא מוגזמת. המונח *דת* בספרות הקיימת הוא מעורפל וקשה להגדרה. ואם דנט והיצ'נס מעלים את הטענה שסטאלין היה איכשהו "דתי", אז בנקודה זו אנחנו מרימים ידיים בהשתהות. דבריו של היצ'נס באשר להשפעה המזיקה של הדת הם גם חסרי איזון באופן קיצוני. הדת באמת מרעילה את הכל וחסרת תועלת כלשהי? אתאיסטים מתוחכמים ומתחשבים יותר ממש לא יסכימו עם הטענה הזו. כמו שאומר הפילוסוף האתאיסט וולטר סינוט-ארמסטרונג, המוטו הזה לפיו הדת מרעילה הכל הוא "לא מדוייק ומעליב". הוא מעודד אתאיסטים שלא להריע או לצחוק לבדיחותיו של היצ'נס, וגם לא לשמור על שתיקה. מבחינתו, הביקורת שמעביר היצ'נס על הדת "דומה לקרוב משפחה סנילי" שכל הזמן "מעיר הערות מוזרות"; ההערכה שלו \[של היצ'נס\] לא הוגנת ולא שופכת אור על הדברים.[\[3\]](/#_edn3)

למרבה האירוניה, רימוני הנפץ המוסריים שהאתאיסטים החדשים מטיחים באמונה המשיחית בשם המוסריות למעשה מבוססים מבחינה היסטורית על אותה האמונה נגדה הם יוצאים. היסטוריונים תיעדו איך הערכים של זכויות אדם, סובלנות, צדק חברתי וריצוי גזעי הם כולם המורשת של האמונה המשיחית, לא סתם איזה אידיאלים של הארה חילונית. עם כל חסרונותיו, גוף המשיח שיחק חלק מרכזי בהבאת תועלת עצומה לאנושות ולתרבות. ההשפעה הזו לרוב החלה כתוצאה ממסירות למשיח, שעולה על גדותיה וגולשת לכדי אהבה לזולת לתפארת אלוהים.

בין ההישגים המתועדים האלה נכללות הנקודות הבאות:[\[4\]](/#_edn4)

- מיגור העבדות: ככל שהאמונה המשיחית התפשטה ברחבי אירופה הברברית אחרי נפילת האימפריה הרומית, מנהג העבדות הלך והתדלדל. עם פרוש ימי הביניים, כשאירופה הפכה נוצרית כמעט לחלוטין, כמעט ולא נותר שריד למנהג החזקת העבדים. כשהעבדות הרימה שוב את ראשה, מאמינים אדוקים במשיח בקרב המנוניטים והקווייקר, כמו גם מנהיגים משיחיים כמו התיאולוגים ריצ'ארד בקסטר, ג'ון ווסלי וויליאם ווילברפורס התנגדו לה נחרצות.
- התנגדות להמתת ילדים וחשיפת תינוקות לאיתני הטבע: המנהג הזה שהיה רווח בקרב היוונים והרומים, הוצא אל מחוץ לחוק במאה הרביעית לספירה, בהשפעת המאמינים בישוע.
- חיסול משחקי הגלדיאטורים: המשחקים האלימים האלה בדרך כלל כללו עבדים ופושעים. הם הוצאו מחוץ לחוק בשלהי המאה הרביעית לספירה במזרח ובראשית המאה החמישית לספירה במערב.
- הקמת בתי חולים ומוסדות לחולים סופניים: שלא כמו היוונים והרומים, המאמינים הראשונים הביעו דאגה בכל הקשור לבריאות, וטיפלו בחולים ובגוססים. מרגע שהאמונה הנוצרית קיבלה את חותם ההיכר של האימפריה הרומית, פעילות זו התרחבה בצורה משמעותית. ועידת ניקאה (325 לספירה) הסמיכה בישופים להקים מוסדות טיפול בחולים בכל עיר בה עמדה כנסיה או קהילה. בית החולים הראשון הוקם תחת השגחתו של בזיל הקדוש בקיסריה (369 לספירה). עם פרוש ימי הביניים, בתי חולים נמצאו בכל רחבי אירופה. (ואל תשכח את פלורנס נייטינגייל, שהקימה את הצלב האדום, ואחרים כמוה).
- שיפור מעמד האשה וזכויותיה: למרות שתומכי הפמיניזם טוענים שהאמונה המשיחית משפילה נשים ומותירה אותן במעמד נחות, הרי שההיסטוריה מעידה שההפך הוא הנכון. למרות שנשים דוכאו באופן שיטתי ברוב תרבויות העולם, אנחנו רואים דבר שונה בהתנהגותו של ישוע כלפי נשים (לדוגמה, האשה השומרונית ביוחנן ד', או מרים ומרתא בלוקס י' 42-38). בשורת לוקס שמה דגש על מקומם החשוב של נשים בחייו ובפעילותו הציבורית של ישוע. המאמינים הראשונים הגנו אורח קבע על נשים וילדים מפני הזנחה והתעללות.
- הקמת האוניברסיטאות החשובות באירופה ובצפון אמריקה: סורבון, אוקספורד, הארוואד, ייל ופרינסטון הן חלק מהאוניברסיטאות הרבות שהוקמו לתפארת אלוהים. באירופה, אוניברסיטאות רבות צמחו מתוך מנזרי ימי הביניים; באמריקה, האוניברסיטאות הקדומות והחשובות ביותר החלו דרכן כמוסדות להכשרת רועי קהילה ושליחי בשורה.
- חיבור יצירות ספרות נפלאות: על יצירות המופת שחיברו מאמינים משיחיים בהשראת אמונתם נמנים חיבורים כמו *אודות עיר האלוהים* של אוגוסטינוס, *תולדות הכנסיה* של אוסביוס, ה*קומדיה האלוהית* של דאנטה, *גן העדן האבוד* של ג'ון מילטון כמו גם חיבוריהם של סופרים כמו ג' ר' ר' טולקין, ק' ס' לואיס, פלאנרי אוקונור, ואלכסנדר סולזייניטשין.
- עיסוק וכתיבה בתחום הפילוסופיה והתיאולוגיה וחיי התבונה: על המייצגים המובילים בנקודה זו נמנים אוגוסטינוס, אנסלם, תומאס אקווינאס, בלייז פסקאל, סורן קירקגאארד, וג'ונתן אדואדס. היום, ארגונים כמו החברה לפילוסופים נוצרים והחברה הפילוסופית האבנגליסטית הם עדות למסורת המתמשכת הזו.
- הפקת יצירות מופת בתחומי האומנות, הפיסול והארכיטקטורה: חשוב על מיכאלאנג'לו, רמברנדט, פיטר פול רובנס, או על הקתדרלות הביזנטיות והגותיות.
- ביסוס המדע המודרני: שורשי המדע המודרני נטועים בשכנוע המקראי שהעולם נברא בידי אל בר הגיון. מסיבה זו, הוא מסודר וצפוי, ומוחות האדם מסוגלים ללמוד ולהבין אותו. אנחנו יכולים למנות את אייזק ניוטון, גלילאו גליליי, ניקולאס קפרניקוס, יוהנס קפלר, מייקל פראדיי, וויליאם ט' קלווין, רוברט בוייל, אנטון לאבואזיה, ורבים אחרים.
- הלחנת מוזיקה מבריקה: יצירותיהם של יוהן סבסטיאן באך, ג'ורג' פ' הנדל, פליקס מנדלסון ופרנץ יוזף היידן מדברות בעד עצמן.
- קידום זכויות האדם, דמוקרטיה, חירויות פוליטיות, דאגה לעניים: התימות האלה מושרשות באידיאלים המקראיים לפיהם כל בני האדם נבראו בצלם אלוהים, הם בעלי כבוד וערך, והם שווים בעיני החוק.

אנחנו לא יכולים להכביר יותר מדי מילים בתיאור ההשלכות שהיו לישוע מנצרת על ההיסטוריה ועל אין ספור חיים שהושפעו מחייו ומשנתו של האיש האחד הזה – תודות לכוח משנה החיים של צלב המשיח ותחייתו. ההיסטוריון ירוסלב פליקן עמד על כך שבשינוי לוח השנה (לפני ספירת הנוצרים ואחרי ספירת הנוצרים) ובדרכים אחרות,"כולם מוכרחים להודות בכך שבגלל ישוע מנצרת פני ההיסטוריה השתנו לעד".[\[5\]](/#_edn5)

דוקינס טועה מכל וכל בטענו שהאמונה המשיחית – כמו האיסלאם – התפשטה בכוח החרב.[\[6\]](/#_edn6) לו היה בוחן את ההיסטוריה המשיחית בעיניים כנות, הוא היה חייב להודות בכך שהתנועה המשיחית בראשית ימיה היתה תנועה שאספה לקרבה את אלה שנדחו מבחינה חברתית ופוליטית. התנועה בראשיתה כונתה "הדרך" (מעשי השליחים י"ט 9, 23; כ"ב 4; כ"ד 14, 22) כאות כבוד למושיעה (יוחנן י"ד 6), ולעיתים קרובות היא אספה לקרבה עבדים ואנשים מבני המעמדות הנמוכים. בשלוש המאות הראשונות לספירה, גוף המשיח צמח וגדל כתוצאה ממעשים של אהבה, הרעפת חסד והכרזת הבשורות הטובות על ישוע. למלחמות קודש לא היה חלק ומקום בקרב התנועה הלא-אלימה הזו.

רודני סטארק – מי שנחשב לענק בין ענקים בתחום הסוציולוגיה – מראה בספרו The Victory of Reason (נצחון התבונה) איך "הצלחת המערב, כולל עליית המדע, מושתתת על יסודות דתיים, והאנשים שהביאו אותה היו מאמינים משיחיים אדוקים".[\[7\]](/#_edn7) אבל אל תיקח רק את דעתו של סוציולוג משיחי בנושא. יורגן אברהאמס הוא אחד הפילוסופים הבולטים באירופה בימינו. עובדה נוספת לגביו: הוא אתאיסט מובהק. ובכל זאת הוא מבליט את העובדה ההיסטורית הברורה שאמונה בכתבי הקודש *היא* זו שהשפיעה בצורה תהומית על עיצוב התרבות והחברה. הוא אומר:

כשזה מגיע להבנה הנורמטיבית של מודרניזציה, האמונה המשיחית מהווה הרבה יותר מאשר רק זרז או אות מבשר לבאות. אוניברסליות שיוויונית, ממנה צמחו הרעיונות של חופש וסולידריות חברתית, של ניהול אוטונומי של חיים ושל חרות , המוסריות האינדיבידואלית של המצפון, זכויות האדם, והדמוקרטיה, הם כולם צאצאים ישירים של אתיקת הצדק היהודית ואתיקת האהבה המשיחית. המורשת הזו, שבאופן מהותי נותרה בעינה, היתה המושא של ניכוס ופירוש מחודש מתמשכים. עד היום, אין לה כל חלופה. ולאור האילוצים של קונסטלציה פוסט-לאומית בפניהם אנחנו ניצבים כיום, אנחנו ממשיכים לשאוב מהתוכן של המורשת הזו. כל דבר אחר הוא לא יותר מאשר דיבור סרק פוסטמודרני.[\[8\]](/#_edn8)

במילותיו של חוקר זכויות האדם מקס סטקהאוס, "כנות אינטלקטואלית מחייבת הכרה בעובדה ששורשיו של מה שנחשב כעקרונות 'חילוניים' או 'מערביים' של זכויות אדם בסיסיות נטוע בעקרונות מפתח שעומדים בבסיסה של דת שמושרשת בכתבי הקודש".[\[9\]](/#_edn9)

שלוש עובדות היסטוריות בסיסיות שחשוב לתת עליהן את הדעת: (1) השיח בזכויות טבעיות צמח מהתיאולוגיה הקתולית של ימי הביניים, לשון שכשלעצמה היתה מבוססת על הבנה מקראית של צלם אלוהים שטבוע בכל בני האדם. (2) הכוחות העיקריים שעמדו מאחרי הכרזת זכויות האדם האוניברסלית בשנת 1948 (שמדברת על כך שלבני האדם "הוענקו תבונה ומצפון") היו בעיקר קבוצות של קהילות משיחיות שהתאגדו יחדיו ומנהיגים משיחיים אינדיבידואלים שעבדו לצד רבנים יהודים במטרה ליצור "סדר עולם חדש" של זכויות אדם. (3) אפילו הדגש של תנועת ההארה החילונית כביכול על זכויות אדם הוא בעל שורשים תיאולוגיים; עובדה זו ברורה למדי בשני המסמכים העיקריים של התנועה מהמאה השמונה עשרה: הכרזת העצמאות (שמדברת על כך שכל בני האדם "נבראו שווים" וש"הבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם") והכרזת זכויות האדם והאזרח בצרפת (שמאשרת שזכויות האדם הוענקו "בנוכחות ותחת חסותו" של אלוהים, "הישות העליונה"). בקיצור, החותם היהודי-נוצרי על זכויות האדם בהווה הוא חיוני לתיקון חלק ניכר מהמתקפה המילולית החילונית על הדת.[\[10\]](/#_edn10)

אפילו לא-מערבים מכירים בהשפעה המדהימה שהיתה לאמונה המשיחית על המערב. כתב המגזין *טיים*, דייויד אייקמן, הביא את סיכום הרצאתו של מלומד סיני בפני קבוצה של שמונה-עשר תיירים אמריקאים:

"אחד הדברים שנתבקשנו לבחון היה מה הוביל להצלחה, בעצם אפילו לעליונות של המערב ברחבי העולם", הוא אמר. "בחנו כל מה שיכולנו מנקודת מוצא היסטורית, כלכלית, ותרבותית. בהתחלה, חשבנו שהסיבה לכך היתה שיש לכם יותר כלי נשק מכפי שמצויים בידינו. לאחר מכן חשבנו שאולי זה נובע מכך שיש לכם את המערכת הפוליטית המוצלחת ביותר. בהמשך התמקדנו במערכת הכלכלית שלכם. אבל בעשרים השנים האחרונות, הבנו שלב ליבה של תרבות המערב היא הדת שלכם: הנצרות. זו הסיבה לכך שהמערב כל כך חסון ורב עוצמה. הבסיס המוסרי המשיחי של חיי התרבות והחברה המערביים הוא שאיפשר את צמיחת הקפיטליזם ובעקבותיו את המעבר המוצלח לפוליטיקה דמוקרטית. אין לנו ספק באשר לכך".[\[11\]](/#_edn11)

המרצה הזה לא היה איזה משוגע חסר מידע. ההפך הוא הנכון, הוא ייצג את אחד ממוסדות המחקר האקדמי המובילים בסין – Chinese Academy of Social Studies. אנחנו לא מוצאים תמיכה בהשקפת העולם היודאו-נוצרית רק בקרב מלומדים מערביים, אנחנו מוצאים אותה גם במזרח!

### **ישוע כנקודת השיא**

כתבי הקודש מתחילים באישור שמספקת הבריאה לכך שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים. בהרבה מובנים, השיפור שהביא התנ"ך לעומת חלק ניכר מהחקיקה במזרח הקרוב הקדום היוו צעד אל עבר האידיאל הזה. התנ"ך מספק לנו נקודת השקפה נצחית באשר לכבוד האדם ולנפילתו בחטא, שלא לדבר על תובנות מוסריות בכל הקשור לצדק, נאמנות, חסד, נדיבות, וכיוצא באלה.

עם זאת, אם נעצור בתנ"ך, לא נוכל לראות את הסיפור כולו כפי שהוא מתממש בישוע. התנ"ך במובנים רבים ציפה למשהו גדול ונשגב בהרבה. אז אם ישוע באמת הביא ברית חדשה והתחיל לחדש את הבריאה כאדם השני, אז עלינו לוודא שאנחנו מבינים איך ביאתו בבשר, פעילותו עלי אדמות, מותו המכפר ותחייתו שופכים אור על התנ"ך, עם כל הבלאגן והבעייתיות שבו. אם נפסיק בנקודה בה מסתיימים הטקסטים המקראיים מבלי לאפשר לישוע, אדם השני, ולגוף המשיח לשפוך עליהם אור, הקריאה והפרוש שלנו את התנ"ך יהיו דלים למדי, ובמובנים רבים, לא נכונים.

יבוא יום ובו נזכה לראות את התממשותם של טוּב ו*שלום* זכים ומוחלטים. בשמים החדשים ובארץ החדשה לא תהיה כל אפליה חברתית או גזעית. בימיו, ישוע נתן אישור לטקסטים המקראיים אודות אהבת אלוהים והזולת וקרא לישראל לחזור ולחיות בהתאם לתכנית הבריאה של אלוהים. זה היה אז, אבל לבבות קשים עדיין נמצאים בקרבנו גם היום. ועם זאת גישתו של ישוע לתנ"ך צריכה לכוון את צעדינו כמאמינים משיחיים שחיים באורח של כבר/עוד לא. אנחנו חיים עם יתרונות רבים שסיפק לנו הצלב (כבר), אבל עודנו חיים בעולם מלא חטא בשעה שאנחנו מצפים לשמיים החדשים ולארץ החדשה אז נקבל גוף של אל כליון, גוף שקם לתחייה (עוד לא).

למרות שאין זו כוונתם של האתאיסטים החדשים ולמרות שלעיתים קרובות הם עושים את זה בדרכים שגויות, הם יכולים למעשה לשמש אתגר הולם למאמינים בישוע. איך? מעצם כך שהם מזכירים לנו להיות יותר חדורי מחשבה כשזה מגיע לאמונה שלנו, לחיות חיים שמתמקדים במלכות אלוהים לצד תשוקה משיחית ועקביות עמוקות יותר, להעמיק את מחויבותנו לצדק ואת התנגדותנו לדיכוי, להתמודד עם מכשולים שניצבים בפני אמונה, ולהציע חזון יותר משכנע באמצעות המילים והמעשים שלנו לעולם שצופה בנו מן הצד. כולנו צריכים להביט מחדש בישוע ולהניח למבטנו עליו לעצב את המסירות שלנו אליו, את אהבתנו לזולת (ואפילו לאויבינו), ואת הדאגה שלנו לתרבות ולעולם בו אנחנו מוצאים את עצמנו. הסופר ורועה הקהילה, טים קלר, מספק לנו נקודת מוצא:

אם הבסיס עליו מושתתים חייך הוא אדם שמת על הצלב למען אויביו, אם בלב ליבו של הדימוי העצמי שלך ושל הדת שלך ניצב אדם שמתפלל עבור אויביו בשעה שהוא מת עבורם, מקריב עצמו עבורם, אוהב אותם – אם זה מה שממלא את ליבך מכל וכל, הרי שזה יפיק את סוג החיים שהמשיחיים הראשונים הפיקו. חיים מקיפים ביותר שיוצאים מתוך הטענה שאין לה אח ורע – והיא שזו היא האמת. אבל מה היא האמת? האמת היא שאלוהים הפך לאדם חלש, אוהב, שמת עבור האנשים שהתנגדו לו, מת וסלח להם.[\[12\]](/#_edn12)

למרות שאנחנו עשויים למעוד או למצוא שקטע כזה או אחר בתנ"ך מטרידים את מנוחתנו, אנחנו יכולים לראות קטעים אלה בפרספקטיבה הנכונה אם נבדוק במקומות הנכונים. הפתרון האולטימטיבי נמצא באלוהים שמבהיר לנו את דברו ובזה שלבש בשר וחי בקרבנו, שמת וקם שוב לתחייה למעננו. האלוהים שהאתאיסטים החדשים רואים בו מפלצת הוא לא רק אלוהים קדוש שעלינו לתת לו דין וחשבון, אלא גם אלוהים אוהב, שהקריב את עצמו ומזמין אותנו להתרצות אליו.

> קלילנד ב׳ מקאפי כותב בספרו ״היצירות הקלאסיות הגדולות באנגלית״ ש״גם אילו השמידו את ספרי התנ״ך והברית החדשה בכל עיר גדולה בעולם, עדיין היה ניתן לשחזר את כל הקטעים המהותיים שלהם בעזרת הציטוטים שאפשר למצוא על המדפים בספרייה הציבורית באותה עיר. כמעט כל הסופרים הדגולים כתבו יצירות שנועדו להראות עד כמה הם הושפעו מכתבי הקודש״.

"הכתובים הם יצירה שנכתבה בהשראת אלוהים, אבל הם גם מהווים מקור השראה לאחרים. אין אח ורֵע להשפעה שלהם, הן בתחום החברתי והאתי והן בתחום הספרותי… לפעמים אנחנו שוכחים שהכתובים משפיעים גם על התחום היצירתי. הדמויות שהם עוסקים בהן הן דרמטיות, הדרמה שהן לוקחות בה חלק חוצה את גבולות הזמן, הניצחונות והתבוסות שלהן מעוררי השתאות. כל זעקה שמתועדת בכתובים פורסת על מיתרי ליבנו, כל קריאה חודרת לנשמתנו. אלה הן יצירות שנכתבו בתקופה אחרת, ובכל זאת הן חסרות גיל. הן מדברות אלינו כעם וגם לכל אחד בנפרד, לאורך השנים ומעבר להן" (אלי ויזל, סופר, חתן פרם נובל לשלום).

### מדינת ישראל המודרנית

משלחת של אנגליקנים (אנגלים המאמינים בישוע) בראשותו של הרופא היהודי-משיחי ד"ר גרסטמן, בנו את בית החולים הראשון בארץ ישראל, בירושלים.
תחנת הרדיו העברית הראשונה בישראל, "קול ירושלים", הוקמה על ידי מאמינים בישוע.
בית הספר הראשון בו נשים הורשו ללמוד, הוקם על ידי מאמינים בישוע.
כמו צה"ל כיום, גם ארגון "ההגנה" בתחילת דרכה של מדינת ישראל, נתמך באופן מסיבי על ידי מאמינים בישוע ברחבי העולם.

### שפע ורבגוניות

גבריאל סיוון כותב, ״אין בידי האנושות עוד מסמך שיכול להציע לקורא שפע כזה־ הנחיות מוסריות ודתיות, שירה מעולה, תוכנית חברתית, דינים וחוקים, פרשנות היסטורית, לצד כל השמחות, העצב והתקוות שהביעו נביאי ישראל ומנהיגי העם בעוז ובתשוקה שאין שווה לה". בנוגע לתנ״ך סיוון מוסיף ואומר: "מאז שחר ההיסטוריה אין עוד ספר שסיפק השראה ליצירות כה רבות כפי שעשו זאת ספרי התנ״ך. אין מתחרים להשפעה הספרותית שלו על שירה, דרמה וסיפורים בדיוניים."

המשורר הגרמני הינריך היינה כתב בשנת 1830 על חשיבותו של התנ״ך, ותיאר אותו במונחים פואטים. ״זריחה ושקיעה, הבטחה והתגשמות, לידה ומוות, הדרמה האנושית כולה – הכל מצוי בספר זה… בספר הספרים, בתנ׳׳ך… במשך למעלה מ-1,000 שנה, סופרים בכל ארץ כמעט ובכל תרבות מצאו בכתובים אוצר בלתי נדלה של נושאים ודמויות, ברמה כזו או אחרת של הבנה, ועם עקביות בלתי משתנה. הם עיבדו אותם ונתנו להם פרשנות חדשה כשהם מציגים בעזרתם מוטיבים נצחיים – למשל אלוהים והאדם, המאבק בין הטוב לרע, אהבה, קנאה וחיפושיו של האדם אחר חרות וחופש, אמת וצדק.״.

### המחשבה והיצירה המערבית

סוזן גלגר ורוג׳ר לנדין מציינים ש-״ספר הבריתות הוא אחד המסמכים החשובים ביותר בתולדות האנושות, לא רק בגלל המעמד שלו ככתבי הקודש, אלא גם בגלל השפעתו האדירה על החשיבה המערבית. לאמונה המשיחית ולכתבי הקודש, שעיצבו את דפוסי החשיבה השולטים בעולם במשך 1,400 שנה לפחות, יש תפקיד מפתח בעיצוב התרבות המערבית. זאת הסיבה שכתבים רבים, גם בתקופה הפוסט־משיחית בימינו, מרבים לשאוב מכתבי הקודש ומהמסורת המשיחית.״

הארולד פיש, פרופסור בגימלאות מאוניברסיטת בר אילן, מציין ש-״קשה לאמוד את ההשפעה של התנ״ך והברית החדשה על הספרות המערבית. הכתובים סיפקו למחברים מימי הביניים ואילך שפע של סמלים, רעיונות ונקודת מבט יחודית על המציאות, יותר מכל יצירה אחרת ־ בין שהיא קדומה ובין שהיא בת זמננו. ההשפעה הזו באה לידי ביטוי לא רק ביצירות שעוסקות ישירות בדמויות או בנושאים השאולים מכתבי הקודש, אלא גם באין ספור יצירות, שירים ומחזות שלא עוסקים במוצהר בכתובים אבל תומכים בהשקפה של הכתובים בנוגע לאנושות ולעולם.״

מבקר הספרות הנודע נורתרוף פריי מציין במאמר הביקורת שלו, שכבר הפך לקלאסיקה, Anatomy of Criticism (״האנטומיה של הביקורת״), ש-״כתבי הקודש השפיעו על הספרות המערבית יותר מכל ספר אחר״. עשרים וחמש שנה מאוחר יותר כתב פריי, ״מהר מאוד הבנתי שמי שלומד ספרות אנגלית ולא מכיר את הכתובים, יתקשה להבין חלק ניכר מהעלילה של הסיפורים שהוא קורא. אפילו התלמיד החרוץ ביותר ישגה שוב ושוב בהבנת ההשלכות ובפירוש שהוא ייחס לדברים האמורים״.

### אישיותו של המשיח

ההיסטוריון פיליפ שאף מתאר בחיבורו The Person of Christ (״אישיותו של המשיח״) את הייחוד של ספר הבריתות ושל המושיע:

"האיש הזה, ישוע מנצרת, שהסתובב בלי כסף ובלי נשק, כבש מיליוני אנשים – יותר מאלכסנדר מוקדון, מיוליוס קיסר, ממוחמד ומנפוליאון; בלי כל הכשרה מדעית וידע אקדמי הוא שפך אור על נושאים אנושיים ואלוהיים – יותר מכל הפילוסופים והמלומדים גם יחד; בלי הדיבור הרהוט שנלמד בבתי הספר הוא אמר דברים שהפיחו חיים בשומעיהם, דברים שלא נאמרו כמותם מעולם – לפניו או אחריו, והניבו פרי שהוא מעל ליכולתו של נואם או משורר כלשהו; בלי לכתוב שורה אחת הוא הפעיל עטים וסיפק נושאים לדרשות, נאומים, דיונים, מחקרים, יצירות אמנות ושירי הלל – יותר מכל האנשים הדגולים שחיו בימי קדם ובימינו אנו גם יחד."

### תוכן אין סופי

ברנרד ראם מוסיף: "במחקר הביבליוגרפי קיימים קשיים שאין להם אח ורעֵ בכל תחום אחר – גם במדע וגם במסגרת הידע האנושי. מאז כתביהם של אבות האמונה במשיח, שנכתבו לראשונה בשנת 95 לס', ועד ימינו אנו, קיים רצף של ספרות שהושפעה מכתבי הקודש – מילונים לתנ׳׳ך ולברית החדשה, אנציקלופדיות לתנ"ך ולברית החדשה, לקסיקונים לתנ"ך ולברית החדשה, אטלסים של התנ׳׳ך והברית החדשה ומחקרים גיאוגרפיים על התנ׳׳ך והברית החדשה. וזוהי רק ההתחלה. יש לכלול גם את הכתבים עצומי הממדים שעוסקים בתיאולוגיה, בחינוך ברוח הכתובים, את ההמנונים ומזמורי ההלל, החיבורים שעוסקים בהסברת הבשורה, את הכתבים שמנתחים את שפות המקרא והברית החדשה, את הספרים על תולדות הקהילה המשיחית, את הביוגרפיות הדתיות, כתבי ההגות, ספרי הפרשנות, הפילוסופיה של הדת, עדויות, אפולוגטיקה וכן הלאה. נדמה שמדובר במספר אין סופי… בתולדות האנושות אין עוד ספר שסיפק השראה לכל כך הרבה ספרים כמו כתבי הקודש".

> ייחודם של הכתובים בא לידי ביטוי גם בהשפעתם על החברה והתרבות האנושית. גייזלר וניקס מצהירים: "כל מי שלומד היסטוריה מבחין בהשפעתם של הכתובים ושל תכניהם על העולם המערבי. גם השפעתו של המערב על השתלשלות המאורעות בעולם כולו ברורה. התנ״ך והברית החדשה השפיעו על החברה ועל התרבות האנושית יותר מכל ספר אחר בעולם כולו".

אין עוד יצירה מוסרית או דתית שעולה על העומק המוסרי הגלום באהבה שהאמונה המשיחית מטיפה לה. ואין עוד ספר שמדבר על השקפות רוחניות נעלות יותר מאלה שהכתובים מבטאים בנוגע לאלוהים. הכתובים מציגים את העקרונות הנעלים ביותר שמוכרים לאדם, רעיונות שעיצבו את החברה והתרבות האנושית.

#### אנציקלופדיית בריטניקה החדשה

גריידי דייויס כתב באנציקלופדיה בריטניקה החדשה, ״הכתובים הביאו את ההשקפה שלהם על אלוהים, על היקום ועל האנושות אל כל השפות המערביות העיקריות, ובכך הפכו לחלק מדפוסי החשיבה האינטלקטואליים של האדם המערבי.״ הוא מוסיף ואומר, ״מאז המצאת הדפוס (באמצע המאה ה־15) הפכו הכתובים ליותר מאשר תרגום של טקסט ספרותי קדום מן המזרח. הם אינם נתפסים עוד כספר זר, אלא כמקור הזמין, המוכר והמהימן ביותר במערב לבוררות בעקרונות אינטלקטואליים, מוסריים ורוחניים.״ גבריאל סיוון מציין כי:

״הכתובים נותנים כוח ללוחם החרות ולב חדש לנרדפים. הם מהווים את תוכנית הפעולה של המתקן החברתי ואת מקור ההשראה של הסופר והאמן.״

#### פילוסופיה

הפילוסוף הצרפתי ז׳אן ז׳אק רוסו אמר, ״קחו את כתבי הפילוסופים שלנו ־ עם כל הדיקציה המתנשאת שלהם; כמה עלובים ובזויים הם בהשוואה לכתבי הקודש! האם יתכן שספר כה פשוט ויחד עם זאת כה נשגב יהיה פרי עטו של אדם?״ המסקנה המתבקשת, העדויות שהובאו לעיל לא מוכיחות שהתנ״ך והברית החדשה הם דבר אלוהים. אבל הן מעידות על עליונותם בהשוואה לכל ספר אחר בעולם.

פרופסור אחד אמר פעם, ״אדם אינטליגנטי שמבקש לדעת את האמת, יקרא את הספר האחד שמשך אליו יותר תשומת לב מכל ספר אחר״. ספר הבריתות הוא הספר שללא ספק עונה על הדרישה הזו. תיאודור רוזוולט אמר, ״התמצאות מלאה בכתובים ־ לפני ולפנים ־ ערכה רב יותר מזה של השכלה גבוהה״.

> הספר "The Resurrection Factor", מאת ג'וש מקדאול מספק רשימה של אנשי תרבות ורוח, מדע ואקדמיה מלומדים ידועים, שחקרו ובדקו בעיון רב את ההוכחות המוצגות בכתבי התנ"ך והברית החדשה והצהירו את אמונתם באלוהים ובישוע המשיח:

**ד"ר סיימון גרינליף** (1853-1783) נולד במשפחה יהודית והיה לאחד ממייסדי בית ספר למשפטים – הארווארד. הוא כתב ספר עזר למשפטנים המתחילים בשם, "דיני הראיות". לאחר שדר. גרינליף פירק לגורמים וניתח ביסודיות נמרצת את כל הראיות לתקומתו של ישוע מן המתים, הוא האמין בו. הוא שוכנע לחלוטין שיש יותר הוכחות לתקומתו של ישוע מאשר לכל אירוע אחר בהיסטוריה. יותר מאוחר כתב גרינליף ספר מדע בנושא הראיות לתקומה בשם: "בחינת עדותם של כותבי הבשורות בהתאם לדיני הראיות המיושמות בבתי משפט". גרינליף מציין בספר שהוא "מאמין בבטחה" שארבעת ספרי הבשורה (מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן) אינן זיוף, ואילו היה צריך להוכיח זאת, היה העתק הישן ביותר שבנמצא מתקבל כראייה בבית המשפט כמסמך אמתי.

**ד"ר פאול ל' מאייר**, סיים את לימודיו באוניברסיטת הארווארד בשנת 1954, ומכהן בתפקיד פרופסור לעת העתיקה באוניברסיטת מערב מישיגן, סיכם: "כשבודקים את כל העדויות וההוכחות בקפדנות ובהגינות, על פי מחקר היסטורי של ספרי כתבי הקודש, נכון להסיק שהקבר שבו נקבר ישוע היה אכן ריק… ולא התגלה במקורות הכתובים או בארכיאולוגיה כל שמץ של הוכחה המפריכה את המסקנה הנ"ל.91

**לורד צ'ארלס דארלינג** (1936-1849) שר משפטים לשעבר באנגליה מאשר… "אין חבר מושבעים משכיל בעולם שלא היה מגיע לפסיקה שתקומתו של ישוע מהמתים הוא סיפור אמתי".

**ג'ון סינגלטון קולי** (1815-1738) שירת שלוש קדנציות כשופט בכיר בממשלת אנגליה ונבחר להיות מרצה בכיר באוניברסיטת קמברידג', מוכר כאחד מעורכי הדין הגדולים בהיסטוריה הבריטית, הכריז ש"ההוכחה… לתקומתו של ישוע מהמתים מעולם לא הופרכה".

**מיכאלאנג'לו בואונרוטי** – אחד מהאמנים הגדולים בהיסטוריה.

**סר ולטר ריילי** – רב חובל, סופר, משפטן, ומנהיג קולוניאלי.

**סר פרנסיס בייקון** – פילוסוף, מחבר מאמרי מחקר, משפטן ומדינאי.

**גלילאו גליליי** – מתמטיקאי, פיזיקאי, אסטרונום ממציא המצפן – פיתח את רעיון חוקי המתמטיקה השולטים ביקום.

**סר אייזק ניוטון** – מתמטיקאי, פילוסוף של תורת הטבע ביקום שניסח את חוק הכבידה ביקום, חיבר את שלושת נוסחאות התנועה שעזרו לקדם את חוקי הדינאמיקה, ופיתח את החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי במתמטיקה.

**לואי פסטר** – נחשב לאבי המיקרוביולוגיה, הניח את הדרך לקראת תהליך פסטור החלב. פיתח חיסון לכלבת (1885), לאנתרקס ולחולירע התרנגולות (1881). חולל מהפכה בתחום הרפואה כשפיתח את תורת החיידקים, היסוד האורגני, ויסות התסיסה ובקטריולוגיה.

**יוהנס קפלר** – אחד ממייסדי האסטרונומיה המודרנית, נודע בזכות החוקים שניסח לגבי התנועה הפלנטארית של כוכבי הלכת סביב השמש, הידועים בשם חוקי קפלר, חוקים שעזרו לניוטון בחיבור תיאוריית חוק הכבידה שלו.

**ורנר ואן בראון** – אבי תכנית החלל של ארה"ב.

**לודוויג ואן בטהובן** – אחד המלחינים הקלאסיים הגדולים בהיסטוריה האנושית.

**ג'ורג' פרדריק הנדל** – אחד המלחינים הקלאסיים הגדולים של תקופת הבארוק.

**יוהן סבסטיאן באך** – אחד המלחינים הקלאסיים הגדולים של תקופת הבארוק.

**ולפגנג אמדאוס מוצרט** – אחד מגדולי המלחינים של כל הזמנים.

**ג'ון הארווארד**– מייסד אוניברסיטת הארווארד.

**ג'ון לוק** – פילוסוף אנגלי ותיאורטיקן פוליטי, השפיע רבות על האבות המייסדים של ארה"ב.

**ויליאם פן** – מייסד מדינת פנסילבניה.

**סאמואל אדאמס** – אחד ממנהיגי המהפכה האמריקנית, ואחד החותמים על הכרזת העצמאות של ארה"ב.

**ג'ורג' וושינגטון** – הנשיא הראשון של ארה"ב.

**ג'ון אדאמס** – הנשיא השני של ארה"ב.

**אברהם לינקולן** – הנשיא השישי של ארה"ב.

**פטריק הנרי** – אחד האבות המייסדים המפורסמים של ארה"ב שנודע וזכור בזכות נאומו: "תנו לי חירות או תנו לי מוות!"

**ג'ון הנקוק** – אחד ממנהיגי המהפכה האמריקנית, סיים את לימודיו באוניברסיטת הארוורד, והראשון שחתם על הכרזת העצמאות של ארה"ב.

**גנרל דאגלס מקארתור** – גנרל דגול במלחמת העולם השנייה, קיבל מדליית ציון לשבח.

**מרטין לותר קינג** – לוחם למען זכויות של השחורים בארה"ב וזוכה פרס נובל לשלום.

**סר פרנסיס סקוט קיי** – עורך דין אמריקני ומשורר חובב שכתב שיר שחלק ממנו הפך להמנונה של ארה"ב.

**סמואל מורס** – ממציא קוד המורס, פיתח את הטלגרף ובנה את המצלמה האמריקנית הראשונה.

**ידידיה מורס** – חלוץ מערכת החינוך האמריקני, גיאוגרף לו ניתן התואר: "אבי הגיאוגרפיה האמריקנית".

**האנס כריסטיאן אנדרסון** – סופר סיפורים ומשורר דני שנודע במעשיות ובסיפורי הילדים שלו כגון: "הברווזון המכוער", "בגדי המלך החדשים", "בת הים הקטנה" ועוד.

**ויליאם שייקספיר** – סופר ומחזאי מהולל.

**הנרי ודסוורת' לונגפלו** – משורר אמריקני מפורסם.

**צ'ארלס דיקנס** – סופר בריטי אגדי.

**לב ניקולייביץ טולסטוי** – סופר ומחזאי רוסי בעל שם, ידוע במיוחד מספרו המפורסם: "מלחמה ושלום".

**בוקר ט' וושינגטון** – מחנך אמריקני, סופר, רפורמיסט, נולד עבד, היה אפרו-אמריקאי הראשון אשר תמונתו התנוססה מעל בול אמריקני וציור דמותו על מטבע אמריקני.

**ג'ורג' וושינגטון קארבר** – מראשוני הבוטנאים האפרו-אמריקאים בארה"ב.

**ג'יי' סי' פני** – איש עסקים, מייסד רשת החנויות על שמו ברחבי ארה"ב.

**ג'ון לוק** – פילוסוף, דיפלומט ומחנך אשר מאמריו השפיעו על מייסדי ארה"ב בצורה משמעותית מאוד.

"חינוך והשכלה הם חסרי ערך ללא כתבי הקודש".

**נח ובסטר** – מחבר המילון האמריקני הנפוץ ביותר, מילון ובסטר

"כתבי הקודש הם אבן יסוד של החירות. תלמיד החוקר את ספר הספרים וחי על פיו, יהיה אזרח, אב ובעל טוב יותר".

**תומס ג'פרסון**

"קיומם של כתבי הקודש כספר הזמין לכל אחד שחפץ בו היא המתנה הנפלאה ביותר שניתנה למין האנושי. כל ניסיון להמעיט מערכם הוא פשע נגד האנושות".

**עמנואל קנט** – פילוסוף

"בני אדם מנאצים את אשר אינם יודעים או מבינים".

**בלז פסקל** – אבי מדע ההידרוסטטיקה

**כריסטופר קולומבוס** (כמה היסטוריונים מאמינים שהיה יהודי) מתוך יומן המסעות שלו. הוא מדבר על אלוהים שממנו בא לו הרעיון לשוט ל"עולם החדש", וההשראה שקיבל מרוח הקודש:

"היה זה האדון שהניע אותי (יכולתי לחוש את ידו עליי) לשוט מפה ועד לאיי הודו… אין ספק שההשראה שקיבלתי הייתה מרוח הקודש… אל לו לאדם לחשוש לקחת על עצמו כל משימה בשמו של משיחנו, כל עוד היא צודקת ומשרתת את רוח הקודש… הו, איזה אדון רב חסד… יום ולילה, כל רגע, צריך כל אדם להביע בפניו את תודתו הרבה".

---

**לקריאה נוספת**

Hill, Jonathan. What Has Christianity Ever Done for Us? Downers Grove, IL: InterVarsity, 2005.

Schmidt, Alvin. How Christianity Changed the World. Grand Rapids: Zonder-van, 2004.

Stark, Rodney. The Victory of Reason. New York: Random House, 2005.Wright, N. T. Evil and the Justice of God. Downers Grove, IL: InterVarsity, 2006.

[\[1\]](/#_ednref1) John Adams, The Works of John Adams, Second President of the United States: with a Life of the Author, Notes and Illustrations, by his Grandson Charles Francis Adams, vol. 9 (Boston: Little, Brown, and Co., 1856). http://oll.libertyfund.org/index.php?option=com\_staticxt&static‑le=show.php&title=2107.

[\[2\]](/#_ednref2) (Thomas Cahill, The Gifts of the Jews (New York: Anchor, 1999.

[\[3\]](/#_ednref3) Walter Sinnot-Armstrong, Morality without God (Oxford: Oxford University Press, 2009), 154.

[\[4\]](/#_ednref4) Jonathan Hill, What Has Christianity Ever Done for Us? (Downers Grove, IL: InterVarsity, 2005), 176–77. For thorough documentation on these phenomena, see Alvin J. Schmidt, How Christianity Changed the World (Grand Rapids: Zondervan, 2004).

[\[5\]](/#_ednref5) Jaroslav Pelikan, Jesus through the Centuries (New York: Harper & Row, 1985), 33.

[\[6\]](/#_ednref6) Richard Dawkins, The God Delusion (Boston: Houghton Miin, 2006), 37.

[\[7\]](/#_ednref7) Rodney Stark, The Victory of Reason (New York: Random House, 2005), xi.

[\[8\]](/#_ednref8) Jürgen Habermas, Time of Transitions, ed. and trans. Ciaran Cronin and Max Pensky (Cambridge: Polity, 2006), 150–51.

[\[9\]](/#_ednref9) Max Stackhouse, “A Christian Perspective on Human Rights,” Society (January/Febru-ary 2004): 25.

[\[10\]](/#_ednref10) שם, 24. ראה גם Max L. Stackhouse and Stephen E. Healey, “Religion and Human Rights: A Theological Apologetic,” in Religious Rights in Global Perspective, ed. J. Witte Jr. and J. D. van der Vyer (Dordrecht: Kluwer, 1996), 486; and Mary Ann Glendon, The World Made New: Eleanor Roosevelt and the Universal Declaration of Human Rights (New York: Random House, 2001).

[\[11\]](/#_ednref11) David Aikman, Jesus in Beijing: How Christianity Is Transforming China and Changing the Global Balance of Power (Washington, DC: Regnery, 2003), 5. ציטוט זה מהווה סגירת מעגל למחקרו של רודני סטארק, The Victory of Reason: How Christianity Led to Freedom, Capitalism and Western Success (New York: Random House, 2005), 23.

[\[12\]](/#_ednref12) Tim Keller, “Reason for God,” The Explorer (Veritas Forum) (Fall 2008),

www.veritas .org/explorer/fall2008.html#story1.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/308af4e1b76bb87f697c94a77664eeeec98d1c21389edb7058b6ec10e5d2f0c6?s=300&d=mm&r=g) 

 ג׳וש מקדאוול 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/josh-mcdowell/) [    ](https://igod.co.il/author/josh-mcdowell/)

**קטגוריות:** היהדות האמיתית, ישוע - פועלו ודמותו, ישוע היהודי הדגול, יֵשׁוּעַ והברית החדשה

**תגיות:** סרטוני וידיאו מיהודים משיחיים אודות ישוע והברית החדשה

---

### ["מוסר-אבולוציוני"? האם באמת קיים מוסר ללא אלוהים? האם יש דבר כזה "טוב ורע" ללא הגדרה אובייקטיבית?](https://igod.co.il/science-faith/אלוהים-בלי-מוסר-מוסר-בלי-אלוהים/)

**Published:** ינואר 1, 2017
**Author:** פול קופאן

**Content:**

כריסטופר היצ'נס זורק את הכפפה: "אני מציב אתגר בפניך, או בפני כל אדם, למנות מעשה אחד כלשהו שלא הייתי עושה, אלא אם . . . הייתי הופך למאמין משיחי".[\[i\]](/#_edn1) סאם האריס כותב על ה"מיתוס של כאוס מוסרי חילוני" – כלומר, שלמוסריות ולסדר חברתי אין צורך כלשהו להתבסס על אלוהים או דת. אחרי הכל, יש לא מעט אתאיסטים מוסריים, והרבה חסידים דתיים חסרי מוסר. הוא דוחה את הדעה שאונס או המתת ילדים הם מעשים שגויים פשוט מעצם העובדה שזה מה שאלוהים אמר.[\[ii\]](/#_edn2)

באופן דומה, דניאל דנט קורא תיגר על התפיסה שטוּב עומד בניגוד לחומרניות מדעית: "*אין כל סיבה לכך* שחוסר אמונה בחוסר גשמיות או באלמותיות של הנפש מן ההכרח יהפוך אדם לפחות אכפתי, פחות מוסרי ופחות מסור לרווחתם של כל הבריות עלי אדמות מאשר אדם שמאמין ב'רוח' ". הוא מוסיף ואומר שאדם "חומרני ומדעי טוב" יכול להביע את אותה רמה של דאגה "לצדק, אהבה, שמחה, יופי, חירות פוליטית, ואפילו חירות דתית" כמו ה"אדם הדתי/רוחני במיוחד". ואכן, אנשים שמכנים עצמם רוחנים יכולים להיות אכזריים, יהירים, מרוכזים בעצמם, וחסרי כל אפכתיות באשר לבעיות המוסריות בעולמנו".[\[iii\]](/#_edn3)

בסרטו הדוקומנטרי, The Root of All Evil? ("הדת היא שורש כל הרע?"), ריצ'ארד דוקינס מתעקש שטוב לב, נדיבות, ואדיבות יכולים להימצא בטבעו של האדם ושהדרוויניזם מסביר את קיומם. איך? יש לנו גנים אלטרואיסטים. אנחנו מכויילים באופן גנטי לדאוג איש לזולתו. במילים אחרות, גנים הם שבוראים ויוצרים מוסריות; לא אלוהים או דת. לנו בני האדם יש מצפון מוסרי ואמפתיה הדדית שמתפתחים ללא הרף.[\[iv\]](/#_edn4)

המסר שמביעים כל האתאיסטים האלה הוא חזק וברור: אנשים יכולים להיות מוסריים מבלי להאמין באלוהים. בחינה מעמיקה של הדברים חושפת שהאתאיסטים צודקים ברמה מסויימת, אבל טועים מלפני ומלפנים ברמה אחרת.

### **עניין של עקביות?**

למרות שהוא מאשים את יהוה בהיותו מפלצת מוסר, לדוקינס יש בעיה: הוא תועד כשהוא *מכחיש* מכל וכל את עצם קיומם של רשע וטוּב.

“לו היקום היה לא יותר מאשר אלקטרונים וגנים אנוכיים, טרגדיות חסרות כל משמעות … הן בדיוק מה שהיינו מצפים למצוא, לצד מזל *טוב* חסר משמעות בה במידה. יקום שכזה לא היה טוב או רע במכוון. … היקום שאנחנו מוצאים הוא בעל אותן התכונות בדיוק אותן היינו מצפים למצוא אם, ביסודו של דבר, אין כל תכנית, תכלית, מטרה, טוב או רע, דבר פרט לחוסר רחמים ואדישות עיוורים”.[\[v\]](/#_edn5)

בספרו A Devil’s Chaplain (כוהנו של השטן), הוא טוען, "בידי המדע אין שיטות כלשהן למטרת קביעה מה נחשב אתי ומוסרי, ומה לא. זהו עניין שנתון לשיקוליהם של האדם האינדיבידואלי והחברה".[\[vi\]](/#_edn6) אם המדע לבדו הוא שמספק ידע בידינו, כפי שדוקינס טוען, אז איך אנחנו יכולים לראות במעשיו של אלוהים מעשים לא מוסריים או בדת את שורש כל הרעה? כפי שנראה, דוקינס עושה שימוש במשאבים המופשטים והמטאפיסיים של השקפת עולם אותה הוא דוחה.

### **לדעת לעומת להיות**

בוא נבהיר משהו: האתאיסטים צודקים במלוא מובן המילה באומרה שאנחנו לא חייבים להאמין באלוהים או לציית למצוות התנ"ך כדי לדעת באופן כללי מה נכון ומה לא. כמו התאיסטים, האתאיסטים נבראו בצלמו ובדמותו של אלוהים, והם מסוגלים לזהות את אותן מעלות והתנהגויות ("מצפון"), כמו שהם עצמם אוהבים להבהיר. בהיותנו ברואים בצלמו של אלוהים, הרי שתוכננו לתפקד כהלכה כשאנחנו חיים בצורה מוסרית. אז אם אנחנו לוקחים את המצפון שלנו ברצינות (כפי שאנחנו רואים שהגויים נקראו לעשות בפרקים א' וב' בספר עמוס), אנחנו יכולים לעשות הרבה דברים כמו שצריך מבחינה מוסרית. אלה שמתכחשים לכך שטוּב ואדיבות הן מעלות טובות או שעינוי תינוקות להנאה אישית הוא מעשה שגוי, לא צריכים טיעון כלשהו; הם צריכים פסיכולוג ועזרה רוחנית! הם סובלים מתקלה מוסרית. כשאנשים אומרים לי, "המחבלים שביצעו את פיגועי הטרור ב-11 בספטמבר האמינו שמה שהם עושים היה הדבר הנכון", אני משיב, "הרבה אנשים במחלקות פסיכיאטריות מאמינים בכל לב שהם אלכסנדר מוקדון, יוליוס קיסר, או נפוליאון בונפרטה!" אמונה בכל לב היא לא בהכרח אינדיקציה לתפקוד הולם.

יש אתאיסטים שיאמרו שאנחנו יודעים שאונס הוא מעשה לא ראוי כי הוא מפר את זכויות הקרבן וקורע לגזרים את המרקם החברתי. הבעיה עם אתאיזם מוסרי, עם זאת, היא שהוא לא מרחיק לכת מספיק. שים לב איך אתאיסטים שמאמינים בקיומם של נכון ושגוי עושים קפיצה של אמונה ענקית מבחינה אינטלקטואלית. הם מאמינים שאיכשהו עובדות מוסריות היו חלק נצחי מה"ריהוט" של המציאות, אבל איכשהו מ"שלולית" סתמית וחסרת כל ערך, נוצרו בסופו של דבר בני אדם בעלי זכויות, כבוד, ערך ומחויבויות. האמיתות המוסריות האלה "צפו" את ההתפתחות של בני אדם בעלי ערך מבחינה מוסרית להם יהיו מחויבויות להן יהיה עליהם לשעות. כן, אתאיסטים יכולים *לדעת* שאונס הוא מעשה שלא יעשה, אבל הידיעה הזו לא מפתיעה אם הם נבראו בצלם אלוהים, בקיומו הם מסרבים להודות. **השאלה הבסיסית יותר שהאתאיזם לא יכול לענות עליה היא: איך הם *הפכו* לאנשים בעלי זכויות וערך?[\[vii\]](/#_edn7) הבעיה היא לא *לדעת*; אלא *להיות*.**

בוא נשנה את התרחיש מאונס שנעשה בסמטה חשוכה לשימוש בסמי אונס במסיבה. מתוך רצון להשיג את רצונו, גבר שותל את הסם במשקה של בחורה שאינה חושדת במעשיו. נניח שהוא נחמד דיו לנהוג משנה זהירות כך שאין השלכות ברורות כלשהן למעשיו. האשה מתעוררת בהמשך בלי לדעת שקרה דבר כלשהו. מדוע מעשה שכזה עדיין נחשב מתועב כל כך? אחרי הכל, האשה לא יודעת דבר, הבחור נהנה לו, ואף אחד לא יודע מכלום. ומדוע מעשה שכזה מעורר את זעמו של דוקינס? אחרי הכל, דוקינס אומר שבני האדם פשוט "רוקדים" לצליל חלילי ה-DNA שלהם.[\[viii\]](/#_edn8) אם קיימת סטייה מטוב ונדיבות שמקורם בגנטיקה, הרי שלא מדובר פה באמת ב*חוסר מוסר*; זו רק תקלה גנטית.

אונס, הוא מעשה שלא יעשה – בין אם הקרבן מודעת למה שקרה לה ואם לא – מכיוון שיש לה זכויות וכבוד פנימיים ואינהרנטיים. מאותה סיבה, לעג ובוז לאנשים שלוקים בשכלם גם אם נדמה שההתקפה המילולית לא פוגעת בהם הוא מעשה שלא יעשה. **מה, אם כן, הוא מקורם של כבוד וזכויות בעולם של אלקטרונים וגנים אנוכיים?** הדוקטרינה של צלם אלוהים תומכת באינטואיציות החזקות ביותר שלנו שבני האדם אינם חפַצים שאפשר לעשות בהם שימוש ואז להשליך אותם הצידה, אלא אנשים שיש לכבד ולנהוג בהם בצורה הוגנת ובהתאם לחוק.

אנשים חושבים, בעלי ערך פנימי, לא נוצרו כתוצאה משלולית ומתהליכים אימפרסונליים, חסרי הכרה, חסרי הכוונה וחסרי ערך כלשהם. אלוהים אישי, בעל מודעות, תכליתי וטוב מספק את ההקשר הנדרש שיקום נטול אלוהים פשוט לא מסוגל לספק. אנושיות ומוסריות חוברות זו לזו מן ההכרח; ערכים מוסריים מושרשים באנושיות ובאישיות. בלי אלוהים (ישות אישית), אף אדם – וכפועל יוצא מכך ערכים מוסריים – לא יוכלו להתקיים. רק אם אלוהים קיים, יכולות סגולות מוסריות להתממש.

יש אתאיסטים שיטענו שערכים מוסריים "פשוט קיימים" – אמיתות הכרחיות שמהוות חלק מאביזרי היקום. אם זה המצב, כפי שציינו, אז איזה צירוף מקרים מדהים הוא שחוקי המוסר האלה איכשהו *צפו* את הצמיחה העתידית של יצורים מוסריים שיהיו מחוייבים למלא אחר החוקים האלה. קיומו של אלוהים ובריאת בני האדם הרבה יותר הגיוניים כשזה מגיע לקשר בין עקרונות מוסר אוניברסליים ואמיתיים (שמושרשים בטבעו של אלוהים) והערך והכבוד האנושיים.

אפילו מערכות אתיות חילוניות – בין אם מדובר בואריאציות של הדעות האתיות של הפילוסופים אריסטו וקאנט או אולי השקפה חוזית מוסרית כלשהי – עשויות לאשר אמיתות רבות שמאשרים המאמינים בקיומו של אלוהים. המערכות האלה עשויות להסכים לכך שעלינו להוציא לפועל מחויבויות מוסריות מסוימות או לטפח איכויות אופי מסויימות. ועדיין, המערכות האלה הן לא שלמות שכן הן לא מציעות בסיס לכבוד ולערך האנושיים.

### **האתגר של היצ'נס**

מה לגבי האתגר שהציב היצ'נס? אנחנו יכולים למנות מעלה מוסרית אחת שמצויה אצל המאמין המשיחי שלא תימצא בקרב האתאיסט כמו היצ'נס? כן! מה לגבי עצם העובדה שאתאיסטים לא מכבדים את אלוהים או מודים לו (רומים א' 21)? מה לגבי החטא של אספקה-עצמית והסרוב להכנע למרות אלוהים (תהילים ב')? מה לגבי הגינוי של היצ'נס את הצעת הישועה של אלוהים או הסרוב שלו להיות תלוי בחסדו של אלוהים (מתי כ"ג 37)? אם שתי המצוות הנעלות על כולן הן לאהוב את אלוהים בכל ליבנו, נפשנו ומאודנו ולאהוב את רענו כאת עצמנו, ונניח שהיצ'נס הוא אדם טוב כמו שהוא טוען להיות, אז הוא *עדיין* נכשל בחמישים אחוז מהמשוואה. הוא דחה את "הַמִּצְוָה הַגְּדוֹלָה וְהָרִאשׁוֹנָה" (מתי כ"ב 39-38).

אני תוהה אם דברים מדאיגים את היצ'נס; הוא לא מעוניין להשליך את יהבו ודאגותיו על מי שדואג לצרכיו (הראשונה לפטרוס ה' 7). היצ'נס אוהב את אויביו ושואל בשלומם (מתי ה' 44)? הוא נושא את שם ה' לשווא (שמות כ' ז')? הוא סולח לאחרים כפי שנסלח לו (אפסים ד' 32)?

אולי אנחנו יכולים לקחת את הדברים צעד אחד קדימה. גונת'ר לוי, פרופסור למדעי המדינה, ואגנוסטיקן, שלימד באוניברסיטת מסצ'וסטס, הבחין שיש מעלות מוסריות מסוימות שסביר להניח שהאתאיזם לא יוכל להפיק:

חסידי האתיקה \[הנטורליסטית\] לא סביר שיפיקו דמויות כמו דורותי דיי או האמא תרזה. רבים מהאנשים האלה אוהבים את האנושות אבל לא אנשים אינדיבידואלים עם כל הכשלונות והחסרונות שלהם. נמצא אותם לוקחים חלק בהפגנות לתמיכה בנושאים כמו פרוק נשק גרעיני אבל לא נמצא אותם יושבים לצידו של אדם גוסס. אתיקה של אוטונומיה מוסרית וזכויות אדם, שכל כך חשובה לליברלים חילוניים, אין ביכולתה לקיים ולכלכל ערכים כמו אלטרואיזם והקרבה עצמית.[\[ix\]](/#_edn9)

באופן דומה לכך, הסופר המשיחי מלקולם מגרידג' כתב שבילה שנים רבות בהודו ואפריקה, שם הוא היה עד ל"פעולות חסד וצדקה רבים שנעשו בידי מאמינים משיחיים מכל הזרמים". בניגוד לכך, עם זאת, "מעולם, כך יצא, לא נתקלתי בבית חולים או בבית יתומים שנוהלו בידי האגודה הפאביאנית (אגודה סוציאליסטית בריטית) או במושבת מצורעים הומניסטית".[\[x\]](/#_edn10) גם אם נראה פעולות אלה של הקרבה עצמית ראויות לשבח מבחינה מוסרית ואפילו הירואיות, הרי שלא נראה שהן מועילות במיוחד מבחינה ביולוגית.

### **אבולוציה נטורליסטית יכולה לספק הסבר למוסריות?**

דוקינס טוען שטוב לב ונדיבות מושרשים בגנים שלנו. פיתחנו מודעות למוסריות שמוכיחה עצמה מועילה מבחינה ביולוגית. למרות שהקדשנו לנושא מאמר במקום אחר, הרשו לנו לעמוד במסגרת זו על מספר נקודות.

### ***למה שנבטח בגנים שלנו?***

אם אנחנו לא יותר מאשר תוצרים של אבולוציה נטורליסטית שמנסים לשרוד, הילחם, להאכיל, לברוח ולהתרבות, מדוע שנבטח במה שמוחנו מאמין בו – בין אם באשר לאמת או באשר למוסריות? אם אנחנו סתם רוקדים לצלילי חליל ה-DNA שלנו – דבר שאין לנו עליו שום שליטה כלשהי – איך אנחנו יכולים לדעת אם אנחנו צודקים לגבי דבר כלשהו? הצדק יהיה איתנו רק באופן מקרי, אבל אי אפשר לקרוא לכך ידע. במילותיו של צ'ארלס דרווין, "תמיד עולה בקרבי המחשבה המבעיתה האם לאמונות דעתו של האדם, שהתפתחו ממוחם ודעתם של בעלי חיים שפלים יותר, יש ערך כלשהו או אם הן אמינות בכלל. מישהו יבטח בדברים בהם משוכנע קוף, אם מוחו בכלל משוכנע בדבר כלשהו?"[\[xi\]](/#_edn11)

אנחנו יכולים להאמין באופן מקרי בדרבים אמיתיים שעוזרים לנו לשרוד. אבל בה במידה אנחנו יכולים להאמין בהרבה *כזבים* שיעזרו לנו לשרוד. לדוגמה, אולי מובנה בנו האמונה שבני האדם הם בעלי ערך וזכויות או שיש לנו חובות מוסריות אותן עלינו למלא. אמונות שכאלה עשויות לעזור לנו לשרוד כגזע, אבל הן יהיו שקריות לחלוטין.

התהליך האבולוציוני הנטורליסטי מעוניין בהישרדות החזק, לא באמונה אמיתית. אז לא רק שהמוסריות האוביקטיבית מעורערת, אלא כמוה גם החשיבה ההגיונית. לפי מייקל רוּס ואדוארד ווילסון, אתאיסטים שדוגלים בתורת האבולוציה, מוסריות היא "אשליה שיתופית" ש"הגנים שלנו כופים עלינו כדי לגרום לנו לשתף פעולה".[\[xii\]](/#_edn12) אנחנו *חושבים* שעלינו באמת לאהוב ילדים קטנים, אבל אנחנו טועים כשאנחנו מסיקים שנכון ושגוי אכן קיימים. האשליה הזו שיש לנו מחויבויות מוסריות היא משכנעת וחזקה. בלעדיה, נתעלם מהדחפים המוסריים שלנו או לא נציית להם. עם זאת, עצם העובדה שיש לנו *נטיות* מוסריות שונה לחלוטין מקיומן של *מחויבויות* מוסריות, מה שמוביל אותנו לנקודה הבאה.

### ***מעבר מן ה"מצוי" ל"ראוי"***

לפי הספקן מייקל שרמר, אותו מצטט דוקינס באהדה, השאלה "מדוע שנהיה מוסריים?" כמוה כמו לתהות "מדוע שנהיה רעבים או מגורים מינית?" שרמר מתעקש ש"התשובה היא שמוסריות היא חלק אינטגרלי מטבע האדם בדיוק כמו רעב, גירוי מיני, קנאה, ואהבה".[\[xiii\]](/#_edn13) דחפים שכאלה מוטמעים בקרבנו כחלק מהאבולוציה שלנו. אבל כפי שציין ק' ס' לואיס, דחפים מוסריים, בהתחשב בתנאים מובנים שכאלה, הם לא יותר אמיתיים (או מזוייפים) מ"הצורך להקיא או לפהק".[\[xiv\]](/#_edn14) לחשוב "אני צריך" שווה בערכו ל"מגרד לי". אכן, "הדחף שלי לשרת את הדורות הבאים הוא בדיוק כמו החיבה שלי לגבינה" או העדפת בירה כזו על פני אחרת.[\[xv\]](/#_edn15)

למעשה, כל מה ששרמר יכול לעשות הוא לתאר איך בני האדם מתפקדים *הלכה למעשה*, אבל הוא לא יכול לקבוע איך בני האדם *צריכים* להתנהג. אין הבדל כלשהו בין השאלה האם אני צריך להיות מוסרי או אם אני צריך להיות רעב, שכן שניהם תפקודים של תכונות אבולוציונית אינהרנטיות. המצבים האלה פשוט *קיימים.*

אם, מצד שני, בני האדם אכן נבראו בצלם אלוהים והם בעלי ערך מלכתחילה, אז אנחנו לא צריכים לתהות איך להתנייד מהטבע ה"מצוי" לעבר ה"ראוי" של מחויבות מוסרית. ישות שערכה יסולא מפז הוא שנמצא בלב המציאות; אם תאיזם הוא אמת, לא קיימת בעיה כלשהי של ראוי לעומת מצוי.

### ***מוסריות שרירותית***

רוס ווילסון מדווחים שבמקום להתפתח מ"יונקים שוכני ערבה", אנחנו, כמו הטרמיטים, יכלנו להתפתח עם צורך "לשכון בחשיכה ולאכול את ההפרשות של זולתנו, כמו גם את גופות מתינו". אם זה היה המצב, הרי שהיינו "מרוממים מעשים שכאלה כיפים ומוסריים" ו"היינו נגעלים מהמחשבה של חיים באוויר הפתוח, ניקוי הפרשות וקבורת מתים".[\[xvi\]](/#_edn16) אז המודעות שלנו למוסריות ("תחושה של נכון ושגוי והרגשה שעלינו לחיות את חיינו בהתאם לעקרונות האלה") היא בעלת "ערך ביולוגי", משמשת כ"עזרה להשרדות" ו"מאחוריה לא ניצבת ישות כלשהי".[\[xvii\]](/#_edn17) מוסריות נטורליסטית היא שרירותית ויכלה להתפתח בכיוון ההפוך. אנחנו במקרה מעריכים את המוסריות שהורישה לנו האבולוציה, אבל אנחנו יכולים לשיר בשבחה של מוסריות הפוכה מאותן הסיבות: אנחנו רוקדים לצלילי חליל ה-DNA שלנו.

כדוגמה נוספת לכך, קח את הספר A Natural History of Rape (היסטוריה טבעית של אונס) שכתבו בשיתוף ביולוג ואנתרופולוג.[\[xviii\]](/#_edn18) טענת הספר היא שאפשר להסביר אונס מבחינה ביולוגית: כשגבר לא מצליח למצוא זיווג, הדחף התת הכרתי שלו להרבות את הגזע שלו גורם לו לכפות עצמו על אשה. אחרי הכל, דברים כאלה מתרחשים בממלכת החיות בקרב ברכיות או רקומי כנף.[\[xix\]](/#_edn19) המחברים לא מקדמים אונס בברכה; למעשה, הם טוענים שהאנסים לא פטורים מעונש על מעשיהם הקלוקלים. אבל אם הדחף לאנוס טבוע בטבעו של האדם מקדם ימי עולם ואם הוא מעניק יתרון ביולוגי, איך אם כן המחברים יכולים לטעון שמן *הראוי* לסתום את הגולל על ההתנהגות הזו? ההתנגדות של המחברים לאונס, למרות הטבעיות שבו, מרמזת לקיומם של ערכים מוסריים אובייקטיביים שעולים על הטבע. אתיקה שמושרשת בטבע מותירה אותנו עם מוסריות שרירותית. תאיזם, מצד שני, מתחיל בערך; הפער בין ראוי-למצוי מגושר בקלות.

שוב, קשה לראות איך האתאיסט/הנטורליסט יכול לעבור מתהליכים חומריים, חסרי ערך, וחסרי הכרה להפקת יצורים בעלי ערך וזכויות. מחוסר ערך, רק חוסר ערך יכול לצמוח. חומר לא יכול להפיק ערך. ספרי הלימוד של הפיסיקה לא כוללים טוב או אפילו תודעה בנסיונותיהם להגדיר חומר.

בניגוד לכך, ההיפותיזה של אלוהים לא כופה עלינו לקפוץ מחוסר ערך לערך. במקום זאת, אנחנו מתחילים בערך (טבעו הטוב של אלוהים), ומסיימים בערך (בני אדם שנושאים את צלמו של אלוהים בעלי אחריות וזכויות מוסריות). אלוהים טוב מגשר ביעילות על הפער בין המצוי לראוי. ערך התקיים מלכתחילה; הוא מושרש באלוהים טוב שמקיים את עצמו. אז עם כל הביקורת שלהם על הדת, האתאיסטים החדשים עדיין חסרים בסיס מוסרי להצדקת הביקורת המוסרית שלהם כלפי התאיזם, ובה במידה האתאיזם לא יכול גם לנמק את קיומם של ערך מוסרי או כבוד וערך אנושיים.

> "במידה מסוימת נדמה לי שהסיבה האמתית לכך שאנחנו לומדים על האבולוציה על פי דרווין היא כדי להמחיש לנו איך לא לגבש ערכים וחיי חברה". (ריצ'ארד דוקינס)
> "כדי ליהנות מערכי מוסר חייב להיות דבר אבסולוטי, וכדי שתהיינה מידות אמתיות חייב להיות דבר אבסולוטי. אם אין דבר אבסולוטי כלשהו מעבר לרעיונותיו של האדם, הרי שאין פנייה מוחלטת לשפיטה בין פרטים וקבוצות שהשיפוט המוסרי שלהם מנוגד זה לזה". (פרנסיס א. שייפר)

### טוב ורע אינם אשליה

בכורת הסרט "עלייתו של האביר האפל" הייתה אחת הבכורות הנצפות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע. מיליוני אנשים ברחבי העולם ספרו את הימים עד לפרמיירה של הסרט האחרון בטרילוגיה של כריסטופר נולן על בטמן. בקולורדו, לילה אפל באמת עלה באופק. לאולם מספר 9 בבית הקולנוע אורורה בקולורדו התפרץ בחור בן 24, לבוש כמו הג'וקר, הנבל המרכזי בסרטו השני של נולן. כשהוא עוטה מסכת גז ולבוש באפוד מגן, הוא החל לירות באופן אקראי לעבר הקהל המבוהל, הרג 12 בני אדם ופצע 58. ילדים והורים חדרי בעתה ניסו למצוא מסתור בבהלה והתפללו שההתקפה של המשוגע הזה תפסח עליהם. אני זוכר איך אחד השורדים אמר בדיווח לחדשות, "לעולם לא אראה את החיים כפי שראיתי אותם קודם לכן".

כשהרשע נוגע בחיינו, גם אנחנו מתקשים להסתכל שוב על החיים כמו קודם לכן. הטרגדיות האלה הן כמו צירי לידה שנדמה שמתרחשים לעתים תכופות יותר ויותר. זעקת השבר בעקבות הטרגדיה הובעה בשאלות כמו, "איך דבר כזה יכול היה לקרות?" ו"לאן העולם שלנו מתדרדר?"

יש תשובות אמתיות לשאלות האלה. רוצה תשובה קצרה? הרוע קיים. כל כך הרבה אנשים השתמשו בתואר סוריאליסטי כדי לתאר את הירי בקולורדו. למה לתאר כך את הדברים? אולי זה ניסיון לומר שדברים כאלה קורים בסרטים כל הזמן, אבל הם אינם אמורים לנתר מעל המסך אל העולם האמיתי. למרבה הצער, המעשים האלה נעשים יותר ויותר תכופים בגלל המיעוט ההולך וגובר של אנשים שמבקשים לדעת את החסד והאהבה של אלוהים בחברה שבה אנחנו חיים (אלא הולכים אחרי מסורות אשר פיתחו לעצמם בשם אלוהים).

ידיעת האלוהים היא המערכת החיסונית של הנפשות שלנו. ככל שאנשים מכירים את אלוהים פחות ופחות, כך הרשע הולך ומתגבר בכל תרבות שהיא. שאול השליח ידע את זה: "וְכֵיוָן שֶׁלֹּא חָשְׁבוּ לְנָכוֹן לְהַכִּיר בֵּאלוהים, הִסְגִּירָם אלוהים לַהֲלַךְ־רוּחַ מְגֻנֶּה, לַעֲשׂוֹת אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים. אָכֵן מְלֵאִים הֵם בְּכָל עַוְלָה, רֶשַׁע, חַמְדָנוּת, רֹעַ; מְלֵאֵי קִנְאָה, רֶצַח, מְרִיבָה, מִרְמָה, מְזִמָּה" (רומים א 29-28).

זהו תיאור הולם לכותרות המתנוססות באמצעי התקשורת מדי יום ומתארות רוע ורשע, שנאה ואכזריות שמפגינים אלה שלמדו איך לכבות את המצפון שלהם. כשאנשים מתייחסים בביטול לאמונה באלוהים ורואים בה תעתוע, הם גם נוטים להתייחס בביטול גם למושגים טוב ורע. לארי טאוּנטוֹן, מחבר ומאמין משיחי, תיאר שיחה שניהל עם ריצ'ארד דוקינס בביתו באוקספורד, אנגליה, שבמהלכה הוא שאל אותו אם בני האדם מטבעם הם טובים או רעים. טאונטון שחזר את תגובתו: "כצפוי, מבחינת דוקינס טוב ורוע אינם יותר מאשר הרכבים אנושיים, והוא העדיף במקום זאת לדבר על 'נטיות גנטיות מוקדמות'".

רוב האנשים בעולם אינם כל כך נאיביים. לכל הפחות, ההיסטוריה האנושית מספקת הוכחה ניצחת לנטייה האנושית לרשע. הסוד האמתי הוא הבנת משמעות הטוּב. טאונטון סיכם: "אלוהים מברך את האנושות גם בכך שהוא מרסן את הטבע המרושע שלנו". על אף שהרשע קיים, יש גם כוח של טוב שמרסן את הרשע. כפי שהסביר האסטרונום היוּ רוס, "כפי שניתן לראות, אלוהים תכנן את חוקי הפיסיקה כך שככל שאנשים נעשים יותר מושחתים, כך ההשלכות שמהן הם סובלים נעשות חמורות יותר". במקרה של הירי בבית הקולנוע, המשטרה הגיעה למקום ומנעה מהמשוגע להשמיד את כל הנוכחים שם. במציאות, קיומו של הטוב הוא למעשה שאלה גדולה יותר משאלת הרוע ולכן יש למצוא לה מענה..

### אין טוב – אין רוע

ישבתי פעם בטיסה לצד אדם מכובד וניהלנו בינינו שיחה נעימה. הוא לימד פילוסופיה באוניברסיטה מכובדת באנגליה, אז היו לי שאלות רבות אודות המחברים האהובים עליו, למרות שקצת חששתי שאני עשוי לבלבל בין הפילוסופים והפילוסופיות שלהם. בסופו של דבר שאלתי אותו אם יש לו אמונה דתית כלשהי. הוא הגיב בחיוך ואמר, "אני אתאיסט מיליטנטי". חייכתי גם אני והודיתי לו על הכנות והישירות שלו בנושא.

השאלה הבאה ששאלתי הייתה קלה: "אז למה אתה אתאיסט מיליטנטי?"

הוא ענה, "משתי סיבות. ראשית, אני מאמין באבולוציה". דיברנו על מאובנים וגנטיקה ודרווין במשך כמה דקות, ואפילו לקחתי את שקית ההקאה מהתא שלפני וציירתי עליה תרשים כדי להדגים את השכבות הגיאולוגיות של כדור הארץ. מהר מאוד הבנתי שהוא לא באמת הרגיש נוח בנוגע לפרטי האבולוציה.

העובדה שיש למישהו דוקטורט לפילוסופיה איננה מצביעה על כך שהוא מומחה בכל תחומי החיים; יכול להיות שהוא מתמחה רק בתחום אחד או שניים. המציאות הייתה שהפרופסור הזה לפילוסופיה לא עשה את שיעורי הבית שלו לגבי הדבר האחד שעליו הוא ביסס את כל השקפת עולמו ואמונותיו. הפרופסור שינה את מהלך הדברים ואמר שהאבולוציה איננה הסיבה העיקרית לכך שהוא דוחה את אלוהים.

עצרתי לרגע קל בציפייה לשמוע מהי הסיבה האמתית שלשמה הוא דוחה את אלוהים. ממש הכנתי את עצמי לאיזה אתגר פילוסופי אדיר שלא נתקלתי בו קודם לכן, כאילו עמדתי לחטוף מהלומות ממייק טייסון בכבודו ובעצמו. כשהוא סוף כל סוף אמר לי מה הסיבה האמתית לחוסר אמונתו, הייתי בהלם מוחלט.

"אם באמת יש אלוהים", הוא אמר, "אז למה יש כל כך הרבה רוע ורשע בעולם?"

לא אמרתי את זה אבל בהחלט חשבתי בקול רם, זהו? זאת הסיבה האמתית לכך שאתה אתאיסט מיליטנטי? לסיבה הזאת הייתי מוכן. הפכתי את שקית ההקאה לצדה השני וציטטתי ממחשבתו של התיאולוג קורנליוס ואן טיל: "אין אלוהים – אין רשע" והסברתי לו, "אם אין אלוהים, הרי שגם הרשע לא קיים". אתה מבין, בלי אלוהים הרשע לא היה קיים באמת. הלא מאמין לא יכול לתאר את העולם שבו אנחנו חיים בלי להשתמש ברעיונות המקראיים של טוב ורע. בסופו של דבר האתאיסט המהורהר הזה אמר שהעליתי נקודה מעולה, הכרה שמגיעה לעתים נדירות מקרב שורות האתאיסטים המיליטנטים.

### לא כל ערכי המוסר נבראו שווים זה לזה

הכרזת העצמאות האמריקאית מכריזה ש"אנו סבורים שאמתות אלה ברורות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים" , אך עם זאת גם ברור מאליו שעקרונות המוסר שלפיהם הם חיים אינם שווים זה לזה. לומר שאמונותיהם של כל האנשים תקפות כולן זו הכרזה שמפריכה את עצמה. הצדק אינו יכול להיות עם כולם. אבל בלי אלוהים, הרעיון המגוחך שערכי המוסר של כולם נכונים ותקפים הופך לגיהינום עלי אדמות. מישהו שטוען שמותר לפגוע בילדים או להזניח את הנכים והחולים אינו מחזיק באותו מעמד מוסרי כמו זה שמגן על ילדים או על נכים, קשישים וחולים.

אבל אם אין אלוהים, מוסריות נעלה שכולם נדרשים לציית לה, לא תוכל להתקיים. טוּב ורוע אינם יותר מאשר אשליה, מעשה ידי אדם ושרירותיים. מן הסתם ללא אלוהים נשגב ונעלה או בלי איזה כוח של סמכות מוסרית, מה שייקבע היא דעת הרוב. אז מה מקורה של התפיסה האוניברסלית הזו של נכון ולא נכון? ק. ס. לואיס אמר, "טענתי נגד אלוהים הייתה, שהעולם נראה כה אכזר ובלתי צודק. אבל איך הגעתי לרעיון זה של צדק ועוול? איש אינו קורא לקו עקום, אם אין לו מושג מה זה קו ישר. לְמה השוויתי את העולם הזה כשכיניתי אותו עולם בלתי צודק?"

בעולמנו קיים חוק מוסרי אמתי שלא אנחנו המצאנו וממנו איננו יכולים לברוח שכן בעולמנו יש דברים שגויים המתקיימים ללא כל קשר לארץ או להקשר שבו הם קיימים. אנחנו לא המצאנו את המוסריות כפי שלא המצאנו את המספרים או אפילו את התבונה וההיגיון עצמם. אלה הם דברים שבוראנו חתם על לבותינו.

בעיית הרוע והרשע הכתה במחשבות האדם כבר מימי בראשית. אך אלוהים מתכוון שנבין את מקורה, לא רק שנהיה מודעים לקיומה. האתגר האמתי הוא: בין אם אתה מאמין או לאו, אתאיסט או תאיסט, רוע לא רק מקיף אותנו – הוא נמצא בקרבנו. לכן אפשר לומר בביטחון שקיומו של רוע איננו הוכחה לחוסר קיומו של אלוהים בעולם אלא הוכחה להיעדרו מחיינו. דחיית אלוהים לא תהפוך אותך בהכרח לאיזה פושע נוראי, בדיוק כמו שעצם העובדה שאתה אומר שאתה מאמין באלוהים לא הופכת אותך באופן אוטומטי לקדוש.

הכתובים אומרים, "אַתָּה מַאֲמִין שֶׁהָאלוהים אֶחָד הוּא. הֵיטַבְתָּ לַעֲשׂוֹת! גַּם הַשֵּׁדִים מַאֲמִינִים וְאַף רוֹעֲדִים!" (יעקב ב 19). רק מכיוון שאתה מאמין שמשטרת התנועה קיימת אינך בהכרח תנהג בהתאם למהירות המותרת. ישוע עצמו גינה בלשון חריפה אנשים שרק מאמינים שאלוהים קיים ולא שועים למצוותיו. הוא אמר, "וְלָמָּה אַתֶּם קוֹרְאִים לִי 'אֲדוֹנִי, אֲדוֹנִי', וְאֵינְכֶם עוֹשִׂים אֶת אֲשֶׁר אֲנִי אוֹמֵר?" (לוקס ו 46).

### ה-11 בספטמבר 2001

אם לרשע יש יום ציון שנתי, זה כנראה התאריך. ביום הזה השתנה עולמנו מן הקצה אל הקצה, לעולם. חיים נגדעו בגלל מעשי הטרור; הפגיעוּת שלנו נחשפה. כולנו זוכרים את התמונות של מטוסים מתנגשים בבנייני מרכז הסחר העולמי ושל אנשים בורחים מהמקום באימה. אנחנו זוכרים את הכבאים ואנשי צוותי ההצלה של ניו יורק עוסקים בחיפוש אחר ניצולים.

המחזה של מאות אנשים עומדים ומחזיקים תמונות מוגדלות של יקיריהם וחבריהם עדיין חרוט בזיכרוני. שוב ושוב כולנו תהינו, איך דבר כזה יכול לקרות? אותו רגע הוליד תכלית ומטרה חדשות בלבי, תכלית לעזור לאנשי ניו יורק בצורה הטובה ביותר שהכרתי: להקים קהילה במנהטן שתסייע ותשרת את העיר על בסיס יומיומי. שבוע אחרי שבוע צפינו באנשים מתחזקים באמונתם באלוהים ובמאבקם נגד פחד. פחד היה עניין ממש גדול. אחרי הכול, המטרה שמחבלים מציבים לעצמם היא לעורר טרור ופחד שממשיכים לחלוש זמן רב אחרי שהמעשה עצמו נעשה.

עבור האתאיסט סם האריס, ה-11 בספטמבר היה הרגע ששכנע אותו לצאת במתקפה משל עצמו – מתקפה נגד דת. בספרו The End of Faith ("מהומת אלוהים"), הוא קורא להכרה ברשעות הדת, מציג אותה כדבר רע כשהוא נשען על הנושא שבו עוסק שירו של לנון "דמיין". האריס כתב, "הגברים שחוללו את זוועות ה-11 בספטמבר לא היו 'פחדנים', כפי שהתקשורת המערבית תיארה אותם חזור ותאר, והם גם לא היו משוגעים במובן הרגיל של המילה. הם היו אנשים חדורי אמונה – אמונה מושלמת, מסתבר – וזה, חייבים סוף סוף להודות בכך, הוא דבר נוראי".

האריס לוקח את הקורא לדיון בהבדל בין חשיבה הגיונית לבין מה שהוא מכנה "אמונה עיוורת" (דנו בנושא בפרק ב'), ואוסף את ההיבטים הגרועים ביותר של ביטויי אמונה שונים ומרכיב תמונה אחת גדולה של מה שהוא מכנה "דת". אכן זעקות שבר רבות צצו ונשמעו כנגד קיצוניות דתית בעקבות התקפות הטרור על ניו יורק ב-11 בספטמבר, וטוב שכך. עם זאת, אנשים כמו האריס ומאהר השתמשו באירועי אותו יום טראגי כדי לסתום את הגולל על הדת, כשהם מפגינים קיצוניות וחוסר היגיון משלהם. איכשהו האנשים האלה אינם יכולים להבחין בין מחבל מתאבד ומורה שמלמד בקהילה.

### בחיפוש אחר בסיס מוסרי

מתוך ידיעה שמוסריות חייבת להיות מושרשת באיזושהי סמכות, המאבק הנואש של הספקנים הוא למצוא חלופה כלשהי חוץ מאלוהים. הנקודה האמתית הופכת להיות זיהוי הבסיס למוסריות.אם אלוהים אינו קיים, למה שנחשוב שיש לנו מחויבות מוסרית לעשות משהו? מי או מה כופה את המחויבויות האלה עלינו? מה מקורן? למה שהן יהיו יותר מאשר איזה רושם סובייקטיבי שטבעו בנו החברה והבית בו גדלנו?

תנועת הניו אייג' מאופיינת באמונה בעולם רוחני שבו כל האמונות שוות זו לזו, ומציעה אלוהים בלי מוסר; האתאיסטים החדשים, לעומת זאת, מנסים להציע עולם בלי ממד רוחני ולהעניק לנו מוסר בלי אלוהים. נוצרת כאן דילמה תהומית. אם תנסה לכונן עולם בלי אלוהים, משהו תמיד ייקח את מקומו.

כשבני אדם משחקים באלוהים הם בדרך כלל פועלים לטובת המניעים והאינטרסים האישיים שלהם, לא לטובת האינטרסים של הזולת. האריס מציע שיש לראות את המדע כמקור וכבורר בענייני אתיקה. אחרים במחנה האתאיסטי חושבים שמדע יכול לומר לנו מהו טוב ומה רע. רוב האקדמאים יודו שאתיקה מקורה בתחום הפילוסופיה, לא המדע. עם זאת, כשאתה מחזיק בהשקפת עולם שלפיה רק המדע יכול להיות מקור לאמת, אין לך בררה אלא לפנות אליו כדי לקבל מענה לשאלות שלך. זוהי שוב פילוסופית המדעיות.

מלאני פיליפס אמרה, "קחו את המדענים שאינם מקדמים את המדע אלא את המדעיות – האמונה שמדע יכול לטפל בכל היבטי הקיום. הבוז וההשמצה שהם מערימים כנגד מאמינים דתיים הם תהומיים. ועם זאת החומרניות שלהם מובילה אותם לומר דברים שהם, ובכן… מטורפים, באותה מידה".

---

**לקריאה נוספת**

Copan, Paul. “God, Naturalism, and the Foundations of Morality.” In The Future of Atheism: Alister McGrath and Daniel Dennett in Dialogue, edited by Robert Stewart. Minneapolis: Fortress Press, 2008.

———. “True for You, but Not for Me”: Overcoming Common Objections to Christian Faith. 2nd ed. Minneapolis: Bethany House, 2009.

Copan, Paul, and Mark D. Linville. The Moral Argument. New York: Con-tinuum Press, forthcoming.

Hare, John. Why Bother Being Good? The Place of God in the Moral Life. Downers Grove, IL: InterVarsity, 2002.

[\[i\]](/#_ednref1) Cited in Michael Novak, No One Sees God (New York: Doubleday, 2007), 76.

[\[ii\]](/#_ednref2) Sam Harris, “The Myth of Secular Moral Chaos,” Council for Secular Humanism, www (.secularhumanism.org/index.php?section=library&page=sharris\_26\_3 (accessed September 19, 2009

[\[iii\]](/#_ednref3) Daniel Dennett, Breaking the Spell: Religion as a Natural Phenomenon (New York: Viking, 2006), 305.

[\[iv\]](/#_ednref4) (Richard Dawkins, The Root of All Evil? Directed by Russell Barnes (BBC, 2006.

[\[v\]](/#_ednref5) Richard Dawkins, River out of Eden: A Darwinian View of Life (New York: Basic Books/HarperCollins, 1995), 132–33.

[\[vi\]](/#_ednref6) Richard Dawkins, A Devil’s Chaplain (Boston: Houghton & Miin, 2003), 34.

[\[vii\]](/#_ednref7) דניאל דנט, למרות טענותיו שהוא מאמין במוסריות אובייקטיבית, דוחה באופן מוזר את קיומן של זכויות אדם מובנות, שהן אלה שמהוות את הבסיס למחויבות להפגין כבוד לאחרים. הוא קורא לזכויות שכאלה "שטויות על קביים" Daniel Dennett, Darwin’s Dangerous Idea (New York: Simon & Schuster, 1995), 507.

[\[viii\]](/#_ednref8) Dawkins, River out of Eden, 133.

[\[ix\]](/#_ednref9) Guenter Lewy, Why America Needs Religion (Grand Rapids: Eerdmans, 1996), 137.

[\[x\]](/#_ednref10) Malcolm Muggeridge, “Me and Myself,” in Jesus Rediscovered (New York: Pyramid Publications, 1969), 157.

[\[xi\]](/#_ednref11) מכתב (ה-3 ביולי, 1881) לדאון, The Life and Letters of Charles Darwin, ed. Francis Darwin (London: John Murray, Abermarle Street, 1887), 1:315–16.

[\[xii\]](/#_ednref12) Michael Ruse and E. O. Wilson, “The Evolution of Ethics,” in Religion and the Natural Sciences, ed. J. E. Huchingson (Orlando: Harcourt Brace, 1993), 310–11.

[\[xiii\]](/#_ednref13) Michael Shermer, The Science of Good and Evil (New York: Henry Holt, 2004), 57.

[\[xiv\]](/#_ednref14) C. S. Lewis, Miracles (New York: Macmillan, 1960), 37.

[\[xv\]](/#_ednref15) שם, עמ' 38, 37.

[\[xvi\]](/#_ednref16) Ruse and Wilson, “The Evolution of Ethics,” 311.

[\[xvii\]](/#_ednref17) Michael Ruse, The Darwinian Paradigm (London: Routledge, 1989), 262, 268.

[\[xviii\]](/#_ednref18) Randy Thornhill and Craig T. Palmer, A Natural History of Rape: Biological Bases of Sexual Coercion (Cambridge, (MA: MIT Press, 2000.

[\[xix\]](/#_ednref19) סוג של חרקים ארוכי כנף. הערת המתרגמת.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/e1ed00d876152714206ff3efe85c79945ff61d57b3b4d08b738bb8e42987d3c6?s=300&d=mm&r=g) 

 פול קופאן 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/paul-copan/) [    ](https://igod.co.il/author/paul-copan/)

**קטגוריות:** מדע ואמונה, מוסר, פילוסופיה

**תגיות:** סרטוני וידיאו מיהודים משיחיים אודות ישוע והברית החדשה

---

### [מה זה 'השילוש הקדוש' ובכמה אלוהים אנחנו באמת מאמינים?](https://igod.co.il/answer-rabbi/מה-זה-השילוש-הקדוש-וכמה-אלוהים-יש/)

**Published:** ינואר 1, 2017
**Author:** מייקל בראון

**Content:**

> אנחנו בשום אופן לא מאמינים בשלושה אלוהים. האלוהים שלנו הוא אחד, ושמו הוא יהוה (או "השם", כפי שקוראים לו הדתיים). הוא התגלה לנו דרך בנו, המשיח, שהוא עצם דמותו של אלוהים, והוא נוגע בנו ומדבר אלינו באמצעות רוחו. אלה הן אמיתות רוחניות עמוקות.

מאז ומתמיד הייתה קריאת ה-"שמע" הצהרת האמונה הבסיסית של עם ישראל. בפסוק אחד קצר הציג משה אמת גדולה אודות האחדוּת האלוהית. הפסוק כתוב בימינו על קלף, בכל מזוזה התלויה על משקוף הכניסה של כל בית בישראל, והוא בעצם קורא לעם ישראל לשרת ולעבוד אלוהים אחד. מאמר זה חוקר את קיומו של אלוהים אחד שיש בו ריבוי הוויות, וזאת על סמך התנ"ך בלבד.

חשוב לציין שהתפיסה או התיאולוגיה אותה נציג איננה פרשנות "נוצרית", אלא כזאת שהיתה מקובלת עוד לפני השתלטותה של היהדות-הרבנית, כבר בימי בית שני.

פרופ' דניאל בויארין, פילוסוף והיסטוריון יהודי אשר הוסמך לרבנות, הפך לאחד מחוקרי היהדות וההיסטוריונים הבולטים בעולם. הוא מחזיק בתואר דוקטורט מבית המדרש לרבנים באמריקה. לימד באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטת בר-אילן, באוניברסיטת ייל, באוניברסיטת הרווארד, בישיבה יוניברסיטי ובאוניברסיטת קליפורניה בברקלי. בשנת 2015 אף זכה בפרס הומבולדט בשל השיגיו באקדמיה.
בספרו "הבשורות היהודיות: הסיפור של המשיח היהודי" (2011), בויארין מתייחס לאמונה הנפוצה ביהדות בית שני באשר למשיח, ומסביר כי בתוך היהדות של אותה תקופה, יהודים רבים, **"האמינו שלאלוהים היה נציג או שליח או אפילו בן, רם ונישא מעל כל המלאכים, שתפקד כמתווך בין אלוהים לבין העולם בכל הקשור לבריאה, התגלות וגאולה."** (עמ' 5)
בויארין ממשיך ומפרט כי היהדות, **"ציפתה למשיח שיהיה אלוהי וירד לכדור הארץ בדמות אנושית. לפיכך, החשיבה הבסיסית אשר מתוכה גם השילוש וגם ההתאנשות צמחו, כבר היתה שם בעולם אליו נולד ישוע."** (עמ' 6)

"השילוש הקדוש" אגב, הוא מושג שאינו קיים בכלל, לא בתנ"ך ולא בברית החדשה. אין אנו מאמינים כי אכן קיימים שלושה אלוהים שונים. דברים ו׳, ד׳: "שמע ישראל יהוה אלוהינו יהוה אחד". המילים ״אלוהים״ ו״אלוהינו״ הינן צורת רבים של המילה ״אלוה״, שמשמעותה ״אל״. מדוע אלוהים מציג את עצמו בצורת רבים ומסיים את המשפט במילה "אחד"? כדי להבין טוב יותר את המשפט עלינו לעמוד את משמעות המילה "אחד" בתנ"ך.

### משמעות המילה "אחד" בתנ"ך

הנה מספר דוגמאות:

1. בראשית ב׳, כד׳: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו, ודבַק באשתו והיו לבָשָׂר אחד". איש ואישה – שני בני-אדם נפרדים ושונים, שהחיבור ביניהם יוצר ״בשר אחד״.
2. עזרא ב׳, סד׳ ונחמיה ז׳, סו׳: "כל הקהל כאחד, ארבע ריבוא אלפיים שלוש מאות שישים". 42,360 איש נאספו ביחד כקהל אחד. ה-"אחד" כלל את כל הפרטים שהיוו את הקהל.

הדוגמאות הללו מלמדות שהמילה "אחד" אינה מתייחסת בהכרח לפריט יחיד, אלא גם להרכב של פרטים שיוצרים שלמות אחת (ראו גם יחזקאל לז׳, יז׳, בראשית יא׳, ו׳, לד׳, טז׳). בעברית ישנה מילה אחרת שמתארת אחדות שאין לחלקה – והיא המילה "יחיד".

### אלוהים מתגלה בשלוש הוויות

נשאלת השאלה: כמה דמויות, או ישויות, קיימות באלוהות? בהתבסס על עברית מקראית, ומקריאה בתנ"ך בלבד, ניתן להיווכח שישנן שלוש הוויות נבדלות הנחשבות לאלוהיות. דמויות אלה הן:
א . **אדוני** יהוה.
ב . **מלאך** יהוה.
ג . **רוח** יהוה.

נדון בכל אחת מהן בנפרד.

## אדוני יהוה

במקומות רבים בתנ"ך מדובר על "אדֹני יהוה", הראשונה מבין שלוש הדמויות האלוהיות. השימוש בשם "אדֹני יהוה" נפוץ עד כדי כך שאין כל צורך להרחיב עליו את הדיבור; דוגמאות לכך אפשר למצוא בנבואות המשיחיות הרבות שכבר דנו בהן.

## מלאך יהוה

#### הצירוף "מלאך יהוה"

האישיות האלוהית השנייה היא מלאך יהוה – אבל מי הוא? הצירוף "מלאך יהוה" אינו כותרת או תואר אלא משמש כשם. דמות זו נחשבת תמיד ליחידה במינה ונפרדת משאר המלאכים, ואף פעם אינה מופיעה בלשון רבים. בתנ"ך לא מדובר באף מקום על "מלאכי יהוה" או "מלאכי האלוהים", אלא נזכרים בו רק שלושת הצירופים הבאים:

א . מלאך יהוה – תמיד בלשון יחיד.
ב . מלאך האלוהים – תמיד בלשון יחיד, בהא־הידיעה.
ג . מלאכי אלוהים – בלשון רבים, ואף פעם לא בצירוף הא־
הידיעה.

הצירוף השלישי משמש כללית בהוראת מלאכים רגילים. שני הצירופים הראשונים משמשים לתאר דמות מיוחדת ושונה מהם – מלאך יהוה. ניתן לראות זאת בשופטים ו' 21-20 , שם אותה דמות שנקראת "מלאך האלוהים" בפס' 20 , נקראת "מלאך יהוה" בפס' 21 . אותו עיקרון בא לידי ביטוי בשופטים י"ג: פס' 3 מדבר על "מלאך יהוה" ופס' 9 מכנה את אותה דמות "מלאך האלוהים".

התנ"ך יוצר הבחנה ברורה ועקבית בין המלאכים הרגילים לבין דמות ייחודית זו, שנקראת "מלאך יהוה" ו"מלאך האלוהים". מלאך יהוה נגלה בבירור כמישהו השונה במעמדו, בטבעו, באישיותו ובעצם הווייתו ממלאכים רגילים.

### מלאך יהוה – הוא יהוה

האופן שבו משמש צירוף זה במקרא מצביע על כך שאותה דמות ייחודית היא בעצם אלוהים עצמו. בכל מקום שבו דמות זו נזכרת, היא מכונה גם "יהוה" וגם "מלאך יהוה". קיימות לכך דוגמאות רבות:

#### א . בראשית ט"ז 14-7:

"וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יהוה עַל־עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר, עַל־הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר: וַיֹּאמַר: הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי, אֵי־מִזּהֶ בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי? וַתֹּאמֶר: מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת: וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יהוה: שׁוּבִי אֶל־גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנּיִ תַּחַת יָדֶיהָ: וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יהוה: הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת־זרְַעֵךְ, וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב: וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יהוה: הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל, כִּי־שָׁמַע יהוה אֶל־עָנְיֵךְ: וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם, יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ, וְעַל־פְּנֵי כָל־אֶחָיו יִשְׁכֹּן: וַתִּקְרָא שֵׁם־יהוה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי, כִּי אָמְרָה: הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי: עַל־כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי, הִנֵּה בֵין־קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד."

מלאך יהוה מוזכר כאן ארבע פעמים, בפס' 7, 9 , 10 ו 11- , אבל בפס' 13
נזכר יהוה עצמו, והגר מכנה את המקום "אתה אל רואי".

#### ב . בראשית כ"ב 16-9 :

"וַיָּבֹאוּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר־לוֹ הָאֱלֹהִים, וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת־הַמִּזבְֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת־הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל־הַמִּזבְֵּחַ מִמַּעַל לעֵצִים: וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת־יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת־הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת־בְּנוֹ: וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יהוה מִן־הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר: אַבְרָהָם אַבְרָהָם. וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר: אַל־תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל־הַנַּעַר וְאַל־תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה, כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ מִמֶּנּיִ: וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת־עֵיניָו וַיַּרְא וְהִנֵּה־אַיִל, אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת־הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא יהוה יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר יהוה יֵרָאֶה: וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יהוה אֶל־אַבְרָהָם שֵׁניִת מִן־הַשָּׁמָיִם: וַיֹּאמֶר: בִּי נִשְׁבַּעְתִּי, נְאֻם־יהוה, כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת־הַדָּבָר הַזּהֶ וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידֶךָ. הקטע מכנה פעמיים את אותה דמות בשם "מלאך יהוה" (בפס' 11 ו 15), אבל בפס' 12 הוא נקרא "אלוהים" ובפס' 16 "יהוה".

#### ג . בראשית ל"א 13-11 :

"וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם: יַעֲקֹב! וָאֹמַר: הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר: שָׂא־נָא עֵיניֶךָ וּרְאֵה כָּל־הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים עַל־הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים, כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל־אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ: אָנֹכִי הָאֵל בֵּית־אֵל, אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה, אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר; עַתָּה קוּם צֵא מִן־הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל־אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ."

פס' 11 מתייחס למלאך יהוה, אבל כשמלאך יהוה מדבר הוא אומר בפס' 13 : "אָנֹכִי הָאֵל בֵּית־אֵל".

#### ד . בראשית ל"ב 31-25 :

"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגּעַ בְּכַף־יְרֵכוֹ, וַתֵּקַע כַּף־יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ: וַיֹּאמֶר: שַׁלְּחֵניִ כִּי עָלָה הַשָּׁחַר. וַיֹּאמֶר: לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם־בֵּרַכְתָּנִי: וַיֹּאמֶר אֵלָיו: מַה־שְּׁמֶךָ? וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב: וַיֹּאמֶר: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם־יִשְׂרָאֵל, כִּי־שָׂרִיתָ עִם־אֱלֹהִים וְעִם־אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר: הַגּיִדָה־ נָּא שְׁמֶךָ. וַיֹּאמֶר: לָמָּה זּהֶ תִּשְׁאַל לִשְׁמִי? וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל, כִּי־רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל־פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי."

זהו קטע מפורסם מאוד שמתאר את מאבקו של יעקב במלאך יהוה. עם מי בדיוק הוא נאבק? בפס' 29 כתוב: "כִּי־שָׂרִיתָ עִם־אֱלֹהִים…" ואחר כך, בפס' 31 יעקב אומר: "כִּי־רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל־פָּנִים". יעקב מכיר בעובדה שהמלאך שנאבק עמו הוא אלוהים עצמו.

#### ה . שמות ג' 5-1 :

"וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת־צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן, וַיִּנְהַג אֶת־הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל־הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה: וַיֵּרָא מַלְאַךְ יהוה אֵלָיו בְּלַבַּת־אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל: וַיֹּאמֶר משֶׁה: אָסֻרָה־נָּא וְאֶרְאֶה אֶת־הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזּהֶ, מַדּוּעַ לֹא־יִבְעַר הַסְּנֶה: וַיַּרְא יהוה כִּי סָר לִרְאוֹת, וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר: משֶׁה משֶׁה, וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר: אַל־תִּקְרַב הֲלֹם; שַׁל־נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת־קֹדֶשׁ הוּא."

ב פס' 2 כתוב שמלאך יהוה נראה אליו מתוך הסנה הבוער, אבל
בפס' 44 כתוב שאלוהים קרא אליו מתוך הסנה.

#### ו . שופטים ב' 1:

וַיַּעַל מַלְאַךְ־יהוה מִן־הַגִּלְגָּל אֶל־הַבֹּכִים, וַיֹּאמֶר: אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם, וָאֹמַר: לֹא־אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם.

בפס' זה מלאך יהוה מייחס לעצמו את יציאת מצריים ואת כריתת הברית עם ישראל. מהשוואה עם שמות י"ט 4 עולה שאלוהים הוא שעשה את שני הדברים. מכאן ששני השמות נרדפים זה לזה.

#### ז . שופטים ו' 24-11 :

"וַיָּבֹא מַלְאַךְ יהוה וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעָפְרָה אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזרְִי, וְגִדְעוֹן בְּנוֹ חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָניִס מִפְּנֵי מִדְיָן: וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יהוה, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: יהוה עִמְּךָ, גִּבּוֹר הֶחָיִל: וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן: בִּי אֲדֹנִי, וְיֵשׁ יהוה עִמָּנוּ? וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל־זֹאת? וְאַיֵּה כָל־נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ־לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר: הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ יהוה? וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ יהוה וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן: וַיִּפֶן אֵלָיו יהוה וַיֹּאמֶר: לֵךְ בְּכֹחֲךָ זהֶ, וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת־יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן, הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו: בִּי אֲדֹנָי, בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת־יִשְׂרָאֵל? הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנשֶַּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי: וַיֹּאמֶר אֵלָיו יהוה: כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ, וְהִכִּיתָ אֶת־מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד: וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵיניֶךָ, וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי: אַל־נָא תָמֻשׁ מִזּהֶ עַד־בֹּאִי אֵלֶיךָ, וְהוֹצֵאתִי אֶת־מִנְחָתִי וְהִנַּחְתִּי לְפָניֶךָ. וַיֹּאמַר: אָנֹכִי אֵשֵׁב עַד שׁוּבֶךָ: וְגִדְעוֹן בָּא וַיַּעַשׂ גְּדִי־עִזּיִם וְאֵיפַת־קֶמַח מַצּוֹת; הַבָּשָׂר שָׂם בַּסַּל, וְהַמָּרַק שָׂם בַּפָּרוּר, וַיּוֹצֵא אֵלָיו אֶל־תַּחַת הָאֵלָה וַיַּגַּשׁ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים: קַח אֶת־הַבָּשָׂר וְאֶת־הַמַּצּוֹת וְהַנַּח אֶל־הַסֶּלַע הַלָּז, וְאֶת־הַמָּרַק שְׁפוֹךְ. וַיַּעַשׂ כֵּן: וַיִּשְׁלַח מַלְאַךְ יהוה אֶת־קְצֵה הַמִּשְׁעֶנֶת אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּגּעַ בַּבָּשָׂר וּבַמַּצּוֹת, וַתַּעַל הָאֵשׁ מִן־הַצּוּר וַתֹּאכַל אֶת־הַבָּשָׂר וְאֶת־הַמַּצּוֹת,
וּמַלְאַךְ יהוה הָלַךְ מֵעֵיניָו: וַיַּרְא גִּדְעוֹן כִּי־מַלְאַךְ יהוה הוּא, וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן: אֲהָהּ אֲדֹנָי יֱהוִֹה! כִּי־עַל־כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ יהוה פָּנִים אֶל־פָּנִים: וַיֹּאמֶר לוֹ יהוה: שָׁלוֹם לְךָ, אַל־תִּירָא, לֹא תָּמוּת: וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזבְֵּחַ לַיהוה, וַיִּקְרָא־לוֹ יהוה || שָׁלוֹם, עַד הַיּוֹם הַזּהֶ; עוֹדֶנּוּ בְּעַפְרָת אֲבִי הָעֶזרְִי."

הקטע מכנה את הדמות "מלאך יהוה" ארבע פעמים )פס' 11 , 12 , 20 , 21 ( ובשם יהוה עצמו ארבע פעמים (פס' 14 , 16 , 22 , 23).

#### ח . שופטים י"ג 24-2 :

"וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים אַרְבָּעִים שָׁנָה; וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה; וַיֵּרָא מַלְאַךְ-יְהוָה אֶל-הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה-נָא אַתְּ-עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן; וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טָמֵא; כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים; וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי-מִזֶּה הוּא וְאֶת-שְׁמוֹ לֹא-הִגִּיד לִי; וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טֻמְאָה כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבֶּטֶן עַד-יוֹם מוֹתוֹ; וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר בִּי אֲדוֹנָי אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא-נָא עוֹד אֵלֵינוּ וְיוֹרֵנוּ מַה-נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד; וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹהִים בְּקוֹל מָנוֹחַ וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל-הָאִשָּׁה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ; וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא בַיּוֹם אֵלָי; וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֶל-הָאִישׁ וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ אֶל-הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אָנִי; וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ מַה-יִּהְיֶה מִשְׁפַּט-הַנַּעַר וּמַעֲשֵׂהוּ; וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל-מָנוֹחַ מִכֹּל אֲשֶׁר-אָמַרְתִּי אֶל-הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר; מִכֹּל אֲשֶׁר-יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ וְכָל-טֻמְאָה אַל-תֹּאכַל כֹּל אֲשֶׁר-צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר; וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-מַלְאַךְ יְהוָה נַעְצְרָה-נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים; וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל-מָנוֹחַ אִם-תַּעְצְרֵנִי לֹא-אֹכַל בְּלַחְמֶךָ וְאִם-תַּעֲשֶׂה עֹלָה לַיהוָה תַּעֲלֶנָּה כִּי לֹא-יָדַע מָנוֹחַ כִּי-מַלְאַךְ יְהוָה הוּא; וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-מַלְאַךְ יְהוָה מִי שְׁמֶךָ כִּי-יָבֹא דבריך (דְבָרְךָ) וְכִבַּדְנוּךָ; וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ יְהוָה לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא-פֶלִאי; וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת-גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת-הַמִּנְחָה וַיַּעַל עַל-הַצּוּר לַיהוָה וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים; וַיְהִי בַעֲלוֹתת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה וַיַּעַל מַלְאַךְ-יְהוָה בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם אָרְצָה; וְלֹא-יָסַף עוֹד מַלְאַךְ יְהוָה לְהֵרָאֹה אֶל-מָנוֹחַ וְאֶל-אִשְׁתּוֹ אָז יָדַע מָנוֹחַ כִּי-מַלְאַךְ יְהוָה הוּא; וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ; וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ חָפֵץ יְהוָה לַהֲמִיתֵנוּ לֹא-לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת-כָּל-אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת; וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ יְהוָה; וַתָּחֶל רוּחַ יְהוָה לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה-דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל"

תשע פעמים מכנה הקטע את הדמות "מלאך יהוה": בפס' 3, 9, 13 , 15 ,17 , 18 , 20 , 21 . אבל בפס' 22 נאמר עליו שהוא אלוהים עצמו. שים לב גם לכך ששמו של המלאך בפס' 18 הוא "פלאי". בדיון על ישעיהו ט' 5 למדנו שהשם "פלא" מתייחס תמיד לאלוהים, ולעולם לא למלאך או לאדם. עצם העובדה שהוא מייחס לעצמו את השם מגלה שהוא איננו מלאך רגיל, אלא אלוהים עצמו. אחרי ספר השופטים מלאך יהוה נזכר רק פעמיים נוספות בתנ"ך. בישעיהו ל"ז 36 הוא מכה את מחנה אשור ובששת הפרקים הראשונים של זכריה הוא מראה לו את שמונת החזונות.

### אישיותו המיוחדת של מלאך יהוה

בישעיהו מ"ב 8 אלוהים אומר על עצמו: "אֲניִ יהוה; הוּא שְׁמִי, וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא־אֶתֵּן…" השוואה של אמירה זו עם שמות כ"ג 21 תעזור לנו להבין טוב יותר את טבעו המיוחד של מלאך יהוה. אלוהים מדבר בשמות כ"ג 23-20
ואומר: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָניֶךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ, אַל־תַּמֵּר בּוֹ, כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם, כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ: כִּי אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר, וְאָיַבְתִּי
אֶת־אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת־צֹרֲרֶיךָ: כִּי־יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָניֶךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל־הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזּיִ וְהַכְּנַעֲניִ, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, וְהִכְחַדְתִּיו."

אלוהים אומר בכ"ג 20 שמלאכו ילך לפני עם ישראל ויוביל אותם במדבר עד שיבואו אל הארץ. דברים אלה מתאימים לשופטים ב' 1, שכבר קראנו. בפס' 21 אלוהים מצווה על עם ישראל לציית למלאך זה ולא להכעיס
אותו. העם חייב לציית למלאך זה באופן מוחלט. מדוע? "כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ".
מלאך זה מיוחד מאוד, ממספר סיבות:
א . "כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם" – פס' 21
יש לו סמכות לסלוח על חטאים – זכות המיוחדת לאלוהים בלבד.

ב . "שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ" – פס' 21
השם הוא יהוה, שם שניתן אך ורק לישויות האלוהיות, ל"שלושה שהם אחד"; מלאך זה נקרא כך.

ג . הציות למלאך מניב ברכות – פס' 22.

ד . מלאך יהוה הוא המלאך שהוביל אותם בצאתם ממצריים אל ארץ כנען (פס' 23).
בהמשך, בשמות ל"ב 35-34 , כתוב שלמרות האזהרות העם לא ציית והמרה את פי המלאך, ולכן בא על עונשו.
בהושע י"ב 6-4 כתוב ששמו של מלאך יהוה הוא "יהוה" ("יהוה זכְִרוֹ"). עצם העובדה שכל ארבע האותיות של השם המפורש כלולות בשמו של מלאך יהוה מוכיחה שהוא אלוהים עצמו.
ישעיהו ס"ג 14-77 מתאר את מלאך יהוה כמלאך פני אלוהים )"מַלְאַךְ פָּנָיו", כלומר נוכחותו, קרבתו(, כלומר הדמות השנייה בשלושה שהם אחד.

## רוח יהוה

האישיות החשובה השלישית שנגלית בבירור בכתבי הקודש היא רוח אלוהים, שבדרך כלל נהוג לכנותה "רוח הקודש". מקומות רבים מזכירים את רוח אלוהים, ביניהם:
א . בראשית א' 2
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם.

ב . בראשית ו' 3
וַיֹּאמֶר יהוה: לֹא־יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר, וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.

ג . ישעיהו י"א 2
וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יהוה, רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יהוה.

ד . ישעיהו ס"ג 10
וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת־רוּחַ קָדְשׁוֹ, וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב, הוּא נִלְחַם־בָּם.

ה . ישעיהו ס"ג 14
כַּבְּהֵמָה בַּבִּקְעָה תֵרֵד, רוּחַ יהוה תְּנִיחֶנּוּ; כֶּן נִהַגְתָּ עַמְּךָ לַעֲשׂוֹת לְךָ שֵׁם תִּפְאָרֶת.

ו . תהילים נ"א 13
אַל־תַּשְׁלִיכֵניִ מִלְּפָניֶךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל־תִּקַּח מִמֶּנּיִ.

ז . תהילים קל"ט 7
אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח?

ח . איוב ל"ג 4
רוּחַ־אֵל עָשָׂתְנִי וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּחַיֵּנִי.

רוח הקודש איננה רק כוח שנובע, או מואצל. ממובאות אלה עולה בבירור שהיא מתאפיינת בכל תכונות האישיות – אינטלקט, רגש ורצון – והיא נחשבת לאלוהית, שווה לאלוהים עצמו.

### שלוש הדמויות באותו הקטע

עד כה ראינו על סמך קטעים שונים בתנ"ך שקיימות שלוש דמויות שהכתוב מתייחס אליהן כאל אלוהיות ושוות לאלוהים: אדוני יהוה, מלאך יהוה ורוח אלוהים. בנוסף לכך ישנם מקומות בתנ"ך שבהם כל שלוש הדמויות האלוהיות האלה מוזכרות באותו קטע. לדוגמה, ישעיהו מ"ב 1 וס"א 1. שתי הדוגמאות הברורות ביותר נמצאות בישעיהו מ"ח 16-12 ו-ס"ג 14-7 .

#### ישעיהו מ"ח 16-12

"שְׁמַע אֵלַי יַעֲקֹב, וְיִשְׂרָאֵל מְקֹרָאִי; אֲניִ־הוּא אֲניִ רִאשׁוֹן, אַף אֲניִ אַחֲרוֹן: אַף־יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם, קֹרֵא אֲניִ אֲלֵיהֶם, יַעַמְדוּ יַחְדָּו: הִקָּבְצוּ כֻלְּכֶם וּשֲׁמָעוּ, מִי בָהֶם הִגּיִד אֶת־אֵלֶּה? יהוה אֲהֵבוֹ, יַעֲשֶׂה חֶפְצוֹ
בְּבָבֶל, וּזרְֹעוֹ כַּשְׂדִּים: אֲניִ אֲניִ דִּבַּרְתִּי אַף־קְרָאתִיו, הֲבִיאֹתִיו וְהִצְלִיחַ דַּרְכּוֹ: קִרְבוּ אֵלַי, שִׁמְעוּ־זֹאת, לֹא מֵרֹאשׁ בַּסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי, מֵעֵת הֱיוֹתָהּ שָׁם אָניִ; וְעַתָּה אֲדֹנָי יֱהוִֹה שְׁלָחַניִ וְרוּחוֹ."

בפס' 12 הדובר הוא בורא הארץ. "אני" זה הוא עדיין הדובר בפס' 16 , שאומר שהוא נשלח על ידי דמות אחרת – יהוה, ועל ידי דמות שלישית – רוחו. התנ"ך מציג לפנינו בפסוק זה את האיחוד של שלוש הדמויות
האלוהיות במונחים הברורים ביותר האפשריים.

#### ישעיהו ס"ג 14-7

"חַסְדֵּי יהוה אַזכְִּיר, תְּהִלֹּת יהוה, כְּעַל כֹּל אֲשֶׁר־גְּמָלָנוּ יהוה, וְרַב־טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר־גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו: וַיֹּאמֶר: אַךְ־עַמִּי הֵמָּה, בָּניִם לֹא יְשַׁקֵּרוּ; וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ: בְּכָל־צָרָתָם לא צָר, וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם, בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם, וַיְנַטְּלֵם וַיְנשְַֹּאֵם כָּל־יְמֵי עוֹלָם: וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת־רוּחַ קָדְשׁוֹ, וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב, הוּא נִלְחַם־בָּם: וַיִּזכְֹּר יְמֵי־עוֹלָם מֹשֶה עַמּוֹ; אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם אֵת רֹעֵי צֹאנוֹ? אַיֵּה הַשָֹּם בְּקִרְבּוֹ אֶת־רוּחַ קָדְשׁוֹ? מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶה זרְוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ, בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם: מוֹלִיכָם בַּתְּהֹמוֹת, כַּסּוּס בַּמִּדְבָּר לֹא יִכָּשֵׁלוּ: כַּבְּהֵמָה בַּבִּקְעָה תֵרֵד, רוּחַ יהוה תְּנִיחֶנּוּ; כֶּן נִהַגְתָּ עַמְּךָ לַעֲשׂוֹת לְךָ שֵׁם תִּפְאָרֶת."

ישעיהו מתאר בקטע זה את קורותיו של עם ישראל ביציאת מצריים ובנדודים במדבר. בשבעת הפסוקים האלה ישעיהו מזכיר שלוש דמויות אלוהיות נפרדות, כלהלן:
א . בפס' 7 הוא מזכיר את יהוה – האישיות הראשונה.
ב . בפס' 9 הוא מזכיר את מלאך פניו – האישיות השנייה.
ג . האישיות השלישית היא רוח הקודש, שמוזכרת שלוש פעמים, בפס' 10 , 11 , ו 14.
פעמים רבות לאורך התנ"ך מתייחס אלוהים אל עצמו כאל מי שהושיע לבדו את בני ישראל ממצריים, אבל קטע זה מייחס את המעשה לשלוש דמויות. אין כל ניגוד בין הדברים מכיוון ששלוש הדמויות "מרכיבות" יחד את האלוהים האחד.

#### מסקנות

התנ"ך מלמד, אם כן, שקיים ריבוי באלוהות. האישיות הראשונה תמיד נקראת יהוה, בעוד שהשנייה נקראת יהוה, מלאך יהוה ועבד יהוה. בכל האזכורים ללא יוצא מהכלל, האישיות הראשונה היא ששולחת את השנייה. הדמות השלישית נקראת "רוח יהוה", "רוח אלוהים" או "רוח הקודש". גם דמות זו נשלחת על ידי הדמות הראשונה, וקשורה לפעילותה של הדמות השנייה. אם רעיון השילוש באלוהות איננו מושג יהודי, הרי שגם התנ"ך איננו
יהודי. לא ניתן להאשים את היהודים המשיחיים שהם הידרדרו לעבודת אלילים מפני שהם מאמינים כי ישוע הוא בנו האלוהי של אלוהים. ישוע הוא אותה דמות שעליה כתב משה כשיהוה אמר:
"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָניֶךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ, אַל־תַּמֵּר בּוֹ, כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם, כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ: כִּי אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר, וְאָיַבְתִּי אֶת־אֹיְבֶיךָָ וְצַרְתִּי אֶת־צֹרֲרֶיךָ: כִּי־יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָניֶךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל־הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזּיִ וְהַכְּנַעֲניִ, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, וְהִכְחַדְתִּיו (שמות כ"ג 23-20).

### פירוט נוסף בברית החדשה

הברית החדשה, בהתאם לעמדת התנ"ך, מכירה בקיומן של שלוש ישויות באלוהות, ומגדירה אותן ביתר פירוט. האישיות הראשונה נקראת אלוהים האב והשנייה – הבן. הברית החדשה עונה על החידה המוצגת במשלי ל' 4: "מַה־שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ כִּי תֵדָע?" שם בנו הוא ישוע. בהתאם לכתוב בתנ"ך, אלוהים שלח את בנו כדי להיות המשיח, אבל הפעם כאדם, לא כמלאך. בנוסף, הוא נשלח למטרה מוגדרת: למות עבור חטאינו. למעשה, אלוהים לבש בשר והתגשם כאדם. אלוהים היה לאדם – ולא שאדם הפך לאלוהים – כדי להביא כפרה לבני האדם. הברית החדשה מכנה את האישיות השלישית שבאלוהות "רוח הקודש". רוח הקודש קשורה לכל אורך הברית החדשה לפעילותה של הדמות השנייה, בהתאם לכתוב בתנ"ך. אנו רואים, אם כן, שקיימים עקרונות עקביים המשותפים לתנ"ך ולברית החדשה לגבי האחדות משולשת הפנים שבאלוהות.

### הריבוי שקיים במילה אלוהים

הנה מספר דוגמאות:

בראשית א׳, כו׳: "ויאמר אלוהים, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, ויֵרדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ"". עם מי דיבר אלוהים בפסוק הזה, משום שאמר ״נעשה״, ״בצלמנו״, ״כדמותנו״? אלוהים לא דיבר עם בני-אדם, משום שהם עדיין לא נבראו. הוא גם לא התייעץ עם המלאכים, כי המלאכים לא היו שותפים פעילים במלאכת הבריאה.

התנ"ך מבהיר שאלוהים לבדו הוא זה שברא את העולם.

– נחמיה ט׳, ו׳: "אתה הוא יהוה, לבדך אתה עשית את השמים, שמי השמים וכל צבאם, הארץ וכל אשר עלֶיהָ, הימים וכל אשר בהם. ואתה מְחיה את כולם וצבא השמים לך משתחווים". הביטוי 'צבא השמים' מתייחס לכוכבים ולמלאכים, לכל הבריאה השמימית שמעל הארץ.

– איוב לח׳, ז׳: "בְּרוֹן יחד כוכבי בוקר, ויריעו כל בני אלוהים". (כמו כן ראו ישעיהו מ׳, יג׳-יד׳).

אלוהים אומר לאיוב שכאשר הוא ברא את היקום, המלאכים הריעו לו. ז"א שהם ראו לפחות חלק ממלאכת הבריאה אך לא היו שותפים במלאכה זו. אם כך, אלוהים דיבר עם הוויה או עם הוויות נוספות השוות לו בצלם, בַּדמות ובכוח לברוא.

ולראיה:

– בראשית ג׳, כב׳: "ויאמר יהוה אלוהים הן האדם היה כאחד מִמֶּנּוּ (מאיתנו)…".

– ישעיהו נד׳, ה׳: "כי בועלייך עושייך יהוה צבאות שמו, וגואלך קדוש ישראל אלוהי כל הארץ יקרא."

– תהילים קמט׳, ב׳: "ישמח ישראל בעושיו…".

מסקנה: המילה "אחד" מתארת שלמות שבנויה ממספר מרכיבים או פרטים. לפיכך, בספר דברים ו׳, ד׳, נאמר שבאלוהים קיימת שלמות אחת המורכבת ממספר הוויות, ושאת השלמות הזאת עַם ישראל צריך לעבוד.

### מדוע הרבנים מתכחשים לכך?

הרמב"ם (רבי משה בן מיימון, 1205-1135) החליף בשלושה עשר העיקרים שלו את המילה "אחד" במילה "יחיד", כדי לתאר את טבעו של אלוהים. רעיון זה הינו מנוגד לרעיון בתנ"ך, ובכל זאת אימצה אותו היהדות-הרבנית, וגורסת שאלוהים הוא אחדות שאין לחלקה. אבל כתבי הקודש מספקים דוגמאות רבות המבהירות שקיים ריבוי באלוהות האחת. אלוהים הוא אחד, אך לא יחיד. אלוהות אחת, אלוהים אחד שאין שני לו ואין שווה, אך אלוהים אחד הקיים בצורת ריבוי.

#### אז כמה הוויות קיימות באלוהים?

כדי לענות על שאלה זו עלינו למצוא פסוקים מן התנ"ך המצביעים על כל אחת מההוויות, או פסוק המציין במפורש את מספרן.

א. רוח אלוהים – בראשית א׳, ב׳: "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים" .רוח אלוהים היה קיים מבראשית. הוא היה שותף במעשה הבריאה. הרוח לא נברא מעודו, ומכאן שהוא חלק מאלוהים. רוח אלוהים הוא אישיות עצמאית מלאת חיים, ולא תכונה או כוח דומם וחסר תבונה. דוגמאות נוספות: ישעיהו סג׳, י׳-יד׳; נט׳, יט׳-כא׳, תהילים נא׳, יג׳; קלט׳, ז׳-יב׳; ישעיהו יא׳, ב׳; מ׳, יג׳; זכריה יב׳, י׳, איוב לג׳, ד׳, שמואל ב׳ כג׳, ב׳-ג׳.

ב. הוויה באלוהים שלא ניתן לראותה פנים אל פנים ולהישאר בחיים. דמות המלך, הסמכות, הוויה זו משדרת יראה, כבוד, סמכות והוקרה, כמו אבא שמצפה שיתנו לו את הכבוד לו הוא ראוי במשפחה, ולפעמים עליו להשתמש בסמכותו כדי לחנך. שמות לג׳, כ׳: "ויאמר, לא תוכל לראות את פנַי, כי לא יראני האדם וחי ". אלוהים משוחח כאן עם משה, ומבטיח לברך וללוות אותו במהלך הנדודים במדבר. משה ביקש לראות את פני אלוהים הדובר אליו, אך נתקל בסירוב. לבסוף זכה משה לראות את גבה של ההוויה שאיתה הוא דיבר, אך לא את פניה. לוּ ראה את פניה, הוא היה מת מיד. אם כך, משה שוחח עם הוויה אלוהית שאת פניה נאסר עליו לראות.

ג. "אל שדי" הינה הוויה באלוהים שבני-האדם אכן יכולים לראותה פנים אל פנים. השם "אל שדי" משמעותו האל שמספק את צרכי, בדיוק כמו אם שאוהבת ומניקה את התינוק שהיא אוהבת בעזרת שדייה, ציורי מאוד, אך מפגין אהבה, דאגה ואכפתיות. שמות לג׳, יא׳: "וידבר יהוה אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו".

באותו פרק מתואר מפגש פנים אל פנים של אלוהים עם משה. על מנת להדגיש את הקרבה הפיזית ביניהם, הפסוק מציין שהמפגש נערך ״פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו״. כלומר, לא מדובר כאן בחזון, בחלום או בבת קול שנשמעה מן השמים, אלא בשיחה שנערכה ב-"ארבע עיניים". בהנחה שהכתוב הוא נכון, מדויק ואמיתי, הרי שפסוקים יא׳ ו–יב׳ מצביעים על שתי הוויות נפרדות ושונות, ששתיהן נקראות יהוה. דוגמא נוספת – שמות כד׳, ט׳-יא׳: "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל׃ וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר׃ וְאֶל־אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדֹו וַיֶּחֱזוּ אֶת־הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ׃ ס".

חז"ל פירשו את הפסוקים האלה באופן שונה; לפי הדעה הרבנית, אלוהים שוחח עם משה דרך השתקפות של מראָה. זוהי פרשנות מוטעית, שאיננה נאמנה לתנ״ך. אילו דיבר אלוהים עם משה דרך השתקפות כלשהי, הוא היה מציין זאת בפסוק עצמו ולא אומר "פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו". מן הראוי לבדוק כל פרשנות על פי נאמנותה לכתוב. כמו כן, בראשית יז׳, א׳: "וַיֵּרָא יהוה אֶל־אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי־אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים׃". אלוהים נראה לאברם והציג את עצמו בשם "אל שדי". הטקסט שמתאר את המפגש של יהוה עם אברם מאוד ברור ופשוט.

### ישעיהו הנביא שפך אור על היחס בין ההוויות השונות שמרכיבות את האלוהות.

ישעיה מח׳, יב׳-טז׳:

"שמע אלי יעקב וישראל מקוראי. אני הוא אני ראשון אף אני אחרון. אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמיים, קורא אני אליהם יעמדו יחדיו. הקבצו כולכם ושמעו מי בהם הגיד את אלה, יהוה אהבו יעשה חפצו בבבל וזרועו כשדים. אני אני דברתי אף קראתיו, הביאותיו והצליח דרכו. קרבו אלי שמעו-זאת לא מראש בסתר דברתי מעת היותה שם אני, ועתה אדוני יהוה שלחני ורוחו".

הנביא ישעיה מצטט את אלוהים בכבודו ובעצמו. אלוהים מתואר שם כראשון והאחרון (מד׳, ו׳), כאחד שיסד את הארץ וטיפח את השמים, ואשר הכל מוכנים למלא את חפצו. אלוהים ממשיך לדבר, ומציין שגם פעילותן של הממלכות שהיו קיימות באותם ימים נעשתה במסגרת ריבונותו. ולסיכום הוא אומר בפסוק טז׳: "קִרבו אלי, שִמעו זאת, לא מראש בסתר דיברתי, מעת היותה שם **אני, ועתה אדונָי יהוה שלחני ורוחו**" (שימו לב: "אדונָי יהוה שלחני". הפסוק משלב את שני השמות באישיות אחת: שלחני ולא שלחוני.)

למרות שהדובר הינו יהוה בכבודו ובעצמו (ראו מד׳, ו׳), הוא מציין שנשלח על ידי יהוה ורוחו. אם כך, ישעיהו מלמד שהשלמות האלוהית מורכבת משלוש הוויות. רוח אלוהים, ושתיים נוספות שנקראות יהוה.

דוגמא נוספת: ישעיה סא׳, א׳-ג׳: "רוח אדוני עלי, יען משח יהוה אותי לבשר ענווים שלחני לחבוש לנשברי לב לקרא לשבויים דרור ולאסורים פקח קוח. לקרא שנת רצון ליהוה ויום נקם לאלוהינו, לנחם כל אבלים. לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר שמן ששון תחת אבל מעטה תהילה תחת רוח כהה, וקורא להם אילי הצדק מטע יהוה להתפאר…"

הדובר חייב להיות אלוהים לאור המשימות המוטלות עליו (ראה ישעיה לה׳). למרות זאת הכתוב מציין ש״רוח יהוה״ עליו ויהוה משח אותו. הפסוק מציין שלוש הוויות אלוהיות.

שמות ו׳, ב׳-ג׳: "וידבר אלוהים אל משה ויאמר אליו, 'אני יהוה. וארָא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי יהוה לא נודעתי להם' ".

אלוהים מסביר למשה באופן ברור ביותר: כשנראיתי לאבותיך – לאברהם, ליצחק וליעקב – נראיתי להם דרך אל שדי, דרך ההוויה שהם יכולים לראות ועדיין להישאר בחיים. הפסוק שופך אור על הסיפור בשמות לג׳, שם נפגש משה עם אלוהים פנים אל פנים אך לא היה רשאי לראות את פניה של ההוויה האחרת. כולנו מרבים להתמקד, עוד בימי בית הספר, בהוויה של אלוהים כאב מחנך, לפעמים יש אלו שאפילו ירגישו קונוטציה של שוטר, מלך או בוס גדול. על ההוויה של רוח אלוהים (או רוח הקודש) מדבר התנ"ך לעיתים פחות תכופות וגם על ההוויה הזאת הייתה התמקדות בעיקר בספר בראשית.

אך מדוע לא מתמקדים בהוויה "אל שדי", הצד הדואג והאוהב של אלוהים? מי הוא בעצם "אל שדי"? אל שדי – "בן" אלוהים.

תהילים פרק ב' פותח בתיאור המרד של עמי העולם ביהוה ובמשיחו. מדוע כל העמים מתנגדים ליהוה ולמשיחו? כי הם מרגישים כלואים תחת שלטונו. הם אינם חופשיים לעשות את רצונם המושחת, ולכן הם מנסים לפרוק מעליהם את עול שלטונם של יהוה ומשיחו ואת סמכותם. בפסוק ד׳ מתואר יהוה כמי ששוחק (צוחק) ולועג למעשי העמים. הרי אין לאדם כל סיכוי נגד אלוהים. האדם לעולם לא יוכל להביסוֹ. יהוה כועס על מתנגדיו, ומציג בפניהם את תוכניתו.

מהי בדיוק תוכניתו? "ואני נסכתי את מלכִּי על ציון הר קודשי" (פסוק ו׳). יהוה מתכנן להקים את משיחו כַּמלך שימלוך מציון. אם כך, שם התואר הנוסף של משיח יהוה הוא "מלך" בפסוקים ז׳-ט׳ המחבר משתף אותנו במה ששמע מפי יהוה המדבר אל משיחו: "אֲסַפּרה אל חוק יהוה. אמר אלי, 'בני אתה, אני היום ילידתיך. שְאַל ממני ואֶתנה גויים נחלתך, ואחוזתך אפסֵי ארץ. תְרוֹעֵם בְשבט ברזל, כִּכלי יוצר תנפּצֵם' ". פסוקים אלה מלמדים שהקשר של יהוה למשיח, הוא הקשר של אב עם בנו. האם יתכן שהבן המוזכר הוא דוד המלך? או מלך ישראל אחר כלשהו? לא, זה בלתי אפשרי, לבן-יהוה מובטחת המלוכה על כל תבל, ולדוד או כל מלך אחר מעולם לא הובטחה או הייתה מלכות שכזו. אם כך, מדוע נאמר בפסוק ז׳: "בני אתה, אני היום ילידתיך"?

1\. בפסוק זה יהוה מציין את קרבתו למשיחו ומתאר את הקשר שלהם כשל אב ובנו. קשר זה מצדיק את העברת הירושה – השליטה בעולם – לידי המשיח. כידוע, ירושה עוברת באופן טבעי וחוקי מאב לבנו.

2\. יהוה מכנה את המשיח ואת מלך התבל כבנו גם כדי ללמדנו על הקרבה ששוררת בין ההוויות שמרכיבות את האלוהות האחת.

3\. נוסף על כך, יהוה מכנה את המשיח ואת מלך התבל כבן שהוא הוליד, כרמז לאופן בואו של המשיח לעולם. נבואות כמו בראשית ג׳, טו׳, מיכה ה׳, א׳, ישעיהו ז׳ יד׳, ט׳ ה׳-ו׳ מלמדות שהמשיח ייוולד באופן על-טבעי דרך עלמה (בתולה). הדברים שיהוה אומר במזמור ב' בעצם עוזרים לנו לזהות את המשיח האמיתי.

פסוקים יא׳-יב׳: יהוה מנחה את שליטי העמים ומבהיר להם מה עליהם לעשות כדי להינצל ממשפטו – "עִבדו את יהוה ביראה וגילו ברעדה. נַשקו בַּר (בּן) פן יֶאנף ותאבדו דרך, כי יבער כמעט אפו, אשרי כל חוֹסֵי בו". אלוהים מצווה על בני-האדם לעבוד את יהוה ביראה, כלומר לציית לדברו, לחיות על פי רצונו ולתת לו את הכבוד הראוי כמלך המלכים וריבון העולם. ואיך צריכות לבוא לידי ביטוי היראה והאהבה שלנו ליהוה? ביחס שלנו לבן (לַבַּר): "אשרי כל חוסי בו". אנו מצוּוים לבטוח בבן האלוהים ולחסות תחת כנפיו.

### מי הוא הבן?

הנביא ירמיהו אמר: "כה אמר יהוה, 'ארור הגבר אשר יבטח בָּאדם ושָׂם בשר זרועו, ומן יהוה יסור ליבו' " (יז׳, ה׳). בפסוק ז׳ הוא ממשיך לצטט את יהוה ואומר: "ברוך הגבר אשר יבטח ביהוה והיה יהוה מִבטחו". מכיוון שלבני-אדם אסור לעבוד אדם בשר ודם, יוצא אם כן שה-"בן" במזמור ב' חייב להיות אלוהים בכבודו ובעצמו. בני-האדם מצוּוים לבטוח ביהוה ולא באדם. שוב, יהוה מכנה את המשיח בתואר "בן" על מנת לציין את הקרבה ביניהם, ולא את השוני במעמדם האלוהי. מזמור ב' מספק נתון חשוב נוסף. אם אפשר לכנות את המשיח בתור "בן-אלוהים", הרי שההוויה שאותה אנחנו לא רשאים לראות יכולה להיקרא "אלוהים אבא".

בספר משלי ישנה התייחסות נפלאה לבן האלוהים.

משלי ל׳, א׳-ד׳: "דברי אגור בן יקה המשא נאום הגבר לאיתיאל, לאיתיאל ואוכל. כי בער אנוכי מאיש ולא בינת אדם לי. ולא למדתי חכמה, ודעת קדושים אדע. מי עלה שמים וירד? מי אסף רוח בחופניו? מי צרר מים בשמלה? מי הקים כל אפסי ארץ? מה שמו? ומה שם בנו כי תדע?"

הפרק מביא את מסקנותיו של אָגוּר. אגור היה בנו של יֶקֶה ואב חכם. כל פרק ל' מוקדש לדברי התוכחה שהוא מעלה בפני שני בניו (או שני בחורים צעירים), אִיתִיאֵל ואוּכָּל. אגור אומר להם: "אתם חושבים שאינני מבין דבר בנוגע לחיים, שאינני חכם מספיק ואין לי כל מושג לגבי אלוהים ואופן פעולתו בקרב בני-האדם. ובכן, מאחר שאתם חושבים אותי לטיפש ואת עצמכם לחכמים ממני, הרשו לי לשאול אתכם מספר שאלות.

א. מי עלה לשמים וירד?

ב. מי אסף את הרוח בחופן ידיו?

ג. מי שם את כל המים שבעולם בכיסו?

ד. מי יסד את העולם וממשיך לשמר את כל חוקי הטבע?

ה. מה שמו?

ו. מה שם בנו?

שאלות א-ה נשאלו על ידי אגור כשאלות רטוריות שהתשובה על כולן הייתה ברורה – אלוהים.

אך מה לגבי השאלה השישית?

### ספר הזוהר

היסוד למיסטיקה היהודית, מכיר בכך שרעיון הריבוי שבאיחוד אינו זר למחשבה היהודית, רעיון הריבוי בתוך האלוהים האחד ברור בהחלט. בקטע המפרש את קריאת שמע, נכתב בזוהר: "שמע ישראל יי אלוהינו יי, וכולם הם אחד. ועל כן נקרא אחד. הרי שלשה שמות הם, ואיך הם אחד? ואף על פי שאנו קוראים אחד דהיינו שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. אבל איך הם אחד? אלא במראה של רוח הקודש נודע, כשהם בסוד המראה של עין הסתום לדעת ששלשה (דהיינו ג' קוין המרומזים בה' אלהינו ה'), הם אחד, וזהו סוד הקול שנשמע, שקול הוא אחד, ובו ג' בחינות: אש, רוח ומים, וכולם אחד בסוד הקול. אף כאן, ה' אלוהינו ה', הם אחד, ג' בחינות, והן אחד" (זוהר, ג': שמות מ"ג ב').

אין אנו מאמינים בקדושתו של ספר הזוהר, ההיפך הוא הנכון. אך הבאנו אותו לדוגמא לכך שרעיון זה איננו זר אפילו במחשבת-ישראל.

לסיכום, בעזרת דוגמאות מועטות בלבד, ניתן היה לראות שהתנ"ך מדבר על אלוהים אחד, אך מורכב משלוש הוויות, דמות המלך הסמכותי, דמות הבן האוהב ודמות רוח אלוהים, שכולן מרכיבות אלוהים אחד. בעצם, לא כל כך קשה להבין את זה, הרי בן-האדם שנברא בצלם אלוהים גם אחד אך לא יחיד, ישנה הרוח וישנו הבשר ויש שיאמרו שישנה גם הנשמה, וביחד הם מרכיבים אדם אחד המורכב בתוכו ליותר מאחד.

> יהודים לא מאמינים ב"שילוש"! אנחנו מאמינים באלוהים אחד, איך אתם מאמינים בשלושה אלוהים שונים?!

אנחנו בשום אופן לא מאמינים בשלושה אלוהים. האלוהים שלנו הוא אחד, ושמו הוא יהוה (או "השם", כפי שקוראים לו הדתיים). הוא התגלה לנו דרך בּנוֹ, המשיח, שהוא עצם דמותו של אלוהים, והוא נוגע בנו ומדבר אלינו באמצעות רוחו. אלה הן אמיתות רוחניות עמוקות. תיאולוגים מתקופות מאוחרות יותר כינו את המערכת הזאת "שילוש" – אלוהים אחד בשלוש הוויות. אבל המילה "שילוש" אינה מופיעה בשום מקום בברית החדשה, והיא זאת שמבלבלת אותך.

היהודים המשיחיים מאמינים אך ורק באלוהים אחד, ותאמין או לא, גם הנוצרים. האמונה הזאת מנוסחת היטב בהצהרת האמונה שעליה חתומים אנשי הכנסייה האנגליקנית, "יש רק אלוהי אמת אחד, והוא נצחי, ללא גוף, איברים או תאוות; כוחו, חוכמתו וטובו הם אין סופיים; הוא הבורא והמכונן של כל הדברים – הנראים והבלתי נראים גם יחד".\[1\] לדברי כמה תיאולוגים משיחיים בימינו, "יש עיקרון אחד שהמשיחיים אינם מוכנים לוותר עליו, והוא הרעיון שאלוהים הוא אחד. העניין הזה אינו נתון למשא ומתן. זוהי עובדה שמבוססת היטב על הכתובים".\[2\] וגם, "האחדות של אלוהים היא אחד מעמודי היסוד שעליהם בנויה האמונה המשיחית כולה. איננו יכולים להתכחש לעובדה שאלוהים הוא אחד".\[3\] האם ההצהרה הזאת על אחדותו של אלוהים מהווה בעיה עבור יהודי דתי כלשהו?

האלוהים שאנחנו עובדים ומעריצים הוא נשגב מהבנתנו. בספרות הסוד היהודית הוא נקרא "אין סוף", והחשיבה היהודית המסורתית מודה בכך שלאלוהים יש היבטים שונים. אפשר לומר שהוא אחד, ושהוא יותר מאחד. לאלוהים יש הרבה ממדים! אנחנו לא יכולים להכניס אותו לקופסה קטנה ולעשות לו ניתוח מתמטי.\[4\] טבעו הנצחי של אלוהים אינו ברור עד סופו, ובכך יודה כל מי שמאמין באלוהים אחד. אנחנו – עם ההבנה המוגבלת שלנו – יכולים לתאר אך בקושי את האין סוף של אלוהים. על כך כבר אמר לי אינטלקטואל יהודי, "הידע שלנו על אלוהים שווה בערך לידע שיש לזבוב על פיזיקה גרעינית".\[5\]

וכמו תמיד, השאלה היא מה אומר על כך התנ"ך. לדיעות של נוצרים ויהודים יש משמעות רק אם הן עולות בקנה אחד עם דבר אלוהים. לכן עלינו להתחיל מההתחלה ולבנות את התפיסה שלנו על היסודות הנכונים. זכרו, עניין השילוש נולד כאשר מאמינים בישוע בחנו את כל חלקי הפאזל וניסו ליישב זו לצד זו את הראיות שעולות מן הכתובים. עלינו לבדוק את הראיות האלה לפני שנגיע למסקנות כלשהן – שליליות או חיוביות.

הצהרת האמונה היהודית הבסיסית – "קריאת השמע" – נמצאת בדברים ו' 4. הקריאה המסורתית של הטקסט היא "שמע, ישראל: ה' אלוהינו, ה' אחד" (בהמשך נבדוק פירושים אחרים). היהודים המשיחיים טוענים שהמילה "אחד" מעידה על אחדות מורכבת – אחדות של כמה פריטים נפרדים, ואילו היהודים המסורתיים טוענים שהמילה מעידה על אחדות מוחלטת.

אבל האמת היא שפירוש המילה "אחד" הוא פשוטו כמשמעו – אחד. אומנם יתכן שהיא מרמזת על אחדות מורכבת (כמו שיש בקבוצה אחת, בזוג אחד, אשכול אחד וכן הלאה), אבל היא אינה מדברת על כך ישירות. יחד עם זאת המילה "אחד" בהחלט אינה מדברת על אחדות מוחלטת, ורעיון זה בא לידי ביטוי בצורה מפורשת במאה השתים עשרה, על ידי הרמב"ם, שקבע שהעם היהודי חייב להאמין שאלוהים הוא "יחיד".\[6\] אין ספק שתגובתו של הרמב"ם התעוררה נוכח דיעות "נוצריות" מוגזמות שסותרות את הכתובים, ושעוררו ביהודים את הרושם שהנוצרים עובדים שלושה אלים. למרבה הצער, הרמב"ם אמר את מה שאמר כתגובה למצב מסוים שנוצר, אבל התגובה שלו מרחיקה לכת מעבר למה שנאמר מפורשות בכתובים. בעצם, אין אפילו פסוק אחד בכתובים שמצהיר מפורשות וישירות שאלוהים הוא אחדות אחת מוחלטת.

אם כך, מה כוונתה של קריאת שמע? הדיעה הרווחת והמסורתית – זו שמוכרת לרוב היהודים – היא שהטקסט מבהיר שאלוהים הוא "אחד". אם כך, עלינו לבחון לעומק את השימוש שהכתובים עושים במילה הזאת. לפי בראשית ב' 4, כשאדם מתאחד עם אשתו, השניים הופכים ל"בשר אחד" – כלומר לאחדות מורכבת (של שני פריטים בודדים). כך גם בשמות ל"ו 13, שם אלוהים מצווה על משה לחבר את היריעות זו לזו כדי ליצור משכן "אחד" (ראה גם שמות כ"ו 6,11; ל"ו 18). למשכן האחד יש מרכיבים רבים.

התנ"ך מדבר גם על כך שעם ישראל הוא "גוי אחד" (ראה שמואל ב' ז' 23; יחזקאל ל"ז 22). עם ישראל היה עם אחד שמנה כמה מאות אלפי אנשים. גם האנשים שחברו יחד כדי לבנות את מגדל בבל היו "עם אחד" (בראשית י"א 6), וכך גם האיחוד של תושבי שכם עם בני ישראל (ל"ד 16, 22). יכולים להיות היבטים רבים לאחדות שכזאת!

יש עוד דוגמאות רבות בתנ"ך,\[7\] אבל חשוב להבהיר את הנקודה העיקרית: האמירה שיהוה, אלוהי ישראל, הוא אחד, אינה מלמדת דבר על טבעו – האם הוא אחד ויחיד או עשרה שהם אחד. בעצם, זה בכלל לא חשוב, משום שמאז ומתמיד היה כל אל "אחד". הבעיה היתה שהיו כל כך הרבה אלים שהתחרו על הסגידה של בני עמנו. זה היה הקרב האמיתי של בני ישראל, כפי שהזהיר אותם אלוהים בעשרת הדיברות וכפי שמשה ויהושע התריעו פעמים כה רבות:

"אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצריים, מבית עבדים. לא יהיה לך אלוהים אחרים על פנַי.

שמות כ' 2

"לא תשתחווה לאלוהיהם ולא תעבדֵם, ולא תעשה כמעשיהם, כי הרוֹס תהרסֵם ושבוֹר תשבור מצבותיהם.

שמות כ"ג 24

"לבלתי בוא בגויים האלה – הנשארים האלה איתכם; ובשם אלוהיהם לא תזכירו ולא תשביעו ולא תעבדום ולא תשתחוו להם.

יהושע כ"ג 7

קריאת השמע לא עוסקת בנושאים פילוסופיים כמו האחדות המורכבת או המוחלטת של אלוהים (האם מישהו בכלל העלה על דעתו רעיון כזה?\[8\]). אדרבה, היא אומרת לבני עמנו שאלוהים לבדו צריך להיות האלוהים שלנו – ולא אף אל אחר.

זוהי המשמעות המדויקת של "אחד", וכך זה גם בכל מקום אחר בכתובים. ראה, למשל, דברי הימים א' כ"ט 1, "ויאמר דויד המלך לכל הקהל: 'שלמה בני אחד בחר בו אלוהים, נער ורך, והמלאכה גדולה כי לא לאדם הבירה, כי לה' אלוהים' ". המילה "אחד" מבהירה כאן שאלוהים בחר אך ורק בשלמה לבדו, ולא באף אחד אחר.\[9\]

כך הבינו את קריאת שמע גם פרשנים יהודים בימי הביניים, כמו אברהם אבן עזרא ורשב"ם (רבי שמואל בן מאיר). אם כך, אין זה טיעון "נוצרי" מאוחר יותר, שלפיו דברים ו' 4 אינו מלמד שאלוהים הוא אחדות מוחלטת.\[10\] בעצם, משה וויינפלד, חוקר יהודי מוביל של הכתובים, שכתב לצורך דיון דקדוקי טכני את קריאת שמע כ"שמע, ישראל! יהוה אלוהינו הוא יהוה אחד",\[11\] ונתן לדיון שלו על דברים ו' 25-4 את הכותרת, "נאמנות בלעדית ליהוה". הכוונה של דברים ו' 4 היא שרק אלוהים הוא אלוהי ישראל.

הדברים האלה תואמים את המדרש המפורסם לקטע הזה (ראה בבלי, פסחים נו א; ספרי דברים לא; בראשית רבה צח ד), שמשתמש בשם "ישראל" ככינוי ליעקב. המדרש מספר שעל ערש דווי ביקש יעקב לגלות לבניו את הצפוי להם בקץ הימים, אבל אז גילה שנסתלקה ממנו השכינה. יעקב חשש שמא אחד מבניו ימצא פסול ולא ישמור אמונים לאלוהים, אבל על כך אמרו לו בניו, "שמע, ישראל (כלומר שמע יעקב, אבינו), ה' אלוהינו ה' אחד (לבדו)… כשם שאין בליבך אלא \[אלוהים\] אחד, כך אין בליבנו אלא \[אלוהים\] אחד". ועל כך ענה להם יעקב, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".\[12\] כאמור, אין לדברים כל קשר לטבעו של אלוהים ולמהותו. זוהי הצהרת אמונה בכך שאלוהים לבדו – אלוהי יעקב, אלוהי ישראל – יהיה האלוהים של צאצאי יעקב.

גם הנביאים אמרו את אותם דברים:

"אל תפחדו ואל תִירהוּ \[תיראו\]. הלא מאז השמעתיך והגדתי? ואתם עֵדַי. היש אלוה מבלעדַי? ואין צוּר, בַּל ידעתי.
ישעיהו מ"ד 8

"אני ה', ואין עוד; זולתי אין אלוהים.
ישעיהו, מ"ה 5

"כי כה אמר ה' -בורא השמים הוא האלוהים; יוצר הארץ ועושָׂה, הוא כוֹננָה; לא תוהו בראה, לָשֶבת יְצרה -"אני ה', ואין עוד". (פס' 18)

"פנו אלי והיוושעו, כל אפסֵי ארץ; כי אני אל, ואין עוד. (פס' 22)

כל תלמיד של ישוע יסכים עם המילים האלה. אלוהים לבדו הוא אלוהינו (הרחבה על עניין זה ראה בטיעון 3.4). עלינו לדעת מי הוא אלוהים. מה אומרים הכתובים על כך? הם מכנים את אלוהים בכינויים שונים ומתארים אותו בדרכים שונות. מה המשמעות של כל התיאורים והכינויים האלה? האם יש בתנ"ך רמז כלשהו לכך שאלוהים הוא "ישות מורכבת"? האם אלוהים הוא ישות מורכבת, כמו בעל ואשה שהם אחד, כמו המשכן שהוא אחד על כל חלקיו, וכמו עָם – שהוא אחד על כל מיליוני האנשים השייכים לו?\[13\]

עלינו לזכור שהנושא שעל הפרק הוא לא מספר האלוהים שאנחנו עובדים – שלושה או אחד. הרי אלוהי אמת יש רק אחד! אלוהי הברית החדשה הוא אותו אלוהים שעליו מדבר התנ"ך. אבל מי הוא בדיוק? איך הוא מתגלה לנו? באיזה מובן הוא אלוהים אחד? האם מדובר ב"מתמטיקה רוחנית", או שיש כאן איזו תעלומה? העולם הוא "אחד", האוקיינוס הוא "אחד", וגם אלוהים הוא "אחד", אבל מה זה אומר?

אולי הבעיה אינה קשורה כל כך בטבעו של אלוהים, אלא בתגובה השלילית, הטעונה כל כך, לכל מה שמדיף ריח "נוצרי". אולי הבעיה קשורה בדגש היתר על נושא השילוש, שלא הוסבר כהלכה ואינו מובן דיו. אולי כדאי שלרגע אחד נפסיק לחשוב על מה שהנוצרים והמשיחיים מאמינים בו, כי לא כל דבר שיש עליו תווית "נוצרית" או "משיחית" הוא באמת משיחי ומבוסס על הכתובים. אולי כדאי שנראה בעיני רוחנו רב יהודי ישיש, החושף את התעלומות של אלוהים. הקשיבו לדברים שהוא אומר בשעה שהוא סורק באצבעותיו את זקנו הארוך, האפור. "אני לא מדבר על כך עם כל אחד", אומר הישיש. "הנושא עצמו הוא מאוד עמוק. אבל אתה נראה לי בחור כן ואמיתי, ולכן אחשוף בפניך כמה סודות".

וכך הוא מתחיל לספר לך על עשר הספִירות – הנביעות השמיימיות שמשמשות כ"מתווכות או כחוליות מדורגות בין הבורא שהוא כולו רוחני ושאי אפשר להכירו, לבין עולם החומר". כשאתה שואל, "אבל האם זה לא סותר את האמונה שלנו באחדות של אלוהים?" הוא עונה, "אלוהים הוא שלמות אורגנית, אבל כוחו ועצמותו באים לידי ביטוי באופנים שונים – כפי שחיי הנפש הם אחד, אם כי לפעמים הם באים לידי ביטוי דרך העיניים, הידיים והגפיים האחרות. אלוהים והספירות שלו דומים לאדם ולגופו: יש לו כמה גפיים, אבל הוא עצמו אחד. אפשר לתאר את זה גם אחרת, כעץ שיש לו גזע אחד, אבל ענפים רבים. העץ הוא אחד, ובכל זאת מורכב מאיברים רבים. כך זה גם עם גוף האדם וכך זה עם אלוהים. האם אתה מבין?"\[14\]

> ועכשיו הקשב לאותו רבי, כשהוא אומר לך, "הכתובים שלנו מתארים את אלוהים כיושב במרומים, ויחד עם זאת הוא שוכן בענן ובאש שכיסו את המשכן, וממלא את הנביאים ברוחו. במקביל התנ"ך מספר לנו שכבודו ממלא את היקום! האם אתה מבין כמה מורכבת היא האחדות של אלוהים?"

ומה היה קורה אילו התחיל אותו רב לדבר על מונחים מיסטיים אחרים שקשורים באלוהים, כמו הרז שבשלושה (בארמית: רָזָא דִיתלַתָא, רזי ד'שלושה), ומסביר שבזוהר יש חמישה ביטויים שונים המתארים היבטים שונים בטבעו של אלוהים בעל שלושת הממדים? מה היית מבין מההתייחסות שלו לשלושה ראשים, שלוש רוחות, שלוש צורות התגלות, שלושה שמות ושלושה גוונים של פרשנות שמתארים את הטבע האלוהי? הזוהר מדבר על האחדות של כל יום, אחדות שבאה לידי ביטוי בקריאה "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". הזוהר מסביר ששלושת השמות האלה הם אחד. הכיצד? ההסבר הוא: רק על ידי אמונה, בחזון של רוח הקודש. גם רז הקול (הדרך שבה הקול נשמע) פועל בדרך דומה, כי למרות שהקול הוא אחד, יש בו שלושה יסודות: אש, אוויר ומים.\[15\] הנושא הזה של "האלוהות" הוא מאוד עמוק!

לאורך הדורות הצביעו תלמידיו של ישוע על מקומות שונים בתנ"ך שמדברים על אלוהים בלשון רבים, כהוכחה לקיומו בשלוש ישויות. לדוגמה, בפסוק הראשון בבראשית הבורא נקרא "אלוהים", לשון רבים של המילה "אל". בבראשית א' 26 אלוהים אומר, "נעשה אדם בצלמנו, כדמותנו" – שוב לשון רבים. בבראשית ג' 22 הוא אומר, "והיה \[האדם\] כאחד מאיתנו". בבראשית י"א 7 אומר אלוהים לאחר שבני האדם החלו לבנות את מגדל בבל, "נרדה ונבלה את שפתם". כך זה גם בישעיהו ו' 8, שם אלוהים אומר, "את מי אשלח? ומי ילך לנו?"

האם כל הדברים האלה מוכיחים שאלוהים הוא אחדות מורכבת? עוד בתקופת התלמוד (בבלי, סנהדרין לח ב) ניסו הרבנים להבהיר שבכל פעם שיש שימוש בלשון רבים, מיד אחריה באה לשון יחיד. הכוונה היא שהכתובים מרבים לכנות את בורא העולם בשם שהוא בלשון רבים (כמו אלוהים) ואחריו בא פועל בלשון יחיד (כמו ברא, בראשית א' 1). אחרי שנאמר בבראשית א' 27-26, "נעשה אדם" (רבים), נאמר, "ויברא אלוהים" (יחיד).\[16\]

#### **אם כך, מי צודק?**

האמת היא שאין כל דבר יוצא דופן בכך שבורא העולם נקרא "אלוהים" (מילה שאפשר לייחס גם לבורא השמים והארץ, וגם לאלילים). במזרח הקרוב הקדום היה מקובל לפנות לאלוהות כלשהי בלשון רבים,\[17\] וכך גם כשדיברו על בעל בית או על אדון. הנה כמה דוגמאות. בבראשית כ"ד דיבר משרתו של אברהם על אדונו בלשון רבים ("אדונים"). בבראשית ל"ט יוסף דיבר על פוטיפר בלשון רבים, ובמלכים א' א' 11 מתואר דוד המלך בלשון רבים ("אדונינו"). בשמות כ"א התורה מדברת על עבד ועל "אדונים", אם כי הכוונה רק לאדון אחד. בישעיהו י"ט 4 הנביא מספר לעמו שאלוהים יסגיר אותם בידי נוגש אכזר, "אדונים קשה" (השם ברבים, התואר ביחיד). בישעיהו ט' 3 נאמר שהחמור יודע אבוס בעליו (לשון רבים, אם כי מדובר רק בבעלים אחד). לעומת זאת חלקו הראשון של הפסוק מדבר על בעליו של השור בלשון יחיד ("ידע שור קונהו").

הדוגמאות האלה, שהן שכיחות למדי, מבהירות ששמות מורכבים בלשון רבים שימשו לעיתים קרובות ביחס למנהיגים, בעלים, אדונים או מלכים. על אחת כמה וכמה השתמשו בצורת ביטוי זה כדי לדבר על אדוני האדונים, על מלך המלכים, על אלוהים. במלאכי א' 6 אלוהים שואל, "אם אדונים אני איה מוראי?" ובתהילים ח' 2, 10 קורא המשורר, "יהוה אדונינו". בדברים י' 17 יהוה מתואר כ"אלוהי האלוהים ואדוני האדונים".

אני מבקש שתחשוב על עובדה נוספת לפני שתקפוץ למסקנה שלשון הרבים, המשמשת לפעמים בשמות שניתנים לאלוהים, אינה הוכחה לאחדות שלו. העברית, לצד שפות שמיות אחרות, מבטאת לפעמים גדוּלה, עליונות, הדר ושלמות על ידי שמות מורכבים. כשמדברים בלשון רבים על ישות יחידה, מבטאים הדרת כבוד, בעלות או אלוהיות. כלומר, המושג של "אחדות מורכבת" או "רבים שמרכיבים את האחד" היה חלק משפת התנ"ך. מונחים אלה אינם זרים למי שמורגל בכתובים.\[18\] אומנם ההתייחסויות האלה לאלוהים או לאדונים בלשון רבים אינן מוכיחות את עניין השילוש, אבל הן תואמות כליל את מה שאני מבקש לומר כאן, שבמובן מסוים האחדות של אלוהים היא מורכבת.

ומה לגבי משפטים שאלוהים עצמו אמר, כמו "נעשה אדם בצלמנו… והיה לאחד מאיתנו… נרדה ונבלה… מי ילך לנו?" האם הפסוקים האלה מוכיחים את קיומו של השילוש? גם תלמידי ישוע וגם יהודים נתנו תשובות רבות לשאלה הזאת. למשל, אלוהים האב דיבר עם הבן והרוח (ואולי עם הבן או הרוח), אלוהים דיבר עם מלאכים, והוא נשא ונתן עם עצמו. בכל המקרים האלה העברית משתמשת בלשון רבים. רשימת התשובות שניתנו לשאלה הזאת היא אין סופית, והרשימה של טיעוני הנגד שהועלו כנגד אותן תשובות ארוכה לא פחות.\[19\] אם כך, במה האדם אמור להאמין?

ההצעה שלי מאוד פשוטה: הכר בכך שכל הפסוקים האלה מהתנ"ך מתארים את אלוהים בלשון רבים ומציינים את הגיוון שקיים בתוך האחדות שלו. יחד עם זאת, אפשר לפרש את זה גם אחרת. בכל אופן, הפסוקים האלה מתאימים עם האמונה בשילוש ותומכים בה. הם אינם מוכיחים אותה, אבל גם אינם מפריכים אותה.

בנקודה זו ודאי תחשוב שאני פותח פתח רחב מדי לגישות שונות בעניין אחדותו המורכבת של אלוהים. אולי תטען שאיך שהוא, חייב להימצא בתנ"ך פסוק שמפריך את כל מה שאמרתי ומבהיר מעל לכל ספק שאלוהים הוא אחד. אחרי הכל, האמונה באחדותו של אלוהים היא יסוד עיקרי ביהדות.\[20\] בהקשר זה מרבים לצטט את זכריה י"ד 9, כדי להוכיח שבאחרית הימים, "והיה ה' למלך על כל הארץ. ביום ההוא יהיה ה' אחד (כלומר, יכירו בכך שהוא אחדות מוחלטת) ושמו אחד (כדי להדגיש את העובדה שהוא אינו יותר מאחד)". כך שבסוף, כשהכל יתברר, ידעו כולם שאלוהים הוא אחדות מוחלטת ולא אחדות מורכבת או שלושה שהם אחד. נקודה.\[21\]

אבל האם זו היתה כוונתו המקורית של זכריה? הנביא לא היה בוחר להשתמש במילה "אחד" בפסוק זה אילו רצה לדבר על טבעו של אלוהים ועל אחדותו המוחלטת. נחזור לרגע לזכריה י"א 8, שם מדבר הנביא על "יֶרח אחד". מה זה אומר לגבי טבעו של הירח? האם זה אומר שאין בו שלושים יום משום שהוא אחד?

זו הסיבה שבאחד התרגומים של זכריה י"ד לאנגלית מופיעה הערת שוליים ליד פס' 9, המסבירה שכוונת הפסוק לכך ש"ביום ההוא יעבדו את ה' לבדו בשמו האחד". בדיוק כך. הנבואה הזאת מדברת על כך שכל העמים יִפנו ליהוה, יַפנו עורף לאלילים שלהם ולדתות השקר השונות ויעבדו אך ורק אותו.\[22\] הפסוק בזכריה אינו אומר דבר על כך שאלוהים הוא אחד ויחיד בטבעו. הוא רק אומר שכולם יעבדו אותו בתור אלוהי האמת האחד והיחיד. כך מלמדת הברית החדשה.

שים לב לפסוקים הבאים, הידועים לכל. כשאחד הסופרים שאל את ישוע, "איזוהי המצווה הראשונה מכל?" ענה לו ישוע, "הראשונה היא 'שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד, ואהבת את ה' אלוהיך בכלל לבבך ובכל נפשך ובכל שכלך ובכל מאודך' " (מרקוס י"ב 28-30). זמן קצר לפני צליבתו התפלל ישוע ואמר, "ואלה הם חיי עולם: שיכירו אותך, אלוהי האמת לבדו, ואת אשר שלחת – את ישוע המשיח" (יוחנן י"ז 3). כן, ישוע בכבודו ובעצמו לימד שאביו הוא האלוהים האחד והיחיד!

כיפא אמר את אותם דברים, וגם שאול לימד מפורשות שאלוהי האמת היחיד, אבינו ובוראנו, שלח את ישוע בנו כמשיח ואדון.

ראשית אצטט את דבריו של כיפא, "אנשי ישראל, שִמעו את הדברים האלה: ישוע מנצרת, איש שנתאשר לכם מטעם אלוהים בגבורות ובניסים ובאותות אשר האלוהים עשה על ידיו בתוככם, כפי שאתם עצמכם יודעים… את ישוע זה הקים אלוהים לתחייה ועל זאת אנחנו כולנו עדים… לכן ידע נא כל בית ישראל בבירור, שאלוהים שם לאדון ולמשיח את ישוע זה אשר אתם צלבתם" (מעשי השליחים ב' 22, 32, 36). והנה מה שאמר שאול, "אנחנו יודעים כי אין ממשות לאליל בעולם וכי אין אלוהים אלא אחד. וגם אם יש הקרויים 'אלים', אם בשמים ואם בארץ – כשם שיש אלים רבים ואדונים רבים – הרי לנו יש אלוהים אחד, האב אשר הכל ממנו ואנחנו למענו; ואדון אחד, ישוע המשיח, אשר הכל דרכו ודרכו אנחנו מתקיימים" (הראשונה לקורינתים ח' 6-4).\[23\] "הן אחד האלוהים, ואחד המתווך בין אלוהים לבני אדם – האדם המשיח ישוע. אשר נתן את עצמו כופר בעד הכל. זאת העדות בעיתותיה" (הראשונה לטימותיאוס ב' 6-5). שאול כתב לתסלוניקים על כך שכולם שמעו "כיצד פניתם מן האלילים לאלוהים כדי לעבוד אל חי ואמיתי, ולחכות לבנו מן השמים, אשר הוא הקימו מן המתים, לישוע המציל אותנו מן הזעם הבא" (הראשונה לתסלוניקים א' 10-9).

זוהי אחת הסיבות העיקריות לכך שאלוהים שלח את בנו לעולם: כדי שבאמצעות ישוע המשיח, אנשים מכל עם ומכל אומה יפנו עורף לאלילים ולמסורות מתות ויפנו לאל החי והאמיתי. הברית החדשה היא ללא ספק מונותאיסטית, והיא שופכת אור נוסף על המונותאיזם של התנ"ך. האל היחיד שהוא חי ואמיתי הוא אחד, אבל האחדות שלו מורכבת, מיוחדת ונשגבת מבינת אדם.

הנה כמה נקודות חשובות שראוי להביא בחשבון. ארחיב עליהן בטיעונים הבאים.

·התנ"ך מבהיר שאיש אינו יכול לראות את אלוהים, ויחד עם זאת במקרים מסוימים מסופר שאנשים ראו אותו. אם כך, את מי הם ראו?

·התנ"ך מלמד שאלוהים מתגלה לפעמים עלי אדמות, בדמות אדם. יחד עם זאת, בתוקף היותו אלוהים הוא יושב במרומים. איך אפשר ליישב את שני הדברים האלה?

·התנ"ך מתאר לפעמים את רוח הקודש כאישיות נפרדת ולא רק ככוח לא אישי. האם המילים "רוח הקודש" הן שם נרדף לאלוהים, או שהן מתארות חלק מטבעו, את רוחו?

·התנ"ך מדבר על דבר אלוהים כעל אישיות נפרדת, כעל משהו שראוי לשבח והלל, שנשלח לבצע משימות מסוימות ופועל בעולם. מהו הדבר הזה? (אם תקרא בעיון רב את הטיעון הבא, תבין מה יש לרבנים לומר על "דבר אלוהים", על מה שנקרא "מימרא" בארמית).

הרבנים הרבו לדבר על השכינה, על נוכחות אלוהים, שמתארת את ההיבט האימהי באישיותו של אלוהים.\[24\] הם לימדו שהשכינה יצאה לגלות עם העם היהודי, ושסבלה עם "ילדיה" בארץ נכר (מידע נוסף על כך ראה בטיעון הבא). לפי התפיסה הזאת, אלוהים לא יוכל לשוב ולהיות "שלם" לפני שבני עמו ישובו מהנדודים הפיזיים והרוחניים שלהם והמקדש ייבנה. הרבנים ביססו את הרעיון הזה על פסוקים האומרים שאלוהים נמצא עם עמו (באופן אישי או קיבוצי) בצרותיהם, במצוקותיהם ובגולה (ראה מכילתא דרבי ישמעאל, מסכת דפסחא יד).

רבי עקיבא אף הרחיק לכת ואמר שלפי הכתובים, כשאלוהים גאל את עמו הוא בעצם גאל את עצמו (שם). יש חסידים ששילבו את מושג השכינה עם הרעיון המיסטי של ספירות והרחיקו שלב אחד נוסף. הם מאמינים ש…

"המצוות נועדו לסייע לשכינה להתאחד עם תפארת \[ספירת ההוד וההדר\], היסוד הזכרי. חטאי ישראל מפריעים לאיחוד הזה ומונעים "איחוד מחדש של העולמות", שהוא תנאי מוקדם וחיוני לבואה של מלכות אלוהים.

"לאור אמונה זו אימצו החסידים את הנוסחה (למגינת ליבם של מתנגדיהם), "לשם יחוד קודשא בּריך הוא ושכינתיה \[לשם אחדות הקדוש ברוך הוא ושכינתו\]", שאותה הם משננים לפני כל עשיית מצווה.\[25\]

לפי התפיסה החסידית הזאת, אלוהים שרוי כרגע במעין מצב של "חוסר אחדות". משום מה נדמה לכולם שאחדותו של אלוהים היא עניין בסיסי ומובן מאליו! אבל בעצם, מדוע שננסה להקטין את התעלומה?

כפי שאמרתי, מדובר בתפיסות רוחניות נעלות. האחדות של אלוהים, או האחדות המשולשת שלו, אינה מובנת כראוי. בעצם, אם תשאל עשרה משיחיים אם הם מצפים לפגוש בבוא היום בשמים שלוש ישויות שונות של אלוהים – את אלוהים האב, את ישוע ואת רוח הקודש – תקבל תשובות שונות ומגוונות. מדוע? משום שהאחדות המשולשת של אלוהים איננה תורה מגובשת ומנוסחת היטב, או עניין שאפשר להסבירו בשלושים שניות ואפילו פחות מזה. הרי זה כאילו שאלת חסיד, "האם השכינה היא אלוהים?" או, "האם המימרא (דבר אלוהים) היא אלוהים?" או "האם הספירות הן אלוהים?"\[26\] (כששאלתי את השאלות האלה, קיבלתי תשובות שונות). מדובר בנושאים בעלי עומק פילוסופי ותיאולוגי.

#### **מימרא**

הרבנים לקחו את העניין הזה צעד אחד נוסף קדימה, היות שאלוהים נחשב מאז ומתמיד ל-"בלתי נגיש", היה צורך לספק חוליה מקשרת כלשהי בינו לבין יצירי כפיו. אחת החוליות החשובות בחשיבה הרבנית היתה "הדבר", שנקרא "מימרא" בארמית (מהשורש אמ"ר, שמשמש לכל אורך סיפור הבריאה בבראשית א', היכן שאלוהים אמר, ועולם החומר לבש צורה ונברא). עניין המימרא מופיע מאות פעמים בתרגומים לארמית – בתרגומים ובשכתובים של התנ"ך שהוקראו בבתי הכנסת לפני שישוע בא אל העולם, בתקופה שבה הוא התהלך עלי אדמות וגם אחרי שנצלב. התרגומים נוצרו משום שבמקומות מסוימים, רוב היהודים לא הבינו עברית. הם חיו וגדלו בסביבה דוברת ארמית, ונזקקו לתרגומים לארמית כדי שיוכלו להבין את קטעי התורה שהוקראו בציבור.

ניקח לדוגמה את בראשית ג׳, ח׳. רוב האנשים שהקשיבו לתורה שהוקראה בציבור לא היו מבינים את הנוסח העברי של הפסוק, שאומר, "וישמעו את קול ה' אלוהים מתהלך בגן". כמה משמעותי הוא ההבדל שיוצרת מילה אחת קצרה! במקרה זה המילה היא "קול". אילו הפסוק המתורגם לארמית היה אומר שה' מתהלך בגן, זה היה נשמע מוכר מדי, ברור מדי. לכן התרגום הכניס כאן שינוי קל: לא ה' הוא זה שהתהלך בגן, אלא המימרא שלו! המימרא לא היתה משהו דומם; זה משהו שמתהלך, משהו שיש לו אישיות. ועכשיו אני רוצה שתעיין בטבלה שלהלן. לצד המקור העברי מובא תרגום חופשי של הארמית. זכור שהתרגומים לארמית נחשבו לרשמיים, ושימשו בבתי הכנסת. היתה להם משמעות רבה בחיי הדת של העם. הנה כמה דוגמאות:

תרגום ארמיעבריתמקורויינחם אלוהים בדברו כי עשה את האדם בארץויינחם ה' כי עשה את האדם בארץבראשית ו', ו׳-ז׳ויאמר אלוהים, "זאת אות הברית אשר אני נותן בין דברי וביניכם"ויאמר אלוהים, "זאת אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם"בראשית ט', יב׳והאמין \[אברהם\] בדבר ה'והאמין \[אברהם\] בה'בראשית טו׳, ו׳ויבוא דבר אלוהים אל אבימלךויבוא אלוהים אל אבימלךבראשית כ׳, ג׳יצף דבר ה' ביני ובינךיצף ה' ביני ובינךבראשית לא׳, מט׳וכהימינו במימרא דה'ויאמינו בה'שמות יד׳, לא׳ומַלֵיל מימרא דה' את כל הדברים האלהוידבר אלוהים את כל הדברים האלהשמות כ', א׳והעדתי לך את דברי שם\[4\]ונועדתי לך שםשמות כה׳, כב׳ופניתי להיטיב איתכם דרך דבריופניתי אליכםויקרא כו׳, ט׳קום כען מימרא דה'קומה ה'!במדבר י', לה׳חזור כאן מימרא דה'!שובה ה'!במדבר י', לו׳היד ה' תעכב?היד ה' תקצר?במדבר יא׳, כג׳ה' הכרזתי בדבריאני ה' דיברתי אניבמדבר יד׳, לה׳ותמרו את דבר ה' אלוהיכםותמרו את פי ה' אלוהיכםדברים א', כו׳ה' אלוהיכם המדריך לפניכם – דברו ילחם לכםה' אלוהיכם ההולך לפניכם – הוא ילחם לכםדברים א', ל׳דברי ידרוש מעימו אנוכי אדרוש מעימודברים יח׳, יט׳ה' אלוהיך – דברו עובר לפניךה' אלוהיך – הוא עובר לפניךדברים לא׳, ג׳כאשר דברי תמך במשה – דברי יתמוך בךכאשר הייתי עם משה אהיה עימךיהושע א', ה׳דבר ה' יהיה שומע בינותינוה' יהיה שומע בינותינושופטים יא׳, י׳ישראל תיוושע במימרא דה'ישראל נושע בה'ישעיהו מה׳, יז׳ואם לא די בדוגמאות האלה (שכן יש עוד רבות אחרות), עיין בבראשית כח׳, כ׳-כא׳ – הנדר שנדר יעקב. בעברית נאמר, "אם יהיה אלוהים עימדי, ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה ה' לי לאלוהים". בתרגום אונקלוס לארמית נאמר, "אם יהי מימרא דה' עימדי… אז יהיה מימרא דה' לי לאלוהא". לפי התרגום לארמית, נודר יעקב שדבר אלוהים הוא שיהיה אלוהיו! ואת הנוסח הזה הקריאו בבתי הכנסת במשך עשרות, אם לא במשך מאות בשנים. שבוע אחר שבוע שמע העם על המימרא הזאת, שמתהלכת, מדברת, בוראת, מושיעה וגואלת – המימרא, דבר אלוהים שהיה אלוהיו של יעקב. ריסטו סנטלה, המלומד המשיחי מפינלנד, שמתמצא היטב בשפה העברית ובכתבי חכמים, מסכם את הראיות שעולות מן התרגום: "המימרא יהיה 'לאלוהא', אברהם נצדק על ידי המימרא, התורה ניתנה על ידי מימרא, משה התפלל למימרא, ישראל יוושע על ידי המימרא, זרע ישראל יצדקו על ידי מימרא, ואפילו העולם נברא דרכו". לפי תרגום נאופיטי, שמייצג מסורות חשובות ומוקדמות, האדם נברא בצלם המימרא של ה'! עיין גם בתרגום יונתן בן עוזיאל – תרגום שהודפס בכל כתבי הקודש הרבניים (שנקראים "מקראות גדולות"). בדברים ד', ז׳ נאמר, "כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כה' אלוהינו בכל קוראנו אליו?" אבל בתרגום יונתן נאמר שהמימרא של ה' יושב על כורסה רמה (כס גבוה), ושומע את תפילותינו בכל פעם שאנחנו מביאים אותן בפניו. זוהי רק סקירה חלקית של המושג "דבר" או "מימרא" כפי שהוא עולה מן התרגומים לארמית.

נחזור עכשיו לאמיתות העמוקות שפותחות את בשורת יוחנן בברית החדשה, "בראשית היה הדבר, והדבר היה עם האלוהים, ואלוהים היה הדבר. הוא היה בראשית עם האלוהים. הכל נהיה על ידיו, ומבלעדיו לא נהיה כל אשר נהיה. בו היו חיים והחיים היו האור לבני האדם" (יוחנן א' , א׳-ד׳). זה נשמע כל כך יהודי! (נסה לקרוא את הפסוקים האלה שוב, והפעם החלף את המילה "הדבר" וכל התייחסות אליו, במילה "מימרא". המסר הולך ומתבהר.) יוחנן, שהיה יהודי גלילי, הכיר היטב את המושג הארמי מימרא. אבל היות שכתב את הבשורה שלו ביוונית, הוא השתמש במונח היווני לוגוס. מעניין שפילון האלכסנדרוני, הפילוסוף היהודי הדגול ביותר בימיו ובן דורו של ישוע, הרבה לדבר על הלוגוס. למרות שבמובן מסוים זהו היבט של האלוהות, הלוגוס מופיע לפעמים כישות נבדלת, כלומר פלג אישי למחצה של אלוהים. פילון השתמש במונח הזה כדי לגשר על הפער בין האלוהים הנשגב של היהדות והחוק השמיימי שבני האדם חוו. התפיסה הזאת של הלוגוס כגורם מתווך בין אלוהים לבין עולם החומר יכלה ליישר קו עם פסוקים המדברים על "דבר ה'" שבאמצעותו נבראו השמים (תהל' לג׳, ו׳) ועם המונח "מימרא" (בארמית: "דבר", "מילה") בספרות התרגומים (במיוחד כפי שהוא מופיע בתרגום אונקלוס).

פילון אומנם הזכיר את הלוגוס יותר מ-1,400 פעם בכתביו, אבל רק דוגמאות מעטות הן חשובות. הנה מה שאמר על כך חוקר הברית החדשה לארי הורטאדו: פילון קורא ללוגוס "האלוהים השני" (ton deuteron theon) ומצהיר שה"אלוהים" שבצלמו נברא אדם בבראשית א', כז׳, הוא בעצם הלוגוס, שמזכיר את המרכיב ההגיוני של הנפש. בלתי אפשרי (כך טוען פילון) לחשוב שיש משהו ארצי או חומרי שהוא צלם ישיר של אלוהים עצמו… פילון גם מכנה את הלוגוס בשם "מתווך" (mesites).פילון מדבר גם על הלוגוס כעל ה-"בכור" (protogonon), "שר המלאכים", "שם ה' " ו-"המושל והמכוון של הכל". הוא מצהיר ש-"דבר אלוהים" (theios logos) הוא כוחו ה-"עיקרי" של אלוהים. ההתגלות יוצאת הדופן של יוחנן היא שהדבר הזה (המימרא בארמית, לוגוס ביוונית) לבש בשר ובא לשכון בינינו."הדבר נהיה בשר ושכן בתוכנו; ואנחנו ראינו את כבודו, כבוד בן יחיד מלפני אביו, מלא חסד ואמת. "הדבר נהיה בשר ושכן בתוכנו; ואנחנו ראינו את כבודו, כבוד בן יחיד מלפני אביו, מלא חסד ואמת." (יוחנן א', יד׳). ישוע בא לעולם הזה כדי לקרב אלינו את אלוהים! הלוגוס הפך לבשר ודם.

התיאור שפילון נותן ללוגוס הוא פילוסופי. הוא מדבר על תכונות אלוהיות במונחים מאוד אנושיים. יוחנן, לעומת זאת, השתמש במונחים אמיתיים. אלוהים התגלה לנו באמצעות ישוע, דבר אלוהים החי. המימרא/לוגוס, המשכו של אלוהים עצמו – במובן מסוים אלוהים ובמובן אחר משהו שנמצא איתו – ירד ובא לעולם הזה לשכון בתוכנו. אילו כתב יוחנן, "אלוהים הפך לאדם", היה נוצר בקורא רושם שגוי, וגורם לו לחשוב שה' לא ממלא עוד את היקום או יושב בשמים. שהוא עזב את כיסאו כדי לשכון בקרב בני האדם. אבל יוחנן אינו אומר את זה. הוא אומר שהיה זה דבר אלוהים שהפך לבשר ודם, ושדרכו אנחנו יכולים להכיר את אלוהים באופן אישי.

עיין בפסוקים מהספר האחרון בברית החדשה – ספר התגלות. בפרק ג' 21 ישוע אומר שהוא ניצח וישב עם אביו על כיסאו. אבל מה זה אומר? לפי התגלות ד' 2, יוחנן, שכתב את הספר, נלקח לשמים בהשראת הרוח, שם הוא רואה "כיסא… ועל הכיסא יושב". היה זה ה' צבאות, "אשר היה והווה ויבוא" (ד' 8). אחר כך רואה יוחנן שבין הכיסא והזקנים עומד "שה (סמל לישוע) כמו שחוט" (ה' 6). הדרמה השמיימית הלכה ונפרשה לעיני יוחנן, שהוסיף וכתב, "וכל ברייה אשר בשמים ובארץ ומתחת לארץ ועל הים וכל אשר בם, שמעתי אומרים: 'ליושב על הכיסא ולשה הברכה והיקר והכבוד והעוז לעולמי עולמים' " (ה' 13).

שמת לב למילים? "ליושב על הכיסא ולשה". שים לב: בהתגלות ז' 9 יוחנן רואה "המון רב… עומדים לפני הכיסא ולפני השה", וקוראים, "הישועה לאלוהינו היושב על הכיסא ולשה" (ז' 10). התמונה הכללית ברורה, אבל לא קל לפענח את הפרטים. אלוהים יושב על הכיסא והשה איתו. אבל השה עומד "באמצע הכיסא" (ז' 17). מה זה אומר? אין ספק שזוהי תעלומה.

נעבור לסוף הספר, ובמובן מסוים לסופו של הסיפור. בהתגלות כ"ב 1 מסופר על "נהר מים חיים, מבהיק כבדולח, \[ש\]יוצא מכיסא האלוהים והשה". שים לב למילים "כיסא האלוהים והשה". הכיסא של האלוהים והשה. ועכשיו קרא את הפסוקים המדהימים הבאים, "כיסא אלוהים והשה יהיה בה (בעיר ירושלים החדשה), ועבדיו ישרתוהו. הם יראו את פניו ושְמוֹ על מצחותם" (כ"ב 4-3).

איזה תיאור מדהים! לאלוהים ולשה יש כיסא אחד (לא שניים), ועבדיו (לא עבדיהם) ישרתו אותו (ולא אותם) ויראו את פניו (לא את פניה). כיסא אחד, אלוהים אחד ופנים אחד. זוהי אמת עמוקה, מדהימה, מונותאיסטית במיטבה. אלוהינו הוא מורכב וייחודי! כמה פסוקים אחר כך אומר המלאך ליוחנן, "לאלוהים תשתחווה!" (כ"ב 9). האלוהים האחד של אברהם ומשה הוא האלוהים האחד של כיפא ושאול.\[27\]

ההצהרה המפורטת ביותר בנושא זה ניתנת לנו מפרי עטו של שאול, המורה והמלומד היהודי המבריק. שאול הסביר איך אלוהים לבש בשר: "יהא בכם הלך רוח זה אשר היה במשיח ישוע. הוא, אשר היה קיים בדמות אלוהים, לא חשב לשלל היות שווה לאלוהים, אלא הריק את עצמו, נטל דמות עבד ונהיה כבני אדם. וכאשר היה בצורתו כאדם, השפיל עצמו וציית עד מוות, עד מוות בצלב. על כן הגביהו אלוהים מאוד ונתן לו את השם העלה על כל שם. למען תכרע בשם ישוע כל ברך, בשמים ובארץ ומתחת לארץ, וכל לשון תודה כי ישוע המשיח הוא האדון, לתפארת אלוהים האב." (פיל' ב', ה׳-יא׳)

אם כך, מאין בא המשיח? מאלוהים. האם הוא אלוהי? כן, משום שהוא בן אלוהים. האם הוא גם אדם? כן, כיוון שהוא לבש דמות אדם, וכאדם הוא תיווך בין אלוהים לבין האנושות, ונתן ביטוי לעומק ולרוחב המדהימים של האהבה שאלוהים רוחש לעולם החוטא. הוא הצטרף אלינו כדי להושיע ולגאול אותנו.

1\. ההצהרה מצוטטת אצל A. Lukyn Williams, A Manual of Christian Evidences for Jewish People (New York: MacMillan, 1919), 1:95.

2\. Jack Cottrell, God the Redeemer (Joplin, Mo.: College Press, 1987), 135.

3\. Robert Crossley, מצוטט שם, עמ' 136.

4\. לדברי ס' ברסלאוור (Breslauer), "התפיסה המרכזית בתיאולוגיה היהודית היא מונותאיסטית". יחד עם זאת הוא מוסיף כי "האחדות של אלוהים היא לא במובן המתמטי. המונותאיזם מכריז שאלוהים הוא אחד ויחיד, שהשמיימי הוא מעבר לכל ריבוי מוכר". ראה "God: Jewish View", מצוטט אצל A Dictionary of the Jewish-Christian Dialogue, ed. Leon Klenicki and Geoffrey Wigoder (New York): Paulist Press, 1984), 73. על הסבריו של ברסלאוור על הבעיות שיש ליהדות עם נושא השילוש, ראה הערה 14.

5\. דברים דומים אמר צ'ארלס ספרג'ן, אחד המורים הנמרצים ביותר במאה התשע עשרה, "באותה מידה גם יתוש יכול לרצות לשתות את כל המים באוקינוס, בדיוק כמו שיצור בן מוות יכול להבין את האלוהים הנצחי".

6\. Gerald Sigal, The Jew and the Christian Missionary: A Jewish Response to Missionary Christianity (Hoboken, N.J.: Ktav, 1981), 126-27 מצטט פסוקים כמו שמות ט' 7; שמ"ב י"ג 30; י"ז 12,22; קהלת ד' 8 – שכולם, לטענתו, משתמשים במילה "אחד" במובן של "אחד אבסולוטי, מוחלט". כך, לדוגמה, כשבשמואל ב' י"ג 30 נאמר, "היכה אבשלום את כל בני המלך ולא נותר מהם אחד", סיגל מספק סימוכין לטענתו, ואומר ש"המילה 'אחד' שמופיעה בפסוקים אלה פירושה אחד מוחלט, ושהיא נרדפת למילה 'יחיד' ". אבל כפי שכבר נאמר, "אחד" הוא אחד, ותו לא, ללא כל משמעות נוספת. זוהי המילה הפשוטה וההגיונית ביותר שהיה אפשר להשתמש בה בכל אחת מהדוגמאות שהביא סיגל. בעצם, קל מאוד להפריך את טענתו. אם משליכים את ההיגיון שלו על מקרים אחרים הרי שאפשר להבין ממשפט כמו, "כל הזוגות האחרים עזבו, ורק זוג אחד נשאר", שהזוג שנשאר היה אחדות מוחלטת! כמו כן אפשר לטעון שקהלת ד' 8 – "יש אחד ואין שני; גם בן ואח אין לו" – שסיגל טוען כי הוא "מעניין במיוחד", בעצם פועל נגד דעתו, שכן במקרה זה "אחד" מצריך פסוק נוסף שיבהיר שמדובר רק באדם אחד.

וזה עוד לא הגרוע מכל. בלי לציין כיצד הוא יודע זאת סיגל מצהיר, "במובן הזה \[של 'יחיד'\], ועם ליטוש נוסף, 'אחד' משמש בדברים ו' 4: 'שמע, ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד'. בפסוק זה המילה 'אחד' מדברת על אחד שהוא יחיד, מוחלט, ללא כל סייג". מי אומר? מניין לו לסיגל שזוהי המשמעות של "אחד" בפסוק זה – ועוד "עם ליטוש נוסף" – ושלא מדובר כאן באחדות מורכבת? זוהי דוגמה קלאסית להיגיון מעגלי: השלכה של תיאוריה מסוימת על טקסט קיים, ואחר כך שימוש באותו טקסט כדי להוכיח את התיאוריה!

7\. ראה את הדוגמאות הבאות: ברא' א' 5 (הערב והבוקר יוצרים יום אחד, וכאן הכוונה היא ליום הראשון); ברא' א' 9 (כל המים בארץ נקווים למקום אחד); ברא' מ"א 26-25 (שני חלומותיו של פרעה הם בעצם חלום אחד); שמות כ"ד 3 (העם עונה בקול אחד).

8\. השווה עם פרשנותו של המלומד היהודי בן זמננו, משה ווינפלד, לדברים ו' 25-4 (Deuteronomy 1-11, Anchor Bible \[New York: Doubleday, 1991\], 328-57). לגבי המשמעות של "אחד" בדברים ו' 4 הוא אומר, "המשמעות של 'אחד' כאן היא לא רק של אחדות אלא גם של יחידוּת" (337), עם התייחסות לדברי הימים א' כ"ט 1 (המילה 'אחד' מרמזת על בלעדיות"), וגם מעיר שבספרות של מזרח הקרוב הקדום ושל יוון, "אחדות בהקשר של אל כזה או אחר היתה כרוכה גם ביחידוּת" (338). באוגריתית (שפה אחות של העברית המקראית), המילה אחד משמשת ליחידוּת; השווה לדוגמה KTU 1.4:VII:49 עם "אחדי"; ראה גם את השימוש ב"אחד" בקוראן (סורה 6 פס' 19, עם הנוסח "אמור, הוא אלוהים אחד", שמשמש בקוראן לעיתים קרובות). עיין במיוחד בסורה 112 פס' 1 (השווה גם עם 39 פס' 4 ומקומות אחרים), "אומרים: הוא אלוהים האחד!" דיון רחב יותר על המונותאיזם של בני ישראל (והפולחן של אל אחד) בהקשר של המזרח הקרוב הקדום, ראה ספרו של מיכאל ל' בראון, Israel's Divine Healer, Studies in Old Testament Biblical Theology (Grand Rapids: Zondervan, 1995), 67-78.

9\. כסימוכין לשוני נוסף לעמדה הזאת ראה A.B. Ehrlich, Mikra KiPheshuto (New York: Ktav, 1969), 1:322, ביחס ליהושע כ"ב 20 (שמדבר על עכן), "הוא איש אחד לא גווע בעוונו". ארליך, שהיה מלומד מבריק של הלשון העברית, הסביר שהמילה "אחד" בדברים ו' 4 קשורה ל"אלוהים האחרים שלא היו אלוהי ישראל", וציין שהפסוק אינו מתכוון "לומר… שאלוהים הוא אחדות מוחלטת בפני עצמו, כי באותם ימים, כל אל היה אחדות מוחלטת ולא היתה כל חלוקה באחדות שלהם; ולאבות שלנו – שקיבלו את התורה – לא היה ספק… שהאלוהים שלהם היה אחדות מוחלטת". ראה גם את הערותיו של החוקר היהודי של הכתובים ג'פרי טיגיי לדברים ו' 4, "אין זו הצהרה מונותיאיסטית, על כך שיש רק אלוהים אחד. הנקודה הזאת כבר הובהרה ב\[פרק\] ד' 35 ו-39, שם נאמר ש'יהוה הוא האלוהים' ו'אין עוד מלבדו'… לתפיסה הזאת – שקריאת שמע מתארת מערכת יחסים עם אלוהים יותר מאשר את טבעו – יש תימוכין גם בזכריה י"ד 9". Jeffrey H. Tigay, Deueronomoy, The JPS Torah Commentary (Philadelphia: Jewish Publication Society, 1996), 76.

10\. מן הראוי לחזור כאן על כך שגם אם מישהו רצה לטעון שהדגש של קריאת שמע הוא שאלוהים הוא אחד (מבחינה מספרית, לא כיחיד), הבהרנו שגם זה אינו אומר לנו דבר על טבעו (אחדות מוחלטת לעומת אחדות מורכבת לעומת שלושה שהם אחד וכן הלאה). כשישוע ציטט את השמע (ראה להלן), הוא הוסיף: "שמע, ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד" (מרק' י"ב 29), והתכוון שאלוהים הוא האלוהים האחד והיחיד שלנו. אבל בהקשר שבו נאמרו הדברים ישוע לא התכוון להיכנס כלל לדיון על טבעו של אביו שבשמים!

11\. Weinfled, Deuteronomy 1-11, 330, 337-38. הצהרה זו יכולה להתפרש גם כאילו כוונתה היא שיש רק יהוה אחד, בניגוד לאלילי הבעל הרבים שהיו מאוד נפוצים במזרח הקדום (המילה "בעל" משמשת גם במשמעות של "אדון"), כמו בעל חדד, בעל ברית, בעל פעור, בעל זבוב. לעומתם היה רק יהוה אחד! ראה גם J.C. De Moor & M.J. Mulder, ba'al," ב-Theological Dictionary of Old Testament Theology and Exegesis, ed. Willem Van-Gemeren (Grand Rapids: Zondervan, 1997; שמכאן ואילך יופיע כ-NIDOTTE), 4:422-28.

12\. כך מסבירים הרבנים מדוע הפכו בני ישראל ראויים לאמירת השמע. תגובתו של יעקב, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", היא כמובן הביטוי שמופיע אחרי קריאת השמע בסידור המסורתי.

13\. כאמור למעלה, גם אם מייחסים לקריאת שמע את הפירוש הרוֹוח, המסורתי, שלפיו ה' אלוהינו הוא ה' אחד, השאלה עדיין נותרת בלתי פתורה, "מה פירוש המילה אחד?"

14\. הציטוטים האלה מובאים כמעט מילה במילה ממאמרו של שמעון הרמן, "Sefirot", שמופיע ב-Encyclopedia of Hasidism, ed. Tzvi M. Rabinowicz (Northvale, N.J.: Aronson, 1996), 436-37. אבל לדברי הרבי מברסלב, "הכפירה הגדולה שמפניה חוששים המיסטיקנים… היא 'עקירה של השורשים', שמפרידה את התכונות האלה מהמקור השמיימי החבוי והופכת אותן למשהו עצמאי, שעומד בפני עצמו. ההיבט השמיימי שלהן נובע מכך שהן מזוהות עם האחדות הסודית של אלוהים, ולא מהביטויים הייחודיים והנפרדים שלהן… היהודים מדגישים את הפרדוקס שטמון במונותאיזם, משום שהם מסרבים לייחס מעמד עצמאי לתכונותיו של אלוהים כבורא, גואל וכזה שמזין את העולם. בעיניהם, הטענות הנוצריות בנוגע לשילוש 'עוקרות את השורשים', ולכן היהדות מגדירה זאת ככפירה" ("God: Jewish View", 74, 76).

אבל אפשר להבין טוב יותר את ההשקפות הנוצריות בנוגע לשילוש בעזרת תיאור של קשרים פנימיים שקיימים בתוך אחדות חיונית – עם הבחנה ברורה בין השלושה (בדומה לשורשים, גזע וענפים של עץ). התיאולוג המשיחי ג'ק קוטרל הגדיר זאת כך, "ההשקפה המסורתית בנוגע לשילוש רואה את אלוהים כאחד בטבעו, במהותו, בהווייתו". קוטרל מסביר, "כשאנחנו אומרים שלאלוהים יש שלוש ישויות במהות אחת, אנחנו אומרים שיש לו שלושה מוקדים של מודעות, השותפים למהות שמיימית אחת" (God the Redeemer, 154, 159). ללימוד יעיל של הנושא ראה Millard J. Erickson, God in Three Persons (Grand Rapids: Baker, 1995).

15\. במקור בארמית, "יחודא דא הא אמרן בכמה דוכתי, יחודא דכל יומא, איהו יחודא דקרא (דברים ו) שמע ישראל יי' אלהינו יי' הא כלהו חד. ועל דא אקרי אחד? הא תלת שמהן אינון, היך אינון חד, ואף על גב דקרינן אחד, היך אינון חד. אלא, בחזיונא דרוח קדשא אתיידע, ואינון בחיזו דעינא סתימא, למנדע דתלתא אלין אחד. ודא איהו רזא דקול דאשתמע, קול איהו חד, ואיהו תלתא גוונין, אשא ורוחא ומיא, וכלהו חד, ברזא דקול. (ולאו אינון אלא חד) אוף הכא: יי' אלהינו יי' אינון חד. תלתא גוונין, ואינון חד". הזוהר, כרך ב', רעיא מהימנא, מג ב.

16\. ובכל זאת התלמוד שואל, איזו משמעות יש ללשון רבים? התשובה החלקית שניתנת היא שהקדוש ברוך הוא "אינו עושה דבר אלא אם כן נמלך בפמליא של מעלה", לאור הנאמר בדניאל ד'.

17\. ראה למשל מלכים ב' א' 3, שם נקרא בעל זבוב "אלוהי עקרון". הממצאים שנתגלו בתל אל-עמרנה שבמצריים מלמדים שבאכדית, פרעה שנחשב לאלוהִי, נקרא "אלוהַי". ראה גם Assyrich-babylonische Zeichenliste, Ergaenzungsheft zur 1. Auflage (AOAT 33) (Kevelaer/Neukirchen-Vluyn: Butzon & Bercker/Neukirchener, 1981), 417, שמביא ראיות לכך שצורת הריבוי השומרית אכדית של dingir-mes (שפירושה "אלוהים") יכולה לשמש גם בצורת יחיד.

18\. יש עוד דוגמאות מעניינות לכך. למשל, המילה "פנים" היא בלשון רבים. המילה "רחמים" – גם היא בלשון רבים (והיא נגזרת מאותו שורש שממנו נגזרת המילה "רֶחֶם"). דיון נוסף על צורות הריבוי האלה ראה אצל Genesuis' Hebrew Grammar, ed. and enlarged by E. Kautzsch, trans. A.E. Cowley (Oxford: Clarendon, 1910), 463, sec. 145.3.

19\. סיכום של הדיונים האחרונים שנערכו בנושא זה בידי מלומדים ראה אצלWenham, Gordon, Genesis Commentaries, Victor P. Hamilton, Claus Westermann, and Hahum Sarna.

20\. Ephraim E. Urbcah, The Sages: Their Concepts and Beliefs, trans. Israel Abrahams (Cambridge: Harvard, 1987), 26, מתייחס להשקפה התלמודית, שלפיה "האמונה באל אחד היא עיקרון יסוד, ומי שכופר בו נקרא כופר בַּיקר". לדברי אריה קפלן, Aryeh Kaplan, The Real Messiah? A Jewish Response to Missionaries (New York: Orthodox Union/National Conference of Synagogue Youth, 1985), 21, "הנצרות פוסלת את יסודות האמונה היהודית, ומי שמקבל אותה דוחה את מהותה של היהדות. וגם אם הוא ממשיך לשמור את כל המצוות ומקפיד על כל המנהגים, הרי זה כאילו נטש את היהדות כליל. התלמוד מלמד שמי שעובד אלילים, כופר בתורה כולה".

21\. אריה קפלן כותב, "יהודי המשתחווה לאלוהים שיש לו שלושה חלקים בעצם עובד אלילים, לא פחות מזה… האלוהים הנוצרי שיש לו שלושה חלקים איננו אלוהי היהדות. לפיכך, לפי היהדות, הנצרות היא סוג מסוים של עבודת אלילים" (The Real Messiah?,, 15). הדיון שערכתי כאן חושף את הטעות בדבריו של קפלן, ובמיוחד את דבריו על "אלוהים שיש לו שלושה חלקים".

22\. נבואה דומה נמצאת בצפניה ג' 9, "כי אז איהפך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם יהוה, לעובדו שכם אחד".

23\. לדברי חוקר הברית החדשה מורי האריס, Murray Harris, Jesus as God (Grand Rapids: Baker, 1992), 294-95), אפשר לראות במה ששאול כתב לקורינתים ח' 6-5 את הניסוח שלו לקריאת שמע (שים לב במיוחד למילים איש קריות, אדון אחד, לאור הפרשנות של תרגום השבעים לדברים ו' 4). "נראה ששאול לא זנח מעולם את המונותאיזם היהודי, אלא ניסח אותו מחדש כך שהמשיח יהיה חלק מהאלוהות. לאור הצהרות מונותאיסטיות אחרות שמפוזרות לכל אורך הברית החדשה, ניתן לומר שאף אחד מכותבי הברית החדשה לא ויתר על מונותאיזם בגלל האמונה באלוהותו של המשיח" (295). ראה גם את דבריו של המלומד הישראלי פנחס לפיד בספר שכתב עם יורגן מולטמן, Pinchas Lapide and Jurgen Moltmann, Jewish Monotheism and Christian Trinitarian Doctrine, trans. Leonard Swidler (Philadelphia: Fortress, 1981), 39, שמצוטט אצל Harris, n. 77. הצהרות מונותאיסטיות נוספות של שאול בברית החדשה נמצאות ברומים ג' 30 ובאפסים ד' 6.

24\. לקט מועיל של מקורות רבניים העוסקים בעניין זה אפשר למצוא אצל Urbach, The Sages' 37-65, "The Shkinah – The Presence of God in the World"; ראה גם את מאמרו הקלאסי של G.F. Moore, "Intermediaries in Jewish Theology – Memra, Shekhinah, Metatron," Harvard Theological Review 15 (1922):41-85, אבל עם ביקורת עדכנית של מרגרט בייקר במחקרה החשוב והשנוי במחלוקת. Margaret Baker, The Great Angel: A Study of Israel's Second God (London: SPCK, 1992), 134-61; עיין גם ב-Michael E. Lodahl, Shekhinah/Spirit: Divine Presence in Jewish and Christian Religion (New York: Paulist Press, 1995).

25\. David Goldstein, "Shekhinah," Encyclopedia of Hasidism, 455.

26\. מוריי האריס מסביר את הקשיים שיוצר שימוש לשוני לא מדויק. לדוגמה, אם אשאל משיחי, "האם ישוע הוא אלוהים?" האם אני שואל, "האם ישוע הוא חלק מהשילוש?" או "האם הוא שווה לאב?" או "האם הוא יהוה?" או "האם הוא אישיות השנייה בשילוש?" אבל אם אשאל, "האם ישוע הוא אלוהִי?" האם השאלה תישמע שונה? הדבר דומה לשאלה "האם השכינה אלוהית?" במקום "האם השכינה היא אלוהים?" רבנים יוכלו לענות בחיוב על השאלה הראשונה, ובשלילה על השאלה השנייה. הנושא אינו כה פשוט כפי שרבים רוצים שנחשוב. בחוגים יהודים מיסטיים מדברים על ר' יצחק לוריא כעל "האלוהי רבי יצחק". הכוונה היא שהוא דומה לאלוהים, שכן יש הבדל סמנטי בין "אלוהים" ל"אלוהי".

27\. התגלות כ"ב 4-1.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/a3e7b0157d07da506958b75a77964ace52f1dc33fe6f45f5505271713fcb9788?s=300&d=mm&r=g) 

 מייקל בראון 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/michael-brown/) [    ](https://igod.co.il/author/michael-brown/)

**קטגוריות:** אלוהותו של ישוע, יֵשׁוּעַ והברית החדשה, עקרונות האמונה, תיאולוגיה, תשובה לרב

**תגיות:** סרטוני וידיאו מיהודים משיחיים אודות ישוע והברית החדשה, שלושה אלוהים

---

### ["האתאיזם החדש" - מי הם האתאיסטים החדשים?](https://igod.co.il/philosophy/האתאיזם-החדש-מי-הם-האתאיסטים-החדשים/)

**Published:** נובמבר 17, 2016
**Author:** פול קופאן

**Content:**

"ארבעת הפרשים" של אחרית הימים הניאו-אתאיסטית הם דניאל דנט, ריצ'ארד דוקינס, סאם האריס וכריסטופר היצ'נס. אז מה כל כך *חדש* באתאיזם החדש הזה? אתאיזם לא קיים כבר מימי העת העתיקה? כן. לדוגמה, אפיקורוס (270-341 לפנה"ס), שקידם ועודד תענוגות ומי שלימים העריץ אותו ושעה למשנתו, לוקרציוס (54-95 לפנה"ס) היו אנשי חומר; כלומר, הם האמינו שהחומר הוא כל מה שיש וכל מה שקיים. לתפיסתם, אם אלוהויות אכן קימות, הרי שהן חסרות כל חשיבות ורלבנטיות. וכשאתה מת, זהו זה – תם ונשלם.

בשלבים מאוחרים יותר בהיסטוריה, נתקלנו באתאיסטים יותר "חדשים" בנוף הפילוסופי המודרני והעדכני יותר – מקרל מרקס, פרידריך ניטשה, ז'אן פול סרטר, וברטרנד ראסל לתומס נאגל, ג'ון סירל, קית' פארסונס, גראהם הופי, וויליאם רואו. האתאיזם בהחלט חי וקיים. וכפי שנראה, האתאיסטים החדשים מוסיפים, אפשר לומר, "תיבול" לדיון בשאלת אלוהים.

###  **פני האתאיזם החדש**

בעיני רבים, האמונה באלוהים סובלת מבעיית תדמית. הרבה אנשים שאינם מבקרים בבתי כנסת או כנסיות הפנו עורף לאמונה באלוהים. הם לא אוהבים את האופי הפוליטי של הדת, לצד מה שהם רואים בו כגאווה, צביעות, שפיטה, ונתק מהעולם האמיתי.[\[i\]](/#_edn1) הם לא מסוגלים להבדיל בין אלוהים, לבין מי שמתיימר להיות נציגיו (הבלתי מושלמים).

תודות בעיקר למתקפות הטרור על מגדלי התאומים ועל הפנטגון ב-11 בספטמבר 2001, האתאיסטים החדשים משתמשים לתועלתם הם במה שהם מכנים רשע שנעשה "בשם הדת" כדי לצבוע את כל מה שקשור לאלוהים באותה מברשת. (מן הסתם המילה "דת" היא מילה שקשה להגדירה, אבל האתאיסטים החדשים לא ממש מנסים ליצור פה הבחנות בשולי הטקסט). האתאיסטים החדשים רוכבים על שיא הגל החדש הזה, ומשתמשים לתועלתם במעמד ה"פוסט-נוצרי" ההולך וגובר של המערב. הגל העדכני הזה של התנגדות הולכת וגוברת לאמונה באלוהים מונה את הנצרות והיהדות באותה קבוצה לצד האיסלם הקיצוני. האתאיסטים החדשים הם הפנים החדשות, הפומביות והפופולריות של האתאיזם.

לא שהאתאיסטים החדשים שכנעו את כולם. לפי הסוציולוג הנכבד רודני סטארק[\[ii\]](/#_edn2), לאתאיסטים החדשים נוכחות ניכרת למדי במסגרת המדיה ולזכותם נרשמו מספר רבי מכר. רבים פרשו זאת כעדות לכך שהמוני אמריקאים מוכנים להתכחש לאלוהים באופן פומבי. עם זאת עבור מרבית האנשים, כשהם אומרים שאין להם דת, המשמעות שיש לכך היא פשוט שהם אינם משתייכים לקהילה או כנסייה כלשהי – לא שהם אינם מאמינים בקיומו של אלוהים. מספר האתאיסטים באמריקה בתקופתנו נשאר עקבי למדי. לפי סקרים שערך מכון גאלופ, בשנת 2007, רק 4 אחוזים מכלל האמריקאים היו אתאיסטים – אחוז זהה לזה שתועד בשנת 1944! השמועות על "מותו של אלוהים" מהצד האתאיסטי הן מוגזמות ביותר. וכשאנחנו מסתכלים על העולם הלא-מערבי, מספרם של המאמינים באלוהי התנ"ך והברית החדשה רק הולך וגובר. האמונה המשיחית היא התנועה בעלת הצמיחה המהירה ביותר בנמצא, ולעיתים קרובות צמיחה זו מלווה באותות וניסים, כפי שמתעד ההיסטוריון פיליפ ג'נקינס מאוניברסיטת פן סטייט.[\[iii\]](/#_edn3)

בין אם בקרב אתאיסטים או תאיסטים, אנחנו מוצאים מעין קונצנזוס בכל הקשור לטיעוניהם של האתאיסטים החדשים. *ראשית, עם כל הדגש שהם שמים על הגיון מדעי, מפוכח, הם מבטאים את עצמם לא רק בתשוקה ועוז אלא אפילו בכעס.* רודני סטארק מתאר אותם כ"אתאיסטים מלאי זעם ואף דוחים למדי". ההוגה מייקל נובאק, מחבר הספר מעורר המחשבה No One Sees God (איש אינו רואה את אלוהים), מגיב על חיבוריהם של האתאיסטים החדשים ואומר ש"את כל הספרים האלה מאפיינת מעין הגנתיות מוזרה – כאילו הם סימן ואות לא לניצחון אלא לייאוש ואזלת יד".[\[iv\]](/#_edn4)

הצדק נמצא עם האתאיסטים החדשים שטוענים שביטויי בורות, חוסר מוסריות וצביעות מאפיינים אנשים שמכריזים על היותם מאמינים בני דתות שונות. בברית החדשה, בבשורה על פי מתי, ישוע עצמו יצא נגד הכפייה הדתית מצידם של רבני היהדות הפרושית, כמו גם נגד נביאי שקר חסרי מוסר שעוטים על עצמם עורות כבשים במטרה לכסות על לב הזאב שבקרבם. הם עושים מעשי צדקה חיצוניים אבל בשורה התחתונה נחשבים ל"עושי רשעה". למרות שמדובר פה בדבר שישוע ומחברי כתבי הברית החדשה צפו מראש, זה בכל זאת מאוד טראגי. וכמובן, אדם בעל חוש הבחנה יכיר בכך שאין להפנות אצבע מאשימה נגד ישוע בגלל מעשי הרשעה והזוועה שעושים אלה שמכנים עצמם חסידיו.

*שנית, באופן מפתיע, טיעוניהם של האתאיסטים החדשים נגד קיומו של אלוהים רעועים למדי, ולעיתים קרובות נשמעים יותר כמו הטיעונים הפשוטים של שוטה הכפר האתאיסט ולא כמו דבריהם של אנשי אקדמיה עטורי תארים.* האתאיסטים החדשים לעיתים קרובות מפגינים בורות מוחלטת בדברים עליהם הם מעבירים ביקורת, ולרוב זוכים לתשואות והוקרה מקרבם של המאותגרים מבחינה פילוסופית ותיאולוגית. כן, הם בהחלט עושים שימוש יעיל בשילוב של מניפולציה ורטוריקה רגשית ומילולית, אבל הם לא ידועים כמי שמסוגלים לפתח מחשבה באופן הגיוני מראשיתה ועד סופה. הטיעונים שלהם נגד קיומו של אלוהים אינם איתנים מבחינה אינטלקטואלית – למרות שהם מנסים לתת את הרושם שהם כן. כן, הם עשויים להעלות שאלות חשובות כמו, למשל, בעיית קיומו של הרשע, אבל שוב, הטיעונים שלהם הם אוסף של אמירות רטוריות שלא ממש מרכיבות טיעון לכיד וברור (לדוגמא – "אם אלוהים קיים, היכן הוא היה בשואה?"). למרות שהאנשים האלה בהחלט עשויים להתמחות בתחומים מסוימים (ביולוגיה ותיאורית האבולוציה במקרה של דוקינס ודנט), ביסודו של דבר טיעוניהם מאכזבים למדי מבחינה פילוסופית כשזה מגיע לטיעונים נגד קיומו של אלוהים או נגד הדוקטרינה המשיחית. בחינה שטחית של דבריו של דוקינס מעידה שהוא מבלה הרבה יותר זמן בחיפושים בגוגל מאשר בלימוד בספריית בודליאן באוניברסיטת אוקספורד.[\[v\]](/#_edn5)

כריס הדג'ס, עיתונאי זוכה פרס פוליצר, שכתב את הספר I Don’t Believe in Atheists (אני לא מאמין באתאיסטים), הוא בהחלט לא חבר למאמינים קונסרבטיביים. אך בוחר שכן להעביר ביקורת על סאם האריס על ה"מתקפה השטחית שלו על צורה של אמונה דתית שכולנו שונאים" ועל "הפשטות הילדותית והבורות שלו במאורעות המתרחשים בעולם הסובב אותנו". המאמין המשיחי בצדק יכול להצטרף לגועל שמפגינים הדג'ס והאתאיסטים החדשים מה"שוביניזם, חוסר הסובלנות, ההתנגדות לאינטלקטואליזם וההצדקה העצמית שמפגינים פונדמנטליסטים דתיים" מבלי להישאב לטיעוניהם.[*\[vi\]*](/#_edn6) רודני סטארק אומר ש"לצפות ללמוד דבר כלשהו אודות חשיבותן של בעיות תיאולוגיות מריצ'ארד דוקינס או דניאל דנט, זה כמו לצפות ללמוד משהו על ההיסטוריה של ימי הביניים ממישהו שקרא רק את *רובין הוד".*[*\[vii\]*](/#_edn7)

קל לתקוף קריקטורה באמצעות סיסמאות פשוטות ואמוציאליזם. כפועל יוצא מכך, קשה לנהל דיון נורמלי עם האתאיסטים החדשים שלא ילווה בכעס, זלזול ומרירות. מה שמדהים הוא שכל כך הרבה אנשים נפלו בפח מבחינה אינטלקטואלית בשל טיעונים שקריים שכאלה ורטוריקה שאינה אלא רוח וצלצולים.

הפילוסוף האתאיסט מייקל רוּס אומר שטיעוניו של דוקינס כל כך לוקים בחסר שהוא *מתבייש* לקרוא לעצמו אתאיסט.[*\[viii\]*](/#_edn8) טרי איגלטון, פרופסור לספרות ותיאוריה תרבותית אנגלית, העביר ביקורת חריפה על "דיטצ'קינס" – השילוב שלו לשמותיהם של דוקינס והיצ'נס. הוא רואה בשניהם כמי שמדברים על דברים שאין להם כל מושג לגביהם וכמי שמתארים ייצוג שגוי של האמונה המשיחית: "הם שוב ושוב מביאים קריקטורות של אמונה דתית בצורה שתגרום לתלמיד שנה ראשונה לתיאולוגיה לרתיעה מוחלטת. ככל שהם סולדים יותר מדת, כך הביקורת שלהם נוטה להיות יותר לוקה בחסר מבחינת המידע שבידיהם".[*\[ix\]*](/#_edn9)

הפילוסוף וויליאם ליין קרייג, חיבר מאמר שנושא את הכותרת "Dawkins’s Delusion" (האשליה של דוקינס), שמהווה למעשה תגובה לספרו של דוקינס "*יש אלוהים?"*. קרייג עושה כמיטב יכולתו לדון נדבך על גבי נדבך בטיעוניו של דוקינס נגד קיומו של אלוהים, שלאמיתו של דבר "חלשים בצורה מביכה למדי". בסוף מאמרו, קרייג כותב:

"לפני מספר שנים עמיתי האתאיסט קוונטין סמית' הכתיר את טיעוניו של סטיבן הוקינג נגד קיומו של אלוהים שמתאורים בספרו *קיצור תולדות הזמן* כ"טיעון האתאיסטי הגרוע ביותר בהיסטוריה של החשיבה המערבית".[*\[x\]*](/#_edn10) עם הופעת הספר *יש אלוהים?* אני חושב שהגיע הזמן, להסיר את הכתר כבד המשקל הזה מעל לראשו של הוקינג ולהכיר בעלייתו של ריצ'ארד דוקינס לכס המלכות המפוקפק הזה".[*\[xi\]*](/#_edn11)

*שלישית, האתאיסטים החדשים לא מוכנים להודות בזוועות שנעשו בשם האתאיזם בידי סטאלין, פול פוט, או מאו דזה דונג, אך הם מצפים שהמאמינים הנוצרים יודו בכל המעשים הברבריים שנעשו בשם ישוע.* בעימות פומבי אחד, דנט סרב לקשור בין הברוטליות וחוסר האנושיות של סטלין לבין היותו אתאיסט מופגן. למעשה, הוא טען שסטאלין היה מעין דמות "דתית"![*\[xii\]*](/#_edn12) בספטמבר 2009, בעימות פומבי בין היצ'נס ודינש ד'סוזה שנערך באורלנדו. היצ'נס סרב להודות בכך שסטאלין הרג "בשם האתאיזם". איכשהו סטאלין, שבצעירותו למד בסמינר רוסי אורתודוקסי, אך מאוחר יותר התנער בצורה חריפה מהנצרות והצהיר על עצמו כאתאיסט, נתפס בעיניו כ"דתי" למרות הכל. היצ'נס התעקש שמשקעים דתיים עדיין נותרו בקרבו, לפיכך האתאיזם לא נושא חלק כלשהו באשמה. בעימות אחר, עם זאת, היצ'נס נאלץ לצאת בהודאה נדירה למדי: "אכן, חובה לומר שחלק מאבותי הלא-מאמינים ניצלו את ההזדמנות להתנהג באותו האופן \[כמו אנשים דתיים חסרי מוסר\]".[*\[xiii\]*](/#_edn13)

לדעתי הסיבה לשמה קשה לאתאיסטים החדשים האלה להודות בחוסר מוסריות בשם האתאיזם, אם לא בלתי אפשרי, נובעת מכך שהודאה שכזו תוציא חלק ניכר מהרוח ממפרשיהם בבואם להעביר ביקורת על הדת. אם נעצור לשאול, "האם ישוע היה נותן הסכמתו לקיומם של האינקוויזיציה ורדיפות היהודים?" השאלה עונה למעשה על עצמה. כדוגמה הפוכה, מה לגבי הרוצח הסדרתי והקניבל ג'פרי דאהמר? דאהמר נימק ואמר, "אם הכל קורה באופן טבעי, איזה צורך יש לנו באלוהים? אני לא יכול לקבוע חוקים לעצמי? למי אני שייך? אני שייך לעצמי".[*\[xiv\]*](/#_edn14) הוא תהה, אם אין אלוהים וכולנו פשוט נוצרנו "מבוץ ורפש", אז "מה הטעם בנסיון למתן את ההתנהגות שלך כך שתהיה במסגרת הקטבים המקובלים?"[*\[xv\]*](/#_edn15)

הצד ההפוך של המטבע הוא סרובם (או חוסר רצונם) של האתאיסטים החדשים להודות בהשפעה האדירה, המתועדת כהלכה, של האמונה המשיחית ברחבי העולם. רשימת התרומות של האמונה המשיחית כוללת שימור ספרות, קידום החינוך, הנחת יסודות למדע המודרני, טיפוח אומנות ומוסיקה, יצירת האקדמיה, היותם אבות המדעים השונים, קידום הרפואה, קידום זכויות האדם, אספקת תנאי עבודה טובים וסתימת הגולל על העבדות. מבחינת האתאיסטים החדשים, הדת מרעילה את הכל, והאתאיזם לא מרעיל דבר! אירוני…

### **תחום אחד שאינו זוכה לדיון**

למרות התגובה האינטלקטואלית החזקה לאתאיזם החדש, נושא אחד שטרם זכה לדיון הוא זה של תחום האתיקה בתנ"ך. במובנים מסוימים, הנושא הזה ככל הנראה ראוי לתשומת ליבנו והבהרתנו יותר מכל נושא אחר. האתאיסטים החדשים מעלים לעיתים קרובות תהיות ושאלות לגבי חוקים מוזרים וקשים אותם ניתן למצוא בתנ"ך, לגבי אלוהים שהוא אל קנא ומלא חרון אף, לגבי נושא העבדות והריגת הכנענים – וזו רק תחילת הרשימה. בדרך כלל הם מפגינים פשטות וחוסר מודעות בתחום הזה כמו בהתקפות הכלליות שלהם על נושא הדת, כגון הוצאת פסוקים מהקשרם בורות היסטורית בסיסית.

בעוד זה לא תחום שקל לכסות אותו במאמרים, מאחר והמזרח הקדום הוא עולם שלפעמים נראה לנו נורא מוזר. בשעה שנבחן במאמרי האתר כמה מהביקורות העיקריות כלפי האתיקה, אנו תקווה שנזכה בהערכה מחודשת למה שקורה בתנ"ך, במיוחד בבואנו להשוות את ההתרחשויות לתרבויות אחרות במזרח הקרוב הקדום.

### **האתאיסטים החדשים ואלוהי התנ"ך**

הכופר הקדום מרקיון דחה את הבורא הנוקשה לכאורה, את אלוהי ישראל והתנ"ך, עבור אלוהי האהבה של הברית החדשה – אב שמימי. בדומה לו, האתאיסטים החדשים לא מתרשמים יותר מדי מיהוה.[\[i\]](/#_edn1) כותרת ספרו של כריסטופר היצ'נס: *אלוהים אינו גדול* (שם שמהווה משחק מילים על התרגום לאנגלית של הברכה המוסלמית 'אללהו אכבר' – אלוהים גדול), בהחלט נותנת ביטוי לתחושות האלה. ריצ'ארד דוקינס מכנה את אלוהים "מפלצת מוסר". בקריאת חיבוריהם של האתאיסטים החדשים, אפשר להרכיב קטלוג מרשים למדי של פגיעות לכאורה. נתחיל בדוקינס ונתקדם משם.

דוקינס רואה במצוות אלוהים לאברהם לעקוד את יצחק (בראשית כ"ב) "מעשה מחפיר" ודבר שווה ערך ל"התעללות ובריונות כלפי ילדים". מעבר לכך, האל הזה "חטף זעם ברמות בלתי נתפסות בכל פעם שילדיו פלירטטו עם אל אחר כלשהו", באופן שדומה "לקנאה מינית מהסוג הגרוע ביותר, ותו לא". תוסיף לזה את הרג הכנענים – "טיהור אתני" במהלכו "מעשי טבח שותת דם" התחוללו ב"תענוג מלא שנאת זרים".

"מבחינה מוסרית אי אפשר להבחין בין פלישת היטלר לפולין, או רצח העם שביצע סאדאם חוסיין בקרב הכורדים וערביי הפרת והחידקל" לבין השמדת יריחו בידי יהושע. זו רק דוגמה אחת שהדת היא, לדברי דוקינס, כפי שאמר בסרט דוקומנטרי בעריכת ה-BBC בשנת 2006, "שורש כל הרשע".[\[ii\]](/#_edn2)

מעבר לכך, דוקינס מצביע על "המוזרות חובקת העולם של כתבי הקודש". רבות מדמויות המקרא היו מעורבות במעשים נאלחים ומתועבים מבחינה מוסרית. בין היתר:

- לוט השיכור שפותה בידי בנותיו שזה עתה התאלמנו, ובסופו של דבר ילדו את ילדיו (בראשית י"ט, לא-לו).
- אברהם ששיקר שוב ושוב בנוגע לאשתו (בראשית י"ב, יח-יט; כ' א'-יג).
- יפתח שנדר נדר מטופש שהוביל לכך שבתו הועלתה כקרבן לאלוהים (שופטים י"א).
- דוד שהשתמש במעמדו הרם כדי לכפות עצמו על בת שבע ובהמשך לכך לקח חלק פעיל במזימה שהובילה לרציחתו של בעלה, אוריה – שהיה אחד מ"גיבוריו" הנאמנים (שמואל ב' י"א; כ"ג, לט).[\[iii\]](/#_edn3)

וזו לא כל הרשימה. תיאורו הבולט ביותר של דוקינס לגבי יהוה הוא זה:

"אלוהי התנ"ך הוא אולי הדמות הכי לא נעימה בכל כתבי הסיפורת הבדיונית: קנאי וגאה בכך; קטנוני, בלתי הוגן, שטלתן שאינו מוכן לסלוח; מטהר אתני צמא דם ונקמני; מיסוגניסטי, הומופוב, גזען, רוצח ילדים, רוצח עמים, רוצח בנים ובנות, קטלני, בעל שגעון גדלות, סאדו-מזוכיסט, בריון חורש רעה וגחמני.[\[iv\]](/#_edn4)"

דן דנט אומר דברים דומים. הוא הכריז ש"יהוה מהתנ"ך" הוא לא יותר מאשר *אדם*-עָל ש"יכול לבחור צד כלשהו בקרבות, ולהיות גם קנאי וגם מלא זעם בו זמנית". למראית עין הוא יותר מלא סליחה ואהבה בברית החדשה. דנט מוסיף ואומר ש"חלק ממה שהופך את יהוה למשתתף כל כך מרתק בסיפורי התנ"ך הוא הקנאה והגאווה המלכותיות שלו והתאבון הבלתי נדלה שלו לשבח, הלל וקרבנות. אבל אנחנו לקחנו צעד קדימה הרחק מהאל הזה (הלא כן?)". הוא מודה "לשמים" על שאלה שחושבים שחילול הקודש או עבודת אלילים דינם עונש מוות הם "מיעוט הולך ומתדלדל".[\[v\]](/#_edn5)

כריסטופר היצ'נס משמיע גם הוא טענות דומות. פרק 7 בספרו *אלוהים אינו גדול* נושא את הכותרת "התגלות: הסיוט של התנ"ך", ובו הוא מצביע על "החוקים והמצוות הבלתי ניתנים לשינוי" של אלוהים. הכנענים הנשכחים מדעת "גורשו ללא רחם מבתיהם כדי לפנות מקום לבני ישראל המרדנים וחסרי התודה". מעבר לכך, התנ"ך מכיל "הרשאה לסחר בבני אדם, לטיהור אתני, עבדות, מוהר, וטבח ללא אפליה, אבל צווים אלה לא חלים עלינו כי התנ"ך הורכב בידי חיות אדם לא מתורבתים וגסים". ועשרת הדברות הן "הוכחה לכך שהדת היא מעשה ידי אדם". למשל, אתה לא צריך את אלוהים כדי לדעת שרצח הוא מעשה שגוי; המידע הזה זמין לכל בני האדם באשר הם.[\[vi\]](/#_edn6)

סאם האריס מביע גם הוא את דעתו באופן דומה. ספרו Letters to a Christian Nation (מכתבים לאומה נוצרית) שם לו למטרה "למוטט את היומרות של האמונה המשיחית על צורותיה המסורות ביותר". אם הנאמר בכתבי הקודש הוא אמת, הרי שעלינו לסקול אנשים למוות על כפירה, ניאוף, הומוסקסואליות, עבודת אלילים ו"פשעים דמיוניים אחרים". למעשה, המתת עובדי האלילים בקרבנו (ראה דברים י"ג ו-טו) משקפת את "חכמתו הנצחית של אלוהים".[\[vii\]](/#_edn7)

בספרו *מהומת אלוהים, דת, טרור ועתיד התבונה*, האריס, בהתייחסות לנאמר בדברים י"ג ו'-י"א, מתעקש שעל המאמין המסור לרגום באבנים את בתו אם היא חוזרת הביתה משיעור יוגה ומכריזה שהיא נשבעת אמונים לקרישנה. האריס עוקץ בצורה מעוותת ואומר שאחת מהפעולות ה"ברבריות" של התנ"ך – סקילת ילדים על דבר כפירה – "היא כבר לא דבר אופנתי במדינתנו".[\[viii\]](/#_edn8)

האריס מזכיר למאמינים בנאמר בכתובים שאם נכיר בכך שעבדים הם בני אדם שיכולים בדיוק כמונו לחוש סבל ושמחה, יתחוור לנו ש"בעלות על עבדים והתנהגות כאילו היו ציוד חקלאי ותו לא, היא מעשה מרושע מטבעו".

כמה עמודים מאוחר יותר, האריס טוען שבני האדם יכולים להיות טובים גם מבלי אלוהים. אנחנו לא צריכים את אלוהים או את הכתובים שיאמרו לנו מה נכון ומה שגוי. אנחנו יכולים להכיר באמיתות מוסריות אובייקטיביות בלי "קיומו של אל מכונן מצוות", ואנחנו יכולים להכיר בכך שמעשיו של היטלר היו מגונים מבחינה מוסרית "בלי קשר לכתבי הקודש".[\[ix\]](/#_edn9) האריס מכנה את הטענה שהמוסריות תתמוטט אם כתבי הקודש לא יהיו זמינים לאנשים או אם הם לא יאמינו באלוהים, "מיתוס של תוהו ובוהו מוסרי חילוני".

אספנו רשימה די מרשימה של טענות מפיהם של האתאיסטים החדשים:

- "רצח העם" של הכנענים
- עקדת יצחק
- אלוהות מלאת קנאה ומרוכזת בעצמה
- גזענות
- עבדות
- מוהר
- נשים בעמדה נמוכה מזו של גברים
- חוקים ומצוות מחמירים
- תורת משה כמושלמת ומחייבת באופן נצחי עבור כל אומות העולם
- חוסר הרלבנטיות של אלוהים בשאלת המוסר

כריסטופר וורייט, חוקר המקרא המשיחי הנודע, ערך מחקר ישיר ומקיף של קטעים בעייתיים מסויימים בתנ"ך, והוא דן במיוחד בשאלת הכנענים, בספרו The God I don’t Understand (אלוהים שאני לא מבין).[\[x\]](/#_edn10) "האם פערים בהבנתנו את הטקסטים האלה עדיין קיימים? האם חלק מהשאלות שלנו ישארו ללא מענה? בהחלט! אבל אני מאמין שעם סבלנות, אדיבות וענווה נוכל לנווט בשבילים האלה בצורה מוצלחת יותר, ולהגיע לתשובות מספקות יותר מאלה שמספקים האתאיסטים החדשים."

בעיה מהותית אחת ל*כל* פרשן באשר הוא היא כלהלן: אנחנו עוסקים בטקסטים מן התנ"ך שמתארים דברים שהתרחשו בתקופה ותרבות שמרוחקים מאיתנו כרחוק מזרח ממערב. במקרים רבים, האתאיסטים החדשים לא מפגינים סבלנות רבה, אלא ילדותיות בנסיונם להבין טקסט מורכב, הקשר היסטורי, ומיקומו של טקסט נתון במכלול הרחב יותר של כתבי הקודש בכללותם. אך זה בדיוק מה שעלינו לעשות ומה שספר זה שם לו למטרה להשיג ברמה שנגישה לכל המעוניין.

[](/#_ednref1)

---

**לקריאה נוספת**Novak, Michael. No One Sees God. New York: Doubleday, 2007.

Wright, Christopher J. H. The God I Don’t Understand: Re‑ections on Tough Questions of Faith. Grand Rapids: Zondervan, 2008.

*Copan, Paul, and William Lane Craig. Contending with Christianity’s Critics: Answering New Atheists and Other Objectors. Nashville: B & H Academic, 2009.*

*Ganssle, Greg. A Reasonable God: Engaging the New Face of Atheism. Waco: Baylor University Press, 2009.*

*McGrath, Alister. The Dawkins Delusion. Downers Grove, IL: InterVarsity, 2007.*

*Meister, Chad, and William Lane Craig, eds. God Is Great, God Is Good: Why Believing in God Is Reasonable and Responsible. Downers Grove, IL: InterVarsity, 2009*.

[\[i\]](/#_ednref1) ראה, David Kinnaman, unChristian: What a New Generation Really Thinks about Christianity . . . and Why It (Matters (Grand Rapids: Baker, 2007.

[\[ii\]](/#_ednref2) (See chapter 14 in Rodney Stark, What Americans Really Believe (Waco: Baylor University Press, 2008.

[\[iii\]](/#_ednref3) ראה Philip Jenkins, The Next Christendom (Oxford: Oxford University Press, 2002); and Philip Jenkins, The New (Faces of Christianity (Oxford: Oxford University Press, 2008.

[\[iv\]](/#_ednref4) Michael Novak, “Remembering the Secular Age,” First Things (June/July 2007), www.‑rstthings.com/article.php3?id\_article=5922.

[\[v\]](/#_ednref5) Katherine Swallow Prior, “New and Unimproved: Atheism’s Brash but Ineffectual Makeover,” Salvo 7 (2009), vailable online at http://www.salvomag.com/new/articles/salvo7/7prior.php.

[\[vi\]](/#_ednref6) Chris Hedges, I Don’t Believe in Atheists (New York: Free Press, 2008), 2–3.

[\[vii\]](/#_ednref7) Stark, What Americans Really Believe, 120.

[\[viii\]](/#_ednref8) דבריו של רוס מופיעים על כריכת ספרם של אליסטר וג'ואנה מקגראת' The Dawkins Delusion? (אשליית דוקינס?),

Downers Grove, IL: InterVarsity, 2007.

[\[ix\]](/#_ednref9) Terry Eagleton, “Lunging, Flailing, Mispunching,” London Review of Books (October 19, 2006), www.lrb.co.uk/v28/n20/print/eagl01\_.html (accessed November 25, 2007). Eagleton gives a fuller critique in Reason, Faith, and Revolution: Reflections on the God Debate (New Haven: Yale University Press, 2009).

[\[x\]](/#_ednref10) Quentin Smith, “The Wave Function of a Godless Universe,” in Theism, Atheism, and Big Bang Cosmology (Oxford: Clarendon Press, 1993), 322.

[\[xi\]](/#_ednref11) William Lane Craig, “Dawkins’s Delusion,” in Contending with Christianity’s Critics: Answering New Atheist and Other Objectors, ed. Paul Copan and William Lane Craig (Nashville: B & H Academic, 2009), 5.

[\[xii\]](/#_ednref12) דניאל דנט אמר זאת במסגרת עימות פומבי עם דינש ד'סוזה באוניברסיטת טאפטס ב-20 בנובמבר, 2007. לצפייה בוידאו – http://ygod.web2.onlinenw.com/index.php?pr=Dinesh\_vs\_Dennett (accessed June 21, 2009).

[\[xiii\]](/#_ednref13) Rev. Al Sharpton and Christopher Hitchens, “Can Morality Exist without God?” New York Public Library (May 7, 2007). Video available at http://fora.tv/2007/05/07/Al\_Sharpton\_and\_Christopher\_Hitchens.

[\[xiv\]](/#_ednref14) דברי אביו של ג'פרי דאהמר, ליונל, בסרט הדוקומנטרי שנערך על בנו, Jeffrey Dahmer: The Monster Within, DVD, produced by Christine Shuler (A&E Biography, 1996).

[\[xv\]](/#_ednref15) ג'פרי דאהמר, בראיון שערך סטון פיליפס, Dateline NBC, ה-29 בנובמבר 1994.

\[i\] ראה Paul Copan, “Is Yahweh a Moral Monster? The New Atheists and Old Testament Ethics,” Philosophia Christi 10, no. 1 (2008): 7–37. Available at www.epsociety.org/library/printable/45.pdf/.

[\[ii\]](/#_ednref2) Richard Dawkins, The God Delusion (Boston: Houghton Miin, 2006), 248, 242, 243, 247.

[\[iii\]](/#_ednref3) שם, 241, 51.

[\[iv\]](/#_ednref4) שם, 31.

[\[v\]](/#_ednref5) Daniel Dennett, Breaking the Spell: Religion as a Natural Phenomenon (New York: Viking, 2006), 206, 265, 267.

[\[vi\]](/#_ednref6) Christopher Hitchens, God Is Not Great: How Religion Poisons Everything (New York: Hachette Book Group, 2007), 99, 101–2.

[\[vii\]](/#_ednref7) Sam Harris, Letter to a Christian Nation (New York: Alfred A. Knopf, 2006), ix, 8.

[\[viii\]](/#_ednref8) Sam Harris, The End of Faith (New York: W. W. Norton, 2004), 18.

[\[ix\]](/#_ednref9) Harris, Letter to a Christian Nation, 18–19, 23–24.

[\[x\]](/#_ednref10) Christopher J. H. Wright, The God I Don’t Understand: Reflections on Tough Questions of Faith (Grand Rapids: (Zondervan, 2008.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/e1ed00d876152714206ff3efe85c79945ff61d57b3b4d08b738bb8e42987d3c6?s=300&d=mm&r=g) 

 פול קופאן 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/paul-copan/) [    ](https://igod.co.il/author/paul-copan/)

**קטגוריות:** פילוסופיה

---

### [אלוהים - מפלצת יהירה עם תאבון בלתי נדלה לשבח, הלל וקורבנות?](https://igod.co.il/morality/אלוהים-מפלצת-יהירה-עם-תאבון-בלתי-נדלה/)

**Published:** נובמבר 17, 2016
**Author:** פול קופאן

**Content:**

ענווה היא סגולה שאינה מובנת נכונה. אתאיסטים תוהים מדוע אין באפשרותנו להאשים את אלוהים – שהוא, ובכן, "מרוכז-באלוהים" – גם בכך שהוא נרקיסיסט ומלא גאווה. לדברי ריצ'ארד דוקינס, אלוהים מתעסק בצורה אובססיבית ב"עליונות שלו על אלים יריבים".[\[i\]](/#_edn1) נדמה שאלוהי התנ"ך והברית החדשה מחפש כל הזמן תשומת לב ומתאווה לשבח והלל – תכונה ממש לא מושכת. המטרה שלו היא "לשום לו שם" (שמואל ב' ז' כ"ג). הוא הוציא את עמו ממצרים "למען שמו" (תהילים ק"ו ח').

אז, האם אלוהים סובל מהתעסקות עצמית לא בריאה? האם יש אמת בדבריהם של ידידנו האתאיסטים? לא בנקודה הזו. בחינה מדוקדקת יותר מעלה שאלוהים הוא דווקא עניו, מעניק מעצמו ומרוכז באחרים.

### **הגדרת המונחים שלנו**

וינסטון צ'רצ'יל תיאר פעם את אחד ממכריו במילים הבאות: "הוא אדם עניו – ולא בכדי!" מן הסתם לאותו אדם היו מגבלות מסוימות והיה עליו להבטיח שהוא מודע להן.

ברוב המקרים, לפני שניגשים לנושא כלשהו, חשוב להבהיר את התנאים ולהגדיר תחילה את המונחים שמשמשים אותנו. למה אנחנו *באמת* מתכוונים כשאנחנו אומרים "גאווה" ו"ענווה"? גאווה היא ראיה מנופחת של עצמנו – מסע פרסום שקרי שנועד לקדם את עצמנו כי אנחנו חוששים שאחרים לא יקבלו את מי שאנחנו באמת.[\[ii\]](/#_edn2) גאווה היא למעשה שקר על הזהות האמיתית או ההישגים שלנו. גאווה משמעה לחיות בעולם שמוקף באמרות שקר על עצמנו, ולקיחת הקרדיט שלא מגיע לנו.

כן, במובן מסוים, אנחנו יכולים "להתגאות" או להיות מסופקים בעבודה שלנו; המאמין ששם מבטחו ותלותו באלוהים יכול "להתגאות באלוהים" (השניה אל הקורינתים י' 17) ובצלב המשיח (גלטים ו' 14). לא מדובר פה בבטחון עצמי שמבוסס על מה שביכולתי לעשות ולהשיג בכוחות עצמי; התנהגות שכזו היא למעשה כשלון או סירוב להכיר במקומנו הנאות בפני אלוהים לאור חסדו.

אז מה היא ענווה? ענווה היא הערכה ראליסטית של עצמנו – של נקודות החולשה והחוזק שלנו. גניבה ספרותית (בעיה רצינית בעולם האקדמיה בימינו) היא נסיון לקחת את הקרדיט על עבודתו של מישהו אחר. גונבי ספרות יוצרים תחושה מנותקת מהמציאות. אבל אם יוֹ-יו מַה יגיד שהוא "לא באמת יכול לנגן בצ'לו טוב כל כך" או אם מסי או רונאלדו יאמרו על עצמם שהם"לא באמת כאלה טובים בלשחק כדורגל", יהיו אלה אמירות נטולות כל אחיזה במציאות – זוהי ענווה *מזויפת*. (מעבר לכך, אמירות שכאלה הן בדרך כלל נסיון להשיג תשומת לב מהדלת האחורית!) ענווה אמיתית לא מתכחשת ליכולות שלנו, אלא מכירה בכך שאלוהים הוא המקור למתנות האלה, עליהן איננו יכולים לקחת את הקרדיט. מה יש לנו שלא קיבלנו (הראשונה לקורינתים ד' 7)? התהלכות בענווה היא ידיעת מקומנו ההולם בפני אלוהים – עם כל החולשות ונקודות החוזקה שלנו.

אז, האם אלוהים גאה? לא, הוא פשוט רואה את עצמו בצורה ריאליסטית, לא בצורה מזוייפת או מוגזמת. אלוהים, מעצם הגדרתו, הוא הישות האדירה והמקסימאלית ביותר שאפשר להעלות על הדעת, מה שהופך אותו ראוי לשבח והלל. אם איזו ישות אדירה ורבת עצמה, ועם זאת מרושעת ונבזית, תדרוש את הסגידה שלנו, אל לנו להעניק לה אותה. ישות שכזו לא תהיה ראויה לסגידה, לשבח ולהלל שלנו.

אלוהים לא לוקח קרדיט מעבר למה שהוא ראוי לו. לדוגמה, הוא לא טוען שהוא מחליט החלטות שבני אדם בעלי אחריות מוסרית צריכים לקחת בעצמם, והוא גם לא לוקח את הקרדיט על בריאת-רשע בשם ה"ריבונות" (כפי שיש שנוטים לייחס לו כשהם מהללים את אלוהים על דברם רעים שקורים). לא, אלוהים לא "יַחְשֹׁב אֶת עַצְמוֹ לְיוֹתֵר מִשֶּׁרָאוּי לוֹ לַחְשֹׁב" (רומים י"ב 3). הוא חושב על עצמו בדיוק כפי שהוא באמת – מושלם.

### **דמותו של אלוהים – גאווה אלוהית או מתנה מרובת חסד?** 

נדמה כי טענתו של דניאל דנט שאלוהים הוא לא יותר מאשר *אדם*-עָל בעל תאבון להלל ושבח מקבלת חיזוק מעצם הרעיון שאלוהים ברא את בני האדם בצלמו ובדמותו (בראשית א' כ"ו-כ"ז). אלוהים הוא כמו אמן שיוצר בובות צעצוע שנראות בדיוק כמוהו. עצם העובדה שאלוהים ברא את בני האדם בצלמו ובדמותו היא לא עדות נוספת ליוהרה ולגאווה שלו?

למעשה, היווצרות בדמותו של אלוהים וקבלת ישועה (כניסה למשפחתו של אלוהים) הם ביטויים לטובו וחסדו של אלוהים, לא ליוהרה שלו. כשאלוהים ברא את בני האדם, הוא נתן להם את הכלים הייחודיים שמאפשרים להם למלא שני תפקידים, כפי שמלמדים הפרקים הראשונים בספר בראשית. התפקיד הראשון הוא תפקיד של *מלכות*: אלוהים העניק לנו את הזכות לשלוט יחד איתו על הבריאה. התפקיד השני הוא תפקידנו כ*כוהנים*, כלומר ה"התהלכות שלנו עם" אלוהים וכינון חיינו סביבו. בריאתנו בצלם אלוהים כמלכים-כהנים טומנת בחובה את היכולת לנהל מערכת יחסים עם אלוהים, לחשוב בצורה הגיונית, להחליט החלטות מוסריות, להתבטא בצורה יצירתית, ו(יחד עם אלוהים) לדאוג לבריאה כולה ולרתום אותה בחכמה. זוהי זכות, לא שעבוד!

עצם בריאתנו בצלם אלוהים משמעה פשוט שאלוהים "מחלק את העושר" איתנו. עושר טובו של אלוהים מורעף על בריאתו, שחיה, נעה, וקיימת בו. למרות שאלוהים ברא בחופשיות וללא מעצורים, הוא מלא עד גדותיו בשמחה ואהבה ומשתוקק לחלק את טובו עם ברואיו. הוא מאפשר לנו, נושאי דמותו, לחלוק (באופן מוגבל למדי) במאפיינים ובתכונות שלו. אלוהים מאפשר לנו לקחת חלק בחייה של קהילה שמימית. אלוהים נותן לנו מחמאה גדולה מעצם כך שהוא מברך אותנו בעמדת זכות וביכולות חשובות – כאלה שמשקפות את טבעו הנפלא שלו בכבודו ובעצמו.

### **הביולוגיה של מסירות דתית?**

תומאס אדיסון אמר שבני האדם הם "דתיים חשוכי מרפא". ההיסטוריה בהחלט מעידה שהצדק איתו. אבל *מדוע* בני האדם מפגינים נטיות דתיות שכאלו לאורך אלפי שנים ומכלול תרבויות שונות? דוקינס ודנט מפרשים: תיאולוגיה היא ביולוגיה. מבחינת דוקינס, אלוהים הוא "אשליה"; מבחינת דנט, מאמינים דתיים נתונים תחת "כישוף" שיש לשבור. כמו מחשבים, אומר דוקינס, אנחנו מגיעים מאובזרים עם נטייה מוטבעת לעשות (ולהאמין) מה שאומרים לנו. ולכן מוחות צעירים ורכים הם רגישים ופגיעים לוירוסים או דלקות מנטליות ("מומים"). מטיפים ומבוגרים כריזמטיים אחרים יורקים את רפש האמונות התפלות שלהם, ובני הדורות הבאים נאחזים בדבריהם ובסופו של דבר מקימים קהילות ובתי ספר דתיים. גם אם אין "גן אלוהי", לבני האדם בהחלט יש דחף דתי – מעין רכיב בחומרת המוח שלנו שגורם לנו להימשך למיתוסים על טבעיים – כך לטענת האתאיסטים.[\[iii\]](/#_edn3)

יש שמסיקים, אי לכך, שאלוהים לא קיים באמת אלא הוא פשוט תוצר של תהליכים ביולוגיים צפויים. בעיה מהותית אחת עם הטענה הזו היא שזהו כשל לוגי שאין לו אח ורע. זה פשוט לא הגיוני שאם בני האדם איכשהו "מתוכנתים" להיות דתיים, הפועל היוצא מכך הוא שאלוהים לא קיים. זה מה שנקרא "כשל גנטי" – הוכחת או הפרכת אמיתות תפיסה מסויימת בהסתמך על המקור שלה. במקרה הזה, קיומו של אלוהים הוא שאלה נפרדת ממקורן של אמונות דתיות. אנחנו צריכים למיין ולהפריד בין *ביולוגיה* של אמונה לבין *הגיון* של אמונה.

כמו כן, אפשר להפוך את הקערה על פיה: אם אלוהים קיים ותכנן אותנו כדי שנהיה בקשר איתו, אז אנחנו בעצם מתפקדים כהלכה כשאנחנו מכוונים לעבר אמונה באלוהים. אנחנו יכולים להסכים שתהליכים טבעיים תורמים באופן חלקי למחויבות האדם לאלוהים. במקרה הזה, הטיעון הבסיסי של דוקינס ודנט יכול בעצם לתמוך ברעיון שמאמינים דתיים מתפקדים בצורה הולמת ונאותה.

מעבר לכך, עדיין נותרת בעינה השאלה מדוע שאנשים ימציאו אלים ורוחות מלכתחילה. מדוע שבני האדם יקריבו את חייהם *מרצונם החופשי* עבור איזה מימד בלתי נתפס? זה אולי נובע מכך שהמימד הגשמי לא מכיל את מקור העקביות, הסדר, המוסריות, המשמעות וההנחייה עבור החיים. בני אדם, למרות היותם בעלי גוף בשר ודם, הם בריות רוחניות, מוסריות; ביכולתם להתעלות מעל לגשמי ולביולוגי ולהגות בהם ובמצבם, מה שיכול בתמורה להוביל לחיפוש אחר אל מימד רם ונישא.[\[iv\]](/#_edn4)

ניסיונות מקרבם של האתאיסטים החדשים האלה לבטל את התיאולוגיה כפיקציה מועילה, או גרוע מכך, אשליה הרסנית, אינם מספקים בידינו הסבר לשאלה מדוע הדחף הדתי טבוע בקרבנו בכזו מידה. אם אלוהים קיים, עם זאת, יש לנו סיבה מצויינת שמסבירה מדוע "קנאה דתית" בכלל קיימת.

### **עבודת אלוהים: להתחבר למציאות** 

הזמר בוב דילן כתב את השיר "Gotta Serve Somebody" ("חייב לשרת מישהו"). "אולי זה השטן, ואולי זה אלוהים", הוא שר, "אבל אתה חייב לשרת מישהו".[\[v\]](/#_edn5) ישוע לימד שבני אדם תמיד מהללים, ושההלל הזה או שהוא מופנה לאלוהים או לתחליף-אל מעשה ידי אדם (אליל). בדרשה על ההר, הוא אומר מפורשות שאיננו יכולים לשרת שני אדונים בו זמנית; אנחנו לא יכולים לאהוב את אלוהים *ואת* הממון גם יחד (מתי ו' 24). באגרת אל הרומים ו', שאול מאשר שנהיה משועבדים לציות או לחוסר ציות (פס' 16).

כפי שראינו, אנחנו יצורים בעלי נטייה דתית באופן טבעי. קהלת מכיר בכך שאלוהים "נתן את העולם", כלומר את הנצח, בליבותינו (ג' י"א). אנחנו נועדנו להלל ולשרת. אז, אם אלוהים אכן קיים, אז עבודת אלוהים ביסודו של דבר היא פשוט יצורים ברואים רוחניים, בעלי מוסר, שפשוט מתחברים למציאות. בדיוק כמו שענווה אמיתית מושרשת במציאות, כמוה גם הלל ושבח לאלוהים. מדוע אלוהים מתעקש שנהלל אותו? מאותה סיבה שמובילה הורים לדרוש מילדיהם להתרחק מאש או מכוניות מהירות. אלוהים לא רוצה שבני האדם יפרידו עצמם מהמציאות הרוחנית-אולטימטיבית, מה שבסופו של דבר רק יפגע בנו.

כשאלוהים קורא לנו לעבוד ולהלל אותו, לא מדובר בהפגנת גאווה – תפיסה מזויפת ומנופחת שלו לגבי עצמו. הלל נותן ביטוי למודעות שלנו באשר למקומו הראוי של אלוהים – וכפועל יוצא מכך שלנו – בסדר הדברים, והוא גם הופך אותנו לכדי מה שנועדנו להיות. בסופו של דבר, אלוהים רוצה שיכירו בכך שהוא אלוהים, שזה אך ראוי והדבר המועיל והטוב ביותר עבור כל ברואיו. מצד שני, כשבני אדם מבקשים להם תהילה נצחית, חובקת עולם, במקרה הזה כן מדובר בעבודת אלילים משוללת מציאות.[\[vi\]](/#_edn6)

### **חיפוש נואש לשבח והלל?**

זה די חורה לנו כשאדם כלשהו באופן עקבי מנסה להוציא מאיתנו מחמאות, לא? אז למה אלוהים עושה את זה? מה הקטע של כל החיפוש אחר שבח והלל?

למעשה, בכתובים, אלוהים הוא לא זה שמצווה עלינו להלל אותו. בדרך כלל, יצורים ברואים הם שקוראים אלה לאלה באופן ספונטני לצאת בשבח והלל לאלוהים – להכיר בגדולתו של אלוהים ובהיותו ראוי לשבח והלל. שבח זורם באופן טבעי מהנאתם של ברואי אלוהים ומשלים אותה. אלוהים מספק את צרכיו שלו הוא ומסופק בו עצמו. הוא לא צריך בני אדם חלושים כדי לתת דחיפה לאגו שלו. כפי שמזכיר לנו הנאמר במזמור נ' (פס' י"ב): "אִם אֶרְעַב, לֹא אֹמַר לָךְ; כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ".

הסופר והפילוסוף ק' ס' לואיס, גם הוא תהה באשר לרעיון הזה של הלל והשתחוויה והעלה על הכתב את מה שהוא למד:

"העובדה הבולטת ביותר בכל הקשור להלל – בין אם מדובר בהלל לאלוהים או כל דבר אחר – נעלמה מבינתי בצורה מוזרה. חשבתי על זה במונחים של מחמאה, אישור, או מתן כבוד. אף פעם לא שמתי לב לכך שכל ההנאה באשר היא באופן ספונטני זורמת לכדי הלל… העולם מהדהד הלל – מאהבים מהללים ומשבחים את אהובותיהם, קוראים את המשורר האהוב עליהם, טיילנים את הנוף והחוצות, שחקנים את המשחק… אני חושב שאנחנו נהנים לשבח ולהלל את מה שמהנה אותנו כי ההלל לא רק מבטא את הנאתנו אלא גם משלים אותה; זהו המימוש המושלם."[\[vii\]](/#_edn7)

לואיס הבין שהלל נובע מעשיית מה שאדם אינו יכול להפסיק לעשות – מתן ביטוי למה שאנחנו רואים כבעל חשיבות נעלה על כל דבר אחר: "טוֹב זַמְּרָה אֱלֹהֵינוּ". למה? "כִּי נָעִים נָאוָה תְהִלָּה" (תהילים קמ"ז א').

כאשר אמא מבשלת ארוחה נפלאה, אנחנו מהללים אותה במחמאות ומבקשים את הסכמתם של שאר בני המשפחה לכך. באותו האופן מחברי התנ"ך מבקשים לתת הלל ומחמאות למי שהעניק לנו לא רק את פרי השדה, על מנת שנוכל לבשל ארוחות נפלאות, אלא את החיים כולם.

נקודה נוספת שקשורה לכך: כשאנחנו, ברואי אלוהים, *באמת ובתמים* מפגינים את אהבתנו לאלוהים, זה לא אמור לנבוע מאיזה רצון מטופש לזכות בגמול כלשהו או להימנע מענישה. התענוג הצרוף שבנוכחות אלוהים – הטוב הנשגב מכל שבני האדם יכולים לזכות בו – והאישור שהוא מעניק לנו, הם כל הגמול שאנו זקוקים לו. לואיס מצייר תמונה מרעננת:

"ממון הוא לא הגמול הטבעי לאהבה; מסיבה זו אנחנו מכנים גבר שנושא אישה עבור הכסף שלה תחמן. אבל נישואין הוא הגמול הראוי למי שאוהב באמת, ואין שגיאה בכך אם זהו רצונו… אלה שזכו בחיי עולם בראיית אלוהים יודעים היטב שלא מדובר בשוחד, אלא במימוש המוחלט של סגידתם לאלוהים עלי אדמות."[\[viii\]](/#_edn8)

### **אלוהים העניו, שנותן מעצמו**

מאמינים משיחיים רבים חושבים בטעות שמשהו שדומה לענווה שמימית מופיע מדי פעם בכתבי הקודש – לדוגמה, בהופעתו של ישוע בבשר – אבל מדובר בענווה נטולת איכויות שמימות ארוכות טווח. בחינה מדוקדקת יותר מעלה שאחד הדברים שמאפיינים את אלוהים באופן עקבי, אפילו בתנ"ך, הוא שהוא עניו. "רָם וְנִשָּׂא" שוכן עם "דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ" (ישעיהו נ"ז ט"ו). פסוקים ה'-ו' במזמור קי"ג מעידים על אלוהים שמשפיל עצמו להשקיף עלינו ולבדוק מה מצבנו. במסגרת האינטראקציה של אלוהים עם עם-ישראל, אנחנו רואים סבלנות נטולת אנוכיות למרות המרד, התלונות ועבודת האלילים שרווחה בקרב עמנו.

הברית החדשה מרחיבה את הדיבור בנושא ענוותו של אלוהים והשפלתו את עצמו; היא לא ממציאה אותו יש מאין. בברית החדשה ענוותו של אלוהים מובהרת במספר דרכים.

***אלוהים לובש בשר ודם.*** עדות לענוות אלוהים היא התגלותו לאנושות במדות אנוש (המשיח). אלוהים התגלה כיהודי בדמותו של ישוע מנצרת. מאחר ובני האדם נבראו בצלם אלוהים, ביאתו של אלוהים בדמות אדם לא מהווה סתירה כלשהי; אחרי הכל מה שהופך אותנו אנושיים נובע בראש ובראשונה מטבעו של אלוהים.

ישוע שבא בבשר מתאר את עצמו כ"עניו ונמוך רוח" – דברים שנאמרו באותו הקשר בו הוא מכריז על עצמו שהוא (1) מכיר את האב ומגלה אותו לאחרים באופן הייחודי לו ו-(2) זה שנותן לעמלים ולעייפים מנוחה לנפשותיהם (מתי י"א 29-27). גדולה וענווה לא סותרות אחת את השנייה. למעשה, גדולתו של אלוהים נראית בנכונותו לשרת אותנו: "וַאֲנִי בְּתוֹכְכֶם כְּמוֹ הַמְּשָׁרֵת" (לוקס כ"ב 27). ישוע בא לא כדי שישרתו אותו אלא כדי "לְשָׁרֵת וְלָתֵת אֶת נַפְשׁוֹ כֹּפֶר בְּעַד רַבִּים" (מרקוס י' 45).

***אלוהים לקח את מקומנו על הצלב****.* עבדול, חבר מוסלמי, ביטא פעם את הקושי שיש לו עם הנקודה שאלוהים הפך בשר ודם ומת על הצלב. "זו כזו השפלה!" הוא הזדעק. בעיני המוסלמים אלוהים כל כך רם ונישא ורחוק מאיתנו בני האדם. אבל האגרת אל הפיליפים ב' מעידה בצורה נפלאה על המרחק העצום שאלוהים מוכן ללכת בתמורה לישועתנו: אלוהים השפיל (רוקן) את עצמו, הפך לעבד (ביוונית doulos) שמת במערומיו, לעיני כל – בבושה והשפלה שאין כמותן (פס' 8-6). צליבתו של ישוע היא תמונה של ענווה וגדולה אדירות זו לצד זו. השפלתו של אלוהים הופכת להיות תו ההיכר שלו ורגע הפאר והתפארת! ישוע, שחי בנאמנות את סיפורו של ישראל כפי שאלוהים התכוון שיהיה מלכתחילה, סבל למעשה את קללת הנידוי והריחוק כדי שהקהילה החדשה שאלוהים מקים (המאמינים במשיח מכל העמים והאומות) תוכל לקבל ברכה.

בבשורת יוחנן מדובר על ישוע ש"ינשא" על הצלב (י"ב 32; השווה ג' 15-14; ח' 28). הכוונה פה היא *מילולית* ו*סמלית* גם יחד. ה"הינשאות" של ישוע היא גם ההרמה הפיזית שלו על הצלב וגם התייחסות סמלית לרוממות ולכבוד מאלוהים שיזכה להן, כולל משיכת כל אומות העולם לישועה (יוחנן י"ב 32). הרגע בו ישוע מת מוות כה משפיל הוא הוא הרגע שבו הוא "פואר בכבוד" (יוחנן י"ב 24-23; י"ג 32-31). רגע הכבוד והתפארת האדירים ביותר שחווה אלוהים הוא בחוויית ההשפלה והבושה האדירות ביותר – כשהוא לקח על עצמו דמות עבד וסבל עד מוות בצלב למעננו.

עד כדי כך אלוהים מוכן להרחיק לכת עבור ישועתנו! בשום מקום אחר בעולם הקדום איננו נתקלים במיתולוגיה בה אלוהים מפגין את אהבתו לאנושות בצורה כזאת. מה הפלא שחוקר הברית החדשה הגרמני המנוח, מרטין אנגל כתב, "חוסר העקביות בין המוות המביש של פושע מדינה יהודי וההודאה שמתארת את האיש המוקע הזה כאלוהים שהתקיים מאז ומעולם, שהשפיל עצמו ובא לעולם למות מות עבד, עד כמה שאני יכול לראות, אין לו מקבילה בעולם הקדום".[\[ix\]](/#_edn9)

בשיחה עם אתאיסט ישראלי מוערץ בפייסבוק, הוא ביטא באוזניי פעם את חוסר אמונתו ואף את הבוז שהוא חש לגבי הרעיון שנוצרים עונדים צלבים: "איך יכולים הנוצרים לענוד בגאווה את מכשיר העינוי וההשפלה? אם אחיך היה מוצא להורג באמצעות כסא חשמלי, היית עונד שרשרת עם דמות של כסא חשמלי סביב צווארך?" עניתי בתגובה שזה תלוי: "אם אחי היה במקרה ישוע מנצרת ומותו על ידי הכסא החשמלי הוא שהוביל לישועתי והיה האמצעי באמצעותו הובס הרשע והתחדשה הבריאה, הרי שאותו כסא חשמלי היה הופך מסמל של בושה וענישה לסמל של אהבה, חסד ותפארת".

**לקריאה נוספת**

Bauckham, Richard. Jesus and the God of Israel: God Cruci­ed and Other Studies on the New Testament’s Christology. Grand Rapids: Eerdmans, 2008.

Lewis, C. S. “The Weight of Glory.” In The Weight of Glory and Other Ad-dresses. New York: Macmillan, 1965.

[](/#_ednref1)

---

\[i\] Richard Dawkins, The God Delusion (Boston: Houghton Miin, 2006), 37.[\[ii\]](/#_ednref2) Lewis B. Smedes, Love within Limits (Grand Rapids: Eerdmans, 1978), 31. See also chapter 8, “The Great Sin,” in (C. S. Lewis, Mere Christianity (New York: Macmillan, 1952.

[\[iii\]](/#_ednref3) Gordon Slack, “The Atheist,” Salon, April 30, 2005, http://dir.salon.com/story/news/feature/2005/04/30/dawkins/index.html. Also see Daniel Dennett, Breaking the (Spell: Religion as a Natural Phenomenon (New York: Viking, 2006.

[\[iv\]](/#_ednref4) Christian Smith, Moral, Believing Animals: Human Personhood and Culture (New York: Oxford University Press, 2003), 110, 122.

[\[v\]](/#_ednref5) Bob Dylan, “Gotta Serve Somebody,” Special Rider Music, 1979.

[\[vi\]](/#_ednref6) Richard Bauckham, Bible and Mission: Christian Witness in a Postmodern World (Grand Rapids: Baker; Carlisle, UK: Paternoster, 2004), 37.

[\[vii\]](/#_ednref7) C. S. Lewis, Reflections on the Psalms (New York: Harcourt Brace Jovanovich, 1958), 94–95.

[\[viii\]](/#_ednref8) C. S. Lewis, “The Weight of Glory,” in The Weight of Glory and Other Addresses (New York: Macmillan, 1965), 4–5.

[\[ix\]](/#_ednref9) Martin Hengel, The Son of God: The Origin of Christology and the History of Jewish-Hellenistic Religion, trans. John Bowden (Philadelphia: Fortress, 1976), 1.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/e1ed00d876152714206ff3efe85c79945ff61d57b3b4d08b738bb8e42987d3c6?s=300&d=mm&r=g) 

 פול קופאן 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/paul-copan/) [    ](https://igod.co.il/author/paul-copan/)

**קטגוריות:** מוסר

---

### [יהוה - אלוהי זעם רגשי, קטנוני וקנאי בצורה מוגזמת?](https://igod.co.il/morality/יהוה-אלוהי-זעם-רגשי-קטנוני-וקנאי-בצור/)

**Published:** נובמבר 17, 2016
**Author:** פול קופאן

**Content:**

זכור את דברי הלעג של דוקינס שטוען שאלוהים "חטף זעם ברמות בלתי נתפסות בכל פעם שילדיו פלירטטו עם אל אחר כלשהו".[\[i\]](/#_edn1) אופרה ווינפרי אמרה שהאמונה המשיחית החלה לעורר בה דחייה כששמעה מטיף שהודה בכך שאלוהים הוא אל קנא. ביל מאהר, יוצר הסרט "בדיחדת" (Religulous) אמר דברים דומים – שקנאה מעצם כך שלאדם יש אלים אחרים על פני אלוהים היא פשוט לא דבר "מוסרי". האתאיסטים רואים את יהוה כחסר סבלנות, קנאי, ומי שזעמו מתעורר בקלות – אלוהות קטנונית וחסרת בטחון.

**קנאה טובה וקנאה רעה**

חשוב שנגדיר את המונחים שמנחים אותנו. קנאה יכולה להיות דבר שלילי או חיובי. הגנה על דברים קטנוניים היא דבר רע; הגנה על דברים יקרי ערך היא לא. אם קנאה מושרשת באנוכיות, מן הסתם מדובר בסוג השלילי של קנאה. קנאה שנובעת מדאגה לטובתו של הזולת, עם זאת, היא דבר ראוי. כן, קנאה יכולה להיות מידה מגונה (ראה גלטים ה' 20 – "שִׂנְאָה, מָדוֹן, צָרוּת עַיִן, כַּעַס". אך היא יכולה בה במידה להיות גם מעלה טובה. בעל אוהב "קנאי" לאשתו ומעוניין בנאמנות שלה אליו. כך גם "קנאת אלוהים", כפי שמכנה אותה שאול השליח: "מְקַנֵּא אֲנִי לָכֶם קִנְאַת אֱלֹהִים, כִּי הֶאֱרַשְׂתִּי אֶתְכֶם לְאִישׁ אֶחָד, לַמָּשִׁיחַ, כְּדֵי לְהַצִּיגְכֶם בְּתוּלָה טְהוֹרָה לְפָנָיו" (השניה לקורינתים י"א 2). שאול דאג לשלומם של הקורינתים. הקנאה שלו לא נבעה מגאווה פגועה או מאנוכיות.

לאורך כתבי הקודש, אנחנו רואים את אלוהים כמאהב שדואג לאהוביו ומביע עניין בהם. הוא מלא כאב ותדהמה כשעם הברית שלו רודף אחר אלים מעשה ידי אדם. בספר הושע, ליבו (מטאפורית) של אלוהים – הבעל האוהב – נחמץ כשאשתו, ישראל, שוב ושוב בוגדת בו: "נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי, יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי" (הושע י"א ח').

מתי קנאה יכולה להיות דבר טוב? כשמדובר באלוהים זה קורה כשאנחנו מחטטים בערמות הזבל של החיים בניסיון למצוא בהם סיפוק, בעודנו מדירים רגלינו מהמקור האולטימטיבי שיכול להביא לנו סיפוק אמיתי. זה מזכיר לי קריקטורה שראיתי פעם שמתארת כלב ששותה מיים מהאסלה. כשמים נוטפים מאפו, הוא נושא עיניים אל על ואומר, "אין טוב יותר מזה!"

במקום ליהנות ממי מעיין טהורים וטריים, אנחנו מחפשים אחר תחליפים מרופשים ומגעילים שבסופו של דבר רק מאכזבים אותנו. אלוהים נושא קינה על ישראל ואומר: "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי: אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת, בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם" (ירמיהו ב' 13).

כמו שאישה המכינה לבעלה ארוחה מושקעת, נעלבת מבעלה בעודו מפספס את הארוחה וחוזר הביתה לאחר שאסף בדרך מקדונלדס. כך מתאר ירמיהו כי אלוהים הכין לעם ישראל "מקור מים חיים", בעוד עם ישראל העדיף לנסות ולכרות לעצמו בארות שבקושי מכילים מים.

**אנלוגיית הנישואין**

חבר שעבד באירופה במשך שנים רבות סיפר לי על זוג נפלא שהוא הכיר. איכשהו הנושא של בגידה עלה איתם בשיחה. האישה השקטה למראית עין הצהירה נחרצות שאם בעלה אי פעם יבגוד בה, היא "תכסח לו את הצורה!" היה ברור שהיא רצינית!

אשה שקנאתה וכעסה לא מתעוררים כשאשה אחרת מפלרטטת עם בעלה לא באמת מסורה במלואה למערכת הנישואין שלהם. חיי נישואין בלי הפוטנציאל להתעוררותה של קנאה כשמישהו זר פולש לתוכם הם לא חיי נישואין באמת. זעם, כאב, סבל – אלו הן התגובות הראויות לפגיעה עמוקה שכזו. אלוהים מעורב, קרוב, וכזה שקושר עצמו לבני האדם. הוא רוצה להיות אביהם האוהב והשליט החכם שחולש על חייהם. במקרה של ישראל, אהבת אלוהים היא אהבתו של בעל נלהב ומלא תשוקה. מן הראוי שנעמוד נדהמים מעצם העובדה שבורא העולם מחבר עצמו בצורה כה עמוקה לבני האדם עד שהוא מוכן לפתוח את עצמו לכאב וייסורים בפני הדחייה והבגידה של בני האדם בו.

אלוהים פתח עצמו לדחייה חוזרת ונשנית מבני עמו. שוב ושוב בני עם ישראל פגעו בו והכעיסו אותו: "… אֲשֶׁר נִשְׁבַּרְתִּי אֶת לִבָּם הַזּוֹנֶה אֲשֶׁר סָר מֵעָלַי, וְאֵת עֵינֵיהֶם הַזֹּנוֹת אַחֲרֵי גִּלּוּלֵיהֶם" (יחזקאל ו' ט'). אלוהים סבל חוסר ציות רב, למרות דאגתו ואהבתו לבני עמו: "פֵּרַשְׂתִּי יָדַי כָּל הַיּוֹם, אֶל עַם סוֹרֵר, הַהֹלְכִים הַדֶּרֶךְ לֹא טוֹב אַחַר מַחְשְׁבֹתֵיהֶם. הָעָם הַמַּכְעִסִים אֹתִי עַל פָּנַי תָּמִיד" (ישעיהו ס"ה ב'-ג').

ניאוף רוחני הוא לא עניין של מה בכך, כמו שדוקינס חושב. שים לב לתפיסתו של אלוהים בכל הקשור לחוסר נאמנותם של ישראל כמתואר ביחזקאל ט"ז וכ"ג. התרחישים המתוארים בפרקים אלה בוטים למדי ולא בדיוק מתאימים לקהל הצעיר! בפרק ט"ז נעשה שימוש בשפה אינטימית, שנהוגה במסגרת נישואין, כדי לתאר את "נישואיו" של אלוהים לעמו בהר סיני – "עֵת דֹּדִים". אלוהים בא "בִבְרִית אֹתָךְ… וַתִּהְיִי לִי". אלוהים הרעיף אהבה על ישראל, אך הם בזו לזכות הזו. במקום לבטוח באלוהים, הם קשרו קשר עם עמים אחרים, כשהם בוטחים בכוחם הצבאי ובאלילי נכר במקום באלוהים. "וַתִּבְטְחִי בְיָפְיֵךְ, וַתִּזְנִי עַל שְׁמֵךְ"; "וַתְּפַשְּׂקִי אֶת רַגְלַיִךְ לְכָל עוֹבֵר; וַתַּרְבִּי אֶת תַּזְנוּתָיִךְ" (פס' ט"ו, כ"ה). הלשון הכל כך גרפית הזו נותנת ביטוי לבגידה הרוחנית העמוקה שבגדו ישראל.

אנחנו לא צריכים להיות מופתעים מכך שאלוהים רצה למחות את ישראל מעל פני האדמה אחרי שבגדו בו בהקימם את עגל הזהב: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ \[משה\] לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות ל"ב י'). מעשה עגל הזהב התרחש זמן קצר לאחר שישראל "נשבעו" אמונים ליהוה בסיני: "וַיֹּאמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כ"ד ז'; השווה פס' ג'). ניאופם של ישראל כמוהו כמו בעל שמוצא את אשתו במיטה עם גבר אחר – *בליל הכלולות שלהם*! אלוהים מקנא מכיוון שהוא קושר את עצמו לעמו במעין אינטימיות ששמורה לזוגות נשואים. לפיכך סגידה לאלילים ואלים אחרים היא דחייה של מי שהוא, בדיוק כמו שניאוף הוא דחייה של אדם את בן או בת זוגו במסגרת הנישואין.[\[ii\]](/#_edn2)

כשהמילה *קנא* מתארת את אלוהים בכתובים, זה נעשה במסגרת ההקשר של שבירת הברית, עבודת אלילים וסגידה לאלילי נכר.[\[iii\]](/#_edn3) כשאנחנו בוחרים לרדוף אחרי דברי העולם הזה במקום אחר מערכת היחסים שלנו עם אלוהים, אנחנו למעשה אשמים בניאוף רוחני (יעקב ד' 4; השווה השניה לקורינתים י"א 2), מה שמעורר את קנאתו הצודקת של אלוהים. למרבה הצער, הרבה מבקרי-יהוה שסולדים מהרעיון של קנאת אלוהים – בייחוד האתאיסטים– פשוט לא מבינים מדוע עבודת אלילים מהווה בעיה תהומית שכזו. אחרי הכל, מה לא בסדר בהבאת חתיכת בשר לפסל, נכון? בורות היא אולי אושר, אבל היא בהחלט לא מידה נעלה!

עבודת אלוהים היא – ותמיד תהיה – עסק מאוד מפתה שיכול להפיל את כולנו בפח. עבודת אלילים במזרח הקרוב הקדום היתה כרוכה בתמרון המציאות ("האלים") באמצעות טקסים וקרבנות מסוימים שנועדו להוביל לכך שלאדם יהיו עוד ילדים, יבול, ובקר. שירה ופיזום לאליל גרמו לאנשים ליצור קשר מיידי עם עצם מהותו של אל זה או אחר. ומי רוצה לצאת לדרך למסע ארוך ומפורך לירושלים שלוש פעמים בשנה כשאתה יכול בקלות לפנות פשוט למקדש או לאליל משפחתי (כמו דגון או הבעל) בחורשה או גבעה קרובה (דברים י"ב ב'; מלכים א' י"ד כ"ב-כ"ד)? עבודת אלילים במזרח הקרוב נשמעה טוב גם מבחינת הנאת החושים והסיפוק שאדם יכל לזכות בהם. במקום הריסון העצמי שדרשה הסגידה ליהוה, אדם יכל להשתכר בחגיגות האלילים כמו גם לקחת חלק במעשי מין טקסיים, זלילה, וניאוף – והכל בשם ה"דת". מעבר לכך, עבודת אלילים במזרח הקדום לא הובילה לכך שאדם בחר לשנות את התנהגותו המוסרית לטובה. כל עוד "האכלת" את האליל שלך, לא היה שום צורך בכך שתשנה את אורח חייך. תעמיד בניגוד לכך את ההתנהגות המוסרית שנדרשה מהאמינים ביהוה: "\[את\] כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה, נַעֲשֶׂה!" (שמות כ"ד ג').[\[iv\]](/#_edn4)

אז הטענה שישראל סתם "מפלרטטים" קמעא, ותו לא, משקפת את הבורות המוחלטת של דוקינס בכל הקשור לעת העתיקה. אנחנו צריכים אולי לשאול את דוקינס, "עד כמה צריך אדם להיות מחויב לחיי הנישואין שלו? באיזו חומרה יש לנהוג לגבי ניאוף במסגרת הנישואין?" תהא תשובתו אשר תהא, היא ללא ספק תחשוף דברים מעניינים.

**פגיעות שמימית**

לאורך התנ"ך, אלוהים לא רק מלא דאגה ואהבה לישראל אלא גם לעיתים קרובות סובל כאב בשל הטבע המרדני שלה והתשוקה שלו לריצוי עימה. אלוהים הוא בעל נפלא שמנסה ללא הרף לחזר אחר ילדיו ולהביא אותם חזרה לכדי הרמוניה עימו. בישעיהו ה' אלוהים מתואר ככורם שהיה עסוק ב"נטיעת" עמו ישראל – הפרי המובחר – על קרקע פוריה, עידר, חפר, סיקל ועזק אבנים. למרות הציפיה הלגיטימית שישראל יניבו פרי "טוב" של ענבים אחרי כל מה שהוא עשה, אלוהים מתוסכל מה"באושים" שהשדה מניב: " מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי, וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ?" (פס' ד'). ירמיהו כותב גם הוא על כך שאלוהים נטע את אלוהים כ"שורק" (כרם מובחר) ו"זרע אמת", אבל ישראל דחו את אלוהים (ירמיהו ב' 21). אותו רעיון של הציפייה הלגיטימית של אלוהים לחזרה בתשובה והפגנת צדק בישראל מופיע גם בצפניה ג' ז': "אָמַרְתִּי 'אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי, תִּקְחִי מוּסָר', וְלֹא יִכָּרֵת מְעוֹנָהּ, כֹּל אֲשֶׁר פָּקַדְתִּי עָלֶיהָ; אָכֵן הִשְׁכִּימוּ הִשְׁחִיתוּ כֹּל עֲלִילוֹתָם".

מחבר מזמור התהילים כותב גם הוא דברים דומים: "אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ. וְלֹא שָׁמַע עַמִּי לְקוֹלִי; וְיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה לִי" (תהילים פ"א י"א-י"ב). חוסר האמונים המתמשך של ישראל מכעיס את אלוהים. בעמוס ד' ו'-י"א, אלוהים מנסה למשוך את תשומת לב העם כשהוא שולח מגפות, רעב, בצורת, וכיוצא באלה. אבל למרות כל נסיונותיו של אלוהים, אותה שורה חוזרת על עצמה, "וְלֹא שַׁבְתֶּם עָדַי, נְאֻם יְהוָה".

בדומה לכך בישעיהו ס"ו ד', אלוהים אומר, "קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה, דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ; וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי, וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ". שוב, ביחזקאל י"ח כ"ג, ל"א-ל"ב אלוהים שואל, "הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע?… כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת… וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ". התימה הזו של הפגיעות והרגישות של אלוהים[\[v\]](/#_edn5) שזורה לכל אורך התנ"ך, בו אלוהים מתואר כמאהב פצוע שמהסס להביא את משפטו על אהובתו.

קנאה מרמזת על פגיעות ועל היכולת לחוות כאב – לא על קטנוניות של אלוהות צמאת-כוח שבאופן אובססיבי מעוניינת לשלוט בחיי אנשים. למרבה ההפתעה, הדבר היחידי שהבעל המאוכזב של ישראל דורש ממנה כדי לשקם את מערכת היחסים ביניהם הוא את החזרה בתשובה שלה אליו.[\[vi\]](/#_edn6)

**כעס אכפתי**

![](https://igod.co.il/wp-content/uploads/2016/11/ChristPilot-218x300.jpg "- ישוע המשיח, הברית החדשה, יהודים משיחיים")רב האמריקאים מכירים את ציורו של וורנר סלמן *ראש המשיח*. אפשר למצוא רפרודוקציות של הציור הזה בדרך כלל בבתי אבות או על כרטיסי זכרון שמחולקים בבתי לויות. סלמן תיאר את ישוע כמעין קריקטורה של "משיח עניו ורך". למרות שסביר שסלמן ביקש לתאר בציורו את הנגישות וטוב הלב של ישוע כלפי ילדים, הרי שתמונות כאלה יכולות לעיתים קרובות להותיר אותנו עם תפיסה מעוותת וסנטימנטלית של ישוע. לא, ישוע האמיתי לא רק שהיה חבר לחוטאים ומי שקידם את פניהם של ילדים בברכה; הוא היה גם קיצוני, אדם שנוי במחלוקת, דמות מוכיחה ואפילו מפחידה. הוא האריה משבט יהודה (התגלות ה' 5). הציור *ראש המשיח* רחוק כרחוק מזרח ממערב מישוע שהסתער על המקדש כדי לנקות אותו מחלפני הכספים, מישוע שהרגיע את רוחות הסערה, ישוע שמעורר תגובות רגשות, הנלחם בכפייה הדתית הרבנית ולעיתים אף מלאות יראה: "מי אם כן הוא זה שאפילו הרוח והים מצייתים לו?" (מרקוס ד' 41).[\[vii\]](/#_edn7)

ואם בטיהור המקדש עסקינן, אנחנו רואים כעס אמיתי, ומוצדק כשישוע מגרש את חלפני הכספים מהמקדש (מרקוס י"א; יוחנן ב'). הם הפכו מקום שנועד להבאת הלל ושבח לאלוהים מקרב גויים יראי שמים למקום רועש, שכל מטרתו רווח מסחרי וגאווה לאומית. בעידן שלנו שמוצף באמיתות-מזוייפות-שנכונות-עבורך-אבל-לא-עבורי, אנחנו בהחלט יכולים להצדיק המצאות של זעם מוצדק וקדוש – זעם על חוסר הצדק בעולם, על תאוות הבצע, על עריצות, שקרים, טיוח האמת … ועל הגאווה שלנו עצמנו, על הלבבות שלנו שמוצאים הצדקה והסבר לכל דבר. ועל השרלטנים הדתיים בימינו שמנצלים אנשים ובהחלט צריך וכדאי לסלק אותם מהבמה הפומבית.

אם סבלות העולם הרבים לא נוגעים בנו ישירות, או הצער, או הדיכוי, יכול להיות שהתגובה שלנו עשויה להיות שונה ואנמית והתפרצויות זעם של אדם זה או אחר עשויות לגרום לנו להרגיש חוסר נוחות עצומה. אבל כעס הוא לעיתים קרובות הסימן הראשון לכך שאכפת לנו. הטרגדיה היא שאנחנו לא כועסים, לא חוטפים שוק, במידה מספקת.

כעס הוא לא בהכרח דבר שגוי (אפסים ד' 26) – לפעמים כעס יכול להיות מוצדק וראוי. אדם שכעסו אף פעם לא מתעורר סובל מחסכים מוסריים. אדם שאיטי לכעוס הוא בעל המעלות. הוא מסוגל להרגיע וויכוחים או להטות אוזן בצורה טובה יותר (משלי ט"ו 18; ט"ז 32; י"ט 11; השווה יעקב א' 19), אבל הוא מתנגד גם לחוסר צדק ועריצות. בדומה לכך, אלוהים מתואר לעיתים קרובות כ"איטי לכעוס" (לדוגמה שמות ל"ד 6) ורב חסד. כמו במקרה של קנאה, כך גם לגבי כעס: האם הכעס מרוכז בעצמו או באדם אחר? האם הוא מפגין אנוכיות תהומית או דאגה לשלומם של הזולת? בבדיקה מקרוב, כעסו של אלוהים אינו מרוכז בו.

הקנאה והכעס של אלוהים נובעים מאהבה ודאגה, לא מגאווה פגועה או חוסר בגרות. האתאיסטים מתנגדים לתפיסה לפיה לאלוהים יש זכות על בני האדם. הרעיון של משפט, כעס או קנאה משמים מבחינה מסוימת גורם להם להרגיש חוסר נוחות. אבל בדיוק כמו אסלאן מנרניה, אי אפשר לשחק משחקים עם יהוה, למרות שהוא חנון ורחום. אלוהים מתמלא קנאה או כעס בדיוק מכיוון שאכפת לו.

אתאיסטים מעוניינים באלוהים שהוא אך ורק אוהב ובעל חס וחמלה, הם לא מעוניינים בצד השני שלו – שופט צודק ולוחם. אבל צד חסד ללא משפט, הוא חסד זול המוביל לאנרכיה.

**קנאת אלוהים שנועדה להגן על בני האדם ולהועיל להם**

אלה שטוענים שקנאת אלוהים היא קטנונית ומגבילה מדמים אולי את אלוהים לבעל שלא מניח אפילו לאשתו *לדבר* עם גבר אחר. אבל אנלוגיה מוצלחת יותר היא של בעל שחושש שאשתו מפתחת מערכת יחסים רגשית עם גבר אחר. הוא רוצה להגן על הערך היקר של האינטימיות במערכת הנישואין שלהם, דבר שהוא לטובת האינטרסים של אשתו ושל חיי הנישואין שלהם.

האתאיסטים נוטים ליצור הפרדה מזויפת בין מצוות אלוהים מלאות החסד לבין טובתו של האדם, כאילו מדובר בשני דברים מנוגדים זה לזה.[\[viii\]](/#_edn8) הקטכיזם המקוצר של ווסטמינסטר (1647) פותח בשאלה הבאה: "מהי תכליתו של האדם?" והתשובה המפורסמת היא: "לפאר את אלוהים ולגרום לו עונג לנצח". עבור רבים במערב (כולל רבים שטוענים שהם מאמינים באלוהים), התכלית העיקרית לחייהם היא "לקדם את ענייני שלי ולדאוג להנאתי הנצחית". אתאיסטים מאמינים שאם אלוהים באמת קיים, אז "התכלית העיקרית של *אלוהים* היא לדאוג לכך שיהיו לי חיים קלים ונוחים, נטולי כאב ככל האפשר".

הפילוסוף תומאס נייגל הודה שהוא לא רוצה שיהיה אלוהים. הוא הודה בכך שבחוגים אקדמאיים היום קיימת "בעית סמכות קוסמית".[\[ix\]](/#_edn9) אם אנשים כמו נייגל לא רוצים שיהיה אלוהים (או שהם רוצים אל שיניח להם לעשות ככל העולה על דעתם), אז אנחנו שוב מוצאים את עצמנו נצבים בפני הבעיה של הכחשת המציאות במטרה לרדוף אחר תוכניותינו שלנו. אבל מן הסתם תפקידו האולטימטיבי של אלוהים הוא לא לקדם את האינטרסים והחרויות שלי (או של האנושות). קיומו של אלוהים הוא לא איזו הפשטה או נושא לשיח קליל. קיומו של האל החי ודרישתו שנעניק לו את חיינו משמעה שמשהו צריך להשתנות!

מצד שני, מערכת היחסים של אלוהים איתנו היא לא הסדר של מפקד-פקוד (כמו הרעיון של "השוטר שבשמים"). במערכת יחסים שכזו, אלוהים רק כופה ומבטל את בחירות סוכניו האנושיים. במציאות לעומת זאת, אלוהים מעוניין באינטימיות בין-אישית איתנו בהקשר של כריתת ברית. הספקנים בדרך כלל מציירים תמונה של שתי חלופות שקריות: אילוץ ריבוני או אוטונומיה אנושית מוחלטת. עם זאת, אם נראה את פעילותו של אלוהים ואת הטבע האנושי כדברים שפועלים יחדיו בהרמוניה במקום להאבק זה בזה, נזכה לקבל נקודת השקפה חדשה. כשכוונותיו של אלוהים לגבינו ממומשות, וכשאנחנו ערים לגבולות שניתנו משמים ומובנים בטבענו ובעולם הסובב אותנו, אנחנו בני האדם מתחילים לשגשג ולפרוח – כלומר, אנחנו נהנים ממערכת יחסים מלאת אהבה ואמון עם אלוהים ועם זולתנו כי אנחנו חיים בהתאם לתכנית לה נועדנו מקדם ימי עולם.

**אלוהים מקנא לטובתנו**

קנאת אלוהים היא לא גחמנית או קטנונית. אלוהים מקנא לטובתנו. מצוותיו ניתנו "לטוב לנו" (דברים י' י"ג; ח' ט"ז; ל' ט'). למעשה, כשאנחנו חיים עבור עצמנו ויוצרים תחליפי-אל ("אלילים") משלנו אנחנו רק פוגעים בעצמנו. אם כן, חסימת אלוהים את היכולת שלנו לדעת ולהכיר אותו משמעה שהוא למעשה *ימנע מאיתנו* את *הטוּב האפשרי הטוב ביותר.* הפילוסוף המשיחי טימותי קלר מדגים איך בדיוק זה עובד עבור הפוסט-מודרניסטים:

"במקום לומר להם שהם חוטאים בכך שהם שוכבים עם החברה או החבר שלהם, אני אומר להם שהם חוטאים כי הם מצפים ממערכות היחסים שלהם לספק משמעות לחייהם, להצדיק אותם ולהושיע אותם, להעניק להם את מה שהם צריכים למצוא באלוהים. עבודת האלילים הזו מובילה לחרדה, אובססיביות, קנאה ומרירות. התחוור לי שכאשר מגדירים את חייהם במונחים של עבודת אלילים, האנשים הפוסט-מודרניסטים לא מעלים התנגדות יתרה. אז אפשר להציג בפניהם את ישוע ואת הישועה שלו לא בדיוק כתקווה היחידה שלהם לסליחה, אלא כתקווה היחידה שלהם לחירות."[\[x\]](/#_edn10)

כשאנחנו מכילים את זה על קנאת אלוהים, אנחנו יכולים לומר שהיא מתעוררת לא רק כדי לגונן על *מערכת יחסים*. אלוהים מבקש להגן על *ברואיו* מפגיעה עצמית אדירה. אנחנו יכולים לפגוע בעצמנו בצורה תהומית בהתרוצצות שלנו אחרי אלילי נכר שנבראו בדמותנו אנו. קנאת אלוהים מרוכזת בזולת. כפי שראינו בנוגע לענוותו של אלוהים, קנאת אלוהים היא תגובה להתכחשות האנושית לכך שאלוהים הוא אלוהים, לרעיון השקרי שמערכת יחסים איתו לא באמת נדרשת לטובתו האולטימטיבית של האדם (יוחנן י' י').

אלוהים הוא בורא שכולו טוב ונותן החיים. הוא רוצה שברואיו יחיו את חייהם כפי שנועדו לחיותם. כשאדם פועל באופן שמתכחש לחיים (כלומר, לוקח חלק בניאוף, פורנוגרפיה, או הפרת הבטחות – או פשוט מדחיק את האמת אודות אלוהים), קנאתו של אלוהים עולה לפני השטח כדי שאותו אדם יטוש אולי את המטרות ההרסניות שמכוונות את חייו ויפנה אלי חיי השפע שמצויים בחיים שמוקדשים מכל וכל לאלוהים.

קנאת אלוהים צריכה להראות כרצונו של אלוהים את הטוב ביותר עבור ברואיו. התובנה של הפילוסוף ק' ס' לואיס מעמידה את קנאת אלוהים ופניית האדם לעבודת אלילים בפרספקטיבה הנכונה:

"אם ניקח בחשבון את ההבטחות חסרות הבושה לגמול ואת הטבע המדהים של התגמול שמבטיחות לנו הבשורות, נדמה שאלוהים מוצא את הרצונות שלנו לא תובעניים מדי, אלא חלשים מדי. אנחנו יצורים בעלי לב חצוי, שמתעסקים בדברים של מה בכך כמו אלכוהול ומין ושאפתנות בזמן ששמחה עד אין קץ מוצעת לנו, כמו ילד בור שרוצה ללכת לשחק וליצור עוגות בוץ במשכנות עוני כי הוא לא יכול לדמיין מה זאת אומרת לבלות חופשה לחוף הים. קל מידי לרצות אותנו."[\[xi\]](/#_edn11)

---

**לקריאה נוספת**Copan, Paul. Loving Wisdom: Christian Philosophy of Religion. St. Louis: Chalice Press, 2007. See esp. part 1, “God.”

Kirkpatrick, Frank G. A Moral Ontology for a Theistic Ethic: Gathering the Nations in Love and Justice. Burlington, VT: Ashgate, 2004.

Lane, Nathan C. The Compassionate but Punishing God. Eugene, OR: Wipf & Stock, 2010.

Lewis, C. S. “The Weight of Glory.” In The Weight of Glory and Other Ad-dresses. New York: HarperOne, 2001.

Phillips, J. B. Your God Is Too Small. New York: Touchstone, 1997.Stuart, Douglas K. Exodus. New American Commentary 2. Nashville: B & H Publishing, 2008.

[](/#_ednref1)

\[i\] Richard Dawkins, The God Delusion (Boston: Houghton Miin, 2006), 243.

[\[ii\]](/#_ednref2) תודה לעמיתי נתן ליין על נקודה זו. (The Compassionate but Punishing God (Eugene, OR: Wipf and Stock, 2010.

[\[iii\]](/#_ednref3) לדוגמה ראה שמות כ' ה'; ל"ד י"ד; דברים ד' כ"ד; ו' ט"ו; כ"ט כ'; ל"ב ט"ז, כ"א; יהושע כ"ד י"ט; מלכים א' י"ד כ"ב; יחזקאל ח' ג' ("סמל הקנאה"), ט"ז ל"ח, מ"ב-מ"ג; ל"ט כ"ה; יואל ב' י"ח; נחום א' ב'; צפניה א' י"ח; ג' ח'; זכריה א' י"ד; ח' ב'; הראשונה לקורינתים י' 22).

[\[iv\]](/#_ednref4) ראה את הדיון הקצר בנושא עבודת אלילים. Douglas K. Stuart, Exodus, New American Com-mentary 2 (Nashville: B & H Publishing, 2008), 450–54.

[\[v\]](/#_ednref5) “Divine vulnerability” comes from James Crenshaw, Defending God (Oxford: Oxford University Press, 2005), 82.

[\[vi\]](/#_ednref6) Gordon McConville and Stephen N. Williams, Joshua (Grand Rapids: Eerdmans, 2010), 134.

[\[vii\]](/#_ednref7) J. B. Phillips’s classic, Your God Is Too Small (New York: Touchstone, 1997), especially chapter 4 (“Meek-and-(Mild”.

[\[viii\]](/#_ednref8) G. Kirkpatrick, A Moral Ontology for a Theistic Ethic: Gathering the Nations in Love and Justice (Burlington, VT: Ashgate, 2004), 61–76.

[\[ix\]](/#_ednref9) Thomas Nagel, The Last Word (New York: Oxford University Press, 1997), 130–31.

[\[x\]](/#_ednref10) Tim Keller, “The Gospel in All Its Forms,” Leadership Journal 29, no. 2 (2008): 15. www.christianitytoday.com/le/2008/002/9.74.html.

[\[xi\]](/#_ednref11) C. S. Lewis, “The Weight of Glory,” in The Weight of Glory and Other Addresses (New York: HarperOne, 2001), 26.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/e1ed00d876152714206ff3efe85c79945ff61d57b3b4d08b738bb8e42987d3c6?s=300&d=mm&r=g) 

 פול קופאן 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/paul-copan/) [    ](https://igod.co.il/author/paul-copan/)

**קטגוריות:** מוסר

---

### [למה אלוהים כלכך "שונא" חזירים ושרימפסים?](https://igod.co.il/morality/מה-הקטע-עם-כל-מצוות-הכשרות-ואיסור-על-מאכ/)

**Published:** נובמבר 22, 2016
**Author:** פול קופאן

**Content:**

## בקצרה:

כיום ישנן שיטות בישול מאוד מתקדמות ויש המון מידע בעניין. אבל בעבר המצב היה שונה. תאר לעצמך אם בני ישראל בתקופת המקרא, היו אוכלים את העיט (אשר ניזון מפגרים ונבלות ו"שיירי" חיות. ולכן מי יודע איזה מחלות הוא נושא איתו כתוצאה מכך..) או חזירים (אשר אכלו צואה של חיות אחרות ואף שלהם עצמם ולכן נושאים מחלות כמו שערונות \[סוג של טפיל\] ואחרות), או ארנבת ושפן הסלע (אשר נושאו את מחלת הטולרמניה), או חסילונים-שרימפסים (אשר היוו "פח האשפה הימי"), וכתוצאה מכך נדבקים במחלה כלשהי. ואז, כאשר היו נכנסים לבית המקדש עבור פולחן כזה ואחר, היו מדביקים את הכהנים במחלות, ובכך מטמאים את בית המקדש ומחללים את עבודת הקודש כולה…

בגלל זה מאכלות מסויימים נאסרו. כי הם עלולים היו לגרום לכך שבית המקדש היה טמא. בית המקדש היה המקום בו רוח הקודש שכנה. דרך בית המקדש עבדנו את אלוהים. על המקום היה להיות קדוש, טהור. לא טמא (ז"א לא מזוהם).
כיום, אלוהים כבר לא שוכן בבית המקדש וגם אין יותר בית מקדש, לכן המצוות הללו אינן רלוונטיות. ובכל מקרה, אנחנו לא עוד תחת ברית סיני אלא תחת הברית החדשה ([ירמיהו ל"א](https://igod.co.il/%d7%a0%d7%91%d7%95%d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a9%d7%99%d7%97%d7%99%d7%95%d7%aa/%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94-%d7%99%d7%a8%d7%9e%d7%99%d7%94%d7%95-%d7%9c%d7%90-%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/)). כיום אנחנו עובדים את אלוהים דרך המשיח, כאשר רוח הקודש לא שוכנת בבית המקדש, אלא במאמינים בו, כפי שהבטיח הנביא יחזקאל:

"וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר" (יחז י"א)

בברית החדשה ישנה התייחסות לנושא: "בָּזֹאת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מוֹדִיעָה שֶׁהַדֶּרֶךְ אֶל הַקֹּדֶשׁ אֵינָהּ נִגְלֵית כָּל עוֹד הַמִּשְׁכָּן הַחִיצוֹן עוֹמֵד עַל מְכוֹנוֹ, וְזֶה מָשָׁל לַזְּמַן הַזֶּה, כַּאֲשֶׁר מַקְרִיבִים מְנָחוֹת וּזְבָחִים שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְהָבִיא אֶת מְשָׁרֵת הַקֹּדֶשׁ לִידֵי שְׁלֵמוּת בְּמַצְפּוּנוֹ, וְשֶׁאֵינָם אֶלָּא **כְּרוּכִים בְּמַאֲכָל וּבְמַשְׁקֶה** וּבְמִינֵי טְבִילוֹת — פִּקּוּדֵי-תּוֹרָה חִיצוֹנִיִּים אֲשֶׁר נִתְּנוּ עַד עֵת תִּקּוּן" (אל העברים ט 8-10). קיום מצוות הכשרות של ויקרא י"א הוא מרכיב עיקרי בכוונה של אנשים שמדברים היום על קיום מצוות. אבל אנשים רבים אינם מבינים את מה שציין בתבונה רבה מחבר האיגרת אל העברים, והוא הקשר בין מצוות הכשרות למשכן. ויקרא י"א הוא חלק מקטע גדול יותר בספר ויקרא (י"א-ט"ז) העוסק במצוות הטהרה, שכולן קשורות לטהרת המשכן (ויקרא ט"ז). מעבר לעובדה שהיום כבר אין משכן או בית מקדש, תלמידי המשיח היום הם היכל רוח הקודש (קור"א ג 16), והטהרה של ההיכל הזה איננה תלויה עוד בקיום מצוות הטהרה בוויקרא י"א-ט"ו, אלא בקרבן הסופי והמושלם של המשיח אשר החליף בגופן את המשכן הזמני (שנחרב בעקבות דחיית המשיח).

## לעומק:

דמיין לעצמך משולש שמורכב מהקטגוריות הבאות: בפינה העליונה ***אלוהים*** ובצדדים ***עם ישראל*** בפינה אחת ואילו **ו*ארץ ישראל*** בפינה האחרת*.* התורה שניתנה למשה הדגישה את שלושת הזויות האלה שחוברות יחדיו זו לזו בצורה אינטימית – הזוית ה*תיאולוגית,* הזוית ה*חברתית,* והזוית ה*כלכלית.* המוטיבים האלה ששזורים זה בזה מהווים את הבסיס לברית שכרת אלוהים עם ישראל בהר סיני. הארץ (הצד הכלכלי) היא מתנת אלוהים (הצד התיאולוגי) לעם הברית שלו (הזוית החברתית). אז כששכן כלשהו מזיז, נניח, את ציון גבול השטח שלו כדי להרחיב את שטחי אחוזתו, יש לכך השלכות חברתיות, באופן שהדבר משפיע על ההכנסה של שכנו. הגניבה הזו של שכן משכנו היא לא רק הפרת חוק חברתי; היא מהווה גם הפרה של מצוות אלוהים. אז כשאלוהים האחד והיחיד כורת ברית עם עמו (בסיני) מיד לפני שהוא מעניק להם ארץ מושב, הוא מנסה לעצב את עמו לכדי אומה שאינה דומה במראיה לשכנותיה.

באשר לחברה הישראלית, מחקרים סוציולוגיים עומדים על כך שבימי ראשיתם כאומה, הזהות הישראלית הוגדרה בחלוקה לשבטים ובתי אב (משפחות מורחבות). ההיבט הכלכלי, המשפטי, הדתי ואפילו הצבאי של החברה נסוב סביב המערך החברתי הזה. בניגוד לכך, העמים הכנענים היוו מעין מערכת פאודלית בעלת אליטה רבת השפעה שעמדה בראש החברה, עם אכרים ופשוטי עם בתחתיתה.

באשר לארץ, משפחות מורחבות חברו יחד בבעלות על אדמות. ליחידות המשפחתיות היתה חירות חברתית משמעותית; החברה הישראלית היתה מבוזרת ונטולת היררכיה מבחינה חברתית עד ימי שלמה ולאחריו. בניגוד לכך, הבעלות על כל אדמות ארצות הכנענים היתה נתונה בידי מלכי הכנענים. האיכרים נאלצו לעבוד את האדמה כאריסים ולשלם מיסים.[\[i\]](/#_edn1) שוב אנחנו רואים שיפור דרמטי בחוק הישראלי לעומת שכניהם הכנענים.

בסיני, הבורא קשר עצמו לישראל בברית אהבה, תורת משה, שמשתרעת על פני מכלול הפרקים שבין שמות כ' לבמדבר י' ומסוכמת שוב בספר דברים עבור הדור הבא של בני ישראל שעמדו להכנס לארץ כנען. בתורה הזו כלולים חוקים ומצוות שלמראית עין נתפסים מוזרים ושרירותיים. ברטרנד ראסל, האתאיסט, תהה לגבי המצווה [שלא לבשל גדי בחלב אימו](https://igod.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%A2/%D7%90%D7%A8%D7%9B%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%91%D7%90%D7%9E%D7%AA-%D7%90%D7%95%D7%A1%D7%A8%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%90%D7%9B%D7%99%D7%9C%D7%AA-%D7%91%D7%A9%D7%A8-%D7%91%D7%97%D7%9C%D7%91/) (שמות כ"ג י"ט; ל"ד כ"ו; דברים י"ד כ"א); הדרישה הזו נדמית שרירותית לאזנינו, הוא טען, מכיוון שהיא מושרשת באיזה פולחן עתיק ימים.[\[ii\]](/#_edn2) כמו ראסל, כשאנחנו קוראים מצוות וחוקים שעניינם ביגוד, נטיעה, מאכלים כשרים, חוקים שאוסרים על קעקועים או גזיזת פאות הזקן, אנחנו עשויים לשאול את עצמנו, "מה לכל הרוחות? לשם מה בכלל?" בנפרד מהתכלית שהיתה לחוקים אלה עבור עם ישראל בתנ"ך, איזו תועלת יש להם עבורנו היום? הם בכלל רלבנטיים עבורנו? איזה קשר יש לתורת משה עבור אלה מאיתנו שחיים היום בעידן הברית החדשה שישוע כונן?

שוב, קח בחשבון את האימרה הבאה, שמן הראוי שנקבל אותה באופן מוחלט: תורת משה אינה נצחית ובלתי משתנית. למרות מה שמניחים האתאיסטים והרבנים, חכמי ונביאי התנ"ך עצמם הכריזו שתורת משה היתה זמנית בכוונה תחילה. נכון, אנחנו רואים מקומות בהם אלוהים אומר דברים כמו "לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ" (דברים ד' ב'), אבל אפילו כאן הדברים נאמרו בהקשר של עבודת אלוהים ללא צלם ודמות (פסוקים ט"ו-י"ח).[\[iii\]](/#_edn3) אנחנו רואים גם התאמות במסגרת התורה עצמה, כמו למשל בקשתן של בנות צלפחד לחקיקה מעודכנת שתענה על שאלת זכותן לירושה (במדבר כ"ז א'-י"א). מעבר לכך, קדושי התנ"ך ציפו לברית נוספת, חדשה (ירמיהו ל"א; יחזקאל כ"ו). בתוך התורה עצמה, נאמר לנו שיבוא יום בו אלוהים ימול את לבבות עמו (דברים ל' א'-ו'). אז אין לחשוב כי מדובר על החלה אוניברסלית של כל חוקי ומצוות התנ"ך על תקופות מאוחרות יותר.

### **ההיסטוריה של ישראל ופעילותו של אלוהים** 

וויליאם יוּאֵר, העיתונאי הבריטי בן המאה התשע עשרה, כתב, "כמה מוזר שאלוהים בחר דווקא ביהודים". ובכן, חסד הוא דבר מדהים – ובמובנים מסוימים אף מוזר. מדוע אלוהים בחר דווקא בעם ישראל ולא בעם אחר כלשהו? זה לא נבע מכך שהיתה לנו זכות כלשהי או שהרווחנו את בחירתו של אלוהים כי אנחנו טובים יותר מאחרים (כפי שהרבנים מלמדים). עם ישראל חייב את עצם קיומו לפעילות המושיעה של אלוהים בהיסטוריה. מעמדה של ישראל כתיאוקרטיה (תחת "שלטון אלוהים") הוא זכות – ואחריות – שמושרשת בחסדו של אלוהים.

תורת משה לא עמדה בכוחות עצמה כאיזה קובץ חוקים קדום ותו לא. ייחודה הוא בכך שהיא שזורה לכדי נרטיב היסטורי דינמי של פעילותו של אלוהים מכונן הברית דרך ישראל כבר מבראשית: "אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים; לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ' ב'). פעולת הישועה רווית החסד של אלוהים – לצד האינטראקציה שלו עם בני האדם לאורך ההיסטוריה – היא שמהווה את ההקשר לנתינת תורת משה בידי אלוהים. למעשה, המאורעות בהיסטוריה של עם ישראל לעיתים קרובות מדגימים ומבהירים נושאים שהועלו במסגרת תורת משה.

לפיכך נבין שלא נכונה את הנושאים האלה בתורת משה אם נחשוב שהמחויבויות של ישראל היו לא יותר מאשר אכילת מאכלים כשרים, שמירה על טהרה על ידי המנעות מקרבה למת, והליכה לכהן לבדיקת מחלות עור, גלדים ועובש בבתים. קודם כל, אלוהים רצה שישראל *יאהבו* אותו ו*ידבקו* בו (דברים ו' ה'; י' כ'), שזה לא בדיוק דבר שאפשר לצמצם לכדי ציות ושמירה על מספר מצוות! כמו כן, *פעולותיו* של אלוהים בהיסטוריה עיצבו את *זהותם* של בני ישראל כעם הברית של אלוהים; יציאת מצרים בתורה נועדה לעצב את המוטיבציה הפנימית של העם כמענה ל*אסירות התודה* שלהם. לדוגמה, בני ישראל נקראו לזכור לנהוג בחסד ורחמים כלפי הזרים והנזקקים שבקרבם, מכיוון שאלוהים הושיע בחסדו את עמו ממצרים. בני עמו של אלוהים נקראו שלא לשכוח שהם עצמם היו פעם עבדים בארץ נכר (ויקרא כ"ה ל"ח, מ"ב, נ"ה; דברים ט"ו ט"ו).

כולנו פגשנו הורים שחושבים שילדיהם חסינים מעשיית טעויות כלשהן. זה מתסכל כשאתה זה שמנסה לאמן את הילדים האלה במסגרות ספורטיביות או ללמד אותם בכיתה. יש מבקרים שמעלים את אותה האשמה נגד אלוהים – שהוא נוהג בישראל במשוא פנים עיוור. ממש לא! למעשה, אלוהים הבטיח לישראל – הבטחה שלימים התגשמה – שהם יזכו לאותו יחס ומשפט שהוא הביא על האומות המושחתות מבחינה מוסרית שהקיפו את ישראל (דברים כ"ח ט"ו-ס"ח; יהושע כ"ג י"ד-ט"ז). אלוהים הזכיר לישראל שוב ושוב שלא צדקתם אלא חסדו של אלוהים הוא שהביא למעמדם כעם הנבחר (דברים ט' ד'-ה'); בתגובה לכך, הם נקראו לנהוג בעניים ובחלשים בחסד ורחמים ולהיות ברכה לעמים הסובבים אותם.

התמונה הזו מבטאת את מה שאחד מחוקרי המקרא מכנה אידיאל החסד והוקרת התודה: "זה מה שאלוהים עשה *עבורך*. לפיכך, כתוצאה מ*הוקרת תודה* עליך *לעשות כן* בעבור אחרים".[\[iv\]](/#_edn4) ההקשר בו ניתנה התורה היה חסד. קודם לציווי ש"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (לצד תשעת הדברות האחרות) הופיעה תזכורת לכך שאלוהים הושיע את ישראל משיעבוד (שמות כ' ב'). המשמעות של עצם היותם העם שנבחר בחסדו של אלוהים היתה שעם ישראל היה מחוייב לחיות בחוכמה לפני יתר עמי העולם (דברים ד' ו'-ז').

יש פילוסופים אתאיסטים שהביעו התנגדותם לעובדת קיומו של "עם נבחר" – בחירה זו כשלעצמה, לטעמם, היא לא מוסרית. לואיז אנתוני שואלת, "איזה חלק מ'עם נבחר' אתם לא מבינים?"[\[v\]](/#_edn5) למעשה, היא עצמה לא ממש הבינה את המושג נכונה! לא רק שאלוהים מאיים על ישראל באותם משפט וענישה שהוא מביא על יתר אומות העולם, אלא שהוא גם מזכיר להם שהוא פועל בקרב אומות העולם: "הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל? … הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר, וַאֲרָם מִקִּיר?" (עמוס ט' ז'). כשאנחנו נתקלים בדמויותיהם של מלכיצדק, אבימלך, איוב, רחב, רות, וגוים אחרים בתנ"ך, אנחנו נזכרים בדברים שאמר שאול השליח – שאלוהים גואל ופודה אינו רחוק מאף אחד מאיתנו (מעשי השליחים י"ז 27), בין אם קודם לימיו של ישוע או אחריו. ובחירת אלוהים את ישראל לא היתה המטרה כשלעצמה אלא אמצעי לברך את כל האומות האחרות.

### **"אומה אחת תחת אלוהים"**

במעמד סיני, נוצרה תיאוקרטיה אמיתית, היחידה שאי פעם תתקיים. דת ומדינה היו מאוחדות.[\[vi\]](/#_edn6) (חלק מהקוראים עשויים לחשוב, "אבל למוסלמים יש תיאוקרטיות משלהם גם כן!" אני לא מתכוון לקחת כאן את הזמן לדון בסמכות הייחודית שיש לתנ"ך כהתגלות המיוחדת של אלוהים לישראל בניגוד, נאמר, לקוראן.[\[vii\]](/#_edn7) אני פשוט מנסה לעזור להבין קשיים שמצויים בתוך התנ"ך.)

תחת ברית משה, עם ישראל התקיים באופן ייחודי כתיאוקרטיה, ואפילו ההסדר הזה לא נועד להיות אידיאלי וקבוע. האווירה הזו נועדה לסייע להכין את ההקשר התרבותי והתיאולוגי להתגלותו של ישוע מנצרת "כַּאֲשֶׁר מָלְאָה הָעֵת" (גלטים ד' 4). פעילותו, מותו ותחייתו של ישוע ומתנת רוח הקודש הובילו לבריאתה של קהילה חובקת עולם ואומות –כממלכת כהנים וגוי קדוש (הראשונה לפטרוס ב' 9). התיאוקרטיה המקראית פינתה דרכה לקהילה של ברית חדשה שמורכבת ממאמינים מכל עם ואומה ולשון – גוף המשיח (ראה מתי ח' 12-11; כ"א 43). נפילת ירושלים בשנת 70 לספירה סימנה את סיומו של המעבר הזה.[\[viii\]](/#_edn8)

שוב, ישראל של ימי התנ"ך היה התיאוקרטיה היחידה שאי פעם התקיימה עלי אדמות, והיא היתה זמנית. מעבר לכך, עם ישראל כלאום הוקם בידי אלוהים כדי לעזור לכונן את ההקשר הדתי, תרבותי והיסטורי לפעולתו המושיעה של ישוע המשיח מאוחר יותר בהיסטוריה. התכלית הסופית היא לא פחות מאשר ישועת אלוהים לכל העמים והאומות (בראשית י"ב ג') וראיית משפט הצדק שלו מושת סוף כל סוף על כנו (השניה לפטרוס ג' 13).

### **קדושה בכל תחומי החיים**

נדמה שלישראלים היו חוקים ומצוות שכיסו את כל תחומי החיים – חוקי כשרות, חוקי לבוש, חוקי נטיעה, חוקים אזרחיים, חוקים בנוגע לנישואין וחיי אישות. החוקים האלה לא נועדו להיות ממצים. הם נועדו פשוט להתפס בראש ובראשונה כתזכורת גלויה לכך שעל בני ישראל לחיות כעמו הקדוש של אלוהים בכל תחומי החיים. לא היתה הבחנה כלשהי בין קודש לחול, בין קדוש לטמא. אלוהים דרש למצוא קדושה בכל הדברים – גדולים וקטנים כאחד, חשובים ומשניים. באמצעות חקיקה שכזו, בני ישראל הוזכרו שוב ושוב שהם שונים, שהם עם שמופרד מאחרים במטרה לעבוד את אלוהים.[\[ix\]](/#_edn9)

קדושה לא נועדה רק לכהנים; היא נועדה לכל העם כולו. למעשה, הם כונו "ממלכת כוהנים" ו"גוי קדוש" (שמות י"ט ו'). מאחר ואלוהים הוא קדוש או נפרד, עמו נקרא להיות כך גם כן (ויקרא י"א מ"ד). הלויים נקראו להיות "מופרדים", ממש כמו שהשבת "הופרדה" וקודשה לאלוהים (בראשית ב' ג'). אנחנו יכולים לשכתב את המצווה "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט ב') כך: "אתם תהיו עמי ושייכים לי לבדי, כי אני אלוהיכם".[\[x\]](/#_edn10) אפשר להשוות את מערכת היחסים הזו לנדרי הנישואין. המשמעות שהיתה לעצם היותם עם אלוהים היא שהם נקראו לחיות חיים שהוקדשו לאלוהים בכל המובנים וההיבטים. כמו כהנים.

הקדושה הזו לא היתה העמדת פנים דתית – זיוף שנראה מושלם ומכובד מבחוץ אבל היה רקוב ופרוץ מבפנים. כשאלוהים כונן טקסים, הוא רצה שהם ייצגו ענוות לב ואהבה כלפיו וכלפי הזולת (תהילים נ"א ט"ו-י"ט). אלוהים *שנא* חגים, עצרות, עולות ומנחות שנערכו בשעה שבני עמו התעלמו ממשפט וצדקה (ראה עמוס ה' כ"א-כ"ד). אכילת מאכלים כשרים והקדשת תשומת לב מדוקדקת לפולחנים היא חסרת כל ערך אם עבודת אלוהים והתנהגות כלפי הזולת אינם "כשרים".[\[xi\]](/#_edn11)

מצוות אכילה, לבוש ונטיעה לא היו מצוות קטנוניות שאלוהים נתן כדי לכפות את עולו על ישראל. הנביאים מזכירים לישראל שאלוהים בראש ובראשונה מעוניין במשפט צדק, רחמים, והתהלכות בענווה לפניו (דברים י' י"ב; מיכה ו' ח'). עם זאת הדאגה *המוסרית* הזו שמונחת ביסוד העניינים, לא ביטלה את הציוויים *הטקסיים* – עם המשמעות התיאולוגית העשירה שלהם – אפילו בשלב מאוחר יותר בהיסטוריה של ישראל אחרי גלות בבל.[\[xii\]](/#_edn12)

היה לקח שאלוהים רצה ללמד את ישראל הקדומה: חיים תחת שלטון אלוהים צריכים להשפיע על כל היבטי החיים. נוכחות אלוהים מחלחלת וממלאה את עולמנו. השמיים והארץ מלאים בכבודו (תהילים י"ט א'-ב'; ישעיהו ו' ג'). אלוהים לא נדחק ונחסם באיזה מימד דתי, פרטי. אלוהים – בין אם בשליטה ישירה או היתר משמים בכדי שלא להפר את חירותו של האדם – פועל בריבונות בכל מקצבי הבריאה ומחצבי ההיסטוריה האנושית. כדברי מחבר המזמור המשיחי, אלוהים "מדבר אלי בכל מקום".[\[xiii\]](/#_edn13)

### **טהור וטמא**

באנגלית יש ביטוי שגור שאומר "נקיון הוא שני רק לחסידות". בתקופת התנ"ך, זה היה קרוב יותר למציאות מכפי שאנחנו חושבים היום. מה המשמעות של כל עניין ה"טהרה" וה"טומאה" הזה? לשם מה צריך להיטבל לטהרה? מדוע יש צורך בהיטהרות? למרות שאנחנו במערב חושבים אולי שכל זה מוזר, הרי שתרבויות אחרות רבות – תרבויות שבטיות, האסלאם וההינדואיזם – יכולות בקלות להתחבר לתמונה שכזו. חשיבה במונחים של אנלוגיות וסמלים – לא במונחים של טיעונים – תסייע בידנו במסגרת המאמץ שלנו להבין טוב יותר את חוקי הטהרה והתפיסות של טהור וטמא.

טהרה וטומאה הן סמלים או תמונות, והרעיון העברי של חיים ומוות עומד מאחורי התמונות האלה. עבור העברים, החיים לא היו קיום ביולוגי גרידא. בני אדם יכלו לחיות באופן ביולוגי ועדיין לחיות במימד המוות – הרס וניכור רוחני, מוסרי, פסיכולוגי, רגשי (לדוגמה, משלי ז' כ"ג-כ"ז). טומאה סימלה אובדן חיים.

למונחים *טומאה* ו*טהרה* אין שום קשר לבריאות או הגיינה. זה ממש לא המצב. אולי המונח *טאבו* – שמרמז על משהו לא מוסרי ואולי אף מסתורי ומחוץ לתחום מבחינת מאכל, זמן, מוות או מין – עשוי לבטא את הרעיון הזה בצורה מוצלחת יותר. כהן צריך היה להיות שלם מבחינה פיזית – בלי כל מום או פגם – כדי שקדושת אלוהים לא תהפוך דבר שגור ומצוי. זה לא אומר שיש משהו שגוי או חוטא במום גופני; טומאה אינה שוות ערך לחוסר מוסר (למרות שחוסר מוסריות מוליד טומאה). אחרי הכל, בעלי חיים אסורים (טמאים) הם עדיין חלק מבריאתו הטובה של אלוהים. וכשמי מבני ישראל היה טמא, לא נאסר עליו לעבוד את אלוהים או אפילו לחגוג את החגים והמועדים – אלא רק להכנס אל המשכן או המקדש.[\[xiv\]](/#_edn14)

מעבר לכך, מין הוא מתנה טובה שנתנה מאלוהים ואינו דבר מלא חטא (במסגרת הנישואין), אבל היה צורך בטהרה בעקבות קיום יחסי מין כדי להראות את ההבחנה בין אלוהים ובני האדם. (קח בחשבון את העובדה שאלילים שונים בקרב אלי המזרח הקרוב הקדום לקחו חלק בכל מיני פעילויות מיניות, שלא כמו אלוהי התנ"ך).[\[xv\]](/#_edn15)

החיים, מצד שני, משמעותם חיבור נכון לאלוהים ולקהילה – ותפקוד הולם, שלם או מאורגן (*שלום*). כפי שנראה, בעלי חיים טורפים, בין אם חיות טרף או אוכלי נבלות, קשורים למוות ולפיכך הם טמאים. טומאה דתית בישראל היתה דבר שבלתי מן הנמנע והתרחשה לעיתים קרובות אבל כשלעצמה לא היתה חטא.[\[xvi\]](/#_edn16) מה שעמד ביסודו של דבר מאחורי טהרה, טומאה וקדושה הוא לב האדם – בדיוק כפי שישוע מבהיר במרקוס ז' 23-14. למרות שחטא משתרע מעבר לנושאים של פולחן, הוא עדיין מטמא אותנו. חטא יוצר טומאה *מוסרית* לפני אלוהים. בתנ"ך אין הפרדה בין נושאים *מוסריים* (חטא) ונושאי *טהרה*.[\[xvii\]](/#_edn17) רצח, לדוגמה, באופן סימלי טימא את הארץ (במדבר ל"ה ל"ג-ל"ד), ולכן יש "לטהרו". אפשר לומר את אותו הדבר לגבי לשון נאצה; גם פה קיימת אותה חפיפה כמו במקרה של טומאה. לפעמים ההתייחסות אליה היא כ*טומאה מוסרית*, ופעמים אחרות כאל *טומאה דתית* – וההפרדה בין השתים במסגרת התנ"ך עצמו לא תמיד ברורה. לסיכום הדברים, התורה מדברת על שני סוגי טהרה וטומאה: (1) טומאה *פולחנית/דתית*  (התוצאה של ביאה במגע עם התהליכים הטבעיים של לידה, מוות, ויחסי אישות) ו-(2) טומאה *מוסרית* (התוצאה של ביצוע שלושה חטאים חמורים במיוחד – עבודת אלילים, גילוי עריות ורצח).[\[xviii\]](/#_edn18)

שוב, טהרה וטומאה ביסודו של דבר הם עניינים שבלב.[\[xix\]](/#_edn19) ככל שאדם התקרב יותר לאלוהים, כך היה עליו להיות טהור יותר. גישה לאלוהים היתה עניין רציני, וכדי להתקרב לאלוהים נדרשו הכנה ובחינה עצמית. העיסוק בטהרה הוא מעין "העברת ביקורת" רוחנית – חשיפה או בחינה פנימית של המקום בו אדם עמד ביחס לאלוהים.

טהרה וטומאה עומדות בניגוד זו לזו (ויקרא י' י'), ובני ישראל יכלו לנוע בין השלבים (הזמניים) האלה. לאורך החיים, הם באים במגע עם טומאה. לדוגמה, אשה ישראלית יכל לבוא במגע עם גופת מת או ללדת ולהיות טמאה בשל כך אבל אז לטהר את עצמה או להעלות קרבן בעקבותיו תהיה שוב טהורה.

טהרה וטומאה מהוות סמל לחיים ולמוות, בהתאמה. בני האדם נעים בין השלבים היחסיים או הזמניים האלה (בגלל מצבים כמו לידה, "הפרשות" נשיות או גבריות, ביאה במגע עם גופת מת, מעשי חטא); המצבים האלה מייצגים נוכחות או מחסור של חיים. המצב היציב של קדושה, מאידך, משקף קרבה לחיים שמצויים באלוהים, ועל בן ישראל היה להיות "טהור" (וקרוב יותר לחיים) כדי להתקרב לחצר החיצונה של המשכן; הכהן הגדול צריך היה להיות טהור והופרד ("קודש") באופן מיוחד בכדי להכנס אל קודש הקודשים פעם בשנה. כלים קדושים כמו ארון הברית וקודש הקודשים נותרו קדושים וטהורים ולא נטמאו – גם אם נסיבות יוצאות מגדר הרגיל חייבו את נקיונו וטהרתו של ההיכל (לדוגמה, דברי הימים ב' כ"ח י"ט). באופן ברור עוד יותר בברית החדשה, ישוע – "הקדוש והצדיק" (מעשי השליחים ג' 14) – נגע במצורעים ובאשה הזבה דם ובכל זאת נשאר טהור ולא נטמא. מערכת היחסים בין חיים ומוות, קדושה, וטהרה וטומאה.[\[xx\]](/#_edn20)

קדושה באה בדרגות של הפרדה (כלומר, העם, הלויים, הכוהן הגדול). ככל שישראלי התקרב יותר לאלוהים הקדוש (מעבר מהחצר החיצונית של המשכן/המקדש אל עבר הקודש ומשם לקודש הקודשים), כך היה עליו למלא יותר דרישות ולנהוג משנה זהירות כדי לשמור על טהרתו. בעת הקדשתם לכהונה, הכוהנים עטו גלימות מיוחדות, רחצו, סכו בשמן, ולקחו חלק בטקס שסימן אותם כמופרדים מעם. הנזירים (במדבר ו') לקחו על עצמם שבועה והקדישו עצמם לאלוהים; נדר הנזירות בא לידי ביטוי בהימנעות משתיית יין ושכר, גזיזת שער וביאה במגע עם דברים מתים. אם מישהו משושלת הכהונה לא יכל לספק הוכחות לשושלת היוחסין שלו, הוא נחשב טמא (עזרא ב' ס"ב) – כמי שאינו ראוי לקרוב לאלוהים. בישראל היתה היררכיה של קדושה.

### **איסור להתערב עם אחרים** 

הורים קשובים אומרים לילדיהם דרך קבע להימנע מלשחק עם ילדים רעים. "חֶבְרַת אֲנָשִׁים רָעִים תַּשְׁחִית מִדּוֹת טוֹבוֹת" (הראשונה לקורינתים ט"ו 33; השווה תהילים א' א'-ב'). בדומה לכך, אלוהים העניק לבני ישראל מספר הוראות על האופן בו עליהם לפעול כדי לומר להם באופן *סמלי* שלא להתערב עם דרכי השקר של עמי הגויים האליליים. בני ישראל "ענדו" מעין תווים של הבחנת קדושה שהפרידו בינם ובין העמים המושחתים מבחינה מוסרית ותיאולוגית שהקיפו אותם; נאסר עליהם "להתערב" עם העמים האלה ועם אורח החשיבה וההתנהגות שלהם.[\[xxi\]](/#_edn21) בויקרא י"ט י"ט ודברים כ"ב ט'-י"א אנחנו מוצאים איסור הכלאה ושעטנז ונסיונות אחרים לערב בין מינים: איסור על הרבעה בין זנים שונים של בקר; איסור על נטיעת זני יבול שונים ("זרע כלאיים") באותו שדה (למרות שייתכן שהכוונה בכך למנהג הכישוף הכנעני של "חיתון" סוגי זרעים שונים במטרה לעודד צמיחה שופעת של יבול); איסור שעטנז (ערבוב בדים כמו צמר ופשתן – בשום פנים ואופן לא פוליאסטר!); ואיסור על חרישת שדה באמצמעות שור *ו*חמור יחד.[\[xxii\]](/#_edn22)

התורה מדברת גם על עירוב *מיני* אסור ובלתי ראוי, כמו במקרה של ניאוף, גילוי עריות, קיום יחסי מין עם בעלי חיים, ומשכב זכר (הומוסקסואליזם), מאחר ומעשים אלה נתפסו כ*חציית קו אסור*(ויקרא י"ח ו'-כ"ג).[\[xxiii\]](/#_edn23) באופן דומה, מאחר ואלוהים ברא זכר ונקבה (בראשית א' כ"ו-כ"ז), לבישת בגדים שנועדו עבור בן המין השונה (דבר שעלול להוביל לכך שהגבולות המיניים הברורים בין בני המיים השונים יעומעמו או שגבולות יחצו) נאסרה גם היא (דברים כ"ב ה'). כפי שנראה, אותם חוקים חלו גם על בעלי חיים טהורים וטמאים. המצוות האלה על איסור עירוב ניסו לייצר תחושה של שלמות, מלאות, ויושר. מסיבה זו נאסרה המצאותם של פגמים פיזיים בקרב הכהנים או בעלי החיים שהועלו כקרבן (ויקרא כ"א י"ח-כ"ד; כ"ב י"ח-כ"ו).

מספר מלומדים טוענים באופן הגיוני שאלוהים הזכיר לישראל את הקריאה הקדושה והמובחנת שלהם אפילו בעצם המאכלים שהותר להם לאכול. בעלי חיים ש"חצו" או במובן מסוים "שברו" את המעגל האינדיבידואלי והברור של אויר, מים או יבשה נחשבו טמאים. גורדון וונהאם אומר: "בעת הבריאה אלוהים הפריד בין אור לחושך, מים ומים. האיסור הזה על כל עירוב, בייחוד עירוב בהפריית זני בעלי חיים, מעיד על כך שבן האדם הולך בעקבותיו של אלוהים. הוא חייב להפריד בין מה שאלוהים ברא באופן נפרד".[\[xxiv\]](/#_edn24)

חוקי הכשרות – ששזורים בקרב מצוות רבות אחרות שעניינן טהרה – סימלו את הגבולות שבני עמו של אלוהים צריכים היו לשמור לנגד עיניהם:

- ההיכל (המשכן/המקדש): נוכחות אלוהים המוחשית הופגנה שם; זה היה "מקום מושבו". אלוהים נתן חוקים שהזכירו לעמו את ההפרדה שלהם מכל הבריאה והאופן בו עליהם לגשת אליו (כלומר, כהנים כמו גם קרבנות צריכים היו להיות ללא פגם ומום).
- ארץ ישראל: ארץ ישראל היתה ממוקמת בקרב עמים שעבדו אלילי נכר, ולפיכך היו מצוות מסוימות שהפרידו את בני ישראל מהעמים הסובבים אותם.

אז ארץ ישראל, הקרבנות שהעלו בני ישראל, והמאכלים שאכלו היו כולם בעלי משמעות חברתית ותיאולוגית. הגבולות השונים של ישראל נועדו להזכיר להם את מערכת היחסים שלהם עם אלוהים ועם העמים הסובבים אותם. בדיוק כמו שאלוהים נפרד מבני האדם, כך ישראל צריכים להיות מופרדים בהתנהגותם ובתיאולוגיה שלהם מאומות הגויים הסובבות אותם. בדיוק כמו שהמשכן ייצג מקום מקודש בתוך ישראל, כך ארץ ישראל עצמה ייצגה הפרדה בין עם ישראל לבין העמים הסובבים אותו.[\[xxv\]](/#_edn25)

### **חוקי כשרות**

משמעות המילה *כשרות* היא לנהוג בטהרה ויושר. יהודים שומרי מצוות ישגיחו לרכוש רק מוצרי מאכל בעלי היתר כשרות. בני ישראל נקראו להמנע ממאכלים כמו חזיר, חסילונים, ודיונון. מדוע נחשבו מאכלים אלה טמאים ולא כשרים למאכל?

בויקרא י"א ובדברים י"ד אנחנו מוצאים רשימות של בעלי החיים הכשרים והטמאים למאכל. היבט מעניין שאנחנו מוצאים ברשימות האלה הוא שבעלי חיים מסוימים היו אמנם אסורים למאכל אבל מותר היה ליהודי לגעת בהם (כמו למשל גמלים שיכלו לשמש לצרכי הובלה). הבעיה צצה במקרה של מוות. גופת בעל חיים טמא היא שגרמה להטמאתו של אדם, לא בהכרח המגע באותו בעל חיים בהיותו חי.

#### ***זוית ראשונה: הבריאה***

פרק א' בבראשית מחלק את בעלי החיים לשלוש קבוצות: בהמות הארץ, חיות הים והמים, ועופות הכנף המעופפים בשמים. בויקרא י"א אנחנו מוצאים רשימת בעלי חיים טמאים שקשורים בארץ (פס' ב'-ח'), במים (פס' ט'-י"ב), ובשמים (פס' י"ג-כ"ה). כפי שכבר ציינו, בעלי החיים האלה מסמלים תערובת או עמעום הקווים המפרידים בין הקבוצות השונות. בניגוד לכך, לבעלי החיים הכשרים יש את כל המאפיינים המגדירים של המגזר אליהם הם שייכים מבראשית. אם כן, בעלי חיים ש"חצו" או "הפרו" את הגבולות הברורים בין קבוצה לקבוצה נחשבו טמאים.

- **מים**: כדי להחשב טהורים וכשרים למאכל, לבעלי חיים מימיים צריכים להיות סנפיר *ו*קשקשת (ויקרא י"א י'; דברים י"ד י'); ולפיכך צלופחים או רכיכות, שאינם נכללים בקטגוריה הזו, נחשבים טמאים ואסורים למאכל.
- **אדמה**: בהמות כשרות הן חיות בעלות ארבע רגליים שמדלגות, הולכות או מקפצות. אינדיקציה ברורה לכך שבהמה מתפקדת בהתאם למעגל אליו היא שייכת היא שהיא *גם* מפריסה פרסה ושוסעת שסע ו*גם* מעלה גרה. שני המאפיינים האלה מבהירים שחיה כלשהי שייכת למעגל הארץ והאדמה (למשל, כבשים ועיזים). גמלים, ארנבות, שפני סלע (שמעלים גרה אבל לא שוסעים שסע או מפריסים פרסה), וחזירים (שמפריסים פרסה ושוסעים שסע אבל לא מעלים גרה) הם מקרים גבוליים ולכן הם נמנים בקרב חיות הארץ שאינן מותרות למאכל.
- **אויר**: לציפורים יש שתי כנפיים כדי לעוף. שקנאים ושחפים הם עופות כנף ששוכנים במים ובשמים גם יחד, מה שהופך אותם לטמאים. חרקים שעפים אך *מרוביי* רגליים נחשבים טמאים; הם פועלים בשני מעגלים – בארץ וביבשה. עם זאת, חרקים בעלי ארבע רגלים – ששתים מהן בעלות פרקים שמאפשרים להם לנתר על הקרקע – נחשבים טהורים וכשרים למאכל (דברים י"א כ"א-כ"ג). החרקים האלה – ארבה, חגבים וצרצרים – הם כמו עופות השמים, שמקפצים על הקרקע בשתי רגלים, ולפיכך הם טהורים.

בעלי חיים טמאים מסמלים את מה שבני ישראל נקראו להתרחק ולהמנע ממנו – התערבות עם האמונות והמנהגים הטמאים ואליליים של העמים השכנים. בני ישראל נקראו להיות כמו החיות הטהורות – מובחנים, נשארים במסגרת המעגל שלהם, וללא מאפיינים מעורבים. אחרי הכל, בני ישראל היו העם שאלוהים הפריד לו, עם שנקרא לדחות את המנהגים והדתות של העמים השכנים לו.[\[xxvi\]](/#_edn26)

אבל האם לא כל מה שברא אלוהים היה "טוב מאוד" (בראשית א' ל"א)? אם כן, זה לא אומר שכל בעלי החיים ביסודו של דבר הם טהורים ולא נחותים מאחרים? כן, ישוע נותן לכך אישור במרקוס ז' 19 (הכל מותר למאכל), ויש רמיזה לכך במעשי השליחים י' 16-10 (חזונו של שמעון כיפא). עם זאת, כעמו של אלוהים, בני ישראל הוזכרו שקדושה דורשת שאדם ישאר במסגרת המעמד או הקבוצה לה הוא שייך כחלק מעמו המופרד והמובחר של אלוהים. ולפיכך מה שבני ישראל עשו בחיי היום יום שלהם – כולל הפרטים הבסיסיים ביותר של הרגלי האכילה שלהם – היה אות וסמל לכך שהם עמו הנבחר של אלוהים שנקראו לחיות חיים מובחנים ושונים מאלה של העמים הסובבים אותם. כל ארוחה נועדה להזכיר להם את הגאולה שלהם. התזונה שלהם, שהוגבלה לבשרים מסוימים, חיקתה את פעולותיו של אלוהים, *שהגביל עצמו להיות אלוהי עם ישראל בקרב כל עמי העולם*, ובחר בהם כאמצעי לברך דרכם את העולם כולו.[\[xxvii\]](/#_edn27)

אז חפיפה דתית, הבחנות מטושטשות או פשרות לא יכלו להתקיים בין ישראל ושכניה. בני ישראל נקראו לחיים של הפרדות, יושרה וטהרה, המנעות ממה שיגביל או ימנע מהם את היכולת להתקרב אל אלוהים. קדושה כרוכה בקבלת המוסכמות של הסדר שאלוהים קבע לדברים. בדיוק כפי שבעלי חיים טהורים השתייכו לקבוצות הספציפיות שלהם בלי פשרות כלשהן, כך גם בני עמו הקדוש של אלוהים צריכים היו להשתייך לקבוצה הספציפית שלהם; הם נקראו שלא לערב את הדת שלהם עם שכניהם הפגאנים או לבוא בברית הנישואים עם מי שדחו את אלוהי ישראל (השווה עזרא ט' א'-ד'; נחמיה י"ג כ"ג-ל'). קדושה לא היתה רק עניין של אכילה ושתיה אלא חיים שהוקדשו לאלוהים בכל התחומים והמובנים.

#### ***הזוית השניה: הנפילה בחטא, מוות וחריגות***

שרצים וזוחלים לא רק שהם חוצים את שלושת מעגלי ההבחנה שכונן אלוהים ולפיכך הם טמאים, אלא שגם בעלי חיים אלה ששורצים וזוחלים בכל אחד מהמעגלים האמורים (צלופחים, נחשים וחרקים מעופפים) מזכירים גם את הנפילה בחטא המתוארת בפרק ג' בבראשית ואת הנחש הזוחל המקולל. אנחנו יכולים להסתכל על מאכלים כשרים וטמאים מזוית אחרת – זו של קללה ומוות. הקשר הזה עם הנפילה בחטא זוכה לחיזוק בחזרה על מצוות אלוהים בפרקים ב'-ג' בבראשית, "אָכֹל תֹּאכֵל" (בראשית ב' ט"ז; ג' ב') או "לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" (ב' י"ז; ג' א', ג'), בויקרא י"א (פס' ב', ג', ט', י"א, כ"א, כ"ב).

מעבר לכך, סוגי בעלי החיים שהותרו ונאסרו למאכל בתזונה הישראלית היו קשורים לסוג האנשים שאלוהים רצה שיהיו. הם נקראו שלא לנהוג כחיות טרף במסגרת מערכות היחסים שלהם. ממש כפי שהפרשות דם וזרע סימלו מוות ולפיכך טומאה, כך גם לגבי חיות הטרף. בשמות כ"ב ל' נאמר: "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ".

נדמה שהיבט נוסף של טהרה וטומאה קשור למראה בעל החיים. בעלי חיים בעלי מראה או מאפיינים מוזרים או חריגים או בעל חיים חלש וחסר הגנה נחשבו גם הם לטמאים.

למרות שמאכלים מסויימים, ביגוד, זריעה ונטיעה, ויחסי מין במעגלים המתאימים להם משמשים כתמונה של האופי המופרד של ישראל בין הגויים, הרי שההבחנה בין בעלי חיים טהורים וטמאים באופן מיוחד מסמלת את האופי בו ישראל נקראו לנהוג במסגרת מערכת היחסים שלהם עם שכניהם כמו גם עם אלוהים. בלשון ספר ויקרא, בעלי חיים מסמלים את מה שאלוהים דרש מבני עמו. לדוגמה, שים לב להקבלה בין בעלי החיים שהועלו כקרבן בפרקים א', ג', וכ"ג בויקרא ("תמים" – כלומר ללא מום או פגם – מה שהוביל לכך שהקרבן היה ל"רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיהוָה") והכהן שנדרש להיות "ללא מום" (ראה ויקרא כ"א י"ח-כ"ג). הלשון המקבילה בין הכהן נטול המום והפגם והקרבן השלם נטול הפגמים היא מדהימה:

**כהן נטול פגם ומום**

**(ויקרא כ"א י"ח-כ', כ"ג)**

**בעל חיים נטול פגם ומום**

**(ויקרא כ"ב י"ח-כ"ב, כ"ד)**

כִּי כָל אִישׁ \[מזרע אהרון\] אֲשֶׁר בּוֹ *מוּם*, לֹא יִקְרָב: אִישׁ *עִוֵּר* אוֹ פִסֵּחַ, אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ. אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ *שֶׁבֶר* רָגֶל, אוֹ *שֶׁבֶר* יָד. אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק, אוֹ *תְּבַלֻּל \[מום\]* בְּעֵינוֹ, אוֹ *גָרָב* אוֹ *יַלֶּפֶת*, אוֹ *מְרוֹחַ אָשֶׁךְ* … אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא, וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ, כִּי *מוּם* בּוֹ; *וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי*, כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם.

אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ … כֹּל אֲשֶׁר-בּוֹ *מוּם*, לֹא תַקְרִיבוּ … תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן, כָּל *מוּם* לֹא יִהְיֶה בּוֹ. *עַוֶּרֶת* אוֹ *שָׁבוּר* אוֹ חָרוּץ אוֹ *יַבֶּלֶת*, אוֹ *גָרָב* אוֹ *יַלֶּפֶת*, לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיהוָה … *וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת* \[אשכים\], לֹא תַקְרִיבוּ לַיהוָה; וּבְאַרְצְכֶם, לֹא תַעֲשׂוּ.

התורה עומדת בצורה מפורטת על הקשר בין סוגי החיות השונים שהיו מותרים ואסורים למאכל וסוג האנשים שאלוהים רצה שבני ישראל יהיו במסגרת מערכות היחסים שלהם.[\[xxviii\]](/#_edn28) נושא הטהרה והטומאה בויקרא ודברים מסמל את הסדר שכונן כבר בעת הבריאה כשכל פרט שייך לתחומו הוא. (ולפיכך בעלי חיים טמאים מייצגים חוסר שלמות או יושרה ודברים שאינם שייכים למעגל שלהם). אבל יש פה משהו נוסף: נדמה שבעלי חיים טמאים הם או (1) חיות טרף או (2) בעלי חיים חלשים ופגיעים (בעלי פגם מבחינת המראה או המאפיינים שלהם). יש לכך מקבילה במערכות יחסים אנושיות.

באשר להיבט הטורף, עופות השמים (ינשופים, שחפים, ניצים, ואוכלי נבלות כמו העיט אסורים למאכל מכיוון שהם עצמם צרכו דם; הם חיות טרף. זכור את האיסור לאכול דם בבראשית ט' ד', שמעיד על כבוד לחיי אדם, המצויים בדם: "כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא" (ויקרא י"ז י"ד).

באשר לחיות הארץ, הולכי על ארבע צמחוניים – בניגוד לחיות טורפות – מותרים לאכילה (לאחר שדמם נוקז). עצם העובדה שהם (1) מעלים גרה ו-(2) מפריסי פרסה ושוסעי שסע (בין אם מדובר בבעלי חיים מבויתים או חיות בר) היא אינדיקציה ברורה לכך שהם לעולם לא צורכים דם ולפיכך הם לא חיות טורפות (ויקרא י"א ג'). המקרים הגבוליים – החזיר, הגמל, הארנבת והשפן – אסורים למאכל כי הם עונים על קריטריון אחד אך לא על שניהם. לפיכך יש להמנע מאכילת חיות הארץ אוכלות הבשר (*חיות טרף*) בגלל ביאתן במגע עם דם. באופן סמלי הן "עוברות על החוק".[\[xxix\]](/#_edn29)

יש חוקרים שמצביעים על היבט סמלי נוסף. מלבד חיות טמאות שמייצגות אורח חיים של טריפה, ישנם בעלי חיים אחרים שמייצגים את *קרבנות* הטורפים. לדוגמה, חיות מימיות (נטולי סנפיר וקשקשת) באופן סמלי חסרות משהו שהן "צריכות"; זוהי תמונה של פגיעות. ההבחנה בין בעלי חיים טמאים וטהורים משמשת גם כתמונה של צדק וחוסר צדק במערכות יחסים אישיות. תרשה לי לצטט כאן מדבריה של דאגאלס באריכות:

בעלי החיים האסורים למאכל מייצגים את הטורפים, מצד אחד, כלומר אוכלי הדם, ומאידך, את הסובלים מחוסר צדק. חשוב על רשימת החיות האסורות למאכל, בייחוד על החרקים השורצים, הזיקית עם הפנים המסורבלים שלה, הצב והחיפושית עם השריון המקומר, והנמלים שכורעות תחת משאות כבדים מנשוא. חשוב על עיוורנם של תולעים ועטלפים, על הפגיעות של דגים נטולי קשקשים. חשוב על מקבילותם בקרב בני האדם, הפועלים, פושטי היד, היתומים, והאלמנות שאין מי שיגן עליהן. לא הם עצמם אלא ההתנהגות שהובילה למעמדם הנחות היא דבר מתועב. אין זה פלא שאלוהים ברא את הזוחלים ומצא שהם טובים (בראשית א' ל"א). ספר ויקרא לא מבקש להשאיר בצד את הנושאים הקוסמיים בהם הוא עוסק וללמד שיש להחרים את היצורים הפתטיים האלה ולהתעלם מהם מכיוון שהגוף שלהם הוא דוחה, מגעיל, או רע, ממש כפי שזה לא מטבעו של הצדק ללמד שיש להתעלם ולהחרים את העניים והמסכנים. החרמה והתעלמות היא לא העניין שבו עסקינן. טריפה היא דבר שגוי, אכילה היא צורה של טריפה, והעניים לא צריכים להיות לטרף.[\[xxx\]](/#_edn30)

מה שברור יותר מכל בכל זה הוא שקדושה והתנהגות של חיות טורפות לא הולכות יד ביד. קדושה מייצגת כבוד לחיי אדום, ולעומת זאת אכילת דם (שמסמלת מוות אלים) מייצגת פעילות של חיית טרף. חיות טהורות לא מסמלות ערכים ומידות בגופן שלהן, ממש כמו שגופן של חיות טמאות לא מסמל מידות מגונות ושחיתות. הן פשוט ממלאות אחר ה"צו" שלא לאכול דם.[\[xxxi\]](/#_edn31) אם יש אמת בטענותיהם של מלומדים שטוענים שחיות טמאות מסוימות מייצגות פגיעות וחוסר הגנה, אזי הייצוג הזה של החלכאים והנדכאים – הגר, האלמנה, היתום (דברים י"ד כ"ט; ט"ז י"א; השווה ישעיהו א' י"ז) – צריך לשמש כתזכורת שיש לנהוג בהם בכבוד.

כל אורך החיים של עם ישראל – עד לפרטים הקטנים ביותר כולל האוכל שאכלו (או שלא אכלו) – היה חשוב לאלוהים. התזונה שלהם שימשה כתזכורת למה שקדוש ומה שאינו קדוש; בני ישראל נקראו להמנע מהפעילות הלא קדושה של תקיפת החלשים בחברה.

### **הפרשות מבישות ומגונות**

מדוע ספר ויקרא שם דגש כה מהותי על נושא הפרשות הדם והזרע? ויקרא ט"ו מדבר על שכבת זרע ועל דם הנדה, ששניהם מובילים לטומאה ולצורך בנקיון וטהרה. הסיבה לכך? הסמליות של חיים-מוות שעומדת מאחורי נושא הטומאה-טהרה מיידעת אותנו שההפרשות האלה מייצגות את מה שנמצא "מחוץ" לגוף האדם, בדיוק כמו שמאכלים טמאים שנכנסים לגוף האדם מטמאים או מזהמים אותו באופן סמלי.

דם הנידה והפרשת זרע הם סמלים רבי עוצמה שמעידים על החיים, אבל אובדנם מסמל מוות.[\[xxxii\]](/#_edn32) יש חוקרים שטוענים שהאיסור על בישול גדי בחלב אימו בשמות כ"ג י"א נבע מכך שזה היה טקס פוריות כנעני. אחרים טוענים שמדובר במקרה של התנגשות סמלים מנוגדים. כלומר, החיים (חלב אם) והמוות (בישול הגדי) מתנגשים זה בזה בתרחיש הזה. התנגשות דומה אנחנו מוצאים בויקרא כ"ב כ"ח: "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה, אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד". בדומה לכך, החיים והמוות ניצבים באופן סמלי זה נגד זה כשאשה מדממת בעת נידתה או כשזרעו של הגבר נשפך. התערובת הזו של חיים ומוות מייצגת אובדן שלמות.[\[xxxiii\]](/#_edn33)

הסמליות לא עוצרת כאן. ישראל היו מוקפים עמים בקרבם היו כתות פוריות. קיום יחסי מין עם זונה במקדש משמעותה היתה התחברות רוחנית עם אלוהות כזו או אחרת. בניגוד לכך, ויקרא ט"ו מציג מעין "מערכת שליטה על פליטה"! המסר לעם ישראל היה שלמין יש את מקומו הראוי. אלוהים הוא לא אנין נפש כשזה מגיע למין. אלוהים הוא המכונן של יחסי מין מספקים הדדית עבור בעל ואשתו (בראשית ב' כ"ד; משלי ה' ט"ו-י"ט; שיר השירים). עם זאת, בניגוד לשכניו, עם ישראל נדרש לקחת ברצינות את עניין הריסון והאיפוק והמשמעת במסגרת פעילות מינית. למרות שקיום יחסי אישות הביא לטומאה זמנית, בני ישראל הוזכרו שמין נאסר בהיכל כחלק מטקס פולחן – שלא כמו טקסי המין שרווחו בקרב דתות הכנענים. שוב, קיום יחסי מין במסגרת חיי נישואין הוא דבר טוב וחיובי, אבל אל לנו לפאר ולשבח ניאוף באמצעות שימוש בתווית דתית על המעשה. כדי להבדיל בין ישראל לבין שכנותיה, אלוהים סיפק "גבולות" מסויימים כדי לוודא שקיום יחסי אישות נשמר במקומו הראוי ואינו מאבד מערכו האמיתי – ולא משנה עד כמה שכניה של ישראל גרמו לניאוף להראות כמעשה דתי ומתחסד.[\[xxxiv\]](/#_edn34)

בניגוד לעמים השכנים, נשים בישראל לא היו רכוש שאפשר לעשות בו שימוש להנאה מינית. על גברים הוטלו מגבלות מסוימות באשר לזמנים בהם יכלו לקיים יחסי אישות עם נשותיהם, מה שסייע להעניק לאשה תחושת עצמאות עמוקה יותר. כפי שמצביע ריצ'ארד הס, לחוקים כאלה לטובת האשה אין אח ורע במזרח הקרוב הקדום.[\[xxxv\]](/#_edn35)

### **פער הקדושה: חוקי טהרה והצורך בחסד**

להיות עמו הנבחר של אלוהים היתה זכות. עם זאת, לזכות הזו נלווה גם עול כבד. כמו שטוביה החולב בסרט *כנר על הגג* אומר לאלוהים, "אני יודע, אני יודע. אנחנו עמך הנבחר. אבל מפעם לפעם, אתה לא יכול לבחור אולי במישהו אחר?" עכשיו בוא נחזור לרגע לועדת השליחים בירושלים (מעשי השליחים ט"ו). רבים מהמאמינים הראשונים בישוע (שהיו יהודים) חשבו שעל אדם להיות יהודי טוב כדי להיות משיחי טוב. כן, די היה בישוע לצרכי ישועה – בערך. אבל היו שטענו שיש צורך בעוד משהו – כלומר, יהדות! שמעון כיפא השיב לטענתם ואמר: "וְעַתָּה מַדּוּעַ תְּנַסּוּ אֶת אֱלֹהִים לָשִׂים עֹל עַל צַוְּארֵי הַתַּלְמִידִים, עֹל אֲשֶׁר גַּם אֲבוֹתֵינוּ וְגַם אֲנַחְנוּ לֹא יָכֹלְנוּ לָשֵׂאת?" (פס' 10).

בימי התנ"ך, יהודים רציניים שמעו חזור והשב על הפער בין אלוהים ובינם. קרבה לאלוהים לא היתה עניין של מה בכך, ולאורך חיי היומיום של בן ישראל היו אין ספור תזכורות על זיהום, טומאה, ומחסומים שעמדו בדרכו לעבוד את אלוהים. ישראלים יראי שמים שוב ושוב חוו את "פער הקדושה" שנפער בינם ובין אלוהים.[\[xxxvi\]](/#_edn36) מעמד שכזה יכל לדחוק בבן ישראל לדרוש את פני אלוהים ולבקש את חסדו וטהרתו עבור עצמו.

קרבנות מן החי היו תמונה מוקטנת של המצב הזה. המביא את הקרבן והכהן סמכו ידיהם על ראש בעל החיים המוקרב. מעשה זה היווה סמל לכך שבעל החיים הומת במקומו של בן האדם המקריב אותו (ויקרא ד' ט"ו; ח' י"ד, י"ח, כ"ב). קרבנות שימשו כתזכורת לחטאו וטומאתו של האדם ולצורך התהומי שלו בסיוע מבחוץ – כלומר, חסד אלוהים.

ריצ'ארד הס מציע נקודת השקפה ששופכת אור על מצוות הקרבנות ועל רצף הקרבנות אותו אנחנו מוצאים בספר ויקרא. תחילה אנחנו מוצאים את קרבן *החטאת* (טיהור מחטא), לאחריו קרבן *העולה* (שמסמל מסירות מוחלטת לאלוהים), ואז קרבן *השלמים* (ההסמכה) (פרקים ח'-ט', ט"ז). סדר זה עוזר לנו להבין טוב יותר את טבעה של התלמידות המשיחית המתוארת באגרות הברית החדשה: תחילה מגיע וידוי על חטא (חזרה בתשובה), אז מסירות לאלוהים, ובהמשך לכך התחברות עם אלוהים. למרות שישוע מילא את דרישות הקרבנות האלה (כפי שמבהירה מפורשות האגרת אל העברים), הם מדגימים בצורה מוצלחת את מה שכרוך בתלמידות משיחית.[\[xxxvii\]](/#_edn37)

האגרת אל הגלטים ג' (25-24) מציינת שהתורה היא אומנת שתפקידה להדריך אותנו אל המשיח. במילים אחרות, התורה הצביעה *קדימה* אל עבר ההגשמה של קרבנות ישראל, הכהונה וימי החג והמועדים. וכפי שראינו, הדברים האלה הצביעו *לאחור* חזרה אל ימי אברהם, שמסתבר שהוא תמונה של הצורך בחסד בנפרד משמירה על המצוות. בראשית ט"ו ו' נותן אישור לכך שאברהם בטח באלוהים ונחשב לצדיק בגלל אמונתו. שים לב: זה קרה עוד לפני שהוא נימול וקודם למתן תורת משה. חיים באמונה, אפילו בלי התורה, אפשרו לאדם לשמור את לב התורה (ראה בראשית כ"ו ה').[\[xxxviii\]](/#_edn38) התורה – עם כל דרישות הטהרה והקרבנות שלה – למעשה חשפה את אי הכשירות של האדם ולפיכך את הצורך של בני האדם לשאת עיניים אל מעבר למשאבים שלהם, אל הסיוע רב החסד של אלוהים.

ללא קשר לאופי בו אדם מנווט בין כמה מחוקי הטהרה האלה בתנ"ך, ההגיון הבסיסי שעומד מאחורי המצוות האלה הוא הקריאה שנתנה לישראל לחיות חיי קדושה בכל דבר. לכן עניין הקדושה מוזכר מפורשות בכל הקטעים בהם אנחנו מוצאים רשימות בעלי חיים אסורים למאכל (שמות כ"ב ל'-ל"א; ויקרא י"א מ"ד-מ"ה; כ' כ"ה-כ"ו; דברים י"ד ד'-כ"א).

---

**לקריאה נוספת**Douglas, Mary. "The Forbidden Animals in Leviticus." Journal for the Study of the Old Testament 59 (1993): 3–23.

Hartley, John L. Leviticus. Word Biblical Commentary 4. Dallas: Word, 1992.

Hess, Richard S. "Leviticus." In The Expositor's Bible Commentary, vol. 1, edited by Tremper Longman III and David E. Garland. Rev. ed. Grand Rapids: Zondervan, 2008.

Kiuchi, Nobuyoshi. Leviticus. Apollos Old Testament Commentary 3. Not-tingham, UK: Apollos; Downers Grove, IL: InterVarsity, 2007.

Wenham, Gordon J. Leviticus. New International Commentary on the Old Testament. Grand Rapids: Eerdmans, 1979.

———. "The Theology of Unclean Food." Evangelical Quarterly 53 (1981): 6–15.

Hess, Richard S. "Leviticus." In The Expositor's Bible Commentary, vol. 1, edited by Tremper Longman III and David E. Garland. Rev. ed. Grand Rapids: Zondervan, 2008.

Kiuchi, Nobuyoshi. Leviticus. Apollos Old Testament Commentary 3. Not-tingham, UK: Apollos; Downers Grove, IL: InterVarsity, 2007.

Miller, Patrick. The Religion of Ancient Israel. Louisville: Westminster John Knox, 2000.

Wenham, Gordon J. Leviticus. New International Commentary on the Old Testament. Grand Rapids: Eerdmans, 1979.

[\[i\]](/#_ednref1) Christopher J. H. Wright emphasizes this threefold arrangement and notes these contrasting socioeconomic structures in Old Testament Ethics for the People of God (Downers Grove, IL: InterVarsity, 2004), 54–56.

[\[ii\]](/#_ednref2) הוא מזכיר את הדברים כלאחר יד בספר "Science and Ethics," in Religion and Science (Oxford: Oxford University Press, 1961), 223–24.

[\[iii\]](/#_ednref3) John Goldingay, Old Testament Theology: Israel's Life, vol. 3 (Downers Grove, IL: Inter-Varsity, 2009), 128.

[\[iv\]](/#_ednref4) Christopher J. H. Wright, Eye for an Eye: The Place of Old Testament Ethics (Downers Grove, IL: InterVarsity Press, 1983), 29.

[\[v\]](/#_ednref5) Louise Antony, "Atheism as Perfect Piety," in Is Goodness without God Good Enough? ed. Robert K. Garcia and Nathan L. King (Lanham, MD: Rowman & Little‑eld, 2009), 79; see also the final chapter in Erik Wielenberg, Value and Virtue in a Godless Universe (Cambridge: Cambridge University Press, 2005).

[\[vi\]](/#_ednref6) עד לזמן בו חוקת אלוהים הישרה ומלאת האהבה תבוסס בשמים החדשים ובארץ החדשה (התגלות כ"א-כ"ב).

[\[vii\]](/#_ednref7) באשר לשאלת סמכותם של הכתובים, ראה N. T. Wright, The Last Word (San Francisco: HarperCollins, 2005).

[\[viii\]](/#_ednref8) Paul Copan, When God Goes to Starbucks: A Guide to Everyday Apologetics (Grand Rapids: Baker, 2008), chaps. 15–16.

[\[ix\]](/#_ednref9) Gordon J. Wenham, Leviticus, New International Commentary on the Old Testament (Grand Rapids: Eerdmans, 1979), 270.

[\[x\]](/#_ednref10) Richard Bauckham, The Bible in Politics: How to Read the Bible Politically (Louisville: Westminster John Knox, 1989), 23.

[\[xi\]](/#_ednref11) Goldingay, Israel's Life, 131.

[\[xii\]](/#_ednref12) לדוגמה, הדרישה להוכחת שושלת יוחסין אם ברצונו של אדם לשמש ככהן (עזרא ב' ס"ב; נחמיה ז' ס"ד), שמירת חג המצות (עזרא ו' כ'-כ"א) הטענה שנגיעה בדבר טמא מטמאת מזונות (חגי ב' י"א-י"ג).

[\[xiii\]](/#_ednref13) Maltbie D. Babcock, "This Is My Father's World" (1858–1901).

[\[xiv\]](/#_ednref14) Goldingay, Israel's Life, 130.

[\[xv\]](/#_ednref15). שם , עמ' 615-609.

[\[xvi\]](/#_ednref16) Jonathan Klawans, Impurity and Sin in Ancient Judaism (New York: Oxford University Press, 2000), 39.

[\[xvii\]](/#_ednref17) Cyril S. Rodd, Glimpses of a Strange Land: Studies in Old Testament Ethics (Edinburgh: T & T Clark, 2001), 17.

[\[xviii\]](/#_ednref18) ראה פרק א' בספרו של Klawans, Impurity and Sin in Ancient Judaism.

[\[xix\]](/#_ednref19) Nobuyoshi Kiuchi, Leviticus, Apollos Old Testament Commentary 3 (Nottingham, UK: Apollos; Downers Grove, IL: InterVarsity, 2007), 212–13.

[\[xx\]](/#_ednref20) שם, עמ' 213.

[\[xxi\]](/#_ednref21) Wenham, Leviticus, 23.

[\[xxii\]](/#_ednref22) בגדי הכוהן הגדול, עם זאת, היו פטורים מהאיסור הזה (ראה שמות ל"ט), והיו עשויים צמר ופשתן. מאחר והיה קשה לצבוע צמר, הוא עורב יחד עם פשתן לצורך הכנת בגדי הכהן.

[\[xxiii\]](/#_ednref23) Timothy A. Lenchak, "Clean and Unclean," in Eerdmans Dictionary of the Bible, ed. David Noel Freedman (Grand Rapids: Eerdmans, 2000), 263.

[\[xxiv\]](/#_ednref24) Wenham, Leviticus, 269.

[\[xxv\]](/#_ednref25) David P. Wright, "Unclean and Clean (OT)," Anchor Bible Dictionary, vol. 6 (New York: Doubleday, 1992), 740.

[\[xxvi\]](/#_ednref26) Mary Douglas, "The Forbidden Animals in Leviticus," Journal for the Study of the Old Testament 59 (1993): 3–23; and Mary Douglas, Leviticus as Literature (Oxford: Oxford University Press, 1999).

[\[xxvii\]](/#_ednref27) Wenham, "Theology of Unclean Food," 11; Wenham, Leviticus, 170.

[\[xxviii\]](/#_ednref28) Douglas, "Forbidden Animals in Leviticus," 3–

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/e1ed00d876152714206ff3efe85c79945ff61d57b3b4d08b738bb8e42987d3c6?s=300&d=mm&r=g) 

 פול קופאן 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/paul-copan/) [    ](https://igod.co.il/author/paul-copan/)

**קטגוריות:** מוסר

**תגיות:** תכלית

---

### [התורה - אוסף של מצוות ברבריות, עונשים גסים וחוקים אכזריים?](https://igod.co.il/morality/התורה-אוסף-של-מצוות-ברבריות-עונשים-גס/)

**Published:** נובמבר 22, 2016
**Author:** פול קופאן

**Content:**

> לעיתים, אתאיטסים מפנים אצבע מאשימה כלפי התורה, בכך שלכאורה מכילה בתורה מצוות ברבריות, חוקים גסים ואכזריים, בעודם מוציאים פסוקים כאלו ואחרים מהקשרם. במאמר זה נבקש לבחון את מצוות התורה בהקשרן התרבותי ולהוכיח כי מדובר דווקא בחוקה מלאה בחסד ביחס לתרבות הנפוצה בעולם העתיק.

בהרבה מובנים, החיים במזרח הקרוב הקדום דמו מאוד ל"מצב הטבע" שתיאר הפילוסוף תומאס הובס (1679-1588) בספרו *לויתן*: "דלים, מאוסים, חייתיים וקצרים". החיים לא היו פיקניק, זה בטוח, ורבים מחוקי המזרח הקרוב הקדום שיקפו את הקיום הנוקשה הזה שלקה בחסר מבחינה מוסרית במידה ניכרת.

### **עונשים ומציאויות נוקשות אחרות בפרספקטיבה נכונה** 

מה שאתאיסטים לא מבינים, זה כי חוקי התנ"ך לא נפלו מן השמיים לתוך ואקום. למרות העובדה שהם ייצגו שיפור מוסרי דרמטי, הם בכל זאת שיקפו את ההקשר החברתי-תרבותי של המזרח הקרוב הקדום. העונשים אותם אנחנו מוצאים בתורת משה חושפים היבטים של ההקשר הזה. אז כשהאתאיסטים מדברים על ברבריות, חוקים גסים ופשעים דמיוניים אחרים אותם הם מוצאים בתנ"ך, סביר להניח שהם חושבים על קטעים דוגמת הפסקאות הבאות:

כִּי אִישׁ אִישׁ, אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ – מוֹת יוּמָת. אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל, דָּמָיו בּוֹ (ויקרא כ' ט').

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: "הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ; וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה (ויקרא כ"ד י'-י"ד).

וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר; וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, וְאֶל כָּל הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר, כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: "מוֹת יוּמַת הָאִישׁ; רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים, וַיָּמֹת, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה (במדבר ט"ו ל"ב-ל"ו).

כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ; וְיִסְּרוּ אֹתוֹ, וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ, וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ. וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ: "בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ; זוֹלֵל וְסֹבֵא". וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים, וָמֵת, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ; וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ (דברים כ"א י"ח-כ"א).

תורת משה נראית כה נוקבת ונוקשה עם כל עונשי המוות האלה והענישה המחמירה שאנחנו מוצאים בה! יש אנשים במערב שמתנגדים במלוא מובן המילה אפילו לסגנון הפעוט ביותר של ענישה גופנית. למעשה, במקומות כמו שבדיה ומדינות סקנדינביות אחרות ענישה גופנית היא מחוץ לחוק. אז כשאנחנו מגיעים לחוקים מסוימים בתנ"ך, העונשים המתוארים נראים מוגזמים. מבקרי התנ"ך טוענים שסקילת אנשים למוות היא ברברית ופרימיטיבית ושעונש המוות כשלעצמו הוא עונש אכזרי ומוגזם. לא שאנחנו תומכים בסקילת אנשים כענישה על חטא, וגם לא דוגלים בעונש מוות לאלה שדוחים את הנאמר בכתבי הקודש. אלא פשוט מנסים להביא את הפרספקטיבה הנכונה לחוקים הנוקשים האלה שאנחנו מוצאים בתנ"ך.

### **קבצי חוקים במזרח הקרוב הקדום ותורת משה**

כבר עמדנו על כך שתורת משה ניתנה לישראל במסגרת ההקשר של החברה הסובבת שהיתה נחותה מבחינה מוסרית. קבצי חוקים אחרים היו קיימים במזרח הקרוב הקדום באלף השני לפני הספירה והיו מוכרים כקודקדסים של חוקים שנכתבו בכתב "יתדות". בכתב יתדות הכוונה לשיטת כתב קדומה בה אותיות נחרטו באמצעות יתדות על גבי לוחות חימר, בדרך כלל באמצעות מקל עץ. על קבצי החוקים האלה נמנים חוקי אור-נמו (סביבות שנת 2100 לפנה"ס, בתקופת השושלת השלישית של אור); חוקי ליפית-אישתר (סביב 1925 לפנה"ס), שמלך בעיר השומרית איסין; חוקי אשנונה האכדים (סביב 1800 לפנה"ס), שהיתה עיר ששכנה כמאה ושישים קילומטר מבבל; חוקי חמורבי הבבלי (שנת 1750 לפנה"ס); וקובץ החוקים החיתי (1200-1650 לפנה"ס), שהיו עם ששכן באסיה הקטנה (תורכיה).[\[i\]](/#_edn1)

לא צריך להפתיע אותנו שיש מקבילות וחפיפות בין קבצי החוקים השונים במזרח הקרוב הקדום ותורת משה. למעשה, אמרות וביטויים שונים בספר משלי נשמעים כמו התאמה או שאילה מ*חכמת אמנופה*. מדי פעם אנחנו רואים שמחברים מקראיים מצטטים מיצירות פואטיות – כמו הציטוט מספר הישר (יהושע י' י"ג; שמואל ב' א' י"ח) – או נועצים במסמכים רשמיים, כפי שעושה מחבר ספר דברי הימים. באופן דומה, אנחנו יכולים לראות את משה כמעין עורך של התורה ובכתב שקשורות לבריאה ולהיסטוריה של אבות ישראל. מאוחר יותר בברית החדשה, בלוקס א' 4-1 אנחנו קוראים על פרוייקט מחקר מסודר שבחן את המסורות השונות אודות ישוע שנאספו בכדי להרכיב ביוגרפיה אמינה של חייו. המאמצים האנושיים האלה, סגנונות הכתיבה, הז'אנרים הספרותיים, וסוגי האישיות השונים הם חלק מתהליך העלאה על הכתב שנעשה בהשראת רוח הקודש.

שוב, מקבילות ונקודות דמיון שונות קיימות בין המזרח הקרוב הקדום ותורת משה (ובאופן ספציפי, קובץ החוקים והמצוות שמצוי בשמות כ' כ"א – פרק כ"ג ל"ג) – בין אם מדובר בגזר דין מוות על רצח או חקיקה בנוגע לשור נוגח. וכן, לאורך הזמן אנחנו רואים שיפורים אנושיים יותר בקבצי חוקי המזרח הקרוב הקדום השונים – לדוגמה הריכוך והעידון של חלק מהחוקים שמצויים בקודקס החוקים החיתי הקדום (1500-1650 לפנה"ס) ובקודקס החוקים החדש של החיתים (1180-1500 לפנה"ס). אבל בנקודות מפתח, הבדלים עצומים קיימים בין תורת משה וקבצי החוקים האחרים שהיו מצויים במזרח הקרוב הקדום. חוקת סיני מציגה שיפורים וקדמה מוסרית ומשפטית אמיתיים כמותם לא נראו או נשמעו קודם לכן. שלא במפתיע, מבקרי המקרא כמו האתאיסטים מתמקדים בנקודות השליליות בשעה שהם מתעלמים לחלוטין מהשיפורים הדרמטיים. לשם מה לטרוח ולהתעסק עם הניואנסים כשביכולתך לזכות בנקודות רטוריות בנוגע לדרכים הנחשלות של המזרח הקרוב הקדום! בהמשך החלק הזה של הספר נדגיש את ההבדלים המשמעותיים האלה.

לאורך דיוננו המעמיק נמשיך לאשר שני דברים: (1) צווים וענישות מקראיים מסוימים היו נחותים בהשוואה לאידיאל שנקבע בעת הבריאה (בראשית א'-ב'); (2) תורת משה אינה נצחית, אוניברסלית, והסטנדרט שעל כל אומות העולם לשעות אליו. אז עלינו להעריך את החומרה או הנוקשות של חוקים ועונשים בהתאם להקשר שלהם במזרח הקרוב הקדום במקום לאור התרבות והחברה המערבית. בעיניהם של אנשי המזרח הקרוב הקדום, אנחנו המערביים היינו נתפסים כרכרוכיים, חלשים, עלובים, יפי נפש ומטופשים!

### **מחללי שבת ומנאצים**

הסיפור על האיש שחילל את השבת (במדבר ט"ו ל"ב-ל"ו) מופיע בעקבות חקיקה בנוגע לחטאים בשגגה וחטאים שנעשו בהתרסה והתנשאות. מקושש העצים בשבת הוא דוגמה לחטא שנעשה בהתרסה; זוהי הפרה בוטה של מצוות אלוהים המפורשות המופיעות בשמות ל"א ול"ה. מי שעבד בשבת, דינו מוות (שמות ל"א י"ד-ט"ו). במקביל לכך יש לנו גם בן שמקלל או מנאץ ("נוקב") את אלוהים – "השם" (ויקרא כ"ד) – כמו גם בן סורר ומורה (דברים כ"א). גם אלה הן הפרות בוטות של מה שאלוהים ציווה. מרד בכוונת תחילה, ולא טעות או נפילה מקרית.

כשמצווה כלשהי הופרה לראשונה בקרב העם החדש הזה, לרוב הענישה על כך היתה חמורה. קח לדוגמה את הכהנים נדב ואביהוא, ש\[בדומה לאביהם\] חיקו את עבודת האלילים של אהרון שחטא בחטא עגל הזהב (שמות ל"ב); הם העלו "אש זרה" – פולחן פגאני שאפיין כתות שמיות מערביות והיה קשור בהסמכתו של אדם לכהונה – והומתו בשל כך (ויקרא י').[\[ii\]](/#_edn2) בני ישראל שפותו במכוון בידי נשים מדייניות, הוכו והומתו בגלל ההתעלמות שלהם מברית אלוהים (במדבר כ"ה). בימי מלכות דוד, עוזא ניסה לייצב את ארון הברית שמעד בעת הובלתו לירושלים (שמואל ב' ו' א'-ז'). איך אלוהים "הודה" לו על מאמציו? הוא הוכה והומת במקום! אפילו דוד כעס על מעשיו של אלוהים.

אז כשעוזא ניסה לייצב את ארון הברית, שדוד הניח על גבי "עגלה חדשה", אלוהים הבהיר ללא כל עוררין שהיתה פה התעלמות מוחלטת מההנחיות שסיפק בתורת משה. ארון הברית צריך היה להינשא בידי הלויים בעזרת מוטות (שמות כ"ה י"ב-ט"ו; ל' ד'), לא להיות מובל באמצעות עגלה רתומה לשוורים. ונגיעה בחפצים קדושים מסויימים דינה מוות (במדבר ד' ט"ו). כפי שאלוהים אמר למשה ואהרון אחרי שנדב ואביהו הומתו, "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד" (ויקרא י' ג').

### **הזולל והסובא: דברים כ"א י"ח-כ"א**

מה לגבי הקטע החמור הזה, שכבר ציטטנו קודם לכן? התנ"ך לא מתעד מקרה ממשי שבו זה אכן קרה. אבל כמו במקרים של עבירה ראשונה על ציווי כלשהו, המטרה היתה להנחות ולהדריך: "וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ" (דברים כ"א כ"א). מה היתה העברה? אנחנו לא מדברים על מישהו שעושה מעשה קונדס או אפילו על בן עשרה שלא מנקה את חדרו. לא, מדובר פה בעבריין מועָד שאין תקווה לתיקון ההתנהגות הנוקשה ופורקת העול שלו, למרות כל המאמצעים שמשקיעים בו כולם. הוא עבריין שחוזר שוב ושוב על מעשיו: "וְיִסְּרוּ אֹתוֹ \[אביו ואמו\], וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם" (דברים כ"א י"ח). הוא התגלמות של מרדנות ופריקת עול – "זוֹלֵל וְסֹבֵא" (פס' כ'; השווה משלי כ"ג כ'-כ"א). לבעיה הרצינית הזו היתה השפעה הרסנית במיוחד; על המשפחה ועל החברה הסובבת.

בן שכזה, סביר להניח בן בכור, בסופו של דבר יבזבז את ירושתו לאחר מות אביו; סביר להניח שיביא הרס וחורבן על משפחתו בהווה ובעתיד. הוא כמו מהמר כפייתי שמהמר על ביתו וחסכונותיו וממיט חורבן על משפחתו. שים לב, עם זאת, שההורים אינם לוקחים את העניינים לידיהם שלהם. הם מתייעצים עם הרשויות, שאחראיות על שמירת הסדר והתפקוד ההולם בחברה. ההורים מוצאים אל מחוץ לתמונה; הם לא לוקחים את הענישה לידיהם. במקום זאת, הקהילה מוציאה לפועל את התרגיל הזה באחריות חברתית. וכשזה מגיע לשלב הקיצוני הזה, זהו מוצא אחרון טראגי שנועד לטפל בבעיה הזו.[\[iii\]](/#_edn3)

### **מנחשים, מעוננים, ונביאי שקר**

החיים בישראל נאסרו על מנחשים (או מגלי עתידות) או מעננים (מכשפים). העונש על עיסוק שכזה היה עונש מוות (ויקרא י"ט כ"ו). התנבאות באמצעות אותות או סימנים, הגדת עתידות, ונסיון ליצור קשר עם רוחות (שדים) נאסרו בחוק. בדומה לכך, דינם של נביאי שקר, שביקשו להוביל את ישראל לעבודת אלילים, היה גם הוא דין מוות (דברים י"ג א'-י"א).

פולחן מתים היה מנהג רווח במזרח הקרוב הקדום, כולל בכנען. עמי המזרח הקרוב ניסו להיוועץ או לתקשר עם המתים כדי שאלה יוכלו להכנס לתמונה ולסייע ביד החיים. דתות המזרח הקרוב הקדומות האלה עודדו מנהגי אבלות כמו שריטת בשר למען המת או צריבת קעקועים על הגוף (ויקרא י"ט כ"ח). המנהג של גזיזת פאות השאר ("הקפה") או הזקן ("השחתה") (ויקרא י"ט כ"ז) היה מנהג כנעני של מסירת שערו של אדם לרוחות המתים במטרה לרצות אותן (השווה דברים י"ד א').

מעשים שכאלה נאסר על קיומם בישראל! עם אלוהים נקרא להיות שונה משכניו; הם נקראו להתמקד בחיים ובאלוהי החיים, לא במוות או באלילי שקר. נאסר עליהם לפנות "בְּעַד הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים" (ישעיהו ח' י"ט; השווה ב' ה'-ו'). על הכוהנים בישראל נאסר אפילו להיות נוכחים בלוויות, אלא אם המת היה בן משפחתם (ויקרא כ"א א'-ה'). הם נקראו להיות קדושים לאלוהים (פס' ו'). ולפיכך מנחשים ומעוננים למיניהם – אלה שמשלח ידם הוא המוות – דינם היה דין מוות.[\[iv\]](/#_edn4)

בחברה דמוקרטית כמו שלנו, זה נשמע כל כך לא סובלני. אנחנו צריכים לכבד את חופש הדת של אחרים, לא? אבל עם ישראל קשר עצמו ליהוה, שכרת ברית עם ישראל – כמו בעל ואשה. בני ישראל עצמם נשבעו שהם שייכים לאלוהים ושהם ישמרו את בריתו (שמות כ"ד ג'). הם נכנעו מרצונם הם לשטונו (התיאוקרטי) של אלוהים. לפיכך כל חדירה למערכת היחסים הזו – בין אם בדמותם של אלי נכר, בעלי ברית פוליטיים, או היוועצות במתים – שבאה במקום אמון ובטחון מלא באלוהים היתה בגדר הפרת נדרי הברית הזו. סאם האריס טועה כשהוא מדבר על סקילת בן או בת שבאים הביתה אחרי שיעור יוגה.[\[v\]](/#_edn5) דברים י"ג ו'-ט"ז דן בנביא השקר שמנסה "להסית" את העם בצוותו עליהם לעבוד אלילי נכר ("נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים").

אלה שלא רצו לקבל את אלוהי ישראל או לציית לדרישותיו, היו כמובן חופשיים לעזוב את קהל ישראל ולחיות בקרב עם אחר. זו היתה האפשרות הברורה, המועדפת. זו היתה אפשרות בריאה יותר עבור ישראל ובטוחה יותר עבור המתנגדים לתיאוקרטיה. כל מי שנשארו בארץ נדרשו לכבד את הברית ואת המצוות שהיו חלק ממנה.

### **אנשים שונים, עונשים שונים**

כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים, וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם; וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק, וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע. וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע, וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו, כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר. אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ, לֹא יֹסִיף; פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה, וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ (דברים כ"ה א'-ג').

עד לפני כמה עשרות שנים, בכל העולם המערבי היה נהוג להלקות ילדים במסגרת מערכת החינוך, למורים היתה הסמכות להעניש ענישה גופנית ילדים סוררים. התוצאה היתה יראה וכבוד למורים, ושקט בכיתה.

המלקות ע"י המורים היו פחותות מהמלקות בתרבות השמית. ובכל זאת, ענישה בארבעים מלקות לא נשמעת קצת מוגזמת? שוב, בוא נבחן את הטקסט יותר מקרוב כדי שנוכל להעריך טוב יותר את מה שבאמת קורה פה:

1. קודם לענישה היה צורך בקיום משפט צדק.
2. הענישה לא נעשתה בידי אדם אינדיבידואלי באופן אישי, שלקח את העניינים לידיו שלו.
3. על כל התהליך פיקח שופט, שנועד לוודא שהענישה הוצאה לפועל כהלכה; הענישה לא היתה נתונה לרצונותיו האכזרים של המעניש.
4. זה היה העונש המקסימלי, והעוברים על החוק בדרך כלל ספגו מספר נמוך יותר של מלקות ולא את מלוא ארבעים המלקות המותרות. אבל המספר המקסימלי של מלקות נקבע בחוק ונאסר לעבור עליו.
5. השופט שהחליט מהו העונש ההולם והמעניש נקראו לזכור שמי שעבר על החוק הוא "אח". הפושע זכה להגנה מפני תגובה מוגזמת מצד האספסוף או אדם כלשהו; התורה מצווה להימנע מהלשפיל אותו (כדי ש"אחיך לא יהיה נקלה לעיניך").[\[vi\]](/#_edn6)

הלקאה במוט אכן נשמעת כמו דבר חמור במיוחד לאוזניים המודרניות. אבל הקונוטציה שעולה מהמטאפורה או הסמל של המוט היא למשל של הנחיית והדרכת כבשים (תהילים כ"ג ד') וחינוך ילדים (משלי י"ג כ"ד; כ"ב ט"ו; כ"ט ט"ו).[\[vii\]](/#_edn7) שוב, החוק קבע מספר מקסימלי של מלקות, ושופט יכל לקבוע עונש מופחת. מעבר לכך, העונשים בישראל היו עדינים בהשוואה לקבצי החוקים היותר ברוטליים וחסרי הרחמים של תרבויות המזרח הקרוב הקדום. חוקי חמורבי למשל, קבעו שכענישה על פשעים מסוימים יש לכרות את הלשון, השד, היד, או האוזן. עונש חמור אחד במיוחד היה כרוך בגרירת הנאשם בשדה בידי פרות.[\[viii\]](/#_edn8) בחוקת מצרים הקדומה, עונשים כללו כריתת אף ואוזן. לפי חוקי חמורבי גזר דינו של גנב הוא מוות,[\[ix\]](/#_edn9) לעומת התנ"ך שדרש רק פיצוי כפול עבור הגניבה (שמות כ"ב ד). הניגוד הזה הוא אחד מני תזכורות רבות לכך שבחוקה הישראלית היה משקל כבד יותר לבני אדם מאשר בתרבויות האחרות במזרח הקרוב הקדום. בענישת פושעים (למשל במקרה של הוצאת דיבה או עדות שקר), החוק המצרי התיר בין מאה למאתיים מלקות; מאה מלקות היו העונש הקל ביותר שהותר בחוק.[\[x\]](/#_edn10) באשר לעונשים במקרה של גניבה בתנ"ך, חוקר המקרא דייויד בייקר מציין שהחוקים שמציב התנ"ך "הרבה יותר אנושיים ממרבית החוקים המצויים במזרח הקרוב הקדום, ולא חייבו קטיעת איברים, מלקות או מוות".[\[xi\]](/#_edn11)

אז איך נראים בעיניך פסוקים א'-ג' בדברים כ"ה עכשיו? החקיקה הישראלית לא התירה יותר מארבעים מלקות כענישה על פשע. זה היה העונש המירבי והחמור ביותר, והקביעה כמה מלקות ינתנו בפועל נותרה בידיו של השופט. בניגוד לכך, ענישה במקומות אחרים במזרח הקרוב הקדום היתה חמורה בהרבה. בנוסף לכך, בחוק הבבלי או החיתי, לדוגמה, מעמד חברתי הוא שקבע איזה עונש ינתן על עברה כלשהי. בניגוד לכך, החוק המקראי החיל את אותם הסטנדרטים על מלכים, שליטים ובני המעמד השולט בדיוק כמו על פשוטי העם.[\[xii\]](/#_edn12)

יהיו מי שיצביעו על הדוגמה הבאה כעל שדרוג מוסרי. בתחילה, החוק החיתי קבע שאם אדם חרש שדה חרוש וזרע בו את זרעיו שלו, דינו היה מוות.[\[xiii\]](/#_edn13) אבל בחקיקה מאוחרת יותר, הפושע נדרש לעבור טקס טהרה ולהעלות קרבן.[\[xiv\]](/#_edn14) למרות שאנחנו יכולים להיות אסירי תודה על השיפור הזה, הוא עדיין לא מתקרב אפילו בכדי לדגש החזק של החוק בישראל על מתן פיצוי לפשעי רכוש, ולא גזר דין מוות. בישראל לאנשים היתה חשיבות רבה יותר מאשר לרכוש, הבדל בולט בהשוואה ליתר עמי המזרח הקרוב הקדום.

### **"עין תחת עין?"** 

מה לגבי הדגש ששמים הכתובים על "עין תחת עין ושן תחת שן"? יש שרואים בענישה תובענית שכזו אכזרית וברברית. אבל עלינו לבחון את הדברים לעומקם. בחינה קפדנית של הדברים מעלה תמונה שונה לחלוטין.

עונשים קפדניים שכאלה – *מידה כנגד מידה* – מוזכרים במספר מקומות: שמות כ"א כ"ג-כ"ה; ויקרא כ"ד י"ז-כ"ב; ודברים י"ט ט"ז-כ"א. מעניין לראות שבאף אחד מהמקרים האלה ענישה בצורה של "עין תחת עין" אינה נלקחת באופן מילולי. כל דוגמה בקטעים האלה קוראת לפיצוי (כספי), לא לקטיעת איברים. לדוגמה, מיד לאחר הקטע שמדבר על *מידה כנגד מידה* בשמות כ"א כ"ג-כ"ה, אנחנו קוראים בפסוקים כ"ו-כ"ז: "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ, אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ, וְשִׁחֲתָהּ, לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ. וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל, לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ". אנחנו לא מוצאים פה עקירה ממשית של *עין* או *שן*, אלא פיצוי על נזק גופני שנגרם. מלומדים כמו ריימונד ווסטברוק עומדים על כך שעקרון ה*מידה כנגד מידה* כפיצוי לא נלקח באופן מילולי.[\[xv\]](/#_edn15)

המשמעות של *מידה כנגד מידה* היא גם להבהיר שעינו של עבד, שוות ערך בעיניו של אלוהים לעינו של מלך (לעומת העמים הפאגאנים, שם לעבד לא היה שום ערך), וגם שהעונש צריך להתאים לפשע. מעבר לכך, אלו היו העונשים המקסימליים; עונשים צריכים היו להיות פרופורציונאליים ולא לעלות על הסטנדרט שנקבע כעונש המקסימלי. ועונש יכל להיות פחות חמור אם השופט ראה לנכון שהעברה ראויה לענישה פחות חריפה.

מעבר לכך, ענישה שהולמת את העוון או הפשע שחוללו נועדה לגונן על החלשים יותר בחברה – העניים, החלשים, המנודים. העשירים ובעלי הכוח בחברה לא יכלו להכתיב את תנאי הענישה; למעשה, בני המעמד העליון יכלו להענש באותם עונשים פרופורציונאליים כמו כל אחד אחר. בנוסף לכך, העקרון הזה של *מידה כנגד מידה* שימש כמדריך מועיל למניעה מנקמות דם אין סופיות ונקמה חסרת פרופורציות (חשוב פה על שיטות הענישה של המאפיה). כשאנחנו משווים את העונשים שהיו נהוגים בישראל לחקיקה בקרב עמי המזרח הקרוב הקדום, תורת משה היא בגדר שיפור מוסרי דגול אשר מלא בחסד וחמלה. כפי שמצביע חוקר המקרא ברבארד צ'ילדס, עקרון ה*מידה כנגד מידה* "סימן התקדמות מהותית והיה רחוק מלהיות שריד של עידן פרימיטיבי יותר".[\[xvi\]](/#_edn16)

יהיו שיעלו את הטיעון שבחוקי חמורבי כבר נכלל עקרון ה*מידה כנגד מידה,* מה שאנחנו יכולים לכנות "עצם תחת עצם" כמו גם "שן תחת שן". עם זאת, עקרון זה במסגרת חוקי חמורבי חל רק כשהנפגע היה מקרב מעמד האצולה – לא מפשוטי העם – והפוגע נמנה גם הוא על מעמד זה.[\[xvii\]](/#_edn17) מעבר לכך, אנחנו יודעים שחוקי חמורבי קראו לקטיעת ידים, אף, חזה, ואוזניים! חוקי אשור התיכונה (סביב שנת 1100 לפנה"ס) – שמתוארכים כמאתיים שנה לאחר מתן התורה בסיני – היו חסרי פרופורציה באופן מחפיר. הם כללו הלקאה עד מאה מלקות כמו גם קטיעת איברים. לפיכך, אם כן, הביטוי "עין תחת עין" היה מידת צדק, לא משהו שישראל לקחו באופן מילולי.

חוקי שור נוגח מספקים ניגוד מעניין בין תורת משה וחוקי המזרח הקרוב הקדום. קודקסי חוקים כמו חוקי חמורבי או אשנונה, לדוגמה, לא שקפו כבוד מיוחד לחיי אדם כפי שאנחנו מוצאים בתורת משה. בקבצי החוקים האחרים, אם שור היה ידוע כשור מנגח ובעליו לא נהג משנה זהירות כלשהו כדי למנוע ממנו לפגוע ולהרוג אדם חופשי, על הבעלים הוטל לשלם חצי מינה (או שני שליש מינה) בכסף למשפחתו של הקרבן והשור המשיך לחיות.[\[xviii\]](/#_edn18) בניגוד לכך, פסוקים כ"ח-ל"ו בשמות כ"א מציגים ענישה מקסימלית חמורה יותר בגלל הערך שניתן לחיי אדם, כפי שמשקפים חוקי החברה הישראלית. הציווי היה להמית שור מנגח (השווה בראשית ט' ד'-ו'), ובשרו נאסר לאכילה. מעבר לכך, אם השור נגח מתמול שלשום ובעליו לא עשה דבר כדי למנוע ממנו לעשות כן, והשור גרם למותם של גבר או אשה, אזי *הבעלים* – לא רק השור – חוייב במיתה כעונש המקסימלי (ומיד נבחן זוית נוספת בהקשר הזה).

בדומה לכך, חמורבי התעקש שאם בונה בית נהג בחוסר זהירות וביתו התמוטט והרג קטין, אזי *בנו* של בעל הבית יומת בתמורה.[\[xix\]](/#_edn19) בניגוד לכך, המתת בן על חטאי הוריו (או הורים על חטאי ילדיהם) נאסרה בישראל (דברים כ"ד ט"ז).

מעבר לכך, העולם הקדום חי בהתאם לקוד לא כתוב שתבע נקמה על המתת בן משפחה. וזה לא משנה אם המוות היה ביד המקרה או במכוון: "הרגת את בן משפחתי; אני אהרוג מישהו במשפחתך!" בניגוד לכך, חוקת ישראל הבחינה בין הריגה *בשוגג* להרג *בכוונה תחילה* (רצח). התורה קבעה ערי מפלט בהן ההורג בשגגה יכל למצוא מחסה (שמות כ"א י"ב-י"ג), מה שהיווה דרך למניעת נקמת דם.[\[xx\]](/#_edn20)

ההיסטוריון הנודע פול ג'ונסון העיר על חוקי חמורבי, למרות שאפשר לומר דברים דומים באשר לקבצי החוקים האחרים שנמצאו במזרח הקרוב הקדום: ה"חוקים הנוראיים נודעים לשמצה בשל אכזריות העונשים הפיזיים הנקבעים בהם, בניגוד לאיפוק אותו אנחנו מוצאים בתורת משה וחוקות ספר ויקרא ודברים".[\[xxi\]](/#_edn21)

נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדין: ראינו שקבצי החוקים השונים מהמזרח הקרוב הקדום אותם בחנו מחמירים בהרבה בהשוואה לחוקת ישראל. ובכל זאת, מגוון חוקרי מקרא טוענים שהענישה המתוארת בתורת משה – ואפילו בקבצי חוקים אחרים מהמזרח הקרוב הקדום – היו הרבה פחות חמורים הלכה למעשה. לדוגמה, בבמדבר ל"ה ל"א נאמר, "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ \[כלומר תשלום חלופי כלשהו\] רֹצֵחַ, אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת, כִּי מוֹת יוּמָת". הרעיון הזה מחוזק בשמות כ"א כ"ט-ל' (שור שנגח באדם למוות כתוצאה מרשלנות בעליו); מאחר ולא מדובר פה ברצח בכוונה תחילה, פסוק ל' מתיר את האפשרות של תשלום כספי במקום לקיחת חיי הבעלים: "אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו, וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו".

התיאולוג וולטר קייזר מצביע על ההבחנה הכללית של חוקרי מקרא שונים: התנ"ך כולל כשישה עשר פשעים שדינם היה מוות. רק במקרה של רצח בכוונה תחילה הכתוב אומר שעל הרשויות בישראל נאסר לקחת "כופר" או תחליף כספי. עובדה זו מפורשת בדרך כלל כעדות לכך שבחמישה עשר המקרים האחרים השופטים יכלו להמיר את הפשעים שדינם מוות ב"כופר" או "תחליף" הולם. במקרה הזה עונש המוות שימש כאות וכעדות לחומרת הפשע.[\[xxii\]](/#_edn22) אפשר להביא גם את דבריהם של מלומדים כמו ריימונד ווסטברוק, ג'ייקוב פינקלשטיין, וג'וזף ספרינקל, שמסכימים בלב שלם להערכה הזו.[\[xxiii\]](/#_edn23)

אז אם ניקח את עונשי התנ"ך החמורים באופן מילולי, נראה שתורת משה הרבה *פחות* מחמירה מחוקי תרבויות המזרח הקרוב הקדום האחרות. אם, מצד שני, נלך בעקבות החוקרים האלה שטוענים שברוב המקרים ניתן היה להמיר את עונשי המוות במקרא בתשלום "כופר" (פרט למקרה של רצח בכוונה תחילה), הרי שבכך נפתחת בפנינו הדלת לנקודת השקפה חדשה בכל הנוגע לעונשים החמורים לכאורה האלה.

### **הקרבת תינוקות בישראל?**

תורת משה מגנה נחרצות הקרבת קרבנות אדם ורואה בכך מעשה נתעב מבחינה מוסרית (ויקרא י"ח כ"א; כ' ב'-ה'; דברים י"ב ל"א; י"ח י'). כפי שמצביעה סוזן נידיטץ' בספרה War in the Hebrew Bible (מלחמות בתנ"ך), ה"קול הדומיננטי" בתנ"ך "מגנה הקרבת ילדים ותינוקות" מאחר והתנהגות כזו עומדת בניגוד מוחלט לתכלית אלוהים ולתכניתו, וחותרת תחת אושיות החברה הישראלית.[\[xxiv\]](/#_edn24)

בוא נבחן כמה קטעים שלכאורה מציעים שהקרבת קרבנות אדם היתה מותרת ומקובלת בישראל.

***מישע, מלך מואב: מלכים ב' ג' כ"ז***

וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו, וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל; וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ (מלכים ב' ג' כ"ז).

בסיפור שלפנינו, מישע, מלך מואב, מעלה את בנו הבכור כקרבן על חומת קיר חרשת (במואב). לאחר מכן, הצבא הישראלי נסוג בגלל ה"קצף" הגדול שהיה עליו. יש שחושבים שמדובר פה בזעמו של *אלוהים* ושאלוהים מראה בכך שהוא *מקבל* את הקרבן שהעלה מישע בכך שהוא מגיב בזעם כלפי ישראל. תפיסה זו, עם זאת, היא בעייתית מכמה בחינות:

- התפיסה הזו עומדת בניגוד גמור לגינוי הברור של העלאת קרבנות אדם שמופיע קודם לכן בתורה (דברים י"ב ל"א; י"ח י') כמו גם להתנערות מהמנהג אותה אנחנו מוצאים בספר מלכים עצמו (מלכים ב' ט"ז ג'; י"ז ז'; כ"א ו').
- במילה *קצף* הכוונה היא לא לקצפו של אלוהים.[\[xxv\]](/#_edn25) במקום אחר במלכים ב', מילה שנגזרת מאותו השורש *קצף* משמשת בברור תוך התייחסות לזעם אנושי (ה' י"א; י"ג י"ט).
- הפרשנים השונים מציעים מספר פרשנויות אפשרויות: (1) מדובר בקצפו של מואב על ישראל מכיוון שמלכם, מישע, נאלץ ביאושו להקריב את בנו; המטרה שעמדה לנגד עיניו של מישע היתה לעורר מחדש את נחישותם של המואבים להילחם. (2) בני ישראל התמלאו זוועה או אמונות תפלות כשהם ראו את העלאת קרבן האדם הזו, מה שגרם להם ליטוש את שדה הקרב. (3) למרות שמישע לא הצליח לשבור את המצור שסגר עליו (אולי במטרה לנוע צפונה כדי לגייס כוחות נוספים), הוא הצליח לתפוס בשבי את בנו הבכור של מלך אדום, שהועלה כקרבן על החומה, מה שגרם לירידת המוראל בצבא אדום. זעמו של צבא אדום הביא לסיום המלחמה כי הם נסוגו משדה הקרב ומהקואליציה שלהם שהורכבה מישראל, יהודה ואדום.[\[xxvi\]](/#_edn26)

***בת יפתח: שופטים י"א ל'-מ'***

יפתח, אחד משופטי ישראל, נדר נדר פזיז: "וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן, וְהָיָה לַיהוָה, וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה" (שופטים י"א ל"א). אולי הוא חשב שמי שיצא לקראתו יהיה אחד מעבדיו שסביר להניח יבוא כדי לסייע בידו עם שובו מהקרב. אבל הוא הזדעזע לראות את "בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת" (פס' 34).

יש חוקרי מקרא שטוענים שיפתח לא באמת העלה את ביתו כקרבן. הרבה, עם זאת, משוכנעים שזה מה שמלמד הכתוב. אז בוא נצא מנקודת הנחה שמדובר בגרוע מכל. מה שמוביל לשאלה הבלתי נמנעת: יפתח לא ידע שהקרבת ילדים נחשבה בלתי מוסרית ושאלוהים שפט את הכנענים על מעשים שכאלה? מדוע אם כן הוא לא התנער מהעלאת הקרבן הזה? זה נבע מכך שאלוהים בעצם כן נתן את אישורו להקרבת ילדים?

כבר עמדנו על כך שבתנ"ך מה ש*מצוי* הוא לא בהכרח מה ש*רצוי;* עצם העובדה שמעשה כלשהו *מתואר* בתנ"ך, היא לא הוכחה לכך שזה הסטנדרט ש*קבע* אלוהים. התנהגויות מסוימות הן פשוט דוגמאות שליליות שעלינו להימנע מלחזור עליהן (השווה הראשונה לקורינתים י' 12-1). אז בוא נעשה את השינויים ההכרחיים ונחיל את ההגיון של השואל על שופט אחר – שמשון. כשופט על ישראל, הוא לא ידע בוודאות שנגיעה בגופת מת אסורה עליו (שופטים י"ד ח'-ט'), בייחוד בהתחשב בנדר הנזיר (התמידי) שחל עליו (במדבר ו')? הוא לא ידע שהתחברות עם זונות היתה אסורה (שופטים ט"ז א')? זכור שאנחנו מדברים על ימי השופטים. אם נשאל מדבריו של צ'ארלס דיקנס, במידה ניכרת היו אלה הימים הרעים מכל, עידן הסכלות, עת החשכה וחורף היאוש. אז המבקרים צריכים להיזהר מלהניח שיפתח (או שמשון) היה בעל מוסר עילאי.

יהיו מי שיתהו ויגידו, "האם 'רוח ה' ' לא היתה על יפתח?" (שופטים י"א כ"ט). כן, אבל אנחנו לא צריכים לראות בכך כמתן אישור כולל לכל מה שיפתח עשה – בדיוק כמו שעצם העובדה שרוח הקודש באה ("לבשה") על גדעון (שופטים ו' ל"ד) אינה חותם אישור להתעסקות שלו בעבודת אלילים (שופטים ח' כ"ד-כ"ז), או במקרה של אהוד (שופטים ג' כ"ו). כן, השופטים האלה בהחלט היו מודעים לכך שעבודת אלילי נכר היא שגויה. בדומה לכך, "רוּחַ יְהוָה" צלחה על שמשון כדי לעזור לישראל לדחוק את רגלי הפלישתים (שופטים י"ד ו', י"ט; ט"ו י"ד). ועם זאת תכניתו לשאת אשה מקרב הפלישתים, ההתרועעות שלו עם זונה, והמעורבות שלו עם דלילה מעידים שלפנינו שופט עם יכולת שיפוט עלובה למדי! אנחנו בהחלט יכולים ללמוד כאן איך אלוהים יכול לפעול *למרות* כשלונו וחטאו של אדם.

התיאולוגיה של ספר שופטים שמה דגש על נקודת שפל אדירה ברמה המוסרית והדתית של עם ישראל, עם שני סיפורים בסוף הספר שמדגימים את הנקודה הזו (פרקים י"ז-כ"א). בני ישראל שוב ושוב הניחו לעצמם "ללכת בדרכי הכנענים". ולאור התימה החוזרת ונשנית של ספר שופטים, "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (י"ז ו'; כ"א כ"ה; השווה ב' י'-כ"ג), זה לא צריך להפתיע אותנו שהרמה המוסרית של מנהיגי ישראל גם היא היתה ירודה. אנחנו לא צריכים לחפש בנרות דוגמאות למודלים שליליים לחיקוי בספר שופטים, כשעם ישראל היה נתון בשפל המוסרי שלו. סיפור יפתח לא זקוק להכרזה מפורשת של מורת רוחו הברורה של אלוהים.

יהיו מי שיתעקשו ויאמרו: התנ"ך לא מדבר על הקרבת הבכורות לאלוהים (שמות כ"ב כ"ט-ל')? בעקבות יחזקאל כ' כ"ה-כ"ו, הם טוענים שאלוהים נתן חוקים רעים ("לא טובים") שבני ישראל לא יכלו "לחיות" בהתאם להם – מצוות שכוללות העברת הבכורות באש. הם טוענים שהמנהג לא מצא חן בעיני אלוהים רק כשבני ישראל הקריבו את ילדיהם לאלים *אחרים*!

עם זאת, התנ"ך אינו יוצר הבחנה שכזו בשום מקום; הקרבת תינוקות – בין אם ליהוה, לבעל או למולך – נחשבה מתועבת כך או אחרת. נכון, זה היה מנהג רווח בישראל וביהודה (למשל, מלכים ב' י"ז י"ז; כ"ג י'), והמלכים אחז, מנשה ואחרים העבירו "אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם, בָּאֵשׁ" (מלאים ב' ט"ז ג; דברי הימים ב' ל"ג ו'). אבל עצם העובדה שהמנהג היה רווח, אינה מרמזת לכך שהוא היה מקובל בעיני ה'. ספר שמות מדבר על "פדיון" – לא על קרבן – בכור הרחם; אלוהים עצמו פדה את ישראל בכורו בהוציאו אותם ממצרים (שמות י"ג י"ג; השווה ד' כ"ג).

על מה אם כן מדבר יחזקאל? הטקסט מצביע בברור על כך שאלוהים העניק לדור המדבר "חוקות" (כלומר מצוות השבת) בהתאם להן על בני ישראל "לחיות" (כ' י"ב-י"ג). בני ישראל דחו את המצוות האלה שנתנו בסיני; הם סרבו לשעות להן (פס' כ"א). אז אלוהים "השיב ידו" מעליהם. אלוהים הגיב לדור המדבר בדיוק כפי שהוא מגיב באגרת אל הרומים א': הוא נתן להם "חֻקִּים לֹא טוֹבִים; וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם" (יחזקאל כ' כ"ה). לא לחינם יחזקאל הבחין בין המילה *חוקים* בלשון זכר לבין המילה *חוקות* כפי שהיא מופיעה במקומות אחרים בטקסט בצורת נקבה. הפרק מכיל גם לא מעט אירוניה. אלוהים אומר לישראל בסרקסטיות, "אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ" (יחזקאל ל' ל"ט); במילים אחרות, "לכו הקריבו את ילדיכם". ה"חוק" האירוני הזה שכביכול מתיר לבני ישראל קשי העורף להמשיך ולעסוק בפולחן לאלילי נכר ובהקרבת ילדים הוא שווה ערך לנאמר בעמוס ד' ד': "בֹּאוּ בֵית אֵל וּפִשְׁעוּ, הַגִּלְגָּל הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ". אותו עקרון נכון גם לגבי הנביא מיכיה, שאומר למלך ישראל הסרבן, שמתעלם מדרכי אלוהים, "עֲלֵה וְהַצְלַח, וְנָתַן יְהוָה בְּיַד הַמֶּלֶךְ" (מלכים ב' כ"ב ט"ו). אלו הן ה"מצוות" הסרקסטיות שאינן "טובות" ובהן אין ישראל יכולים "לחיות".[\[xxvii\]](/#_edn27)

---

**לקריאה נוספת**Longman III, Tremper, and David E. Garland, eds. The Expositor’s Bible Com-mentary. Vol. 1. Rev. ed. Grand Rapids: Zondervan, 2008.

Stuart, Douglas K. Exodus. New American Commentary 2. Nashville: B & H Publishing, 2008.

Wright, Christopher J. H. Deuteronomy. New International Biblical Com-mentary 4. Peabody, MA: Hendrickson, 1996.

Wright, Christopher J. H. Old Testament Ethics for the People of God. Downers Grove, IL: InterVarsity, 2004.

[\[i\]](/#_ednref1) ראה פרק ג' בספרו של Joe M. Sprinkle, Biblical Law and Its Relevance (Lanham, MD: University Press of (America, 2004.

[\[ii\]](/#_ednref2)  Richard S. Hess, “Leviticus 10:1: Strange Fire and an Odd Name,” Bulletin for Biblical Research 12, no. 2 (2008): 187–98.

[\[iii\]](/#_ednref3) הדברים מבוססים על דבריו של Christopher J. H. Wright, Deuteronomy, New International Biblical Commentary 4 (Peabody, MA: Hendrickson, 1996), 235–36.

[\[iv\]](/#_ednref4) ראה Mary Douglas, Leviticus as Literature (Oxford: Oxford University Press, 1999), 98–104.

[\[v\]](/#_ednref5)  Harris, End of Faith, 18.

[\[vi\]](/#_ednref6)  Wright, Deuteronomy, 264–65.

[\[vii\]](/#_ednref7)  William H. C. Ropp, Exodus 19–40, Anchor Bible Commentary (New York: Doubleday, 2006), 218.

[\[viii\]](/#_ednref8) ראה חוקי חמורבי §§192, 193, 194, 195, 205. אזכורים לטקסטים מהמזרח הקרוב הקדום לקוחים מהספר בעריכתו של וויליאם האלו, William W. Hallo, ed., The Context of Scripture, vol. 2, Monumental In-scriptions from the Biblical World (Leiden: Brill, 2003); Martha T. Roth, Law Collections from Mesopotamia and Asia Minor, 2nd ed. (Atlanta: Scholars Press, 1997); and Raymond Westbrook, ed., A History of Ancient Near East Law, 2 vols. (Leiden: Brill, (2003.

[\[ix\]](/#_ednref9) חוקי חמורבי §§6–10.

[\[x\]](/#_ednref10)  David Lorton, “The Treatment of Criminals in Ancient Egypt,” in The Treatment of Criminals in the Ancient Near East, ed. Jack M. Sasson (Leiden: Brill, 1977), 1–64 (see e.g., p. 25); and Andrea G. McDowell, s.v. “Crime and Punishment,” The Oxford Encyclopedia of Ancient Egypt, ed. Donald B. Redford (Oxford: Oxford University Press, 2001), 1:318.

[\[xi\]](/#_ednref11)  David L. Baker, Tight Fists or Open Hands? Wealth and Poverty in Old Testament Law (Grand Rapids: Eerdmans, 2009), 27. Baker notes that Hittite laws also utilized demands for restitution.

[\[xii\]](/#_ednref12)  Johannes Renger, “Wrongdoing and Its Sanctions: On ‘Criminal’ and ‘Civil’ Law in the Old Babylonian Period,” in The Treatment of Criminals in the Ancient Near East, ed. Jack M. Sasson (Leiden: Brill, 1977), 72; see also Christopher J. H. Wright, Old Testament Ethics for the People of God (Downers Grove, IL: InterVarsity, 2004), 310.

[\[xiii\]](/#_ednref13) החוק החיתי §166.

[\[xiv\]](/#_ednref14) החוק החיתי §167.

[\[xv\]](/#_ednref15) למרבה האירוניה, הקטור אבאלוס לועג לתפיסה של "פיצוי" לא מילולי, ומצטט כסימוכין לטענתו מדבריו של ריימונד ווסטברוק. אבל ווסטברוק למעשה חולק על דעתו של אבאלוס! ראה Raymond Westbrook, Studies in Biblical and Cuneiform Law (Paris: J. Gabalda, 1988), 45, 47–55; also William Ian Miller, Eye for an Eye (Cambridge: Cambridge University Press, 2006), 207n. תרבויות אחרות במזרח הקרוב הקדום, עם זאת, עדיין החילו עונשי קטיעת איברים ברוטליים, נקודה בה אני דן בספר זה.

[\[xvi\]](/#_ednref16)  Brevard S. Childs, The Book of Exodus: A Critical, Theological Commentary (Philadel-phia: Westminster, 1974), 93.

[\[xvii\]](/#_ednref17) חוקי חמורבי §§197, 200.

[\[xviii\]](/#_ednref18) חוקי חמורבי §251. (אם השור נגח והרג עבד, אזי בעליו נדרש לשלם שליש מינה לבעלי העבד), חוקי חמורבי §252; חוקי אשנונה §54).

[\[xix\]](/#_ednref19) חוקי חמורבי §§229–30.

[\[xx\]](/#_ednref20)  Douglas K. Stuart, Exodus, New American Commentary 2 (Nashville: B & H Publish-ing, 2008), 485.

[\[xxi\]](/#_ednref21)  Paul Johnson, Art: A New History (New York: HarperCollins, 2003), 33.

[\[xxii\]](/#_ednref22) Walter C. Kaiser, Toward Old Testament Ethics (Grand Rapids: Zondervan, 1983), 91–92.

[\[xxiii\]](/#_ednref23)  Raymond Westbrook, “The Character of Ancient Near Eastern Law,” in A History of Ancient Near Eastern Law, vol. 1, ed. Raymond Westbrook (Leiden: Brill, 2003), 71–78; J.J. Finkelstein, The Ox That Gored (Philadelphia: American Philosophical Society, 1981), esp. 34–35; Joseph M. Sprinkle, “The Interpretation of Exodus 21:22–25 ((Lex Talionis) and Abortion,” Westminster Theological Journal 55 (1993): 233–55 (esp. 237–43.

[\[xxiv\]](/#_ednref24)  Susan Niditch, War in the Hebrew Bible: A Study in the Ethics of Violence (New York: Oxford University Press, 1993), 45–46. For a critique of some of Niditch’s claims, see Ben C. Ollenburger, review of War in the Hebrew Bible: A Study in the Ethics of Violence, by Susan Niditch, Interpretation 48, no. 4 (1994): 436–37.

[\[xxv\]](/#_ednref25)  Iain W. Provan, 1 and 2 Kings, New International Bible Commentary 7 (Peabody, MA: Hendrickson; Carlisle, UK: Paternoster, 1995), 186.

[\[xxvi\]](/#_ednref26) ראה Baruch Margalit, “Why King Mesha Sacri‑ced His Oldest Son,” Biblical Archaeology Review 12 (November/December1986): 62–63; John J. Bimson, “1 and 2 Kings,” in The New Bible Commentary, 4th ed., ed. Gordon Wenham et al. (Downers Grove, IL: InterVarsity, 1994), 365; and Anson Rainey, The Sacred Bridge: Carta’s Atlas of the Biblical World, ed. Anson Rainey and R. Steven Notley (Jerusalem: Carta, 2006), 205.

[\[xxvii\]](/#_ednref27)  John Goldingay, Old Testament Theology: Israel’s Life, vol. 3 (Downers Grove, IL: InterVarsity, 2009), 796.

לדיון מוצלח בטקסט מספר יחזקאל, ראה, Daniel I. Block, The Book of Ezekiel: Chapters 1–24 (Grand Rapids: Eerdmans, 1997), 636–41.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/e1ed00d876152714206ff3efe85c79945ff61d57b3b4d08b738bb8e42987d3c6?s=300&d=mm&r=g) 

 פול קופאן 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/paul-copan/) [    ](https://igod.co.il/author/paul-copan/)

**קטגוריות:** מוסר

**תגיות:** מהימנות, תכלית

---

### [מעמד האישה בתנ"ך](https://igod.co.il/morality/מעמד-האישה-בתנך/)

**Published:** נובמבר 23, 2016
**Author:** פול קופאן

**Content:**

> כשהדיון מגיע להתנהגות כלפי נשים בתנ"ך, פורצת המהומה! תומכי הפמיניזם מאשימים את מחברי התנ"ך בכל מיני סוגים וזנים של סקסיזם, פטריארכיה (מבנה חברתי מדכא בו הגברים מועדפים על הנשים), ואפילו שנאת נשים. אחד משמות התואר בהם משתמש ריצ'ארד דוקינס כדי לתאר את אלוהי התנ"ך הוא *מיסוגניסט* (שונא נשים).

מדוע שרה קוראת לאברהם "אדוני" (בראשית י"ח י"ב)? למה בנות העברים השתייכו ל"בית אביהן" (למשל ויקרא כ"ב י"ג)? מדוע אשה ישראלית נחשבת טמאה למשך ארבעים יום אחרי לידת בן זכר לעומת שמונים יום לאחר לידת בת (ויקרא י"ב ב'-ה')? מדוע נשים לא יכולות להיות כוהנות בישראל? מה לגבי כל הפילגשים שאנחנו שומעים עליהן? מה לגבי נישואי יבום? מדוע אלוהים מתיר ריבוי נשים? התנ"ך מעודד ותומך בתשלום מוהר עבור כלה, מה שרק מחזק את הרעיון שהאשה היא לא יותר מאשר רכוש, הלא כן?
במאמר זה נבחן את עניין השיוויון בין נשים וגברים בתנ"ך וכמה מהפסוקים שלכאורה מעידים על חוסר שוויון ביניהם. בהמשך לכך, בפרק הבא נבחן כמה קטעי מפתח שקשורים לריבוי נשים ופילגשים כמו גם פסוקים שקשורים לנושא עליהם נשענים מבקרי המקרא לעיתים קרובות.[\[i\]](/#_edn1)

### **האידיאל כפי שהיה בעת הבריאה (בראשית א'-ב')**

לא משנה איך אנחנו מבינים את חוקי ספר ויקרא ואת סיפורי התנ"ך בכל הנוגע לנשים, פרקים א' וב' בבראשית מלמדים אותנו מהי התפיסה האידיאלית של האשה, שרחוקה כרחוק מזרח ממערב מהגישה הנחותה, הסוטה או התובענית אותה מתארים הספקנים, ועליה מתבססים הרבנים בימנו. אלוהים ברא זכר ו*נקבה* בצלמו ובדמותו (בראשית א' כ"ו-כ"ז). חווה נלקחה מצלעו של אדם (בראשית ב' כ"ב), כתמונה של שוויון ושותפות, לא של עליונות האחד ונחיתות השניה. נישואין אמורים להיות שותפות בין שווים, ויחסי מין (האיחוד בבשר) הם ברכה במסגרת הבטיחות וההגנה של חיי נישואין הטרוסקסואליים שנמשכים עד יום מותו של אחד משני הצדדים (בראשית ב' כ"ד).

אף על פי שבבראשית א' וב' מתואר האידיאל של שויון בין גברים ונשים, הרי שחוקים בנוגע לנשים בישראל לוקחים בחשבון בצורה ריאליסטית את הטבע החוטא של מבני החברה האנושיים במזרח הקרוב הקדום. בחוקת ישראל, אלוהים עושה שני דברים: (1) הוא פועל בתוך ובמסגרת חברה פטריארכלית כדי לכוון את ישראל לנתיב מוצלח יותר; ו-(2) הוא מספק אמצעי הגנה וויסות נגד התעללות ושימוש לרעה בנשים בתנאים נחותים בברור. אנחנו רואים בתנ"ך דוגמאות לנשים שנתונות תחת דיכוי? בהחלט, ואנחנו רואים גם לא מעט *גברים* שנתונים גם הם תחת דיכוי! במילים אחרות, אנחנו לא צריכים לראות בקיומן של הדוגמאות השליליות האלה כ*מתן אישור ותמיכה* בדיכוי והתעללות.

### **שוויון נשים – מזויות שונות**

קריאת התנ"ך חושפת שני מאפיינים מקבילים חשובים: (1) מבנים חברתיים פטריארכליים בקרב משפחות בני ישראל לצד (2) כיבוד נשים כשוות ערך, כולל מקבץ מנהיגות ונשים מובילות בחברה הישראלית הקדומה.

מחד, על האבות הוטלה האחריות החוקית והמשפטית על בני ביתם (שלעיתים קרובות מנו בין חמישה עשר לעשרים איש); בכך נכללו ענייני ירושה משפחתית, בעלות על נכסים, קביעת שידוכים לבנים ובנות, ושימוש כדוברי המשפחה באופן כללי. לדוגמה, כשבת או אשה נדרו נדר, האב או הבעל צריכים היו לתת אישורם לקיום הנדר כבעל החוק בבית (במדבר ל'). עמדה זו משמעה יותר מאשר הגנה משפטית על האשה או הבת ותו לא. גישות ורעיונות חברתיים מושרשים אינם מתמוססים בקלות, בייחוד במקומות כדוגמת המזרח הקרוב הקדום. גישות פטריארכליות רווחו במזרח הקרוב הקדום – גישות שהיו רחוקות מאוד מלשון השוויון אותה אנחנו מוצאים בסיפור הבריאה. בבראשית ב' כ"ד אנחנו מוצאים אישור לכך שעל האיש לעזוב את בית אביו ואימו ו"לדבוק" באשתו כשותפה שווה. אבל לנפילה בחטא היתה השפעה תהומית על מערכות היחסים בין בני האדם. כתוצאה מכך, שרה דבקה במנהג הרווח בארצות המזרח הקרוב הקדום וקראה לבעלה "אדוני" (בראשית י"ח י"ב). היא נתנה לאברהם את שפחתה הגר כדי להקים ממנו זרע (בראשית ט"ז ג'), מנהג שהיה רווח במזרח הקרוב הקדום. מאוחר יותר אנחנו רואים שאבימלך מלך גרר "לקח" את שרה לאשה (בראשית כ' ב'-ג'). וכששרה ילדה את יצחק, היא "ילדה לאברהם בן" (בראשית כ"א ב'-ג').

מאידך, הגישות הפטריארכליות המושרשות האלה מעוותות את האישורים המקראיים הרבים והאיתנים שניתנים לכבודה ושיוויונה של האשה. נשים/אמהות היו ראויות לכבוד שווה ערך לבעלים/אבות, ונשים חזקות (כדוגמת דבורה הנביאה) אף סייעו בהנהגת ישראל כמו גם היו בעלות השפעה בבתיהן שלהן. כן, הבעל היה ראש הבית מבחינה משפטית במשפחה הישראלית, אבל זה לא אומר שעלינו להניח באופן אוטומטי שנשים ראו בכך דיכוי של מקומן שלהן. למעשה, בחלק ניכר מתיאורי הנישואין המופיעים בתנ"ך, הנשים ביסודו של דבר, נחשבו שוות ערך ובעלות השפעה שוות ערך במסגרת הנישואין שלהן ואף מעבר לכך (לדוגמה, ראו משלי ל"א).

למעשה, קטעים רבים בתנ"ך מדברים דווקא על הגנה ודאגה לאלה שבדרך כלל מנוצלים בידי אחרים, ובייחוד אלמנות ונשים גרושות. אלוהים מעוניין בצדק עבור אלמנות וגורמים חלשים אחרים בחברה כמו יתומים וגרים או עניים. אלוהים הזהיר בחומרה את מי שחשבו לרגע לנהוג בעריצות כלפי אחרים והבהיר שהוא יעמוד לצידם של החלשים וחסרי ההגנה (שמות כ"ב כ"ב; דברים י' י"ח; י"ד כ"ט; כ"ד י"ז, י"ט וכיו"ב).

תומכי הפמיניזם יטענו נגד הקביעה שנשים בישראל נחשבו שוות ערך מבחינת מעמדן וכבודן לבעליהם ולגברים בחברה הישראלית. בוא נבחן את הנקודה הזו. נכון, מבנים פטריארכליים אכן השפיעו במידה ניכרת על אורח המחשבה של החברה הישראלית. ובכל זאת אנחנו רואים בתנ"ך אישורים ברורים לשיוויונם של נשים מבחינה תיאולוגית, היסטורית וחוקית כאחד.

*מבחינה תיאולוגית*: הפסוקים הבאים מעידים על שוויונן של הנשים:

בראשית א' כ"ז: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, *זָכָר וּנְקֵבָה*, בָּרָא אֹתָם".

בראשית ב' כ"ד: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ *אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ*; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".

שמות כ' י"א: כַּבֵּד *אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ*, לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (השווה כ"א ט"ו; דברים ה' ט"ז; כ"א י"ח-כ"א; כ"ז ט"ז).

ויקרא י"ט ג': "אִישׁ *אִמּוֹ וְאָבִיו* תִּירָאוּ" (השווה כ' ט').

משלי ו' כ': "נְצֹר בְּנִי מִצְוַת *אָבִיךָ*; וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת *אִמֶּךָ*".

משלי י"ח כ"ב: " מָצָא אִשָּׁה, מָצָא טוֹב, וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְהוָה".

משלי י"ט כ"ו: "מְשַׁדֶּד *אָב,* יַבְרִיחַ *אֵם,* בֵּן מֵבִישׁ וּמַחְפִּיר".

משלי כ"ג כ"ב: "שְׁמַע לְ*אָבִיךָ* זֶה יְלָדֶךָ; וְאַל תָּבוּז, כִּי זָקְנָה *אִמֶּךָ*".

משלי כ"ג כ"ה: "יִשְׂמַח *אָבִיךָ וְאִמֶּךָ*; וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ".

שיר השירים ו' ג': "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" (השווה ז' י').

**עזר לנגדו**: בנוגע לבראשית ב' י"ח, כשאשת אדם מכונה "עזר כנגדו", חשוב שנזכור שבמקום לרמוז על רמת נחיתות, אותה מילה (*עזר*) משמשת במקומות אחרים בתנ"ך כתיאור לאלוהים (תהילים י' י"ד; ל' י'; נ"ד ד'). אנחנו יכולים להביא פסוקים נוספים לתיאור שיוויון האשה מבחינת ההיבט התיאולוגי, אבל אני בטוח שאתה כבר קולט את התמונה.

***ההיבט ההיסטורי*:** התנ"ך מלא בנשים חזקות שערכן מוערך והשפעתן רבה. עדותם של מחברי התנ"ך מעידה על השקפה שממש אי אפשר לראות בה שנאת נשים. קח לדוגמה את הנשים הבאות: שרה, הגר, רבקה, פועה (שמות א'); בת פרעה (שמות ב'); מרים ושבע בנות יתרו, כולל ציפורה, אשת משה (שמות ב', ד', ט"ו); בנות צלפחד (במדבר כ"ז); דבורה, רות, נעמי, אביגיל ובתשבע (שופטים ד'-ה'; רות א'-ד'; שמואל א' כ"ה; מלכים א' א'-ב'); ובוא לא נשכח את אשת החיל המתוארת במשלי ל"א. הנשים החזקות האלה חלשו והשפיעו לצד מיטב הגברים בימיהן.

***ההיבט החוקי והמשפטי***: חוקי המוסר והדת בישראל יצאו מנקודת הנחה שנשים לא רק היו שוות ערך אלא גם נשאו בעול האחריות המוסרית לצד הגברי. חוקר המקרא ג'ונתן קלאוואנס כתב שמערכת חוקי הטהרה והטומאה בישראל "שיוויונית וחסרת פניות בין אם מדובר בגברים או בנשים".[\[ii\]](/#_edn2) יהיו מי שיפלפלו ויביאו כהוכחה את כל עניין נידתה של האשה (המחזור החודשי), שמן הסתם חל על נשים בלבד וחסר כל תוקף כשזה מגיע לגברים. אבל כפי שנראה, לגברים יש דברים אחרים שעליהם להתמודד איתם! וחוקי הטהרה דנים גם בהיבטים האלה (למשל, ויקרא ט"ו ט"ז-י"ח, ל"ב; כ"ב ד'; דברים כ"ג י').

ההיבטים המוסריים – לא רק טקסיים – של חוקת ספר ויקרא שדנים בנושא גילוי עריות וניאוף (למשל, ויקרא י"ח, כ') חלים על גברים ועל נשים מבלי הבחנה כלשהי. למעשה, אלה שטוענים שכשאדם נאף עם אשת רעהו מדובר היה בפגיעה ב"רכוש", טועים. הגבר והאשה כאחד דינם הוא מוות בגין ניאוף, אבל, שלא כמו בקובץ החוקים של חמורבי, התנ"ך מעולם אינו דורש עונש מוות על פגיעות ברכוש.[\[iii\]](/#_edn3)

### **טקסטים שמקדמים (לכאורה) את נחיתותן של נשים**

הגיע הזמן לבחון כמה מאותם קטעים מביכים בפוטנציה שרבנים השתמשו בהם על מנת לקדם השפלה וביזוי של מעמד האישה.

***מנחת קנאות: במדבר ה'***

בוא נסכם את המסר העיקרי של הטקסט הזה. גבר שחושד שאשתו בוגדת בו, יכול להביא אותה לפני הכוהן ולהאשים אותה בניאוף. במקרה הזה, אי אפשר לספק שניים או שלושה עדים (דברים י"ז ו'-ז'); ה"עד" היחיד היה חשדו של הבעל. המבקרים טוענים שמדובר פה במסע יסורים מזוויע: אשה שאשמה בבגידה בבעלה – בטנה צבתה (התנפחה) וירכה נפלה אחרי ששתתה את "הַמָּרִים הַמְאָרְרִים". המבקרים מעלים את השאלה, "מדוע *אשה* לא יכלה להביא את בעלה לפני הכהן לו היא חשדה ש*הוא* בוגד בה?"

מסתבר שהמבקרים לא ממש בחרו טקסט מוצלח במטרה להדגים דיכוי של נשים. קודם כל, קח בחשבון את ההקשר, שמוביל אותנו לחשוב שהמצווה חלה גם על *גברים*. בפסוקים שלפני ואחרי הקטע האמור, מופיעה חקיקה שחלה על גברים ונשים כאחד: "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל … מִזָּכָר עַד נְקֵבָה" (במדבר ה' ב'-ג'), "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה" (ה' ו'), "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה" (ו' ב'). הבעל לא היה היחידי בידיו נתנה הזכות לקרוא את אשתו למשפט המיוחד הזה; האשה יכלה לעשות כן גם היא.

שנית, המשפט הזה לפני הכהן נערך למעשה להגנת הנשים, לא במטרה להשפיל ולבזות אותן בפני בעליהן הגאים או בפני המון משוחד. החוק הזה גונן על נשים מפני התפרצות זעם אלימה מצד בעליהן או מפני איום זדוני בגירושין שיאפשר לבעל להיפטר מאשתו בזול.[\[iv\]](/#_edn4) והיה והאשה אכן אשמה, אזי אות על טבעי שמשפיע על גופה *בהחלט* מן הראוי שיפחיד אותה. למעשה, כמו במקרי המוות של חנניה ושפירא בראשית ימיו של גוף המשיח (מעשי השליחים ה'), ענישה זו היתה בגדר אזהרה מפכחת לבני ישראל באשר לאופן בו אלוהים רואה את כל נושא הניאוף.

יש מבקרים שמשווים את מנחת הקנאות ל"מבחן הנהר" שהיה נהוג בתרבויות המזרח הקרוב הקדום האחרות (בבל, אשור, שומר). איך פעל מבחן זה? כשהוכחות או עדות לפשע או עוון לא היו חד משמעיות, הנאשם היה מושלך לבאר עשויה ביטומן – כלומר, אספלט טבעי ששימש בדרך כלל כחומר איטום והדבקה או כטיח בין לבנים. בקיץ, "נהר" הזפת הזה היה מקום משכנו של האל אִיד (משמע "נהר"). לפעמים המים והאדים הרעילים שלהם הכריעו את ה"קופצים" או "טובלים" האלה, שהובאו "אל האל"; הרוב שרדו (אל הנהר "הוקיא אותם מקרבו"), אבל כך או אחרת זו היתה חוויה מחרידה. מי שהכריעו "הנהר" נמצא אשם מאחר ומותו היווה עדות ל"ענישתו" של אל הנהר. מי ששרד, נחשב חף מפשע ומאשימו נאשם בהעלאת האשמות שווא.[\[v\]](/#_edn5)

אבל ההבדל בין ה"מבחן" הזה ובין במדבר ה' הוא עצום. מבחן הנהר היה הנוהג *הגורף* בכל מקרה בו ההוכחות לא היו מכריעות. בתורת משה, עם זאת, אי אפשר היה לבסס האשמה אלא אם היו שניים או שלושה עדים בנמצא; אחרת, התביעה לא היתה אפשרית – סוף הסיפור. (עם זאת, במקרה הייחודי של מנחת הקנאות שמתוארת בבמדבר ה', למרות שעדים לא היו בנמצא, בלתי מן הנמנע שיהיו רמזים מסוימים שעוררו את חשדם של בעל או אשה לכך שמשהו לא ראוי מתרחש – התנהגות מוזרה, תגובות לא רציונליות, הזעה פתאומית, או עצם אמונתו של בעל שהוא לא לקח חלק בעיבור אשתו).

שנית, אם הנאשם לא יכל לשחות ולצאת מהזפת, הוא נתפס כאשם גם אם לא היה עוול בכפו! אך לא כך היה אם אשה (או בעל) בקרב בני ישראל הואשמו לשווא. אות על טבעי ניתן משמים כדי להוכיח את אשמת הנאשמת או הנאשם. שלישית, מבחן הנהר הניח את אשמת הנאשם עד שהוכחה חפותו; במבחן הקנאות, בית המשפט הניח את חפות הנאשמת או הנאשם עד שאשמתם נחשפה באמצעות אות שניתן משמים בדרך על טבעית.

***טומאה בעת לידה: ויקרא י"ב א'-ח'***

יש שטוענים שקטע זה מעיד על נחיתותה של האשה: אשה נחשבת טמאה במשך ארבעים יום (שבעה ימים ועוד שלושים ושלושה) אחרי לידת *בן*, אך למשך שמונים יום (ארבעה עשר ועוד שישים וששה) לאחת לידת *בת.* מן הסתם יש בכך עדות למעמד חברתי נחות יותר של נשים.

שוב, לאט לך! מספר הסברים הגיוניים הועלו לטענה זו. יש חוקרים שטוענים שלמעשה פרק הזמן המוארך מהווה למעשה הגנה על נשים במקום אות לנחיתותן. אחרים מציעים שההבחנה נועדה לשמר את ההבדל בין בני ישראל לבין דתות הכנענים, בהן נשים לקחו חלק בטקסי פולחן מיניים במקדשי האלים הכנענים.

באופן כללי, ההפרדה הארוכה יותר של אם יהודיה מהמשכן (או המקדש) לאחר לידת בת היתה בגדר הצהרה תיאולוגית ומוסרית. בדתות הפוליתאיסטיות של המזרח הקרוב הקדום, הושם דגש מהותי על טקסי פריון, זנות כיתתית, והמחזה של אלי ואלות הלידה. ריחוק הזמן בין אירוע הלידה וסגידה בבית המקדש – בייחוד לאחר לידת בת – נשמר בזהירות.

הסבר סביר נוסף מתמקד במקור טבעי לטומאה – כלומר, זרימת דם. פסוק ה' מדבר על הסיבה: "דְּמֵי (מלשון דם) טָהֳרָה". בעת לידה חווה האם דימום מהנרתיק. אבל דימום כזה רווח גם בקרב בנות שזה עתה יצאו לאור העולם בשל הניתוק מהאסטרוגן שמפיקה האם שמתחולל בשעת הלידה כשהתינוקת יוצאת מרחם האם. לפיכך לפנינו אם כן *שני* מקורות לטומאה דתית כשמדובר בלידת בת, ואילו *רק* *אחד* כשמדובר בלידת בן.

שים לב גם שכאשר מגיע הסוף לימי טהרתה, בין אם "לְבֵן אוֹ לְבַת" , על האם להביא בדיוק את אותו הקרבן (בין אם כבש, תור או יונה); זוהי מנחת *טהרה* (י"ב ו') – לא מנחת חטאת באופן טכני – והתכלית שלה היא להסיר טומאה פולחנית (לא מוסרית).[\[vi\]](/#_edn6)

***נישואי יבום: דברים כ"ה ה'-י'***

במקרה שאדם מת מבלי להותיר אחריו בן לשאת את שם המשפחה, אחיו הרווק יכל לשאת את אלמנתו כדי להמשיך את שם המשפחה. מבחינה חוקית ומשפטית, הבן הבכור שיוולד מזיווג זה נחשב באופן רשמי לבנו של המנוח. מאחר והבעל הראשון מת, הרי שלא מדובר פה בגילוי עריות (יחסי מין בין מחותנים). החקיקה הזו נשמעת מוזרה למדי לאזניים המודרניות, והיא בהחלט משקפת רקע פאטריארכלי. החיתים נהגו גם הם מנהג דומה. לפי החוק החיתי אם אדם נשא אישה ואז מת, אחיו חייב לקחת את אלמנתו לו לאשה.[\[vii\]](/#_edn7)

למרות שנישואי יבום הם בהחלט הסדר פטריארכלי, יש מספר דברים שעלינו לזכור. ראשית, אם האלמנה אכן נישאה לאחי בעלה המת, היה בכך כדי לסייע לה לשמור את רכושה שלה (הרכוש אותו היא עצמה הביאה לנישואיה) במסגרת המשפחה. נישואין *מחוץ* למשפחה משמעותם היתה סכנה באיבוד אותו רכוש.[\[viii\]](/#_edn8) שנית, למרות שהגבר יכל לסרב לשאת את אלמנת אחיו לאשה, הרי שגישה זו דוכאה בידי החברה הסובבת. ואם הוא סרב לשתף פעולה, האלמנה עצמה יכלה להפעיל את מקומה וזכויותיה במסגרת "טקס החליצה" המבייש. כלומר לאלמנה היה יתרון טבעי כלשהו במסגרת ההסדר הזה.

אנחנו יכולים ללמוד הרבה ממיקומו של חוק היבום בסמוך לסיפור בנות צלפחד (במדבר כ"ז). במזרח הקרוב הקדום התקיימו חוקי בכורה – חוקים שעוסקים בזכותו של הבכור לקבל רכוש ולרשת את ראשות המשפחה מאביו – פטריארכליים. מדברים כ"א י"ז אנחנו למדים שבחברה המקראית המשמעות שהיתה לכך היא שהבכור קיבל מידה כפולה לעומת אחיו. ועם זאת במקרים מסוימים בתנ"ך זכות הבכורה נשללה מהבכור. למרות שחוקת משה פעלה במסגרת המבנים החברתיים הפטריארכליים של המזרח הקרוב הקדום, הרי שהתנ"ך חושף דינמיות ופתיחות לשינוי. בנותיו של צלפחד, שמת בלי להותיר אחריו בנים, פנו אל משה בתואנה נגד חוקי הירושה שגילו העדפה לבנים על פני בנות. לאור הנסיבות המיוחדות של אותן נשים, משה הביא את הנושא לפני אלוהים, ובקשתן של בנות צלפחד אושרה.

כשבני אדם ביקשו לשנות מבנים חברתיים לאור תובנות מוסריות עמוקות יותר ונחישות לנוע קדימה לעבר האידיאל שקבע אלוהים, אנחנו רואים שינוי וסיגול של מבנים חברתיים שהיו מצויים במסגרת המזרח הקרוב הקדום. אפילו מוקדם יותר בתנ"ך, סיפורים שונים תוקפים בעדינות את ההסדר של זכות הבכורה; הצעיר פעמים רבות עולה וגובר על הבכור: הבל על קין, יצחק על ישמעאל, יעקב על עשיו, יוסף/יהודה על ראובן.[\[ix\]](/#_edn9) הדגימה הזו מהמקרא חושפת רמת מוסר יותר דמוקרטית שחותרת תחת המוסכמות החברתיות; למרות שזהו לא האידיאל, זהו שיפור דרמטי לעומת החוקות האחרות אותן אנחנו מוצאים במזרח הקרוב הקדום.[\[x\]](/#_edn10)

***אשת רעך: שמות כ' י"ג***

"לֹא תַחְמֹד" היא המצווה העשירית. היא אוסרת על אדם לחמוד את מה ששייך בזכות לאחר. מה כלול באיסור הזה? ביתו של הזולת, אשתו, עבדו או שפחתו, שורו, חמורו ו"כֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ". המבקרים טוענים שהאשה מוצגת פה בצורה בלתי הולמת ולא מחניפה ונתפסת כרכוש – היא נמנית באותה קטגוריה כמו ביתו, שורו או חמורו של הרע!

אבל זהו טיעון בעייתי. מספר מצוות ספורות קודם לכן (שמות כ' י"א), אנחנו מוצאים שילדים מצווים לכבד את אמם באופן *שווה ערך* לכבוד שהם מעניקים לאביהם. לאם ניתנה מרות שוות ערך על ילדיה כמו לאב המשפחה. (חזור וקרא את רשימת הפסוקים שהבאנו קודם לכן בפרק זה). בעיה נוספת: נשים בישראל לא היו פריט בר מכירה כמו בתים, שוורים או חמורים. עובדה מעניינת היא שבתרבויות המזרח הקרוב הקדום האחרות, האם לעיתים קרובות היתה נתונה תחת מרותו של בנה.[\[xi\]](/#_edn11) ועם זאת תורת משה מציגה ניגוד מדהים בהקשר הזה. בויקרא י"ט ג' הבן מצווה לכבד את אמו ואת אביו בה במידה – והאם אף מופיעה תחילה.

***איסור על שירות נשים בכהונה?***

מדוע אשה לא יכלה לשרת בכהונה? מדוע תפקיד זה הוגבל לגברים בלבד? למבקרים רבים יש בעיה עם מועדון דתי לגברים בלבד. אבל אם תחשוב על זה, הרי מרבית הגברים בישראל היו מנועים מלהימנות על מועדון זה גם הם! כהנים חייבים היו להיות משבט לוי, ומשושלת אהרון; גברים שלא מבני ישראל גם הם לא יכלו להיות כהנים.

אבל זה לא אומר שהתנ"ך ממקם *נשים* ו*כהונה* באופן אוטומטי בעמדות מנוגדות זו לזו. לכתובים יש הרבה מה לומר על כוהנות. כבר בספר בראשית, לחווה עצמה היה תפקיד כהונה בגן עדן; חוקרי המקרא רואים בגן עדן כמעין מקום קדוש שמהווה צל לביאתו של המשכן (ראה בראשית ב' י"ב). אדם וחווה שניהם גם יחד בצעו פעולות כהונה ופולחן בעבודתם את אלוהים, שהתהלך ודיבר איתם בגן (בראשית ב' ט"ו; ג' ח').

מאוחר יותר, הכהונה הוענקה לכל עם ישראל – גברים *ונשים* גם יחד. אלוהים רצה ש*כל בני ישראל* יבואו אליו כ"ממלכת כהנים" (שמות י"ט ו'). אבל הם סרבו לעלות על ההר; אז משה עלה במקומם (כ' י"ט, כ"א). כתוצאה מכך נוסדה כהונה גברית רשמית שפעלה במסגרת המשכן ובהמשך המקדש.[\[xii\]](/#_edn12)

כלומר כהונת נשים היא לא דבר בעייתי או מנוגד לכתובים ביסודו של דבר. הברית החדשה אף נותנת לכך אישור: עם מותו ותחייתו של ישוע, נוצר גוף המשיח; זוהי כהונה קדושה וממלכת כהנים שמעלים קרבנות רוחניים לאלוהים (הראשונה לפטרוס ב' 5, 9; התגלות א' 6; ה' 10; כ' 6).

מדוע אם כן אנחנו לא רואים בתנ"ך נשים שמשרתות בכהונה במשכן או במקדש? כדי למנוע זיהום של עבודת אלוהים טהורה בישראל. בקרב דתות המזרח הקרוב הקדום, האלים (והאלות) עצמם לקחו חלק במעשים מיניים מעוותים. הם לקחו חלק בגילוי עריות (למשל, בעל ואחותו ענת). הם לקחו חלק ביחסי מין עם בעלי חיים (לדוגמה, בעל שמקיים יחסי מין עם עגלה, שיולדת לו בן). והם לקחו חלק באורגיות ופיתויים. וכל זה ללא רמז לגינוי![\[xiii\]](/#_edn13)

דתות המזרח הקרוב הקדום לעיתים קרובות כללו טקסי פולחן פריון, סגידה לאלות, וכוהנות (ששימשו כנשותיו של האל). קדֵשות (זונות מקדש) רווחו, ופריצות מינית בוצעה בשם הדת. קיום יחסי מין עם הכוהנת משמעם היה איחוד עם האלה לה אדם סגד. למעשה, קיום יחסי מין עם קדשה נעשה כדי לעודד את בעל ובת זוגו אשתורת לקיים יחסי מין בשמים, ובתמורה לכך יוביל הדבר לפריון באופן כללי – יותר ילדים, יותר בקר, יותר יבול. יחסי מין הוערצו כאל בקרב תרבויות כנען ותרבויות אחרות במזרח הקרוב הקדום. ניאוף היה מותר כל עוד יחסי המין נעשו כ"מעשה דתי".[\[xiv\]](/#_edn14) אם אנחנו הופכים למה שלו אנחנו סוגדים, מה הפלא שהדת והחברה הכנענית הושחתו כתוצאה מ"מין מקודש". לפיכך, קיומם של קדשות וקדֵשים בקרב בני ישראל נאסר (השווה בראשית ל"ח ט"ו, כ"ב-ל'; דברים כ"ג י"ח-י"ט; וכן הושע ד' י"ד). בני ישראל נקראו שלא לחקות את מעשי העמים שאליליהם לקחו חלק בפריצות מינית.

הדתות האלה היו סובלניות? כן, בכל הדרכים והמובנים השליליים! החל באלים וכלה בפשוטי העם, כל מיני סטיות מיניות נסבלו והותרו, אבל לרעתן של החברה והמשפחה. קבצי חוקים רבים במזרח הקרוב הקדום נתנו אישורם לפעילויות שחתרו תחת שלמות ויציבות המשפחה. גברים יכלו להיות מעורבים ביחסי ניאוף עם עבדים וזונות. חוקי ליפית אישתר ממסופוטמיה הקדומה (1930 לפנה"ס) לוקחים כמובן מאליו את מנהג הזנות.[\[xv\]](/#_edn15) בחוקת החיתים (1500-1650 לפנה"ס), אנחנו קוראים, "וישכב אב ובן עם אותה שפחה או זונה, אין בכך דבר עברה".[\[xvi\]](/#_edn16) החוק החיתי אישר אפילו קיום יחסי מין עם בעלי חיים: "וישכב אדם עם סוס או חמור, אין בכך דבר עברה".[\[xvii\]](/#_edn17)

תורת משה שמה לה למטרה למנוע מבני ישראל מלפאר ולרומם מעשי ניאוף (או אף גרוע מכך) בשם המסירות לאלוהים. השמירה על כהונה גברית לחלוטין, אם כן, סייעה ליצור את ההבחנה הדתית הזו כמו גם שימרה את קדושת הנישואין. זו לא היתה פגיעה בזכויותיהן של נשים. זה היה עניין של שימור על טהרת הפולחן וקדושת המין במסגרת הנישואין.

אל תשכח שבישראל הכהנים מילאו שלושה סוגי תפקידים:

1. תפקיד חינוכי, שיפוטי, ניהולי
2. תפקיד נבואי (כלומר, הבחנת רצון אלוהים באמצעות הפלת גורלות, או אורים ותומים)
3. תפקיד פולחני (טקסי דת וקרבנות)

בישראל המקראית, נשים כמו מרים (שמות ט"ו כ'), דבורה (שופטים ד'-ה', בייחוד ד' ד'), וחולדה (מלכים ב' כ"ב י"ד) מילאו את שני התפקידים המוזכרים של חינוך, שיפוט, ונבואה. התחום השלישי היה אסור על נשים – *כמו גם על מרבית הגברים האחרים*. למעשה, אפילו על מלכי ישראל נאסר לבצע פעולות פולחן מסוימות (דברי הימים כ"ו ט"ז-כ"א). אז למרות שפטריארכליות היתה טבועה בגישות בני ישראל, הרי שזה לא מה שמנע מנשים מלשרת בכהונה; האיסור על כהונת נשים בישראל נסוב סביב הזהות הדתית של ישראל ושלומם המוסרי.

אנחנו יכולים לכסות שטח נרחב נוסף מכפי שכיסינו, אבל אני תקווה שהתגובות האלה לטיענויהם של המבקרים יעזרו לשים את הקטעים האלה בהקשרם – ולסתום את הגולל על חלק מהפולמוסיות שנסובה על הנושא.

### **על מוהר, *ריבוי נשים ופילגשות***

מאז ימיו של תומאס ג'פרסון בשלטון, הסתובבו שמועות לפיהן הוא בעל שפחה בשם סאלי המינגס והיא הרתה לו. בשנות ה-90 של המאה העשרים, הדיון בנושא שב ועלה, והנשיא ג'פרסון נחשף לכאורה כצבוע. עם זאת, מחקר מעמיק יותר העלה שמי שסביר יותר אשם במעשה הוא אחיו הצעיר של תומאס, רנדולף, ששהה במונטיסלו סביב הזמן בו המינגס הרתה ושמו נודע כמי שבילה זמן רב עם העבדים והשפחות של משפחתו. מצד שני, תומאס, שהיה בן שישים וארבע בתקופה הנדונה, התמודד עם בעיות בריאות חמורות, כולל מיגרנות חריפות. רנדולף, למרות שנהג לשתות לשוכרה, היה במצב בריאותי טוב יותר, ואופיו ומידותיו לא היו שוות ערך לאלה של אחיו תומאס.[\[xviii\]](/#_edn18)

אם תומאס אכן היה אבי ילדה של המינגס, זו הבעיה שלו! ועצם העובדה שהיו לו עבדים ושפחות (מן ההכרח להוסיף, גם אם ברגשות מעורבים) עדיין לא חותרת תחת האישור שמבטאת הכרזת העצמאות לכך שכל בני האדם "נבראו שווים" וש"הבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם". אותה אמת נכונה גם לגבי התנ"ך. גם אם לדמויות מפתח בתנ"ך היו יותר מאשה אחת או שהיו להם פילגשים, עדיין אין בכך בכדי להפר את הסטנדרט שנקבע בבראשית ב' כ"ד למונוגמיה. אבל האם ריבוי נשים הותר מבחינה חוקית? או שמא חוקי ישראל אסרו על המנהג, אפילו אם אלקנה, דוד, שלמה ואחרים התעלמו מאיסור זה?

במזרח הקרוב הקדום, גבר נשוי יכל לקחת לעצמו פילגש – או אשה בעלת מעמד נחות יותר – כשהיה נתון במצב שלא אפשר לו להביא ילדים לעולם, כלומר אם אשתו הראשונה נחשבה עקרה (או אפילו אם חלתה). במקרים כאלה, גבר שביקש לו אשה נוספת כדי להביא ילדים לעולם היה עניין שבשגרה. בבחינת ההיסטוריה של עם ישראל, אנחנו רואים את ההשפעה של המנהג הזה כבר בשלבים הקדומים ביותר של היותו עם. המשפחה היתה מרכזית לחיי האדם, והבאת ילדים לעולם היתה חיונית להמשכת שם וזכרון המשפחה. היותו של אדם מחוסר ילדים – ולפיכך נטול יורשים – נחשבה טרגדיה וסיבה לחרפה ובושה. לפיכך, לעיתים קרובות הובאה אשה מדרגה שניה כדי לתקן את המצב.

במזרח הקרוב הקדום ריבוי נשים היה מעשה שהתקבל כמובן מאליו ולא נאסר באופן רשמי. המנהג אף קיבל אישור משפטי בחוקת חמורבי, שהתירה לבעלי שפחה, מאחר והיתה רכושו של בעליה, לעשות בה שימוש לצרכי סיפוק מיני והבאת ילדים לעולם; אם ילדה לו ילדים, היא יכלה לצאת לחופשי עם מות אדוניה.[\[xix\]](/#_edn19)

ההתייחסות הקדומה ביותר לריבוי נשים (ביגמיה) בתנ"ך היא בתיאורו של למך הלא-כל-כך-נחמד שלקח לו שתי נשים (בראשית ד' י"ט, כ"ג-כ"ד) – זהו האזכור הראשון מבין כשלושים לריבוי נשים בתנ"ך. מאוחר יותר בספר בראשית, אנחנו נתקלים בשרה שלא יכלה ללדת ילד לאברהם, אז היא נתנה לו את שפחתה הגר "לאשה" (בראשית ט"ז ג'), מה שהוביל ללידתו של ישמעאל. לידתו הובילה לעימות בין שרה והגר, שהעמיד את אברהם בין הפטיש לסדן. לכאורה ידה של הגר היתה על העליונה במשחק הכוחות הזה, עד ששרה שילחה אותה מעל פניה. (נבחן את סיפור שרה-הגר לעומקו כשנגיע לנושא העבדות והברית החדשה).

אותן הבעיות נפלו בחיקו של יעקב. בדרך עורמה, הוא מצא את עצמו נשוי לשתי נשים במקום לאחת. כשרחל ולאה הבינו שתיהן שאין ביכולתן להוליד ילדים, ביאושן הן נתנו ליעקב את "נערותיהן" בתקווה להוליד ילדים על ברכיהן במסגרת תחרות הכבוד-בושה הזו. אחת הנערות-השפחות האלה, בלהה, מכונה גם "שפחה" וגם אחת מ"נשותיו" של יעקב (בראשית ל"ה כ"ב; ל"ז ב'), אשה בגדר "כינור שני".

זאת אומרת שככל הנראה היה משהו רשמי בהסדר הזה, למרות היותן נשים מדרגה שניה. לעיתים פלגשים היו פשוט נשים מדרגה שניה, אף על פי שהיו נשואות לבעליהן באופן רשמי. יכול להיות גם שכוונת המונח לאשה שניה שנכנסה לתמונה לאחר מות האשה הראשונה. לדוגמה, לאחר מות שרה, אברהם האלמן לקח לו אישה נוספת, קטורה. בדברי הימים א' ל"ב היא מכונה "פילגש", אבל המונח יכול לשמש גם כדי לתאר אשה חוקית, פשוט לא האשה המקורית שנשא הגבר לאשה.[\[xx\]](/#_edn20) אפילו הפילגש המתוארת בשופטים י"ט לא היתה מה שאנו מכנים היום פילגש; היא נחשבה למי שנשאה ל"אשהּ" (פס' ג'). הכתוב משתמש במונחים "חותן" ו"חתן" כדי להצביע על מעמדם כזוג נשוי למהדרין (פס' ד'-ה', ז' וכ"ו).

למרות שריבוי נשים (כולל פילגשים) התרחש בתנ"ך *ללא* חותם ההסכם של אלוהים, זכור שנישואין כאלה *עדיין* חייבו את מחויבותו של הבעל להגן על אשתו ולספק את צרכיה. בניגוד לכך, אם ילד נולד כתוצאה משכירת אישה לתענוגות מיניים, לידה שכזו הביאה עימה בושה וחרפה והילד הנולד לא היה זכאי לחלק בירושה (ראה לדוגמה, יפתח בשופטים י"א א'-ב').

כשמדובר במלכי ישראל, מניעים פוליטיים – ולא רק תענוגות מיניים – הובילו לעיתים קרובות ללקיחת פילגשים. הדברים מגיעים לרף מגוחך בסופו של דבר בימיו של שלמה שלקח לו שבע מאות נשים ושלוש מאות פילגשים (מלכים א' י"א ג'), שלרב הגיעו מארצות ועמים אחרים במטרה ליצור קשרי ברית מדיניים. זאת למרות שבדברים י"ז י"ז אנחנו מוצאים הזהרה מפורשת למלך ישראל שעתיד למלוך ש"לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד"; בנוסף נאסר עליו גם להרבות "לּוֹ סוּסִים (מרכבות), וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה".

בסופו של דבר, שלמה עשה את *כל* הדברים האסורים האלה, מה שהוביל בסופו של דבר למפלתו (מלאכים א' י"א א'). במלכים א', המספר המקראי משתמש בטון אירוני כדי להוקיע את הנהגתו של שלמה ואת הכישורים הרוחניים שלו. החל מראשית ימיו על כס המלכות, הוא הפר את כל האיסורים האלה: (1) נשא את בת פרעה ונשים נוכריות אחרות מקרב העמים השכנים (ג' א'; י"א א'-ח'); (2) צבר סוסים (מרכבות) לרוב (י' כ"ו); (3) אגר כסף וזהב (י' כ"ז); (4) כרת ברית עם מצרים באמצעות נישואיו לבת פרעה (ג' א').[\[xxi\]](/#_edn21) שלמה היה גם רודן, שלדברי בנו רחבעם, שם "עול כבד" על ישראל ו"יסר אותם בשוטים" (י"ב ד', י"ד). חוסר הציות של שלמה ואכזריותו כלפי העם בסופו של דבר הובילו לפיצול מלכות ישראל. שלמה בז למתנות ולפוטנציאל שאלוהים העניק לו. הוא לא השכיל לעמוד בתנאים שכונן אלוהים: אם שלמה יציית, אלוהים יכונן את מלכותו; אם יעבוד אלילי נכר, ישראל יכרתו מהארץ שאלוהים נתן להם (מלכים א' ט' ד'-ח'). המופת המוסרי והרוחני שציווה אלוהים בישראל ספג תבוסה ניצחת, בייחוד בתחום הנישואין.

**תמיכה בריבוי נשים?**

בתנ"ך אנחנו נתקלים בלא מעט עדויות למקרים של ביגמיה (שתי נשים), ולעיתים קרובות אנחנו שומעים מבקרים אומרים, בהתבסס על קטעים מסוימים בתנ"ך, שאלוהים למעשה תומך בריבוי נשים או כפל נישואין. עם זאת, לו אלוהים היה מצווה או נותן אישורו למנהג שכזה, הרי שהיה זה בגדר סתירה וסטייה מהסטנדרט המקובל של מונוגמיה חד מינית אותו אנחנו מוצאים בבראשית ב' כ"ד כמו גם במקומות אחרים. בוא נבחן מספר קטעי מפתח בנושא זה לעומקם.

***איסור על ריבוי נשים: ויקרא י"ח י"ח***

אפשר בהחלט לטעון שויקרא י"ח י"ח אוסר ריבוי נשים: "וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח; לִצְרֹר, לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ".[\[xxii\]](/#_edn22) לעיתים קרובות יש נטיה להתעלם מפסוק זה בדיונים בנושא ריבוי נשים בתנ"ך. באופן חלקי הסיבה להשמטה הזו היא המיקום בו נמצא הפסוק. חשיבותו של הפסוק מעורפלת מכיוון שמייד לפניו מופיעים פסוקים שונים שעוסקים במצוות גילוי עריות (פס' ו'-י"ז). עם זאת, מייד נראה שויקרא י"ח י"ח הוא פסוק מעבר ואין לכלול אותו יחד עם החלק העוסק בגילוי עריות. בין פסוקים י"ז וי"ח ישנו ניתוק חיוני.

כל פסוק בין פסוקים ז' לי"ז פותח באותו האופן במילה "ערוות" (מערומי), ומוביל למצווה "לא תגלה ערוות \_\_\_\_\_\_". כמו כן, בכל אחד מהפסוקים האלה (פרט לפס' ט') האיסור מלווה בהסבר (לדוגמה, "אמך היא"); הסבר שכזה, אותו היינו מצפים למצוא לו היה מדובר בפסוק על גילוי עריות, אינו מופיע בפס' י"ח.

בניגוד לכך, כל פסוק בחלק שבין פסוקים י"ח-כ"ג פותח במבנה שונה. גם מי שאינו יודע עברית יכול פשוט להביט בטקסט ולהבחין מייד בתבנית השונה החל מפסוק י"ח. פסוקים י"ח-כ"ג פותחים כולם ב-ו' החיבור ולאחריה מילה שאינה המילה *ערווה*; כמו כן, במקום השימוש העקבי בלשון השלילה (*לא*) לצד הפועל *תגלה*, כמו בפסוקים ז'-י"ז, בפסוקים ח' עד כ"ג לשון השלילה מחוברת לפעלים אחרים (לא משורש *ג.ל.ה*). מדוע ההבדלים האלה חשובים? בפסוקים ו'-י"ז, הכתוב עוסק ב*קרבת דם* ואילו פסוקים י"ח-כ"ג עוסקים בקשרים ש*אין בהם קרבת דם*.

מעבר לכך, מילת המפתח בפסוק י"ח היא מהשורש *צרר* (לצרור) – כלומר, אשה ששונאת את אחותה. את אותו הפועל אנחנו מוצאים גם בשמואל א' א' ו' (*צרה*), שם מסופר על אלקנה ועל אשתו חנה ו"צרתה" פנינה. חנה ופנינה לא היו אחיות מבחינה ביולוגית, אלא שתי נשים מבנות ישראל (או "אחיות"). זה מתאים למה שאנחנו מוצאים בחלק בויקרא י"ח שעוסק בקשרים שאינם קשרי דם במשפחה. אם כן, החוק הזה בויקרא י"ח י"ח הינו איסור מפורש על לקיחת אישה שניה (צרה) בנוסף לאשה הראשונה – כפי שפרשו בני "כת היחד" (קומראן, כעולה ממגילות ים המלח), שנוסדה במאה השניה לפנה"ס.[\[xxiii\]](/#_edn23)

נקודה אחת אחרונה שאני רוצה להבהיר פה: נוסח פסוק י"ח (באופן מילולי, "אשה אל אחותה") עצמו מצביע על כך שלא מדובר באחות בשר ודם. הביטוי הזה "אשה אל אחותה" ומקבילתו "איש אל אחיו", מופיע עשרים פעם בתנ"ך, ובאף לא אחת מהפעמים הללו הכוונה היא לאחות או אח במובן המילולי של המילה. למעשה מדובר בביטוי שמשמעותו "אחד בנוסף לאחר". לפיכך הפסוק אינו מדבר על גילוי עריות; אלא, כוונתו היא להוספת אשה אחת על רעותה (כלומר, ריבוי נשים).

מה אם כן לגבי מקומות אחרים בכתובים שנדמה שתומכים בקיום המנהג לרבות נשים? אלוהים אוסר ריבוי נשים בויקרא י"ח י"ח, אבל בכל זאת אנחנו מוצאים עדויות לריבוי נשים בישראל. את אותה הטענה אפשר להעלות, כמובן, לגבי מנהגים אסורים רבים אחרים: עבודת אלילים, הקרבת תינוקות וטף, דיכוי עניים, וכיוצא באלה. ובכל זאת יש מי שיטענו שריבוי נשים נרמז או אפילו זוכה לעידוד משמים בקטעים מסוימים. אז בוא נבחן כמה מהקטעים האלה.

***אָמָה שיועדה להיות אשת אדוניה: שמות כ"א ז'-י"א***

וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה, לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים. אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ, אֲשֶׁר לא (לוֹ) יְעָדָהּ, וְהֶפְדָּהּ. לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ. וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה, כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ. אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ – שְׁאֵרָהּ, כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ, וְיָצְאָה חִנָּם, אֵין כָּסֶף (שמות כ"א ז'-י"א).

כפי שראינו כבר קודם לכן, זוהי דוגמה נוספת לחוק קזואיסטי (סיבה ותוצאה).[\[xxiv\]](/#_edn24) חוקים שכאלה לא יוצאים מנקודת הנחה שמצב העניינים המתואר הוא אידיאלי. חוקים קזואיסטיים פותחים בדוגמאות ספציפיות שלא בהכרח מייצגות את התרחיש המוצלח ביותר: "כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו…", או "וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים…" הם דוגמאות למצוות של סיבה ותוצאה. התורה מנחה פה את בני ישראל איך עליהם לנהוג במקרים בהם התנאים אינם אופטימליים ("*וכי* \[והיה אם\] ימכור איש את בתו…" ). אבל מיד נראה שאפילו אם התנאים לא היו אידיאליים, המטרה היא להגן על נשים שנתונות בנסיבות מצערות. בהמשך נחזור לקטע זה בכתובים במסגרת דיוננו בעבדים ואמות עבריים (עבדות).

נותר לנו לתהות: "איזה מין אב *ימכור* את ביתו?" למעשה, כשאב מוכר את ביתו, הוא עושה זאת כתוצאה ממצב כלכלי חמור (בהמשך נראה שמדובר למעשה בהעסקה בחוזה יותר מאשר בעבדות גרידא). למעשה, האב מוכר את ביתו מתוך דאגה לבני משפחתו, וחוקת ישראל סיפקה מעין רשת בטחון לעניים שבענייה. מכירה מרצון היתה מעשה שנבע מהצורך לשרוד במסגרת תנאים כלכליים חמורים. החכרה זמנית של בני משפחה בחוזה למעסיקים, שסיפקו לעובדיהם גם מזון ומגורים, היתה החלופה המוצלחת ביותר בתקופות קשות. רשת בטחון לא אמורה להפוך לערסל, ועבד עברי טיפוסי ניסה לעבוד לתשלום חובו במלואו.

עד כמה שזה נוגע לבת שהגיעה לפרקה, אב יעשה כמיטב יכולתו כדי לדאוג לרווחתה. כאן, הוא מנסה לעזור לבתו למצוא בטחון במסגרת נשואין; האב ידאג להסדר בו גבר בעל אמצעים הוא שישא אותה לאשה.

יש שיטענו, "לאיש יש *בן*. כלומר, הוא נשוי, ובודק את האפשרות של לקיחת אישה *שנייה*, אולי כדי להביא ילדים לעולם אם אשתו הראשונה אינה מסוגלת לכך. לפיכך, לפנינו תמיכה מרומזת בריבוי נשים, הלא כן?"

אבל זוהי מסקנה חפוזה למדי. היא חותרת מעבר להוכחות שמצויות בידינו. לפנינו שתי אפשרויות סבירות: (1) אשתו הראשונה של האדון מתה; או (2) האיש ואשתו הראשונה התגרשו. ובוא לא נשכח שהבן הגיע גם הוא לפרקו ויכל לשאת אשה – מה שהתרחש בדרך כלל בשנות העשרים לחייו (כמו גם במקרה של הבת). אז בין אם האדון לוקח את האמה הצעירה הזו להיות לו לאשה או להיות לאשת בנו, כך או אחרת לא מדובר פה בריבוי נשים.

מעבר לכך, בפסוק ח' נאמר שהאיש החליט שלא לקחת את הנערה לאשה. בפסוקים ט'-י', עולות שתי אפשרויות נוספות: (1) האיש (בין אם אלמן או גרוש) עשוי לתת אותה לבנו לאשה, או – וזה החלק הבעייתי – (2) שהוא לוקח לו אחרת. יש שמציעים שפסוק זה מביע תמיכה בריבוי נשים: האיש לוקח את האמה לאשה *ובנוסף* לה נושא אשה אחרת. אבל לא זה מה שנאמר בפסוק. כבר נאמר לנו בפסוק ח' שהאיש בחר שלא לקחת את האמה לאשה. במקרה זה עלינו להבין כי פסוק י' אומר שהוא נושא אחרת *במקום* האמה.

אז מה לגבי "עונתה" (מילה שמתורגמת לרוב במשמעות של "זכויות הכלה")? זה לא נשמע כמו ריבוי נשים? הבעיה היא עם משמעות המילה *עונתה*: זוהי מילה שמופיעה *רק פעם אחת* בתנ"ך כולו. לא פשוט להתמודד עם מילים יחידאיות, ועלינו לנהוג משנה זהירות בבואנו לפרש את משמעותה. יש חוקרי מקרא שמציעים תרגומים סבירים יותר למילה. לדוגמה, אפשר אולי לקשור בין המילה "עונתה" למילה שמן (או אולי שמנים); האמה תשולח מלפני אדוניה כששלושת צרכיה הבסיסיים באים על סיפוקם: מזון, לבוש ושמני משחה.

עם זאת, קיימת אפשרות סבירה עוד יותר. שורש המילה יוצר זיקה לרעיון של דיור או מעון; לדוגמה "מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם" או השמים שהם "מְעוֹן קָדְשׁוֹ" של אלוהים (דברים ל"ג כ"ז; דברי הימים ב' ל' כ"ז). אנחנו יכולים להסיק בבטחון שמדובר פה למעשה במקום מגורים או מחסה (למרות שיתכן שמדובר בשמני משחה), ולא בזכויות נישואין. כלומר צרכיה הבסיסיים ביותר של האמה מובטחים: מזון, לבוש ומגורים. לפיכך אם כן, לא מדובר פה בריבוי נשים, שלא לדבר על תמיכה מרומזת כלשהי במנהג.

לסיכום, שלושת הנושאים שעומדים כאן לעיון הם:

1. אם האדון דוחה את האמה מלהיות לו לאשה, עליו להעניק לה את חרותה (פדיונה).
2. אם בנו מעונין לשאתה לאשה, עליו להביאה לביתו כבת משפחה ולנהוג בה כבת.
3. אם האדון נושא אחרת לאשה על פניה, עליו לדאוג לספק לה מזון, לבוש ומגורים.

למרות שנדון בקטע זה שוב מאוחר יותר (לאור דברים ט"ו), אני חושב שאנחנו יכולים לשים בצד את שאלת ריבוי הנשים, לפחות עד כמה שהעניין נוגע לשמות כ"א.

***דוד: שמואל ב' י"ב ח'***

לכאורה נדמה שדבריו של אלוהים עצמו (אותם מביא לדוד נתן הנביא) מביעים תמיכה בריבוי נשים. אחרי שדוד כופה עצמו מכוח מעמדו על בת שבע ורוצח את בעלה, אוריה, אלוהים אומר לו, "וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ, וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ, וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה; וְאִם מְעָט, וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה" (שמואל ב' י"ב ח'). זה לא נשמע כאילו אלוהים באדיבות וחינניות מספק פה נשים רבות לדוד?

אנחנו צריכים להזהר בפרשנות שלנו למילה *אתן*. אחרי הכל, את אותו שורש אנחנו מוצאים גם בפסוק י"א באותו הפרק: " הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ, וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ *וְנָתַתִּי* לְרֵעֶיךָ". מן הסתם אלוהים לא הפגין את אישורו לריבוי נשים ב"נתינתו" את נשי דוד לבנו הבוגד, אבשלום.

מעבר לכך, "אדוניו" של דוד שמוזכר בפסוק ח' הוא שאול. לשון הפסוק, לפיה אלוהים "נתן" את "בית" שאול ואת "נשותיו" לדוד, מצביעה על כך שמלכות שאול הועברה לידיו של המלך החדש, דוד. אם דוד היה לוקח את אשתו של שאול אחינועם (שמואל א' י"ד נ') להיות לו לאשה, הוא היה עובר בכך על חוקת ספר ויקרא: אחינועם היתה אמה של מיכל, שניתנה לדוד לאשה, וויקרא י"ח י"ז אוסר מפורשות על איסור נישואי "שארה" ("עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ, לֹא תְגַלֵּה"). כלומר קטע זה ממש לא תומך ברעיון שאלוהים נותן אישורו ותמיכתו לריבוי נשים.

***האשה השנואה: דברים כ"א ט"ו-י"***

כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה, וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים, הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה; וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר, לַשְּׂנִיאָה. וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו, אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ, לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה, עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר. כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר, לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ, כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ, לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה.

מה עושה החקיקה הזו? היא עוזרת להגן מפני משוא פנים והעדפת אשה אחת על פני אחרת. אסור שהבן הבכור יאבד את ירושתו פשוט מפני שאימו אינה האשה המועדפת על האב.

הקטע הזה תומך איכשהו בריבוי נשים? ממש לא. "כי תהיינה לאיש שתי נשים…" היא דוגמה לחוק קזואיסטי. זהו לא חוק שמהווה בהכרח תמיכה במנהג קיים אלא מספק קווים מנחים להתנהלות במקרה שמצב כלשהו מתעורר. לדוגמה, בשמות כ"א כ"ז נאמר "כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה, וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ, חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר, וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה". החוק הזה לא מקדם ומעודד גניבה! הוא מספק קווים מנחים לפיהם יש לנהוג והיא אם קרה מקרה מצער של גניבה.

באופן דומה, במתי י"ט, ישוע נשאל לגבי פסוק הנאמר בדברים כ"ד א': "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה, וּבְעָלָהּ; וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו, כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר, וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ, וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ…" ישוע אומר למאזיניו שמשה לא *ציווה* את החוק הזה (שנועד להגן על האשה הגרושה מגחמותיו של בעלה, שמאוחר יותר החליט שהוא רוצה אותה בחזרה); אלא, הוא *התיר*גירושין בגלל קשי ליבו של האדם (מתי י"ט ח').

בנוסף לכך, יש חוקרים שטוענים שבדברים כ"א ט"ו-י"ז לא נאמר מפורשות ששתי הנשים עדיין בחיים ושהן חיות בהכרח תחת אותה קורת גג. צורת הפועל "תהיינה" יכולה להעיד על כך שהאיש נשא אולי אשה שניה לאחר מות אשתו הראשונה.[\[xxv\]](/#_edn25)

ננסה לסיים את דיוננו בשאלת ריבוי הנשים באמצעות סיכום התגובה ההולמת לריבוי נשים בתנ"ך:

- התנ"ך מבהיר מהו האידיאל שנקבע כבר בעת הבריאה. בבראשית ב' כ"ד, שים לב לשימוש בלשון יחיד "אשתו" כמו גם באזכור "אביו ואמו".
- בויקרא י"ח י"ח אנחנו מוצאים ביטוי להתנגדות החריפה לריבוי נשים, גם אם בני העם לא תמיד שמרו לקיים מצווה זו.
- המחברים המקראיים קיוו להתנהגות מוצלחת יותר בקרב העם.
- יש חוקרים שטוענים שלרוב העלימו עין במקרה של ריבוי נשים, מהסיבה הפשוטה שזהו איסור שהיה קשה לאכוף.
- מנשותיו של למך לאלו של אברהם, עשיו, יעקב, דוד ושלמה, בכל פעם שאנחנו רואים התעלמות מהאידיאל המונוגמי שכונן אלוהים, אנחנו עדים למריבות, התנצחויות, וחוסר הרמוניה. התנ"ך מציג ריבוי נשים לא רק כדבר בלתי רצוי אלא גם כהפרת הסטנדרטים של אלוהים. סיפורי התנ"ך מעבירים בעדינות ביקורת על הסדר נישואין שכזה.
- אלוהים יוצא בדברי אזהרה למי שהסבירות הגבוהה ביותר שיבחר לרבות לו נשים – מלך ישראל: "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ" (דברים י"ז י"ז).
- אלוהים עצמו הדגים אהבת ברית לעמו; החיבור האידיאלי הזה של נאמנות במסגרת נישואין בין בעל ואשה הוא אידיאל שאין לו אח ורע.

העצה שאנחנו מוצאים במשלי ה' ט"ו-י"ח היא האידיאל הרצוי. אדם צריך למצוא עונג וסיפוק מיני עם אשתו במסגרת נישואין מונוגמיים: "שְׁתֵה … נֹזְלִים, מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ" (פס' ט"ו).

**מוהר**

האתאיסטים החדשים מציגים את נושא המוהר בתנ"ך כאילו מדובר בקניית אשה כאילו היתה סוס או חמור. למעשה, המוהר היה דרך שאפשרה לגבר להצהיר על כוונותיו הרציניות כלפי כלתו, כמו גם דרך לאחד בין שתי משפחות במטרה לדון בנושא רציני, קדוש וארוך טווח. קיום יחסי אישות עם אשה ללא הכנה מתאימה וללא טקס איחוד רשמי הוזיל את ערכה של האשה ואת ערך המיניות. התהליך סביב תשלום המוהר שיקף את מעמדם המכובד של חיי הנישואין.

חשוב על מערכת תשלום הנדוניה שקיימת במקומות כמו הודו. במקרה זה, משפחת הכלה המיועדת משלמת למשפחתו של החתן המיועד. פעולת תשלום שכזו ממש לא אומרת שהחתן הוא רכוש ותו לא! מדוע אנשים מניחים באופן אוטומטי ש*אשה* היא רכוש בגלל מתנת הנישואין הזו שניתנת למשפחתה בתנ"ך אבל *גבר* אינו נחשב לרכוש במסגרת תשלום הנדוניה שאנחנו מוצאים בימינו?

מוהר היה למעשה יותר כמו הפקדה מצידו של אבי החתן לאבי הכלה. משמעות המילה *מוהר* היא "מתנת חתונה". לא רק שהמוהר סייע ליצור קשרי קרבה בין שתי המשפחות, הוא גם סיפק יציבות כלכלית לחיי הנישואין. המתנה הזו שניתנה לאבי הכלה (שבדרך כלל היתה שוות ערך להכנסה של מספר שנים) היוותה פיצוי על העבודה שביתו היתה תורמת למשפחה. מתנת החתונה – עליה שמר הבעל לאורך ימי הנישואין – שמשה גם כבטחון עבור האשה במקרה של גירושין או של מות בעלה.[\[xxvi\]](/#_edn26) למעשה, בדרך כלל אבי הכלה העניק לזוג הצעיר מתנה גדולה עוד יותר בדמות שטח אדמה ביום נישואיהם. תלונתו של היצ'נס לגבי מוהר הכלה בתנ"ף היא שגויה מלפני ומלפנים.

**האם אונס היה דבר מותר בחוק?**

יש מבקרים שטוענים שחוקת משה התירה אינוס נשים או שבמקרה הטוב היא מגנה אינוס נשים תוך עניין פעוט אם בכלל ברווחתה של הקרבן. בנקודה זו עלינו לתת את הדין על שני קטעים. הראשון נצמא בשמות כ"ב ט"ו-ט"ז:

וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה, וְשָׁכַב עִמָּהּ: מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה. אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ, כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת.

תוך הרחבה וביאור הדברים בשמות כ"ב ט"ו-ט"ז, בדברים כ"ב כ"ג-כ"ט (קטע שאפשר לחלק לשלושה חלקים) נאמר:

כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה, מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ; וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר, וְשָׁכַב עִמָּהּ. וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר הָעִיר הַהִוא, וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ. אֶת הַנַּעֲרָ עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר, וְאֶת הָאִישׁ עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ (פס' כ"ג-כ"ד).

וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ, וְשָׁכַב עִמָּהּ, וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ. וְלַנַּעֲרָ לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר, אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת: כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ, וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ, כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה. כִּי בַשָּׂדֶה, מְצָאָהּ; צָעֲקָה, הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ (פס' כ"ה-כ"ז).

כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה, וּתְפָשָׂהּ, וְשָׁכַב עִמָּהּ; וְנִמְצָאוּ. וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ, לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף; וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה, תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ. לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו (פס' כ"ח-כ"ט).

בחינה מדוקדקת מעלה שההקשר שם דגש על *הגנת* נשים, לא על חוסר המשמעות שלהן. תחילה עלינו להבחין בין שלושת התרחישים המתוארים בדברים כ"ב:

1. ניאוף בהסכמה בין שני אנשים בוגרים – גבר ואשה שמאורסת לגבר אחר (פס' כ"ג), מעשה שהוא בגדר הפרת נדרי נישואין ("ענה את אשת רעהו").
2. אינוס בכפיה של אשה מאורסת (פס' כ"ה), שחפותה במעשה מונחת.
3. פיתוי אשה לא מאורסת (פס' כ"ח), דברים שמהווים הרחבה של הציווי בנושא פיתוי הבתולה המתואר בשמות כ"ב ט"ו-ט"ז.

בכל אחד מהמקרים המתוארים, ה*גבר* הוא האשם. עם זאת, טענת המבקרים מתמקדת בפסוקים כ"ח-כ"ט: הכתוב מתייחס אל קרבן האונס כאילו היא רכושו של אביה. היא זו שנאנסה ונפגעה, אך עונשו של האנס הוא לא יותר מאשר לשלם את מחיר המוהר שלה לאביה. הכתוב אינו מביע דאגה כלשהי לנערה. למעשה, נדמה שכופים עליה לשאת את האיש שאנס אותה! היש שחר לטענות האלה?

באשר לפסוקים כ"ח-כ"ט, יש חוקרי מקרא שרואים בשמות כ"ב ט"ו-ט"ז כרקע לתרחיש הזה. שני הקטעים הם וריאציות של אותו נושא. גם אם הגבר הפעיל לחץ כלשהו על הצעירה, היא נתנה למעשה את הסכמתה; למרות שהופעל עליה לחץ בתחילה (פותתה), היא לא פועלת נגד רצונה. בפסוק כ"ח נאמר "ונמצאו", מלשון *רבים*, לא "ונמצא", מלשון *יחיד זכר*. שניהם אשמים במעשה. מבחינה טכנית, אי אפשר לקרוא ללחץ או לפיתוי הזה אונס; המעשה דומה יותר למה שמכונה בימינו בעילת קטינה. למרות שהאשה נכנעה לרצונו של הגבר, הרי שעיקר האחריות והאשמה מוטלים על כתפיו של הגבר.

מאחר ואשה שקימה יחסי מין טרם נישואיה היתה מתקשה למצוא גבר שיסכים לשאתה לאשה, הרי שמחיר המוהר שלה – מעין מערכת כלכלית שנועדה להגן על עתידה הכלכלי – היה בסכנה. האיש שאשם בבעילת האשה *פיתה* אשה לא מאורסת; לא מדובר פה באיזה אנס שהסתתר בסמטה חשוכה, בו ניסתה האשה להילחם ולברוח מפניו. הקטע הזה ממש לא משפיל נשים ובז להן.

שני הקטעים מציעים שתי פעולות אפשריות:

1. אם האב והבת מסכימים לכך, המפתה חייב לשאת את האשה ולדאוג לספק את צרכיה כל ימי חייה, בלי אפשרות לגרש אותה. המילה האחרונה בנושא נתונה לאב (יחד עם ביתו). הנערה אינה חייבת לשאת את המפתה.
2. אבי הנערה (האדם בעל הסמכות החוקית והמשפטית במשפחה) רשאי לסרב לקבל הסדר קבוע שכזה וכן נתונה בידיו הזכות לדרוש את תשלום המוהר שמגיע לביתו, גם אם המפתה אינו נושא את ביתו לאשה (שכן מאחר ובתוליה נלקחו ממנה, הרי שיקשה עליה, אם לא בלתי אפשרי, למצוא אחר שישא אותה לאשה). על הנערה להסכים להסדר, והיא לא חייבת לשאת את המפתה. בהסדר הזה, מתייחסים אליה כאילו עודנה בתולה.[\[xxvii\]](/#_edn27)

שוב, אנחנו לא רואים פה חוסר התייחסות לצרכיה ורגשותיה של האשה. רווחתה היא למעשה זו שעומדת בשורש החקיקה הזו.

**שבויות מלחמה כשלל?**

כמה מדהים היה לו היינו חיים בעולם נטול מלחמה. למרות שבשנים האחרונות רוב מדינות המערב הדמוקרטיות מנהלות חיים די חופשיים מהטראומה וההרס שזורעת מלחמה, הרי שבמזרח הקרוב הקדום לוחמה היתה אורח חיים. (נרחיב את הדיון בנושא הזה בפרקים הבאים). מלחמה הביאה עימה מציאות מסוימת שאי אפשר היה להימנע ממנה בעולם הקדום, ועמי המזרח הקרוב הקדום נהגו בדרכים שונות במטרה "לצמצם לכדי מינימום" את השלכות המלחמה. אחת השאלות בהקשר זה היתה נושא שבויי המלחמה. בעקבות הקרב, צצה בעיה: מה לעשות עם הניצולים ששרדו את הקרב?

בוא נבחן שני טקסטים שעוסקים בשאלת שבויות המלחמה: דברים כ' וכ"א. נבחן אותם בסדר הפוך.

***דברים כ"א י'-י"ד***

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ, וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ; וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ, יֶרַח יָמִים; וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ, וּבְעַלְתָּהּ, וְהָיְתָה לְךָ, לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה, בַּכָּסֶף; לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ (דברים כ"א י'-י"ד).

בתרחיש זה, החוק שימש כמידת הגנה לשבוית המלחמה. היא זו שהרוויחה מהחקיקה הזו. החוק הגן על זכויותיה ועל היותה אדם. קודם כל, היא לא נאנסה, דבר שהיה נהוג בתרבויות המזרח הקרוב הקדום האחרות. הגבר הישראלי שעתיד היה לשאתה לאשה לא יכל פשוט לשאת אותה – שלא לדבר על קיום יחסי מין איתה – מייד. היה עליו לנהוג בה כאשה לכל דבר. שלא כמו חתונות נמהרות בלאס-וגאס או התופעה של הזמנת כלה בדואר, נושא הנישואין בישראל לא היה דבר שנלקח בקלות ראש (כשהמניע הוא, למשל, תאווה). הפסקה הזו מחזקת נקודה זו.

תהליך ההפרדה נתן מקום לתקופה של הרהור והגות. לפני ששבוית מלחמה נלקחה בידי חייל ישראלי מנצח להיות לו לאשה, ניתנה לה תקופת מעבר להתנתק מבחינה פנימית וחיצונית מעברה ומאורח חייה הקודם. רק לאחר היא היתה מותרת לנישואין. בהתחשב בכובד המשקל שהוענק למחויבות לחיי הנישואין, פרק הזמן הזה אפשר לגבר לשנות את דעתו. המשפט "אם לא חפצת בה", עם זאת, לא גורס משהו טריוויאלי, שכן חוקת משה לקחה את נושא קדושת הנישואין כעניין רציני.[\[xxviii\]](/#_edn28) אם, מסיבה כלשהי, דעתו של האיש השתנתה, היה עליו לשלח את האשה לחופשי.

***דברים כ' י"ג-י"ד***

וּנְתָנָהּ \[את העיר שדחתה את תנאי השלום שהציעה ישראל\] יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ; וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ, לְפִי חָרֶב. רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר, כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ; וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָךְ (דברים כ' י"ג-י"ד).

נדון בשאלת הלוחמה בהמשך. בשלב זה, הנושא העומד על הפרק הוא רווחתם של נשים וילדים שנלקחו בשבי בשעת מלחמה. למרות שאונס היה מאפיין רווח במסגרת הלוחמה במזרח הקרוב הקדום, על חיילי ישראל נאסר לאנוס נשים בניגוד לטענותיהן הגסות של אחדים. קיום יחסי מין הותר רק במסגרת הנישואין, נושא שחוזר על עצמו חזור והשב בתורת משה. אונס שבויות מלחמה לא היה איזה יוצא מן הכלל לדרישות הנאמנות והטהרה המינית של גברי ישראל.

כמו בדברים כ"א י'-י"ד, התרחיש הוא דומה – כלומר, חייל שלוקח לו אשה מקרב שבויות המלחמה. במקום להחשב מנודות או כנשים מדרגה נחותה בחברה הישראלית, שבויות מלחמה יכלו להטמע בחברה הישראלית באמצעות נישואין. מן הסתם, הרבה פחות הגיוני ש*גברים* יטמעו בכזו נכונות ורצון לתוך חיי ודרכי החברה הישראלית.[\[xxix\]](/#_edn29)

**דברים כ"ה י"א-י"ב: הערה נלווית**

כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו, אִישׁ וְאָחִיו, וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד לְהַצִּיל אֶת אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ; וְשָׁלְחָה יָדָהּ, וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו. וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ; לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ (דברים כ"ה י"א-י"ב).

קטע זה עוסק ב"מתאבקת הלא מוסרית", כפי שחוקר מקרא אחד ניסח את הדברים בצחוק. המעשה שעשתה נחשב מעשה מביש, וגרוע מכך, האיש יכל לספוג פגיעה תמידית, מה שהיה מונע ממנו מלהביא ילדים לעולם בעתיד. במבט ראשון, נדמה שהפסוק דורש שידה של האשה תכרת אם נגעה במבושיו (באיבר המיני) של מי שנאבק בבעלה.

אם באמת מדובר בכך, הרי שזו הדוגמה היחידה בכל התנ"ך לענישה בכריתת איבר גוף; מעבר לכך, בשעה שחוקי המזרח הקרוב הקדום קראו לענישה בכריתת איברי גוף שונים על פשעים מסוימים, הרי שתורת משה אינה נוהגת כך. לפני שנבחן את הטקסט לעומקו, עלינו להשוות אותו לעונשים מחמירים אחרים במזרח הקרוב הקדום. כפי שראינו, בחוקת חמורבי נקבע באופן חד משמעי שהענישה על פשעים מסוימים היא בכריתת הלשון, השד, היד או האוזן – או גרירת הנאשם בשדה באמצעות בקר. חוקת משה, למרות שאינה אידיאלית, משקפת שיפורים עצומים בכל הנוגע לענישה.

פרשנות סבירה יותר של הקטע הזה היא שמדובר ב*הסרת שיער*("וגילחתה את \[שיער\] ערוותה"), לא *כריתת יד*. משמעות המילה "כף" יכולה להיות "כף יד" או גוף קעור כלשהו כמו קערה, כף או אפילו קשת הרגל. המילה "יד" אינה מופיעה בפסוק. כריתת כף היד היא מעשה מוזר!

מעבר לכך, במקומות מסוימים בתנ"ף, המילה *כף* משמשת בברור בהתייחסות לאזור אגן הירחיים – בין אם הכוונה לכף הירך (בראשית ל"ב כ"ו, ל"ב) או לקימורי המפשעה של האשה: "קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי; וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל" (שיר השירים ה' ה'). הלשון הזו מרמזת ל"גן הנעול" המתואר בפרק ד' פסוק י"ב: "גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה; גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם". חוקרי המקרא מסכימים באופן כללי שלשון הגן הנעול היא מטאפורה לאיברי המין הנשיים ועצם היותו "נעול" היא רמיזה לטהרתה ובתוליה.[\[xxx\]](/#_edn30)

כמו כן בטקסט של דברים כ"ה, אין כל אינדיקציה לנזק גופני כלשהו שנגרם לגבר (כפי שמניחים חלק מהפרשנים). לאלה שמניחים שמדובר פה בענישה של "מידה כנגד מידה", חשוב לזכור שלא *ידו* של הגבר היא שניזוקה או נכרתה כאן (במקרה כזה כריתת ידה של האשה היתה יותר הגיונית). בנוסף לכך, גילוח שיער – כולל שיער המפשעה – כעונש משפיל היה נהוג בבבל ובשומר (ראה גם שמואל ב' י' ד'-ה'; ישעיהו ז' כ'). לא מדובר פה בכריתה תחת כריתה אלא בהשפלה תחת השפלה.

בנוסף לכך, בניין הפועל *קל* בלשון העברית (בדברים כ"ה י"ב) מעורר קונוטציה מעודנת יותר מאשר הבניין המחוזק *פיעל*, במשמעות "קצץ" (כלומר לנתק באופן פיזי). בכל פעם שהפועל מופיע בצורתו העדינה יותר (ירמיהו ט' כ"ו; כ"ה כ"ג; מ"ט ל"ב), משמעותו "לגזוז \[שיער\]". אין כל סיבה לשונית לפרש את צורת הפועל החלשה יותר ("לגזוז") כלשון המחמירה יותר (כלומר, גדיעה או כריתה). במקרה הספציפי הזה, אנחנו מדברים עם האזור הקעור הפתוח במפשעה, ואי לכך מדובר פה בגילוח שיער הערווה. בקיצור, עונשה של האשה הוא השפלה פומבית תמורת השפלתה את הגבר – דבר שעדיין נחשב מעשה חמור ושאין להקל בו. מנקדת השקפה טקסטואלית, הפרשנות המסתברת יותר היא "גילוח", ולא הפרשנות של כריתת איברים.[\[xxxi\]](/#_edn31)

זו ענישה אידיאלית לנצח נצחים? כלל וכלל לא! עם זאת, היא עומדת בניגוד מוחלט לענישה החמורה באמצעות כריתת איברים שהיתה רווחת במזרח הקרוב הקדום. למעשה, חוקי אשור התיכונה (סביב שנת 1100 לפנה"ס) מציגים תרחיש דומה (במקרה בו הגבר ספג פגיעה), אך עם השלכות הרבה יותר קיצוניות. אם במסגרת מאבק כלשהו אשה פגעה באשכו של גבר, אצבעה נכרתה. אם האשך השני ספג גם הוא פגיעה, שתי עיניה נעקרו.[\[xxxii\]](/#_edn32) שוב, גם אם בדברים כ"ה הכוונה *אכן* היתה ענישה באמצעות כריתת ידה של האשה, הרי שמדובר (1) בענישה היחידה מסוג זה אותה אפשר למצוא בתורת משה ו-(2) בניגוד קיצוני לעונשי כריתת האיברים שהיו רווחים בקרב יתר עמי המזרח הקרוב הקדום. אבל כפי שראינו, לשון הכתובים פשוט אינה מאפשרת פרשנות לפיה מדובר פה באופן מילולי ב"כריתת איברים".

חוקת ישראל לא היתה מושלמת, בהחלט לא. אבל בהשוואה לקבצי החוקים השונים מהמזרח הקרוב הקדום (בין אם בנוגע למיניות או נושאים אחרים), הרושם הכללי שחוקרי המקרא מבחינים בו הוא קשת רחבה של שיפורים מוסריים דרמטיים – ואפילו קיצוניים – בישראל.

---

**לקריאה נוספת**Davidson, Richard M. Flame of Yahweh: Sexuality in the Old Testament. Peabody, MA: Hendrickson, 2007.

Jones, Clay. “Why We Don’t Hate Sin so We Don’t Understand What Hap-pened to the Canaanites: An Addendum to ‘Divine Genocide’ Arguments.” Philosophia Christi n.s. 11 (2009): 53–72.

Wenham, Gordon J. Story as Torah: Reading Old Testament Narratives Ethi-cally. Grand Rapids: Baker Academic, 2000.

**לקריאה נוספת**

Davidson, Richard M. Flame of Yahweh: Sexuality in the Old Testament. Peabody, MA: Hendrickson, 2007.

Jones, Clay. “Why We Don’t Hate Sin so We Don’t Understand What Hap-pened to the Canaanites: An Addendum to ‘Divine Genocide’ Arguments.” Philosophia Christi n.s. 11 (2009): 53–72.

[\[i\]](/#_ednref1) חלק ניכר מהחומר שיכלל בפרק זה מבוסס על ספרו של ריצ'ארד דייוידסון. Richard M. Davidson, Flame of Yahweh: (Sexuality in the Old Testament (Peabody, MA: Hendrickson, 2007.

[\[ii\]](/#_ednref2) Jonathan Klawans, Impurity and Sin in Ancient Judaism (New York: Oxford University Press, 2000), 39.

[\[iii\]](/#_ednref3) Daniel I. Block, “Marriage and Family in Ancient Israel,” in Marriage and Family in the Biblical World, ed. Ken M. Campbell (Downers Grove, IL: InterVarsity, 2003), 63.

[\[iv\]](/#_ednref4) John Goldingay, Old Testament Theology: Israel’s Life, vol. 3 (Downers Grove, IL: Inter-Varsity, 2009), 376.

[\[v\]](/#_ednref5) D. Hollander and M. Schwartz, “Annealing, Distilling, Reheating, and Recycling: Bitumen Processing in the Ancient Near East,” Paléorient 26, no. 2 (2000): 83–91; and Wolfgang Heimpel, ed., Letters to the King of Mari: A New Translation, with Historical Introduction, Notes, and Commentary (Winona Lake, IN: Eisenbrauns, 2003), 272–75.

[\[vi\]](/#_ednref6) Davidson, Flame of Yahweh, 327.

[\[vii\]](/#_ednref7) החוק החיתי §193. סיכום מוצלח בנושא פשעים וענישה ביחס לנשים נמצא בספר Elisabeth Meier Tetlow, Women, (Crime, and Punishment in Ancient Law and Society, vol. 1, The Ancient Near East (New York: Continuum, 2004.

[\[viii\]](/#_ednref8) J. G. McConville, Deuteronomy, Apollos Old Testament Commentary (Downers Grove, IL: InterVarsity, 2002), 369.

[\[ix\]](/#_ednref9) Robin Parry, Old Testament Story and Christian Ethics: The Rape of Dinah as a Case Study (Bletchley, UK: Paternoster, 2004), 68.

[\[x\]](/#_ednref10) Gordon McConville, “Old Testament Laws and Canonical Intentionality,” in Canon and Biblical Interpretation, ed. Craig Bartholomew et al. (Grand Rapids: Zondervan, 2006), 263.

[\[xi\]](/#_ednref11) Davidson, Flame of Yahweh, 250.

[\[xii\]](/#_ednref12) John Sailhamer, The Pentateuch as Narrative (Grand Rapids: Zondervan, 1992), 51–59.

[\[xiii\]](/#_ednref13) בקרב החיתים, קיום יחסי מין עם בעלי חיים מסויימים רק הפכו אדם לטמא מבחינה דתית. ראה Westbrook, History of Ancient Near Eastern Law, 1:648–49.

[\[xiv\]](/#_ednref14) ראה Douglas K. Stuart, Exodus, New American Commentary 2 (Nashville: B & H Pub-lishing, 2008), 450–54; and Clay Jones, “Why We Don’t Hate Sin so We Don’t Understand What Happened to the Canaanites: An Addendum to ‘Divine Genocide’ Arguments,” Philosophia Christi n.s. 11 (2009): 53–72.

[\[xv\]](/#_ednref15) חוקי ליפית אישתר 27, 30§§.

[\[xvi\]](/#_ednref16) החוק החיתי §194.

[\[xvii\]](/#_ednref17) החוק החיתי §200a. (מה שמוזר הוא שהחוק החיתי דווקא לא מתיר יחסי מין עם פרה, כבשה, חזיר או כלב§§187–88, 199).

[\[xviii\]](/#_ednref18) ראה William G. Hyland Jr., In Defense of Thomas Jeerson: The Sally Hemings Sex Scandal (New York: St. (Martin’s, 2009.

[\[xix\]](/#_ednref19) חוקי חמורבי §§170–71.

[\[xx\]](/#_ednref20) Werner Plautz, “Monogamie und Polygamie im Alten Testament,” Zeitschrift für die Altentestamentliche Wissenschaft 65 (1963): 9–13; and A. A. Anderson, 2 Samuel, Word Biblical Commentary 11 (Nashville: Thomas Nelson, 1989), 203.

[\[xxi\]](/#_ednref21) ראה J. Daniel Hays, “Has the Narrator Come to Praise Solomon or to Bury Him? Nar-rative Subtlety in 1 Kings 1–11,” Journal for the Study of the Old Testament 28, no. 2 (2003): 149–74.

[\[xxii\]](/#_ednref22) Richard M. Davidson, Flame of Yahweh: Sexuality in the Old Testament (Peabody, MA: Hendrickson, 2007), 193–98; and Gordon P. Hugenberger, Marriage as a Covenant (Grand Rapids: Baker Academic, 1994), 115–18.

[\[xxiii\]](/#_ednref23) Davidson, Flame of Yahweh, 193–98.

[\[xxiv\]](/#_ednref24) שם, עמ' 193-191, וכן Douglas K. Stuart, Exodus, New American Commentary 2 (Nashville: B & H Publishing, 2008), 481–84. See Hugenberger, Mar-riage as a Covenant, 320–22. תודתי לריצ'ארד דייוידסון על התכתובת עימו בנושא באימייל (ה-26 לספטמבר, 2009).

[\[xxv\]](/#_ednref25) Walter C. Kaiser, Toward Old Testament Ethics (Grand Rapids: Zondervan, 1983), 187.

[\[xxvi\]](/#_ednref26) Daniel I. Block, “Marriage and Family in Ancient Israel,” in Marriage and Family in the Biblical World, ed. Ken M. Campbell (Downers Grove, IL: InterVarsity, 2003), 57, 63; Davidson, Flame of Yahweh, 249; Gordon Wenham, “Family in the Pentateuch,” in Family in the Bible, ed. Richard S. Hess and Daniel Carrol (Grand Rapids: Baker Academic, 2003), 23–24; and Stuart, Exodus, 509–10.

[\[xxvii\]](/#_ednref27) Davidson, Flame of Yahweh, 359, 519.

[\[xxviii\]](/#_ednref28) Duane L. Christensen, Deuteronomy 21:10–34:12, Word Biblical Commentary 6B (Nashville: Thomas Nelson, 2002), 474–75.

[\[xxix\]](/#_ednref29) Derek Kidner, “Old Testament Perspectives on War,” Evangelical Quarterly 57 (April 1985): 109.

[\[xxx\]](/#_ednref30) See Davidson, Flame of Yahweh, 593.

[\[xxxi\]](/#_ednref31) ראה Jerome T. Walsh, “You Shall Cut Off Her . . . Palm? A Reexamination of Deuteronomy 25:11–12,” Journal of Semitic Studies 49 (2004): 47–48; also, Davidson, Flame of Yahweh, 476–80. Unfortunately, the article by Marc Cortez advocating the amputation view fails to engage Walsh’s textual arguments: “The Law on Violent Intervention: Deuteronomy 25.11–12 Revisited,” Journal for the Study of the Old Testament 30:3 (2006): 431–47. אני אסיר תודה לוולש על ההתכתבות שלו איתי בנושא (מאי 2010).

[\[xxxii\]](/#_ednref32) חוקת אשור I.8.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/e1ed00d876152714206ff3efe85c79945ff61d57b3b4d08b738bb8e42987d3c6?s=300&d=mm&r=g) 

 פול קופאן 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/paul-copan/) [    ](https://igod.co.il/author/paul-copan/)

**קטגוריות:** מוסר

---

### [האם התורה באמת מעודדת עבדות?](https://igod.co.il/morality/האם-התורה-באמת-מעודדת-עבדות/)

**Published:** נובמבר 23, 2016
**Author:** פול קופאן

**Content:**

בימנו, ספקים אתאיסטים רבים מנסים להצביע על התנ"ך כמעודד עבדות. הקונוטציה כמובן, היא עבדות מודרנית בה האדם הלבן מתעלל באדם השחור. אבל לא רק, כפי שנראה במאמר זה, המונח "עבד" שונה לחלוטין מהמונח המודרני, אלא שתורת משה בעצם שואפת להגביל את תרבות העבדים שהיתה נהוגה במזרח התיכון הקדום (כזכור, בני ישראל עצמם היו עבדים במצרים).

### **עבדים בעידן המודרני**

פרדריק דאגלאס, עבד שנמלט ונלחם כנגד העבדות בארצות הברית (1895-1817), כתב באוטוביוגרפיה שלו על קפטיין אנתוני, מי שהיה הבעלים הראשון שלו.

"הוא היה אדם אכזר, ששנים ארוכות כבעל עבדים הקשיחו אותו. לפעמים נראָה שהוא נהנה ביותר להלקות עבדים במו ידיו. פעמים רבות עם שחר העירו אותי צווחותיה קורעות הלב של דודתי, שאותה הוא נהג לקשור לקורת עץ ולהצליף על גבה החשוף עד שהייתה מכוסה כולה בדם. לא מילים, לא דמעות ולא תפילות מפי קורבנו שותת הדם, לא הניאו את לב האבן שלו מלהשיג את מטרתו הרצחנית. ככל שהִגבּירה את צרחותיה, כך הצליף בה חזק יותר, ובמקום שבו הדם זרם מהר יותר, שם הצליף זמן רב יותר. הוא היה מצליף בה כדי שתצרח, ומצליף בה כדי שתשתוק, ורק כשהעייפות גברה עליו פסק מלהניף את הפרגול קרוש הדם. אני זוכר את הפעם הראשונה שהייתי עֵד למחזה הנורא הזה. הייתי ילד קטן, אך אני זוכר זאת היטב, ולעולם לא אשכח – ומן הסתם יהיה זה הדבר האחרון שאזכור. הייתה זו הראשונה בסדרה של זוועות שנגזר עלי להיות עֵד להן ולהשתתף בהן. זה הִכּה בי בעוצמה אדירה. היה זה השַׁעַר נוטף הדם, הכּניסה לגהינום העבדות שעמדתי לעבור בהם. היה זה מחזה נורא ואיום. לוּ רק יכולתי להעלות על הנייר מה חשתי בעומדי שם לפניו".[\[i\]](/#_edn1)

הארייט ביצ'ר סטואו (1896-1811), מחברת רב המכר *אוהל הדוד תום*, כתבה שלבעלי האחוזות במדינות הדרום היתה שליטה מוחלטת על כל ההיבטים השונים של חיי עבדיהם: "הכוח המשפטי והחוקי שניתן בידיו של בעל האחוזה גבל בעריצות מוחלטת על גופם ונפשם של העבדים שבשליטתו" ו"לא היתה הגנה כלשהי בנמצא על חייו של העבד".[\[ii\]](/#_edn2)

### **עבדים בעידן המקראי**

המילה "עבד" אומנם נגזרת מאותה מילה בשפה המקראית, אך לאמיתו של דבר, מדובר בשני דברים שונים.

**בעלי חוב בתנ"ך**

טעות רווחת שעושים מבקרי המקרא היא השוואת *העבדות המקראית*, שדומה יותר לעבודה כשוליה או לשרות של בעל חוב לתשלום חובו, ל*עבדות* אותה אנחנו מכירים מארצות דרום ארצות הברית קודם למלחמת האזרחים – בדומה לתרחיש שמתאר דאגלס. בניגוד לכך, אפשר להשוות בין העבדות העברית (שנועדה לשלם חוב נתון) לתנאים דומים באמריקה הקולוניאלית. תשלום דמי נסיעה לאמריקה היה מעל להישג ידם של רבים מהמעוניינים להגר. אז הם החכירו עצמם לעבודה בבתי מעסיקים – לרוב בדומה לתפקידי שוליה – עד שחובם ישולם עד תום. כמחצית עד שני שליש המהגרים הלבנים למושבות הבריטיות בעולם החדש היו בעלי-חוב חוזיים שכאלה.[\[iii\]](/#_edn3) במילים פשוטות, המונח "עבד" במקרא, מגביל למונח "עובד" בימנו.

באופן דומה, בן ישראל שהיה לחוץ מבחינה כלכלית, יכל להחכיר את שירותיו כעבד (או משרת) במטרה לשלם את חובו ל"בוס" או "מעסיק" (*אדון*) שלו. המונח "אדון" כאן מטעה, ממש כמו שבמונח *עבד* הכוונה היא לא לעבדות כפי שאנחנו מכירים אותה היום. חוקר המקרא ג'ון גולדינגיי מעיר ש"אין שום דבר נחות או נטול כבוד מטבעו בהיותו של אדם *עבד*". אכן, זהו מונח מכובד.[\[iv\]](/#_edn4) אפילו כשנעשה שימוש במונחים *לקנות, למכור,* או *לרכוש* ביחס לעבדים/עובדים, אין בכך כוונה לומר שהאדם הוא "רכוש גרידא". חישבו על כדורגלן או ספורטאי כלשהו בימינו ש"נקנה" בידי קבוצה אחרת, לה הוא עכשיו "שייך". כן, לקבוצות יש "בעלים", אבל ממש לא מדובר פה בעבדות, אלא בהסכמים חוזיים רשמיים, בדיוק כמו אלה אותם אנחנו מוצאים בכל הנוגע להסכמי תעסוקה עבריים בתנ"ך.[\[v\]](/#_edn5) דוגמה אחת לשירות חוזי שכזה אנחנו מוצאים בעבודתו של יעקב בביתו של לבן במשך שבע שנים בכדי שיוכל לשאת לאשה את בתו, רחל. בישראל, הפיכה למשרת מרצון היתה בדרך כלל מידה שנועדה להמנע מלהגיע לפת מרעב; לאדם לא היה ערבון כלשהו לתת פרט לעצמו, ולפיכך כל שנותר לו לעשות הוא או להחכיר עצמו לשירות או למות ברעב. למרות שמרבית העברים עבדו במסגרת משפחותיהם, עבדים חוזיים (משרתים) תרמו לבית בעליהם כפועלים. בניגוד לטענת המבקרים, עבודה שכזו לא היתה שונה בפועל מעבודה בתשלום בכלכלת מזומנים כמו שלנו.[\[vi\]](/#_edn6)

בדרך כלל, חובות הוטלו על המשפחה ככלל, לא רק על פרט במשפחה. בין אם הסיבה היתה יבול שלא צלח או חובות חמורים, אב יכל *מרצונו החופשי* להחכיר עצמו בהסכם חוזי ("למכור" עצמו) לעבודה בביתו של אחר: "וּמָךְ אָחִיךָ… וְנִמְכַּר" (ויקרא כ"ה מ"ז). או אולי אשתו או ילדיו "נמכרו" כדי לעזור לתמוך במשפחה בתקופת מחסור כלכלי חמור. אם קרובו לא "גאל" אותו (שילם את חובו), עליו לעבוד כבעל חוב (עבד) עד שחרורו בתום השנה השישית.[\[vii\]](/#_edn7) אדמת משפחה יכלה להיות ממושכנת עד שנת היובל אחת לחמישים שנה (ראה ויקרא כ"ה, שלמעשה מפרט את השלבים השונים של העוני והמחסור בחברה הישראלית בפסוקים כ"ה-נ"ד).[\[viii\]](/#_edn8) במילים אחרות, השעבוד הזה לא נכפה על אדם בידי גורם חיצוני כלשהו, כפי שנעשה בקרב סוחרי העבדים ובעלי האחוזות בדרום ארצות הברית.[\[ix\]](/#_edn9) מעבר לכך, שירות חוזי שכזה לא היה דבר יוצא מן הכלל גם בחלקים אחרים במזרח הקרוב הקדום (למרות שלרב התנאים היו חמורים בהרבה). מאוחר יותר, כשתושבי יהודה לקחו חזרה לבתיהם עבדים עברים אותם הם שחררו, אלוהים מגנה אותם על כך שהם מפרים את תורת משה ועל ששכחו שהם עצמם היו בעבר עבדים במצרים והוא הוציאם מעבדות לחרות. אלוהים אמר לתושבי יהודה שבגלל מעשיהם הם עתידים להיגלות ולהילקח בשבי לארץ אויביהם (ירמיהו ל"ד י"ב-כ"ב).

מרגע שעבד עברי שוחרר, הוא היה חופשי למצוא תעסוקה ולעשות לביתו בלי מחויבות נוספת כלשהי במסגרת בית אדוניו/מעסיקו. הוא שב להיות משתתף פעיל במלוא מובן המילה בחברה הישראלית. הפיכה למשרת חוזי משמעותה היתה צעד קטן למטה במורד הסולם החברתי, אבל אדם יכל לטפס חזרה במעלה הסולם כאזרח במלוא מובן המילה מרגע שחובו שולם או ששוחרר לחופשי בשנה השביעית (או בשנת היובל). כך או אחרת, התורה דאגה לכך שבעבד העברי ינהגו כאילו היה "שְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה" ולא "יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ" (ויקרא כ"ה נ"ג-נ"ד). למעשה, עבדים עברים לא נותקו מהחברה במהלך תקופת שירותם אלא היו חלק בלתי נפרד ממנה. כפי שציינתי קודם לכן, סליחת החובות בישראל מדי שבע שנים היתה קבועה בחוק ונועדה להיות עקבית הרבה יותר ממקבילותיה במזרח הקרוב הקדום, בהן שחרור מחובות (אם בכלל התרחש) היה בדרך כלל ספורדי הרבה יותר.

שעבוד אדם לכל ימי חייו נאסר בישראל, אלא אם אדם אהב את אדונו במידה כזו שבחר לקשור עצמו אליו לכל ימי חייו כעבד נרצע (שמות כ"א ה'). עבדים עברים – גם אם לא שילמו את מלוא חובם –זכו בשחרורם מדי שבע שנים וכל חובותיהם נמחלו להם (דברים ט"ו). כפי שנראה, מעמדם החוקי היה ייחודי והיווה שיפור עצום לעומת קבצי חוקים אחרים מן המזרח הקרוב הקדום. מלומד אחד כתב ש"הלשון העברית אינה מכילה מילים לתיאור עבדות, אלא רק לתיאור שעבוד מרצון (שירות)".[\[x\]](/#_edn10)

שחרורו המובטח של עבד עברי תוך שבע שנים שימש וסת שנועד למנוע התעללות ומיסוד שיעבודו של אדם. שנת השחרור הזכירה לבני ישראל שעבדות כתוצאה מעוני לא היוותה הסדר חברתי אידיאלי. מצד שני, עבדות חוזית התקיימה בישראל כפועל יוצא מעצם קיומו של עוני בחברה הישראלית: אילולא היה עוני, לא היו עבדים בישראל. ואם עבדים חיו בישראל, היה זה כתוצאה מהסדרים כלכליים התנדבותיים (כתוצאה מעוני) ולא דבר שנכפה על העבד העברי.

**אמצעי סיוע לעניים**

בעולם הקדום (ואף מעבר לכך), לעבדות (נכס נייד) היו שלושה מאפיינים:

1. עבד היה רכוש.
2. המרות של אדוני העבד על גופו ועבודתו של העבד היתה מקיפה ומוחלטת.
3. העבד הופשט מזהותו – מבחינה גזעית, משפחתית, חברתית ומבחינת מצבו המשפחתי.[\[xi\]](/#_edn11)

ממה שראינו, מאפיינים אלה אינם מאפיינים את העבד העברי, והם גם לא (כפי שנראה בפרק הבא) מתאימים ל"עבדים" הזרים בקרב ישראל.

חוקי העבד בישראל נסובו סביב *שליטה* או *וויסות* – לא *אידיאליזציה* – של הסדר עבודה נחות. עבדות עברית היתה תוצאה של עוני, נעשתה מבחירה, וממש לא היתה מצב אופטימלי. מטרת החוקים האלה היתה להילחם בניצול פוטנציאלי, לא למסד את העבדות.

בהשוואת מערכת העבדות העברית לזו המצויה במזרח הקרוב הקדום באופן כללי, מה שאנחנו מוצאים הוא הסדר נינוח למדי, ובהרבה מובנים, מושך מאוד לעניים בקרב העברים. חוקי העבד העברי נועדו להועיל, להקל ולהגן על העניים בחברה הישראלית – כלומר על אלה שהסבירות שימסרו עצמם לשירות חוזי היא הגבוהה ביותר. אורח חיים כעבד עברי היה ***התנדבותי ומבחירה***: אדם ש(מסיבה זו או אחרת) לא נמצאו בידיו אדמות אותן יכל למשכן "מכר עצמו" (ויקרא כ"ה ל"ט, מ"ז; השווה דברים ט"ו י"ב). היו שהחכירו גם מי מבני משפחתם לשרת בחוזה בבתי אחרים כדי לשלם חוב כזה או אחר. מרגע שאדם שוחרר מחובותיו הושב לו מעמדו כ"אזרח מן השורה ללא עול כלשהו אותו נאלץ לשאת".[\[xii\]](/#_edn12)

חוקת התורה ביקשה למנוע עבדות רצונית לתשלום חובות. חלק ניכר מחוקת משה הוקדש להגנה על העניים אפילו משירות חוזי זמני. לעניים ניתנו הזדמנויות ללקט שעורים ושיבולים בפאות השדה או לקטוף פרות שהותרו על ענפי העצים לאחר שאחיהם הישראלים אספו את קציר הארץ (ויקרא י"ט ט-י'; כ"ג כ"ב; דברים כ"ד כ'-כ"א). כמו כן, בני ישראל צוו להלוות ברוחב לב לאחיהם העניים (דברים ט"ו ז'-ח'), ולא לגבות מהם ריבית (שמות כ"ב כ"ה; ויקא כ"ה ל"ו-ל"ז). אם העניים לא יכלו להרשות לעצמם קרבנות יקרים, הם יכלו להקריב קרבנות קטנים ומוזלים יותר (ויקרא ה' ז', י"א). כמו כן, מדי שבע שנים בוטלו חובות העברים באופן אוטומטי. למעשה, כשעבדים עבריים יצאו לחופשי, על אדוניהם היה לספק בידם את צרכיהם ברוחב לב ונדיבות (דברים ט"ו י'). השורה התחתונה: אלוהים לא רצה שיהיה עוני בישראל (דברים ט"ו ד). לפיכך, חוקי עבדות התקיימו כדי לסייע לעניים, לא כדי לפגוע בהם או לשמר את מעמדם הכלכלי הנחות.

### **המטרה האולטימטיבית: שלא יהיה כל עוני, שלא תהיה כל עבדות (דברים ט"ו א'-י"ח)**

מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה: שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ; לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו, כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָה. אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ; וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ, תַּשְׁמֵט יָדֶךָ. אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן: כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ. רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ; וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים, וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט, וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים, וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ.

כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ, מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ; וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ; וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְהוָה, וְהָיָה בְךָ חֵטְא. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ; עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לֵאמֹר, פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ.

כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי, אוֹ הָעִבְרִיָּה, וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים; וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ, לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ, וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ, אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם. וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ, לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ. כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ, כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ. וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ, וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת, וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם; וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן. לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ, בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ, כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים; וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה (דברים ט"ו א'-י"ח).

החקיקה הזו מצווה על מחילת חובותיו המצטברים של האדם העני (כלומר העבד העברי); שמיטת החובות הזו נערכה מדי שבע שנים, מה שמעיד על דאגתו המדהימה של אלוהים לעניי הארץ. יהיו מי שיצביעו על מלכים מסופוטמיים מסוימים במהלך האלף השני לפנה"ס ששחררו עבדים ובעלי חוב במהלך השנה הראשונה או השנייה למלכותם – ופעם או פעמיים נוספות מעבר לכך. אבל שחרור עבדים גורף שכזה היה ספורדי בדרך כלל, שלא כמו פרקי הזמן הקבועים בחוק הישראלי של שחרור עבדים מדי שבע שנים ובשנת היובל.[\[xiii\]](/#_edn13)

אם רק עברת ברפרוף על הנאמר בדברים ט"ו ולא קלטת את משמעות הטקסט, חזור וקרא אותו שוב *באמת*. התכלית המהותית המהפכנית שמבוטאת בפרק זה היא למגר שעבוד לתשלום חובות מן הארץ באופן מוחלט: "כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן \[וכפועל יוצא מכך שיעבוד לצורך תשלום חובות\]" (פס' ד').[\[xiv\]](/#_edn14) עם זאת, בהיותו ריאליסט, אלוהים היה מודע לכך שתנאים נחותים יתקיימו ושעוני (ועקב כך עבדות) ימשיכו להתקיים בארץ (פס' י"א). בכל זאת, היה צורך להילחם במצב הלא רצוי הזה ולא למסד אותו.

תוך שמירה על הרוח הזו של "מיגור העוני/מיגור השעבוד", שחרור עבדים נועד להיות מלווה באספקה נדיבה וברוח אדיבה. ה"אדון" נקרא שלא לחשוב מחשבות רעות כלשהן כלפי העבד; במקום זאת, הוא נקרא להרעיף עליו אספקה ומצרכים בשפע וברוחב לב (פס' י"ג-י"ד). הסיבה מאחורי האדיבות וטוב הלב האלה היא פשוטה: "כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם" (פס' ט"ו). גם אם אי אפשר היה למגר מן הארץ את העוני (והעבדות), בכל זאת ישראל נקראו לשאוף לכך שזה מה שיקרה.

### **כבודם של עבדים (משרתים) חוזיים** 

במקום לכלול את אופי ההתנהלות כלפי משרתים (עבדים) בסוף קובץ החוקים (כנהוג בקבצי החוקים האחרים במזרח הקרוב הקדום), חוקת ישראל כללה את הנושא במרכז העניינים בשמות כ"א. לראשונה במזרח הקרוב הקדום, חקיקה דרשה לנהוג בעבדים כבני אדם, לא כרכוש.

בתרבויות המזרח הקרוב הקדום האחרות, *המלך* היווה את דמותו של האל עלי אדמות – ובטח ובטח שלא עבד כלשהו. לעומת זאת, בראשית א' כ"ו-כ"ז נותן אישור לכך שכל בני האדם נושאים את צלם דמותו של אלוהים. הדוקטרינה הזו משמשת כבסיס לאישור הכבוד והזכויות של כל בני האדם באשר הם. בדומה לכך, איוב ל"א י"ג-ט"ו מעיד בברור על האופי האנושי שאין ממנו מנוס – וכפועל יוצא מכך השוויון – של אדונים ועבדים כאחד: "אִם אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי בְּרִבָם עִמָּדִי. וּמָה אֶעֱשֶׂה כִּי יָקוּם אֵל, וְכִי יִפְקֹד, מָה אֲשִׁיבֶנּוּ? הֲלֹא בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ; וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד".

למשרתים (עבדים) בישראל, שלא כמו בקרב העמים הסובבים אותם במזרח הקרוב הקדום, הוענקו זכויות משפטיות ואזרחיות קיצוניות וחסרות תקדים, גם אם לא היו שוות לאלו של אנשים חופשיים (שיכלו, לו הנסיבות הקשות נמשכו, למצוא את עצמם גם הם בצורך להחכיר את עצמם לשירות חוזי).[\[xv\]](/#_edn15) כנאמר במאמר על נושא ה"עבדות" במילון המקראי של Anchor, "בכתבי הקודש אנחנו מוצאים את הפנייה הראשונה בספרות העולם לנהוג בעבדים כבני אדם בזכות עצמם ולא אך ורק כאינטרסים של אדוניהם".[\[xvi\]](/#_edn16) בהשוואה לכך, "הרעיון של עבד אך ורק כמושא זכויות וכבן אדם מחוץ לחברה היה ככל הנראה רעיון זר לחוקי \[יתר\] המזרח הקרוב הקדום", שם עבדים קועקעו או סומנו בכפייה לצרכי זיהוי (בניגוד לנאמר בשמות כ"א ה'-ו'). אכן, "בניגוד לדוקטרינות קדומות רבות, החוק העברי הפגין רכות יחסית כלפי העבדים והכיר בהם כבני אדם שראויים להגנה מפני מעשים בלתי נסבלים, גם אם לא במידה שוות ערך לזו שזכו לה אנשים חופשיים".[\[xvii\]](/#_edn17) כפי שנראה בהמשך, ההגנה על עבדים נמלטים שברחו לישראל היתה שונה במידה ניכרת מחוקי העבדות בתרבויות המזרח הקרוב הקדום הסובבות, מה שנבע מההיסטוריה של עם ישראל עצמו כעבדים במצרים. עובדה זו למעשה היא שהפכה את העבדות בישראל ל"מוסד התנדבותי".[\[xviii\]](/#_edn18)

יש שיטענו בנקודה זו שחוקי החיתים רוככו במידת מה כשעודכנו; הם הפכו יותר אנושיים. נכון, אבל התוצאות לא תמיד היו חיוביות כפי שנעלה על הדעת. לדוגמה, העונש על רצח כבר לא היה עונש מוות – *פרט למקרה רצח שבוצע בידי עבד*. אנשים חופשיים נענשו בקנסות וקטיעת איברים. השיפורים במקרה הטוב ביותר מינוריים!

בהמשך הפרק, נראה לא רק איך שלושה חוקי מפתח בישראל היו שונים לחלוטין ממקבילותיהם במזרח הקרוב הקדום, אלא גם שבמקרים בהם "מאמינים בתנ"ך" בדרום ארצות הברית ו"משיחיים" באירופה שעו למצוות אלה, העבדות לא היתה עניין מהותי. תחילה בוא נבחן את המצוות האלה תחת זכוכית מגדלת:

### **שחרור עבד שנפגע**

שיפור נוסף בחוקת ישראל לעומת חוקי שכנותיה הוא החוק לשחרור עבדים שנפגעו בצורה כזו או אחרת (שמות כ"א כ"ו-כ"ז) כשמעביד (אדון) עקר בשוגג את עינו או אחת משיניו של עבדו או אמתו, עליו לשלח לחופשי את העבד או האמה שנפגעו. התעללות או התאכזרות גופנית בעבד או אמה נאסרו מכל וכל. וכפי שנדון בפרק הבא, אם הטלת משמעת מצד הבעלים הובילה למותו המיידי של עבדו, אותו אדון (מעסיק) עצמו דינו היה מוות (שמות כ"א כ'; שים לב ללשון הכתוב המחמירה, "נקום ינקם" – לשון שתמיד מרמזת על עונש המוות).

בניגוד לכך, חוקת חמורבי התירה לאדון לכרות את אזנו של עבד סורר.[\[xix\]](/#_edn19) בדרך כלל בקבצי החוקים של המזרח הקרוב הקדום, אדונים – לא העבדים – זכו לפיצוי כלכלי על פגיעות שנגרמו לעבדים ולשפחות שלהם. חוקת משה, לעומת זאת, חייבה את האדונים לתת דין וחשבון על התנהגותם כלפי העבדים והשפחות שלהם, לא רק כלפי עבדים ושפחות שהיו שייכים לאחר. כפי שנראה מיד, אם עבד מת כתוצאה מהתעללות מצד אדוניו, זה נחשב לרצח. לכל זה לא היה אח ורע בחוקי המזרח הקרוב הקדום האחרים.[\[xx\]](/#_edn20)

יהיו מי שישאלו אם שחרור עבד בעקבות עקירת עין או שן היא סיבה מוצלחת יותר מאלו אותן אנחנו מוצאים בתרבויות המזרח הקרוב הקדום האחרות. אחרי הכל, חוקת חמורבי אפשרה שחרורה של אמה וילדיה (אותם הרתה לאדונה), אם האדון החליט שלא לאמץ את הילדים.[\[xxi\]](/#_edn21) השאלה כשלעצמה מעוותת.[\[xxii\]](/#_edn22) כפי שראינו, בני ישראל נקראו לשחרר את העבדים והשפחות שלהם מדי שבע שנים, אלא אם אלה בחרו להישאר בחזקתם. בדברי הימים א' ב' ל"ד-ל"ה, שֵשָן, צאצאו של כלב נותן את ביתו כאשה לעבדו המצרי ירחע – צעד לא רע במעלה הסולם החברתי!

כהערה צדדית, זכור שרבים – אולי החלק הארי – מקרב העבדים היו צעירים שהוחכרו בידי הורים חסרי כל למשפחות אמידות יותר שיאכילו וילבישו אותם ויספקו קורת גג מעל לראשיהם. במקרים כאלה, מבוגר אחר מילא את מקום הוריהם – מה שכלל לעיתים צורך בהטלת משמעת על אותם עבדים-ילדים. כנאמר במשלי כ"ט י"ט: "בִּדְבָרִים, לֹא יִוָּסֶר עָבֶד; כִּי יָבִין, וְאֵין מַעֲנֶה". החסרון בכך היה שלעיתים בעל הבית העניש את אותם ילדים בחומרה יתרה, מה שעשוי היה לגרום לפגיעה בהם.[\[xxiii\]](/#_edn23)

### **מצוות איסור חטיפה**

מאפיין ייחודי נוסף של תורת משה הוא הגינוי של חטיפת (גניבת) אדם במטרה למכרו לעבדות, מעשה שהעונש עליו הוא מוות:

גֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ, מוֹת יוּמָת (שמות כ"א ט"ז).

כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ, וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ (דברים כ"ד ז'). (שים לב לאיסור חטיפת אדם בראשונה לטימותיאוס א' 10).

האיסור הזה על גניבת, או חטיפת אדם נעלם (בין שבמכוון או שלא) מעיניהם של אלה שמשווים את מוסד העבד העברי עם מוסד העבדות באחוזות הדרום, שלא לדבר על המזרח הקרוב הקדום.

### **סיוע לעבד נמלט**

עד עתה עסקנו בעיקר בעבדים עבריים, לא נכריים. אבל חוק ספציפי זה מגלה בדיוק עד כמה שונה היה החוק בישראל מזה שהיה נהוג במדינות דרום ארצות הברית – למרות טענות הקונפדרציה שהם חיו את חייהם מתוך נאמנות לכתבי הקודש. חוק זה על מתן סיוע לעבדים נמלטים חל גם על עבדים עבריים שעזבו מעסיקים אכזריים בחיפוש אחר מקום מפלט. מאפיין יחודי נוסף של "חוקי העבדים" בישראל הוא כלהלן: בני ישראל נצטוו להציע מקלט לעבדים נכריים שברחו מאדוניהם (דברים כ"ג ט"ו-ט"ז). חוקי העבדים הנמלטים של מדינות הדרום, לעומת זאת, חייבו בחוק שעבדים שברחו מאדוניהם יושבו לבעליהם החוקיים. זה נשמע דומה יותר לחוקי חמורבי מאשר לחוקי התנ"ך. חמורי אף דרש להחיל עונש מוות על מי שסייעו בידיהם של עבדים נמלטים.[\[xxiv\]](/#_edn24)

במקרים פחות חמורים – כמו חוקי ליפית-אשתר, אשנונה וחוקי החיתים – *קנסות* הוטלו על מי שספקו מחסה ומחבוא לעבדים נמלטים. [\[xxv\]](/#_edn25) יש הטוענים שזה היה שיפור. ובכן, בערך. בתרחישים ה"משופרים" האלה, העבד עדיין היה לא יותר מאשר רכוש, והסדרי ההסגרה של המזרח הקרוב הקדום דרשו שעבד יושב לאדוניו. לא רק זה, אלא שהעבד למעשה הושב לאותם תנאים חמורים שדרבנו אותו לברוח מלכתחילה. אפילו חוקים משופרים בבבל באלף הראשון לפני הספירה כללו פיצוי לבעלי העבד (או אולי משהו חמור יותר) כענישה על הסתרת עבד נמלט. ואילו העבדים שהושבו לבעליהם הושחתו, כולל פיצול אוזניהם וסימונם בברזל מלובן.[\[xxvi\]](/#_edn26) אלה לא בדיוק שיפורים שכדאי לפרסם ברבים! כן, נטיות חיוביות ושיפורים מוסריים אכן התרחשו במסגרת חוקי המזרח הקרוב הקדום. אבל שוב ושוב אנחנו רואים הבדל כללי, חשוב לציון, בין תורת משה לחוקי המזרח הקרוב הקדום.

עניין נוסף: למרות שיש מי שטוענים שהעבד הנמלט בדברים כ"ג הוא לא זר אלא ישראלי, הרי שבידינו סיבות מספקות לדחות את הרעיון הזה. קודם כל, בשום מקום אנחנו לא מוצאים איזכור של מילים כמו *אח* או *רע.* בנוסף לכך, לפי ויקרא כ"ה, על בני ישראל נאסר לשעבד את אחיהם מבני ישראל. וכן, העבד הנמלט הנכרי יכל לבחור היכן להתיישב בישראל ("בְּקִרְבְּךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ" \[דברים כ"ג י"ז\]), שלא כמו יתר בני ישראל, עליהם היה להישאר במסגרת השטחים שהוקצו לשבט עליו נמנו (ראה במדבר, יהושע). לפיכך, אלה שהרוויחו מחקיקה זו לא היו בני השכבה העליונה בחברה אלא נכרים פגיעים שנדחקו לשולים בקרב חברה שונה לחלוטין מזו שהיתה מוכרת להם. מעבר לכך, העברים נכנסו לשעבוד מבחירה ואילו עבדים נמלטים סביר להניח שהפכו עבדים בניגוד לרצונם. אם כן, אם עבדים *נכרים* זכו להגנה מפני אדונים אכזרים, עד כמה אמת זו נכונה כשזה מגיע לעבדים *עבריים*?[\[xxvii\]](/#_edn27)

### **הערות לסיכום**

אברהם לינקולן אמר בנאום שנשא לאחר שנבחר לקדנציה שניה (ה-4 במרץ, 1865) את הדברים הבאים:

"כל צד קורא את אותם כתבי הקודש ומתפלל לאותו אל, שאת עזרתו הוא מגייס נגד הצד האחר. אולי יראה הדבר מוזר שאחד הצדדים יבקש את עזרתו של אל צדיק וישר בשעה שהוא אוכל לחם בזעת אפו של הזולת, אך אל לנו לשפוט, למען לא נשפט. תפילות שני הצדדים אינן יכולות להענות גם יחד. תפילתו של אף אחד מהצדדים לא נענתה בשלמותה. לאל מטרות משלו." [\[xxviii\]](/#_edn28)

כן, שני הצדדים אכן קראו באותם כתובים ובקשו את תמיכת אלוהים לנצחון על אויביהם. עם זאת, האסוציאציה הרווחת שיוצרים המבקרים בין מצוות העבד העברי בישראל לבין אלה של מדינות דרום ארצות הברית לפני מלחמת האזרחים לוקה בחסר באופן משמעותי. אנחנו יכולים לומר בוודאות שאם שלושת המצוות הברורות בנושא עבדים בהן דנו זה עתה – כלומר, איסור חטיפה, איסור פגיעה והאיסור על השבת עבד נמלט לאדוניו (שמות כ"א ט"ז, כ', כ"ו-כ"ז; דברים כ"ג ט"ו-ט"ז; כ"ד ז') – היו מוצאות לפועל בדרום, אזי העבדות לא היתה קמה וצומחת באמריקה.

אם היה עליך לבחור בין שעבוד בישראל ועבדות במקומות אחרים במזרח הקרוב הקדום, האדם השפוי בדעתו היה בוחר בישראל בכל פעם. מודל השרות החוזי לא היה אידיאלי, אבל חוקי ומצוות ישראל שקפו רגישות מוסרית רבה יותר ממקבילותיהם בקרב שכניהם.

בספרו הקלאסי Theology of the Old Testament (התיאולוגיה של התנ"ך), וולטר איכהורדט מסכם היטב את הניגוד:

"הנורמות שמתוארות בספר הברית (שמות כ'-כ"ג) מגלות, בהשוואה לספרי חוקים אחרים מהמזרח הקרוב הקדום, תיקונים קיצוניים בהליכים משפטיים. באומדן נזקים לרכוש, בגישה כלפי עבדים, בקביעת ענישה על עברות עקיפות, ובדחיית הענישה בכריתת איברים, ערך חיי האדם זוכה להכרה כנשגב מכל רכוש חומרי שהוא. המרכיב הדומיננטי בפרקים אלו הוא כבוד לזכויותיו של כל בן אנוש באשר הוא, וזה אומר שדעות שחלשו במקומות אחרים ברחבי העולם כולו ננטשו, ועקרונות חדשים הוצגו והפכו לחוק ומנהג. ביסודו של דבר זה התאפשר אך ורק בגלל עומק התובנות שעד כה לא העלנו כלל על דעתנו בנוגע ל*אצילות האדם,* דבר שכיום אנחנו מזהים כשיקול מחייב להתנהגות מוסרית. לפיכך בישראל אפילו זכויותיו של בן הנכר הנחות ביותר נכנסות תחת מעטה ההגנה של אלוהים; ואם בנוסף לכך הוא גם מך ונדכה, נטול זכויות משפטיות, התעמרות בו כמוה כמו התעמרות ודיכוי היתום והאלמנה, עברה שראויה לענישה וגוררת עונש וגמול מידי אלוהים." [\[xxix\]](/#_edn29)

בני ישראל נקראו לנהוג במשרתים החוזיים כבני אדם – לא כחפצים – והם זכו להגנה מפני "התעללות לא אנושית".[\[xxx\]](/#_edn30) בחוקת התנ"ך, למרות שהיתה הבחנה חברתית בין עבד ואדם חופשי, העבד בהחלט זכה להגנה מעוגנת בחוק. התעללות בעבד הובילה לשילוחו לחופשי. בשנה השביעית, חובותיו הכספיים של העבד נמחלו, מה שאפשר לו לצאת לדרכו בכוחותיו שלו במסגרת המעמד החדש שניתן לו של אדם חופשי. למרות שבתרבויות המזרח הקרוב הקדום אנחנו מוצאים אי אלו חוקי שחרור עבדים, ההבדלים בין חוקי ישראל וחוקי שכנותיה גדולים הרבה יותר מנקודות הדמיון והשווי ביניהם. "העבדים העבריים צריכים היו לעבוד את אדונם במשך שש שנים?" המבקרים שואלים. "חוקי חמורבי התירו רק שלוש!" באופן כללי, עם זאת, במזרח הקרוב הקדום, "זכותו של עבד לזכות בחירותו היתה נתונה באופן מוחלט ואקסקלוסיבי בידיו של אדונו".[\[xxxi\]](/#_edn31)

חוקי חמורבי וחוקים אחרים במזרח הקרוב הקדום שמו דגש על הבחנה בין מעמדות וחקיקה שונה לגבי עבדים, אזרחים חופשיים, אישי ציבור וממשל, כוהנים וכיוצא באלה. חוקים אלה היו שונים למדי מהחוקים נטולי ההיררכיה של התנ"ך. בישראל, אפילו מלכים כמו דוד ואחאב לא היו מעל החוק. ואכן כשאלה היו אשמים ברציחתם של אוריה ונבות (בהתאמה), נביאי אלוהים קראו אותם לדין על לקיחתם חיי אדם חף מפשע. (למרות שמלכי הכנעים הניחו שהארץ ואדמותיה היו שייכים להם ולמשפחתם, נבות ידע שחלקת אדמתו שייכת לאלוהים, שבחסדו העניק אותה למשפחות ישראל לשימושן).[\[xxxii\]](/#_edn32) למרות שאלוהים לא השתמש במערכת המשפטית של ישראל להבאת מלכים אלה לדין, הוא בהחלט לא פטר אותם מענישה. אלוהים שוב ושוב הביא משפט מחמיר ישירות על בתי המלוכה על פשעים חמורים שביצעו ועל הפרה בוטה של בריתם איתו. אלוהים קרע את מלכות שלמה וחילקה לשתי מלכויות בגלל עבודת האלילים בה לקח חלק (מלכים א' י"א י"ג); הוא הכה את עוזיה בצרעת (דברי הימים ב' כ"ו י"ט); הוא שלח את מנשה לגלות (דברי הימים ב' ל"ג י'-י"א); וזו לא כל הרשימה כולה. תקריות אלה מדגימות את מה שמצווה ויקרא י"ט ט"ו: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל, וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל; בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ", בין אם מדובר במלך או באחד העם.

אופן ההתנהגות של בני ישראל כלפי עבדים (משרתים) בהחלט היה ללא אח ורע במזרח הקרוב הקדום:

אין בנמצא חוק כלשהו במזרח הקרוב הקדום שמחייב בעלים לתת דין וחשבון על דרך התנהגותו כלפי עבדיו שלו (להבדיל מפגיעה שנגרמה לעבדו של אדון אחר), שלא לדבר על החוק שרווח בכל מקום אחר בעולם לפיו על המוצא עבד נמלט להשיבו לבעליו החוקיים, ולא יהא עליו לשלם מחיר כבד על כשלונו לעשות כן.[\[xxxiii\]](/#_edn33)

למרות שחוקי ישראל בנושא העבדות והשרות לא היו האידיאל המוסרי, הם עדיין הראו רגישות מוסרית נעלה במידה ניכרת מכפי שביכולתנו למצוא בטקסטים אחרים מהמזרח הקרוב הקדום. באופן זה, הם מצביעים חזרה על האידיאל שהציב אלוהים מבראית: כל בני האדם נבראו בצלמו ובדמותו (בראשית א' כ"ו-כ"ז). בניגוד לטענותיהם של כריסטופר היצ'נס וסאם האריס, ממש אי אפשר לכנות את מוסד העבד העברי בישראל "סחר בחיי אדם" או אמצעי לנהוג בבני אדם "כציוד חקלאי". לא, בשורה התחתונה כוונתו של אלוהים לא היתה שבני אדם יחזיקו בני אדם אחרים כעבדים.[\[xxxiv\]](/#_edn34) למעשה, האידיאל של ספר בראשית הוא שכל בני האדם נבראו שווים ואינם אמורים לעבוד עבור מישהו אחר; אלא, כל אדם בחסדו של אלוהים אמור להיות "אדון" לעצמו, לשבת תחת גפנו ותחת תאנתו (מלכים א' ד' כ"ה; מיכה ד' ד'; זכריה ג' י').[\[xxxv\]](/#_edn35)

### ***טקסטים מאתגרים בנוגע לשאלת העבדות***

עד כה הקוד סיפקנו הקשר ורקע לגבי עבדות ושירות בישראל – שהיו בגדר שיפור מהותי לחוקי העבדות אותם אנחנו מוצאים בתרבויות המזרח הקרוב הקדום האחרות.

ובכל זאת ישנם עדיין מספר טקסטים מאתגרים שעלינו לתת עליהם את הדין.

הכאת עבדים למוות (שמות כ"א כ'-כ"א)

וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט, וּמֵת תַּחַת יָדוֹ, נָקֹם יִנָּקֵם. אַךְ אִם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד, לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוּא (שמות כ"א כ'-כ"א).

לכאורה, השימוש במילה עבד (שימוש מטעה) גורם לאחדים לחשוב שמדובר במקרה בו אדם אחד הוא רכושו של אחר. לכך נוסף האזכור כי "כספו הוא" בסוף הקטע. השימוש במילה כסף נועד להעיד על כך שהעבד הוא רכושו של אחר, רכוש בו הוא יכול לסחור כרצונו, ולא אדם בעל ערך בזכות עצמו?

התנ"ך מאשר את היותם של בעלי חוב (עבדים או משרתים חוזיים שהכחירו עצמם לתשלום חוב) בני אדם במלוא מובן המילה (ראה בראשית א' כ"ו-כ"ז; איוב ל"א י"ג-ט"ו; דברים ט"ו א'-י"ח), והקטע הזה הוא לא יוצא מן הכלל. הוא מאשר את עצם היותו של עבד אדם במלוא מובן המילה. במקרה שאיש מכה את עבדו במידה כזו שמובילה למותו המיידי, עונשו הוא עונש מוות, כנאמר, "נקום ינקם" (שמות כ"א כ'). השורש *נקם* מדבר תמיד בתנ"ך על עונש מוות – הכוונה לומר שדינו של האשם יהיה גזר דין מוות.[\[i\]](/#_edn1) התימה הזו זוכה לחיזוק מהאזכור על לקיחת "נפש תחת נפש" (שמות כ"א כ"ג-כ"ד), במצווה שבאה מייד בעקבות הציווי הדן בגזר הדין על הכאת עבד. בכך יש למעשה אישור לעובדה שיש לנהוג בעבדים בכבוד כבני אדם, לא כרכוש.

השבט או המקל לא היה נשק קטלני, שלא כמו הרומח או החרב. מה אם העבד *לא* מת מייד כתוצאה מהכאתו בשבט? מה אם הוא מת אחרי "יום או יומיים"? במקרה זה, יוצאים מנקודת הנחה שהוא פשוט רצה להטיל משמעת על העבד ושלא היו לו כל כוונות להביא למותו. מן הסתם, אם העבד מת מייד לאחר הכאתו, לא היה צורך בהוכחה כלשהי. ואם נזק קבוע כלשהו נגרם לעבד (לדוגמה איבוד עין או שן), אזי העבד היה זוכה לחרותו ומשולח לחופשי. זוהי התנהגות שונה לחלוטין מזו שהיתה נהוגה בתרבויות אחרות במזרח הקרוב הקדום בנושא זה. חמורבי, לדוגמה, התעקש שתשלום ימסר *לבעלי העבד* כפיצוי על פגיעה כזו שנגרמה לעבד זה או אחר.[\[ii\]](/#_edn2) בהקשר של המזרח הקרוב הקדום, שם אדונים יכלו לנהוג בעבדיהם ככל העולה על רוחם, פסוק זה תומך בכבודם הראוי של עבדים לתשלום חובות.[\[iii\]](/#_edn3)

מדוע אם כן הכתוב אומר שהעבד הוא "כספו" של האדון או "רכושו"? הכוונה כאן היא לא לומר שעבדים הם רכוש נייד של בעליהם. העבד/עובד בא לביתו של האדון/מעסיק כדי לשלם את חובו ולהיפטר ממנו. לפיכך המעסיק עשוי לאבד כסף אם ינהג בעובדיו שלא כהלכה; ההתנהגות הנוקשה שלו כלפי אחד מעובדיו יכולה להשפיע על הכנסותיו. ואם בהתנהגותו הוא הביא למותו של עובד/עבד, הרי שגזר דינו היה מוות. בין אם המת הוא עבד או אדם חופשי, רצח היה רצח בישראל.

אבל בוא נחפור קצת יותר לעומק. הארי הופנר, חוקר המזרח הקרוב הקדום (חוקר תולדות החיתים באוניברסיטת שיקגו), דוחה את הפירוש הרווח לפיו העבד הוא "כספו" של הבעלים לטובת הפרוש הבא: "התשלום הוא כספו". הפרשנות לפיה מדובר ב"תשלום" מבוססת על ההקשר של שמות כ"א י"ח-י"ט (חלק מקטע שעוסק בענישה בעקבות מריבה ומוות בשוגג): "וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים, וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף; וְלֹא יָמוּת, וְנָפַל לְמִשְׁכָּב. אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ, וְנִקָּה הַמַּכֶּה; רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן, וְרַפֹּא יְרַפֵּא". בדומה לחוק החיתי המעודכן שחייב אדונים שפגעו בעבדיהם לשלם לרופא שיספק טיפול רפואי לעבד הפגוע, גם פה על המעביד לשלם את חשבונותיו הרפואיים של העבד אותו הוא פצע. בפסוק כ"א, כינוי השם *הוא* לא מתייחס לעבד אלא לקנס, או לתשלום ששולם לרופא שטיפל בעבד הפצוע. הופנר כותב, "העובדה שהאדון סיפק טיפול ושילם עליו מכיסו שלו תהווה עדות לטובתו של המעביד כשהשופטים יגיבו להאשמתו בהריגה בזדון של העבד".[\[iv\]](/#_edn4)

האם החוקים אותם אנחנו מוצאים בספר שמות הם מושלמים, אוניברסלים, או כאלה שעל כולם לשעות להם? לא, אבל מבחינת ההיבט הזה ואחרים, שוב ושוב אנחנו נתקלים בחקיקה משופרת עבור החברה הישראלית בניגוד לתרבויות המזרח הקרוב הקדום הסובבות אותה. נחום סרנה אומר לגבי הקטע הזה ש"המצווה הזו – הגנה על עבדים מפני התעללות מצד אדוניהם – אין לה אח ורע בשום קובץ חוקים אחר במזרח הקרוב הקדום".[\[v\]](/#_edn5)

### **עזיבת נשים וילדים בבית האדון (שמות כ"א ב'-ו')**

כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת, יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם. אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא; אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת, הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא, יֵצֵא בְגַפּוֹ. וְאִם אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי, אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי; לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי. וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם (שמות כ"א ב'-ו').

נוזי היא [עיר](bword://!!PUH7E05KST,%D7%A2%D7%99%D7%A8/) עתיקה ב[עיראק](bword://!!PUH7E05KST,%D7%A2%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%A7/), כ-15 ק"מ דרומית מערבית ל[כִּירְכו](bword://!!PUH7E05KST,%D7%9B%D7%99%D7%A8%D7%9B%D7%95%D7%9B/)ּכּ, ממזרח ל[חידקל](bword://!!PUH7E05KST,%D7%97%D7%99%D7%93%D7%A7%D7%9C/).[\[vi\]](/#_edn6) אלפי לוחות – טקסטים מנוזי האכדית – מהאלף השני לפנה"ס נמצאו במקום. בלוחות אלו נזכרת חקיקה דומה: עבד שנכנס לבית אדוניו לבדו, יצא לבדו. אם נכנס כשהוא נשוי, כך גם יצא לדרכו! אבל, אם האדון הוא שנתן לו אשה, אזי היא (והילדים שנולדו להם) שייכים לאדון.

לפי הקטע מספר שמות, אם האדון/המעביד נתן לעבד אשה ונולדו להם ילדים, היתה לו אפשרות בחירה: הוא יכל לעזוב בגפו בתום שבע שנות תשלום חובו, או להשאר בבית אדוניו כעבד לעולם יחד עם אשתו וילדיו. מן הסתם זהו לא מצב אידיאלי, אבל בוא נבחן את הטקסט לעומקו.

במבט ראשון, נדמה שהטקסט נוהג כלפי נשים (וילדים) בצורה לא הוגנת. העבד הזכר המועדף (לכאורה) יכול להכנס להסכם שירות ואז להשתחרר ממנו. אבל האשה אותה נשא בעת שנות שרותו את אותו אדון וילדים כלשהם שנולדו להם באותה תקופה היו (כך נדמה) "תקועים" בביתו של האדון ולא יכלו לעזוב. לא רק שמדובר פה באפלייה לטובת הגברים; זה ממש מעשה פשע! זו לא גרסה מוקדמת של משפחות העבדים אותן אפשר למצוא באחוזות דרום ארצות הברית קודם למלחמת האזרחים (כמו משפחתו של פרדריק דאגלס) שהופרדו ופוזרו לכל עבר בידי בעלי עבדים חסרי רגישות?

הנקודה הראשונה בה נדון במסגרת התגובה שלנו היא זו: לא נאמר לנו מפורשות שהתרחיש הזה יכל לחול גם על אשה, אבל יש לנו מספיק סיבות טובות לחשוב שהמצב לא היה מותנה למגדר מסוים. (מייד נראה שדברים ט"ו מבהיר שהתרחיש הזה חל גם על נשים ולא רק על גברים). זו דוגמה נוספת לחוק קזואיסטי: "אם תרחיש שכזה נוצר, אזי כך יש לנהוג". חוקים קזואיסטיים בדרך כלל לא היו מגדריים. מעבר לכך, שופטי ישראל הפגינו כישרון ניכר ביכולתם להחיל את החוק על גברים ונשים כאחד. אשה ענייה, שלא נמסרה בידי אביה להיות אשה מיועדת לאדם (אלמן או גרוש) או לבנו (שמות כ"א ז'-י"א), יכלה לבצע פעולות סטנדרטיות במסגרת בית האדון. והיא יכלה לצאת לחופשי בהתאם לאותה חקיקה, ממש כמו עבד ממין זכר.[\[vii\]](/#_edn7) מלומדים שונים טוענים שאפשר להחיל את דברי הכתובים בפסוק זה על גברים ונשים כאחד: "כי תקנה אמה עבריה, שש שנים תעבוד, ובשביעית תצא לחפשי חנם… אם אדוניה יתן לה בעל, וילדה לו בנים או בנות, הבעל וילדיהם, יהיו לאדוניה, והיא תצא בגפה". השינוי הזה הגיוני לחלוטין ואינו פוגע כלל וכלל ברוחו של החוק.

אבל יש מבקרים שמעדיפים להילחם מלשנות דבר כלשהו. במקום להחיל את התרחישים הקזואיסטיים האלה על גברים ונשים כאחד, הם מעדיפים להתנגד לכל אפשרות שכזו כדי לגרום לציווי להראות שלילי ככל האפשר. אבל אין שום סיבה שמחייבת אותנו לעשות כן. שוב, שופטי ישראל היו פונים לקטע זה בכתובים להנחיות באשר לאופן בו עליהם לשפוט בנוגע לאמות ושפחות. רק מכיוון שפסוקים רבים בתורה במקרה נוהגים לשון זכר במקום אפשרות בחירה בין "הוא" ו"היא", זה לא אומר שזכויות אלה נשללו בשל כך מנשים.

הערת שוליים: המונח "עברי" (בשלב הזה בהיסטוריה של ישראל) היה רחב יותר מהמונח "בן ישראל"; שני המונחים מאוחר יותר הפכו בעלי משמעות זהה. ה*ח'בירו* היו שבט נוודים שלא היו קשורים באופן רשמי למדינות מבוססות כמו מצרים או בבל; הם נחשבו זרים ונכרים מבחינת נקודת ההשקפה של הדובר. יכול בהחלט להיות שהקטע האמור מדבר על נכרים ולא על בני ישראל. המשמעות שיש לכך היא שהעבד הזה – שבהחלט יכול להיות נכרי – זכה להשתחרר משיעבודו בשנה השביעית אלא אם העדיף את הביטחון שמצא בבית מעסיקו. במקרה שכזה, הוא יכל להפוך את ההסדר לקבוע ונצחי. בשלב זה, נניח שהפסקה האמורה מדברת על עבד עברי, ישראלי, אבל נדון שוב בנושא כשנגיע לדיון בויקרא כ"ה.

לצורך הנקודה השניה בדיוננו פה, בוא (בשלב זה) נדבוק בתרחיש לפיו מדובר בעבד/עובד ממין זכר. נניח שמעבידו מארגן את נישואיו של העבד עם עובדת נקבה. (במקרה הזה של עבדות לתשלום חוב, משפחתו של המעביד היא שתיקח חלק במשא ומתן לצורך הנישואין). בלקיחתו את העבד אל ביתו כדי שישלם את חובו, הבעלים ערך השקעה מכספו ומשאביו. אם מישהו יפר את החוזה, הוא זה שיספוג הפסד כלכלי. חשוב במונחים של שירות בצבא אמריקה. כשמישהו חותם לשרת בצבא האמריקאי למשך שלוש או ארבע שנים, הוא עדיין חייב לשרת בצבא, גם אם הוא מתחתן במהלך אותה תקופה. בדומה לכך בישראל, כדי לשלם חובות, העבד לא יכל סתם כך לעזוב עם אשתו ברגע שנשא אותה לאשה. הוא עדיין היה מחויב בחוזה, והיה עליו למלא את תנאי החוזה כהלכתם. וגם כשהחוזה שלו הגיע לסיומו, הוא לא יכל פשוט לעזוב עם אשתו וילדיו. אחרי הכל, הם עדיין היו נכסים כלכליים של המעביד.

מה יכל העבד המשוחרר לעשות? היו לו שלוש אופציות.

1. הוא יכל לחכות עד שאשתו וילדיו יסיימו את תקופת השרות שלהם בעת שעבד במקום אחר. אשתו וילדיו לא היו תקועים ברשותו של המעביד לשארית ימי חייהם. הם יכלו לצאת לחופשי ברגע שהאשה שילמה גם היא את חובה. אבל, אם האיש שעכשיו היה חופשי הלך לעבוד במקום אחר, המשמעות שהיתה לכך היא (א) שהוא יהיה מופרד ממשפחתו, ו-(ב) המעביד שלו לא ימשיך לספק לו מזון, ביגוד ומחסה. מצד שני, אם הוא חי *עם* משפחתו אחרי שחרורו, יהיה עליו לשלם את מחיר הלינה והארוחות שלו. לפיכך התרחיש הזה יצר מערכת של אתגרים כלכליים כשלעצמו.
2. הוא יכל לקחת על עצמו עבודה ראויה במקום אחר ולחסוך את השקלים שלו כדי לשלם למעביד עבור שחרורם של אשתו וילדיו מהמחויבות החוזית שלהם. איזו אפשרות נהדרת! למה לא לעשות בדיוק את זה? כי אותו אדם היה מתקשה מאוד לתמוך כלכלית בעצמו ובד בבד להרוויח מספיק כסף כדי לקנות את חרותם של בני משפחתו.
3. הוא יכל למסור עצמו לשירות קבוע עבור מעבידו – חוזה לכל החיים (שמות כ"א ה'-ו'). הוא יכל להשאר עם בני משפחתו במסגרת נסיבות כלכליות יציבות למדי. ההסדר הזה היה הופך רשמי בעיני השופטים (אלוהים) על ידי רציעת אזנו במרצע.

לפני שננסה למצוא כל מיני פתרונות מודרניים לבעיות הקדומות האלה, עלינו להשקיע מאמצים ניכרים יותר בנסיון להבין את הטבע האמיתי והמהות של העבד העברי והנסיבות החברתיות והכלכליות שסבבו מעמד זה. אנחנו מדברים על נסיבות מצערות במהלך ימים עגומים מבחינה כלכלית. חוקי ישראל סיפקו רשת הגנה שמטרתה היתה *להגן,* לא לדכא. ברור שההסדר הזה היה שונה לחלוטין מהעבדות אותה אנחנו מוצאים במדינות הדרום, בה עבד לא היה משרת זמני שמכר עצמו מרצונו החופשי לחיות תחת קורת גגו של אחר במטרה לשלם את חובותיו.

### **שפחה מאורסה (ויקרא י"ט כ'-כ"א)**

וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע, וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת \[שייכת\] לְאִישׁ, וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה, אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ, בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ, כִּי לֹא חֻפָּשָׁה. \[אינה חופשיה\] וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהוָה, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֵיל אָשָׁם (ויקרא י"ט כ'-כ"א).

הקטע הזה שונה מדברים כ"ב כ"ג-כ"ז, בו דנו קודם לכן, שעוסק באשה מאורסת *חופשיה*. כאן תמונת המצב היא של גבר חופשי ו*שפחה* שמאורסת לאחר. אין כל ספק בכך שהגבר אשם בניאוף; ככל הנראה הוא מפתה שמנצל לרעה את מעמדו שמתנשא מעל לזה של השפחה, משהו בדומה למעשיו של דוד המלך עם בת שבע. לפנינו פה עם מצב שדומה לבעילת קטינה בין המפתה ובין השפחה, שאולצה להסכים למעשה (ראה דיוננו בדברים כ"ב כ"ח-כ"ט).

בקטע המבלבל הזה, שנדון ונלעס פעמים רבות, שני נושאים מובלטים. ראשית, הנערה היתה *מאורסת* אך לא נשואה. שנית, היא היתה *שפחה* ולא אשה חופשיה; היא טרם נפדתה בידי בן משפחה או זכתה לשחרור מצד אדוניה. (זו הסיבה שמובאת לכך שלא הנערה ולא הגבר שפיתה אותה אינם מוענשים). כפועל יוצא מכך, לאדון לא היתה הזכות הרגילה עליה, והוא גם אינו זכאי לפיצוי מכיוון שהיתה מאורסת לאחר. מקרה שכזה מציג מעין תחום אפור בחקיקה הישראלית כשלפנינו תערובת שכוללת אדם חופשי ושפחה מאורסת (קרא את החלק הקודם בויקרא י"ט י"ט שעוסק בתערובות).[\[viii\]](/#_edn8)

כמו בנוגע לחוקים אחרים שעניינם נשים, מטרת החוק הזה נועדה להגן על אלה שנחשבו פגיעים יותר. אנחנו יודעים שקל יותר לאנשים במצבים שמותירים אותם פגיעים וחשופים להיות מנוצלים ואפילו לסבול הטרדה מינית. במקרה הזה, הנערה – השפחה – נוצלה, ולכן היא אינה נענשת. שים לב גם לכך שלמרות שהיתה במעמד חברתי נמוך יותר, המעמד הזה נחשב זמני. הוא לא מונע ממנה מלצאת לחופשי (ויקרא י"ט כ'). הגבר גם הוא לא נענש בעונש מוות (וראינו כבר שרק רצח *חייב* עונש מוות, בשעה שבמקרה של ניאוף ועונשים חמורים אחרים, ניתן היה להמיר את העונש בפיצוי אחר כלשהו). העבירה עודנה חמורה מאוד, ובעטיה נדרשו לשלם פיצויים כבדים (כלומר, הקרבת איל אשם).[\[ix\]](/#_edn9) ובכל זאת החוק מגן בברור על נערות שנלקחו לשמש כשפחות במטרה לשלם את חובות הוריהן.[\[x\]](/#_edn10)

בהתבסס על ויקרא י"ט (וקריאה שטחית של שמות כ"א), אולי נדמה יהיה לקורא שנהגו בנשים כרכוש. עם זאת, כפי שהבחנו, למרות המבנה הפטריארכלי הבלתי מושלם שירש עם ישראל, החוקים האלו למעשה שמשו בכדי להגן על נשים כמו גם על המבנה המשפחתי, שהיה מרכזי לחברה הישראלית. במקום לראות בחוקים האלה כחוקים משפילים עבור נשים, עלינו למעשה לראות בהם חוקים שמגנים על החלשים והפגיעים בחברה.

כדי להבין את הדברים מנקודה נוספת, עם זאת, קחו בחשבון שוב תרבויות אחרות במזרח הקרוב הקדום בנוגע לנקודה זו. לעיתים קרובות עונשים באו לידי ביטוי באמצעים עקיפים. על ביצוע פשעים מסוימים, על גבר שסרח היה למסור את אשתו, ביתו, שורו, או עבדו – אינדיקציה ברורה לכך שלעיתים קרובות האשה נתפסה כרכושו של הגבר. חוקי אשור התיכונה קראו לענישה לא של הגבר האונס אלא של אשתו ואפילו התירו את אינוסה באופן קבוצתי. בחוקים אחרים במזרח הקרוב הקדום, גברים יכלו להכות את נשותיהם בשוט, למשוך בשערותיהן, לקצוץ את אזניהן, או להכות אותן – בניגוד דרמטי לחוקי ישראל, שלא נתנו מקום והיתר למעשים שכאלה.[\[xi\]](/#_edn11) שוב, למרות חלק מהמבנים החברתיים הבעייתים של ישראל והחוקים שנחקקו בהתאם להם, מערכת המשפט בישראל – כששעו לה בנאמנות – יצרה סביבה עדיפה מבחינה מוסרית על כל החברות האחרות במזרח הקרוב הקדום. (מילות המפתח הן "כששעו לה בנאמנות", דבר שבני ישראל לא תמיד עשו על הצד הטוב ביותר).

### **עבדים נכריים** 

כִּי עֲבָדַי הֵם \[בני ישראל\], אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד. לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ; וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ. וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ-לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם, מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה. וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם, מֵהֶם תִּקְנוּ, וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם, אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם; וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם, לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם, בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ; וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ.

וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ, וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ; וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ, אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר. אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה-לּוֹ, אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ. אוֹ דֹדוֹ, אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ, אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ; אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ, וְנִגְאָל (ויקרא כ"ה מ"ב-מ"ט).

פה אנחנו נתקלים בטקסט צורם למדי, הבחנה משמעותית בין עבדים/עובדים מ*בני ישראל* ובין פועלים *נכרים* שעובדים בישראל. הטקס הזה מתייחס לעבדים ומשרתים נכרים כאילו היו לא יותר מאשר רכוש?

לפני שאנחנו קופצים למסקנה הזו, עלינו לבחון את הנאמר בפסוקים *שקדמו* לקטע הנתון – לצד שיקולים מקראיים אחרים. בעשותנו כך, נמשיך לראות ש-(1) הנכרים האלה היו רחוקים מלהיות נכס נייד כדוגמת העבדים באחוזות הדרום; (2) נוכחות משמעותית של נכרים שהיו ככל הנראה מלאי תרעומת חייבה אמצעי משמעת מחמירים יותר מאשר אלה שהוטלו על נכרים שהביעו נכונות לשתף פעולה ולשעות לחוקי ישראל; (3) מאחר ובעלות על אדמות (שביסודו של דבר שייכות היו לאלוהים) הותרה רק לבני ישראל, בני נכר ששהו בישראל שלא רק לצורך ניהול עסקיהם בדרך כלל סופחו לבתי משפחות בני ישראל כדי לשרת בהם, אלא אם כן הם בחרו לגור במקום אחר כלשהו; ו-(4) נכרים בישראל יכלו, לו רצו בכך, לא רק לזכות בשחרורם לחופשי אלא אפילו להפוך לבעלי אמצעים. לבני נכר עניים שביקשו לגור בישראל, באופן עקרוני שעבוד מרצון היה הפתרון היחידי.

### ***התנהגות נאותה כלפי נכרים*** 

בויקרא י"ט ל"ג-ל"ד, בני ישראל מצווים לאהוב את הגרים שחיים בקרבם: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם, לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם". דברים י' י"ט מחזק את הנאמר: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". אז לפני שאנחנו קופצים לכל מיני מסקנות על חוקים "מחמירים ומעיקים" בתנ"ך בנוגע לזרים, עלינו לקחת תחילה טקסטים שכאלה ברצינות.

מאחר והארץ שייכת היתה ליהוה (ויקרא כ"ה כ"ג; יהושע כ"ב י"ט), שבחסדו הלווה אותה למשפחות ישראל, הרי שמתיישבים נכרים לא יכלו לרכוש את אדמותיה. עם זאת *נכרי* יכל להפוך ל*גר*לו קיבל על עצמו את דרכי ישראל במלוא מובן המילה; במקרה שכזה הוא כבר לא נחשב עוד לנכרי או זר לעד. היתרים נרחבים נתנו בנוגע לגרים בכל הקשור לחוקי ליקוט בשדות ואספקת צרכים אחרים. הנכרי לא צריך היה להרגיש יוצא מן הכלל בארץ בה הוא שהה כאורח; בה במידה הוא גם לא היה חייב להישאר בישראל. למרות שלא היתה לו אדמה ברשותו, הוא יכל לקחת חלק בחיי הקהילה ובחגיגות הדת של ישראל לצד הטבות ושיפורים מבחינה כלכלית ומעמדית; חשוב למשל בהקשר זה על רחב או על רות.

### ***הנכרי והגר***

ה*גר* וה*תושב* היו אלה שאימצו בכל לב את עבודת יהוה, אלוהי הברית של ישראל. הם באו מארץ נכר וחיפשו מחסה ומסתור בישראל בין אם מסיבות פוליטיות או כלכליות – כמו אברהם בחברון (בראשית כ"ג ד'), משה במדין (שמות ב' כ"ב), אלימלך ומשפחתו במואב (רות א' א'), או בני ישראל במצרים (שמות כ"ב כ"א). המונח המוצלח ביותר לתיאור אנשים שכאלה, לדעתי, הוא *מיעוטים אתניים* – אנשים בעלי "מסורות גזעיות או תרבותיות שחשופים לניצול או אפליה מצידן של קבוצות דומיננטיות בקרב האוכלוסיה".[\[xii\]](/#_edn12) הם התיישבו בארץ לזמן מה. לא היתה להם אחוזת קרקע משל עצמם אבל הם היו נתונים תחת מעטה ההגנה של ישראל (דברים י' י"ט). מעבר לכך, התושבים הזרים האלה המירו את דתם לדת ישראל. (למעשה מכאן מקורו של המונח *גר* כפי שאנחנו משתמשים בו כיום). גרים ותושבים, עם זאת, יכלו לאכול מאכלים לא כשרים (דברים י"ד כ"א), אך נאסר עליהם לאכול מאכלים עם דם (ויקרא י"ז י', י"ב-י"ג). הם שמרו על קיום מצוות השבת, ונימולו, מה שאמר שהם יכלו לחגוג את חג הפסח (שמות, י"ב מ"ח-מ"ט; במדבר ט' י"ד). נאמר שאלוהים אוהב את הגרים (דברים י' י"ח), ונאסר על בני ישראל לדכא את התושבים והגרים. עם זאת, על גר אמיד נאסר מלהחזיק עבד או אמה עבריים ברשותו (ויקרא כ"ה מ"ז-מ"ט). עברי לא יכל להרתם לשרת כעבד לצורך תשלום חוב בביתו של גר שלא מבני ישראל – בייחוד לאור גאולת אלוהים את ישראל בהוציאו אותם ממצרים.

הנכרים (או בני הנכר) נחשבו לקטגוריה בפני עצמה. יכול להיות שהם הגיעו לישראל כשבויי מלחמה, או שהגיעו מרצונם החופשי מסיבות עסקיות.הם לא קיבלו על עצמם לעבוד את יהוה ונותרו ערלים.[\[xiii\]](/#_edn13) הנכרים לא גילו עניין בחוקי הטהרה של ישראל והותר להם לאכול מאכלים לא כשרים. סביר להניח שלא היתה לנכרי בעיה כלשהי לאכול נבלת בעל חיים שמצא את מותו שלא בידי אדם. מה שמדהים בחקיקה הישראלית הוא ההתאמות שנעשו לטובת הנכרים: אם ישראלי ראה בעל חיים שמת באופן טבעי (לא נשחט כדת וכדין), הוא לא יכל לאכול אותו (מה שהיה הופך אותו לטמא), אבל הוא יכול היה לתת אותו ל*גר* או למכור אותו ל*נכרי* שחיו בעירו (דברים י"ד כ"א). זו היתה דרך שאיפשרה לבני ישראל להפגין אהבה לנכרי ולגר כאחד, אפילו אם הנכרי לא אימץ את חוקי הטהרה של ישראל ולא הזדהה באופן מוחלט ככל האפשר עם עמו של אלוהים.[\[xiv\]](/#_edn14)

מעבר לכך, כבר ציינו שבמצב שמתעורר לאחר מלחמה (דברים כ"א י'-י"ד), אשה נכריה יכלה למלא דרישות מסוימות כדי להפריד עצמה מהתרבות הקודמת שלה ולאמץ את התרבות החדשה של ישראל. בהמשך, היא יכלה להתקדם ולהגיע למעמד של אשה ישראלית מן השורה – ממש לא כמו רכישת נכס נייד כלשהו!

עצם העובדה שאדם זר בא להתגורר בישראל אינה מחייבת שאותו אדם הפך בהכרח לעבד בביתו של בן ישראל. הגר או התושב – מילים נרדפות – יכלו להפוך לבעלי אמצעים (ראה לדוגמה ויקרא כ"ה מ"ז). הנכרי – מילה שבדרך כלל, גם אם לא תמיד, היא בעלת קונוטציה שלילית – לרוב הגיע לישראל לצורך ביצוע עסקה כלשהי; "נכרים שהו בדרך כלל בארץ לצרכי מסחר", כלומר "מוצרים או כסף שניתנו להם בהקפה היו בדרך כלל בגדר השקעה או תשלום מוקדם על סחורה שמכרו, לא הלוואה בשל מצבם הכלכלי העגום".[\[xv\]](/#_edn15) עלינו לכלול את כל הפרטים שהועלו במסגרת דיוננו בזרים לפני שנבחן את החסרונות כשזה מגיע לעבדות בקרבם של נכרים בישראל.

המילה *נכרי* טומנת בחובה הרבה מעבר למשתמע על פניו. בתנ"ך, המונח יוצר אסוציאציה של מישהו מסוכן או עויין כלפי דברים טובים וחיוביים וכלפי תכליתו של אלוהים לישראל. הנכרים בדרך כלל מקושרים לעבודת אלילים (ראה יהושע כ"ד כ'; ירמיהו ה' י"ט; מלאכי ב' י"א), עוינות (נחמיה ט' ב'; י"ג ל'),[\[xvi\]](/#_edn16) או לאויבי ישראל (שמואל ב' כ"ב מ"ה-מ"ו). שלמה נשא נשים נכריות שהובילו אותו לעבודת אלילים (מלכים א' י"א א'; השווה עזרא י' ב'). במשלי אנחנו מוצאים אזהרה מפני האשה הנכריה, הזרה, המנאפת (משלי ב' ט"ז; ה' כ'; ז' ה'; כ"ג כ"ז, וכיו"ב). בשל הקושי בשילוב בחברה הישראלית, יתכן שנכרים שימשו כעבדי *מס* בשירות המדינה (ראה דברים כ' י"א). הם ביצעו פעולות ציבוריות כמו בניה ועבודות חקלאיות. תחת שלטונם של דוד ושלמה, העמונים והכנענים עסקו בעבודה שכזו (שמואל ב' י"ב ל"א; מלכים א' ט' ט"ו, כ'-כ"ב; השווה שופטים א' כ"ח-ל"ה). אנחנו לא יודעים אם שרותם היה קצוב או קבוע.[\[xvii\]](/#_edn17)

באופן כללי בני ישראל נקראו שלא לעשוק את הנכרי, או מי ששהה בישראל באופן זמני, אלא לנהוג בהם בהגינות (ראה שמות כ"ב כ"א). שוב ושוב בתורת משה, אלוהים הפגין את דאגתו לזרים ואת רצונו שינהגו בהם כהלכה.

### ***שיקולים מיוחדים***

מה לגבי אפליה באשר להלוואות? ההחזר על הלוואות בקרב בני ישראל עצמם, נעשה אחד לאחד – ללא ריבית (נשך). עם זאת, כשזה הגיע לנכרי, ניתן היתר לגביית ריבית על הלוואות (שמות כ"ב כ"ה; ויקרא כ"ה ל"ו-ל"ז; דברים ט"ו ג'). זה לא נראה לך לא הוגן? יש מי שיטען כך. אבל כפי שראינו כבר, בדרך כלל זרים ביקשו לקבל הלוואות *למטרות עסקיות ולצרכי השקעה,* לא מכיוון שהיו עניים ונזקקו לכסף בכדי לכסות את חובותיהם, שלא לדבר על להימנע מלגווע ברעב.

במקרים אחרים, הנוכחות של נכרים היתה בעייתית. כשישראל נלחמו בעמים אחרים, היו שבויי מלחמה שנאלצו להיטמע בקרב החברה הישראלית. היה צורך במבנה שימנע מהם מלהתקומם נגד אדוניהם החדשים או להישאר מאוחדים ומגובשים בארצם שם יוכלו לגייס כוחות ולצאת למתקפת נגד. במקרים בהם אויבי ישראל שנשבו בידיהם (בייחוד זכרים) לא היו מעוניינים לשעות ל"חוקי הארץ" והיוו איום פנימי על בטחונה של ישראל (לדוגמה במדבר, פרקים כ"א-כ"ב; כ"ה; ל"א), עבדות היתה דרך אחת להתמודד עם האיום הזה.

מציאויות כלכליות, צבאיות וחברתיו מסוימות הקשו על מצב העניינים.[\[xviii\]](/#_edn18) ובכל זאת, על בני ישראל נאסר לרדות בנכרים או לנצל אותם. בדברים כ"ג אנחנו מוצאים דאגה לעבדים נכרים נואשים, שהיו נתונים תחת איום, וטקסט זה שופך אור על – או אפילו משפר את – החקיקה הקודמת יותר אותה אנחנו מוצאים בויקרא כ"ה. ואין פה שום רמז, ולא הקל שבקלים, לגזענות, כאילו עצם היותם לא-ישראלים היווה הצדקה להחזקת ישראלים בעבדים. למעשה, כפי שטוען רוי גיין, החוקים המתוארים בשמות כ"א כ'-כ"א, כ"ו-כ"ז מגנים על *כל* בני האדם הנתונים בשרות אחרים מפני התעללות וניצול, לא רק על העברים.[\[xix\]](/#_edn19)

שים לב לדבר חשוב בויקרא כ"ה מ"ד-מ"ז; נקודה שהמבקרים בדרך כלל מתעלמים ממנה. ראינו שגנבת אדם (חטיפה) וסחר בעבדים נאסרו באופן מפורש בתורת משה, אבל זרים ונכרים הגיעו לישראל כשבויי מלחמה, ובהתחשב בסכנה להתקוממות פנימית, נמסרו לעבודות בנייה וחקלאות בפיקוח. אבל אותם תושבים וגרים שבתחילה נאלצו לשרת כעבדים (פס' מ"ה) היו אלה להם נתנה האפשרות לחסוך מספיק כספים ואמצעים (פס' מ"ז). באופן עקרוני, *כל* העבדים והמשרתים בתחומי ישראל פרט לפושעים יכלו לזכות בחרותם.[\[xx\]](/#_edn20)

בנקודה זו, בוא נציין מספר נקודות חשובות בנוגע לטקסט שעוסק ב"עבדים נוכרים" בויקרא כ"ה: ראשית, הפועל *קנה* בויקרא כ"ה ל"ט-נ"א לא מחייב קנייה או מכירה של עבדים נכרים. לדוגמה, אותה מילה מופיעה בבראשית ד' א' (שם חווה אומרת, "קָנִיתִי אִישׁ" כשהרתה וילדה את קין) ובראשית י"ד י"ט (אלוהים "קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ").[\[xxi\]](/#_edn21) מאוחר יותר בועז "קנה" את רות לאשה (רות ד' י'), למרות שבעיניו היא לא היתה נחותה לו אלא שותפה שוות ערך.

שנית, במקרים מסוימים, עבדים נכרים יכלו להתקדם במעמדם ולהפוך למעשה לאזרחים ישראלים מן המניין. לדוגמה, אחת מצאצאיו של כלב נישאה לעבד מצרי. "וְלֹא הָיָה לְשֵׁשָׁן בָּנִים, כִּי אִם בָּנוֹת; וּלְשֵׁשָׁן עֶבֶד מִצְרִי, וּשְׁמוֹ יַרְחָע. וַיִּתֵּן שֵׁשָׁן אֶת בִּתּוֹ לְיַרְחָע עַבְדּוֹ, לְאִשָּׁה; וַתֵּלֶד לוֹ אֶת עַתָּי" (דברי הימים א' ב' ל"ד-ל"ה). לא רק שלפנינו כאן נישואין בין עבד נכרי ואשה חופשיה, בת למשפחה מיוחסת, אלא גם אחת ההשלכות החשובות שיש לחיתון זה היא שזכויות הירושה ימסרו לצאצאיו של אותו העבד (רשימת היוחסין מתארת את עתי שהוליד את נתן, שהוליד את זבד וכיו"ב).

שלישית, עבדים נכרים שנמלטו מאדוניהם זכו להגנה במסגרת גבולות ישראל ולא הושבו לאדוניהם האכזריים (דברים כ"ג ט"ו-ט"ז). כלומר שרות במסגרת בית ישראלי צריך היה להיות בגדר מקום מבטחים לכל נכרי; על בני ישראל נאסר לדכא ולהעיק על עבדים נכרים; שרותם של נכרים בבית ישראלי צריך היה לספק לאותם עבדים יציבות כלכלית וחברתית.

רביעית, ראינו שהעבד ה"עברי" בשמות כ"א ב' בהחלט יכל להיות נכרי שהפך להיות תושב ולפיכך צריך היה לזכות בחרותו בשנה השביעית, ככל הנראה כדי לשוב לארץ מוצאו. עם זאת, הוא יכול היה להפוך את ההסדר להסדר קבע אם אהב את אדונו/מעסיקו ורצה להשאר תחת חסותו. בהתחשב בבטחון ואספקת צרכים כמו מזון ומחסה לנכרים שאין ביכולתם לרכוש אדמות בישראל, ככל הנראה אפשר היה להאריך את ההסדר הזה ולהעניקו גם לדור הבא או לדורות הבאים. ההסדר הזה לא אמור היה להיות קבוע, אלא אם העבד בחר להשאר עם אדונו. ג'ון גולדינגיי כותב, "יכול להיות שאנשים רבים היו שמחים להסתפק בהיותם עבדים לטווח הארוך או לכל ימי חייהם. עבדים בכל זאת נחשבו כחלק מהמשפחה". הוא מוסיף, "אפשר אפילו לדמיין אנשים שהתחילו את שרותם כעבדים לתשלום חוב שהתנדבו מרצונם החופשי להפוך לעבדים לעד בגלל אהבתם לאדונם ולמשפחתו" (השווה דברים ט"ו ט"ז-י"ז).[\[xxii\]](/#_edn22)

חמישית, הטקסט של ויקרא כ"ה מבהיר שהנכרי/הגר יכול באופן פוטנציאלי לעבוד לתשלום חובו ואז להפוך לבעל אמצעים בישראל: "וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ" (פס' מ"ז). זוהי אינדיקציה נוספת לכך שהוא לא היה תקוע במצב של שעבוד נצחי בלי תקווה לשינוי כלשהו. אנחנו מוצאים את המונחים *גר* ו*תושב* קשורים למונחים אותם אנחנו מוצאים בפסוק מ"ה: "הַ*תּוֹשָׁבִים* הַ*גָּרִים* עִמָּכֶם". כלומר, העבדים ה"קנויים" האלה בסופו של דבר יכלו להיטיב את מעמדם עד כדי הגעה למצב בו הם עצמם יכלו לשכור עבדים לעצמם (פס' מ"ז). מן הסתם, נכרי לא יכל לשכור לעבודה מי מבני ישראל.

כפי שראינו בתרחישים אחרים, המצבים האלה לא היו אידיאליים בהתחשב במבנים החברתיים הנחותים של התקופה. אלוהים חוקק חוקים עבור ישראל שהחלו בנקודה בה היה העם. אבל אנחנו מוצאים אנושיות מדהימה טבועה בחוקי ישראל – כלפי עבדים נכרים ועבריים כאחד.

### ***לחברות יש את היתרונות שלה***

אם נכרי היה במקרה עני, הנסיבות האלה יכלו ליצור תמריץ שיגרום לו להפוך לחלק מהחברה הישראלית ולקחת חלק, למשל, בחגיגות הפסח, דבר שהגר יכל לחגוג (שמות י"ב מ"ח-מ"ט). לבן הנכר לא הותר לקחת חלק בחג הזה (י"ב מ"ג) מאחר והוא לא רצה לזהות עצמו עם ברית ישראל ועם יהוה. בדומה לכך, מדוע להעניק הלוואות *במחיר הקרן* לאנשים שחיו בתוך (ומחוץ) ישראל מבלי לקחת חלק באורח החיים ובעבודת האלוהים של הישראלים? נצפה למצוא הבדלים מסוימים ביניהם.

חשוב על מצב ההגירה הבלתי חוקית בארצות הברית, נושא מורכב וטעון מבחינה רגשית עבור שני צדדי הויכוח. כולנו מכירים את הסיפור: שוהים בלתי חוקיים חוצים את גבולות מקסיקו-ארצות הברית כדי להנות מהיתרונות הכלכליים שמציעים החיים באמריקה. באותו הזמן, זרים רבים שמבקשים לחיות בארצות הברית ממלאים את דרישות הערוצים החוקיים במטרה להשיג מעמד תושב (גרין קארד) בארצות הברית בכדי (אולי) בסופו של דבר להפוך לאזרחים מן המניין; הם מחכים זמן רב שהבקשות שלהם תאושרנה. ולמרות הכל, הבקשה שלהם עשויה להענות בשלילה. לעומת זאת שוהים בלתי חוקיים עוקפים לחלוטין את הערוצים החוקיים ועושים את דרכם בתחמנות מעבר לגבול.

אני לא מפגין חוסר סימפטיה לדאגותיהם של שוהים בלתי חוקיים שמבקשים למצוא חיים טובים יותר בארצות הברית, ואני מאמין שעלינו להפגין טוב לב ודאגה אישית כלפיהם. קהילות בגוף המשיח יכולות אולי לנסות לסייע לשוהים בלתי חוקיים נטולי מסמכים לזכות במשפט הוגן ולהבטיח שנוהגים בהם בכבוד כנושאי צלמו ודמותו של אלוהים; אולי קהילות יכולות אפילו לסבסד אותם בתקווה שיהפכו לאזרחים כחוק. אבל בכדי לשמור על הסדר והטעם הטוב ועל הזכויות והכבוד של אזרחות במדינה כזו או אחרת (השווה רומים י"ג), יש להעניק עדיפות לאזרחים משלמי מיסים על פני שוהים בלתי חוקיים כשזה מגיע לטיפול רפואי, רשיון נהיגה, ביטוח וכיוצא באלה. מן הסתם כאשר אדם מסוים אינו שועה לתקנות חוקיות, זכויות והטבות מסוימות נמנעות ממנו.[\[xxiii\]](/#_edn23)

אותו עקרון היה תקף גם בישראל הקדומה. הנכרי דמה מבחינות מסוימות לשוהה הבלתי חוקי. הגר, עם זאת, ביקש לשעות לחוקי ישראל. שלא כמו הגר, הנכרים לא רצו לחיות את חייהם בהתאם למערכת היחסים המעוגנת בברית של ישראל עם אלוהים, ולפיכך אינם יכולים לצפות להיות זכאים לקבל את כל היתרונות להם זכו אזרחי ישראל. רות המואבית אימצה את אלוהי ישראל ואת חמותה, נעמי: "עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי" (רות א' ט"ז). אם גויים כמו רות, רחב או אוריה החיתי היו מוכנים לאמץ במלוא מובן המילה את אלוהי ישראל, עם ישראל, וחוקי ישראל, הם יכלו בקלות להיטמע בחיי ישראל, גם אם לא יכלו להיות בעלי אדמות. ונכרים לא היו חייבים לבוא לישראל מלכתחילה.

כמו שחברת כרטיסי האשראי (אמריקן אקספרס) נהגה לומר, "לחברות יש את היתרונות שלה". אותו עקרון תקף גם לגבי חברות בחברה הישראלית.

### ***שיקולים נוספים לסיכום***

ויקרא כ"ה שיקף נסיון לווסת ולשלוט בנסיונות התאכזרות והתעללות שונים שהתרחשו לעיתים קרובות כתוצאה מתאוות בצע ומעמד חברתי. החקיקה הזו יצרה רשת בטחון עבור החלשים בחברה הישראלית; המטרה שלה היתה לסתום את הגולל על מעגלי עוני מתמשכים מדור לדור. סיפורן של רות ונעמי עוטה למעשה בשר וגידים על החקיקה בסיני. הוא מביא אותנו מחוקים תיאורטיים למימד המעשי של חיי היומיום בישראל. אנחנו רואים איך החוקים הרלבנטיים צריכים היו לחול במקרים בהם מוות, עוני וחוסר וודאות היו מנת חלקו של בן ישראל. אנחנו עדים גם לגויה שבאה לישראל עם חמותה. שתיהן היו פגיעות וחשופות ובקשו למצוא מחסה בקרב קרובי משפחה שיכלו לסייע להן. צרכיהן קיבלו מענה מעצם כך שרות יכלה ללקט שיבולים בשדותיו של בועז, גואל קרוב משפחה. צרכיה של נעמי קיבלו מענה בזקנתה.[\[xxiv\]](/#_edn24)

אנחנו צריכים לבחון את ויקרא כ"ה מ"ד לאור סיפור מגילת רות: "מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם, מֵהֶם *תִּקְנוּ* עֶבֶד וְאָמָה". למרבה העניין, בועז הכריז בפני זקני העיר בית לחם שהוא "קנה" את רות לו לאשה: "וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה, אֵשֶׁת מַחְלוֹן, קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה" (רות ד' י'). זאת אומרת שבועז חשב שרות היא רכוש? ממש לא! בועז רחש כבוד מלפני ומלפנים כלפי רות, והוא ראה בה שותפה שוות ערך.

פועל נכרי נחשב לבן מעמד נמוך יותר מאשר עבד עברי? כן. זה היה מצב אידיאלי? לא. אני מעודד מצב שכזה במסגרת החברה המודרנית בה אנו חיים? ממש לא. בוא לא נשכח את האסוציאציה השלילית, שלעיתים אף מביעה התנגדות לאלוהים, שקשורה לשימוש של התנ"ך במונח *נכרי*. לעיתים קרובות אנחנו מוצאים במונח הזה סירוב להיטמא בדרכי ישראל ובמערכת היחסים המעוגנת בברית שלו עם אלוהים, מה שעמד בניגוד לתכניתו וכוונותיו של אלוהים עבור עמו. שוב, נכרים יכלו לשבת בארץ, לאמץ את דרכי ישראל, ולהפוך לגרים או תושבים, מה שהיה מעניק להם אפשרות כניסה רחבה יותר לחיי החברה הישראלית והיתרונות הכלכליים המעוגנים בכך. וכפי שהדגשתי, הנכרי יכל לבחור לחיות במקום אחר ולא בישראל. לפיכך לפנינו הרבה מרכיבים מסובכים שעלינו לקחת בחשבון.

ובכל זאת, אם נשים לב לטקסט המקראי, הגישה הבסיסית כלפי נכרים הרבה יותר טובה מזו שאנחנו מוצאים בתרבויות המזרח הקרוב האחרות. אלוהים שוב ושוב הזכיר לישראל שהם היו זרים ונכרים במצרים (שמות כ"ב כ"א; כ"ג ט'; ויקרא י"ט ל"ד; דברים ה' ט"ו; י' י"ט; ט"ו ט"ו; ט"ז י"ב; כ"ד י"ח, כ"ב). הזכרון הזה אמור היה לעצב את אופן ההתנהלות של בני ישראל כלפי זרים בארץ. זו הסיבה לכך שאלוהים ציווה על ישראל: לדאוג לצרכי העניים והגרים (ויקרא כ"ג כ"ב); לאהוב את הגר (דברים י' ט'); לספק את צרכיו הבסיסיים למזון (דברים כ"ד י"ח-כ"ב); לשלם לו בזמן על עבודתו (דברים כ"ד י"ד-ט"ו). בנוסף לכך, התנ"ך נושא עיניו לישועה המיוחלת של הנכרי, כן הנכרי, ולהכללותו על עם אלוהים (ישעיהו נ"ו ג' \["בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל יְהוָה"\]).

פן נחשוב ששעבודו הנצחי של נכרי (שלפי ויקרא כ"ה בהחלט אפשר לראותו כשעבוד מבחירה) משמעו שאדוניו יכול לנצל אותו, עלינו לזכור את התימה שמחלחלת לאורך כל תורת משה של הגנה ודאגה לאלה שנתונים במצב של שעבוד. על בני ישראל נאסר מכל וכל לנצל אותם לרעה. לפיכך אם עבד נכרי זכה לטיפול קלוקל מידי אדוניו עד כדי כך שזה הוביל אותו לברוח, הוא יכל למצוא את דרכו לבית ישראלי אחר לצרכי הגנה ומחסה: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו, אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ; לֹא תּוֹנֶנּוּ" (דברים כ"ג ט"ז-י"ז). ההבטחה הזו נועדה לא רק לעבד נוכרי שברח *לישראל* אלא גם לעבד נכרי *בישראל* שזכה להתעללות והתאכזרות מצד אדוניו. החקיקה הישראלית בנוגע לעבדים נכרים עמדה על דאגה לרווחתם, ממש שלא כמו חוקי חמורבי, לדוגמה, שלא התעניינו מכל וכל באופן ההתנהגות של אדון כלפי עבדיו.[\[xxv\]](/#_edn25)

### **השוואת טקסטים בנושא עבדות**

בוא ננסה לקשור כמה קצוות רפויים. בחנו את דברים ט"ו א'-י"ח בפרק הקודם; אז לא נצטט פה שוב את הטקסט במלואו. זהו הטקסט המפורסם שעוסק בשחרור עבדים בו אלוהים מצווה על בעלי העבדים להרעיף נדיבות וטוב לב על העבדים שמשרתים אותם בתמורה לתשלום חובם בעת שחרורם. אלוהים ביטא את רצונו שבארץ לא יהיו עניים ואביונים בכלל.

חוקרי מקרא שונים טענו שקיימת מתיחות בין הטקסט הזה לבין חוקי העבדות הקדומים יותר המתוארים בשמות כ"א א'-י"א וויקרא כ"ה ל"ט-מ"ו (ואנחנו יכולים להוסיף כאן גם את ויקרא י"ט כ'-כ"א).[\[xxvi\]](/#_edn26) אם כן, המתח אינו משמעותי כפי שאחדים הניחו. לדוגמה, שמות כ"א ז' לא אומר מפורשות ש*שפחות* זכו לצאת לחופשי בתום השנה השביעית. טענו, עם זאת, שעובדה זו משתמעת מהנאמר; הפסוק הזה הוא דוגמה לחוק קזואיסטי. מתח קיים אם אנחנו מניחים שהטקסט אינו מאפשר המרת מין הנושא במשפט. אבל זה לא המצב. אנחנו יכולים להוסיף שפסוקים כ"ו-כ"ז מזכירים שעבדים ממין זכר או *נקבה* יצאו לחופשי אם נפצעו; אם הבעלים הביא למות עבדו או שפחתו, גזר דינו היה מוות.

בכל מקרה, דברים ט"ו י"ב מאשר מפורשות שמדובר בעבדים ממין *זכר ונקבה.* *שניהם* זכאים היו לצאת לחופשי בשנה השביעית, שנת השבתון. אם מתח אמיתי אכן קיים, הרי שפסקה זו מרמזת לכך שההסדרים להשגת אשה בשמות כ"א ז'-י' מאוחר יותר *הושמטו* בישראל.[\[xxvii\]](/#_edn27)

מה לגבי הציווי לפיו עבד לא יכל לעזוב עם אשתו וילדיו אם אשתו נתנה לו מידי אדוניו (שמות כ"א ד')? נדמה שהחוק בויקרא כ"ה מ'-מ"ב (חוקי שנת היובל) משנה ציווי זה, ולפיו הילדים (וככל הנראה גם האשה) יצאו לחופשי לצד הבעל/אב. כמו כן, בניגוד לנאמר בשמות כ"א ב'-ו', ויקרא כ"ה מ"א-מ"ב לא מבחין בין ילדים שנולדו קודם להפיכתו לעבד לבין אלה שנולדו במהלך ימי שרותו כבעל חוב. אבל כבר בויקרא כ"ה מ'-מ"ב, בשנת היובל (מדי חמישים שנה), הילדים (וככל הנראה גם האשה) יצאו לחופשי עם אביהם (בעלה).

אנחנו רואים מתחים כלשהם בין טקסטים קודמים (כמו שמות כ"א) ודברים ט"ו. אנחנו לא צריכים להרים ידיים ביאוש למראה טקסטים שלכאורה סותרים זה את זה באופן שאינו משתמע לשתי פנים. במקום זאת, מה שניצב לנגד עינינו הוא התאמה דינמית ושדרוג מוסרי שהתרחשו במהלך תקופת זמן קצרה בחייו של עם ישראל כלאום בראשיתו. אתה זוכר את בנות צלפחד, שפנו למשה בבקשה להתאים את חוק היורשים (במדבר כ"ז)? משה שטח את טענותיהן לפני יהוה, שאשר את בקשתן. זוהי דוגמה נוספת להתאמה בחוקי ישראל, דוגמה למעבר מחקיקה נחותה למעמד חוקי משופר. זה רחוק כרחוק מזרח ממערב מטענתו של כריסטופר היצ'נס שחוקי התנ"ך "אינם ברי שינוי".

כריסטופר ורייט מצביע על כך שבעריכה הסופית של התורה (בראשית-דברים), העורך(ים) מן הסתם היה מודע להבדלים ולמתחים האלה ובכל זאת בחר לשמור את כל הטקסטים במקומם. יד העורך מראה כשרון יוצא מן הכלל בטיפול בטקסט.[\[xxviii\]](/#_edn28) למעשה, מרבית חוקרי המקרא רואים את ספר שמות כספר שמספק את החוקים הקדומים ביותר וספר דברים מאוחר יותר בוחן שוב את החוקים ומרחיב עליהם את הדיבור (עקרון שבהחלט אפשר להחיל גם על הטקסטים בספר ויקרא).[\[xxix\]](/#_edn29) אז העובדה שהטקסטים האלה קיימים זה לצד זה באותו חיבור ספרותי עצמו מרמזת לריצוי אפשרי או הגיון כלשהו שעמד מאחורי קיום הדדי זה. ורייט רואה בספר דברים כ"מתאים, מרחיב, ובמידה מסויימת מתקן חקיקה קדומה יותר, לצד הגיון ומוטיבציה תיאולוגיים מוגדרים".[\[xxx\]](/#_edn30) אפילו ישראלי קדום היה מכיר בכך ששמות כ"א, ששם דגש על היותם של עבדים בני אנוש, עומד בסתירה מסויימת לנאמר בדברים ט"ו (וויקרא כ"ה).

לפיכך המשמעות של ציות לחוקת ספר דברים, במידה מסויימת, "היתה שאדם שלא מן הנמנע הפסיק לציית לחוקים ומצוות מסויימים המצויים בספרי שמות וויקרא".[\[xxxi\]](/#_edn31) באופן חלקי הטקסטים האלה נשמרו זה לצד זה במכוון בכדי לשקף את ההסתגלות הזו. מסתבר שהמתיחויות האלה לא נתפסו סותרות זו את זו במידה ניכרת בעיניו של העורך הסופי של החלק הזה של כתבי הקודש. נקודה זו מדגימה את "האופי החי, ההיסטורי והקונטקסטואלי של צמיחת כתבי הקודש".[\[xxxii\]](/#_edn32)

כשאנחנו מגיעים לנביא עמוס (שהתנבא בממלכה הצפונית, ממלכת ישראל), אלוהים אינו חוסך מילים חריפות נגד אלה שקנו "בַּכֶּסֶף דַּלִּים, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם" (ח' ו'; השווה ב' ו'). העשירים שחדו שופטים מושחתים כדי שיתנו אישור לקיום עבדות בישראל. העניים נקנסו כנסות כבדים, ובחוסר יכולתם לשלם, נמכרו לעבדות במחירים נמוכים – הושלכו עם פסולת החיטה.[\[xxxiii\]](/#_edn33) ספר עמוס מתאר איך עניי העם זכו ליחס משפיל ולא הגון ואף נמכרו בעבור זוג נעליים. עד כמה גרוע יותר היה המצב עבור הנכרים בישראל, עליהם ציווה אלוהים את ישראל להגן.

ישעיהו מביע דאגה דומה לפליטים גויים שנמלטו ממואב. שים לב לדאגה הגדולה שמופגנת כלפי הפגיעים והחשופים ואלה שנמלטו מפני מצבים מסוכנים: "'סַתְּרִי נִדָּחִים, נֹדֵד אַל תְּגַלִּי. יָגוּרוּ בָךְ נִדָּחַי מוֹאָב; הֱוִי סֵתֶר לָמוֹ מִפְּנֵי שׁוֹדֵד'. כִּי אָפֵס הַמֵּץ, כָּלָה שֹׁד, תַּמּוּ רֹמֵס מִן הָאָרֶץ" (ישעיהו ט"ז ג'-ד).

בנבואת יואל (ב' כ"ט), אלוהים מבטיח באופן שווה לשפוך את רוחו על *כל* בני האדם, זקנים וצעירים, זכר ונקבה – כולל *עבדים* ממין זכר ונקבה גם יחד. אותו רעיון אנחנו מוצאים גם באיוב ל"א ט"ו, שם מתואר כי אדון ועבד גם יחד מוצאם מאותו מקום – רחם אימם. ביסודו של דבר הם שווים זה לזה.

בחינתנו את ההקשר הנרחב יותר של קטעים מכתבי הקודש מזכירה לנו שלא להתמקד בטקסט יחידי אלא לראות איך כל קטע מתאים לכלל הרחב יותר. מעבר לכך, כל סטייה מהסטנדרטים המוסריים האידיאליים של שיוויון אנושי וכבוד לכל בני האדם באשר הם כפי שנקבעו מבראשית הינם תוצאה של קשי לבם של בני האדם. שוב ושוב, אנחנו עדים לחקיקה הנעלה של ישראל לעומת חוקי יתר עמי המזרח הקרוב הקדום.

### ***עבדות בברית החדשה***

שלושת ימי קרב גטיסברג בראשית יולי 1863 גבו את חייהם של קרוב לחמישים אלף חיילים מצבאות הדרום והצפון. אברהם לינקולן הוזמן לשאת נאום לזכרם, ולהקדיש את בית העלמין בו קבורים יותר מ-3,500 חיילי צבא הצפון. הנאום הקצר ורב העוצמה שלינקולן נשא בגטיסבורג ב-19 בנובמבר 1863 פותח במילים המפורסמות הבאות: "לפני שבע ושמונים שנה הולידו אבותינו על יבשת זו אומה חדשה, אשר הורתה בחרות וייעודה האמונה כי כל בני האדם נבראו שווים". לינקולן שאב מהכרזת העצמאות האמריקאית בטיעוניו כנגד העבדות, דבר שהוא עשה לכל אורך הדרך במסגרת עימותי לינקולן-דאגלס (1858) ועוד הרבה קודם לכן.[\[xxxiv\]](/#_edn34)

לינקולן ניכס לעיתים קרובות את המסמך הכל כך בסיסי הזה כדי לעצב מחדש את החשיבה האמריקאית בכל הנוגע לעבדים ולתת-אנושיות לכאורה של השחורים. למרות שאמריקה לא השכילה לעמוד באידיאל הזה – בין אם בשבירתה את חוזי הבריתות עם שבטי האינדיאנים או ביחס הקלוקל שמופגן כלפי השחורים – לינקולן קרא לאזרחי ארצות הברית לחשוב על ההשלכות של הכרזת העצמאות. לפיכך בגטיסברג, לינקולן דחק בשומעיו ואמר, "נקדיש עצמנו כאן למלאכה הלא גמורה אשר הם נשאו אותה עד עתה באצילות כה רבה"; הוא שאף לראות את הגשמת החזון שביטאה הכרזת העצמאות ב-1776: "לידה חדשה של חופש".

המיקום של הכרזת העצמאות בנשיאותו של לינקולן ממחיש תופעה דומה בברית החדשה. פרק א' בספר בראשית "הוקדש להנחת המוצא לפיה כל בני האדם נבראו שווים זה לזה"! בתורת משה, אלוהים כמו פנה לאחור והצביע על ה"מסמך המחוקק" הזה של הבריאה, בנותנו אישור לכך שהתנהגות כלפי בני אדם כרכוש או כנחותים מזולתם הוא מעשה שעומד בניגוד בסיסי לחוקת הבריאה. למרות חטאו של האדם, קוראי התנ"ך שוב ושוב הופנו אל עבר האידיאל.

למרות שאנחנו מתמקדים בספר זה בתנ"ך, עלינו לומר כמה מילים בנוגע לעבדות בברית החדשה. הברית החדשה יוצאת מנקודת הנחה שלא רק שקיים שיוויון בסיסי מאחר וכל בני האדם נבראו בצלמו ובדמותו של אלוהים (יעקב ג' ט') אלא בנוסף לכך קיימת גם אחדות עמוקה יותר בישוע שעולה על גבולות אנושיים ומבנים חברתיים: "אֵין יְהוּדִי אַף לֹא גּוֹי, אֵין עֶבֶד אַף לֹא בֶּן חוֹרִין, לֹא זָכָר אַף לֹא נְקֵבָה, מִשּׁוּם שֶׁכֻּלְּכֶם אֶחָד בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ" (גלטים ג' 28). בוא נבחן את ההשלכות של מנשר משיחי זה.

**קצת רקע**

אנחנו צריכים לכוון מחדש את החשיבה שלנו ולהסית אותה מהמצב המקראי של (בעיקר) עבדים עברים שעבדו לתשלום חובות (עבדות ממנה עבדים ושפחות כאחד זכו בחרותם בשנה השביעית). הנוף של העולם הרומאי היה שונה לחלוטין – כלומר, הקיום של עבדות ממוסדת במסגרתה העבדים הם נכס (רכוש) נייד. רומא (שלא כמו החקיקה בתנ"ך) ביקשה למסד לא רק את העבדות אלא את היותם של העבדים נכס נייד של אדוניהם.

במהלך המאה הראשונה לספירה, עבדים היוו כ-85 עד 90 אחוזים מאוכלוסיית רומא.[\[xxxv\]](/#_edn35) למרות שעבדים נחשבו לרכושו של אדונם ולא היו בעלי זכויות *חוקיות*, בכל זאת היתה להם קשת רחבה למדי של זכויות ופריבילגיות אחרות. ביניהן, (1) האפשרות להקים עסק במטרה להרוויח באופן פוטנציאלי סכומי כסף ניכרים, (2) היכולת להרוויח כסף כדי בסופו של דבר לקנות את חרותם מאדוניהם, או (3) הזכות להחזיק רכוש בבעלותם (קניין פרטי).[\[xxxvi\]](/#_edn36) עבודתם של עבדים כיסתה קשת רחבה החל ממצבים מחרידים במכרות ועד לאמנים, סוכנים עסקיים, ועמדות מכובדות אחרות בעלות יוקרה כמו עבדים אזרחיים או עבדים בחצר המלכות.[\[xxxvii\]](/#_edn37) כלומר, עבדות לא היתה דבר רע ואכזרי עבור *כל* העבדים באמפריה הרומית.

**הפרספקטיבה של הברית החדשה על עבדות**

אני מניח ששמעת את הטענה "ישוע מעולם לא אמר דבר וחצי דבר על אי הצדק שבעבדות". לא נכון! ישוע בפרוש *התנגד* לכל צורה של דיכוי. כשהוא מצטט את ישעיהו ס"א א', ישוע תאר בברור את השליחות שלו: "לִקְרֹא לִשְׁבוּיִים דְּרוֹר… לְשַׁלֵּחַ רְצוּצִים חָפְשִׁים" (לוקס ד' 18). בכך, אם כן, נכלל הדיכוי הרומי והמיסוד של האמפריה הרומית את העבדות. ישוע אמנם לא יצר תכנית רפורמה כלכלית עבור ישראל, אבל הוא דן בגישות הלב של תאווה, קנאה, שביעות רצון, ונדיבות לב כדי לחתור תחת תבניות כלכליות מדאכות. בדומה לכך, מחברי הברית החדשה לעיתים קרובות דנו בגישות הבסיסיות בכל הנוגע לעבדות. איך? באמצעות הציווי על אדונים מאמינים לקרוא לעבדים שברשותם "אח" או "אחות" ולהרעיף עליהם חסד, צדק, וסבלנות. היותו של אדם בעל עבדים הפסיקה להיות בגדר מעמד ופריבילגיה והפכה לאחריות ושרות. בעשותם כן, הם סללו את הדרך לשינוי המבנים החברתיים.[\[xxxviii\]](/#_edn38)

כחסידים נאמנים של ישוע, שאול והמחברים האחרים של הברית החדשה התנגדו גם הם לנטילת צלם אנוש ודיכוי הזולת. הם, לדוגמה, דחו מכל וכל את הרעיון שעבדים היו רכוש ותו לא. מעמדו של אדם כאדם חפשי או כעבד היה חסר משמעות וחשיבות בישוע (השווה גלטים ג' 28; קולוסים ג' 11). למעשה, באגרת אל האפסים ו' ובאגרת אל הקולוסים ד' שאול מספק קווים להתנהגות נאותה לא רק עבור עבדים מאמינים אלא גם עבור *אדונים* מאמינים. ביסודו של דבר עבדים היו אחראים לתת דין וחשבון לפני אלוהים, אדונם שבשמים. אבל *אדונים* נקראו לנהוג בעבדיהם "בְּאוֹתוֹ אֹפֶן" – כלומר, כאנשים להם יש אדון בשמים (אפסים ו' ט'). פרשן הברית החדשה פ' ת' או'ברייאן מצביע על כך ש"התוכחה המרומזת של שאול היתה שערורייתית" באותם ימים.[\[xxxix\]](/#_edn39) בהתחשב בשיוויון הרוחני בין עבדים ואנשים חופשיים, עבדים יכלו לקחת על עצמם עמדות הנהגה בקהילות המשיח.

שאול היה רואה בעבדות אותה אנחנו מוצאים במאות השבע עשרה והשמונה עשרה כתועבה, כהפרה בוטה של כבודו וזכויותיו של האדם וכגניבת אדם. ב"רשימת המידות המגונות" של שאול בראשונה לטימותיאוס א' 10-9, הוא מרחיב את דברי הדיברות החמישית עד התשיעית מבין עשרת הדברות בשמות כ' ודברים ה'; שם הוא מגנה את "חוטפי האדם" (פס' 10) שגונבים את מה שאינו שייך להם כחוק וכדין.[\[xl\]](/#_edn40)

המבקרים תוהים מדוע שאול (או כיפא בראשונה לפטרוס ב' 20-18) לא יצא באופן ישיר כנגד העבדות ואמר לאדונים לשחרר את העבדים שברשותם. תחילה עלינו להפריד שאלה זו משיקולים אחרים, אפילו אם האתאיסטים החדשים לא ממש מעוניינים בניואנסים. עמדתו של שאול באשר לעניין העבדות היתה ברורה בנקודות מסוימות: (1) הוא גינה סחר בעבדים; (2) הוא נתן אישור לכבודו המלא של האדם ולמעמד הרוחני שווה הערך של עבדים; ו-(3) הוא עודד עבדים לזכות בחרותם באם זה יתאפשר להם (הראשונה לקורינתים ז' 22-20). האישורים שסיפק שאול ברוח האמונה המשיחית סייעו לקרוע לגזרים את מבנה מוסד העבדות באירופה.

שאול הזכיר לאדונים מאמינים שהם, לצד עבדיהם, היו *עבדים-אחים* לאותו אדון בשמים; לפיכך אל להם לנהוג בהם באכזריות וביד קשה אלא עליהם לנהוג בהם כאחים או אחיות במשיח. שאול קרא לכל האדונים האנושיים להפגין "צדק ויושר" כלפי העבדים שברשותם (ראה קולוסים ד' 1). באופן תקדימי, שאול נהג בעבדים כאנשים אחראים מבחינה מוסרית (קולוסים ג' 25-22) שכמו אדוניהם המאמינים, היו אחים וחלק מגוף המשיח (הראשונה לטימותיאוס ו' 2).[\[xli\]](/#_edn41) עבדים ואדונים משיחיים כאחד היו שייכים לישוע (גלטים ג' 28; קולוסים ג' 11). החשיבות שהוענקה למעמד *רוחני* היתה רבה ומשמעותית יותר מאשר זו שניתנה למעמד *חברתי*.

שאול (וכמוהו גם כיפא) לא קראו להתקוממות במטרה למגר את העבדות ברומא. הם לא רצו שהמאמינים בישוע יתפסו כמי שמתנגדים לסדר חברתי ולהרמוניה. לפיכך, עבדים מאמינים נקראו לעשות את הדבר הנכון; גם אם הם עצמם זכו ליחס אכזרי וקלוקל, המצפון שלהם היה שקט (הראשונה לפטרוס ב' 20-18). על העבדים האלה חלו מחויבויות במישור הרוחני, בנפרד מהסכם השירות או השיעבוד הקודם שלהם. אי לכך דרכם של המאמינים המשיחיים בראשית ימי הקהילה היתה מסובכת, שלא בדומה למצב הנתון בישראל בימי התנ"ך. מצד אחד, התקוממות עבדים תגרום עוול לבשורה ותהווה איום ישיר על המוסד הרומי המדכא (לדוגמה, "אדונים, שחררו את העבדים שברשותכם!" או "עבדים, הסירו את כבלי השעבוד מעליכם!"). האמפריה הרומית היתה מגיבה על כל התנגדות שערורייתית שכזו במהירות, בעוצמה ובאופן קטלני. לפיכך קריאתו של כיפא לעבדים שסבלו ענישה על לא עוול בכפם מרמזת על סבל שנישא *בלי פעולת תגמול*. לא, סבל כשלעצמו הוא לא דבר טוב (אימוץ דעה לפי סבל הוא דבר טוב תהיה דבר סאדיסטי שממש לא מייצג את דעתם של כתבי הקודש); אבל תגובה *נאותה* בשעת סבל היא גישה ראויה לשבח.

מצד שני, המאמינים הראשונים חתרו תחת עבדות באופן עקיף ובהחלט דחו הנחות רווחות רבות בקרב התרבות היוונית-רומית בכל הנוגע לנושא העבדות, כמו השגותיו של אריסטו למשל (שטען שעבדים מיסודו של דבר היו נחותים מעבדיהם, כמו שנשים היו נחותות מגברים). ממש כמו שישוע סבל סבל ויסורים לא הוגנים למען ישועתם של אחרים ומסר עצמו לידי מי ששופט בצדק (הראשונה לפטרוס ב' 24-20), כך עבדים משיחיים יכלו לשאת קשיים כדי להדריך אחרים – כולל האדונים שלהם – אל דרכו של ישוע ואל הישועה דרכו, כשהם מוסרים עצמם לאורך כל הדרך לידיו של אלוהים.[\[xlii\]](/#_edn42) לפיכך, לחיים כאלה שמתנהלים בדומה לאופן בו ישוע חי את חייו יכלה להיות השפעה כמו לשמרים תופחים על החברה כך שאפשר יהיה למגר מוסדות מדכאים כמו העבדות. זה, למעשה, מה שקרה ברחבי אירופה, כפי שנראה בפרק האחרון בספר.

כזו היתה גם האסטרטגיה שנקט אברהם לינקולן, אסטרטגיה של בניה שנעשית נדבך על נדבך. למרות שהוא בז לעבדות בכל לב ודיבר בחופשיות על האופי המבזה והמשפיל של המוסד הזה, בראש ובראשונה הוא עשה כל שביכולתו לשמור על אחדות ארצות הברית במקום לנסות לבטל את העבדות באופן מיידי. בהיותו אדם שהכיר באופן יוצא מן הכלל את טבע האדם, הוא הכיר בכך שמציאויות פוליטיות ותגובות צפויות דרשו גישה של התקדמות צעד אחר צעד לעבר המטרה המיוחלת. הדרך הקיצונית שקראה לשחרור עבדים בהנהגת ג'ון בראון וויליאם לויד גאריסון עלולה היתה (ואכן כך היה!) פשוט ליצור רתיעה פוליטית כלפי תומכי שחרור העבדים ורק להקשות על השגת חרותם של העבדים.[\[xliii\]](/#_edn43)

פעילותו הציבורית של שאול הדגימה איך בישוע אין לא עבד ולא אדם חופשי. הוא פנה אל אנשים באגרותיו בשם. לרוב האנשים האלה היו שמות רווחים בקרב עבדים כמו גם אנשים חופשיים. לדוגמה, באגרת אל הרומים ט"ז 7 ו-9, הוא מזכיר את אדרוניקוס ואת אורבנוס (שמות רווחים בקרב עבדים) כמי שהיו חבריו למאסר ולעבודה בשרות הבשורה. גישת הברית החדשה לעבדות עמדה בניגוד מוחלט לגישתם של אריסטוקרטים ופילוסופים דוגמת אריסטו, שטען שיש אנשים שהם עבדים מטבעם (*פוליטיקה*, ספר ראשון י"ג). האמונה המשיחית המתוארת בברית החדשה ממש לא תמכה בעבדות; היא איזנה את כל ההבחנות בין בני האדם לרגלי הצלב. בספר ההתגלות י"ח 13-11, דינה של בבל נחרץ ואשמתה מוטחת בפניה מכיוון שהיא נהגה בבני אדם כאילו היו "מטען", וסחרה ב"עֲבָדִים וְנֶפֶשׁ אָדָם". ההתנערות הזו מהתנהגות כלפי בני אדם כאילו היו סחורה משקפת את הדוקטרינה לפיה כל בני האדם נבראו בצלם אלוהים. מה הפלא שהאמונה המשיחית נתפסה מושכת במיוחד בעיני עבדים ובני המעמדות הנמוכים:[\[xliv\]](/#_edn44) היא התנהלה בניגוד לתרבות הרווחת, היתה מהפכנית, ובניגוד לסטטוס-קוו. מה הפלא שהעבדות באירופה בסופו של דבר התמוססה והתפוגגה: השקפתם של מאמינים משיחיים באירופה היתה שבעלות על אדם אחר עומדת בניגוד לבריאה ולבריאה החדשה בישוע.

### **שאלת אוניסימוס**

יש מי שטוענים שהחזרתו של ה"עבד הנמלט" אוניסימוס בידי שאול לאדוניו פילימון היתה בגדר צעד לאחור – לעבר הקוד המדכא של חמורבי! התנ"ך אסר על פעולה שכזו (דברים כ"ג ט"ו-ט"ז), לעומת חוקי בבל שדרשו השבת עבדים נמלטים. אז כאן נדמה ששאול מצדד בחמורבי נגד התנ"ך! יש אמת בטענות האלה?

נאמר זה מכבר שקריאת אגרת כלשהי בברית החדשה כמוה כמו הקשבה לצד אחד של שיחת טלפון. זה בהחלט נכון לגבי האגרת לפילימון. אנחנו שומעים רק את קולו של שאול, אבל קיימים פערים רבים שהיינו רוצים למלא. מה היה טיבה של מערכת היחסים של שאול עם פילימון ("פִילִימוֹן הָאָהוּב חֲבֵרֵנוּ לָעֲבוֹדָה", ו"חָבֵר לָאֱמוּנָה" \[פס' 1, 17\])? מה היה חובו של פילימון לשאול? איך אוניסימוס גרם עוול לפילימון (אם הוא אכן גרם לו עוול בכלל)?[\[xlv\]](/#_edn45) פרשנים רבים לקחו לעצמם את החירות "לעזור" לנו למלא את הפערים. אבל תוצאה רווחת היא שהם מייחסים לטקסט דברים שאינם מצויים בו. ההנחה הרווחת שאוניסימוס היה עבד נמלט של פילימון מקורה באב הכנסיה יוחנן כריסוסטומוס (407-347). עם זאת, ישנם חילוקי דעות בקרב חוקרי הברית החדשה באשר לפרשנות זו. קודם כל, האגרת אינה מכילה פעלים כלשהם שעוסקים בבריחה, כאילו אוניסימוס נעלם פתאום. ושאול אינו מגלה כל רמז לפחד שפילימון ינהג באוניסימוס שחוזר אליו באלימות וברוטליות, כפי שבעלי עבדים נהגו בדרך כלל כשעבדיהם הנמלטים נתפסו.

הועלתה טענה מתקבלת על הדעת שאוניסימוס ופילימון היו אחים מאמינים מנוכרים (אולי אפילו מבחינה ביולוגית).[\[xlvi\]](/#_edn46) שאול קורא לפילימון לא לקבל את אוניסימוס כעבד (שמעמדו בחברה הרומאית משמעו שהיה מנוכר ונטול כבוד); אלא לקבל אותו כאח אהוב: "לְמַעַן יִהְיֶה לְךָ לְעוֹלָם, וְלֹא עוֹד כְּעֶבֶד אֶלָּא לְמַעְלָה מֵעֶבֶד, כְּאָח אָהוּב – בִּמְיֻחָד לִי, ְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה לְךָ, הֵן כְּאָדָם וְהֵן כְּאָח בָּאָדוֹן" (פס' 16-15). שים לב ללשון הדומה בגלטים ד' 7: "לְפִיכָך אֵינְךָ עֶבֶד עוֹד, כִּי אִם בֵּן; וְאִם בֵּן, אֲזַי גַּם יוֹרֵשׁ מִטַּעַם אֱלֹהִים". פסוק זה יכול לשפוך אור נוסף על האופן בו עלינו לפרש את האגרת אל פילימון: שאול רצה לעזור לשקם את הפער שנוצר בין השנים כדי שאוניסימוס (לא כעבד באופן מילולי) יוכל להתקבל שוב כאח אהוב באדון, אפילו יותר מאשר כאח ביולוגי. התנהגות שכזו תהיה בהתאם לדוגמה שאלוהים עצמו כונן כשקיבל אותנו כבנים ובנות ולא כעבדים.

אפילו אם אוניסימוס *אכן* היה עבד באמפריה הרומית, זה עדיין לא אומר שהוא היה עבד נמלט. אם חוסר הסכמה או חוסר הבנה כלשהם התעוררו בינו ובין פילימון, ואוניסימוס ביקש משאול להתערב איכשהו או לגשר ביניהם, זה לא הופך את אוניסימוס לעבד נמלט. ובהתחשב בטיב הכרותו של שאול את אופיו של פילימון ואת מסירותו למשיח ולדרכיו, הטענה שהשבת אוניסימוס לפילימון היתה בגדר "חזרה לימי חמורבי" מחמיצה את המטרה. שוב, אם אוניסימוס *היה* עבד בביתו של פילימון, הרי שהאסטרטגיה של שאול היא: במקום לאסור עבדות, לכפות התחברות![\[xlvii\]](/#_edn47) גוף המשיח הוכיח את היותו קהילה חדשה מהפכנית ומאוחדת במשיח – גוף אנשים שגברו על מחסומי גזע, מין ומעמד חברתי.

### **הגר, שרה ושאול**

מן הראוי שנביא בנקודה זו את סיפור הגר-שרה. באגרת אל הגלטים ד' 30, שאול מתאר את שילוחה של הגר בידי שרה (בראשית כ"א). יש שהופכים את האלגוריה הזו לבדיחה בטענם ששאול תמך ברצונה האכזרי של שרה לגרש את שרה מעל פניה – ואלוהים אמר לאברהם לשתף איתה פעולה (כ"א י"ב)! בוא נשמור את הדברים בהקשרם. כבר ראינו שגם הגר וגם ישמעאל תרמו את חלקם לקושי ולמתיחות בבית אברהם; הם לא בדיוק היו נטולי אשמה כלשהי. אלוהים גם הבטיח לאברהם (כפי שאמר קודם לכן להגר) שהוא ידאג לשלומם ויהפוך את ישמעאל לגוי גדול.

שאול מתייחס לקטע הזה (גלטים כ"א 10) כדי להעביר לגלטים מסר: הפטרו מהשפחה (ד' 30)! כלומר, תפסיקו להשמע לתורת משה ולהסתמך עליה במטרה להימצא רצויים בפני אלוהים. התיאור הקלוקל של המבקרים את שאול – לפיו שאול למעשה עודד התנהגות לא נאותה ואכזרית כלפי עבדים – הוא למעשה מגוחך למדי.[\[xlviii\]](/#_edn48) (כאופייני לפונדמטליזם שמאלני). הוא מחמיץ לחלוטין את המהות והכוח של האלגוריה ואת הטון של ההתנגדות החריפה של שאול למייהדים. הנקודה היתה שאסור היה להניח לכפירה שלהם להמשיך ולחלחל בקרב גוף המשיח. זה לא משקף את תמיכתו של שאול בעבדות. למעשה, זעקת ליבו של שאול היתה שאחיו היהודים ימצאו ישועה (רומים י' א'), וההתנגדות שלו למייהדים היתה מלווה בדמעות (פיליפים ג' 18).

### **התכלית האולטימטיבית של אלוהים: שעבוד כולם?**

כבר מלכתחילה, כתבי הקודש מאשרים שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים – ביסודו של דבר, "אֵין יְהוּדִי אַף לֹא גּוֹי, אֵין עֶבֶד אַף לֹא בֶּן חוֹרִין, לֹא זָכָר אַף לֹא נְקֵבָה". למרות שהאנושות סטתה מהאידיאל הזה, כתבי הקודש שוב ושוב חותרים תחת מוסדות אנושיים שקיימים בגלל קשי ליבו של האדם, כשהם מכוונים אנשים אל עבר האידיאל של הבריאה כמו גם לעבר האידיאל של הבריאה החדשה בישוע, אדם השני.

יש מבקרים שטוענים שהתכלית האולטימטיבית של אלוהים היא לשעבד את כל בני האדם באשר הם, העריצות ונטילת צלם האנוש האולטימטיביים. ראה את הנאמר בישעיהו י"ד א'-ב' כדוגמה נהדרת לכך:

כִּי יְרַחֵם יְהוָה אֶת יַעֲקֹב, וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, וְהִנִּיחָם עַל אַדְמָתָם; וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם, וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב. וּלְקָחוּם עַמִּים, וֶהֱבִיאוּם אֶל מְקוֹמָם, וְהִתְנַחֲלוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַל אַדְמַת יְהוָה, לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת; וְהָיוּ שֹׁבִים לְשֹׁבֵיהֶם, וְרָדוּ בְּנֹגְשֵׂיהֶם.

המבקרים נוטים למתוח את האנלוגיה הזו לעבדים מעבר לגבולות ההגיון, מעבר לנקודת ההשוואה המיועדת. בחינה פחות סלקטיבית של כתבי הקודש חושפת שדימוי העבדות הוא פשוט פיסה אחת שלקוחה מתוך אריג גדול יותר. ביסודו של דבר אלוהים ביקש להרעיף ברכה על כל אומות העולם (בראשית י"ב ג'). תמונות מקראיות שמראות את אלוהים מכריע את אוביו ואת אויבי עמו ישראל מרמזות על כך שהמילה האחרונה לא תהיה זו של מתנגדיו של אלוהים; ההתנגדות שלהם לאלוהים תצטרך לפנות מקום להכרה באדונותו של אלוהים על הכל. אלה שמסרבים להכיר במקומו הראוי של אלוהים מפרידים את עצמם בסופו של דבר מאלוהים, מקור השמחה, התקווה והשלום. הם יזכו לקבל את תעודת הגט שלהם מאלוהים.

מה לגבי אלה שייכים למשיח? הברית החדשה משתמשת במונח *עבד* (doulos) כדי לתאר את אלה שמסורים בכל לב לאלוהים. תרגומים מודרניים יותר משתמשים במילה "משרת", אבל הקשר בין משרת לבין מעסיקו הוא לרוב זמני ובר ניתוק. במקום לשקף תמונה של דיכוי, "העבד לצדקה" אינו משועבד עוד לחטא (יוחנן ח' 34; רומים ו' 20-17). ראינו כבר קודם לכן שבני האדם מטבעם עובדים או סוגדים למשהו; הם עבדים למה שהם סוגדים לו, בין אם מדובר באלילים או באלוהי האמת. עבודת אלוהי האמת במסירות מלאה היא למעשה תמונה של חירות אמיתית וחיים בשפע במקום תחת דיכוי; סגידה לאלילי נכר למעשה מביאה לעומת זאת לדיכוי (יוחנן י' 10).

כלומר הדימוי של עבד לא צריך לחלוש על התמונה הרוחנית. אברהם נקרא עבד אלוהים כמו גם אוהב אלוהים (ישעיהו ד' ט'; יעקב ב' 23). ישוע אמר לתלמידיו שהוא לא קורא להם עוד עבדים (doului) אלא ידידים (philoi). ישוע עצמו מסר את חייו בעבור ידידיו (יוחנן ט"ו 15-13). בן האדם, שבעצמו בא בכדי לשרת את האנושות (מרקוס י' 45), לקח על עצמו דמות עבד – אלוהים בבשר שבא לשרת ולמות בעבור בני האדם (פיליפים ב' 11-5).

אז אנחנו עבדים? כן ולא – משהו בדומה לדבריו המפורסמים של מרטין לות'ר: המאמין המשיחי הוא *בו זמנית* חופשי וכפוף לאחיו למין האנושי ומשרת נאמן שכפוף לכל.[\[xlix\]](/#_edn49) בדומה לכך, אלוהים מעוניין בהסרת דיכוי מעצם כך שהוא מאפשר לנו למצוא חרות אמיתית באהבתנו וציותנו לו, שהוא גם אדון וגם אב. הכתובים עושים שימוש בדימוי של עבדות ופחד שהופכים לאימוץ כילדי אלוהים עם הבטחון המלא באהבת אלוהים (רומים ח' 16-14; גלטים ד' 8-3). הכתובים מתייחסים למעמד המבוכר הזה כהיותם של המאמינים בישוע ילדיו של אלוהים ומשכנו (התגלות כ"א 3). בני עמו של אלוהים הם גם כלתו של ישוע (התגלות כ"א 2).

חוקי מלכות אלוהים לא נועדו לדכא ולהעיק. במתי כ' 16-1, בעל האחוזה ששוכר פועלים לאורך היום שואל את הפועל שהתלונן על כך שעבד כל היום בחום הכבד בשעה שאחרים עבדו רק זמן קצר, "הַאִם אָסוּר לִי לַעֲשׂוֹת בְּשֶׁלִּי כִּרְצוֹנִי?" (פס' 15). זו ממש לא תמונה של עריצות, כפי שיש כאלה שטוענים. אחרי הכל, בעל האחוזה הפגין נדיבות וממש לא עשה דבר כלשהו לא כשורה; למעשה, האדון הוא ש*יזם* את ההזדמנות לעבוד, והפועל *הסכים* לשכר של דינר אחד, ממש כמו כל הפועלים האחרים.

מבחינת הברית החדשה עולה שהדימוי של עבדות הוא רק חלק מהתמונה הגדולה יותר. המטרה האולטימטיבית של ישוע היא לא לדכא ולהרוס אלא להעניק חיים, לפדות ולשחרר לחופשי (לוקס ד' 18). ושאול באגרת אל הגלטים ג' 28 (ה"מניפסט המשיחי") לא מבטל את העבדות אלא הופך אותה ללא רלבנטית ביסודו של דבר! כל המבנים שמפרידים בין יהודי וגוי, זכר ונקבה, עבד ואדם חופשי מוגרו באופן דרמטי וקיצוני בלקיחתם חלק בארוחה משותפת במטרה לחגוג את מותו של האדון (ראה הראשונה לקורינתים י"א 34-17). זו היתה פעולה מתריסה, מנוגדת לתרבות הרומית ולמבנים החברתיים המוטמעים בה – ממש לא כמו טענת המבקרים ל"השלמה פאסיבית" (ששאול לא יצא נגד העבדות אלא קיבל אותה). מעבר לכך, סעודת האדון היתה גם בגדר פעולה תרבותית מביישת: לא רק שהמאמינים המשיחיים האלה סגדו למשיח שנצלב באופן מחפיר (ועם זאת קם מן המתים!), אלא גם אלה שנמנו על השכבות ה"לא מכובדות" בחברה – נשים, גויים ועבדים – זכו ליחס שווה ערך לגברים, יהודים ואנשים חופשיים. "ארוחת הבושה" הזו למעשה סימלה את הסרת כל חוסר הכבוד לרגלי הצלב. בימי ראשיתו של גוף השיח, מהפכה חברתית יצאה לדרך![\[l\]](/#_edn50)

---

**לקריאה נוספת**Chirichigno, Gregory C. Debt-Slavery in Israel and the Ancient Near East. JSOT Supplement Series 141. Sheffield: University of Sheeld Press, 1993.

Gane, Roy. Leviticus, Numbers. NIV Application Commentary. Grand Rapids: Zondervan, 2004.

Hoffmeier, James K. The Immigration Crisis: Immigrants, Aliens, and the Bible. Wheaton: Crossway, 2009.

Harris, Murray. Slave of Christ: A New Testament Metaphor for Total Devotion to Christ. Downers Grove, IL: InterVarsity, 1999.

Wright, Christopher J. H. Old Testament Ethics for the People of God. Downers Grove, IL: InterVarsity, 2004.

[\[i\]](/#_ednref1) Gregory C. Chirichigno, *Debt-Slavery in Israel and the Ancient Near East*, JSOT Supplement Series 141 (Sheffield: University of Sheffield Press, 1993), 155–63.

[\[ii\]](/#_ednref2) חוקי חמורבי §§199–201.

[\[iii\]](/#_ednref3) Walter Kaiser, “Exodus,” in *The Expositor’s Bible Commentary*, vol. 2, ed. Tremper Longman III and Frank C. Gaebelein (Grand Rapids: Zondervan, 2008), 433–35.

[\[iv\]](/#_ednref4) השווה, החוק החיתי (המעודכן) §9. Harry A. Hoffner, Jr., “Slavery and Slave Laws in Ancient Hatti and Israel,” in *Israel: Ancient Kingdom or Late Invention?*, ed. Daniel I. Block (Nashville: B&H Academic, 2008).

[\[v\]](/#_ednref5) Nahum M. Sarna, *Exodus* (Philadelphia: Jewish Publication Society, 1991), 124.

[\[vi\]](/#_ednref6) חלק ניכר מהנכלל בקטע זה לקוח מספרו של דאגלס ק' סטוארט, *Exodus*, New American Commentary 2 (Nashville: B & H Publishing, 2008), 476–81.

[\[vii\]](/#_ednref7) Chirichigno, *Debt-Slavery in Israel*, chap. 6.

[\[viii\]](/#_ednref8) Martin Noth, Leviticus: A Commentary, trans. J. E. Anderson (Philadelphia: Westminster, 1965), 143; ראה גם Jacob Milgrom’s lengthy discussion in Leviticus 17–22, Anchor Yale Bible 3A (New Haven: Yale University Press, 2000), 1665–77.

[\[ix\]](/#_ednref9) Richard M. Davidson, Flame of Yahweh: Sexuality in the Old Testament (Peabody, MA: Hendrickson, 2007), 361–62.

[\[x\]](/#_ednref10) Tikva Frymer-Kenski, “Anatolia and the Levant: Israel,” in A History of Ancient Near East Law, vol. 2, ed. Raymond Westbrook (Leiden: Brill, 2003), 1034.

[\[xi\]](/#_ednref11) Davidson, Flame of Yahweh, 250.

[\[xii\]](/#_ednref12) David L. Baker, Tight Fists or Open Hands? Wealth and Poverty in Old Testament Law (Grand Rapids: Eerdmans, 2009), 182.

[\[xiii\]](/#_ednref13) J. Daniel Hays, From Every People and Nation: A Biblical Theology of Race (Downers Grove, IL: InterVarsity, 2003), 69–70; “gwr” in the New International Dictionary of Old Testa-ment Theology and Exegesis, ed. Willem A. VanGemeren, 5 vols. (Grand Rapids: Zondervan, 1997), 1:836–38; 3:108–9; and Baker, Tight Fists, 180.

[\[xiv\]](/#_ednref14) ברור מאליו שמנהגי דת כמו הקרבת ילדים לא נסבלו בישראל, אפילו אם בוצעו בידי נכרים (ויקרא כ' ב').

[\[xv\]](/#_ednref15) Jeffrey H. Tigay, Deuteronomy, Torah Commentary Series (Jerusalem: Jewish Publica-tion Society, 2003), 146.

[\[xvi\]](/#_ednref16) ראה נחמיה ד', ו' וי"ג כדוגמאות לנכרים שהפגינו עוינות כלפי ישראל (לדוגמה, סנבלט וטוביה); בסוף ספר נחמיה אנחנו למדים שאלישיב הכהן העניק לטוביה לשכה בבית המקדש (נחמיה י"ג א'-ח').

[\[xvii\]](/#_ednref17) Tigay, Deuteronomy, 189, 380nn28–29.

[\[xviii\]](/#_ednref18) Richard Bauckham, The Bible in Politics: How to Read the Bible Politically (Louisville: Westminster John Knox, 1989), 108.

[\[xix\]](/#_ednref19) Roy Gane, Leviticus, Numbers, NIV Application Commentary (Grand Rapids: Zonder-van, 2004), 441–42.

[\[xx\]](/#_ednref20) Walter C. Kaiser, “A Principalizing Model,” in Four Views of Moving beyond the Bible to Theology, ed. Stanley N. Gundry and Gary T. Meadors (Grand Rapids: Zondervan, 2009), 40.

[\[xxi\]](/#_ednref21) John Goldingay, Old Testament Theology: Israel’s Life, vol. 3 (Downers Grove, IL: InterVarsity, 2009), 464 (and (note.

[\[xxii\]](/#_ednref22) שם, 465-66.

[\[xxiii\]](/#_ednref23) ראה (James K. Homeier, The Immigration Crisis: Immigrants, Aliens, and the Bible (Wheaton: Crossway, 2009.

[\[xxiv\]](/#_ednref24) ראה Robert L. Hubbard Jr., “The Go’el in Ancient Israel: Theological Reections on an Israelite Institution,” Bulletin of Biblical Research 1 (1991): 3–19.

[\[xxv\]](/#_ednref25) Chirichigno, Debt-Slavery in Israel, 147–48.

[\[xxvi\]](/#_ednref26) Noth, Leviticus, 192.

[\[xxvii\]](/#_ednref27) Frymer-Kenski, “Anatolia and the Levant: Israel,” 1008–9.

[\[xxviii\]](/#_ednref28) לדוגמה ראה (John H. Sailhamer, Pentateuch as Narrative (Grand Rapids: Zonder-van, 1992.

[\[xxix\]](/#_ednref29) Baker, Tight Fists, 166.

[\[xxx\]](/#_ednref30) Christopher J. H. Wright, “Response to Gordon McConville,” in Canon and Biblical Interpretation, ed. Craig Bartholomew et al. (Grand Rapids: Zondervan, 2006), 283. See Wright’s fuller explanation in this chapter.

[\[xxxi\]](/#_ednref31) שם.

[\[xxxii\]](/#_ednref32) שם.

[\[xxxiii\]](/#_ednref33) Douglas Stuart, Hosea-Jonah, Word Biblical Commentary 31 (Waco: Word, 1987), 316–17.

[\[xxxiv\]](/#_ednref34) לדוגמה, בעימות בקולג' נוקס בגיילסבורג, אילינוי (7 באוקטובר, 1858), לינקולן קרא תיגר על דאגלס (או כל אחד אחר), לדרוש בכל התיעודים שהועלו על הכתב משנת 1776 ועד 1855 במטרה למצוא "אישור אחד בודד, מאדם בודד אחד, לכך שהכושים לא נכללו בהכרזת העצמאות".

[\[xxxv\]](/#_ednref35) A. A. Ruprecht, s.v. “Slave, Slavery,” in Dictionary of Paul and His Letters, ed. Gerald Hawthome et al. (Downers Grove, IL: InterVarsity, 1993), 881–83.

[\[xxxvi\]](/#_ednref36) . D. B. Martin, Slavery as Salvation: The Metaphor of Slavery in Pauline Christianity (New Haven: Yale University, 1990), 1–49.

[\[xxxvii\]](/#_ednref37) Ben Witherington III, Conflict and Community in Corinth: A Socio-Rhetorical Commentary on 1 and 2 Corinthians (Grand Rapids: Eerdmans; Carlisle, UK: Eerdmans, 1995), 182. Some of my comments in this section are taken from pp. 181–85.

[\[xxxviii\]](/#_ednref38) James Tunstead Burtchaell, Philemon’s Problem: A Theology of Grace (Grand Rapids: Eerdmans, 1998), 16.

[\[xxxix\]](/#_ednref39) P. T. O’Brien, The Letter to the Ephesians, Pillar Commentary (Grand Rapids: Eerdmans, 1999), 454.

[\[xl\]](/#_ednref40) ראה Gordon D. Fee, 1 and 2 Timothy, Titus, NIBC 13 (Peabody, MA: Hendrickson, 1988), 45–46n, 49.

[\[xli\]](/#_ednref41) O’Brien, Ephesians, 455.

[\[xlii\]](/#_ednref42) I. Howard Marshall, 1 Peter, IVP New Testament Commentary (Downers Grove, IL: InterVarsity, 1991), 89–90; and Karen H. Jobes, 1 Peter, Baker Exegetical Commentary on the New Testament (Grand Rapids: Baker Academic, 2005), 180–87.

[\[xliii\]](/#_ednref43) ראה Ronald C. White’s A. Lincoln: A Biography (New York: Random House, 2009).

[\[xliv\]](/#_ednref44) Jonathan Hill, What Has Christianity Ever Done for Us? (Downers Grove, IL: InterVarsity, 2005), 176.

[\[xlv\]](/#_ednref45) ראה David B. Capes, Rodney Reeves, and E. Randolph Richards, Rediscovering Paul (Downers Grove, IL: IVP Academic, 2007), 237–41. I also bor-row insights from Allen Dwight Callahan, “Paul’s Epistle to Philemon: Toward an Alternative Argumentum,” The Harvard Theological Review 86, no. 4 (October 1993): 357–76; and Sarah Winter, “Paul’s Letter to Philemon,” New Testament Studies 33 (1987): 1–15.

[\[xlvi\]](/#_ednref46) ראה "Callahan, “Paul’s Epistle to Philemon.

[\[xlvii\]](/#_ednref47) Burtchaell, Philemon’s Problem, 21.

[\[xlviii\]](/#_ednref48) טיעוניו של הקטור אבאלוס הם דוגמה מדהימה לפרשנות המעוותת כל כך הזו. “Yahweh Is a Moral Monster,” in The Christian Delusion, ed. John Loftus \[Amherst, NY: Prometheus, 2010\]).

[\[xlix\]](/#_ednref49) מתוך חיבורו של לות'ר, Concerning Christian Liberty.

[\[l\]](/#_ednref50) Gordon D. Fee, “The Cultural Context of Ephesians 5:18–6:9,” Priscilla Papers 16/1 (2002): 7–8.

---

**לקריאה נוספת**

Chirichigno, Gregory C. *Debt-Slavery in Israel and the Ancient Near East*. JSOT Supplement Series 141. Sheffield: University of Sheffield Press, 1993.

Goldingay, John. *Old Testament Theology III: Israel’s Life*. Downers Grove, IL: InterVarsity, 2009. See esp. pp. 458–75.

Wright, Christopher J. H. *Old Testament Ethics for the People of God*. Downers Grove, IL: InterVarsity, 2004.

[\[i\]](/#_ednref1) פרדריק דאגלס, עבד אמריקני, סיפור חייו של פרדריק דאגלס. נהר ספרים הוצאה לאור, 2006.

[\[ii\]](/#_ednref2) Harriet Beecher Stowe, *A Key to Uncle Tom’s Cabin; presenting the Facts and Documents upon which the Story is Founded, together with Corroborative Statements verifying the Truth of the Work* (Boston: John P. Jewett, 1853), I.10, 139.

[\[iii\]](/#_ednref3) David W. Galenson, “Indentured Servitude,” in *The Oxford Companion to American History* (New York: Oxford University Press, 2001), 368–69.

[\[iv\]](/#_ednref4) John Goldingay, *Old Testament Theology: Israel’s Life*, vol. 3 (Downers Grove, IL: Inter-Varsity, 2009), 460.

[\[v\]](/#_ednref5) Douglas K. Stuart, *Exodus*, New American Commentary 2 (Nashville: B & H Publishing, 2008), 474–75.

[\[vi\]](/#_ednref6) Goldingay, *Israel’s Life*, 461.

[\[vii\]](/#_ednref7) חלק מהערותי בנושא העבד העברי מבוססות על דבריה של תקווה פריימר-קנסקי, Tikva Frymer-Kenski, “Anatolia and the Levant: Israel,” in A History of Ancient Near East *Law*, vol. 2, ed. Raymond Westbrook (Leiden: Brill, 2003).

[\[viii\]](/#_ednref8) ראה Gregory C. Chirichigno, *Debt-Slavery in Israel and the Ancient Near East*, JSOT Supplement Series 141 (Sheffield: University of Sheffield Press, 1993), 351–54.

[\[ix\]](/#_ednref9) ראה Gordon Wenham, “Family in the Pentateuch,” in *Family in the Bible*, ed. Richard S. Hess and Daniel Carrol (Grand Rapids: Baker Academic, 2003), 21.

[\[x\]](/#_ednref10) J. A. Motyer, *The Message of Exodus* (Downers Grove, IL: InterVarsity, 2005), 239.

[\[xi\]](/#_ednref11) Peter Garnsey, *Ideas of Slavery from Aristotle to Augustine* (Cambridge: Cambridge University Press,1996), 1.

[\[xii\]](/#_ednref12) John I. Durham, *Exodus*, Word Biblical Commentary 3 (Waco: Word, 1987), 321.

[\[xiii\]](/#_ednref13) John L. Hartley, *Leviticus*, Word Biblical Commentary 4 (Dallas: Word, 1992), 429.. חוקי חמורבי סיפקו אפשרות לשחרור עבדי-חוב.

[\[xiv\]](/#_ednref14) Gordon McConville, *Grace in the End*: *A Study in Deuteronomic Theology* (GrandRapids: Zondervan, 1993), 148.

[\[xv\]](/#_ednref15) Christopher J. H. Wright, *Walking in the Ways of the Lord* (Downers Grove, IL: Inter-Varsity, 1995), 124.

[\[xvi\]](/#_ednref16) Muhammad A. Dandamayev, s.v. “Slavery (Old Testament),” in *Anchor Bible Dictionary*, vol. 6, ed. David Noel Freedman (New York: Doubleday, 1992).

[\[xvii\]](/#_ednref17) שם.

[\[xviii\]](/#_ednref18) Frymer-Kenski, “Anatolia and the Levant: Israel,” 1007.

[\[xix\]](/#_ednref19) חוקת חמורבי §282. ראה גם Elisabeth Meier Tetlow*, Women, Crime, and Punishment* *in Ancient Law and Society*, vol. 1, *The Ancient Near East* (New York: Continuum, 2004).

[\[xx\]](/#_ednref20) באשר להיבט הייחודי הזה, ראה Christopher J. H. Wright, *Old Testament Ethics for the People of God* (Downers Grove, IL: InterVarsity, 2004), 292.

[\[xxi\]](/#_ednref21) חוקי חמורבי §170–71.

[\[xxii\]](/#_ednref22) הכוונה בדברי למאמרו של הקטור אבאלוס (“Yahweh Is a Moral Monster,” – אלוהים הוא מפלצת מוסר – שפורסם בספר *The Christian Delusion* *– האשליה המשיחית–* בעריכת ג'ון לופטוס \[Amherst, NY: Prometheus, 2010\]), שלעיתים קרובות עושה שימוש בעיוות הוכחות שכזה. למרות האשמותיו שדעותי משוחדות בשם גישתי "המבוססת על אמונה", הנושא העומד לדיון הוא שאלה של הוכחות וטיעונים. למעשה מסתבר שטון דבריו של אבאלוס עצמו והאופי הסלקטיבי של טיעוניו בהחלט מכשירים אותו כ"מתנגד-דת" אמיתי וכמי ש"דעתו אינה מבוססת על אמונה".

[\[xxiii\]](/#_ednref23) Goldingay, *Israel’s Life*, 470.

[\[xxiv\]](/#_ednref24) חוקי חמורבי §16.

[\[xxv\]](/#_ednref25) חוקי ליפית אשתר §12; חוקי אשנונה §49–50; חוקי החיתים §24.

[\[xxvi\]](/#_ednref26) Joachim Oelsner, Bruce Wells, and Cornelia Wunsch, s.v. “Neo-Babylonian Period,” in *A History of Ancient Near Eastern Law*, ed. Raymond Westbrook (Leiden: Brill, 2003), 2:932.

[\[xxvii\]](/#_ednref27) David L. Baker, *Tight Fists or Open Hands? Wealth and Poverty in Old Testament Law* (Grand Rapids: Eerdmans, 2009), 133–34.

[\[xxviii\]](/#_ednref28) נאום ההשבעה השני של אברהם לינקולן מתוך אתר ויקיטקסט (), נאום זה ואחרים באנגלית ניתן למצוא באתר .

[\[xxix\]](/#_ednref29) Walther Eichrodt, *Theology of the Old Testament*, vol. 2, trans. J. A. Baker (London: SCM Press, 1967), 321..

[\[xxx\]](/#_ednref30) Walther Eichrodt, *Theology of the Old Testament*, vol. 1, trans. J. A. Baker (London: SCM Press, 1961), 77–82..

[\[xxxi\]](/#_ednref31) Muhammed A. Dandamayev, s.v. “Slavery (ANE),” in *Anchor Bible Dictionary*, 6:61.

[\[xxxii\]](/#_ednref32) Bruce K. Waltke, *An Old Testament Theology* (Grand Rapids: Zondervan, 2007), 721.

[\[xxxiii\]](/#_ednref33) Wright*, Old Testament Ethics*, 292.

[\[xxxiv\]](/#_ednref34) Sam Harris, *Letter to a Christian Nation* (New York: Alfred A. Knopf, 2006), 14.

[\[xxxv\]](/#_ednref35) Goldingay, *Israel’s Life*, 460–62.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/e1ed00d876152714206ff3efe85c79945ff61d57b3b4d08b738bb8e42987d3c6?s=300&d=mm&r=g) 

 פול קופאן 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/paul-copan/) [    ](https://igod.co.il/author/paul-copan/)

**קטגוריות:** מוסר

---

### [טבח אכזרי וטיהור אתני מפלצתי של אלוהים? ומי באמת היו הכנענים?](https://igod.co.il/morality/טבח-אכזרי-וטיהור-אתני-מפלצתי-של-הכנעני/)

**Published:** נובמבר 27, 2016
**Author:** פול קופאן

**Content:**

אחד הנושאים המותקפים ביותר בתנ"ך על ידי אתאיסטים ספקנים מבחינת השאלה המוסרית הוא מצוות אלוהים להרוג את הכנענים.[\[i\]](/#_edn1) גרד לודמן, אתאיסט, כתב ש"המצווה להחרים את עמי הארץ היא דוחה ומעליבה עד מאוד" – בניגוד תהומי לאלוהים הרחום והחנון המתואר לעיתים כה קרובות בכתבי הקודש.[\[ii\]](/#_edn2) קח למשל הקטע הבא:

רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה, לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה. כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם, הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי, הַחִוִּי, וְהַיְבוּסִי, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם; וַחֲטָאתֶם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם (דברים כ' ט"ז-י"ח).

זו שאלה בעייתית, ואנחנו נדון בעניין אתי זה ובנושאים הקשורים לאורך המאמר הבא. ראשית, נבחן כמה עניינים מקדימים, בהמשך נדון בשני תרחישים אפשריים בנוגע לעניין הכנענים.

### **עד כדי כך הכנענים היו מרושעים?**

לפי הטקסט המקראי, יהוה היה מוכן לחכות 430 שנה "כִּי לֹא שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה" (בראשית ט"ו ט"ז). במילים אחרות, בימיו של אברהם טרם הגיעה העת להביא משפט על הכנענים; עוד לא הגיע הזמן הנכון לגרש אותם או לכך שהארץ "תקיא את יושביה" (ויקרא י"ח כ"ה). עוונם של סדום ועמורה, לעומת זאת, *הגיע לשיאו*; אפילו עשרה צדיקים אי אפשר היה למצוא שם (בראשית י"ח-י"ט). עוד קודם לכן, בימיו של נוח, בני האדם הגיעו לרמת שפל מוסרי דומה (בראשית ו' י"א-י"ג). למרות מאה ועשרים שנות הטפתו של נוח (בראשית ו' ג'; השווה ה' ל"ב; ז' ו'; השנייה לפטרוס ב' 5), איש פרט לבני משפחתו לא הקשיב לדבריו; בני זמנו של נוח היו גם הם בשלים למשפט. אבל רק לאחר שעבודם הארוך של בני ישראל במצרים סוף סוף הגיע זמנם של בני ישראל להכנס לכנען – "לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת… בְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה" (דברים ט' ד'-ה'). לפעמים אלוהים פשוט מרים ידיים ומוותר על אומות, ערים או אנשים אינדיבידואלים כשהם עוברים את הגבול ממנו אין יותר חזרה. משפט – בין אם באופן ישיר או עקיף – הוא המוצא האחרון.

על איזו מן רשעה אנחנו מדברים כאן? כולנו מכירים את הביטוי "התפוח לא נופל רחוק מהעץ". במקרה של הכנענים, התפוחים המוסריים שלהם לא נפלו רחוק מעץ הפנתאון של האלים חסרי המוסר שלהם. כך שאם אלי כנען לקחו חלק בגילויי עריות, הרי שזה לא מפתיע שגילוי עריות לא נחשב למעשה בלתי מוסרי בקרב עמי הכנענים. כפי שראינו, ניאוף (זנות המקדשים), קיום יחסי מין עם בעלי חיים, הומוסקסואליות (גם כן חלק מזנות המקדש), והקרבת ילדים היו מותרים בדתות הכנענים (השווה ויקרא י"ח כ'-ל').

בני האדם הם יצורים "דימויים", שנועדו לשקף את דמותו וכבודו של בוראם. אם אנחנו סוגדים לברוא במקום לבורא, נהפוך דומים לדמותם של צלמים מעשי ידי אדם בהם אנחנו שמים את מבטחנו.[\[iii\]](/#_edn3) הכנענים חיקו את המעשים המיניים של אלי הפנתאון הכנעני כמעין מעשה קסם: ככל שקיימו יותר יחסי מין ברמות ובגבעות הכנעניות, היה בכך בכדי לגרות את אל הפוריות בעל כך שיקיים יחסי מין עם בת זוגו, ענת, מה שהוביל לכך שיותר זרע (גשם) ירד על הארץ.

נוסיף לכך את תאוות הדם של אלי כנען. ענת, פטרונית המין והמלחמה, מזכירה את האלה צמאת הדם מהפנתאון ההינדי, קאלי, ששתתה את דם קרבנותיה וישבה מוקפת גוויות; היא מתוארת בדרך כלל כשזר גולגולות על צווארה. הארכאולוג המנוח וויליאם אולברייט תיאר את הטבח שטבחה האלה הכנענית ענת בסצינה העקובה מדם הבאה:

נהר הדם היה כה עמוק, שהיא שכשכה בו עד ברכיה – יתרה מכך, אפילו עד לצווארה. תחת רגליה היו ראשי אדם, מעל לראשה ידי אדם עופפו כמו ארבה. בתענוגות החושים שלה היא קישטה עצמה בראשים תלויים ועל מותניה חגורה של ידיים שלובות זו לזו. שמחתה למראה הטבח הנורא מתוארת בלשון סדיסטית עוד יותר: "כבדה תפח מצחוק, ליבה התמלא שמחה, כבדה של ענת \[היה מלא\] שמחה וצהלה". לאחר מכן ענת "היתה שבעת רצון" והיא רחצה את ידיה בדם הקרוש לפני שפנתה לעיסוקיה האחרים.[\[iv\]](/#_edn4)

עבודת אלילים כנענית לא היתה רק תיאולוגיה מופשטת או עניין אישי שבוצע בביתו הפרטי של אדם. היא היתה השקפת עולם שהשפיעה עמוקות על החברה הכנענית. בהתחשב במסגרת הזו, מה הפלא שאלוהים לא רצה שבני ישראל יתחברו עם הכנענים ויפנו גבם לציות לאלוהי האמת היחידי. הוא רצה לגונן על ישראל מפני פריצות המוסר והתיאולוגיה הקלוקלת של העמים הוסבבים אותם.

במילים אחרות, ארץ כנען לא היתה גן עדן לפני שבני ישראל הגיעו לשם. לבני ישראל לא היתה זכות אינהרנטית כשלעצמם לרשת את הארץ (כמתנת אלוהים שלא היו ראויים לה), ובמה במידה לכנענים לא היתה זכות להשאר בה. למעשה, גם הכנענים וגם בני ישראל הוסרו (חלקית) מהארץ בשל רשעתם.

אני לא טוען שהכנענים היו בני האדם *הגרועים* ביותר שאי פעם הילכו עלי אדמות, ואני גם לא טוען שהכנענים זכו באיזו תחרות של בני העם בעלי ההתנהגות הגרועה ביותר במזרח הקרוב הקדום. ובכל זאת, העדות לקיומה של שחיתות מוסרית תהומית בקרב הכנענים שופעת. אלוהים מצא אותם בשלים לענישה משמים, ענישה שנועדה לצאת לפועל תוך שמירה על תכנית הישועה של אלוהים במסגרת ההיסטוריה האנושית.

יש מי שטוענים שאלוהים מפגין חוסר סובלנות, בצוותו על ישראל ש"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ' ב'). הם טוענים שחוקי ישראל מדגימים את השלילה של חרויות דתיות שמצויה בדת ישראל. ודתות המזרח הקרוב הקדום האחרות לא העריכו גיוון דתי? הלא-ישראלים לא יכלו לסגוד לאיזה אל שבא להם? בני ישראל התחייבו להיות נאמנים ליהוה; כמו בכל מערכת נישואין טובה, בני זוג לא צריכים "להתפרפר" בשם החירות במסגרת הנישואין שלהם. באשר לכנענים, אלוהים שפט אותם לא רק מכיוון שהם סגדו לאלילי נכר, אלא גם בגלל המנהגים וההשפעות משחיתי המידות שהיו קשורים בעבודת האלילים הזו. שים לב שאלוהים שופט את העמים שמוזכרים בעמוס א'-ב' לא מכיוון שאינם עובדים אותו, אלא בגלל מעשיהם השערוריתיים. נגעתי כבר בנושא קנאת אלוהים, אבל אחזור לחלק מהנושאים האלה מאוחר יותר.

האם אלוהים סתם הציק לכנענים אבל לא לבני עם אחר כלשהו? לא, יהוה שוב ושוב איים על עמים רבים במשפט אם יחצו סף מוסרי מסוים. לדוגמה, בעמוס א'-ב', אלוהים מבטיח "לשלח אש" על שכניה של ישראל בגלל מעשי הבגידה והאכזריות שלהם. והוא הבטיח להביא את אותו המשפט גם על ישראל ויהודה. מאוחר יותר, ישוע עצמו הכריז את ביאתו של המשפט האחרון על עם ישראל כלאום, שספג חורבן מידי הרומים בשנת 70 לספירה (מתי כ"ד).

מעבר לכך, אנחנו בני העידן המודרני, חלילה לנו מלהניח שמשפט מידי שמים נועד רק לימי התנ"ך או הברית החדשה, כאילו אלוהים כבר לא שופט היום את העמים. למרות הישגים רבים לאורך מאות השנים בתחומי זכויות האדם וחירויות הדת, תודות להשפעה החיובית של אידיאלים מקראיים על אמריקה וארצות מערביות אחרות, בני המערב סובלים התנוונות משלהם, וסביר להניח שאנחנו דומים לכנענים הרבה יותר מכפי שאנחנו מעלים על דעתנו. עלינו לנקוט זהירות באשר להגדרה שלנו את מה שנחשב כמשפט ישיר משמים, שכן יכול להיות שלא נוכל לקבוע זאת בדיוק מוחלט.[\[v\]](/#_edn5) מעשים שכאלה מהווים דוגמיות למשפט הקוסמי האחרון שעתיד עוד לבוא על העולם. ביסודו של דבר, משפט אלוהים יבוא על כל מי שמסרבים להכנע לסדר היום של מלכות אלוהים ובמקום זאת מבקשים להקים להם מלכויות קטנות משלהם. בסופו של דבר, בני האדם יזכו לגירושין הסופיים שלהם מאלוהים כמשפט צודק כמו גם כפרי הטבעי של חיים שהתנהלו בנפרד מאלוהים. כמפלט אחרון, אלוהים אומר להם "יעשה רצונכם".

### **מי מחליט מהי נקודת האל-חזור?**

הפסיכולוג הישראלי ג'ורג' טמרין ערך מחקר בשנת 1966 במסגרתו בפני 1,066 ילדים בגילאי שמונה עד ארבע עשרה הוצג סיפור חורבן יריחו. הם נשאלו, "אתם חושבים שיהושע ובני ישראל פעלו כראוי או שלא?" שני שליש מהילדים הביעו הסכמתם למעשיו של יהושע. עם זאת, כשטמרין החליף את שמו של הגנרל לין ביהושע ואת ממלכת סין לפני שלושת אלפים שנה בישראל, רק 7 אחוזים הביעות הסכמתם לנעשה לעומת 75 אחוזים שהביעו את מורת רוחם.[\[vi\]](/#_edn6) המבקר תוהה: "אנחנו מגנים כראוי טיהור אתני כשזה נעשה בידי הנאצים או ההוּטוּ. אבל נדמה שבני ישראל קיבלו – יתרה מכך, הונחו בצו משמים – לעשות בדיוק את אותו הדבר לכנענים!"

אילו קווים מנחים מצויים בידינו כדי לקבוע מתי תרבות כלשהי היא חסרת כל תקנה, מעבר לנקודת האל החזור המוסרית והרוחנית? אנחנו לא צריכים משהו נשגב יותר מבני אדם גרידא כדי לבחון את בשלותה של תרבות כלשהי למשפט? השיקולים האלה לא כבדים מדי מכדי שבני אדם יכריעו במשפט? בהחלט כן! הגדרות שכאלה יש להשאיר בידיו של אלוהים, שימסור אותן באמצעות התגלות מיוחדת. בני ישראל, בצאתם לקרב נגד הפלישתים *עם* ארון הברית אך *ללא* הסכמת אלוהים, ספגו מפלה ניצחת (שמואל א' ד'). הדרישה של התגלות מיוחדת לפני משימה שכזו היא בדיוק מה שאנחנו מוצאים בכתובים. בדומה לכך, ללא הכוונה ברורה כזו משמים, בני ישראל *לא היו* מוצדקים בתקיפתם מבצרים כנענים.

לפעמים בתכניות טלויזיה מסוימות מופיעה האזהרה, "אל תנסו את זה בבית!" בדומה לכך, עלינו לומר על "מלחמת הקודש" של ישראל: "אל תנסו את זה בלי שקיבלתם קודם התגלות מיוחדת משמים!" הנושאים האלה לא היו עניינים שנמסרו לידיהם והחלטתם של בני אדם. קרבות שיזם יהוה לא נועדו להילחם ללא הכוונתו! חשוב על התוצאות הרות הגורל כשישראל ניסו לצאת לקרב בלי הסכמתו ותמיכתו של אלוהים (למשל במדבר י"ד מ"א-מ"ה; יהושע ז'). כפי שכבר ראינו, קריאתו של אלוהים לצאת לקרב היתה ייחודית למצבו של עם ישראל. קריאה שכזו, עם זאת, אינה בגדר סטנדרט אוניברסלי, מתמשך, שתקף בכל העיתים והזמנים ולכל תרבויות העולם.

### **הכנענים ידעו איך עליהם להתנהג?**

יש חוקרים שתוהים האם אנחנו יכולים לדרוש מהכנענים להיות אחראים למעשיהם מבחינה מוסרית. אחרי הכל, *הם* הרי פשוט התנהגו בהתאם לדרכי הדת *שלהם*, כפי שלמדו מההורים שלהם, שלמדו מההורים *שלהם*. אלוהים לא צריך היה ליידע אותם באשר לדרכיו ולדרישותיו מבני האדם?

לאורך ההיסטוריה אנחנו מוצאים אומות ותרבויות שחוללו רפורמות ושיפורים בתחום המוסרי. זה לא צריך להפתיע אותנו. אחרי הכל, אלוהים מגלה את עצמו לבני האדם דרך המצפון, ההגיון, ההתנסות האנושית ודרך הבריאה. ההתגלות הזו פותחת את הדלת בפני שיפורים מוסריים מדור אחד למשנהו. גם אלה שאין בידיהם גישה לכתבי הקודש עדיין יכולים להבחין מהו הטוב והנכון ולפעול בהתאם.

כסימוכין לדברי, הרשה לי לצטט שני אנשים בעלי שם – האחד תאיסט (מאמין) מוכר והשני אתאיסט נודע. המאמין הוא שאול השליח, שנותן אישור לכך שאין צורך בהתגלות מיוחדת כלשהי בכדי שאנשים ידעו שאלוהים קיים או בכדי שיוכלו להבחין בין טוב לרע:

כִּי מַה שֶּׁנּוֹדַע עַל אֱלֹהִים גָּלוּי בְּקִרְבָּם, שֶׁהֲרֵי אֱלֹהִים גִּלָּה לָהֶם. הֲלֹא עַצְמוּתוֹ הַנֶּעְלֶמֶת, הִיא כֹּחוֹ הַנִּצְחִי וֵאלֹהוּתוֹ, נִרְאֵית בְּבֵרוּר מֵאָז בְּרִיאַת הָעוֹלָם בִּהְיוֹתָהּ נִתְפֶּסֶת בַּשֵֹכֶל בְּאֶמְצָעוּת הַדְּבָרִים שֶׁנִּבְרְאוּ. לָכֵן אֵין לָהֶם בַּמֶּה לְהִצְטַדֵּק (רומים א' 20-19).

האתאיסט הוא הפילוסוף קאיי נילסן:

יותר הגיוני להאמין שדברים בסיסיים כאלה \[כמו הכאת נשים והתעללות בילדים\] הם מעשי רשעה מאשר להאמין לתיאוריה ספקנית כלשהי שאומרת לנו שאין ביכולתנו לדעת או להאמין שהדברים האלה מרושעים… אני מאמין בכל לב שזו האמת לאמיתה ושכל מי שלא מאמין בכך לא בחן עמוקות מספיק את הבסיס לדעותיו המוסריות.[\[vii\]](/#_edn7)

כבר ראינו איך פרקים א' ו-ב' בעמוס מדגימים את שני הציטוטים האלה. אלוהים הזהיר את שכני ישראל הגויים שיהיה עליהם לתת דין וחשבון על ההתנהלות המוסרית שלהם. למרות שידעו כיצד עליהם להתנהג הם דיכאו חמלה, הדחיקו את המצפון שלהם, וביצעו מעשי עוולה נוראיים, כמו ביקוע נשים הרות או הסגרת קבוצות מיעוט פגיעות ועקורות לידי אויביהן. מחבר האגרת אל העברים קרא להם "סוֹרְרִים" (י"א 31) – כלומר, בעלי מודעות למה שמוסרי ונכון שבחרו להתעלם מזה. בספרו של ק' ס' לואיס, Abolition of Man (ביטול האדם), הוא מונה תקנונים מוסריים של תרבויות שונות לאורך העיתים. הדמיון ביניהם בנקודות מסוימות הוא מדהים: כיבוד הורים, נאמנות במסגרת חיי נישואין, איסור על גניבה, איסור על רצח, איסור על שקר, וכיו"ב.[\[viii\]](/#_edn8) במילים אחרות, התנהגות נאותה היא לא איזה דבר חמקני ובלתי נתפס כפי שאחדים חושבים.

קח למשל את רחב ובני משפחתה (יהושע ב'). למרות היותם מוטמעים בחברה הכנענית, הם מהווים אות ועדות לכך שכנענים אחרים יכלו באופן פוטנציאלי להנצל גם הם. אלוהי ישראל הושיע את עמו בצורה נחרצת משעבוד במצרים. הוא סיפק אותות ומופתים, שהעידו על מציאות קיומו וגדולתו הנשגבת מדעת, והכנענים היו מודעים לכך במלוא מובן המילה (יהושע ב' ט'-י"א; ט' ט'-י'). יש שטוענים שרחב בגדה בבני עמה כדי להציל את עצמה. אבל זו טענה הוגנת? קודם כל, רחב נטלה על עצמה סיכון עצום כשלקחה את המרגלים הזרים והסתירה אותם בביתה. ומן הסתם נאמנות לגזע או לקבוצה האתנית ממנה יצא אדם היא לא המעלה האולטימטיבית, בייחוד כשנאמנות כזו חותרת תחת מה שצודק ואמיתי. לבנים רבים בדרום אפריקה מחו נגד האפרטהייד ושברו את עולן של המסורות של אבותיהם הגזעניים, מה שהיה הדבר הנכון והראוי לעשות.

### **מדובר היה ברצח עם וטיהור גזעי?**

לטענתו של ריצ'ארד דוקינס, הריגת הכנענים היתה למעשה בגדר טיהור אתני בו "מעשי טבח שותת דם" התחוללו ב"תענוג מלא שנאת זרים". בני ישראל באמת היו אשמים בשנאת זרים – בפחד מכל מי שלא נמנו על עם ישראל?

מונחים כמו *רצח עם* ו*טיהור אתני* מעוררים תחושות שליליות בכולנו. דיוק לא ממש מעניין את דוקינס; אז הוא עושה שימוש ברטוריקה מטעה כדי להטות את חוות דעת הקהל. טיהור אתני מונע מתוך שנאה גזענית. הקבוצה הפופולרית לכאורה מכריזה שמי שאינם שייכים לה סובל כמו ממגפה כלשהי וממיטה עליהם חורבן. התרחיש הזה באמת עומד בקו אחד עם העובדות במקרה של בני ישראל? מסתבר שגישות קסנופוביות (של שנאת זרים) לא עודדו את בני ישראל להרוג את הכנענים.

כבר מלכתחילה, אלוהים אמר לאברהם ש"כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" יתברכו בצאצאיו (בראשית י"ב ג'). אנחנו לא יוצאים לדרך בפתיחה מלאה בשנאת זרים. בפרקים הבאים אחנו קוראים לא מעט דברים חיוביים על זרים. אברהם פגש במלכיצדק ונתן לו כבוד (בראשית י"ד). הוא בא במגע עם מנהיגים זרים הוגנים וישרים במצרים (בראשית י"ב) ובקרב הפלישתים (בראשית כ') שהתנהגו באופן מכובד יותר מאברהם עצמו. "עֵרֶב רַב" הצטרף לבני ישראל בצאתם ממצרים (שמות י"ב ל"ח). משה נשא אשה כושית (במדבר י"ב א'). רחב הגויה ובני משפחתה נוספו על שורות עם ישראל (יהושע ו' כ"ג), בניגוד אירוני לעכן הישראלי, שגנב מהטובין שהיו אמורים להיות חרם ביריחו והומת בשל חוסר הציות שלו (יהושע ז'). בנוסף לכך, אפשר להחיל את לשון ה*חרם* בה במידה על ישראל כמו גם על ערי הכנעני (דברים י"ג ט"ז). מאוחר יותר, נביאי ישראל גינו ברצון את רשעת ישראל, ממש כפי שגינו את רשעת שכנותיה. באופן כללי, משפט אלוהים נפל על מי שהתנהגו ברשעה וזדון – בין אם היו יהודים או גויים, כפי שמבהיר שאול בפרקים א'-ג' באגרת אל הרומים.

מעבר לכך, אלוהים ציווה גם שוב ושוב על ישראל להפגין דאגה לגרים ולתושבים (שאינם מבני ישראל) שחיו בקרבם (ראה ויקרא י"ט ל"ד; דברים י' י"ח-י"ט). מדוע? כי בני ישראל היו גרים בארץ מצרים. אלוהים הזכיר לעיתים קרובות לבני עמו שעליהם ללמוד את לקחי ההיסטוריה שלהם כדי שלא יחזרו על שגיאות העבר עם הגויים שבקרבם.

בנוסף, בהתאם לחוקי ישראל, לגר שחי בקרבם היו אותן זכויות משפטיות כמו לבן ישראל: "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה: כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כ"ד כ"ב; השווה במדבר ל"ה ט"ו). כפי שראינו, ה*גר* – מי שאימץ לעצמו את ברית ישראל ואת אלוהיו – יכל לקחת חלק בחגים ומועדים כמו חג הפסח (במדבר ט' י"ד). שיקולים שליליים כנגד ה*נכרי*נסובו סביב עניין הפשרה התיאולוגית ועבודת אלילים; הנחת המוצא לא היתה שיש לנקוט בגישה שלילית שכזו כשמדובר היה בלא-ישראלים שכמו רחב, רות או אוריה אימצו לחיקם את יהוה, אלוהי ישראל.[\[ix\]](/#_edn9) אנחנו יכולים להוסיף לכך גם את העובדה שאלוהים קרא לבני ישראל להפגין דאגה ואכפתיות אפילו כלפי אויביהם האישיים: "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ, אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה, הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹה" (שמות כ"ג ד'-ה').

ומה לגבי האישור שנתן אלוהים לבני ישראל לקחת נשך וריבית מנכרים אבל לא מאחיהם לעם ישראל (דברים כ"ג כ')? ראינו שריבית נלקחה מנכרים, שהיו תושבים זמניים בארץ ולא חלק אינטגרלי מהחברה. בדרך כלל הם שאלו כספים במטרה להשקיע אותם בעיסוקים רווחיים ויוזמות מסחריות; לא מדובר פה בהלוואות שנתנו לנכרים במטרה למנוע מהם ליפול בעוני.[\[x\]](/#_edn10) לתקנה הזו היה תמריץ מובנה: הזר (שלא היה חייב לחיות בישראל) יכל לבחור להפוך להיות חלק מישראל ולאמץ את אלוהי האמת היחידי; לו עשה כן, הוא יכל להנות מכל ההטבות הכלכליות והדאגה שציווה אלוהים על ישראל להרעיף על הגרים. במקום עוינות, אלוהים ציווה על ישראל לאהוב את הגרים והתושבים שבקרבם ולהפגין כלפיהם דאגה ואכפתיות. המצווה לאהוב את הגרים ולנהוג בהם כאילו היו אזרחים (ויקרא י"ט ל"ג-ל"ד) אין לה אח ורע בחשיבה והמנהגים אותם אנחנו מוצאים בקרב דתות המזרח הקרוב הקדום.[\[xi\]](/#_edn11)

המבקרים מצביעים על הנאמר בדברים כ"ג ד': "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהוָה; גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה עַד עוֹלָם". הציווי *הזה* לא נשמע אדיב למדי. עם זאת, מוקדם יותר (בדברים ב') שלוש אומות נזכרות לחיוב: אדום, שמקורבים לישראל דרך עשיו, אחיו של יעקב; ומואב ועמון, שמוצאם מאחיינו של אברהם, לוט. שים לב שעל ישראל נאסר לצאת נגדם למלחמה (פס' ד'-ו', ט', י"ט). אז בוא לא נראה בנאמר בשמות כ"ג ג' כשנאת זרים. יחד עם זאת, אלוהים לקח מעילה באמון ובגידה בישראל ברצינות רבה. פסוק ג' בבראשית י"ב מרמז על הבאת משפט על אלה שינהגו בישראל בצורה שלילית. ודברים כ"ג ה' חושף את הסיבה לכך שהזכות להכלל על קהל אלוהים נשללה מהעמונים והמואבים: "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם; וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר, מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם, לְקַלְלֶךָּ" (ראה במדבר כ"ב-כ"ה). ולמרות האמור לעיל, זכור שמספר דורות מאוחר יותר רות *המואביה* התקבלה בברכה בקרב ישראל. הרבה היה תלוי בשאלה אם גר מואבי (או עמוני) אימץ במלוא מובן המילה את בריתות ישראל, מה שהוביל לכך שהוא (או היא) התקבל כחלק מקהל ישראל כמאמין אמיתי ביהוה.[\[xii\]](/#_edn12) במילותיו של ג'ון גולדינגיי:

עצם העובדה שאדם לא נולד כישראלי לא שללה ממנו את האפשרות להיות חבר בקהל ישראל בכל תקופה שהיא. השאלה היתה לאיזה אל הם סגדו? הסיבה לאיסור להנישא לכנעני היא שנישואין אלה יגרמו לבן (או בת) ישראל להפנות גבם ליהוה ויובילו אותם לסגידה לאלילי נכר (דברים ז' ג'-ד'). כנעני שמסר את חייו וליבו ליהוה הוא עניין אחר.[\[xiii\]](/#_edn13)

אז הגיע הזמן שנסתום את הגולל על הרעיון הזה של גזענות בהשראת שמים או של אתנוצנטריות. למעשה, אלוהים שוב ושוב קרא לעמו שלא להניח לליבם להלך גבוהות. הוא בעצם אמר לישראל שבעלותם על הארץ לא היתה תודות לצדקתם או יושר ליבם, אלא תוצר ישיר של רשעתם של הכנענים. מעבר לכך, אלוהים ראה בישראל "עַם קְשֵׁה עֹרֶף" (דברים ט' ד'-ו'). הסטטוס של העם המועדף ניתן להם במטרה להזמין אחרים לחוות את חינו וחסדו של אלוהים – ואלוהים יכל להפר את הסטטוס הזה בה במידה. בדומה לכך, בדיוק כמו שהוא העניק את הארץ לקבוצה של ישראלים נודדים, חסרי אדמות כנחלת עולם (שמות י"ב כ"ה; במדבר ל"ד ב'), הוא יכל בה במידה גם לקחת אותה מידיהם (דברים ד' כ"ו). יושבי הארץ – בין אם כנענים או מבני ישראל – היו רק דיירים, לא בעליה (תהילים כ"ד א'; נ' י"ב).[\[xiv\]](/#_edn14)

מייד נבחן את המונח *חרם* – השמדה מוחלטת. די לומר בנקודה זו שקריאתו של אלוהים לעם ישראל "להחרים" את ערי הכנענים רוויי השחיתות הופנתה כלפי ישראל עצמם כשקבוצות בעם פותו ללכת אחרי אלילי נכר (דברים י"ג ט"ו; השווה ז' ד'; כ"ח ס"ג). מה שעניין את אלוהים הוא שאלת ה*חטא*, לא המוצא ה*אתני*. למעשה, בקוראנו את דברי הנביאים, אנחנו רואים שהם (לצד אלוהים) כעסו על חוסר צייתנותו של ישראל, מה שהוביל לאיום בהבאת משפט משמים על ישראל/יהודה הרבה יותר מכפי שאיימו בכך על עובדי האלילים. אם נקרא בזהירות, נראה שאלוהים התנגד לחטאו של *ישראל* בדיוק כמו שהוא התנגד לחטאם של אויביהם.

### **אמצעים לא יעילים?**

חלק מהמבקרים מעלים שאלה אולי קצת מביכה: אם אלוהים רצה להשמיד את הדת הכנענית באמצעות הסרת הכנענים מן הארץ, הוא לא נכשל בהשגת המטרה הזו? עם ישראל בימי המקרא לא נשאב שוב ושוב אל עבודת אלילים פאגאנית? למה הוא לא הטיל משפט אפקטיבי יותר משמים – כמו למשל אש וגופרית במטרה לטהר את הארץ מעבודת האלילים הכנענית כדי שבני ישראל לא יפלו במלכודת הרוחנית והמוסרית שהציבו בדרכם הכנענים?

מבקרים רבים מתמקדים באפקטיביות, כאילו איכשהו זה בלתי מוסרי, או לא מתאים לאלוהים להיות פחות מאפקטיבי. אבל איזו סיבה תיאולוגית גורמת לנו להניח שאלוהים חייב לפעול באפקטיביות המירבית? אנחנו יותר מדי מערביים בהנחות שלנו באשר למה שאלוהים *צריך* להיות? אלוהים מחוייב לזרז את תכליתו ומטרותיו? המטרות והתכלית של אלוהים חייבות להיות פחות "מסורבלות" כדי לגלות את אלוהותו? שאלות שכאלה לא לוקחות כמובן מאליו את הידיעה שלנו באופן מפורט מהן תכניותיו של אלוהים?

נראה שאלוהים לא רואה שיש בעיה כלשהי עם זה שאבק כוכבים קטנטן הוא ביתם של כל יושבי תבל בשעה שכל יתר היקום (עד כמה שביכולתנו לראות) לא מיושב ובלתי ניתן ליישוב. לאורך כתבי הקודש, אלוהים לקח זמן רב ועשה שימוש באמצעים לא יעילים לכאורה כדי להשיג את תכליתו. לדוגמה, אלוהים לא בדיוק הזדרז להוציא לפועל את התכנית לצאצאים-רבים-ככוכבי-השמים. במקום זאת, הוא התחיל בזוג קשישים, עקרים – אברהם ושרה – ואז המשיך לפעול דרך עם עקשן ומרדני. קטגוריות מקראיות כמו חסד, נאמנות שמעוגנת בברית, מערכת יחסים, ציות, התמדה, ואהבה הם השיקולים היותר רלבנטיים. נראה שלאפקטיביות אין מקום מרכזי במיוחד בתמונה. במילותיו של אחד מחברי, "אלוהים תמיד *כמעט* מאחר".

כתבי הקודש מעידים על אל ש*די* בו, לא בהכרח על אל *אפקטיבי.* ושאלת האפקטיביות נסובה סביב השאלה מהי ה*מטרה* הספציפית: "אפקטיביות" בעשיית מה ושלילת מה בדיוק? קניית עגבניות שגודלו בחממה בסופרמרקט הקרוב היא אולי התנהלות יעילה, אבל אם סיפוק מקסימלי הוא שעומד בראש מעיינך, אזי גידול עגבניות בחצר ביתך והנאה מטעמן של עגבניות שבשלו על השיח היא הדרך בה עליך לבחור. כן, לשם כך נדרשים יותר זמן ועבודה, אבל התוצאות הרבה יותר מהנות וטעימות.

מדוע אם כן אלוהים לא הבטיח ש*אף* כנעני לא נשאר בארץ פשוט כדי לוודא שבני ישראל לעולם לא יפלו בפיתוי של החיים אותם עודדה עבודת האלילים הכנענית? כתבי הקודש חושפים אל שפועל דרך תהליכים מבולגנים, לכאורה לא יעילים – כולל בחירה וכשלון אנושיים (בראשית נ' כ') – כדי להשיג את תכליתו הגואלת בהיסטוריה. לאלוהים חשוב יותר שבני האדם יראו את חסדו, קדושתו, ואהבתו מאשר את יעילותו. הדרך בה אלוהים בחר לא דורשת את מותו של כל כנעני באשר הוא. לא רק שהכנענים נדחקו אל מחוץ לתחומי הארץ באופן *מספק* כך שלא יחתרו באופן מהותי תחת היושרה המוסרית והרוחנית של עם ישראל בסופו של דבר, אלא שגם כפי שנראה בהמשך, הכנענים לקחו חלק בתכנית הגאולה של ישראל בתנ"ך ובברית החדשה גם יחד (ראה זכריה ט'; מתי ט"ו 22; השווה תהילים פ"ז ד'-ו'; ישעיהו י"ט כ"ג-כ"ה).[\[xv\]](/#_edn15)

למרות התעוררויות רוחניות והצלחות מוסריות שהתרחשו מדי פעם בהיסטוריה של עם ישראל, כשלונם למגר את עבודת האלילים הוביל לצרות רבות. ישראל שילם מחיר כבד על הפשרות שלקח על עצמו בדמות הגלית הממלכה הצפונית בידי אשור (בשנת 587/6 לפנה"ס; ראה מלכים ב' י"ז ז'-מ"א; דברי הימים ב' ל"ו ט"ו-כ"א). האיום המוסרי והתיאולוגי של דת זרה, עם זאת, לא פגע בישראל עד כדי כך שהמונותאיזם והמודעות שלו לברית שהיתה נחלתו עם אלוהים בוטלו לחלוטין. בפרוש המאה הראשונה לספירה, הבמה התיאולוגית נערכה באופן מספק: כתבי הקודש של עם ישראל נשתמרו, זהותו הלאומית עוצבה, עבודת אלוהים במקדש הושבה על כנה, ציפיות העם למשיח הוצתו מחדש, ומסירות העם למונותאיזם הובטחה. למרות הפשרות שעשה עם ישראל והמרידות שלו לאורך הדורות, כניסתו של ישוע לתמונה הגיעה כאשר "מָלְאָה הָעֵת" (גלטים ד' 4). זו היתה התנהלות אפקטיבית ויעילה? לא במובן ברור לעין. היה די בכך? בהחלט!

### **לוחמה קוסמית**

עבודת אלילים לא היתה דבר תמים או לא מזיק. התנ"ך מקשר בין עבודת אלילים לבין שדים – כלומר, אוביו הקוסמיים של אלוהים שמרדו נגדו: "שְּׂעִירִם" (ויקרא י"ז ז'); "\[אלים\] זָרִים… שֵּׁדִים… לֹא-אֵל" (דברים ל"ב ט"ז-כ"א);
"שֵּׁדִים… עֲצַבֵּי כְנָעַן" (תהילים ק"ו ל"ז-ל"ח); "שדים" (ישעיהו ס"ה ג', תרגום השבעים). אפילו פרעה – הייצוג של אלי מצרים עלי אדמות – היווה תמונה של ההתנגדות הקוסמית הזו. לפיכך ביציאת מצרים, יהוה הוא הלוחם הקוסמי שיוצא למלחמה נגד כוחות הרשע של מצרים והרוחות הרעות שמאחוריהם. הברית החדשה ממשיכה את התימה הזו (ראה הראשונה לקורינתים י' 22-19; השניה לקורינתים ו' 16-14; אפסים ו' 18-12). מעורבותו של אלוהים בקרב לא נעשית לצורך אלימות או אפילו נצחון כמו שהיא נעשית במטרה לכונן שלום וצדק.[\[xvi\]](/#_edn16)

מצוותו של אלוהים לישראל למגר את אלילי הכנענים ואת עבודת אלילי הנכר מהארץ מדגישה את המלחמה הקוסמית שניצחת בין יהוה וכוחות הרשע שמתנגדים לשלטונו. התימה הזו של מלחמה רוחנית בהחלט מבוטאת במידה ניכרת יותר בברית החדשה, שחושפת בברור את השטן ואת צבאותיו כאויביו האולטימטיביים של אלוהים ושל התפשטות מלכותו. יהוה – "אלוהי צבאות" (ראה תהילים כ"ד ז'-י') – הוא "אִישׁ מִלְחָמָה" (שמות ט"ו ג') שמתנגד לכל מה שמזהם את דמותו בקרב בני האדם, את כל מה שמאיים על שגשוג האדם, ואת כל מה שמציב עצמו כנגד שלטון הצדק של אלוהים. "מלחמות יהוה" הן לא סתם עימות בין אלוהות כזו ואחרת; הן מייצגות התנגשות של שני סדרי עולם: אחד שמושרש במציאות ובצדק, והשני בהתכחשות למציאות ובאלימות; אחד מייצג את הסדר שכונן ברגע הבריאה, והשני מתנגד לבריאה.[\[xvii\]](/#_edn17)

כיבוש כנען בידי בני ישראל, אם כן, שונה לחלוטין מהאנלוגיה של הגנרל לין, שמתעדת מצב בו אומה חזקה יותר פולשת ומשתלטת על אומה חלשה יותר. מצב שכזה יעורר, ובצדק, את התגובה, "מה נותן לאומה החזקה יותר את הזכות לפעול כך?" אולי אנחנו צריכים לחשוב יותר בהתאם לקווים של משטרת סיציליה שפולשת למאחזים של האפייה כדי למגר רשת מושחתת של פשע כדי שאזרחי הארץ יוכלו לחיות בשלום במקום בפחד.

בדיוק כפי שמכות מצרים היו המחשה של משפט אלוהים על אלילי מצרים, כך מלחמות ישראל חושפות את שלטונו הריבוני של אלוהים על אלילי אומות העולם. במלחמות ישראל שזכו לאישורו הרשמי של אלוהים, נתגלו כוחו העל טבעי של אלוהים ועליונותו על הכל:[\[xviii\]](/#_edn18)

- אלוהים לא הניח לישראל להחזיק בצבא קבוע (ראה מפקד העם הלא חוקי שערך דוד כמתואר בשמואל ב' כ"ד א'-י"ז); מלחמות ישראל לא נועדו עבור לוחמים מקצועיים אלא חובבנים ומתנדבים. לחימה, עם זאת, לא נועדה לרכי הלב או לאלה שדאגות אחרות מסיחות את דעתם. אלה שחסרו אומץ או שהיו להם סיבות אחרות שלא לרצות להילחם הורשו – ואף *הוזמנו* – לפטור עצמם מלקחת חלק בקרב (ראה דברים כ' ה'-ח').
- חיילים שנלחמו במלחמות יהוה לא קיבלו תשלום, וגם לא יכלו לקחת חלק בשלל ובביזה באופן אישי, שלא כמו במסגרת טקטיקות מלחמה במקומות אחרים במזרח הקרוב הקדום.
- מלכים, ראשי שבטים וכהנים גדולים לא הוסמכו או הורשו לקרוא למלחמה, רק נביא יכל לעשות כן באמצעות התגלות משמים.
- נצחונות צבא האספסוף (ברובו) של ישראל היוו אות ועדות לכך שאלוהים הוא שנלחם בעבורם (לדוגמה דברי הימים ב' כ').

באמצעות מלחמות ישראל המתוארת תנ"ך, אלוהים רצה להפגין את גדולתו, לא את כוחם של בני אדם. ולמרות שישראל האמיתי – גוף המשיח – לא קורא למלחמה נגד "בשר ודם" (אפסים ו' 12) היום, שורשיה של מלחמתנו נגד השטן ובאי כוחו טמונים במלחמות יהוה המתוארות בתנ"ך.

## ***הריגת הכנענים (ב')***

כפי שכבר אמרנו, "מלחמות הקודש" של התנ"ך – או ליתר דיוק, "מלחמות יהוה" –ביסודו של דבר הן הנושא האמוציונלי ביותר נגדו יוצאים מבקרי המקרא. בין אם זה מוצא חן בעינינו, אם לאו, מלחמה היא עניין שבשגרה בעולם מלא החטא בו אנחנו חיים. אנחנו יודעים, למעשה, שמלחמה היתה אורח חיים – ולעיתים קרובות עניין של חיים ומוות – במזרח הקרוב הקדום. עם זאת, המלחמות הבעייתיות התרחשו בעיקר במהלך השלב ההיסטורי השני של עם ישראל, בימי יהושע ומייד לאחר מותו, בתקופה התיאוקרטית של קיומו של ישראל כעם. כפי שהזכרנו, לוחמת יהוה הזו לא היתה הסטנדרט הרצוי לשלבים אחרים בהיסטוריה של עם ישראל. היא לא נועדה להיות מרכיב קבוע בסיפורו של עם ישראל. היא היתה ייחודית לישראל בשלב ספציפי זה בהיסטוריה ולא נועדה להיות דבר חוזר ונשנה בשלבים מאוחרים יותר בהיסטוריה של ישראל או עם אחר כלשהו. ללא ציווי ישיר מאלוהים (וכפועל יוצא מכך הסיבות המוסריות המספקות שלו), תקיפת הכנענים *לא* היתה זוכה להצדקה.

### **הסתננות, מאבקים פנימיים וכיבוש**

איך כבשו בני ישראל את הארץ המובטחת? חוקרי המקרא וארכאולוגים ממשיכים להשקיע מאמצים במטרה לחשוף את טבע מערכת היחסים בין ישראל והכנענים, והם מוצאים משהו הרבה יותר מורכב מהגרסה המסורתית של מודל כיבוש הארץ. התמונה המקיפה יותר כוללת לא רק כיבוש אלא גם שילוב של גורמים אחרים. מעבר ללוחמה צבאית, התרחשה גם מעין הסתננות לתוך הארץ (ראה שופטים א' א' – ב' ה'). מאבק פנימי היה היבט נוסף – כלומר, בני ישראל לעיתים קרובות נכשלו למגר את עבודת האלילים ולהבדיל את עצמם מאורח החיים הפגאני של שכניהם. ההודאה הריאליסטית של כתבי הקודש ש"הכנעני עוד בארץ" מרמזת על כך שהתרחש דבר שהוא מעבר למבצע צבאי.[\[xix\]](/#_edn19)

לפי ספרי יהושע ושופטים כיבוש הארץ כלל תהליכים פחות דרמטיים של הסתננות ומאבקים פנימיים. כניסת ישראל לארץ כנען כללה יותר מאשר רק את המוטיב הצבאי. חוקר המקרא גורדון מק'קונוויל אומר על ספר יהושע שאין לנו פה "מודל של כיבוש פשוט, אלא תמונה מעורבת של הצלחה וכשלון, נצחון מיידי, והתקדמות איטית באמצעות פשרות וויתורים הדדיים".[\[xx\]](/#_edn20) בדומה לכך, חוקר המקרא דייויד הווארד טוען שמודל הכיבוש דורש התאמה. מדוע? כי "אי אפשר לקבל את המודל הסטראוטיפי של צבא כובש ישראלי שצולח על כנען ומשחית את כל הנקרה בדרכו. המידע שמספק התנ"ך לא תומך במודל שכזה". הוא מוסיף שבני ישראל נכנסו לכנען ואכן לקחו חלק במערכה צבאית "בלי להשאיר בעטים חורבן חומרי מהותי".[\[xxi\]](/#_edn21) נחזור לדון בנקודה חשובה זו בהמשך.

### **רטוריקה של הגזמה במזרח הקרוב הקדום**

רוב המאמינים המשיחיים במערב קוראים את סיפור כיבושי יהושע כשברקע השיעורים שלמדו כילדים בבית הקהילה באמצעות עזרים מפלנל או מספר של סיפורי התנ"ך לילדים. הרושם שזה הותיר בהם הוא של מבצע חיסול, הריגה והרס מוחלטים. בחינה מדוקדקת יותר של הטקסט המקראי מגלה הרבה יותר ניואנסים – והרבה פחות שפיכות דמים. בקיצור, כיבוש כנען היה נרחב ואלים הרבה פחות מכפי שאנשים מניחים.

כמו בני ימיו במזרח הקרוב הקדום, יהושע השתמש ברטוריקה קונבנציונלית של לוחמה. ההתנסחות הזו נשמעת באזנינו כמו הגזמה והתרברבות. שים לב קודם כל ללשון הגורפת אותה אנחנו מוצאים ביהושע י' מ': "וַיַּכֶּה יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הָאָרֶץ הָהָר וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה וְהָאֲשֵׁדוֹת, וְאֵת כָּל מַלְכֵיהֶם, לֹא הִשְׁאִיר שָׂרִיד; וְאֵת כָּל הַנְּשָׁמָה הֶחֱרִים, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". יהושע השתמש בהתרברבות הרטורית שהיתה נהוגה בימיו, בטענו ש*כל* הארץ נכבשה, *כל* המלכים הובסו, ו*כל* הכנענים הוחרמו (השווה י' מ'-מ"ב; י"א ט"ז-כ"ג: "וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הָאָרֶץ… וַיִּתְּנָהּ יְהוֹשֻׁעַ לְנַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל"). ובכל זאת, כפי שנראה, יהושע עצמו הודה בכך שזה לא בדיוק מה שקרה.

חוקרי המקרא ממהרים להודות בכך שספר שופטים קשור מבחינה ספרותית לספר יהושע. ועם זאת הפרקים הראשונים בספר שופטים (שדרך אגב, חוזרים על תיאור מותו של יהושע) מראים שמשימת כיבוש הארץ טרם הושלמה. בשופטים ב' ג', אלוהים אומר, "וְגַם אָמַרְתִּי, לֹא אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם". מוקדם יותר, בשופטים א' כ"א, כ"ז-כ"ח נאמר ש"אֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם \[הם\] לֹא הוֹרִישׁוּ"; "לֹא הוֹרִישׁ…"; "וְהוֹרֵישׁ לֹא הוֹרִישׁוֹ". הגויים האלה נשארו בארץ "עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (פס' כ"א). העמים שלכאורה נמחקו מעל פני האדמה מופיעים שוב בסיפור. תושבים כנענים רבים פשוט נשארו בסביבה.

יש מי שיאשימו את יהושע בכך שהוא מטעה את קוראיו או שהוא פשוט שגה. ממש לא. הוא דיבר בלשון שהיתה נהוגה ומובנת בימיו. יהושע לא ניסה להוליך אף אחד שולל, הוא פשוט אמר שהוא הכה מכות ניצחות באויביו. מצד שני, יהושע אומר, ש"לֹא נוֹתַר עֲנָקִים בְּאֶרֶץ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (יהושע י"א כ"ב); שהם למעשה "הוחרמו \[הושמדו\] לחלוטין" באזור ההר (י"א כ"א). באופן מילולי? לא לפי אותו ספר יהושע – למעשה, כלב מאוחר יותר ביקש רשות לגרש את הענקים מאזור ההר (י"ד י"ב-ט"ו; השווה ט"ו י"ג-י"ט). שוב, יהושע לא מנסה להוליך פה אף אחד שולל. בהתחשב בשימוש הרווח במזרח הקרוב הקדום בהיפרבולה, הוא יכל לומר בלי סתירה כלשהי שגויים "נותרו בקרבכם"; הוא ממשיך ומזהיר את ישראל שלא להזכיר, להשבע, לשרת או להשתחוות לאלילי הכנענים (יהושע כ"ג ז, י"ב-י"ג; השווה ט"ו ס"ג; ט"ז י'; י"ז י"ג; שופטים ב' י'-י"ג). שוב, למרות שהארץ "שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה" (יהושע י"א כ"ג), פרקים י"ג והלאה מעידים בפנינו שחלק ניכר משטח הארץ טרם נכבש (י"ג א'). שבט אחר שבט לא הצליחו לגרש את הכנענים מקרבם (י"ג י"ג; ט"ו ס"ג; ט"ז י'; י"ז י"ב-י"ג, י"ח), ויהושע אומר לשבעה מהשבטים "עַד אָנָה אַתֶּם מִתְרַפִּים לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם?" (י"ח ג').

מעבר לכך, אלוהים אמר לבני ישראל שתהליך מיגור הכנענים מן הארץ יהיה תהליך הדרגתי (בדברים ז' כ"ב אנחנו רואים את הצפי, ובשופטים ב' כ'-כ"ג אנחנו רואים את האישור לכך). תהא הסיבה אשר תהיה מאחורי כשלונם של ישראל לגרש את הכנענים – בין אם כתוצאה מחוסר ציות או הגישה של "לאט אבל בטוח" שהפגין אלוהים – בכל זאת נאמר לנו בספר יהושע במונחים גורפים שבני ישראל מיגרו את כל הכנענים מן הארץ. בדיוק כפי שאנחנו עשויים לומר שקבוצת ספורט כלשהו "כיסחה" או "קברה" את יריביה, באותו האופן מחבר (עורך) ספר יהושע עשה שימוש ברטוריקה של ימיו.

את רטוריקת הלוחמה הקונבנציונלית של יהושע אנחנו מוצאים בשפע בתיאורים צבאיים רבים מהמזרח הקרוב הקדום באלף הראשון והשני לפנה"ס. הלשון הנהוגה בדרך כלל מוגזמת, מלאת תעוזה ומתארת חורבן טוטלי. הקורא הפיקח ידע לזהות שמדובר בהיפרבולה; בני זמנו של יהושע לא ראו בדברים האמורים כאמת לאמיתה באופן מילולי.[\[xxii\]](/#_edn22) המומחה לחקר מצריים העתיקה ותרבותה, קנת' קיטצ'ן מציין שהלשון הזו הוליכה חוקרי מקרא רבים שולל בהערכתם את ספר יהושע; יש שהסיקו שהלשון שמתארת טבח מקיף וכיבוש מוחלט – שבהסתמך על אותות וסימנים אחרים לא באמת התרחש – מוכיחה שהתיאורים האלה הם מלאכותיים ומזוייפים. אבל תיאורים מהמזרח הקרוב הקדום עשו שימוש נרחב בלשון של "חורבן מוחלט (חרם)" והשמדה גם כשהמאורע לא התרחש באמת במציאות. הנה כמה דוגמאות:[\[xxiii\]](/#_edn23)

- תחותמס השלישי מלך מצריים (אמצע המאה החמש עשרה לפנה"ס) התרברב ואמר ש"צבאה האדיר של מיתני \[ממלכה חורית\] מוגר בתוך שעה, חוסל לחלוטין כמו אלה (שעכשיו) אינם קיימים עוד". למעשה, כוחות מיתני המשיכו להילחם במאות החמש עשרה והארבע עשרה לפנה"ס.
- המלך החיתי מורסילי השני (שמלך בין 1322 ל-1295 לפנה"ס) תיעד את הפיכתו את "הר אשרפיה ריק (מאדם)" ואת "הר תריקרימו ריק (מאדם)".
- ה"מנשר" של רעמסס השני מספר על נצחונותיה הפחות-ממזהירים של מצרים בארם (סוריה) (סביב 1274 לפנה"ס). ולמרות זאת הוא מכריז שהוא טבח "בכל כוח" החיתים, "בכל ראשי המדינות", תוך התעלמות וזלזול ב"מיליוני הזרים", שנחשבו בעיניו ל"מוץ שנישא ברוח".
- על גבי מצבת הסלע של מרנפתח (סביבות 1230 לפנה"ס), רעמסס השני, בנו של מרנפתח הכריז, "ישראל הושמד, זרעו איננו עוד" – דוגמה נוספת להכרזה נמהרת.
- מישע מלך מואב (830/840 לפנה"ס) התרברב שממלכת ישראל הצפונית "נחרבה לעולם ועד", הכרזה שבאה כמאה שנה מוקדם מדי. אשור החריבה את ישראל רק בשנת 722 לפנה"ס.
- מושל אשור סנחריב (681-701 לפנה"ס) עשה שימוש בהיפרבולה דומה: "את חיילי החִירִים, אויבים מסוכנים, הכרתתי בחרב; לא אחד נותר מהם".

אני חושב שאתה קולט את התמונה. בוא נחזור לטקסט המקראי כדי לחדד את הנקודה. בפרקים ט'-י"ב בספר יהושע אכן נעשה שימוש בתחבולות הספרותיות הטיפוסיות למזרח הקרוב הקדום לתיאור לוחמה. אבל בסופו של הספר, יהושע מסכם בצורה עניינית את קיומם המתמשך של הכנענים בארץ שיכול להוות איום על בני ישראל. הוא מזהיר את ישראל מפני עבודת אלילים וסיגול דרכי שכניהם: "כִּי אִם שׁוֹב תָּשׁוּבוּ וּדְבַקְתֶּם בְּיֶתֶר הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, הַנִּשְׁאָרִים הָאֵלֶּה, אִתְּכֶם; וְהִתְחַתַּנְתֶּם בָּהֶם וּבָאתֶם בָּהֶם, וְהֵם בָּכֶם. יָדוֹעַ תֵּדְעוּ כִּי לֹא יוֹסִיף יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לְהוֹרִישׁ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם" (יהושע כ"ג י"ב-י"ג).

מוקדם יותר בדברים ז' ב'-ה', אנחנו מוצאים מתיחות דומה. מצד אחד, אלוהים אומר לישראל שעליהם "להביס" ו"להחרים" את הכנענים (פסוק ב') – השמדה מוחלטת מטעמי קדושה. מצד שני, הוא מייד ממשיך ואומר בפסוקים הבאים:

וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם; בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ, וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ. כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים; וְחָרָה אַף יְהוָה בָּכֶם, וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר. כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ, לָהֶם – מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ, וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ; וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן, וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ (פס' ג'-ה').

אם הכנענים היו אמורים להיות מושמדים באופן מוחלט, לשם מה הדיון הזה בכלל באיסור חיתון או מסחר איתם? הפסוק האחרון שם דגש על כך שהנושא שעומד בליבו של העניין הוא דתי: בני ישראל נקראו להחרים מזבחות, פסילים ומצבות מקודשות. במילים אחרות: מיגור הדת הכנענית היה חשוב הרבה יותר מהשמדת העמים הכנענים.[\[xxiv\]](/#_edn24) נקודה זו מופיעה כבר קודם לכן בשמות ל"ד י"ב-י"ג: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ; פֶּן יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ. כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן, וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן, וְאֶת אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן". בדברים י"ב ב'-ג', אנחנו מוצאים את אותו הדגש על השמדת ה*דת* הכנענית:

אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם; עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת, וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם, וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן; וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא.

גארי מילר אומר שמטרת החרם היתה "לראות את בני ישראל מבוססים בארץ מטוהרת מעבודת אלילים כנענית עד כמה שאפשר ללא כאב וסבל". המטרה היתה "להסיר את מה שכפוף לחוקי \[*החרם*\] (את האלילים)". שורש הבעיה שנצבה בפני ישראל לא היה "האנשים עצמם, אלא אורח החיים הפאגאני שלהם". כשלון להסיר את עבודת האלילים יעמיד את בני ישראל במצב בו היו נתונים הכנענים ואליליהם לפני אלוהים. בני ישראל יסתכנו בהחרמתם המוחלטת והמקודשת.[\[xxv\]](/#_edn25)

ובכל זאת, בני ישראל לא עשו עבודה מוצלחת במיוחד להסרת המוקש של אלילי הנכר מן הארץ (תהילים ק"ו ל"ד-ל"ה). רבים מהכנענים, כפי שכבר ציינו, נותרו בארץ "עד היום הזה", ורבים מהם הפכו למס עובד בישראל (יהושע ט"ו ס"ג; ט"ז י'; י"ז י"ב-י"ג; שופטים א' י"יט, כ"א, כ"ז-ל"ה).

### **העמלקים**

בשמואל א' ט"ו אנחנו נתקלים במערכת נוספת של אזכורי "חרם" – ששמורים לאויב שנחוש בדעתו למגר את ישראל. כאן, אלוהים אומר לשאול להחרים את העמלקים ולא לחוס עליהם: "עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" (פס' ג'). לאורך הפרק, נראה ששאול השמיד את כל העמלקים – פרט למלך אגג – אבל חס על בעלי החיים. שאול לא ציית לאלוהים באופן מוחלט, והנביא שמואל נאלץ לסיים את העבודה ולהמית את אגג בעצמו. מכיוון ששאול לא מילא אחר הוראות אלוהים באופן מוחלט, אלוהים דחה אותו כמלך.

כמו בסיפורי יהושע, על פניו נראה ששאול כילה את כל העמלקים. נחזור לנקודה זו מאוחר יותר, אבל תחילה בוא נשאל: מי היו העמלקים? עם הנוודים הזה היו אויבי ישראל כבר לאחר חצייתם את ים סוף (שמות י"ז). תשושים וחסרי יכולת להילחם, בני ישראל ניצבו בפני עם מאיים שלא הפגין דאגה ואכפתיות כלשהן לבני ישראל הפגיעים והמותשים. העמלקים לא הרפו ידם בנסיונותיהם להשמיד את ישראל, והמשיכו להיות קוץ בבשר ישראל למשך דורות (ראה שופטים ג' י"ג; ו' ג'-ה', ל"ג; ז' י"ב; י' י"ב; וכיו"ב).

שוב, הסיפור המתואר בשמואל א' ט"ו נדמה על פניו כמקרה ברור של השמדה מוחלטת. אף עמלקי לא נשאר, נכון? לא נכון! בשמות א' כ"ז ח' נאמר, "וַיַּעַל דָּוִד וַאֲנָשָׁיו, וַיִּפְשְׁטוּ אֶל הַגְּשׁוּרִי והגרזי (וְהַגִּזְרִי)…" ועל העמלקי "שהוחרמו"! אבל, זה היה סוף העמלקים? לא, הם מופיעים שוב בשמואל א' ל': העמלקים ביצעו את אחת הפשיטות הנודעות לשמצה שלהם (פס' א'); דוד רדף אחריהם כדי להציל את הישראלים שנשבו ואת השלל שהעמלקים לקחו (פס' י"ח); וארבע מאות מהם נמלטו (פס' י"ז). אז בניגוד לרושם הרווח, שאול *לא* חיסל את העמלקים מעל פני הארץ, דבר שספר שמואל א' עצמו מבהיר. ואפילו דוד לא סיים את המלאכה. העמלקים עדיין היו בישראל בימי המלך חזקיהו כמאתיים וחמישים שנה מאוחר יותר (דברי הימים א' ד' מ"ג).

בשלב זה אנחנו מגיעים לימיה של אסתר, כשהיהודים היו נתונים תחת שלטון המלך הפרסי אחשוורוש (565-486 לפנה"ס). כאן אנחנו פוגשים ב"המן האגגי" (אסתר ג' א'). זוכר את המלך אגג העמלקי משמואל א' ט"ו ח'? כן, המן היה עמלקי שהמשיך את המסורת העמלקית של רדיפת עמו של אלוהים. "צֹרֵר הַיְּהוּדִים" (אסתר ג' י'), המן יצא במבצע להשמדת היהודים כעם (ג' י"ג).

ביודעו שעוינות עמלקית נוקשה תמשיך ותתקיים למשך קרוב לאלף שנה בהיסטוריה של עם ישראל, אלוהים הזכיר לעמו לא להרפות בהתנגדותם לעמלקים (דברים כ"ה ט"ו-י"ז). אחרת, העמלקים האכזרים יבקשו להשמיד את ישראל. לו העמלקים השיגו את רצונם, בני ישראל היו נמחקים מעל פני האדמה. שלא כמו עמים כנענים אחרים, העמלקים לא יכלו להיטמע בישראל.

מה הלקח של הסיפור? אל תאמץ פשוט קריאה שטחית של הסיפור על כך ששאול "החרים (השמיד עד תום)" את העמלקים. כשאנחנו קוראים משפטים בנוסח של "החרמת כל שנשמה באפו", עלינו להיות זהירים. למעשה, עד כמה שידוע לנו ובהתבסס על מה שראינו בספר יהושע (ומה שנראה מייד), יכול להיות ששאול פשוט ניהל קרב עם לוחמים והם אלה שהושמדו, לא אזרחים מן המניין. סביר להניח ש"עיר עמלק" (שמואל א' ט"ו ה') היתה מחנה צבאי (אולי קבוע פחות או יותר) מבוצר.[\[xxvi\]](/#_edn26) כן, אנחנו בהחלט עדים פה לתבוסה מוחלטת, אבל משהו אחר קורה כאן בנוסף לכך. נמשיך לחקור ולבחון נקודה זו בהמשך.

דבר נוסף שקשור לכך: לשון ה*חרם* בהקשר למלחמות ישראל נגד עמים אחרים מתמקדת תחילה בכנענים (המילה *חרם* מופיעה שלושים ושבע פעמים); הריכוז השני של שימוש במילה *חרם* (עשר פעמים) מתמקד בעמלקים בשמאול א' ט"ו. השימוש במילה *חרם* בתקופת כיבוש הארץ – לצד החלת המילה על העמלקים, אויבי ישראל משכבר הימים – מצביע על כך שהמונח *מוגבל*. לשון זו לא הוחלה על מלחמות ישראל נגד עמים אחרים, ממש כמו ש"מלחמות הקודש" של ישראל עם עמים אחרים אינן משתרעות מעבר לתקופת זמן מוגבלת זו.[\[xxvii\]](/#_edn27)

### **גברים, נשים וילדים**

חוקר המקרא ריצ'ארד הס כתב בפרוטרוט על שאלת הכנענים, והוא מספק תובנות חשובות נוספות על הנושא.[\[xxviii\]](/#_edn28) הוא טוען בצורה משכנענת שהכנענים שיועדו להשמדה היו מנהיגים פוליטיים והצבאות שלהם ולא אזרחים מן השורה. לדוגמה, דברים כ' י'-י"ח מזכיר את ה*חרם*, תוך התייחסות לחורבן המוחלט של כל החיילים שנלחמו בקרב ולא של אזרחים שאינם חלק מהצבא.[\[xxix\]](/#_edn29)

אבל עם זאת, יהושע ו' כ"א לא מזכיר את ההחרמה המוחלטת של כל הנמצא בעיר ביחס לגברים ונשים, צעירים וזקנים, שור, שה וחמור? הביטוי הזה "מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה" מופיע שבע פעמים בתנ"ך תוך התייחסות לעי (יהושע ח' כ"ה); עמלק (שמואל א' ט"ו ג'); שאול בנוב (שמואל א' כ"ב י"ט \[מראה מקום זה הוא היחידי בו מוזכרים תינוקות וילדים\]); ירושלים בימי עזרא (נחמיה ח' ב'); וישראל (שמואל ב' ו' י"ט; דברי הימים ב' ט"ז ג'). בכל פעם – פרט לנוב, שם שאול המית את כל משפחת הכהונה פרט לאחד מבניו של הכוהן (שמואל א' כ"ב כ') – נעשה שימוש במילה *כל.*

אותו עיקרון חל גם על קטעים קודמים יותר בדברים: "וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא, וַנַּחֲרֵם אֶת כָּל עִיר מְתִם, וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף; לֹא הִשְׁאַרְנוּ שָׂרִיד" (ב' ל"ד); ושוב "וַנַּחֲרֵם אוֹתָם כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ לְסִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן; הַחֲרֵם כָּל עִיר מְתִם, הַנָּשִׁים וְהַטָּף" (ג' ו'). נדמה כי הביטוי "מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה" או ביטויים דומים הם *סטריאוטיפיים* ונועדו לתיאור כל תושבי עיר או מחוז, "מבלי להשפיע על הקורא לצאת בהנחות כלשהן באשר לגילאים או אפילו למינם של המומתים".[\[xxx\]](/#_edn30) (זה הופך ברור יותר בחלק הבא).

בוא נזכור שחסד תמיד היה זמין לכל כנעני שהגיב באופן חיובי לאלוהי ישראל. למרות שהחרם הוחל במסגרות ספציפיות, זה לא שולל את האפשרות לחמלה על אנשים דוגמת רחב ומשפחתה. החרם התיר – ואף קיווה למצוא – יוצאים מן הכלל.

### **יריחו, העי, וערי כנענים אחרות**

במבט ראשון הלשון שנוקט ספר יהושע לגבי יריחו והעי נראית חמורה למדי: " וַיַּחֲרִימוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּעִיר, מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר, לְפִי חָרֶב" (ו' כ"א); "וַיְהִי כָל הַנֹּפְלִים בַּיּוֹם הַהוּא מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה, שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף; כֹּל אַנְשֵׁי הָעָי" (ח' כ"ה).[\[xxxi\]](/#_edn31) הקורא הממוצע לא ישים לב לעובדה שהלשון הסטראוטיפית הזו של המזרח הקרוב הקדום למעשה מתארת התקפות על מצודות צבאיות או על חיל משמר, לא על אוכלוסיה אזרחית שכוללת נשים וילדים. אין עדויות ארכאולוגיות כלשהן לשהותן של אוכלוסיות אזרחיות ביריחו או בעי.

בהתחשב במה שידוע לנו על חיי הכנענים בתקופת הברונזה, יריחו והעי היו מבצרים צבאיים. למעשה, יריחו שמרה על נתיבי המעבר בין בקעת הירדן עד למרכזי האוכלוסיה בארץ ההר. היא היוותה את קו ההגנה הראשונה בצומת בין שלוש דרכים שהובילו לירושלים, בית-אל ועורפה. כלומר מלחמות ישראל ביריחו כוונו הופנו כלפי מערכים צבאיים וממשלתיים; יריחו היתה המקום בו שכנו המלך, הצבא וכוהני הדת. השימוש במונחים "אשה" ו"נער עד זקן" היה פשוט התנסחות שגרתית במזרח הקרוב הקדום שבה נעשה שימוש גם אם נשים וילדים לא באמת התגוררו במקום. הלשון שמדברת על "כל" ("מאיש ועד אשה") ביריחו ובעי היא "ביטוי סטריאוטיפי לחורבן כל חיי האדם במצודה, שהורכבה ככל הנראה רק מחיילים ואנשי צבא".[\[xxxii\]](/#_edn32) הטקסט לא מחייב שהותם של נשים, ילדים וזקנים בערים האלה.

המונח *עיר* מחזק את הרעיון הזה.[\[xxxiii\]](/#_edn33) יריחו, העי, וערים כנעניות רבות אחרות שימשו בעיקר לאכלוס מבנים ומוסדות ממשלתיים, בשעה שיתר העם (כולל נשים וילדים) חיו בכפרים הסובבים. מכתבי תל אל-עמארנה (המאה הארבע עשרה לפנה"ס) – התכתבות בין הפרעונים המצרים ושליטים בכנען ובאזורים השכנים – מעידים שערי מבצר ומעוזים כמו ירושלים ושכם היו שונות ממרכזי האוכלוסיה שלהם (תחת שליטתם).[\[xxxiv\]](/#_edn34) שוב, כל ההוכחות הארכאולוגיות מצביעות על כך שאוכלוסיה אזרחית לא התגוררה ביריחו, בעי, ובערים האחרות המוזכרות בספר יהושע. עדויות אחרות מהמקרא על ערים שונות ששימשו כמבצרים, מעוזים צבאיים או בסיסים צבאיים קיימות גם כן (לדוגמה, רבה בשמואל ב' י"ב כ"ו; ציון בשמואל ב' ה' ז' ודברי הימים א' י"א ה', ז').

העובדה הזו הופכת ברורה עוד יותר באמצעות השימוש במונח האסוציאטיבי *מלך*. מילה זו היתה רווחת בכנען במהלך התקופה האמורה לתיאור מנהיג צבאי שמחוייב לתת דין וחשבון לשליט רם ממנו שנמצא במקום אחר. מעבר לכך, הקרבות המתוארים ביהושע לא מזכירים אזרחים – נשים וילדים (ניגע בשאלת רחב בהמשך). בהסתמך על השיקולים המוצלחים ביותר מכתובות כנעניות וממצאים ארכאולוגיים אחרים (כלומר המחסור בהימצאותם של חפצים ופריטים שמעידים על "יוקרה" ומצביעים על עושר ומעמד חברתי, כפי שניתן היה לצפות למצוא במרכזי אוכלוסיה כללית), יריחו היתה יישוב קטן שמנה אולי מאה או פחות חיילים. מסיבה זו כל בני ישראל יכלו להקיף אותה שבע פעמים ואז לצאת נגדה לקרב בו באותו יום.[\[xxxv\]](/#_edn35)

כהערה צדדית, אנחנו יכולים להוסיף שתרגום המספרים שמופיעים בתיאורי לוחמה בתנ"ך יכול להיות בעייתי. יכול להיות שהמספרים פשוט לא גבוהים כפי שנהוג לחשוב. המילה *אלף* (שבדרך כלל נתפסת כמספר "אלף") יכולה להתפרש גם במשמעות של "יחידה" או "כיתה" מבלי לציין מספר ספציפי.[\[xxxvi\]](/#_edn36)

לפיכך, אם יריחו היתה מצודה, אז "כל" אלה שהומתו שם היו לוחמים לצד מנהיגים פוליטיים ודתיים. רחב ובני משפחתה יכלו להיות היוצא מן הכלל, אזרחים שחיים בתוך המצודה הצבאית הזו.[\[xxxvii\]](/#_edn37) אותו הגיון תקף לגבי כל ספר יהושע. בשעה שהטקסט המקראי מציין "מלכים" (מנהיגים צבאיים) ספציפיים שהומתו בקרבות עם ישראל, הוא לא מונה אזחים ספציפיים שמצאו את מותם. העדות המצטברת מציעה את ההפך הגמור ממה שלימדו אותנו בשיעורי התנ"ך.

בדומה לכך, השמדתו של שאול את העמלקים יכלה להיות תרחיש דומה (שמואל א' ט"ו ג'). יכול להיות שהמטרה היתה פשוט עיר מבצר עמלקית, לא מרכזי אוכלוסיה. שוב, הביטויים הכוללניים "כל", "נער ועד זקן", "מאיש ועד אשה" היו ביטויים רווחים שנועדו לציין שלמות, גם אם נשים וילדים כלל לא נכחו במקום. נקודה זו זוכה לחיזוקים נוספים מעצם העובדה שהעמלקים ממש לא הוכחדו. כפי שכבר ציינו, העמלקים מוזכרים בספר שמואל א' עצמו והרבה מעבר לכך (כ"ז ח'; ל' א'; דברי הימים א' ד' מ"ג; ועוד).

### **רחב הזונה**

מדוע הסתתרו שני המרגלים העברים בביתה של זונה? זה לא נשמע חשוד למדי? אם נבחן את הדברים לעומקם, אנחנו יכולים בהחלט להסיק שרחב היתה ממונה על מה שהיה ככל הנראה המסבאה או הפונדק של המחנה הצבאי; היא לא ניהלה בית בושת, למרות שלפעמים זונות הן שניהלו מקומות שכאלה.[\[xxxviii\]](/#_edn38) שיירות נודדים ושליחים מלכותיים בדרך כלל בילו את הלילה במקומות שכאלה באותם ימים.[\[xxxix\]](/#_edn39) בקובץ חוקי חמורבי אנחנו מוצאים ציון דומה למתואר ביהושע ב', כולל פונדקאית: "אם חורשי רעה נפגשים בביתה של פונדקאית \[*לשון נקבה*\], וחורשי הרעה האלה לא נתפסים ומובאים למשפט, בעלת הפונדק דינה הוא מוות".[\[xl\]](/#_edn40) מעבר לכך, משימות ריגול כאלה היו שכיחות במזרח. פונדק או מסבאה היו המקום האידיאלי לאכסן מרגלים וחורשי רעה. מקומות שכאלה היוו איום נודע לשמצה על אבטחת האזור; מסיבה זו החיתים (בתורקיה וצפון סוריה) אסרו על בניית פונדקאות או מסבאות בקרבת חומות מבצרים.[\[xli\]](/#_edn41)

מה לגבי הרעיון של הקשר המיני? ספר יהושע יוצא מדרכו להכריז שפעילות מינית כלשהי לא התרחשה. הטקסט אומר שהם שכבו "שָׁמָּה" ולא שהם שכבו "עימה" (ב' א'). ונאמר שם שהם "יָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה … וּשְׁמָהּ רָחָב" (ב' א') לא שהם "באו אל רחב", מה שהיה מעיד על קשר מיני. חשוב על שמשון, בניגוד, שראה "אִשָּׁה זוֹנָה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ" (ט"ז א'). התנ"ך לא נרתע מלעשות שימוש בלשון כזו; אין פה התייחסות כלשהי למעשה מיני. במקום זאת, ספר יהושע מתאר את רחב כאשה יראת אלוהים באמת ובתמים. נכון, מקומות שכאלה במזרח הקרוב הקדום היו מושכים אליהם אנשים שביקשו למצוא תענוגות מיניים, אבל זה לא חל על המרגלים העברים, שבקרו במקום מכיוון שהיה מקום פומבי בו הם יכלו ללמוד על המערכים המעשיים והפריסה הצבאית באזור ולגייס תמיכה אפשרית.[\[xlii\]](/#_edn42)

### **סרובם של הכנענים להכיר באלוהי האמת היחידי**

שלא כמו רחב ובני משפחתה, תושבי יריחו האחרים (ורוב הכנענים) סרבו להכיר באלוהי האמת האחד והיחיד. הדוגמה של רחב ובית אביה (ובמידה מסוימת של הגבעונים) מעידה על כך שההתקדשות לחרם לא היתה אבסולוטית ובלתי הפיכה. כפי שכבר ראינו, מה שעניין את אלוהים היה מיגור הדת הכנענית ואליליה ולא השמדת הכנענים עצמם. אלוהים שוב ושוב מבטא נכונות להמנע מענישה ולשמר את אלה שמכירים בשלטונו הברור על העמים (השווה ירמיהו י"ח ח').

לאלה שתובעים, "אם אלוהים קיים, שיגלה את עצמו", הרי שאין גילוי דרמטי יותר ממה שהוא עשה בחציית ים סוף. הבורא ואלוהי ישראל עלה לכותרות בכנען! רחב עצמה אומרת: "כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יְהוָה אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם … וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ, וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם, כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת" (יהושע ב' י'-י"א). ובמילותיהם של הגבעונים, "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד בָּאוּ עֲבָדֶיךָ, לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; כִּי שָׁמַעְנוּ שָׁמְעוֹ, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּמִצְרָיִם" (ט' ט'; השווה שמות ט"ו י"ד-י"ז; דברים ב' כ"ה). בדיוק כפי שאנשי נינווה עובדי האלילים חזרו בתשובה לאור המסר של הנביא יונה, כך הכנענים יכלו לחזור בתשובה – אל אם כן, כמובן, הם כבר הגיעו לנקודת האל חזור מבחינה מוסרית ורוחנית.

בברית החדשה, ישוע מכריז שבלי לב נכון, אדם לא יפנה לאלוהים גם אם מישהו יקום מן המתים (לוקס ט"ז ל"א). המפלות החוזרות ונשנות שספגו אלוהי מצרים מידי אלוהים יכלו לעודד את הכנענים לפנות אל אלוהי האמת היחידי, אם ליבם היה נכון כמו ליבה של רחב. אפילו הקפת העברים את יריחו שבע פעמים סיפקה הזדמנות רשמית למלכה, חייליה וכוהניה לרכך את ליבם. השורש *נקף* (להקיף, לסוב סביב – יהושע ו' ג') מכיל היבטים טקסיים שונים, כולל שופרות, תהלוכה מקודשת, ותרועות בקול רם (השווה שמואל ב' ו' ט"ו-ט"ז). אנחנו מוצאים את אותו השורש בתהילים מ"ח: "סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ; סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ. שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה" (פס' י"ג-י"ד; וכן מלכים ב' ו' י"ד). המילה מרמזת על רעיון של ניהול בחינה. במקרה של יריחו, הבחינה או הבדיקה נועדה לראות אם העיר תפתח את שעריה. אבל יריחו סרבה לעשות כן.[\[xliii\]](/#_edn43) כל פעם שבני ישראל הקיפו את העיר היוותה הזדמנות לתושבי יריחו להתחמק מהחרם; למרבה הצער, כל הזדמנות כזו פגשה בסירובם של תושבי יריחו לרכך את ליבם ולהכיר בשלטונו של יהוה.

### **שיטות הלוחמה של ישראל**

דנו כבר בטענה השגויה של ריצ'ארד דוקינס שבני ישראל ערכו טיהור אתני בקרב שכניהם, אותם "מעשי טבח שותת דם" שהתחוללו ב"תענוג מלא שנאת זרים". סקירה של שיטות הלוחמה שנקטו בני ישראל מעידה שההפך הוא הנכון. צבא ישראל ממש לא התנהג כעדר של מחרחרי מלחמה מטורפים וצמאי דם.

קודם כל, תיאור המאורעות שהתרחשו לאחר נצחונות יהושע, הוא כעין וכאפס בהשוואה לתיאורים אותם אנחנו מוצאים באנאלים של האמפריות החיתית והמצרית (האלף השני לפנה"ס), הארמית, האשורית, הבלית, הפרסית, או היוונית (האלף הראשון לפנה"ס).[\[xliv\]](/#_edn44) שלא כמו התיאור הקצר של טיפולו של יהושע בחמשת המלכים (י' כ"ד-כ"ז), האשורים התהללו בפרטי מערכי הקרב עקובי הדם והאכזריים שלהם.

האנאלים של אשורנציפל השני (883-859 לפנה"ס) נהנים לתאר את פשיטת עורם של קרבנות בעודם בחיים, שיפודם של אחרים עם מוטות, וערימת גופות זו על גבי זו למען יִרְאו ויִרַאו.[\[xlv\]](/#_edn45) הם מתארים בגאווה איך המלך ערם גופות זו על גבי זו ואסף ראשים כרותים בערמות; המלך התרברב על עקירתו את עיניהם של חיילים ועל כריתתו את אזניהם ואת ידיהם ורגליהם, כשלאחר מכן הוא הציג את ראשיהם הכרותים לראווה בכל רחבי העיר.[\[xlvi\]](/#_edn46)

שנית, חלק מהקרבות שניהלו בני ישראל בדרכם לכנען ועם כניסתם לארץ היו קרבות *לצרכי הגנה*: העמלקים תקפו את הישראלים הנודדים (שמות י"ז ח'); המלך הכנעני של ערד תקף ואף שבה חלק מבני ישראל (במדבר כ"א א'); סיחון מלך האמורי סרב להניח לישראל לעבור בשלום בארצו ובמקום זאת תקף אותם (במדבר כ"א כ"א-ל"ב; דברים ב' כ"ו-ל'); עוג מלך הבשן יצא לקרב נגד ישראל (במדבר כ"א ל"ג; דברים ג' א'); בני ישראל הגיבו על נסיונותיהם המחושבים של מדיין להסיט את ישראל מדרך הישר ולהובילם לעבודת אלילים ושחיתות (במדבר ל"א ב'-ג'; השווה כ"ה; ל"א ט"ז); קואליציה של חמישה מלכים תקפה את הגבעונים, עליהם גונן יהושע תודות לברית השלום שנחתמה בין ישראל לבין הגבעונים (יהושע י' ד').

מעבר לכך, אלוהים אסר על ישראל מלכבוש עמים מסוימים ששכנו בסמיכות להם. אני מדבר פה על המואבים והעמונים (דברים ב' ט', י"ט), וכן האדומים (דברים ב' ד'-ה'; כ"ג ז'), למרות שהם סרבו מוקדם יותר לסייע לבני ישראל (במדבר כ' י"ד-כ"T; השווה דברים ב' ו'-ח'). אלוהים אסר על נישול אדמות, ולבני ישראל לא היתה זכות כלשהי לכבוש שטחים מעבר למה שאלוהים הרשה להם לכבוש.

כל הקרבות שנערכו באישורו של יהוה מעבר לימיו של יהושע היו קרבות לצרכי הגנה, כולל הקרב שניהל יהושע להגנת הגבעונים (יהושע י'-י"א). מן הסתם, למרות שקרבות התקפיים מסויימים התרחשו בימי השופטים ותחת שלטונו של דוד ואף מעבר לכך, הרי שהקרבות האלה אינם זוכים לחותם אישורו של אלוהים כקרבות אידיאליים או מופתיים.[\[xlvii\]](/#_edn47) ראינו גם שלוחמה לצרכי השרדות לא היתה סתם הרפתקאה; זו היתה דרך חיים במזרח הקרוב הקדום. נסיבות שכאלה ממש לא היו אידיאליות, אבל זו היתה המציאות.

### **המדיינים (במדבר ל"א)**

כמו במקרה של אויביה הנצחיים של ישראל, העמלקים (ראה דברים כ"ה י"ז-י"ט), המדיינים גם הם היוו איום רציני על ישראל. לעומת העמלקים שהיוו איום על קיומם הפיזי של בני ישראל, המדיינים איימו בעיקר על היושרה הרוחנית והמוסרית של עם אלוהים. בעזרת הנביא הפאגאני בלעם, המדיינים תכננו לפתות את ישראל לעבוד אלי נכר. פולחן זר זה כלל מין טקסי, עריכת משתאות, השתחוויה והקרבת קרבנות לבעל (במדבר כ"ה א'-ב'; ל"א ט"ז). כשבלעם לא היה מסוגל לקלל את ישראל (במדבר כ"ב-כ"ד), הוא ניסה להביא למפלתם בדרך אחרת.

מסיבה זו משה ציווה "וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף; וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר, הֲרֹגוּ. וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר, הַחֲיוּ לָכֶם" (במדבר ל"א י"ז-י"ח). עלינו להבין את הציווי הזה במסגרת ההקשר של פרק כ"ה. בפעור, נשים מדייניות פיתו במכוון גברים מבני ישראל לקיים אורגיות איתן ולסגוד לבעל.

הציווי להרוג *כל זכר* הוא יוצא מגדר הרגיל. עם זאת, זכרים היוו לוחמי צבא פוטנציאליים שיכלו לקום נגד ישראל. (וזכור ש*הגברים הישראלים* שפותו ושעו לדרכי מדיין הומתו גם הם). כוונתם המרושעת של המדיינים להוליך את ישראל שולל דרשה ענישה מחמירה מצידו של אלוהים. הכוונה של מצוות משה היתה לחתור תחת כל איום עתידי מצד מדיין על זהותו ויושרו של עם ישראל.

מה לגבי לקיחת הנשים שלא ידעו משכב זכר? יש מבקרים שטוענים בגסות שהגברים הישראלים היו חופשיים פשוט לתפוס נשים בתולות צעירות ולאנוס אותן. ממש לא. הן ניצלו בדיוק מעצם הסיבה שהן *לא* ביזו עצמן באמצעות פיתוי הגברים הישראלים. כדי להבין את הרקע, קרא שוב את דברים כ"א י'-י"ד. שם אנחנו קוראים כי אשה שנלקחת בשבי בשעת מלחמה לא יכלה להפוך לחפץ מין בידיו של שובה. גבר ישראלי צריך היה לעקוב אחר הפרוצדורה הנאותה לפני שיכל לקחת אותה לו כ*אשה*. לאור הטבע הרגיש של כל נושא הטהרה המינית בישראל ובקרב חיילי ישראל, היה צורך לדבוק בנהלים ספציפיים. אונס בהחלט הוצא מחוץ לפעילות המותרת בישראל בעת מלחמה.

### **קריאה לשלום מעל לכל**

לאור הליכי הלוחמה המתוארים בדברים כ', חוקרי מקרא רבים טוענים שבני ישראל נקראו להציע תנאי שלום לערים לא-כנעניות אבל *לא* לערי הכנענים. זוהי בהחלט דעת הרוב. עם זאת, אחרים (כולל פרשנים יהודיים מסורתיים), טענו שחורבן ערי הכנענים לא היה בלתי מסוייג ושהסכמי שלום יכלו להכרת תחת תנאים מסוימים. כמו במקרה של הגבעונים (למרות התחמנות שהפעילו במטרה להשיג את ברית השלום), חוזה שלום ישיר היה זמין לכל עיר כנענית.[\[xlviii\]](/#_edn48) כפי שראינו במקרה של יריחו, שבע הזדמנויות נתנו ליריחו לכרות שלום עם ישראל, והם סרבו לעשות כן. חשוב על הנאמר ביהושע י"א י"ט: "לֹא הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן; אֶת הַכֹּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה". כמו פרעה, שהתנגד למשה, ערי הכנענים האלה היו שקועות בחטא בכזו מידה שאלוהים פשוט מסר אותן לדין שגזר עליהן הלב הקשה והעקוב של יושביהן (פס' כ').

שוב, הנקודה המרכזית בה מתמקדים קטעים כמו דברים ז' וכ' היא טיהור ישראל את הארץ מאלילים וממנהגים דתיים הרסניים של סגידה לאלילי שקר וכזב. המטרה האולטימטיבית היא לא מיגור בני אדם, כמו שמרמזת גם צעדת הבחינה סביב חומות יריחו.

### **גירושם מהארץ**

מה שמוסיף נדבך נוסף לדיוננו היא הלשון של "הורשה", "גירוש" ו"נישול" הכנענים. התנ"ך מדבר גם על כך שישראל "ירשו" את הכנענים וגרשו אותם מן הארץ (במדבר כ"א ל"ב; דברים ט' א'; י"א כ"ג; י"ח י"ד; י"ט א'; וכיו"ב).

אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ, וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם; וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף. וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ; וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי, אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ. לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת, פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ, עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ (שמות כ"ג כ"ז-ל').

גירוש או הורשת הארץ שונים מחיסול והשמדה. מה שאנחנו רואים פה הוא הרחקה, לא כליון (ראה "*ירש*" בשמות ל"ד כ"ד; במדבר ל"ב כ"א; דברים ד' ל"ח). בדיוק כמו שאדם וחווה *גורשו* מגן עדן (בראשית ג' כ"ד) או קיין גורש לנוע ולנוד בארץ (ד' י"ד) או דוד שגורש מישראל בברחו מפני שאול (שמואל א' כ"ו י"ט), כך בני ישראל נקראו "לגרש" את הכנענים. התנ"ך עושה שימוש גם במונח נוסף – "*שלח*" – ששופך אור על שאלת הכנענים: כמו שאדם וחווה "שולחו" מגן עדן (בראשית ג' כ"ג), כך אלוהים "משלח" (ויקרא י"ח כ"ד; כ' כ"ג) את הכנענים. בדיקה מעמיקה של הנושא מגלה שהאזכורים לשילוח וגירוש עולים במידה ניכרת על אלה של השמדה ואובדן.

למעשה, אפילו הפעלים "אובדן (*אבד*)" ו"השמדה (*שמד*)" הם לא בדיוק מה שהמבקרים עשו מהם. לדוגמה, אלוהים איים להשמיד את ישראל בדיוק כמו את הכנענים. איך? לא באופן מילולי, בהשמדה מוחלטת, אלא על ידי הסרתם מהארץ וגירושם לארץ אחרת. אנחנו מוצאים את שני הפעלים האלה בדברים כ"ח ס"ג: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם, כֵּן יָשִׂישׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם; וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ". אפילו כשהבבלים *החריבו* את ירושלים, הם חסו על חייהם של כל היהודים ששתפו עימם פעולה (ירמיהו ל"ח ב', י"ז).[\[xlix\]](/#_edn49) בקיצור, כנענים שנסו על נפשם לא הומתו; רק אלה שהביעו התנגדות לכיבוש היו בסכנה. בחינה קצרה זו של התנאים הקשורים למלחמות יהוה מספקת לנו אינדיקציה נוספת לכך שהכוונה לא היתה להביא חורבן והשמדה טוטאליים על הכנענים ושבריחה מהארץ זכתה לעידוד.

איך אם כן פעלו הגירוש או ההורשה מהארץ? קשה לדמיין. האיום בביאתו של צבא זר יעודד נשים וילדים – שלא לדבר על אוכלוסיות באופן כללי – להתרחק מהסכנה. האזרחים שאינם חלק מהצבא יהיו הראשונים לברוח. כפי שמתאר ג'ון גולדינגיי, אוכלוסיה שעמדה תחת מתקפה לא ישבה בשקט ופשוט ציפתה לחורבנה. רק המגינים, שנשארו בעיר כדי להגן עליה, הם שמצאו את מותם.[\[l\]](/#_edn50) ירמיהו ד' כ"ט מרמז על תרחיש שכזה: "מִקּוֹל פָּרָשׁ וְרֹמֵה קֶשֶׁת בֹּרַחַת כָּל הָעִיר, בָּאוּ בֶּעָבִים וּבַכֵּפִים עָלוּ; כָּל הָעִיר עֲזוּבָה וְאֵין יוֹשֵׁב בָּהֵן אִישׁ".

שוב, הטקסט המקראי לא מספק עדות כלשהי לכך שמלחמות יהושע המוצדקות נעשו כנגד אזרחים מן המניין שאינם חלק מצבא לוחמים.[\[li\]](/#_edn51) אנחנו קוראים בספר יהושע (ובשופטים), למרות הלשון שמדברת על השמדה, שרבים מקרב הכנענים לא גורשו מהארץ ועדיין חיו באזורים בהם התיישבו בני ישראל. מעבר לכך, באופן כללי בני ישראל נקראו לגרש את הכנענים, לא להשמיד אותם.

### **יהושע הכה כל נפש, כאשר ציווה משה**

בפסוקים שלהלן אנחנו קוראים שההשמדה המוחלטת של הכנענים בידי יהושע היא בדיוק מה ש"צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה":

- "וְאֶת כָּל עָרֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וְאֶת כָּל מַלְכֵיהֶם לָכַד יְהוֹשֻׁעַ, וַיַּכֵּם לְפִי חֶרֶב. הֶחֱרִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה" (יהושע י"א י"ב).
- "וְכֹל שְׁלַל הֶעָרִים הָאֵלֶּה, וְהַבְּהֵמָה, בָּזְזוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; רַק אֶת כָּל הָאָדָם הִכּוּ לְפִי חֶרֶב, עַד הִשְׁמִדָם אוֹתָם ,לֹא הִשְׁאִירוּ כָּל נְשָׁמָה. כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ, כֵּן צִוָּה מֹשֶׁה אֶת יְהוֹשֻׁעַ; וְכֵן עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ, לֹא הֵסִיר דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה" (יהושע י"א י"ד-ט"ו).
- "כִּי מֵאֵת יְהוָה הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת יִשְׂרָאֵל, לְמַעַן הַחֲרִימָם, לְבִלְתִּי הֱיוֹת לָהֶם תְּחִנָּה;כִּי לְמַעַן הַשְׁמִידָם, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה" (יהושע י"א כ').

זוכר את הציווי הגורף של משה "להכות ולהחרים" את הכנענים, לא להותיר "כל נשמה"? הלשון המקיפה של יהושע מהווה הד לזו של משה; הכתובים מעידים בברור על כך שיהושע עשה כאשר ציווהו משה. אז *אם* יהושע עשה בדיוק כמצוות משה, ו*אם* תיאור החורבן בפי יהושע באמת היה היפרבולה רווחת בלשון לוחמת המזרח הקרוב הקדום ודומה לזו של משה, *אזי* משתמע מכך באופן ברור שמשה עצמו לא התכוון לחורבן והשמדה מוחלטים וטוטאליים של הכנענים. הוא, כמו יהושע, פשוט נהג בהתאם למסוכמות הספרותיות הרווחות בימיו.[\[lii\]](/#_edn52)

### **כתבי הקודש וארכאולוגיה**

באמצעות האזכור של חדירה וכיבוש הדרגתיים (יהושע י"ג א'-ז'; ט"ז י'; י"ז י"ב), הטקסט המקראי *מוביל אותנו לצפות* למה שהממצאים הארכאולוגיים מאשרים – כלומר, שבמציאות לא התרחשה השמדה גורפת של ערים אלא התבוללות והטמעות הדרגתיות.[\[liii\]](/#_edn53) רק שלוש ערים (כפי שראינו, ערי מבצר או מחוזים צבאיים) נשרפו עד היסוד – יריחו, עי וחצור (יהושע ו' כ"ד; ח' כ"ח; י"א י"ג). ביסודו של דבר כל ההיבטים המוחשיים של התרבות הכנענית – מבנים ובתים – נותרו על כנם (ראה דברים ו' י'-י"א: "עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ"). התנהלות הגיונית למדי אם בני ישראל רצו להתיישב באותו אזור – מצריך הרבה פחות נקיון!

מעבר לכך, לו חיינו בישראל בתקופת הברונזה (1200-1400 לפנה"ס) ולפנינו עמדו ישראלי וכנעני זה לצד זה, לא היינו יכולים להבחין בהבדלים ניכרים ביניהם; ביסודו של דבר הם היו זהים זה לזה מבחינת הלבוש, המבנים, כלי האוכל, כלי החרס, ואפילו השפה ששימשו אותם (ראה מלכים ב" י"ח כ"ו, כ"ח; ישעיהו י"ט י"ח). זה לא צריך להפתיע אותנו במיוחד, שכן *שני* העמים האלה הושפעו במידה ניכרת למדי מהמצרים.

מעבר לכך, ישראל עצמו לא היה גזע טהור. יוסף, למשל, נשא את אסנת, אשה מצרית, לאשה, והיא ילדה לו את מנשה ואת אפרים (בראשית מ"א נ'); "ערב רב" יצא עם ישראל ממצרים (שמות י"ב כ"ג; במדבר י"א ד'); וגויים אחרים כמו רחב יכלו בקלות להיטמע בקרב ישראל על ידי נישואין לבן או בת ישראל אם היו מוכנים לאמץ לקרבם את אלוהי ישראל. אז איך, אם כן, יכלו הישראלים להבחין את עצמם? בדרך כלל, באמצעות זיהוי השבט או הכפר והייחוס המחוזי שלהם – לדוגמה," אֵהוּד בֶּן גֵּרָא בֶּן הַיְמִינִי" (שופטים ג' ט"ו), "אִבְצָן מִבֵּית לָחֶם" (שופטים י"ב ח'), "אֵילוֹן הַזְּבוּלֹנִי" (שופטים י"ב י"א).

בגזרה הדתית, שוב, כתבי הקודש מובילים אותנו לצפות למה שהממצאים הארכאולוגיים מעידים. כמו הכנענים, בני ישראל העלו קרבנות, היו להם כוהנים, העלו קטורת, והשתחוו לאלוהים ב"מקדש" (המשכן). ולמרות שבני ישראל נקראו להיות מובחנים מבחינת ההתנהגות המוסרית, התיאולוגיה ועבודת האלוהים שלהם, לעיתים קרובות הם נפלו במלכודות חוסר המוסריות ועבודת האלילים של עמי הכנענים. לדוגמה, בני ישראל חיקו את המנהג הידוע לשמצה של הפיניקים של הקרבת תינוקות לבעל ולאשרה ולמולך (ראה מלכים ב' כ"ג י'; השווה ויקרא י"ח כ"א; דברים י"ח י').

עם זאת, ארכאולוגים גילו שעם פרוש שנת 1,000 לפנה"ס (במהלך תקופת הברזל), הכנענים לא היו עוד בעלי זהות ניתנת להבחנה בקרב ישראל. (אני יוצא מנקודת הנחה שיציאת מצרים התרחשה בשלב כלשהו במאה ה-13 לפנה"ס).[\[liv\]](/#_edn54) בתקופה זו, בני ישראל עבדו אל לאומי, שנודע בשם יהוה ("אדוני"). הבדל נוסף אותו אנחנו מוצאים בין תקופת הברונזה ותקופת הברזל הוא נטישת המקדשים המקומיים בערי הכנענים ללא העברתם למקום אחר כלשהו – לדוגמה לכפרים בהרי האזור. עובדה זו מרמזת על כך שעם חדש בעל גישה תיאולוגית מובחנת עבר להתגורר במקום, באופן הדרגתי כבש את השטח, ובסופו של דבר הפך דומיננטי באזור.

אנחנו יכולים להצביע על תרחיש מקביל ידוע במזרח הקרוב הקדום. אותה חדירה הדרגתית התרחשה בקרב האמורים, שעברו לבבל עשרות שנים לפני שנת 2,000 לפנה"ס. (חמורבי עצמו היה אמורי ששלט על בבל). בסופו של דבר הם כבשו ושלטו בכל ערי המפתח והיו בעלי השפעה פוליטית, כפי שמעידים השינויים אותם אנחנו מוצאים בקרב שמות רבים ובמסגרת הספרות והתחריטים שנתגלו. תרבות בבל לא השתנתה מבחינת המבנים, הלבוש, וכלי החרס, אבל שינוי חברתי משמעותי התרחש במקום. בדומה לכך, אנחנו רואים את אותו מעבר הדרגתי מתרחש בכנען בהתבסס על עדויות ארכאולוגיות דומות. שוב אנחנו נזכרים להימנע מגרסאות מופשטות של שיעורי התנ"ך על האופן בו בני ישראל כבשו את ארץ כנען.

**לסיכום**

בוא נסכם כמה מרעיונות המפתח המצויים בפרק זה.

- הלשון שמדברת על *חרם* מכילה מונחים סטראוטיפיים: "כל", "מנער עד זקן", ו"מאיש ועד אשה". החרם הוצא לפועל גם אם נשים וילדים לא היו במקום.
- ככל שביכולנו לראות, ה*חרם* המקראי הוצא לפועל בעיקר במסגרות צבאיות ולוחמניות (בקרב "ערים" ו"מלכים" \[שליטים\] צבאיים). מסתבר שהלשון הגורפת של חרם והשמדה מופנית כלפי לוחמים ואנשי צבא.
- לשון החרם מאפשרת ומייחלת ליוצאים מן הכלל (למשל, רחב); היא לא אבסולוטית.
- לשון החורבן שהיתה נהוגה בדיון בלוחמה במזרח הקרוב הקדום (ובתנ"ך) היא מוגזמת באופן ברור. קבוצות עמים כנעניים שלכאורה "הושמדו" לחלוטין עדיין נמצאו בארץ בסופו של דבר (ראה שופטים א').
- המטרה האמיתית היתה השמדת הדת הכנענית, לא הכנענים כשלעצמם, נקודה שחשוב להרחיב עליה את הדיון (כפי שנעשה בפרק הבא).
- השימור של רחב ובני משפחתה מצביע על כך שההקדשה לחרם לא היתה מוחלטת ובלתי הפיכה. אלוהים סיפק עדויות ברורות ומספקות על כוחו וגדולתו, והכנענים יכלו להכניע עצמם לאלוהי האמת היחידי שניצח את אלי מצרים והכנענים, וכך להציל את חייהם שלהם.
- הטקסט המקראי, לדברי חוקרי מקרא מסוימים, מרמז לכך שהסכמי שלום עם ערים כנעניות היו אפשריים אם הם היו בוחרים לעשות כן, אבל אף אחת מערי הכנענים (פרט לגבעון) לא בחרה לעשות כן (יהושע י"א י"ט). ההצעה להגיע להסכם שלום הוצעה במרומז ליריחו.
- הטקטס המקראי מכיל אזכורים רבים ל"גירוש" הכנענים. פינוי הדרך ליישוב בני ישראל במקום לא חייב הריגת יושבי הארץ; אזרחים מן המניין ברחו מהמקום כשהמצודות הצבאיות בקרבתן שהו נהרסו והחיילים הכנענים לא יכלו להמשיך ולהגן עליהם.
- כבר מלכתחילה, הכנענים (אלה מהם שהיו נכונים לשתף פעולה) היו נתונים לשירות כמס-עובד, ולא להשמדה (שופטים א' כ"ז-ל"ו; מלכים א' ט' כ'-כ"א; יהושע ט"ו ס"ג; ט"ז י'; י"ז י"ב-י"ג; השווה תהילים ק"ו ל"ד-ל"ה). זו היתה אינדיקציה נוספת לכך שהחרם לא היה אבסולוטי.
- יהושע מילא אחר מצוותיו של משה (דברים ז' וכ'), מה שאומר שהלשון שבה נהג משה מהווה גם היא דוגמה ללשון ההגזמה שהיתה רווחת במזרח הקרוב הקדום. הוא לא התכוון להשמדה מילולית, מקיפה וגורפת של כל הכנענים באשר הם. העדות הארכאולוגית תומכת באופן משכנע בטקסט המקראי; שניהם גם יחד מצביעים על חורבן מוחשי מינימלי בכנען כמו גם על החדירה ההדרגתית של ישראל, ההטמעות שלו ובסופו של דבר השלטון שלו במקום.

יש בידינו מספיק סיבות מוצדקות לשנות את הפרדיגמה שלנו בכל הקשור לחורבן הכנענים. בחינה מעמיקה מגלה שהטקסט המקראי מרמז לכך שקורים לא מעט דברים אחרים מתחת לפני השטח פרט להשמדת הכנענים ומיגורם המוחלט. לקיחת הרעיון של השמדת כל אשר נשמה באפו על פניו דורשת בחינה מחודשת מעמיקה.

## ***הריגת הכנענים (ג')***

המבקרים טוענים שהריגת הכנענים יצרה תקדים אלים ושלילי עבור ישראל כעם. מעניין שאנשים שקראו לעצמם מאמינים בישוע (במהלך מסעות הצלב למשל), שאבו השראה מהטקסטים המתארים את מיגור הכנענים מן הארץ כדי להצדיק את מעשיהם תוך שהם מתעלמים לחלוטין ממה שישוע עצמו לימד על מלכותו.[\[lv\]](/#_edn55) ישוע אמר לפילטוס, "מַלְכוּתִי אֵינֶנָּה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה. אִלּוּ הָיְתָה מַלְכוּתִי מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, הָיוּ מְשָׁרְתַי נִלְחָמִים" (יוחנן י"ח 36). וכן, "כָּל הָאוֹחֲזִים בַּחֶרֶב, בַּחֶרֶב יֹאבְדוּ" (מתי כ"ו 52).

מצד שני, אנחנו יכולים לומר בוודאות, שבדיוק בגלל המסירות המוחלטת שלהם לעצם כך שמלכותו של ישוע *אינה* מן העולם הזה, חברי קהילת האיימיש והמנוניטים סביר להניח לא יפנו לספר יהושע במטרה להצדיק מעורבות במעשי זוועה כאלו או אחרים. ההבדל נובע מכך שמאמינים משיחיים מסוימים הרבה יותר עקביים בהחלת משנתו של ישוע על חייהם מאשר אחרים. זה דבר אחד לומר שמלחמת קודש היא שעומדת בלב ליבה של דת כלשהי והתיאולוגיה שמנחה אותה, ודבר אחר לגמרי לעשות שימוש לרעה בכתבי הקודש של דת כלשהי להצדקת קרב ולוחמה.

מעבר לכך, עם ישראל עצמו לא עשה שימוש בטקסטים האלה של יהושע כדי להצדיק תקיפת עמים לא-כנעניים. הם אולי הגנו על עצמם מפני אויבים אחרים, אבל זה כבר סיפור אחר. בני ישראל לאורך ההיסטוריה לא ביקשו להשמיד עד חרם עמים לא-כנעניים כלשהם. אם לצטט שוב מדבריו של ג'ון גולדינגיי: "שאול לא מבקש להחרים את הפלישתים ודוד אינו מבקשה להחרים את העמים השכנים אותם הוא לא כבש. לא אפריים ולא יהודה יצאו לקרב נגד אשור, בבל, פרס או המקבילות האחרות לכנענים בתקופת בית שני". הוא מוסיף ואומר שספרי דברים ויהושע לא מכוננים דפוס כלשהו ש"מזמין את בני ישראל בתקופות מאוחרות יותר למלא אחריו, ובני ישראל בתקופות מאוחרות יותר אינם ממלאים אחר דפוס שכזה".[\[lvi\]](/#_edn56)

### **גאולת הכנענים** 

גורם נוסף שחשוב לכלול במסגרת הדיון שלנו הוא הבטחת אלוהים לברך את כל העמים דרך ישראל, כולל את הכנענים! נביאי ישראל אחרי ימיו של המלך שלמה ראו בשכנותיה של ישראל כמטרה האולטימטיבית לישועת יהוה. עמים שמבחינה היסטורית היו אויביה העזים ביותר של ישראל, עתידים לקחת חלק בברית חדשה כעמו רב-הגזעים של אלוהים. לדוגמה, בזכריה ט', אלוהים פותח בהבטחה להשפיל ולשפוט את הפלישתים (פס' א'-ו'). ואז "נִשְׁאַר גַּם הוּא לֵאלֹהֵינוּ; וְהָיָה כְּאַלֻּף בִּיהוּדָה וְעֶקְרוֹן כִּיבוּסִי" (פס' ז'). במילים אחרות, הפלישתים – אויביה הנצחיים של ישראל – יהפכו לשארית שתיוושע ותהפוך לחלק מעמו של אלוהים, כמו אחד משבטי ישראל. הם יהיו "כיבוסי". היבוסים היו *כנענים* (דברים ז' א') שבסופו של דבר נטמעו בקרב ישראל (דברי הימים א' כ"א ט"ו, י"ח, כ"ח). אבל מעבר לכך, ישועת אלוהים מוצעת לכל העמים, אפילו לכנענים, שחלקם בסופו של דבר אכן הפכו להיות חלק מהשארית הנושעת של אלוהים.

תהילים פ"ז מחזק את התימה הזו, שם נמנים (בין היתר) אויביה העקריים של ישראל: מצרים, בבל, ופלשת. האומות האלה שכל כך שונאות את ישראל ושנואות עליו יהפכו ביום מן הימים לחלק מקהל המאמינים באלוהים.[\[lvii\]](/#_edn57)

אַזְכִּיר רַהַב \[מצרים\] וּבָבֶל לְיֹדְעָי; הִנֵּה פְלֶשֶׁת וְצֹר עִם כּוּשׁ; "זֶה יֻלַּד שָׁם \[בציון\]". וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר, "אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ, וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן". יְהוָה יִסְפֹּר בִּכְתוֹב עַמִּים, "זֶה יֻלַּד שָׁם" (פס' ד'-ו').

ישעיהו ניבא שמצרים ואשור הגויים יטמעו בקרב עם ישראל. אומות אלה ניצבות כמעט בראש רשימת אויבי ישראל:

בַּיּוֹם הַהוּא תִּהְיֶה מְסִלָּה מִמִּצְרַיִם אַשּׁוּרָה, וּבָא אַשּׁוּר בְּמִצְרַיִם, וּמִצְרַיִם בְּאַשּׁוּר; וְעָבְדוּ מִצְרַיִם אֶת אַשּׁוּר. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה, לְמִצְרַיִם וּלְאַשּׁוּר, בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר: "בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם, וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר, וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל" (י"ט כ"ג-כ"ה).

בברית החדשה, אנחנו מתחילים לראות את התגשמות הנבואה הזו, כשגויים הופכים לחלק מגוף המשיח (אפסים ג' א'-י"א; השווה מעשי השליחים ט"ו ט"ז-י"ז). למעשה, ישוע עצמו הפגין דאגה ואכפתיות לאשה *כנענית* מאזור צור וצידון (מתי ט"ו כ"ב). הרצון האולטימטיבי של אלוהים להושיע אפילו את אויבי עמו סוגר מעגל בישועתם של הכנענים.

### **שאלת הכנענים ואזרחים מן השורה**

סיפקנו שפע עדויות לטענה שמלחמות באישורו של יהוה בתנ"ך הוגבלו לחלון הזדמנויות מסוים בהיסטוריה של ישראל, לאזור גאוגרפי מצומצם, ולקבוצת עמים מסוימת. (הפרמטרים והווסתים הספציפיים האלה שניתנו משמים עמדו בניגוד מוחלט לעמי המזרח הקרוב הקדום האחרים, שלא הציגו מגבלות שכאלה).[\[lviii\]](/#_edn58) משפט זה היה עונש מוות שיתופי שאפשר היה להחילו רק באמצעות ההכוונה של התגלות מיוחדת משמים.

יש מי שטוענים שהתרחיש הזה לא תואם את המציאות. הוא דורש יותר מדי סייגים. לדוגמה, מה אם נשים, ילדים וזקנים בקרב הכנענים והעמלקים היו למעשה חלק מקהל היעד המכוון להשמדה? מה אם המילה "כל" לא חלה רק על חיילים ולוחמים במצודות כנעניות (ערים) אלא היתה הרבה יותר גורפת מהמשמעות המוגבלת הזו? יותר מדי סייגים צריכים להיות *בדיוק כמו שצריך* כדי להגיע למסקנה מוסרית מתקבלת על הדעת בנוגע לשאלת הכנענים, לא? אם זה היה המצב, אז אנחנו יכולים בהחלט להבין איך המבקרים יכולים לומר, "אני לא יכול לבטוח שאופיו וטבעו של אלוהים הם הסטנדרט לטוּב אם הוא מצווה על הריגת ילדים חפים מפשע!" או "אם זה האל אותו אתם עובדים, אני לא רוצה שום קשר איתו!"

הטקסטים האלה שמתארים את מלחמות יהוה בהחלט מטרידים את דעתו של כל מי שלוקח את כתבי הקודש ברצינות. הנושא הזה הוא בהחלט הנושא כבד המשקל ביותר מכל הדילמות והבעיות המוסריות אותן אנחנו מוצאים בתנ"ך. אל לנו לבטל כלאחר יד שאלות שכאלה או להתעלם מהן. מצד שני, אנחנו מקווים שמבקרי המקרא לא יקראו את הטקסטים האלה באופן שטחי בלבד.

גם אם התרחיש שלנו לא מכסה את *כל* הבסיסים, הוא עדיין מרחיק לכת באספקת נקודת השקפה אחרת באשר למה שקרה ומה שלא קרה בכנען. במילים פשוטות, הנזק והמוות של אזרחים מן המניין היה הרבה פחות רציני ונרחב מכפי שמבקרים ומאמינים גם יחד טוענים בהתבסס על הקריאה השטחית המסורתית של הכתוב. חזור על הנאמר בפרק הקודם לסיכום כל הסייגים והחריגים (לדוגמה, לשון ההגזמה שהיתה נהוגה במזרח הקרוב הקדום, משמעות המונח "לגרש", השמדת עבודת אלילים ולאו דווקא בני אדם, וכיוצא בכך).

שנית, בוא נניח שנשים לא היו לוחמות, כמו ג'ון דארק שלחמה נגד האנגלים (1431-1412) או בודיקיאה (שנת 60 לספירה) נגד הרומאים. בכל זאת, נשים כנעניות לקחו חלק בפעילויות לא מוסריות, משפילות ומבזות (כפי שכבר סקרנו). סטיות מוסריות לא היו רק נחלתם של גברים. כבר ראינו איך זנות המקדשים היתה למעשה ניאוף שהוצדק מבחינה דתית, ואיך האלים הכנענים עצמם הדגימו בגידה וניאוף, קיום יחסי מין עם בעלי חיים, גילוי עריות ומגוון רחב של פעילויות אחרות אותן ביצעו חסידיהם. עוד לפני שנגיע לדון בשאלת כנען, שים לב לנכונות שהפגינו הנשים המדייניות לפתות את הגברים הישראלים במדבר (במדבר כ"ה). נשים אולי לא היו לוחמות, אבל הן ממש לא היו חפות מפשע. ולכך אנחנו יכולים להוסיף שזקני הכנענים בהחלט נושאים חלק באשמה בכל הנוגע לשחיתות המוסרית של התרבות הכנענית.

שלישית, אם ההכוחות לא מספקות תשובה מושלמת, השאלה שעדיין עומדת באויר היא, מדוע להרוג ילדים ותינוקות כנענים? מן הסתם הם היו חפים מפשע. מבחינה תיאולוגית, אנחנו יכולים לומר מספר דברים.

1. אלוהים הוא מכונן החיים ויש לו זכות לגיטימית על החיים כבוראם. לפיכך, בני האדם לא יכולים לבוא בטענות באשר לאורך חייו של אדם עלי אדמות (איוב א' כ"א). אם אלוהים הוא אלוהים ואנחנו לא, הרי שהזכויות שלנו מוגבלות במידה מסוימת.
2. אם ילדים ותינוקות כלשהם אכן הומתו, הרי שהם נכנסו מייד לנוכחות אלוהים. למרות שחיים עלי אדמות נמנעו מהם, הרי שלא נמנע מהנשמות הרכות האלה הטוּב שאין לו אח ורע – להנות מרֵעוּת נצחית עם אלוהים.

אפשר להרחיב כאן את הדיבור על כך, אבל עלינו לדון בהיבט נוסף של הבעיה הכנענית. זכור שהתרחיש הזה לפיו אזרחים שאינם לוחמים הומתו גם הם, הוא לא העמדה שאני תומך בה.

### ***מה לגבי נזק פסיכולוגי?***

ב-16 במרץ, 1968, כוחות אמריקאיים טבחו באכזריות ביותר משלוש מאות אזרחים וייטנאמיים בקבוצת כפרים שידועים היום לשמצה בשם מאי ליי. הם התעלמו מכל הסכמי אמנת ז'נבה, שרואים בפגיעה באזרחים או בחולים ופצועים פשע מלחמה.[\[lix\]](/#_edn59) אי אפשר להשוות בין הריגת הכנענים לטבח במאי ליי? איך יכל אלוהים לצוות על מבצע שכזה? התיאולוג ג'ון שוט מודה, "זה היה עסק מזוויע; מסוג הדברים שגורמים לך להתכווץ מרוב הזוועה".[\[lx\]](/#_edn60) במסגרת ההקשר של מלחמה אחרת, גנרל צבא הדרום רוברט א' לי אישר, "זה שמלחמה היא כזה דבר נוראי פועל לטובתנו; אחרת פשוט היינו מתרגלים אליה ורוצים בקיומה".[\[lxi\]](/#_edn61)

במזרח הקרוב הקדום, עם זאת, מלחמה היתה אורח חיים שגור ואמצעי להישרדות. באותם ימים לוחמה היתה מציאות הרבה פחות עגומה מכפי שהיא נתפסת היום. במזרח הקרוב הקדום, לא תמיד קל היה להבחין בין חיילים לוחמים ובין אזרחים מן המניין. הבחנו גם שקשי לבו של האדם (מתי י"ט 8), לצד הקיום של מבנים חברתיים מלאי חטא וחסרי מוסר במזרח הקרוב הקדום, ככל הנראה הובילו לכך שפעולות שכאלו לא ממש הותירו אחריהן פגיעה פסיכולוגית משמעותית בקרב בני ישראל כפי שהיו משפיעות על התרבות המערבית בימינו. אין כל הוכחות לכך שחיילים ישראלים ספגו נזק נפשי כלשהו מעצם הריגתם את הכנענים.

מעבר לכך, עלינו לשאול, מה אם יש משימות שמרתיעות אותנו ואפילו יכולות לפגוע בנו מבחינה פסיכולוגית אבל בכל זאת צריכות להיעשות? השליח שאול מסר עצמו ברצון למלא בבשרו "אֶת סִבְלוֹת הַמָּשִׁיחַ שֶׁיֵּשׁ עוֹד לִסְבֹּל בְּעַד גּוּפוֹ – הַקְּהִלָּה" (ראה קולוסים א' 24). בכך הכוונה לסבלות, לצרות ולחבלי הלידה שכל המאמינים בישוע חייבים לשאת; בכך יכולות להיכלל גם זוועות המוות עצמו. מה ששאול סבל למען הבשורה מעורר תדהמה (ראה השניה לקורינתים י"א 33-23), אבל הוא נשא את המשא הכבד הזה ברצון ובשמחה.

ישוע קורא לחסידיו להתעודד שכן הוא ניצח כבר את העולם (יוחנן ט"ז 33). ישוע הניח למאמינים בו לסבול רדיפות ואפילו את זוועות המוות (עברים י"א 40-36), ממש כמו שהוא עצמו סבל. אך הוא מזכיר למאמינים בו שהוא סובל יחד איתם ולעולם לא יטוש או יעזוב אותם (מתי כ"ה 40; מעשי השליחים ט' 4).

הספר *שר הטבעות* מתאר את המסע הקשה שחייב פרודו בגינס לעשות אל הר המוות, כשהוא מלווה בחברו ההוביט סאמוויז גמג'י. פרודו צריך להשליך לתוך אש הר המוות את הטבעת המתועבת שהביאה צרות ומצוקה לא רק למי שענד אותה אלא על כל יושבי הארץ התיכונה בכלל. המשימה הקשה והמתועבת הזו נפלה על כתפיו של פרודו. היתה זו משימה מסוכנת ומתישה מבחינה רגשית. השלמת המשימה גבתה מחיר פסיכולוגי יקר מפרודו בהרבה מובנים, למרות שמבחינות אחרות היא עיצבה את אופיו. הוא שנא את העול שליווה את נשיאת הטבעת, שנדמה כי קרע אותו מבפנים. אבל גנדלף החכם הזכיר לו, "אין ביכולתנו לבחור את העת בה אנו חיים. אנחנו יכולים רק לבחור מה נעשה עם הזמן שניתן בידינו".[\[lxii\]](/#_edn62)

אולי אין ביכולתנו להבין את המשימות שאלוהים מטיל עלינו (בין אם אנחנו חושבים על אברהם עם יצחק או על הריגת הכנענים), ומשימות מסוימות אליהן ניקרא עשויות להיות מלוות בטראומה ועצב. אפשר להביא כאן את דבריו של התיאולוג וורנון גראונדס:

אדם אינדיבידואלי, שנטול לחלוטין מכל מתח, חרדה וקונפליקט, עשוי להיות לא יותר מאשר חוטא שהסתגל לחיי החטא ובאופן מסוכן אינו עומד בקו אחד עם דרישות אלוהים; והרבה יותר עדיף להיות קדוש מלא חרדות מאשר חוטא שפוי בנפשו… שפיות נפש עשויה להיות סכנה רוחנית שמונעת מאדם מלפנות לאלוהים מעצם העובדה שאין לו תחושה מחודדת של קיומו של אלוהים… מתח, קונפליקט וחרדה, אפילו עד הגעה לסף של מחלת נפש, עשויים להיות צלב שנישא מרצון בשרותו של אלוהים.[\[lxiii\]](/#_edn63)

יש לקחת בחשבון גם הקשר רחב יותר, דבר שבני דורו של יהושע לא יכלו להבין במלואו. אם בני ישראל לא היו פוגעים בצורה משמעותית בתשתיות של הדת הכנענית, התוצאה היתה הרת גורל מבחינת היושרה והמוסר של בני ישראל ואי לכך היתה ממיטה חורבן על תכניתו אלוהים לישועת האנושות כולה. הרבה היה מונח על כף המאזניים ביצירת ההקשר ההכרחי – כולל עם מופרד ומקודש בארץ מקודשת כשהם מופרדים משכניהם – בכדי להביא את הישועה ובסופו של דבר להשיב את הבריאה על כנה כמבראשית. ממש כמו שהצלחתו של פרודו עמדה על כרעי תרנוגלת מהתחלת מסעו ועד סופו, כך היה גם המסע מרגע ההבטחה שנתן אלוהים לאברהם (בראשית י"ב) ועד לביאתו של המשיח. תכנית אלוהים כללה בלאגן מיסתורי כלשהו, אבל זה לא צריך למנוע מאיתנו מלראות את התכלית האולטימטיבית של אלוהים בפעולה.

### ***התמונה הרחבה יותר***

המטרה הכללית של אלוהים היתה להביא ברכה וישועה לכל אומות העולם, כולל הכנענים, דרך אברהם (בראשית י"ב ג'; כ"ב י"ז-י"ח; השווה כ"ח י"ג-י"ד). הברית שאלוהים כרת עם אברהם היא ייחודית מבחינת אופיה הגורף, האוניברסלי והמכוון כלפי זרים. אין לה אח ורע בקרב כל תנועה דתית אחרת במזרח הקרוב הקדום.[\[lxiv\]](/#_edn64) ובכל זאת, למשך תקופה ספציפית, אסטרטגית וקצרה יחסית, אלוהים ביקש לכונן את ישראל בארץ כשלנגד עיניו הגשמת תכנית הגאולה הגלובלית (אפילו קוסמית אפשר לומר) והנצחית שלו, כשבו בזמן אלוהים גם העניש עם בשל למשפט. אילולא הוא היה מביא את משפטו, הוא היה מוחק בכך את התקווה היחידה שנותרה לגזע האנושי לזכות בגאולה וישועה.

מצוותו של אלוהים באשר לכנענים היתה מצב מוגבל, ייחודי, שההיסטוריה שלו כרוכה בישועה. אנחנו יכולים להשוות אותה למצווה הקשה שציווה אלוהים את אברהם בבראשית כ"ב. ג'ון גולדינגיי אומר: "גורל הכנענים מהווה נקודת התחלה מאירת עיניים להבנת האתיקה המקראית בדיוק כמו שבראשית כ"ב \[עקדת יצחק\] מהווה נקודת פתיחה שכזו להבנת המשפחה".[\[lxv\]](/#_edn65) מאחורי שתי המצוות הקשות האלה ניצב ההקשר הברור של כוונותיו מלאות האהבה של אלוהים והבטחותיו הנאמנות.

המצווה הקשה הראשונה היתה כרוכה באברהם וילד ההבטחה יצחק. אלוהים הבטיח לאברהם שדרך יצחק הוא יהפוך לאב להמון גויים. עוד קודם לכן אברהם ראה את האספקה שסיפק אלוהים עבור ישמעאל והגר כשהוא שילח אותם באי-רצון אל המדבר. אלוהים הבטיח לאברהם שישמעאל יהפוך לעם גדול. לאור נסיונו הקודם של אברהם, הוא היה בטוח שאלוהים איכשהו ימלא את הבטחות הברית שכרת עימו דרך יצחק למרות שהיו בדרכם להר המוריה. הוא היה משוכנע שאלוהים ימלא את הבטחותיו גם אם המשמעות לכך היתה שאלוהים יקים את יצחק מן המתים. לפיכך, אברהם אמר לנעריו, ""*אֲנִי וְהַנַּעַר* נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה ו*ְנָשׁוּבָה* \[לשון רבים\] אֲלֵיכֶם" (בראשית כ"ב ה'; השווה עברים י"א י"ט). אברהם ידע שתכניות ומטרות אלוהים לא יסוכלו, למרות מצוותו הקשה.

במסגרת המצווה החמורה השניה באשר לכנענים, אנחנו לא יכולים להתעלם מההקשר של ברכת אלוהים האוניברסלית לכל אומות העולם, כולל אויביה הקדומים של ישראל, הכנענים. את המצוות המטרידות, היוצאות מן הכלל, בנוגע ליצחק ולכנענים יש לבחון על רקע ההקשר ההיסטורי והתיאולוגי שלהן – כלומר, הרקע של טבעו של יהוה שאוהב את אויביו ושל התכלית שלו להביא לישועה גורפת של כל העולם כולו.

ספר יונה מדגים תפיסה זו. אלוהים לא העניש את תושבי נינווה – לאכזבתו הרבה של יונה, שידע שזה מסוג הדברים שעושה יהוה: הוא אוהב את אויביו (ואת אויבי ישראל). "יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, וְנִחָם עַל הָרָעָה" (יונה ד' ב'; השווה שמות ל"ד ו').

### **אי אפשר לביית את אלוהים**

אנחנו אנשי המערב הרגישים תוהים מדוע אלוהים כל כך כועס על ישראל. לשם מה כל המשפט והזעם? מדוע התנ"ך נראה כל כך לא דמוקרטי? אנחנו חיים בעידן בו אנחנו מאוד עירניים לאפליה גזעית וחוסר סובלנות, אבל חטאים מיניים לא מפריעים לנו כפי שהפריעו לדורות הקודמים. אנחנו חיים בעידן שרואה במוות כרוע האולטימטיבי. אולי אנחנו צריכים להיות יותר פתוחים לעובדה שחלק מהאינטואיציות המוסריות שלנו הן לא ממש מה שהן אמורות להיות. ואותה עובדה חלה גם על המחשבות שלנו לגבי מה שאלוהים צריך היה לעשות או לא לעשות בכנען.[\[lxvi\]](/#_edn66)

התיאולוג מירוסלאב וולף מאוניברסיטת ייל נולד בקרואטיה וחווה את זוועות המאבקים האתניים במה שהיה בעבר יוגוסלביה; זוועות שכללו השמדת כנסיות, אינוס נשים, ורציחת חפים מפשע. הוא נהג לחשוב שזעם וכעס אינם הולמים את אלוהים, אבל הוא הבין עם הזמן שההשקפה שלו על אלוהים לא היתה נכונה. וולף שם את טענותיהם של האתאיסטים החדשים באשר לזעם אלוהים בפרספקטיבה הנכונה:

נהגתי לחשוב שזעם לא ראוי לאלוהים. הרי אלוהים הוא אהבה, לא? אהבה משמים לא צריכה להשתרע מעבר לזעם וחרון אף? אלוהים הוא אהבה ואלוהים אוהב כל אדם וכל יצור שברא. בדיוק מסיבה זו אלוהים מתמלא זעם כלפי חלק מהם. ההתנגדות האחרונה שלי לרעיון של חרון אף אלוהים היתה התוצאה של המלחמה ביוגוסלביה לשעבר, האזור ממנו באתי. לפי הערכות מסוימות, 200,000 איש מצאו את מותם ויותר משלושה מליון איש איבדו את בתיהם. אין ספור כפרים וערים נחרבו, פגזים נפלו על בני עמי מדי יום ולילה, חלקם סבלו מכות ניצחות מעבר ליד הדמיון, ואני לא יכול להעלות בדעתי שהזוועות האלה לא עוררו את זעמו של אלוהים. או חשוב על רואנדה בעשור האחרון של המאה העשרים, כש-800,000 איש נטבחו במשך תקופה של מאה ימים! איך הגיב אלוהים על הקטל הנוראי הזה? בהרעפת חיבה ואהבה כסב אוהב על מבצעי העברה? בסירוב לגנות את מרחץ הדמים ונתינת אישור לטוּב הבסיסי של המרצחים? אלוהים לא רתח עליהם? למרות שנהגתי להתלונן על חוסר ההגינות ברעיון של זעמו של אלוהים, הגעתי למקום בו אני חושב שיהיה עלי להתמרד נגד אלוהים שלא מגלה זעם וחרון אף למראה זוועות ורשעת העולם. אלוהים לא מלא חרון וזעם למרות היותו אהבה. אלוהים מלא חרון וזעם בגלל היותו אהבה.[\[lxvii\]](/#_edn67)

שאול השליח מאגד יחדיו את שני המאפיינים האלה של אלוהים: "לָכֵן שִׂים לֵב לְטוּבוֹ שֶׁל אֱלֹהִים וּלְחֻמְרָתוֹ" (רומים י"א 22).

אולי "אלוהים**"** האידיאלי במחשבה המערבית הוא פשוט נחמד מדי. איבדנו את היכולת להבין מהו טוב וישר תוך שאנחנו מתמקדים בנחמד, מבויית, ובר ניהול. התעלמנו מתקיפות וחומרה (שגורמות לנו להתפתל ולפרכס), ונאחזנו באידיאלים שלנו של נוחות ונוחיות. נפטרנו מהאלוהים שמייצג בעיית מרות קוסמית והחלפנו אותו באלים בהם אנחנו יכולים לשלוט בכוחות עצמנו. התמקדנו באהבת אלוהים על חשבון זעמו של אלוהים כלפי מה שביסודו של דבר מביא לחורבננו או חותר תחת טובתנו הבסיסית.

הפילוסוף פול מוסר כותב:

אלוהים שלא מהווה בעיית מרות קוסמית רצינית עבור בני האדם הוא אלוהים מוזר ופגום. חלק מהמעמד של היותו *אלוהים*, אחרי הכל, הוא שבידיו נתונה מרות ייחודית רק לו, או אדונות, על בני האדם. מאחר ואנחנו בני האדם איננו אלוהים, הרי שלאלוהי האמת יש מרות עלינו ורצונו הוא לתקן את דרכינו האנוכיות מלפני ומלפנים.[\[lxviii\]](/#_edn68)

בשונה מאלילי המזרח הקרוב הקדום, המושיע המתואר בכתבי הקודש (כמו אסלאן מנרניה) הוא לא בטוח. כפי שאלי, מישהי מהקהילה שלי, אמרה, "הוא אלוהים תותח!"

הגרסה של רוחניות בימינו היא רגועה ומאולפת ואינה מציבה דרישות כלשהן בפנינו. מעין כוח אימפרסיונלי ותו לא שעומד מאחורי הכל ולא קורא אותנו לסדר על מעשינו. אנחנו יכולים לשחק משחקים עם פנתאון שלם של אלילים כאלה. בניגוד לכך, האל החי – במילותיו של ק' ס' לואיס, "צייד, מלך ובעל" – מנסה לשבות את תשומת ליבנו כשהוא מושך בצד השני של מיתרי חיינו.[\[lxix\]](/#_edn69) מאחר והחיים לא נסובים סביבנו כמרכז המציאות, אלוהים הופך ל"מתערב עליון"[\[lxx\]](/#_edn70) ולכלב השמירה משמים שעוזר לנפשות חסרות המנוחה שלנו למצוא בסופו של דבר מנוחה בו.

אם ניקח את אלוהים ברצינות, הוא בהחלט יעשה בלאגאן בחיינו, יגרום לנו לאי נוחות, ואף יבלבל אותנו. אחרי הכל, אנחנו יכולים בקלות להתרגל לסדר היום ולאלילים האנוכיים שלנו. האתאיסט *כמעט* צודק: בני האדם בדרך קבע *אכן* יוצרים אלילים בצלמם ובדמותם. אבל אלוהי התנ"ך והברית החדשה הוא לא מסוג האלים שאנחנו בודים מדעתנו. הוא מסרב להניח לתחבולות בני האדם להפעיל עליו מניפולציות. הוא גורם לכולנו – כולל לחסידיו המסורים – להרגיש חוסר נוחות, שבסופו של דבר הוא מה שאנחנו באמת זקוקים לו בכדי להתגבר על האנוכיות שלנו. "כִּי הֶחָפֵץ לְהַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ יְאַבֵּד אוֹתָהּ, אֲבָל הַמְאַבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ לְמַעֲנִי יִמְצָאֶנָּה" (מתי ט"ז 25).

ולמרות כל זאת, אלוהים גם גילה עצמו כאלוהים ממלא הבטחות שראוי לאמון הבלתי נדלה שלנו, למרות הקשיים, חוסר הנוחות, הסערות ואפילו הזוועות שאנחנו עשויים לשאת. ק' ס' לואיס משבח את "עקשנות האמונה" הזו. הוא טוען שאמונה באל אישי (בניגוד להנחה בלבד שהוא קיים) "לא יכולה לצמוח ולגדול אלא במקום בו יש גם מקום לספק". לואיס מרחיק לכת ואומר שאהבה כרוכה בשימת מבטחנו בחבר מעבר להוכחות הקיימות, ואפילו, לעיתים, נגד ההוכחות הקיימות. הוא מזכיר לנו שעלינו לאפשר לחבר להנות מן הספק, גם אם אותו חבר מפגין התנהגות מבלבלת ולא אופיינית. לדוגמה, אם חבר בו אנחנו בוטחים מתחייב לפגוש אותנו במקום מסוים אך לא מופיע במקום, מי מאיתנו לא "יתמלא באשמה מסוימת, אם רגע אחרי שהרמנו ידיים וויתרנו על אותו חבר, הוא מופיע במקום בליווי הסבר מלא לאיחורו? אנחנו נרגיש שהיה עלינו לדעת שאנחנו מכירים אותו טוב מספיק כדי לבטוח שיעמוד בהבטחתו ויופיע במקום".[\[lxxi\]](/#_edn71)

### **אלוהים שמצווה**

יש מבקרים שטוענים שמכיוון שאלוהים מצווה על הריגת הכנענים (פעולה ספציפית במסגרת הקשר היסטורי ספציפי מסיבה תיאולוגית ספציפית), אז אנחנו יכולים להכליל ולומר ש"פעולה X תמיד מותרת". ומן הסתם, אם היא מותרת, הרי שפעולות טרור הופכות מותרות כל עוד הן נעשות בשם סמכות כזו או אחרת: "אללה אמר את זה; אני מאמין בכך; זהו זה!" זו לא בדיוק חשיבה הגיונית נאותה, אבל זו החשיבה הרווחת כשזה מגיע לשאלה הכנענית. הדיון הקודם שערכנו על בראשית כ"ב (ראה "השקפות פילוסופיות על מצוות אלוהים לאברהם" בפרק ה') חופף לשאלת הכנענים; אתה יכול לקרוא שוב את פרק ה' ולהחיל את הדיון על הכנענים. עם זאת, כאן נבחן את הדברים מזווית אחרת.

אם תינוקות וטף מומתים במצוות אלוהים, לא נגרם להם עוול כלשהו, שכן אלוהים יפצה אותם בעולם הבא. אם כן, מדוע איננו תומכים בהמתת תינוקות? מדוע איננו קוראים להמתת *כל* התינוקות כדי לוודא שהם בנוכחות אלוהים בחיים שלאחר המוות? השאלה הזו שנשמעת לעיתים קרובות מפי המבקרים סובלת מכשל לוגי, לפחות מארבע סיבות:

1. בהקשר של ההתגלות המיוחדת והמתמשכת שהעניק אלוהים לישראל, הוא סיפק בידם מצווה שאינה חוזרת על עצמה לתכלית ספציפית, דבר שכתבי הקודש עצמם מבהירים; המצווה הזו לא נועדה להיות אוניברסלית ונצחית.
2. מאחר והחיים שייכים לאלוהים, כל פגיעה שהיא כתוצאה מתכלית או מטרה ספציפיות בהקשר ספציפי תעמוד בצילם של היתרונות אליהם היא תוביל בחיים שלאחר המוות.
3. בשעה שהתינוק יגיע ישירות לנוכחות אלוהים, הרי שרוצחו לא רק נטל חיי אדם אלא גם חטא (בעיקר) כלפי אלוהים (השווה תהילים נ"א ד').
4. הרוצח אחראי להשלכות של מעשיו שלו – כלומר, לקיחת חיי אדם חף מפשע. הוא לא אחראי על הענקת חיי נצח בנוכחות אלוהים. מי שמעניק חיי נצח במלכות השמים לא יכול להיות בן האדם אלא רק אלוהים בכבודו ובעצמו.

אז כשרוצח לוקח את העניינים לידיו שלו, הוא פועל בשחצנות. הרוצח לא מועיל לתינוק; הוא רק פוגע בו. הרוצח מביא רק מוות, לא יתרונות; *אלוהים* הוא שמעניק את הזכות של חיי נצח בשמים. הרוצח אינו "אחראי" להכנסת התינוק למלכות השמים; הוא לא זה שמעניק לו את היתרון הכל כך מוערך ומצופה הזה. הרוצח לא *גורם* ליתרונות האלה והוא אינו *אחראי* להם.[\[lxxii\]](/#_edn72)

בניגוד לכך, בתרחיש הגרוע ביותר, אלוהים מצווה על חיילי ישראל לקחת את חייהם של אזרחים, כולל ילדים. במסגרת הנסיבות המיוחדות האלה, החיילים *היו למעשה* הכלי דרכו חיי נצח הוענקו לאותם ילדים. בהתחשב בתכלית ובמטרות הספציפיות של אלוהים, התרחיש הזה שונה מרצח תינוקות שבוצע בידי, למשל סוזן סמית', שלכדה את ילדיה ברכב שלה ודרדרה אותו אל מי הנהר. לא, סמית' לא "העניקה" לילדיה חיים טובים יותר בגן עדן בכך שהטביעה אותם. היא קראה תיגר על תכליותיו של אלוהים וחטאה נגדו ונגד ילדיה.

### **בני האדם ונקודת ההשקפה הנחותה יותר**

ספר איוב שופך אור על הנושא, ומזכיר לנו שהתמונה המלאה לא תמיד זמינה ונגישה לנו. אנחנו לא בהכרח מצויים בעמדה הטובה ביותר לפענוח תכליותיו ותכניותיו של אלוהים. כמו איוב, אנחנו עשויים למצוא עצמנו עם פער מבלבל בין מה שאנחנו יודעים בוודאות אודות אלוהים ומה שנראה כחריג חמור ונוקשה. (חבריו של איוב בהחלט חשבו שהיתה להם התפיסה הנכונה בכל הקשור למה שקורה "כשדברים רעים קורים לאנשים טובים"). למרות היותו חף מפשע ועם זאת מיוסר קשות, איוב לא קיבל מענה לשאלותיו. ולמרות שבסופו של דבר הוא כן זכה לשטוח את טענותיו בפני אלוהים, הוא עדיין לא קיבל מענה לשאלת ה"למה" שלו. למרות היותו מבולבל, איוב כן זכה לאישור חכמת אלוהים, שעולה עשרות אלפי מונים על זו שלנו. הוא למד שאלוהים נאמן וראוי לבטחונו ונוכחותו די בה, גם כשאנחנו עומדים המומים לנוכח שאלות שאינן זוכות לקבל מענה.

בשנת 1997, המשפחה שלי היתה מעורבת בתאונת דרכים חמורה בדרך ראשית באזור חקלאי בוויסקונסין. הנהג ברכב השני ניסה לסטות כדי לא לפגוע בכלב ופגע ברכב שלנו במקום זאת. פיטר, בננו השני, היה אז בן 5. הוא נפצע כשראשו פגע בחלון הצדדי, מה שהוביל לשבר בגולגולת וחתכים עמוקים במצחו. הוא נזקק למספר ניתוחים – ומריחה יומית של משחה דביקה נגד צלקות – כדי שמצחו יחזור למצבו הקודם. המשימה הגדולה האחרונה שנדרשנו לבצע היתה הסרת התחבושת שעטפה את מצחו של פיטר לאחר הניתוח והפכה בשלב זה נוקשית וקשיחה. (נסיונות קודמים לימדו אותנו שנדרשו לשם כך שני אנשים). דברנו על המאורע כחגיגה. אבל פיטר צרח, בכה, התנגד, וניסה לברוח מפנינו, כאילו ניסינו לפגוע בו. לו מישהו שלא היה מודע למצב היה צופה בנו מעבר לחלון – או אפילו דלת הבית! – סביר להניח היה מגיע למסקנה שאנחנו מפלצות ושברצוננו רק לענות אותו.

ילדים בהחלט עשויים להגיע לכל מיני מסקנות שגויות באשר להורים "חסרי המוסר" שלהם פשוט מכיוון שהם לא מבינים את מה שההורים שלהם עושים. הורים, בכדי לחנך את ילדיהם, עשויים להתפס כנוקשים וקשוחים מדי כשהם מתעקשים שילדיהם יתנצלו על מעשיהם גם אם לא בא להם לעשות כן. הורים עשויים להתפס כעריצים כשהם שוללים את החרויות של ילד שמחליט החלטות שגויות באשר לחבריו ולפעילויות המפוקפקות שהוא מעורב בהן. הורים עשויים לעשות דברים שנתפסים בעיני ילדיהם כמוזרים לחלוטין או אפילו חסרי מוסר, ועם זאת הבעיה נפתרת באמצעות הספקת מידע נוסף או הבגרות שמביאים שנים ונסיון.[\[lxxiii\]](/#_edn73) היתכן שהשאלה הכנענית מתאימה לקטגוריה הזו גם כן?

חשוב שוב על פרודו מ*שר הטבעות*. הוא אומר לחברו הנאמן, "אני לא יכול לעשות את זה, סאם". אבל סאם מנסה לשים את הדברים בפרספקטיבה הנכונה:

אני יודע. זה הכל שגוי. אנחנו בכלל לא צריכים להיות פה למען האמת. אבל אנחנו כאן. זה כמו בסיפורים הנפלאים, אדון פרודו – אלה שתמיד באמת היו חשובים. הם היו מלאי חשיכה וסכנה. ולפעמים לא רצית לדעת מה יהיה הסוף. כי איך יכול הסוף להיות טוב? איך יכול העולם לשוב למצב בו היה נתון בעבר כשכל כך הרבה התרחש והשתנה? אבל בסופו של דבר, זה רק דבר חולף, הצל הזה. אפילו החשיכה חייבת לעבור. יום חדש יצוץ ויופיע. וכשהשמש תזרח, היא תזרח באור בהיר עוד יותר. אלה הסיפורים שנשארו איתך – שהיתה להם משמעות – אפילו כשהיית צעיר מכדי להבין למה ומדוע.[\[lxxiv\]](/#_edn74)

באופן דומה לכך, אנחנו אולי לא בעמדה הטובה ביותר כדי להבין את טבע מצוותיו של אלוהים באשר לכנענים לאור התכנית הגורפת שלו. אולי נקודת ההשקפה שלנו נחותה יותר מכפי שהיינו רוצים לחשוב. כפי שמאשר ישעיהו נ"ה ח'-ט': "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם יְהוָה. כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ, כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם, וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם".

מספר פסקאות בשירו של וויליאם קואופר "God Moves in Mysterious Ways" (נסתרות הן דרכי האל) מבטאות היטב את הפער שקיים בין אלוהים לביננו – ואיך לעיתים אנחנו נוטים לפרש שלא נכונה את מה שאלוהים עושה:

> אל תשפוט את אלוהים מתוך תחושה רפויה,
> 
> שים מבטחך בו, שאת חסדו יעניק לך;
> 
> מעבר להשגחה מקדירת פנים,
> 
> הוא מסתיר פנים מלאות חיוכים.
> 
> התכלית והמטרות שלו יבשילו במהרה,
> 
> נדבך אחר נדבך נוסף יתגלו מדי שעה;
> 
> לניצנים אולי טעם מר,
> 
> אך מתוק יהיה הפרח זה מכבר.
> 
> חוסר אמונה עיוורת לבטח תטעה
> 
> ותבחן את פעולתו לשווא;
> 
> אך אלוהים יפרש את עצמו
> 
> ויהפוך את מעשיו ברורים לכל.[\[lxxv\]](/#_edn75)

### **ישוע והתמונה הרחבה יותר**

כשאנחנו נאבקים בשאלות קשות מהתנ"ך, ביכולתנו להרחיק מעבר להשקפה המוגבלת של איוב ולראות את אלוהים בצורה ברורה יותר, כפי שהוא מתגלה בישוע. בביאתו של ישוע בבשר ובמותו המכפר, אנחנו רואים איך אלוהי אברהם, יצחק ויעקב מביא את התכלית והמטרות שלו לכדי הגשמה. כפי שקיוו בני ישראל, אלוהים הופיע בתמונה, למרות שלא כפי שהם ציפו לראותו. הוא ירד משמיים כדי לקחת חלק בעולמנו, עמד בפיתויי החיים, סבל חוסר צדק, סבל ואכזריות. ללא קשר לאופן בו אנחנו רואים את שאלת הכנענים, מה שמעניין את אלוהים הוא גאולה וישועה. זה בה לידי ביטוי בצורה ברורה במיוחד במידת ההשפלה שאלוהים מוכן היה לשאת לצורך ישועתנו, כשמת במערומיו על הצלב, כשהוא סובל בוז ובושה, כעבריין ואפילו כעבד. שירו של מייקל קארד, "This Must Be the Lamb" (זה חייב להיות השה) מתאר את התמונה הזו כהלכה. הוא כותב שהמנהיגים הדתיים בזו לקריאתו האמיתית של ישוע, צחקו על גורלו, "עיוורים לעובדה שאלוהים הוא שצלע לנגד עיניהם".[\[lxxvi\]](/#_edn76)

מאחר ואלוהים היה מוכן לעשות את כל זה בעבור ישועתנו, המאמין המשיחי יכול לענות למבקר ולומר: "למרות שאין ביכולתי לפתור את בעיית הכנענים בצורה מסודרת ומלאה, הרי שאני יכול בהחלט לבטוח באלוהים שהוכיח את נכונותו להרחיק לכת במידה ובעומק כאלו בכדי להציע לבני האדם המרדניים ריצוי ורעוּת". לא משנה איך עלינו לפרש ולהגיב לחלק מהשאלות המבלבלות שעולות בהקשר לתנ"ך, חשוב שלא נעצור בתנ"ך אם ברצוננו לקבל התגלות ברורה באשר לליבו ואופיו של אלוהים.

בברית החדשה אלוהים פודה את אויביו באמצעות הקרבן העצמי שהקריב ישוע, כחלופה עבורנו, באמצעות מעשה האהבה שלו שלווה בכזו בושה (רומים ה' 10). למרות שאל שמעניש את הכנענים נתפס בעינינו כמי שאינו עולה בקנה אחד עם חסד ורחמים, אנחנו לא יכולים להתעלם מאל פודה וגואל שאוהב את אויביו, לא רק את ידידיו ורעיו (מתי ה' 48-43). הוא הניח לעצמו להיצלב *בידי* אוביו בתקווה שיוכל להושיע ולגאול אותם: "אָבִי, סְלַח לָהֶם, כִּי אֵינָם יוֹדְעִים מַה שֶּׁהֵם עוֹשִׂים" (לוקס כ"ג 34).

**לקריאה נוספת**Goldingay, John. *Old Testament Theology: Israel’s Life*. Vol. 3. Downers Grove, IL: InterVarsity, 2009. See esp. chap. 5, “City and Nation.”

Hess, Richard S. “War in the Hebrew Bible: An Overview.” In *War in the Bible and Terrorism in the Twenty-First Century*, edited by Richard S. Hess and Elmer A. Martens. Winona Lake, IN: Eisenbrauns, 2008.

Wright, Christopher J. H. *The God I Don’t Understand*. Grand Rapids: Zondervan, 2008.

———. *Old Testament Ethics and the People of God*. Downers Grove, IL: InterVarsity, 2006.

Goldingay, John. Old Testament Theology: Israel’s Life. Vol. 3. Downers Grove, IL: InterVarsity, 2009. See esp. chap. 5, “City and Nation.”

Hess, Richard S. “The Jericho and Ai of the Book of Joshua.” In Critical Issues in Early Israelite History, edited by Richard S. Hess, Gerald A. Klingbeil, and Paul J. Ray Jr. Winona Lake, IN: Eisenbrauns, 2008.

———. Joshua. Tyndale Old Testament Commentary 6. Downers Grove, IL: InterVarsity, 1996.

———. “War in the Hebrew Bible: An Overview.” In War in the Bible and Ter-rorism in the Twenty-First Century, edited by Richard S. Hess and Elmer A. Martens. Winona Lake, IN: Eisenbrauns, 2008.

Wright, Christopher J. H. The God I Don’t Understand. Grand Rapids: Zonder-van, 2008.

Boyd, Gregory. God at War: The Bible and Spiritual Con‑ict. Downers Grove, IL: InterVarsity, 1997.

Hess, Richard S. “War in the Hebrew Bible: An Overview.” In War in the Bible and Terrorism in the Twenty-First Century, edited by Richard S. Hess and Elmer A. Martens. Winona Lake, IN: Eisenbrauns, 2008.

Stuart, Douglas K. Exodus. New American Commentary 2. Nashville: B & H Publishing, 2008. See esp. pp. 395–97.

[\[i\]](/#_ednref1) Paul Copan, “Yahweh Wars,” Philosophia Christi n.s. 11, no. 1 (2009): 73–90. וראה גם Paul Copan, “Is Yahweh a Moral Monster? The New Atheists and Old Testament Ethics,” Philosophia Christi n.s. 10, no. 1 (2008): 7–37.

[\[ii\]](/#_ednref2) Gerd Lüdemann, The Unholy in the Holy Scripture, trans. John Bowden (Louisville: Westminster John Knox, 1997), 54.

[\[iii\]](/#_ednref3) ראה G. K. Beale, We Become What We Worship: A Biblical Theology of Idolatry (Downers Grove, IL: (InterVarsity, 2008.

[\[iv\]](/#_ednref4) William F. Albright, Archaeology and the Religion of Israel (Baltimore: Johns Hopkins Press, 1968), 77. See also Richard M. Davidson, Footsteps of Joshua (Hagerstown, PA: Review and Herald, 1995), 95.

[\[v\]](/#_ednref5) ראה Stephen J. Keillor’s suggestive book, God’s Judgments: Interpreting History and the Christian Faith (Downers Grove, IL: IVP Academic, 2007)

[\[vi\]](/#_ednref6) Michael Shermer, The Science of Good and Evil (New York: Henry Holt, 2004), 39–40.

[\[vii\]](/#_ednref7) Kai Nielsen, Ethics without God, rev. ed. (Bualo: Prometheus Books, 1990), 10–11.

[\[viii\]](/#_ednref8) (“Appendix” in C. S. Lewis, The Abolition of Man (San Francisco: Harper, 2001.

[\[ix\]](/#_ednref9) Patrick Miller, The Religion of Ancient Israel (Louisville: Westminster John Knox, 2000), 199–201.

[\[x\]](/#_ednref10) Jeffrey H. Tigay, Deuteronomy, Torah Commentary Series (Jerusalem: Jewish Publica-tion Society, 2003), 146.

[\[xi\]](/#_ednref11) David L. Baker, Tight Fists or Open Hands? Wealth and Poverty in Old Testament Law (Grand Rapids: Eerdmans, 2009), 185.

[\[xii\]](/#_ednref12) Douglas K. Stuart, Exodus, New American Commentary 2 (Nashville: B & H Publish-ing, 2008), 478n.

[\[xiii\]](/#_ednref13) John Goldingay, Old Testament Theology: Israel’s Life, vol. 3 (Downers Grove, IL: InterVarsity, 2009), 618.

[\[xiv\]](/#_ednref14) Barna Magyarosi, “Holy War and Cosmic Conict in the Old Testament: From the Exodus to Exile” (PhD dissertation, Romanian Adventist Theological Institute), 20–26.

[\[xv\]](/#_ednref15) אלוהים אומר לבני ישראל שהם לא ידחקו את רגלי הגוים מפניהם במהרה, מה שהיה מותיר את הארץ שוממה (דברים ז' כ"ב); מצד שני, חוסר הציות ועבודת האלילים של ישראל האטו עוד יותר את התהליך ואף היוו מלכודת עבור עם ישראל (יהושע כ"ג י"ב-י"ג; שופטים ב' א'-ג').

[\[xvi\]](/#_ednref16) Magyarosi, “Holy War,” 91.

[\[xvii\]](/#_ednref17) שם, 79, 82.

[\[xviii\]](/#_ednref18) Stuart, Exodus, 395–97.

[\[xix\]](/#_ednref19) Walter Brueggemann, An Introduction to the Old Testament: The Canon and Christian Imagination (Louisville: Westminster John Knox, 2003), 109–13.

[\[xx\]](/#_ednref20) Gordon McConville, “Joshua,” in The Oxford Bible Commentary, ed. J. Barton and J. Muddiman (Oxford: Oxford University Press, 2001), 159.

[\[xxi\]](/#_ednref21) David M. Howard Jr., Joshua 5, New American Commentary (Nashville: Broadman & Holman, 1998), 39–40.

[\[xxii\]](/#_ednref22) Christopher J. H. Wright, Old Testament Ethics for the People of God (Downers Grove, IL: InterVarsity, 2004), 474–75; and Iain Provan, V. Philips Long, and Tremper Longman III, A Biblical History of Israel (Louisville: Westminster John Knox, 2003), 149.

[\[xxiii\]](/#_ednref23) K. A. Kitchen, On the Reliability of the Old Testament (Grand Rapids: Eerdmans, 2003), 173–74; and K. Lawson Younger Jr., Ancient Conquest Accounts: A Study in Ancient Near Eastern and Biblical History Writing (Sheffi­eld: Sheffi­eld Academic Press, 1990), 227–28, 245. תודתי למאט פלאנאגן על שחשף את תשומת ליבי לספרו של יאנגר. למרות שאני חולק על התימות הפוסטמודרניות, ראה תיעודה של לורי ק' רואולט את הריטוריקה הזו בחיבור, Joshua and the Rhetoric of Violence: A New Historical Analysis (New York: Continuum, 1996), especially chap. 5.

[\[xxiv\]](/#_ednref24) Gordon J. Wenham, Exploring the Old Testament: A Guide to the Pentateuch (Downers Grove, IL: InterVarsity, 2003), 137.

[\[xxv\]](/#_ednref25) R. Gary Millar, Now Choose Life: Theology and Ethics in Deuteronomy (Downers Grove, IL: InterVarsity, 2001), 157.

[\[xxvi\]](/#_ednref26) David G. Firth, 1 and 2 Samuel (Downers Grove, IL: InterVarsity; Nottingham, UK: Apollos, 2009), 173.

[\[xxvii\]](/#_ednref27) Barna Magyarosi, “Holy War and Cosmic Conflict in the Old Testament,” 138–53. גם כשדוד נלחם בעמלקים (למשל שומאל א' ל' כ"ו), לא מוחלט פה לשון *חרם.*

[\[xxviii\]](/#_ednref28) Richard S. Hess, “War in the Hebrew Bible: An Overview,” in War in the Bible and Ter-rorism in the Twenty-First Century, ed. Richard S. Hess and Elmer A. Martens (Winona Lake, IN: Eisenbrauns, 2008); also Richard S. Hess, Joshua, Tyndale Old Testament Commentary 6 (Downers Grove, IL: InterVarsity, 1996).. תודה לג'ון גולדינגיי על ששלח לי את פרק 5 (“City and Nation”) from Old Testament Theology: Israel’s Life, vol. 3 (Downers Grove, IL: InterVarsity, 2009). בפרקים אלה על לוחמה אני משתמש בתובנות שלהם ומסכם אותן. אני אסיר תודה גם על ההתכתבות השופעת באימייל עם ריק הס וטרמפר לונגמן בנושאים האלה, שכלולה גם היא בפרקים אלה בנושא הלוחמה.

[\[xxix\]](/#_ednref29) Hess, “War in the Hebrew Bible,” 25. Gordon Mitchell mentions a certain exibility regarding how Joshua understands herem (e.g., Rahab, the Gibeonites, and others are spared). See Gordon Mitchell, Together in the Land: A Reading of the Book of Joshua, JSOT Supple-ment 134 (She­eld: JSOT, 1993).

[\[xxx\]](/#_ednref30) Richard S. Hess, “The Jericho and Ai of the Book of Joshua,” in Critical Issues in Early Israelite History, ed. Richard S. Hess, Gerald A. Klingbeil, and Paul J. Ray Jr. (Winona Lake, IN: Eisenbrauns, 2008), 39.

[\[xxxi\]](/#_ednref31) לגבי הגזמה מספרית במזרח הקרוב הקדום ובתנ"ך, ראה Daniel M. Fouts, “A Defense of the Hyperbolic Interpretation of Numbers in the Old Testament,” Journal of the Evangelical Theological Society 40, no. 3 (1997): 377–87.

[\[xxxii\]](/#_ednref32) Hess, “Jericho and Ai,” 46.

[\[xxxiii\]](/#_ednref33) שם, 46-33; ראה גם Hess, Joshua.

[\[xxxiv\]](/#_ednref34) Hess, “Jericho and Ai,” 29–30.

[\[xxxv\]](/#_ednref35) שם, 35, 42.

[\[xxxvi\]](/#_ednref36) בדומה לכך, גילאיהם של המוזכרים לפני המבול יכולים להיות סימליים – בשמירה על אופן השימוש במספרים במזרח הקרוב הקדום. ראה “From Adam to Noah: A Reconsidera-tion of the Antediluvian Patriarchs’ Ages,” Journal of the Evangelical Theological Society 37, no 2(1994):68-161; וכן Carol A. Hill, “Making Sense of the Numbers of Genesis,” Perspectives on Science and the Christian Faith 55, no. 4 (December 2003): 239–5.

[\[xxxvii\]](/#_ednref37) Hess, “Jericho and Ai,” 38–39.

[\[xxxviii\]](/#_ednref38) (Richard Hess, personal correspondence (January 28, 2009.

[\[xxxix\]](/#_ednref39) Hess, Joshua, 91–92. Note the laws of Eshnunna regarding the role of innkeepers (§15, §41). See D. J. Wiseman, “Rahab of Jericho,” Tyndale Bulletin 14 (1964): 8–11.

[\[xl\]](/#_ednref40) Hess, Joshua, 91–92. השתמשתי פה בלשון "נקבה" מאחר ולכך מכוון הטקסט של חוקי חמורבי. לא מדובר פה בגבר שמשמש כפונדקאי.

[\[xli\]](/#_ednref41) Moshe Weinfeld, The Promise of the Land: The Inheritance of the Land of Canaan by the Israelites (Berkeley: University of California Press, 1993), 141–43.

[\[xlii\]](/#_ednref42) Hess, Joshua, 91–92.

[\[xliii\]](/#_ednref43) שם, 143-142.

[\[xliv\]](/#_ednref44) Hess, “War in the Hebrew Bible,” 29.

[\[xlv\]](/#_ednref45) שם.

[\[xlvi\]](/#_ednref46) Ian Morris and Walter Scheidel, The Dynamics of Ancient Empires: State Power from Assyria to Byzantium (Oxford: Oxford University Press, 2009), 62.

[\[xlvii\]](/#_ednref47) Hess, “War in the Hebrew Bible,” 30.

[\[xlviii\]](/#_ednref48) למרות שטיגיי תומך בעמדה הראשונה, ראה דיונו בנושא Jeffrey H. Tigay, Deuteronomy, Torah Commentary Series (Jerusalem: Jewish Publication Society, 2003), 474.

[\[xlix\]](/#_ednref49) שם, 470; Magyarosi, “Holy War,” 110–18.

[\[l\]](/#_ednref50) Goldingay, Old Testament Theology, 570; also Hess, “War in the Hebrew Bible,” 30.

[\[li\]](/#_ednref51) Hess, “War in the Hebrew Bible,” 30.

[\[lii\]](/#_ednref52) Nicholas Wolterstor, “Reading Joshua,” presented at “My Ways Are Not Your Ways” conference, University of Notre Dame, September 2009.

[\[liii\]](/#_ednref53) Alan R. Millard, “Were the Israelites Really Canaanites?” in Israel: Ancient Kingdom or Late Invention?, ed. Daniel I. Block (Nashville: B&H Academic, 2008), 156–68.

[\[liv\]](/#_ednref54) James K. Homeier, Israel in Egypt: The Evidence for the Authenticity of the Exodus Tradition (Oxford: Oxford University Press, 1999); James K. Homeier, Ancient Israel in Sinai: The Evidence for the Authenticity of the Wilderness Tradition (Oxford: Oxford University Press, 2005).

[\[lv\]](/#_ednref55) קרן ארמסטרונג לדוגמה עומדת על הקשר הזה בין מסעות הצלב והרג הכנענים בספרה Holy War: The Crusades and (Their Impact on Today’s World (New York: Anchor, 2001.

[\[lvi\]](/#_ednref56) John Goldingay, Old Testament Theology: Israel’s Life, vol. 3 (Downers Grove, IL: Inter-Varsity, 2009), 572.

[\[lvii\]](/#_ednref57) Christopher J. H. Wright, The God I Don’t Understand: Reflections on Tough Questions of Faith (Grand Rapids: Zondervan, 2008), 102.. השווה יהושע ט"ז נ"ג; שמואל ב' ה' ו'-י'. וורייט אומר שהיבוסים עברו מרשימת ה"מבוקשים" לרשימת "בני הבית", אינדיקציה לכך שהאויבים האלה יכלו להפוך לחלק מעמו של אלוהים.

[\[lviii\]](/#_ednref58) Richard S. Hess, “War in the Hebrew Bible: An Overview,” in War in the Bible and Ter-rorism in the Twenty-First Century, ed. Richard S. Hess and Elmer A. Martens (Winona Lake, IN: Eisenbrauns, 2008), 29.

[\[lix\]](/#_ednref59) לבחינה מעמיקה של מאורעות מאי ליי, ראה פרק ו' בספרו של M. Scott Peck, People of the Lie (New York: Simon & (Schuster, 1983.

[\[lx\]](/#_ednref60) John Stott’s in David Edwards, Evangelical Essentials: A Liberal-Evangelical Dialogue (Downers Grove, IL: InterVarsity, 1988), 263.

[\[lxi\]](/#_ednref61) לי אמר את הדברים במהלך קרב פרדריקסבוג בדצמבר 1862.

[\[lxii\]](/#_ednref62) מתוך The Fellowship of the Ring, directed by Peter Jackson (New Line Cinema, 2001), based on J. R .R. Tolkien’s work by the same title.

[\[lxiii\]](/#_ednref63) Vernon Grounds, “Called to Be Saints—Not Well-Adjusted Sinners,” Christianity Today (January 17, 1986), 28.

[\[lxiv\]](/#_ednref64) Paul K. Moser, *The Elusive God: Reorienting Religious Epistemology* (Cambridge:Cambridge University Press, 2008), 91–92.

[\[lxv\]](/#_ednref65) Goldingay, *Israel’s Life*, 569. I address the specific question of Abraham’s sacrifice of Isaacin *“How Do You Know You’re Not Wrong?”* (Grand Rapids: Baker, 2005).

[\[lxvi\]](/#_ednref66) תודתי לאלווין פלטינגה על התובנות שלו שנכללות במאמרו“Response to Fales” במסגרת הכנס “My Ways Are Not Your Ways” , שנערך באוניברסיטת נוטרה דם, בספטמבר 2009.

[\[lxvii\]](/#_ednref67) Miroslav Volf, *Free of Charge: Giving and Forgiving in a Culture Stripped of Grace* (Grand Rapids: Zondervan, 2006), 138–39; see also Volf’s *Exclusion and Embrace: A Theological Exploration of Identity, Otherness, and Reconciliation* (Nashville: Abingdon, 1996).

[\[lxviii\]](/#_ednref68) Paul K. Moser, “Divine Hiddenness, Death, and Meaning,” in *Philosophy of Religion: Classic and Contemporary Issues* (Oxford: Blackwell, 2008), 221–22.

[\[lxix\]](/#_ednref69) C. S. Lewis, “Miracles,” in *The Complete C. S. Lewis Signature Classics* (San Francisco: Harper, 2002), 383–84.

[\[lxx\]](/#_ednref70) C. S. Lewis, *Surprised by Joy* (New York: Harcourt Brace & World, 1955), 166.

[\[lxxi\]](/#_ednref71) C. S. Lewis, “The Obstinacy of Belief,” in *The World’s Last Night* (New York: Harcourt Brace Jovanovich, 1960), 25–27.

[\[lxxii\]](/#_ednref72) From Mark Murphy, who kindly sent me his essay “God beyond Justice”.

[\[lxxiii\]](/#_ednref73) Murphy, “God beyond Justice,” inspired these thoughts.

[\[lxxiv\]](/#_ednref74) *The Two Towers*, directed by Peter Jackson (New Line Cinema, 2002), based on J. R .R. Tolkien’s work by the same title.

[\[lxxv\]](/#_ednref75) William Cowper, “God Moves in a Mysterious Way,” 1774. את המזמור בלשונו המקורית ניתן למצוא באתר http://nethymnal.org/htm/g/m/gmovesmw.htm.

[\[lxxvi\]](/#_ednref76) Michael Card, “This Must Be the Lamb,” *Legacy*, compact disc, Benson Productions, B00004RC04, 1983.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/e1ed00d876152714206ff3efe85c79945ff61d57b3b4d08b738bb8e42987d3c6?s=300&d=mm&r=g) 

 פול קופאן 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/paul-copan/) [    ](https://igod.co.il/author/paul-copan/)

**קטגוריות:** מוסר

---

### [האם הדתות המונותאיסטיות הן המקור לאלימות בעולם?](https://igod.co.il/morality/האם-הדתות-המונותאיסטיות-הן-המקור-לאלי/)

**Published:** נובמבר 27, 2016
**Author:** פול קופאן

**Content:**

בספרו Terror in the Mind of God (טרור בדעת אלוהים), מרק יורגנסמאייר טוען שדת מטבעה היא אלימה. באיזה אופן? היא נוטה "להקרין בבואות של מלחמה קוסמית ולהפוך אותן לאבסולוטיות" – גם אם ביסודו של דבר התכלית של הדת היא להביא לשלום וסדר. ההמלצה של יורגנסמאייר? מילוי הדת בערכים המרככים של "הגיון והגינות"; מה שיעזור לסתום את הגולל על אלימות והרג במטרה להוליד שלום והרמוניה בעולמנו.[\[i\]](/#_edn1)

בספרה The Curse of Cain (קללת קין), רג'ינה שוורץ קוראת תיגר על "הירושה האלימה של המונותאיזם" (בכך נכללים היהדות, האיסאלם והנצרות). אמונה באל אחד (מונותאיזם) ואמת אקסקלוסיבית הולכות יד ביד, מה שמוביל כביכול לבעיות וצרות לכל מי שלא מאמין באותו האל. חסידיו של אותו "אל אמת אחד ויחיד" ידחו, ישנאו, וירחיקו מעליהם את כל הזרים, שלא מקבלים על עצמם את אלוהיהם או את השקפת עולמם.[\[ii\]](/#_edn2) מונותאיזם וטענות לאמת אקסקלוסיבית יוצרים מנטליות של "אנחנו לעומת הם": כדי לשמור על הזהות והטוהר הדתי *שלנו*, *הם* חייבים להיות מורחקים ומנודים מקרבנו. לכך מתכוון האתאיסט ריצ'ארד דוקינס כשהוא מדבר על אלוהים ש"מתעסק בצורה אובססיבית בעליונות שלו על אלים יריבים ובאקסקלוסיביות של שבט הנוודים שלו".[\[iii\]](/#_edn3)

מסיבה זו קין, שאת מנחתו אלוהים דחה בעוד ששעה לזו של אחיו הבל, קם עליו ורצח אותו. בדומה לכך, אלוהים בחר בצורה לא הוגנת ביעקב הצעיר על פני אחיו עשיו, מה שהוביל לקונפליקט ולמתיחות ביניהם. מסיבות דומות, בני העם הנבחר, ישראל, בסופו של דבר הרגו את הכנענים, שלא נבחרו; אלוהים היה לצידם של ישראל, לא של הכנענים. ניכור ורצח הם התוצאות הצפויות של מונותאיזם. כפועל יוצא מכך פעולות טרור כמו אירועי ה-11 בספטמבר לא צריכות להפתיע אותנו – כך טוענים האתאיסטים.[\[iv\]](/#_edn4) החלופה לדת כפייתית תהיה הערכים הנאורים של סובלנות תוך מתן העדפה לגיוון ופלורליזם; הערכים האלה באופן כללי מקדמים זרים בברכה ולא מדכאים יצירתיות.

### **אנחנו צריכים רק ערכים של הארה?**

ההפך הוא הנכון. אנחנו יכולים לטעון שאנחנו לא צריכים פחות דת ויותר ערכים נאורים. באופן אירוני, הברבריות של המהפכה הצרפתית הנאורה הפכה את החיפוש אחר חירות, שיוויון, ואחווה לאכזריות ולסיוט מזוויע. כפי שטענו רבים, מיסוד הפלורליזם והגיוון בחברה יכול להוביל לסילוק והוצאת הדת המסורתית אל מחוץ לתמונה.

כשהדת מובנת בצורה נאותה, אנחנו זקוקים ליותר ממנה, לא לפחות. אבל אנחנו זקוקים לסוג הנכון של ערכים דתיים, לא סתם כל דבר שמכנה עצמו דת (חשוב על ג'ים ג'ונס, דייויד כורש, והג'יהאדיסטים). השקפת עולם מקראית אמיתית, כשהיא מלווה בחשיבה נאותה, ראויה לקבל מקום כבוד בהתחשב בבסיס שהיא מהווה למוסריות ובהשפעה החיובית שלה על עיצוב התרבות. אמונה שמעוגנת בכתבי הקודש למעשה תומכת בסובלנות: למרות חוסר ההסכמות בינינו, בני האדם הינם בכל זאת נושאי צלמו של אלוהים, ואנחנו נקראים לבקש לחיות בשלום עם כולם כל עוד זה בידינו (רומים י"ב 18). היא תומכת בגיוון: ישוע במותו על הצלב שבר את מחיצת האיבה בין גזעים, מעמדות, ובין זכר ונקבה (גלטים ג' 28; אפסים ב' 22-11). השליח שאול מדבר אומנם על לוחמה, אבל כוונתו למעשה היא למלחמה *רוחנית* (האפסים ו'). למרות שאנחנו יכולים בהחלט לדבר על מלחמה מוצדקת (למשל, מיגור הדיכוי הנאצי), הרי שהמלחמה לה נקראים המאמינים בישוע לא דורשת כלי נשק ארציים (השניה לקורינתים י' 4). הכיבוש עליו מדבר שאול קורא לנצחון הטוב על הרע (רומים י"ב 21).

אז אנחנו לא מדברים פה על דת כללית, כאילו כל הדתות זהות זו לזו וכל דת הרסנית בדיוק כמו אחרות. כמו כן, עלינו לשאול אם דת כלשהי היא אמת. היא עומדת בקו אחד ומסבירה את המציאות? חשוב שלא נעשה את אותה הטעות שעשו הכובשים האשורים, שדיברו "אֶל אֱלֹהֵי יְרוּשָׁלִָם כְּעַל אֱלֹהֵי עַמֵּי הָאָרֶץ, מַעֲשֵׂה יְדֵי הָאָדָם" (דברי הימים ב' ל"ב י"ט). אז כשאנחנו מדברים על תוספת דת, אנחנו מדברים גם על דת שהיא אמת.

מה לגבי טענתה של שוורץ שמונותאיזם מוביל לאלימות? קשה לראות איך ה*אחדות* של אלוהים יכולה כשלעצמה להוביל לאלימות. קודם כל, שוורץ מתעלמת מההתייחסויות המקראיות לחסדו, רחמיו, סבלנותו וחמלתו של אלוהים (לדוגמה, שמות ל"ד ו'-ז'). מירוסלב וולף טוען שגם לו היינו נפטרים מהמונותאיזם, הרי ש"הבידול והאלימות 'ביננו' ל'בינם' ממש לא היו נעלמים".[\[v\]](/#_edn5) בעיניהם של הרומים, הפאגאנים, עובדי האלילים שסגדו לקיסר, המאמינים המשיחיים נרדפו כאתאיסטים שטענו שדי היה באמונה באל אחד. למרבה האירוניה, חיצי ההתקפה של דתיים שתמכו בגיוון ופלורליזם כוונו כנגד המשיחיים המונותאיסטים במזרח התיכון!

מעבר לכך, ההיסטוריה (בנוסף לכותרות העיתונים מחר בבוקר) מלאה בתיאורים על שבטים לא-בהכרח-מונותאיסטיים שנלחמו זה בזה או על ממשל קומוניסטי כזה או אחר שתקף קבוצת דת כזו או אחרת. ולמה ההתמקדות דווקא בדת כלשעצמה? למה לא לתקוף את הפוליטיקה ואת הניצול הפוליטי של הדת? מה לגבי שבטיות אתנית שגורמת לעוינות ואלימות, כמו ביוגוסלביה לשעבר? למה לא לקחת בחשבון גורמים היסטוריים וחברתיים מורכבים שתרמו לקונפליקט? ניכור, עוני, שלילת כוח או השפעה, גזענות/שבטיות, מוסדות כוח ושליטה, מאבקים היסטוריים ורחשי טינה עשויים לגרום להתעוררות של כעס ובעטיה אלימות. לעיתים קרובות הדת היא התווית בה נעשה שימוש כדי להצדיק אלימות בין צדדים שנלחמים זה בזה.

אז למה לחשוב שדת היא הגורם *היחידי*, מושא האשמה היחיד? במקום למשוך את אלוהים לתוך המצב כדי לכסות על שורש הבעיה (או הבעיות), עלינו להתנגד לפיתוי של שימוש באלוהים לצורך המטרות שלנו. ומה לגבי ההשפעות החיוביות שיש לדת? מה אם דת כלשהי מפיקה יותר רווח ותועלת מאשר פגע? התפיסה לפיה דת *מולידה* אלימות או פגע בדרך כלל מטשטשת את המורכבות של הגורמים המעורבים.

### **ומה לגבי קין** 

מה לגבי הבעיה שמעלה שוורץ בנוגע לקין? אלוהים לא בחר בהבל *על חשבון קין*. אלוהים הזהיר את קין לגבי הגישה מלאת החטא שלו, באומרו שעליו להשתלט על חטאו ש"רובץ לפתחו" (ראה בראשית ד' ז'). קין יכל להעלות קרבן רצוי לאלוהים לו התרעומת שלו היתה הופכת לענווה. למרות שקין כעס "וַיִּפְּלוּ פָּנָיו" (ד' ה'-ו'), אלוהים הזכיר לו שמצב שכזה לא היה בלתי מן הנמנע: "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב, שְׂאֵת (כלומר, מצב רוחך ישתפר)" (פס' ז'). אלוהים בפרוש לא שעה למנחתו של הבל על חשבונו של קין. למעשה, אפילו לאחר שקין הרג את אחיו, אלוהים בחסדו עדיין העניק לקין את הגנתו.

אותו הדבר נכון גם לגבי יעקב ועשיו. למרות שעשיו איבד את זכות הירושה, בסופו של דבר הוא התפייס עם אחיו הרמאי (בראשית ל"ג ד'). עשיו הצליח בנקודה בה קין נכשל. אנחנו לא יכולים להפנות אצבע מאשימה כלפי אלוהים באף אחד מהתרחישים האלה. וכשזה מגיע לישראל ולאומות העולם, בחירת ישראל בידי אלוהים לא שללה את הישועה מהגויים (ראה למשל רחב, רות, נינווה בימי יונה). רצונו של אלוהים הוא לכלול את כל מי שמוכן לבוא אליו.

אפילו בקרב ישראל, אלוהים בחר בשבט יהודה, דרכו נועד לבוא המשיח משושלת דוד. שוב, זה היה אמצעי להבאת ישועה ליהודים כמו גם לגויים. עצם העובדה שאלוהים בחר לפעול דרך שבט יהודה, למרות השם המוכפש שיצא לו (בראשית ל"ז כ"ג-כ"ז; ל"ח), אינה מעידה על כך שיוסף (שהיה איש אמונה ויושרה) לא יכל לחוות ישועה או לקבל את ברכת אלוהים תודות לבטחונו בו וציותו לדרכיו.

מעבר לכך, חשוב על כך שיש אנשים שהם יותר חכמים, אתלטיים, אומנותיים או יפים יותר מאחרים. אין לנו פה שיוויון מושלם, אלא כשזה מגיע לכבוד ולערך שמגיעים לכל אדם ואדם. ועם זאת, אלה שלכאורה בורכו פחות יכולים להפוך מרירים או מלאי קנאה כלפי אלה שלכאורה בורכו יותר, *או* שאדם יכול להכיר בחסדים שזכה להם ולהתמודד באופן בונה ומועיל עם האכזבות שחווה. למעשה, חלק מהנכסים שנחשבים לכאורה לברכה, כמו כסף, מראה, או חוכמה עשויים למעשה להוות מכשולים רוחניים ומקור לגאווה ולעצמאות יתר.

חשוב על משוררת המזמור העיוורת פאני קרוסבי (1915-1820). כשהיתה בת שישה שבועות, רופא העניק טיפול שגוי – תחבושת רותחת – לעיניה המודלקות, מה שגרם לעיוורונה התמידי. במקום להפוך מרירה ומלאת כעס, היא נשבעה להיות מלאת סיפוק בחלקה בחיים. היא כתבה כמה ממה שהפכו למזמורי ההלל המפורסמים ביותר. תוך התייחסות לעיוורנה, היא כתבה את הבתים הבאים:

עד כמה מאושרת אני,

למרות שאין ביכולתי לראות;

אני נחושה בדעתי,

בעולם הזה מאושרת להיות.

אני נהנית מברכות כה רבות,

שמאחרים נמנעות;

בגלל עיוורוני להאנח, לבכות,

איני יכולה, ולעולם לא אעשה זאת.[\[vi\]](/#_edn6)

### **זכות ההרחקה העצמית** 

אלוהים בורא באדיבות ובנועם בני אדם כדי שיקחו עימו חלק בחיים, בשמחה ובטוב שלו. אלוהים הוא עניו ומרוכז בזולת, משרת את ברואיו ומראה טוב ואדיבות לכל (מתי ה' 45). אחד המאפיינים העיקריים שייחודיים לאלוהים – ולאלה שלוקחים את חוקיו ומצוותיו ברצינות – הוא אהבתו לאויביו. לא מדובר פה באהבה הפשוטה שבאה לידי ביטוי בהיותנו טובים כלפי אלה שמרעיפים טוב וחסד עלינו, אלא באהבה הקשה, הגסה, והמושלמת ביותר מכל סוגי האהבה הקיימים (מתי ה' 48-46).

יהיה מי שיתנגד ויאמר: "מה לגבי הדוקטרינה שעוסקת בגהינום, בהפרדה האולטימטיבית? למה אלוהים לא מראה הסברת פנים לכולם בלי הבחנה? לא זו האלטרנטיבה שבאמת מלאה בשלום ואהבה?" מירוסלב וולף מבחין נכונה ש"הסברת פנים מוחלטת" הופכת בעייתית כשמבצעי עבירה שאינם מוכנים לחזור בתשובה על מעשיהם יושבים לשולחן אל מול קרבנותיהם שטרם מצאו מרפא ומזור לפגיעתם. דעה מעוותת שכזו באשר להסברת פנים למעשה "תמליך את האלימות שכן היא מותירה את מבצעי העבירה ללא שינוי ואת האלימות ללא השלכות מתקנות".[\[vii\]](/#_edn7) האח הבכור במשל הבן האובד (לוקס ט"ו) צריך היה להגיע להחלטה: האם להישאר בחוץ ולהחמיץ פנים, או להכנס הביתה ולחגוג את שיבתו של אחיו הצעיר ובכך להפגין כבוד כלפי אביו החנון והרחום.

הגהינום הוא הפרדה עצמית מאלוהים, ניתוק והתנגדות מוחלטים להכוונתו. אם אנחנו רוצים ניתוק מוחלט מאלוהים, הוא יעניק לנו את רצוננו. הגהינום הוא לא חדר עינויים שמורכב מאש נצחית. הגהינום ביסודו של דבר הוא מקום של הפרדה עצמית ובידוד מנוכחות אלוהים (השניה לתסלוניקים א' 9). יצורים רוחניים (השטן ועושי דברו) יחוו את ההפרדה המוחלטת מאלוהים אותה הם מבקשים. ק' ס' לואיס אומר:

אני מוכן לשלם כל מחיר כדי שאוכל לומר באמת ובתמים "הכל יוושעו". אבל ההגיון שלי משיב ואומר, "שלא מרצונם, או ברצונם?" אם אומר, "שלא מרצונם", אני מייד נתקל בסתירה; איך יכול המעשה הנשגב ביותר של כניעה עצמית מרצון להיות שלא מרצון? אם אומר, "מרצונם", ההגיון שלי משיב, "איך אם הם *לא* יכנעו?"[\[viii\]](/#_edn8)

לא, הבעיה היא לא דת, למרות שמעשים רבים שנעשו בהשראת הדת הם בהחלט דוחים ומלאי סטייה. בתנ"ך, אנחנו רואים שאלוהים רצה לכלול יהודי ו*גוי*, חבר ו*אויב* גם יחד בתכנית הישועה שלו. בהגיענו לברית החדשה, החזון הזה של עם אחד שמורכב מכל עמי העולם סוף סוף מתחיל להתממש.

כשהיא מובנת כהלכה, האמונה המשיחית, בליווי הדוקטרינה של אלוהים שנותן מעצמו ומרוכז בזולת, היא למעשה קרן של תקווה למציאת שלום וריצוי (רומים ה' 11-6; אפסים ב' 17-14). יש שיסרבו להשתתף וימשיכו במאבק, אבל זו לא אשמתה של האמונה המשיחית.

### **ומה לגבי מסעות הצלב?**

המבקרים מציינים את מסעות הצלב כעדות לאופיה האלים של הנצרות. אנחנו יכולים בלב שלם להודות בכך שמסעות הצלב, האינקוויזיציות, ומלחמות הדת האירופאיות היו טרגדיה, כתם על ההיסטוריה של האמונה המשיחית והנצרות. אבל המאורעות האלה משקפים את *מהותה* של האמונה המשיחית? כל הדיבור הזה על דת שמובילה למלחמות מעלה את השאלה הבאה. למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "דת"? כל דת שהתקיימה אי פעם? קונפוציוניזם, בודהיזם, בהאי, מדע נוצרי (Christian Science), עדי יהוה? הקשר בין דת ומלחמה יוצא מנקודת הנחה שלדת יש קשר מזערי אם בכלל לאמת. כל התגלות ייחודית, אותנטית, אמיתית משמים בכלל לא נתפסת כאפשרית מבחינתו של המבקר. גם לא נשאלת השאלה, האם אלימות מוטמעת במסורת הדתית הספציפית הזו, או שמא היא עומדת בניגוד מוחלט לדת הזו?

אלה שמבקרים (ובצדק) את מסעות הצלב כהולכת שולל מוסרית ירחיקו לכת ויחברו את מסעות הצלב עם הגי'האד האיסלמי. איחוד השניים הוא טעות, ובנקודה זו ביכולתי רק לעמוד על הנקודות הכלליות.[\[ix\]](/#_edn9) משמעות המונח הערבי *ג'יהאד*היא "מאבק", ובכך נכלל מאבק פנימי, אינטלקטואלי או מוסרי, כמו גם מאבק לוחמני ואלים. עם זאת, ההבנה המסורתית יותר של המונח ג'יהאד היא מהסוג האלים שמאפיין את ההיסטוריה האיסלאמית באופן גורף; יש מעט מאוד סימוכין, אם בכלל, לג'יהאד כמאבק רוחני/פנימי ותו לא.[\[x\]](/#_edn10)

אפילו בהשוואת מסעות הצלב לג'יהאד האיסלאמי המיליטנטי, מסעות הצלב עדיין נראים טוב יותר:

מסעות הצלב (1291-1095)ג'יהאד איסלאמי

מסעות הצלב נמשכו כמאתיים שנה.הג'יהאד נמשך כבר יותר מאלף ושלוש מאות שנה.מסעות הצלב ספגו ביקורת על היותם ראשית האימפריאליזם.ההתרחבות האימפריאליסטית של הג'יהאד בראשות מוחמד החלה חמש מאות שנה קודם למסעות הצלב.מסעות הצלב החלו כניסיון לכבוש מידי המוסלמים שטחים שבעבר היו בידי הנצרות.הג'יהאד החל בכוונה לכבוש שטחים נוצריים שמעולם קודם לכן לא היו מיושבים בידי מוסלמים, ולכונן בהם קהילות מוסלמיות.ישוע, בשמו נערכו מסעות הצלב, לא לימד או הדגים אלימות כנגד מי שסרבו לשעות למשנתו.מוחמד לא רק הטיף לאלימות נגד מי שלא קיבלו על עצמם את דרכי האיסלאם אלא גם לקח בה חלק בעצמו ביותר משישים מבצעים צבאיים אגרסיביים.המאמינים הראשונים בישוע ומחברי הברית החדשה לא הביעו תמיכה כלשהי באלימות. במאות הראשונות לקיומה, הנצרות שהיתה נטולת כל כוח והשפעה פוליטיים התפשטה תודות למעשי אהבה והפצת הבשורה הטובה אודות ישוע המשיח, בשורה שבכוחה לשנות את חיי המאמין.הקוראן מכיל טקסטים לוחמניים ואגרסיביים רבים. אחרי מותו של מוחמד, האיסלאם התפשט לכל עבר באמצעות אלימות. הוא השתלט על אזורים שהיו קודם לכן בשליטת הנוצרים ובאורח קבע היווה איום על הנצרות הממוסדת (למשל בספרד, צרפת, וויינה).ברנרד לואיס, החוקר המערבי המוביל ללימודי האיסאלאם מסכם בצורה יפה את ההבדלים המשמעותיים בין הג'יהאד האיסלאמי ומסעות הצלב – למרות ששניהם מתוארים כמלחמות קודש נגד אויבים שאינם מאמינים בדת האמת:

מסע הצלב הוא התפתחות מאוחרת בהיסטוריה הנוצרית, ובמובן מסויים, מהווה סטייה קיצונית מהערכים הבסיסיים של האמונה בישוע כפי שהם מבוטאים בספרי הבשורה. הנצרות נתונה תחת מתקפה מאז המאה השביעית לספירה, ואיבדה שטחים נרחבים לידי המוסלמים; הרעיון של מלחמת קודש, או מלחמת צדק, היה מוכר ורווח כבר מהעת העתיקה. אבל במאבק המתמשך בין הנצרות והאיסלאם, מסעות הצלב היו מאוחרים, מוגבלים ונמשכו זמן קצר באופן יחסי. הג'יהאד נוכח כבר מראשית ההיסטוריה המוסלמית – בכתבי הקודש המוסלמים, בחייו של הנביא, ובמעשיהם של בני דורו ושל יורשיו. הוא המשיך להתקיים לאורך ההיסטוריה המוסלמית והוא שומר על מקומו עד לימינו אנו. המונח מסע צלב בא במקור לציין מלחמת קודש עבור הנצרות. אבל בעולם הנוצרי הוא כבר מזמן איבד את משמעותו. … המילה *ג'יהאד* גם היא משמשת במגוון מובנים, אבל שלא כמו המונח *מסע צלב* היא שמרה על המשמעות המקורית והעיקרית שלה.[\[xi\]](/#_edn11)

מבקרי מסעות הצלב או האינקוויזיציות בהחלט צודקים באומרם שהמאמין המשיחי לא צריך לקדם בברכה מעשי זוועה או השמדת כופרים בשם ישוע. ועלינו לשאול את המבקרים, "מדוע לבחור דווקא במאורעת ה*לא-*משיחיים האלה כמוצגים א' וב' לייצוג האמונה המשיחית במקום לבחור בדוגמאות שהפגין ישוע עצמו, שלא לדבר על פרנסיס מאסיסי, מרטין לות'ר קינג הבן, האם תרזה, וויליאם ווילברפורס, ומשכיני שלום משיחיים אחרים?" אכן, מעשי זוועה ושלטון טרור תיאולוגי שנעשו בשמו של ישוע עומדים בניגוד מוחלט לכל מה שישוע עצמו הפגין ולימד בימי פעילותו עלי אדמות.

### **מלחמות יהוה בתנ"ך זהות לג'יהאד האיסלאמי?**

למרות שאני דן בנושא ביתר פירוט במקום אחר,[\[xii\]](/#_edn12) כדאי שנאמר כמה מילים לגבי ההאשמה הרווחת ש"מלחמות יהוה בתנ"ך זהות למעשה לג'יהאד האיסלאמי המיליטנטי".

חשוב שנזכור שהאיסלאם באופן מסורתי חילק את העולם לשני מימדים: "העולם המוסלמי/עולם השלום" (dar al-salam), בו חולש האיסלאם, ו"עולם המלחמה" (dar al-harb), אליו שלטון האיסלאם צריך להגיע ולהתפשט – אם יש צורך בכך, באמצעי לוחמה, באמצעות החרב. האיסלאם הוא אמונה דומיננטית. לאורך ההיסטוריה, הגישה המוסלמית כלפי לא מוסלמים היתה של שליט כנגד נתין, כובש לעומת נכבש. האיסלאם בראשיתו אף לא העלה על דעתו את האפשרות שמוסלמי יחיה תחת מרותה של ממשלה לא מוסלמית.[\[xiii\]](/#_edn13)

לוחמה התקפית ודיכוי התנגדות היו לב ליבו של האיסלאם כבר מראשיתו. (1) מייסד האיסלאם מוחמד לקח חלק ביותר משישים מבצעים צבאיים; (2) הקוראן מכיל קטעים נוקשים, אגרסיביים ומיליטריסטיים רבים; (3) מאז מותו של מוחמד, חסידיו הפיצו את האיסלאם באמצעים אלימים, תוך כיבוש שטחים רבים שהיו בשליטת הנוצרים; (4) זכויות האדם במרבית המדינות המוסלמיות בימינו (מאלי וסאנגל הן היוצאות מן הכלל) שואפות לאפס, ואם תושבי המדינות האלה מעוניינים להשיג חירות פוליטית, למרבה האירוניה עליהם לעבור למערב במקום להישאר בארץ מוצאם.

החוקרת היהודית-מצרית בת יאור תיעדה ביסודיות את ההיסטוריה של הד'ימים (מצבם של נוצרים, יהודים, ולא-מוסלמים אחרים תחת החוק המוסלמי) באזורים שנתונים לשליטת מוסלמים. כל סובלנות מוסלמית כלפי לא-מוסלמים יכלה בקלות לפנות את דרכה לג'יהאד לוחמני אם מס הגולגולת (*ג'יזיה*) לא שולם למוסלמים. יאור מתעדת ביסודיות את הדיכוי ואף את ה"השמדה הפתוחה של אוכלוסיות נוצריות וההיעלמות של התרבות הנוצרית המזרחית".[\[xiv\]](/#_edn14)

"המיתוס של סובלנות מוסלמית", היא אומרת, לא התקיים קודם למאה העשרים. זוהי יצירה מודרנית של המערב. הוא התוצאה של קשיים פוליטיים ותרבותיים שהתעוררו ברגע שכוחות קולוניאליסטיים כמו אנגליה וצרפת נסוגו מצפון אפריקה והמזרח התיכון – מבלי להותיר אחריהם את היכולת להגן על מיעוטים נוצרים במקום. ספרות שלמה התפתחה שמשבחת את הסובלנות המוסלמית כלפי יהודים ונוצרים; היא צצה מסיבות כלכליות (חשוב על נפט!) ופוליטיות. מתוך רצון שלא להפר את שיווי המשקל הרעוע, הכוחות הנסוגים העדיפו לנקוט במדיניות פרו-איסלאמית רווחית מבחינה כלכלית.[\[xv\]](/#_edn15) ולמרות שהקוראן מכריז, "אין מקנים דת בכפייה" (סורה 2:256), הרי שכפייה היתה חלק מהלך המחשבה המוסלמי כבר מלכתחילה. אני לא מתכחש בכך לקיומם של מולסמים שוחרי שלום רבים ברחבי העולם; לאורך השנים אני עצמי התחברתי עם לא מעט מהם. אנחנו יכולים להיות אסירי תודה למוסלמים שוחרי שלום שכאלה, למרות שהיה נחמד לו יותר מהם היו מדברים ביתר תקיפות כנגד האלימות שמבוצעת בשם האיסלאם.

מה אם כן עלינו להסיק מההשוואה בין הג'יהאד המוסלמי והמלחמות שזכו לאישורו של יהוה בתנ"ך? הנה סקירה קצרה של ההבדלים המרכזיים:

 מלחמות יהוה בתנ"ךהג'יהאד המוסלמיגיאוגרפיההמלחמה הוגבלה מבחינה גיאוגרפית לארץ המובטחת.אין מגבלות גיאוגרפיות לג'יהאד. העולם הלא-מוסלמי הוא "עולם המלחמה".משך פרק הזמןמלחמות יהוה הוגבלו באופן כללי לדור אחד (סביב ימי יהושע), למרות שמאבקים שוליים עדיין נמשכו עם כמה מאויביה העקשים של ישראל.אין מגבלות זמניות/היסטוריות לג'יהאד.מטרת המלחמההמלחמה נועדה להעניש תרבות מושחתת לבלי הכר (מבחינה מוסרית ותיאולוגית), לא מכיוון שהיו לא-ישראלים או אפילו מכיוון שהם לא עבדו את יהוה. העונש הזה הגיע לאחר תקופה של יותר מארבע מאות שנה בהן מלאה סאתו של חטאם של הכנענים (בראשית ט"ו ט"ז).תוקפנות/מלחמה מופנית כלפי לא-מוסלמים (כולל יהודים ונוצרים – "עם הספר").מושא אהבת אלוהיםיהוה אוהב אפילו את אויביו/אלה שלא אוהבים אותו (ראה בראשית י"ב ג'; יונה). תכנית הגאולה שלו מקיפה את אויבי ישראל המסורתיים (בבל, אשור, מצרים) וכוללת אותם כחלק מעמו של אלוהים.אלוהי האיסלאם אוהב רק את אלה שאוהבים אותו ומצייתים לו.סטנדרט המוסריותטבעו הרחום והחנון של אלוהים הוא המקור למצוותיו.אלוהי הקוראן הוא אל שכולו רצון (בניגוד לאל טוב מטבעו), שמצווה ככל העולה על ליבו.הגשמת תכנית אלוהיםמה שמאפיין את מלכות המשיח הוא שלום (ישעיהו ט' ו'; י"א א'-י'). בברית החדשה, מטרתו של ישוע היא לחתור תחת האויב האמיתי – השטן וצבאותיו (יוחנן י"ד 30; אפסים ו' 10-18; קולוסים ב' 15) – לא האויבים הפוליטיים של ישראל.התוקפנות הצבאית של מוחמד נתפסת בעיני מוסלמים רבים כנורמטיבית (מה שמחזיר את הגלגל לאחור ממה שהמשיח בא להגשים, וחותר תחת התכנית והמטרה האולטימטיבית של אלוהים). שים לב: נהוג לראות בפסוקים הסובלניים בקוראן כקדומים יותר ואי לכך לפסוקים הלוחמניים יותר משקל רב יותר לעומתם.נורמטיביות המלחמההלוחמה נגד הכנענים לא נועדה להיות נורמלית ומתמשכת (כשמה שמניע אותה הוא כוח הציווי משמים) אלא ייחודית. אלוהים מעוניין בברית חדשה לא-לאומית עבור עמו (ירמיהו ל"א; יחזקאל ל"ו).התוקפנות הצבאית של מוחמד (מייסד האיסלאם), בתמיכת המיליטריזם של הקוראן, ההיסטוריה האגרסיבית של האיסלאם, והמציאויות הפוליטיות בימינו במדינות מוסלמיות מעידה על תבנית מובנית.דת מובילה לאלימות? דת היא דבר מסוכן? אם נענה בחיוב על השאלות האלה, תהיה בכך הכללה גסה. קודם כל, דעה שכזו אינה לוקחת בחשבון ואריאציות רבות בקרב כל הדתות המסורתיות בעולם, שחלקן רגועות ולא מאיימות מטבען. שנית, אלה שתומכים בעמדה הזו נכשלים לשאול אם טקסטים לוחמניים בספרי קודש מסויימים הם נורמטיביים וקבועים או ייחודיים ונועדו לפרק זמן קצוב. שלישית, ההנחה הזו לא מבחינה בין המהות של דת והשימוש לרעה שעושים בה מי שקוראים לעצמם חסידי אותה דת. רביעית, היא לא לוקחת בחשבון את קיומה של אמת בדת – שהשקפת עולם דתית כלשהי עשויה להיות אמת ולפיכך מתחריה שוגים כשאינם מסכימים עם האמת שבה. ולסיום, ההשקפה לפיה דת היא דבר מסוכן מכיוון שהיא שוללת השקפות עולם אחרות היא כשלעצמה מבלבלת. היא משאירה אותנו תוהים, "הפלורליזם המתקתק הזה לא שולל או דוחק לשוליים את השקפות העולם ה'צרות' של, למשל, המונותאיזם?" לטעון שטענה כלשהי היא אמת זה כמו לטעון שכל הטענות העומדות בניגוד לה הן שקריות.

---

מאמר המשך: [**אז מה המקור האמיתי לסבל, אלימות ורוע בעולם?**](https://igod.co.il/%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94/%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%94%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/)

---

**לקריאה נוספת**

Copan, Paul. When God Goes to Starbucks: A Guide to Everyday Apologetics. Grand Rapids: Baker, 2008.

Volf, Miroslav. “Christianity and Violence.” In War in the Bible and Violence in the Twenty-First Century, edited by Richard S. Hess and Elmer A. Martens. Winona Lake, IN: Eisenbrauns, 2008.

Ye’or, Bat. Islam and Dhimmitude: Where Civilizations Collide. Teaneck, NJ: Farleigh Dickinson University Press, 2002.

[\[i\]](/#_ednref1) Mark Juergensmeyer, *Terror in the Mind of God* (Berkeley: University of California Press, 2000), 242, 159, 243.[\[ii\]](/#_ednref2) Regina Schwartz, *The Curse of Cain* (Chicago: University of Chicago Press, 1997), 63.

[\[iii\]](/#_ednref3) Richard Dawkins, *The God Delusion* (Boston: Houghton Mifflin, 2006), 37.

[\[iv\]](/#_ednref4) Mirsoslav Volf, “Christianity and Violence,” in *War in the Bible and Violence in the Twenty-First Century*, ed. Richard S. Hess and Elmer A. Martens (Winona Lake, IN: Eisenbrauns, 2008); and R. W. L. Moberly, “Is Monotheism Bad for You? Some Reflections on God, the Bible, and Life in the Light of Regina Schwartz’s *The Curse of Cain*,” in *The God of Israel* (Cambridge: Cambridge University Press, 2007), 94–112.

[\[v\]](/#_ednref5) Volf, “Christianity and Violence,” 8.

[\[vi\]](/#_ednref6) את המזמור המלא באנגלית ניתן למצוא באתר ChristianHistory.net, “Fanny Crosby,” August 8, 2008, http://www.christianitytoday.com/ch/131christians/poets/crosby.html.

[\[vii\]](/#_ednref7) Volf, “Christianity and Violence,” 13.

[\[viii\]](/#_ednref8) C. S. Lewis, *The Problem of Pain* (New York: Macmillan, 1962), 118–19.

[\[ix\]](/#_ednref9) ראה את שלושת הפרקים בנושא מלחמות יהוה והג'יהאד האסלמאי בספרי, *When God Goes to Starbucks: A Guide to Everyday Apologetics* (Grand Rapids: Baker, 2008).

[\[x\]](/#_ednref10) לתיעוד התנהגות האיסלאם, ראה For documentation on Islam’s track record, see Bat Ye’or, *The Decline of Eastern Christianity under Islam: From Jihad to Dhimmitude* (Teaneck, NJ: Farleigh Dickinson University Press, 1997); *The Dhimmi: Jews and Christians under Islam* (Teaneck, NJ: Farleigh Dickinson University Press, 1985); and *Islam and Dhimmitude: Where Civilizations Collide* (Teaneck, NJ: Farleigh Dickinson University Press, 2002).

[\[xi\]](/#_ednref11) Bernard Lewis, The Crisis of Islam: Holy War and Unholy Terror (New York: Modern Library, 2003), 37–38.

[\[xii\]](/#_ednref12) שוב, ראה את הפרקים העוסקים באיסלאם ובמלחמות יהוה בספרי, When God Goes to Starbuck.

[\[xiii\]](/#_ednref13) Norman Anderson, “Islam,” in The World’s Religions, 4th ed. (Downers Grove, IL: InterVarsity, 1975), 128.

[\[xiv\]](/#_ednref14) מתוך ראיון שערך מייקל קרומרטי עם יאור, “The Myth of Islamic Tolerance,” in Books and Culture 4, no. 5 (September–October 1998): 38, www.christianitytoday.com/bc/8b5/8b5038.htm.

[\[xv\]](/#_ednref15) שם.

 ![author avatar](https://secure.gravatar.com/avatar/e1ed00d876152714206ff3efe85c79945ff61d57b3b4d08b738bb8e42987d3c6?s=300&d=mm&r=g) 

 פול קופאן 

 [See Full Bio](https://igod.co.il/author/paul-copan/) [    ](https://igod.co.il/author/paul-copan/)

**קטגוריות:** מוסר

---

### [הברית החדשה - מהימנותה הביבליוגרפית (נאמנות למקור)](https://igod.co.il/answer-rabbi/המבחן-הביבליוגרפי-למהימנותה-של-הברית/)

**Published:** אוגוסט 24, 2016
**Author:** ג׳וש מקדאוול

**Content:**

> מתי הושלמה הברית החדשה ואיך קובעים את גילו של כתב יד מסוים? יש כמה גורמים שמסייעים במלאכה: החומר שעליו נכתבו הדברים, גודל האותיות וצורתן, פיסוק וניקוד, חלוקת הטקסט, עיטור הטקסט, צבע הדיו, המרקם והצבע של הנייר או הקלף.

## מכתבי היד החשובים

להלן רשימה כרונולוגית של כמה מכתבי היד החשובים ביותר שנתגלו עד כה:

#### אוסף ג'ון ריילנדס (130 לס׳):

שמור בספריה על שם ג׳ון ריילנדס במנצ׳סטר, אנגליה. זהו הקטע העתיק ביותר של הברית החדשה שמצוי בידינו. ״בשל תאריך הכתיבה המוקדם של קטע זה מבשורת יוחנן ובגלל המקום שבו הוא נתגלה (מצריים) לא רחוק מהמקום שבו הוא חובר לפי המסורת (אסיה הקטנה), קטע זה מאשר את התאריך המסורתי שבו נכתבה הבשורה ־ לקראת סוף המאה ה־1 לס׳״.

ברוס מצגר מדבר על ביקורת שאבד עליה הקלח ואומר, ״אילו נתגלה הקטע הזה באמצע המאה ה־19, אנשי אסכולת הביקורת על הברית החדשה, שנוסדה בהשראתו של פרדיננד כריסטיאן באוואר, פרופסור מבריק מאוניברסיטת טובמגן שבגרמניה, לא היו יכולים לטעון שהבשורה הרביעית נכתבה רק אחרי שנת 160 לס׳״.

#### פפירוס בודמר (השני) (200-150 לס׳):

נרכש בשנות ה־50 וה־60 של המאה ה־20 מידי סוחר מצרי. הקטע שמור בספרייה לספרות העולם של בודמר. כתב היד מכיל את רוב חלקיה של בשורת יוחנן. מאז שנתגלו כתבי היד של אוסף צ׳סטר ביטי (הרחבה בהמשך), התגלית החשובה ביותר של כתבי יד של הברית החדשה על גבי פפירוסים היתה הרכישה של אוסף בודמר בידי הספרייה לספרות העולם בקולוני שליד ז׳נבה. כתיבתו של האוסף P66 מתוארכת לסביבות שנת 200 לס׳ ואולי אפילו מוקדם יותר. הוא כולל 104 דפים של בשורת יוחנן א׳ 1 ־ ו׳ 11 ; ו׳ 35 ־ י״ד 26 ; וקטעים של 40 דפים אחרים, המכילים את פרקים י״ד־כ״א בבשורת יוחנן. הטקסט הוא תערובת של דפוסים־ אלכסנדרוני ומערבי, ובין השורות מופיעים כ־20 תיקונים, שאופייניים לדפוס המערבי.

הרברט יונגר, מנהל אוספי הפפירוסים בספרייה הלאומית של וינה, קובע את תאריך כתיבתו של P66 לתקופה קדומה יותר, באמצע המאה ה־2 לס׳ ואולי אפילו בראשיתה.

קטע P72, שגם הוא חלק מאותו אוסף, הוא הקדום ביותר של איגרת יהודה ושתי איגרותיו של כיפא (בברית החדשה). P75, כתב יד קדום נוסף שגם הוא נרכש על ידי מ. בודמר, הוא קונטרס שמכיל את בשורות לוקס ויוחנן. העורכים, ויקטור מרטין ורודולף קייזר מתארכים עותק זה לתקופה שבין 175 ל־225 לס׳. ואם כך, זהו העותק הקדום ביותר של בשורת לוקס שמצוי היום בידינו, ואחד העותקים הקדומים ביותר של בשורת יוחנן. מצגר מתאר כתב יד זה כ-״תגלית החשובה ביותר מבין כתבי היד של הברית החדשה, מאז רכישת הפפירוסים של אוסף צ׳סטר ביטי״.

#### אוסף צ'סטר ביטי (200 לס׳):

כתבי יד אלה נרכשו בשנות ה־30 של המאה ה־20. עד אז הם היו שמורים אצל סוחר מצרי. היום הם נמצאים במוזיאון צ׳סטר ביטי שבדבלין. חלק מכתבי היד נמצאים בבעלותה של אוניברסיטת מישיגן. באוסף יש פפירוסים של כתבי יד קדושים עתיקים, שלושה מהם מכילים חלקים גדולים של הברית החדשה. בספרו The Bible and Modern Scholarship (״כתבי הקודש והמחקר המודרני״) כותב סר פרדריק קניון, ״תגלית זו ־ התגלית החשובה ביותר מאז שנתגלה כתב היד סינאיטיקוס ־ צמצמה למעשה את הפער בין כתבי היד הקדומים ביותר לבין התארוך המסורתי של ספרי הברית החדשה, עד כדי כך שפער זה איבד כל משמעות בדיונים על מקוריותם של החיבורים הכלולים בברית החדשה.

אין עוד ספר קדום שהטקסט שלו נתמך על ידי עדויות כל כך קדומות ובשפע כזה, וכל חוקר בלתי משוחד לא יוכל להכחיש את מהימנותו של הטקסט שבידינו.״ (רשימות מפורטות של הפפירוסים שקיימים היום של ספרי הברית החדשה ביוונית פורסמו והודפסו בשטוטגארט על ידי החברה מאוחדת לכתבי הקודש).

#### דִיאַטֶסָרוֹן:

הדיאטסרון הינו ״הרמוניה של ארבעה חלקים״. הביטוי היווני הוא Dia Tessaron, ופירושו ״דרך הארבעה״. חיבור זה משלב את ארבע הבשורות, פרי עטו של טטיאנוס (נכתב בסביבות שנת 160 לס׳). אוסביוס כתב בחיבורו "תולדות הכנסייה", ד׳ 6,29, עמ׳ 140, ״מנהיגם הקודם, טטיאנוס, חיבר ושילב לקט מספרי הבשורה כשהוא מכנה זאת בשם דיאטסרון, תעודה שעדיין קיימת במספר מקומות״. החוקרים גורסים שטטיאנוס, משיחי מסוריה, היה הראשון ששילב את הבשורות. אבל רק חלק קטן מיצירתו מצוי היום בידינו.

#### קודקס הוותיקן וכתב יד וטיקנוס (350-325 לס׳):

שמור בספריית הוותיקן ומכיל כמעט את כל כתבי הקודש. אחרי למעלה מ־100 שנות ביקורת הטקסט, רבים רואים בקודקס זה את אחד מכתבי היד האמינים ביותר של הברית החדשה.

#### כתב יד סינאיטיקוס (350 לס׳):

שמור במוזיאון הבריטי. מכיל כמעט את כל הברית החדשה ולמעלה ממחצית הספרים בתנ״ך. נתגלה בשנת 1859 על ידי ד״ר קונסטנטין פון טישנדורף במנזר שעל הר סיני. הנזירים הביאו את כתב היד לצאר של רוסיה, ובדצמבר 1933 רכשה אותו ממשלת אנגליה מברית המועצות תמורת 100,000 ליש״ט. סיפור גילויו של כתב יד זה הוא מרתק במיוחד. ברוס מצגר מספר על השתלשלות העניינים:

בשנת 1844, בטרם מלאו לו 30, יצא טישנדורף, שהיה אז מרצה אורח באוניברסיטת לייפציג, למסע נרחב ברחבי המזרח הקרוב בחיפוש אחר כתבי יד של כתבי הקודש. כשהגיע למנזר סנטה קתרינה שעל הר סיני, הוא הבחין בכמה דפי קלף בפח האשפה, שהיה מלא ניירות שנועדו לשמש להדלקת התנור במנזר.

כשבחן את הקלפים גילה שהם חלק מעותק של תרגום השבעים לתנ״ך, שנכתב כמעט כולו באותיות גדולות ביוונית. הוא שלף מפח האשפה לא פחות מ-43 קלפים כאלה, ונזיר שעמד שם העיר כבדרך אגב ששני פחים מלאים בדפים דומים כבר עשו את דרכם אל האש!

מאוחר יותר, כשהובאו לטישנדורף חלקים אחרים מאותו כתב יד (חלקים שמכילים את ספר ישעיהו, מקבים א׳ ומקבים ב׳ בשלמותם), הוא הבהיר לנזירים שהדפים הללו הם יקרי ערך, ושאין להשתמש בהם לצורך הבערת אש. ארבעים ושלושה הדפים שנמסרו לידיו הכילו חלקים מדברי הימים אי, ירמיהו, נחמיה ואסתר. עם שובו לאירופה הוא הפקיד אותם בספריית האוניברסיטה של לייפציג, שם הם נמצאים עד היום. בשנת 1846 הוא פירסם את תוכנם, וקרא להם ׳קודקס פרדריקו־אוגוסטאנוס׳ (על שמו של מלך סקסוניה, פרדריק אוגוסטוס, שהיה השליט והפטרון שלו).

בביקורו השני של טישנדורף במנזר בשנת 1853 הוא לא מצא כתבי יד חדשים. ההתלהבות שהוא הפגין בשנת 1844 עוררה כנראה את חשדם של הנזירים. ב-1859, בימיו של הצאר הרוסי אלכסנדר השני הוא ביקר במנזר בפעם השלישית. זמן קצר לפני שעזב את המנזר נתן טישנדורף לאחראי על המנזר עותק מהמהדורה של תרגום השבעים שהוא הוציא לאור בלייפציג.

הנזיר אמר בתגובה שגם לו יש עותק של תרגום השבעים, ושלף מתוך ארון בתאו כתב יד עטוף בבד אדום. לנגד עיניו של המלומד הנדהם עמד האוצר שהוא כל כך השתוקק למצוא. הוא הסתיר את רגשותיו, וביקש רשות להמשיך ולעלעל בכתב היד. טישנדורף פרש אל חדרו, נשאר ער כל הלילה מרוב חדווה ושמחה, וחקר את כתב היד שבידו – ״שכן״, כפי שכתב ביומנו (דבר שעשה בלטינית, כראוי למלומד) "quippedormire nefas videbatur"="במצב כזה, לפרוש לישון כמוהו כחילול הקודש׳׳.

עד מהרה הוא גילה שכתב היד שלפניו מכיל מעל ומעבר למה שהוא קיווה; כתב היד לא הכיל רק את חלקו הארי של התנ״ך; גם ספרי הברית החדשה היו כלולים בו בשלמותם ובמצב מעולה. נוסף על אלה הכיל כתב היד מהדורה של שתי איגרות קדומות מן המאה ה-2 לס', את איגרת בר-נבא (שהיתה מוכרת כבר קודם לכן, אבל דרך תרגום לטיני עלוב), וכן חלק גדול מ-״הרועה״ של הרמס, שקודם לכן היה מוכר רק בשמו.

#### כתב היד האלכסנדרוני (400 לס׳):

נקרא גם קודקס אלכסנדריוס או ספר אלכסנדריה. שמור במוזיאון הבריטי. באנציקלופדיה בריטניקה נאמר שכתב היד הזה נכתב במצרים ביוונית. הוא מכיל את כתבי הקודש כמעט בכללותם.

#### קודקס אפרים (המאה ה־5 לס׳):

שמור בספריה הלאומית של פריס. חשיבותו באשר לטקסט של חלקים מסוימים בברית החדשה נובעת מעצם היותו בן המאה ה־5 ובשל העדות שהוא מספק. פרט לאיגרת השנייה לתסלוניקים והאיגרת השנייה ליוחנן, כל שאר הספרים בברית החדשה נמצאים בכתב היד הזה. כאמור, ״כתב היד הוא מן המאה ה־5 לס׳, ונמנה עם סוג התעודות המכונה פָאלימְפססט (כתב יד שבו הכתב המקורי נמחק ועליו נכתב משהו מחדש). בעזרת כימיקלים ומאמץ שקדני וזהיר ניתן לקרוא את הכתוב המקורי שמתחת לטקסט הקיים״.

#### קודקס בִיזָאֶה (אחרי 450 לס׳):

שמור בספריית קיימברידג׳ ומכיל את הבשורות ואת ספר מעשי השליחים ביוונית וגם בלטינית.

#### קודקס וושינגטון או פְריריקַאנוס (בסביבות 450 לס׳):

מכיל את ארבע הבשורות. שמור במוזיאון הסמיתסוניאן בוושינגטון.

#### קודקס קלֵרמונטַאן (המאה ה־6 לס׳):

מכיל את איגרות שאול. זהו כתב יד דו-לשוני.

כתבי יד אלו הם כעדות לכך שטקסט הברית החדשה שנמצא עמנו כיום הינו אמין ומהימן למקור.

### התרגומים העתיקים

אמצעי נוסף שתומך בעדות הטקסטואלית ומעיד על דיוקם של כתבי היד הוא התרגומים העתיקים שנמצאו. רק לעיתים רחוקות תורגמו חיבורים קדומים לשפות שונות. כבר מראשית ימיה שאפה האמונה במשיח להפיץ את עצמה ולהגיע לכל מקום ולכל אדם. התרגומים הראשונים של הברית החדשה נעשו בידי שליחים מטעם הבשורה, ונועדו לסייע בהפצת האמונה בקרב העמים שדיברו סורית, לטינית או קופטית.

התרגומים של הברית החדשה לסורית ולטינית החלו בסביבות שנת 150 לס׳. נוסחים אלה קרובים מאוד למועד כתיבתם של החיבורים המקוריים. קיימים היום למעלה מ־15,000 עותקים של נוסחים שונים כאלה.

### הנוסחים הסוריים (התרגומים הארמיים):

#### התרגום הסורי העתיק

מכיל את ארבע הבשורות, והועתק בסביבות המאה ה־4 לס׳. חשוב להבהיר שסורית היא הכינוי שבדרך כלל ניתן לארמית ששימשה את תלמידיו של ישוע. הכתב של שפה זו שונה מהאל״ף בי״ת הארמי. תיאודור ממופסאסטיה (שחי במאה ה־5) כתב שהכתובים תורגמו ללשונם של הסורים.

#### הפשיטתא הסורית

המילה פשיטתא פירושה ״פשוט״. מדובר בנוסח המקובל, שהופק בסביבות 250-150 לס׳. כיום מצויים בידינו למעלה מ־350 כתבי יד של הפשיטתא, שנכתבו במאה ה־5 לס׳.

#### התרגום הסורי־ישראלי

רוב החוקרים מתארכים את הנוסח הזה למאה ה־5 לס׳. (450-400)

#### פילוקסניאן

ב-508 לס׳. פוליקרפוס תירגם לסורית את הברית החדשה עבור פילוקסניאן, הבישוף של מאבוג.

#### נוסח סורי הארקליאני

ב-616 לס׳. תרגום הברית החדשה בידי תומאס מהארקל.

### הנוסחים (תרגומים) הלטיניים:

#### לטינית עתיקה

עדויות מהמאות ה־4־13 לס׳ מלמדות שבמאה ה־3 לס׳ היה קיים נוסח בלטינית עתיקה, ששימש ברחבי צפון אפריקה ואירופה.

#### לטינית אפריקנית עתיקה (קודקס בביאנסיס 400 לס׳)

מצגר כותב ש-״א׳ א׳ לאו מעיד על קיומם של סימנים פלאוגרפיים, המלמדים שנוסח זה הועתק מפפירוס בן המאה ה־2 לס׳.״

#### קודקס קורביאן

500-400 לס׳. מכיל את ארבע הבשורות.

#### קודקס וורסלן

360 לס׳.

#### קודקס פאלאטין

המאה ה־5 לס׳.

#### הוולגטה הלטינית

(פירוש המילה וולגטה הוא ״עממי, פופולרי, נפוץ״). הירדנימוס היה מזכירו של דמאסוס, הבישוף של רומא. בין השנים 384-366 הוא טרח על הכנת הוולגטה, לבקשתו של הבישוף .

### הנוסחים הקופטיים (התרגומים המצריים):

פ׳ פ׳ ברוס כותב שקיימת סבירות גבוהה שהנוסח המצרי הראשון תורגם במאה ה־3 או ה־4 לס׳.

צַאהידית- תחילת המאה ה־3 לס׳.

בוחַ'רית- העורך, רודלף קייזר, מתארך את התרגום למאה ה־4 לס׳.

### נוסחים קדומים אחרים:

ארמנית- אחרי שנת 400 לס׳. כנראה שהמקור שעליו מתבסס תרגום זה הוא ספר בריתות ביוונית שנמצא בקונסטנטינופול.

גותית- המאה ה־4 לס׳.

גרוזינית- המאה ה־5 לס׳.

אתיופית- המאה ה־6 לס׳.

נובית- המאה ה־6 לס׳.
תודות לקיומן (ומציאתן) של מגילות אלו, ניתן כיום להוכיח כי לא בוצע שינוי או עריכה בתוכן של ספרי הברית החדשה.

## מספר כתבי היד וקרבתם למקור

> המבחן הביבליוגרפי בודק איך הגיעו אלינו התעודות והמסמכים השונים. היות שהמקור לא נמצא היום בידינו, יש לבדוק עד כמה מהימנים הם העותקים הקדומים ביותר שכן שרדו, בהתחשב במספר כתבי היד (MSS) ובפרק הזמן שעבר בין כתיבת המקור לבין כתיבת העותקים שקיימים היום.

פ׳ א׳ פיטרס מציין כי ״רק על בסיס מסורת כתבי היד, הכתבים שמרכיבים את הברית החדשה הועתקו יותר פעמים וזכו לתפוצה רחבה יותר מכל ספר עתיק אחר״. משום כך, יש היום בידינו כתבי יד רבים שמאפשרם לנו לבדוק את מידת הדיוק שבו הועתק הטקסט של הברית החדשה. כשסופרים רק את העותקים של כתבי היד ביוונית, מוצאים שהברית החדשה השתמרה ב־5,656 כתבי יד שלמים או חלקיים, שהועתקו ביד מהמאה ה־2 עד המאה ה־15 לס׳.

היום מצויים בידינו למעלה מ־5,686 כתבי יד של הברית החדשה ביוונית. עליהם נוספים עוד כ־10,000 כתבי יד של הוולגטה בלטינית, ולפחות 9,300 עותקים של נוסחים קדומים אחרים (MSS). כמו כן יש קרוב ל־25,000 עותקים של קטעים מהברית החדשה, אם לא יותר. אין עוד תעודה קדומה שמספר כתבי היד ששרדו ממנה מתקרב למספרים האלה. לצורך השוואה, מהאיליאדה של הומרוס, שעומדת מבחינה זו במקום השני, שרדו 643 כתבי יד. הטקסט השלם הראשון שהשתמר מחיבורו זה של הומרוס הוא מן המאה ה־13 לס׳.
להלן פירוט כתבי יד של הברית החדשה, ששרדו עד היום:
כתבי יד ביוונית:

כתבי י�